הבה ניתן אמון האחד בשני שכל אחד מבקש את הטוב
תרבות המחלוקת נעדרת – הרב יובל שרלו
"אתה מדבר מפוזיציה; אתה ביביסט; אתה רל"ב; אתה פריווילג; אתה ימני קיצוני; אתה שמאלני קיצוני; אתה בוגד; אתה פאשיסטי; בעבר לא אמרת שום דבר על אותו המקרה; אתה מקבל כסף מהקרן החדשה לישראל; אתה מקבל כסף מתורמים עלומי שם אוונגליסטים; אתה רוצה להתחנף לאמצעי התקשורת השמאלניים; אתה רוצה להתחנף לאמצעי התקשורת הימניים; חחח; אתה מסית; אתה מוסת; פייק ניוז", ועוד אין ספור ביטויים מעין אלה הפכו לדבר שבשגרה.
זה אוסף מקוצר של אופי השיח המתקיים היום. המכנה המשותף של כל המשפטים האלה הוא שהם כוללים בתוכם "תביעת השתקה", לאמור: הם שוללים את זכותו של הצד השני בכלל להביע עמדה, או קובעים מראש שעמדתו לא לגיטימית, ועל כן אין שום צורך להקשיב לה ולהתבונן האם היא נושאת אמירה משמעותית כלשהי. התחרות היא רק מי ישמיע את הדברים בקול גדול יותר, וישכנע את המשוכנעים להגדיל ולהקצין את דרכי הביטוי כדי לנצח במאבק שאין לו כל משמעות. הוא לא מזיז איש מדעתו המקורית, כי אם מבצר כל אחד במקומות בחומות גבוהות יותר.
בכך נעקרת משמעות המחלוקת ממקומה. תרבות המחלוקת היונקת עמוק משורשי הקיום מבוססת על ההנחה שאף לא אחד מחזיק בידיו את האמת כולה; על החשיבות הגדולה של ההכרה ש"כפטיש יפוצץ סלע"; על הברכה הטמונה ממחלוקת – בכך שאדם יכול לבחון האם עמדותיו יציבות דיין, האם הוא יכול להעשיר אותן מכך שהוא נפגש עם יסודות הנמצאים בצד השני; על האמון שאדם נותן בצד השני, שאף הוא מכוון לטוב, גם כשאני סובר שהוא טועה. כל אלה נמחקים לחלוטין בסגנון התנהלות המחלוקת של היום, והופכות אותה למאבק כוחני, שעיקרו כאמור השתקת הצד השני בכלים שונים, למן עלבונות וארסיות, ועד אטימות האוזן ונעילת הלב. הדבר גם נועל את האפשרות להגיע להסכמה, לשאול את עצמך כמה רחוק אתה יכול ללכת לקראת הצד השני כשאתה פוגש הליכה כזו גם אצלו; לצאת מן המחלוקת כפי שהדריכו חז"ל "ואת והב בסופה".
לא רק ליבון הסוגיות העומדות על הפרק אינו מתקיים בדרך זו אלא שהיא גם מרעילה את האווירה, ומכוונת קרע עמוק המתדרדר לתחומים רבים ונוספים. היא פותחת פתח גם לרגשות קשים של עוינות ושנאה, ומציפה גם את מקומם של אלה שמשליכים גפרור אחד ובכך מציתים יער שלם.
זהותה היהודית של המחלוקת נלמדת היטב במקורות רבים בדברי חכמים. זוהי קריאה לפחות לאלה שהיא חשובה להם להשמיט את השימוש במשפטים אלה; הבה נשוב להביא לשדה המחלוקת טיעונים הנוגעים לעניין עצמו, ונפסיק להשתיק; הבה נעשה פעולה משמעותית הרבה יותר – נקשיב לפני שאנו עונים, ונשמע את הדברים המשמעותיים הנמצאים גם בעמדות הצד השני; הבה ניתן אמון האחד בשני שכל אחד מבקש את הטוב, אם כי אנו חלוקים מחלוקת עצומה בשאלה מהו אותו טוב. משעה שנאמני ההלכה והזהות היהודית יילכו בדרך זו תהיה אפשרות להרחיב את המעגלים שדוברים את שפת המחלוקת כראוי. והיא תיהפך מקללה לברכה.
כדי להתמודד עם מצב משברי יש לעמוד מולו לא נרפים, חלשים ורופסים, אלא יציבים- 'הִתְיַצְּבוּ'
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ – אבי רט
מצב של משבר אישי או לאומי, הוא מצב המייצר תחושת ערעור על היציבות שבחיינו. תחושה שכל מה שמקיף אותנו בחיים, ונותן להם יציבות- קורס חלילה.
מצב שכזה מצריך גיוס של כוחות נפש גדולים ויכולת להתבונן ולראות את המציאות מעל הרגע הנוכחי, מעל הכאן והעכשיו המדאיגים.
אחד ממצבי המשבר הגדולים ביותר של העם היהודי כבר בתחילת דרכו ביציאתו מבית העבדים במצרים, היה על שפת ים סוף.
המציאות האובייקטיבית נראתה קודרת ואבודה. הים לפנים, המצרים מאחור, ושום סיכוי או תקווה לא נראים באופק: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ… וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד..".
המצב כל כך קשה, עד שבני ישראל בכלל מתחרטים על יציאתם ממצרים, ומאשימים את משה בלא פחות מאשר באחריות על מותם הצפוי במדבר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם".
זהו רגע דרמטי, ושיאו של משבר המערער את היציבות הפיזית והנפשית. המוות נראה קרוב, ושום פתרון ריאלי לא נראה באופק.
ברגע הקשה הזה אומר להם משה משפט מכונן של מנהיג ושל מנהיגות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם...".
שתי מילות מפתח בדברי משה לדורו, ולדורות עולם, על דרך ההתמודדות עם משבר: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ".
כדי להתמודד עם מצב משברי יש לעמוד מולו לא נרפים, חלשים ורופסים, אלא יציבים- 'הִתְיַצְּבוּ'.
כדי להתמודד עם מצב משברי יש להגביה ראות מעל הרגע, להתבונן לאחור, והרחק לפנים- 'וּרְאוּ'.
לאסוף את כל כוחות הנפש ולהאמין שגם מהמשבר הזה נצליח לצאת. היציבות הנפשית, והאמונה שניתן להתגבר על המשבר- הם תנאי ליציאה מכל מצב קשה.
מעניין לראות שקוד היציבות הזה בהקשר של משה, מופיע פעם נוספת ברגע משבר, בעת שהיה משה הקטן וחסר ההגנה מונח בתיבה. במצב הקשה הזה, שחייו וקיומו של משה התינוק הקטן בסכנה, ומי יודע מה יעלה בגורלו, שוב אנו נתקלים ביציבות, הפעם של אחותו הגדולה מרים: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ'.
לא כתוב כאן 'ותעמוד אחותו מרחוק', אלא 'וַתֵּתַצַּב'. מרים ניצבת יציבה ומאמינה כדי להשגיח על משה ולדאוג לחייו ולעתידו.
המילה הזו תופיע פעם נוספת, ושוב בהקשר דברים שאומר משה רבנו.
לפני מותו והסתלקותו מן הזירה, משה סוקר בפני העם את מה שעבר עליו בעבר במצרים ובמדבר, מצבי המשבר בצד הניסים הגדולים, ועכשיו ערב הכניסה לארץ, כאשר הוא מוסר לעם את צוואתו, אומר משה לעם: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם'. לא 'אתם עומדים', אלא 'אַתֶּם נִצָּבִים'.
כדי להתמודד עם האתגרים, הנסיונות והמשברים- צריך לבוא אליהם יציבים, וצריך לדעת לראות אותם באור הנכון.
לימים של טלטלה ומשבר, וגם כשנראה שהכל אבוד, מניח משה רבנו לפתחו של העם את שתי מילות הקוד הנצחיות והרלוונטיות, שיש בכוחן לרומם את האדם ואת העם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ".
במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, הוא נתן להן יחס אישי ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן
כשהדימוי העצמי עובר בחינות קבלה – אבנעם הרש
בימים אלו מתחילות להגיע לילדינו תשובות מהישיבות ומהאולפנות על קבלה (או אי קבלה) ללמוד במוסד אליו נבחנו. שוב ושוב אנחנו נתקלים בתופעה המוכרת של נערים ונערות שצריכים להצטייד בשפכטל כדי לגרד את רסיסי הדימוי העצמי שלהם שמרוח על כביש האספלט שמוביל לאולפנה ולישיבה.
לא אכנס כאן לשאלת האפקטיביות של מנגנון הקבלה הנוכחי והאם ישנה בכל זאת דרך לנהל את המנגנון בצורה שתפחית את הצער ועוגמת הנפש שנגרמים בכל שנה לאלפי ילדים וילדות מעצם הדחייה, אבל אין ספק שמשהו כאן מצריך חשיבה מחודשת.
השבוע שיתפה אותי אישה שחזתה בכאב איך נכדתה כמו מתפוררת למול מכתב סירוב שאימת אותה למול ההשלכות החברתיות הברורות: בשנה הבאה היא תאלץ ללמוד במנותק מחברות הילדות שלה היות והיא הבת היחידה שלא התקבלה לאותה אולפנה.
לאחר מכן המשיכה אותה אישה וכתבה לי שלפני יותר מעשרים שנה שימשה בתור מזכירה של ראש אולפנה, שבינתיים נפטר כבר, שהיה נוהג ליצור קשר באמצעות הטלפון או מכתב עם כל התלמידות שלא התקבלו, היות ודמעותיהן נגעו בו במיוחד והיה חשוב לו להשפיע על מצבן הריגשי.
במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, אותו ראש אולפנה נתן להן יחס אישי ואכפתיות ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לכשעצמה לדעת לסרב ולדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן.
וכאן המקום שוב להזכיר את תפקידם האקוטי של ההורים בתיווך הדחייה ותחושת הכישלון לילדים שלהם. בהסבר שדחייה אינה אלא הזדמנות שניתנת לנו בדרך לכבישת היעד מחדש. והחיים כמו החיים, מלאים וגדושים בדחיות ואכזבות והעיקר לא לפחד כלל.
ואם תרצו, הנה בכל זאת השיעור לחיים שאותן בנות למדו מאותה אולפנה שלא קיבלה אותם. שיעור לחיים על הדרך להסתכל על כישלונות, שיעור ששווה זהב.
נזכרתי איך שלפני שנה בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הבת הקטנה שלהם:
יש להם בת בכורה ש'התרסקה' כאשר קיבלה תשובה שלילית מאולפנה שהיא רצתה ללכת אליה. למודי ניסיון החליטו ההורים להיות דרוכים ביותר לקראת תוצאות בחינות הקבלה שהגיעו עבור הילדה הצעירה: הפעם הם נערכו מראש, שמעו הדרכות בעניין, התייעצו עם פסיכולוגית שהיא חברה של האמא ובאו מוכנים ונכונים לקראת האירוע. מלומדי ניסיון מול ההיסטוריה הפעם ידעו לחכות מראש ולהמתין: פרץ של בכיות והסתגרות בחדר משמעם – תשובה שלילית. קפיצות של שמחה – תשובה חיובית.
אלא שלהפתעתם – לא קרה שום דבר משני התרחישים הללו. הילדה שלהם לא צעקה, לא בכתה, לא הסתגרה בחדר וגם לא פצחה בקפיצות של שמחה. פשוט כלום. רק המשיכה להתנהל כרגיל, ואם יורשה להם לציין- במצב רוח מרומם, מצוין ומלא בחיוכים. ההורים הסיקו שהילדה שלהם כנראה עדיין לא קיבלה את התוצאות, מפני שאם הייתה מקבלת, הם היו כבר אמורים להבחין בשינויי מצב הרוח.
עבר עוד יום ועוד יום ואז הם החליטו לפנות אליה בחשש ושאלו אותה אם יכול להיות שהיא לא הסתכלה במייל שלה או שהתוצאות של מבחני הקבלה פשוט לא הגיעו אליה. הילדה שלהם הסתכלה עליהם וענתה להם בנונשלנטיות: "התוצאות דווקא הגיעו". "מה? הגיעו? ו…?", שאלו ההורים בצפייה. "ולא התקבלתי", ענתה להם הילדה, ובזה הרגע נתנה את אות הפתיחה ליישום תוכנית החירום שההורים הכינו מבעוד מועד. הם ישר נתנו לה את הנייד של האבא ואמרו לה: "אנחנו רוצים שתתקשרי עכשיו למספר הזה, דברי עם החברה של אמא, היא פסיכולוגית והיא כבר מחכה לדבר איתך". אבל הילדה שלהם רק הסתכלה עליהם במבט שאומר 'באמת שאין לי מושג מה אתם רוצים ממני', ואמרה להם תודה רבה, אבל היא ממש לא צריכה להתקשר לאף אחד והיא מרגישה בסדר גמור.
כאן ההורים סיפרו לי שהם התבלבלו לגמרי ושאלו את הילדה: "את בטוחה? אמרת לנו שלא התקבלת לאולפנה, הכול בסדר? אנחנו דואגים…". ואז הילדה שלהם ענתה להם שבהתחלה כשהבינה שהיא לא התקבלה היא הרגישה מבואסת, אבל אז היא לקחה נשימה עמוקה וחשבה עוד על העניין והחליטה שהיא לא מתכוונת לתת לאף אחד להחליט על החיים שלה ולהשפיע לה על מצב הרוח. 'האולפנה לא רוצה אותי? הפסד שלהם!' היא הבטיחה לעצמה שהדימוי העצמי שלה לא יושפע ממבחן קבלה כזה או אחר, כי היא שווה הרבה יותר מזה.
וכאן המקום לקוות שכל בנות האולפנה שלא התקבלו, כמו גם התלמידים שקיבלו דחיות מהישיבות, יגיבו בצורה כזו. לו יהי.
אביעד הכהן – מלחמה בעמלק מדור דור
בסופה של פרשה מרוממת רוח, על שירת הים הנשגבה שכלולה בה, ניסי המתקת המים במרה, השלו והמן, באה פרשה שנראית נטועה לא במקומה. פרשת מלחמה קשה שהצליחה לזנב בישראל את כל הנחשלים שבו, פרשת עמלק.
שני מופעיה בתורה, בסיום פרשת בשלח ובסוף פרשת כי תצא קיבעו את מצוות "זכירת עמלק" לדורות. בשונה ממלחמות אחרות, שלמגינת לב תולדות ישראל משופעות בהן, מצווה אותנו הקב"ה בציווי מיוחד על זכירת מלחמה זו: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". גם כתיבה עלי ספר, גם זכירה על פה ('ושים באזני יהושע') וגם מעין-שבועה כפולה ('מחה אמחה') של הקב"ה שאין דוגמתה במקרא. לשונה הכפולה של חובת מחיית עמלק באה גם בספר דברים, אלא שבעוד שכאן הקב"ה הוא המתחייב, כביכול, "כי מחה אמחה", בספר דברים מוטל ציווי זה על ישראל: "מחה תמחה את זכר עמלק".
על טעם הבדל זה עמד אבי שיחי' בפירושו "תורת עם": בפרשתנו מדובר במלחמת עמלק, המלחמה הראשונה שעמה נאלצו בני ישראל להתמודד. לאחר הניצחון, היה חשש שיאמרו: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לפיכך מדגיש הקב"ה: "כי מחה אמחה", הניצחון – יד שמים הוא, לא מידכם. לעומת זאת, בספר דברים עומדים בני ישראל לפני הכניסה לארץ, שם ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בשלווה. "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב". אז מתקיים חשש הפוך, שמא ישכחו כי עמלק עדיין קיים בעולם, ויאמרו 'אחרים יילחמו', ה' יעזור!" לפיכך מצווה אותנו תורה: "מחה תמחה", אתה ולא אחר. הביטחון בה' אינו מעניק לך רשות לשבת בחיבוק ידיים ולצפות שיילחמו בשבילך.
לצד הדגשת חובת המחייה, מדגיש הכתוב בפרשתנו ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור". גם להצהרה זו אין אח ורע בתורה. יתר על כן: ראשו של פסוק, "כי יד על כס י-ה", "כֵּס", חסר, ולא "כּסֵא", כיסא שלם, מדגיש את עוצמת המלחמה בעמלק. וכפירוש רש"י על אתר, בעקבות מדרש חכמים: "כי יד על כס יה- ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כס' ולא נאמר 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו [=י-ה, ולא שם הוויה מלא]? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו..".
בהלכות מלכים (ה, ד) פוסק הרמב"ם: "מצוות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר 'החרם תחרימם'. וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תחיה כל נשמה'. וכבר אבד זכרם". בפירושו על אתר מעיר הרדב"ז (מצרים המאה הט"ז) כי מקור דברי הרמב"ם שלפיהם "כבר אבד זכרם" הוא בדיון לעניין כשרותו של גר עמוני, שמובא במשנת ידים (ד, ד): "בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש. אמר להם: מה אני לבוא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה. אמר לו רבי יהושע: מותר אתה. אמר לו רבן גמליאל: הכתוב אומר (דברים כג) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם"? אמר לו רבי יהושע: וכי עמונים ומואבים במקומן הן? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות, שנאמר (ישעיה י) "ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים". אמר לו רבן גמליאל: הכתוב אומר (ירמיה מט) "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון", וכבר חזרו. אמר לו רבי יהושע: הכתוב אומר (עמוס ט) "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה" ועדיין לא שבו. התירוהו לבוא בקהל". אכן, שואל הגרי"ד סולוביצ'יק, אם אמנם "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות", כולל עמלק, מדוע, פוסק הרמב"ם ש"מצוות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', וכי מצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', והלא גם עמלק אבד זכרו בין האומות, ומדוע לא הוסיף הרמב"ם גם בהלכה זו ש"כבר אבד זכרו"? לדעת הגרי"ד 'עמלק' אינו רק שֵם של עַם ספציפי, אלא כינוי לתופעה רחבה של אנטישמיות, שנאת ישראל ורצון להשמיד את כנסת ישראל.
למרבה הצער, תופעה זו לא אבדה מן העולם ולא נעלמה מעולם, אלא קיימת עמנו. לפיכך, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". מכאן, הגרי"ד מפרש את השוני בין פרשיות עמלק שבספר שמות ודברים. הציווי בספר דברים מתמקד ברשות היחידים. הוא פונה לכל אחד ואחד מישראל: "תמחה את זכר עמלק!", עליך לעשות הכל כדי להשכיח את 'זכרו' של כל אחד מיחידי עמלק ההיסטורי, הגנטי. לאחר שזה עבר ובטל מן העולם, כיון שנתבלבלו האומות, דומה ששוב אינו חל. לא כן הציווי בפרשתנו, שמתמקד ברשות הרבים ומופנה לכלל ישראל, המְצֻוֶוה לקַדֵש מלחמה– כקהילה, כעַם וכאומה, נגד כל תופעה של 'עמלקיות'. ציווי זה קיים לעולם, להילחם כנגד 'עַם עמלק', כנגד כל צר אויב הקם עלינו לכלותנו. שבכל דור ודור עומדים עלינו 'עמלקים' לכלותינו. והקב"ה מצילנו מידם.
היו יהודים תימנים בטנזניה שבכדי לשמור על זהותם היהודית בסתר עברו לגור בקרב שבט המסאי, שם לא נרדפו והיו חופשיים לשמור על דתם ואמונתם
יהודים תימנים ומתייהדים בטנזניה – הרב אליהו בירינבוים
טנזניה היא גן עדן לחובבי הטבע. בדרך כלל, נוסעים לטנזניה כדי לבקר בפלאי הבריאה, בספארי בשמורות הטבע, כדי להכיר את השבטים הנוודים, או כדי לטפס על ההר הגבוה ביותר באפריקה – הקלימנג'רו המפורסם. אבל, לא כולם יודעים שיש במדינה גם קהילה יהודית קטנה של "אנוסים תימנים" החיים בסתר בתוך הסוואנה האפריקנית ובין הנופים של יערות וביצות ועדרי זברות ופילים.
טנזניה, השוכנת לחוף האוקיינוס ההודי, היא מהיפות והמגוונות ביותר בארצות אפריקה. היא גובלת בקניה ובאוגנדה מצפון, ברואנדה וקונגו ממערב ובזמביה ומוזמביק מדרום.
בעיר ארושה בטנזניה, חיה כיום קהילה ייחודית של כמה עשרות משפחות, שמקורה בתימן וביהודים אתיופים שהצטרפו לקהילה וכן בני המקום המבקשים להתגייר.
ראשוני היהודים הגיעו מתימן לטנזניה באמצע המאה ה-19. היו אלו יהודים תימנים, אשר חצו את מיצר עדן למזרח אפריקה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. חלקם המשיכו דרומה, דרך אתיופיה וקניה והתיישבו בטנזניה של היום. התופעה של הגירת יהודים תימנים התרחבה למקומות שונים באפריקה, הם עברו לג'יבוטי, סודן, אתיופיה, אריתריאה, עומאן, סומליה וטנזניה. המניעים העיקריים להגירה היו כלכליים ופוליטיים, בעיקר עקב המעמד הנחות של יהודי תימן. מעמדם המשפטי של יהודי תימן הוגדר כד'ימי – בני חסות. הם היו זכאים לחופש דת ולהגנה בתמורה להכרתם בעליונותם הפוליטית של המוסלמים. הוטל עליהם לשלם מס ג'יזיה – מס הגולגולת, והם היו כפופים ל"תנאי עומר" – חוקים אשר מטרתם הייתה לסווג את היהודים כנחותים מהמוסלמים על ידי תקנות שונות. באותה תקופה החלו גם מבצעי העלייה של יהודים תימנים לארץ ישראל, שמקורם במצב היהודים בתימן והערגה לשוב לציון. בשנת 1881 החלה העלייה של "אעלה בתמר" מתימן לארץ ישראל.
התימנים שהגיעו לטנזניה החלו לחיות כיהודים נסתרים. הסיבות לאניסות היו שונות מתקופה לתקופה. באמצע המאה ה-19 היהודים התימנים פחדו שהמיסיונרים הגרמנים ינסו להמיר את דתם ולכן הסתירו את עצמם. החל משנת 1967 הם חששו מהשלטון הקומוניסטי שפעל בתמיכת קובה ורוסיה, ושוב הסתירו את יהדותם. החל משנת 1992 ועד היום הם חוששים מהרוב המוסלמי החי במדינה וחלקם עדיין ממשיכים להסתיר את יהדותם. נדמה, שהתופעה של יהודים תימנים אנוסים איננה מוכרת בעולם היהודי.
חוסר היציבות, סוציאליזם, רגשות אנטי-ישראליים והלאמה של האדמות עם עצמאות טנזניה מבריטניה ב-1961, גרמו ליהודים רבים לעזוב את המדינה ואלו שנותרו נאלצו לחיות בסתר ולשמור את זהותם הדתית בסוד. חלקם אף בחרו לחיות בתוך שבט המסאי הנוודים, שם הם הרגישו בטוחים ומוסתרים. צעירים רבים לא ידעו שהוריהם היו יהודים. כל מה שידעו הוא שהוריהם לא עבדו בשבת והיו צמחונים.
זקני הקהילה מספרים שהיו יהודים תימנים שבכדי לשמור על זהותם היהודית בסתר עברו לגור בקרב שבט המסאי, שם לא נרדפו והיו חופשיים לשמור על דתם ואמונתם. לוחמי המסאי מוכרים כשבט של נוודים עטופים בבדים אדומים עם עיטורי ראש צבעוניים.
כיום יש בית כנסת בעיר ארושה בו מתקיימות תפילות מידי יום, שחרית וערבית וכמובן בשבתות וחגים. התופעה המעניינת היא שבנוסף לצאצאי היהודים התימנים הפוקדים את בית הכנסת, הצטרפו לקהילה רבים מבני המקום שאינם בעלי שורשים יהודיים אבל מבקשים ללמוד יהדות ולהצטרף לעם היהודי.
אחזור ואדגיש את התובנה שלי, שתופעה זו מקורה בלימוד התנ"ך, באכזבה מדתות אחרות וברצון רוחני ואמיתי להיות עובד ה' ביבשת אפריקה. תופעה כמעט חלומית בעולם בו ההתנגדות לעם היהודי והאנטישמיות עדיין שולטים בכיפה.
מה הדין כאשר אדם רואה את האוקיינוס? בפשטות במקרה זה לשיטתם יש לברך 'עושה הים הגדול'
מה מברכים כאשר רואים את הים התיכון? – הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע עוברים בני ישראל את ים סוף, בדרכם למעמד הר סיני: "וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם". בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, איזו ברכה יש לברך כאשר רואים את האוקיינוס ואת הים התיכון?
ברכת הים הגדול
כחלק מהברכות שיש לברך אחת לשלושים יום, אותן מונה המשנה במסכת ברכות, מובאת ברכת הרואה את הים הגדול. ההסבר לכך שיש לברך רק אחת לשלושים יום הוא, שברכה זו היא תוצר של התפעלות האדם מהטבע, ולכן קבעו זמן קבוע בו אדם ממוצע מתפעל מחדש. איזו ברכה יש לברך כשרואים את הים הגדול?
נחלקו הראשונים:
א. הטור (או"ח רכח) הבין, שבעניין זה ישנה מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה במשנה. תנא קמא כותב, שהרואה ימים, נהרות גבעות וכו' מברך 'עושה מעשה בראשית', ואילו רבי יהודה שדרכו לברך ברכות מדויקות יותר (למשל 'בורא מיני דשאים'), חולק וכותב, שהרואה את הים הגדול מברך 'ברוך שעשה את הים הגדול'. להלכה פוסקים כדעת תנא קמא, שכן דעת רוב החכמים.
ב. הרמב"ם (ברכות י, טו) חלק והבין, שעל אף שבדרך כלל אכן יש מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה, בנושא זה, בברכת 'עושה הים הגדול' תנא קמא ורבי יהודה לא חולקים, ולמעשה רבי יהודה מפרש את דברי תנא קמא. תנא קמא שהזכיר את ברכת עושה מעשה בראשית דיבר על סתם ימים ונהרות, ואילו רבי יהודה דיבר על ברכת הים הגדול (ועיין בפירוש המשנה ט, ב).
להלכה פסקו השולחן ערוך (רכח, א) ושאר האחרונים כדעת הרמב"ם, שעל הים הגדול, בגלל חשיבותו, יש לברך ברכה מיוחדת, כיוון שהרמב"ם נחשב כפוסק משמעותי יותר מהטור. שנית, גם הרא"ש, אביו של הטור, כתב בתשובה (כלל ד, סי' ד) כהבנת הרמב"ם.
עם זאת, במקרה בו אדם בירך בטעות על הים הגדול 'עושה מעשה בראשית' כדעת הטור, אין הוא צריך לחזור ולברך שוב ברכה כתיקנה, כיוון שכפי שכתב המשנה ברורה (ביאור הלכה שם, ד"ה ועל) ברכה זו דומה לברכת 'שהכל' בכך שהיא כוללת את ההודאה על כל תופעות הטבע, שהן מעשי בראשית.
מהו הים הגדול
נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה, מהו הים הגדול אליו מתכוונת הגמרא שעליו יש לברך 'עושה הים הגדול':
א. הרא"ש (שם) הבין, שהים הגדול אליו מתכוונת המשנה הוא האוקיינוס, ולא ים התיכון, למרות שהתורה קוראת לו הים הגדול (במדבר לד, ו). בטעם הדבר נימק, שכפי שראינו לעיל במשנה, תנא קמא מונה תחילה את הימים והנהרות, ולאחר מכן רבי יהודה מוסיף את הים הגדול. משמע שכשם והנהרות והימים עליהם מדבר תנא קמא הם בכל העולם, הוא הדין לים הגדול.
עוד הוסיף וכתב, שהסיבה שאין להוכיח מלשון התורה הקוראת לים התיכון 'הים הגדול', שזו גם כוונת הגמרא, שכן התורה דנה ביחס לגבולות ארץ ישראל, ולכן ביחס לארץ ישראל הים הגדול הוא ים התיכון. לעומת זאת הגמרא דנה גם ביחס לשאר העולם, וביחס אליו הוא אינו הים הגדול, וכן פסקו להלכה המגן אברהם והמשנה ברורה (רכח, א).
ב. השולחן ערוך (שם) חלק וסבר, שכאשר הגמרא מדברת על הים הגדול – היא מדברת על הים התיכון כדברי הפסוק בבמדבר, וכן פסק הרב עובדיה (חזון עובדיה ברכות תסז). כך סבר גם ערוך השולחן (שם ד) שדקדק מהפסוקים האומרים שאלוקים קרא לאדמה ארץ ולמקווה המים קרא ימים – דווקא מקווה המים שבתוך הארץ נקרא ימים (וים תיכון הוא הגדול ביותר מבין הימים המוקף ארצות).
ג. גישת אחרונים רבים ביניהם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה כג, אות כט) והמנחת יצחק (א, קי) סוברת, שכיוון שהמברך ברכת 'עושה מעשה בראשית' יוצא ידי חובה, מספק יש לברך "עושה מעשה בראשית".
מה הדין כאשר אדם רואה את האוקיינוס? בפשטות במקרה זה לשיטתם יש לברך 'עושה הים הגדול', כיוון שגם אם אכן יש ספק האם הים הגדול הוא הים התיכון, וודאי שהאוקייינוס נחשב הים הגדול לכל השיטות. גישה מחודשת יש ברב שטרנבוך (שם) שהבין, שהסוברים שיש לברך על הים התיכון מבינים שיש לברך רק עליו, ולכן גם על האוקיינוס יברכו מספק רק 'עושה מעשה בראשית'.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-ל': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל (16) -מקומן ומעמדן של נשים בעולם חז"ל
בטרם נפנה לעסוק במעמדן של נשים בספרות חז"ל, נפתח במספר מאפיינים של הספרות החז"לית בכלל.
ממחקריהם של חוקרי התלמוד דניאל בויארין ומנחם פיש ניתן לעמוד על מספר תובנות: הקורפוס החז"לי בן 600 השנים, הוא מגוון ומקיף תקופות שונות ומקומות שונים בשיח בין הדורות. יש הבדלים בין תקופות: בין המשנה לבין התלמוד; בין מקומות: התלמוד הבבלי שהיה בסביבה של שלטון פרסי לבין התלמוד הירושלמי שהיה בשליטה של תרבות הלניסטית-רומאית. מסכתות התלמוד הן אנתולוגיות אנציקלופדיות. ובכל זאת, יש מספר מאפיינים כלליים לתרבות החז"לית. מאפיין מרכזי שכזה הוא המחלוקות, דעות המיעוט והעדר ההכרעה, ובצידן לעתים קיומה של גישה דומיננטית בחז"ל בסוגיות שונות (דניאל בויארין, הבשר שברוח-שיח המיניות בתלמוד, תל-אביב: 1999, עמ' 38-33; מנחם פיש, ברית עימות-קווים לפולמוס המחויבות הדתית בספרות חז"ל, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן, 2019, עמ' 20-17).
כאשר אנו פונים לסוגיית יחסם של חז"ל לנשים, ניתן להצביע על שני היסודות הללו: הגיוון והדעות השונות הלא מוכרעות מזה, והמגמה היותר דומיננטית מזה. מצד אחד, ניתן למצוא אמירות שונות ומנוגדות ביחס לנשים, ומהצד השני, אי אפשר להתעלם מכך שספרות חז"ל היא ספרות בית מדרשית גברית, הנוטה לדבר על הנשים ולא עם הנשים במסגרת הזירה הכי חשובה בעולם חכמים: הדיאלוג הבית מדרשי, שהוא לא אחת רווי בדעות קדומות גבריות.
המשפטן, פרופ' אבי וינרוט בספרו הידוע "פמיניזם ויהדות" חותר להציג עמדה מאוזנת של גישת חז"ל וההלכה ביחס לנשים. במבוא לספרו הוא מציג אמרות כלליות של חז"ל על אופי ודמות הנשים. יש אמרות מהללות בצד אמרות מגנות. להלן מספר אמרות מתוך שפע של אמרות חכמים לשני הכיוונים:
אמרות מהללות:
"מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להם [רבי יהושע] אדם נברא מאדמה, וכיוון שאתה נותן עליה טיפה של מים מיד היא נשרית. חוה לעומת זאת, נבראת מעצם, ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה" (בראשית רבה, יז, דיבור המתחיל: "שאלו את").
"למה [פנה משה בהצעת התורה] לנשים תחילה?- שהן מזדרזות במצוות" ( שמות רבה, כח, דיבור המתחיל: "ויקרא").
"האישה מכרת באורחים יותר מן האיש" (ברכות, י,ע"ב).
"נשים רחמניות הן" (מגילה יד, ע"ב).
"אין דרך האישה להיות יושבת בטילה" (ירושלמי, כתובות, פרק ה, ל, ע"א).
אמרות מגנות:
"רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות" (סוטה, כ, ע"א).
"עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו" ( קידושין, מט, ע"ב).
"האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא, פז, ע"א).
(אבי וינרוט, פמיניזם ויהדות, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2001: מבוא).
מסקנתו של וינרוט היא: "הנה כי כן, כבר מן המקורות שהובאו בפרק זה יכול המעיין להיווכח, כי התייחסויות חז"ל לנושא רבות הן, ולעיתים מזומנות שונות זו מזו באופן קוטבי". ובכל זאת, וינרוט סבור שמרוב המקורות והדעות ניתן לאתר רעיון בסיסי החוזר כחוט השני במקורות הרבים, ושהוא דומה לפמיניזם המתון נוסח קרול גיליגן, שאליו התייחסנו בטורים הראשונים של הסדרה, לפיו נשים לא שוות לגברים, אבל הגיוון לא מצדיק הפליה (וינרוט, שם, עמ' 20-19 ובהערה 58 בעמוד 20). זו גישה אפולוגטית ביחס לחז"ל, בה דנו בתחילת הסידרה לעומת גישות אחרות, ביקורתיות בהרבה.
לעומת וינרוט, חוקרת מעמד הנשים בתקופת המשנה והתלמוד, פרופ' שולמית ולר מציגה את התמונה הכללית העולה מתוך המחקר בסוגיה זו באופן פחות אופטימי:
"רוב החוקרים תמימי דעים, שספרות חז"ל כולה היא בעלת אוריינטציה גברית, והיא קובעת הבחנות ברורות בין גברים לבין נשים. לעומת תמימות דעים זו, חלוקים החוקרים בשאלה אם חכמי תקופת המשנה והתלמוד קיפחו את הנשים, או שמא רק הבחינו בין העולם הנשי ובין העולם הגברי, וכן בניתוח הסיבות להבחנות של חז"ל. התשובות לשאלת הקיפוח נעות מאפולוגטיקה מוחלטת, המבוססת על הטענה שהחכמים אימצו וביטאו את ההבדלים ואת חלוקת התפקידים שנוצרו על-ידי הטבע, עד להתקפה מוחצת, המבוססת על הטענה שהחכמים פעלו מתוך התנשאות, ולא מתוך שאיפת צדק, גם כאשר היטיבו עם הנשים” (שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 9).
רובנו, מכל צידי הוויכוח הפליטי, לא מתכוננים לעבור צד. המקסימום זה להכיר בזה שאחרים חושבים אחרת, המקסימום היותר לארג' זה ללמוד משהו קטן חדש שלא הכרת, עובדה או תפיסה
דברים שרואים מכאן – דבורה זגורי
מספרים על רב שיצא לוויכוח עם אפיקורס כל שהוא. ביום בו נקבע הוויכוח קם הרב וארז את מיטלטליו על הכרכרה, הוא לא לקח רק סנדוויץ' לדרך וספר או שניים, אלא ארז הרבה מהחפצים שלו, בגדים וכלים. שאלו אותו תלמידיו: "למה אתה לוקח איתך כל כך הרבה דברים? הרי תיכף אתה חוזר". ענה הרב: "ואם הוא יצליח לשכנע אותי?". הרב הזה מגיע לדיבייט רשמי, הוא המייצג של צד ספציפי, זה המנדט שלו, הטיקט שהוא בא איתו, הוא בתקן מסוים. מותר לו ואף חובתו להחזיק בצד המנוגד לאפיקורס, ובכל זאת הוא אומר: "אני לא יודע, ויכוח אמיתי צריך הקשבה אמיתית, והקשבה אמיתית עשויה להאיר לי צדדים שלא חשבתי עליהם, עובדות שלא ידעתי, דברים שיגרמו לי לסדר מחדש את מה שאני מעמיס על כפות המאזניים, ואז, בכנות, אין לדעת לאיזו צד תיטה הכף".
התלמידים לא הבינו את עומק הנכונות של הרב להקשיב באמת, אפילו עד כדי להשתכנע. כנראה שהם לא היחידים שלא מכירים כזו הקשבה, כי הסיפור הזה כל כך חריג שבגלל זה הוא מסופר, כיוצא מן הכלל. רובנו, מכל צידי הוויכוח הפליטי, לא מתכוננים לעבור צד. המקסימום זה להכיר בזה שאחרים חושבים אחרת, המקסימום היותר לארג' זה ללמוד משהו קטן חדש שלא הכרת, איזו עובדה או תפיסה ולהסכים להכניס אותן תחת כנפך, להרחיב את ארסנל ההבנות שבונות לך את התפיסות והדעה.
השבוע הייתי במפגש חברים, הקדשנו חמש דקות לפוליטיקה, כי אי היה אפשר שלא. בגלל שאנחנו שונים מאד בדעותינו עברנו באופן יזום מהר מאד לנושאים אחרים, שיש לנו בהם יותר הסכמה. לא נפגשים עם חברים בבית קפה בשביל לצאת כועסים, נעלבים או מיואשים. אני לא טובה בוויכוחים פוליטיים, או בוויכוחים בכלל, יש מבחינתי שתי אפשרויות: אם הוויכוח הוא עם אדם שיש לי עוד דרך ארוכה איתו, אז נסכים שלא מסכימים, נימנע מאזורי הוויכוח וזהו. אם תנוח עלינו הרוח, אולי נסכים להבין שיש לנו מה ללמוד מהצד האחר (בתנאי שגם הצד האחר יסכים ללמוד ממני כמובן. רק אני אלמד, רק אני ארכך את עמדותיי ואתקפל? זה לא.) ואם זה אדם שאין לי איתו דרך וקשר, אז בשביל מה להתווכח? אפשר להיפרד כידידים, גם ככה אנחנו נפרדים וגם ככה לא ידידים.
דעות הן לא מוצר שאתה רוכש או לא, אתה לא עובר ב'סופרמרקט הדעות', קורא מה שכתוב על האריזות ומחליט מה נכנס לעגלה שלך. דעות הן תוצר של הרבה מרכיבים, של העובדות שאתה מכיר או שחסרות לך, של המרחב שבו אתה חי, התרבות, מה אתה פוגש כל בוקר, של חוויות ילדות, של פחדי עבר ופחדים קונקרטיים ועוד הרבה מרכיבים מכוננים וקריטיים, מיקס סמיך של כל הדברים שרואים מכאן ולא רואים ממקום אחר. לכן רוב האנשים לא משנים את דעתם, לכן, לרוב אני לא רואה סיבה להתווכח; זה מתיש, מייאש וחסר סיכוי. אבל כשצריך לקבל החלטות, כשעמדות סותרות צריכות להתחלק באותו משאב, כשהוויכוח הוא לא היפותטי אלא צריך להכריע וההכרעה תביא חיים או מוות – אז כל צד מרגיש, ובצדק, שהוא שומר הסף של המשך הקיום ואסור לו לוותר. הפחד עולה והכעס והצדק ורגשות מוסריים שלא נותנים לך מנוח. הוויכוח נהיה מחויב המציאות, מחלוקת אמיתית שאין מנוס ממנה. חז"ל לימדו אותנו שלא צריך למסמס מחלוקת אמיתית, אפשר לצלוח אותה, בתנאי שהיא לשם שמים. אולי צריך לחקור ולחפש להבין איך נראית מחלוקת שהיא לשם שמים, ואולי נצליח לחיות איתה, ולא שתהיה "שלא לשם שמים" ותאכל אותנו באש.
הגאולה המקראית אינה יוצרת תנאים כלשהם למימושה אלא תולה זאת בקיום ההבטחה לאבות בלבד
חזות גבריאל – עם, ארץ ותורה
בראייה היסטריוסופית גרידא, מטרת גאולת מצרים, 'אם הגאולות', הייתה להגשים את הבטחת ד' לאבות, מה שקרוי בפינו, 'הבטחת הזרע והארץ'- "כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם", (בראשית י"ג, ט"ו). הקשר בין זרע וארץ הוא הכרחי ואין זה ללא זה. אין בהבטחה זו ובמקבילותיה; תורה ועצמאות מדינית הינה מהותה של הגאולה. עצמאות זו תיתכן רק כאשר זרע ישראל יושב בארצו ובארצו בלבד ולא באוגנדה.
על פי התוכנית 'המקורית' לא היינו אמורים כלל לסוב על עקבינו כדי לקבל תורה בהר סיני. התורה עצמה מעידה על כך בשמות פרק יג: "וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱ-לֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: וַיַּסֵּ֨ב אֱ-לֹהִ֧ים אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".
מסע של ארבעה עשר יום דרך אל עריש היה מובילנו לארץ המובטחת. החשש האלוקי ל'אובדן' ההיסטוריה מבריאת העולם ועד לרגע נכסף זה, בשל האפשרות שבני ישראל לא ירצו 'לשחק את התפקיד שנכתב עבורם', גורם 'לשינוי' בתוכנית המקורית. מעתה יקבלו בני ישראל את התורה בעל כורחם על אף שהם אינם מוכנים לכך מנטאלית, ואף לא משום בחינה אחרת.
מה היה קורה לולא השינוי בתוכנית? האם לא היינו מקבלים תורה? האם תיתכן גאולה ללא תורה? במדרשים ובתלמוד מובע הרעיון שלפיו הקב"ה התכוון לתת את התורה רק לאחר אלף דור ("דבר צוה לאלף דור"). הקב"ה הקדים ונתנה לאחר עשרים וששה דורות בלבד מבריאת העולם. רב סעדיה גאון ('אמונות ודעות'), מעלה את האפשרות ההיפותטית שלפיה היינו מגיעים באופן טבעי והתפתחותי לתרי"ג המצוות לאחר כעשרים אלף שנה. חס הקב"ה על עולם שיחיה באלילות תקופה ארוכה כל כך ו'שינה את תוכניותיו המקוריות'.
קשיי ההבנה הטבעיים למקרא רעיונות אלו אינם יכולים לעמעם את האמירה המקראית בדבר היחס בין עם וארץ לתורה. הגאולה אף אינה כוללת את המשיח, את בית המקדש, ואף לא את הגואל האולטימטיבי משה רבנו ששמו נעדר מן ההגדה של פסח; ולא בכדי. הגאולה המקראית אינה יוצרת תנאים כלשהם למימושה אלא תולה זאת בקיום ההבטחה לאבות בלבד.
יצירת התניה של גאולה כפונקציה של קדושת עם ישראל או של מצבו הרוחני יש בה בכדי לתמוך באמונה הנוצרית המתבססת על קשר זה באופן מפורש. לדבריהם, אנו נותרנו רק 'עם ישראל שבבשר' אך הם הפכו להיות 'עם ישראל שברוח'. מה שמציק לנצרות הקתולית אינו מספר הישיבות בארץ הקודש, כן ירבו. אדרבה, לימוד תורה וקיום מצוות מגמד אותנו בעיניהם ומצדיק את היותם בכלל, שהרי כבר 'קבע' שאול התרסי היהודי (הלא הוא פאולוס), מייסדה האמיתי של הנצרות, כי העיקר הוא האמונה והמחשבה ולא המעשה החיצוני (=ההלכה). כל ביטוי להצלחה לאומית לא 'דתית', כמו ניצחון במלחמה, 'כיפת ברזל' או פרס נובל ליהודי ישראלי הוא ל'צנינים בעיניהם'.
הזהות שהומשגה על ידי הרב קוק זצ"ל בין הלאום ל'דת' היא התשובה הניצחת לטענתם התיאולוגית של הקתולים. זהו ההסבר להגדרה המטאפיסית הפוזיטיבית אותה מציע הרב ל'ארץ ישראל' בתחילת ספרו 'אורות': "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ." הגדרת הארץ באופן מטאפיסי מצרפת אותה ל'לאום' ול'תורה' שהם מטבעם כאלה.
אלו הם גם דברי המהר"ל מפראג ('נצח ישראל', פרק א): לדבר, הגאולה היא מעין תמונת ראי לגלות. "עוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה".
הגלות הינה: יציאה מן הארץ, פיזור בין הגויים ושיעבוד מלכויות.
הגאולה היא היפוכם של דברים: שיבת ציון, קיבוץ גלויות, ועצמאות מדינית.
כדי לנסוק מבירא עמיקתא לאיגרא רמא יש צורך בניסיונות בונים ומחשלים
המשברים כניסיונות מחשלים – הרב ד"ר רונן לוביץ
"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכולָּם" (אבות ה, ג), ובעשרה ניסיונות נתנסה, לדעתי, גם העם כשיצא מעומק המצולה של מצרים ועלה והתעלה אל מול פסגת הר סיני. אחרי שזכו לראות את עשר המכות, התנסו בני ישראל בעשרה ניסיונות, כשברום היו נפילות, ופרשתנו מתארת אותם בפרוטרוט:
הראשון – עצם היציאה ממצרים שהייתה בבחינת "לך לך" של אברהם – היכולת לעזוב את הסביבה המוכרת, ולצאת להליכה אל ארץ לא נודעת, וזאת בחיפזון, כאשר "גַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". השני – לפני קריעת ים סוף, כאשר הם נתונים בין המצרים ובין הים. לפי המתואר במקרא חלקם איבדו עשתונות, ולדברי המדרש התפלגו לארבע כיתות, כשהמשבר יצר פיצול של תפיסות ופתרונות. השלישי – כשנדרשו להיכנס למימי ים סוף בטרם נבקעו המים: "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", ולדברי חז"ל היה צורך בירידה נחשונית אל המים הסוערים. הרביעי – חוסר מים: "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", וכשמצאו "לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם". החמישי – חוסר אוכל: "כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ… לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". השישי – ללקט מהמן בדיוק את הכמות הדרושה ולא יותר: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם". השביעי – לא להותיר מהמן עד בוקר. היו מי שהתקשו להימנע מאגירה "וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". השמיני – להימנע מלצאת ללקט את המן ביום השבת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ". התשיעי – הצמא ברפידים. כאן כל העם מאבד עשתונות: "וַיָּלֶן הָעָם… לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". העשירי – מלחמת עמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים". אחרי תשעה ניסיונות שלוו בנפילות, העשירי היה קודש, ובני ישראל יצאו להילחם וזכו לניצחונות.
בעוד שאברהם אבינו עמד בכל עשרת ניסיונותיו, בקרב בני ישראל היו מי שכשלו בניסיון זה או אחר. עם הוא ציבור הטרוגני המכיל בעלי תכונות שונות. יש ביניהם אופטימיים ופסימיים, בעלי עוצמות וחלשי כוחות, גדולי אמונה ובעלי אמונה רפה. בעתות משבר, ביטחון הציבור במנהיגיו מתערער, הלכידות עלולה להישבר, רוח נכאים מחלחלת וחלושיי הכוח, שאמונתם רופפת, גוררים מטה את סביבתם ופונים לנתיבי התלונות ולמחוזות הייאוש.
לזכות בני ישראל ייאמר שהניסיונות שעמדו בפניהם היו כרוכים במצוקה תהומית ובחרדה קיומית. מדוע הא-ל מוציאם ממצרים לא דאג להם מלכתחילה לשפע של מים ולמן מהשמים? נראה שהניסיונות הקשים באו ללמדם שאין אפשרות להיגאל ולהגיע להצלחות והישגים מבלי להתמודד עם כישלונות וקשיים. כדי לנסוק מבירא עמיקתא לאיגרא רמא יש צורך בניסיונות בונים ומחשלים. ניסיונות אלה הפגישו אותם עם כוחותיהם הפנימיים, ואפשרו להם לנער חוצנם משאריות העבדות, לחדש כוחות, ולהכיר טוב ומקרוב את חסדי ה'. בהמשך למדו בדרך הקשה כיצד חזון ואמונה, מעניקים תקווה.
אברהם אבינו עמד בכל ניסיונותיו תודות לכוח האמונה ולחזון הרוחני שלאורו הלך. כאשר יש לאדם או לעם אמונה וחזון הוא מסוגל להתרומם ולהתקדם. הפתגם המוכר אומר: "אם יש לך 'למה', תוכל לשאת כל 'איך'!" כאשר אובד החזון כל אבן נגף קטנה עלולה לגרום למעידות.
החברה הישראלית מתמודדת כיום עם ניסיונות קשים ומגוונים: ביטחוניים וכלכליים, משפטיים וחברתיים. אסור לשבור את הכלים, וחובה לשמר את החזון המאחד, את ההבנה לחרדות ולמצוקות של מגזרים וקבוצות שונות ואת האמונה ביכולת להתגבר. עלינו לראות את הבעיות כניסיונות, להפוך כל צרה להזדמנות להתחדשות, וכל משבר כניסיון מאתגר, כי אין לנו ארץ אחרת ולא עם אחר, ואם נאמין ונשתדל, וזה עם זה גם נדבר, נזכה להתגבר ואף הרבה יותר.
המלחמה הזו איננה סתם שדה קרב, מדובר במחלוקת יסודית על מהותו של העולם, ועל מקומו של הטבע בו
ידיו של משה – מיכל טיקוצינסקי
תיאור מלחמת עמלק חותם את פרשתנו. המלחמה, לפי התיאור בפסוקים, נעשית בשני מישורים: המישור הארצי המעשי- הלוחמה בראשות יהושע והמישור הסימבולי הפסיכולוגי- הרמת ידי משה למרום. מה בדיוק הועיל משה וידיו המורמות מסבירה לנו המשנה במסכת ראש השנה. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים…" (ג, ח). לפי המשנה, הרמת הידיים נועדה לסמן ללוחמים מי לוחם עבורם. וכל עוד היו חדורי אמונה בה', היו נוצחים.
אולם, לפי המדרש הרמת ידיו של משה לא נועדה להחזיק את הלבבות וכי הוא באמת נשא משא כבד: השמש! וכך נאמר במדרש: משה העמיד גלגל חמה במלחמת עמלק, שנאמר "והיה כאשר ירים משה". ואין ירים אלא לשון שהעמיד גלגל חמה שנאמר (חבקוק ג) "נתן תהום קולו רום ידיהו נשא" (תנחומא תצוה, ט).
המילה "ירים", לפי המדרש, היא מילה טעונת משמעות ועניינה נשיאת גלגל חמה כפי שבחבקוק משמש אותו שורש "רום" כדי לתאר שליטה בטבע (כנראה ע"י הזרמת מים כלפי מעלה). אם כן, לפי המדרש משה עומד ומחזיק את השמש שלא תרד על הלוחמים ותסיים את הלוחמה בטרם עת. או כדי להימנע מיתרון למי שמכיר את השטח בו הוא לוחם. לפי המדרש הזה משה ממש שותף לקרבות, אלא שתפקידו לדאוג לספק את אמצעי הלוחמה החיוניים ולאפשר ללוחמים להילחם עד להבאת הניצחון. הן לפי המדרש הזה והן לפי המשנה משה שותף פעיל במלחמה. אולם, במדרש על פרשת ואתחנן מובא אותו יסוד של העמדת השמש על ידי משה בהקשר מעט שונה. בדרך כלל יהושע הוא זה שמזוהה עם עצירת השמש במחצית השמים וגם אצלו נעשה הדבר לצרכים מלחמתיים (יהושע, פ"י). אצל משה מדובר בחריגה מן הפשט. אבל המדרש מציג חמש פעמים שבהן משה העמיד את השמש על עומדה ועצר את השמים:
ה' פעמים עמדה לו חמה למשה,
יום של מצרים ויסעו מרעמסס סכותה (שמות י"ב ל"ז),
ויום של ים שנא' וישב הים (שמות י"ד כ"ז),
ויום של עמלק שנא' והיה כאשר ירים משה (שמות י"ז י"א)
ויום של מתן תורה שנא' ויהי ביום השלישי (שמות י"ט ט"ז)
ויום של נחלי ארנון שנא' אז ישיר ישראל (במדבר כ"א י"ז) (דברים רבה, פר' ואתחנן).
מתוך עיון במקרים השונים מתברר שאין מדובר בהעמדת החמה דווקא אלא בשליטה באיתני הטבע בכלליות. הפעם הראשונה היא בפרשת בא, כשבני ישראל מסולקים ממצרים הכתוב מתאר שהם נוסעים מרעמסס שבמצרים ועד סוכות. לפי המדרשים מדובר במרחק עצום. ונחלקו המדרשים מהו בדיוק (ארבעים או מאה ושלושים פרסאות). כיוון שמדובר במסע בן יום אחד שכלל שש מאות אלף איש, נשים וטף מסיק המדרש שהשמש נעצרה והמתינה לכל השיירה הזו להתרחק דיים מאויביהם. המקרה הנוסף הוא ביום שבו עמד ישראל על הים (בפרשתנו: יד, כז). כשלפנות בוקר שב הים לאיתנו לאחר שבני ישראל עברו ביבשה בתוך הים וכך סגר הים על המצרים. איתני הטבע עמדו לו למשה ושירתו את מטרותיו וסייעו לו להינצל מן האויבים. המקרה השלישי הוא של מלחמת עמלק שדוברה כאן. הרביעי הוא ביום מתן תורה המוצג בכתובים כאירוע קוסמי שבו משרתים בערבוביה קולות וברקים וענן וכיו"ב. והמקרה החמישי הוא של זרימת המים באמצע המדבר שעליה אמרו את שירת הבאר. לא כל התיאורים הללו דומים. בחלק מן המקרים מתוארת הצלה שיש בה ניצול הטבע ופעולותיו ובחלק מהם מדובר על שינוי הטבע שמצביע על כך שישראל הם מעל הטבע, ובזה ההבדלה בין ישראל והעמים. הצבת מעשהו של משה בתוך הקשר רחב של שליטת משה בטבע טומנת בחובה הבנה חדשה של המתרחש במלחמת עמלק. זהו מאבק בין כוחות סותרים בעולם. כח האמונה במה שמעבר לטבע ולמקריות. בזה קושר המדרש בין עמידתו של משה בפוזיציה של לוחם האוחז בטבע ובין מי שמייצג את כח האמונה בה' בורא הטבע. המדרש גם מחדד שהמלחמה הזו איננה סתם שדה קרב, מדובר במחלוקת יסודית על מהותו של העולם, ועל מקומו של הטבע בו.
ואני יודע בבירור שיש לי בחירה חופשית, נשמה, ערכים מוחלטים ומשמעות לקיום
כתוב בספר שאני לא קיים – הרב ד"ר משה רט
"האם האדם הוא מיתוס?" כותרת זו מתנוססת על כריכתו של ספר שמוצאת לוסי בביתו של טומנוס הסאטיר, בספרו של ק.ס לואיס "האריה, המכשפה וארון הבגדים". תארו לעצמכם שהייתם נתקלים בספר כזה, הטוען באריכות ובהרחבה שאתם לא קיימים! הספר מביא טיעונים לוגיים מורכבים ונימוקים פילוסופיים חריפים, ומתוך הוא מסיק את המסקנה המתבקשת – שאין באמת בני אדם. האם תשתכנעו מהספר ותכירו באמת הקשה והכואבת הזו? ודאי שלא, משום שאם יש דבר אחד אותו אתם יודעים בוודאות גמורה (תודה לדקארט), הרי זה שאתם קיימים. גם אם אינכם יודעים מה להשיב לטיעונים שבספר, הם אינם מעלים או מורידים מאומה, כי השכנוע שלכם בקיומכם חזק בהרבה מהשכנוע שלכם בהיגיון של הספר.
באופן מפתיע, לא מעט ספרים בעולם טוענים טענות דומות. הם אמנם לא אומרים שהאדם אינו קיים, אבל שוללים מאיתנו היבטים משמעותיים מאד מהקיום שלנו. כך למשל יש הוגים וחוקרים הטוענים שאין לנו בחירה חופשית, שאין לנו נשמה, נפש או מציאות רוחנית כלשהי, שהמוסר והערכים הם רק עניין רגשי אבולוציוני, ושאין לקיומנו משמעות יותר מזה של אזוב בפינת המקלחת. את הטענות הללו הם מנמקים בשלל טיעונים מדעיים ופילוסופיים.
איך עלינו להתייחס לטיעונים אלה? ישנם הבאים במבוכה בגללם ומתחילים לתהות שמא זה נכון. אבל האדם הבריא בנפשו ידחה אותם על הסף, בדיוק כמו את הספר בדוגמא לעיל. זאת משום שאת כל אותם הדברים אנו חשים בוודאות הרבה יותר גדולה, מאשר הוודאות שלנו כלפי המדע והפילוסופיה. את עצמי אני מכיר הכי טוב בעולם, ואני יודע בבירור שיש לי בחירה חופשית, נשמה, ערכים מוחלטים ומשמעות לקיום. בכל זה אין לי ספק, ואילו במחקרים למיניהם אני מאמין בערבון הרבה יותר מוגבל. ממילא, לא יתכן שפרשנות לאיזו מחקר תגרום לי להפסיק להאמין במה שברור לי יותר.
ישאל השואל: אבל אולי השכנוע העצמי הזה שגוי? אולי אנחנו משלים את עצמנו? אולי – את זה אפשר לומר על כל דבר. אבל אם שכנוע כה עמוק עלול להיות שגוי – כל שכן שמחקרים וספרים למיניהם עשויים להיות שגויים. ולכן אעדיף להטיל ספק בהם מאשר באמיתות הברורות לי. לא צריך להתרגש מספרים כאלה, אלא רק להתבונן פנימה ולדעת את האמת.
אומה אינה יכולה להתנהל ללא חוקה וחוקים, אחרת עלולה להיות אנרכיה
חוק ומשפט – הרב מאיר נהוראי
קריעת ים סוף היתה נקודת שיא, שבמהלכה הגיעו ישראל לאמונה שלמה בהקב"ה. אולם בספר תהילים נאמר, שדווקא בים סוף ישראל חטאו: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ… וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהילים קו,ז).
האם אכן קיימת סתירה בין המתואר בתורה לבין המתואר בספר תהילים או שמא יתכן שים סוף היה מקום של התעלות רוחנית, אבל מנגד על הים החלה גם ההידרדרות הרוחנית של העם?
מתוך הכתובים המתארים את יציאת העם מהים ניתן לדייק את תחילתה של ההידרדרות: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף…". בדרך כלל נאמר "ויסעו ישראל" אולם כאן נאמר "וַיַּסַּע משה", דהיינו, משה נאלץ להאיץ בישראל לעזוב את הים ולהמשיך במסע.
וכך מפרש רש"י: "הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים… לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם".
לאחר ההתעלות הגדולה על הים החלה הידרדרות. התאווה אחר הממון העבירה את ישראל על דעתם. העם זיהה את הפוטנציאל בהתעשרות מהירה, ושכח לרגע את המטרה הגדולה שלמענה יצאו ממצרים. החטא המוסרי שחטאו על הים משקף יותר מכל את הקושי במעבר מתקופה ארוכה של שיעבוד ועבדות לתקופה של חופש וחירות. מי שיוצא לחירות מעוניין לקחת הכל ללא גבולות ומגבלות. כשמגיע רגע השחרור קשה לו לשים מעצורים, ולכן, ברגע שהעם נחשף לכסף ולזהב שהיו על סוסיהם של המצרים- הם לא היו מסוגלים להתאפק וכולם רצו לאסוף את האוצרות שהיו מוטלים על הים.
מיד לאחר יציאתם מהים, לא היו לעם מים לשתות בשל מרירותם ומיד הם מתלוננים: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם… מַה נִּשְׁתֶּה". משה ממתיק להם את המים: "וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט…". מהו אותו החוק והמשפט שהנחיל להם משה לאחר המתקת המים? בעל ספר הרוקח בפירושו לסידור התפילה (עמ' שעו) כותב: "כי חק פתרונו חלק…". כלומר, לאחר שמשה המתיק להם את המים הוא חשש ממציאות של "כל דאלים גבר" שחלוקת המים לא תהיה שוויונית, והעם עלול לקחת מים ללא הגבלה. שכן, רק לפני ימים אחדים היה להם מים בשפע ממי הנילוס, וכעת הם בלב המדבר במקום צחיח ללא מים. משום כך, המעבר החד ממצרים למדבר עלול היה לגרום לחוסר שליטה ולהתנפלות מיותרת על המים שתגרום לחלוקה לא שווה. לכן החליט משה לחלק בעצמו את המים בצורה הוגנת.
רבנו בחיי הולך רחוק יותר ולדעתו במרה משה מחבר לעם ספר חוקים שישמש אותם בלכתם במדבר: "ע"ד הפשט הם חוקי המדבר. כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם, איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים".
מהרגע הראשון שישראל נהפכו לאומה היה צורך במערכת חוקים מסודרת שתדריך את הציבור בלכתו במדבר. אומה אינה יכולה להתנהל ללא חוקה וחוקים, אחרת עלולה להיות אנרכיה בדיוק כפי שהיה על ים בשעה שבזזו מכל הבא ליד.
קרבת ה' אפשרית וזמינה ורק ממתינה, שנפנה לה מקום
אבות ג', ו'
תורה ואם – נעמי (יפֶה) עיני
"רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
נראה שרבי חלפתא נחוש ללמדנו כי קרבת ה' אפשרית וזמינה ורק ממתינה, שנפנה לה מקום. אם לא בפורום של עשרה לומדי תורה אז באגודה של חמישה, ואם לא בחמישה אז בחבורה של שלושה, ואם לא בשלושה אזי בתגובה לקריאת היחיד.
הרב אברהם יהושע הֶשל (1907-1972) מההוגים החשובים של יהדות ארה"ב – פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה בבית המדרש לרבנים באמריקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף – עסק במעמד האדם לפני האל וגרס, שלא רק האדם זקוק לאל אלא גם האל מחפש את האדם ("אלהים מבקש את האדם", 2003). השל נהג לצטט את רבי מנחם מנדל מקוצק, שמהגותו הושפע: היכן מצוי אלוקים? – במקום שנותנים לו להיכנס. הוא גם טען שאת האמונה הדתית יש לתרגם למעשים: "החוויה הדתית היא רגע, שבו האדם חווה את עצמו נתבע לפעולה על ידי אלוהים" (שם).
השל, מזכיר בכתביו את תפילת אברהם לבוראו, עת ביקש רחמים על תושבי סדום בזכות חמישים צדיקים, שאולי ימצאו בה, או 45 או 30, 20 או עשרה. (בראשית י"ח). אירוע זה מהדהד את משנתנו, ואני מוצאת, שבשני המקורות, מניין צדיקים מהווה נקודת הסכמה ואיזון – עמודו של עולם – בגין עשרה לא תחרב עיר על יושביה ובזכותם תשרה שכינת ה' בעולם.
משאובחנה אמי כחולה בסרטן ממאיר, פנינו לריבון העולמים בתפילות יחיד ובמניין, כשמילותיו של אברהם אבינו משמשות לנו עוגן: אולי נזכה בה עוד חמישים שבועות? ואולי יחסרון החמישים חמישה? בח"י שבועות זכינו, טרם שבה אל חי העולמים.
דברי רבי חלפתא מעלים בי שאלה: לו היתה לנו התורה כאם, האם היינו מעלים בדעתנו להקל ראש בהשגת קרבתה?
לתגובות: naomieini1@gmail.com
הבריטים, במאבקם במעפילי אקסודוס, עשו כל טעות אפשרית. הייתה זו אטימות מבית מדרשו של פרעה שהקשיח את לבו ולא שלח את בני ישראל מארצו
יציאת אפריקה ויציאת אירופה – יעקב ספוקויני
פרשתנו היא האֶפּוֹס הגדול על לידתו של עם ישראל ויציאתו מאפילה לאורה, תוך כדי מאבק הרואי ועזרה אלוקית מהדהדת. למרות כל זאת, הפסוק הראשון בפרשה עוסק דווקא בפרעה: "ויהי בשלח פרעה את העם". אברבנאל תמה על כך: "למה אמר 'ויהי בשלח פרעה את העם' והיה ראוי שיאמר 'בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלוקים' ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים?". נחמה ליבוביץ' מוכיחה מכמה פסוקים כי בכל הפרשות העוסקות בשעבוד מצרים קיימת הנגדה ברורה של הכתובים בין פרעה הסרבן ובין הקב"ה השולח את משה ובפיו בקשה אחת: "שלח את עמי!". פרעה מסרב פעם אחר פעם ואומר בין היתר: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", כלומר, יש פה עימות בין ה' הדורש לשלח את העם, ובין פרעה המסרב לשלח. לפיכך, ההכרזה שבראש הפרשה, 'ויהי בשלח פרעה', היא הכרזת הניצחון הברורה של ה'. וכך נאמר כביכול בשם ה' בשמות רבה: "אמר להם: אתם אמרתם וגם את ישראל לא אשלח ואני אמרתי 'שלח את עמי' – נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מאבק ההעפלה בשלהי השלטון הבריטי לא היה מתנפח לאותם ממדים תקשורתיים, אלמלא סרבנותה של ממשלת אטלי-בווין הבריטית. ככל שגבר המאמץ הציוני להקמת מדינה עברית, כך החמיר הדיכוי של השלטון הבריטי נגד הציונות. ככל שהעמיקו הפעולות של אנשי היישוב נגד הדיכוי הבריטי, כך גם הסלימו פעולות הבריטים נגד לוחמי המחתרת ומפעל ההעפלה.
שנת תש"ז – 1947, הייתה שנה מכרעת במאבק זה. יהודים ניצולי שואה מאירופה ויהודים חדורי רוח ציונית מצפון אפריקה ניסו בכל כוחם להגיע לארץ. על כל אחת מאוניות המעפילים מצפון אפריקה "יהודה הלוי" ו"שיבת ציון" נדחקו מאות מעפילים. הם עשו את כל הדרך ממערב מרוקו, קזבלנקה, אגאדיר והסביבה למחנה טנס שבאלג'יריה. אליהם הצטרפו יהודים מתוניס ואלג'יריה. יהודים אלה השאירו את רוב רכושם מאחור וחיו בתת-תנאים במחנה זה, במסירות נפש ממש. כל זאת, על מנת להגשים את המטרה ולעלות ארצה. מטנס הפליגו ישירות לארץ ישראל. הבריטים יירטו את האוניות והגלו את נוסעיהן לקפריסין. רק האוניה "הפורצים" הצליחה להבקיע את חומת ההגנה הבריטית ולהגיע לחוף מבטחים ליד נמל תל אביב.
הדרמה הגדולה ביותר, הייתה סביב האונייה 'אקסודוס'. כאמור, סיפור אקסודוס לא היה מתנפח למה שהתרחש בפועל אלמלא סרבנותם של הבריטים. מלכתחילה תוכנן מסעה של האוניה שכינויה העברי היה "יציאת אירופה תש"ז" יותר כמסע הסברה והתרסה נגד המשך שלטון הבריטים בא"י. שֵם האונייה נבחר כחלק מהמאמץ הציוני להוכיח את הקשר בין עם התנ"ך ובין ארץ התנ"ך. על סיפון האונייה היו יותר מ-4,500 בני אדם. רובם הגדול, ניצולי שואה. העיתוי שנבחר לצאתה של האוניה מצרפת לכיוון א"י לא היה מקרי. באותה העת, קיץ תשע"ז (יולי 1947), שהו בארץ כמה מאנשי ועדת אונסקו"פ – הוועדה המיוחדת לעניין א"י מטעם האו"ם. להמלצותיה של ועדה זו היה משקל מכריע בהחלטת האו"ם בכט' בנובמבר מאוחר יותר. כאשר נגררה האוניה לנמל חיפה ונוסעיה האומללים הורדו בכוח לאניות גירוש, צפו במחזה שלושה מחברי הוועדה. אנשי הסוכנות היהודית דאגו לכך שאישים אלה יצפו במתרחש. קשיות לבם של הבריטים כלפי ניצולי השואה עשתה עליהם רושם כבד. הבריטים, במאבקם במעפילי אקסודוס, עשו כל טעות אפשרית. לא זו בלבד שלא אפשרו למעפילים לעלות ארצה, הם הועמסו על אניות גירוש ושולחו לגרמניה, לאזור שבשליטת בריטניה. הייתה זו אטימות מבית מדרשו של פרעה שהקשיח את לבו ולא שלח את בני ישראל מארצו. 'פרעה הבריטי' אטם את לבו בפני אלפי שרידי השואה ולא אפשר להם להגיע ארצה. בכך תרמו הבריטים במו ידיהם ליצירת הרוב הדרוש בוועדה (8 מול 3) ואחר כך בעצרת האו"ם להחלטה על הקמת מדינת היהודים. כמו ביציאת מצרים, כך ביציאת אירופה ואפריקה, מתאימים דברי המדרש הנ"ל. אתם אמרתם ספר לבן ואני אומר אתחלתה דגאולה– "נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…"
Yaakovspok1@gmail.com
מכל האתגרים הרוחניים שמזמן הצבא לחיילים ולחיילות הדתיים, המפגש עם אחינו החילונים הוא המורכב מכולם
שאלה של תלמיד בערב פסח – הרב ד"ר עילאי עופרן
מכל עשרות השאלות ההלכתיות שאני נשאל בכל שבוע, האהובות עלי ביותר הן השאלות של ימי ששי או ערבי חג אחר הצהריים, כאשר מתקשר תלמיד, בוגר המכינה, ומבקש להתייעץ בדחיפות על משהו הנוגע לשבת או לחג הממשמשים ובאים.
בהרבה מהמקרים מדובר על איזו שאלה הקשורה בכוננות מיוחדת או ביציאה למשימה, והחייל מתלבט עד היכן מגיע ההיתר הנדרש לפעילות המבצעית וממה עליו להימנע. לפעמים יש שאלות הדורשות סיוע בתחום שירותי הדת או התיאומים הצבאיים, שאלות שקשה מאד לפתור אותן מרחוק, ודרושה התערבות של מישהו מתוך המערכת. בשאלות מעין אלו, אני מרבה להפנות את תלמידיי להתייעץ עם רבנים צבאיים, שאמונים על תחום זה בצבא, ונושאים על כתפיהם דרגות קצונה ולא במקרה. אך גם הרבנים הצבאיים לא תמיד מהווים פתרון לכל הבעיות.
"השאלות של ימי שישי" מספקות לי הצצה קלה אל עולמם של תלמידיי רגע אחרי צאתם מחממת המכינה אל העולם הגדול שבצבא. אל ההתמודדות במלא עוצמתה עם המשימות והעומס, עם הקושי הפיזי, המנטלי והרוחני. לראות מקרוב כיצד נראה המפגש המורכב של צעיר דתי, בן למשפחה דתית, שגדל לא פעם בישוב דתי, במערכת חינוך דתית ובתנועת נוער דתית, עם חילונים בני גילו, שעולמם רחוק ושונה מעולמו.
נראה לי כי מכל האתגרים הרוחניים שמזמן הצבא לחיילים ולחיילות הדתיים, המפגש עם אחינו החילונים הוא המורכב מכולם. השילוב בין הקרבה, הרעות והאחווה, ובין ההבדלים התהומיים באורח החיים, והעובדה שכולם מתחרים ונהנים מאותם משאבים ונדרשים לבצע יחד את אותן המשימות, הם הזדמנות למפגש מצמיח ומבורך, אך גם סכנה גדולה למריבה והתרסקות.
בערב פסח האחרון, בערך שעה לפני כניסת החג, קיבלתי שאלה שסיפקה לי הצצה לאחת ההתמודדויות הללו, ובד בבד מילאה אותי בשמחה גדולה שזכיתי בתלמידים נהדרים כאלו, שמאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים.
התקשר אלי תלמיד, בוגר המכינה שלנו, לוחם ביחידה מיוחדת וביקש לשאול שאלה דחופה – הוא נשאר בבסיס בחג ונאלץ לקיים שם את ליל הסדר. הוא וחבריו הוקפצו למשימת אבטחה בעיר הסמוכה והעבודה מתבצעת במשמרות. כמו כל יחידה צבאית, גם הם קבוצה של חיילים דתיים וחילונים.
הוא סיפר שהחבר׳ה החילונים התנדבו למשמרת של ערב החג אחה״צ, כדי שיישארו מספיק דתיים בבסיס כך שיהיה מניין בתפילה החגיגית של ערב החג. החיילים הדתיים החליטו בתורם, שהם לא יתחילו לערוך את ליל הסדר עד שהחבר׳ה החילונים יחזרו מהמשמרת, מה שלא צפוי לקרות לפני סביבות השעה 11 בלילה. כעת הם מבקשים כמה הנחיות הלכתיות ועצות מעשיות איך הכי נכון לעשות את זה – האם יוכלו לאכול דבר מה מוקדם יותר? מה חייבים לומר ועל מה אפשר לדלג אם מאוחר מדי? על מה חשוב להקפיד ובמה אפשר להקל? וגם כמה עצות ורעיונות לאיך אפשר לערוך את הסדר באופן שיהיה מזמין ומכיל עבור כלל החבורה, כולל אלו מרקע חילוני גמור.
שמחתי והתרגשתי משאלתו, ואחרי שבירכתי אותו בחג שמח ושה' ישמור צאתו ובואו במשימות המבצעיות שלו, חשבתי לעצמי שבזמן שאנחנו מתווכחים ומתלהמים על ״מדינה יהודית״ ו״כפיה דתית״, ומלהגים על חופש דת וחופש מדת, הם שם בשטח מוצאים פתרונות של אחוה ורעות. לפעמים יש לי רושם שהרבה ממה שאנו שומעים בחדשות בנושאים אלו, הם בעיקר חרחורי מלחמה של פוליטיקאים ומשפטנים.
כי הם שם בשטח מבינים את מה שאנחנו לפעמים שוכחים – שאין לנו עתיד בלי השותפות והיחד. כמו בהגדה, ״הרשע״ הוא לא מי שעובר עבירות וה״כופר בעיקר״ הוא לא מי שלא מאמין בא-לוהים, אלא פשוט מי שלא מבין מה זה להיות חלק מקבוצה, ממשפחה ומעם ו״מוציא את עצמו מן הכלל״.
מתי ההשתדלות האנושית צריכה להיות העיקר ומתי יש למעט בה?
נס וטבע בהיסטוריה הישראלית – הרב יעקב פילבר
האדם המאמין חי בין השתדלותו לקדם ולהשיג את צרכיו בפעילות אנושית לבין מסירת בטחונו לישועת ה'. בביטחון בה', שזו אחת התכונות המאפיינות את השלמות האנושית, יש להבחין בשני סוגים: האחד, הביטחון הפשוט, שהאדם מצפה שייעשה לו נס כשהשעה צריכה לכך, והשני, הביטחון התמידי, להיות בוטח בה' מדי יום ביומו שיעזרהו בהשתדלותו הטבעית בפעילות האנושית שלו.
מאז יציאת מצרים אין ההשגחה העליונה נוהגת עם ישראל בהנהגה אחידה. בארבעים שנות המדבר התנהל עם ישראל בהנהגה ניסית בלבד, ללא כל השתדלות אנושית, כמו שנאמר לישראל בדרכם לים־סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ואילו לאחר כניסתם לארץ אנו מוצאים מצבים סותרים, לפעמים דווקא משבחים את ההשתדלות של העם, ולפעמים ההשתדלות בדרך הטבע של עם ישראל תיחשב לחסרון. כמו במלחמת עי [יהושע פרק ח] בראשית כניסתם לארץ, נדרשו ישראל לנהל את מלחמתם על פי ה' בהשתדלות אנושית. ואילו מאוחר יותר בתקופת השופטים נאמר לגדעון במלחמת מדין [שופטים ז ב]: "עוד העם רב, למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך גדעון למעט בהשתדלות הטבעית, ולנהל את המלחמה בדרך ניסית.
וצריך להסביר מתי ההשתדלות האנושית צריכה להיות העיקר ומתי יש למעט בה. התשובה: היחס אל ההשתדלות תלוי במצב המוסרי של העם באותה השעה, שהרי התכלית היא להביא את אור דעת ה' במילואו לעולם, ועל כן, כאשר היחיד כפרט או העם בכללו נמצאים במצב מוסרי נעלה, שהאמונה בבורא עולם וקיום המצוות הם דבר המובן מאליו, וכשאדם זכה להיות במעלה רוחנית כזו, אין הוא צריך להנהגה ניסית כי הוא מסוגל להכיר יותר את יד ה' דווקא בהנהגה הטבעית התמידית ההולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, כי זוהי השלמות היותר גדולה לאדם כשהוא משתמש בחכמתו ובכוחותיו הגופניים והנפשיים להשיג את השלמות האנושית. הכרה זו תקרב את האדם לשלמותו יותר מאשר ההתקרבות הבאה מנס חד-פעמי שהמציא לו את מחסורו.
אבל, לא תמיד תביא השתדלות בפעילות אנושית את האדם לתוצאות הללו, כי כאשר ייפול העם ממעלתו, וישקע בהבלי החומר, בהיותו במצב ירוד כזה לא זו בלבד שלא יוכל להכיר את יד ה' דרך ההשתדלות האנושית בדרך הטבע, אלא אז גם קיימת סכנה הפוכה שככל שהאדם יצליח יותר בהישגיו האנושיים יאמר כי ידו הושיעה לו, ואז ההשתדלות האנושית תרחיק אותו מלהכיר את השגחת הבורא.
ולכן, בצאת ישראל ממצרים, שאז העם שקע במ"ט שערי טומאה, והאמונה טרם בשלה בעם, היתה הדרך הנסית הדרך הנכונה לקרב את העם אל דעת ה' וקרבתו, מפני שהנהגה טבעית לא היה בכוחה עדיין להביאו אל ההכרה שהמציאות מונהגת על ידי ההשגחה העליונה, והכרה זו יוכל לרכוש העם רק על ידי הנהגה ניסית. אבל לאחר ארבעים שנות גילוי שכינה במדבר, כאשר העם כבר התעלה באמונתו ודעת ה', הגיע הזמן להרגילו בהנהגה של פעילות וחריצות אנושית בכל חלקי החיים, מפני שהוא כבר מוכשר לדעת את ה' גם ממקור הטבע התמידי, ככתוב: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". על כן, בראשית כניסתם לארץ במלחמת עי, שישראל כבר היו מלומדים בנסים ודעת ה' היתה קרובה ללבבם, במצבם זה היתה טובת האומה ושלמותה להרגילם לעסוק בעצמם בהצלחתם, כי השלמות היותר גדולה לאדם כפרט ולאומה ככלל היא בהיותם עסוקים בכוחות עצמם בהצלחתם שזהו רצון הקב"ה. ואילו 'בימי שפוט השופטים', כשהעם ירד פלאים במצבו הרוחני, לא היה העם במצב כזה להכיר את ישועת ה' בהנהגה הטבעית, ועל כן כעבור שנים בימי גדעון, נתבקש גדעון דווקא למעט את ההשתדלות הטבעית, והיה צריך להראות לישראל את הישועה בדרך נס.
'שבת ישראלית' היא מיזם מבורך שראוי להמשיך בו, ואף להרחיב אותו ככל שניתן
שבת ישראלית – הרב ד"ר עידו פכטר
לאחרונה התעורר דיון ציבורי מקיף על אודות מיזם 'שבת ישראלית', שבמסגרתו נפתחו מוסדות תרבות ומוזיאונים במהלך השבת בחינם לכל המבקרים. לענייננו, ההכרעה הפוליטית אינה חשובה. הדיון שהתעורר חשוב בפני עצמו והוא כאן כדי להישאר.
שר התרבות מיקי זוהר טען בתחילה, שהוא לא מוכן להמשיך במיזם (בטענה שהממשלה לא אמורה ליזום פעילויות בשבת) משום שיש בו שינוי הסטטוס-קוו בתחום השבת. אם זו הסיבה, טוב שהמיזם נעשה. הסטטוס-קוו (מסמך תמציתי ולקוני משנת 47' שנועד לגייס את תמיכת המפלגות החרדיות בהקמת המדינה) שונה פעמים רבות לאורך שנות המדינה. אבל מעבר לכך שהוא עובר שינויים, יש בקידוש הסטטוס קוו עניין בעייתי. הסטטוס קוו הוא סוג של שביתת נשק, מעין נסיגה של שני הצדדים – הדתי והחילוני – מדרישותיהם כדי להשקיט את הרוחות הסוערות בתחומי הדת והמדינה ולאפשר למוסדות המדינה לקום ולהתבוסס.
גישה זו כלפי אתגרי הדת והמדינה היתה טובה לשנים שהיה צריך לרכז מאמץ בהקמת המדינה ובטיפול באתגרים הרבים שניצבו לפתחה. אבל הסטטוס קוו הוא רק השהייה של הבעיה ולא פתרון שלה. הוא לא באמת מספק מענה לשאלות המעסיקות אותנו כמדינה יהודית מודרנית, שממשיכות לרחוש מתחת לפני השטח כל העת. כך יוצא, שככל שהמדינה מתבגרת ומתבססת, ואנו כבר לא צריכים לדאוג להישרדות שלנו, המתחים בין דת ומדינה צפים ועולים מתחת לפני השטח, והסטטוס קוו לא מספק.
הפתרון נעוץ בדיאלוג. אמנת גביזון מדן, לדוגמה, שחוברה לפני עשרים שנה, היתה ניסיון ראוי להגיע להסכמות בענייני דת ומדינה מתוך דיאלוג. אין אף צד שיצא כשמלוא תאוותו בידו. ועדיין היתה הכרה משותפת שבכדי לשמור על לכידות חברתית כל צד צריך להכיר בצרכי האחר ולכבדם. כך הגיעו שם להסכמות בענייני השבת, שביניהן צמצום המסחר בשבת וכנגדו פתיחת מוסדות תרבות. 'שבת ישראלית', מבחינה זו, הוא מיזם שמבטא היטב את רוחה של אמנת גביזון-מדן.
יש שקשה להם לקבל הסכמה שכזו. מבחינתם, לשמירת שבת יש צורה אחת מאד מסוימת, היא הצורה הדתית, שנמנעת ממלאכות שבת ומתרכזת בבית הכנסת, וכל סטייה ממנה אינה יכולה להיות מוגדרת כשבת. אבל כפי שביקשתי להראות ברשימות האחרונות בנושא השבת, אפשר שבמיוחד כיום אנו נדרשים לפתח מבט מורכב יותר על השבת, כזה שיוכל להביא אותנו להסכמות.
הגם שאנו אוחזים בצורה ההלכתית של השבת, אני טוען שיש הבדל בין העוסקים במסחר בשבת לבין אלו שמבלים במוסדות תרבות. העוסקים במסחר פוגעים במהותה של השבת כיום מנוחה עבור עובדים וכיום של השבתה צרכנית. המבלים במוסדות תרבות, לעומת זאת, הגם שהם עלולים לחלל שבת באופנים שונים שם, עדיין מייחדים את השבת כיום מקודש שאותו הם מקדישים לתכנים שברוח. האם יכול גם הציבור הדתי להכיר אפוא בכך שיש ערך מסוים בהנגשת מוסדות התרבות עבור האוכלוסייה הרחבה ביום השבת? שיהיה פחות עיסוק בצרכנות ובמסחר ויותר בזהות ישראלית ויהודית?
יוזמת 'שבת ישראלית' היא ניסיון לבנות גשר מעל פערי הצרכים שבין החילונים והדתיים. חילונים, שאינם פוקדים את בית הכנסת, מבקשים לפתוח מקומות בילוי בשבת. הדתיים, מבקשים שהפרהסיה הציבורית תהא בעלת צביון "שבתי" ביום המקודש. פתיחת מוסדות תרבות בחינם, כך שימשכו אליהם קהל בשבת, היא הצעה שיכולה לספק את שני הצדדים מבחינה זו. אולי לא כולם יפקדו את בית הכנסת, אבל כן יהיה עיסוק ברוח.
לכן, 'שבת ישראלית' היא מיזם מבורך שראוי להמשיך בו, ואף להרחיב אותו ככל שניתן. אם נוסיף לכך, שברוב המקומות מקפידים שלא לעשות מלאכות אסורות במהלך הביקור – כך שגם דתיים יכולים להגיע – הרי שהמיזם הזה הופך למקובל יותר. יש אפוא לקוות שהוא ימשיך להתקיים ואף יקדם פתרונות מהסוג הזה בתחומים אחרים.
לצד סיפוק הצרכים הפיזיים סיפק הקב"ה לבני ישראל את הצרכים הפסיכולוגיים
מה המוטיבציה שלך? – קובי פרידחי
בתחילת הפרשה בני ישראל יוצאים ממצרים, הולכים בעקבות הקב"ה ומשה למדבר, עוברים את ים סוף ושרים את שירת הים. במעבר חד המשך הפרשה מתאר לנו בעיקר בכי, תסכול ותלונות. קשה להאמין שזה אותו עם שלפני רגע יצא ממצרים בניסים גדולים.
ישנן תיאוריות רבות המדברות על מוטיבציה ומנסות להגדיר ולהסביר אותה. אחת התיאוריות העדכניות היא תיאוריית ההגדרה העצמית (SDT-self-determination theory), לפיה ניתן לחלק את המוטיבציה האנושית לשני סוגים: מוטיבציה נשלטת ומוטיבציה אוטונומית.
המוטיבציה הנשלטת מדברת על אדם המונע מגורמים חיצוניים כמו השכר שהוא מקבל, העונש שהוא יכול לחטוף או ברמה העמוקה יותר כמו רצון לקבל הערכה מהסביבה או להימנע מתחושת אשמה. המוטיבציה האוטונומית מדברת על אדם שמונע מערכים אישיים או ערכים חברתיים ותרבותיים. לדוגמה- כיבוד הורים. לעשות דבר מה מכיוון שכך נכון לעשות או מכיוון שכך כתוב בתורה, זו מוטיבציה אוטונומית, ואילו כיבוד הורים בשל הפחד מעונש זו מוטיבציה נשלטת.
המוטיבציה האוטונומית עמידה יותר ועשויה להימשך לאורך זמן אך את המוטיבציה הנשלטת קל יותר להטמיע- ע"י תגמול ועונש. איך בכל זאת גורמים לאדם לעבוד ממוטיבציה פנימית? התיאוריה מצאה שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים שאם אלו מסופקים לאדם, במקום העבודה למשל, הוא עשוי לפעול מתוך מוטיבציה אוטונומית.
- אוטונומיה- יש לי אפשרות להשפיע על המצב בו אני נמצא כעת.
- מסוגלות- אני יכול להתמודד עם האתגרים העומדים בפניי.
- שייכות- אני מרגיש קרבה וחיבור לאנשים או לארגון.
כשבני ישראל יוצאים ממצרים, חלקם עשו זאת ממוטיבציה נשלטת- 'המשפחה שלי יוצאת', מהפחד להישאר או מתוך רצון להיות עם הצד המנצח. מוטיבציה זו טובה כדי להניע במהירות עם שלם לצאת ממצרים. עם זאת, כדי ללכת 40 שנה במדבר אל הלא נודע, צריך ליצור אצל העם מוטיבציה אוטונומית. בשלב זה- תחושת השייכות החדשה רק מתחילה להתגבש והם עדיין עבדים ללא מסוגלות מתאימה לכניסה לארץ ובוודאי ללא תחושת אוטונומיה.
החוויות שהם עוברים בתחילת הדרך מספקות להם את שלושת הצרכים: על שפת הים הם מתחילים לקבל אוטונומיה- "מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו". ברפידים, משה נדרש לכנס את זקני ישראל שמייצרים שייכות בין השבטים לבין ההנהגה. במלחמת עמלק, העם שהיה צופה מהצד נדרש להילחם ולהתפלל כדי לנצח, מקבלים כלים שמאפשרים להם להרגיש מסוגלות להמשך הדרך. כך, הקב"ה, לצד סיפוק הצרכים הפיזיים כמו מים, אוכל והגנה, מספק לבני ישראל את הצרכים הפסיכולוגיים שיביאו אותם למוטיבציה אוטונומית שתניע אותם לאורך זמן לקראת הפיכתם לעם.
הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו
ט"ו בשבט וריבונות – הרב אבי רזניקוב
בט"ו בשבט תש"ט התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. יומיים לאחר מושב הפתיחה הוחלט שם כי בית המחוקקים של מדינת ישראל ייקרא "הכנסת". הכנסת חוגגת את היווסדה מידי שנה בראש השנה לאילנות.
פרשת בשלח, אותה אנו קוראים השבת, מספרת על יציאת מצרים. בשבוע הבא יחול ט"ו בשבט, יום יסוד הכנסת. האם קיים קשר בין המועד ההלכתי לאירוע המכונן את חייה של האומה היהודית, הקמת מדינת ישראל? יציאת מצרים אינה מסתיימת ביציאת עם ישראל מארץ מצרים, אלא רק לאחר שהעם עובר בתוך ים-סוף, כשלב נוסף בדרך לקבלת התורה ולכניסה לארץ ישראל. שני תאריכים אלו נפגשים ביום הבאת הביכורים, בו נזכרו במפורש הכניסה והישיבה בארץ (ויקרא, כ"ג, ט-י"ז). הרב יואל בן נון מסביר (הרב יואל בן-נון, חמץ ומצה בשבועות ובקורבנות הלחם) כי הקשר בין שני האירועים אינו מקרי, אלא מרמז על עומק רעיוני. במילים "והיה כי תבואו אל הארץ…" פותחות שתי מצוות בספר דברים. מצוות שהתנאי לקיומן הוא ישיבה בארץ; המלכת מלך ומצוות ביכורים. מצוות המלכת מלך, ומצוות הביכורים ושאר המצוות התלויות בארץ, הן ביטוי לערך ההתיישבות על הקרקע – האדנות והבעלות הם תנאי לקיומה של חירות.
ט"ו בשבט נקבע כיום המבדיל בין שנה לחברתה בכל הנוגע לחיוב במעשרות. חודש שבט נתפס בידי חז"ל, כחודש הרה גורל להתפתחות האילנות. משכך, נודע לו גם מעמד הלכתי ייחודי. למעמד זה התלווה לימים גם היבט רוחני. לחמשה עשר בשבט שנקבע להלכה כראש השנה לאילנות, כבית הלל, יש משמעות גם לעניין שנות הערלה של העץ, גם לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, וכן לעניין שביעית. העובדה שכבר יצאו רוב גשמי הברכה של השנה ועלה השרף באילנות, הוא גם הביטוי לייחודה וטיבה של ארץ ישראל. הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו. נטיעת האילנות על ידי הקרן הקיימת לישראל הפכה סמל להתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל, זהו מועד המייחד את הגשמתה של הריבונות היהודית על ארץ ישראל.
במהלך ההיסטוריה פעמיים שארץ ישראל נתקדשה בידי עם ישראל בקדושה המחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ. הקדושה הראשונה הייתה בכיבושיו של יהושע בן נון. קדושה זו בטלה עם חורבן הבית הראשון. הקדושה השנייה הייתה עם עלייתו של עזרא הסופר ובית דינו. הם קידשו את רוב האזורים שהם ישבו בהם. קדושה שניה זו לא בטלה, לדעת הרמב"ם ועוד פוסקים, על אף חורבן הבית השני. יסוד זה תמוה מאוד, אפשר שביאת יהושע ועולי מצרים, שהייתה מטרת ד' ביציאת מצרים, ולוותה בנבואה, בארון, אורים ותומים ובכל ישראל, הייתה רק קדושה לשעתה, זמנית, ואילו עליית עזרא, שהייתה במתי מעט, בלא ארון ואורים ותומים תהיה קדושתה עולמית? במה גדול כח החזקה, כלומר, הישיבה בארץ, מכוח הכיבוש? ומדוע כשנלקחה הארץ מידינו לא בטלה החזקה כשם שבטל הכיבוש? עוד קשה, הרי בכיבוש יהושע הייתה גם כן חזקה ביחד עם הכיבוש, שהלוא ישבו בארץ, ומדוע עדיפה חזקה בלא כיבוש, מחזקה עם כיבוש? (כסף משנה שם).
יתכן שההסבר לכך הוא כי בימי עזרא הסופר שעלה לארץ ועמו רבים מישראל היה הדבר ברישיון מלכי פרס ומספר גדול של יהודים החזיקו בארץ וישבו בה גם לאחר חורבן בית שני עוד מאות בשנים בימי המשנה והתלמוד, ועל כן למרות שהארץ נכבשה על ידי הרומאים, לא הופקעה מהם הזכות שהוקנתה להם על ידי ממשלת פרס. זאת לעומת כיבוש יהושע שבטלה החזקה על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ו-52 שנה שלא היה איש שעבר ביהודה (שבת קמ"ה ע"ב).
גאולתנו היא המשכו של אותו מהלך שהחל בבית שני, נקטע ושב והתחדש. שתי הקדושות הללו, תלויות בקשר הממשי של עם ישראל עם הארץ.
הרב שלמה גורן תיאר את תפקידה של המדינה היהודית, כשלב מיוחד בתולדות עם ישראל. הרב גורן חילק את ההיסטוריה היהודית לשלוש תקופות, תקופת הבית הראשון והשני, תקופת הגלות והתקופה המשיחית. לפי השקפתו, למדינת ישראל יש ערך דתי עצום, ונודע לה מקום מיוחד בהיסטוריה היהודית. ובכל זאת, אין היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה ('מדינת ישראל לפי חזון הנבואה וההלכה', תורת המדינה, עמ' 468). הרב עמיטל טען כי מדינת ישראל היא ודאי הגשמת חזון הנביאים, אך זוהי לכל היותר גאולה חלקית, ולא גאולה שלמה. הוא משווה את מצבנו לימי בית שני – ריבונות יהודית, בעלת ערך דתי, שאינה הגאולה הסופית והשלמה) עלון שבות 151 תשנ"ח, עמ' 137-143(. הרעיון הפוליטי ורעיון ההתיישבות מבטאים במשותף את ערך הריבונות.
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא – מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק ל'
התפנית: השיח ההלכתי על מניעי המתגייר
ממכלול הדיון שנעשה עד כה עולה כי רצון המתגייר הוא היסוד המניע את הגיור. במקורות שראינו אין דיון בשאלה: איזה סוג רצון צריך להיות למתגייר כדי שהתהליך ייצא לדרך. גם הברייתא המרכזית במסכת יבמות (מז, ע"א -ע"ב), שהציבה את התנאים לכינון גיור תקף, לא התייחסה לשאלת סוג המניעים שאמורים להוביל את המתגייר לגיור. רצון המתגייר מחולל את הגיור. ההתייחסות היחידה של הברייתא לשאלת הרצון מתייחסת רק לבדיקת מודעת המתגייר לתוצאות גיורו: "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין וייסורים באין עליהם? אם אמר: איני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד".
הגר הבא להצטרף לעם ישראל "בזמן הזה" צריך לדעת כי הוא מצטרף לעם שגורלו לא שפר עליו. גיור הוא הצטרפות לגורל היהודי, ולפיכך על הגר לדעת מהו הגורל הצפוי לו. אם הגר מודע מיידעים אותו בתוצאות הנורמטיביות שינבעו מהצטרפותו לעם ישראל – מחויבות בתורה ובמצוות: "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות […] אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו – אכלת חלב, אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת, אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו – אכלת חלב, ענוש כרת, חיללת שבת, ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרם […] ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו".
במכלול תהליך הגיור, המקורות התלמודיים שאותם ניתחתי, משקפים הקפדה רק על רצון המתגייר המשקף מודעות ברורה להשלכות שינבעו ממעשה הגיור. הבדיקה מתייחסת אפוא אל העתיד – מה יקרה למתגייר אחר גיור; האם לא יחוש שהקיום היהודי הוא עבורו מעמסה קשה. המקורות לא מתייחסים אל העבר: השלבים שקדמו לגיור. לפיכך, מניע המתגייר לא נבדק כלל, שהרי שאלה זו אינה רלוונטית לתוצאת הגיור.
ראוי לשים לב לביטוי "בזמן הזה", בו משתמשת הברייתא. מהניסוח עולה כי בזמן אחר השאלה: "מה ראית שבאת להתגייר" לא הייתה עולה כלל. כפי שראינו, ההלכה פותחת את דלתות הגיור וכל החפץ להתגייר יבוא, יהיו טעמיו אשר יהיו. לכאורה, מנוסח הברייתא לא ברור האם הביטוי "בזמן הזה" מתייחס רק לשאלה הנוגעת לגורל העם היהודי בהווה או גם לבדיקה העוסקת במודעות המתגייר להשלכות הנורמטיביות של מעשיו. סביר להניח כי הביטוי "בזמן הזה" חל על שני הרכיבים הבודקים את תוצאות הגיור. מבחינה לשונית בשני המצבים מצויה הנוסחה הקבועה: "אומרים לו". העובדה שהנוסחה קבועה רומזת לכך שהשיח הביקורתי עם המתגייר מתייחס רק ל"זמן הזה".
בין כך ובין אחרת, אין ספק שברייתא זו היא חידוש ביחס למסורת התנאים שאותה למדנו בפרקים הקודמים. מסורת זו לא הציבה את שתי השאלות או את אחת מהן כפתיחה לשיח עם המתגייר. מהשוואה זו עולה כי הברייתא מציבה תנאי חדש בשיח עם המתגייר – בדיקת המודעות. תנאי זה חורג מהמסורת האחרת, כנראה הקדומה יותר, שלפיה די ברצון המתגייר כדי לפתוח הליך גיור.
גם אם יש בברייתא זו חידוש הוא מוגבל ביותר, שכן הוא מתייחס רק אל רצון המתגייר המודע ואינו יוצר שיח של חשד המתמקד במניעים שהניעו את המתגייר להתגייר. השיח המוצג בברייתא מכבד את הכרעת המתגייר להתגייר, ומתמקד בבדיקת מודעות המתגייר לתוצאות הגיור- בדיקה קצרה ביותר והתשובה לה נעשית באמצעות תגובה קצרה של המתגייר: אם ידווח על מודעתו מיד מתבצע מעבר לשלב הבא. שיח זה לא נועד להכשיל את המתגייר, לחתור אל המניע "האמיתי" למעשה הגיור. הוא מנוהל מתוך הבנה שיש לכבד את רצון המתגייר, ודווקא משום כך הוא חייב להיות מודע לתוצאת הכרעתו. השיח הוא שיח מודע, שבו הגר הוא סובייקט שיש לכבדו ולצעוד עמו. מקבלי הגיור אינם ועדת חקירה המנסה לערער את רצון המתגייר; מקבלי הגיור לעם היהודי צועדים עמו בדרכו אל העם היהודי מתוך הערכה לצעד זה ומתוך רצון להשלימו.
בניגוד למגמה זאת, המשקפת כנראה את המסורת העתיקה של פתיחת השער בפני גרים, מצויה מגמה אחרת לגמרי, המייחסת חשיבות למניעי המתגייר. בהקשר זו מוצבים שני סוגי מניעים: האחד חיובי– "לשם שמים", השני שלילי– "לא לשם שמיים". לסוג זה יש פירוט רב, כגון: "לשום אשה", "לשום שולחן מלכים", "גרי אריות", "גרי חלומות", "גרי מרדכי ואסתר" (ראו יבמות כד, ע"ב). השיח התלמודי עוסק ברלוונטיות של מניעי המתגייר לגיור. בספרות התלמודית יש ארבע גישות: עמדה אחת קובעת כי "לשם שמיים" הוא תנאי הכרחי לגיור תקף. לפי מגמה שנייה, מניע זה הוא תנאי לכך שבית דין יקבל את המתגייר לגיור, אבל היעדרו לא שולל את תוקף הגיור. לפי מגמה שלישית, בדיעבד, הגיור תקף גם אם המניע היה שלילי. לפי מגמה רביעית, מניעי המתגייר אינם רלוונטיים כלל; מגמה זו מחזירה אל קדמת הבימה את המסורת העתיקה.
בין "ברית מצרים" ל"ברית סיני" – הרב ד"ר שלום שרון
בבסיס "האמנה החברתית" עומד הרעיון שבתחילה בני האדם חיו בחופש מוחלט, אבל הם היו שרויים בחוסר ביטחון וללא הגנה; זאת הסיבה שהחליטו להחליף את המצב הטבעי בחיי חברה מאורגנים. הם נטשו את מצבם הטבעי ויצרו במקומו חברה בעלת חוקים המחייבים את חבריה. מצד אחד מצדיקים את כוחו של השלטון במדינה ומצד שני מבקשים להגביל את סמכותו ולהעניק לאזרחי המדינה חירויות וזכויות. מה נכון ומוסרי יותר?
ארון הספרים היהודי האתיופי מצומצם מאוד. לקהילה יש כ-68 ספרי קודש. כולם מכונסים בספר מצהף קדוס (ספר קדוש), שהוא הקנון של כתבי הקודש ברשותה של קהילת בית ישראל. הדבר שהתפעלתי ממנו מאוד כאשר הגעתי לישיבה בישראל היה הכמות העצומה של ספרי הקודש שמילאו את בית המדרש. אז היכן יראת השמים גדולה יותר – במקום שיש בו ספרים הרבה או במקום שיש בו יראת שמים גם ללא ספרים הרבה?
בפרשתנו בני ישראל יוצאים ממצרים וצועדים לקראת הר סיני. הם במעבר ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת. ממצרים לסיני. מעבר זה אינו רק מעבר גיאוגרפי אלא מעבר תודעתי. מעבר מ"ברית מצרים" או "ברית האבות" ל"ברית סיני". מה ההבדל ביניהן? בהיסטוריה היהודית ידועות שתי בריתות עיקריות שכרת ה' עם העם היהודי. הראשונה היא "ברית האבות" ("ברית מצרים") הברית השנייה היא ברית סיני". הרב סולובייצ'יק שרטט את קווי המתאר של שתי הבריתות: "נראה שברית האבות מתפקידה להורות וללמד את בני ישראל בדרך של דוגמא ולא על פי הציוויים. בעוד שברית סיני אומרת ליהודי מה לעשות ואיך להתנהג כבן קהל הברית, הרי ברית האבות פונה לתודעתו של היהודי, מלמדת אותו כיצד להרגיש כבן אדם וכיצד לחיות את יהדותו. ברית האבות […] זיקה לה יותר למצפוננו ולמעשינו. בקיצור: ברית האבות היא הרקע לברית סיני. האחרונה היא ההתגשמות במעשה של האמיתיות, הערכים והתודעה העצמית היהודית שנקבעו על ידי הראשונה". גם דוד הרטמן שרטט את קווי המתאר של שתי הבריתות: "ההבדל בין שני הדגמים הוא, שדגם יציאת מצרים תולה פעילות יהודית בהיסטוריה בהתגלותה של התערבות א-לוהים ישירה; בעוד שעל פי דגם סיני האציל הא-ל על העם היהודי את האחריות להכרעה על נסיבות ההשתלבות בהיסטוריה – על כל הסיכונים הכרוכים בזה".
נראה, אם כן, שברית מצרים מאופיינת בתפיסה תיאוצנטרית, שיש בה מקום להשגחה העליונה או לתקווה המשיחית. לעומת זאת, ברית סיני מאופיינת בתפיסה אנתרופוצנטרית, שבה אתוס התבונה ממלא מקום מרכזי בהובלת ההיסטוריה – האדם איננו מובל, אלא מוביל. נראה שבתודעת ברית אבות/מצרים התפיסה התיאוצנטרית (הא-ל במרכז) תופסת מקום משמעותי, ומצד שני תפיסה זאת מבקשת לאפשר לאדם חופש פעולה משום שהיא מאמינה באדם. לצד זה, תודעת "ברית סיני" התפיסה האנתרופוצנטרית (האדם במרכז) רואה את האדם במקום מרכזי ומצד שני היא עוטפת אותו בחוקים ולא מאפשר לו להתנהל על פי שיקול דעתו. אז מי קודם למי? תורת האדם או חוקי האלוקים? ר' נפתלי הרץ וייזל מכריע: "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי הא-לוהים העליונים, כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם עצמו ביראת א-לוהים, בנימוסים ובדעות, שבעבורם יאות להיקרא בשם אדם, ועליהם יכין לבבו ללמוד חקי הא-לוהים ותורותיו, ולשמור גם מצוותיו הנעלים משקול דעתו, שהיא תורת האיש הישראלי. וזהו שאמרו חכמים ז"ל: כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה" (דברי שלום ואמת). בניגוד לתפיסה זאת, הרטמן רואה את ברית סיני כעיקר. המצב מורכב. אין ספק שהתרבות הדתית של ביתא ישראל קרובה יותר לתודעת "ברית אבות/ ברית מצרים" מאשר לתודעת "ברית סיני", ולצד זה ישנה תודעת ברית סיני. יש לכך השלכות ברורות על התפיסה ההוליסטית הנבואית, שמשמעותה, כאמור, היא היכולת להתבונן בעולם במבט רחב דרך עינו הפקוחה של אלוקים, ולאו דווקא דרך הרציונל וההיגיון של ברנש חסר ראייה הוליסטית.
אפסות האדם העומד מול הא-ל הנשגב איננה מצביעה על חולשה, אלא על חוזק. ייתכן מצב שבו קוראים לאלוקים בשמו, אך אין מדברים עליו – משאירים אותו כמושג ערטילאי; ייתכן מצב שבו לומדים תורה ומקיימים את הטקסים והמנהגים הדתיים, אך שוכחים את אלוקים כישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות. המצבים האלה עלולים להתרחש בפרדיגמה של ברית סיני, אבל בפרדיגמה של ברית מצרים, כפי שמבינים אותה חכמי יהודי אתיופיה, קריאה לאלוקים בשמו היא לא כמושג ערטילאי, אלא בדיבור עליו. אדרבה, קיום הטקסים הדתיים כרוך באלוקים שהוא ישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות. ברית אבות / ברית מצרים כפי שהיא עדיין משתקפת בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה מאמינה שהאדם לעולם לא נולד חופשי, הוא כבול באזיקים לאלוקיו, לאבותיו ואימותיו ולקהילתו, אבל תודעה זאת היא שמביאה אותו להרחיב את גבולות החופש, להעצים את מידת המוסריות ללא צורך בחקיקת חוקים וספרים הרבה הממלאים את בית המדרש. אולי לכך התכוון בעל האמרה בתלמוד שמצוות בטלות לעתיד לבוא. האם אנו קרובים לעידן זה או שאנו מתרחקים ממנו?
קליפת המשבר שקודמת לצמיחת הפרי – הרב אליעזר שנוולד
בערב שבת שעברה נרצחו באכזריות מתועבת שבעה ונפצעו קשה שלושה, ביציאה מבית הכנסת בנוה יעקב שבירושלים. השבת, בשלח, שבת שירה, ערב ט"ו בשבט, יסתיימו ימי השבעה. פיגוע כואב זה מצטרף לשרשרת של פיגועים שהתרחשו לאחרונה ולשנים ארוכות של פיגועים כואבים, מאז החל הישוב העברי להתחדש בארץ ישראל. הפיגועים הם כלי ביד אויבנו הנלחמים נגדנו על ארץ ישראל. באמצעותם, הם מאמינים שיצליחו לשבור את רוחנו, ולגרום לנו לוותר על חלקים מארצנו. אולם, למרות הכאב הגדול, הם לא יצליחו לשבור אותנו ואנחנו ננצח. אנחנו עם למוד ניסיון של צרות וכאב, מיום עלייתנו על במת ההיסטוריה. בכל פעם שמכים בנו אנו מנסים להפוך את הכאב לעוצמה, את המשבר לצמיחה, את החורבן ליצירה, ואת החידלון של המוות ליצירה מחודשת של חיים. בדיעבד אנו למדים מההיסטוריה, לצערנו, שמבין התהליכים החשובים ביותר שעברנו, יש כמה שהומרצו דווקא בעקבות מכות קשות שהיכו בנו. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א יב). "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל ז). "אבל מן הצרה ההיא תצא לו עוד תשועה" (מצודות שם).
פרשת בשלח ויציאת מצרים מאפשרת להתבונן על צרות שעבוד מצרים לאחור, ברֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבָה. מהם למדנו עקרון דומה, שדווקא הדמעות של צרות השעבוד הן שהביאו לשירת הגאולה: "וכמו צרת גלות מצרים היתה סיבה להיטיב להם באחריתם, כן כל צרות הגלות הזה הם סיבה לישראל להושיעם תשועת עולמים" (רבנו מנוח על הרמב"ם חמץ ומצה פרק ז א). ולכן: "'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו וכו" – ובזכירה הזאת תהיה יראת ד' על פניו תמיד בראותו השגחת ד' שהיתה בישראל ולא יסור לבו ממנו ית' לעולם. ואם יצר לו זמנו מאד יבטח בד' מקווה ישראל מושיעו בעת צרה" (שם).
הרמח"ל מלמד שהפיכת המשבר כמנוף לצמיחה הוא עיקרון בהנהגה האלוקית: "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, העניין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, וכו'. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב – אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כעניין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), 'שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין'" (דעת תבונות סי' קמ"ו).
במאמר "שובו לביצרון" ביקש הרב קוק זצ"ל לחזק את רוח הישוב לאחר מאורעות תרפ"ט. וכך כתב: "אותו היסוד הקדוש, שהוא הנושא העיקרי של כל החזון הגדול הזה, יש בו משום ניצוץ טמיר של אורו של משיח, הגואל שנגלה ונכסה וחוזר ונגלה. בשביל כך הרינו רואים במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת הישוב בארץ ישראל הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה כמהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל, וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו. וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך הישוב ישנן לזה דוגמאות רבות. ומה יש לדבר על דבר הירידה הגדולה והמשבר הגדול של תקופת המלחמה והארבה שנצטרף עמה, אשר כל לב חרד לשקיעת ישובנו ונפילתו המוחלטה. והנה ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והישוב המצומצם רחבו גבוליו ובאה ארץ ישראל למדרגתה הישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו" (מאמרי ראיה עמ' 360).
עקרון זה אנו רואים גם בטבע האילן שאת חגו אנו עומדים לחגוג השבוע בע"ה – הקליפה תמיד קודמת לפרי: "ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות (ב'.). כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי 'אשב בחושך' אדע כי אחר כך 'ה' אור לי' (מיכה ז' ח'). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי. וכו'". (ר' צדוק, צדקת הצדיק – אות יא).
גם הפעם נצא בע"ה וידינו על העליונה וכאב המשבר יהפוך לצמיחה.
השיר הפשוט של הלחם – ד"ר תמר מאיר
עשרת המכות, יציאת מצרים, והניסים הגדולים, מותירים רושם עצום אצל כל אחד מאיתנו. בסוף שירת הים, מתברר שבני ישראל אפילו זכו לנווה מדבר, עם 12 עינות מים ו -70 תמרים. מה רבה אפוא האכזבה כאשר מיד לאחר מכן מתחילות התלונות של בני ישראל:
"וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד ה' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב"
ההוד הגדול וההתחלה המרשימה, לא עוזרים כאשר בני ישראל פוגשים את קשיי הקיום הבסיסיים במדבר. חרדה גדולה משתלטת עליהם, ואיתה, נוסטלגיה מדומה המבקשת להיאחז במוכר ובידוע, ומבכרת אותו על פני העתיד חסר הוודאות.
מטבע הדברים, מייפה נוסטלגיה כזו את העבר, ונוטה לצייר אותו בצבעים וורודים, תוך שהיא שוכחת את הצרות ואת הצדדים הפחות יפים. בוורשה היו חיי תרבות והשכלה, ובמרקש חיו באחווה מדהימה לצד השכנים. הכל היה יפה, חוץ ממה שפחות.
קל לנו להיות מלאי ביקורת לפי ישראל במדבר, ואמנם משה ואהרן כועסים עליהם:
"…בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵֽינוּ" (שמות פרק טז) ואולם נראה שדווקא הקב"ה מבין את הקושי, ואף נענה לו: "'ובקר וראיתם את כבוד ה" – מכאן אתה למד שבפנים מאירות ניתן המן לישראל" (מכילתא דר"י בשלח ב).
המן אמנם יורד בפנים מאירות:
"כיצד המן יורד לישראל? יוצאה רוח צפונית ומכבדת (מטאטאה) המדבר, יורד מטר מכבס הארץ, והטל עולה, והרוח מנשבת בו, ועושהו כמין שולחנות של זהב, והמן יורד עליהם" (שם, ג)
המן יורד בבקר. השלו לעומתו יורד בערב: "השלו ששאלו אותו ממלא מעים (במצב של שובע), ניתן להם בפנים חשכות. אבל המן, ששאלו אותו כהלכה, ניתן להם בפנים מאירות". לא כל התלונות שוות.
הקב"ה יודע את סוד ההוויה האנושית: לא די בארועים נשגבים של שיא והתעלות. לא פעם דוקא ארועים כאלה מזמנים אחריהם נפילה הנובעת מהמפגש הבלתי נמנע עם היומיום על קשייו ואתגריו. המטרה של יציאת מצריים לא תוכל להתממש בלי שלעם יהיה צורך בסיסי כמו לחם. לחם הניתן בפנים מאירות, מורה לעם את המשך דרכם בחסד.
ואולי יש בזה גם פירוש לאמירה לפיה "קשה זיווגם כקריעת ים סוף". שהרי לכל זוג לא די בפסגות של ארועי החתונה – דרכו תצלח אם אחרי קריעת ים סוף שלו, ידע לצלוח את אתגרי היומיום, את השיר הפשוט של הלחם, בוקר בוקר בפנים מאירות.
