הרב שמעון גולן – פרשת וירא תשפ"ג

המשתתפים בעקדת יצחק

עקדת יצחק שעליה אנו קוראים בפרשתנו מוגדרת על ידי רבנו בחיי:

"זו היא פרשת העקדה אשר ישראל בטוחים להיות זכות העקדה מגין עליהם בכל דור ודור".

הרב קוק ("עולת ראיה חלק א, עמ' פד) מגדיר כך את העקדה:

"המאורע הגדול אשר היה ליסוד העליה הרוחנית של כל האנושות כולה."

כך נאמר בתורה (פרק כב פסוקים א-ה):

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

בסיפור העקדה משתתפים ארבעה אנשים (וחמור אחד, שאליו לא נתייחס בעיוננו). שניים עיקריים; אברהם ויצחק, ושניים משניים; הנערים. חז"ל מזהים את הנערים עם ישמעאל ואליעזר, וכך הובאו הדברים ברש"י (פרק כב פסוק ג):

"אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו – ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו."

מהר"ל ב"גור אריה" מלמדנו מה הביא את רש"י לפרש כך:

"מדכתיב  נעָרָיו ולא כתיב 'ושני נערים עמו. וכי לא היו לו רק אלו שני נערים שיאמר שְׁנֵי נְעָרָיו, והרי שי"ח ילידי ביתו היו לו (לעיל יד, יד; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת)? אלא אלו שני נערים, ישמעאל ואליעזר, מיוחדים לו."

אולם רד"ק (פסוק ג) מפרש:

"אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו – הרגילים ללכת עמו לשמשו."

ולא בהכרח ישמעאל ואליעזר.

גם אצל בלעם (במדבר כב, כב) מוזכרים שני נערים:

וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

ושם מפרש רש"י:

"מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים, ומשמשים זה את זה."

ר' אליהו מזרחי (רא"ם) בפרשתנו מעיר:

"שאם יצטרך האחד לנקביו. אבל בפרשת בלק כתב: מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה את זה, וזה וזה יכשר."

מבט מקורי על לקיחת שני הנערים, מציע מלבי"ם (פסוק ג):

"לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות שהשכים בבקר, ולא נתעכב בדבר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי כדי שעל ידי איחור העשייה וההליכה יוכל להיות שינחם ה' ויבטל הגזירה, ואם ממה שחבש את החמור, בעצמו בחשקו לקיים מצות ה' בעצמו, ואם במה שלקח נעריו אתו ולא הלך לבדו כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו כי יצחק לא נצטווה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת שלא יהיה לו שום עכוב."

לפי זה, אברהם לוקח עמו את הנערים, כדי שישמרו על יצחק שלא יברח, שכן יצחק לא נצטווה.

בשלב מסוים נתפרדה החבילה. כך מתואר במדרש ויקרא רבה (פרשת אחרי מות כ/ב):

"ר' לוי פתח (תהלים עה, ה): אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן…

אברהם לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח? נולד לו בן למאה שנה ובסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא: קח נא את בנך, והלך אברהם מהלך ג' ימים. לאחר ג' ימים ראה ענן קשור על גב ההר. אמר לו: בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר ליה: הן. מה אתה רואה? אמר לו: ענן קשור על גב ההר אני רואה. אמר לישמעאל ולאליעזר: רואים אתם כלום? אמרו ליה: לאו. אמר להם: הואיל ואינכם רואים כלום, וחמור זה אינו רואה, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עם הדומים לחמור.

נטל את יצחק בנו והעלהו הרים והורידו גבעות העלהו על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסדר עצים וערך מערכה ונטל את הסכין לשוחטו… "

כך בסיום סיפור העקדה נאמר (כב, יט):

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

בכל סיפור העקדה נעדרת דמות מרכזית אחת; שרה אמנו! והדבר אומר דרשני.

במדרש תנחומא בפרשתנו (סימן כב, על הפסוק; קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק) נאמר:

"אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה, נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו, תהרוג את עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו: מה היום מיומים, ומה טיבה של שמחה זו? אמר לה: זקנים כמותנו, נולד להם בן בזקנותם, כדאי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל. כשהיו בתוך המאכל אמר לה: את יודעת, כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים, אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום. מיד; וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדיבורה ולא תניחני, אקום בהשכמה קודם שתקום היא."

לפי זה, אברהם למעשה ממדר את שרה מכל ענין העקדה מתוך חשש שהיא לא תעמוד בנסיון (נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול כזה). הוא משיג את הסכמתה לקחת את יצחק, כיוון שאין הוא מגלה לה את האמת על מטרת ההליכה.

דברי המדרש שמשו מקור לשיר "העוקד והנעקד והמזבח" שחיבר אהוד מנור (על הפיוט המקורי בהמשך):

"אמר כך אברהם אבינו:
יצחק כבר לא בגיל משחק.
ילמד ייראת א-ל ויבין הוא.
ענתה שרה: רק אל תירחק.
ענה: בא-ל הטוב אני בוטח,
העוקד, הנעקד והמזבח".

אברהם ויצחק נפרדים מן הנערים, וממשיכים בדרכם; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. בדרכם הם מנהלים דו שיח קצר ביותר (פסוקים ז-ח):

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

חז"ל בדרשותיהם מוסיפים על השיחה הקצרצרה בין אברהם ויצחק. כך במדרש תנחומא (סימן כג):

"וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת. למה מאכלת? שהיא מתירה את האוכלין לתוך פיו של אדם. מיד; וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק שלא ראה בידו כלום להתקרב והרגיש בדבר במה שעתיד להיות, בקש לומר אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. אמר לו: הואיל ואמרת, הקדוש ברוך הוא בחר בך. אמר: אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו על דמי צר לי מאד, ואף על פי כן; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בוודאי, זה לשחוט וזה להישחט.

ויצחק בן ל"ז שנה היה בשעת עקידתו, וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ;  כשבא לשחוט, אמר לו: אבא, אוסרני ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא, וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע וייפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום. מיד; וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט. אמר לו: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות. מיד בנו שניהם את המזבח ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, ואלולא כן כבר היה נשחט.

באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני ואלולא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה. הדא הוא דכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. ומהיכן בא? מהר המוריה. "

יצחק מודע להיעדרותה של שרה, והוא חושש לתגובתה. לכן הוא מבקש מאברהם אביו; לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות.

ואכן, על רגישותה של שרה ניתן ללמוד מסיום דברי המדרש. השטן (שאליו נתייחס בהמשך), נזדמן לה כדמות יצחק, היינו שרה בטוחה שיצחק עומד לפניה, והוא נראה לה בריא ושלם, ואף על פי כן בשעה שהשטן (בדמות יצחק) מתאר את מה שאירע; ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני ואלולא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כבר הייתי נשחט, נשמתה פורחת ויצאה נשמתה!

מוטיב דומה מופיע במדרש ויקרא רבה (פרשת אחרי מות כ/ב) שהובא לעיל:

"נטל את יצחק בנו והעלהו הרים והורידו גבעות. העלהו על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסדר עצים וערך מערכה ונטל את הסכין לשוחטו, ואלולא שקראו מלאך מן השמים כבר היה נשחט. תדע, שכן שחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו: אן היית ברי? אמר לה נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות.  אמרה ווי על ברה דריותא (שיכורה). אלולא המלאך כבר היית שחוט? אמר לה: אין. באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד שש תקיעות. אמרו; לא הספיקה את הדבר עד שמתה. הדא הוא דכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ."

שתי תוספות/שינויים במדרש זה:

• לא השטן בדמות יצחק מגיע אל שרה, אלא יצחק בכבודו ובעצמו חוזר הביתה, ואף על פי כן שרה מתה.
• תגובתה של שרה כוללת גם"צוויחת" ששה קולות כנגד שש תקיעות.ענין התקיעות יורחב בהמשך.

בפיוט המפורסם הנאמר בקהילות רבות, "עת שערי רצון להיפתח" (העוקד והנעקד המקורי, שחיבר ר' יהודה בן שמואל עבאס; מרוקו, המאה הי"ב למנינם), אומר יצחק לאברהם אביו:

"קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי

וְאְמר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ."

ראינו לעיל שיצחק דואג לשלומה של שרה; לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות. הפייטן כאן מוסיף שיצחק מבקש, בדרך מסוימת, לשתף את שרה בעקדה, על ידי מסירת אפרו לה (בהנחה כמובן שהוא עומד לעלות לקרבן על המזבח).

לא מצאתי מקור בדברי חז"ל לאמירה זו של יצחק, אולם "אפרו של יצחק" הוא ביטוי המופיע בדברי חז"ל. כך במסכת ברכות (דף סב ע"ב):

וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם (דברי הימים א, כא, טו). מאי ראה? אמר רב: ראה יעקב אבינו, דכתיב (בראשית לב, ג): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם  ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה שנאמר: אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה."

הדברים תמוהים לכאורה. הרי בפועל יצחק לא הוקרב לעולה, ומהיכן אפוא הגיע אפרו של יצחק לעצור את המגפה בימי דוד?

מהרש"א בחידושי אגדות (שם) מציע שני הסברים:

"היינו אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק כדכתיב: אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה. או אפרו של יצחק לפי מחשבת אברהם."

מהר"ל ב"גור אריה" (ויקרא כו, מב) מפרש:

"דבר זה ענין גדול למה אפרו של יצחק נראה תמיד. כי מפני שיצחק מסר נפשו למידת הדין להיות נשחט ונשרף על קדושת השם."

אם כן, יצחק שמסר נפשו להיות נשחט ונשרף על קדושת השם, ביקש שאפרו יימסר לשרה (או לפחות יוצג בפניה).

הזכרנו לעיל את מעורבותו של השטן בעלילה. נוסיף בהקשר זה דרשה נוספת מ"מדרש תנחומא" (סימן כב):

"קדמו השטן (לאברהם) בדרך ונדמה לו כדמות זקן. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל. אמר לו: ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו? אמר לו: שמא נשהה יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל. אמר לו: זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא קח את בנך, וזקן כמותך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה? לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו ומבקש מאחרים? ואם תאמר: יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין? אמר לו: לא משטין היה אלא הקדוש ברוך הוא יתברך היה, לא אשמע ממך!

הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: ללמוד תורה. אמר לו: בחייך או במיתתך? אמר לו: וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה? אמר לו: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך? אמר: אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי. חזר ואמר לאביו: אבי, ראה מה אומר לי זה. אמר לו: אל תשגיח עליו, שאינו בא אלא ליעף לנו."

השטן מנסה בכל כוחו להכשיל את אברהם ויצחק בדרכם לעקדה, והוא פונה לכל אחד מהם באופן שאולי ישפיע עליו.

ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק לב) מובא סוג מסוים של המשך, לאחר שהשטן אינו מצליח עם אברהם ויצחק:

"כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה חָרָה אַפּוֹ שֶׁל סַמָּאֵל, שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָלְתָה בְיָדוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְאָמַר לְשָׂרָה, אִי שָׂרָה לֹא שָׁמַעְתְּ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם, אָמְרָה לוֹ לָאו, אָמַר לָהּ לָקַח אִישֵׁךְ הַזָּקֵן לַנַּעַר לְיִצְחָק וְהִקְרִיבוֹ לְעוֹלָה, וְהַנַּעַר בּוֹכֶה וּמְיַלֵּל שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִנָּצֵל. מִיָּד הִתְחִילָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת. בָּכְתָה שָׁלֹשׁ בְּכִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת, שָׁלֹשׁ יְלָלוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת, וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ וָמֵתָה."

שוב לפנינו קישור בין קול השופר לבין העקדה. הדברים מוזכרים במפורש במדרש "בראשית רבתי" (בתחילת פרשת חיי שרה):

"מה ענין גנוחי ויליל בראש השנה? רבנין אמרו: להזכיר מיתת שרה. שבשעה שראה סמאל שלא קבלו ממנו אברהם ויצחק, הלך אצל שרה. אמר לה: בעלך היכן הוא? אמרה לו: למלאכתו הלך. ובנך היכן הוא? אמרה לו: עמו הלך, אמר לה: לאו כך אמרת שאין את עוזבת אותו שיצא עד הפתח? אמרה לו: לא למלאכתם הלכו אלא לבית התפילה הלכו. אמר לה: זקנה, אין את יודעת שזהו שכך לקחו לשחיטה. כיון ששמעה התחילה לסופדו, ומתוך בכייתה יצאה נשמתה, ולכך מתריעין לזכור מיתתה בעקדת יצחק כדי שירחם המקום על בניה. ומנין אתה למד שבאותה שעה מתה? שכן כתוב אחר עקדת יצחק ויהיו חיי שרה, ללמדך שעל דבר זה מתה."

וכן נכתב ב"ספר המנהגות" (לר' אשר מלוניל, דף יח ע"ב):

"למה תוקעין בשופר של איל? ומדרש אגדה: בראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו היום שמעה שרה אמו ותזעק ותיבב ותילל, ועל כן אמר הכתוב (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם,  ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון כדי שתזכור יללת שרה אמנו, ותכפר לנו, כי שלשה שברים דומין ליללה, כי האדם צריך שייליל לפני בוראו יתברך על עוונותיו. לכך ציוותה התורה לתקוע כענין יללה."

נמצינו למדים, שאמנם שרה אינה נוכחת בעקדה, אולם בעקבות העקדה היא "נוכחת" בתפילותינו ובתקיעותינו מידי שנה בשנה, בראש השנה.