כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
החג, צריך לשלב את תנועות השמחה והייסורים כאחד
יום העצמאות השנה – הרב יובל שרלו
שתי תנועות מנוגדות בבת אחת – ההלכה מכירה את המציאות הזו היטב, והיא מכוננת אותה. היא קוראת לא להתעלם לא מזו ולא מזו, ולהביא את שתיהן לידי ביטוי. הדבר נמצא בעיקר בדיני אבלות: ההיתר ההלכתי להתחתן (בתנאים מסוימים) גם ביום פטירתו של אבי החתן; אבלות במועד, שמביאה לידי ביטוי הן את העובדה שקרוב אהוב נפטר במועד ועל כן נוהגים דברים מסוימים בצנעא, והן את העובדה שמדובר במועד ועל כן לא יושבים שבעה ולא נוהגים אבלות בפרהסיה; מציאות שבה קרוב משפחה נפטר ועל כן מברכים "דיין האמת", אך אם הוא גם הוריש ירושה נכבדה מברכים בו בעת "הטוב והמיטיב", ויש כמובן עוד דוגמאות רבות לעניין.
הדבר קיים גם במועדים. ראש השנה הוא יום של "גילו ברעדה", ועל כן הוא גם יום טוב של המלכת ריבונו של עולם עלינו, שחלים עליו דיני יום טוב במובן המלא של העונג והשמחה, וגם יום הדין שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון; יום הכיפורים הוא יום הכפרה של כלל ישראל וחתימת הדין, והוא גם מהימים שלא היו טובים מהם; סוכות הוא מקור מצוות השמחה ברגלים, אך גם "בחג נידונין על המים", ואנו אומרים גם הלל וגם הושענות, וכן על זה הדרך. כל תפילת מוסף של מועד מבטאת הן את השמחה הגדולה והזכות להיבחר על ידי ריבונו של עולם לשאת את שמו בעולם, והן את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" והתחינה הגדולה לבניין מחודש של בית המקדש.
הוראת דרך זו צריכה לעמוד לנגד עינינו כשאנו מתכוננים ליום העצמאות השנה. זכתה מדינת ישראל להגיע ל-76 שנות קיום, וכשאנו בוחנים היכן היינו לפני כ-80 שנים והיכן אנו נמצאים היום – אנו מלאי שמחה והודיה לריבונו של עולם על כך, ומכירים בזכות הגדולה לחיות בדור הזה, לפעול עם א-ל, ולבנות את ההישגים הרבים של המדינה. ביטול יום העצמאות השנה הוא אפוא טעות חמורה. מאידך גיסא, אנו בצרה עמוקה – בין בצרה חיצונית מייסרת, שהביטוי החריף ביותר שלה הוא החטופים, אך לא רק – המשפחות שלהן, נפגעי הנפש והגוף שבמלחמה, המשפחות השכולות, עשרות אלפי המשפחות העקורות מבתיהן, ועוד ועוד.
אנו גם בצרה פנימית עמוקה מאוד, שבמקומות מסוימים מערערת את הברית המשותפת שבינינו, עד לכדי סיכון עצמי של אנרכיה, אלימות ופגיעה בחוסן הלאומי שלנו. התעלמות מכך היא אפוא טעות חמורה, ולנהוג ביום העצמאות כבכל שנה היא אטימות לב ועיוורון עיניים.
את שני הצדדים האלה צריך להביא לידי ביטוי. את השמחה על המדינה צריך לזקק, ולעסוק אכן במהות המעצימה שאנו זוכים להיות חלק ממנה, לפעול בתוכה ולשמוח בה. תחליט כל קהילה אם השנה ראוי לבטל או לצמצם את במות הבידור; את האירועים שאפשר בלעדיהם וכדומה; האם יש משהו שניתן לעשות דווקא השנה כדי לכנס את הרוב המוחלט החפץ בחיזוק הסולידריות והעצמת החוסן הפנימי החברתי.
את הכאב הנורא, הבלתי נתפס, צריך להנכיח במלוא עוצמתו – בראש ובראשונה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, שיכלול השנה מאות רבות-רבות של מצטרפים למשפחה הדואבת והכואבת, ולעצב אותו בדרך שתאפשר לכולם להיות בו, על ידי הימנעות מנאומים מזה והתייחדות עם הצער והיגון מזה. הרבה עבודה צריכה להיעשות כדי להתכונן השנה ליום העצמאות, בתנועת השמחה והייסורים כאחד, כדי שיהא זה יום מעצים ומחזק.
יהי רצון שיהיו בנו הבינה והרגישות, ההכלה וההזדהות, כדי להבין שהדרכים לעשות זאת הן רבות, ולכל אחד תפיסה משלו, ואנו נקראים להרחיב את מוטת הלב שלנו ואת ברית האחים, כדי שיהיה אפשר לכולנו להיות ביחד בימים המיוחדים האלה.
לכל "שבעה" יש "שמונה" – אביעד הכהן
לכל "7 באוקטובר" יש "8 באוקטובר". לכל "שבעת ימי אבל", יש את ה"ויהי (לשון וי, קינה, נהי ובכי) ביום השמיני" שלו, ה"אחרי מות" שלו.
בחלוף ההתרגשות הגדולה, שאון המון המלווים, מגיע הרִיק הגדול. השקט שלאחר ה'שבעה'. ימים שבהם חדרי הבית מתרוקנים מהמולת המנחמים. האָבֵל נותר לבדו, הוגה ובוהה בחלל, מחפש לב אוהב, אוזן קשבת, יד תומכת שתסעד אותו גם "אחרי מות". ביום "שאחרי".
ביטוי עַז לבדידות זו – שאינה זהה עם 'לְבַדִיוּת' – נתן הרי"ד סולוביצ'יק ע"ה (בשבוע החולף חל ה'יארצייט' שלו) בדברים שאמר לאחר פטירת רעייתו האהובה, טוניה. "האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי", כתב הרב לידידו, השר ח"מ שפירא, חודשים(!) לאחר פטירתה. "גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם ליבי הקרוע ומורתח, כי כל עולמי התמוטט וחרב… יגוני מעיק עליי, ואני נופל תחת נטל הצער והבדידות".
גם בחלוף הזמן, לא שבה רוחו למקומו. ב"דרשת התשובה", שנאמרה כחצי שנה ויותר לאחר פטירת רעייתו, אמר: "הגעגועים לזה שהלך ואיננו, קשים כשאול. הנפש יוצאת מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם… לפני ימים אחדים שוב ישבתי וכתבתי את דרשת התשובה השנתית. תמיד הייתי מדבר עליה עם אשתי. היא הייתה עוזרת לי בגיבוש הרעיונות, בליטושם. גם השנה כתבתי את הדרשה, כשאני שואל אותה: 'אולי תוכלי לעזור לי? שמא כדאי להרחיב או לצמצם רעיון זה או אחר? שמא עלי להדגיש נקודה פלונית?'. שאלתי – אבל כל מענה לא בא. אפשר שהיה הֵד קול לשאלתי. אבל הוא נבלע עם משב הרוח באילנות ואליי לא הגיע".
יום הזיכרון לחללי צה"ל שניצב בפתח, נותן לנו תזכורת שנתית לשוב ולהעלות את זכרם המבורך של כל אותם אלפי חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שמסרו נפשם בהגנה על העם והארץ. רבים מבני משפחותיהם וחבריהם הקרובים אינם זקוקים ל'תזכורת' מעין זו. הזיכרון צרוב במוחם, חרות בליבם, יום-יום, שעה-שעה. אליהם נוספו השנה יותר מ-600 חיילים, ועימם עוד מאות אזרחים ואלפי פצועים, בגוף ובנפש. והלב שותת, והעין דומעת, ואין מנחם.
תגובת אהרון הכהן לנוכח מות שני בניו מעוררת השתאות בעוצמתה. "וידום אהרן". לא אומֶר ולא דברים. אהרון הבין שבשעה כזו לא יועילו כל 'הסברים' שבעולם. עדיף לשתוק. ולא אחת, שתיקה זו – רועמת היא מכל קולות שבעולם. כמאמר המיוחס לרבי מנדלי מקוצק (ש'תורגם' ללשון השיר על ידי נעמי שמר בשירה "אין דבר" ולימים גם אצל ברי סחרוף בשירו "לב שלם"): "אין דבר שלם מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה". וש"י עגנון הוסיף: "מתוך שנהגתי קימוץ בדיבור, נשתייר לי אוצר של דיבורים". השתיקה והדומייה – תורה גדולה הן, ולימוד היא צריכה.
"כל ימיי גדלתי בין החכמים", העיד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (א, יז), "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". זעקת הדממה שזורה וטבועה היטב בעולמה של מורשת ישראל, לא פחות מיללות קולניות וסירנות מחרישות אוזניים.
כך אצל האב ששכל את שני בניו, "וידום אהרן"; כך במעמד הר סיני שבו (לדברי חכמים ובשונה מפשוטו של מקרא) "ציפור לא צייץ ושור לא געה, הבריות לא דיברו, וכל העולם שותק"; כך במטבעות לשון שטבעו חכמים, דוגמת "סייג לחוכמה – שתיקה", "מילה בסלע – שתיקה בשניים"; כך בעיצומו של היום הקדוש במעגל החיים היהודי, שבו "בשופר גדול יתקע", אך רק "קול דממה דקה יישמע"; כך בשירו המופלא של אלתרמן "והעולם שתק"; בשלד הברזל שניצב בשיפולי בַּאב אל-ואד, ו"שותק כמו רֵעִי" של חיים גורי, או ב"צער השתיקה ונוף האֵלֶם", שהציל את המשורר יעקב אורלנד מן הפוגרום שבעיר הולדתו ואותו נשא עימו כל חייו; וכך בימינו, בצפירת הדממה המצמררת של יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל.
לכל אדם שפה משלו. דיבורו של האחד אינו זהה לדְבָרו של חברו. כל מילה שונה מחברתה. לא כן השתיקה, שלפחות למראית עין ולמשמע אוזן, שווה אצל כל אדם. ואין יפה הימנה לאחד לבבות ולשתף את הבריות כולן במעשה הדממה.
משורר התהלים מעלה על נס את הדממה פעם אחר פעם: "אך לאלוקים – דומי נפשי" (סב, ו, ושם פס' א); "דּוֹם לַה' – וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" הוא מצוונו במקום אחד (לז, ז), ובמקום אחר (ד, ה): "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה", ללמדנו שדממה שבסוף המקרא גדולה לא פחות מאמירה שבראשו. גדולה שבכולן (תהילים סה, ב):"לך דומייה – תהילה!".
לצד האבל והכאב, הצער והשכול, קריאתו של הקב"ה למשה ולאהרון "אחרי מות", ביום שאחרי, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש!", מבטאת גם את הצורך והערך שבהמשכיות. אכן, העולם לא יהיה עוד כשהיה. ובכל זאת, החיים חייבים וצריכים להמשיך.
בני המשפחה של החללים והפצועים ראויים למלוא שימת הלב, האישית והציבורית, גם ואולי בעיקר "ביום השמיני". לא רק חמלה או רחמים, שלא די בהם כדי להפיג את הכאב והצער, אלא סיוע, רגישות ואנושיות.
עברו השנים, וסבא אליהו הקים כאן משפחה, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, וביניהם אמא שלי, אבל הוא לא באמת התאושש
הדברים שאסור לנו לשכוח – אבינועם הרש
כשחינכתי כיתה ז', נכנסתי לכיתה והתחלתי לדבר עם התלמידים על יום השואה – עד שקלטתי שאני מדבר לעצמי. עצרתי ואמרתי להם: "טוב יאללה, אל תעשו לי טובה. מי שיום השואה לא באמת מעניין אותו, שירים את היד".
חוץ מתלמיד אחד, כולם הרימו את היד. חשבתי: לאן אני הולך עם זה? לדבר איתם בכוח על נושא שלא מעניין אותם? ואז חשבתי: איזו מתודה יכולה בכל זאת לתפוס אותם? סיפור, אבל אישי, כואב. כזה שקשור לחיים שלי.
אז סיפרתי להם על סבא שלי, הרב אליהו גלייכמן ז"ל, שאותו לא זכיתי להכיר. סיפרתי להם שהוא איבד את אשתו ואת שני ילדיו בשואה, ובכל זאת בחר בחיים. וסיפרתי להם על הפעם האחרונה שהוא ראה את הילד הקטן והאהוב שלו, אבריימ'לה, שלא הבין למה אבא הולך למקום אחד והוא אחיו הגדול ואמא הולכים למקום אחר. אז הוא קרא בקול ושאל את סבא שלי: "אבא, לאן אנחנו הולכים?" סבא שלי, בגלל שלא רצה להפחיד אותו, שיקר ואמר לו: "אל תדאג, אתם הולכים למקום שיש בו משחקים".
העיניים שלהם הצטלבו, ואבריימ'לה הקטן, שידע שאבא שלו בחיים לא שיקר לו, הרגיש שמשהו כאן לא בסדר אבל הוא האמין לאבא שלו. הוא חייב להאמין לו. אבא הרי לא משקר.
סבא שלי, עליו השלום, התייסר וכאב ובכה ולא נתן לעצמו מנוח עד יומו האחרון, בשאלה מה בדיוק היו המחשבות האחרונות של אבריימ'לה, רגע לפני שהנאצים יימח שמם רצחו אותו. האם המחשבה האחרונה שלו הייתה: אבא שלי שיקר לי?
עברו השנים, וסבא אליהו הקים כאן משפחה, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, וביניהם אמא שלי, אבל הוא לא באמת התאושש. ליבו של סבא אליהו ז"ל לא היה יכול יותר לעמוד בכאב, והוא נפטר מהתקף לב.
כשסיפרתי זאת, כל התלמידים בכיתה הקשיבו ולא הוציאו מילה, ורק היו מרותקים לסיפור. חשבתי לעצמי שאחרי היום שבו אחרון ניצולי השואה ילך מאיתנו, מה כבר יישאר לנו לספר לדור הבא אם לא הסיפורים האישיים, הכואבים והשורפים הללו, שהיו פעם חיים ועכשיו נהפכו לזיכרון ולגעגוע.
***
לפני שלוש שנים יצאתי מבית הספר וראיתי את אחד ההורים נוסע בג'יפ עצבני של מרצדס. חבר שלי הסתכל עליי ואמר לי: "תגיד ת'אמת, היית מתחלף איתו?" עניתי לו בטבעיות: "וואלה בחיים לא. אין מצב שאני אסע במרצדס!" "למה?" הוא שאל. "כי מרצדס היא חברה גרמנית! ואני… אני לא קונה מגרמנים".
"וואלה? כל מוצר שלהם". שאל אותי בפליאה. "כן", עניתי. "גם דאודורנטים?" שאל. "בעיקר דאודורנטים!" השבתי. הוא חשב על התשובה שלי ואמר לי: "אחי, לא כדאי שתתקדם קצת? בכל זאת עברו כבר כמעט 80 שנה…".
אז סיפרתי לו על הפעם ההיא שבה חבר שלי הגיע לארוחת שבת עם ידידה שלו, סטודנטית גרמנית למהדרין, והוא שאל אותי אם זה מפריע לי. ולמרות שזה הפריע לי, כי לך תדע אם סבא רבא שלה לא היה איזה 'זונדרקומנדו', אני לא חושב שזה נכון לשפוט את הנינה שלו שלא עשתה כלום. לכן, נתתי לה את היחס הטוב ביותר שהייתי יכול לתת לה, אבל לזכור מה עשו לנו הגרמנים, נו, זה בוודאי צריך.
למה אני כותב את זה?
כי אוניברסיטת קולומביה. כי האנטישמיות. כי ברלין 1938. כי עם שאין לו עבר, אין לו עתיד. כי מי שנוסע לברלין וחושב שיהיה לו טוב שם, פשוט מטריף אותי. כי יש דברים שאסור לנו לשכוח, ואת זה כדאי שנעביר גם לילדים שלנו.
והגדת לבנך. לא רק בפסח.
אנחנו מייחסים גורל למקריות והשגחה לבורא עולם. הקב"ה, לפי זה, הוציא עצמו מחוקי הסטטיסטיקה והותיר את השפעתו רק כאשר הוא משגיח
הגורל הוא הוא ההשגחה! – ד"ר גבריאל חזות
'הבנת' אירועים לא נעימים ברמה אישית או ציבורית, באה לידי ביטוי במשפט המתרץ: "ככה רצה הגורל". אירועים משמחים יותר זוכים למשפט אחר: "הכל בהשגחת ה' יתברך". מתי אם כן זוהי השגחה, ומתי זהו גורל?
השאלה מניחה כי גורל והשגחה אינם זהים, ואפילו אינם דומים. אנחנו מייחסים גורל למקריות והשגחה לבורא עולם. הקב"ה, לפי זה, הוציא עצמו מחוקי הסטטיסטיקה והותיר את השפעתו רק כאשר הוא משגיח. תוצאת התפוח שנפל דווקא על ראשו של ניוטון, יכולה הייתה להיגרם בשל השגחת הא-ל או בשל הגורל.
קביעות אלו מסתדרות אולי עם חוקי הטבע, אבל מעוררות שאלות תיאולוגיות כבדות. נדמה כי פרשת השעירים של יום כיפור הזוכים לגורלות שונים, יכולה להאיר סוגיה זו מנקודת מבט תורנית.
השעיר שעלה בגורל לעזאזל משקיף ממרומי הצוק בגאווה אל העולם. "כמה בר מזל אני ביחס לחברי שנשחט", הוא חושב לעצמו, "דמו זורם עתה כמים, ואילו אני הובלתי לאוויר פסגות זה בכבוד ובהדר". ברם, "אילו ידע את הסיבה האמיתית מדוע הובא אל הצוק, לא היה נתפס למחשבות אלו. אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה, מתנפצות בסופו של דבר עלי סלע. דחיפה קלה לעבר המדרון התלול, מרסקת את איבריו. אז ידעו הכל מיהו המאושר האמיתי. תיאור זה הוא ביטוי לעניין הבחירה החופשית" (רש"ר הירש, 'במעגלי השנה').
דרישתה הבלתי המתפשרת של ההלכה לשוויוניות מוחלטת בין שני השעירים – "שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שניהן שווים במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא ו, א), נועדה למטרה אחת: להורות ששילוח שעיר אחד לעזאזל אינו עבודה שלנו לאליל, אלא פרי החלטת הגורל הבא מה' יתברך. זו הסיבה לעובדה המתמיהה שהכהן אינו מסתפק בתוצאת ההגרלה של ה'פתק' הראשון, והוא חייב לגלות גם את תוכנו של השני, אף שתוצאתו 'מיותרת' מן ההיבט הלוגי.
הדיסוננס שבין 'אחד לה' ו'אחד לעזאזל' יוצר תחושה מדומה לכך ש'עזאזל' מסמל עולם הפוך לעולמו של ה' יתברך, עולם של שדים, רוחות ו'סטרא אחרא'. הקושי התיאולוגי הוא רק לכאורה, שהרי הגורם המצווה הוא אחד. כוחות מנוגדים אלה הם הכוחות המרכיבים את הישות הפנימית של כל אחד מאיתנו. אנו נתבעים לתת ביטוי לעבודת הא-ל בכל חלקי נפשנו ביום המקודש בשנה, אפילו בדרך שעשויה להיות נחזית כ'בעייתית' מן ההיבט התיאולוגי. הקושי התיאולוגי הכרוך במצווה זו, מהווה עצמו את הפתרון לבעיה המדומה, לו רק נחדד את נקודת המבט. התהומיות של ההבדלה מתבררת מתוך עוצמת ההכרה של הדמיון בין השעירים או בין הכוחות הללו.
המילה גורל מתעתעת, יש בה יסוד של מקריות (דעת מקרא), ברם, יש בה גם משמעות לכאורה הפוכה. "שֵם גורל נאמר על השכר הניתן לאדם, אם כפי צדקתו ואם כפי רשעתו. כמו שנאמר בדניאל 'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין' (דניאל יב, יג), עד שלא נקרא הגורל כך אלאלפי שמהשם כל משפטו, והוא דבר מושגח לא מקרי" (ר"י אברבנאל).
כיצד אם כן ניתן לאחוז בו זמנית בשתי דעות הפוכות באשר ליסוד הגורל? האם זה עניין לפרשנות שרק אחת מהן נכונה? מפרשת השעירים ראינו כי ההבחנה הזו מקורה בתחושת הסובייקט, וזו יכולה להטעות. מנקודת מבט אלוקית, ההשגחה הוא הגורל והגורל הוא ההשגחה. אבל מקריות ואמונה אינן הולכות שלובות זו בזו בזרוע אחת, הגורל הוא למעשה השגחה.
התפוח נפל דווקא על ראשו של ניוטון בשל חוקי הטבע, אבל בד בבד גם בשל רצון הא-ל. אין סתירה, ולא יכולה להיות סתירה בין שני מישורים אלו, למאמין בשליטתו המוחלטת של הא-ל על הכל, כולל על הגורל.
לו א-לוהים היה מתערב בפעילות האדם, הוא היה מונע בכך את הרע, אבל היה מבטל בכך גם האפשרות של עשיית הטוב
אחריות האדם בשואה ובכל מפלה – הרב ד"ר רונן לוביץ
צילה הקודר של השואה מרחף מעל שמי המדינה, כפי שלא היה מאז הקמתה. מייד לאחר שמחת תורה פרחו הדימויים של התקפת הטרור של חמאס למאורעות השואה, והושמעה שוב ושוב האמירה, שלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ניצבו יהודים במצב של היעדר הגנה. מחבלי חמאס תוארו כנאצים, ואזרחים שהותקפו חשו חוסר אונים שכמותו לא ידענו זה שלושה דורות. בתקופה האחרונה עולים לכותרות גילויי שנאת ישראל בעולם. האווירה העוינת ותחושת הסכנה של יהודים בתפוצות, מושוות למגמה שהחלה להשתרר עם עליית הנאצים לשלטון.
אני מתנגד לכל השוואות לשואה, ולדעתי כל השוואה של רצח 6 מיליון לרצח 7 באוקטובר היא עוול היסטורי. השוואות שכאלה מגמדות את חומרתה של השואה ומכניסות אותה לזירה האנושית המוכרת ולעולם המלחמות "הנורמליות". בשואה התגלם רוע שאין לו אח ורע מבחינת המניעים והמגמות, ההיקפים והעוצמות, העקביות והשיטתיות. מבחינה זו צדק ניצול השואה, הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק), שבעדותו המפורסמת במשפט אייכמן הגדיר את אושוויץ כ"פלנטה אחרת".
עם זאת, מדובר בתופעה היסטורית שהתרחשה בעולמנו, ועל כן יש ממש גם בטענת המשורר דן פגיס, שיש סכנה בהגדרת אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שכן חשוב להבין ולהבהיר שכדבריו: "הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם… / הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם…". אם נתייחס אל השואה כאל אירוע שהתחולל בעולם אחר, היא תאבד את הרלוונטיות ואנו נאבד את האפשרות להסיק ממנה מסקנות.
בעקבות השואה עסקו הוגים רבים בשאלת התיאודיציה (הצדקת הא-ל), ושאלו: היכן היה א-לוהים בשואה? אחת הגישות החשובות, לדעתי, מצביעה על כך שה' לא אשם; האדם אשם! הא-ל ברא את האדם בצלמו, העניק לו חירות וחנן אותו בבחירה חופשית. כפי שהסביר הרב אליעזר ברקוביץ, לו היה א-לוהים מתערב בפעילות האדם, הוא היה מונע בכך את הרע, אבל היה מבטל בכך גם האפשרות של עשיית הטוב. החירות והאחריות הן עצם מהותו של האדם, והשימוש השלילי שהוא עושה בהן הוא המקור להרג והרס בעולם ולסבלם של חפים מפשע ("עמו אנוכי בצרה", עמ' 95). לפיכך, אין מקום לעסוק בעקבות השואה בהתחשבנות עם א-לוהים; החברה האנושית היא שצריכה לערוך חשבון נפש.
מבט זה מעקר את ההתבוססות בשאלה היכן היה א-לוהים בשואה ומבכר את השאלה: היכן היה האדם בשואה? שאלה זו איננה רק נכונה יותר במישור הפילוסופי, אלא היא אף משמעותית ומועילה יותר מבחינה קיומית. העיסוק בשאלה היכן היה הא-ל מביא בהכרח להצבת סיבות ומטרות לשואה, ואלה לעולם לא יניחו את הדעת ולא יספקו מזור לבעיה התיאולוגית שאין אנו מסוגלים לפתור. ההתמקדות בהתנהגות החברה האנושית, לעומת זאת, עשויה לעורר חשבון נפש ולעודד פעולות שעשויות למנוע קטסטרופות בעתיד.
התקפת הטרור שחווינו בשמחת תורה אכן עוררה חשבון נפש אצל כל אזרח בישראל, אולם כמו התפתחות המלחמה, שהחלה בסערה ועתה מדשדשת, גם השתנות החברה הישראלית לטובה החלה בתנופה וכיום נסדקת. אסור לתת ללב לשכוח, ואסור לתת למסקנות לשקוע!
עריכת חשבון נפש והסקת מסקנות מחייבות ביותר בעלי תפקידים מנהיגותיים. על כך מלמדת גם פרשתנו. היא פותחת באזכור מות שני בני אהרון, וזאת בפרשייה שכל עניינה הוא עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מה הקשר בין שני הנושאים? חז"ל הסבירו זאת בכך שמות נדב ואביהו בהקריבם אש זרה במקום המקודש ביותר, אמור להזכיר ולהזהיר את הכהן הגדול הבא לבצע את עבודת יום הכיפורים, שעליו להישמר לנפשו מכל סטייה קלה.
ככל שהאדם נמצא בתפקיד רם יותר, וסמכויותיו הציבוריות רחבות יותר, כך מידת האחריות וחובת הזהירות שהוא נושא על כתפיו מחייבות יותר. להיות כהן גדול זה לא רק מעמד וכבוד, אלא זה תפקיד תובעני ומחייב. בשביל הכבוד עליו לעבוד ואסור לו בשום אופן למעוד. על העומד בראש המערכת להפנים את העובדה שנתינת הקטורת על האש היא עבורו "משחק באש". לפיכך, הכהן הגדול לומד תחילה בשקידה ובשקיקה, בתיאוריה ובהתנסות פעילה, כיצד עליו לבצע את עבודתו בקדושה, כדי שלא יוכל לומר "לא הבנתי" או "לא קיבלתי מידע", ועל מנת להבטיח שלא יתרשל ולא ייכשל. עריכת חשבון נפש והסקת מסקנות הן עניין מרכזי ביום הכיפורים, והן עניין מרכזי בעקבות כישלונות כואבים כמו מותם של כוהנים, וכמו רציחתם של יהודים.
אחרי החגים. ואז?
בשנה רגילה, מקובל שכמה שבועות לפני החגים, כל דבר שלא ממש בא לך לעשות, אתה דוחה אותו ל'אחרי החגים', וזה מתקבל בהבנה. לא בגלל שלפני החג אין לך רגע פנוי כי מי יודע מה יש לך להיערך לחג, פשוט ככה זה עובד. עניין פסיכולוגי. מבינים שדרושה איזו פניות נפשית מיוחדת לעשות דבר שלא ממש בא לך עליו. אז דוחים. השנה, כך דומני, כמה חיכינו ל'אחריי החג' הזה. גם כי לא ידענו, שלא לומר חששנו, איזו צרה חדשה תיפול עלינו בחג (למרבה הצער הסתבר שהישמעאלים אוהבים להפתיע אותנו בחגים, יוכ"פ 73, ש"ת 2024), וגם כי ממש קיווינו שעסקת החטופים תהיה כבר מאחורינו. אז החג עבר, ב"ה לא היתה הפתעה ביטחונית מיוחדת, ועסקת החטופים גם אם טרם התממשה, לפחות מנסים לשדר לנו שיש משהו רציני על הפרק. הלוואי. מה שבטוח, לא נראה ש'אחריי החגים' הפעם הוא זמן רגוע שנוכל להטעין בו את המצברים שהתרוקנו בחצי השנה שחלפה. בעצם, ולמרבה הצער, כך לפחות נראה מעיניו של אזרח פשוט, חרף מה שמשדרים לנו על הצלחות בלתי רגילות של הצבא בעזה, בתכלס' לא התקדמנו בהרבה. חלק מתושבי שדרות והסביבה חזרו (בהמלצת מערכת הביטחון) הביתה, וחטפו במהלך חג הפסח טילים. נכון, הרבה פחות מכפי שהיה לפני 'חרבות ברזל', אבל חטפו. ואחרי שהוגלו מבתיהם, וחזרו רק לאחר שהינחו אותם לחזור תוך שהבטיחו ביטחון, כל טיל שכזה שקול למאה טילים מהעבר. ועוד. כ-60 אלף תושבים מהצפון עדיין עקורים מביתם וממקור פרנסתם, ולחלקם לא יהיה לאן לחזור, גם אם ירצו, כי הבית נהרס עד היסוד בהתקפות מלבנון. ובנוסף, הפרוקסים של איראן מוסיפים, גם בימים אלה, לשגר לישראל טילים וכתב"מים כמעט מדי יום. ולך תדע. לך תדע מה יתפתח בגזרה הצפונית עם חיזבאללה (ומכינים אותנו שזה יהיה קשה, לא דומה אפילו למה שידענו בעבר), וגם שאלת רפיח עדיין פתוחה ומה שבטוח זה שאם הממשלה תורה לצה"ל להיכנס והוא (כמובן) ייכנס לשם, הוא ימצא אלפי מחבלים ערוכים לקראתו במיטב תחבולותיהם ואמצעי הלחימה שלהם, ולך תדע איזה הפתעות לא נעימות מצפות לנו שם. והחטופים. שבעה חודשים. והאיום האמריקני בכל הקשור למתקפה ישראלית ברפיח, והתפשטות האנטישמיות ברחבי הקמפוסים בעולם, והאפשרות הסבירה להוצאת צווי מעצר בבית הדין בהאג נגד בכירים ישראליים, לא פשוט. וכדיי שלא להעכיר יותר מדי את האווירה (מצב הרוח הלאומי מדוכדך גם ככה בעוצמה שלא זכורה מאז מלחמת יוכ"פ), נעצור כאן ולא נמנה רשימת מחדלים ארוכה.
כאן הגענו לנקודה הכי חשובה. מישהו, כרגע זה בנימין נתניהו, אמור להוציא אותנו מן המיצר. אתגר עצום, על גבול הבלתי אפשרי, בטח כשאתה נושא על כתפיך (גם אם אינך מודה בכך) באחריות (יחד עם אחרים) למחדל ה-7 באוקטובר, בטח כאשר מדי יום אתה מאבד עוד ועוד תמיכה גם בקרב אלה שהיו החסידים הכי גדולים שלך (דוגמא משבוע שעבר: אפילו שי גולדין מערוץ 14 כבר קורא לביבי להכריז עכשיו על בחירות), שלא לדבר על כך שאתה כפות בשני הג'וקרים סמוטריץ' ובן גביר, שגם אם תקבל כבר סוף סוף איזושהי החלטה בעניין חשוב (למשל: עזה- היום שאחריי), היא תתנפץ בקיר המגן שלהם. ב'שורה התחתונה', מסיבות אלה ואחרות לא מתקבל על הדעת שאדם כלשהו, מוכשר, גאון, מיומן ככל שיהיה, גם אם קוראים לו בנימין נתניהו, מסוגל – נפשית – לנווט עתה את הספינה המורכבת הזו, ששמה 'מדינת ישראל שאחריי ה-7 באוקטובר' אל חוף מבטחים, חוף רגוע. הדברים נכתבים לא מתוך שנאה או טינה ח"ו לנתניהו. אני בטוח שנתניהו רוצה בטוהתה של מדינת ישראל לא פחות מאף אחד, כולל המבקרים הכי קשים שלו. אבל, ויש אבל. הפעם זה נראה גדול עליו. הפעם צריך לקבל החלטות גורליות ממש, והרושם הוא שנתניהו נמצא במצב נפשי בו הוא מתקשה עד לא מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ובזמן המתאים. לענ"ד, אין כל דרך אחרת להסביר את השיתוק בהנהגת המדינה. אני מצטרף לאלה הקוראים להכריז כאן ועכשיו על בחירות חדשות בעוד 3 חודשים, ולהפנים, סוף סוף, שממשלה שתיבחר מחויבת וזכאית לפעול ליישם את האג'נדה שלה (תוך התחשבות גם במיעוט, כמובן), תוך בחינת ההשלכות הפנימיות והבינלאומיות. שמאל שמאל, ימין ימין. נוכח המצב בחברה הישראלית, וסוגיות באמת הרות גורל שעל הפרק (מדינה פלשתינית, למשל), בעיניים שלי מה שאנו זקוקים לה עתה הוא ממשלה שמשקפת קו מרכזי, מכיל, מכל הבחינות, מדיני ודתי. לצערי, דומני שזה יותר מדי אוטופי ולא מציאותי.
אני אפיקורס
"13 אלף טילים נזרקו על המדינה שלנו, בעזרת ה' איזה ניסים ונפלאות, בזכות מה זה? בזכות הרמטכ"ל? בזכות בני התורה, בזכות בני הישיבות, שהם עוסקים בתורה. הם מגנים על עם ישראל. מי שלא מאמין בדבר הזה הוא אפיקורוס", קבע הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף בשיעורו במוצ"ש האחרון. אז אני אפיקורס. לפחות בעיניים שלו. אני סבור שהטילים לא חדרו לישראל בזכות כך וכך חיילים, מפקדים, טייסים, אנשי רפא"ל, התעשייה האווירית וכדומה, שלמדו, פיתחו, נערכו, טסו, נלחמו, כמו גם בזכות הקואליציה שגיבש הנשיא ביידן. אני גם מאמין שהקב"ה סייע בידם ובידינו. (ועדיין לא מצאתי הסבר שישכנע אותי על הסתר הפנים של ה-7 באוקטובר, למעט זה שלא את הכל אנו מבינים). ובאותו עניין, הרב דוד סתיו, רב היישוב שהם וראש ארגון רבני צהר, בתגובה לדברי הרב יצחק יוסף: "אין סתירה בין הכרה בחשיבות התורה ולומדיה לבין החיוב לקיים את מצות התורה ולצאת למלחמת מצוה לעזרת ישראל מיד צר. דברי הזלזול של הראשון לציון ברמטכ״ל ובחיילים בעיצומה של מלחמה הם כפיות טובה וחילול השם". בעיניים שלי, טוב שיש רב רציני שלא חושש לומר את האמת בפנים.
ואפרופו זה, בג"ץ הוציא צו על תנאי בעתירות נגד הענקת פרס ישראל לרב הראשי הרב יצחק יוסף. לפי הצו, על שר חינוך קיש לנמק עד מוצ"ש מדוע לא יימנע מלהעניק פרס ישראל לראשל"צ.
ואפרופו זלזול ברמטכ"ל ובקצונה בכירה, מצאנו כאלה, לצערי, גם בקרב רבנים, בהם מחנכים, מאנ"ש. לא בטוח שזה משדר משהו חיובי לתלמידיהם. הרב יעקב מדן, ראש הישיבה בהר עציון יצא ב'מקור ראשון' נגד אותם מתיישבים ביו"ש ופוליטיקאים מסיעת הציונות הדתית שהעבירו ביקורת קשה על אלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס לאורך שירותו ביו"ש. הרב מדן כתב: "בהעזה הזאת ובכישרון המבצעי שנלווה אליה תרם פוקס תרומה בלתי רגילה לחוסנה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. השמחה הגדולה שמגלים מבקרי האלוף על פרישתו ממש אינה מוצדקת, לטעמי", כתב הרב. האלוף פוקס כתב במכתב הפרישה כי הגיע "לתחושת מיצוי". תחושה זו התחזקה, מעריך הרב מדן, מכוח הביקורת הקשה שספג האלוף מחלק מההתיישבות היהודית ביו"ש.
בגלל הכיפה?
זה היה לפני כמעט 50 שנה. הודחתי מקורס קצינים והגעתי לביתי דאז, שיכון הפועל המזרחי בשדרות סמאטס בתל-אביב. שכנה יקרה פגשה אותי ושאלה: מה קורה. עניתי: הודחתי מקורס קצינים. תגובתה היתה: זה בטח בגלל שאתה דתי. אז לא, הודחתי כי לא הייתי מספיק טוב (בריצות ושאר עניינים המצריכים כושר טוב). ממש ממש לא קשור להיותי דתי, אבל זו היתה באותם ימים ההרגשה. בצבא "מחפשים" את הדתיים. ולמה אני מביא את הסיפור העתיק הזה? כי בימים האחרונים, בעקבות הודעתו של אל"מ דביר חבר (הבן של זמביש, קמב"ץ ההתיישבות ביו"ש) על עזיבת תפקידו כמפקד היחידה הרב מימדית שפועלת זה חודשים בעזה. הרשת החברתית הופצצה בפוסטים נרעשים על כך שחבר התפטר במיידי בגלל שלא מינו אותו כמפקד קבוע של היחידה הזו (אליה הוא מונה כמפקד זמני לאחר שהמפקד הקודם נהרג בעזה), אחריםן הביאו טענות אחרות, אך המשותף לכולם- הוא לא קיבל את המינוי שרצה או משהו אחר שרצה (פו"ם?) בגלל שהוא דתי ועוד בוגר עלי. במלים אחרות- לוחמני מדי, בעוד ה'קונצפציה' בצה"ל של היום היא יותר מגננה.
הם מביאים לדוגמא את תא"ל ברק חירם, את אל"מ נוחי מנדל, את סא"ל אבינועם אמונה, ואת תא"ל עופר וינטר, קצין עטור שבחים, שמשום מה (דתיותו? השקפת עולמו? היותו לוחמני?) קידומו מתעכב כבר זמן רב, גם בשעת מלחמה, שאין ספק שתרומתו כמפקד בכיר בשדה הקרב היתה יכולה להיות גבוהה במיוחד. אם כן, האם 'דופקים' את הקצינים הבכירים הדתיים ולא נותנים להם להגיע לפיסגה, רק בגלל היותם דתיים?
אסף פאסי, יוצר דיגיטלי הגר בעתניאל, העלה פוסט מעניין בעניין, שעונה לטוענים שהצבא בולם קידומם של קצינים בכירים דתיים אך ורק בגלל דתיותם. להלן חלק מטיעוניו:
"הטענה שכל קצין דתי בוגר מכינה המזוהה עם חוגי הר המור ובנותיה, לא יתקדם בצבא צריכה להיבדק מול קיומם או אי קיומם של קצינים כאלה שקודמו. אז כדי לעזור למלינים, הכנתי רשימה מהזיכרון:
יאיר פלאי, בן מושב קשת, בוגר ישיבת שבי חברון, אביו היה במחתרת היהודית. היה מח"ט גולני. מונה למפקד אוגדה 210.
יהודה ואך, נולד בקרית ארבע, גדל בעלי. בוגר עלי. מונה למפקד אוגדה 252.
בן דודו, יאיר צוקרמן, מונה תוך כדי המלחמה למח"ט הנח"ל, בנו של הרב צוקרמן מהר המור. החליף את יהונתן שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנהרג בשמחת תורה, בוגר ישיבת מעלה אליהו.
ישי רוזיליו – מח"ט יהודה.
דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36 (אחת משתי האוגדות הסדירות היחידות בצה"ל) בוגר אור עציון ומכינת חוסן.
אבי בלוט מנווה צוף, בוגר עלי, מפקד אוגדת איו"ש לשעבר וכעת מפקד פו"ם
אלעד מואטי, נולד וגדל באלקנה, בוגר עלי, תת אלוף, מפקד חיל הגנת הגבולות. מח"ט גבעתי לשעבר.
קובי הלר, מפקד מל"י, גדל בקרני שומרון ובישיבת נווה דקלים.
שי קלפר – מפקד אוגדה 91, בוגר ישיבת שבי חברון.
אני מניח שיש עוד, לא בדקתי.
אבל בכל מקרה, לטעון שלא מקדמים קצינים חובשי כיפות בוגרי מכינות לתפקידים בכירים, והמקרה של דביר חבר מעיד על מגמה, זו טענה ברמת הפגנה בדשא של אוניברסיטת קולומביה.
אז החוכמולוגים אומרים לי – אבל אין בתפקידי אלופים (למעט דוד זיני) והם לא במטכ"ל. כדי שיהיו פוטנציאל לאלופים צריך היה שלפני 8 שנים דרג מפקדי האוגדות היה כזה עם דתיים ולא מינו אותם למטכ"ל. אבל זה לא היה. בתקופתי בצבא, מעט מאד מחבריי המשיכו מעבר לתפקיד מ"פ. זה היה קשה עם נישואים בגיל צעיר ומשפחות גדולות. אבל היום זה לא המצב. אין לנו באמת הרבה תתי-אלופים בוגרי מכינות שנתקעו ולא קודמו. אפשר להגיד וינטר כמה פעמים שרוצים. אבל משום מה תמיד אומרים וינטר.
וממילא הטריגר לכל הקמפיין הזה היה אי מינוי של דביר חבר למפקד הרבמ"ד, אז הטיעון מדבר על אל"מים ולא על אלופים. אחרים אומרים שאם מעלים אותם לתא"ל זה לאיזה תפקיד זוטר שלא יפריע לקונספציה. הבעיה היא שאוגדה 91, ואוגדה 210 ואוגדה 36 ופו"ם, זה הכי לא זוטר שיש.
בקיצור חבריי הדתיים. לא הייתי בדיון השיבוצים על מינוי מפקד של קבע ליחידה הרב מימדית, אבל אני מניח ששאלת הכיפה על ראשו של דביר חבר לא הייתה שיקול", דברי פאסי, ואיך כתוב? המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. הלוואי.
80 שנה אחרי שאיבדה אמי את אחיה התאומים בני הארבע בתאי הגזים באושוויץ, עמדה נכדתה עיינה, גם היא עם תאומים בני ארבע וחצי, במוקדו של טבח נוראי
בין הסבתא מאושוויץ והנכדה מקיבוץ רעים – מוטי מרמורשטין
יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה אינו דומה לימי השואה שצוינו בכל שנותיה של המדינה. זו לראשונה סטיתי השנה ממנהגי שלא להעלות על דל שפתי את השואה באיזשהו הקשר ישראלי, ועתה אני אומר בפה מלא: השואה ביקרה כאן בשמחת תורה. היא לא הייתה באותו היקף, אבל היא הייתה כאן באותו רוע ובאותה אכזריות. לפיכך, חובה עלינו לכרוך ביום זה את שני האירועים.
בחול המועד פסח תש"ד, בדיוק לפני 80 שנה, נכנסה המפלצת הנאצית לעיירה קישוורדה שבצפון מזרח הונגריה. 7,000 יהודי העיירה ויהודי הכפרים שמסביב, הוכנסו באכזריות אל תוך גטו צפוף.
ביום השני של חג השבועות, רוכזה מחצית מיהודי הגטו בכיכר המרכזית, הובלה אל תחנת הרכבת, ומשם נלקחה בעשרות קרונות משא במסע של שלושה ימים שנסתיים במחנה ההשמדה אושוויץ.
כעבור יומיים רוכזה המחצית השנייה של יהודי הגטו בקישוורדה בכיכר העיר. משם צעדה אל תחנת הרכבת והועלתה אף היא על רכבת המוות לאושוויץ. ביניהם הייתה אמי, נערה בת 18, הוריה מרדכי ולאה, אחיה שייקו בן ה-16, ידוקו (יהודה) בן ה-10, הגי ושאול התאומים בני ה-4, הוריו של אבי, יוסף ופייגה, אחותו הגדולה מלכה וחמש אחיותיו הקטנות: רחל ליבע, חיה גיטל, הענע, זעמע ומרים לאה, בנות בשנות העשרה לחייהן.
הם נדחסו לקרון יחד עם מאה אנשים נוספים. הקרון היה סגור ומסוגר והיה חושך. אשנב קטן אחד היה בתקרת הקרון, מרושת בגדר תיל. פעמיים עצרה הרכבת בדרך, ושני אנשים בליווי שומרים ירדו מהקרון ושבו עם דליי מים להרוות את צימאון האנשים. ליד דלת הקרון היה חור בקוטר 10 ס"מ, שם עשו האנשים את צרכיהם. כדי לשמור על צניעות, נפרשה שמיכה בכל פעם שמישהו נזקק לשירותים. כאשר פס חיוור של אור חדר דרך האשנב אל תוך הקרון, ידעו כי עלה השחר והגברים התעטפו בטלית ותפילין והתפללו תפילת שחרית.
ביום שישי סמוך לכניסת השבת, חנתה הרכבת בתחנת קראקוב. נשים אחדות שלפו מכיסן זנבות של נרות שעווה, בירכו בעיניים דומעות "להדליק נר של שבת". הרב שמעלקא רוזנבאום, רבה של קישוורדה, שלף מתרמילו גביע כסף שעבר במשפחתו מדור לדור, מילא אותו במים ועשה קידוש. "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…", אמר בנעימת הקידוש המסורתית בקול צלום ורם. כולם בכו.
הרכבת המשיכה בדרכה ועצרה בתחנה הסופית, אושוויץ. השומרים פרצו את הדלתות בקתות רוביהם, והאיצו בנוסעים בצעקות מחרישות אוזניים לרדת. אמי, הילדה הגדולה, עזרה לאמה להלביש היטב את הקטנים. שאול והגי רעדו מקור ופרצו בבכי על שנתם שהופרעה. אמי, סבתי, ידוקו ושני התאומים, הגי ושאול, התחילו לצעוד אל מותם. "קחי את הילדה בזרועותייך", זעקה סבתי לאמי. אך מייד צעק לעברה איש מהקומנדו היהודי: "תורידי אותה!" אינסטינקטיבית, היא הורידה אותה. בכך קנתה את חייה, ויחד עם זאת תחושת האשמה בלתי פוסקת.
סבתי צעדה אל תאי הגזים עם שני ילדיה הקטנים. מה הרגישה כשנכנסה בשערי תאי הגזים? האם נקוו דמעות בעיניה? האם אימצה אל ליבה את שני הנידונים הקטנים למוות? איך היא עברה את הרגעים שבהם הגבירו שני התאומים את בכיים כשהנשימה שלהם התחילה להיות קשה והיא לא יכלה להושיע כי גם היא נחנקה? וידוקו בן העשר, איפה הוא בשעה זו? ידוקו הופרד מאמו, אף לא זכה ללטיפת אם בשעה שיצאה נשמתו.
עיינה, אחייניתי, נכדתה של אמי, וגל בעלה, חברי קיבוץ "רעים" שבעוטף עזה, התעוררו בשמחת תורה השנה בשעה שש וחצי לקולות מטחי הטילים. הם לא היססו לרגע, ארזו את המזוודות והתכוננו לצאת לדרך עם שלושת ילדיהם, רונה ועומר, התאומים בני הארבע וחצי, ויונתן בן השלוש, ברגע שייפסקו הטילים, ולנסוע הרחק ככל האפשר.
הם פנו לרבש"ץ לברר אם ניתן לצאת מן הבית ומן הקיבוץ. בתשובה הודיע להם הרבש"ץ שהקיבוץ שורץ מחבלים. יש לנעול את הבית ואת החלונות, ולהיכנס לממ"ד. גל החזיק את ידית הדלת, ועיינה ניסתה לשדר רגיעה אל מול הילדים ולהעסיק אותם בציור ובפאזל, אולם כשהחלו לשמוע את קולות המחבלים המסתובבים בחצר ביתם, את קולות היריות המתקרבים ואת הכדורים שבחלקם חדרו את קירות ביתם, חלחלה לתודעתם הבנה עמוקה שהם נתונים בסכנת חיים, שהם שרויים בסרט אימה, ושאפשר שבכל רגע ייכנסו המחבלים לביתם. שעות ארוכות שנדמו כנצח עברו עליהם בחרדה גדולה. באותן שעות הייתה זו רק כיתת הכוננות שהגנה על הקיבוץ מפני עשרות המחבלים שהסתערו עליו.
בשעות הצהריים הגיעו כוחות לקיבוץ, אך רק בחמש אחר הצהריים הגיעו חיילים לביתם. גל ועיינה לא מיהרו להאמין שהנוקשים בדלת הם חיילים ולא מחבלים, וגם החיילים לא היו בטוחים שאין בממ"ד מחבלים. בסופו של דבר, הם פרצו את הדלת ברובים שלופים כשעיינה צועקת: "אנחנו ישראלים, תסיטו את הרובים מאיתנו!" חמישה מבני הקיבוץ נרצחו, וחמישה נחטפו לעזה.
קשה להאמין. 80 שנה אחרי שאמי איבדה את אחיה התאומים בני הארבע בתאי הגזים באושוויץ, 75 שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, עמדה נכדתה עיינה, גם היא עם תאומים בני ארבע וחצי, במוקדו של טבח נוראי, שבנס הסתיים בשלום מבחינתה האישית.
הגורל היהודי, שהיה נדמה שחלף מן העולם, הוא שאיחד בין השתיים.
את אמונתי ותקוותי אשאב מסבא וסבתא, שעצמותיהם שבו לתחייה מהאדמה החרוכה באושוויץ לארץ ישראל
חזון העצמות היבשות שבדורנו – הרב מאיר נהוראי
סיפור מדהים ומרגש מביא הרב ישראל מאיר לאו בספרו "אל תשלח ידך אל הנער". הוא מתאר מפגש שהתקיים בין קבוצה של ילדים ניצולי בוכנוואלד, שהתאספו בבית הבראה בצרפת לאחר השחרור, לבין איש עסקים שניצל מאושוויץ שהיה קשור להצלתם. בשעת המפגש החל האיש לבכות. אט-אט נפרצו כל הסכרים והחלו כל הילדים לבכות, ותוך כדי הבכי אמר אחד הנערים:
"אנחנו רוצים להודות לכם על המתנה הגדולה מכל, שאותה קיבלנו מכם לפני דקות אחדות, והיא היכולת לבכות. כשלקחו את אבא ואמא שלי, לא בכיתי… מאז השחרור ועוד לפניו, אני מתהלך בהרגשה שאינני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה. שאין לי לב. שאם אני לא יכול לבכות במקומות שצריך לבכות, כנראה יש לי אבן בחזה ולא לב אנוש. כך חשבתי עד לפני חמש דקות. לא עוד. עכשיו בכיתי, והרבה. ואני אומר לכם, שמי שמסוגל לבכות, יוכל מחר גם לצחוק ולשמוח, ולהיות 'מענטש', בן אדם. ועל זה תודתי לכם… אירופה היא בית הקברות שלי. אלוקים אמר לנביא יחזקאל שהוא יפתח את הקברים, יוציא אותנו מבית הקברות הזה וייקח אותנו אל אדמת ישראל. לשם אנו הולכים ולשם נגיע".
התחושה של הילדים, שהנה הם יוצאים מבתי הקברות אל אדמת ישראל, הזכירה להם את הנבואה המפורסמת של יחזקאל על העצמות היבשות. בסוגיה במסכת סנהדרין (צב ע"ב) יש מחלוקת אם נבואה זו הייתה "משל" או שכך יהיה במציאות.
"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. …רבי יהודה אומר: אמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".
אכן, המחלוקת הוכרעה לאחר השואה, עם הקמת מדינת ישראל. לא משל אלא מציאות עכשווית. העצמות היבשות של הרוגי מחנות הריכוז ופליטי השואה קרמו כביכול עור וגידים וקמו לתחייה בדמות מדינת ישראל והתחייה הציונית. ניצולי שואה עלו לארץ והקימו משפחות. התקומה מהחורבן המוחלט המתגלם ב"בקעה מלאת עצמות" כפשוטו, באושוויץ, אל מדינת ישראל. ממש ככתוב: "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ… הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
היו רגעי ייאוש רבים וחוסר תקווה באותה שואה נוראית. אנשים חשו בדיוק כפי שמתואר בכתובים: "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו". אולם, נעשה הנס שאין שני לו: לראשונה בתולדות העולם, חזר עם עתיק אל אדמת מולדתו וחידש בה את שפתו העתיקה, שהוכרזה 'שפה מתה'.
76 שנים חלפו, ואנו נמצאים עתה בעיצומה של מלחמה קשה המתנהלת במספר גזרות במקביל. עוברים עלינו ימים קשים מנשוא, וחלק בלתי מבוטל מהעם חש ייאוש. זה הרגע שעלינו להתבונן על חזון "תחיית העצמות היבשות" ולזכור שהגעתנו לארץ ישראל היא חלק מהגשמת חזון הנביאים.
בחתימתה של הסוגיה בסנהדרין שדנה על חזון העצמות היבשות, אם משל היה או מציאות, מצוטטת הצהרה של רבי יהודה בן בבא, וכך אמר: "אני מבני בניהם (=שהחיה יחזקאל הנביא), והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". ואם אאמץ את לשון הגמרא, אצהיר גם אני לקראת יום השואה: "אני, מאיר נהוראי, דור שני לשואה, אני מבני בניהם של העצמות היבשות בבקעה (=משרפות אושוויץ), והתפילין שלי הניח לי אבי אבא מהם".
אנו בני הדור השני זוכים שילדינו יילחמו על קיומה של מדינת ישראל תוך כדי סיכון חייהם. את אמונתי ותקוותי אשאב מסבא וסבתא, שעצמותיהם שבו לתחייה מהאדמה החרוכה באושוויץ לארץ ישראל.
כל יום כמו נס
מלחמת 'חרבות ברזל' הוכיחה לנו, יותר מכל, שניסים מתרחשים לנגד עינינו, מדי יום, גם בשעות הכי קשות: לוחמים ששרדו את התופת בשדה הקרב, אזרחים שהצליחו להימלט מהטבח הנורא, וחיילים שעמדו על המשמר וניצלו מפיגוע מכוון. לקראת חג הפסח, חג של ניסים גלויים, אגדנו סיפורים של ארבעה לוחמים שלכל אחד מהם אירע נס גדול. הם משתפים ברגעי האימה שאחזו בהם, בתמונות שרצו לנגד עיניהם כשחשבו שזה הסוף, ובהליך השיקום שאותו הם עדיין עוברים.
עמית קפלן צוויקלר
ליאור איפרגן הוא בן 20 ממגדל העמק, וכעת נמצא בשיקום ארוך מאז פרוץ המלחמה. את רוב הלו"ז שלו הוא ממלא בטיפולים גופניים שאליהם הוא נזקק, ואת יתר הזמן שנותר לו הוא מקדיש לחיפושים אחר השלב הבא בחייו. ב-7 באוקטובר מצא עצמו ליאור בסיטואציה קרובה מאוד למוות.
כחודש לפני 7 באוקטובר ירד ליאור מתפקידו כלוחם בגדוד 51 של גולני, לתפקיד של טבח, כך שב-7 באוקטובר הוא לא היה אמור להיות מעורב בלחימה. "זו הייתה שבת נורמטיבית לגמרי", הוא מתאר. "הכנתי ארוחת שישי, של חג שמחת תורה. כולם ישבו יחד והייתה אווירה טובה. בסביבות השעה 06:30 שמעתי בומים חזקים מאוד והתעוררתי. ישנתי בחדר טבחים לבד ולא הבנתי מה קורה. ישר הרמתי טלפון לרס"פ של הפלוגה. אף אחד לא ענה לי. רצתי מהר לחדר האוכל, כי ידעתי שזהו המקום הכי מוגן להיות בו. היו בו כ-20 לוחמים, וחשבנו כולנו שמדובר בסתם טילים. לא היה לנו קשר או קליטה עם העולם שבחוץ".
לפתע ליאור וחבריו שמעו קולות ירי. החשמל קרס, וחושך השתלט בחדר. בתוך כמה דקות, כבר שמעו ירי מתוך הבסיס וצעקות בערבית מחוץ לחדר אוכל. "לא הייתי חתום על נשק", ממשיך ליאור. "אבל אמרתי לאחד הלוחמים שאם הוא נפצע, אני לוקח לו את הנשק. שמענו פתאום פיצוץ אדיר, שהעיף את הדלת. ירו עלינו לבפנים. הרגשתי מכה חזקה בכתף. הסתתרתי מאחורי שולחן יחד עם לוחם שהיה בהתקף חרדה והרס"פ, כשלפתע ראיתי קלצ'ניקוב מכוון עלינו. קפצתי מייד על הלוחם וקיבלתי רסיס. לאט-לאט אזלה לנו התחמושת, ומתגלים פצועים נוספים. נאמר לנו שאין חילוץ שיכול להגיע אלינו, מה שהגביר את התחושה שאנחנו לא יוצאים מזה בחיים".
נופל וקם
לליאור היה חשוב לשמור על כולם שפויים, ככל האפשר, ולכן ניסה להרגיע את חבריו, גם כשהוא עם פצע מדמם פתוח וכדורים שורקים לידו. "היו לי רגעים ששכבתי אחורה ופשוט התפללתי לנס. זרקו עלינו יותר מ-20 רימונים, שהיו במרחק של שלושה מטרים ממני. ברגע אחד, הכל הפסיק. לא הבנו מה קורה, איך פתאום יש שקט".
אחרי בדיקה של השטח, יצאו ליאור וחבריו החוצה וטיפלו בפצועים. הם פתחו את אחת המיגוניות וגילו חבר הרוג ועוד שני פצועים. זה השלב שבו הבינו שהתרחש פה אסון גדול ממה שדמיינו. בשעה 12:00 בצהריים החל ירי פצ"מרים נוסף לכיוון הבסיס. "המתנו שם עד שהגיע כוח של 669 שריכז את כל הפצועים", הוא נזכר. "כ-200 מטר לידינו התנהל קרב יריות של עוד ניסיון פלישה לבסיס. בסוף 669 הנחיתו מטוס ולקחו חצי מהלוחמים שאיתנו. אותי פינו רק בשעה 7 בערב".
באותו יום אימים מה שהחזיק אותו בחיים היה הרצון לשרוד עבור משפחתו. "רצו לי בראש תמונות של משפחה והקרובים שלי שפוכים על הקבר שלי", מספר ליאור. "הייתי מבין הפצועים הראשונים שהגיעו לבית חולים בילינסון, וכולם חשבו שאני הרוג. הייתה בעיה במידע שהועבר בין אנשים. למזלי, השמועה על המוות שלי לא הגיעה לאמא ולמשפחה בכללי. השיקום שלי היה תהליך ארוך, שאותו אני עדיין עובר. יש עוד דרך ארוכה לעשות, אבל יש שיפור. הצבע חזר לחיים שלי".
מאורעות 7 באוקטובר שינו את ליאור ב-180 מעלות. לדבריו, המטרות שלו בחיים השתנו, סדר העדיפות היומיומי שלו השתנה. "תקרת הזכוכית שאנשים בדרך כלל חושבים שהם על סף מוות, התנפצה לי. הבנתי שהחיים הם כל כך שבריריים ושבכל רגע נתון אפשר לאבד אותם. יש לי חבר חטוף בעזה והרבה חברים שנהרגו, ואני אומר לעצמי שכל עוד אני ממשיך בחיים ולא קורס או נותן לדברים האלה לגבור עליי – אני מנצח".
אוד מוצל מאש
מאורעות ה-7 באוקטובר חרוטים במוחו של איתי זרביב, לוחם בגולני, אשר נקרא בבוקרו של אותו יום, יחד עם חבריו, לגדר הנפיצה. "באותו זמן תפסתי קו בגזרת כיסופים. היינו על הגדר כשקיבלנו הודעה שיש הרבה אזעקות ושאנשים על טנדרים חוצים את הגדר. מהר מאוד הגיע מידע נוסף על שתי נקודות נוספות שפורצים דרכן. כשבאנו לצאת, היה פיצוץ חזק על הגדר שממנה הם נכנסו לתוך שטח ישראל, וראינו אופנוענים נכנסים. נסענו מיד לנקודה שממנה נוכל להפתיע ולהתקיף אותם. מול כ-10 מחבלים ניהלנו קרב יריות עיקש", הוא מתאר.
בסיום האירוע הזה איתי וחבריו נסעו לנקודה נוספת שעליה קיבלו דיווח על מחבלים. בדרכם לשם חטפו צרורות של ירי על כל הרכב. המוצב כולו היה בשליטה של המחבלים, אז הם נסעו מהר לאחד מהמוצבים בדרום כדי לסייע בלחימה. לעיניהם נגלתה קבוצה אחרת של מחבלים. "תכננו לתקוף אותם מאחור," ממשיך איתי. "אך לפתע גילינו קבוצה נוספת של מחבלים שמסתתרת מאחורי שיח. מהר מאוד נזרק טיל RPG לעברנו, והרכב החל לעלות אש. באותם רגעים חשבתי שאני עומד למות. תוך כדי שאני בועט בדלת כדי לצאת, אני מקבל צרור נוסף לרכב. ניסיתי לקחת נשק כדי לתקוף אותם בחזרה, אבל הכל היה מלא בעשן ולא מצאתי משהו נגיש מסביבי. בעטתי בדלת והלכתי לכיוון הפגוש. כל הרכב התחיל להתלקח. רצתי לתפוס מחסה תחת אחד מהעצים, כשכל הדרך יורים עלי. חטפתי כדור אחד לחזה".
אחרי כמה דקות נפל איתי על הרצפה, כשהוא בחוסר אונים מוחלט. הוא התחיל למלמל "שמע ישראל" והיה בטוח שחייו עומדים להסתיים, אבל הוא גילה שנוקפות הדקות, וב"ה הוא עודנו בחיים. "במשך כ-4 שעות העמדתי פנים שאני מת, כשמחבלים חולפים על פניי, מכוונים אקדח לעברי. שמעתי את החברים שלי צורחים, כשהם נשרפים למוות. ראיתי את הסמ"פ שלי, עומר וולף ז"ל, כשגופתו מוטלת על הרצפה. אלו מראות שלא עוזבים אותי", הוא מספר בעצב.
מתוך צוות של ארבעה אנשים שיצאו להילחם יחדיו ברכב, איתי הוא היחיד ששרד. במאמץ עיקש להמשיך חיות, הצליח איתי לשרוד את התופת שעבר ולחלץ את עצמו מהסכנה שבה היה נתון. "כשראיתי את הרכב שרוף לגמרי ואת עומר מת, חבשתי את פצע הירי שלי והבנתי שאף אחד לא יבוא לחלץ אותי", משתף איתי. "קמתי והתקדמתי לכוון הכביש הראשי, כשאני מדלג משיח לשיח וצופה ברכבים שחולפים, במטרה למצוא עזרה. עברו מולי שני טנדרים לבנים שהתלבטתי אם לצאת לבקש מהם עזרה. משמיים הייתה לי האינטואיציה לא ללכת אליהם אלא להמשיך להתחבא בשיחים. המשכתי לקפץ בין שיח לשיח, כשאני רואה את כל התופת מולי. רואה את העשן שיוצא מניר עוז וגופות שמוטלות על הרצפה. כשראיתי שני רכבים צה"ליים נוסעים לכיווני, התחלתי ללכת על הכביש עם ידיים מורמות כדי שחס-וחלילה לא יהרגו אותי בירי דו"צ. מישהו מהם זיהה אותי והעלה אותי איתם".
איתי נסע איתם עד שאותו נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) שבק חיים, והוא נאלץ להמשיך ללכת לבד עד שמצא יחידת חילוץ שפינתה אותו לאמבולנס. כשעלה איתי על ניידת האמבולנס, הוא גילה את הנס שהתרחש לו: כדור נכנס לחזה שלו ויצא מצלעותיו מבלי לפגוע בו פגיעה אנושה.
היום איתי נמצא לרוב בביתו. הוא משתקם בבית הלוחם ומנסה לחזור אט-אט לשגרה, להשיב את חייו למסלולם. "עדיין, יש לי כאבים בכתף ואין לי תחושה בחצי מכף היד שלי", מתאר איתי. "אבל אני בטוח שזה לאט-לאט ישתפר. מבחינה נפשית, נפגשתי עם פסיכולוג והייתי מלווה בתמיכה שהייתי זקוק לה. יש לי הרבה רגשות אשם על מה שאולי יכולתי לעשות אחרת, אבל עם הזמן, הבנתי שכל תוצאה אחרת הייתה עלולה להיות גרועה יותר. יש סביבי הרבה חברים ובני משפחה שמצילים אותי ומונעים ממני להיות לבד. לא הייתי מצליח להשתקם בלעדיהם. עדיין יש לי קשיים והרבה תסמינים של פוסט-טראומה, אבל אני אלמד לחיות עם זה". איתי מבקש להעביר מסר שחשוב לו שאנשים יידעו: "כל מה שרצינו היה להציל את היישובים – שלא ייכנסו לשם, שלא יגעו בתושבים".
לא להפסיק ללכת
נעם קדמון הוא בן 27. הוא נשוי לצליל ואבא טרי. הוא מתגורר במשואות יצחק שבדרום. נעם השתחרר לאחרונה משירות מילואים ממושך, לאחר חמישה וחצי חודשים שבהם פעל בגזרת חטמ"ר שומרון. את חג שמחת תורה האחרון, הוא לא ישכח בחיים.
ב-6 באוקטובר הוא ומשפחתו חגגו את החג בשמחה גדולה. הוא זכה לשמש חזן בתפילה המיוחדת של החג. בעקבות החג, הם הלכו לישון מאוחר מאוד, והוא הבחין שכיוון את השעון המעורר שלו לשעה מאוחרת. לפני שהלך לישון, ביקש מהקב"ה שיגרום לו להתעורר מוקדם יותר, באופן טבעי – משאלה שהתגשמה. "בשעה 06:30 בבוקר התחלתי לשמוע רעש גדול של מטוסים ואזעקות. כתושב מורגל ביישובי הדרום, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, עד שהרעש הלך והחמיר, והחלטתי להדליק את הטלפון כדי להבין מה קורה. הבנתי שמשהו חריג מתרחש ושזה מחייב פעולה. בעשר בבוקר כבר הקפיצו אותי למחנה עופר. אני משויך במילואים לגדוד שאחראי על חטמ"ר שומרון".
נעם גויס למילואים בתחושות מעורבות. לצד חווית השליחות והמסירות למען העם והארץ, עמד הקושי בלהשאיר אישה בבית בעודה בתחילת היריון. הפרידה לא הייתה פשוטה, אך ההבנה שמדובר בצו השעה העניקה חוזק רב.
לאורך כל תקופת המילואים נעם אבטח את המעטפת שמסביב ליישובי השומרון. הוא וחבריו התעסקו בעיקר באוכלוסייה הפלסטינית. "אחרי כ-3-4 חודשים, בחודש אדר א', הייתי במשמרת רגילה במחסום בכניסה לעיר שכם", מתאר נעם. "לפתע מחבל הגיח משום מקום וירה כדור אחד לכיוון שלי. לא הבחנתי במחבל כי הייתי עם הגב אליו, אך הרגשתי זעזוע חזק פתאום. הכדור פגע לי בקסדה. מספר רגעים אחר כך, התחיל מרדף אחרי המחבל. בסיום האירוע, נסעתי לבית חולים כדי לבדוק שאין פגיעה מוחית. קרה לי נס גדול. הכדור לא חדר את הקסדה ולא פגע לי בראש".
יומיים בלבד לאחר האירוע, חזר נעם אל חבריו שבחטמ"ר והמשיך לשרת במילואים. על הבחירה לשוב בחזרה, הוא מדבר בהכרת תודה: "אני חיי את חיי היום בתחושת הודיה גדולה לקב"ה על כך ששמר עליי. לא הורדתי רגל מהגז מאז אותו יום, כי הבנתי את גודל השעה ואת החשיבות היתרה של הימצאותנו שם. רק כשנפצעתי הבנתי שבעצם היותנו עומדים על המשמר, אנחנו מונעים היתקלויות רבות בבני היישובים. זה נותן כוח ודרייב להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".
מאז אותו מקרה, נעם נהיה דרוך יותר בתקופת המילואים ומעבר לזה, זה רק חיזק אותו למה הוא כאן. גם לליל הסדר מגיע נעם בתחושה הודיה. "אני בהכרת הטוב לקב"ה על שזכיתי להיות בלידה של הבן הבכור שלי ובברית עצמה. אני מודה על זה שאני חי ונושם. אמשיך לפעול עוד יותר ולחזור לשירות מילואים. אחרי שקיבלתי צ'אנס נוסף בחיים – אני מרגיש חובה לגרום לחיים שלי להיות ראויים", הוא מסכם.
והיא שעמדה
יאיר ליפשיץ הוא בן 23 ומתגורר יחד עם אשתו אסתר בירושלים. מייד לאחר לימודיו בישיבת ירוחם, הוא התגייס לחטיבת הצנחנים ומשם המשיך לקורס פיקוד, קורס קצינים, ושירת כמפקד צוות בגדוד 101.
"חגגנו את החג יחד עם המשפחה בירושלים", מספר יאיר את השתלשלות האירועים. "התעוררנו לבוקר של אזעקות, שמייד התריעו לנו על כך שמשהו רע קורה. רצתי לבסיס שלנו בבקעה, ומשם ירדנו עם מסוקים דרומה. הצטרפנו ללחימה העיקשת שם, ולאחר כשבוע בעוטף עזה, חזרנו לבסיס צנחנים להתאמן. כשבועיים לאחר אימונים אינטנסיביים, נכנסנו לצפון הרצועה והתחלנו להילחם".
שבועיים לאחר הכניסה של יאיר וחבריו, הם מתארגנים להתקפה. הם מזהים מחבלים שנעים סביבם. הם מתקדמים בין הבניינים כדי לבצע מארב, ובעודו פוסע צעד לעבר דלת הכניסה של הבית – הם חוטפים צרור יריות. יאיר נפגע ראשון ונופל פנימה לתוך הבית. "כשאני שוכב על הרצפה, ללא יכולת לזוז, אני מבחין בשלושה מחבלים שמכוונים אליי את האקדח, וברקע אני שומע את חברי הצוות שלי מתכננים להשליך רימון. בדרך נס, זיהה אותי אחד מהחיילים ולא זרק את הרימון. כמה דקות אחר כך, אני שומע שהוא נפצע, ואני מבין שזהו, מפה אני לא יוצא".
בתחושה שאלה רגעיו האחרונים, מתחיל יאיר לומר "שמע ישראל", כשלפתע הוא מרגיש שחוזרת לו התחושה בידיים. הוא חשש שאם יבצע תנועה כלשהי כדי לסמן שהוא זקוק לעזרה, חבריו יחשבו שהוא אויב וימשיכו לירות עליו ולכן נשאר שכוב, ממתין שיתרחש נס ויחלצו אותו משדה הקרב. "כמה דקות אחר כך, הגיע צוות לחלץ אותי. נתנו לי מנות דם רבות בשטח, ולאחר מכן גם במסוק. הגעתי לאיכילוב כפצוע קשה מאוד. הצלחתי לומר לצוות את השם שלי, לפני שאיבדתי את ההכרה, שממנה התעוררתי רק לאחר שבועיים וחצי".
יאיר נפצע קשה מאוד ברגליים ובבטן, נכנס לו כדור לתוך הגרון ויצא ממנו ללא שום פגיעה באיברים חשובים. הרופאים הצליחו להציל לו את הרגליים, כנגד כל הסיכויים. הנס חיזק בו את ההבנה שהקב"ה משגיח על כל אחד ואחד. "כשהתעוררתי מהתרדמת שבה הייתי, זה היה בערב חנוכה. ככל שהמשכנו להדליק נרות, כך גם נוסף ועלה האור בחיי. יצאתי מטיפול נמרץ בערב החג וזכיתי להדליק נרות חנוכה. עברתי ניתוחים שהצליחו הרבה מעל המצופה, וחל שינוי משמעותי במצב הבריאותי שלי. חנוכה היה ללא כל ספק החג הניסי הפרטי שלי", הוא מסכם בחיוך.
לפני כחודש רשם יאיר הישג נוסף: הוא רץ במרתון ירושלים. מאז, הוא ממשיך ברצף הטיפולים להם הוא זקוק ולא מוריד את הרגל מהגז, עד שיחזור בחזרה למסלול חייו. לליל הסדר הוא מגיע ברגשות מעורבים. "מצד אחד, המלחמה עדיין קורית וחברים שאבדו לא יחזרו, מה שהופך את הישיבה בליל הסדר לקשה מאוד; מצד שני, אני מגיע בחוויית הכרת הטוב גדולה מאוד לקב"ה. אני מרגיש שאנחנו לא תמיד מכירים בניסים שמתרחשים לנו. היום אני מבין, שכל רגע ורגע שאנו חיים כאן זה בזכות זה שהקב"ה איתנו. אנחנו עם סגולה, עם אחד עם ייחודיות ובשורה להביא לעולם. בשנה שעברה לא הייתי בליל בסדר בבית כי הייתי בצבא. כמו שהקב"ה דואג לליל שימורים אחת לשנה, כך גם יש אנשים שהתפקיד שלהם באותו לילה הוא לשמור על אלו שיושבים וחוגגים את ליל הסדר. גם השנה יש הרבה מאוד אנשים ששומרים עלינו כדי שנוכל לשבת בבטחה סביב שולחן החג. כל משפחה ומשפחה נותנת את החלק שלה כדי לשמור על עם ישראל – אלו שבסדיר ואלו שבמילואים. זה הסיפור הגדול של כולנו. ליל שימורים משותף, שבו כל אחד מעם ישראל מוסיף חלק למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. עם אחד. סיפור אחד. לדור ודור".
*****
לליל הסדר השנה כולנו מגיעים בתחושות מעורבות. אנו נתיישב לקרוא את ההגדה, כשחטופים רבים מוטלים במנהרות חשוכות, מוחזקים בידי אויב צר ורשע. אנו נתיישב ונספר ביציאת מצרים, כשרבים מחיילינו עומדים על המשמר, וכשחללים רבים יוצרים ריק גדול בחדר. אנו נשאל 'מה נשתנה' ונשיר בחוזקה 'והיא שעמדה', בידיעה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. למרות כל הסיכונים, מדינת ישראל ממשיכה לעמוד איתנה וחזקה. אנו נספר בסיפור הנס הגדול שאירע בימים ההם, אך גם נזכיר ונתאר את הנס שמתרחש לנו בזמן הזה. ארבעת החיילים האמיצים שלעיל נותנים הצצה לנס האישי שלהם, מתוך שלל האירועים ששזורים כחוט השני בסיפור של עמנו. אנו עם אחד, בלב אחד, עם סיפור אחד עתיק יומין. נזכיר את הגאולה שהייתה בלילה ההוא ונתפלל שהיא תשוב ותתרחש בשנית, בלילה הזה. בזמן הזה. אמן.
לידים:
ליאור: לאט-לאט אזלה לנו התחמושת, ומתגלים פצועים נוספים. נאמר לנו שאין חילוץ שיכול להגיע אלינו, מה שהגביר את התחושה שאנחנו לא יוצאים מזה בחיים
איתי: במשך כ-4 שעות העמדתי פנים שאני מת, כשמחבלים חולפים על פניי, מכוונים אקדח לעברי. שמעתי את החברים שלי צורחים, כשהם נשרפים למוות
נעם: אמשיך לפעול עוד יותר ולחזור לשירות מילואים. אחרי שקיבלתי צ'אנס נוסף בחיים – אני מרגיש חובה לגרום לחיים שלי להיות ראויים
יאיר: "כשאני שוכב על הרצפה, ללא יכולת לזוז, אני מבחין בשלושה מחבלים שמכוונים אליי את האקדח, וברקע אני שומע את חברי הצוות שלי מתכננים להשליך רימון"
כזה היה דוגו – איש נפלא מלא אמונה, שהקדיש את חייו להנצחת זכר המיליונים, תוך שילוב מסרים חינוכיים לבני נוער ברוח ישראל סבא
שלוש פעמים "למנצח" – יעקב ספוקויני
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה. יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב [תהילים כ]. "כשאתה בצרה, תגיד תהילים פרק כ', שמתחיל ב'יענך ה' ביום צרה'", יעץ אביו של דוד – 'דוגו' ליטנר לבנו, רגע לפני פרידתם ערב פסח תש"ד [1944].
הנאצים הם שהפרידו בין האב לבנו במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. דוד בן ה-14, שלא יצא עד אז מתחום הולדתו, מצא עצמו לפתע לגמרי לבד. אבל דוגו ידע להסתדר. מצויד בחוש הומור מושחז וברצון עז לחיות, יצא לדרך חתחתים ובע"ה שרד.
מייד אחרי שהופרד מאביו, נזרק דוגו ל'מחנה הילדים'. הגרמנים החלו לדלל את מחנה הילדים, ודוגו היה בסלקציה השלישית. העבירו את הילדים בסך, וכולם רעדו מקור. דוגו משך את שרווליו עד הקצה, תוך שהוא ממלמל את ה"למנצח" שלו, ועבר בשלום את הסלקציה.
זמן קצר אחר כך, 'זכה' בעבודה עם 'התנאים הטובים ביותר' כלשונו, באושוויץ. הוא נכלל ב'שייסקומנדו' – יחידה של 20 נערים שאספו את הביוב מהצריפים השונים. הם עשו זאת בעזרת עגלה מיוחדת שאליה נרתמו בזמן המסע. בזכות השוטטות הזו, פקדו גם מקומות שבהם היה להם מזון. דוגו וחבריו שימשו גם בלדרים של מכתבים וחבילות ששלחו יהודים לקרוביהם ממחנה למחנה.
בלי שידעו, העבירו גם חומר נפץ ששימש את המחתרת היהודית בראשות רוזה רובוטה, שהצליחה לפוצץ את קרמטוריום [=משרפה] מספר 4.
הגרמנים פתחו בחקירה נמרצת וחקרו גם את חברי השייסקומנדו, אך בדוגו לא נגעו. עם זאת, החליטו הגרמנים להפסיק את עבודתם וכללו אותם בטרנספורט בדרך אל המוות. דוגו וחבריו הופשטו מבגדיהם וצעדו לתוך הקרמטוריום. הדלת ננעלה, וכולם בפנים תכננו להגיד "שמע ישראל" הכי חזק שאפשר, ואילו דוגו החל למלמל את "למנצח". "פתאום הגיעה איזה פקודה ואמרו לנו לחכות", סיפר דוגו בעדותו. הרוצח מנגלה הגיע וביקש 50 ילדים לעבודה. כך ניצל דוגו בפעם השנייה [הציטוטים לקוחים מעדותו בהוצאת יד ושם, עמודים 20-21].
אחרי פיצוץ הקרמטוריום, הפסיקו הגרמנים בהדרגה להשתמש במשרפות המוות. מאוחר יותר פוצצו את כולן, רגע לפני שנסוגו מאושוויץ לכיוון מערב. היהודים ששרדו, ודוגו ביניהם, הוצעדו ב'צעדות המוות' [כל מי שלא יכול היה ללכת נורה למוות במקום], ולאחר הליכה בת יומיים הועברו לרכבות.
הנאצים ישבו בצד אחד, והילדים היהודים בצד השני של הקרון. לפתע, הופיעו מעליהם מטוסים והפציצו את הרכבת. דוגו שוב התפלל את ה"למנצח" שלו. הקרון שבו נסע דוגו אומנם נפגע בהפצצה. 6 מחבריו נהרגו, אך דוגו יצא בלא פגע. בהפצצה נהרגו גם כמה גרמנים, ובתגובה אנשי האס.אס מיהרו לפתוח את הקרונות, תוך שהם צועקים על כולם לרדת מהר מהרכבת. השורדים הצטוו להמשיך בהליכה ובנסיעה עד למחנה המוות מאוטהאוזן שבאוסטריה. משם צעדו למחנה גונסקירכן, שבו שהו כשבועיים עד לשחרור המחנה בידי חיילים אמריקאים. דוגו, שהיה חולה בטיפוס בזמן השחרור, אושפז בבית חולים למשך שבועיים עד שהתאושש.
כמו רבים מניצולי השואה, גם דוגו חיפש את בני משפחתו. לשם כך, נסע לעיר הולדתו נירגהאזה שבהונגריה. הוא הגיע לביתו בעיצומו של צום תשעה באב. שם זכה דוגו לפגוש את אחיו, שסיפר לו על אביו שנהרג בידי הנאצים. באותו הזמן גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. הוא הצטרף להכשרה, ובשנת 1949 עלה ארצה ומייד התגייס לצה"ל. מאוחר יותר היה דוגו ממייסדי המושב ניר גלים ליד אשדוד.
דוגו וחבריו הקימו את בית 'יד לעד', העוסק בהנצחת זכרם של ששת המיליונים. הוא עצמו נסע פעמים רבות לפולין כאיש עדות. זוכרני, כי בנסיעתו הראשונה, כשהיינו יחד בפולין [1990] בתום עדותו, למרגלות הקרמטוריום ההרוס באושוויץ-בירקנאו. בעוד כולם מזילים דמעה, הוציא דוגו מכיס חליפתו את תמונות נכדיו וזעק בקול רם: "אנחנו ניצחנו, עם ישראל חי!".
כזה היה דוגו, שעלה השמיימה בתשעה באב האחרון. איש נפלא מלא אמונה, שהקדיש את חייו להנצחת זכר המיליונים, תוך שילוב מסרים חינוכיים לבני הנוער ברוח ישראל סבא. ביום השואה תשפ"ד, נתפלל שיתקיים בנו גם סוף המזמור של דוגו: "הֵמָּה [=אויבינו] כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".
Yaakovspok1@gmail.com
לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני
טכניקת 'הכיסא הריק'
מיצגים רבים בארץ ומחוצה לה, כוללים הצבת כיסא ריק להנכחת חסרונם של החטופים, הבעת מחאה על היעדרם והבעת תקווה עמוקה לשובם.
מקורם של מיצגים אלו בגישה פסיכולוגית טיפולית המכונה 'גֵשטאלט', אשר טוענת שהאדם תופס ומפרש את המציאות באופן סובייקטיבי והוליסטי (שלם, ללא התייחסות לכל פרט ופרט) ועל בסיס התנסויותיו. טכניקת 'הכיסא הריק' מיוחסת לפריץ פרלס, ממייסדי הגישה, ומטרתה עיבוד של חוויה רגשית מעיקה באמצעות הצבת כיסא ריק בחדר וקיומו של דיאלוג עם ישות נוכחת-נפקדת בחייו או עם מרכיב מסוים באישיותו. יהיה זה אדם אהוב שנעדר, שנפטר, שאינו זמין קוגניטיבית או רגשית, אדם מכעיס, מתעלל או משפיל או אפילו תכונה או רגש דומיננטיים המסבים לו כאב או, לחלופין, קורת רוח.
מטרתה של גישת 'גשטאלט' לסייע לפונה להיות מודע, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו, למחשבותיו, לתחושותיו ולהתנהלותו. במהלך השיח עם המטפל ותוך שימוש במגוון טכניקות, לומד הפונה איך הוא נראה בעיני האחר, מה עוצר או חוסם את התפתחותו (תפיסה מסוימת של עצמו, של המציאות, ציפייה לא מותאמת, חשש מפני דבר מה וכד'), ועל ידי כך הוא מפתח הקשבה ומודעות לעצמו, למרכיבי המציאות ולמציאות הנחווית על ידיו. טיפול בגישה זו אינו עוסק בעבר או בראוי להיות בעתיד, אלא מתרכז בהווה.
ישנם פונים אשר מתקשים ליישם את טכניקת 'הכיסא הריק' וחשים מעין "זיוף" בתרגולה. אך פעמים רבות, התנסות חוזרת ונשנית מסייעת להם להסיר עכבות ולומר בקול רם את מה שעל ליבם, כלפי מי שאינו זמין או נגיש להקשיב. פורקן של כאב לא מעובד יכול לעיתים להביא עימו תחושת זיכוך (קתרזיס), המקדמת חוויה של הקלה והשלמה; ויש שהתרגול מהווה מעין שדה אימונים לקראת קיומו של שיח עם האובייקט המציאותי, אף כי אין זו מטרה מובהקת ומחויבת של ההתערבות הטיפולית.
בימי המלחמה, ישנו מקום נרחב לכיסא הריק בחדר הטיפולים. זה אחר זה "מתיישבים" עליו בן הזוג שנמצא/חזר מהמילואים, הזוגיות, הבן שנפל או נפצע, מי שאינו מתקשר לשאול מה קורה איתנו ואיך אנו מתמודדים, התינוק שייוולד, הסב שנפטר ושרד את השואה, השמחה שהשתתקה, התקווה ואף לא מעט מהחטופים.
יהא טור זה תפילה להשבתם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
היכולת המופלאה הזו להמשיך גם לאחר אסון קולוסאלי, להתחיל מחדש בקטן גם לאחר חורבן עצום, להתקדם גם לאחר ההתפקחות מן החלום – היא המורשת הגדולה של רבי עקיבא
שורדי השואה – הרב ד"ר עידו פכטר
אני רוצה לספר לכם על שלושה שורדי שואה שהיו בקהילה שלי בנתניה: פנחס (פינקי) קורנץ, לזר לאופבאום וישראל אינגבר. שלושתם, לצערי, נפטרו בשנים האחרונות.
שלושתם היו הפכים גמורים. ישראל (רב ישראל, כך קראנו לו) עלה לארץ לאחר השואה והיה ממייסדי התעשייה האווירית. לזר התגורר בצרפת ועבד עבור האו"ם, ומשם עלה לארץ. פנחס התגלגל לאנגליה, הקים עסק מצליח, ולבסוף עלה גם הוא לארץ. שלושתם התכנסו לקהילה שלי ברמת פולג בנתניה.
אפשר לתת בשלושתם סימנים. ישראל היה זה שדיבר. הוא חלק עם כל מי שהסכים לשמוע את הסיפורים מששת מחנות הריכוז שבהם עבר, את העבודה הקשה, הרעב והצמא, ואת המשפחה הגדולה שאיבד. הוא הקפיד לעשות אזכרה להורים ואפילו לסבתא שלו מדי שנה, ובכך הנציח את זכרם. בהספד עליו, אמרתי שהוא נושא על גבו הן את ההיסטוריה היהודית הן את העם היהודי. הוא שימש קול לששת המיליונים שאבדו.
לזר היה זה שלא הסכים לדבר. בכל פעם שזיכרון השואה היה עולה, הוא היה נאחז בשתיקה. גם למשפחתו מיעט לספר מה עבר עליו שם באושוויץ. כמה פעמים ביקשתי ממנו שיספר לי קצת, כי חשוב לי לדעת מה היה שם. בדרך כלל הוא סירב. רק פעם אחת, כשלחצתי עליו אולי קצת יותר מדי, הרעים עליי בקול זועם: "מה כבר אפשר לספר? שהיינו בעיניהם פחות מהכלבים שלהם?", וחזר לשתיקתו.
פינקי היה זה שידע לשאול. לא פעם ולא פעמיים אמר בסופו של שיעור שהעברתי, שיש לו שאלה כלפי א-לוהים, "למה?". הוא היה אדם מאמין, שומר מצוות ובעל תפילה מוכשר, אך השאלה על הטראומה העצומה של השואה לא הרפתה ממנו. היה לו דין וחשבון לא פתור עם א-לוהים. בכל שבת בבוקר, כשהייתי מסיים את דרשתי לפני תפילת מוסף, היה קורא 'תודה' ממקום מושבו.
עם השנים למדתי כיצד לדבר עם שלושתם. הכרתי את הרגישויות שיש לכל אחד מהם, ופיתחתי עם כולם קשר אישי מיוחד. מול שלושתם, עמדתי ביראת כבוד עמוקה. את מה שהם עברו בחייהם, אני אפילו לא יכול לדמיין בחלומות הכי גרועים שלי. את שלושתם גם ספדתי בבית העלמין, עת עשו את דרכם האחרונה.
לצד יראת הכבוד, הבטתי עליהם בהערצה גדולה. גבורתם לא הייתה רק במה שעברו בחייהם אלא גם במה שעשו לאחר מכן. שלושתם הקימו משפחות לתפארת. הם התחתנו והביאו לעולם ילדים. הם זכו לנכדים וגם לנינים. הבטתי עליהם בפליאה – כיצד השלושה, שעברו את התופת הנורא ושראו להיכן האנושות יכולה להידרדר, המשיכו עוד להאמין בחיים כאן בעולם הזה? כיצד לא התייאשו?
פעם ייחדתי להם דרשה. הבאתי את הסיפור בגמרא על רבי עקיבא, ש-24 אלף התלמידים שלו מתו בין פסח לעצרת, ודיברתי על האבלות שלנו עליהם עד היום בימי ספירת העומר. זה הסיפור הידוע, אמרתי, אבל פחות מספרים את ההמשך. הגמרא מספרת שלאחר שמתו תלמידיו, "בא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות סב, ע"ב).
חישבו עליו, על רבי עקיבא. הוא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. הוא החדיר בתלמידיו את האמונה שאפשר לנצח את הרומאים ושבר כוכבא הוא המשיח. והנה, הכל קרס. המרד כשל. היישוב היהודי נחרב. כל עולם התורה שהקים, נמחק. האמונה נכזבה. "והיה העולם שמם", מתארת זאת הגמרא.
כיצד אנו היינו מגיבים? כל אדם רגיל היה מתכנס בביתו, נופל לדיכאון, משתתק. אך לא כך רבי עקיבא. הוא הלך לדרום ולימד חמישה תלמידים. מ-24 אלף תלמידים הוא ירד לחמישה. 0.0002 אחוז ממה שהיה לו. אך הם אלו שהעמידו תורה בעם ישראל. מהם נבנינו מחדש.
היכולת המופלאה הזו להמשיך גם לאחר אסון קולוסאלי, להתחיל מחדש בקטן גם לאחר חורבן עצום, להתקדם גם לאחר ההתפקחות מן החלום – היא המורשת הגדולה של רבי עקיבא. בזכותה יש לנו היום עוד תורה ואמונה ותקווה. ישראל, לזר, פנחס – הם דבקו בדרך הזו. למרות שאיבדו כמעט את הכל בשואה, הם דבקו באמונה להמשיך. וצאצאיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, העמידו מחדש את עם ישראל.
קשה להאמין, אבל יותר מ-80 שנה לאחר השואה, העם היהודי עדיין לא השלים את המספרים שאיבד. ועדיין, יהודים ממשיכים להוליד ולגדול ולהאמין בעתיד. זה סוד כוחנו. דרכו של רבי עקיבא מפיחה בנו תקווה, למרות כל הקושי והאובדן.
ישראל, לזר, פנחס – יהי זכרכם ברוך.
הפנאי, החברים, העבודה והמשפחה מתערבבים בבלנדר שאמור להביא לתפוקה
הפרדה לא סטרילית – קובי פרידחי
בני ישראל יוצאים ממצרים, מתחילים את מסעם במדבר, ואנו נחשפים פרשייה אחר פרשייה, לציוויים השונים שהם, ולמעשה גם אנחנו, מקבלים כחלק מהמסע לארץ כעם. אחת מהן היא פרשיית העריות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ… אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'".
אם נסתכל על הפתיח של הפרשייה מנקודת המבט של התהליך שבני ישראל עוברים במסע במדבר, ניתן לגלות מורכבות גדולה בהתמודדות עם איסורי העריות. הם מצווים שלא להיות כמו ארץ מצרים שממנה יצאו, ולא להיות כארץ כנען שאליה יגיעו. הם מבינים שהכנענים לא שונים כל כך מהמצרים, ושגם בארץ המובטחת אנו צפויים להיות ייחודיים ומוזרים לתרבות המקומית.
הם מצווים להקים חברה עם כללים אחרים, אך לאחר ההקדמה הזאת לא מופיעים כללים חברתיים שנוגעים בהתנהלות הציבורית. השוני שהתורה מבליטה בין מצרים וכנען לבין ישראל נוגע דווקא בחדר המיטות.
בעולם העבודה של היום יש עיסוק רב סביב האיזון בין הבית לעבודה (Work-life balance). במקומות מסוימים בעולם, בפורטוגל למשל, מנסים ליצור חיץ ברור בין שני העולמות ואפילו מחוקקים חוקים שבהם אסור למנהל לפנות לעובד לאחר שעות העבודה המוגדרות. במקומות אחרים, בישראל למשל, הכיוון דווקא הפוך והציפייה להפרדה מתחלפת בציפייה לגמישות. עובדים רבים יעדיפו לסיים לעבוד מוקדם (למשל, כדי להוציא את הילדים מהגן) גם אם המחיר הוא לחזור למיילים בשעות הערב. בשפה המקצועית זה נקרא work life blend. הפנאי, החברים, העבודה והמשפחה מתערבבים בבלנדר, שאמור להביא לתפוקה ושביעות רצון בכל התחומים יחד.
לרוב, הדיון בשאלות אלו מתמקד בסוגיות של ניצול זמן, זכויות עובדים ופרודוקטיביות. הפרשה באה לסמן לנו את הממד הרגשי והערכי בחשיבה על הפרדה בין החיים בבית לחיים בחוץ. אדם יכול להשתלב בארגון המעודד תככים, תחרותיות קשה ושקרים ולהחליט על ניתוק בין "אני של העבודה" ל"אני של הבית", אך הדבר ישפיע בפועל על איך הוא ינהג גם עם ילדיו ושכניו. פרשיית העריות מציבה תמרור אזהרה ומסמנת שההפרדה לעולם אינה סטרילית. הפרדה טכנית יכולה להתקיים, אך ההפרדה הערכית אינה אפשרית.
כאשר אנחנו רוצים לבנות חברה חדשה, כזו שאינה מצרים ואינה כנען, עלינו לפתוח בשיח על הערכים בתוך הבית, שישפיעו לאחר מכן גם על הערכים מחוצה לו.
מיומנה של רווקה / אלינור רחימי
6 טיפים למכרים של רווק/ה
אז תודה לאל פסח מאחורינו, וחג העצמאות ועונת האירועים לפנינו. לכבודם, קבלו את מורה הנבוכים שלי לאנשים שמכירים/הם משפחה של רווקה חמודה וצעירה (אנחנו תמיד צעירות!):
1. גלו הבנה. יש המון סיטואציות שלא קלות עבורנו, גם אם לא נגיד את זה בקול רם. לא, אנחנו לא צריכות רחמים. אנחנו צריכות הבנה של הסיטואציה המורכבת שבה אנחנו נמצאות, וזה לא כולל העצמה והגזמה של המצב הזה.
2. פחות ביקורות, יותר פרגון! הבחורה שמולכם מקבלת בכל יום כמויות מסחריות של ביקורת, גם מאנשים שהיא לא מכירה, כאילו היא מינימום סניף של רמי לוי בערב חג. אז תחסכו מאיתנו את הפסיכולוגיה בגרוש שאתם מכירים מכל מיני ספרים כמו "למה גברים אוהבים ביצ'יות" וכו'. מה במקום? מחמאות ופרגון!!! משפטים כמו: "איך את עושה את זה?", "יואו, איזו מוכשרת את", "עשית הכל לבד? איזו מלכה את, כפרה עלייך" – יתקבלו בברכה.
3. במקום לבאס אותנו עם תלונות על הילדים המתוקים שלכם ועל הטנטרומים שלהם או על כמה לילות לא ישנתם כי לתינוקת יש גזים, יש עוד הרבה נושאים בעולם שאפשר לדבר ולצחוק עליהם. למשל מצב החסה בשטחי C.
4. הכי חשוב! במקום לספר לנו על בחורים מהממים שאתם לא מתכוונים לשדך לנו, שידוכים שידוכים שידוכים! אבל כאלה איכותיים, שירימו לנו. לא, בחורים מוזרים שלוקחים בחורות לדייט עם תן ביס של העבודה, זה לא נחשב. נא להוציא מהלקסיקון את המשפט "הלוואי והיה לי מישהו להכיר לך, אני לא מכיר/ה בחורים רווקים", כי כולנו יודעות שזה שקר גס.
5. במקום להגיד לנו "בקרוב אצלך", בכל הזדמנות תעשו השתדלויות שאנחנו לא יודעות עליהן (בדגש על לא יודעות עליהן). תתפללו בשבילנו, אפילו תשתטחו בקברי צדיקים בשבילנו אם יוצא לכם, ברכו אותנו בלב, כנסו לקבוצות שידוכים, בררו בשבילנו על רווקים שיכולים להיות פוטנציאליים. אחרי הכל, אם תצליחו זה ישתלם גם לכם בגן עדן.
6. במקום לומר לנו כמה אנחנו מרתיעות בחורים או לחוצות, או להציע לנו דיאטות וצילומי תדמית וסטיילינג או כל מיני תובנות הזויות על דייטים שהמצאתם, למרות שבכלל התחתנתם בגיל יומיים, צאו איתנו לבילוי, תזכירו לנו כמה אתם אוהבים אותנו, תעלו לנו את הביטחון העצמי.
עוד השנה. אישאללה, אמן
ליד: במקום להציע לנו דיאטות וצילומי תדמית או לומר לנו כמה אנחנו לחוצות, צאו איתנו לבילוי, תזכירו לנו כמה אתם אוהבים אותנו
תנו לנו שבועיים של שקט, עין טובה ולב חומל
במותם ציוו לנו את החיים – אבי רט
השבועיים הקרובים, שבהם נציין את יום השואה והגבורה, את יום הזיכרון ויום העצמאות, הם השבועיים הטעונים והרגישים ביותר בשנה בחברה הישראלית.
זה נכון לגבי כל שנה, ונכון שבעתיים בשנה הקשה הזו, שבה התווספו אל רשימת החללים יותר מאלף חיילים ואזרחים; שנה שבה עדיין מתנהלת מערכה קשה בצפון, בדרום ובאזורים נוספים; שנה שבה עדיין השבויים והחטופים נמקים בשבי, אזור הצפון נטוש, ורבבות תושבי הצפון חיים כבר חודשים ארוכים הרחק מביתם.
לא יהיו אלו ימים וטקסים כמו בכל שנה. הפצע הפתוח, הכאב גדול, וההשוואות בין מה שאירע ליהודים באירופה לפני 80 שנה לבין מה שקרה בדרום לפני חצי שנה, מטלטלות ומהדהדות בשיח הישראלי. מילים כמו טבח, רצח, אונס, שחיטה, פוגרום וכו', הפכו לכאבנו הגדול, לא לתיאור אירוע היסטורי, אלא לתיאור מציאות עכשווית שכולנו נחשפנו אליה.
אין מנחמין אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, אין מרגוע ומזור למשפחות שיקיריהן נמקים בשבי, ואין מרפא מיידי לאלפי הפצועים בגוף ובנפש, הנכים, קטועי הגפיים ואחרים, הנושאים על גופם את צלקות המלחמה. הכל כל כך טרי וכל כך מדמם.
בימים אלו יש לי רק תפילה ותקווה אחת, פרט לתקווה לשיבת החטופים והשבויים לביתם – שהימים שעוד נכונו לנו יהיו רחומים ורגישים. שיהיו ימים של פחות דיבורים ופוליטיקות, מניפולציות תקשורתיות והתלהמויות, ויותר ימים של חיבוק, של תמיכה ואהבת אדם. ימים שנהיה בהם פחות צודקים ויותר חכמים. ימים שנשכיל לחפש ולמצוא בהם את הכוחות שאנו זקוקים להם, כולנו, מתוך האנרגיות של הביחד. ימים שנעצים בהם את המשותף ונדחה לימים אחרים את המפריד. ימים שנצליח להתרומם מעל היום-יום ולראות את הטוב שבמציאות, ויש כזה, גם אם זה מבעד לדמעות, וימים שבהם נוכל לראות את הטוב שבכל אדם, ויש כזה, בעוצמות אדירות שהתוודענו אליהן בחודשים האחרונים.
בקשה מכל המדברים והכותבים למיניהם במדיות וברשתות השונות: תנו לנו שבועיים של שקט, של טוב, של מידת הרחמים, של עין טובה ולב חומל.
במותם ציוו לנו קורבנות השואה וחללי מערכות ישראל את החיים – חיים של אחדות ואחווה.
לעולם לא עוד?
הם כבר איבדו בני משפחה ועברו הרס וחורבן על רקע יהדותם, ארזו את מעט הפעקלאות שנשאו עימם, ונדדו למקום אחר בתקווה לפתוח בחיים חדשים, והנה שורדי שואה נתקלים בקושי הזה שוב, בארצם. ב-7 באוקטובר חלקם נאלצו לחפש שוב חוף מבטחים ולהתפנות לאזור אחר, מוגן יותר, והפלאשבקים עולים ומהדהדים את הזיכרונות הקשים
שיר ששון
עבור שורדי שואה, העלייה ארצה היוותה נקודת מפנה משמעותית, ומשהגיעו למדינה משלהם הם סוף-סוף הרגישו מוגנים – אלא שאז הגיע 7 באוקטובר והפך את הקערה על פיה. ביתם של חלק משורדי שואה נהרס בעקבות ירי הטילים, וחלקם התבקשו להתפנות מטעמי ביטחון. פעם נוספת הם ארזו מזוודה קטנה – ונדדו.
"סוף-סוף אנחנו לא נרדפים יותר"
חיים ארביב (92) נולד בשנת 1932 בבנגאזי שבלוב, לאחר שתי בנות במשפחתו. עד גיל 10 נולדו לו עוד 3 אחים נוספים, ואז הגיעה המלחמה לפתחם: "בין בנגאזי למצרים, אירעו הקרבות הכי קשים. אנחנו סבלנו מזה. ימים ולילות לא ידענו מה זה לישון – עברנו מכפר לכפר, הפציצו בכל מקום. קשה לתאר את זה. היו כפרים שהיינו צריכים להדליק בהם אש, והאחיות שלי ואני אספנו צואה של בהמות, ומזה הדלקנו אש כדי להתחמם. הרבה סיפורים… אני לא רוצה לזכור את זה", הוא אומר בכאב.
המלחמה לא נגמרה שם. כשהגרמנים והאיטלקים משתלטים על לוב מתחילות פרקטיקות של שואת אירופה לחדור לצפון אפריקה. "אני זוכר שיום אחד אספו את כל היהודים", משחזר חיים. "היינו אולי 3,500 משפחות בסך הכל. חלק לקחו לברגן-בלזן, וחלק לקחו למחנה סגור בהרים בצפון אפריקה. היה שם מחנה צבאי. הכניסו אותנו לשם עם כל היהודים שהביאו מבנגאזי. היו שם מחנות של צבא, מחנות גדולים וארוכים, וכל משפחה קיבלה שטח לפי הגודל שלה, כאשר המחיצות בין משפחה למשפחה הן שמיכות תלויות".
חיים מתאר מחנה ריכוז עם תת-תנאים למחיה. "היה רעב נוראי. אני קטפתי חוביזה וכל מיני קליפות מהשדה, כי לא היה מה לאכול. יומיום קברו אנשים – היו לנו 600 מתים כתוצאה מרעב וממחלות, כי לא היו שירותי רפואה והאוכל היה דל מאוד".
15 חודשים שוהים שם חיים ומשפחתו, במחנה הצבאי שהוסב לגטו יהודי, עד שיום אחד הם פוגשים את המוות מקרוב. "כשהם רצו לעזוב, הגרמנים והאיטלקים ששלטו בנו העמידו אותנו בשורה אחת על פי תהום – עמדו לירות בכולם, פשוט מאוד. פתאום הם קיבלו פקודה לברוח – כל הקצינים הגרמנים והאיטלקים שהיו שם עזבו אותנו וברחו".
כעבור כמה שעות חיים ומשפחתו יכולים לנשום לרווחה – מגיעים מההרים ג'יפים של בעלות הברית ומשחררים את המחנה. בשחרורו, בני המשפחה בוחרים לשוב לבנגאזי, אבל בחזרתם הם מגלים שאזרחים בזזו את כל רכושם. משפחת ארביב מחליטה לבנות את חייה מאפס ומתכוננת לעלייה לארץ, שהתאפשרה כמה שנים לאחר מכן.
חיים מספר על תלאות הדרך הרבות – החל בהגעה לנמל טריפולי, דרך ההפלגה הקשה באוניית "הרצל", וכלה בבית עולים פרדסיה – שם קיבלה כל המשפחה אוהל אחד ותו לא. ובכל זאת, הם חשו הקלה רבה. "הייתה שמחה גדולה – אנחנו בארץ, לא נרדפים יותר", הוא מסביר.
בשלב הזה חיים עודנו נער, הוא מצטרף לקבוצה של "עליית הנוער" בקיבוץ משמר דוד, עובד ביום ובערב לומד עברית. הקבוצה עוברת לקיבוץ עלומות ואז חבריו מתגייסים לצה"ל, אך הוא עדיין בן 17, צעיר מדי בכדי שיגייסו אותו. הוא מנסה לחזור לפרדסיה, להוריו, ומגלה שהם במעברה בבאר שבע. מספיק לו לילה אחד שם כדי להבין שהוא לא ממשיך לחיות לצד הוריו. "הלכתי ללשכת גיוס ברחובות ואמרתי להם 'יש פה טעות: כתוב שאני בן 17, ואני בן 18', וקיבלו אותי", מספר חיים, וכך הוא מוצא את עצמו מתגייס במקביל לבני הקבוצה שלו, למרות גילו הצעיר.
כשחיים מתחתן ובונה את ביתו, כמעט עשור לאחר מכן, לבקשת הוריו הוא נשאר לגור בבאר שבע. רק כשהוא יוצא לגמלאות הוא עובר דירה – בהשראת בנגאזי, עיר הולדתו, עיר נמל, חיים ואשתו רוכשים בית באשקלון. בבניין של ארבע קומות הם משתכנים בקומה השנייה, בבית ללא ממ"ד, מה שבשנים ההן לא היווה בעיה.
"ב-7 באוקטובר, יום שבת, אני כרגיל מטייל על החוף ב-6 בבוקר. לפתע אני שומע פיצוצים. זה לא זר לנו, אני שומע כל הזמן פיצוצים, אבל פתאום אני שומע עוד פיצוץ. אני מסתכל לשמיים ורואה הפגזות. ואיפה אזעקה? לא הייתה אזעקה! אחרי כמה דקות התחילה אזעקה. באתי הביתה, הדלקנו את הרדיו. אנחנו רואים מה שקורה – ולא מאמינים", נזכר חיים בשבת השחורה.
"יומיים לאחר מכן, ב-9 באוקטובר, אשתי ואני ישבנו בסלון", מתאר חיים. "ופתאום, טיל אדיר פוצץ לנו את הבית. אנחנו התרוממנו ונפלנו יחד עם הבניין כולו. אמרנו 'זהו, סוף העולם, מה קרה פה? פיצוץ נוראי'. מתברר, שאחד הטילים פגע בגג של הבניין. הבתים בקומות השלישית והרביעית נחרבו. הבית שלנו נהרס בצורה קלה – נשברו תריסים, חלונות… אבל היה יום קשה מאוד ואנחנו היינו בהיסטריה – אנשים רצו, באו, צילמו והתחילו לעלות למעלה. ב"ה אנחנו לא נפגענו קשה, אבל נפגענו. נשארנו בחיים, לא היה הרוג אחד".
יומיים לאחר הפגיעה הישירה בביתם, חיים ואסתר נוסעים למלון בנתניה, אך שבוע שם מספיק להם כדי לחזור לאשקלון – לדירה הריקה של בתם, שבה יש מרחב מוגן במקרה הצורך. "הלכנו לבית שלה, ומדי פעם היינו באים לבית שלנו לראות מה המצב. נציג מעמותה של שורדי שואה התקשר אלינו והציע לנו לינה בבית מלון באילת. הסכמנו", אומר חיים.
אף שהמלון מספק להם כל מה שהם צריכים, הוא לא הבית שלהם, וזה מטריד את מנוחתו של חיים. "הייתה לי מועקה, הרגשה לא טובה. אני אוהב את הבית שלי, כרגיל. לקום בבוקר, ללכת לים, פשוט לחיות את השגרה". וכך, כעבור שבועיים באילת, הם שבים לאשקלון.
חרף כל הנדודים בין בתי מלון בארץ לבתים באשקלון, חיים מתנחם בעובדה שהוא בארץ ישראל, מדינת היהודים. "פה לפחות אתה נמצא במדינה שלך, אתה יודע שאתה מוגן, אתה לא נרדף, אתה בבית שלך. מה אני צריך יותר מזה?" הוא מסכם.
ד"ר דרור גולן, ראש המערך הטיפולי ב"עמך", העמותה שדאגה לחיים ולאסתר למלון באילת לאחר הפגיעה, מספר על ההתמודדות בשנה זו לעומת שנים אחרות: "המאפיינים של שורדי השואה שונים משורד לשורד, אך באופן כללי הרבה מהם סובלים מסוגים שונים ומרמות שונות של טראומה מתמשכת בעקבות הזוועות שעברו במהלך השואה, וכן ממאפיינים פוסט- טראומטיים.
"הטיפול בתקופת המלחמה מעלה כי אצל לא מעט מהשורדים מתעוררים זיכרונות מחוויות הקשורות בטראומות שהם עברו, לאור העובדה שהמקום שאמור היה להיות בטוח – הבית בארץ ישראל – הפך למקום פגיע ולא בטוח", הוא מסביר. "הדבר הזה מעורר אצלם לעיתים חרדה מחודשת וגם כאב על כך שדברים כאלה מתרחשים במדינה שלנו".
"לצד זאת," חשוב לד"ר גולן להבהיר, "אנו כמטפלים רואים גם את יכולת העמידות והחוסן של ניצולי השואה, עמידות שמהווה עבורם תקווה במובן הזה שהם רואים שלמרות כל הסבל שעברו – הם הצליחו לשרוד, לעלות לארץ ולהקים משפחות".
"אין דמיון בין האירועים"
חיים רענן (89) נולד בהונגריה בשנים שבהן כבר התחילו הפרעות טרום המלחמה. הוא ממהר להדגיש שהוא לא זוכר הרבה מתקופת ילדותו, רק את שיבוש השגרה שהביאה איתה המלחמה: "היה שלב מסוים, אחרי שיצאה ההוראה שאנחנו צריכים לענוד טלאי צהוב, שבו לאט-לאט הפסקתי ללכת לבית ספר. היה אסור לצאת מהתחום שבו גרנו, אז לא רצו לשלוח אותי לבית ספר. אספו יהודים שהסתובבו ברחוב, וחששו שייקחו אותי ושאני לא אחזור הביתה".
אחרי המלחמה בני משפחתו של חיים מנסים להשיג אישור עלייה. הם נודדים דרך רומניה לאיטליה, ושם ממתינים לתורם לעלות לאוניית מעפילים לארץ ישראל. חיים מציין, כמעט בדרך אגב, את ההתיישבות שלו בקיבוץ בארי, איפה שעד המלחמה חיו לצידו אפילו נכדיו וניניו.
"אני זוכר את האירועים", הוא מתאר בצלילות את יום 7 באוקטובר. "התחילו הפגזות בבוקר, בהתחלה טילים. חשבנו שזה כמו הפגזות שכבר חווינו הרבה פעמים, לא חשבנו שזה משהו רציני. אבל מהר מאוד התברר לנו שזה לא רק טילים, אלא יש גם חמאסניקים שנכנסו ברגל ובכל מיני רכבים – טנדרים, מכוניות, אופנועים, ופשטו על הקיבוץ. אפשר להגיד שבארי נכבשה על ידם. וכל מי שהם נתקלו בו – הם פשוט ירו בו, פשוט רצחו אותו. איבדנו ככה כמאה חברים. חלק מהם חטופים שעד היום נמצאים בעזה".
רק בשעות הערב הגיע מעט כוח צבאי, ועם כיתת הכוננות הם נלחמים במחבלים, "כובשים מחדש", כפי שהוא מגדיר, את המובלעת בתוך מדינת ישראל שנכבשה לחלוטין בידי חמאס.
"הפינוי היה קשה ואכזרי מאוד", חיים נזכר בכאב. "הוא נעשה תוך כדי ירי, רימונים והרבה עשן – כי המחבלים שרפו בתים. קבוצת חיילים ליוותה אותנו צמוד-צמוד, לא נתנו לנו ללכת לבד. בכל פעם עצרו ובדקו את השטח, ואמרו לנו שאפשר להתקדם קצת. התקדמנו ככה קטע-קטע, עד שהגענו לאזור שבו עמדו הרכבים שפינו אותנו". וכך הם הולכים, עם כל חברי הקיבוץ, למלון בים המלח. לאחר שלושה חודשים במלון, מציעים לחיים לעבור לדיור מוגן בתל אביב, שם הוא נמצא עד לכתיבת שורות אלה. "ואנחנו, את הבית, עוד לא רואים", הוא מסכם בייאוש.
על אף הקושי הרב שחיים מתאר בסיפוריו, לדעתו השבת השחורה קשה במידת מה מהחוויה האישית שעבר בילדותו בשואה. כשנשאל על דמיון בין השתיים, הוא מתנער מכל השוואה. "זה לא מזכיר שום דבר מהתקופה ההיא. עכשיו, בשבת השחורה הזו, כבר יש לנו מדינה. אז, בשואה, היינו במדינה זרה ובארצות שהגרמנים שלטו בהן. פה היינו במקום שישראל שולטת, וקיווינו שמזה תבוא ההצלה. אבל היא לא באה, מפני שכל ההנהגה, כפי שהיום אנחנו יודעים, לא תפקדה. במקום שיש לך מדינה ויש לך צבא שאומרים עליו שהוא הצבא הכי טוב בעולם, אז זה לא יכול להזכיר את מה שהייתי בתקופה שבה ההונגרים והנאצים שלטו. זה לא דומה במאומה".
"ילדים מרגישים אותו דבר בכל מלחמה"
כשרחל שחר (89) מדברת על הבית שלה בקיבוץ מגן, היא מתעקשת שהיא לא סתם 'גרה' שם, אלא שהקשר בינה לבין הקיבוץ הוא קשר הדוק יותר – "אני לא גרה, אני חיה. אני קיבוצניקית – זה הבדל גדול. גרים בתל אביב, גרים בחיפה. אבל פה לא גרים, פה חיים. ואני חיה פה כבר הרבה שנים".
רחל נולדה בשנת 1935 בהונגריה, "איפה שכל הזמן הייתה מלחמה", כך היא מגדירה את ארץ מולדתה. "אנחנו לא ידענו אם אבא שלי חי", היא נזכרת בכאב, "כי מישהו חזר מהגדוד שלו וסיפר לאמא שהוא ראה את אבא שלי על הכביש מת, אז בכלל, לא היה מעניין אותנו כמעט כלום. אני זוכרת שבאותו יום הלכנו לסבא שלי, ואחרי כמה ימים אבא שלי הגיע. ולא סתם, עם הרבה אוכל, כששם לא היה לנו אוכל".
אחרי שהגיעו הרוסים וסייעו בהצלתם, רחל ובני משפחתה עולים ארצה לחיפה. לימים, היא עוברת לקנדה כשהיא נשואה ואם לילדה קטנה, ואת זה היא מתרצת כ"שיגעון של יהודים". כשהיא חוזרת ארצה עם שלושה ילדים, היא מצטרפת לקיבוץ מגן, והוריה באים לשם בעקבותיה.
כתושבת בקיבוץ בעוטף עזה, היא סבלה וסובלת רבות מאזעקות, אבל לרחל יש גישה מיוחדת כלפי ממ"דים – היא לא מאמינה בהם. "אני לא נכנסת לממ"ד, גם לא הייתי בממ"ד אף פעם. אני חיה את הבית שלי. אם קורה משהו – אז לא משנה איפה אני. אני כבר עברתי מלחמה, בחוץ לארץ, אז ככה שזה לא עניין", היא מסבירה בשוויון נפש.
אחרי 7 באוקטובר רחל מפונה, יחד עם כל קיבוץ מגן, למלון בים המלח. שם היא שוהה כחצי שנה, עד 22 במרץ. לאחר מכן, חלק מחברי הקיבוץ שבים לביתם – ורחל ביניהם.
כשהיא משווה בין המלחמה שעברה כשהייתה ילדה בהונגריה, לבין זו המתרחשת פה בארץ היא מסרבת להכיר בהבדל. "בכל מלחמה, ילדים מרגישים אותו הדבר. זה קשה, קשה מאוד. אבל אלה החיים שלנו, אין מה לעשות. מלחמה זה גרוע, לא משנה מה", היא מסכמת.
"את יודעת," היא חושבת בקול, "אני כמעט בת 90, ואני לא זוכרת פה תקופה ללא מלחמה. אני הייתי בצבא, ובעלי היה הרבה שנים בצבא. גם כשחזרנו ארצה הוא היה הרבה במילואים".
אבל רחל לא מיואשת. למרות שהיא מדברת על המלחמות ועל הקושי לחיות פה בארץ, גם היא, בדומה לחיים, מבקשת להדגיש שאין לנו ארץ אחרת ושישראל היא מדינת היהודים. "צריך להחזיק מעמד, כי מה שלא יהיה – שואה או לא שואה – זו הארץ שלנו וצריך להחזיק אותה בשתי הידיים. יש לי שני נכדים בצבא, אחד מהם ביחידה מובחרת, והלב שלי יוצא אליהם, אבל זו הארץ שלנו וצריך להילחם עליה".
חיים ארביב: ב-9 באוקטובר, אשתי ואני ישבנו בסלון, ופתאום טיל אדיר פוצץ לנו את הבית. אנחנו התרוממנו ונפלנו יחד עם הבניין כולו. אמרנו 'זהו, סוף העולם הגיע'
חיים רענן: זה לא מזכיר שום דבר מהתקופה ההיא. עכשיו בשבת השחורה הזו, כבר יש לנו מדינה. אז, בשואה, היינו במדינה זרה שהגרמנים שלטו בה. פה היינו במקום שישראל שולטת, וקיווינו שמזה תבוא ההצלה
רחל שחר: אני כמעט בת 90, ואני לא זוכרת פה תקופה ללא מלחמה. אני הייתי בצבא, ובעלי היה הרבה שנים בצבא, אבל זו הארץ שלנו – וצריך להחזיק אותה בשתי הידיים
איך להיות "גבר גבר"? – תחיה שטמר
אחד הצרכים הכי עמוקים של אישה בקשר זוגי הוא הרצון להרגיש ביטחון. אחת תקרא לזה "לשים עליו את הראש", השנייה תגיד "ללכת אחריו, שהוא יוביל", השלישית תגדיר את זה "שאני אדע שיש מי שאחראי על הדברים". אם גבר יבין עד כמה זה קריטי למי שמולו, בעזרת דברים פשוטים מאוד, האישה שלידו תרגיש רגועה ובטוחה. אבל, יש כאן שביל נוסף שהאישה צריכה להלך בו כדי שהיא תחוש ביטחון.
אז בואו נעשה סדר, מה כדאי שהגבר יידע ומה כדאי שהאישה תדע.
גבר, חשוב מאוד שתדע שאתה לא צריך להיות מושלם ואתה לא צריך לדעת את כל התשובות. ביטחון הוא עמדה של יכולת! שלא חשוב מה יקרה, תמיד יש פתרון. כשאתה בטוח בעצמך, האישה שלידך מתחילה באופן אוטומטי להירגע ולהרגיש ביטחון שהיא תקבל את מה שהיא זקוקה לו. אישה אוהבת שיש לך תוכנית, ברגע שגבר תלוי באישה יותר מדי זה מרחיק אותה.
זכור: למרות שהאישה נותנת עצות והנחיות, והיא מאושרת לקחת חלק בתכנון, היא רוצה שאתה הגבר תוביל את הדרך בבטחה!
לפעמים התוכנית משתבשת או שתכננת משהו והאישה שלצידך לא מרוצה ומאוכזבת. באופן מיידי אתה מרגיש דחוי שהיא לא אוהבת את התוכנית שלך ולא מחבבת אותך – אל תיכנס למגננה ואל תכעס. ברגע שתיתן לה לדבר ולהביע את האכזבה שלך, והיא תרגיש שאכפת לך ממנה, לא משנה מהי האכזבה, היא תרגיש טוב יותר ואתה תהפוך בעיניה למושך יותר.
אישה, כדי שתקבלי ביטחון מהגבר שלך, את צריכה ללמוד לבטוח בגבר שלך ולשחרר שליטה. מצד אחד את רוצה מאוד להישען עליו, ומצד שני אם הוא לא עושה דברים בדרך שלך ואיך שאת חושבת, אז את לא סומכת עליו ולא מקבלת ביטחון.
לפני שאת בודקת את הגבר מולך אם הוא "גבר גבר" ואפשר לסמוך עליו, תתבונני בך עצמך ותבחני כמה את מסוגלת לשחרר, כמה את יכולה לתת לו להוביל בדרך שלו, שתמיד היא תהיה שונה משלך!
הרבה פעמים לנו הנשים יש נטייה להשתלט. אנו מרבות לחלק עצות איך צריך לעשות ואיך הדבר צריך להיראות. יכול להיות שבסוף תקבלי את מה שרצית בדיוק אבל – וזה אבל גדול – במחיר כבד מאוד: את תפנצ'רי את הגבריות של הגבר שלך, וגם בסוף לא תחושי ביטחון. עלייך לחזק את הכוח הנשי שלך וללמוד לקבל את הגבר ואת תוכניותיו ולסמוך עליו!
למרות שהאישה נותנת עצות והנחיות, והיא מאושרת לקחת חלק בתכנון, היא רוצה שאתה הגבר תוביל את הדרך בבטחה!
שבוע הגבורה, הקדושה והדומייה – הרב אליעזר חיים שנוולד
בשנים האחרונות זכה השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות לשם 'שבוע הגבורה'. כינוי זה מצביע על רצף שקושר בין האירועים ומשמעותם. בשנותיה הראשונות של המדינה נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן.
המועד נקבע בזיקה למרד גטו ורשה (שפרץ בי"ד בניסן תש"ג. הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לחללי השואה, חודש ניסן הוא חודש שאין בו אבלות). בראשית דרכה ביקשה המדינה לקדש את ערך הגבורה של מי שנוטל את גורלו בידיו, ולא נותר חסר אונים, ולכן ביקשו להעלות על נס את גבורת המורדים בגטו מול השטן הנאצי, ולהתבונן באמצעותה על השואה.
ברבות השנים, התרחבה ההבנה על משמעות הגבורה שבשואה. שורדי השואה שיתפו את הציבור בסיפורי ההתמודדות בגבורה עם המצבים הלא אנושיים שעימם הם נאלצו להתמודד, בגטאות ובמחנות העבודה וההשמדה. כיצד הצליחו לשמור בגבורה על צלם האנוש בתוך התופת, על קדושת החיים, על עזרה הדדית. כיצד שרדו את התופת בגבורה ובתושייה מיוחדת, בהסתתרות, בבריחה ובהתחזות. סיפורים על שמירת תורה ומצוות במידת האפשר, וסיפורים על גבורת האמונה שדבקו בה למרות הניסיון הגדול של 'הסתר פנים' והזוועות הקשות מנשוא. אמונה שנתנה להם תקווה וכוח לשרוד. את הכוח להתמודד עם האובדן הקשה של קרובי משפחה, לצמוח מתוך המשבר, להקים משפחה, ולהירתם להצמחתה של מדינת ישראל ולתקומתה.
השואה האיומה המחישה לכל מי שהיה זקוק לכך, שעם ישראל חייב לפתח לעצמו את היכולת להגן על עצמו בעצמו, ואסור לו לתלות את קיומו בעמים אחרים. שרק אם נהיה מאוחדים נוכל לשמור על קיומנו. שהשנאה לעם ישראל בקרב חלק מהעמים, אינה תלויה בשום דבר אחר מעבר להיותנו יהודים, ולא משנה מה תהיה השקפתנו הדתית, הפוליטית והחברתית וכמה ננסה לשאת חן בעיניהם. שעם ישראל הוא עם הנצח, עמו של הקב"ה, ומסוגל לשרוד משברים בלתי נתפסים ששום עם לא שרד אותם, לצמוח מתוכם, ולהקים בס"ד מדינה יהודית מתקדמת ומובילה. שיש בעם ישראל תכונות של גבורה עילאית שבאה לידי ביטוי כאשר הוא ניצב מול איום קיומי וכאשר מוצבים בפניו יעדים אמיתיים. מאלה אנו שואבים אופטימיות, אמונה ותקווה גם כאשר אנו מתמודדים עם הקשיים בהווה.
מתוך תודעה זו הולכת ומשתרשרת שרשרת הגבורה והגיבורים הקדושים, מיטב הבנים שניצבו חלוצים לפני המחנה בקרב, שמסרו את נפשם על קדושת ה', העם והארץ, בהגנת קיומה של המדינה מהקמתה ועד היום. שרשרת ששורשיה בגבורת אבות האומה, ולאורך הדורות בגבורת גיבורי התנ"ך, החשמונאים, תלמידי רבי עקיבא במרד, ועוד.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל, העם והמדינה מתייחדים עם זכרם באירועים ממלכתיים, מעלים על נס את גבורתם, מצדיעים להם וניצבים ליד קבריהם הקדושים הדוממים בהכרת טובה ותודה לאלה ששילמו את מחיר קיומה (לצערנו, בשנה החולפת היו שחיללו את קדושת זיכרון הנופלים בגלל מניעים פוליטיים). ביום זה הם מחבקים את המשפחות השכולות ששילמו את המחיר היקר מכל. שגבורתם וכוח עמידתם, מתוך הבנת צדקת המלחמה, נותנים כוח למדינה להתקיים ולהתמודד עם מחיר הקיום הקשה.
פרשת "אחרי מות שני בני אהרון" מחזירה אותנו לאסון של בני אהרון בחנוכת המשכן. במותם נאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד! וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). "וידום אהרן – מאבלותו ולא בכה ולא התאבל" (רשב"ם שם). התגובה הטבעית של אב שכול לנוכח בניו המוטלים מתים ל"ע היא בכי. של כאב וצער, אבלות וחוסר אונים. אולם אהרון ניצב בדומייה, בקבלה מוחלטת: "מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור, שווה בדעתו, בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו" (הכתב והקבלה ויקרא י, ג).
שתיקתו נבעה מהתבוננות על התמונה ממקום גבוה שרואה את המשמעות הכללית של האובדן: "כיון שמתו בני אהרן אמר לו (משה): אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה! כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידום אהרן'" (זבחים קטו ב). מיתתם נבעה מהקרבת 'אש זרה' – מחריגה מאופן העבודה של המצווה, וחידדה את הבנת מעלת עבודת הקודש, שמפאת עליוניותה וחומרתה אסור לחרוג ממנה, ואין בה 'הנחות' גם לבעלי מעלה גדולים וקדושים.
כדי לזכות להבטה גדולה ומשמעותית שכזו בעת אסון ושכול, יש צורך באיפוק ובגבורה. כך הייתה גם תגובתו של דוד לנוכח חלליו בקרב, בהבנת צדקת דרכה של מלחמתו: "וכן בדוד הוא אומר: "דום לד' והתחולל לו" – אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק" (שם).
נתפלל ונקווה שנהיה ראויים לקורבנם.
הדמיון והשוני בין שורדי השואה מאירופה ליהודי אתיופיה – הרב ד"ר שלום שרון
ד"ר אריה גלר, ניצול שואה, הלך לעולמו לפני כחצי שנה. את אריה הכרתי במהלך לימודיו לתואר השני במשפטים וביהדות בקריה האקדמית אונו בגיל 86. אריה נולד בשנת 1938 בפולין, וגדל בתקופת השואה אצל משפחה נוצרית. הוא עלה לארץ בשנת 1948.
אריה היה אדם מלא סקרנות שאהב לפרוץ לתחומים חדשים, ובעל רצון תמידי לגלות ולהבין עולמות חדשים. במהלך התואר הוא כתב אצלי עבודה סמינריונית במסגרת קורס שעסק בהיסטוריה והתיאולוגיה של יהדות אתיופיה. במהלך השיעורים שיתף אריה את הסטודנטים בסיפור האישי שלו כשורד שואה, ואמר שהסיפור האישי שלו דומה מאוד, אבל גם שונה, לסיפור העלייה של יהודי אתיופיה. הוא קרה לזה "יהודי השואה מאתיופיה" ו"יהודי השואה מאירופה". מצאתי לנכון לשתף אתכם הקוראים בכמה קטעים מהעבודה הסמינריונית שלו.
חרף השוני הגדול בין שתי הקבוצות, אריה הדגיש את הגורל המשותף ביניהן: "שתי הקהילות אשר עליהן נדון בעבודה זו שאפו למדינה עצמאית, שאפו לציון ולירושלים מימים ימימה. השאיפה לא דעכה אף פעם, אולם השואה וכל אשר התרחש בתהליך ההתחברות של ביתא ישראל עם כלל עם ישראל הובילו למימוש השאיפה אולם משני כיוונים שונים, אשר על פניו נראו מנוגדים לחלוטין… אנו עומדים להציב אחד מול השני שני חלקים מאותו העם, אשר את ההבדלים שביניהם קשה להפנים ואת תוצאות חוסר ההפנמה הזה קשה לעכל".
עם זאת, אריה ביקש מאיתנו גם לשים לב להבדלים בין הקבוצות: "למה הדבר דומה? כאשר חו"ח מגיעים לחדר מיון עם מחלה, הרופא המטפל עורך אנמנזה, שפירושה ללמוד על עברו של החולה, וממה שהחולה מספר לו הרופא לומד הרבה מאוד ומקבל 'חיצים' המראים לו את הכיוון שלאורכו הוא צריך ללכת כדי להתקדם".
אריה עמד על השבר הדתי, וכך הוא כתב: "איני מתיימר לייצג את כל שורדי השואה, אולם כבן למשפחה ש-173 מבניה עלו בעשן או נקברו, חלקם, חיים… ומבקש אני מראש את סליחתם של חבריי וידידיי שומרי המצוות… איני מוכן לעשות שקר לנפשי ולהעיד כי מאמין אני בדברים, אשר בכל הכנות איני מאמין בהם. מי שראה את אושוויץ, בלז'ץ וטרבלינקה, מי שראה קלגסים נאצים אוחזים ברגלי תינוקות ומרסקים את ראשיהם על עמודי חשמל, מי ששרד את ברגן בלזן, דכאו ומאידאנק, ומי שראה אחרי המלחמה את רובם של הפושעים האלה מתחמקים מלתת דין וחשבון על מעשיהם ומסתננים לדרום אמריקה ולארצות אסלאמיות – ישאל את השאלה: כמה זמן ניתן להסתתר מאחורי האמרות: 'נפלאות דרכי ה", 'הכל ייעשה כדברו' ו'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'?".
אריה עמד על כך שבניגוד לשורדי השואה, רבים מיהודי אתיופיה נשארו דתיים: "אחיי ואחיותיי בני העדה האתיופית חיכו מאות שנים לרגע בו יוחלו לשזוף בעיניהם את חומות ירושלים ואת ההרים סביב לה. כל שאיפתם נבעה מהאמונה הדתית בה נאחזו תקופה כה ארוכה. כל רצונם לחיות בארץ ישראל ובירושלים, ולכן רצונם התגשם, וטוב שכך".
אריה אף התייחס לכשלים בקליטת העלייה של שתי הקבוצות הללו: "באנו ארצה לבנות ולהיבנות, לא ציפינו לקבל דבר, ואכן לא קיבלנו. הסתפקנו במה שיש, לא ציפינו לכלום, אולם יש דבר אחד שכן ציפינו לו: ה ב נ ה, השתתפות ברגשות – וזה לא קרה. אף אחד לא רצה לשמוע מה היה שם. גרתי בפאתי יפו ולמדתי בבית ספר בבת ים כשנה וחצי. כמובן שלא הייתה אפשרות לחזור הביתה לצהריים, לכן נשארתי בחצר בית הספר. משך כל תקופה זו, שנה וחצי, אף ילד מתלמידי הכיתה לא הזמין אותי אליו הביתה ולא הציע לי משהו לאכול או לשתות. זה היה כשל אדיר בקליטה, ואת זה קשה לי להכיל גם היום, אחרי שנים כה רבות". בדומה לכך, יהודי אתיופיה לא קיבלו הכרה והבנה מהחברה הישראלית. "הסבל והאובדנים שיהודי אתיופיה סבלו במסע זה, יצרו אצלם את הציפייה הצודקת שהקרבתם וסבלם יוכרו כתרומה ענקית לעצם מבצע ההתחברות עם שאר ישראל. לצערנו, הייתה כאן אי הבנה. יהדותם ותרבותם נשללו על ידי מדינת ישראל… וזה עלול להיות בכי לדורות אם לא יתוקן במהרה".
בכל זאת, אריה מבקש שוב ושוב מהקהילה האתיופית לקחת אחריות, לא לחפש אשמים ולהבין שזה לא עניין אישי. אריה מלמד אותנו שכל אותם המחפשים את השותפות ימצאו את השונות צומחת, וכל אותם שמחפשים את השונות ימצאו את השותפות גורעת. דווקא בתקופה מאוד מורכבת ומסובכת שאנו נמצאים בה כיום, עלינו להפנים מסר חשוב זה ולמצוא את הייעוד המשותף בין כל אזרחי מדינת ישראל.
