מה שיקרב לאמונה לא יהיו הניסיונות להטיל על המערכת הפוליטית את החקיקה הדתית
בשם ה' – הרב יובל שרלו
איך קוראים בשם ה'? מה משמעות הביטוי הזה כיום? כיצד אנו ממשיכים את מסעו של אברהם אבינו "…ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'"?
נחלקו ראשונים בשאלה מה הייתה משמעות הקריאה בשם ה' בימי אברהם אבינו עצמו. תרגום אונקלוס תרגם: "וצלי בשמא דיי" לאמור: התפלל (צליין) לריבונו של עולם, והקריאה בשם ה' מבטאת את היחס האינטימי המיוחד שבין אדם ובין בוראו; המדרש פונה לכיוון אחר: "… 'ויקרא בשם ה" – מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, דבר אחר: 'ויקרא'- התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה" (בראשית רבה לט, טז); ראב"ע הציע שני פירושים: "תפילה, או קריאת בני אדם לעבוד השם", לאמור: אפשר שהקריאה היא לסובבים אותו, להצטרף למסע הנאדר הזה, ולהיות חלק מהליכה באור ה'; רד"ק נטה אף הוא להיבט הזה: "…כלומר קרא ליושבי ההר ההוא שיבואו אל המזבח אשר בנה לשם ה', והראה להם דברים של טעם, כי לאותו הא-ל שבנה מזבח לשמו ראוי לעבוד לו לבדו…"; אף הרמב"ן הלך בדרך זו: "…והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו וא-להותו לבני אדם…".
עיון בפרשנות מלמד כי מוצעות שתי התייחסויות לקריאה הזו בימי אברהם אבינו, שהן גם יכולות להוות מורה דרך להיום. ראשונה בהן היא עבודה פנימית אישית. ההכרה כי לא הכל תלוי בנו כבני אדם, ונכון לנו לשלב בתוך מאמצינו לפעול בעולם את התפילה לריבונו של עולם, בהכירנו את המגבלות שיש ליכולתנו, ואת הצורך שלנו בסייעתא דשמיא כדי לחולל את המסע שלנו, ואת ה"לך לך" של חיינו. שניה שבהן היא הקריאה החוצה, כמשימת חיים, שנודעה להנכיח את שמו של הקב"ה ואת ההליכה בדרכו בחייהם של אלה שאנו באים אתם במגע.
מאוחר יותר מבאר המדרש את הדרך בה פעל אברהם אבינו כדי לקרוא בשם ה': "…זה אברהם, שזרע צדקה, והיה מאכיל עוברים ושבים, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם. לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח…" (תנחומא לך לך).
מה אפוא אנו יכולים ללמוד מכך? בשתי דרכים להנכיח את ריבונו של עולם בחיינו. בפנייה האישית שלנו לקב"ה בתפילה; בעשיית טוב בעולם מכוח הווייתנו האמונית והדתית, והפניית תשומת הלב של המתברכים מהעשייה שלנו כי לא מכוחנו אנו פועלים אלא מכוח אמונתנו. מה שיקרב לאמונה לא יהיה תלוי אפוא בניסיונות להטיל על המערכת הפוליטית ועל החקיקה הדתית את המשימה הזו, כי אם כל הפועלים לטובה בעולם הזה, דבר שהוא חשוב מצד עצמו, והוא עצמו מהווה מנוף לאמירת "אשרי זה שלמד תורה" ולרצון להיות שותף במסע האמוני הגדול הזה.
בגיל צעיר אברהם יזם את הסטרטאפ הראשון שלו: האמונה בא-ל אחד, בניגוד מוחלט לעולם האלילי הדוגמטי והאלים בו הוא חי
אומת הסטארט-אפ של אברהם אבינו – הרב אליעזר שנוולד
ישראל ידועה בעולם כאומת הסטרטאפ (Startup nation), בעיקר נוכח העובדה שיש בה יותר סטרטאפים ביחס לגודל האוכלוסייה, מכל מקום אחר בעולם. מדינת ישראל ניצבת גם בקדמת ההתפתחות המדעית והחדשנות הטכנולוגית. כמה מפריצות הדרך הטכנולוגיות המובילות בעולם בתחום ההייטק רשומות על שמה. בתחום הטכנולוגיה הרפואית ופיתוח התרופות, בפיתוח מוצרי מזון מיוחדים, בפיתוח טכנולוגיה חקלאית, אפליקציות שיתופיות, ותוכנות חברתיות ((ICQ, בינה מלאכותית, רובוטיקה, ולוויינות. ובטכנולוגיה צבאית; נשק, מטוסים (כפיר ולביא), טנקים ונגמש"ים מתקדמים, חימוש, טילים, מערכות הגנה קרקעיות, ימיות ונגד טילים, ומזלטי"ם.
בין היתר, בזכותם, כלכלת ישראל היא בין החזקות בעולם, למרות שהיא קטנה ועניה במשאבי טבע (עד למציאת הגז בים התיכון).
לרבים בעולם הצלחה זו היא חידה, לחלקם היא מושא להערצה, ולחלק, לקנאה. רבים מנסים לפצח אותה.
אחת מהסיבות העיקריות להצלחה היא הגורם האנושי. יש התולים זאת במסורת הלמידה רבת השנים של העם היהודי ובאחוז המשכילים שבה.
ויש התולים זאת בסיבות מנטליות ופסיכולוגיות שנובעות מה'גנים' התרבותיים של החברה הישראלית. דווקא מה שעלול להיחשב כחסרון הוא יתרון: 'החוצפה הישראלית', חשיבה יצירתית מקורית מאלתרת, לא הולכים בתלם כמובן מאליו, שואלים שאלות ומאתגרים את המוסכמות, חושבים מחוץ לקופסה. זה שחלק מאורח חיינו כישראלים הוא לקיחת סיכונים. שלא כבמדינות ותרבויות שבהן ה'כישלון' הוא 'אות קין' שקשה להשתחרר ממנו, בישראל הוא נחשב כחלק מהדרך להצלחה. אין כמעט יזם מצליח שלא נכשל בדרכו.
יש שאפילו מצביעים על התרומה של השרות הצבאי. שבגיל צעיר באופן יחסי, מפקדים על אחרים ולומדים להנהיג, להוביל, לתכנן ולנהל, לשתף פעולה בצוות, להתמודד עם מתחים ולחצים, להיות אקטיביסטים ויוזמים ולא פאסיביים, להיות יצירתיים ומאלתרים, ולהפיק לקחים מכישלונות ולתקן תוך כדי תנועה, בזמן אמת.
פרשת השבוע עשויה לקרב אותנו לפתרון החידה. ממנה אנו לומדים שעם ישראל מראשית עלייתו על במת ההיסטוריה הוא אומת הסטרטאפ, ולאורך ההיסטוריה הוא מגלם בהווייתו את מתודולוגית הסטרטאפ.
השורשים של אומת הסטרטאפ הושרשו ע"י אברהם אבינו אבי האומה הישראלית.
כתרים רבים נכתרו לאברהם אבינו אבי האומה ואבי האמונה בא-ל אחד, שהקב"ה בחר בו (נחמיה ט ז) והכתירו בתואר "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא ח). כבר בגיל צעיר יזם את הסטרטאפ הראשון שלו: האמונה בא-ל אחד, בניגוד מוחלט לעולם האלילי הדוגמטי והאלים בו הוא חי. הוא לא הסכים 'להתיישר' עם 'המוסכמות' האליליות, אתגר את ה'דוֹגמוֹת' המקובלות, והציב בפני הסובבים אותו שאלות קשות. משלא קיבל תשובות מספקות לא היסס לשבור את פסלי הוריו, תוך שהוא מסכן את חייו (בר"ר לח יג). אברהם מחפש את האמת וחוקר, וכאשר הגיע למסקנה המונותאיסטית "מתבונתו הנכונה" (רמב"ם ע"ז א ג), דבק בה ופרסם אותה ברבים ללא מורא. בשל כך הוא נקרא 'אברהם העברי': "שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד" (פסיקתא רבתי לג – אנכי).
בהמשך הקים אברהם אבינו את הסטרטאפ המוצלח והעמיד ביותר בעולם – עם ישראל. הוא גם הראשון שסימן את ארץ ישראל כארץ היעד והיעוד של עם ישראל. ממנו הכל התחיל. הוא שהטמיע בנו את ה'גנים' הללו, בבחינת: 'מעשה אבות סימן לבנים' (רמב"ן בראשית יב ו). "בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱ-לֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". וכו'. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, 'עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל', וְהָאִידֵאָה הָאֱ-לֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. וכו'" (אורות עמ' קד).
וֶהְיֵה בְּרָכָה – אבי רט
במפגש הראשון בפרשה בין אבי האומה העברית, אברהם אבינו, לבין אלוקים, אומר לו ה' שתי מילים מכוננות, משמעותיות ומלאות עוצמה: 'וֶהְיֵה בְּרָכָה'.
במבט ראשון היינו אומרים שלכאורה יש כאן טעות לשונית. אם ה' היה רוצה לברך את אברהם אבינו, אזי היה צריך לומר לו 'תהיה מבורך'. אבל לא זה מה שנאמר. המילים המדויקות אותן בוחר הקב"ה לומר לאבי האומה בתחילת דרכו במפגש הראשון ביניהם הן- 'וֶהְיֵה בְּרָכָה'.
מפרשי התורה התייחסו כל אחד בסגנונו לניסוח הזה, והסבירו שמשמעות המילים הללו אינן 'תהיה מבורך', אלא מכאן ולהבא בידך, וביד כל צאצאיך ובני עמך מעתה ועד עולם מסור הכוח לברך. 'וֶהְיֵה בְּרָכָה' פירושו- תהיה מקור הברכות.
סדר יומנו ומעגל חיינו מוקף בברכות. אנחנו מברכים האחד את השני לא רק בגלל נורמות חברתיות של נימוסים והליכות. אנחנו מברכים כי לברכה יש כוח לפעול את פעולתה אצל המתברך.
דיבור איננו סתם הבל פה. לכל דיבור שאדם מוציא מפיו יש כוח אמיתי ומעשי- לחיוב ולשלילה, לברכה ולקללה. דיבור זו אנרגיה המשתחררת מפיו של המדבר, ופועלת באופן ממשי על זה שמדברים עליו או אליו. מכאן הרגישות הגדולה לקללות, לרכילות, ללשון הרע, להוצאת שם רע ולכל מה שקשור להשפעות הדיבור.
דיבורים רעים, נאצות וקללות, רכילות ודיבור רע משפיעים לא רק על המקוללים ועל אלו שמדברים עליהם, הם משפיעים אולי אפילו יותר על המדברים עצמם-על המנאצים, המחרפים, המגדפים והמקללים, והופכים אותם להיות אנשים פחות עדינים ורגישים, ויותר אטומים וגסי רוח.
עצוב לראות עולם שלם של מעודדים באירועי ספורט, שבנוי על חרפות, נאצות וקללות. זה לא מוסיף כבוד לספורט, לאירוע, ולאוהדים המתחרים ביניהם מי קללתם גדולה יותר.
לדיבור יש כוח. את הכוח לברך מקבל אברהם אבינו במתנה כבר במפגש הראשון שלו עם אלוקיו, האומר לו- אברהם, לא רק שאתה בעצמך תהיה מבורך, אלא בידך ובפיך אני מפקיד את הכוח הגדול ביותר שניתן להפקיד בידי אדם, כוח שיכול להחיות ויכול להרוג, לרומם או להשפיל, לברך או לקלל- כוח הברכה. נכונים היו הדברים הללו לתקופת אברהם ולאורך כל ההיסטוריה האנושית והיהודית, ונכונים שבעתיים לימים אלו שבהם כל פה וכל מקלדת הרי הם כנשק טעון ודרוך ולא נצור.
הלוואי ונזכה ותחול ברכת ה' לאברהם על כולנו- 'וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה', וכל המברך את סובביו- יתברך חזרה בכפל כפליים- טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ- טוֹב עַיִן הוּא יְבָרֵךְ.
בעצם היום הזה – אביעד הכהן
לשון המקרא השגורה בפינו מעלימה לעתים מאתנו את ייחודם של לשונות וצירופי לשון מיוחדים, שעל פניהם נראים תמימים אך הם אוצרים בתוכם עולם מלא. כזה הוא צירוף המלים "בעצם היום הזה", שבא בפרשת בריתו של אברהם (יז, כו): "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ". צירוף זה מחליף את רעהו השכיח יותר, "ביום הזה" (דוגמת שמות יט, א: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני"; ויקרא טז, ל: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם"; ועוד).
אין צריך לומר שחכמי המסורה וחז"ל היו ערים ורגישים לשינוי קטן זה. בכל אחד מארבעת המקומות שבהם מופיע צירוף זה – כניסת נח ומשפחתו לתיבה, ברית אברהם, יציאת מצרים וציווי הקב"ה למשה לעלות אל הר נבו, קודם פטירתו – דרשו אותו בפנים שונות, שעיקרן מכוון כנגד מעשה רב עוצמה ובעל משמעות שעלול לגרור תגובות חריפות מהסביבה.
מפתיע ככל שיהיה, בפירושו על אתר מדגיש רש"י רק את גילם המתקדם של אברהם וישמעאל בנו באותו יום: "שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים". הא ותו לא מידי.
אכן, במקום אחר, בפירושו לספר דברים (לב, מח), מרחיב רש"י, בעקבות חז"ל, את היריעה, וכותב: "בשלושה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'. נאמר בנח (בראשית ז, יג) "בעצם היום הזה בא נח", במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך, אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כוח למחות יבוא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) "בעצם היום הזה הוציא ה' את צבאות בני ישראל ממצרים", לפי שהיו מצרים אומרים: בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם, אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות [=חרבות] וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כוח למחות יבוא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר 'בעצם היום הזה', לפי שהיו ישראל אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום".
במדרש תנאים (דברים לב, מח) השלימו את התמונה הרביעית: "מה ראה לומר באברהם 'בעצם היום הזה'? אלא אמר הקב"ה: אם מל אברהם עצמו בלילה, עכשיו כל דורו אומר: אילו ראינוהו לא הנחנוהו. לכך אמר הקב"ה: בעצם היום הזה נמול אברהם ודי רגשה ליה ימלל"
הציווי "בעצם היום הזה" בא להודיע לכל באי עולם שמשקיבל אדם ציווי מהקב"ה, עליו לעשותו ללא חשש ומורא, ולהתעלם מ'רעשי הרקע' ותגובות הסובבים אותו. אכן, לעתים חשוב, חשוב מאד "מה יאמרו הגויים" – וגם היהודים – אך חשוב לא פחות "מה יעשו היהודים".
ודומה שלא לחינם, פותח רבי יעקב בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד) את חיבורו הגדול "ארבעה טורים" בדברי יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"… והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצווה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו; ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות המצווה" (בעקבותיו הלך גם הרמ"א בהגהתו לסעיף הראשון ב'שולחן ערוך').
לצד זאת, מדגיש האבן עזרא בפירושו גם את מידת הזריזות שבה קיים אברהם את הציווי, מיד בסמוך לאחר שנצטווה עליו: "בעצם היום הזה — ולא אחר לעשות הדבר".
ללמדנו שאברהם אבינו זריז שבזריזים היה, סלד ממידת הדחיינות, המאפיינת כה רבים מבני האדם, וסמך מעשה לציווי. כידוע, מידת זריזות זו, מאפיינת את אברהם גם בהקשרים אחרים, כגון במעשה הכנסת האורחים שמתואר בראש פרשת וירא ("וירץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלוש סאים סולת… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו".
נקל לשער, כי בימינו, אילו היה מקבל יהודי בן 99 (וגם צעיר הרבה יותר) ציווי לעשות ניתוח רגיש בגופו, היה מתחיל להתווכח עם המצווה, וקרוב לוודאי שהיה דוחה אותו ומבקש "חוות דעה שנייה" כדי להיות בטוח שהדבר לא יפגע בבריאותו.
לא כן אברהם: לא רק שמיהר לקיים את המצווה בגופו, אלא שאף שיכנע את בנו ואת "כל אנשי ביתו" לעשות כן. וכדברי האבן עזרא, עשה כן בדרכי נועם ולא בדרך של כפייה: "וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו, כלם נימולו אתו ברצונם. והטעם, שלא הכריחם, רק מיהרו כולם לעשות ולמלאות רצון השם".
וכבר אמר מי שאמר, שנס גדול עשה עמנו הקב"ה שלא הכניסו את מצוות ברית המילה לחוק הישראלי, ובשל כך רובם המכריע של היהודים בישראל מקיימים אותה מרצון ובשמחה, למרות הכאב והסבל הכרוכים בה.
שכרה של כפייה דתית, כך למדנו, יוצא פעמים הרבה בהפסדה. גם במישור המהותי, של קיום מצווה מאונס ולא מרצון, גם במישור המעשי. ומאברהם אבינו נראה ונלמד, וכן נעשה.
חזרתם של נדחי ישראל תכלול גם את אלו שנטמעו בין העמים והתבוללו והם לא ייעלמו אלא ישובו ויצטרפו לעם ישראל
קיבוץ גלויות, מי יהיו השבים לעם ישראל? – הרב אליהו בירנבוים
הבטחות רבות קיימות בתורה, בנביאים ובחז"ל על קיבוץ גלויות ושיבת ציון: "ושב ה' אלוקיך את שבותך… ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם ייקחך" (דברים ל,ג-ד). ישעיהו הנביא אומר: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו… ונשא נס לגויים, ואסף נידחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיה יא,יא-יב). הנביא עמוס ניבא: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו… ונטעתים על אדמתם, ולא יינתשו עוד מעל אדמתם" (עמוס ט,יד-טו). אנשי כנסת הגדולה קבעו ברכה בפני עצמה, כדי לציין את ערכו של קיבוץ גלויות, בתפילת שמונה עשרה: "תקע בשופר גדול.. וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".
הקמת מדינת ישראל גרמה לכך שתהליך שיבת ציון יתחזק ומיליוני יהודים שבו לארצם ולעמם. אבל כידוע, רבים מן השבים מרחבי תבל ובעיקר מברית המועצות לשעבר, היו רחוקים מיהדות ואמונה יהודית וכאשר הם חזרו והתקבצו, אינם מוגדרים עוד כיהודים על פי ההלכה ונצרכים לעבור גיור כדי להצטרף באופן מלא לעם ישראל. המצב של חזרת יהודים רחוקים שאינם במעמד של יהודים על פי ההלכה, מפתיע רבים וטובים. האם לכך התכוונה ההשגחה האלוקית? האם לא היה ראוי יותר שרק צדיקים וחכמים ישובו לחיק עם ישראל וארץ ישראל בתקופת הגאולה?
הפרשנים התייחסו למצב מיוחד זה וכפי שנראה הם ציינו שהקב"ה ידאג לקיבוץ נדחי ישראל גם של המרוחקים ביותר וגם של אלו שאינם מוגדרים יהודים 'הלכתיים'.
האבן עזרא מפרש את נבואת הושע, על קיבוץ גלויות: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי" (הושע, ב) ומפרש: "… במקום שגלו שם יולידו בנים רבים רק אינם יראים את השם, וכו' שהם קוראים עצמם בני א-ל חי והם באמת לא עמי בעבור מעשיהם הרעים". אבל, למרות מעמדם של יהודים אלו, הקב"ה ידאג לקרבם ולהביאם לחיק עם ישראל.
רבי יצחק אברבנאל אשר עסק רבות במאורעות זמנו ובגאולה העתידית, מתייחס לשיבתם של האנוסים בימיו ולקיבוץ גלויות של עם ישראל בעתיד וכותב: "ושב וקבצך מכל העמים – במקום שהיו מפוזרים ומפורדים בהם ומתחתנים עמם… ורמז עוד באמרו ומל ה' א-להיך על כת פושעי ישראל האנוסים שזכרתי, שעם היות שיולדו על ברכי הגויים וילמדו ממעשיהם הנה הש"י ימול לבבם הערל" (משמיע ישועה מבשר טוב ח"ב נבואה ג). אברבנאל מתייחס בדבריו גם על אלו שהתערבו בגוים, "מפוזרים בהם ומתחתנים עמם" ואלו שנולדו בין הגויים שגם אותם ישיב ה'. והוא מוסיף באופן ברור: "שהגאולה העתידה תהיה לכל זרע יעקב וגם ליוצאים מכלל הדת, וכמאמר הנביא ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'" (ישעיה נט, כ). אברבנאל כולל בחזרה לעם ישראל את כולם, את היהודים הקרובים והרחוקים, את אלו שהם זרע ישראל ואלו שהתרחקו כל כך והם אינם יהודים על פי ההלכה, כולם ישובו.
גם ר' צדוק הכהן מלובלין מתייחס למעמדם של הנידחים אשר ישובו לחיק עם ישראל ומסביר מדוע לעתיד לבוא יתקע בשופר גדול להשבת הנידחים: "שיוכל להיות שיש עוד מי שהוא בכלל נדחים שהם צריכים לשופר גדול דכתיב 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים '(ישעיה כ"ז, י"ג). האובדים, היינו שנטמעו בין האומות ואינם יודעים כלל שהם מזרע ישראל, והנדחים בארץ מצרים- שהם נדחים כל כך בתוך הקליפה כמו במצרים שהיו מוקפים שם כעובר בבטן אמו והם צריכין שופר גדול שיעורר אף אותם גם כן, שכל מי שהוא רק מזרע ישראל לא ידח ממנו נדח, לכן אמר הלשון אם יהיה נדחך" (פרי צדיק, פרשת ניצבים אות יח).
ברור לפי דבריו, שחזרתם של נדחי ישראל תכלול גם את אלו שנטמעו בין העמים והתבוללו והם לא ייעלמו אלא ישובו ויצטרפו לעם ישראל. ומוסיף ומסביר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, היינו שיהיה תיקון הפגם הראשון בשלימות עד שאפילו הנטמעים בין האומות העולם יתעורר בהם פנימיות נקודה שבקדושה לחזור לשורשם כבראשית הבריאה" (פרי צדיק דברים לראש השנה אות ו). ברוכים השבים.
רוב הפוסקים סברו שאין עניין לקרב ליהדות תינוק שנולד מאב יהודי ואם גויה
האם מותר למול מוסלמי? – גרוס
בפרשת השבוע מצווה אברהם אבינו על המילה, ומל את עצמו וגם את ישמעאל בנו. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר ליהודי למול גוי? לדוגמא, במקרה בו מוסלמי רוצה למול כמצוות דתו, או נוצרים אוהבי ישראל שלעיתים רוצים להיות נימולים על מנת להזדהות עם בני ישראל.
בני קטורה
האם מותר למול גוי? על מנת לענות על שאלה זו, יש לפתוח במחלוקת ראשונים אלו גויים חייבים במילה. הגמרא במסכת סנהדרין (נט ע"ב) לומדת מכך שאברהם אבינו מל את ילידי ביתו, שגם בני קטורה פילגשו חייבים במילה. נחלקו הראשונים, האם גם צאצאיהם חייבים במילה:
א. רש"י (שם, ד"ה לרבות) והרמב"ן (יבמות מו ע"א ד"ה שכן) הבינו, שרק ששת בניה נצטוו על המילה אך לא זרעה בהמשך הדורות. מסקנה דומה אך מטעם שונה כתב התוספות רא"ש, שעד מתן תורה התחייבו למול את עצמם גם בני קטורה וגם בני ישמעאל, אך לאחר נתינתה פקע מעליהם החיוב, ובזמן הזה רק יהודים מצווים במילה.
ב. הרמב"ם (מלכים י, ח) והמאירי (סנהדרין שם) חלקו ופסקו, שהציווי למול בני קטורה חל על זרעם, כשם שהציווי למול את יצחק חל על זרעו. עוד הוסיף הרמב"ם, שבזמן הזה כשבני קטורה וישמעאל התערבבו – גם בני ישמעאל חייבים במילה מספק.
מילה שלא לשם גירות
להלכה נקט המנחת חינוך (מצווה ב') כדעת הרמב"ם, ומשום כך לשיטתו מותר למול ערבי, שהרי הוא חייב במילה. השאגת אריה (סי' מט) לעומת זאת פסק כדעת רש"י, ולכן כתב שאין מצווה למול את הערבים שבמדינתו. דנו הפוסקים, האם מותר למול גוי הרוצה לקיים את מצוות המילה למרות שאינו מחוייב בה:
א. הבית יוסף (יו"ד רסו) הביא בשם רבינו ירוחם שאסור למול גוי שלא לשם גירות, וכך פסקו הרמ"א (רסג, ה) והרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ב, ז). בטעם האיסור ביאר הט"ז (שם, ג), שמילה היא סימן המייחד את עם ישראל, וכפי שכותבת הגמרא במסכת עירובין (יח ע"ב), שכאשר המתים מגיעים לגיהנם – אברהם אבינו מחלץ את הנימולים. ובלשונו:
"אסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול. ונראה לומר הטעם, כיוון שאמרינן בגמרא במסכת עירובין דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם, וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה בישראל, ולמה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש".
ב. מהרמב"ם בהלכות מילה (ג, ז) עולה אחרת, ולשיטתו במקרה בו גוי רוצה לעשות ברית מילה על מנת לקיים מצווה – מותר למול אותו, וכן פסק הש"ך (שם, ח). גם הרב עובדיה (יביע אומר יו"ד ב, יט) נקט מעיקר הדין כשיטה זו, ודחה את ראיית הט"ז שאברהם אבינו מבחין בין הנימולים, שמדובר באמירה רוחנית ולא בהבחנה פיזית.
ג. אפשרות שלישית ממוצעת, היא דעתו של המהר"ם שיק (או"ח קמד). לטענתו, מכיוון שהגמרא במסכת שבת (קלז ע"א) כותבת, שהמל ולא פרע מקום המילה כאילו לא מל, מותר למול גוי, ובלבד שלא יפרעו את מקום מילתו.
אביו יהודי ואימו גויה
עד כה ראינו את מחלוקת הפוסקים, האם מותר למול גוי. לכאורה, לא אמור להיות הבדל בעניין זה בין גוי שאביו יהודי, לגוי שאביו גוי, שהרי המעמד ההלכתי נקבע לפי האמא. ואף על פי כן, מפשט השולחן ערוך (רסו, יג) ניתן לדייק שיש הבדל, ושאסור למול בשבת גוי שאביו יהודי אבל ביום חול מותר. למעשה נחלקו בשאלה זו האחרונים:
א. רוב הפוסקים ובניהם השרידי אש (ב, ס) והרב קוק (דעת כהן קמט) סברו, שאין עניין לקרב ליהדות תינוק שנולד מאב יהודי משני טעמים מרכזיים: ראשית, במקרה בו ימולו אותו, יש חשש שיחשבו שהוא יהודי, יצרפו אותו למניין, ועלולים להתירו להתחתן עם יהודייה. שנית, הדבר עלול לעודד נישואי תערובת, שכן אם ימולו את התינוק, ייראה כאילו הקהילה נותנת אישור לנישואי תערובת.
ב. הרב קלישר (שרידי אש שם) לעומת זאת, סבר שתינוק שאביו יהודי נחשב קשור בכל זאת לעם ישראל (ומשום כך יש עניין לקרבו), והוא צירף מספר גורמים להקל: ראשית, לדעת הש"ך כפי שראינו, אין כלל בעיה למול גויים לשם מצווה. שנית: פעמים שאותו גוי מוגדר כגר תושב, כך שבכל מקרה הוא צריך למול.
הנבחרים – הרב ד"ר רונן לוביץ
היענות אברהם לצו ה' "לֶךְ־לְךָ" נחשבת כניסיון הראשון מעשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם, ועל פניו מדובר בניסיון קשה ביותר. אולם הבטחותיו של ה' לאברהם: "וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה וכו'" מחלישות מאוד, לכאורה, את גודל הניסיון. פירושיהם של חז"ל להבטחות אלה, לפיהן ה' הבטיח לאברהם פריון, ממון שם טוב ועוד אף מחזקים את השאלה: מדוע ההליכה מחרן ליעד הבלתי ידוע נחשבה כניסיון לאברהם אחרי שקיבל מפי הגבורה הבטחות להתברך בכל הברכות הללו?
רבי פנחס הורוויץ, מתלמידי המגיד ממזריטש, ענה על כך שבתורה נאמר: "וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו", כלומר: אברהם לא הלך לארץ כנען כדי להפיק "הנאתו וטובתו", ולא כדי לזכות בילדים, ברכוש ובהגדלת שמו, אלא אך ורק מפני הציווי שהצטווה. בכך עמד אברהם בניסיון גדול ביותר, והוא לעשות מעשיו לשם שמים. אברהם הבין שהוא נבחר על ידי בורא עולם למשימה גדולה, והוא הניח בצד את תכניותיו ואת הגשמת משאלותיו, וקיבל על עצמו להיות שליח לדבר ה' בהליכה זו ובכל אשר ילך. דרכו של אברהם מרגע זה ואילך הייתה דרך של עבודת ה' מאהבה, כפי שכתב הרמב"ם על "מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה" (הלכות תשובה י, ב).
האם יש לצפות מכל אדם שנבחר לשליחות שיוותר על כל צרכיו ורצונותיו למען המשימות שלשמן נבחר? התשובה היא כנראה שאברהם צריך לשמש דגם לחיקוי ומקור השראה, ו"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב" (תדא"ר כה). אולם, עם זאת ברור שהרף שהעמיד אברהם אבינו גבוה לאין שיעור מדרגתנו. ייתכן שהבטחות ה' לאברהם נועדו דווקא להמחיש לנו שאדם רשאי להיבחר לשליחות חשובה גם אם כוונתו לפעול למען האומה והאמונה מעורבת ברצון להפיק תועלת אישית כשרה. על כך כבר אמרו חכמים: "כל הרוצה ליהנות – ייהנה כאלישע, וכל שאינו רוצה ליהנות – אל ייהנה כשמואל הרמתי" (ברכות י, ב(.
ייתכן שהציווי "לֶךְ־לְךָ" רומז לדברינו, "לך" בגימטריה 50, וה' כביכול אומר לאברהם "לֶךְ" – לשם ה' "לְךָ" – להנאתך ולטובתך. היציאה שלו לשליחות היא 50% לשמה ו-50% למען עצמך. אברהם בגדלותו כי רבה הולך רק לשם מצווה, אבל נבחרי ציבור שבזמננו, די אם כוונותיהם יהיו בבחינת חציו לה' וחציו לכם.
הבחירה באברהם מאותגרת בפרשתנו גם מכיוונו של מלכיצדק מלך שלם. כאשר אברם בן ה-75 יצא לדרכו מחרן, מלכי צדק כבר היה כהן לא-ל עליון בירושלים. מדוע אברהם נבחר להיות שליח ה' ולא מלכיצדק? ניתן לענות על כך גם מבלי שנידרש להוכיח את גדלות העל של אבינו אברהם. מלכי-צדק היה "כֹהֵ֖ן לְאֵ֖-ל עֶלְיֽוֹן", ונראה שכל מעשיו היו מוכוונים לעליונים. לעומת זאת על אברהם נאמר "בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣-ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ", שכן מעשיו היו מכוונים הן לשמים והן לארץ, כלפי א-לוהים כמו גם כלפי אדם.
ואכן, אברהם אבינו עוסק ללא הרף בתיקונו של עולם ופועל באינטנסיביות להשפיע לטובה על בני אדם. הוא עושה זאת כשהוא הולך ונסוע וקורא בשם ה', הוא פועל למען הצדק והחסד גם כשהוא נדרש להילחם כדי לשחרר שבויים, הוא מתפלל למען אבימלך, שלקח את אשתו ואף כורת ברית עימו, מכניס בנדיבות עוברי אורח זרים לתוך אוהלו, ומתפלל למען אנשי סדום שהיו "רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה' מְאֹֽד". אהבת אדם וזריעת צדקה הם בראש מעייניו של אברהם, והוא נבחר מפני שה' יודע שיצווה "אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" בקרב הארץ.
שמו של אבינו הראשון השתנה מאברם לאברהם, שכן הוא הפך מאב-רם – שראשו במרומים, לאברהם – אב המון גויים, אדם שאינו מתרחק מן ההמון הסואן, אלא פועל למענו, חומל ונותן.
השליחים הגדולים שה' בחר לא עסקו רק בקניית דעת העולמות העליונים, כי אם גם ואף בעיקר בתיקון העולם הארצי, באדם ובחברה. גם נבחרינו צריכים להיות מי שראשיהם נעוצים ברעיונות גדולים, אך מסוגלים לתפקד באופן יעיל ופעיל להבאת רעיונות אלה לכלל יישום מעשי כאן ועכשיו.
ככל שעולה הסטרס, ככל שעולה המצוקה והפחד, אי אפשר לטאטא את כל השוני העמוק הזה אל מתחת לשטיח האחדות. מצד שני אנחנו מבקשים אחדות כי שם כוחנו
החברים השמאלנים שלי – דבורה זגורי
"רבים מחבריי הם שמאלנים". אני יכולה להגיד את המשפט הזה שפותח נאומים בשביל להישמע נאורה בעיני עצמי אבל הוא לא יהיה אמת. לא רק הפייסבוק מקהיל קהילות ומטרגט אנשים לפי השתייכות שלהם, בכך הוא מעצים את התחושה שכולם חושבים כמוני. "עובדה, כל הפיד שלי מלא באנשים שמדברים על איקס". הפייסבוק למד את זה מאיתנו. ככה אנחנו אוהבים את עצמינו, עם אנשים ודעות שדומים לנו מסביבנו, פחות או יותר. אנחנו לא אוהבים שמישהו מאתגר אותנו יתר על המידה, מושך את שטיח הנחות היסוד שלנו מתחת לרגליים. במיוחד כאשר לא מדובר ב"דעות" שאפשר להתדיין ואפילו להתווכח עליהן ויכוח תרבותי בסלון על כוס קפה, אלא דעות שיש להן השלכות מעשיות ביותר על החיים שלנו במובן הכי ראשוני- לדוגמא, האם הפלסטינים יבנו בתים רבי קומות לאורך הכביש המשותף שלנו קרוב מאד אליו, מספיק קרוב בשביל שכבר לא יצטרכו להתאמץ, לצאת לכביש לזרוק אבנים אלא ישבו בסלון, ישתו תה ויידו ישר לכביש. או לא. האם הם יתרחבו לאורך הארץ ממזרח עד ירדן בצורה מאסיבית, יקימו רצפים טריטוריאליים שם, או לא. אנחנו לא בוחרים עמדה פוליטית באותה צורה שבוחרים מוצר בסופרמרקט: מסתובבים, מחפשים משהו נחמד שעונה על כמה קריטריונים בסיסיים ומכניסים לעגלת הקניות. הבחירות הפוליטיות שלנו נובעות ממקומות מאד עמוקים, ממקומות של זהות, של שייכות, של פחד, של תקווה, של שאלות קיומיות ממש. לכן הפוליטיקה כל כך בוערת. לכן מי שמחזיק בדעות שאני מרגישה שיכולות להרע את עתידי, לא עתידי הרחוק והאמורפי אלא עתידי העומדת בטרמפיאדה מחר בבוקר, יהיו דעות שיהיה לי קשה לסבול. כנראה ש"וכן להיפך", כנראה שדעותיי הימניות מכווצות את הבטן הרכה של רבים מחבריי השמאלנים והם מפחדים מהשחתת המוסר האנושי, הישראלי, שדרכי תביא אליה.
האמת היא שיש לי רק חברה טובה אחת, חברת נפש, חברת ילדות שנמצאת בצד ההפכי ביותר של קשת הדעות הפוליטיות, וכשאני אומרת הפכי אני אומרת- בן גביר מול בל"ד בערך. אנחנו חברות טובות מאד ובאופן ברור ועקרוני לא מתווכחות על פוליטיקה. אנחנו לא נצא מזה ראש והחברות שלנו תיהרס. בדוק. אפילו בדוק ומנוסה, ניסינו את זה פעם, לפני הרבה שנים, אחרי שהיא בילתה שבת ברמאללה עם ידידיה 'נגד הגדר' שלחצו יד לערפאת. זה היה למעלה מכוחותיי, וכמעט כמעט הפסדנו את חברותינו. ניסינו לא מזמן עוד פעם בעת מבצע 'שומר החומות'. התגלגלנו לויכוח, זה לא עבד. הטונים עלו, התסכול גבר, היא טוענת טענות הרבה יותר טובה ממני, אני תמיד יוצאת עילגת, אפולוגטית וקצת בורה. היא, לעומת זאת, לא מפחדת מתבוסה ורק נהיית חדה יותר ככל שהיריבה שלה מתקפלת. אני לא יכולה להגיד: "רבים מחבריי הם שמאלנים", כי זה לא קל לתחזק חברות שיש בה פערים כל כך משמעותיים עד שכל צד מרגיש נרדף על ידי הצד השני ונמצא בסכנה אמיתית בגללו.
בכל מערכת בחירות נשמעים הקולות שאומרים שזו היתה המערכת המלוכלכת במיוחד, אולי זה נכון, אולי רמות הניכור עולות ככל שעולה הסטרס, ככל שעולה המצוקה והפחד, אי אפשר לטאטא את כל השוני העמוק הזה אל מתחת לשטיח האחדות. מצד שני אנחנו מבקשים אחדות כי שם כוחנו. עם ישראל בהגדרה נשען על האיכות הזאת "אחדות" ככח מרכזי שלו, שמוביל להצלחתו. גם אם זה לא נראה, והרבה פעמים זה לא נראה בכלל, כנראה יש לנו עדיין מטרות משותפות גם אם הן קבורות מתחת להררי תפיסות ואסטרטגיות אחרות, הפוכות וכואבות.
נראה כי הא-ל מעדיף את הפצת האור מארץ ישראל ברמה הלאומית, מלאום ללאום ולא ברמה הפרטית ו/או המשפחתית
גוי אחד- בארץ – ד"ר חזות גבריאל
"וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל ־ הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ". מה התכלית? המשך הפסוק, "ואעשך לגוי גדול..".
אברהם מתבקש לעזוב מסגרות כמו ארץ, משפחה ומולדת כדי לכונן מסגרת אחרת: גוי גדול. בתואר זה עם ישראל מכונה גם בהמשך במספר הזדמנויות, כמו: "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ה' אֱ-לֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־ שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב". גם כאשר מבקש ה' לכלות את עם ישראל הוא מבטיח למשה: "וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל". גם לישמעאל מזרעו של אברהם הובטחה אותה הברכה: "וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד… ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ".
מה עניינו של גוי גדול זה? מדוע מהווה מסגרת זו במשמעות של לאום מושא לברכת ה' לאברהם, הגר ומשה? האם כל העניין הוא בהחלפת מסגרות מארגנות חיים במסגרות אחרות, כפי שמשתמע מפשטות הפסוק הפותח את פרשתנו? התשובה כמובן שלילית. ברכת השם כוללת שני אלמנטים: ארץ וזרע. השילוב כולל את הארץ אשר אראך וגוי גדול! וכמאמר הפסוק מספר שמואל: "וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ".
עם ישראל, הוא גוי שהשפעתו תלויה באיכות ישיבתו בארץ ישראל, שלא כמו ישמעאל הנשלח אל המדבר וכל שנותר בידו הוא גוי גדול! עם ישראל כגוי גדול אמור להגשים את ייעודו לא רק בישיבתו בארץ ישראל אלא ביכולתו להפיץ את האור הגדול. כיצד זה קורה?
"א"ר פנחס הכהן בר חמא אימתי עשה הקב"ה אברהם לגוי גדול כשיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו את התורה והגיעו לא"י הביט בהם משה ואמר הרי הן עשויים כשם שהבטיח הקב"ה לזקן שנאמר ומי גוי גדול…" (במדבר רבה יא, ב).
מעתה ובכל המקרא, השיח של הא-ל עם נתיניו הוא בעיקר ברמה הלאומית: "הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים" (ישעיהו נה, ד), "וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ" (לך לך יז, טז), "יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ" (תולדות כז, יט).
מן ההיבט הפילוסופי, נראה כי הא-ל מעדיף את הפצת האור מארץ ישראל ברמה הלאומית, מלאום ללאום ולא ברמה הפרטית ו/או המשפחתית, כפי שאברהם עשה עד כה, הוא ושרה. ניתן להצביע אולי על שתי סיבות לכך:
האחת- ברמה הלאומית אין בחירה חופשית. ברמה זו התוכנית האלוקית ידועה ומוכתבת מראש. כאשר ברמה הפרטית, שבה קיימת בחירה חופשית נוצרת מציאות 'המתנגשת' עם התוכנית האלוקית, הא-ל 'פותח מגירה חדשה' מאין סוף המגירות שברשותו והוא מתערב במציאות באופן שהבחירה החופשית ברמת הפרט לא תיפגע.
השנייה- לאומים לא יכולים לבוא בטענה לא-ל בשל חוסר כשרון מולד בדומה לטענה של אדם פרטי. תמיד ניתן יהיה להצביע על עם ישראל כהוכחה הפוכה. יחסי הכוחות הרוחניים והכישרוניים בתוך האומות זהים. עם ישראל התפתח ככל העמים. התפתחותו טבעית ומתוארת לפרטיה בספרי בראשית ושמות. הבחירה בו לא היתה בשל הכשרונות שבו אלא בשל החלטת הא-ל ובשל הסכמת העם להיכנס לברית עם הא-ל: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת". אדרבא, אומות אחרות נוצרו והתפתחו לפנינו וזכו אף הן לברכת ה'.
נמצאנו למדים בלשון מטאפורית כי הא-ל חפץ להאיר על העולם בדרך של אבוקה ענקית היוצאת מציון ולא באמצעות מיסיונרים צדיקים הסובבים מעיר לעיר ומחזיקים נר קטן בידיהם.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-יז': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(3) מרים:
דמותה של מרים לאור התורה, ועוד יותר לאור הפרשנות של חז"ל, היא של דמות מופת. היא אחות ובת מסורה, דואגת למשפחתה ולעתיד עם ישראל, בעלת אומץ לב נדיר, מנהיגה מרשימה, צדיקה ורגישה.
נפתח בתיאור המקראי, אחר כך נרחיב דרך חז"ל ונחתום במספר מקורות מימי הביניים ומהספרות העברית החדשה.
בתורה מופיעה מרים מספר פעמים. בפעם הראשונה לא בשמה, אלא כאחותו של משה שמשגיחה עליו בשהותו בתיבה ביאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לו" (שמות, ב,ד). אחר כך, כשמגיעה בת פרעה שלוקחת את הילד שבהמשך תקרא לו בשם משה, האחות מציעה להביא לה מיניקת עבריה (שם, ז). מהפשט עולה דמותה של מרים כאחות גדולה אחראית שדואגת לאחיה.
בפעם השנייה שמופיעה מרים היא מופיעה בשמה, והפעם לאחר קריעת ים סוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות, טו, כ-כא). כאן מופיעה מרים כמנהיגת הנשים שיוצאות אחריה בשירים ובמחולות.
הפעם השלישית שבה אנו נתקלים במרים היא כאשר היא יוצאת יחד עם אהרון (אבל היא הדומיננטית ומופיעה ראשונה) כנגד משה: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'" (במדבר, יב, א-ב). מפשט הפסוק לא ברור מה בדיוק הפריע למרים ולאהרון באשתו הכושית של משה ומה פשר דבריהם על כך שה' דיבר גם איתם. מרים נענשת בעונש הצרעת והיא מושמת בהסגר לשבוע. אלא שהתורה מדגישה: "וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם" (שם, פסוק טו). מכאן ניתן לראות את מידת האהבה וההערכה שהעם רכש למרים.
הפעם הרביעית והאחרונה שבה מוזכרת מרים היא בעקבות מותה: "ויָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל ־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם" (במדבר, כ,א). הזכרת מותה וקבורתה מבטאים את חשיבותה ומשקלה לעם ישראל במדבר.
על משקלה של מרים כמנהיגה אנו למדים אף יותר מהנאמר על ידי הנביא מיכה: "עַמִּ֛י מֶֽה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי׃ כִּ֤י הֶֽעֱלִתִ֨יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָֽאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַֽהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם" (מיכה, ו, ג-ד). מדברי הנביא ניתן ללמוד כי עם ישראל הוא כפוי טובה, שכן א-לוהים שלח לעם ישראל שלושה מנהיגים: משה, אהרון ומרים, שעזרו בפדיית עם ישראל ובהנהגתו. אמנם משה ואהרון מופיעים קודם, אבל בכל זאת מרים צמודה להם.
משקלה של מרים עולה לאין ערוך כשאנו פונים לספרות החז"לית. בטור הזה נביא מקור אחד ונמשיך אי"ה בגיליון הבא.
הפן הבולט הראשון העולה מחז"ל באשר למרים הוא זיהויה כאחת המיילדות, שפרה ופועה, בספר שמות, פרק א' נאמר:
"וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה. ותִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣א-ֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: וַיֵּ֥יטֶב אֱ-לֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱ-לֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים".
קשה להפריז בחשיבות מעשיהן של המיילדות שפרה ופועה, אשר מרדו במלך מצרים וביצעו מעשה של אי ציות מצפוני תוך כדי סיכון חייהן, ובכך הצילו את חייהם של ילדים רבים ובעצם את עם ישראל. על פי חז"ל, שפרה ופועה הן יוכבד ומרים:
"'ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות' וגו' (שמות א טו) שפרה זו יוכבד פועה זו מרים […] פועה שהיתה פועה ובוכה על אחיה שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'" (שם /שמות/ ב ד) (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עח).
כפי שמציין יורם חזוני, אי הציות של שפרה ופועה הוא אחד הביטויים החזקים במקרא להתנגדות לשלטון עריץ דרך אי ציות. פרעה רצה שלא יהיו בנים עברים והבנות ייטמעו בתוך האוכלוסייה המצרית. אך המיילדות דאגו שיישאר עם ישראל (יורם חזוני, "המקור היהודי למסורת האי-ציות", בתוך: יהושע ויינשטיין (עורך) אי ציות ודמוקרטיה, ירושלים: הוצאת שלם, תשנ"ט, עמ' 27).
גלות מצרים היתה נוראה, אבל נחמה אחת היתה לבנ"י: הם ידעו על כך מראש
היכונו להפסקת החשמל – הרב ד"ר משה רט
"בתאריך זה וזה בין השעות אלה ואלה תתקיים בשכונה זו הפסקת חשמל יזומה לצורך עבודות תשתיות. מתנצלים על אי הנוחות, חברת החשמל". הודעות מעין אלה הן בעלות חשיבות גדולה יותר ממה שנדמה לנו. הפסקת חשמל היא אף פעם לא רצויה, בעיקר בלילות חורף חשוכים וקרים. אבל כאשר אנחנו יודעים מראש שמדובר באירוע מבוקר, מתוכנן, שנמצא בשליטה ויש לו שעת סיום קבועה – הרבה יותר קל להיערך אליו ולעבור אותו. לעומת זאת, כאשר החשמל נופל לפתע ללא התרעה, התחושה היא של מתיחות, לחץ וחוסר אונים: למה שוב יש הפסקת חשמל? כמה זמן היא תימשך? האם נספיק לגמור את הבישולים לשבת? התחושה היא של אירוע שחורג מהסדר הרגיל, שלא נמצא בשליטה, ולכן קשה יותר להתמודד אתו.
אז אם אנחנו חברת החשמל, והמטרה שלנו היא לדאוג לנוחותם ורווחתם של התושבים, נשתדל לצמצם למינימום הפסקות חשמל כאלה. לעומת זאת, אם המטרה שלנו היא דווקא להעמיד במבחן את כוחות הנפש של התושבים ולחשל אותם, אירועים מהסוג השני יהיו יעילים יותר. המבחנים הטובים ביותר הם אלה שנעשים ללא הכנה מוקדמת.
בפרשתנו מודיע ה' לאברהם אבינו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". גלות מצרים היתה קשה ונוראה, אבל נחמה אחת היתה אז לבני ישראל: הם ידעו על כך מראש. הם ידעו שזה חלק מהתוכנית האלוקית. והם ידעו שיש קץ קבוע מראש לגלות, גם אם זמנו המדויק לא ברור. אפשר לשער שהידיעה הזו נסכה בהם כוחות ואמונה. גם גלות בית ראשון נובאה מראש ונקבע לה זמן קצוב על ידי ירמיהו הנביא. גלות בית שני, לעומת זאת, היתה הקשה מכולם, לא רק בגלל אריכותה יוצאת הדופן, אלא משום שלא באה עליה הודעה מוקדמת. במשך דורות רבים נאלצו יהודים להתמודד עם הספק המחריד, שמא הפעם ה' עזב אותם לתמיד, שמא לגלות הזו לא יהיה סוף…
זוהי ההסתרה שבתוך הסתרה. המבחן הגדול ביותר. והעם היהודי עבר אותו. וכך עלינו להתייחס גם לניסיונות בחיינו האישיים – להאמין שהכול מתוכנן, המסלול שלנו בעולם הזה נקבע מראש, והכל חלק מהמבחן והניסיון. וכך יהיה לנו קל יותר לעבור אותו.
קבלת מתנות פוגמת במידת הביטחון של האדם בהקב"ה
זהירות מטובת הנאה – הרב מאיר נהוראי
בירידתם למצרים מבקש אברהם משרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ". מסביר רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מבקש משרה לשקר וכך ירוויח מתנות. ואכן, פרעה מעניק לאברהם מתנות. בהמשך מקבל אברהם גם מאבימלך מתנות- "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם". לעומת זאת, לאחר מלחמת המלכים מסרב אברהם לקבל מתנות ממלך סדום: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם …אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". מה ראה אברהם לסרב דווקא למלך סדום?
בעל שפתי חכמים מסביר, שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש אולם לאחר שהעשיר נמנע מלקבל מתנות. פירוש זה קשה, שכן מפשט הכתוב נראה שסירובו של אברהם לקבל מתנות ממלך סדום נבע מטיעון עקרוני. זאת ועוד, קבלת מתנות היא סוגיה ערכית, ומדוע שמצבו הכלכלי של אברהם יהיה גורם משפיע על הקו האידאולוגי? וכך, מפשט הכתובים נראה, שאברהם מסרב לקבל מתנות ממלך סדום לא בשל בעיה אתית אלא מתוך רצון להבטיח את עצמאותו הכלכלית: "..וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". ועדיין קשה, מה ההבדל בין קבלת מתנות ממלך סדום לבין קבלת מתנות מאבימלך ומפרעה? לכן נראה שהסירוב הוא על רקע אידאולוגי. אברהם מזהה שיש למלך סדום אינטרס סמוי לפגוע בעוצמת המעשה הגדול שעשה-פדיון שבויים. פדיון שבויים תוך כדי נטילת סיכון הוא מעשה חסד גדול הסותר את התכונה ה"סדומית" ששוללת כל עשיית חסד לזולת. אנשי סדום ידועים כגזלנים וחמסנים ורחוקים מעשיית חסד. מלך סדום הציע מתנות לאברהם כדי שבעתיד מלך סדום יוכל לפרש את מעשהו האמיץ של אברהם כנגוע בטובת הנאה. אברהם רצה להוכיח לאנשי סדום שיש "חסד" בעולם, שלא כל דבר נעשה עבור תמורה כספית, ולכן סירב לקבל מתנות. לעומת זאת, אבימלך ופרעה נתנו לאברהם מתנות כפיצוי עלהנזק שגרמו לו בלקיחת שרה, ולכן לא חשש אברהם לקחת מהם מתנות.
הלכתית אין איסור לקבל מתנות וכך פוסק השולחן ערוך חושן משפט (רמט,א): "מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר: 'ושונא מתנות יחיה'". קבלת מתנות פוגמת במידת הביטחון של האדם בהקב"ה. אמנם מפשט המקרא נראה שיש פגם מוסרי בלקיחת מתנות: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו,כז). ומפרש רבנו יונה: "והנה זאת המידה גדר להרחקת החמדה, ותציל ממוקשי החנופה". אנו נמצאים בתקופה של בחירת נציגי ציבור, והעצה הטובה ביותר למתחיל בתפקיד היא להתרחק ממתנות.
פסיקת השולחן ערוך שהאיסור הוא רק ממידת חסידות מתייחסת לאדם הפרטי. אולם נבחרי ציבור צריכים להתרחק ממתנות מעיקר הדין. עובד בעבודה ציבורית צריך להיזהר מקבלת מתנות ומפרשנויות שעלולות לעמוד לו לרועץ ולפגוע בשמו הטוב. במקרים מסוימים קבלת המתנות יכולה לפתח תלות בין הנותן למקבל, והמתנה עלולה להיות מוגדרת אף כקבלת שוחד.
חלק מהבחורים שהגיעו לבית המדרש כי ההורה או הר"מ דחק בהם במהלך כיתה י"ב לנסות ולהירשם, מבינים מהר מאד שאין זה מקומם
מכינה לכולם? – הרב עילאי עופרן
לפני שנה מצאנו את עצמנו נודדים בין ימים פתוחים וערבי הורים של בתי ספר וישיבות תיכוניות באזור, כחלק ממסע חיפוש המוסד המתאים לאחד מילדינו שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי. הופתעתי לגלות שבתי ספר דתיים נוטים לשווק את עצמם להורים הנבוכים בין השאר על ידי כך שהם מפרסמים את אחוז הבוגרים של בית הספר הממשיכים עם סיום כיתה י"ב ללמוד במוסדות תורניים גבוהים – ישיבות ומכינות קדם צבאיות. רבים מהמוסדות בהם ביקרנו התגאו בכך שמעל 90% מבוגריהם פונים ללמוד בישיבה או מכינה, ולא מעט הורים התרשמו מהנתון הגבוה הזה וראו בו שיקול מרכזי בבחירה בבית הספר כראוי ומתאים עבור בנם.
בקרב לא מעט הורים ומורים בחברה הדתית רווחת האמונה ההגיונית והסבירה, לפיה לימודים במכינה או בישיבה לפני הצבא מחזקים ומחסנים את הבחור לקראת האתגרים הרוחניים הצפויים לו בצבא. ממחנכים רבים שמעתי כי הם מעודדים בעוז את תלמידיהם לפנות למוסד תורני עם תום כיתה י"ב, משום שהניסיון מלמד כי קיים מתאם גבוה בין הליכה לישיבות ומכינות ובין מידת החיבור של הצעיר לעולם הדתי והסיכוי כי ימשיך לשמור על אורח חיים דתי גם בחייו הבוגרים.
איני יודע האם יש בידי מאן דהו נתונים ברורים ומובהקים בנושא, אך חשוב לזכור שקורלציה אין פירושה סיבתיות, ואף אם קיימת התאמה בין הליכה לישיבות ומכינות ובין מידת הדתיות בחיים הבוגרים, אין זה אומר שהליכה למוסד תורני עם תום שנות בית הספר מחוללת את אותה זהות דתית רצויה. ייתכן שחלק מהעניין הוא דווקא הפוך, וכי בוגרי בית הספר שיש להם זהות דתית משמעותית ומבוררת הם אלו המבקשים ללמוד בישיבות ובמכינות. אם להשתמש בשפה למדנית, ניתן לומר כי ייתכן שהליכה לישיבה או למכינה היא לא "סיבה" אלא "סימן" – לא הגורם לדבר אלא הפועל היוצא שלו.
אין ספק כי ההזדמנות הניתנת לבוגרי כיתות י"ב לבנות לעצמם קומה תורנית נוספת לאחר שנות הלימודים בבית הספר, היא דבר מופלא, מרומם ומבורך. נכונותה של מדינות ישראל לדחות את השירות הצבאי של אותם צעירים ולתקצב בנדיבות מרשימה את המכינות והישיבות כך שיוכלו לתת מענה תורני למעוניינים בכך, היא זכות והזדמנות שאין כמותן. בשיחות עם תלמידים בכיתה י"ב אני מרבה לומר להם שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת, משום שלאחר השירות הצבאי הם עשויים להיות מוטרדים מעניינים לימודים, פרנסה, חתונה וגידול ילדים, כך שלא יהיה להם הפנאי והאפשרות ללמוד תורה בנחת. למעשה, עד גיל הפנסיה, ספק אם יוכלו להתמסר ללימוד תורה רציני באופן שכזה, ולכן כדאי מאד לעשות כל מאמץ לנצל את ההזדמנות החד פעמית הזו.
ואף על פי כן, איני בטוח שהדבר מתאים לכולם. קהילות ומוסדות שבהן מעל 90% מבוגרי י"ב ממשיכים לישיבות ומכינות, יוצרים למעשה מצב שבו זהו המצב הטבעי וברירת המחדל וחלק מאותם בחורים ממשיכים "על אוטומט" מבלי לתת את הדעת כראוי על טיבה, חשיבותה ואיכותה של הבחירה. ישנם כמובן צעירים רבים שחולמים ומצפים להגיע לבתי המדרש הללו ולצלול לעולמה של תורה, אך ישנם רבים שעושים זאת כי "כולם עושים" או כי הוריהם ומוריהם מפעילים עליהם לחץ גדול כי ילכו לישיבה או מכינה, אף שאין להם רצון אמיתי ומוטיבציה ללמוד ולצמוח בתחומים אלו.
כך נוצר מצב מצער שבו חלק מהישיבות והמכינות מתמודדות עם אחוזי נשירה גבוהים מאד של תלמידים. חלק מהבחורים שהגיעו לבית המדרש כי ההורה או הר"מ דחק בהם במהלך כיתה י"ב לנסות ולהירשם, מבינים מהר מאד שאין זה מקומם ומוצאים את עצמם מחוץ לכותלי המוסד אליו נרשמו. חלק מהם נושרים באופן רשמי, וחלק נושרים למעשה על ידיד היעדרויות ממושכות ועיסוקים אחרים. תופעה זו כמעט ואינה קיימת בעולם המכינות הכלליות, משום שהצעירים המגיעים ללמוד בהן מגיעים בד"כ מתוך מוטיבציה פנימית גבוהה מאד וכמעט ולא מתוך לחץ של הסביבה, ההורים או המורים.
שנות הישיבה והמכינה הן בלי ספק הזדמנות אדירה לצמיחה ובנייה רוחנית ותורנית, אך כמו רוב העניינים בעולם הרוחני, אין הדבר מתאים לכל אחד ובכל זמן. סטטיסטיקות קיצוניות בתחום הזה אינן מעידות בהכרח על הצלחה חינוכית, אלא בעיקר על לחץ סביבתי מוגזם שהתועלת החינוכית שבו דלה. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן, בלי המנוע הפנימי הבוער, זה פשוט לא הולך.
לפתיחת הדלת או להתנעת המנוע דרושים אמון, פעולה ותפילה
אבות ב' ט"ו: מי כאן בעל הבית? – נעמי
"רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצֵר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק" (אבות ב', ט"ו).
דברי רבי טרפון מתארים לכאורה פוטנציאל לא ממומש: יום, שהוא קצר מכדי להספיק את מלאכותיו, ופועלים, אשר אינם עושים די להצלחת המשימה. אולם, ניתן לקרוא את דבריו לא כעובדות מתסכלות, אלא דווקא כדברי חיזוק והתעוררות:
"הַיּוֹם קָצֵר": הצפייה בטבע מנכיחה עבורנו גם את זמניות הקיום, אך גם את כוחה של הזריחה, את יכולתנו לחדש וליצור, את חווית ההזדמנות המתגלה מדי יום.
"וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה": עומס המלאכה יש בו על מנת לייאש, אך הוא גם מצביע על עושר האפשרויות הפנוי עבורנו, מתוכו יכולים אנו לבחור במה לעסוק.
"וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים": ניתן לזהות בקביעה זו נזיפה וביקורת, אך ייתכן כי מדובר באמון וידיעה עמוקה, שטמונים בנו הרבה יותר יכולת ועוצמה, מכפי שאנו מודעים להן ומביאים לידי ביטוי מעשי.
"וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה": לצד התפישה ששכר פעולה הנו ממון גשמי וכי עבורו ראוי לפעול, מציין רבי טרפון שכר אחר – שכר רוחני ערכי, שהוא רב ובידינו לעמול להשיגו.
"וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק": כוחו המניע של לחץ חיצוני, שטחי ומוגבל לאורך זמן. אולם ישנו דרבון מסוג אחר, אותו ראוי לאמץ – דרבון המהווה הזמנה ללקיחת יוזמה ואחריות ולהפוך להיות בעלי הבית של חיינו, הכוח המניע של פעולותינו. יהא זה צו מצפוננו שיניע אותנו לעשיה, סקרנות עמוקה, חיפוש אחר מענה לאי נחת פיסי ונפשי, רגשות הזדהות וחמלה לנוכח מצוקת הזולת, או הכרה עמוקה בקיומו של הבורא.
בבראשית רבה מתואר רגע מיוחד בו מכיר אברהם בבעל הבית האמיתי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ'". אמר רבי יצחק: משל לאחד, שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה (עיר) אחת דולקת. אמר: 'תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?' הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: 'אני הוא בעל הבירה'. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?' הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: 'אני הוא בעל העולם'…" (בראשית רבה ל"ט, א').
מציאות חסרה ומפתח למימושה, מספק בידינו רבי טרפון. לפתיחת הדלת או להתנעת המנוע דרושים אמון, פעולה ותפילה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
אברהם אבינו סימן את הכיוון של העם היהודי, שחה נגד הזרם, ונתן בכך דוגמה אישית ליחידי סגולה
איש נגד הזרם – יעקב ספוקויני
אנו עומדים בפתחן של שלוש פרשות- אברהם. אברהם אבינו ידוע כאיש החסד. בעל אישיות ענקית שדאג לכל אדם בעולם. אברהם היה אישיות שכל סביבתו התייחסה אליו בכבוד רב. אבל לא בנקל הגיע אברהם למעמד הזה. כבר בתחילת דרכו הלך אברם נגד הזרם. כולם סביבו היו עובדי אלילים והוא עבד את ה'. אברם סיכן את חייו במאבק על אמונתו מול נמרוד באור כשדים. אחר כך יצא לארץ לא נודעת על פי ציווי ה'. חז"ל אמרו למה נקרא שמו אברהם העברי? – "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" [בראשית רבה סימן ח']
נוכל להבין עד כמה קשה הדבר, אם נדמיין זאת בימינו. אדם שמביע דעה שהיא הפוכה לחלוטין מהמיינסטרים, איך מתייחסת אליו התקשורת? עד כמה מוכנים בכלל לשמוע את דעתו? אברהם לא נרתע. גם כשהוא מגיע לארץ זרה, לארץ כנען, למצרים או לגרר, הוא בולט בשונותו. מן הסתם הוא לא היה דובר השפה המקומית, ובוודאי היה לו קשה להסביר את מעשיו והתנהגותו. כל זה איננו מרתיע את אברהם. להפך, הוא נלחם על דעתו, נלחם עבור לוט בן משפחתו הנופל בשבי ונלחם על זכותו לחפור בארות. אדם אחד מול כל הסביבה. איש נגד הזרם.
כשמעיינים היטב בהיסטוריה האנושית, כמו גם בהיסטוריה של עם ישראל, יכולים לראות כי מעטים האנשים שהלכו נגד הזרם. אבל אלה שעשו זאת, הטביעו חותם בל יימחה.
אחד מאלה הוא הרמב"ם שכתב לראשונה ספרי הלכה – "משנה תורה" ו"ספר המצוות" וגם ספרי הגות. הרמב"ם ניצב עוד בחייו בפני ביקורת קשה על מהלך זה, ובכל זאת לא נרתע. בהקדמה לספרו "מורה נבוכים" כתב בין היתר: "סוף דבר: אני האיש אשר כשיציקהו העניין ויצר לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד האמת, שבא עליו מופת, אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים – אני בוחר לאומרו". במילים אחרות, אומר הרמב"ם, אני עומד על זכותי לומר את האמת גם אם כרגע לא מבינים אותה כולם. ואכן, הוויכוח על ספריו היה מר. בתחילה אף שרפו את ספריו, אך סופו שניצח ובגדול. אין כיום ספר הלכה שאיננו מסתמך על הרמב"ם, או לפחות מזכיר אותו.
גם מייסד הציונות בנימין זאב הרצל נחל ניצחון על אלה שלעגו לו. כאשר שב הביתה מהקונגרס הציוני הראשון, (1897) כתב הרצל ביומנו: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו הייתי אומר זאת בקול רם, הייתי בוודאי נתקל בצחוק כללי. אולם, בעוד חמש שנים ובוודאי בעוד חמישים שנה, יובן הדבר על ידי הכול". 50 שנה אחר כך קיבל ארגון האו"ם את החלטת החלוקה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הרצל הנהיג את התנועה הציונית וניהל בשמה מו"מ עם מדינות העולם, כאשר רק כ – 5% מהעם היהודי תמך בו. העז וניצח.
ממשיך דרכו של הרצל, זאב ז'בוטינסקי, מייסד בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית, היה מנודה בחלק גדול מתקופת פעילותו על שהלך נגד זרם הרוב הסוציאליסטי באותם ימים. ז'בוטינסקי ללא ספק הקדים את זמנו. הוא היה הראשון לזהות את ההזדמנות שהעניקה מלחמת העולם הראשונה לציונות. באותה עת הגה את רעיון 'הגדודים העבריים' שיילחמו במסגרת הצבא הבריטי נגד הגרמנים והעות'מאניים [=הטורקים] וישתתפו במאמץ לכבוש את ארץ ישראל. רוב המנהיגות הציונית חשבה שיש להישאר ניטרליים או אפילו להתעתמן (בן גוריון ויצחק בן צבי). ז'בוטינסקי סבר שהגדודים יהיו תשתית לצבא עברי בעתיד.
ז'בוטינסקי היה הראשון שדרש להציב יעד של רוב יהודי במדינה יהודית, ולא להסתפק במונח המעורפל "בית לאומי" [בקונגרס הציוני, 1931]. כך היה גם עם רעיון ההעפלה. ז'בוטינסקי קרא בשנות ה-30 "להפוך את העלייה הבלתי לגאלית לספורט הלאומי שלנו" [במאמרו "ספורט לאומי"]. יריביו ראו בכך מעשה חסר אחריות ואחרי כמה שנים אמצו את הרעיון. ז'בוטינסקי שילם מחיר יקר על אמירותיו. הבריטים מנעו ממנו לחזור ארצה והוא נפטר בנכר. לפני כן עוד הספיק לזעוק ליהודי פולין "חסלו את הגולה לפני שתחסל אתכם!"
אלה רק כמה דוגמאות מאנשים שהלכו נגד הזרם ושינו את ההיסטוריה. אברהם אבינו סימן את הכיוון של העם היהודי, שחה נגד הזרם, ונתן בכך דוגמה אישית ליחידי סגולה.
בעוד שהעקרונות שהשבת מגלמת נצחיים, ייתכן שתרגומם הלכה למעשה ישתנה לאורך השנים
פני השבת בתקופות מתחלפות / הרב ד"ר עידו פכטר
ברשימות הקודמות ראינו כיצד היחס אל יהודים מחללי שבת בעבר השתנה בעידן המודרני. אם בתקופת חז"ל הניגוד בין מחללי שבת לשומרי שבת היה חד ודיכוטומי, בעידן המודרני הוא הפך לרך יותר. פוסקי ההלכה מכירים יותר ברצף שקיים בשמירת שבת ומבחינים בין הקצוות בכאלו שהם זוכרי שבת שאינם שומרי שבת, וכן הלאה. כל זה הוביל לריכוך היחס ההלכתי כלפי מחללי שבת בפרהסיה בימינו.
אפשר לראות בעידון היחס אל מחללי שבת מתינות הלכתית, שדעתה מעורבת עם הבריות וקשובה לעולמם. ויותר מכך. היא דורשת לענ"ד להתבונן במבט מורכב על מצוות השבת ולנסות לאבחן את תרגומה בזמנים משתנים.
השבת מגלמת רעיון נשגב. היא מבשרת על קיומו של בורא לעולם, על רוח שקיימת מעבר לחומר. רוח זו היא שמאפשרת את המנוחה אצל בני האדם וסביבתם, והיא זו שקוראת לשחרור פועלים מעבודתם ביום השבת, שכן בעולמה אין הבחנה בין אדון לעבד אלא כולם ברואים בצלמו של א-לוהים. כדי להשריש את הרעיון בקרבנו נצטווינו לזכור את השבת, וכדי לממש אותו בפרקטיקה נצטווינו לשמור את השבת ולהימנע מכל מלאכה.
בעוד שהעקרונות הללו נצחיים, ייתכן שתרגומם הלכה למעשה ישתנה לאורך השנים. שכן, העולם משתנה. תרבויות מתחלפות ותנאי החיים משתנים. עם ישראל עובר תהפוכות היסטוריות וכך גם העולם כולו עובר מהפכות. אינן דומות התקופות הקדומות לתקופות שבאו לאחריהן, ואלו גם אלו שונות מן התקופה שלאחר המהפכה המדעית, התעשייתית והטכנולוגית.
לדוגמא, תקופת המדבר לעומת תקופת ההתיישבות בארץ, שסביר להניח שהשבת נשמרה בשתיהן בסגנון שונה לחלוטין. במדבר, בני ישראל לא עבדו בשדה ולא עסקו בכלל בחקלאות. מלבד המשכן, שאותו בנו במספר חודשים, הם לא עסקו בפעילות יצרנית. כיצד אפוא נשמרה השבת בתקופתם? כנראה בעיקר באי-לקיטת המן ביום השביעי. החיוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" מספר שמות, מה שבידינו מוכר כאיסור תחומין (היציאה מחוץ לתחום שבת), היה הפנים של השבת. מעניין לציין שלפי האברבנאל, זה היה חטאו של מחלל השבת המפורסם בתורה, מקושש העצים (במדבר טו): "בעבור שהיו ישראל במדבר, מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק, יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביום השבת, בהפך מה שציוותה תורה 'אל יצא איש ממקומו'". לפירוש זה, המקושש לא חטא בעבודה בשדה אלא ביציאה רחוקה ממקום יישובו.
כל זה השתנה לאחר הכניסה לארץ. בארץ לא ירד מן, ואת האוכל בני ישראל ייצרו עבור עצמם באמצעות עבודה בשדה. הגם שאיסור תחומין המשיך להתקיים גם לאחר הכניסה לארץ, סביר להניח שלא הוא היה הסמל של השבת. את מקומו תפסו ל"ט אבות המלאכה, המפרטים את המלאכות שאדם מבצע במהלך הכנת המזון – מן העבודות הראשוניות ביותר בשדה ועד המלאכות האחרונות באפיית הפת. אליהן נוספו מלאכות אחרות שעסק האדם מישראל בששת ימי השבוע. מה היה קורה אילו היה האדם מקפיד על הימנעות ממלאכות אלו ביום השבת אך מקל באיסור תחומין? הייתכן שגם אז היו קולות שביקשו לראותו כ'זוכר שבת', הגם שהוא עובר על דיני תחומין? איננו יודעים, אבל אם ניתוח הדברים נכון, ייתכן שהתשובה לכך חיובית.
זהו ביטוי אחד לשינוי שחל בצורת שמירת שבת בזמנים המתחלפים מתקופת המדבר והכניסה לארץ. כאמור, בשתי התקופות הרעיון מאחורי השבת נותר זהה. האדם העיד על קיומו של בורא ועל הרוח שמעבר לחומר במעשים שביצע (או שנמנע מלבצעם). אלא שבגלל הבדלי התרבות וסגנון החיים, הדגש בכל אחת מהתקופות הושם על סוג מלאכה אחר. זהו מהלך טבעי ומתבקש.
נוכל לראות שינויים נוספים בתרגום הרעיון של השבת בתקופות מתחלפות, מה שיעורר את התהיה על הפנים של השבת במציאות ימינו. ברשימה הבאה.
הסטארט-אפ של אברהם גדל והופך לחברה גדולה. לוט הופך למנהל בפני עצמו
חידוד הערכים – קובי פרידחי
לוט ואברם יוצאים יחדיו למסע. בתחילתו, לוט היה האחיין היתום ואברם הדוד שפורס עליו את חסותו. עם הזמן, לוט גדל, תופס ביטחון ונהיה אדם ואיש עסקים בפני עצמו-
"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית י"ג ה).
מערכת היחסים בין אברהם ללוט מאוד מעניינת ויכולה לתת לנו הסתכלות על תהליך שמתרחש כאשר ארגון או במקרה הזה, עסק משפחתי, הולך וגדל.
הרש"ר הירש מתאר: "אילו היה הכל עדר אחד, משק אחד, כלכלה אחת, היה המרעה מספיק. אך הארץ לא נשאה אותם, 'כי היה רכושם רב'- הכסף, הזהב ושאר הנכסים ולשם כך אם אין אחדות ואמון הדדי יש צורך באהלים, בארגזים וארונות והכל ארוז לעצמו… אילו הייתה ביניהם התאמה אישית ויכלו לשבת יחדיו, לא היו זקוקים למקומות מרעה נפרדים. אולם, במשקו של לוט דאגו רק להרבות נכסים ואילו במשקו של אברהם חשבו גם על עניינים נעלים יותר… והן בני אדם נבדלים זה מזה לא בדרך הקניין, אלא באופן הניצול".
הסטארט-אפ של אברהם גדל והופך לחברה גדולה. לוט הופך למנהל בפני עצמו עם עצמאות מסוימת. ההפרדה הגיונית ויעילה כאשר יש מקנה רב, אך כדי שהארגון יישאר אחד עליו להמשיך להתנהל עם מטרת-על משותפת וכחלק מכך גם עם ערכים משותפים. ניתן לזהות שהערך המוביל כבר אינו משותף כאשר יש הבחנה ברורה- מהו מקנה אברהם ומהו מקנה לוט, מיהם רועי אברהם ומיהם רועי לוט. בשלב זה הם מחליטים להיפרד.
המעבר של לוט לסדום ממחיש בדיוק את השינוי בערכים שמובילים אותו. בסדום יש מקנה רב. מבחינה כלכלית, זהו מקום טוב להתיישב בו, גם אם השכנים אינם נאים בעיניי. אצל "מקנה אברהם" ההצלחה הכלכלית היא רק אמצעי למטרה גדולה יותר של הרחבת מעגל ההשפעה של האמונה בא-ל אחד, של הפצת שם ה' בעולם, מקנה זה כמובן צריך מרעה אבל סדום ואנשיה כלל לא יעלו כאופציה.
כאשר ארגון הולך וגדל- אם למוצרים או שירותים שונים, לקהל יעד שונה או מול מדינות שונות, כל סוג של התרחבות דורשת חידוד של מטרת העל ושל הערכים המובילים את הארגון. אי אפשר לסמוך על כך שכולם יודעים לאן הולכים, אחרת הדרך לפירוד תהיה קצרה.
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק יז: האם הכירה המסורת התלמודית בטקס של גיור עצמי? חלק ג
גיור מחייב נוכחות שלשה. קביעת רבי יהודה ברורה: "גר שנתגייר בבי"ד – הרי זה גר, בינו לבין עצמו – אינו גר" (יבמות מז, ע"א). לאחר קביעה זו התלמוד מספר: "מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? א"ל: הן. א"ל: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך" (יבמות שם). איננו יודעים אם "מעשה באחד" מתייחס לגר שפוסל את גיורו או ליהודי. יהודי אינו יכול לאבד את זיהויו כיהודי על ידי דברי עצמו. ברם, ההנחה שמדובר ביהודי ולא בגר אינה מתיישבת בנקל עם ההצמדה הספרותית של הסיפור לסוגית גר שנתגייר בפני עצמו, לפיכך סביר להניח שהסיפור מתייחס לגר. רבי יהודה קובע שאי אפשר לערער על גיור אדם אלא אם יש ראיה חותכת שלא נעשה כדין. אכן, כך פירש רבנו מנחם המאירי, הפותח את ניתוח הסיפור באופן הבא: "מי שהוא מוחזק לנו בגר ובא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי" (בית הבחירה, שם, שם).
התלמוד מצביע על סתירה בין דברי רבי יהודה כאן לבין עמדתו בעניין נאמנות האב: "והתניא יכיר – יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא […]" (יבמות, שם). אם מניחים שמדובר ביהודי ולא בגר אין סתירה: מהברייתא עולה כי נאמנות האב חלה רק על ההקשר המשפחתי, אבל לא נגזר ממנה נאמנות על עצם הזיהוי היהודי. שאלה זו עולה רק ביחס לגר.
התלמוד מציג שתי תשובות לשאלה זו המציעות תיקון לנוסח דברי רבי יהודה: "א"ר נחמן בר יצחק, ה"ק ליה: לדבריך עובד כוכבים אתה, ואין עדות לעובד כוכבים". רבינא מציע תיקון אחר: "הכי קאמר ליה: יש לך בנים? הן; יש לך בני בנים? הן; א"ל: נאמן אתה לפסול בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך" (שם). שני התיקונים מצביעים על הקושי שבהפקעת חזקת היהדות של גר. לפי רב נחמן אנו מקבלים את עמדת הגר רק ביחס לעצמו ואין בכוחם להפקיע את חזקת הכשרות של הבנים, בלשון רש"י: "ואין עדות לעובד כוכבים – הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפוסלן". הבנים נותרים בחזקת כשרותם כי ביחס אליהם עדות האב היא עדות גוי. ברם, העובדה שהבנים נותרים ביהדותם משמעה שגם האב לא איבד את זיהויו היהודי, והטעם לקבלת דבריו נעוץ בעיקרון סמוי אותו מצינו בדברי רבנו תם: "הכי קאמר: כיון דשוית נפשך חתיכה דאיסורא נאמן אתה לפסול עצמך שתהיה חשוב כנכרי לעניין שאם יגח שורך [שור] של ישראל שתהיה חייב נזק שלם בין תם בין מועד ואם יגח שור ישראל שורך יהיה פטור. דכיון שעשה עצמו גוי, לגבי דידיה מהימן. ואי אתה נאמן לפסול בניך, להפסיד לאחרים לא כל כמינך" (תוספות מהר"ם מרוטנברג, שיטת הקדמונים, יבמות מז, ע"א). קבלת דברי האב דומה לאיסור שיהודי נוטל עצמו. להתחייבות זו השלכות רבות אבל היא לא חלה על עצם הזיהוי היהודי: גר זה הוא יהודי שאסר על עצמו את יהדותו (ראו עוד דברי הרמב"ן והרשב"א, יבמות, שם). הגר אינו עומד למבחן מתמשך בשאלת תוקף גיורו. זיהויו כיהודי אינו בר הפקעה.
רבינא, המאמץ את עמדת נאמנות האב לפסול את בנו, תוחם את גבולה: הנכד לא ייפסל. תוצאה זו מייצרת פרדוקס: איך ייתכן שהאב ובנו יהיו לא יהודים והנכד יהיה יהודי? בעלי התוספות צעדו צעד נוסף בצמצום תחולת הנאמנות: "אומר ר"י דה"פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפי' בניו דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים" (תוספות יבמות, שם, וראו גם דברי הרשב"א, שם). האיזון שבין עקרון נאמנות האב לתקפות הגיור מועתק לשאלה אם יש נכד; במצב זה כל הדורות יהודים. זיהוי יהודי אינו בר שינוי, ולכן יש להגביל את עקרון נאמנות האב, כדי למזער פגיעה בזיהוי היהודי.
לאברהם יש אב זקן – ד"ר תמר מאיר
אברהם מצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. חז"ל מתחבטים הרבה בשאלת היחס לתרח, עובד אלילים על פי תיאורי המקרא, ומי שהסגיר במו ידיו את בנו לידי נמרוד, על-פי התיאור במדרש. מצד שני – מדובר באביו של אברהם. האם רק זכות אבות עומדת לבנים או שגם זכות הבנים עומדת לאב?
מדרש רות רבה ח מכריע בזכותו של תרח: "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' (שם טו: טו) – בישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא…"
שאלת היחס לתרח מטרידה את חז"ל גם בהקשר של הליכת אברהם מבית אביו. האמנם נוטש אברהם את אביו הזקן?
כשקוראים את הפסוקים, נדמה שאין בעיה – שהרי הפסוק האחרון בפרשת נח מדווח על מות תרח, אלא שחז"ל (ב"ר לט) שמים לב לחשבון השנים, ומעלים שתרח מת רק 65 שנים אחרי עזיבת אברהם.
"ומה כת' למעלה מן העניין וימת תרח בחרן (בראשית יא לב) […] אמר ר' יצחק אם לעניין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ס"ה שנה…".
אפשרות אחת שמציע המדרש היא שתרח הוא רשע הקרוי מת עוד בחייו: "אלא בתחילה אתה דורש שהרשעים קרואים מתים בחייהם". אפשרות אחרת נוגעת לבחירה המודעת לספר את הדברים בתורה דוקא בסדר הזה, ולא בסדר התרחשותם: "לפי שהיה אברהם מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ואומרים: הניח אביו בזקנותו והלך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואיני פוטר אחר מכיבוד אב ואם. ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה 'וימת תרח בחרן' ואחר כך 'ויאמר ה' אל אברם' וגו'".
שתי בעיות שונות יש כאן – האחת היא שאלת החיוב של אברהם בכיבוד אב ואם, והשנייה היא בעיה של יחסי ציבור – מה יגידו, וחילול השם. שהרי עלול הדבר להתפרש כאילו דרכו של אברהם מתנגשת עם המוסר האנושי הבסיסי – דאגה לאב זקן. על פי המדרש לא מספיק שאברהם יקבל פטור לצורך משימתו הדתית החשובה. חשוב מאוד שלא ייראה כאילו הזנחת האב היא דבר של מה בכך. התורה בוחרת לספר על מותו של תרח תחילה, על מנת שלא יבוא איש לחשוב שכיבוד הורים אינו חשוב דיו. גם אם תרח הוא לא אב השנה, וגם אם המקרה של אברהם הוא ייחודי ויוצא דופן, עדיין חשוב לתורה שלא חלילה נבוא לידי טעות המעמידה את הרצון בקרבת אלוקים ככזה הבא על חשבון כיבוד הורים וערכים אנושיים אוניברסליים.
