כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
הרחבת הזמן היא המאפשרת להנכיח את היחס המיוחד שלנו למרחבים השונים של הקיום, כפי שראוי לעשות בחג
על חול המועד – הרב יובל שרלו
היצירה המיוחדת בקדושת הזמן, הקרויה בפינו "חול המועד", מבטאת את ייחודו של השבוע שאנו מצויים בתוכו – הוא חלק בלתי נפרד מהמועד. אין זה איסור מלאכה כמו בשבת, ואף לא כמו ביום טוב. ייחודיות הלכות חול המועד באות לידי ביטוי באחד הסימנים המוזרים ביותר בשולחן ערוך. כך נפתח ומסתיים סימן שלם: "חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן" (או"ח תקל). זה הכל. הפירוט מופיע בסימנים הבאים, אולם עצם קיומו של סימן שלם כזה מלמד על כך שאנו באופי מיוחד של ימים במעגל השנה. אף הרמ"א הוסיף על דברים אלה מילים בודדות: "לפי צורך העניין שהיה נראה לחכמים להתיר". מכאן נולדו ההיתרים המיוחדים של דבר האבד, צורך המועד וכדו'. אולם היתרים אלה אינם מבטלים את התנועה הרוחנית המיוחדת שצריכה להתקיים בימים אלו.
נחלקו ראשונים ופוסקים בשאלה האם איסור המלאכה הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחלוקת יונקת מהעובדה שיש מקורות שונים בש"ס, המולידים מסקנות שונות ביחס לשאלה זו. אחד מהם מופיע בירושלמי, ולדעת ראשונים רבים איסור מלאכה בו הוא מדאורייתא. אחד המקורות המשמעותיים שבו דנים ראשונים אלה הוא דברי רבי בא בירושלמי: "אמר רבי בא בר ממל: אילו היה לי מי שיומנה עמי – …והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד… כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין", לאמור: לחול המועד יש מטרה. הוא נועד להפוך את ימי החג למשמעותיים. יש בו שמחה גדולה ("אוכלין ושותין"), וניתן להרחיבה למשפחתיות, לטיול בארץ, לביטויי חג ומועד מחד גיסא, ובד בבד הוא נועד גם למטרות רוחניות ("ויגיעין בתורה"). יסודות אלה כה מהותיים, עד שמדברי רבי בא עולה שהוא היה מבטל את איסור המלאכה בחול המועד, והיה שולח את כולנו חזרה לעבודה, כאשר מטרות אלה אינן מתקיימות.
לא זו בלבד, אלא שההלכה מחייבת אותנו שלא לכוון את מלאכתנו במועד, לאמור: לא "להשאיר" דברי עסק וחובות המוטלים עלינו לחול המועד, כדי שחס ושלום לא נהיה בקבוצת "המבזים את המועדות".
החופש מהעבודה ומהלימודים מהווה הזדמנות גדולה לניעור רוחני. הרחבת הזמן היא המאפשרת להנכיח את היחס המיוחד שלנו למרחבים השונים של הקיום, כפי שראוי לעשות בחג. מהמסד של קשרי המשפחה והסעודה המשותפת, ופתיחת הלב לבריות, דרך הטיול בארץ וההתקשרות בה, ועד למרומי העיסוק הרוחני, תלמוד תורה משותף במשפחה, והתקשרות לתפילה, להלל, ולדרכים שונות המעצימות את משמעות השבוע הזה.
אנו יוצאים מרצף הקיום האינטנסיבי ומשתחררים מהחובות האלה, ועל ידי כך פותחים את האפשרויות הרבות להתרחשות משמעותית בקיומנו הדתי והאמוני.
ככל שמידת הגאווה הייתה נוכחת ופעילה בתהליך קבלת ההחלטות, התוצאה הייתה הרת אסון לכולם
אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה – אבי רט
ישנם מנהגים במסורת היהודית, שלא תמיד ברור מה מקורם, ומה מעמדם ההלכתי. האמת שזה גם לא כל כך משנה.
ישנם דברים שהצליחו לחדור לתוך סדר היום היהודי, מפני שכולם חשו שזה מה שנכון לעשות, שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שהגיוני לעשות- ולכן עושים.
אחד מהמנהגים הללו הוא המנהג להשאיר כיסא ריק בליל הסדר ליד שולחן הסדר.
הכיסא הריק מבטא את מי ואת מה שלא נמצא איתנו עכשיו. הוא מבטא את הגעגוע למשהו שעוד לא התגשם. למשהו שמצפים לו. לחלום רחוק שבע"ה עוד יתממש. הכיסא הריק הוא התזכורת לכל מי שכבר לא נמצא, או למי שעדיין לא הגיע.
בהתאם לנסיבות ולאירועים ולתקופה אנו חשים למי הכי ראוי להקדיש את הכיסא הריק. בשנות השבעים היו אלו אחינו אסירי ציון מברית המועצות לשעבר עבורם זעקנו 'שלח את עמי'.
בשנות השמונים הוקדש הכיסא הריק לחיילי צה"ל השבויים והנעדרים, וכך הלאה.
את הכיסא הריק השנה, ראוי להקדיש לא לאדם, אלא למידה. למידת הענווה שכל כך חסרה לנו. מידה שהמצה הצנועה בניגוד ללחם התופח, מבטאת אותה.
שורשיהם של חלק גדול מהאירועים הדרמטיים שכולנו חווים בעת הזו נעוצים במילה אחת- גאווה. הגאווה שייכת למשפחת הכוחנות, השחצנות, רמיסת האחר, חוסר הסובלנות, ואי הנכונות להקשבה לאחר ופשרה איתו.
חלק גדול מאד מהאירועים והמחלוקות מובלים על ידי האגו, המצליח לבלבל את שיקול הדעת וההיגיון, ועל ידי הגאווה שלא מאפשרת לצדדים השונים במחלוקת להודות בטעות, גם במחיר שריפת הבית על כל יושביו.
סיפור פסח הוא גם סיפור המפגש בין הגאוותן הגדול פרעה, זה שלמרות המכות שספג, לא חזר בו, והוביל את העם אל מצולות הים, לבין משה רבנו, סמל הענווה, המונע מתוך אמונה ותודעת שליחות, תוך ביטול עצמי.
דוד המלך, שידע בחייו רגעי שיא ונפילות, משברים והצלחות, מבקש מה' בקשה שהיא יסוד החיים: "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה", וכך הוא גם מעיד על עצמו- "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי..".
החלטות משמעותיות שיש להן השלכה על חיי רבים, מתקבלות בסופו של דבר על ידי אנשים. אלא שעיון בקורות ימי האנושות בכלל והעם היהודי בפרט, יגלה כי ככל שמידת הגאווה הייתה נוכחת ופעילה בתהליך קבלת ההחלטות, התוצאה הייתה הרת אסון לכולם, וככל שמידת הענווה היא זו שהנחתה את מקבלי ההחלטות, בסופו של דבר הייתה בכך ברכה לכולם.
לנוכח האירועים הדרמטיים הסובבים אותנו, מעל שולחן הסדר השנה תרחף עננה ומועקה.
לאף אחד אין פתרונות קסם למצב המורכב הזה. לכל אחד אמונותיו, תובנותיו ומסקנותיו, אבל לכולם תועיל מידה אחת, שאת הכיסא הריק השנה יש להקדיש לה- הענווה. בכוחה של מידה זו לפתור בעיות רבות, אולי עוד לפני שהן בכלל נוצרות.
השנה במיוחד, הכיסא הריק המבטא את מה שכל כך חסר לנו, והמצה המסמלת את מה שאנחנו צריכים להיות- אלו יכולים לשמש לנו כמצפן וכקריאת כיוון, וכתזכורת למידת הענווה שרק בכוחה להוביל לחירות פיזית ונפשית אמיתית, ולעצמאות אישית ולאומית.
המחלוקות עשויות לשתף ולשקף את טעמה של חירות אמיתית
מצה – ומריבה, התקוטטות והתכותתות – אביעד הכהן
בימים אלה, של התקוטטות-רבתי והתכותתות-רבתי (מלשון כתות-כתות, כחידושו היפה של שלונסקי), ראוי לזכור שחג הפסח ויציאת מצרים, ששיאה הרוחני הוא מעמד הר סיני, מבטאים את אחד היסודות הגדולים בעולמה של תורה: אחדות ישראל. ולמען הסר ספק: אחדות, לא אחידות.
ביטוי לכך ניתן בליל הסדר, שבו מסבים אל שולחן לא רק החכם והתם, אלא גם שכנגדו, הרשע, ולצידם גם זה "שאינו יודע לשאול".
לכל אחד מהם שפה משלו, ולבוש שונה, דעות משלו, ואופי ייחודי. יש לשער שעקב המחלוקות הרבות ביניהם הן באורח החיים הן בהשקפות עולם, ישיבתם בצוותא אינה בהכרח סימפוניה הרמונית ושלווה שכולה שלמות. ועדיין, למרות השוני, הם מסבים כולם, בצוותא-חדא, אל שולחן 'סדר' אחד, וקוראים כולם מהגדה אחת.
כל מי שחווה לילות סדר רבים, גם במסגרת משפחתית מצומצמת, וקל וחומר בסדרים המוניים, יודע שלא אחת המפגש החגיגי הופך למאורע טעון (מלווה בשאלות המעצבנות: "למה אתה לא עובד?", "מתי כבר תתחתני?"), רווי מתח, מלא אורניום מועשר. ולא אחת המפה הלבנה, כלי הכסף המצוחצחים והצלחות המבריקות מסתירים מאחוריהם (ואולי גם מלפניהם ומצִדיהן) יוֹרָה רותחת של קנאות ושנאות, מחלוקות ומריבות. ובקיצור: גם מצה (תרתי משמע), גם מריבה. גם עיון ולו מקופיא, 'מלמעלה', בנוסחה המסורתי של ההגדה של פסח – וכמוה, רוב מקורות תורת ישראל והמשפט העברי – מלמד שאין היא אלא מסכת ארוכה של מחלוקות (ואפילו מריבות קשות, ע"ע "אף אתה הקהה את שיניו").
לצד ההכרזה החגיגית, המתקתקה ורבת ההשראה, "הלילה הזה כולנו מסובים", המשקפת ולו למראית עין, אחדות שאין כמותה, אנו נפגשים מיד בסמוך במחלוקות החכמים: "בן זומא… וחכמים אומרים", רבי יהודה ורבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא. וטרם דיברו בפיוט עתיק היומין של "חד גדיא", שבו כל החזק ואלים מחברו – טורף ומכלה את חברו עד כדי אבדון.
אבסורדי ככל שזה יישמע, המחלוקות עשויות לשתף ולשקף את טעמה של חירות אמיתית: חירות הדעת, חירות המחשבה, ריבוי הדעות וחופש הביטוי.
כך היה גם במעמד הר סיני, אחד משיאיו של תהליך גאולת מצרים. התורה – ובעקבותיה חז"ל – שבים ומדגישים, פעם אחר פעם, ש"הכל שווין בתורה", וש"כל העם", אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים לצד בורים ועמי ארצות, היו שותפים למעמד הנשגב. ביטוי לכך ניתן במדרש הידוע על הפסוק "וִיחן שם ישראל נגד ההר", "וִיחן" – לשון יחיד (ולא "ויחנו"), "כאיש אחד – בלב אחד".
אכן, מהדגשת הכתוב "ויִחן שָם", שָם – ולא במקום אחר, למדו חז"ל, שראוי לצנן מעט את ההתלהבות. וכך אמרו במכילתא, מדרש ההלכה התנאי לספר שמות (ורש"י מביא את דבריהם בפירושו על אתר): "שם", לרגלי הר סיני, אכן היו "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות – בתרעומות ובמחלוקת!"
בשנת תשמ"ט (1989), חל חג הפסח לאחר שתי מערכות בחירות טעונות לכנסת ולרשויות המקומיות. במהלכן, וכמנהג ישראל קדושים, נשמעו לא מעט דברי נאצה וביטויי שנאה. המחלוקת הציבורית הגיעה לאחד משיאיה. לקראת חג הפסח, פרסם הרב עובדיה יוסף ע"ה (שכידוע, לא אחת היה מעורב בעצמו, בטובתו ושלא בטובתו, במחלוקות רבות ורבות עוצמה) איגרת בעניין "חשיבות שמירת השלום שעל ידו תבוא הגאולה". בין השאר, נכתב בה: "בשנה האחרונה… רבתה מחלוקת בין העדות בישראל, ואף בין החרדים לדבר ה' שומרי תורה ומצוות, וידוע כמה גינו והרחיקו חז"ל את המחלוקת ונושאי דגלה, כי היא גורמת הרס וחורבן, מנפש ועד בשר תכלה, וסמכו דבריהם על הנאמר 'חלק לבם עתה יאשמו' (הושע י, יב). והנה בהיות ואנו נמצאים כיום בחודש ניסן הוא חודש הגאולה, כמאמר חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל', ובמדרש (בראשית רבה פרשה צח) על הפסוק "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים', אמר להם יעקב לבניו: בני! היו כולכם אסיפה אחת והזהרו מן המחלוקת ותזכו לגאולת אחרית הימים. וכן כתוב ביחזקאל (לז, טז-יז): 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶך'. אמר לו הקב"ה: כשייעשו ישראל אגודה אחת, יתקינו עצמם לגאולה, ועוד אמרו (מדרש רבה סוף שופטים): 'גדול השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלים להיות נגאלים אלא בשלום…' לפיכך אני פונה בזה מקרב לב ברוב חיבה ואהבת ישראל לכל אחינו יקירינו ובפרט לבני התורה המסולאים בפז, להימנע מכל דיבור ומכל שיחה בשום עניין שעלול לגרום למחלוקת ולפירוד לבבות ח"ו. אנא אחים יקרים. הסירו את גורמי הפירוד והמחלוקת מביניכם ועשו הכל להרבות אחדות, אהבה ואחווה, שלום ורעות".
ללמדך: ערבות הדדית, אהבה ואחווה, שלום ורעות בין איש לרעהו – למרות מחלוקות בענייני אמונות ודעות – הם חלק משמעותי בתהליך הגאולה. לא אחידות נדרשת כאן, אלא אחדות. באחדות – או למצער, גם באחדות – טמון סוד הגאולה.
בשונה מפשוטו של מקרא בספר הושע (שהזכיר גם הרב עובדיה בדבריו), שלפיו אם "יחלק לבם" של ישראל – מהקב"ה, "עתה יאשמו" – תבוא עליהם שממה, מביא רש"י את דברי חז"ל, המסֵבים את המחלוקת לא על דברים שבין אדם למקום אלא לאלה שבין אדם לחברו: "לפי מדרש אגדה, גדול השלום שאפילו ישראל עבדו עבודת אלילים ושלום ביניהם, אין השטן מקטרג ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו' (הושע י, יז) ושנאוי המחלוקת שנאמר 'חלק לבם עתה יאשמו', יש פתחון פה לשטן לקטרג".
דברי פי חכמי חן. וכל המוסיף עליהם– אך יגרע.
הזמנת לא יהודים וגרים לליל הסדר – הרב אליהו בירנבוים
שאלה המטרידה את מנוחתם ודעתם של יהודים בארץ ובתפוצות היא שאלת האורחים בליל הסדר. חג הפסח הוא חג המשפחה היהודית והזמנת קרובי משפחה ואורחים היא חלק אינטגרלי מסימני החג. אולם, כאשר יש צורך להזמין אנשים מחוץ למעגל המשפחה היהודית או העם היהודי, או בעלי זהויות דתיות או מיניות שונות, מתעוררות שאלות ודילמות. כיצד לנהוג, למשל, כאשר אחד מבני המשפחה היהודית התחתן בנישואי תערובת עם לא יהודייה? להזמין את הבן ביחד עם אשתו הנוכרית והנכדים הלא יהודיים לסדר? האם צריך גם להזמין את המחותנים הקתוליים, מפני "דרכי שלום"?
נשאלתי הרבה פעמים במשך שנות הרבנות בתפוצות ועד היום האם גוי יכול להשתתף בסדר פסח? האם אדם קתולי יכול להשתתף בסדר פסח? האם אדם בתהליך גיור שעדיין אינו טבל מוגדר כיהודי או כגוי לצורך השתתפות בסדר פסח? האם ערל שאינו מהול יכול לסב לשולחן הסדר?
למרות שמקורה של השאלה הוא ככל הנראה הפסוק בתורה העוסק בקרבן פסח "וכל ערל לא יאכל בו" ורבים עושים גזרה שווה מקרבן פסח לסדר פסח, הרי שסדר פסח הוא זכר לקרבן פסח, אבל האיסור של השתתפות ערל בקרבן פסח איננו מתייחס כלל ועיקר לסדר פסח. הגמרא במסכת פסחים (דף כח עמוד ב) מסבירה: "ורבי שמעון: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא, דלא גרע מערל ובן נכר. דכתיב (שמות יב) 'וכל ערל לא יאכל בו' – בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור". יתרה מזו, ערל הוא יהודי לכל דבר וחייב בכל מצוות התורה ואף בסדר פסח.
אולם, נדמה לי שביסוד שאלות אלו מסתתר עקרון חשוב. סדר פסח, מציין את לידתו של העם היהודי, את הרגע האינטימי שבו עם ישראל הופך לעם ומשפחה בבחינת "עם לבדד ישכון". הלכך, יש קושי רגשי ומנטלי לצרף לזמן ולמקום אינטימי בקרב המשפחה, למאורע פנים-יהודי מובהק, אנשים שהם לא חלק מהמשפחה. אולם, עלינו לזכור שמלבד זה שאין איסור להזמין אנשים לא יהודיים לסדר פסח או ליום טוב, הרי שכיום חלק גדול מאורחי הסדר הלא יהודיים הם במובן מסוים, חלק מהמשפחה; או שהם בנים לאבא יהודי- זרע ישראל, שבמקרים אלו כתבו אחרונים שיש לעשות מאמץ לקרבם לחיק העם היהודי ותורת ישראל, או נשואים לבני זוג יהודיים, או עברו גיור קונסרבטיבי או רפורמי או רוצים לעבור גיור כהלכה. כולם רוצים להיות סביב שולחן הסדר. הסדר משמש לפי זה לא רק הזמנה לסדר, אלא הזמנה למשפחה, הזמנה להיות חלק מהעם היהודי ולהצטרף לאמונה היהודית ולעמך עמי וליצור תחושת שייכות ומשמעות.
מובן הדבר, שלא ניתן להזמין את האורח היהודי ולהתעלם מן הצד הלא יהודי, ראשית, בגלל שפעמים רבות אם לא נזמין את הצד הלא יהודי, נאבד גם את היהודי והוא יהיה בבחינת הבן החמישי שלא יושב בשולחן הסדר. אבל, נדמה שיש כאן גם סברא של שיקול דעת ודרך ארץ השייכת לקטגוריה של "'דרכי שלום', המופיע במשנה במסכת גיטין (ה, ח): "אין ממחין ביד עניי גויים בלקט, שכחה ופאה- מפני דרכי שלום". בימינו אין איסור לשתף ערלים ונכרים בליל הסדר. ההפך הוא הנכון, בגלל הריחוק הרב שנוצר בין יהודים ברחבי העולם ותורת ישראל, יש לנסות להזמין את כל הבנים שהתרחקו וכן לא יהודיים המבקשים להתקרב לאמונה היהודית ולעם ישראל. ליל הסדר מהווה מסגרת מצוינת לקירוב רחוקים ופתיחת השערים תוך כדי שמירה על הייחודיות של אמונתנו ועל גבולות העם היהודי. צריך להזמין את ארבעת הבנים וגם את הבן החמישי- והשישי- לליל הסדר.
לכאורה, אסור להזמין נכרים לארוחה אצל יהודים ביום-טוב שלא חל בשבת משום הגזירה: שמא ירבה בבישול לצרכם, היינו שבזמן שהיהודי מבשל בחג הוא מבשל לא רק אוכל נפש ליהודים, אלא גם עבור האורחים הנכרים. למעשה, הבעיה היא לא עצם ההזמנה של אדם שאינו יהודי לשולחן הסדר, אלא הכנת אוכל עבורו ביום טוב.
מקור האיסור בגמרא במסכת ביצה (כא, ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: מזמינין את הנוכרי בשבת, ואין מזמינין את הנוכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו". וכך פסק הרמב"ם (הל' יום טוב א, יג): "אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל גויים או כלבים, שנאמר: 'הוא לבדו יעשה לכם'- 'לכם' ולא לגויים, לפיכך מזמינין את הגוי בשבת ואין מזמינין אותו ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל אם בא הגוי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוהו" (והטור והשו"ע, או"ח סי' תקיב סעיף א).
אולם, אם כל המאכלים מבושלים לפני יום טוב ומוכנים בהתאם לכמות האורחים, אין בכך בעיה. הלכך, כיום, שברוב הבתים מכינים את כל הסעודה מראש, אין איסור להזמין את הלא יהודי לחג, שכן אין חשש של שמא ירבה עבורו. ויש עוד דרכים להתיר.
לא זו בלבד שאסור ללוש קמח במי פירות, אדרבה, הוא מחמיץ מהר יותר מקמח שנילוש במים רגילים, ולכן צריך לשורפו מיד
האם עוגיות "פפושדו" כשרות לפסח? – הרב יגאל גרוס
הגמרא במסכת פסחים (לה ע"א) דנה בשאלה, מאלו מינים אפשר לעשות מצה על מנת לצאת ידי חובה בפסח. חכמים לומדים מהפסוק 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות', שרק במיני דגן שיכולים להחמיץ יוצאים ידי חובה, אבל אורז, דוחן וכדומה – אין יוצאים בהם ידי חובה.
רבי יוחנן בן נורי חולק וסובר שאפשר לעשות מצה גם מאורז, ונחלקו בטעם ההיתר. לפי הירושלמי (חלה א, א) רבי יוחנן מרחיב את ההגדרה של 'חימוץ', ולכן כולל גם אורז. הפני יהושע (שם כח ע"ב) ביאר אחרת וטען שרבי יוחנן מסכים שאורז לא מחמיץ, אלא שהוא סובר שאפשר לצאת ידי חובה גם במינים שלא מחמיצים.
מצה עשירה
כאשר מערבבים את הקמח במים, לכל הדעות העיסה מחמיצה. מצד אחד אפשר לעשות ממנה מצה, אך מצד שני אם משתהים יותר מדיי זמן ולא אופים אותה, היא הופכת להיות חמץ. דנו הפוסקים בעקבות סתירה בדברי הגמרא בשאלה, מה הדין כאשר מערבבים את הקמח עם מי פירות:
מצד אחד הגמרא בפסחים (לה ע"א) מביאה בשמו של ריש לקיש, שאדם האוכל בפסח עסה שנילושה במי פירות (= מצה עשירה) – פטור מכרת, מכיוון שרק עיסה שיכולה להחמיץ חייבים על אכילתה כרת, אבל עיסה שנילושה במי פירות כלל לא מחמיצה, ממילא אין איסור כרת באכילתה.
מצד שני הגמרא לאחר מכן (לו ע"א) כותבת בשם רבן גמליאל, שלא זו בלבד שאסור ללוש קמח במי פירות, אדרבה, הוא מחמיץ מהר יותר מקמח שנילוש במים רגילים, ולכן צריך לשורפו מיד. לשיטת חכמים אפשר לאכול במהירות את העיסה ולא לשורפה, אבל גם הם מודים שלכתחילה אין ללוש.
מחלוקת הפוסקים
ביישוב הקושיה נחלקו הראשונים:
א. רש"י (ד"ה אין) תירץ שיש איסור ללוש עיסה במי פירות, וכפי שכותבת הגמרא העיסה מחמיצה באופן זה מהר יותר. כאשר רבן גמליאל כתב שאין איסור ללוש קמח במי פירות ולאוכלו, כוונתו הייתה שאין באכילת עיסה זו איסור כרת כפי שבדרך כלל עוברים כאשר אוכלים חמץ, אבל איסור לאו, ישנו.
ב. רבינו תם (שם), הרמב"ם (חמץ ומצה ה, ב) והרא"ש (ב, יג) חלקו וסברו שאין כלל איסור ללוש קמח עם מי פירות. כאשר הגמרא מביאה בשם רבן גמליאל שעיסה שלשו אותה עם מי פירות מחמיצה במהירות, כוונתה למקרה בו התערבבו מים עם מי הפירות, שהשילוב של שניהם מזרז את תהליך החימוץ.
להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א (תסב, ד): א .השולחן ערוך פסק כדעת רוב הראשונים, שאין איסור ללוש עיסה במי פירות מכיוון שהעיסה לא מחמיצה ב. הרמ"א חשש לדעת רש"י שאסור ללוש, אם כי במקום צורך גדול (למשל בשביל חולה, זקן וכדומה), גם לשיטתו אפשר לסמוך על דעת המקילים.
עוגיות פפושדו
על בסיס מה שראינו, אפשר להבין את מחלוקת הרב עובדיה והרב אליהו ביחס לעוגיות מצה עשירה (כגון פפושדו). כאשר העיסה של העוגיות נילושה במי פירות בלבד, אין מחלוקת שלדעת הספרדים העוגייה כשרה לאכילה לכתחילה (שלא כדעת האשכנזים המחמירים). המחלוקת ביניהם סבבה סביב השאלה, אם מתערבבים מים וחומרים נוספים בתהליך הייצור:
א. הרב אליהו טען, שלמרות שמנקים את המכונות בין אפייה לאפייה ביין, בפועל כאשר מדובר באפייה בכמויות כל כך גדולות ובמפעלים ענקיים, אי אפשר באמת למנוע כניסה של מים למכונות. מה עוד, שבמהלך הייצור מכניסים חומרים מתפיחים שחלקם עלולים להחמיץ את העיסה כיוון שהם מורכבים ממים, וכן בשוקולד המפוזר על חלק מהעוגיות, יש מים.
ב. הרב עובדיה לעומת זאת טען שלא נכנסים מים בתהליך הייצור, וגם אם נכנסים, אזי דואגים לשטוף את הצינורות ביין כמו שצריך. כמו כן נראה שסבר, שאין בעיה בכך שהחומרים המתפיחים פולטים מים במהלך בישול. משום כך, לשיטתו, מדובר בעיסה רגילה שנילושה במי פירות שמותרת לספרדים באכילה.
אקדמיה בראי המציאות-טור לחג הפסח
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
מושגי חפצא וגברא והשלכותיהם לעניין פסח ובחיים האנושיים:
- ההבחנה בין חפצא לגברא:
אחת ההבחנות הידועות בעולם ההלכה היא בין החפץ, האובייקט-"חפצא", לבין האדם, הסובייקט-"גברא". שורש ההבחנה הוא בעניין נדרים. התורה אומרת בפרשת מטות בספר במדבר, פרק ל: "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה': אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה".
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה? על כך אומרת הגמרא במסכת נדרים דף ב, ע"ב:" […] נדרים דמיתסר חפצא עליה […] לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". כלומר, כשאדם נודר נדר, הוא אוסר את החפץ עליו, ואילו כשהוא נשבע, הוא אוסר על עצמו ליהנות מדבר מסוים.
ההבחנה הזו בין איסורי גברא, לבין איסורי חפצא, הופכת במשנתו הלמדנית החדשנית של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק (1918-1853) להבחנה יסודית בעניינים שונים. אחת הסוגיות הידועות כאן היא ביעור חמץ בפסח.
התורה בספר שמות, פרק יב, ובפרק יג אומרת: (יב) "שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:(כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת".
(פרק יג, ז): "מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽך".
נחלקו חכמים במשנה באשר לדרך ההשבתה: "רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (משנה, פסחים, פרק ב, משנה א).
בגמרא העוסקת במחלוקת זו נאמר: "תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא – טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא – לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל – אינו דין. לא מצא עצים לשורפו – יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם – בכל דבר שאתה יכול להשביתו".
במה נחלקו רבי יהודה וחכמים? ההסבר של רבי חיים מבריסק (חידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג', דף י, ע"ב-יא, ע"א). הוא שרבי יהודה סבור שמצות ביעור חמץ היא על ה"חפצא", על החמץ שיתבער, ולכן רק שריפה באמת מכלה לחלוטין את החמץ. לעומת זאת, חכמים סבורים שהמצוה היא על ה"גברא", שלא יהיה חמץ לאדם, ולכן אפשר לבער את החמץ בכל דרך, כמו למשל לפורר ולזרוק לים.
על פי ההסבר הזה מיישב רבי חיים שאלה ידועה של רבי עקיבא איגר. הרמב"ם כותב בהלכות חמץ ומצה, פרק א, הלכה ג: "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין [=לא יראה ולא ימצא] אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה [=הכלל הוא ש'לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו'], ומכין אותו מכת מרדות".
על הרמב"ם הקשו שגם אם יקנה חמץ או יחמצו בידיים, לא אמורים ללקות על לא יראה ולא ימצא, כי יש כלל אחר ש"לאו הניתק לעשה [=ניתן לתיקון על ידי קיום עשה] אין לוקים עליו", והגמרא בפסחים דף צה, ע"א אומרת שלא יראה ולא ימצא ניתקים לעשה של תשביתו?
ומתרץ רבי חיים (בחידושיו על הרמב"ם, שם) כך: "דהנה הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה- אפרו מותר, כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר- אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוספות דהא [=שזה] דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן ועל כן הוי נעשית מצותן, מה שאין כן נקברין דליכא [=שאין] שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן. ואם כן, בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא [=יש] מצוה דתשביתו אם כן הא צריך להיות לכולי עלמא [=לדעת הכל] אפרן מותר?".
כלומר, גם אם לדעת חכמים לא צריך לשרוף את החמץ, בכל זאת, נעשית מצוותו בכך שמסלקים אותו, ולכן האפר של החמץ צריך להיות מותר, ולמה בעל הטורים כתב שאפרו יהיה אסור? ועונה על כך רבי חיים. שהיות ולפי רבי יהודה המצוה של השבתת החמץ היא בחפצא, אז באמת נעשתה מצוותו, ולכן אפרו מותר. אבל לדעת חכמים, שהמצוה היא על הגברא, שלא יהיה לו חמץ, אז לא נעשית מצוותו, ולכן האפר אסור. ולפי זה גם מסולקת השאלה על הרמב"ם שהבאנו. ניתן ללקות על לאו של "לא יראה ולא ימצא" אם הוא קונה חמץ או מחמץ בידיים, אפילו שהוא ניתק לעשה של תשביתו, כי הרמב"ם פוסק שהשבתת החמץ היא בכל דבר כדברי חכמים, ולכן לא נעשית מצוותו ואין כאן לאו הניתק לעשה.
- היישומים של "חפצא" ו"גברא" בעולם האנושי:
המעניין הוא שנכדו הידוע של רבי חיים מבריסק, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הופך את ההבחנה הלמדנית-הלכתית בין חפצא לגברא להבחנה מחשבתית פסיכולוגית: "את הקיום האנושי כולו ייתכן לחלק לפי קנה המידה של 'גברא' ו'חפצא'. יש שהאדם משתייך לתחום 'גברא' ויש שהוא בבחינת חפצא'. למשל, כאשר אדם כלשהו מטופס על הר מעלה מעלה, הריהו מתאמץ להיצמד ככל האפשר אל הסלעים הקשים […] במקרה כזה פועל האדם כ'גברא'- כנושא. אם לפתע מנתק עצמו איזה שבריר של סלע שעליו נשען האדם, והוא חלילה, נופל לפתע כלפי מטה אל התהום- אז נהפך האדם לבחינת 'חפצא'-למושא […]. אם האדם שלוח האל-מן ההכרח שיהא גברא, עולה […] הצלם אלקים עשה את האדם-בזה טמון כל היסוד של הכוח האנושי להיות עולה, נושא, משפיע" (הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "שליחות", בתוך: ימי זיכרון, ירושלים: ספריית אלינר, תשמ"ט, עמ' 25-23).
אם נחזור לחג הפסח, לרעיון החירות העומד בלב החג- ניתן לומר כי יציאת מצרים נועדה להפוך את עם ישראל מ"חפצא"-אובייקט פסיבי, המצוי עמוק בתוך התודעה העבדותית, לעם עצמאי של בני חורין, שהם בדרך לקבלת התורה ולהיות "גברא", שליחים של הא-ל הנדרשים להתעלות באופן רוחני ולא רק להקים להם מסגרת של מדינה שבה הם ישלטו עם עצמם. ועוד היבט חשוב מאוד כאן: הציווי הקטגורי השלישי של קאנט קובע שבני אדם צריכים להיות תכלית ולא אמצעי לרצון אחר. קאנט מבחין כאן בין "דברים" חסרי תבונה שהם בעלי ערך יחסי לבין "אנשים" שהם יישים תבוניים (עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי עליית הגג, 2010, עמ' 96). עלינו אפוא להשתית את כל ההסתכלות שלנו על בני אדם, כולל על עצמנו כעל "גברא"- סובייקטים שהם תכלית לעצמם. זו הדרך לחיות חיים מוסריים.
בסופו של דבר, כפי שמראה ויקטור פרנקל בתיאורו את חוויותיו במחנה הריכוז, גם בסיטואציות הקשות ביותר ניתן היה להיות "גברא": "אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש-לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות לבור את דרכו" (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות-מבוא ללוגותרפיה, תל-אביב: דביר, 2001, עמ' 86-85).
משהו התעמעם: החזרת הופכת לחסה, צום בכורות למיטיבי לכת פלוס, בלבד, אני לא מנקה את מסילות התריסים, הילדים שלי לא מנקים את העלים של העציצים כמו שעשינו כשאנחנו היינו קטנים
האש של פסח – דבורה זגורי
בערב פסח אבא שלי הולך לאפות מצות. כשרוב הבתים כבר שטופים בשטיפה אחרונה, ועורכים את השולחן, אבא שלי שצם צום בכורות הולך למערה הסודית שלו אי שם בלב מאה שערים וחוזר הביתה עם שלוש מצות שנאפו כמו ססמא שנלחשת. אני מעולם לא נכנסתי אל המערה, רק הבנים שלי זכו, כי הם בנים. זה לא מקום לבנות, גם לא כל כך מקום לילדים, זה מקום לגברים בלבד, הם נכנסים ויוצאים במהירות, להספיק את החבורע הבאה, ממלמלים לשם מצעס מצווה ולא מדברים שום מילה מעבר לזה.
ואז אבא שלי חוזר הביתה עם שלוש מצות ארוזות בקופסא דקה כמו של פיצה, היינו צוחקים עם הילדים כשהיו קטנים- 'סבא הביא פיצה'. אחר כך אבא שלי, עדיין צם, טוחן שורש חזרת במגרדת יד. בשנים האחרונות הוא התרצה למגרדת חשמלית אבל היא מוציאה חצי מהכיף. לאחרונה השתתפתי באפיית מצות קהילתית מטעם איזושהיא עירייה, ומי שרצה הגיע. בלי הבדלי גיל, מין, מי שרצה נכנס ויצא ודיבר בפלאפון ונכנס ויצא. אני שומעת על עוד ועוד אנשים שאופים מצות גם בבית. אני בטוחה שמי שחשוב לו שומר על רמת כשרות מעולה. סך הכל, גם אבותינו שבצקם לא הספיק להחמיץ לא הכינו את המצות שלהם במאפיה מיוחדת ולא לבשו סינרי פלסטיק ולא מלמלו ביידיש. אבל יש משהו בלחץ הזה של פסח שעושה לי טוב. לוחץ על הכפתור הפנימי שכתוב עליו: "פסח". עושה שיפט טוטאלי ומחליף את הדיסקט. 'אז שבוע שלם לא יהיה ביסלי, מה קרה?', אמא שלי שואלת. האמת, אני חושבת על הילדים שלנו, של הדור שלנו, שגדלים לביסלי, וופלים כשרים לפסח כמובן, והמבורגר בלחמניה, שנכון שהיא קצת מתפוררת אבל במראה היא נראית אותו דבר. זו שאלה עמוקה האם אופי של חג מתעצב מהלחץ, מההקפדות? מדיוקי דיוקים? או האם ההלכה בעצמיותה מספקת בשביל לייצר את מהות החג? לכאורה היא אמורה להספיק. אולי זה סתם הרגל שלי? רצון להתקבע, לשמור את הצורה הספציפית של החג הזה.
בפסח עניין האוכל נראה לי קריטי, לא רק בגלל ההלכה כמובן, אלא בגלל "הפרצוף" של החג. אין לפסח עוד סממן חוץ מהאוכל, אם ננטרל את האוכל ונעשה אותו זהה כמעט לחלוטין לאוכל חמץ, זה מטשטש בעיניי משהו בתחושה.
משהו באש שאני גדלתי עליה מתעמעם, החזרת הופכת לחסה, צום בכורות למיטיבי לכת פלוס, בלבד, אני לא מנקה את מסילות התריסים, הילדים שלי לא מנקים את העלים של העציצים כמו שעשינו כשאנחנו היינו קטנים. אני חייבת להגיד שזה בונוס עצום. ימי הניקיונות לא קשים במיוחד, ימי הפסח רגועים, הארוחות מלאות יותר, מגוונות יותר וביננו טעימות יותר, אבל משהו באש, מתעמעם.
באופן כללי אני מרגישה בשנים האחרונות שהדברים משתנים, עמדות, תפיסות והנהגות שפעם היו קריטיות ולא יכלת לראות את עצמך יהודי, או יהודיה בלעדיהן, נהיים פחות חשובים, כל מי שמזדהה עם התחושה הזו יכול לתת לעצמו דוגמא. זה נכון, הכל רך יותר, על הרצף יותר. זה נותן מקום לכולם, כבר לא צריך להחליט עד הסוף איפה אתה נמצא ולקיים אותו עד חורמה, אפשר לקיים את עיקרי הדברים, את עיקרי הדינים, בלי הרבה תוספות, בלי הרבה חרדות, בלי הרבה לחץ מסביב, בלי הרבה חווית ויתור, לבנות זהות מורכבת יותר, חדה פחות, לא כל דבר בה צריך לעמוד בקונפליקטים וניגודים ובעיטות והחלטות הרות גורל. זה נעים ונוח ועוטף ומחבר, אבל משהו באש, מתעמעם.
לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן יצאנו ממצרים
הזמן הספיראלי – חזות גבריאל
הזמן בתפיסה האינטואיטיבית הוא ציר אחד המתחיל מאין סוף ונמשך עד אין סוף. על פני ציר זה משובצים האירועים ההיסטוריים. לא ברור אמנם מי עומד ומי נע, הזמן או האירוע? ("איך שהזמן לא זז, איך ליל הסדר עבר כל כך מהר?). באינטואיציה הבריאה שלנו אנו גם מבינים כי החוק השולט על ציר הזמן הוא הדטרמניזם ההיסטורי, כלומר: לכל אירוע קדם אירוע אחר המהווה את סיבתו.
כך לדוגמה, הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע היסטורי- זמן- ריטואל. על פני ציר הזמן, שנראה כעובר מן העבר אל ההווה בדרכו אל העתיד, משובצים האירוע ההיסטורי והזמן שבו התרחש האירוע לפני הריטואל האמור להזכיר את האירוע בכל שנה. המצעדים הצבאיים, חידון התנ"ך או 'על-האש' על איי התנועה, הם דוגמאות לריטואלים שנועדו להזכיר לנו מידי שנה את אשר התרחש ב-ה' באייר שנת תש"ח.
האם ניתן להעלות על הדעת כי הריטואל ייקבע טרם האירוע? הדעת אינה סובלת כן משום שזה נוגד את תפיסת ה'דטרמניזם ההיסטורי'. איך ניתן לקבוע ריטואל אם האירוע טרם התרחש? ובכן, כך בדיוק קובעת התורה באשר לאכילת המצות בפסח מצרים (=אחד מן הריטואלים החשובים של החג)!
"וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת: וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ".
הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים. בחשיבה האלוקית זמן יציאת מצרים הוא 'זמן צבוע' מבריאת העולם המתאים ביותר לאכילת מצה כריטואל המייצג את שורש העניות, הענווה, ולחם עוני. בתוכנית האלוקית, עניין זה נקבע 2448 שנים (לפחות) טרם יצאנו ממצרים. הקב"ה כ'שר ההיסטוריה' רותם את אירועיה להגשמת תוכניותיו.
הרעיונות העמוקים הטמונים באכילת מצה דווקא בשבוע זה ובמיוחד בליל הסדר, כתובים, ידועים ומוכרים לכל גיבורי המקרא הנביאים החל מבריאת העולם. לכן, אין להתפלא כאשר אברהם אבינו נתן למלאכים לאכול מצות בביקורם משום ש'ערב פסח היה'. לא 'פסח ההיסטורי' של שנת 2448 לבריאת העולם אלא ימי הפסח ה'צבועים' מאז ומעולם, אותם ימים שעם ישראל יכנה 'פסח' יותר מאוחר. הוא אשר אמרו חכמינו בבראשית רבה- "כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם".
נמצאנו למדים כי לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא ההיפך- כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן יצאנו ממצרים! היפוך הסכמה האוניברסאלית באירועי עם ישראל תקף גם לחגים מדרבנן ובמיוחד ליום העצמאות, החג החשוב מכל החגים. שורשו של החג קיים מאז ומעולם.
מאידך גיסא, מצוות כמו שבת, שמיטה, יובלות, ראש השנה והחובה שפסח יחול בחודש האביב מציירים תמונה אחרת של הזמן, תמונה מעגלית ולא ציר אחד אין סופי. אנחנו חוזרים כל שנה לדוגמה לתקופת האביב, לחודש התשובה ועוד. על פי מודל זה 'אנחנו' נעים על ציר זמן מעגלי, נכנסים ויוצאים מזמן צבוע אחד לזמן צבוע שני. רעיון 'המסוגלות' החסידי/קבלי מבטא באופן מילולי את רעיון 'הזמן הצבוע'.
מהי, אם כן, ההסכמה המתארת נכון יותר את הזמן ביהדות? הקו או המעגל? נראה כי השילוב שלהם הוא התיאור המתאים יותר, שילוב היוצר סכמה של ספיראלה. לאורכם של מעגלי הספיראלה עובר ציר אחד ארוך ולמעשה מתבצעת תנועה מקבילה, גם מעגלית וגם לאורך הציר. אנחנו חוזרים אמנם כל שנה לאביב ולפסח אולם הפסח של השנה שונה מן הפסח של אשתקד בשל מיקומו על ציר האורך.
להערות: hazutg@gmail.com
כדי שיעלה עמוד השחר עלינו לצמצם יריבויות, ולהעצים הידברויות, ולעשות "כל ישראל חברים"
הלילה הזה מצה ומריבה – הרב ד"ר רונן לוביץ
קורבן הפסח, שנעדר גם השנה משולחן הסדר שלנו, מעלה שורה של תמיהות הן בהלכות שחיטתו והן בדיני אכילתו. בהלכות השחיטה של קורבן פסח ישנם אפיונים ייחודיים ולא שגרתיים: א. הקרבתו דוחה את השבת, בניגוד לשאר קרבנות היחידים. ב. הקרבתו דוחה את הטומאה, וניתן להקריבו אף כשהכוהנים, כלי השרת ורוב קהל ישראל טמאים למת. ג. אין שוחטים את הפסח על היחיד אלא רק לחבורה שהתקבצה לכך מראש, ורק בדיעבד: יחיד ששחט – כשר, וזאת בתנאי שהוא מסוגל לאכול את כולו. ד. אדם שנאנס ולא היה יכול לשחוט את קורבן פסח בי"ד ניסן מקבל מועד ב': פסח שני, דבר שלא מצאנו בשום מצווה אחרת.
באכילת קורבן פסח יש פרטי הלכות רבים ייחודיים ושונים מכל הקורבנות: א. הוא נאכל בחבורה. ב. יש להביאו לאכילה שלם על כרעיו ועל קרבו. ג. חובה לאכול את כולו באותו בית. ד. אסור לחלקו לשתי קבוצות. ה. אסור לאכלו מבושל אלא רק צלי. ו. אסור לשבור עצם מעצמותיו.
המהר"ל מפראג בספרו 'גבורות ה" (פרקים לו-לז, ו-ס') מסביר כי קרבן זה (הפסח) בא לשקף את אחדות עם ישראל, ולחזקה. לדבריו, הא-ל האחד בחר בעם אחד, והקרבן שפתח את עבודת ה' של עם בני ישראל נועד לגבש עם זה, ולהדגיש את אחדותו.
למרות שהחובה על הקרבת קרבן הפסח מוטלת על כל יחיד, יש לו מעמד של קרבן ציבור, שטומאה ושבת נדחים מפניו. בשל חשיבותו כגורם המגבש את כל העם, נתנה התורה בפסח מועד ב', כדי שאף יחיד לא ייצא מחוץ למסגרת המלכדת.
כיוון שקרבן פסח מבטא את אחדות הבורא ואחדות ישראל, קבעה התורה שיש לאוכלו בחבורה, יש להביאו שלם, ואין לצאת אתו באמצע הסדר מהבית, כדי שלא להפריד את אחדות החבורה. חובה לצלותו, משום שהצלייה מהדקת ומאחדת את הבשר, בניגוד לבישול שמרכך ומפרק אותו, ואסור לשבור בו עצם, שכן שבירה מבטאת פירוד.
הגמ' (חגיגה כו) מלמדת שגם שבעת ימי חג המצות יצרו אחדות בישראל, שכן כשעלו לרגל נעשו "כל ישראל חברים". אף תלמידי חכמים, שבכל ימות השנה נמנעו מלאכול ממאכלים של עמי הארץ, משום שהיו חשודים על אי הפרשת תרומות ומעשרות ועל חוסר זהירות בטומאה, אכלו מהם בפסח, שכן לפסח כולם היטהרו וכל התבואות תוקנו.
באופן פרדוקסלי דווקא בפסח מתגברת ההימנעות מלאכול אלה עם אלה. פסח תשפ"ג מוצא את החברה הישראלית באווירה מפולגת במיוחד. העם שנעשה חבורות-חבורות בתקופת הבחירות, נחצה והיה לשני מחנות, וחווה התכתשויות כותשות והפגנות ללא הפוגות. החכם מכאן שואל: "מה החוקים האלה שאתם מחוקקים?" ומכאן שואל: "מה המשפטים הללו של אלה השופטים?". אלה שואלים: "מה המחאה הזאת לכם?" ואלה שואלים: "מה זאת, הרי ניצחנו בבחירות?!" ורוב הציבור מוכה בתדהמה, ורק משווע לעידן מאחה שיעדן מחלוקות, לחג פסח בו נפסח על המריבות, ולכך שקריאת ההגדה תאגד מחדש אזרחים ונציגיהם, חברים ומשפחות.
הרב א"י השל מאפטא, בעל ה'אוהב ישראל' דרש: "מה נשתנה הלילה הזה" – מפני מה שונה הלילה של הגלות הנוכחית מכל הלילות הקודמים של הגלות, שאין לו קץ ותכלה? מפני ש"הלילה הזה כולו מצה ומריבה", גדוש במחלוקות, מריבות ושנאת חינם, ואלה מאריכות את ליל הגלות. "אבל תדע לך, רבש"ע", סיים הרבי מאפטא את ה'מה נשתנה', "'הלילה הזה כולנו מסובין'" – מהלילה כולנו מתחילים דרך חדשה ומסובין יחד, בכבוד הדדי ובאחדות, ולכן נהיה ראויים להיגאל". מעומק חשכת הגלות האחרונה כבר יצאנו, אבל כדי שיעלה עמוד השחר עלינו לצמצם יריבויות, להעצים הידברויות, ולעשות "כל ישראל חברים".
המציאות היא רק משל – הרב ד"ר משה רט
יציאת מצרים היתה רק "תירוץ" – כך אומרים בשם הרבנים לבית בריסק. לדבריהם, התורה קדמה לעולם, ולכן החגים ומצוותיהם נקבעו לתאריכים מסוימים בלי קשר לאירוע היסטורי כזה או אחר. אולם כדי שלא יתמהו כולם, מדוע ולמה חוגגים בט"ו בניסן, אוכלים מצות וכדומה – סובב הקב"ה את ההיסטוריה כך שתתרחש במועד זה יציאת מצרים, וכך יהיה "תירוץ" לחג שמתקבל על השכל האנושי. זאת בניגוד לתפיסה הפשוטה, לפיה פסח נקבע בעקבות יציאת מצרים כדי לציין את המאורע.
רעיון מקורי זה מבטא את התפיסה לפיה המציאות האמיתית היא העולם העליון, ואילו עולמנו הארצי משתלשל ונובע ממנה. יש אנשים שטוענים שסיפורי התורה, או חלקם, אינם אלא משלים ואלגוריות. האמת היא הפוכה: העולם הזה הוא משל ואלגוריה בהשוואה למציאות האמיתית, אותה מתארת התורה.
על רקע זה אפשר להבין טוב יותר את חשיבות הרעיון של יציאת מצרים. אילו היה מדובר רק באירוע היסטורי שהתרחש לפני 3300 שנה, לא ברור עד כמה הוא רלבנטי עבורנו היום. הרי עבר הרבה זמן וקרו הרבה דברים מאז. אבל במבט העליון, "יציאת מצרים" היא למעשה מציאות אלוקית נצחית, אידיאה או עיקרון כלשהו שעומד בשמיים וקיים תמיד. האידיאה הזו התבטאה בעולמנו בצורה מוחשית באירועי יציאת מצרים ההיסטוריים, אבל היא ממשיכה להתבטא גם הלאה בצורות שונות. כל פעם שיהודי מצליח להיחלץ ממחשכי הטומאה ולזכות לגאולה רוחנית, הוא בעצם עובר תהליך של יציאת מצרים אישית. כל ישועה של עם ישראל מאויביו, הארציים או הרוחניים, גם היא הופעה של יציאת מצרים.
לכן נצטווינו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים כל הזמן, לא רק כאירוע היסטורי ישן אלא כמציאות עליונה ותמידית. עשר המכות, קריעת ים סוף, ההליכה במדבר, המן וכל השאר – כולם למעשה אידיאות שפועלות בעולם גם בימינו, מתבטאות בצורות שונות לפרט ולכלל. ואת זאת לימדה אותנו יציאת מצרים, שלכל גלות יש קץ, ומכל שקיעה בטומאה יש גאולה; שסופן של ממלכות האליל והחומר לחלוף מן העולם, ושאלוקים לא עזב אותנו אלא יכול לפרוץ את גבולות הטבע ולחולל ניסים כדי להושיע.
לפיכך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כי יציאת מצרים לא נגמרה, אלא מתרחשת והולכת בכל דור.
ליל הסדר הוא הזדמנות לזקק את האמת שלנו, על ידי הקשבה לכל משפחותינו ולכל המגזרים במדינת ישראל
לילה של שיח והקשבה – הרב מאיר נהוראי
במהלך ליל הסדר אנו מזכירים את טעמי המצוות השונים ובכללם את טעם אכילת המצה. מפשט המקראות עולה, שהמטרה באכילת המצה היא זיכרון לנס: "… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (דברים טז,ג). ומסביר אברבנאל (בפירושו להגדה):
"הטעם שצותה התורה מצוות המצה ואיסור החמץ, איננו מפני שלחם עוני זה אכלו אבותינו כעבדים במצרים, אלא הטעם הוא לזיכרון מהירות גאולתם, שלא הספיק אז בצקם להחמיץ".
אם אכן המצה מזכירה לנו את הגאולה, מדוע בחרה התורה לקרוא למצה – 'לחם עוני'? המהר"ל מתייחס לנקודה זו (גבורות ה' , נא): "המצה נקראת לחם עוני… וזה כי העני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה כאשר אין בה רק עצם העיסה, שעצמות העיסה הוא המים והקמח… בזה הוי לחם עוני… ואולי יקשה לך מה עניין העניות אל החירות? והלא שני הפכים הם החירות והעניות? הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה, שאין עניין הגאולה רק שיוצא, ואין לו שום צירוף (= חיבור) אל זולתו … ".
לדעת המהר"ל, החירות באה לידי ביטוי בעמידתו של האדם ברשות עצמו ללא השפעה זרה וללא תלות. המצה מסמלת את העצמיות, שכן היא עשויה רק קמח ומים, בלי תוספת של שאור או כל דבר אחר. מרכיביה של המצה מאפשרים לה להיות היא עצמה (אותנטית), לעומת לחם שיש בו מרכיבים אחרים ולכן אינו יכול לייצג את החירות, שכן הוא תלוי ומשועבד לגורמים נוספים. השפת אמת בונה קומה נוספת בטיבה של המצה:
"מצה זו וכו' … כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. ועל ידי שהיה להם גילוי שכינה היה נשאר מצה. וכן בזוהר הקדוש פנחס, כי ההפרש בין חמץ ומצה הוא נקודה אחת שבין ה' ל-ח' ע"ש…" (פסח, תרל"א "מצה זו").
בעוד שהמצה היא שטוחה ורדודה, הלחם עובר תהליך של תפיחה. השפת אמת (בעקבות 'בעל התניא'), רואה בכך סמל למידות הגאווה והענווה. המצה היא סמל הפשטות ומשקפת את הכנות והענווה. לעומת זאת, החמץ מסמל התנשאות, גסות רוח וגאווה. אמנם החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים, אבל מייצגים הם תכונות הפוכות – גאוה וענוה.
הדבר רמוז באותיות של המילים 'חמץ' ו'מצה'. ההפרש בין האותיות של 'מצה' ו'חמץ' הוא קוצו של יו"ד. ברגע קטן ניתן להחמיץ את השעה ולהיות בעלי גאווה.
פסח הוא יום של חשבון נפש. פה – סח אנו מספרים ומדברים, שואלים ודורשים אבל מצד שני, אנו פתוחים גם להקשבה, להיות מוכנים להיות יותר מצה (שפלים) ופחות חמץ (בעלי גאווה). בליל הסדר, אנו בני חורין ששואפים להיות אותנטיים ובלתי תלויים ויחד עם זאת פתוחים לקבל את מגוון הדמויות שכן – 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה'. זכירת מצרים נעשית דרך "סיפור" ודרך דיאלוג של שאלות ותשובות. הסיבה לכך, כי ההגדה היא הסיפור המשותף של כל עם ישראל. ולכן, ליל הסדר הוא הזדמנות לזקק את האמת שלנו, על ידי ההקשבה לכל הבנים והבנות שבמשפחותינו ולכל המגזרים שיש במדינת ישראל. חירותנו תהיה שלמה ואמיתית יותר דרך הקשבה. זכינו למדינה והסיפור המשותף ממשיך ללוות אותנו, ועל מנת שנמשיך להיות אומה בת חורין, עלינו לאפשר שיח מכבד ומקשיב בין כל חלקיה של האומה.
חוששני כי הקרבת קרבנות מתוך מציאות של שחיתות ועוול, רשע ופשע אינה אלא שיבה לחזון הפורענות של הנביא ישעיהו
קרבן פסח בזמן הזה – הרב עילאי עופרן
בשנים האחרונות נשמע ברמה קולם של אלו הפועלים במרץ לכינונו המחודש של בית המקדש השלישי בירושלים. הקולות הללו, המבקשים לעלות להר הבית ולחדש את האחיזה היהודית בו, עולים מדי פעם גם בקרב צוות המכינה ותלמידיה. בכל שנה אני נדרש שוב ושוב על ידי תלמידינו לשאלת העלייה להר הבית וחידוש עבודת המקדש. אף שאיני סבור שיש איסור הלכתי בעליה להר הבית כיום (במידה והדבר נעשה באיזורים המותרים בהר ואחרי טבילה כדין), איני רואה כל טעם וחשיבות בפעילות זו. בכל שנה מבקשים התלמידים שנקיים דיון בין חברי הצוות בנושא, ובכל שנה אני שב ומציג את עמדתי, לפיה אין בזה לא טעם ולא חשיבות דתית.
כחלק מפעילות זו, עולים בשנים האחרונות קולות המבקשים לחדש את עבודת הקרבנות בימינו. ערב פסח, הוא שעתם הזוהרת של בעלי עמדה זו, שכן לדידם, כבר בפסח השתא, יכולים אנו לזכות לאכול מן הזבחים ומן הפסחים וזאת אף אם לא נזכה עד אז לביאת גואל צדק. בימים שלפני פסח, שואלים אותי תלמידים בקביעות, מדוע לא נקריב את קרבן הפסח השנה.
בראש ובראשונה יש לציין כי נושא זה נתון במחלוקת הפוסקים. רוב מניינם ובניינם של פוסקי ההלכה, דחו את האפשרות להקריב את קרבן הפסח בימינו מכל וכל. זאת ועוד, לדעת הרב אליעזר ולדינברג (מחשובי הפוסקים בירושלים במאה ה-20) אף הפוסקים שכתבו כביכול להתיר הקרבת קרבן פסח בזמן הזה, כתבו כך "בבחינת דרוש וקבל שכר", אך לא העלו בדעתם להורות כן למעשה. עם זאת, לא אכחד כי קיימת בספרות ההלכה דעה הנוטה להתיר ואף לחייב הקרבה שכזו.
על אף חשיבותו ומרכזיותו של הדיון ההלכתי בסוגיית הקרבת קרבן הפסח בימינו, דומני שאין זהו לב העניין. הפעילות לחידושו של קרבן פסח קשורה בטבורה לפעילות למען בניית המקדש, פעילות שכאמור "צברה תאוצה" בשנים האחרונות. רבים הם התועים והטועים, הסוברים כי חסרונו של בית המקדש בעולמנו הינו חסרון ארכיטקטוני. רבים הם הגופים, המוסדות והמכונים העוסקים ב"הכנות" לבניית בית המקדש. הללו מבצעים מדידות על הר הבית והללו מכשירים כהנים לעבודה, אלו יוצרים את כלי המקדש ואלו מגדלים בהמות לקרבן. הצד השווה שבהם הינו כילוי המשאבים על העיסוק בצד הטכני והמעשי והתעלמות כמעט מוחלטת מתיקון המידות, האדם והחברה שאמור להיות שלב מקדים לבניין הגשמי. חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם".
בחדשות הבוקר שמעתי שגם היום עצרה המשטרה ראש ארגון פשע כלשהו בעוון מעשי הרצח הרבים שביצע. במבזק הצהרים שמעתי כי בית המשפט גזר את עונשם של כמה עברייני מין אכזריים. בחדשות הערב נוכחתי בסגידה לאלילי הספורט, הרוק והבידור, ובמהדורת חצות ראיתי כיצד מלבים פוליטיקאים להבות של שנאת אחים. בליבי חשבתי, האם הפנמנו את המסר שבחורבן עד שאנו באים להשיב את העבודה לירושלים?
חוששני כי הקרבת קרבנות מתוך מציאות של שחיתות ועוול, רשע ופשע אינה אלא שיבה לחזון הפורענות של הנביא ישעיהו, השואל את אנשי ירושלים המושחתים הבאים בחג להקריב קרבנות בבית ה': "למה לי רוב זבחיכם?" ומטיח בהם: "חודשכם ומועדכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח!" קריאתו הרמה כי "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה", מהדהדת באזניי כאשר רואה אני את הבהמות המוקדשות לקרבן.
אכן, חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם. גופים העוסקים בצדקה וחסד, המסייעים לעניים ולחלשים, התומכים בנכים ובחולים ועוד שכמותם הם הראויים יותר מכל לכינוי "התנועה לכינון המקדש".
"אתם רוצים מקדש וקרבנות?", אני נוהג לשאול את תלמידיי. "אם כן, תפסיקו לנסות לתקן את המצב הגיאופוליטי הנפיץ כל כך בעיר העתיקה, ותתחילו לתקן את המצב החברתי במדינה".
גם כשמחמירים צריך לעשות זאת בשום שכל. חובה לשמר מנהגים אבל לא להקצין ולנפח אותם מעבר לכל פרופורציה
להחמיר אבל לא להסתגף / הרב ד"ר עידו פכטר
לחג הפסח יצא שם של חג שבו אנו נשארים רעבים. זה לא רק בגלל שמצה פחות משביעה מלחם. השתרשה איזו תפיסה שבחג הפסח אנו מוותרים מראש על ההנאה שבאכילה.
הסיבה לתפיסה הזו מושרשת עמוק בהלכה. כידוע, בפסח אנו מקפידים להתרחק מכל בדל של חמץ. לא רק נמנעים מלאכול אותו; אנו אסורים גם ליהנות ממנו, ובכלל אנו מצווים שחמץ בכלל לא יהיה בבעלותנו בימי החג. נוסיף לכך את העונש המחמיר על אכילת חמץ (כרת) ואת הכלל שחמץ בפסח לא בטל בתערובת, ואפילו בשישים, ונבין מדוע מתייחסים אליו בכזו חומרה. התוצאה, אנו מעדיפים להימנע מלאכול כל דבר שיש בו חשש חמץ מאשר "להסתכן" באכילה. כך נמצא שבפסח נהגו שלא לאכול הרבה מוצרי מזון שנהגו לאכול לאורך השנה.
החשש הזה מחמץ הוא אחד הטעמים המרכזיים לאיסור אכילת קטניות אצל האשכנזים (וחלק מהמרוקאים). הדמיון שבין זרעי הקטניות לזרעי החיטה והשעורה, והחשש מפני עירובם של גרעיני חיטה בגרגירי הקטניות, גרם לקהילות רבות לאורך ההיסטוריה להימנע מאכילת קטניות, איסור שהתקבע במנהג. איסור זה התנפח אצל אנשים שונים גם למוצרים המופקים מהקטניות, כמו שמן, וגם לתערובת של קטניות, מה שמקשה מאד על אכילת מוצרי מזון רבים בפסח.
מנהג אחר, מאד מגביל, הוא השרויה. מחשש שמא נותר מעט קמח במצה שלא נילוש ונאפה, יש שמחמירים שלא לאכול את המצה יחד עם דברים רטובים, מחשש שהרטיבות תחמיץ את הקמח. כך נאסר כל שימוש באכילת מצה עם ממרחים או שימוש בקמח מצה לבישול, טיגון ואפייה. חסידי חב"ד מחמירים אפילו בכיסוי המצות, שמא ייפול עליהן דבר לח, ומרחיקים כל דבר רטוב מהן.
חומרות בפסח הן דבר מבורך. יסודן במנהג אבות, שאנו ממשיכים בדבקות. גם ההתרחקות היתירה מחמץ היא ראויה. אבל כמו בכל דבר בחיים, גם כאן חשוב להקפיד לנהוג באיזון. אסור לתת לחומרות שבהן אנו אוחזים לבטל מאתנו מצוות חג מרכזית, והיא השמחה. כך כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו, יז):
"שבעת ימי הפסח… חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'… כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין."
שמחה היא באוכל שאנו אוכלים. בזמן המקדש הדבר בא לידי ביטוי בקרבנות השלמים שהקרבנו. כיום הדבר בא לידי ביטוי בסעודות חג עשירות. מעניין, על פי אחד מהראשונים, רבנו מנוח בן יעקב (פרובנס; סוף המאה ה-13), זהו הטעם לאיסור הקטניות בפסח:
"ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח… מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות."
הנה כי כן, שמחה היא מצווה מדאורייתא, ויש לקיימה בפסח במאכל ומשתה. האם אין זה שיקול שצריך להיכנס עמוק להלכה? לדעתי כן. לכן צריך לשמור על איזון בריא. לא יעלה בעיניי על הדעת שחג הפסח ייתפס כחג שבו אנו נשארים רעבים. התדמית הזו מחמיצה את החג ורחוקה מציווי התורה.
אז איך עושים את זה? גם כשמחמירים צריך לעשות זאת בשום שכל. אסור לרדוף אחרי קולות אבל מצד שני אסור גם לנהוג כסומא בארובה ולהחמיר בכל דבר בלי דעת. חובה לשמר מנהגים אבל לא להקצין ולנפח אותם מעבר לכל פרופורציה. אני יכול להחמיר על עצמי אבל לא על חשבונם של אחרים, ובמיוחד לא על חשבונו של הציבור. את החג צריך לעבור בראש ובראשונה בשמחה, בשלום ובקירוב לבבות. אחרת, מה עשינו?
להתבונן על עצמנו – קובי פרידחי
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם.
חג הפסח הוא הראשון מבין שלושת הרגלים בהם היינו עולים לבית המקדש. מעניין לחשוב על השמות שנבחרו לחגים אלו ולדייק בעמדה הנפשית ששמות אלו מייצגים.
נתחיל בפסח, בו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים. לכל עדה ומשפחה יש את המנהגים והמנגינות שלה שנועדו לגרום לסיפור להיות חי ומעניין, לגרום לילדים להיות ערים ולשאול שאלות. למעשה, הסיפור כ"כ מפתיע ומרתק שזה לא מאוד קשה- החל מהסנה הבוער עד קריעת ים סוף כשבאמצע עשר מכות שכמו נלקחו מסרט. יחד עם זאת לחג קוראים דווקא "פסח", לא על מה שהיה אלא על מה שיכול היה לקרות. גם חג "המצות" נקרא על שם לחם שהיה אמור להחמיץ אבל עצר באמצע.
בשבועות אנו מזכירים את מעמד הר סיני וגם כאן שמו של החג לא מתרכז באירוע עצמו אלא בתקופה של שבע השבועות שהובילו אליו. למעשה רק חג הסוכות נקרא על שמו של הדבר עצמו. אני יושבים בסוכות, בחג הסוכות, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל.
החלוקה הזאת נכונה גם לתהליכים שונים בחיים וגם בתהליכי חיפוש עבודה ועיצוב קריירה, ניתן למצוא את שלושת הרגלים. יש את אנשי הסוכות, אלו שמתרכזים בדבר עצמו- איך העבודה שלי תיראה? כמה שעות אעבוד? האם יהיה לי מעניין? מה תהיה גובה המשכורת?
יש את אלו שהם כמו שבועות, החושבים על התהליך שצריך לעשות לקראת אותה עבודה מיוחלת- מהם תנאי הקבלה? כמה שנים עליי ללמוד? כמה ביקוש יש לזה בשוק? איך אבלוט ביחס למועמדים אחרים?
ויש את אנשי הפסח, אלו שחושבים על מה שהיה יכול להיות בבחירה התעסוקתית. התארים, העבודות והחלומות שיתפספסו ("יתפסחו" או "יתחמצו") ברגע שיקבלו החלטה לכיוון מסוים.
שלושת הרגלים מציינים תהליך- מיציאה ממצרים, פרידה מעבודת הפרך והיציאה לחירות, ההליכה במדבר וקבלת התורה ולאחר מכן הכניסה לארץ וקיום התורה והמצוות עצמם. העלייה לרגל שהייתה נהוגה בימים אלו וכן שאר המצוות באות להעביר אותנו תהליך שרלוונטי גם לבחירות אישיות שלנו- מה אנחנו משאירים מאחור, מה אנו לומדים ומקבלים בתהליך ואיך החיים שלנו ייראו אחרי הבחירה או השינוי.
שנזכה לדעת ולהתבונן על עצמנו בתהליכים שאנחנו עוברים בחיים ולתת להם מקום גם בנפש. ושנתחיל כמו בחג הפסח בפרידה מן העבדות, החמץ, הקיבעון וההרגלים הישנים לקראת המשך התהליך בחירות ובשמחה.
גדולי הדורות, בבואם להורות לרבים נזהרו מאוד הן מפני החשש לזילות הדת, והן מפני החשש לפגיעה בכבוד האנשים
על סערת החמץ בבתי החולים – הרב אבי רזניקוב
מליאת הכנסת אישרה את חוק החמץ שלפיו מנהל בית חולים יהיה רשאי להחליט בין היתר לאסור או להגביל הכנסה של חמץ למבנה המוסד הרפואי בחג הפסח. הוויכוח על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח היה תירוץ לתחילת הטלטלה הפוליטית. אולם הוויכוח ממש לא חדש. המטופלים והמבקרים בבתי החולים חיו במשך שנים עם האיסור להכניס חמץ .לפני כשלוש שנים פסק בג"ץ, בדעת רוב, כי אין לבתי החולים בישראל סמכות לאסור הכנסת חמץ בפסח. עוד נקבע כי למאבטחים בבתי החולים אסור לחפש מזון בתיקים של באי בית החולים או לפנות לבאי בית החולים בכל הערה, הנחיה או הסבת תשומת לב בנוגע להכנסת מזון במהלך חג הפסח. העתירות נסבו על האיסור להכניס מזון פרטי לבתי החולים בחג הפסח, ובפרט לחדרי המטופלים, ולא עלתה כל טענה לגבי כשרות חדר האוכל של בית החולים או לגבי כשרותו של המזון המסופק על ידי בית החולים. האיסור לא נקבע בהחלטה של משרד הבריאות, אלא הוטל על ידי רוב בתי החולים בארץ, בעקבות דרישה של הרבנות הראשית.
בחג הפסח לא רק אכילה והנאה אסרה תורה, אלא שגם לא יהיה לך חמץ ולא יראה לך חמץ. איסור זה, חריג משאר איסורי תורה. מה הפתרונות כדי שאדם לא יעבור איסורים אלו בפסח? למעשה, התורה לא כותבת במפורש מה לעשות, וישנן כמה אפשרויות. ניתן לשרוף את החמץ, ניתן להפקירו, ואף אם לא הפקירו אלא ביטלו שייחשב כעפר, מעיקר די בכך כדי שלא יכשל באיסור "בל יראה" (מ"ב תל"ו ה'). הכלל ההלכתי הוא שאדם אינו עובר על איסור 'בל ייראה' כשרואה חמץ שאינו שייך לו. ואינו עובר על 'בל יימצא' אף כשהוא ברשותו אך אינו באחריותו. כיוון שכך, השוהים במרכז הרפואי אינם עוברים על איסור 'בל ייראה' ו'בל יימצא'.
ההלכה גם אינה מחזיקה לאיסור דבר שאינו מוכח, על כן, חטים שבאו בספינה והן יבשות אין חוששים שמא נפלו עליהם מים ובאו לידי חימוץ (טוש"ע או"ח תס"ז ג').
גדולי הדורות, ובפרט בדורות אחרונים, בבואם להורות לרבים נזהרו מאוד הן מפני החשש לזילות הדת, והן מפני החשש לפגיעה בכבוד האנשים. ה"חזון איש" למשל ביאר את המשנה המתירה למכור כלי עבודת הקרקע בשביעית למי שאינו מקפיד על השמיטה, כשניתן לתלות במלאכות המותרות בשביעית, למרות החשש שייעשה בהם מלאכה האסורה בשנת השמיטה, שאם לא כן, "נגרום לשנאה בין האנשים" (שביעית פ"ה מ"ו).
סקר שנערך השבוע קובע באופן חד־משמעי כי גם כיום רוב היהודים בישראל, כ־71%, נמנעים מאכילת חמץ. במקרה של הדתיים, החרדים והמסורתיים האדוקים מדובר ב־100%, ואילו אצל המסורתיים הלא־דתיים יש רוב של 92% לאי־אכילת חמץ.
ממקורות שונים ניתן להוכיח כי חדירה יזומה ומכוונת לפרטיותו של אדם מותרת, ופעמים אף מוצדקת, כגון מניעת נזק, או סכנה לציבור, וסמיכות הכתובים "לא תלך רכיל בעמך" ו"לא תעמוד על דם רעך", מוכיחה שאיסור רכילות נדחה כשהינך מתעלם מנזק הזולת (שו"ת יחווה דעת, ח"ד, סי' ס'). אך במקרה זה כיוון שאינך מזיק או פוגע בזולת אין הצדקה לחיפוש בכליו.
ר' שלמה זלמן אויערבאך בספרו עוסק במקרה שאדם רוצה לכבד את חברו באוכל אבל הוא יודע שאותו אדם לא יברך. פוסק הרב אויערבך שמותר לתת לו את האוכל, כדי למנוע השלכות חמורות יותר כמו שנאה (מנחת שלמה, סימן ל"ה).
לפני שנים היה נהוג שיולדות נשארות כעשרה ימים בבית החולים לאחר הלידה, והיה הסכם בין קואליציוני שכל הבנים ימולו בבית החולים. כאשר התקצרה השהות בבית החולים, התעורר החשש שיהיו ילדים שלא ימולו, אך חשש זה התבדה כשהתברר כי הכל דואגים למול את בניהם! מתברר שהחוק שחקקה התורה לפני למעלה מ-3000 שנה נשמר גם ללא הסכמים קואליציוניים, וללא הרשות המחוקקת.
זהות יהודית
אבי שגיא – מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר בתקופת הראשונים – פרק ל"ט
התלמוד (יבמות כד, ע"ב) קובע כי לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. בעלי התוספות מקשים: "אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף". שאלה זו מלמדת שיש מסורות שונות ביחס לקבלת גרים. אבל, עמדה זו אינה הולמת את עמדתם העקרונית של בעלי התוספות היוצרים אחדות בין המקורות השונים. לפיכך הם כותבים:
"וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) 'ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים' וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) 'דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד'".
הנחת המוצא של בעלי התוספות היא שלא מקבלים גרים שמניעיהם זרים. למרות זאת, התגיירו נוכרים, אלא ש"מעצמן נתגיירו". לפי עמדה זו יש שתי מערכות גיור: מוסדי ולא מוסדי. גיור מוסדי נעשה על ידי בית דין רשמי. גיור עצמי נעשה על ידי הגרים עצמם. גיור ללא בית דין אינו תקף, לפיכך יש להניח כי גרים אלה התגיירו לא על ידי בית הדין הרשמי, שלא קיבלו גרים מסוג זה, אלא הם התגיירו על ידי שלשה הדיוטות. למרות האמור הם גרים, שכן, בית דין אינו מכונן את הגיור, הוא רק עד להתרחשותו.
התוספות, בדומה לרמב"ם, מניחים שיש בהלכה שני סוגי נורמות: אידיאליות וריאליות. מבחינה אידאלית רצוי שאדם יתגייר לפני בית דין מוסדי. אבל ההלכה מכירה בגיור גם בפני בית דין לא מוסדי. שכן, אי אפשר לשלול את תוקף הגיור על ידי שלילת בית דין, שכן הגיור מונע על ידי המתגייר.
עמדה אחרת בתוספות מבוססת על הדעה, שלפיה גרים שהתגיירו שלא בפני בית דין מוסדי הם "גרים גרורים". גרים גרורים נבדלים מגרי אמת, שכן מדובר בגרים שהתגיירו מחמת היראה. כך שנינו במדרש:
"וכן הגבעונים שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו קבלתי אותם ועל שביקש שאול להזדקק להם והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם שנאמר (שמואל ב' כא) 'ויהי רעב בימי דוד' וגו'" (במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה).
ההבחנה בין גרי אמת לבין גרים גרורים אינה פורמלית גרידא. היא מלמדת על כך שלגרים המתגיירים מחמת יראה ופחד מוקנה מעמד ייחודי. הם אמנם גרים, אבל מסתבר שהתוספות וראשונים אחרים סברו שיש לנהוג כלפיהם בריחוק מסוים. רבנו מנחם המאירי, המשקף הן את מסורת הרמב"ם והן את מסורת חכמי התוספות, כותב:
"ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם על ידי בית דין הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בית דין הגדול מחזיקין אותם בגרים מ"מ אלא שלא היו מקרבין אותם כל כך עד שיהו רואים מה סופם. ועל אלו אמרו 'קשין גרים לישראל כספחת' ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבית דין הגדול אלא אחר דקדוק גדול ובירור הכוונה" (בית הבחירה עבודה זרה, ג ע"ב).
אפשר להניח שהעמדה הראשונה מניחה שגיור על ידי הדיוטות תקף לחלוטין. לעומת זאת, לפי העמדה השנייה גיור עצמי מחולל גיור, אבל מבחינה חברתית יחס הקולקטיב אליו הוא חשדני. חשד זה יוביל, מן הסתם, לריחוק, אבל לא עד כדי הוצאתם מהקולקטיב. לפי העמדה הראשונה, רצוי שמניעי הגיור יהיו לשם שמיים, אבל זו אינה דרישה הלכתית הכרחית. לפי העמדה השנייה, גם אם המניעים לא קובעים את תקפות הגיור, הם רלוונטיים לבחינת מעמדו של הגר בקהילה.
העובדה שמניעי הגיור אינם רלוונטיים לתקפות הגיור עולה מהניתוח שמציע התוספות לשני סיפורים תלמודיים: מעשה הלל ומעשה רבי חייא. לפי התוספות בשני המקרים המגיירים היו משוכנעים שבעתיד עמדתם הדתית של הדתית תהיה כנה – 'לשם שמיים'. ברם, מופע עתידי זה הוא השערה בלבד, והגיור אינו עומד על חוט השערה של תיקוף השערה זו. שכן, התוספות אינם מכירים בגיור מותנה. כפי שראינו במאמרים הקודמים, גם קטן שגויר קשה להפקיע את גיורו, קל וחומר בגרים בגירים. ההשתייכות לעם היהודי אינה ארעית: נוכרי שהתגייר – הוא יהודי. שינוי סטאטוס הוא חד- כווני. הפירוש המוצע על ידי התוספות מתכתב עם עמדתם המחייבת בדיקת מניעי המתגייר. לפיכך הם מבקשים להכניס את המקרים הבעייתיים תחת מטריית מניעי המתגייר הנכונים. אבל הם הבינו שפירוש זה אינו יכול לעקור את ההלכה ממקומה: אין יהדות למחצה או יהדות מותנית.
ה'עיתוי הנכון' לכל דבר נקבע מצד ההנהגה האלקית
ולא יכלו להתמהמה – שלא נחמיץ עיתוי גורלי – הרב שנוולד
ה'עיתוי הנכון' של כל פעולה הוא מרכיב חשוב ביותר בהתנהלות האנושית, של היחיד ושל הציבור. בעבר ובהווה. בכל תכנית פעולה, בעשייה ובניהול תהליכים.
בראש ובראשונה נדרשת ה'פעולה הנכונה', או המענה הנכון לבעיה שנוצרה. אם הם שגויים, המטרה לא תושג. אולם ה'עיתוי הנכון' של כל מעשה חשוב לא פחות. אם ה'פעולה הנכונה' תֵּעָשֶׂה מוקדם מידי היא לא תשיג את מטרתה, ובוודאי אם היא תֵּעָשֶׂה מאוחר מדי, לאחר שהנזק כבר נגרם, או כשכבר לא יהיה בפעולה תועלת ו'הסוסים כבר ברחו מהאורווה'. היא 'תחמיץ את השעה' ותגרום לתסכול ולתחושת החמצה קשה.
ניתן למנות סיבות שונות הגורמות להשתהות ול'החמצת השעה'. קושי ב'ראיית הנולד' וזיהוי ההזדמנויות או הסיכונים. אי הבנת גודל השעה או את חומרת הסכנה. חששות אמיתיים או מדומים מלפעול בזמן המתאים. עצלנות וחוסר רצון להתאמץ. בכולם כש'ירד האסימון' היה כבר מאוחר מידי. כולנו מכירים דוגמאות מן העבר להחמצות היסטוריות גורליות ברמה הלאומית שנהיו 'בכיה לדורות'.
ה'עיתוי הנכון' לכל דבר נקבע מצד ההנהגה האלקית. "כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה" (רש"י קהלת ג א). אולם, לאדם יש בחירה חופשית להתאים עד כמה שניתן, את ה'עיתוי' לזמן המתאים לו, בבחינת: "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו כג). דבר שאינו 'בְּעִתּוֹ' לא יצלח.
החשיבות של ה'פעולה הנכונה' ב'עיתוי הנכון' הוא אחד מהיסודות של חג הפסח; של מצוות אכילת מצה ואיסור החמץ, ושל הגאולה העתידית.
העיתוי ההיסטורי של היציאה ממצרים היה חשוב מאד, הוא היה חייב להיעשות דווקא בתאריך הזה, והיה צריך להספיק לצאת לפני שהמצרים יספיקו להתעשת. לעם ישראל היה אסור להחמיץ את השעה. לכן הוא הצטווה להיות מוכן ליציאה חפוזה ממצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב יא).
אסור היה להם להתעכב, לשום צורך שהוא: "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'" (שמות יב לט). "שומע אני מאליהם, תלמוד לומר: 'ולא יכלו להתמהמה'" (מכילתא שם), אסור היה עליהם להתעכב אפילו כדי להשלים את החמצת הבצק, כדי להצטייד בלחם לדרך. "להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך!" (מכילתא שם).
המצה ואיסור החמץ מזכירים לנו את חשיבות ההקפדה על העיתוי של היציאה ממצרים, החשיבות של החיפזון והאיסור להתמהמה: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז ג). כל מי שנקלע למקום שבו אופים את המצות, מתרשם כבר ברגע הראשון מהחיפזון – הנדרש להשלים את תהליך הכנת המצה עד שמונה עשרה דק'. שלא חלילה 'תוחמץ' השעה!
כך גם לגבי הגאולה העתידית. הרב סולוביצ'יק כתב, לאחר השואה, את מאמרו החשוב "קול דודי דופק" כמשל על פרק ה' בשיר השירים, ומתוך תקוה שנשמע את ה'דפיקות' של הקב"ה על דלתנו לגאולה, הפותח לנו 'חלון הזדמנויות', כדי שנתנהל בהתאם ונקדם את הגאולה טרם יסגרו, ולמען לא נחמיץ את השעה: "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה וכו'. שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – ויתמהמה". (שם).
הזיקה שבין ה'עיתוי הנכון' ובין ה'פעולה הנכונה' באה לידי ביטוי בין היתר גם בקטגוריה מיוחדת של 'מצוות עשה שהזמן גרמן' (משנה קידושין א ז). מצוות עשה שחיובן תלוי ב'עיתוי הנכון' – בחלות של זמנים מסוימים, שעצם חלותם מצריך את קיום המצוות הללו בזמנים מוגדרים.
ובאופן כללי: "כל הקורא פסוק בזמנו – מביא טובה לעולם, שנאמר: 'ודבר בעתו מה טוב'" (סנהדרין קא א).
מסירות נפש וחירות פנימית – כיסוד מכונן למנהיגות ושלטון – תמר מאיר
לומדי הדף היומי התחילו השבוע בלימוד מסכת סוטה. החל מדף יא במסכת, מובאות דרשות רבות העוסקות ביציאת מצרים, וכולן מתחילות מדיון במשנה על מידה כנגד מידה תחילה מידת פורענות, בנוגע לטקס הסוטה, ובהמשך מידה טובה:
במדה שאדם מודד בה מודדין לו… וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות א) "ותתצב אחותו מרחוק" לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר שנאמר (במדבר י"ג) "והעם לא נסע עד האסף מרים…" (משנה סוטה, א, ז-ט)
על כך שואלת הגמרא: "וכן לענין הטובה, מרים וכו'. (בתרגום) האם זה דומה? שם שעה אחת, וכאן שבעה ימים! אמר אביי: אמור – ולעניין הטובה אינו כך – כלומר לא מתקיים הכלל שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. אמר לו רבא: והרי כתוב "וכן לעניין הטובה", אלא אמר רבא: הכי קתני (כך יש לשנות): וכן לענין הטובה: דבאותה מדה, ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות".
במידה שאדם מודד בה מודדין לו, ומדה טובה מרובה ממידת פורענות. כללים אלו מתבררים כנכונים לא רק בנוגע לשכר שקיבלה מרים על ההמתנה לאחיה, אלא חוזרים ומופיע בגמרא סוטה בנושאים שונים הקשורים ביציאת מצרים:
מידת הפורענות בנוגע לפרעה היוזם את הפורענות ראשון, ואף לוקה בה ראשון – "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל" – תנא: הוא התחיל בעצה תחילה, לפיכך לקה תחילה; הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב: "ויאמר אל עמו"; לפיכך לקה תחילה, כדכתיב: (שמות ז) "ובכה ובעמך ובכל עבדיך".
לעומת פרעה, זוכות המיילדות שלא צייתו לפרעה לשכר מופלג:
"ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים – רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מ"ד בתי כהונה ולויה, אהרן ומשה; ומ"ד בתי מלכות, דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב: (דברי הימים א' ב) ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכתיב: (שמואל א' יז) ודוד בן איש אפרתי וגו'".
אהרן, משה ואולי אף דוד – מי שנושאים בתפקידי המפתח החשובים והמכוננים ביותר: כהונה, נבואה ומלוכה, הם צאצאיהן של נשים שהיתה להן מסירות נפש ומצפן ברור בנוגע לנדרש מהן. דוקא מי שלא נכנעו לכוחו של השלטון המוחלט במצרים, והעזו לצאת כנגדו, זכו לכונן את שלושת הבתים – המוסדות השלטוניים – החשובים ביותר של ישראל.
יכולת העמידה של נשים צדקניות במצריים על ערכיהן וחרותן – היא שמכוננת את המשך דרכו של ישראל כעם.
