כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
לפני כל דבר אחר, חייבת לבוא הזדהות ושותפות עמוקה עם החרדה, החשש, הציפייה והכאב של כל המשפחות
על תבונה ורגישות – הרב יובל שרלו
"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" – בשעה ששקעה רחל במצוקתה הקשה בראותה את אחותה יולדת ליעקב ארבעה בנים, והיא נותרה עקרה, דיברה בכאבה עם יעקב אבינו כ"דרך געגועי הנשים האהובות, להפחידו במיתתה" (רמב"ן). ציפיות רבות היו לה "שיתפלל עליה עד שייתן לה בנים על כל פנים" (שם). ציפייתה זו הייתה כמובן לא ריאלית, שכן על אף העובדה ש"אין תפילת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים" (שם), שהלא אין לצדיקים חוזה עם ריבונו של עולם שבשעה שהם מתפללים – הקב"ה נענה לכל בקשה שלהם. ברם, בשעה שכואב לו לאדם הוא לא נדרש לעשות את כל החשבונות המפורטים של האפשרויות הריאליות. לא זו בלבד, אלא שכצעד ראשון מצפה אדם שכאבו גדול לשותפות עמוקה: "וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה".
חז"ל בחנו את תגובתו של יעקב: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן", ואמרו כי לא כך היה ראוי שתיענה: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!" (מדרש רבה). אנו יכולים ללמוד הרבה מעמדת המדרש: המדרש אינו טוען שהתוכן המהותי בדברי יעקב אבינו היה מופרך. למעלה מזה, בפירוש רמב"ן עולה שבין דברי יעקב אבינו עליו השלום לרחל אמנו עליה השלום נאמר גם ש"…שאינו במקום א-להים שיפקוד העקרות על כל פנים", ואלו דברים נכונים. ברם, לא כך עונים את המעיקות. כשהן בצרה, כשהן כואבות, כשהן מבכות את גורלן – חובה בראש ובראשונה להיות עימן, לעודד ולחזק, להאיר פנים ולהיות שותף בכאב. הדבר אינו מחייב הסכמה, כי אם נפש הנקשרת בנפש, סולידריות עמוקה ותחושה משותפת של מצוקה. לא זו בלבד, אלא שלדברי רמב"ן, יעקב אף הוסיף "שאיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו", וזו בוודאי אמירה מכאיבה מאוד, שלדברי המדרש אין לה מקום כלל וכלל.
אני שומע בכך הוראה לדורות ביחס לשותפות עמוקה במאבק של משפחות החטופים להשבת קרוביהם. בראש ובראשונה מפני שזה לא רק עניין שלהן. החטופים הם קרובים של כולנו, ואנו בני משפחה אחת. העובדה שבפועל קרובי משפחה של רוב עם ישראל לא נחטפו, היא חסרת משמעות. כולנו מצויים בצרה הזו, וכולנו מצויים באתגר הזה. לא זו בלבד, אלא שכמובן שלסוגיית החטופים יש משמעות רחבת היקף גם מבחינת יעדי המלחמה, וכל פגיעה בהם היא עוד כישלון קשה שלנו עצמנו במטרות האסטרטגיות החשובות. יש חוזה מהותי בין מדינה לאזרחיה, ואנחנו חייבים לעמוד בו.
ומה לעשות עם חילוקי הדעות? כיצד להתייחס לעובדה שחלק מעם ישראל סובר כי המחאה מכוונת למקום הלא-נכון, ולא ממשלת ישראל היא הכתובת? כיצד להגיב למאבק זה אם סוברים שהוא דווקא מחליש את האפשרות להשיב אותם, מעלה את המחיר הכבד שאנו קרואים לשלם? ואיך לפעול בשעה שרואים שהמאבק הזה מסתולל גם במאבק הפוליטי שיש כאלה שמתנגדים לו מאוד מאוד? וכי ניתן לומר שאין צדק בטיעונים אלה, כמו שיש צדק בכיוון ההפוך? וכי מישהו מאיתנו יודע לומר באופן ודאי מה נכון לעשות ומה לא?
ואף על פי כן, עוד לפני חילוקי הדעות ועוד לפני הטיעונים הצודקים והמחלוקת – "וכי כך עונים את המעוקים?". לאמור: לפני כל דבר אחר, חייבת לבוא הזדהות ושותפות עמוקה עם החרדה, החשש, הציפייה והכאב של כל המשפחות. אופי השיח וצורת הדיבור מחייבים לשון עדינה, רגישה, שותפה וכואבת, מבקשת ומחפשת – לא מתקיפה ולא פוגענית, לא קשה ולא מפלגת. כולנו צריכים להיות עם המשפחות המועקות, כי זו צרה שכולנו מצויים בה, והדבר אינו מונע את חילוקי הדעות המעשיות.
וכאילו לא חלפו מאז כ 4000 שנה והמילים הללו מקבלות במיוחד בימים אלו משמעות רלוונטית ועכשווית
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – אבי רט
תפילה ובקשה אחת מרכזית ומשמעותית נושא יעקב אבינו בשעות הקשות לחייו, בלילה החשוך, כאשר הוא נאלץ לברוח לביתו מפני אחיו הרוצה להורגו.
יעקב לא יודע מה יעלה בגורלו ומה יהיה העתיד הצפוי לו בגלות, וכיצד ישרוד ויחזיק מעמד מול האיומים על חייו. בלילה החשוך הזה, כשהבית כבר לא משמש כמעטפת של חום ואהבה, והעתיד בלתי ידוע, מבקש יעקב לזכות לשוב הביתה בשלום. מניח יעקב אבן שתהיה לו למצבת זיכרון- "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה", ומבקש לזכות לחזור הביתה בשלום: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
יחלפו עשרים שנים קשות עד שיזכה יעקב לשוב הביתה מלווה בצאצאיו שיהוו את היסוד לשנים עשר השבטים ולעם ישראל, ושוב להקים גל אבנים שיהוו מצבת זיכרון.
בכל אותן שנים של מאבק וגעגוע לבית אבא, ליוותה את יעקב הבטחתו של הקב"ה באותו לילה ראשון וקשה מחוץ לבית: "..הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".
וכאילו לא חלפו מאז כ 4000 שנה והמילים הללו מקבלות במיוחד בימים אלו משמעות רלוונטית ועכשווית.
כמה כולנו זקוקים להבטחה הזאת של הקב"ה- "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ.." וכמה כולנו נושאים תפילה את בקשתו של יעקב עבור ילדינו חיילינו וכל כוחות הביטחון האהובים באשר הם שיתקיים בהם – "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
'בית אבא' במובן הרחב של המילה, הוא המקום שממנו אנו יוצאים למסע חיינו, ו'בית אבא' הוא המקום שאליו אנו מתפללים לשוב בסוף המסע בריאים שמחים ושלמים-"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
בתפילה לימים של בשורות טובות ישועות ונחמות.
וייקץ יעקב משנתו – אביעד הכהן
"שינה" ו"יקיצה" אינן רק מצב פיזיולוגי. הן משקפות גם מצב נפשי, תודעתי, תבוני, הכרתי.
המקרא רווי בתיאורים של אנשים "ישנים" ו"מקיצים". אחד המפורסמים שבהם נמצא בראש פרשתנו.
כמו אצל רבים אחרים, שֵינתו של יעקב מסמלת פסיביות, מנוחה, רגיעה. יעקב חי לרגע בעולמה הקסום של השינה, שהייתה כר ומצע ל"חלום" מתוק. פסיביות נטולת מעש. "וילן", "וישכב", "ויחלום".
רקימת חזון נפלא, של "מזרח תיכון חדש", נטול אויבים. חלום של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", חלום שבו העתיד נראה ורוד מתמיד, השמים הם הגבול, וכוכביו הראשיים הם "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".
חלום מתוק זה משכיח מיעקב את כל צרותיו. לרגע הוא מתעלם מן השכונה שבה הוא חי. לשעה קלה הוא שוכח כי לאמיתו של דבר הוא מצוי בעיצומה של צרה גדולה, מסע בריחה ומנוסה מעשיו אחיו המבקש להורגו.
בשונה ממה שעשוי היה להיגלות למראית עין, יעקב אינו נודד תמים ב"שביל ישראל". הוא אינו נוסע לטיול. הוא בורח. נמלט על נפשו. מבקש מחסה. הצלה.
הלילה יורד. יעקב אוסף כמה מאבני המקום ושם מראשותיו. ואז הוא חולם. אותו יעקב, איש תם יושב אוהלים, מוצא עצמו לפתע באמצע השדה, עזוב, בודד, אדם שבמר נפשו וגורלו ממקד את כל תפילתו ותקוותו לא בחיי רווחה של עושר וכבוד, אלא בצורכי החיים הבסיסיים והחיוניים ביותר, הא ותו לא: "לחם לאכול ובגד ללבוש". מה כבר ביקשנו?
תפילה זו ממחישה את מצבו הנורא באותה עת. הוא שם אבנים למראשותיו כי אין לו משהו אחר להניח עליו את ראשו. ערום וחסר כל. בודד. ירא. מפחד.
למראית עין, באותו רגע חש יעקב כי במקום שברכות אביו יתנו לו כוח ותקווה הן המיטו עליו, ולו לשעה, אסון. בריחה במקום ברכה.
אכן, חלומו על הסולם עשוי להיות עבורו מקור של תקווה, של תנחומים. יש מלאכי אלוקים שיורדים בסולם, אך יש גם כאלה שעולים בו. תלוי במה מתמקד מבטך, תלוי על מה אתה מסתכל ומה הכיוון שבו אתה בוחר ללכת.
הסולם מסמל את החיבור בין שמים וארץ. החלום אינו מבטיח לו שכל צרותיו תיפתרנה בן לילה. חלום מעין זה הוא מִקסם שווא. המציאות מורכבת, והגאולה באה קמעא קמעא.
מבחינה ריאלית, הרי דבר לא השתנה בבוקר שלמחרת. הים אותו ים. השנאה אותה שנאה. הצרות אותן צרות. הנסיבות אותן נסיבות. פליט בארצו-שלו, המבקש להימלט לרגע מהמציאות הקשה והולך אל הלא נודע ואל ה"לך תדע".
בין לבין החלום הנפלא מטשטש לרגע את המציאות. משכיח לשעה קלה – אם לא מעלים לגמרי – את האויב הממתין מעבר לפינה, מחכה לשעת כושר מתאימה להרוג את יעקב.
ואז באה היקיצה. "וייקץ יעקב משנתו". "וישכם יעקב".
בלילה ההוא מתחוללת תמורה במהותו של יעקב. יעקב עובר מטמורפוזה. שינוי מן היסוד. מ"יעקב איש תם, יושב אוהלים", מאיש רוח ודעת, הלן באוהלה של תורה, עטוף בחיקה החמים של רוחניות ש"ראשה בשמים", יוצא יעקב אל השדה. אל החיים.
יעקב מתחבר אל סולם שאמנם "ראשו בשמים", אך רגליו "מוצבות ארצה", נטועות היטב בקרקע המציאות, שלא אחת היא כואבת ומייסרת.
למחרת החלום, בבוקרו של יום, יעקב מתעורר למציאות חדשה. לא רק מלאכים עם כנפיים לבנות אלא גם מלאכי חבלה הממתינים לשעת כושר לבצע את זממם.
היקיצה כואבת, צורבת בבשר החי. מחלום מתוק למציאות ריאלית, כבדה, קשה.
אך יעקב אינו שוקע בייאוש. יעקב מקבל "פנים חדשות".
הביטוי הכפול "וייקץ יעקב משנתו… וישכם יעקב בבוקר", מבטא את התמורה והשוני, את היקיצה שמחוללת שינוי בנפשו של יעקב.
יעקב נוטל את "האבן אשר שם מראשותיו" ומציב אותה כ'מצבה' שתזכיר לו את ייעודו. "אבני המקום" שעד אתמול, ערב לכתו לישון, היו נפרדות זו מזו, מריבות זו עם זו, היו ל"אבן" אחת, אחידה, ממוקדת מטרה.
מכאן קצר המרחק לדרך החדשה שאליה פונה יעקב: "וישא יעקב רגליו, וילך ארצה בני קדם".
יעקב כבר אינו פסיבי כשהיה, נהנה מן השקט המדומה, ממתין לראות מה יקרה. הוא נושא רגליו, הולך, פועל, עושה, יוזם. מלווה אותו כל העת גם ברכת שמים מעל. וכמאמר חכמים המובא גם בפירוש רש"י על אתר: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת".
הבעיות, הצרות והדאגות לא נעלמו. אך ה' אלוקיו עמו. גם ברגע של צרה וייאוש, אפילו כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, יעקב אינו מאבד את התקווה.
סולם יעקב מלמדנו שאין חיים ללא עליות ומורדות. רק עם 'ישראל', עמו של יעקב, היודע לחבר בין שמים וארץ, להפוך ייאוש לתקווה ושבר גדול לחזון, יוכל ל"שאת רגליו" ולהמשיך בדרכו, דרך החיים.
גן המבוכה – אבינועם הרש
השבוע חבר שלי שיתף אותי בדבר מוזר שקרה לו:
כמו שעושים בכל שבוע, גם ביום שישי הזה הוא התארגן בבית שלו והתקלח לכבוד שבת, וכבר היה מוכן לצאת עם הילד שלו לתפילה. הוא היה בטוח שהוא יראה את הילד שלו מוכן לתזוזה לבית הכנסת, מסודר ומאורגן, אלא שבנו בן ה-13 כלל לא התקלח ולא היה לבוש בבגדי שבת. חבר שלי לא הבין מה נהיה. הוא ניגש אליו בעדינות ושאל אותו: "מה, אתה לא מתארגן לתפילה? מנחה בעוד עשר דקות". הילד שלו הביט בו בפנים רציניות ואמר לו: "לא, השבת אני לא הולך".
חבר שלי לא הבין. הוא אמר לי שהבן שלו לא סתם מגיע לתפילה כדי "לחתום כרטיס". כשהוא מגיע, אז הוא גם מתפלל, עם כל הלב. דווקא בגלל זה הדברים לא הסתדרו לו.
הילד שלו ראה שהוא במבוכה והוא אמר לו: "אבא, איך אני יכול להתפלל לא-לוהים, שהרשה למפלצות האלו לטבוח ולשחוט יהודים – גברים, ילדים, נשים, תינוקות? מה יש לו? זה נשמע לך הגיוני שאני עוד אתפלל אליו? חלאס אבא, נדמה לי שעבר לי ממנו".
חבר שלי אמר לי שלמשך כמה דקות הוא הרגיש מאובן. הוא חשב מה להגיד לילד שלו, אבל שום מילה טובה לא התאימה. מה לעזאזל הוא אמור לענות לילד בן 13 שהחליט לחתוך מאלוקים בגלל טענה, שאיך שלא הופכים אותה נשמעת הגיונית? "תגיד לי", הוא אמר לי. "מה אתה היית עונה במקומי במקרה כזה?".
"וואלה לא יודע", עניתי לו. "כבר עברנו את הגיל של תשובות מהשרוול. אולי הייתי מדבר איתו על זה שאנחנו מראש לא מתכוונים להאמין באלוקים שהוא כמו מכונת משקאות: כשאנחנו מתפללים אליו והוא מוציא לנו משקה טוב. שלפעמים אנחנו לא מבינים אותו ואת הדרך שלו? ותכל'ס, איך נבין אותו אם את עצמנו אנחנו לא תמיד מבינים?".
"אז אני בכלל לא הגעתי לשם", המשיך חבר שלי. "אני רציתי לתת לו את התחושה שעכשיו אני לגמרי איתו באשר הוא שם – איתו בכאב, איתו בזעם, איתו בחורבן. ואתה יודע מה עוד עשיתי? התפללתי איתו ביחד. לא הלכתי לבית הכנסת ופשוט ישבתי מולו והתפללתי. הוא עם דמעות בעיניים, עם הכאב. ואני יושב לידו, פותח סידור, מחבק אותו, שר 'לכה דודי' ו'בואי כלה'. ושנינו יחד בכינו בשקט את החורבן שעשה ה'".
***
חשבתי על חבר שלי ועל הנער המתבגר שנמצא בבית שלו, ועל כל הנערות והנערים הנבוכים. הכואבים. השואגים. נוער מתוק מדבש שהולך לאיבוד ומנסה לפלס את דרכו בגן המבוכה עם מיליון השאלות האמוניות שדוקרות לו את הנשמה. הנוער הזה מחפש תשובות. הנוער הזה מחפש נחמה. הנוער הזה מחפש דמות הורית שתכיל אותו.
אז אם גם אתם הורים לנער או נערה מתבגרים ששומרים על שתיקה וסופגים בדממה את המאורעות והזוועות והתהיות והשאלות והספקות והמבוכות, אל תבנו על זה שהם יבואו מעצמם אליכם. גשו אליהם ותשאלו אותם בעדינות: אולי תרצו לפתוח כמה דברים ולדבר על א-לוהים? זה בדיוק הזמן והמקום והרגע להתחיל ולבנות את הבניין האמוני שלהם. להסביר להם מדוע היהדות חזקה ואיתנה ובצורה גם מול סופות וסערות וצונאמי של שאלות שמאיימות להטביע כל דבר.
אם אתם לא יודעים איך להנגיש להם את העניין הזה, תפנו אותם לכתובת שכן יודעת. פנו למחנכות, למחנכים, לראש האולפנה. וכמו שהייתם הופכים את העולם בשביל למצוא להם מורה טוב למתמטיקה, ככה תהפכו את העולם בשביל למצוא להם כתובת שתוכל לאחוז חזק בידם ולהוביל אותם לחוף מבטחים. ולפעמים כל מה שהילדים צריכים זה רק יד מחבקת שתנגב להם את הדמעות ומילה מנחמת ובונה.
סתימות, חד עניינא – ד"ר חזות גבריאל
ייחודה של פרשתנו (בדומה לפרשת מקץ) היא עובדת היותה פרשה סתומה אחת שאין בה פרשיות 'פתוחות' או 'סתומות'. 148 פסוקים ברצף המתחילים במילה ויצא ומסתיימים במילה מחנים, בגימטריה 148, כמספר פסוקיה. סתימותה מעידה על היותה יחידה ספרותית אחת.
פרשתנו מתארת אירועים שנמשכו עשרים שנה ברציפות החל מיציאת יעקב אבינו לחרן ועד לפוגשו את מחנה האלוקים במחנים. על ציר הזמן ממוקמים בסדר עולה של הזמן כל האירועים שהוא ומשפחתו חוו, אירוע רודף אירוע. אין צורך להסביר את המעבר מאירוע לאירוע משום שכל אירוע נמצא בסמיכות לקודמו והוא מהווה המשך ישיר שלו, גם על ציר הזמן וגם על ציר התוכן. כך לדוגמה: הוא בורח לחרן מפני אחיו המבקש להורגו, חולם חלום שמתחיל להתגשם באירוע הבא בו הוא פוגש באופן פלאי את רחל על שפת הבאר. לאחר מנוחה של חודש ימים הוא ניאות לעבוד את לבן עבור רחל עד לרמאות הראשונה של לבן בהחליפו את רחל בלאה. בשל כך, הוא מתחייב לעוד שבע שנים עבור רחל ובינתיים נולדים ילדים מלאה, וכו'.
רכיבים תכניים חוזרים על עצמם בתוך הפרשה (בדרך כיאסטית, כפי שנראה להלן) אבל עם ניחוח שונה, בבחינת 'זה כנגד זה'. להלן בחלוקה סכמטית גסה למדי ששה מרכיבים אלו:
כנגד: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אנו מוצאים: ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד. כאן, יציאה מבאר שבע בברכת הוריו ובתקווה גדולה וכאן בריחה מבישה מפני לבן הארמי.
כנגד: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו אנו מוצאים: יש לאל ידי לעשות עמכם רע. קבלת הפניםהחמה והאוהבת מתחלפת בשנאה וברצון 'לעקור את הכל'.
כנגד: לידת הילדים של לאה ובייחוד : ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי, אין אנו מוצאים לידות יותר לא של רחל ולא של לאה עד להולדת בנימין בפרשה הבאה. עם לידת יוסף, ולאחר פסוקים רבים העוסקים בהריונות ולידות של לאה, פסקו האימהות מללדת והם הותירו את הבמה לסצנות אחרות, קשורות כולן ליחסי יעקב- לבן.
כנגד: ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני יהוה בגללך. אנו מוצאים במחצית השניה של הפרשה: וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. דברי החנופה והרעפות השבח התחלפו בשנאה יוקדת.
כנגד דברי השם בחלום הראשון: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, אנו מוצאים את דברי השם בחלום השני: עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. "ושמרתיך בכל אשר תלך" ובלבד שתלך למקום אליו אני מורה לך ללכת, אל ארץ מולדתך. כאן ועכשיו!
כנגד: וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אנו מוצאים: ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד. כאן מצבת בית אל, המעידה על הבטחת האל ליעקב וכאן גלעד, המבטאת את ההבטחות ההדיות של לבן ויעקב.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי.
זוהי נקודת השבר. לאחר שיעקב הגיע למסקנה המתבקשת לחזור לארץ כנען הוא מודיע זאת באומץ לב ללבן, אבל……..לבן מפתה אותו במשכורת ובבונוסים להישאר. יעקב אפילו לא היסס בתשובתו אלא ניצל את התחנפותו של לבן כדי לקיים את "עם נבר תתבר" והוא מנמק זאת באמירה הבאה: ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך יהוה אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?
הייעוד הנשגב של בחיר האבות, להקים זרע בארץ ישראל , להיות 'גוי גדול', להיות ממשיכם של אברהם ויצחק מתנגש עם 'מתי אעשה אנוכי לביתי' אבל…בחרן. הסצנות החוזרות על עצמן לפני ואחרי החלטת יעקב להישאר בחו"ל, כפי שהראיתי לעיל, מבטאות את המאבק הנורא בו הוא שרוי, מאבק שיקבל ביטוי מאוחר יותר במפגשו עם המלאך, בצליעתו, ובפחדו מפני עשיו אחיו למרות ההבטחה האלוקית המצויה בכיסו.
דברי הא-ל בחלום השני בחרן, עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. מבטאות אולי הסכמה בדיעבד להחלטתו של יעקב אבל יש בהם גם מעין גערה ואמירה של 'עד כאן'! המנגינה של עתה! קום! צא! לא מותירה ספק בהבנת העניין.
הניסיון ההיסטורי של עמנו לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשיו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן
שנאת ישראל עזה מלבן ועד עזה – הרב ד"ר רונן לוביץ
"אויב גלוי הוא קללה, אבל מעמיד פני ידיד גרוע ממנו", כך אמר המדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין. יעקב אבינו בוודאי חשב משהו דומה, כאשר ברח מהאויב הגלוי, עשיו, ונפל היישר לתוך זרועותיו המושטות של לבן. אצל עשיו אפשר היה לראות על פניו האדמוניים את כוונותיו הברורות להרוג את יעקב, אולם לבן העמיד פנים של מארח חביב, בעוד בליבו רחש מזימות. ההגדה של פסח אומרת בלי כחל ושרק: "לבן ביקש לעקור את הכל".
כשהגיע יעקב לחרן, לבן רץ לקראתו וקיבלו בחיבוקים ובנשיקות: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ" (כט, יג-יד). אולם, מדגישים חכמי המדרש, רק אינטרסים צרים הניעו אותו. הוא חיבקו כדי לגלות כסף וזהב המוסתרים בחיקו, ונישקו על מנת לבדוק אם אפשר להפיק מפיו מרגליות. כשהתברר לו שיעקב הגיע בחוסר כל, אומר לו לבן: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", ולכן אארח אותך לחודש בלבד בלית ברירה, וגם בשביל זה תידרש לעבודה קשה.
בהמשך, הערים לבן על יעקב כשנתן לו את לאה במקום רחל, ובכך אילצו לעבוד שבע שנים נוספות. בשלב הבא החליף לבן את משכורתו של יעקב עשרת מונים, וכשראה את הצלחתו הכלכלית ניסה לנשל אותו ממקנהו, בטענה שכל הצאן שייך לו: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא". לבסוף, כשיעקב רוצה לחזור לארצו, עושה לבן כל מאמץ לעכבו, כדי שיוכל להמשיך לשעבדו ולנצלו. לבן התאפיין בראייה חד-ממדית. הוא לא התעניין בעובדות, לפיהן יעקב עבד בנאמנות ובמסירות יוצאי דופן והביא לו ברכה רבה.
יעקב היה היהודי הראשון שחווה חוויית גלות, ומארחו לבן היה מייסד האנטישמיות, שהיא הגלולה המרה של הגלות. לתופעת האנטישמיות פנים רבות, אולם ההופעה ההיסטורית הרווחת של התופעה דומה מאוד למקרה של יעקב ולבן. פעם אחר פעם נמלטו יהודים בהמוניהם מפני אויב מוצהר כעשיו, שהתנכל להם. הם עברו לארץ אחרת, בה התקבלו בזרועות פתוחות, אך ברבות השנים התהפך ליבם של תושבי המקום ושליטיהם. הצלחתם הכלכלית של היהודים ניקרה את עיניהם, ונבדלותם הקהילתית ואורחות חייהם הייחודיים היו לצנינים בעיניהם. היחס המכבד, ולעיתים אף המחבק, התחלף באפליה ודיכוי, ולפרקים גם התפרץ בעלילות ופרעות. עמים ושליטים שינו טעמם, ולאחר שניצלו ונישלו, ואף נהנו מהברכה שהיהודים הביאו, האשימו אותם בהפצת מגפות ובעלילות דם, בגזלת פרנסה או בניצול הממלכה, ממש כטענת לבן: "הַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא".
לבן ייסד שיטה המאפיינת רבים משונאי ישראל, שמטמירים את איבתם, ולעיתים אף הם עצמם אינם מודעים לה, שכן היא עטופה בהצדקות שונות. במבט לאחור, וגם בקריאת השם "לבן" לאחור, לבן היה נבל והארמי היה רמאי (וראו: מדרש תהלים נג).
אנו עדים כיום לריבוי תקריות אנטישמיות ברחבי העולם, להפניית עורף לישראל מצד הציבור הליברלי ובעיקר הפרוגרסיבי בעולם "הנאור", ולהאשמת ישראל בלבד בסבלם של אזרחי עזה תוך התעלמות והתכחשות למעשי הרצח, האונס והחטיפה האכזריים של מחבלי חמאס. הם לא מתעניינים בעובדות היסטוריות ולא מתעמקים במתרחש. מבחינתם ישראל היא החזק הכובש, שתמיד אשם באופן גורף, ולמטרות אויבינו ומעשיהם הציבור חירש.
הניסיון ההיסטורי של עמנו לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשיו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן. בעולם המערבי רבים מתקשים לעכל תופעה זו, ולכן סולדים מהאיבה הרצחנית בנוסח עשיו של אנשי דאעש אך אינם מזהים רוע אכזרי ותוכניות השמדה בסגנון לבן היוצאים מעזה. אילו רק ידעו גימטרייה, היו רואים שעשו = דאעש, (375/6), ועזה = לבן (82).
אהבת אדם, הגינות ויושר לא היו בין אבני הגלעד של לבן. לכן, גם לאחר ששינה את האמנה שלו, ואף כרת ברית עם יעקב, נזקק יעקב לשני מחנות של מלאכים: האחד, שיגן עליו מפני האויב הרצחני בארץ, עשיו; והאחר שישמור נפשו מפני השונא המתחזה בגלות, לבן (לב, ג).
יעקב התמודד עם לבן, כמו גם עם עשיו, בעוז ובתחכום אך ביושר, וזכה לכך שאלוקי אברהם ופחד יצחק היו לו. ה' הוכיח את צדקתו, מנע מלבן לפגוע בו והוציאו מלבן כמנצח. מאז עם הנצח ממשיך בדרכו, וביחד ינצח.
הקב"ה השיב אותנו לארץ ישראל מארבע כנפות תבל, אך לא הובטח לנו שכולם יחזרו לביתם
הבטחת הכניסה – הרב מאיר נהוראי
יעקב יושב האוהלים, שזה עתה סיים 14 שנות לימוד בבית מדרשם של שם ועבר, עובר שינוי מהפכני בחייו. מעתה לא עוד התעסקות מייגעת בעולמות רוחניים. יעקב צועד בהיסוס אל עבר עולם עלום. באותו זמן זוכה יעקב להבטחה אלוקית: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". לאחר ההבטחה האלוקית יעקב נודר נדר להקב"ה: "אִם יִהְיֶה אֱלקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה… וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי". מדוע יעקב נודר נדר לאחר שקיבל הבטחה אלוקית מפורשת שישוב לארצו? האם הוא אינו סומך על הבטחתו של ה'?
אברבנאל מפרש כך: "איך נעשה בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באומרו: אם יהיה אלקים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך אז יהיה לי לאלוקים; מכלל, שאם לא יעשה לו כל זה – לא יהיה לו לאלוקים ולא יעבדהו?! ולא עשה אברהם זקנו כן, אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם". הספורנו טוען: "אם יהיה אלוקים עמדי, להסיר מעליי כל מעיק ומונע, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו… שלא יכריחני העניות לעבור על דעתי ועל דעת קוני".
לדבריו, יעקב אינו מטיל ספק בקיום ההבטחה, אלא הוא חושש שמא לא יהיה ראוי לזכות בהבטחה הזו. יעקב אינו מסתפק רק באמונה, הוא מודע שהדבר תלוי גם בו, ועל כך הוא מתפלל ונודר. לא ניתן להסתפק רק ב"סיעתא דשמיא", אלא יש צורך גם בהשתדלות.
הסבר נוסף: הקב"ה מבטיחו: "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת", ויעקב נודר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" ההבטחה היא שיעקב ישוב לארץ, אולם יעקב בנדרו מבקש שהשיבה בשלום תהיה עד בית הוריו. יעקב אינו מסתפק בהבטחה ונדרש לנדור שהשלום ילווה אותו עד ההגעה הביתה.
הפער שבין ההבטחה ובין הנדר משקף את חזרתו של עם ישראל לארצו. הקב"ה השיב אותנו לארץ ישראל מארבע כנפות תבל, אולם לא הובטח לנו שכולם יחזרו בשלום לביתם. זה כמה שבועות שמשפחות רבות חרדות מאוד לבני משפחותיהן. משפחות החטופים, הנעדרים והפצועים, ואלו שנמצאים בשדה הקרב בצפון ובדרום וביהודה ושומרון. שלמה המלך נותן לנו עצה: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (משלי יב, כה), וכך מפרשים חז"ל (יומא עה ע"א) : "'דאגה בלב איש ישחנה' רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים". ניתן להתגבר באמצעות הסחת הדעת (דמיון מודרך) או לשתף אחרים. מיעקב ניתן ללמוד שגם נכון להרבות בתפילה ובקבלה טובה. נתפלל על אלו שאינם נמצאים בביתם שיחזרו הביתה בשלום.
הנדר של יעקב אבינו סייע בידו להחזיק מעמד בבית לבן; 'הנדר' של ז'בוטינסקי סייע בידי אנשי ביתר לשמור על ערכיהם
הַנֶּדֶר – יעקב ספוקויני
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקים" (כח, כ-כא). נדרו של יעקב מעורר שתי שאלות: האחת, האם ה' יהיה לאלוקיו רק אם ישמור עליו וייתן לו, ואם לא אז לא? השנייה: הרי בחלום יעקב המופיע כמה פסוקים לפני כן, כבר הבטיח לו ה' – "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם טו).
נחמה ליבוביץ מביאה שני תירוצים: האחד, מבראשית רבה: "ר' אייבו ור' יונתן, חד אמר מסורסת היא הפרשה", כלומר, תחילה נדר יעקב נדר, ואז ה' נגלה אליו בחלום והבטיח לו שישמור עליו;
התירוץ השני "וחד אמר: על הסדר נאמרה, וכך יעקב אמר: אם יתקיימו בי התנאים שאמר לי להיות עמדי ולשומרני – אני אקיים את נדרי".
לפירוש זה היא מוסיפה הסבר יפהפה מתחום הפסיכולוגיה: יעקב לא פקפק חלילה בהבטחת ה', אלא חשש מאוד שהוא עצמו לא יעמוד בניסיון ורצה לסנדל את עצמו באמצעות הנדר. כך יוכל להיות בטוח גם בעצמו, שיקיים את נדרו וישמור את דרך ה' גם בנכר.
הַנֶּדֶר הוא גם שמו של שיר שכתב זאב ז'בוטינסקי. בשיר זה מגדיר ז'בוטינסקי, שהיה ראש ביתר ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית, את 'עיקרי האמונה' שכל ביתרי צריך לשאת בצקלונו: נאמנות לציון, לחד נס (דגל אחד), לעברית, לגיוס, למגן, להדר וציות לרעיון.
נתעכב על הבית החמישי – מגן.
מַגֵן: לִברִית-עַמִּים אֶגַּש אַדִּיר, כְּגֶשֶׁת
אֲרִי אֶל אֲרָיוֹת – אֶחָי, לֹא מְנַצחָי:
אֲנִי חַיַּל בֵּיתָר, חַיָּל לְמוּד-הַקֶּשֶׁת,
נוֹטֵר עַל סַף תֵּל-חָי.
ז'בוטינסקי מבטא בבית זה את הנחישות הראויה לדעתו בהגנה על הבית. היהודי המגן על ביתו צריך להתייצב באומץ אל מול אומות העולם כאריה אל אריות וללא רגשי נחיתות. כחייל היודע להשתמש בנשקו בעוצמה, כנוטר על סף תל חי.
תל חי הייתה כפצע בגופו של ז'בוטינסקי. בקרב על תל חי נפל, כידוע, חברו הטוב יוסף טרומפלדור. המושבה תל חי הייתה אחת מארבע מושבות באצבע הגליל: כפר גלעדי, חמרה, תל חי ומטולה. השנה הייתה 1920. יישובי אצבע הגליל נתונים היו בין הפטיש לסדן. על פי הסכם סייקס-פיקו שנחתם ב-1916 בין בריטניה וצרפת, אזור זה היה אמור להיכלל בתחום ההשפעה הצרפתית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיעו שני הצבאות ביניהם להבנה על קו גבול ארעי שנמתח בין ראש הנקרה ובין ימת החולה. ארבעת היישובים היו אמורים להיות בשטח צרפת ולא להיכלל בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
הבריטים נסוגו מהאזור והצרפתים טרם נכנסו. הצרפתים היו עסוקים במיגור צבא פייסל הערבי, שהתנגד להשתלטותם על סוריה. ארבעת היישובים היו אפוא בשטח הפקר בין הצבאות. טרומפלדור קיבל עליו את הפיקוד על הגנת ארבעת היישובים. הוא פנה אל הנהגת היישוב וביקש תגבור כוחות.
התפתח ויכוח ביישוב כיצד יש לנהוג. טבנקין ובן-גוריון טענו כי חובה לשלוח תגבורת. טבנקין אמר: "אם ניפול שם בצפון, ניפול עד המדבר. מפלתנו שם תפרוץ את עמדותינו לשוד בכל הארץ". ז'בוטינסקי, שהיה לוחמני בדרך כלל, טען הפעם כי תגבורת של כמה עשרות לוחמים אין בכוחה למנוע את נפילת היישובים ולכן יש לפנותם, עד אשר יתבהר המצב הפוליטי ויקום צבא עברי. לבסוף, למרות התגבורת, נפלו כל ארבעת היישובים. טרומפלדור ועוד חמישה מגינים נפלו בקרב המכריע בי"א באדר תר"פ. שני מגינים נוספים נפלו קודם לכן. לזכרם נקראה העיר הסמוכה – קריית שמונה. למרות נפילת היישובים, נקבע מאוחר יותר במו"מ בין בריטניה וצרפת כי אזור אצבע הגליל ייכלל בשטח הבריטי, ומתיישבי מטולה, תל חי וכפר גלעדי חזרו לאדמותיהם.
ז'בוטינסקי, שהעריץ את עמידתו של טרומפלדור, קרא לתנועת הנוער שהקים בשם בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור (כך כתבו אז) וכמובן, גם על שם ביתר – מבצרו האחרון של בר כוכבא. בנוסף, כלל את עמידת תל חי בשיר ההמנון של התנועה, כאילו רצה לומר: יש לאמץ את העמדה שהתנגד לה – לעמוד בכל מחיר על הגנת כל יישוב.
הנדר של יעקב אבינו סייע בידו להחזיק מעמד בבית לבן. 'הנדר' של ז'בוטינסקי סייע בידי אנשי ביתר לשמור על ערכיהם גם בימים קשים כשהגנו על המולדת.
Yaakovspok1@gmail.com
המבחן של ההיתכנות להפוך לאומה מאז ועד היום, הוא שהאבנים יתאחדו זו עם זו
איחוי שברים – הרב אליעזר חיים שנוולד
אם יש משהו אחד המשותף לכמעט כל הלוחמים והמפקדים שפגשתי בחודש וחצי האחרונים, מכל קצוות החברה הישראלית, הוא תחושת ה'יחד' המרוממת – האחדות, האחווה והרעות, ללא התחשבות בהבדלים בתפיסת העולם הדתית, הפוליטית או החברתית. בשעת מבחן כולנו מבינים שאנחנו בני שבט אחד. מפקדים משכמם ומעלה משרים ביחידותיהם אווירה של אחדות וכמיהה לאחדות הציבור שבעורף.
מתחושת היחד המרוממת הם שואבים כוח ותעצומות אל מול אתגרי הלחימה האינטנסיבית וכאבי הנפש לנוכח חברים קרובים שנפצעים ונהרגים. הם אוהבים אהבת נפש ומוכנים למסור את נפשם אחד למען השני, כפשוטו.
רבים מהם מביעים משאלה שתחושת היחד הזו תמשיך גם 'ביום שאחרי', לאחר שוך הקרבות. שלא נחזור לימים שקדמו לשבת שמחת תורה תשפ"ד, לימים של מלחמת שבטים לעומתית, ימים של קיטוב ועיסוק בשונה ובמפריד, ובניסיון להיבנות על חסרונותיה וחורבנה של התפיסה שבעטיה הם במחלוקת.
האירוע הטרגי והמפלצתי שעבר עלינו בשבת שמחת תורה, חידד אצל כולם את התובנה שאחים אנחנו. יש לנו גורל משותף, ואויבינו אינם מבדילים בינינו. גם התחדדה אצלנו ההבנה שהאנטישמיות הגואה בעולם, באזורנו ובעולם הרחב, לא הולכת לשום מקום. שעלינו לטפח את האחווה בינינו, לא רק בשעת מבחן אלא גם בשגרה. לחפש את הטוב והחיובי שיש בכל דעה ותפיסה, ולא רק לבקר את החסרונות. אין בכך כל כוונה לטשטש את ההבדלים בתפיסות ואת חוסר האחידות בתוכנו, אולם צריך לקחת אותם בפרופורציה ולהבין ולהפנים שהמשותף בינינו רב על השונה. במקום שהשוני יהפוך לסלע מחלוקת מקטב, הוא יכול להיות גורם מגוון שבאמצעותו ישלים האחד את חסרונותיו של השני, וביחד נהיה שלמים יותר.
בשיחות עם הלוחמים אני חש כמיהה לרוח טובה, לפיוס לאומי ולאהבת אחים, אהבת חינם שתמצה מאיתנו את הטוב שבנו, בצורה מקסימלית, ולמנהיגות מאחדת ורותמת שאינה מסיתה איש באחיו. כבר שילמנו מחיר כבד על הפירוד בינינו ועל הרוח הרעילה שנשבה בתוכנו, עד כדי סיכון הקיום שלנו. הלוחמים מייחלים לכך שבצד שיקום ההריסות שיבוא, יגיע גם שיקום חברתי. שיחד נבנה קומה חדשה של המדינה ושל החברה בישראל.
אני שומע גם אמירות שכשם שיש לנו גורל משותף יש לנו גם ייעוד משותף, וכשם שנלחמנו כתף אל כתף, ללא הבדל בינינו, כך עלינו לצאת יחד לדרך חדשה של החברה הישראלית, כתף אל כתף. עלינו לבנות את הקומה הבאה של המדינה ביחד. כמו שבועה, שמעתה ואילך לא ניתן לשום גורם פוליטי או תקשורתי לסכסך ולהפריד בינינו.
בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא על השורשים של האבות והאימהות שמהם צמחה האומה הישראלית. נקרא על יציאתו של יעקב לחרן כדי לבנות שם את ביתו, הבית הגרעיני שממנו יקום עם ישראל.
בדרכו חולם יעקב את חלום חייו. חלום שהוא חזון לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק, שלו ושל האומה. לפני שהוא נשכב לישון הוא מניח אבנים למראשותיו. חכמים נחלקו כמה אבנים היו שם. ר' יהודה טוען שהיו שם 12 אבנים: "'ויקח מאבני המקום' – ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל. אמר: כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידם, יצחק לא העמידם, ואני, אם מתאחות הן שתים עשרה האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים. כיוון שנתאחו זו לזו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים" (בר"ר סח יא).
הפיכת 12 האבנים לאבן אחת, מלמדת שיצאו ממנו 12 שבטי י-ה שיהפכו לאומה אחת, ל"גוי אחד בארץ". המבחן של ההיתכנות להפוך לאומה מאז ועד היום, הוא שהאבנים יתאחדו זו עם זו.
עתידנו וגורלנו תלוי ב'ביחד' ובאחדות של כל שבטי ישראל.
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים
אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם
שאלת הנשיקה – שלום שרון
התורה מספרת שיעקב נישק את רחל כשראה אותה. פרשנים רבים הרגישו בחוסר נוחות בלשון המעטה מהנשיקה של יעקב לרחל. הם תוהים איך יעקב נשק לרחל, שכן זאת פריצות. אולי זאת נשיקה מתוך אהבה ארוטית שבין גבר לאישה? בנוסף עולות שאלות כמו: איפה הוא נישק אותה? האם על היד, הכתף, הצוואר, המצח או שמא נשק לה בפיה? פרשנים לדורותיהם מתאמצים ליישב תמיהה זאת.
חלק מפרשים שיעקב היה צדיק במיוחד. הוא נישק את רחל בדרך שאין לה פריצות, והוא לא הגיע לידי הרהור עבירה; חלק מפרשים שרחל הייתה קטנה, והיא עדיין לא הייתה ראויה להיבעל; ויש המפרשים בדרך מטפורית שלא הייתה נשיקה של מגע, אלא נישק מלשון תשוקה; אחרים מפרשים שזאת הייתה נשיקה טבעית של קרובים, שכן היא הייתה בת אחי אמו, אבל אנשים חשבו שנשיקה זאת חריגה ואינה מוסרית, ומשום כך יעקב בוכה. הדמעה מראה כי הנשיקה הייתה מוסרית כולה. מה יש למסורת של יהדות אתיופיה לתרום בשאלה זאת? כהרגלנו נעסוק בנושאים ונחזור לענות על שאלתנו.
החלטתי לשתף את כהין (קס) סמאי שליט"א בחלק מהתשובות. הקס התפרץ בצחוק גדול ולאחר שנרגע אמר "אני דווקא הייתי תוהה לו יעקב לא היה מנשק את רחל בת אחי אמו. כך היה מנהגנו באתיופיה כאשר קרובים ומכרים נפגשים. במיוחד קרובים וחברים שלא ראו אחד את השני במשך תקופה ארוכה מנשקים על הלחי מצד לצד כשסוף-סוף נפגשים. לפעמים גם בוכים מרוב שמחה והתרגשות". בדרך זאת פירש גם הרד"ק: "בכייה של שמחה ומרוב אהבה והמיית הלב". באתיופיה גם כאשר נפרדים אחד מהשני נוהגים להתנשק ואף לבכות מרוב התרגשות". ובאמת כך היה המנהג על פי התרבות האתיופית: אמירת שלום לאיש או לאישה כוללת לחיצת יד או נשיקה על הלחי. אנשים שמתראים תדיר מסתפקים בלחיצת יד, ואם לא התראו זמן רב נוהגים לתת נשיקה על הלחי מתוך געגוע, הן לגברים והן לנשים. כיוון שמדובר בנשיקה של געגוע, אין מקום לדבר על חוסר צניעות.
פגשתי פעם סבתא ממוצא מרוקאי שסיפרה לי בכאב שמאז שנכדה חזר בתשובה הוא נמנע לנשק אותה, אפילו שהיא סבתא שלו, בשל מראית עין. האם זה נשמע לנו אנושי שהנכד מחליט להכריע לא לנשק את הסבתא משום דיני מראיין העין? אבל מה עם המצפון שלו? אני בעצמי עמדתי בדילמות בין התרבות הדתית האתיופית, שבתוכה גדלתי, לבין עולם ההלכה כאן בארץ ישראל.
ברור שהתרבותיות הקדם-מודרניות, ובתוכן התרבות היהודית, לא ראו בנשיקה של יעקב בעיה מוסרית. נשיקה בין קרובים וידידים הייתה דבר שגרתי ולא יוצא דופן. זה היה נורמטיבי ומקובל בכל התרבותיות בתקופתם. הפרשנים שראו בנשיקה של יעקב כאקט לא מוסרי וחשש לסוג של נשיקה ארוטית, זה פירוש אנכרוניסטי שמבטא יותר את התרבות הדתית שבה חיו הפרשנים, יותר מאשר התרבות שבה חיו יעקב ורחל.
מכאן ניתן לטעון שהקשר בין העבר להווה במסורת היהודית הוא קשר חי, ומשום כך הוא יוצר סתירות ומורכבויות. כל קבוצה והקצב שלה. אוי להם למאמינים שלא מנהלים דיאלוג מתמשך עם העבר לבין ההווה. אדם כזה הוא אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו.
הנה לנו דוגמה: התורה מספרת על הגר אם ישמעאל כך: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד" (בר' כא, טז). התקשיתי במשך שנים להבין את המקרה, עד שראיתי לאחרונה את פירושו של רבנו עובדיה מברטנורא. בפירושו 'עמר נקא' על רש"י, הוא מביא את מאמר העולם, למה הוסיפה הגר להתרחק טרם מותו: היות שישמעאל היה רובה קשת, אומן במלאכתו, והיא, בהיכרותה עם בנה ישמעאל, ידעה כי כאשר יהיה נואש מחייו הוא ישגר אליה חיצים להמיתה יחד עימו (שכן מנהג בני ישמעאל שברוב ייאושם מוכנים לאבד חיי אחרים עם חייהם), על כן הוסיפה להתרחק בשיעור כמטחווי קשת, מקום שאין החיצים מגיעים לשם (מתוך "נצוץ אחד", פרשת וירא, תשפ"ד).
אני מודה ליאסו שהפנה אותי למקור זה. לא כל בני ישמעאל הם אותו דבר, כמו שלא כל היהודים הם אותו הדבר. חביב אדם שנברא בצלם א-לוהים. כולנו נדרשים לממש את צלם הא-לוהים שבנו, אבל אסור לנו להחליף את א-לוהים. נראה שלעיתים הרצון שלנו לדעת להבחין בין הצלחה לכישלון בזמן אמת, הוא שתוקע אותנו בחיים, אבל גם מביא אותנו להתנהגות שאינה הולמת ולעיתים להתנהגות לא אנושית. אוי להם למאמינים המתקשים לנהל דיאלוג חי עם מסורת העבר שלהם. אנו נדרשים לחיות ולבחור בין אפשרויות שונות מתוך חופש מוחלט. אסור לנו להגיע למצב שאנו נואשים, למקום שבו אנו רואים את העבר שלנו כחותם אחד. אנו תמיד יכולים לשנות את גורלנו.
