עלון שבתון פסח התשפ"ד

כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/ 

יש לעשות ככל שביכולתנו כדי לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו

בלי לשכוח דבר – הרב יובל שרלו

"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" – רבנו הגדול, אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ציטט פסוק זה פעמים רבות מאוד. הוא ראה בו את המפתח לאופטימיות הנובעת מתהליכי החילון והכפירה שהתרחשו בימיו. הכאב הגדול על תהליכים אלה לא סימא את עיניו מלראות גם את העובדה שגדל דור של "בנים", מול דור של "אבות", ואת האופק הגדול הטמון דווקא בכך ששתי התנועות הפנימיות האלה יעצימו ביחד את בשורת הגאולה.

ה"אבות" במשנתו הם היישוב הישן, הדבק בדרך שבה נהג עם ישראל לאורך כל דורות הגלות, והמבקש להקפיא את אותה דרך גם למציאות המתחדשת; ה"בנים" במשנתו הם החלוצים והמתיישבים בארץ, הנוהגים כמו בנים שמבקשים את דרכם המיוחדת העצמאית והחירותית, ולמרוד במה שנהגו בו לאורך הדורות. חזונו היה שבמפגש שבין השניים תתחדש רעננות ייחודית לאמונה, לתורה ולהלכה, והמסירות, הנאמנות והמחויבות תתברכנה מהתחייה שמתרחשת בעולם.

למעלה ממאה שנים עברו, ובתוכן אירועים משני עולם, כמו השואה, הקמת מדינת ישראל, התרחבות הרוח הפוסט-מודרנית ועוד. היישוב הישן כבר אינו דומה לעצמו, וודאי שלא דור הבנים דומה לאלה שקדמו לו. אף על פי כן, הקריאה למפגש שבין שתי התנועות לא איבדה את חיוניותה ואת האפשרויות העצומות הגלומות בה. אכן, בשנה זו התבררו לנו דברים הרבה על עצמנו, על תעצומות הנפש של הדור שהוגדר כדור ניהליסטי ומכור למסכים, על הצורך החיוני ברוח גדולה ומתחדשת, ועל הברכה הגדולה שיכולה להיוולד דווקא מחיבורים ברוח "והשיב", במקום לנכוח כל העת בפילוג ובקרע.

מן העבר השני, במקומות מסוימים בעולמם של הנאמנים לתורה ולמצוות, מתרחשת תנועה עוצמתית בפני עצמה. בראש ובראשונה עולם הישיבות הציוניות הדתיות, רוח רעננה של תלמוד תורה, ממשיך להתרחב לאור חזונו של הרב קוק לתחומים רבים, מוליד יצירות רוחניות מעוררות השתאות ופרץ יצירה עצום. יצירה זו עדיין אינה "מתכתבת" דיה עם רוח הזמן והעידן הנוכחי, אבל סימנים רבים יש לכך.

גם בעולמות הרחוקים יותר ממפגש כזה מתרחשים שינויים, בקצוות, ואף לזה סיבות הנעוצות במלחמה של השנה. הביקורת המוסרית והתורנית הקשה על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" נופלת על אוזן קשובה של יותר ויותר בחורים, ולדבר יש השפעה הרבה יותר רחבה מאשר שאלת הגיוס, כיוון שבמקום שיש האזנה גם לעולמות רוחניים אחרים נוצרת תרכובת מעצימה שמתסיסה את הרוח הפנימית ומעודדת כוחות יצירה בתחומים מרתקים.

ועל כל זה מעיבה המציאות הקשה של המלחמה עצמה, שאוזקת אותנו להווה. קשה להרים ראש כאשר ישנם עוד חטופים כה רבים, משפחות כואבות, פצועי גוף ונפש, יתומים אלמנות ושכולים, עקורים מביתם, ועוד עננים גדולים שמרחפים מעלינו. לא יהיה זה נכון לשכוח את זה אפילו לרגע. יש לעשות ככל שביכולתנו לרפא לבבות שבורים ולהסיר את הסיבות הגדולות שהביאו לכאבים אלו. אף על פי כן, יש ביד האדם מסוגלות לחיות בריבוי זהויות ותנועות נפשיות. ההלכה לימדה אותנו כי כשנפטר לאדם קרוב, הוא נתבע לברך "דיין האמת", אך אם אותו קרוב הוריש לו ירושה גדולה, הוא מצרף לברכה זו "הטוב והמיטיב". מעולם לא ראיתי מימוש של הלכה זו בפועל, אבל השדר העולה ממנה – היכולת גם להתאבל ולכאוב וגם לשמוח על מה שיש – צריכה להיות נר לרגלינו לאורך הדרך כולה.

מצולקים וכואבים, כשפינו מלא מרור וליבנו דואב וכואב, בד בבד עם היכולת להביט על גאולתם של ישראל שאנו חיים בתוכה כבר עשרות שנים, ועל הטוב שהתפרץ בשנה האחרונה בפעולות סולידריות ושותפות עמוקה, נבוא לשולחן הסדר בלי לשכוח דבר, לא מהצל הכבד שעימנו ולא מהאור שמאיר מחדש על ציון. נתחיל בגנות, נסיים בשבח, ונפעל כדי להשיב לב כל אחד מישראל על ליבו של האחר.

ושוב, בחצי הלילה   המשך ומחווה לפיוט 'ויהי בחצי הלילה' מאת יניי, מפיוטי ההגדה – אליעז כהן

אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ   בַּלַּיְלָה

בְּטֶרֶם שָׁכַבְנוּ שִׁלַּח אֲגָגִי שֵׁדֵי חִצָּיו בְּאִישׁוֹן   לַיְלָה

קֶטֶב מְרִירִי מִצָּפוֹן מִתֵּימָן וּמִזְרָח

חִיל אֲחָזָנוּ וּמְאֹד נִירָא   הַלַּיְלָה

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

מִן הַמֵּצַר קָרָאנוּ וְעָנָנוּ   בַּלַּיְלָה

כִּבְנֵי רֶשֶׁף הִגְבִּיהוּ עוּף כָּל   הַלַּיְלָה

לֹא נִרְדַּם וְלֹא נָם שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם   וּבַלַּיְלָה

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

שָׁמַיִם הִבְהִיקוּ כְּבָרָק בְּאַשְׁמֹרֶת   לַיְלָה

מִנֶּפֶץ בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ הִצַּלְתָּנוּ   בַּלַּיְלָה

מִטִּיל שִׁיּוּט וְכַטְבָּם גּוֹנַנְתָּנוּ כְּחֵץ   הַלַּיְלָה

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

(בית חותם מן הפיוט המקורי: )

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

לדעת הרש"ר הירש, עבד ה' הוא בעל הוויה של שמחה מעצם הזכות שניתנה לו ל"עמוד לפני ה'"

שמחה רבה? – אביעד הכהן

כבכל שלושת הרגלים, גם בחג הפסח מצווה אדם מישראל על קיום מצוות השמחה. אולי זה מפתיע, אך עיון במקרא מלמד שמצוות השמחה נאמרה במפורש רק לגבי חג השבועות: "ועָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים טז, י-יא) וחג הסוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו).

אכן, כבר חכמים הראשונים הרחיבו את תחולת מצוות השמחה והחילוה גם על הפסח, מכוח היקש (ראו חגיגה ח, ע"א תד"ה ד"ה ושמחת; ספר יראים, מצווה תכז).

ברבות הימים, הדגישו חכמים – והד חזק לכך עולה מן המקראות שלעיל – שלא רק בני המשפחה צריכים להיות שותפים לשמחה, אלא גם כל בני "משפחתו של הקב"ה" – העבד והאמה, הלוי והגר, היתום והאלמנה.

וכניסוחו הנוקב של הרמב"ם (בסוף הלכות יום טוב ו, יז-יח): "…וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה, הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם…".

אמור מעתה: לפי הרמב"ם, שמחה שאין שותפים לה גם "האומללים, העניים ומרי הנפש" (ודוק: מר נפש עשוי להיות גם אדם רב הון, אבל בודד גם במועדיו גם כל השנה) – "עבירה שיש עמה קלון" היא, ביטוי חריף שאינו שכיח לגבי עבירות אחרות.

לנוכח מאורעות השנה, 133 החטופים שעדיין מצויים בצרה ובשביה, מאות המשפחות השכולות שמבכות את יקיריהן, ואלפי הפצועים, בגוף ובנפש, יהיה מי שישאל ובצדק: לשמחה מה זו עושה?

שאלה זו מתקשרת לשאלה: כיצד ניתן לצוות על שמחה, והרי השמחה – בדומה לאהבת ה' ("ואהבת את ה' אלוקיך") – עניין שברגש היא, וקשה, אם לא בלתי אפשרי, ל"צוות" על אדם שיפעיל את רגשות השמחה שלו בעל כורחו.

כדי להתגבר על קושי זה, ציוותה התורה גם בעניין זה על מעשים שאדם מישראל חייב בהם, כגון הבאת קורבן לבית המקדש ועלייה לרגל, אמירת 'הלל', אכילת בשר ושתיית יין וכיוצא באלה (נוספות עליהם מצוות המיוחדות לחגים השונים, שאף בהן גלום פוטנציאל רב עוצמה להאדרת השמחה, כגון שמחת בית השואבה או הבאת הביכורים בליווי כלי שיר). 

ההנחה הגלומה מאחורי ציוויים אלה היא ש"אחר הפעולות יימשכו הלבבות" (כהגדרת בעל ספר "החינוך"), ומתוך קיום מעשים אלה יבוא האדם גם לידי שמחת הלב.

בספרו היפה והרגיש, "לעשות את עצמך" (בהוצאת מגיד), מבקש הרב ליאור אנגלמן לתהות על המתח שבין השמחה והעצבות, שלא אחת שלובות זו בזו. "לפעמים", הוא כותב, "דווקא רצון להשיג את מידת השמחה הוא שמחולל את העצבות, ולהפך, החלטה שלא להציג את השמחה כיעד פותחת פתח לשמחה".

אגב כך הוא תוהה על דבריו המפורסמים של ר' נחמן מברסלב, שלפיהם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ושואל: האומנם כך? וכי היכן מצאנו מצווה כזו בתורה?

כדבריו, הניסיון להביא מקור לכך מהפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז) מוקשה פעמיים: ראשית, פסוק זה לא נאמר כציווי אלא כסיבה לקללה הנוראה, ושנית: ציווי זה מופנה לכפוי הטובה שאינו מכיר בשפע שבא עליו, אך אין בו ולו זכר לציווי "להיות בשמחה תמיד".

מכפל הציווי שנאמר לעיל בחג הסוכות, "ושמחת בחגך, והיית אך שמח", לומד הרש"ר הירש שיש שני סוגי שמחה. "ושמחת" מבטא גילוי זמני של שמחה, עקב מאורע שקרה או חוויה שאדם חווה. לעומת זאת ,הביטוי-חיווי-ציווי "והיית אך שמח" מבטא הוויה של שמחה. זומאפיינת את כל אישיותו של האדם דרך קבע "ואינה תלויה בדבר", במאורע כזה או אחר. לדעת הרש"ר הירש, עבד ה' הוא בעל הוויה של שמחה מעצם הזכות שניתנה לו ל"עמוד לפני ה' ".

אם כך בכל השנה, קל וחומר בחג החירות, אנחנו חייבים "להודות ולהלל ולשבח ולפאר" על כל הניסים שנעשו לנו, כאשר עמידתנו זו אינה באה בחלל ריק אלא בהיותנו בארץ ישראל, מקום השראת השכינה, במדינת ישראל.

על רקע זה, דומה שלא לחינם כוללת התפילה לשלום המדינה, לצד המודעות למציאות הקשה והכואבת, גם את ברכת השמחה: "חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱ-לֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ".

מחלת הצרעת הינה הביטוי הביולוגי של השימוש הלא נכון והלא ראוי בכוח הדיבור

פגיעה באטומים של הנפש – ד"ר גבריאל חזות

שתי פרשיות שלמות עוסקות בנושא רפואי שלא מלבב את הנפש, בלשון המעטה. סוגים שונים של צרעת הבאה על האדם, על כליו, על בגדיו ועל ביתו. בפירוט רב מתעמקת התורה בצבע ובעומק של מחלה קשה באיברי האדם.

חלק מן חוקרים סבורים כי מדובר על אמצעי הגנה בריאותיים, בריאות הציבור, מניעת הידבקות בעיקר על ידי סגר ובידוד של המצורע. על פניו, ההסבר נשמע הגיוני, אבל אינו מתיישב עם רכיבים מרכזיים ב'תורת המצורע'. מדוע כהן ולא רופא? מדוע הצרעת אינה תופסת בגויים ובנוכרים? ומדוע בכינוס המונים כמו בימי חג, אין אוכפים את חוקי הסגר הללו?

חז"ל במדרשיהם ובפירושיהם אינם גורסים כך. הם מתארים מציאות שבה עקב סיבות שונות נפגע הקשר שבין הגוף לנפש. לשון הרע, גאווה וחמדת הממון הם הגורמים המרכזיים הפוגעים בשלמות הקשר הסימביוזי שבין הגוף לנפש ולנשמה.

הצרעת הינה הביטוי הביולוגי של השימוש הלא נכון והלא ראוי בכוח הדיבור. מהו כוח הדיבור וכיצד מתקשרים העניינים זה לזה? האותיות שיוצרות מילים ומשפטים מצויות במעמקי נשמתנו.

אין-ספור אותיות המתרוצצות הנה ושוב ומבקשות לצאת החוצה דרך גרוננו. האותיות הן האטומים של הנשמה! כאשר תינוק שאינו יודע מהי אות ומהו דיבור, מוציא מגרונו הברות שרק משפחתו מכירה ומבינה, הוא מוציא החוצה את האותיות ממקורן הפנימי אל שפתו ואל גרונו. הצורך הביולוגי לדוגמה לבקש בקבוק מים עקב יובש פנימי, מתבטא בהפקה של הברות תינוקיות המהוות בשלב זה את כוח הדיבור שלו. אימו או אביו מבינים היטב על מה מדובר, ומייד נותנים לו בקבוק. 

מעבר לפלא העצום של יכולת 'הדיבור' המופלאה של התינוק, אנו חוזים בתופעה בלי מובנת לחלוטין שבה הביולוגיה והכימיה מתורגמת לאותיות דיבור. איה הממשק המתרגם אטומים ומולקולות של החומר אל אותיות הדיבור?

נדמה כי זו כוונת התורה בשתי פרשות אלו. לדידה, ברמת המקרו, האטומים של הנשמה ושל החומר מקורן אחד. הם סוגים שונים ברמה החומרית, אבל אותו סוג ברמה הרוחנית. יש ביניהם קשר סמוי, שאתו חושפת התורה בפנינו בפרשות 'תזריע' ו'מצורע'. לקשר הזה יש ביטוי מעשי ברמת הפרט וברמת הכלל. הלשון והדיבור יכולים בשימוש לא נכון להיות גורמי מחלה המכונה צרעת. ברמת המקרו, עקב הקשר ההדדי שבין 'האטומים' הללו יכולים אטומי הנפש הפגועים לפגוע באטומי החומר, וכן להיפך.

חלק מן ההבראה מכונה 'ישיבת בדד' של החולה בצרעת, וזה מתקיים על ידי הוצאתו מן המחנה. מדוע? כי אטומי נפש פגועים יכולים להיות 'מדבקים' גם בסביבה החומרית וגם בסביבה האנושית. רכילות, לשון הרע, גאווה וחמדת ממון פוגעים באטומי הנפש, ואלו בתורם פוגעים באטומי החומר.

תקשורת מכל סוג, אינטרנט ורשתות חברתיות הם כלים רבי-עוצמה להפצת המחלה בכל הרמות, כולל ברמה העולמית. ההוצאה מן המחנה נועדה לא רק להבראתו של הפרט הפגוע, אלא גם לשמירה על הציבוריות. מן ההיבט הזה, זהו אמצעי מניעה של הידבקות. 

הצרעת יכולה חלילה להיות צרעת נפשית כללית, היא יכולה להיות 'נגע לאומי'. עינינו חוזות כיצד הנגע הזה יכול להתפשט באופן נוראי וכמעט בלתי ניתן לעצירה. זה עשוי לבוא לידי ביטוי בהתעלמות מן האחר ומן החלש, וזה עשוי לבוא לידי ביטוי בשחיתות שלטונית.

התורה, באמצעות תיאורים 'לא מלבבים' ולא אסתטיים, מעבירה לנו מסרים אלו בדרך מוחשית וריאלית, אך 'לא הגיונית'. הפתרון לרכיבים הלא הגיוניים נמצא בתובנה המתוארת לעיל שלפיה: האדם הוא שלמות פיזית ורוחנית אחת המורכבת מאטומי החומר ומאטומי הנפש.

גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים

על מרורים ומאבק מול אויבים – הרב ד"ר רונן לוביץ

בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מעוטף עזה ומקריית שמונה. בכל מקום ומקום חייב כל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. הכאב עודנו טרי, והפצע ממאן להבריא. התודעה האישית של כל איש ואישה בישראל היא גם תודעה לאומית, והיא מכילה זיכרון היסטורי שהולך וגדל, הולך ומתעצב, ברבות השנים ועם קורות העיתים.

תפיסה היסטורית זו אפשר לדעתי למצוא גם בעיקרי ליל הסדר, כפי שנוסחו על ידי רבן גמליאל, כשנדרש לעצב ליל סדר חדש לאחר חורבן המקדש. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" (משנה פסחים י, ה). אפשר לספר על "פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר" עד שיעלה עמוד השחר של מחר, אבל אתמקד כאן רק במוקדם ומאוחר: בסדרם של שלושת אלה, ובמשמעותם האישית והלאומית בכל דור ובדורנו.

בעיצומו של ליל הסדר, רבן גמליאל משנה לנו את הסדר. לפי סדר המאורעות צריך היה המרור להיות ראשון, שכן הוא זכר לחיים המרים במצרים בשנות השעבוד; פסח היה אמור לבוא אחריו, כזכר לקורבן שלפני היציאה הוקרב; והמצה צריכה הייתה להיות אחרונה, כסמל ליציאה משעבוד לגאולה. נשאלת השאלה: מפני מה נשתנה הסדר של ההגדה, מסדר הדברים שבפועל אירע?

אציע את אחת התשובות, שבה גלומות תובנות חשובות ומשמעויות לאומיות עכשוויות. הנס הגדול של ליל פסח שבו "פָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם", ולקיחת המצה המסמלת את הגאולה, היו לילה חד-פעמי בהיסטוריה. המרור מגיע לבסוף, משום שהוא לא מתייחס רק לשעבוד במצרים, אלא גם לכל תולדות ישראל שלאחר מכן, שהיו מלאי מרורים. רבן גמליאל, שקובע את עיקרי ליל הסדר ביבנה לאחר חורבן הבית השני, יודע על מלכויות צוררות נוספות שהגיעו אחרי מלכות מצרים: בבל, יוון ורומא. הוא מבין שבקורות עמנו מתחוללים ניסים, אך הם גם רצופים גזירות, חורבנות, השמדות ושאר מיני מרורים.

בהמשך לתפיסה היסטורית זו של דברי ההגדה, ברצוני להפיק, בהשראת דברים של סבי, הרב קניאל זצ"ל (דברי יהושע, ב, עמ' 642-3), שלוש תובנות והוראות שנכונות לחיינו, חשובות לכל תולדות עמנו ואקטואליות מאוד בזמנינו:

בהזכרת קורבן הפסח אנו לא רק מעלים על נס את נס הפסיחה של ה' על בתי בני ישראל במצרים, אלא גם את מסירות הנפש של אבותינו שלקחו את השה – אלוהי המצרים. הם שחטוהו וזרקו את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות לעיני כל שכניהם, לא היססו ולא פחדו. פסח מלמד שכאשר באה תקופה קשה של גזירות או של אויבים, עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש. מסירות נפש זו שהשתקפה בקורבן פסח הייתה הצעד הראשון לגאולה, איתערותא דלתתא שמעוררת התעוררות מלמעלה, המסייעת לנו להביס ולהניס את אויבינו.

המצה מייצגת את שלב האיתערותא דלעילא, וממחישה כי "תשועת ה' כהרף עין". גם כשיש קשיים והדברים לא מתפתחים כפי שהיינו רוצים, אין להתייאש מן הרחמים. לעיתים מגיעה תפנית בחיפזון, כמו בפסח מצרים, ומצבים משתנים לטובה בפתע פתאום.

המרור הוא השלב השלישי, שבא להזכיר לנו מסר להמשך הדרך על במת ההיסטוריה. המרור מזכיר לעם ישראל כי גם כשהמצב טוב, ועם ישראל עושה חיל ומרתיע את אויביו, הכלכלה צומחת והארץ מתפתחת, אומות העולם מסבירות פנים, ויהודים בתפוצות בשלווה יושבים, אל נשכח את עיתות המרורים. אסור לסמוך על כוחנו ולשקוט על השמרים, ואין לבטוח בעמי תבל שיהיו בכל תנאי ומצב לצד ישראל. המרור מזכיר כיצד המעצמה המתורבתת ביותר, שקלטה בשמחה את בני ישראל, התהפכה וביצעה: "וימררו את חייהם". בדרך זו המשיכו המעצמות המפותחות, המשכילות והמתורבתות בהיסטוריה: בבל, יוון ורומא, ספרד הימי-ביניימית וגרמניה המודרנית.

כשאנו מתמודדים כיום עם אויבים מרים שסבבונו כדבורים, וכמו בכל דור ודור לכלותינו הם עומדים – אנו נדרשים למסירות הנפש שהתגלתה בקורבן הפסח. כשאנו ניצבים מול קשיים בהגשמת תוכניות, חטופינו נמקים בשבי אויב, ומיגור אויבינו עדיין בגדר משאלת לב – עלינו לזכור את המצה, "מאכל האמונה", ולהאמין שבעזרת ה' מהלכים יכולים לקבל תפנית מפתיעה ולהשתנות לטובה. כשאנו עדים לשנאת ישראל ברחבי תבל, ואף בבירות התרבות ובהיכלי המדע, נזכור את המרור, ונדע עד כמה עלינו בכל זאת לומר תודה. "לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר… לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה… וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ".

ראשית – מוטי זפט

תילי טילים

זה יכול (וצפוי) היה להסתיים אחרת. מטח של כ-350 כתב"מים, טילי שיוט וטילי חץ מאיראן לישראל – אין מצב שרק בודדים ממש מכלי המשחית האלה חדרו בעד מעטפת ההגנה של מדינת ישראל, ואף הנזק שהם עוללו היה זעיר ביותר: 3 בורות בבסיס נבטים של חיל האוויר, וילדה פצועה מחלק של יירוט.

כותרות בעיתונות החרדית דיברו על נס משמיים, עזרה משמיים. אנחנו חייבים להודות ולהלל גם (ובעיקר?) את טייסי חיל האוויר הישראלי (כן, חלקם כאלה שכונו לא מכבר 'בוגדים'), את אנשי המחקר והמפתחים משך שנים של מערכות ההגנה למיניהן, וכמובן את הקואליציה בראשות ארה"ב (ביידן, תודה כפרה, אין עליך), שלכל הדעות, ללא המעטפת החיצונית שהעמידה ברגע הקריטי להגן על מדינת ישראל, אין ספק כי פגיעת הטילים האיראניים הייתה קשה וכואבת. אז, אומנם אנחנו האזרחים חזרנו לשגרה יחסית (שגרה כזו ואבדנו, שגרה של גיוס חוזר להמון אנשי מילואים, שגרה של רבבות עקורים מביתם), אבל החשבון מול איראן, טרם נסגר, לפחות עד יום שלישי, יום הורדת הגיליון לדפוס.

לא בכדי הקבינט המדיני-ביטחוני התכנס כבר כמה פעמים לדון בנושא התגובה. דבר אחד ברור: מדינה חפצת חיים כמו ישראל, בטח כשהיא מוקפת באויבים מקרוב ומרחוק, השואפים להשמידה ואף נערכים לכך, לא יכולה להרשות לעצמה שלא להגיב למתקפת טילים כה גדולה וישירה מאיראן על ישראל. אף מדינה נורמלית לא הייתה מרשה לעצמה שלא להגיב, בטח ובטח שישראל אינה יכולה להרשות זאת. שאלת מיליון הדולר היא מה תהא התגובה ומהו העיתוי הנכון. כל טעות דעת כאן עלולה להיות קריטית והרת אסון. למרבה הצער, בחצי השנה האחרונה כבר למדנו על בשרנו שהממשלה הזו לא בדיוק מצטיינת בשיקול דעת. ההפתעה ב-7 באוקטובר וגם הערכה כנראה מוטעית לעוצמת התגובה האיראנית על חיסולו של אותו בכיר איראני חסן מהדווי (שהגיע לו למות) בדמשק. לכן, עניין שיקול הדעת הנכון הפעם, בכל הקשור לתגובה, הוא קריטי ממש. תנאי ראשון הוא לא לפעול מהבטן. לשמוע גם את ה'איפכא מסתברא', יועצים למיניהם, ולקבל את ההחלטה ברוגע ובשום שכל. תגובה חייבת להיות, ועל כך יש קונצנזוס גם בקבינט, ובכלל. רבים בדעה, כי נכון לעכשיו, כשישראל עדיין בביצה העזתית וכאשר 133 החטופים עדיין בשבי חמאס, וגם משם לא רואים את האור בקצה המנהרה, והכניסה לרפיח וכשבצפון הגזרה מבעבעת, וביו"ש העניינים מתחממים – לא נכון מבחינת ישראל לפתוח חזית ישירה חדשה מול איראן. לכל הדעות, אם תיפתח מלחמה ישירה עימה, היא תהיה עוצמתית ברמות שלא ידענו, שחיזבאללה על הארסנל העצום שלו לא יוכל יותר לשבת בשקט.

לכן, מה שמתבקש לדעת 'מומחים' רבים היא תגובה כלפי איראן במטרות 'מצטלמות' פחות. לא הפגזה רעשנית של מטוסי חיל האוויר או טילים בליסטיים על טהרן או ישירות על הכורים הגרעיניים שהיא מפתחת בקצב מהיר, אלא פגיעות 'שקטות' (הלו, המוסד, קדימה) בנקודות אסטרטגיות, שיבושים מהותיים באמצעות סייבר, חיסולים ממוקדים מחושבים וכדומה.

 בשורה התחתונה, תגובה ישראלית תגיע (אולי עד שבת כבר הגיעה?), חייבת להגיע, לא כנקם אלא כהחזרת ההרתעה הישראלית כלפי כל אויביה, ולמרבה הצער הם רבים. לא בטוח שהתגובה חייבת להיות "עכשיו" ברוח העכשוויזם. מה רע בלתת לאיראנים קצת להזיע ולצפות ולחשוש? גם ברור ששמירה על הקואליציה שהקימה ארה"ב לצורך ההגנה על ישראל מפני התקפת הטילים מאיראן, היא אינטרס ישראלי מובהק וראשון במעלה. לכן, כל תגובה ישראלית כלפי איראן חיבת להיות מתואמת עם ארה"ב, או לפחות ליידע אותה. הרושם הוא שלפחות בעניין זה האסימון נפל גם לנתניהו. אוי, כמה זקוקים אנו לסיוע מהקב"ה. "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה".

עניינים אזוטריים

האמת, בימים אלה של פוסט-מתקפת הטילים האיראנית, ימים של טרום התגובה הישראלית לאותה מתקפה, ימים שבהם נתקבלה התשובה השלילית של חמאס להצעה האמריקנית בעניין החטופים, ועוד ועוד נושאים המעסיקים את החדשות וטורדים את הראש – הראש לא יכול להיות פנוי לעניינים השוטפים של החיים. אבל, החיים חייבים להימשך, כאותו היגד מוכר וחביב, אז, קדימה.

מינוי רבנים, לעשרות, אם לא למאות. זוכרים? אז נכון שהלחץ הציבורי הביא (ב"ה) להקפאת המאמץ לחוקק את 'חוק הרבנים', רבני עיר, רבני שכונות וכדומה, לעשרותיהם ולמאותיהם. אבל 'לא אלמן ישראל', ובש"ס דואגים, גם בימי חירום אלה, להניע את רכבת המינויים הזו. השר לשירותי דת (ולג'ובים) מיכאל מלכיאלי פרסם ביום חמישי האחרון, טיוטת תקנות בנושא רבני הערים להערות הציבור, כמתחייב בחוק. אז אם אכפת לכם מהעניין הזה, היכנסו לפרסום התקנות, ואם יש לכם הערות – הגישו. מועד אחרון: ב-2 במאי. אתם חושבים שההערות יעזרו לבלום את חוק הג'ובים הזה? אני סקפטי. ישועה, אם תבוא, תגיע רק מבג"ץ.

להזכיר למי ששכח, התקנות האלה יעבירו את החלק הארי של הכוח לבחור רבני עיר מהרשות המקומית והציבור שבה, לידי הרבנות הראשית והשר לשירותי דת. כך, יוכלו להצניח עליכם ועלינו רב 'מתאים' (מתאים=מתיישר לפי הקו של הממנה), כך יתווספו עשרות תקנים חדשים לערים שבהן יש רק רב ראשי אחד (עפ"י ההצעה לכל עיר בת 50 אלף תושבים ויותר ניתן יהיה למנות רב עיר שני, ובתכל'ס זה עוד 20 ערים כאלה. מניסיון שלי בפ"ת, די ברב ראשי אחד, הרב מיכה הלוי, העושה עבודה מצוינת (השני אח של שר לשעבר בש"ס, כמעט אינו מורגש). כך כהונת רבנים ראשיים תוכל להימשך עד 120, גם אם היועץ המשפטי לממשלה מצא, למשל, שאינם ראויים (עפ"י החוק מוצע שהרב הראשי שמכהן כנשיא בית הדין הרבני הוא שיקבע). כך כהונת רבנים תימשך ותימשך בלא שתעמוד למבחן הציבור בחלוף 10 או 20 שנה, וכדומה.

בעיניים שלי, חוק זה אם יעבור, קידוש ה' הוא לא יביא, את ההיפך מכך כן. מה שאני מתקשה להבין זה אם אך לפני שבועות ספורים הסכימו אפילו יו"ר ש"ס אריה דרעי ויו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כ"ץ, להקפיא את החוק נוכח הביקורת הציבורית הגדולה, מה קרה עתה שהם ייתנו יד להעביר את הנוסח של החוק גם אם בדרך של תקנות? אולי חשבו שהציבור נרדם בשמירה? ואם מישהו יגיד לי שדרעי עסוק כל כולו בנושא הביטחוני (אני בטוח שהוא עוסק בו, וטוב שכך), והוא לא יודע על מה אני מדבר פה – לא אאמין.

מי בעד ומי נגד

אם חשבנו שסמוטריץ' ובן גביר הפטריוטים יהיו הראשונים להתנגד לחוק הגיוס כפי שהובא בזמנו על דעת החרדים להצבעה בכנסת, התברר כי כללי המשחק בפוליטיקה 'מאוד אכזריים', וגם שני שרים מכובדים אלה עמדו לכאורה לתמוך בחוק הגיוס שאמור היה להמשיך בפטור הגורף ומעצבן של צעירים חרדיים משירות בצה"ל.

השבוע התברר כי אולי איתמר בן גביר 'יחזור בתשובה' ויתנגד לחוק הגיוס, ואם הוא וחבריו לסיעתו יתנגדו, החוק לא יוכל לעבור. תשאלו, מה קרה? ההייתה לו איזו הארה? איזו הבנה חדשה שלא ייתכן להמשיך עם העוול הזה של פטור גורף לחרדים? מצטער לאכזב. הרקע למחשבה אולי לא לתמוך בחוק הגיוס הוא מאבק שיש לו עם עמיתו (ויריבו) סמוטריץ' על עניין של סמכויות. בזמנו, כשכל אחד מהם קיבל את המשרד שלו, סוכם כי האגף לאכיפת מקרקעין, זה האגף ששולח פקחים ושוטרים לעשות סדר עם מפרי חוק הבנייה, בדגש על היישובים הערביים, יעבור ממשרדו של סמוטריץ' (מה הוא בכלל עושה שם?) למשרד לביטחון פנים של בן גביר (האמת? נשמע הגיוני יותר, ייעודי יותר). בן גביר, כידוע, אוהב לעשות סדר. ראו את השקט בכבישי הנגב, למשל. הסמכות על האכיפה בכל הקשור לבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי היא כ'כפפה ליד' עבורו. כמעט התגשמות חלום. ומכיוון ש'הסכמים יש לכבד', בן גביר עומד על כך שמה שסוכם, יבוצע. העניין הזה היה אמור לעבור בשבוע שעבר בכנסת, אלא שברגע האחרון הוא הורד מסדר היום. נציגי הסיעות החרדיות הודיעו לבן גביר, בדחילו ורחימו, כי הם לא יאפשרו את העברת הרשות לאכיפה למשרד לביטחון לאומי. לטענתם, לכל דבר יש מחיר. רוצה אכיפה? תן את חוק 'הקומה הכשרה', זו שמתעסקת עם הטלפונים הכשרים, שמכניסה המון כסף וכוח למאעכרים במגזר החרדי. ומכיוון שבן גביר נמנה לכאורה עם חברי הכנסת שלא מתלהבים מהחוק הזה, הם מחזירים לו במטבע אחר, בעניין אכיפת חוקי הבנייה. מקורבי בן גביר מאשימים את הסיעות החרדיות שלא חוק ה'קומה הכשרה' הוא העניין, אלא דיל שלהם, לכאורה, עם הסיעות הערביות, שהבטיחו לתמוך בחוק הקומה הכשרה תמורת אי העברת סמכויות האכיפה לבן גביר.

נכון לתחילת השבוע, נוכח הקפאת העברת הסמכויות כאמור, הודיעה סיעת עוצמה יהודית ליו"ר הכנסת כי היא אינה מחויבת למשמעת הקואליציונית, ותצביע כראות עיניה. חכו להזמנה חברית של נתניהו לבן גביר, והכל יסתדר. אבל מה שמטריד באמת: על עניין סמכויות האכיפה במקרקעין עומדת לכאורה התנגדותו של בן גביר או תמיכתו בחוק הגיוס. מעניין.

זכויות של איזה אזרח?

ה"אגודה לזכויות האזרח" עתרה לבג"ץ נגד השר איתמר בן גביר וטענה שמפרוץ המלחמה הנוכחית, המחבלים הכלואים בבתי הכלא / המעצר בישראל "סובלים מתזונה חלקית וירודה, לא מסופקים להם פירות". רחמנות, ממש. בא לי לבכות. בחייאת, "אגודת זכויות האזרח". על איזה אזרחים אתה מנסים להגן פה, בדיוק? על מחבלי הנוחבה? ישראלים ששוחררו מכלא חמאס בעזה דיווחו כי האוכל שקיבלו במשורה היה רבע פיתה, איזה תמר מצ'וקמק, לפעמים טיפה אורז וקצת מים. כל אחד מהם שחזר אחרי חודש או חודש וקצת בכלא, חזר עם כמה ק"ג פחות מכפי שהיה. ואלה אזרחיות, אזרחים, ילדים וזקנים תמימים שנישבו מביתם. למה, למען ה', למחבלים הסדיסטיים האלה מגיע גרם אחד יותר? באחריות, לא מגיע להם, ונמסר כי הם מקבלים בדיוק מה שמחייב החוק הבינלאומי. פה בן גביר צודק באלף אחוז. כולי תקווה שגם בג"ץ יחשוב כך.

שם המדור: מיומנה של רווקה

שם הטור הנוכחי: נפלאות הספיד דייט

יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית – אלינור רחימי

יחסים עם חברות נשואות כשאת רווקה, הם קצת כמו ביידן ומדינת ישראל בזמן מלחמה, מינוס הסיוע הכלכלי. מדי פעם הן מיירטות לך הצעות שלדעתן לא מתאימות לך, ותמיד מספרות לך כמה את חמודה אבל הן לא מכירות גברים שיכולים להתאים לך… אז בהכנעה את מקבלת את הדין וחוזרת לשים מבטחך באפליקציות, בבוטים ובלהיט הלוהט החדש – הספיד דייט!  

למי שלא מכיר את הקונספט, מדובר בפלטפורמה חדשה שבה את נרשמת למאגר, ובערב אחד את פוגשת בזום עד 7 גברים חדשים שמשדכים לך על פי הקריטריונים שמילאת בשאלון כניסה (לכאורה). את כל אחד מהגברים את פוגשת למשך 7 דקות בודדות, ובסוף הערב את ממלאת שאלון שבו את רושמת את מי את מעוניינת לפגוש שוב, אם בכלל. אם גם את וגם הוא מסמנים שאתם מעוניינים להמשיך לדייט שני – המארגנים מקשרים ביניכם.

נשמע קסום, אה? אבל הרי כבר אמרו לנו שזיווג הוא כקריעת ים סוף, אז שום דבר לא באמת יכול להיות נעים ונחמד בכל מה שקשור בדייטים. אחרי כמה פעמים שהשתתפתי בספיד דייטים, הפעם האחרונה הייתה השיא: מתוך 3 גברים שהייתי אמורה לפגוש באותו הערב, הגיעו רק 2 – אחד, בעל תשובה חרדי עם פיאות שלא יביישו נער גבעות מתבגר; והשני, איך לומר בעדינות ובלי לפגוע, מחובר מאוד לצד הנשי שבו. שזה ממש-ממש בסדר, אבל פחות כשאתה מגיע לערב דייטים עם… נשים.

אז הקונספט של הספיד דייט ללא ספק מעולה, אבל לצערי עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שנותן לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים שנמצאת בכל האפליקציות, ועכשיו גם בספיד דייטים. כי הרי את (לא, לא מקודשת) לא יכולה לצאת עם גברים שקטנים ממך – לא בגלל שאת לא רוצה. בגלל שמשום מה, גם אם את גדולה מהם בחודש יקראו לך "מבוגרת". אבל הגברים ייצאו בשמחה גם עם מי שקטנה מהם בעשור ואפילו יותר, כי כידוע "גיל זה רק מספר". כמה חבל שהמשוואה הזו עובדת רק בכיוון אחד.

ליד: הקונספט מעולה, אבל עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שמעניק לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים

הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל

האומנם "דיינו"? – הרב מאיר נהוראי

אחד הפיוטים שלכאורה יהיה קשה לנו לשיר השנה, הוא הפיוט "דיינו". השנה, כשאנו שרויים בתוך מלחמה, יהיה טבעי שלא נסתפק במועט. האם נוכל לומר  "דיינו" בעיצומה של מלחמה קשה וארוכה, בשעה שכל כך הרבה חיילים ואזרחים נפלו ונרצחו, בשעה שהחטופים לא חזרו לביתם, ובשעה שרבים נעקרו מביתם ועדיין אין אנו רואים את האור שבמקצה המנהרה? המלחמה הקשה שאנו חווים דורשת מאיתנו התבוננות נוספת על משמעותו של הפיוט "דיינו".

הפיוט "דיינו" מורכב מ-15 שורות, שכל אחת מהן מתארת נס אחד שנעשה לעם ישראל במהלך יציאת מצרים ועד כניסתנו לארץ. בדרך כלל, האירועים מתוארים לפי סדר כרונולוגי הדרגתי. אולם, יש פעם אחת שסדר האירועים אינו כרונולוגי. הפיוט פותח: "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ", ולאחר שכבר יצאנו ממצרים חוזרים לאירוע קודם: "אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ." מדוע שינה מחבר הפיוט את סדר האירועים?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן על יציאת מצרים של דורנו – היציאה ממחנות ההשמדה. המלחמה הוכרעה בפלישתן של בנות הברית לנורמנדי. באותו זמן, הכלואים במחנות ההשמדה לא ידעו מאומה על מה שהתרחש בחוץ, ולכן הפלישה עצמה לא הייתה משמעותית לגביהם. רק לאחר שיצאו לחירות והחלו לשמוע על האירועים שקדמו ליציאתם, היו יכולים להכיר בשלבים שקדמו לשחרור ממחנות ההשמדה. זכורני שאמי ז"ל סיפרה שהם הלכו בצעדת המוות בקור הגדול, ולאחר שקמו משנתם באחד האסמים, הגיע לפתע חייל רוסי ואמר לכולם – משוחררים. שורדי השואה לא ידעו באותו הרגע כיצד גואלים אותם ומוציאים אותם לחירות. 

תהליך יציאת מצרים מוכר וידוע, ובכל זאת אנו מתבקשים לשחזר את סדר האירועים כאילו שיציאת מצרים מתרחשת כעת. הפיוט "דיינו", אם כן, הוא היישום של המהלך שנקראנו לעשות בכל הלילה הזה, לראות את עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים. מתוך הפרספקטיבה הזו, כל שלב ושלב מעורר התפעלות בדיוק כמו שהרגישו עם ישראל בשעה שיצאו ממצרים. לכן, אנחנו מתארים את "מכת הבכורות" לאחר יציאת מצרים, בדיוק כמו שישראל באותה תקופה ידעו עליה רק לאחר יציאת מצרים. 

במהלך שמחת תורה כבש חמאס חלקים מעוטף עזה. הוא רצח ואנס וגזל מאלו שהיו ביישובים ובמסיבה בקיבוץ רעים. זו הייתה זוועה, אולם כבר מהיום הראשון קמו גיבורים שלא המתינו לצו 8 ורצו להילחם ולהגן על היישובים תוך סיכון חיים גדול. חלקם נפלו, וכך לאחר זמן צה"ל נכנס לתמרון קרקעי שבמהלכו הושמדו תשתיות, חוסלו מחבלים ושוחררו מספר חטופים.

ליל הסדר של השנה לא יהיה דומה לכל הסדרים שקדמו לו בשנים האחרונות. בתקופה הזו אנו חווים כאב גדול, אבל גם שומעים על רוח הגבורה של עם ישראל. כאב ותקווה, תסכול ועידוד. זו תקופה שדורשת עיבוד ושחזור. יש כל כך הרבה סיפורים שאנחנו עוד לא מכירים שמתארים סיפורי גבורה של לוחמים.

כבר מהרגע הראשון, כשרבים מאיתנו היו הרחק מיישובי העוטף, היו קרבות שבהם חיילים מסרו את נפשם כדי להגן עלינו. גם בתוך החושך הנוראי של התקופה, היו נקודות אור חשובות ומשמעותיות.

בליל הסדר הזה נוסיף ונספר גם את סיפור יציאת מצרים של תקופתנו כפרק נוסף לאותו סיפור היסטורי שהתרחש לפני שנים רבות. גם כאשר אנו נמצאים בעיצומה של המלחמה, נדרשים אנו להאמין שאנחנו בתקומה חדשה של האומה. אין באפשרותנו לראות את המהלך כולו, ואין אנו מודעים לכל הניסים. הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל. גם בשעה קשה זו ישנם "אירועים נסתרים", שלעתיד לבוא יידעו על קיומם ויוכלו להתבונן על תקופתנו מפרספקטיבה רחבה יותר. 

שולחנות הסדר הדלים של המשפחות נערכו במסירות ובאהבה. הם היו מעוטרים בחומר הבנייה העיקרי של המחנה – פח מקופסאות שימורים ריקות

כְּהָא לַחְמָא עָנְיָא – יעקב ספוקויני

יש גורסים בהגדה של פסח "כהא לחמא עניא". מהו ההבדל בין הגרסאות? עונה על כך המגיד מדובנא במשל: "מעשה ברוכל עני, שהיה מחזר בעיירות ותרמילו על שכמו. הגיע לעיר אחת והצליח הרבה מאוד. חסך כסף, פתח חנות והתעשר. הנהיג בביתו מדי שנה, שבאותו היום בו הגיע העירה במקלו ובתרמילו, היה עושה מִשתה לבני ביתו. תולה את תרמילו על שכמו ומוציא מתוכו מתנות יקרות לילדיו.

"יום אחד איבד את כל רכושו בעסקה כושלת, נאלץ למכור את חנותו ונותר בחוסר כל. אמרה לו רעייתו: מה לך להצטער, ה' נתן וה' לקח, יהי שמו מבורך על כל תקופת השפע. עתה נשוב לתקופה הקודמת. תְלה את תרמילך על השכם, וחזור למכור את מרכולתך! שמע לעצת אשתו, תלה הסוחר את תרמילו על שכמו, ומייד התקבצו כל בניו ובנותיו לקבל מתנות… הביט בהם בעיניים דומעות ואמר: לא, ילדים, בכל שנה היה זה יום חג, זכר לימי הרוכלות המרורים. עשיר הייתי והתחזיתי לעני. נשאתי את התרמיל, אך רק לצורך חלוקת המתנות. אבל עכשיו אין זו הצגה. עכשיו חזרתי להיות עני, ואני נאלץ לקחת את התרמיל לפרנסתי"['שערי ארמון' עמ' 32].

והנמשל, בימים טובים, כשאנו משופעים בכל טוב עלינו לעשות זכר ללחם העוני, ואז אומרים "כְּהלחמא עניא". אבל בימים קשים אין צורך בהצגה, ואומרים "הָא לַחְמָא עָנְיָא".

כך היה בתקופת השואה במחנה גירס בדרום צרפת, למרגלות ההרים הפירנאים בסמוך לגבול בין צרפת וספרד. בסתיו תש"א [1940] גירשו הגרמנים אלפי יהודים מבאדן-וירטמברג שבגרמניה, למחנה. התנאים במחנה היו קשים. מחסור תמידי במים ובמזון, ותנאים תברואתיים ירודים, גרמו למחלות מידבקות. למרות כל זאת, עשו היהודים כל מאמץ על מנת לקיים חיי דת ותרבות עשירים. הם הצליחו בכך, בעיקר משום שבמחנה שררו אחוות רעים וערבות הדדית למופת.

יהודי המחנה הקימו לעצמם 'ועדת סיוע' בראשותו של הרב ליאו אנסבכר. בוועדה היו חברים גם אחיו מקס, שהיה בעל כושר ארגון, אריה צוקרמן, שכתב בכתב ידו את ההגדה, המחנך ד"ר רוטשילד ועוד כמה מתנדבים. הוועדה עמדה בקשר עם ארגוני עזרה, כמו הג'וינ"ט ואוז"ה. את מה שהצליחו לגייס חילקו בעצמם בין הצריפים השונים במסירות ובאחריות. הם דאגו לחולים, לזקנים ולכל מי שהתקשו לשרוד בתנאים הקשים. מלבד הצד הפיזי, דאגו גם לשמירה על הצד הרוחני-דתי-תרבותי.

במיוחד בלט הדבר לקראת חג הפסח. ימים רבים לפני החג, ויתרו יהודים רבים על מנת הלחם היומית הדלה שלהם, לטובת קמח לעשיית מצות. ועדת הסיוע אספה כסף ממי שעוד נותר לו משהו כדי לקנות מזון לחג. שולחנות הסדר הדלים של המשפחות נערכו במסירות ובאהבה רבה. הם היו מעוטרים בחומר הבנייה העיקרי של המחנה – פח מקופסאות שימורים ריקות. מחומר זה יצרו צלחות וקערות. נרות החג דלקו על פמוטים שעוצבו מאותו החומר.

בזיכרונותיו, כתב רוטשילד כי הנרות בהקו "מעל פניהם של האנשים שכחשו מצרות, ומעל לעיניים מלאות הציפייה והשמחה המאופקת. רק קערות הסדר בלטו בדלותן על רקע לובן הנייר שכיסה את שולחנות הקרשים. כל קערה חולקה לשלושה חלקים, עבור מצות הסדר. המצות היו מכוסות בממחטות תחרה ורדידים צבעוניים, שניכר בהם שנארזו בחיפזון תוך מערבולת המנוסה.

אבל היקרות מכל היו בעינינו ההגדות, יותר מכל אותן ההגדות המעוטרות והמקושטות שהכרנו. ההגדות היו פשוטות שנכתבו בכתב יד. הגדות אלו היו למחרת החג לנכס עמוס זיכרונות ושמור בקפידה" [מתוך 'הגדת גירס', הוצאת יד ושם, עמ' 23]. צוקרמן לא זכר את כל ההגדה, אבל מה שזכר, הודפס בסטנסיל שהשיגו איכשהו ושימחו מאוד את כלל המשתתפים.

למרבה הצער, רוב המשתתפים נרצחו בידי הנאצים, אבל המעטים ששרדו הקפידו לציין את האירוע הזה בכל ליל סדר שערכו מאז, ובו אמרו "כְּהָא לַחְמָא עָנְיָא", כשהם נזכרים במזון הדל שאכלו במחנה גירס.

בימים אלה אנו מתפללים לה' כמה פעמים בכל יום לשובם של החטופים בידי חבורת הרוצחים בעזה. נוסיף תפילה כי עד לפרסום שורות אלה יחזרו כולם לחיק משפחותיהם ויזכו לומר "כְּהָא לַחְמָא עָנְיָא" ולא להמשיך ולאכול לחם עוני.

Yaakovspok1@gmail.com

מלחמה פסיכולוגית / נעמי (יפה) עיני – "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ"

בליל הסדר אנו נוהגים לקרוא את "שפוך חמתך". קטע זה נמצא בהגדות החל מהמאה ה- 12. במתכונת המוכרת לנו הקטע כולל ליקוט של ארבעה פסוקים מספר תהילים וממגילת איכה:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'"

תוכן הפסוקים מבטא פנייה ישירה אל הקב"ה, לעשות נקם בגויים ולהשמיד את אלה שאינם מקבלים את עול מלכותו עליהם וגם פוגעים בעמו. מסר זה כלל לעיתים אזכור מפורש של הצוררים (נוצרים, נאצים ועוד), וכראוי לעם המגוון שלנו, היו שמצאו בו מורכבות ומתח ערכי והטעינו אותו בפרשנויות אחרות. אחרים העדיפו להציג מולו שינוי גרסה, כדוגמת: "שפוך אהבתך", מהמאה ה-16, המוקדש לחסידי אומות העולם שהצילו יהודים מפורעיהם.

להלן תמציתם של שני קטעים מעוררי מחשבה, מ"הגדת הלילה הזה":

"ומה בנוגע לתפילה 'שפוך חמתך על הגויים'? האם אפשר לבטל אותה…? המילים נוראות!… איך אפשר לחרף אפילו את השונאים במילים איומות כאלה? אינני יכול לשנוא. ולא אלמד את ילדינו לשנוא. הנני מבין את כאבם של היהודים, את הזעם והצער, שהכתיבו לפני מאות שנים את התפילה הזאת. יש גם כיום פרצוף מכוער לאנטישמיות, אבל היא איננה מגיעה לשפלות כזאת, שנהיה זקוקים, חס וחלילה, לשים תפילה זו בפי ילדינו…" (קיבוץ עין חרוד, 1936, טרם השואה).

"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה יותר מדי נקמה ונקמנות… נדמה שהיא (התפילה) עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור… אני, לעומת זאת, אוהבת אותה… בעיני רוחי, אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם מפחד משכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם… לפתע, למשך פסקה אחת קצרה… הם הגיבו ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהא-ל לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לא-לוהים. לרגע בהיר ונוצץ אחד, עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פונה ל'שופט כל הארץ' לעשות משפט"  (דבורה ליפסטאט, היסטוריונית שואה).

השנה, כעם בארצו, נקראים הדברים מתוך הקשר ייחודי, טעון ומרגש.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

המצווה והעבירה אינן תלויות ביצר אלא בהתנהגותו של האדם – האם הוא ישלוט על יצרו או שיצרו ישתלט עליו

חמץ ומצה – הרב יעקב פילבר

כבר אמרו חז"ל: "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל" (זהר, במדבר קלד). אחת המצוות שנתמזל מזלה בבית ישראל היא חג הפסח. לא רק המירוק וההכנות המרובות שקודם החג, אלא בעיקר החומרות וההידורים הרבים שקיבלו על עצמן קהילות שונות בישראל, כמו מנהג אי אכילת קטניות בקרב האשכנזים, או אי שריית מצה במים וכדומה – והכל כדי להתרחק מחשש של חמץ.

אין ספק בליבי שלו לא הייתה התורה מחייבת אותנו לאכול מצה בערב פסח, הייתה המצה המצרך הראשון שיהודים היו אוסרים על עצמם בפסח, שהרי המצה העשויה מקמח ומים היא המזון הקרוב ביותר לחשש של חמץ. ואכן, היו יהודים טובים שמלבד כזית מצה בליל הסדר שחייבים לאוכלו מן התורה, לא הכניסו לפיהם בכל שאר ימי הפסח משהו של מצה.

לכאורה, יש לשאול על תורתנו הקדושה: אם התורה הרחיקה אותנו כל כך מחמץ, עד שאסרה אותו עלינו לא רק באכילה אלא אפילו 'בבל יראה' וב'בל ימצא' – מדוע לא זו בלבד שלא אסרה עלינו את המצה, אלא עוד הטילה עלינו חובה לאכול אותה, למרות שהיא המצרך הקרוב ביותר לחמץ? 

חמץ ומצה, המצווה והאיסור, הם תמצית היהדות כולה. במקורות חז"ל מסמל החמץ את יצר הרע, שאחד מכינויו הוא "השאור שבעיסה". כמו השאור המתסיס את העיסה, כך היצר הוא הכוח המפתה ומגרה את האדם לחטא. השאלה הגדולה היא כיצד על האדם להתנהג ולהתמודד עם הכוח הזה.

אומות העולם ראו בהתרחקות מן היצר או בחיסולו של היצר, את התשובה ההולמת להינצל מן החטא. לכן, הכומר הנוצרי אסור בנישואין, וכל המרבה בהתבודדות מן החברה או בסיגוף הגוף, הרי זה משובח. לפי השיטה הזו, העיוור שאינו רואה, והחירש שאינו שומע, והאילם שאינו מדבר, ושאר בעלי המוגבלויות – הם המושלמים יותר מבחינה מוסרית, מפני שהמוגבליות שלהם מונעות מהאדם לחטוא.    

לא כן סוברת התורה. הגיבור אינו זה ההורג את יצרו או המדכאו ומחלישו, אלא "איזהו גיבור הכובש את יצרו", שאז הנכבש נשאר בשלמותו, אלא שהכובש שולט עליו ומשתמש בו לטובתו. האמת היא שהיצר כשלעצמו אינו טוב ואינו רע, אלא הכל תלוי בשימוש שהאדם עושה בו. 

אם ישתלט האדם על יצרו, ירסן אותו וידע לרתום אותו למשימות חיוביות, כי אז מקיים האדם באמצעות היצר מצווה, ואם חלילה ייתן האדם דרור ליצריו, יאפשר להם להתפרץ ולפעול ללא ביקורת והכוונה, כי אז מביאו היצר לעבירה. על זה אמרה התורה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – "בשני יצריך". והמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", שאפשר לקיימה רק בחיים משותפים עם אישה, והתורה בכללה מחייבת אותנו להיות מעורבים עם הבריות עד ש"הפורש מדרכי ציבור אין לו חלק לעולם הבא". על הכתוב "אנשי קודש תהיו לי" היה רגיל רבי מנחם מנדל מקוצ'ק לומר: "מלאכים בשמיים – אומר ריבונו של עולם לישראל – יש לי אלפי רבבות. איני רוצה שתהיו מלאכים, המשיכו להיות אנשים, אלא שאת האנושיות שלכם תחיו בקדושה, קדושה אנושית אני רוצה מכם".

מצוות המצה ואיסור החמץ הם מסמלים את שליטתו ואי שליטתו של האדם על יצריו. מצה וחמץ שניהם באים מאותו מקור, מעירוב הקמח במים, כשהקמח מסמל את הגוף החומרי והמים את החלק הרוחני שבאדם (כדרשת חז"ל: 'נמשלו דברי תורה למים'), ועירוב המים והקמח יוצר את הבצק (שהוא הפוטנציאל של החמץ, שהוא היצר הרע בנמשל), והבצק כשלעצמו אין בו לא עבירה ולא מצווה. והנה התורה, לא זו בלבד שאינה מחייבת אותנו להתרחק מהפוטנציאל הזה, אלא היא עוד מחייבת אותנו להזדקק לו ולעשות ממנו מצה, שהרי אין יוצאים ידי חובת מצה בפסח אלא רק בדבר שמחמיץ. להודיענו, שהמצווה והעבירה אינן תלויות ביצר אלא בהתנהגותו של האדם – האם הוא ישלוט על יצרו או שיצרו ישתלט עליו.  

אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו.

להיאבק על התקווה – הרב ד"ר עידו פכטר

"אני לא מסוגלת לראות את עצמנו חוגגים את ליל הסדר, חג החירות, השנה", כך אמרה בתו של אחד החטופים, שנמצא עדיין בעזה, בראיון לילי ברדיו. כבר קרוב ל-200 ימים, ל-133 משפחות יש כיסא יתום בבית. אבל לא רק להן. אצל מאות רבות של משפחות שמור מקום ריק לבן או בת, אבא או אמא, סבא או סבתא, שנפלו במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר או במהלך הקרבות בעזה ומחוצה לה. חיים שנגדעו ולא יחזרו. אלו יתקשו מאוד לשיר השנה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצלינו מידם". א-לוהים לא הציל.

בעצם, לכולנו יהיה קשה השנה לחגוג את ליל הסדר. למרות לילה מוצלח של יירוט כמעט מושלם של התקיפה האיראנית, אנחנו עדיין בבוץ. אלפים רבים של מפונים טרם חזרו לבתיהם בצפון ובדרום. לא ברור לאן מועדות פניה של המערכה בעזה. האנטישמיות בעולם גואה, והעולם? "העולם כולו נגדנו", כפי שכתב יורם טהרלב ב-1969, ולצערנו "זה ניגון עתיק מאוד". כיצד אפשר לשמוח ולחגוג חירות, כשאנחנו חרדים לקיומנו הממשי?

אבל בעיניי, לליל הסדר יש משמעות דווקא בזמנים הקשים האלה. ליל הסדר הוא לילה שבו אנו מסרבים להיכנע למציאות הסוגרת עלינו. הוא הלילה שבו אנו נאבקים על התקווה.

יש הבדל בין להיות אופטימי ובין להתמלא בתקווה. "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה; תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה", כתב הרב יונתן זקס. אופטימיות היא עמידה פסיבית מול המציאות. היא סוג של נאיביות שאיכשהו הדברים יסתדרו. אבל יותר מדי פעמים המציאות הוכיחה שפניה לא לטובה: היא לא הייתה טובה עבור נרצחי הפוגרומים לאורך הדורות. היא לא הייתה טובה לקהילות ישראל שנמחקו במסעי הצלב ובשואה. והיא לא הייתה טובה עבור נרצחי הטבח בשמחת תורה. להיות אופטימי זה דבר שלא מוכיח את עצמו בעולמנו. "בהתחשב בעברו של העם היהודי, אף יהודי אינו יכול להיות אופטימי", סיכם זאת הרב זקס.

התקווה, לעומת האופטימיות, איננה פסיבית אלא אקטיבית. היא לא מחכה שהמציאות תשתנה לטובה, אלא היא המנוע המניע את האדם להתקדם ולפעול בתוך המציאות כדי לשנות אותה לטובה. התקווה איננה צומחת מהנסיבות, אלא היא תגובה מודעת אליהן. היא האמונה שביכולתנו לשנות יחד את המציאות ולעשות את מה שנראה ממבט ראשון כבלתי אפשרי, גם כשהעתיד לוט בערפל.

בליל הסדר אנו נאבקים על התקווה. גם כשמסביב אין שום דבר בנסיבות שמאפשר לנו להיות אופטימיים, למשך לילה אחד אנו בוחרים – וזו בחירה שכרוכה במאמץ! – לאחוז בתקווה. להאמין שביכולתנו לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. להכריז שהשנה אנו עבדים, אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין.

איך עושים זאת?

במאמר הנושא את השם 'מאמר הקיווי', מסביר הרמח"ל באמצעות הטרמינולוגיה הקבלית שהתקווה מסמלת את הקו אשר פורץ את העיגול הסוגר עלינו ומשחרר אותנו לעתיד אחר. התקווה באה מלשון קו (כמו בפסוק מספר יהושע "תקוות חוט השני"), וזה פירוש הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'": לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לַעֲשׂוֹת קַוִּים. ה' – בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.

לאחוז בתקווה זה להצליח לשרטט קו דמיוני מהשעבוד אל הגאולה, מהמציאות העכשווית אל העתיד הטוב. כפי שאמר לי פעם חבר קרוב: "אם אתה מצליח לראות בדמיון את החלום שלך ואיך אתה משיג אותו – הוא יתגשם". אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו. כמו האדם האוחז בחבל ומושך אותו, אך בעצם בכך מקרב את עצמו אל היעד, כך אנחנו משרטטים קו אל העתיד, מושכים אותו אלינו, ובכך בעצם מתקדמים אליו.

הסופר דויד גרוסמן מן הסתם לא הכיר את מאמרו של הרמח"ל, אבל ברגע של השראה בתקופת הקורונה הוא תיאר את התקווה באופן די זהה. "אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר", כתב. "והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו".

קשה השנה לקיים את ליל הסדר ולדבר במושגים של חירות וגאולה, אבל דווקא משום כך, כן חשוב לעשותו. כי בלילה הזה ניאבק כולנו על התקווה. נשלח קווים אל מציאות שברצוננו להשיג. נדבר על פדיון שבויים, על הצלה ועל גאולה, על ניצחון ועל חיים של שקט ושלווה. נדמיין אותם ונחגוג אותם. ובאמצעות הקווים שאנו שולחים לשם, נמשוך את עצמנו לשם, לא בעמידה חסרת אונים מול המציאות הסגורה אלא בפעולה ובמעשה, בקפיצה מודעת אל הלא נודע.

זה אפשרי. זו תקוותנו. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

ניתן לנצל את החג כהזדמנות לחשוב על שאלת הייעוד שלנו בעבודה או בכלל

לאן אנו מכוונים? – קובי פרידחי

כאשר נספר ביציאת מצרים, נזכיר כי היינו עבדים לפרעה ונגלה כיצד הוציא ה' אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה לעבר הארץ המובטחת. יחד עם זאת, מייד לאחר סיפור היציאה ממצרים נקרא: "וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

פרשנים מסבירים כי יש הבדל בין חירות פיזית לחירות נפשית. העם יצא בניסים גדולים מעבדות במצרים עם רכוש גדול, אפשרות להקים צבא ולהילחם במבקשי רעתו. אבל הנפש עוד הייתה משועבדת, ולכן למרות הכוח הרב, העם עוד לא מוכן להיכנס למלחמה מול האויב ואף העדיף לחזור לעבדות מצרים. חטא העגל מסמן גם הוא את הקלות שבה מאבדים את אמונם וחירותם אלו שנולדו לשעבוד, ועל כן עונשם היה ללכת במדבר עד שדור העבדים יתחלף בדור חדש שנולד בן חורין. רק דור כזה יוכל לדבר במושגים של ייעוד – כיבוש הארץ והקמת מדינה.

כאשר אנחנו עושים בחירות בחיים, אנחנו שואפים לחירות בקבלת החלטות. בפועל, יש לא מעט גורמים חברתיים ופסיכולוגיים שמגבילים אותנו. חוקרת בשם גוטפרדסון דיברה על הגורמים שמגבילים את הבחירות שלנו בתעסוקה וציינה למשל כי אדם מחברה מסוימת יתקשה להשתלב במקצוע שהסטטוס שלו אינו נחשב "כראוי" בסביבתו. בכיוון אחר, אדם עם מסוגלות עצמית נמוכה יתקשה לשאוף ליעד שנתפס עבורו כבלתי מושג. לתהליך זה היא קוראת "תיחום". כדי לצאת מהתחום שאנחנו מוקפים בו, עלינו לעבור תהליך של הרחבה או של פשרה.

ניתן לראות את התיחום פועל בצורה חזקה אצל אוכלוסיות רבות: אנשים במעמד סוציואקונומי נמוך שזקוקים לעבודה כדי לשרוד ומתקשים לשאוף למעלה מכך, אנשים עם מוגבלות שמתקשים לכוון לתרומה משמעותית במקום העבודה בשל המסרים שקיבלו מהחברה במהלך הדרך ועוד.

יש גורמים רבים שתוחמים אותנו ומצמצמים את יכולת הבחירה שלנו, ועם זאת, הגבולות הללו לעיתים קרובות שומרים עלינו מפני כישלון או השפלה. בליל הסדר, כאשר כולנו מתכנסים ומדברים על יציאת מצרים, ניתן לנצל את החג כהזדמנות לחשוב על שאלת הייעוד שלנו בעבודה או בכלל, כפרטים וכעם – לאן אנחנו מכוונים? מה הציפיות שלנו? ובהתאם לכך לברר עם עצמנו מהן המגבלות שכדאי לנסות ולהסיר ומהם הגבולות ששומרים עלינו, שאותם כדאי לשמר.

לשאול את עצמך לקראת החירות – בני פרל

"חכם – בנו שואלו. ואם אינו חכם? אשתו שואלתו. ואם לאו? הוא שואל לעצמו".

דברי הברייתא קשים. מה טעם יש לו לאדם לשאול את עצמו מה שכבר יודע וישיב בעצמו? איזה עניין יש לשאלה שהתשובה עליה ידועה?

זאת ועוד, את מצוות סיפור יציאת מצרים אנו פותחים בסדרת השאלות "מה נשתנה". השאלה החותמת היא: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". לטיבול אין שום קשר ענייני ליציאת מצרים, ולפי דברי הגמרא, כל כולו נועד לעורר את הילדים לשאלה. אך מה ערך יש לשאלה שאין בה תוכן, שנשאלת בגין מעשה חסר תוכן שכל כולו נועד לייצר שאלה, מה גם שאין למעשה שום קשר למצוות סיפור יציאת מצרים?

כיוצא בכך הסיפור הידוע על אביי שישב לפני רבה ושאל מדוע עוקרים את השולחן (סילוק השולחן היה נהוג בזמן שלפני כל סועד היה שולחן קטן, ובליל הסדר לפני סיפור יציאת מצרים היו מסלקים אותו עד לארוחה). אביי, שכנראה היה קטן באותה עת, תהה על כך שלוקחים את השולחן ורבה הגיב: פטרת אותנו מלשאול מה נשתנה. גם כאן, קשה להבין מה הקשר בין נטילת השולחן לרעיונות של ליל הסדר, וגם כאן אנו מגרים את הילדים לשאול מבלי שיש לשאלה תוכן הקשור לליל הסדר.

נראה שאין מנוס, אלא לומר שהמטרה היא לעצב דמות שואל עוד לפני העיסוק בתכנים וללא קשר אליהם. ישנן הלצות המבוססות על היהודי השואל ללא הרף, אך השאלה אינה הלצה, היא מוטיב רציני בעולם היהודי. לא בכדי היהודים הם אלו שהביאו לאנושות את היצירה הספרותית שבה נוכחות שאלות יותר מכל יצירה אחרת בתולדות התרבות – זהו כמובן התלמוד. אברהם ומשה פונים בשאלות אל הא-לוהים וכך גם הנביאים, אך יותר מכל, התלמוד הוא שביסס את המתודה של השאלה.

קדמו לחז"ל, דוגמה טובה היא אפלטון, שכתב את דברי מורו סוקרטס בסגנון של שאלות ותשובות. אלא שתהום יש בין אפלטון לחז"ל: שאלותיו של אפלטון תוכננו כדי להגיע לתשובה שאפלטון מלכתחילה רצה להגיע אליה (כמו במתודה של ספר הכוזרי); לעומת דברי חז"ל, ששאלו מבלי שתשובה הייתה בידם. שאלת חז"ל ומחלוקתם לא היו הצגה לצורך דידקטי, אלא שאלה כפי שהיא – מהותית ותהומית.

שאלה היא פעולה המבוססת על ההכרה שיש דבר מה נעלם ומלא בסוד. השאלה מערערת על השגרה, על השעבוד למה שגלוי ומתעתע שכביכול הוא מובן מאליו. השאלה מבחינה בכך שקיים שוני והבדל, ואין דבר שבעולם דומה לדבר אחר. "אם אין דעת, הבדלה מניין", טוענים חז"ל. הבסיס לכל חשיבה היא ההבחנה וההבדלה, ומתוך כך נוצרות שאלות. הן מגיעות מחמת המסתורי שגורם לכל דבר להיות מיוחד, שונה ונבדל. לכן, בליל הסדר אנו מעמידים את הילדים ומבקשים מהם לתהות על השוני, לשאול מה נשתנה. גם אם אין לדבר קשר לתוכני הלילה. קודם כל תהיה יצור שואל, שטבעך יהא כזה. רק מתוך כך, תוכל לעמוד על טיבו של עולם, היסטוריה ואמונה.

עיצוב אדם שואל, אינו ראוי רק לצורכי חינוך או הוראה. עיקרון זה הכרחי לכל אדם וחברה שקיים בהם רצון להתפתח, לכל חברה שרואה את עצמה כמי שיכולה להשתפר. לדאבון הלב, מתוך רצון לדבקות ולטוטאליות, לעיתים אנו מחנכים להימנעות משאלות. זהו חינוך מסוכן, וודאי שאינו תואם את דרכם של חז"ל. משום שדווקא מתוך השאלות וההתמודדות עם השוני העצום המאפיין את הבריאה – יכול אדם לצאת לחירות מקיבעונו הרוחני ולהיות ער יותר, דבק יותר ונאמן יותר.

חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך רופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק ולאוכלה כך בליל הסדר

על הדבש ועל העוקץ – הרב אבי רזניקוב

אחד מדיני הקורבנות הוא שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב, יא). התורה מלמדת שהמנחה אסורה בחמץ: "לא תאפה חמץ… מצות תאכל" (ויקרא ו, ט-י).

שאור זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. דבש זהו שם כולל לפירות האילן, כפי שביאר הרשב"ם. בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז). צד אחר מצא בעל ספר החינוך: שאור ודבש מתאפיינים בשהייה, בעצלות. הרוצה להתקרב לה', עליו לאמץ את מידת החריצות והזריזות (חינוך שם). בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד גיסא, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך גיסא. שאור ודבש הכרחיים לאדם וחיוניים לבניין העולם. החומר, כמו היצר, קיומיים אך רק במגבלות התורה.

חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה – בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות. ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה (שו"ת ענג יו"ט, מ"א).

חולה שאין בו סכנה, יש פוסקים הסבורים שפטור החולה מאכילת מצה ומרור, ומשתיית ארבע כוסות יין, אך דווקא בחולי של כל הגוף עד שיפול למשכב – אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול (שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונס בהשמטה). אבל אם סובל ממיחוש גרידא או מכאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות (שו"ת הרשב"א סי' רל"ח).

להלכה "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות" (או"ח תע"ב י'). המשנה ברורה כתב "רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה" (שם, ס"ק ל"ה).

על כל אחת מארבע הכוסות להכיל לפחות רביעית הלוג יין (פסחים ק"ח ע"ב). קיימת מחלוקת מהו שיעור רביעית הלוג. לדעת החזון איש – 150 סמ"ק, לדעת הרב חיים נאה – 86 סמ"ק, כך שניתן להקל בשיעור המצומצם.

למעשה, די בשני תנאים: ראשית, שישתה את רוב היין בכוס, וכדאי שלא תכיל יותר מרביעית, היינו רוב 'רביעית' (45 מ"ל); שנית, שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה. שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית' (שם).

ניתן להוסיף מים ליין 'יין מזוג', ועדיין ייחשב הדבר ליין הכשר לצאת בו ידי מצוותו, ובתנאי שמרגיש טעם יין (רע"ב ה' ובמ"ב ס"ק י"ד).

חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך הרופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק-דק ולאוכלה כך בליל הסדר (ביאור הלכה, תס"א בד"ה 'יוצא'), ויכול לברך עליה ברכת המוציא (או"ח, קס"ח, י"א). אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים (שו"ת בניין ציון סי' כ"ט). אם גם זה בלתי אפשרי, יכול להשרותה במים פושרים (שם, תס"א, ד', ובמ"ב שם ס"ק י"ח). ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר (משנה ברורה תס"א ס"ק י"ח).

ביחס לשיעורים, חולה המתקשה באכילת המצה, ייקח כזית מצה אחד בלבד בשיעור המצומצם ביותר (משנה ברורה סי' תפ"ו ס"ק א'), היינו שיעור של 20 גרם או 17 גרם (שו"ת יחווה דעת, ח"א סי' ט"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ"ז אות א'), ולמצות 'כורך' ייקח חתיכה קטנה של מצה וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כשיעור זה של מצה לאפיקומן. כמו כן, לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי 'שיעור אכילת פרס' המתמשך כ-9 דקות.

סוכרת – קבוצת מחלות שבהן אין הגוף מסוגל לטפל כהלכה בסוכרים. היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ובשתן. מחלות אלו מלוות בסיבוכים בכלי הדם ובעצבים.

סוכרת נחשבת למחלה שכיחה מאוד בעולם המודרני. מקורה בפגם מטבולי, שבו הלבלב לא מצליח לייצר כמות אינסולין מספקת או שהוא מייצר אינסולין פגוע, אשר אין אפשרות לעשות בו שימוש.

חולה סוכרת שמאוזן על ידי זריקות מרובות של אינסולין, תוך מעקב רמת הסוכר מספר פעמים ביום – יכול לאכול ולשתות את כל כמויות המצה ומיץ הענבים הדרושים לקיום המצוות לכתחילה, ויאזן עצמו על ידי תוספת אינסולין לפי הצורך (נשמת אברהם, או"ח, תע"ב, י', ס"ק ב', הערה 3 עמ' תרל"ו).

אף אחת מהאימפריות שקמו לכלותינו לאורך הדורות לא שרדה ולא נשארה על מפת ההיסטוריה. איפה האימפריה הרומית? איפה המן? איפה טיטוס?

"בכל דור עומדים עלינו לכלותינו" – אבי רט

כשנסב כולנו ב"ה סביב שולחן הסדר, ונאמר את המשפט המפורסם "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו…", לנגד עינינו תחלוף חצי השנה האחרונה, משמחת תורה עד פסח, מבוקר 7 באוקטובר עד ליל הטילים מאיראן.

לנגד עינינו יעמדו אחינו השבויים והחטופים הנמקים בשבי, מאות אחינו ואחיותינו שנרצחו ושנפלו על משמרתם בחזיתות השונות בחודשים הללו, ואלפי הפצועים והנכים ששילמו בגופם על הגנת המולדת.

ולהבדיל, לנגד עינינו יעברו גם כל צוררי ושונאי ישראל לסוגיהם, לשיטותיהם ולדורותיהם – מפרעה דרך המן עד היטלר, מרומא ויוון עד איראן, מנבוכדנאצר עד טיטוס, מהאינקוויזיציה עד חמאס, והרשימה לדאבוננו עוד ארוכה-ארוכה.

דווקא בשעות הקשות הללו, ובחודשים הטעונים העוברים על כולנו, ודווקא לפני חג החירות, חשוב לקחת אוויר, לעשות 'זום אאוט', להגביה ראות, להתבונן במבט על היסטורי, ולראות בסופו של דבר מי ניצח, איפה הם ואיפה אנחנו.

אף אחת מהאימפריות שקמו לכלותינו לאורך הדורות לא שרדה ולא נשארה על מפת ההיסטוריה. איפה האימפריה הרומית, איפה המן, איפה טיטוס, איפה כל שאר הצוררים למיניהם – ולעומתם, איפה אנחנו. כל אלו שקמו עלינו לכלותנו, ללא יוצא מהכלל, התנפצו אל סלעי ההיסטוריה.

ואנחנו כאן. כואבים, מדממים, חורקים שיניים, אבל חיים ב"ה. וכאן, בארץ חמדת אבות, למרות כל הקושי, לאט-לאט מתגשמות ותתגשמנה כל התקוות.

ימי משבר הם ימי מבחן לחוסן האישי, המשפחתי והלאומי. לרוח ולערכי האדם והאומה. ילדינו ובני משפחותינו מתבוננים בנו ולומדים מאיתנו כיצד אנו נוהגים בעת משבר, וגם חברינו לעבודה ולקהילה מתבוננים האחד באחר ושואבים חוסן וכוח איש מרעהו ואישה מרעותה.

גם אויבינו הקמים עלינו לכלותינו מתבוננים בנו ומנסים לאתר את החוליות החלשות והרופפות שבנו כדי לנסות לתקוף אותנו ולנתק את שרשרת הדורות ואת שרשרת האחדות, הלכידות, הערבות ההדדית וצדקת הדרך המחברת בינינו.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. לצערנו, גם בני הדור שלנו חווים יום-יום ולילה-לילה כיצד עצם קיומנו כאן כעם לא נותן מנוח לאויבינו השונים, שכבר אלפי שנים מתקיימות בהם מילות הפסוקים מתהילים: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".

הגבורה הצבאית והאזרחית שהתגלתה בחודשים האחרונים, גילויי ההתנדבות והנתינה מעוררי ההשראה, והאמונה שלנו בצדקת דרכנו ובזכות קיומנו כאן בארצנו – הם מקור כוחנו וגאוותנו. את הרוח היהודית הזו שום אויב לא ניצח בעבר, לא מנצח בהווה, ולא יגבר עליה בעתיד. לא לא לא מנצחים אותנו כל כך מהר, וגם לא לאט. פשוט לא. ההיסטוריה היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

התקופה הזו היא המשמרת שלנו בשרשרת הדורות היהודית. שרשרת דורות של לוחמים, מאמינים וגיבורים, הנלחמים על קיומם, זהותם, מורשתם, משפחתם וארצם. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ובכל דור ודור, בסופו של דבר, אנחנו מנצחים. כואבים, אבל מנצחים. על החירות צריך להיאבק. היא לא מובנת מאליה.

כשנסב בע"ה בעוד ימים ספורים לשולחן הסדר, נקווה לשלום ולרוגע, נתבונן סביבנו בגאווה, וכשנאמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", חשוב שנזכור שכל שונאי ישראל הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה האנושית, ואילו אנחנו, עם כל הקשיים, המשברים והאתגרים, עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

בע"ה שיהיה לכולנו חג כשר ושמח, מתוך חירות אמת

שו"ת כיפת ברזל

קיום מצוות ליל הסדר מבעוד יום

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: האם חיילים שיוצאים לפעילות מבצעית לקראת החשיכה, וישובו ממנה רק למחרת בבוקר, יכולים לקיים את ליל הסדר ומצוותיו טרם צאתם, עוד לפני שקיעת החמה?

תשובה: המשנה הראשונה בפרק "ערבי פסחים" מלמדת שאין לקבוע סעודה בערב הפסח "עד שתחשך". בעלי התוספות ועוד מן הראשונים שם ביארו, שאף שהלכה פסוקה היא שניתן "להוסיף מחול על הקודש" ולהקדים ולקבל שבת וחג, ואף להתפלל ערבית ולקדש קידוש היום עוד לפני שקיעת החמה (לאחר "פלג המנחה", שהוא כשעה ורבע לפני השקיעה), הרי שבליל הסדר נתחדשה ההלכה "עד שתחשך", ועל כן לא ניתן להקדים ולקבל את החג לפני צאת הכוכבים. ואומנם, בהגדה של פסח נאמר בפירוש שמצוות סיפור יציאת מצרים היא אך ורק "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", ועל כן כאמור לא ניתן להקדים ולהתחיל את ליל הסדר לפני צאת הכוכבים.

בשו"ת תרומת הדשן (קל"ז) מבאר, שאף שהכוס הראשונה מארבע הכוסות היא כוס של קידוש, והרי כאמור ניתן להקדים ולקדש בערב שבת וחג גם לפני שקיעת החמה, הרי שלהלכה נדרש לשתות את כל ארבע הכוסות בלילה – בזמן קיום מצוות הסדר. לפיכך, אפילו את כוס הקידוש הראשונה לא ניתן להקדים לצאת הכוכבים. כך נפסקה ההלכה גם בשולחן ערוך (אורח חיים, תע"ב א').

במשנה ברורה (סימן תע"ב ס"ק ה') הדגיש שאין לקדש אפילו בזמן בין השמשות, וחובה להמתין עד צאת הכוכבים. אומנם מדברי החתם סופר (בחידושיו לפסחים, דף צ"ט) משמע שיש מקום להקל בזמן בין השמשות – לאחר השקיעה ולפני צאת הכוכבים – אך פוסקים רבים נקטו כפשט דברי הראשונים וכפסק המשנה ברורה, שיש להמתין עד לצאת הכוכבים.

עם זאת, בספר "יבין שמועה" (שחיבר רבי שמעון בן צמח דוראן – התשב"ץ – מגדולי ספרד וצפון אפריקה בסוף תקופת הראשונים) חלק על תרומת הדשן וכתב ש"אין מדקדקים בדבר", וניתן לקדש עוד לפני צאת הכוכבים. אף שהשולחן ערוך פסק כדעת תרומת הדשן, שאין לקדש לפני צאת הכוכבים, הרי שלהלכה פסק הרב עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה פסח, כרך ב' סימן א') שבשעת הדחק ניתן לסמוך על התשב"ץ, ולקדש את קידוש היום עוד לפני צאת הכוכבים. אולם, ברור שגם לשיטתם חובה להקפיד על אכילת מצה ומרור רק לאחר צאת הכוכבים.

הרב משה הררי (בספרו "מקראי קודש" על ליל הסדר, פרק ד' הערה קמ"ה) מצטט בשמו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל פסק מקל אף יותר, שלפיו חיילים שיוצאים לפעילות מבצעית יוכלו להקדים ולקיים את ליל הסדר כולו – מלבד ברכת "על אכילת מצה" – כבר מפלג המנחה. אך פסק זה מחודש, ורבים מפוסקי הזמן חלקו עליו. גם הרב שלמה גורן זצ"ל, שבשבוע שעבר למדנו שהקל לחיילים לקיים את ליל הסדר בברכותיו גם אחרי חצות הלילה, קובע בנחרצות שבעניין זה של קיום ליל הסדר לפני שקיעת החמה לא ניתן להקל, ואי אפשר לשתות אפילו את הכוס הראשונה של הקידוש לפני צאת הכוכבים.

להלכה, חיילים שאין באפשרותם לקיים את מצוות הסדר כלל בזמן שבין צאת הכוכבים לעלות השחר, הינם בגדר "העוסק במצווה פטור מן המצווה". בד בבד, הרבנות הצבאית מורה לחיילים כאלה להקדים ולקדש קידוש היום לאחר פלג המנחה, ואף לאכול שתי מצות כדי לזכות ל"קידוש במקום סעודה" ולסעודת יום טוב. כמובן, בכך אין יוצאים ידי חובת כוס ראשונה של ארבע כוסות או מצוות מצה, אולם הם מרוויחים לפחות קידוש וסעודה של יום טוב. אומנם, אין לאכול מצה ביום י"ד בניסן, אך הרב אביגדור נבנצל שליט"א פסק, שהיות שחיילים אלה בלאו הכי לא יוכלו לאכול מצה כל הלילה, אין עליהם איסור לאכול מצה בי"ד בניסן.

פשוט וברור, שאם יש אפשרות לעצור במהלך הפעילות אפילו לדקות ספורות, רק כדי לאכול כזית מצה – כך ראוי לנהוג, ולברך "על אכילת מצה", וחייל שיודע שהדבר יתאפשר לו, יימנע מאכילת מצה בערב החג, ולפני היציאה לפעילות יאכל מאכלים אחרים.

ה' ישמור צאתם ובואם של חיילינו מעתה ועד עולם.

אנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים, ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים על ידי תקווה ואמונה

סוד קריעת ים סוף

מדוע קריעת ים סוף נחשבת לאירוע מכונן במסורת היהודית? מדוע קריעת ים סוף מסמלת את נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו של האדם על פני האדמה עד יום מותו?

באירוע נס קריעת ים סוף בני ישראל פצחו בשירה  "אָז יָשִׁיר משֶׁה". עולה השאלה מהו הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר" שהוא לשון עתיד? בעצם השאלה היא באיזה שלב בני ישראל שרו את השירה –  לאחר שחצו את הים או לפני שחצו את הים? כלומר האם השירה הייתה הגורם לקריעתו של הים, וזה מרומז במילה  "ישיר", או שמא השירה הייתה תוצאה של קריעת ים סוף, וזה מרומז במילה "אז"?  כהרגלנו, נסביר זאת באמצעות המסורת הדתית של יהודי אתיופיה.

עד היום זכורה לי חוויית העזיבה של הכפר שלנו לקראת המסע מאתיופיה לירושלים. מאחורינו היה הצבא האתיופי, לפנינו היה מדבר סודן. ממש באותה מציאות שהיו בה בני ישראל, לפני קריעת ים סוף: צבא מצרים מאחוריהם, והמים לפניהם. כך מתאר מדרש חז"ל את הסיטואציה ההזויה: "למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה נחש נושף בה. אם תיכנס לפנים הרי הנחש, ואם תצא לחוץ הרי הנץ". מה התשובה למציאות הזויה זאת? "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". שימו לב לדבר הנפלא הזה שנקרא פרדוקס של החיים. דווקא ברגע מייאש זה היה אפשר לראות את התקווה הגדולה ביותר. ממש ברגעי החושך והאפלה מבצבצת לה התקווה. לקראת היציאה מאתיופיה לירושלים, ממש כמו ביציאה של בני ישראל ממצרים בשעתו, במצב הבלתי אנושי, התחלנו לשיר ולהתפלל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". רק הידיעה להתחיל ללכת לקראת בית א-לוהים בירושלים הצמיחה את התקווה.

אימא שלי ז"ל, שהכירה את סוד קריעת ים סוף, החליטה לשלוח אותי לארץ ישראל מסודן לבד, עם קרובי משפחתי האהובים לארץ ישראל, דרך ים סוף. כשהייתי בן 8 בערך עזבנו את מחנה הפליטים. אנשי המוסד העמיסו אותנו במשאית, ולאחר מכן כיסו אותנו ביריעות ברזנט. כך נסענו במשך שעות ארוכות. לפתע, המשאית נעצרת ואני שומע רעש חזק ומפחיד. אנשי המוסד פותחים את יריעות הברזנט ואומרים לנו לרדת במהירות מהמשאית. בעודי מחפש את מקור הרעש מתגלה לנגד עיניי מחזה נדיר ומיוחד: אני רואה מים, ועוד מים, שמתנפצים ומתגוששים פחד אימים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ים. היה זה ים סוף.

קשה לתאר את הפחד שאחז בי למראה הגלים העצומים הנעים במהירות לעברי בלי לדעת שהם עוצרים ברגע שהם מגיעים לחוף. מאחורינו שומעים יריות. הנה מתרחש נס: לפתע, מתוך החושך והערפל, מתוך הרעש וההמולה, באים ועולים מלאכים – מלאכים כבני אדם. חיילי שייטת 13. אנשי המוסד והשייטת הזילו דמעות. אף אנו בכינו עימם לנוכח המפגש.

בני ישראל על הים הוכיחו שהתקווה והביטחון, האמונה והשירה, עוד לפני חציית ים סוף, הם שהצליחו לחולל את אירוע קריעת ים סוף. כעת אנו מבינים מדוע קריעת ים סוף הוא אירוע אבן יסוד שמהווה נקודת מפנה משמעותית באמונה היהודית. לכן, נאמר לאחר קריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד, לא). ביציאת מצרים עצמה היו די ניסים ונפלאות, הם הולידו את האמונה, התקווה והביטחון, וכאן על הים האמונה, התקווה והביטחון הם שהולידו את הנס. זאת יצירה חדשה בעולם. האור שבקע מתוך החושך, האור שבצבץ מתוך הערפל.

הסוד של קריעת ים סוף הוא שאנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים. ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים ולהביס את הייאוש על ידי תקווה ואמונה.

יהי רצון שהאמונה, השמחה והשירה, חרף המצב הקשה שאנו נמצאים בו, יביאו אותנו לחצות את ים סוף. שנזכה לראות במפלתם של אויבינו האכזרים בכל החזיתות, בהחלמתם של פצועי צה"ל, חיילינו האהובים, ובהחזרת השבויים מעזה, בריאים בגופם ובנפשם. ושנזכה להמשיך לשיר בצד השני של הים. "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".