כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
בעת מלחמה, רבנות ראשית נכונה מכירה תודה עמוקה לחיילי צה"ל, שמחרפים נפשם למות כדי לאפשר בין השאר תלמוד תורה
הרבנות הראשית לישראל: הפער בין הנכון למה שיש – הרב יובל שרלו
הסמכויות הרשמיות של הרבנות הראשית לישראל הן דלות מאוד, והאפשרויות שלה לרומם את קרן התורה הן עצומות. הסמכויות דלות: בחוק הרבנות הראשית, שהוא זה שבכלל מעניק סמכות לרבנות הראשית על ידי הקהילה שמינתה אותה – מדינת ישראל – נאמר שתפקידיה הן: "מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה; פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות; מתן תעודות הכשר על כשרות למצרך מיובא או לבשר מיובא כהגדרתם בחוק איסור הונאה בכשרות…; מתן כשירות לכהן כדיין…; מתן כשירות לכהן כרב עיר לפי תקנות בחירות רבני עיר שהותקנו על פי חוק שירותי הדת היהודיים…; מתן כשירות לרב לכהן כרב רושם נישואין ומינוי רושמי נישואין מבין הרבנים שקיבלו כשירות כאמור; כל פעולה הדרושה לביצוע תפקידיה על פי כל דין".
כדאי לשים לב לעובדה שאין לרבנות הראשית לישראל כל סמכות הלכתית, לא על מדינת ישראל, והיא אינה קובעת את עמדתה של התורה כלפי מוסדות המדינה, ולא על הציבור היהודי במדינת ישראל ובתפוצות. מי שסובר שהיא הכתובת לשאלותיו ההלכתיות רשאי לפנות אליה – זה הכל. בפועל, הציבור החרדי אינה רואה בה סמכות כלשהי מצד עצמה, ודאי שהציבור החילוני אינו עושה זאת. בעשרות השנים האחרונות רוב הציונות הדתית מתנתק ממנה, מסיבות מגוונות.
לעומת זאת, האפשרויות הנמצאות בידה הן אין-סופיות, ויש בידה להיות אחד המוקדים העילאיים להעצמת הברית שבין עם ישראל לקב"ה. יש לה כלים בעלי עוצמה גדולה להגביה את קרן התורה במדינת ישראל ובעולם היהודי כולו; יש לה אופק שבו נפתחת בפניה האפשרות להביא לשמירה מוגברת של ההלכה בישראל; יש בה את היכולת להיות מצפן מוסרי תורני יהודי לעולם כולו. מבחינה זו היא דומה לנשיאות המדינה – גם לנשיאות יש סמכויות מצומצמות מאוד, אולם יש בידה לעשות אין-ספור דברים.
המציאות הזו היא לכתחילה. דברים יפים כתב הרב סולובייצי'ק זצ"ל על כך: "הרבנות, לפי דעת דודי, אינה שררה אלא שירות, איננה מוסד אלא פעולת יצירה חיה, כבדת אחריות ורבת מרץ. אין הרב אדון לקהילתו אלא רבה ומורה, חברה וידידה, הסובל ושמח עימה. אנשי הקהילה תלמידיו ורעיו הם, והוא מתהלך ביניהם לא כבחיר העם אלא כאחד מהם. משפיע הוא עליהם לא דרך צינורות צורניים, כבא-כוחו של מוסד מכובד על ידי מינויו, כי אם באישיותו, בגדלותו בתורה, באהבתו, אהבת העם, ענוותנותו, חסידותו וחסדיו המרובים. הוא אב וגם אח לעם. סמכותו אינה מוסדית, רשמית, המבוססת על בחירה, כי אם אישית, מקורית, ונובעת מחיבת העם אליו ומהכרתם החופשית בו כרבם, מורם, אביהם ואחיהם. הרואים את המציאות הסמכותית הזו לכתחילה" ('מה דודך מדוד').
בעת מלחמה רבנות ראשית של מדינת ישראל מכירה תודה עמוקה מאוד לחיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם למות כדי לאפשר בין השאר תלמוד תורה בישראל; רבנות ראשית של מדינת ישראל מורה כי השתמטות של מי שאינו לומד יום ולילה מנוגדת למוסר – "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" – ולהלכות עזרת ישראל מיד צר ויציאת חתן מחדרו וכלה מחופתה; רבנות ראשית פועלת להיות שותפה בכאב הנורא של משפחות ההרוגים והפצועים ומתמודדי הנפש, המוסרים נפשם בפועל ממש, ומוליכה פעולות תיקון עמוקות, ברוחם של נביאי ישראל, ולאחר מכן מכוננת תפילות להצלחתם, לרפואתם במהירות, ולקימום פגיעות הגוף והנפש; רבנות ראשית של מדינת ישראל מחזקת את דרכן של ישיבות ההסדר שמצמיחות תלמידי חכמים והנהגה תורנית עצומה, יחד עם שירות צבאי ומסירות נפש על עם ישראל, ועל ידי כך מממשים בצורה מלאה ביותר את דרכה של תורה; רבנות ראשית פועלת להסדיר את אלה שרואים עצמם כשבט לוי, פועלת למניעת שחרור סיטונאי, ולאימוץ כל מה שנאמר על שבט לוי, כגון ויתור של אלה שאינם יוצאים למלחמה על זכויות רבות; רבנות ראשית מחזקת תלמוד תורה של הציבור כולו, כדי שזכות התורה תעמוד לכוחות הביטחון כולם.
ובעיקר: רבנות ראשית עושה את כל אלה מכוח מנהיגותה המוסרית והרוחנית, ופועלת להעצים את מקום התורה בעם ישראל כגורם מאחד ומחזק, ששותף בשעת שמחה ובשעת צרה, ומקדשת את שמו של הקב"ה על ידי איהוב שם שמיים על הבריות.
נטל שווה לכולם? לא בטוח – בנצי דל
במשך עשרות שנים עמדו על סדר היום הרשמי של ישיבות הממשלה, שני נושאים שנדחקו דרך קבע אל מעבר לקרן זווית: גיוס בני ישיבות לצה"ל וגיוס בנות לצה"ל ולשירות לאומי חובה. קרי, ביטול הצהרת בנות דתיות!
השרים וראשי הממשלה היו מודעים לחוסר היכולת אף לדון בנושאים אלו, ובטח לבצעם. אף על פי כן, קרה משהו שהפר את השתיקה: היה זה לאחר אסון דובב-אביבים ב-1970 שבו נהרגו 12 נוסעים, ובתוכם 8 תלמידים שנאספו במושבים של הגליל העליון אל ביה"ס האזורי. מחבלים המתינו בעיקול הדרך וירו על אוטובוס התלמידים.
האירוע הזה גרם לזעזוע בציבור הישראלי. בעקבות כך, קמה חה"כ חייקה גרוסמן ממפלגת מפ"ם, חברת קיבוץ השומר הצעיר "לוחמי הגטאות", וזעקה: יש לגייס מייד את כל הבנות הדתיות לצה"ל! לטענתה, מחסור בעובדי הוראה מביא את מערכת החינוך לאחד ילדי יישובים שונים לבי"ס אזורי. לא קם איש ציבור אחד כדי לומר שהדברים אינם נכונים, שכן הסיבה להקמת בתי ספר אזוריים הייתה מספר קטן של תלמידים, שאינו מצדיק הקמת בתי ספר קטנים מבחינה פדגוגית. אך הטראומה של ילדים הנוסעים לבתי ספר ונרצחים בידי מחבלים לא נתנה את הכוח והטעם להסביר את האמת.
המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית, כמו כולם, היו בהלם מהאסון, כמו גם מחוסר האפשרות לגיוס בנות דתיות – גיוס לו התנגדו הלכתית עקב לחץ המנהיגות הרבנית. עד שקם מיכאל חזני ז"ל, שר הסעד, אבי ההתיישבות הדתית, וזעק: "לא עוד מלחמת אחים!" חזני ז"ל היה מקורב לאנשי תנועות ההתיישבות, ובכוח זה הם היטו לו אוזן ושיתפו פעולה בהסכמתם לאפשר "שירות לאומי לבנות" – בהתנדבות! כך קם השירות הלאומי המפואר, והשאר היסטוריה.
כל ההקדמה לא באה אלא להזכיר את שאמר הנביא: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". החיים מורכבים. ישנם דברים שניתן וצריך לפעול רק בכוח החוק, ולעומתם יש מציאות שמדיניות 'רק בכוח' לא תיתן מענה לצורכי החברה.
למלחמת שבת שמחת תורה יהיו השלכות רבות בתום המלחמה. חלקן מחויבות המציאות, כוועדת חקירה ממלכתית, הפקת לקחים ויישומם ועוד. אבקש לגעת בנושא רגיש העולה מתוך אווירת המלחמה – גיוס בני ישיבות.
נושא זה עלה מתוך כאב ואובדן שנוצר עקב נפילתם של מאות חיילי צה"ל, מן המובחרים שבהם, בקרבות ברצועת עזה ובצפון ופציעתם של אלפים מחיילינו. רבות עוד ידובר על מסירות הנפש העילאית של חיילינו.
לתפיסתי, התלהמות אחזה ברבים שחיכו לשעת כושר זו כדי להלום בציבור החרדי (בהערת אגב אוסיף כי חלק מהציבור הישראלי אינו מבחין בין חרדים לבני הציונות הדתית). אינני מבקש להיכנס בשורות אלו להסביר את דעתי הברורה המבקשת "קידוש ה'" ונטל שווה. אך אני מבקש להיות מציאותי. האם יש באמת המאמינים בכך שניתן לגייס בכוח החוק בני ישיבות לצה"ל, מתוך המגזר החרדי?
להבנתי, אם יש כאלה, אין הם מכירים את הציבור החרדי. הם אינם יודעים את דרכם ואת אורח חייהם לעומק. בעיקר אינם יודעים להעריך את כוחם של ראשי ישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ואת המרות המוחלטת שמהם הם נהנים במגזר, מצב שאינו קיים באף מגזר אחר.
כוח החוק והזרוע יוביל רק למלחמת אחים! אין הכוונה למלחמת אחים מדומה, כפי שניסו להחדיר בנו בוויכוח של המהפכה המשפטית. היה זה אולי ויכוח קשה, אך לא למעלה מזה. מלחמת אחים יכולה להתקיים ולהתפתח רק כאשר יש מסירות נפש למטרה אמיתית הכוללת הנהגה דתית ובשם הא-ל. הציבור החרדי מצפה למלחמת מסירות נפש זו. בזה כוחם!
המושג "אחדות" הפך למבוקש מאוד בשנה האחרונה, לטוב ולרע. הציבור החרדי יודע אחדות מהי, הוויכוחים הפנימיים בתוכם יוצרים את האחדות האמיתית בשעת "סכנה". אל לנו לנסות אותם, עתה בשעת מלחמה של עם ישראל. כולם צריכים לשאת בעול בימי שלום, ובוודאי בשעת חירום. האם ניתן לבצע נשיאה בעול שווה לכולם? לי נראה שהדבר בלתי ניתן ליישום.
ובכל זאת, מה כן? רק מסע הסברה נכון המלווה בפיתויים אמיתיים יוכל להשיג, חלקית, את המטרה. אם לא תצלח גם דרך זו, יהיה זה כישלונה המוסרי והמעשי הגדול ביותר של מנהיגות פוליטית מאז הקמת המדינה.
בצד כל אלה, ראוי שנזכור כי עיקר התנגדות החרדים לגיוס לצה"ל אינו נובע רק מ"ביטול תורה" אלא מהחשש הגדול, ואולי מוצדק מבחינתם, שהשירות בצבא יפגום באורח חייהם כחרדים, במהלך השירות ואחריו. כך, להבנתי אין סיכוי שראשי הישיבות יסכימו גם למסלולים כמו נח"ל חרדי או ישיבות הסדר לחרדים, שכן לפי תפיסתם כל "פתח קטן כפתחו של אולם" הינו אסון ליהדות החרדית.
יש לקוות שגם בעקבות דוח ועדת מירון, יבינו הכל כי לא עוד. תמה עונת הכיסוי והחיפוי, הטיח והשפריץ
לא רק הש"ג צריך לשאת בתוצאות – אביעד הכהן
בשעה שסיים משה את מלאכת המשכן, נתבקש למסור "דין וחשבון" מפורט על כל אשר נעשה.
הביטוי "דין וחשבון" מהדהד את דברי עקביא בן מהללאל, במשנה המפורסמת (אבות ג, א), המלווה כל אדם מישראל לבית עולמו: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". וכיוצא בו (שם ד, כב) "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
אכן, כדרכם של ביטויים שגורים אחרים, אין תמיד נותנים את הדעת למשמעותו המדויקת של הצירוף "דין וחשבון". ובעוד משה רבנו נדרש לתת רק "חשבון", המשנה מדברת בשני דברים: גם ב'דין', גם ב'חשבון'. ומה בין זה לזה?
יש שפירושו שהוא"ו המחברת בין שני חלקיו – וא"ו הפירוש היא, רוצה לומר: דין וחשבון – חד הם, והיינו דין היינו חשבון. יש שראו בצירוף לשון זה שני מרכיבים שונים לחלוטין.
בהקדמתו לחיבורו הנודע "אבי עזרי", שהופיע בעיצומם של ימי מלחמת הקוממיות, מנסה הרב אלעזר מנחם מן שך ע"ה להסביר את פשר סדר המילים בצירוף לשון זה.
בחוכמת הלשון, סדר זה מובן לאור הכלל הנוהג גם במשנת חכמים ולפיו "כל הקצר קודם" (כפי שהורנו פרופ' שמא פרידמן לשוננו לה (תשל"א), 117): הביטוי מועט ההברות קודם לזה שלאחריו, מרובה ההברות.
לפיכך "דין" – בן הברה אחת, קודם ל"חשבון" בן שתי הבהרות. על דרך זו גם בלשון מקרא: "גד גדוד יגודנו", "חוק ומשפט", "דל ואביון", וכך הרבה בלשון חכמים כגון "חן, חסד ורחמים"; ארבעה אבות נזיקין, "השור, הבור, המבעה וההבער" בסדר זה דווקא); "תורה, חופה ומעשים טובים" (תוספתא ברכות ו, יב ו'חסדי דוד' על אתר); "חופה וקידושין" (על אף שלכאורה הקידושין קודמין לחופה!); "על המחיה, על הכלכלה ועל תנובת השדה".
מכל מקום, הרב שך שלא נתן דעתו לכלל זה, שאל: למה הקדים דין לחשבון, והרי בדרך כלל עושים תחילה חשבון ורק אחר כך גוזרים את הדין?
יתר על כן: ה"דין" הוא לכאורה עונש על עברות שעשה האדם, ואם כן לא האדם "נותן" את הדין אלא הקב"ה?
לפיכך פירש: לא מדובר כאן על 'דין' שלאחר מיתה, שבו עושים אכן 'חשבון' תחילה, בוחנים מאזן זכויותיו וחובותיו של אדם ופוסקים האם יילך לגן עדן או שמא, ח"ו, לגיהינום. דברי התנא באבות מכוונים כלפי עולם הזה: האדם עושה לעצמו דין, ורק לאחר שקיבל את עונשו, מתחיל להרהר, עושה את חשבונו-שלו, תמה "על מה עשה ה' לי ככה", ומחשב שכר מצוותיו כנגד הפסד עברותיו.
הסבר אחר בא בפירוש המיוחס לגר"א-הגאון מוילנה, ולפיו: "דין – על מה שעשית, ו'חשבון' – על מה שיכולת לעשות ולא עשית".
לפי פירוש זה, עתיד אדם ליתן את הדין לא רק על מה שעשה בימי חלדו, אלא גם על הפוטנציאל שהיה לו ולא מומש, על מה שהיה צריך וחייב לעשות – אך לא עשה.
הסבר זה מהדהד בקול רעש גדול את מסקנות דוח ועדת החקירה באסון מירון. היה זה האסון האזרחי הגדול בתולדות ישראל, שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, ועוד מאות נפצעו, כשהם, בני משפחותיהם וחבריהם, עתידים לשאת את צלקות האסון הנורא, בגוף ובנפש, עד אחרון ימיהם.
לצד האחראים הישירים, מטיל הדוח אחריות גם על מי שראה וידע, או היה צריך לדעת – אך לא עשה. והוא-הוא ה"חשבון" – כפירוש הגר"א – על מה שיכולת והיית צריך לעשות – ולא עשית. אדישות, עצימת עיניים, עמידה מִנֶגֶד וחדילה מעשייה – זאת ידענו משכבר הימים – חמורות לעיתים לא פחות מעשייה רשלנית ופושעת.
כך באסון מירון, וכך באסון "חרבות ברזל". עוד בטרם שככו רעמי התותחים, החטופים טרם הוחזרו, וכשמספר הקורבנות עולה בהתמדה, וכבר ממהרים פוליטיקאים ואנשי צבא לנהוג במנהג הישראלי המגונה. הם משליכים את האחריות לעברם של אחרים, קוראים בקול "לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו", ומפריחים לחלל האוויר בדותות באשר לאחראים לכישלון הקולוסאלי החמור בתולדות מדינת ישראל. כמובן, "זה לא הם", זה ה"אחרים".
יש לקוות שגם בעקבות דוח ועדת מירון, יבינו הכל כי לא עוד. תמה עונת הכיסוי והחיפוי, הטיח והשפריץ. יש לעשות הכל לחשיפת האמת, ולהבאת האחראים לשאת בתוצאות מעשיהם. איננו מחפשים, חס וחלילה, אשמים כדי לתלותם בכיכר העיר. גם לא את ראשם של פוליטיקאים ואנשי צבא.
אם חפצי חיים אנחנו, כחברה וכמדינה, לא רק הש"ג צריך לשאת בתוצאות, אלא גם המופקדים עליו, לרבות העומדים בראש המערכות השונות. סמכות גוררת עימה אחריות. וכשם שיש אבות להצלחה, גם הכישלון אינו יכול להישאר יתום.
תורת ישראל מלמדת אותנו שעלינו לתת גם "דין" גם "חשבון". דין – על מה שנעשה, וחשבון – על מה שיכולנו והיינו צריכים וחייבים לעשות – ולא עשינו.
למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, משלומי מנות גדולים לא תורמים כלום
לגלות את הלב מבעד לצלופן – הרש
זה קרה כשחינכתי את תלמידי כיתה ז'. הוא ניגש אליי במבט מבויש בהפסקה ואמר לי: "המורה, יש דבר חשוב שאני חייב להגיד לך. נכון מחר אתה עושה את ההגרלה של משלוחי המנות?".
"נכון", עניתי.
"אז אני לא רוצה להשתתף", אמר.
הסתכלתי עליו. "אבל למה?" תמהתי.
הוא המשיך: "לפני כמה ימים ההורים שלי חשבו שהלכתי כבר לישון, אבל עדיין נשארתי ער, ושמעתי אותם רבים. אבא שלי אמר לאמא שלי שאין לנו עכשיו כסף לכל מיני הוצאות מיותרות כמו משלוחי המנות הללו. אמא שלי ענתה לו: 'אז מה אתה רוצה? שכל החברים של הבן שלנו ישתתפו במשלוח מנות ורק הוא, כמו איזה מסכן, ילך עם משלוח מנות קטן? אין מצב שאני אתן לזה לקרות!' אני לא רוצה לגרום למריבה בן ההורים שלי, ואין לנו כסף למשלוחי מנות האלו. השנה אני מוותר".
כל ניסיונות השכנוע שלי לגרום לו להגיע לכיתה ולהבטיח לו שנמצא פתרון, לא צלחו. ביום חלוקת ההגרלות הוא פשוט לא בא. בערב קיבלתי שיחת טלפון מאב של אחד התלמידים, איש אמיד: "הבן שלי אמר לי שאתם מארגנים חלוקה של משלוחי מנות בין הילדים. אשתי אמרה לי שזה עלול להיות עסק יקר. יש לכם בכיתה תלמיד שיתקשה לעמוד בסכום הזה? אם כן, אנחנו רוצים לעזור".
השיחה הזו של האב הזה ריגשה אותי במיוחד בגלל שהיא נדירה כל כך. זה לא שאנשים רעים חלילה, הם פשוט עסוקים בטרדות היומיומיות שלהם, ולרוב אין להם את הפניות הנפשית לראות את הזולת. בסוף אמרתי לאב: "זה מקסים שאתה ככה חושב על תלמידים אחרים". הוא ענה לי: "אל תודה לי, תודה לבן שלי".
נתקלתי בפוסט של גבריאלה דהרי, שלדעתי מתמצת את העניין:
אני הייתי הילדה הזאת שהייתה מביאה את המשלוח מנות הכי מעפן בכיתה (אם לא בבית ספר). בכל פורים אמא שלי הייתה מעלה חום – שישה ילדים צריכים להגיע עם משלוח מנות לביה"ס/גן. היא הייתה מחשבת כל שקל, מכניסה לעגלה ומוציאה, מכניסה ומוציאה…
ערב לפני, הייתה נותנת לנו הילדים להכין את המשלוחים לבד. הרבה יצירתיות ומחשבה היו מושקעות בהכנת המשלוחים כדי לפחות להרשים בזה, "שיראה מכובד", ולפצות על הכמות הקטנה בממתקים ובעוגיות שהכילו.
בכל שנה מחדש הילדים היו מתבאסים על המשלוח שלי, וזה היה לי מאוד קשה. למרות שלא תמיד היו מגלים שמות, הרגשתי איך כולם שנאו אותי. איך הם היו יורדים על המשלוח המעפן שלי. עם השנים וככל שהתבגרתי, התביישתי מאוד להציג את המשלוחים שלי וגם ככה לא הייתי בשיא מבחינה חברתית, והדבר הזה יצר עוד פער.
בעיקר כאב לי על אמא, כי ידעתי שאמא השקיעה הכי הרבה שיכלה וזה הרגיש לא פייר הזלזול הזה. למה זה טוב? למי? למה התחרותיות הזאת? ומה עם מי שלא יכול לעמוד באתגר? למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, זה לא תורם כלום. מדובר בילדים ששמחים גם מסתם לקבל סוכריה על מקל או צעצוע פשוט.
אני לא באה לחנך אף אחד, בטח לא לדרוש כלום, מי שיש לו בשפע שיבורך ושימשיך להיות לו בשפע, אמן! אבל בבקשה, תתחשבו טיפה גם במי שאין ביכולתו, שהילדים לא ירגישו שהם פחות שווים כי המשלוח שלהם לא מוגזם כמו שלכם. ילדים, אם לא מכניסים להם דברים לראש, נהנים גם מהדברים הכי פשוטים שיש.
תובנות תנ"כיות בעקבות הגירוש מגוש קטיף*
א. המעמד בהר הכרמל – הרב אברהם וסרמן
הכבוד והיחס החיובי למסורת ישראל שבהם התאפיין אחאב, לא התקיימו אצל איזבל, בת אתבעל מלך צידונים. צידון היא מעצמה ימית והמילה האחרונה בתחום התרבותי והכלכלי. הפרימיטיביות הישראלית והקשר לעבר הרחוק בן מאות השנים נדחים בידי איזבל. היא מלאה בתחושת השליחות של הנאורות והקדמה, ובתנופה אדירה מעבירה את העם הזה "חינוך מחדש", הורגת את נביאי ה', ותחתם מקימה את נביאי הבעל והאשרה. הלקח לעם חד-משמעי – מסוכן מאוד להתנגד לרצון המלכה. לכן הוא עובד את ה' על פי המסורת, ואת הבעל מאימת המלכה. בארמון ובממלכה שולטת למעשה איזבל. התרבות ומערכת המשפט בידה, ואפילו המלך סר למרותה.
כשחזר אחאב מהכרמל לארמונו, חיכתה לו איזבל. לאחר ששמעה את אשר נעשה, שלחה שליח לאליהו לבשר לו את גזר דין המוות התלוי כעת מעל ראשו. איזבל ידעה היטב את רז השלטון: קבוצת האליטות הנאמנה, שדרכה היא שולטת בכל המוסדות השלטוניים. בעוד אליהו מתייגע אל מול העם כולו ומשכנע אותו בהצלחה להאמין בה' – איזבל אוחזת את העם באגרופה הקפוץ ובכשפיה הרבים. העם חוזר לאדישותו וממשיך לפסוח על שתי הסעיפים. אליהו סבר שהשינוי המיוחל יבוא דרך רצון העם.
שמא לא היה לעם כוח, או שמא טעה העם בהבנת הכבוד שחלק אליהו לאחאב. ולא השכיל להפריד בין כבוד המלכות לבין הצורך להחליף לפחות את המלכה. אליהו בורח למדבר ומתייאש: "ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי". ואכן, ה' לוקח אותו אליו השמיימה, משם יראה את תלמידו אלישע הממליך את יהוא בן נמשי. זה הנוהג את מרכבתו בשיגעון וזורק את איזבל מהחלון.
ב. נבות היזרעאלי
כדי לבער את העקשנים האחרונים הדבקים במסורת אבות ומתריסים כנגד המלך, משתמשת איזבל במערכת המשפט שבידיה. נבות עומד למשפט מכור מראש, שאותו ביימה איזבל בשיתוף זקני עירו ונכבדיה הסרים למרותה. היא שוכרת עדי שקר, כיון שהאמת אינה הנושא העומד לדיון, אלא דבר מה חשוב ממנה: הקידמה, הנאורות והשלטון.
מאידך, איזבל מבינה שכדי לזכות באהדת הציבור המסורתי שעדיין לא שכח את ערכי העבר המיושנים, אין די בנימוק של כבוד המלכות לבדו. יש להצמיד אליו גם את המושג המקודש: כבוד ה'. כבוד המלך הוא-הוא כבוד ה', טוענים עדי השקר השכורים: "ברך נבות א-להים ומלך". נבות מוצא להורג, הציבור שומע ומפנים – מערכת המשפט תמצה את הדין עם מי שיתנגד לרצון בית המלוכה. אחאב יכול כעת לרשת את נכסיו ולנשל מהם את משפחתו, כדין מורד במלכות. אך בזאת נחרץ גורלו. הנביא בעל אזור העור ואדרת השער יפגשהו בחלקת נבות, ויבשר לו את אובדן מלכותו ומשפחתו. במקומם יעלה שלטונו של הנאמן לה' ולתורתו.
ג. המלחמה האחרונה
מתוך התרפקות על הלאומיות בשיא גדולתה, בימי משה הכובש את עבר הירדן, קורא המלך: "הידעתם כי לנו רמות גלעד?" ומגייס את הצבא למלחמה באויב המר – בן הדד מלך ארם. עד כה, למרות מעללי איזבל, היה ה' בעזרו במלחמותיו, בזכות המוסריות החברתית והלאומית שאחאב ודורו הצטיינו בה. הוא משוכנע שכך גם יהיה כעת, ואינו שומע לדבר איש הא-לוהים המנסה להניאו מקרב זה.
אלא שלאחר רצח נבות, הפניית העורף המוחלטת לעבר והשחתת המערכת המשפטית והתרבותית בידי איזבל – התמוססה שארית הזכות. ה' סר מעל אחאב. היה זה קרב נאדר גבורה והקרבה, שדורות רבים גדלו על ברכיו: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם, כמספד הדד רימון בבקעת מגידון" (זכריה יב, יא), ומפרש התרגום – מספד על אחאב הנהרג בידי בן הדד.
המלך המחופש נפצע מחץ אקראי, אך כדי שלא להפיל את רוח הלוחמים ביקש להעמידו במרכבה כאילו לא קרה דבר ולא לפנות אותו משדה הקרב, כדי שלא לעורר בהלה ובריחה המונית. הדם ניגר והלך, ובערב המלך כבר שבק חיים והיה לגיבור ישראל.
ד. בימים ההם ובזמן הזה
הרב קוק המשיל לאחאב את הלאומיות החילונית-מסורתית (בהספדו על הרצל "המספד בירושלים"). לאומיות זו התברכה במסירות נפש לתקומת העם וקשורה בסגנונות שונים עם המסורת. אך חולשתו של הרוב מאפשרת לקבוצות מיעוט רדיקליות, עתירות כוח וסיוע חיצוני של גויים, למשוך את עגלתה של הציונות אל מחוזות הריקבון, כאיזבל בשעתה. גם הלאומיות שנוסדה בידי יוצאי בית המדרש וינקה מלחלוחית המסורת, הולכת ונפגמת. בה בעת, הרוב הגדול עומד משתאה ולא מאמין למראה עיניו. רוב יהודי-ציוני זה פוסח במידה מסוימת על שתי הסעיפים, אך ברגעי התעלות הוא מכריז "הר הבית בידינו", בעת מלחמה קורא 'שמע ישראל' ולובש ציציות, ובלכתו לבחור את נציגיו השלטוניים מביע ברובו עמדות יהודיות-שורשיות.
מתוך שאיפה לתיקון, רבים וטובים מנסים שוב ושוב את דרכו של אליהו, להשפיע על העם וכך לשנות שוב את ההנהגה, אבל מוקדי הכוח ממשיכים בשלהם. או-אז הם נוחלים מפח נפש, כאליהו בשעתו, במערה שבמדבר. עד שיקום ממשיכו של אלישע ויחליף את מוקדי הכוח.
מעובד על פי ספרי "נחש הנחושת" – אנלוגיות תנ"כיות על שבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה.
'השבתומטר', האמור למדוד את קדושת השבת ומידת השפעתה על ימי החול, טרם פותח וגם לא יפותח, משום שהוא קיים במנגנון הנפשי של כל אחד
השבת אינה Weekend – חזות
על פי סדר בריאת העולם, השבת אכן נמצאת בסוף השבוע, בסוף הבריאה מן ההיבט הכרונולוגי. האדם הראשון לא נחשף לכל ימות השבוע הראשונים בהיסטוריה, הוא יגיח להיסטוריה האנושית רק ביום השישי, מעט לפני כניסת השבת. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" לא מבטא ספירה של האדם, אלא של האלוקות. ברם, העובדות האסטרונומיות אינן עולות בקנה אחד עם המחשבה היהודית. בחז"ל השבת אינה 'סוף שבוע', אלא מרכז השבוע. השבת הפכה להיות כינוי לכל ימות השבוע, ואנו מונים את ימי השבוע ביחס לשבת, כמו: "היום יום אחד בשבת".
היחס בין ימי החול לשבת אינו היחיד המעורר מחשבה. גם היחס בין השבתות ומה שבתווך מעורר מחשבות על מהות השבת. כבר אמרו חכמינו: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: 'אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים'" (שבת קיח, ב). מדוע שתי שבתות דווקא, מדוע אין די בשבת אחת? משום שאין דומה שמירת השבת הראשונה לזו שלאחריה. בשבת קיימות שתי בחינות: האחת – כדי לגלות את קדושת ויפי הימים שעברו עלינו עד לשבת זו; והשנייה – להשפיע קדושה וברכה על הימים שיבואו לאחר שבת זו (שבת עילאה ושבת תתאה, פרי צדיק, בשלח, ו).
נמצאנו למדים כי בשבת ראשונה, בחינה ראשונה אינה מתקיימת, שהרי הימים שקדמו לה אינם יפים כל כך, מה שאין כן בשבת השנייה, שבה מתקיימות שתי הבחינות, שהרי הימים שקדמו לה נתקדשו בשל הבחינה השנייה של השבת הראשונה. היוצא מכך, שבת זו (השנייה) נמצאת במרכזן של 12 יום. שישה קיבלו קדושתם משבת קודמת, ושישה יקבלו קדושתם מן השבת הקרובה. שתי בחינות אלו חופפות לשתי בחינות נוספות (ר' צדוק ב'קדושת שבת' מאמר ב, יז): האחת, קבלת הקדושה האלוקית הקיימת זה מכבר בשבת; ושנייה – להוסיף קדושה ממעשה ידינו.
חיבור סכמטי מטאפורי של השבתות יוצר ברצף איים של קדושה בתוך ימי החול בכל יום שביעי, שהם-הם המקרינים על כל ימי החול העוטפים אותם. מכשיר 'השבתומטר', האמור למדוד את קדושת השבת ומידת השפעתה על ימי החול, טרם פותח וגם לא יפותח, משום שהוא קיים במנגנון הנפשי של כל אחד. בארצנו הקדושה, כל אחד מרגיש בדרכו את קדושת השבת. לא רק תפילה, מנוחה או מזון ג' סעודות עושות את השבת, גם כיבוי הטלפון של העבודה הוא ביטוי לקדושה זו.
אחד מאומני ישראל המפורסמים הסביר כי החלק הטוב ביותר בחייו הוא זה שבו הוא על הבמה. הוא הסביר בשיא הרצינות: "אף אחד לא יכול להשיג אותי בפלאפון בזמן זה". לא התהילה, לא הכבוד ולא אהבת הקהל הם הגורמים המשפיעים עליו כל כך לטובה. אלו הם רק הביטויים החיצוניים שבגינם הוא זוכה לאותה שלווה המעניקה משמעות לחייו, פרספקטיבה לכל מה שעבר עליו עד כה ואיזון נפשי.
תסמונת 'יום ראשון' הינה תוצאה של עייפות רבה בסוף השבוע. אלו המתייחסים לשבת כאל 'סוף שבוע' מניחים כי המנוחה מכל ימות השבוע תגיע ליישומה המלא בשבת. פעמים נושאת 'מנוחה' זו אופי של עבודה ומאמץ גדולים מן המאמץ של ימות השבוע. שינוי היחס לשבת והפיכתה למרכז ולמקור לאנרגיות רוחניות כבירות יבטלו את 'תסמונת יום ראשון'. השבת תהווה מקור לאנרגיה ולא זמן לבזבוז אנרגיה, מהנה ככל שתהיה.
בחינה של מצוות התורה הנוגעות לשבת, שבמרכזן איסור מלאכה, מעידות כאלף עדים על מרכזיותה ובעיקר על היותה היום החשוב בשבוע שממנו ניזונים שאר ימי השבוע. ליום שביעי אין סממנים אסטרונומיים מיוחדים, הוא יום ככל הימים. קדושתו נובעת רק מקידושו על ידי הבורא. הוא אינו Weekend.
ללא גינוני טקס וללא דברי פתיחה רשמיים, נכנסו החברים לבית הכנסת והחלו ללמוד
דור הכיפות הסרוגות – אליטה מגויסת – מרמורשטיין
בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 99 מיכאל מיכאלי, אחרון תלמידי המחזור הראשון של ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה.
פטירתו של מיכאלי, הנמנה עם המחזור המייסד של דור הכיפות הסרוגות, מהווה הזדמנות לשוב אל ימי הולדתה של הישיבה בכפר הרא"ה שהייתה למיתוס ולאגדה, דווקא על רקע הימים הקשים האלה, שבהם דור הכיפות הסרוגות עובר חלוץ לפני המחנה במלחמת הקיום האכזרית שנכפתה עלינו, בנושאו את מורשת הישיבה.
הרב משה צבי נריה שהצטרף לבני עקיבא בשנת תר"ץ מצא נוער דתי שעולם הישיבות היה ממנו והלאה, אך הוא לא הפסיק לחלום על ישיבה לבני עקיבא.
בסוף אדר תרצ"ט התקיים בכפר הרא"ה סמינריון של בני עקיבא, ובו עסקו בבירור הייעוד הדתי של התנועה. ראשי הציונות הדתית של אז קראו "להעמיק בתנועה בלימוד התורה" ולהקים ישיבה שתכשיר בני תורה לקראת יציאתם להגשמה כדי "ליצור אווירה תורנית בהתיישבות הדתית". לב החניכים נשבה לרעיון, ובעקבות הסמינריון קמו בסניפי בני עקיבא חוגים תורניים שהקדישו עיתים לתורה ולתפילה בציבור.
קל מאוד לומר היום, אחרי 84 שנים, שהם עשו היסטוריה אך מסתבר שהנערים הללו היו מודעים למהפכה שהם עושים, חשו את משק כנפי ההיסטוריה וכתבו ביומנם: "באותו הערב הראשון קם הדבר ויהי! יחד ייסדנו את היסוד, את הדרך לעתיד!".
בקיץ תרצ"ט התכנסו חברי "החוגים" למחנה קיץ בכפר הרא"ה כהכנה לקראת הקמת ישיבה. בסדר היום של המחנה צוירו למעשה קווי המתאר של סדר יומה של הישיבה העתידה לקום. המחנה כלל עבודה בשדותיהם של חברי המושב בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות אחר הצהרים המאוחרות, שיעור בתלמוד מפי הרב שאול ישראלי, שהיה רבו של הכפר, בשעות לפני הצהרים, ולימודי מחשבה ומוסר בשעות אחר הצהריים. המשתתפים במחנה פעלו בתנאים חלוציים קשים ביותר. יומן שכתבו הנערים בימי המחנה מצביע על תחושות אליטיסטיות ועל תחושות אחריות ושליחות, על התמודדויות עם אתגרים רוחניים וחברתיים שהציבו לעצמם, על ניסיון לברר לעצמם את מהותה של הדתיות שהם מבקשים, על עומקו של המעבר מהדתיות העירונית הפושרת לעולם ישיבתי, ועל עומקו של השינוי שתחולל מאוחר יותר ישיבת בני עקיבא.
בחול המועד סוכות ת"ש החליטה ההנהלה הארצית להקים את הישיבה, וביום שני י' בחשוון ת"ש קמה הישיבה.
ואלה התלמידים שהתייצבו בישיבה ביום פתיחתה, שסביבם נרקמה אגדת השלושה עשר: יוסף באב"ד (גולדשמיט), משה בן צבי, יהודה בריטביץ, יוסף הוברמן, יגאל ימיני, אריה כץ, יצחק לב, אלכסנדר לחר-הלוי, יצחק פינגר, יצחק פישברג, אברהם קופמן, נתנאל קצבורג, יהושע שפירא.
האיש שלא הפסיק לחלום את חלום הישיבה, שקיבל על עצמו להתייצב בישיבה ולהישאר בה, להכינה, לארגנה, לנהלה ולקבוע את אופייה ודרכה, הרב משה צבי נריה, הקדים לבוא וקיבל את פני הבאים ליד צריף בית הכנסת. ללא גינוני טקס וללא דברי פתיחה רשמיים, נכנסו החברים לבית הכנסת והחלו ללמוד בדף ח' במסכת ביצה, הדף בו סיימו את לימודיהם במחנה החוגים.
במהלך חודשי החורף הגיעו עוד מספר תלמידים, ובהם מיכאל מיכאלי שהלך השבוע לעולמו, שהיה כנראה הראשון להצטרף אל שלושה עשר הראשונים.
הרב נריה הציג את הישיבה כ"הכנה לרעיון חברתי מקיף. וזה מעשה הישיבה: מקשה היא. עיקרה לתורה ונופה לחברת תורה".
לימים תיאר הרב נריה את אופייה המיוחד של הישיבה: "בישיבתנו נתמזג כל הטוב והיפה והרענן בתנועת הנוער, עם כל המוצק והישן שבישיבות הוותיקות. ומכיוון שהזיקה לתנועת הנוער והישיבה הייתה כנה, נוצרה מזיגה אורגנית וטבעית. ואותה הטבעיות של הנוער שצמח בארץ עם כל הערכים של האהבה למולדת, כיבוש השממות, השאיפה ליצירה והזיקה לתורה וליראת שמים – כשהתמזגו יחד, יצרו קסם מיוחד שהנוער הישראלי נמשך אליו במידה שלא שיערנו מראש".
במרוצת השנים עלו כפורחות ישיבות בני עקיבא, בעקבותיהן אולפנות בני עקיבא, בעקבותיהן ישיבות ההסדר ובעקבותיהן המכינות. נוסחת המוסדות הללו המשלבות ספרא, סייפא והשכלה הייתה לנוסחה יהודית-ישראלית מנצחת, הם היו לשדרה המרכזית של החינוך הציוני דתי, הם הצמיחו דור ישרים יבורך בעל תחושת שליחות לאומית וחברתית עמוקה, שאת פירותיה אנו רואים עכשיו בשדות הקרב של עזה, והחזירו למושג "אליטה", שאיבד את ערכו, את השם המקורי שלו התכוון המשורר: "אליטה מגויסת". את התודה על כך אנו חייבים לרב נריה ולמיכאל מיכאלי וחבריו למחזור הראשון בישיבת כפר הרא"ה.
איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו
הצורך בשקיפות ובוועדת חקירה – הרב מאיר נהוראי
במהלך המחלוקת הנוראית של קורח ועדתו, מואשם משה בחוסר יושר ובנטילת שררה. משה נפגע ופונה להקב"ה: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר… לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טו, טז). מוסיף המדרש: "וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם"? ומרחיב המדרש: "מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם… ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא במדבר ז).
איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם מנעמי השלטון אינה פשוטה. בניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות.
פרשתנו היא עדות נאמנה לצורת ההתנהלות של משה. הפרשה פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקלים); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקלים); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקלים). משה החליט להגיש דוח מסודר לאחר שהרגיש רינונים בסביבתו, וכך נאמר בשמות רבא (נא, ו):
"הביטו אחרי משה… ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".
המפקד המפורט נעשה על מנת להסיר ממשה כל חשד ולמנוע רינונים מיותרים. גם אדם המכיר ביושרו עליו לצאת ידי חובה של הבריות – "והייתם נקיים מה' ומישראל".
אולם, המעיין בכתובים יוכל לזהות מטרה נוספת למפקד. העם ציפה לראות שכל תרומותיו הגיעו ליעדם. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום, אלא גם בפירוט נרחב על יעדן של התרומות. זו הדרכה לדורות הבאים, שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קודש, תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות, ושתימנע עד כמה שאפשר ממשכורות וממענקים מופרזים לעובדים. הציבור מצפה שהכסף שתרם יגיע ליעדו המדויק.
כך גם בחייו כמנהיג: משה הציב רף גבוה ולא לקח אפילו "חמור אחד" לצורך תפקידו הלאומי. במציאות חיינו קשה לאמץ גישה זו, שכן מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל השירות לכלל. הבעיה המוכרת לנו היא בעיית הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי. יש מקומות שבהם "דגל שחור" מונף על מעשיהם של אנשי הציבור. אך במקרים רבים אנחנו נמצאים בתחום האפור, וגם במקרים מעין אלו מוטלת החובה להיזהר.
פרשנותו של הספורנו (טז, טו) רכה יותר ויכולה לשמש קוד אתי להתנהלות ציבורית: "לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן, הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם, ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".
משה נטל מהקופה הציבורית אך ורק לצורך פעילותו הלאומית. הוא נמנע מלהשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון, ולכן הצהיר שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים. לא מחברים ולא ממקורבים.
הצהרה של איש ציבור תהיה נאמנת על הציבור רק אם יידע לנהוג בשקיפות – זו הדרך היחידה שבכוחה למנוע לזות שפתיים ולשון הרע, שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק, אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק. קל וחומר כאשר מדובר בוועדת חקירה ממלכתית שחוקרת את התנהלותם של אנשי הציבור במקרה שבו עולה חשש לגבי החלטותיהם כמנהיגים. שקיפות, יושרה וקבלת אחריות הן הדרך הראויה, ואוי לאותם מנהיגים שבוחרים בדרך אחרת שתביא בהכרח שיאבדו את אמון הציבור.
ערב הכרזת העצמאות לחצו אנשי משרד החוץ האמריקאי על היהודים להימנע מהקמת המדינה ולחכות לשעת כושר אחרת
המשכן תחילה – יעקב ספוקויני
"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (לח, כב).
קשה לרש"י מדוע נאמר כאן "כאשר ציווה ה' את משה" ולא כאשר ציווה אותו משה? שהרי משה רבנו אמר לבצלאל לעשות קודם כל את הכלים ואחר כך את המשכן. אמר בצלאל למשה: "מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך לשים כלים בתוכו". ענה לו משה: "בצל א-ל היית, אכן, כך שמעתי מפי ה' וכך תעשה, בנה את המשכן תחילה ואחר כך את הכלים". משה מתגלה פה במלוא גדולתו, מקבל את דבריו ההגיוניים של בצלאל ומורה לו לעשות כדברי ה' המקוריים.
ויכוח דומה היה בין הרצל, אבי הציונות המדינית, ובין אנשי הציונות המעשית-סוציאליסטית. הרצל טען כי קודם עלינו להשיג מדינה ואחר כך לדאוג לעלייה אליה. "יותן לנו השלטון בחלקת ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו. את כל השאר נעשה בעצמנו… שתי ארצות באות בחשבון, א"י או ארגנטינה… בשתיהן נשמר העיקר המוטעה – להכניס את היהודים קמעא קמעא. הדרך הזו תמיד אחריתה מרה. כי בדרך הטבע בא תמיד הרגע בו תאולץ הממשלה בלחץ התושבים החוששים לסכנה, לסגור את שערי הארץ בפני כניסת יהודים נוספים. היוצא מדברנו, כי ההגירה תועיל לנו רק אם נתבסס על שלטון בטוח בידינו" ['מדינת היהודים' עמ' 51-52]. בהמשך כתב הרצל כי יש כמובן עדיפות לריבונות יהודית בארץ ישראל.
לעומתו, טענו אנשי הציונות המעשית, כי לא תהיה לנו זכות לתבוע מדינה ללא עם. נתיישב באדמת הארץ ורק אחר כך נקים מדינה. לילינבלום אמר: "מתחילים בניין מן היסוד ולא מן הגג", ואוסישקין הוסיף: "מן ההכרח הוא שכל אדמת א"י או לכל הפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל. בלי זכות בעלים על האדמה, לעולם לא תהיה א"י יהודית" ['עם ועולם' עמ' 267].
אפילו לאחר הצהרת בלפור 1917, כתב דוד בן-גוריון: "אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ… העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה" ['זיכרונות' עמ' 97].
רק לאחר לחץ משולב, צבאי, דיפלומטי והתיישבותי, החזירו הבריטים את עניין א"י לאו"ם. האו"ם החליט על חלוקה, והבריטים הודיעו כי לא ישתפו פעולה. בד בבד הודיעו שייסוגו מא"י בתוך חצי שנה. למחרת החלטת החלוקה, פתחו הערבים במעשי אלימות במגמה לסכל את ההחלטה. הנהגת הסוכנות היהודית והיישוב החליטה על מדיניות של הגנה בלבד. חששו להתעמת עם השלטון הבריטי.
השינוי חל כאשר הבריטים החלו לסגת מן הארץ בפברואר 1948. אז הוחלט על תוכנית ד' – מעבר מהגנה להתקפה. במקביל נעשתה עסקת נשק גדולה עם צ'כיה. 'מבצע נחשון' לשחרור פרוזדור ירושלים והניצחון בקרב משמר העמק הצליחו הרבה בזכות הנשק שהגיע באונייה 'נורה' לנמל תל אביב שהיה בשליטתנו. "לדעתי, הנשק הצ'כי הציל את מדינת ישראל ממש. בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים", סיכם בן-גוריון.
ערב הכרזת העצמאות לחצו אנשי משרד החוץ האמריקאי על היהודים להימנע מהקמת המדינה ולחכות לשעת כושר אחרת. בן-גוריון הפעיל את כל כובד משקלו בעד העצמאות. בנאומו בפני 'מנהלת העם' אמר בין היתר, כי אם נחכה, "אלה החזקים [ארצות ערב] יקבלו בינתיים נשק מאנגליה וגם ירכשו נשק ממקורות אחרים. איש לא יתערב בפעילות מדינית עצמאית. ואנחנו – ידינו יהיו כבולות. העלייה תהיה כבולה, והבאת נשק תהיה כבולה. פירוש הדבר שהיריב החזק והמסוכן, ידיו חופשיות לגמרי, ואנחנו כבולים" [בר-זוהר, בן גוריון עמ' 739].
בעת ההיא הבין גם איש הציונות המעשית כי יש להשיג את המשכן – הריבונות תחילה, ורק אחר כך את הכלים.
Yaakovspok1@gmail.com
טיפים לשגרת חירום – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני
תושבי שדרות חזרו לביתם לפני כשבועיים, לפחות כ-60 אחוזים מהם. כפסיכולוגית וכמדריכה בשירות הפסיכולוגי בעיר, פגשתי אוכלוסייה מותשת ונרגשת, שנעה בין חשש לאופטימיות זהירה, כמהה לשגרה אך חיה בחוויית חירום ומלחמה. 130 פסיכולוגים חינוכיים מכל רחבי הארץ נרתמו לסייע בהכנתם המנטלית של צוותי החינוך בעיר. היו כיבוד בשפע, חומרי יצירה ואזורים ממוגנים… אך שמחת המפגש נמהלה ברעמי מטוסים והפצצות עמומות, בכי וביטוי חרדה. יש לעבור תהליכי עיבוד ובחינה מחדש, פרידה וזיכרון, התחלה והמשכיות.
עבודת העיבוד כללה עיסוק במאפייני המציאות: 'שגרת חירום ומלחמה' – כינוי המבטא סתירה פנימית ומחייב התמודדות יצירתית וחוסן נפשי. בעוד שגרה מבטאת התנהלות מסודרת, קבועה ומחזורית, חירום משמעו חריגה ניכרת מסדר היום ופריצת גבולות זמן, מרחב ומשאבים. בעוד השגרה מקנה תחושת שליטה ויציבות ומאפשרת תכנון ותחושת ביטחון, מחיר החירום הוא חוויית איום וסכנה מתמשכת ותגובות דחק.
כיצד מתנהלים במצב כזה? צוותי החינוך של העיר שדרות ביטאו גבורה, אופטימיות ותקווה. הנה עצות שאותן גיבשנו עימם, עבור הורי התלמידים ובמידה רבה עבור כולנו:
א. בניית "איים של שגרה": קביעת זמן ההתעוררות בבוקר, הארוחה. עיסוק יומי בלמידה – השתלבות במסגרת החינוכית והכנת מטלות בית. חזרה לחוגים, במידת האפשר.
ב. חיזוק חוויית הביטחון הפיזי: קבלת הנחיות ועצות מעשיות מפי גורמים מקצועיים, בנוגע להתגוננות ותגובה במצב חירום.
ג. עידוד הילדים לבחירה (מותאמת גיל ויכולת) ולקיחת אחריות ברמה האישית, המשפחתית, הלימודית והקהילתית: נעודד בחירות כגון מה לאכול וללבוש, עם מי להיפגש, מה לשחק, איך לעצב את החדר. נקדם השתתפות במשימות משפחתיות, כמו השגחה על אח צעיר וסידור החדר/הבית.
ד. הפעלת בקרה על חשיפה מוגברת למדיה (חדשות ובכלל).
ה. עידוד של פעילות פיזית ומעורבות חברתית: עיסוק בהתנדבות ובנתינה.
ו. הצעת קרבה גופנית מותאמת של ההורים לילדיהם – חיבוק, ליטוף, נשיקה ושיתוף רגשי מצד המבוגרים באתגרי ההסתגלות שלהם ותפיסתם כהגיוניים וזמניים.
ז. פיתוח ותרגול של הודיה והכרת הטוב.
ח. השתתפות, בהתאם לגיל, באירועי גבורה והנצחה משפחתיים וקהילתיים.
ט. מעקב אחר צורך בקבלת טיפול רגשי, בהינתן הפרעה תפקודית.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
השקיפות היא כלי חשוב לשותפות, לתחושת הוגנות ולשייכות
כמה שקופים להיות? – קובי פרידחי
בשבוע שעבר הזכרנו את החלטתו של משה להפסיק את קבלת התרומות למשכן, צעד שיש בו התמקדות בצורכי הבנייה וכן מסר לעם על הצורך בתרומה גם בשגרה. ניתן ללמוד מהחלטתו גם על שקיפות במערכת היחסים בינו לבין העם, ערך שאותו אנו ממשיכים לראות גם בפרשה הנוכחית.
בתחילת הפרשה מתוארות הכמויות של הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו בסך הכל, וכן פירוט מדויק מה נעשה איתם לצורך המשכן. מדובר בעמודים, באדנים, ביתדות, בכלים ובבגדים. הסיכום נמסר לעם כמעט כמו חשבונית מס.
בעולם העבודה של היום, רבים מהעובדים מחפשים מקום עבודה שמתנהל איתם בשקיפות. דווקא בעולם שבו האמת והשקר לפעמים מתערבבים, לשקיפות ולפתיחות יש קשר לאושר ולביטחון. כך, ארגון שרגיל להיות שקוף מול הלקוחות או מול בעלי המניות, צריך להפנות את הזרקור גם בתהליכים הפנים-ארגוניים, למשל בדרך שבה מקבלים החלטות.
ואכן, בתקופתנו חברות מסוימות מתחרות במידת השקיפות הפנימית שלהן – לגבי שכר העובדים, חללי העבודה הפתוחים, חשיפת פרוטוקולים של ישיבות הנהלה וכו'. ככל ששוברים את הקירות הפיזיים והמטאפוריים בתוך הארגון, עולה רמת האמון בין ההנהלה לעובדים, קשה יותר לבצע עבירות ויש הפנמה גבוהה יותר של החזון הארגוני. עם זאת, לשקיפות קיצונית יש גם חסרונות. למשל, חברה שגילתה שמשוב אישי החשוף לכולם נהיה פחות אמין ויעיל. נמצא גם שחשיפה של יעדים אישיים וביצועים מביאה לתחרותיות שאינה בריאה או באופן כללי, ככל שיש שקיפות, יש אמון אבל גם יש חרדה מלקיחת סיכונים. למה שכולם יראו כשאני נכשל?
הרש"ר הירש זיהה שגם בפרשה יש מגבלות מסוימות לשקיפות. למשל, לגבי הזהב נאמר באופן כללי "לכל מלאכת הקודש", לעומת הפירוט בכסף ובנחושת. נאמר כמה ניתן על ידי מחצית השקל, אבל לא הסכום שהגיע בנדבה. מדוע הגבילה כאן התורה את הפירוט ולא הלכה עד הסוף?
כאשר אדם מישראל מגיע למשכן, הוא יכול להסתכל על העמודים והחישוקים ולהרגיש שהוא יודע היכן הוא היה שותף. יחד עם זאת, עדיין נשאר בעמימות מסוימת לגבי הכמות שהוא תרם ביחס לחבריו, לגבי מי האחראי לתרומת כל כלי קטן שמחזיק הכהן. כך השקיפות נשארת עם יתרונותיה ולא הופכת לתחרות מיותרת או צרות עין, מתוך עיון בפרטים המדווחים לעם ביחס לפרטים שאינם מדווחים, כי השקיפות היא לא מטרה בפני עצמה. השקיפות היא כלי חשוב לשותפות, לתחושת הוגנות ולשייכות. כך, על כל ארגון שרוצה להגביר את מידת השקיפות כלפי בעלי העניין, להגדיר קודם כל את מטרתה ובכך להחליט כיצד לנהל אותה.
גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן, אל לנו להתייאש
מעזה יצא מתוק: השיקום – רזניקוב
הטבח ב-7 באוקטובר הוביל את ישראל למלחמה שטרם נראתה כמותה מבחינת כמות החיילים הפצועים, אך יותר מכך חומרת הפציעות קשות מאוד. הודות לטיפול המסור והאיכותי של צוותי החילוץ והרפואה, רבים מאוד מאותם פצועים קשה שורדים וחוזרים לתפקוד.
בפרשת השבוע חוזרים שוב על מלאכת המשכן. כידוע, התורה אינה נוהגת לחזור על דברים שכבר נכתבו. העובדה כי מלאכת המשכן מופיעה מספר פעמים במעין חזרה וכפילות, נראית תמוהה. שאלה זו העסיקה פרשנים רבים.
הרמב"ן ביאר כי השראת שכינה, שהיא המטרה העיקרית לשמה נבנה המשכן, ראוי לה שתשוב ותישנה שוב ושוב. ר' שמשון רפאל הירש פירש כי לכל כלי מכלי המשכן משמעויות וסמלים שונים, התורמים למלאכת המשכן על ידי שמביאים לתרומה את כוונותיהם השונות. גם העושים במלאכה מונעים מסגנונות, ממחשבות ומרצונות שונים. גיוון גדול זה מוצא ביטויו בחזרות הרבות.
לטעמי, מטרת החזרות הרבות היא ללמדנו שיעור חיוני לקיום היהודי לשעה ולדורות. ראשית, כיצד מביאים דברים מורכבים להשלמתם בהצלחה. שנית, איך מתקנים מבצעים כושלים. איך חוזרים למקום שבו היינו, מקבלים שוב את 'לוחות הברית', 'לוחות שניים'. התשובה: 'איתערותא דלתתא', כלומר התעוררות הבאה מלמטה. כדי ל"כבוש" בשנית את 'הר סיני', צריך 'מסע כומתה' המבוסס על מסירות ונדיבות הלב, שגם יהיו לחם חוקו של המשכן והחברה שאחרי חטא העגל, שאחרי המשבר.
המדרש על הפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", שמתפרש בדרך כלל כאיסור עבודת אלילים, נדרש בדברי הספרי באופן מפליא, "למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם" (עקב י"א, ט"ז). ביאר הרב קוק שאפילו ההידרדרות הרוחנית הקשה ביותר שיכולה להופיע בישראל, "עבודה זרה", עם כל נזקיה והשלכותיה, יכולה 'רק' 'לעכב', 'לאחר', את הטובה הא-לוקית מלבוא לעולם, אך בשום פנים ואופן לא לאבדה, גם במצבים הקשים ביותר. גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן. כמובן, אנו משלמים מחירים כבדים על העיכובים האלה, אך עידוד גדול יש כאן שאל לנו להתייאש אפילו במציאויות היותר קשות ונוראיות. "ועל כן, גם במאבקים קשים ונוקבים בתוכנו, עלינו לפעול בשום שכל ביושר מוסרי, בזהירות ובמבט פנימי עמוק, על מנת שנוכל באמת להקדים את גאולתנו ככל שניתן" (מאמרי הראיה, עמ' 451).
***
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התשנ"ח-1998, סעיף 2) מחייב להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.
המונח "אנשים עם מוגבלויות"אינו מצוי במקורות המשפט העברי. יתרה מזו, משמעות השימוש במונחים המתארים בלשון ימינו סוגים של לקויות כגון "חירשות", אינה זהה בהכרח למשמעות שניתנה למושג זה במקורות ההלכה הקדומים. עם זה, מקורות רבים מלמדים על יחסה של ההלכה לאנשים בעלי מוגבלויות.
בין גדולי תלמידי החכמים היו עיוורים, כגון רב יוסף ורב ששת, והדבר לא פגע ביכולתם להנהיג את הציבור (בבא קמא פז ע"א). חכמים הקפידו לחלוק כבוד גם לתלמידי חכמים שראייתם ניטלה מהם (חגיגה ה' ע"ב). בעל 'ערוך השולחן' אוסר להעלות לתורה אדם עיוור בפרשה שנזכר בה מום זה, שמא יתבייש, "ומי שהוא סומא לא יקרא לו הפרשה "עורת או שבור" (או"ח, קל"ח, ד') (הרב פרופ' אברהם שטיינברג, במאמרו "העיור בהשקפת היהדות" תחומין ג', עמ' 196).
ערך מרכזי ביהדות הוא "כבוד הבריות". בפגישה עם ערכים אחרים, עשויים הערכים האחרים להידחות מפניו."כבוד הבריות" משמעו כבודם של הנבראים בצלם א-לוקים.
הרב אליעזר וולדינברג התיר טלטול מכשיר שמיעה בשבת משום כבוד הבריות, שלא יתבזה האדם מחמת אי הטלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא: "…דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבהכ"נ [ובבית הכנסת] והוא בודד לו, אינו מקשיב להנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא בזה משום כבוד הבריות… ועוד זאת, בבשתו זאת מעורב גם צער רב על ביטול תפלה בצבור ושמיעת קה"ת ואיש"ר [קריאת התורה ואמן יהא שמיה רבה] וקדושה ובכדומה בביטול קיום חבילות מצוות קלות וחמורות, ולכן שפיר יש להתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות גדול כזה ולהתיר לחרש לשאת בשבת מכונת החרשים" (ציץ אליעזר ח"ו, ו').
וכך כתב בקצרה הרב אויערבך: "נראה דמי שאזנו כבדה משמוע חשיב נמי כחולה ואף שהמכשיר אינו מרפא" (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, ט').
המשכן שבמדבר הוא נקודת החיבור וקריאת כיוון לכיצד מחברים נכון בין הפיזי לרוחני
הַמִּשְׁכָּן – אבי רט
אחד האתגרים המשמעותיים הניצבים בפני בני האדם, הן ברמה האישית, והן ברמה הציבורית, זה החיבור בין קודש לחול, בין החולין לרוחניות.
מצד אחד, חלק גדול מחיינו אנו מקדישים למה שאנו קוראים ענייני חולין – עבודה, לימודים, פרנסה, סידורים וכו'; מצד שני, יש בחיינו שעות, ימים ותקופות של עיסוק בדברים שהם מעל לחולין, עניינים שיש בהם שאר רוח, נשמה יתרה וקדושה. כך תקופות השבתות והחגים, וכך העיסוק בנושאים כמו מוזיקה, אומנות, ספרות ודומיהם.
האתגר הגדול הוא להצליח לחבר בין קודש לחול, בין שמיים וארץ.
המבנה הציבורי הראשון שאותו מקים העם היהודי לאחר צאתו ממצרים הוא המשכן, והוא מאתגר את האדם והעם בדיוק בנקודה הזו של החיבור. מצד אחד, זה מבנה חומרי, שיש בו עצים וקרשים, עמודים ובריחים, אדנים ויסודות: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו"; אולם, לאחר בניית המעטפת החומרית הזו, מגיע השלב השני של הכנסת תוכן רוחני לתוך המבנה הזה. בשלב הזה מכסה הענן את המשכן, וזה מתמלא בקדושה: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כך נוצר החיבור בין המבנה הפיזי, הקרשים והעמודים, לבין התוכן הרוחני השוכן בתוכו.
כמו המשכן, כך גם האדם וביתו. מצד אחד, הגוף הוא חומרי – בשר, גידים, שרירים ועצמות; מצד שני, נשמת האדם מושכת אותו למחוזות נפשיים ורוחניים הנותנים תוכן, משמעות ושאר רוח לחייו. מצד אחד, ביתו של האדם הוא חומרי – יש בו קירות ורהיטים, מכשירים וכלים; ומצד שני, האדם בוחר להכניס לביתו גם תכנים וערכים, שהם המרוממים אותו מעל החומר.
מאז הקמת המשכן, המאתגר את החיבור בין הפיזי לרוחני ובין הקודש לחול, נמצאים בני האדם על קו התפר שבין החומר לרוח ומנסים למצוא את החיבור והשילוב הנכון, המאוזן והראוי בין השניים. להיות מצד אחד סולם מוצב ארצה, העוסק בענייני העולם השוטפים והחומריים; ומצד שני, ראשו נוגע בשמיים ועוסק בדברים נשגבים וערכיים, שיש בהם שאר רוח ונשמה יתרה.
המשכן שבמדבר, כמו גם המשכן שבבית ושבלב כל אחד, הוא נקודת החיבור וקריאת הכיוון לכיצד עושים זאת נכון.
שו"ת כיפת ברזל
חלוקת קריאת המגילה לכמה בעלי קריאה
סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית
שאלה: מניין חיילים שאין להם בעל קורא שיודע לקרוא את המגילה מראשיתה ועד סופה בניקודה ובטעמיה, מבקשים לחלק את הקריאה בין מספר חיילים, כך שכל אחד יידרש להכין ולקרוא פרק אחד או שניים; האם הדבר מותר?
תשובה: בתלמוד הירושלמי (ברכות ה' ג') נאמר שאם העולה לתורה בירך, אך השתתק באמצע העלייה ולא השלים את הקריאה – נדרש העולה שיבוא אחריו להתחיל ולקרוא שוב מתחילת העלייה. כלומר, לא ניתן לחלק את אותה העלייה בין שני קוראים שונים, אלא קורא אחד נדרש לקרוא מתחילה ועד סוף. הירושלמי מסביר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש – שתהא כולה תמימה".
המגן אברהם מחדש שהלכה זו נכונה גם ביחס למקרא מגילה. לכן, לדעתו, אם בעל הקורא שבירך את ברכות המגילה נדרש לצאת באמצע הקריאה, בעל הקורא שיבוא במקומו יחזור ויקרא את המגילה מתחילתה פעם נוספת. החתם סופר מסכים ומבהיר שבדיוק כפי שנאמר בירושלמי שהקריאה בתורה נדרשת להיות קריאה "תמימה", כך גם קריאת המגילה – המספרת סיפור אחד רצוף – חייבת להיות תמימה, ועל ידי בעל קורא אחד.
עם זאת, הרוב הגדול של הפוסקים האחרונים (ראו משנה ברורה תרצ"ב ס"ק ב', ובערוך השולחן שם) חלקו על השניים וקבעו שאם בעל הקורא בירך על המגילה והתכוון להוציא את השומעים ידי חובתם – כפי שנהוג בכל מקום – הרי שיוכל בעל קורא אחר להחליפו במידת הצורך, ולהמשיך מן המקום שפסק הראשון.
ביחס לדברי התלמוד הירושלמי, מבארים החולקים על המגן אברהם שברכתו של העולה לתורה היא ברכה אישית: כל עולה מברך את ברכתו שלו, ועל כן אם עלה אחר במקומו, עליו לחזור ולקרוא את אותה עלייה מתחילתה. אך בקריאת המגילה, כאשר מלכתחילה בעל הקורא בירך וכיוון להוציא את כלל הציבור ידי חובה, יוכל בעל הקורא המחליף לחזור ולקרוא בדיוק מן הנקודה שבה עצר בעל הקורא הראשון.
הלכה למעשה, כאשר קבוצת חיילים מבקשת לשמוע את קריאת המגילה כהלכתה, ואין מי שיכול להכין את הקריאה כולה, רשאים החיילים לחלק את הקריאה בין מספר קוראים. אמנם, חשוב להקפיד שכלל בעלי הקריאה יהיו נוכחים בכל הקריאה מתחילתה, ויתכוונו לצאת ידי חובה בברכות של בעל הקורא הראשון.
אי אפשר לממש את האחריות ללא סמכות, ואי אפשר לקבל סמכויות ללא לקיחת אחריות
מנהיגות, אחריות ודין וחשבון לציבור – הרב אליעזר חיים שנוולד
במהלך השנים הוזמנתי להרצות בפני מפקדים וצוערי קורסי קצינים על 'מנהיגות לאור מקורות היהדות'. אחד מעקרונות המנהיגות העולים מעיון בתנ"ך ובמקורות חז"ל, הוא שהמנהיגות היא הרחבת מוטת האחריות והאכפתיות. באופן טבעי, כל אדם אחראי על עצמו ועל גורלו ואכפת לו מעצמו. בדרך כלל הוא גם מרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו למעגל הקרוב לו – למשפחה ולחברים. המנהיג מרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו כלפי מונהגיו, כפי שהן קיימות כלפי עצמו (בהרחבה בספרנו 'בראש המחנה' עמ' 58-62).
כדי שהמנהיג יוכל לממש את האחריות שלו, ניתנות לו סמכויות. מונהגיו מפקידים בידיו את גורלם וסומכים עליו שהוא יעשה את כל שלאל ידו כדי לדאוג לצורכיהם ולגורלם וימצא כל דרך לממש את אחריותו כלפיהם.
אי אפשר לממש את האחריות ללא סמכות, ואי אפשר לקבל סמכויות ללא לקיחת אחריות. אחריות וסמכות ניתנות להאצלה, אבל האחריות לא ניתנת לחלוקה. אחד ממפקדיי, לפני כמה עשורים, היה נוהג לומר שהמילה 'אחריות' מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת', להראות שתמיד יש רק אחד שהוא האחראי, והאחריות שלו היא כוללת הכל – מא' ועד ת'. גם אם הוא מאציל סמכויות לדרגים הכפופים לו, האחריות עדיין מוטלת עליו. עליו לפקח עליהם שיממשו אותה בצורה נכונה. כאשר המנהיגות נכשלת בתפקידה, היא אינה יכולה להטיל את האחריות על הדרגים הנמוכים הכפופים אליה.
הציבור היה רוצה לתת אמון מוחלט במנהיגו, ביושרו ובמידותיו. אמון שהמנהיג יעבוד בשבילו במסירות מלאה ובניקיון כפיים, שלא ימעל באמון שניתן לו, ולא ינצל לרעה את הסמכויות שניתנו לו. אולם, הציבור לא יכול לפקח על כך בצורה מלאה. הציבור זקוק לאמון זה משום שבמצבי משבר ומלחמה הוא נדרש לקבל את ההכרעות של מנהיגו בעניינים של חיים ומוות, ולשלם על כך מחירים. לעיתים, עליו אף להתגייס למלחמה בהנהגת המנהיג, תוך כדי סיכון חיים.
הניסיון האנושי הציבורי הכיר מנהיגים שהתנהלו בצורה לא תקינה ולא היו ראויים לאמון. בשל כך, התפתחה חשדנות כלפי המנהיגות. החשדנות גוברת כאשר קיימים סימנים מחשידים כלפי ההתנהלות של המנהיג. מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון. עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון. מזווית מבט אמונית, המנהיג אינו רק שליחו של הציבור, ישנה השגחה אלוקית על מינוי המנהיגות אפילו ברמה זוטרה: "אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא מִשְּׁמַיָּא מוֹקְמִי לֵיהּ" (בבא בתרא צא א), "שר הממונה על הבורות, מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב 'לך ד' הממלכה והמתנשא' יליף לה, כלומר: על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך" (רשב"ם שם). מימוש האחריות של המנהיג מושגחת גם על ידי הקב"ה.
פרשת 'פקודי' פותחת בדוח שנותן משה לעם על פרויקט הקמת המשכן, איסוף התרומות והשימוש שנעשה בהן (שמות לח, כא). חז"ל נחלקו בשאלה אם הדוח הוגש ביוזמתו, משום שמלכתחילה כך מנהיג צריך לנהוג כדי לחזק את האמון, או שהוא הוגש כתוצאה מהעלאת חשדות כנגדו על ניהול לא תקין ועל מעילה, חלילה, בכספי התרומות: "וי"א שגם מתחילה לא ביקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פֻּקַּד על פי משה" (כלי יקר שם).
הדוח ניתן דווקא על ידי משה רבנו, למרות שלא הוא עסק ישירות במלאכה. זו הייתה מערכת גדולה, ואיתו היו איתמר, בצלאל וכו': "ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים, לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן, שהכל היה במספר. ומי היה הסופר, אותו שנאמר בו (שם יב, ז): 'בכל ביתי נאמן הוא'. וזהו אשר פוקד על פי משה, הנאמן" (צרור המור שם). אחרי הכל האחריות הייתה שלו, כמו שהיה המנהיג שעמד בראש, גם לאחר שהאציל מסמכויותיו לכפופים לו.
מכאן למדו חכמים לדורות כיצד על מנהיג להתנהל כלפי הציבור כדי לחזק את אמונו, וידי חובתו לשמיים: "מצאנו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ובנביאים מניין? 'אלוקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע', ובכתובים מניין? 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'. וממי אתה למד? ממשה! אף על פי שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא', ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן: 'אלה פקודי המשכן', על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י הגניזה תו"ש שמות ל"ח יד).
הסתר פנים אז ובימינו – הרב שלום שרון
תקופת מרדכי ואסתר מוגדרת על ידי חכמי הגמרא כזמן של הסתר פנים. מצד אחד, האירועים מתרחשים כפי שניבאו הנביאים; מצד שני, התהליך מורכב מאוד, עם קשיים רבים. רק כ-50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון הורשו יהודי בבל לחזור לירושלים. והנה, חלק גדול מהיהודים בחר להישאר בבבל מסיבות שונות, ואילו יהודים שעלו נחלו קשיים עצומים בדרך לירושלים, וכשהגיעו היה עליהם להתמודד עם שאר העמים שהתגוררו סביב ארץ ישראל. קושי ביטחוני וקשיים כלכליים גרמו בקרב שבי ציון לתחושות קשות של אכזבה. מצב זה מתבטא באופן קולע בשמה של המגילה, "מגילת אסתר". שמה של אסתר מרמז לכך שא-לוהים כביכול מסתתר. שמו אינו מופיע במגילה אפילו פעם אחת, ועדיין התחושה היא שהקב"ה עומד מאחורי כל השתלשלות האירועים במגילה. מצד אחד הסתרה, ומצד שני גילוי.
מה אנו יכולים ללמוד מזה לתקופתנו? כרגיל, סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לירושלים יכול לשמש לנו השראה כיצד יש להתמודד עם תקופות מורכבות.
יהודי אתיופיה לא הכירו את חג הפורים, כפי שנחוג היום בעולם היהודי. זאת למרות שמגילת אסתר מופיעה, בשלמותה, בשפת הגעז. עם זאת, יהודי אתיופיה צמו במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט רק לצורך הקיום הגופני. זה היה פורים באתיופיה. יותר מזה לא עשו. יהודי אתיופיה צמו שלושה ימים בלי ה"הפי אנד" ונהפוך הוא. מה המשמעות של זה?
על כך כותב ד"ר חיים פרי: "העיון בטקסט מגלה 'מפת פריסה' של יהדות העולם, המשתרעת בין הודו לכוש. מקורות פוסט-מקראיים אכן עוסקים בשאלת זיהוים של אתרים אלה. הרצים 'שיצאו דחופים' בשליחות הקטסטרופה המתגלגלת הגיעו, לכאורה, אל כל הקהילות היהודיות בין הודו לכוש. עיון מדוקדק מגלה שלאחר סיומה המוצלח של הפרשה, כאשר באה ההכרזה על חג הפורים, שולח מרדכי איגרת שנייה, הפעם – ל'קרובים ולרחוקים'. במהלך השיעור והעיון בטקסט, עולה השאלה: האמנם גם יהודי אתיופיה (כוש הרחוקה?) נכללו ביעדי השליחים רוכבי הסוסים, שיצאו משושן לבשר לכל קהילות ישראל את הבשורה הטובה? מתברר, שיהודי אתיופיה, 'ביתא ישראל', קיימו את 'צום אסתיר', ובכל שנות גלותם קיימו אותו בקפידה, בעוד לבשורת ה'הפי אנד' היה עליהם להמתין כאלפיים שנה. עיון ודיון כגון זה מציע אפשרות לפשר 'מר- מתוק' לבן העדה השואל בכאב, מדוע נשכחה העדה כאשר מדינת ישראל יזמה עליות המוניות בראשית שנותיה".
אין ספק שבתחילת העלייה היה הסתר פנים של מדינת ישראל בצורות שונות כלפי יהדות אתיופיה. היחס כלפיה היה מורכב מאוד: מצד אחד, התגשמות חזון הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם" (ישעיהו יא); ומצד שני, קושי גדול לראות זאת בתוך הקשיים הביטחוניים והכלכליים. היה הסתר פנים שהתבטא ביחס אמביוולנטי של קרבה ודחייה כלפיה מצד המדינה. התגובה של הקהילה לכך יכולה ללמד אותנו לימוד גדול. ההורים שלנו באתיופיה החדירו בנו את האמונה שלא משנה באיזה מצב כלכלי וביטחוני אנו נמצאים באתיופיה, ולא משנה מה הקשיים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים המצפים לנו בארץ ישראל – אנו הולכים לחיות בירושלים. כי בירושלים גם המתים חיים בתוכה.
במקרים רבים, כפי שכתב ד"ר חיים פרי, לבשורת ההפי אנד היה עלינו להמתין כאלפיים שנה. ידענו שארץ ישראל לפעמים נקנית בייסורים. אך גם ידענו מהו ערכה של ירושלים (כל הארץ מכונה אצל יהודי אתיופיה 'ירושלים'). כאשר הגענו לישראל חשבנו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו, ורק בהגיענו ארצה גילינו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים, ולא די בכך. מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו.
לא זו אף זו, לאחר שנים שבהן תרמנו דם כאזרחים, התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. ובכל זאת, לא רק שלא איימנו לעזוב את הארץ, אדרבא בניה ובנותיה של עלייה זאת לא הפסיקו לרגע לחתור במאמצים כבירים, בהפגנות ובשביתות רעב, כדי לבקש להפוך להיות חלק אורגני ממרקם החיים בתוך החברה הישראלית. ובמלחמה הארורה שאנו נמצאים עכשיו בעיצומה גם בני הקהילה ובנותיה מבקשים להיות הראשונים הנלחמים, ואם צריך גם למות מות קדושים בהגנת העם והארץ בירושלים.
רבים מהחיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות פועלים בהסתר, ממש כמו הקב"ה במגילה. את שמם אנו שומעים, לצערנו, רק כשמישהו נופל. הם לא מבקשים תהילה, הם מבקשים מאיתנו שנשתוק. שמתוך האירועים שהם בבחינת "צום אסתר", נזכה לראות את ההפי אנד – ונהפוך הוא.
