האזינו תשפ"ב – תשפ"ג – הרב שמעון גולן

הרנינו גויים עמו… וכפר אדמתו עמו

בשירת האזינו אנו קוראים את ההיסטוריה היהודית, על מעלותיה ומורדותיה, עד לנקמה שיעשה הקב"ה באויבי ישראל (פרק לב פסוק מב):

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

ובהמשך נאמר (פסוק מג):

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

שתי שאלות עיקריות בעיוננו:

• מי הם הגויים מוזכרים בפסוק, ומה המשמעות של רינתם (הַרְנִינוּ)?
• מי מכפר על מי בפסוק וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ?

רש"י (פסוק מג) מפרש:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו.

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם – שפיכות דמיהם כמשמעו.

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו – על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט): מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה  מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י): מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה.

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ – ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב.

וְכִפֶּר – לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא): אֲכַפְּרָה פָנָיו – אנחיניה לרוגזיה (תרגום אונקלוס שם).

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ – ומה היא אדמתו? עַמּוֹ. כשעַמּוֹ מתנחמים – ארצו מתנחמת. וכן הוא אומר (תהלים פה, ב): רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, במה רצית ארצך? שַׁבְתָּ שבות יַעֲקֹב".

לפי רש"י הגויים הם אומות העולם שלעתיד ישבחו את ישראל על דבקותם בה' ועל אמונתם בו, והמשמעות של וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, היא כפרה משולבת של העם והארץ (ארץ ישראל); כשעַמּוֹ מתנחמים – ארצו מתנחמת.

רשב"ם מפרש:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם – על עמו, כמו (תהלים קיז, א): הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, והאמינו בו שהרי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ יותר משאר האומות, ולפיכך שבחוהו והאמינו בו ויגבר עליכם כמונו. אף כאן הרנינו ושבחוהו ועבדוהו וכן יעשה לכם אם תירָאוהו ותעבדו אותו.

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ – יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים, כדכתיב (במדבר לה, לג): וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ."

שימו לב כי לפי רש"י, הגויים משבחים את ישראל, ואילו לפי רשב"ם הגויים משבחים את הקב"ה על עמו, על חסדיו שגמל לישראל.  

פירוש וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ; לפי רש"י כפרת העם היא כפרת הארץ, ואילו לפי רשב"ם מדובר בכפרת הארץ ממש, שמתבצעת על ידי שפיכת דם אויבים.

בהערת אגב אעיר, שהפסוק הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, שפורש על ידי רשב"ם כחיוב על הגויים להלל את הקב"ה, מתפרש באופן שונה ב"שאילתות דרב אחאי" (פרשת וישלח שאילתא כו, בענין החיוב להודות ולהלל בחנוכה):

"דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא, דכתיב: הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ. אטו משום דגבר עלינו חסדו הללו את ה' כל גויים? אלא הכי קאמר: הללו את ה' כל גוים מה דעביד עימכון, וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו."

אם כן, עיקר הלימוד הוא שבית ישראל מחויבים להודות ולהלל (לשבח) את הקב"ה, כאשר מתרחש נס!

נוסיף את דברי ספורנו בקשר ל"רינת" הגויים:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם; אתם חִצֵּי ה' וחרבו, שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו, כאמרו (תהלים סז, ה): יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר."

פירוש מקורי להַרְנִינוּ גוֹיִם, מציע בעל "פנים יפות". פירושו מתבסס על המסופר במסכת קידושין (דף לא ע"ב) על קיום מצות כיבוד אב של אבימי שאביו ביקש ממנו להשקותו מים:

"אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער, איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: מזמור לאסף."

הפסוק שאותו דרש אבימי הוא (תהלים עט, א):

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.

רש"י (במסכת קידושין) מפרש מה התחדש לאבימי:

"בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. ויש מפרשים שמקרא זה לבדו דרש; מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ. קינה לאסף מיבעי ליה? ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר (איכה ד, יא): כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ… וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן."

על בסיס הסיפור הזה, מפרש בעל "פנים יפות":

"נראה ענינו כי אמרה תורה מי שנתחייב מיתה ותשלומין פטור מן התשלומין. משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ונידון בחמורה; מת ואינו משלם. וזה ששיבחו האומות את ישראל שהם (הגויים) נידונים בשניהם בנקמת הדם ונקמת החמס, ואלו גבי ישראל כתיב (תהלים עט, א): מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים כדי להציל את ישראל, הרי נידונין בממון הקל ולא בחמורה. וזהו שנאמר וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, שחורבן אדמתו כפר על עמו."

הגויים משבחים את ישראל, שהקב"ה, כביכול, עושה להם פרוטקציה…

[בסיור עם בני נוער במחנות ההשמדה בפולין, הזכרתי את דרשת אבימי והעליתי את השאלה איך ניתן להבין שהקב"ה כילה חמתו בעצים ואבנים שבביתו, כשהמשך הפסוקים בתהלים מתאר הריגת אנשים מישראל; נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר?

ההסבר לעניות דעתי הוא שאת העצים והאבנים (בית המקדש) הקב"ה כילה לגמרי, אבל אצל האנשים, הגם שנהרגו רבים, הותיר פליטה בישראל!

מתוך כך, צריך לראות בשואה לא רק את ההשמדה הנוראה, אלא גם את ההישרדות וההצלה!]

חזקוני מציע שני פירושים מקוריים להַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ:

"הַרְנִינוּ – לשון יללה כמו (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה. הלילו אותם גויים ששעבדו לישראל. למה? כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם.

דבר אחר: הַרְנִינוּ לשון שבח. הרנינו גויים לפני הקדוש ברוך הוא. ומי הם הגויים? ישראל עמו שהרי כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם."

החידוש בפירוש הראשון הוא שהַרְנִינוּ אינו לשון שבח אלא לשון יללה, והחידוש בפירוש השני הוא שהגוֹיִם אינם אומות העולם, אלא ישראל עמו.

אבן עזרא מציע שני פירושים שונים לביטוי וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

"לפי דעתי שפירושו, שהעם יכפר על האדמה, כי כן מצאנו (איוב יד, יט): אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם. גם נמצא 'כפור' בלא מלת 'על', כמו (יחזקאל מג, כ): וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ. והטעם, כי ישראל יעשו נקמה בגויים, והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה, כמו; וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר, והוא דבר בטעם המקום.

או פירוש וכפר כמו וטהר, וכמו וכפרתהו, וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות  (יחזקאל לט, טז): וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ – ישראל יטהרוה."

הוא מציע שני מובנים שונים למילה וְכִפֶּר. הפירוש הראשון הוא לפי המשמעות המקובלת של כפרה על חטא (אמנם חסרה בפסוק המילה 'על', אך הוא מביא שני פסוקים לראיה שהביטוי קיים). לפי הפירוש השני, משמעות המילה וְכִפֶּר, היא טהרה.  

ר' יוסף בכור שור מציע פירוש מקורי לוְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, ולקשר בין אדם ואדמה:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ; שישבחו הגוים את עמו של הקדוש ברוך הוא, ויאמרו (תהלים קמד, טו): אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו, שכך יש להם אחרית טוב. וכן הקדוש ברוך הוא נפרע מצריהם, ודַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וייקח נקמתם מכל הקמים עליהם. וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו של עמו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ מכל חטא ועוון.

עמו אדמתו הוא עמו, שיכפר על עמו, ולכך האדמה מכופרת, כיון שהעם מכופר, כמו (בראשית מז, יט): לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנו,ּ כי כשהעם מת – האדמה מתה, וכשהעם מכופר ומטוהר – האדמה מטוהרת ומכופרת, וזה יהיה לימות המשיח."

אור החיים מציע כוון הפוך; האדמה מכפרת על האדם:

"ואומרו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ הוא גמר הדברים שהתחיל לומר (פסוק לו) כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ, וגמר אומר כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עוון עם ה'."

הרב קוק (מאמרי הראיה, חלק א, מאמר: סגולת ציון וירושלים), לוקח את ענין וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, לכיוון שונה לחלוטין:

"הנה באמת עיקר סיבת כל העוונות הוא הגלות וטומאת ארץ העמים, שאי אפשר לצאת השכל מהכח אל הפועל. אם כן היה מקום גדול להיות נפטר מהדין. אמנם באמת אין זה מספיק, שהרי גם על זה גופיה אנחנו נתבעים, כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ואם זכינו במעשינו היינו באים לארץ החיים, ושמה היה בחילנו לעבוד את ה' במעלה רמה. ולפי זה לא די שאין זה מספיק לנו לפטור אותנו, אלא שאנו נשאלים גם על כל פרטי חובת השלמות שהיינו זוכים בארץ ישראל על ידי טהרת הארץ וקדושתה. אבל אם נשוב על מניעת ישוב ארץ ישראל אז נפטור (ניפטר) מדין ארץ ישראל, ממילא יהיה לנו מנוס על כל העבירות הבאות בשגגה לכל העם בחסרון ידיעה ואפס אונים…

אי אפשר שנהיה פטורים מעומק הדין מחמת הגלות וארץ העמים כי אם כשנחלץ בכל עוז להחזיק בישוב ארץ ישראל לעלות אל הר ה', אז יתכפר לנו סיבת החטא, ממילא על כל פשעים יכסה כובד הגלות וטומאת ארץ העמים.

ויש לומר שזה הוא שכתב הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. כי לבד שדם עבדיו ששפכו יקום, עוד הנקם שהיה מגיע להעבדים, היינו שאין עושים רצונו של מקום, זה הנקם בעצמו ישיב עליהם, כי הם וארץ הטמאה שלהם גורמים בדבר, וטומאת ארצם תלויה גם כן ברוע בחירתם. ואם תאמר: ישראל יש להם לקבל זה הדין שהם גורמים מה שזכותם לא גרמה להשיב בנים לגבולם, אם כן איך אפשר שירנינו בנקמת העמים, כיוון שזה הדין בעצמו שייך ח"ו גם עליהם. על זה השיב וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ, שאדמת קודש תכפר על עמו השבים בכל לב לארץ חמדה, אם כן יישארו כל העוונות מסיבת טומאת ארץ העמים, אם כן הם (הגויים) הגורמים לבדם על העונש שהגיע למתחייבים דין מצד עוונותיהם בגלות ארץ נכר, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיה תקו) שהקב"ה נוטל כל עוונות ישראל ונותן אותם על ראש שרו של עשו."

פירוש חלקי לדבריו: עם ישראל יכול, לכאורה, להיפטר מדין קשה בגלל שסיבת כל העוונות הוא הגלות וטומאת ארץ העמים. אולם טענה זו נכונה רק אם איננו נמצאים בגלות מרצוננו. אבל אם נשוב על מניעת ישוב ארץ ישראל, ונשתדל בבנינה ובתיקונה, אז יתכפר לנו סיבת החטא, ממילא על כל פשעים יכסה כובד הגלות וטומאת ארץ העמים, וזה פירוש וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ, שאדמת קודש תכפר על עמו השבים בכל לב לארץ חמדה, אם כן יישארו כל העוונות מסיבת טומאת ארץ העמים.

בעיוננו עד כה התייחסנו לאַדְמָתוֹ, כאל ארץ ישראל. גישה שונה מציע רש"ר הירש:

"כך קורא ה' אל העמים כאשר הוא מפזר את ישראל ביניהם: הָביאוּ שמחה לגורל עמי, אל תנהגו בהם באכזריות ובחוסר אנושיות!

שלושה נימוקים ניתנים כאן לקריאת הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ:

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם: פזורי ישראל עומדים בקרב העמים כעֲבָדָיו, כמי שנקראים בשם ה' וניכרים בחותמו, ואלוקי ישראל נוקם כל טיפת דם נקי של עבדיו.

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו: ה' יעניש על כל פגיעה בדרישות הצדק והאנושיות והוא ישיב את גמולה על ראש צָרָיו הכופרים בחובות הצדק והאנושיות, ועל ידי כך כופרים בשלטונו.

ובסופו של דבר, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: עמו יכפר את אדמת האדם. כאשר הגויים משפרים את יחסם לעמו הרי הם מצייתים לדרישות המוסר של תורתו, ובכך הרי הם מבטאים את ההודאה בשלטון ה' עלי אדמות. הגויים שכפרו במלכות ה' חטאו לערכי הצדק והאנושיות. חטאים אלה רבו על אדמת האדם, אך הם יגיעו עתה לידי סיומם המכפר. היחס לישראל יהיה קנה המידה להודאת הכניעה לה', וכאשר יחדלו העמים להתעלל בישראל, כבר תתחיל מלכות ה' להתגלות עלי אדמות. כך מסיים ישעיה (סו, כ): וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'… אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'.

אזהרת הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ המופנית כאן אל הגויים, מבוססת על ההנחה שהתקיימה בסופו של דבר: שהספר הזה של תורת ה' יתפרסם בעולם על ידי נושאיו הפזורים עד שיהיה נחלת כל הגויים, ועל ידי כך גם אזהרה זו לגויים תובא לידיעתם, ויחד עם זה גם יוכן לבם להבנתה. שהרי הספר הזה יפיץ בעמים את התורה על ה', הא-ל היחיד, ועל האמיתות הנובעות ממנה: השוויון והאחווה בין בני האדם וחובות הצדק והאנושיות. כתוצאה מכך תיסלל הדרך להבנתה ולקיומה של אותה אזהרה ולהגשמתה ההולכת ומתקדמת. ונמצינו למדים מכל זה: עם ישראל נושא עמו את ספר הספרים בקרב העמים ובהשפעת הספר הזה הרי הוא מאיר את עיני העמים ומלמד אותם אורחות מוסר, ונמצא שעם ישראל סולל לו בעצמו את הדרך לשערי הגאולה."

דמיון מה לדברים מצאנו בדברי הנצי"ב ב"העמק דבר":

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ – שבחו והודו לישראל.

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם – שהרי אתם רואים כמה נוקם דם עבדיו שנשפכו בהריגה וכדומה. וגם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו – מי שעושה עמם רע ומיצר להם משיב גם כן נקם.

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ – ומכל מקום הרי אתם יודעים כמה דם ישראל נשפך גם בכם, וכמה צרות סבלו, ואף על גב שאותם האנשים והדורות ספו תמו, מכל מקום הרי האדמה לעולם עומדת, ומהראוי היה אשר לארץ לא יכופר דם ישראל ששופך בה, אבל מכל מקום יכופר אדמתו ע"י עמו שישבו בקרבם בשלווה, ואם כן עליכם להרנין ולהודות לעם ה'."

—

מו"ר הרב משה צבי נריה בספרו "מועדי הראי"ה (פרק ח – שמיני עצרת) מספר:

"ב'קול הנבואה' מזכיר הרב רבי דוד הכהן זצ"ל [הרב הנזיר], את שירתו של הרב, בהגיעו לזמן שמחתנו. הוא מספר לנו בהערה: מרן הרב היה רוקד בליל שמחת תורה ריקודים יפים, ושר שירי חיילים יהודיים מרוסיה של ניקוליי קיסר רוסיה, וכולם עומדים מסביב לו במעגל, ואחר כך היה עולה על הבימה של ארון-הקודש, ודורש דרושים נשגבים בעניין שמחת  תורה (עמ' רנב, אות שכט). אולם לא רק ענות בחורי ישראל, ששירתו את הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה רצופות, ועמדו בנסיונות קשים ומרים, ידע הרב לשלב בשמחת תורה, בשמחת נצח ישראל. הוא שילב באותה שמחת קודש גם את הצרות האחרונות. ואם יפתח הפותח את סידורו עולת ראיה, ח"ב, יראה בסוף סדר ההקפות (בעמ' שפט) את הפסוק הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ וגו', ועמד תמה, מה טיבו של פסוק זה לכאן? הנה זה הדבר: בשמחת-תורה שלאחרי שנת תרפ"ט, רב היה הדיכאון, אחרי מאורעות-הדמים בארץ, פרעות הערבים והטבח בחברון שלשמעו התמוטט הרב והתעלף. כיצד ישירו? כיצד ירקדו? והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה, ופתח ברגשת-קודש: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם. זרמי דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד נתלכד מעגל איתנים, וכשהלב שותת דם והעינים יורדות דמעות, התלהטה מנגינה חדשה שסחפה אתה את כל הקהל."

[במקורות תלמודיים והלכתיים, הפסוק וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ משמש כמקור למעלת הקבורה בארץ ישראל, למי שחי בה, ולמי שמובא מחוץ לארץ לקבורה בה. על כך בעיון נפרד.]

גמר טוֹב וחג שמח!