עלון שבתון פרשת וארא ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

בדיון יש להציג קודם את מה שמוסכם בין הצדדים, לרוב זה הנושא החשוב יותר מהנושא השנוי במחלוקת

על מהות הדיון – הרב יובל שרלו

כיצד אני מלמד את עמדתי בסוגיה הנתונה במחלוקת הלכתית? אני פותח בהתכוונות לברר את אמיתתה של תורת אמת, וחס ושלום לא לגלות פנים שלא כהלכה; ממשיך בהצגת הנושא ובדילמות העומדות על הפרק; ומנסה להקיף את כל ההיבטים של השאלה.

מניסיוני למדתי שהשלב הבא המסייע כל כך הוא להציג קודם כל את מה שמוסכם בין הצדדים שהתדיינו בשאלה זו – גם בשל העובדה כי לרוב מה שמוסכם מרכזי מאוד וחשוב יותר מאשר מה שנתון במחלוקת, וגם כמטרה חינוכית, כדי להרגיל את הלומדים כי לא מדובר חס ושלום בפילוג או בעוינות, כי אם בחכמים שיש להם שורש משותף, ומשם הצמיח כל אחד את דרכו ההלכתית.

בשלב הבא אני מלמד היטב כאילו האמת נמצאת לחלוטין בכל אחד מהצדדים, ומתאמץ מאוד להביא את הראיות החזקות לטובת כל אחד מהצדדים, את הקושיות שהוא מקשה על הצד השני, ואת התשובות שיש לו כלפי הטענות והמקורות שאינם מתיישבים יפה עם שיטתו.

רק אחרי שעשיתי את כל אלה, אני מתיר לעצמי לבאר מפני מה בחרתי ללכת בסופו של דבר באחת מן הדרכים, מדוע אני שולל את השנייה, ובד בבד מנסה לכלול בדרך שבה הלכתי את המיטב שנמצא מהדרך השנייה, ולרוב לא שוכח לציין כי לא ניתן לומר שהדרך האחרת אינה לגיטימית, אלא שלדעתי הדרך שבה אני הולך מכוונת יותר ומיושרת יותר.

לא על עצמי באתי לכתוב, כי אם את המצוקה הגדולה ביחס לאופי הדיון הציבורי בכל שאלה שנתונה במחלוקת בעולם שבו אנו חיים. למה אי אפשר שכך יתנהלו הדברים גם ביחס לכך?

אדגים זאת באחת השאלות הנתונות עתה במחלוקת ציבורית, ולאו דווקא במרכזית שבהן, כדי שלא לעורר אמוציות מיותרות – ההליכה להאג. כל כך היה יותר טוב לו היינו פותחים בתפילה משותפת שנכוון כולנו לדעת אמת, ולמצער רק בהצהרת כוונות שבאנו לעשות טוב בדיון. שהיינו מסכימים ראשית על הדילמה ומהן השאלות שעליהן כל עמדה צריכה לענות, ולהקיף היבטים רבים של השאלה, האם ללכת להאג ואת מי לשלוח. בשלב זה לא צריכה להיות מחלוקת, כי אם דווקא הסכמה שעל כך צריך הדיון לנסוב.

ממשיכים באמירה במה הצדדים השונים מסכימים, ביחס לחוק הבינלאומי, היחס לפשעי מלחמה וכדו', ובעיקר – ברצון לעשות טוב לעם ישראל. ממשיכים בהצגת העמדות השונות, הקשיים שעליהן והראיות לטובתן, הטיעונים שהם מתבססים עליהם, והאפשרות לדחות את ההתקפות עליהם. ואז אכן יש מקום גדול להבהרת הבחירה של כל צד בדרכו, הסיבות שהוא עשה כך, הניסיון שלו לכלול את המיטב מהעמדה האחרת, וכמובן – התייחסות לשיטה שהוא דוחה כאל שיטה שראוי לדחות, אך לא ביחס בז ומזלזל, השולל את הלגיטימיות של עצם קיומה.

האם זו נאיביות? האם הדבר אינו ניתן? אכן, אם מדובר במאבקי כוח ושליטה – אף אחד לא יבזבז את ההזדמנות הגדולה לנעוץ דבר מה ארסי ועוין, מבטל ומזלזל, מסלף ומגחיך בצד השני, כי אין מדובר באמצעים אלא במטרה מכוערת שהיא להפיל את הצד השני.

אולם, כשנקום מחדש ונרצה לבנות חברה שמבקשת לעשות את הדבר הנכון, דווקא מתוך חופש דעות וריבויין, ותרבות מחלוקת שהיא מהבסיסית ביותר בעולמנו, אז המסלול הזה יהיה מובן מאליו ואף לא כל כך ארוך.

ובינתיים? בינתיים יכול כל אחד לנהוג כך ברמה האישית. לא בהטרחה. יכול כל אחד לפתוח ברצון להיטיב, בתיאור קצר של הסוגיה העומדת על הפרק כפי שהיא מצטיירת בעיניו, בהצגה הוגנת של העמדה של הצד השני ושל העמדה שלו, ואז גם לומר באופן חד וברור באיזו עמדה הוא תומך ולמה, ואם יתאפשר לו להכיל בתוך עצמו גם ניצוצות מהצד השני – עוד יותר טוב. האם לא יהיה זה יותר נכון, לפחות כמוסר אישי, לנהוג כך?

ניתן לשער מה התחושה שקיננה בליבו של משה רבנו, אדון הנביאים וגדול המעלה, לנוכח כפיות הטובה של עמו

להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל – הכהן

עיון בפרשיות השונות בספר שמות מלמד כי הכרתו העצמית של משה רבנו במוגבלותו הפכה אצלו למין "תעודת זהות" שנייה. הוא חוזר עליה שוב ושוב. כך בפרשה הקודמת (ד, י): "לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי", וכך בפרשתנו: "הן אני ערל שפתים,  ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, ל).

לנוכח תוצאות המפגש הראשון של משה רבנו עם פרעה, תיאור זה אינו מפתיע. אחרי שנטל על שכמו את משימת השליחות, הולך משה לפגוש את פרעה. מלווה באהרון אחיו, מתייצבים השניים לפני פרעה ומצווים עליו: "כה אמר ה': שלח את עמי ויחוגו לי במדבר!" (ה, א). לרגע היו בטוחים שדי בהזכרת שמו של הקב"ה, וכבר פרעה יציית להם.

התוצאה הייתה שונה לחלוטין. במקום להגיב באופן ענייני על הבקשה ולהסתפק בדחייתה, בלשון דיפלומטית רכה, מתבטא פרעה בגסות רוח השמורה למנהיגים החושבים שהם כל יכולים, מתרברב ומשיב תוך גילוי חוצפה כלפי שמיא (שם, ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה'! וגם את ישראל לא אשלח!".

משה ואהרון מנסים שוב. "אלקי העברים נקרה עלינו", הם ממשיכים. אבל פרעה בשלו: "למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם!".

לא רק שהשליחות לא הועילה. היא הזיקה, הרעה את המצב והמיטה על בני ישראל הכבדת עוֹל נוספת. לא ייפלא אפוא שסופה במפגש טעון מאוד בין משה ואהרון לבין שוטרי ישראל המוכים, המטיחים בהם: "הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו". 

במצב דברים זה, אין פלא שמשה מגלה סממני ייאוש ומטיח דברים קשים כלפי מעלה (ה, כב-כג): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך!".

הקב"ה שב ושולח את משה, אך הפעם אל בני ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

עוד לא אבדה תקוותנו. יש חזון. אסור להתייאש.

למרות המכה שספג, משה, עבד ה', ממלא גם הפעם את השליחות בנאמנות. אך גם הפעם, הגם שהדברים מכוונים כלפי בני עמו, לא כלפי פרעה הרשע, הוא סופג מכה קשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה. מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

לעם אין סבלנות, הוא רוצה גאולה כאן ועכשיו. העם אינו יכול – או שמא לא מוכן כלל – להקשיב למנהיגו. "ולא שמעו אל משה".

בטרם הספיק להתאושש, הקב"ה שב ומצווה עליו ללכת אל פרעה פעם נוספת. "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (שם, יא). זאת הפעם כשל כבר כוח הסבל. משה "מסרב פקודה", וטעמו ונימוקו עימו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי! ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים"?

בזעקתו מַכְמִירַת הלב של משה רבנו טמונים הרבה כאב, אם לא כעס ותסכול. אפילו בני עמו אינם מוכנים עוד לשמוע לו. ניתן לשער מה התחושה שקיננה בליבו של אדון הנביאים וגדול המעלה ככל שיהיה, לנוכח כפיות הטובה של עמו, העוצם עיניו מֵראות את החזון ואוטם אוזניו לשמע קול הגאולה המהדהד באוויר.

ברם, כאמור לעיל, משה רבנו לא מסתפק רק בהבעת התסכול של "בני ישראל לא שמעו אלי", אלא מוסיף ומתוודה על מוגבלותו-שלו, בביטוי המבטא כביכול דימוי עצמי נמוך: "ואני ערל שפתיים". הנני אדם עם מוגבלות שאינה בת תיקון. אכן, תסכול אינו חזון. בכי ונהי אינם פתרון. ייאוש אינו תוכנית פעולה. 

המשימה חייבת להתבצע, עד תום. וכך, תוך כדי דיבור, למרות אמירתו הקשה של משה, הוא מצווה ועומד, יחד עם אחיו אהרון (ו, יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ויושם אל לב: זאת הפעם הציווי אינו מכוון רק כלפי פרעה, אלא גם – וקודם כל – אל בני עמו: "ויצוום אל בני ישראל". ללמדנו, שלא די בהוצאת בני ישראל ממצרים. צריך גם להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל.

המכתב המרגש של מירון גרש הי"ד – אבינועם הרש

המלחמה ממשיכה, ומפלי ההשראה וסיפורי המופת שוצפים וקוצפים ומשאירים אותנו נבוכים נוכח הגדלות הבלתי נתפסת הזו של הדור. אותו דור שכבר הספדנו אותו ולגלגנו על יכולות ההישרדות שלו, כי תכל'ס, מה כבר אפשר לצפות מדור שלא מפסיק להסניף את המסכים והסמארטפון מחובר לו לווריד כמו אינפוזיה?

ואז הגיע המכתב של מירון גרש הי"ד, שנתקלתי בו בעמוד הפייסבוק של סיון רהב מאיר. מכתב שמירון שלח בכיתה י' למנהל שלו, הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל. מירון היה בן יחיד להוריו, והוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה. רק עשו טובה, תקראו אותו לאט. כך תספגו את הערכים של הבן אדם הכל כך מיוחד הזה.

ערב טוב הרב! זה מירון מ-י'4.

רציתי להגיד לך כמה דברים…

הראשון – שבוע הבא ביום חמישי יש לנו (כיתות י') מבחן בלשון – מאמר טיעון שהנושא בו הוא: "הצבת מצלמות בין כותלי בית הספר". אני כבר הכנתי רעיונות וגיבשתי דעה חזקה ומוצקה בנושא ותוך כדי שחשבתי נזכרתי (וגם המורה ויטל הזכירה) את המקרה של תאיר ראדה שנרצחה בבית ספרה.

המקרה שלה ישמש במאמר שלי גם נימוק אבל זה לא העניין – שאלתי את המורה אם כדאי אולי לדבר עם הרב פרוכטר שהמאמרים המצטיינים ו/ או הטובים מהשכבה יישלחו או יוקראו למשפחתה של תאיר. בכל זאת לדעת ולזכור שאכפת לנו.. אמנם המשפחה היא איננה מהציבור הדתי אבל למי זה משנה?! וחוץ מזה שאני בטוח שיש ילדים שיכולים להגיע לרמות כתיבה ויצירתיות מעולות (אני מרגיש צורך עז להודות שאני ביניהם – כבר כתבתי בערב י' בטבת ועכשיו בהערכה חלופית בהיסטוריה אני מכין תוצר יצירתי עשיר במיוחד…)

בקיצור – אשמח אם תשקול את ההצעה..

ולדבר השני – אחרי השיחה שלך באחד הבקרים השבוע על רזיאל שבח הי"ד נתפסתי לדבר חזק מאוד שאמרת – הוא התנדב במד"א והוא היה הולך עם הסוודר לא בשביל גאווה – אלא בשביל שאם אדם יזדקק לעזרה הוא ישר ירוץ אליו. זה דבר שריגש אותי מאוד במיוחד לאור העובדה שיש לי חברים שמתנדבים במד"א ואני די בטוח שגם הם עושים את אותו הדבר. אבל גם לאור העובדה שאני מתנדב במכבי אש (תחנת פתח תקווה).

עוד חודשיים-שלושה אתחיל את המשמרות אבל כרגע אני בשלב הקורס בו אני משקיע מאמצים רבים, החל מקריאת החומר והחזרה עליו כל יום בוקר וערב עד לאימונים שמתקיימים בתחנה, בנוסף לכמות העצומה של הפעילות הגופנית שאני עושה. חוץ מזה שבראיון שלי למכבי אש אמרתי להם ואני מצטט: "לא חשוב לי הטייטל – אני צופה אש, אני מתנדב במכבי אש ובכיבוי והצלה. לא! אני רוצה לתרום מעצמי לכם ולאחרים, ואם צריך ואם אוכל אשאר פה שעות נוספות".

אז החלטתי לקחת על עצמי 2 דברים כתוצאה מכך: א. לבקש מההורים תרומה למשפחתו. ב. להקדיש את שירותי כצופה אש לעילוי נשמתו של רזיאל (ואתה עוד תשמע עליי שם במכבי אש).

ודבר שלישי ואחרון – המחצית (ואתה יכול להיות בטוח שזה יימשך גם לשאר השנה בעז"ה) השקעתי בלימודים ובשאר הדברים הרבים שאני עושה מחוצה לבית הספר מאמצים כבירים – וכבירים זה לא מילה. באמת. בכל דבר. כמובן שיש לי לאן לעלות ולכוון למעלה תמיד! בלימודים יש אולי 2 מקצועות שאני רוצה להשתפר…

ואני חייב להגיד שהרבה מהאנרגיה שהיתה לי בשביל זה, חוץ מהכוח המנטלי שיש לי בגלל הספורט ושאר הדברים, זה בזכותך. במיוחד השיחות שלך וההרצאות המדהימות שאתה נותן לנו וההרצאות והאנשים שאתה משקיע זמן כדי שיבואו לדבר אצלנו. מפה אתן לך לחשוב לבד לאיזה כיוון אתה מכוון את זה.

לילה טוב.

תודה רבה על הקריאה וסליחה אם חפרתי.

מירון.

***                                                                                     

הורים יקרים,

אם יש לכם ילדים בכיתה ו' ומעלה, תקריאו את המכתב המרגש הזה בשולחן השבת ותנו לילדים שלכם להתעלות מאישיותו של מירון משה גרש הי"ד, ויהיו התובנות שיעלו מהשיחה איתם לעילוי נשמתו.

מי שמכשיר את הלבבות לזרוק תינוקות ליאור בשל סיבה פוליטית, סופו שיגזור אותה גזירה גם על בני עמו

אבל הם 'בלתי מעורבים', במה הם אשמים? – חזות גבריאל

הניסיון לחלק בין סוגי 'אשמים' כאשר העניין נוגע לשנאת ישראל, הוא ניסיון נואל. השנאה המפעפעת בלב שונאי ישראל היא אותה שנאה ובאותה עוצמה. ההבדל הוא בין אוחזי המשרה הרשמית להרג יהודים לבין אלו שאינם מקבלים משכורת לשם כך, זה כל ההבדל. האירועים של המלחמה שבה אנו שרויים והגילויים של נשק ואמצעי חבלה בכל בית בעזה וכנראה גם בדרום לבנון, מוסיפים ממד מעשי וראייתי למה שאנו יודעים מקדמת דנא.

השנאה לעבדים העברים על ידי מלכות מצרים נראית בתחילתה מינורית, רציונלית ואף הכרחית מנקודת מבטם של המצרים. תחילה פונה פרעה אל המיילדות העבריות דווקא, והוא גוזר עליהן להמית רק את הזכרים. ובכן, זו אינה שנאה של המוני מצרים ואף לא של צבא מצרים, אלא מילוי הוראה מלכותית על ידי העברים עצמם. לא ראינו ארגונים מצריים שהתקוממו נגד הגזרה השטנית. ייתכן שהתקשורת המצרית היללה את חוכמתו האדירה של פרעה, שלא לכלך את ידיו ואת ידי עמו בהשמדה המונית של עבדים בלתי מוגנים על לא עוול בכפם. העברים מחוללים את השואה לעצמם, כך יסכם הפרשן המצרי את האירוע.

לאחר הכישלון המהדהד בשלב א של ההשמדה, מבצע פרעה שני שינויים בגזרתו החדשה: הפנייה מעתה הינה אל כל עמו ולא למיילדות העבריות. אין צורך להמית את הזכרים בזמן לידתם אלא סתם להשליכם היאורה, מין מוות 'קליל' כזה שאינו מחייב כלי נשק מיוחדים ופקודות מסודרות. באמצעות שני שינויים אלו קיווה פרעה לעצור את היווצרות הלאום היהודי.

מה פשר השינוי? מדוע סבור היה אותו רשע כי גזרתו החדשה תצלח הפעם? בשינויים אלו הוא מספק הצדקה מלכותית שלטונית למאבק עממי בלתי מתפשר ואכזרי של לאום בלאום. המאבק משנה פניו והופך להיות טרור של יחידים בחסות הממשל. בפרפראזה: כל אחד מן העם המצרי חייב לתרום את חלקו למאבק האכזרי של המלכות המצרית בלאום הישראלי ההולך ומתהווה לנגד עיניהם המשתאות. לא רק שאף מצרי לא יועמד לדין אם ישליך תינוק יהודי לנילוס, אלא הוא יקבל 'מענק השלכה'. טרור עממי בחסות השלטון. טרור שנועד לא רק לעצור את הילודה, אלא בעיקר להחליש את כוח העמידה של עם ישראל בצדקת דרכו.

בשלב הזה נותן פרעה חופש קונסטיטוציוני לשנאה המצרית החבויה בלב כל מצרי. השכן המצרי המשליך את תינוק שכנו העברי אל היאור, אינו מרגיש רגשי אשם, אדרבא הוא שותף פעיל למדיניות של מלכו. הוא 'בלתי מעורב', בסך הכל הוא אוהב יהודים ורק מלכו מצווה עליו להורגם. מזכיר לכם משהו?

חומות האיבה נפרצו. ההידרדרות לשלבים הבאים אינה ניתנת לעצירה. התיאור הפסטורלי של השתקעות שבטי ישראל בארץ גושן שבסוף פרשת ויחי, מתחלף אט-אט בתיאור צעדים מקרבי שואה. מיסים, עבודת פרך, אובדן זהות אישית ולאומית, צמצום ילודה, הריגת תינוקות בעת לידתם, השלכת תינוקות יהודים ליאור בגזרת מלכות רשעה. העם התרבותי בעולם מאבד צלם אנוש. מעשה הזוועה הופך להיות נורמה מחייבת של האזרח הפשוט, ולרצח העם יש כמובן הצדקה לאומית אידיאולוגית.

אבל, מי שמכשיר את מערכי הנפש של האזרח לזרוק תינוקות ליאור בשל סיבה פוליטית או גזרת מלכות, סופו שיגזור את אותה הגזירה גם על בני עמו, שהרי המטרה מקדשת את האמצעים. מחשבה שטנית זו חוזרת כמו בומרנג אל העם המצרי: "ויצו פרעה לכל עמו, א"ר יוסי ב"ר חנינא אף על עמו גזר, ולמה עשה כן שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרים הוא…" (שמות רבה (וילנא) שמות, א).

מזכיר לכם משהו?

אין עוררין בנוגע לגיבורים שבחזית, שנלחמים כבר שלושה חודשים למען העם והמולדת, אבל צריך להפנות את הזרקור גם לגיבורות שבעורף – בנות הזוג והרעיות שנשארות איתנות עבורם ומטפלות לבד בילדים ובבית בהיעדרם.

חזקות בעורף – שירה סגל

כולנו מצדיעים ללוחמים שבחזית, שמתחילת המלחמה מוסרים נפשם למען מדינת ישראל ועם ישראל. אך יחד עם זאת, אל לנו לשכוח את הלוחמות שבעורף – את נשות המילואימניקים, אשר "משחררות" את יד ימינם להילחם למען ערכים גדולים וחשובים, ושמות את האני הפרטי שלהן בצד. חלקן נשארות עם ילדים קטנים בבית ומתרגלות בעל כורחן למשמרת של אם חד-הורית, שלא נגמרת ולא ברור מתי תיגמר. שלוש נשים חזקות כאלה משתפות אותנו בקשיים שהן חוות, בחיבוק החם שהן מקבלות מהסביבה, ובמסר החשוב שיש להן להעביר לנשים אחרות שמתמודדות עם המצב הזה.

מטוטלת רגשית

מיכל גור איתן (31) היא עובדת סוציאלית, נשואה לאריה (31). הם גרים בקרני שומרון והורים לשתי בנות, בנות 5 ושנתיים. אריה במילואים מתחילת המלחמה. בעברו היה לוחם בצנחנים, ובתפקידו הנוכחי הוא משרת בקו יהודה ושומרון. הוא עוסק במעצרים, בסיורים על הגדר ובפעולות יזומות. למחייתו הוא בעל עסק, ומנסה לנהל אותו מרחוק. 

"אני מרגישה ברכבת הרים", משתפת מיכל. "בהתחלה הייתי ממוקדת בשגרה ונמנעתי מלבכות ולפרוק, במיוחד מול הבנות, אולם ככל שחלף הזמן זה הפך להיות קשה מבחינה רגשית. למשל, אחרי שהבנות היו הולכות לישון, הייתי מרגישה שהגוף מכבה את עצמו ואני חסרת אנרגיות. אריה היה יוצא פעם בשבועיים הביתה ליממה, ועכשיו לשתי יממות, והיה בבית רק שתי שבתות מתחילת המלחמה. הרגשתי שכוחי אוזל ושהלבד קשה ומאתגר. זה כל כך אינטנסיבי, וגם לא רואים ודאות באופק. יחד עם זאת, אני יודעת להתמודד ולגייס בעצמי באופן קבוע את הכוח והאנרגיה לעבור לצד העולה של רכבת ההרים הזאת. אני מקבלת כוחות מחברות שלי, מבעלי, מההורים ומהאחים שלי, שדואגים, תומכים ועוטפים מאוד".

בנוסף, מיכל מסבירה שהאווירה בבית תלויה בה מאוד. לדבריה, בימים שהיא פחות סבלנית זה משפיע על הילדים באופן ישיר. המציאות הזאת דורשת ממנה גם להחזיק את הבית וגם להכיל את העובדה שהבעל נמצא בסיטואציה לא קלה כלל.

"לא פשוט בגיל 31 לעצור את החיים, לעצור את הפעילות העסקית ולהתמסר לדבר הגדול הזה. היה ברור לו שהוא ילך לצבא. אחרי חנוכה, בשבת השנייה שיצא, אריה אמר לי 'אם תגידי שזה גדול עלייך, אני אחזיר את המפתחות'. אמרתי לו 'זה לא קל, אבל בסוף אנחנו צריכים ורוצים להיות חלק מהדבר הזה וגאים בכך'. לא הייתי רוצה שישתחרר. בתפיסה שלנו זו גאווה לעשות מילואים, ומי שלא עושה מרגיש איזושהי אי-נעימות. ההורים שלנו נלחמו במלחמות ישראל, וגם אנחנו רוצים לקחת חלק".

איך זה לנהל משק בית כשאת לבד? איך מסתדרים עם הסעות לילדים, קניות, סחיבות וכו'?

"לשמחתי, חמותי מגיעה אליי פעם בשבוע, מוציאה מהמסגרות, מבלה איתן אחר הצהריים שלמים, ארוחת ערב, השכבות – היא עושה את זה בשגרה ובמיוחד במלחמה. בנוסף, אני נעזרת בנערה שבאה לנקות את הבית ולקפל כביסה בתשלום. שאר הדברים אני עושה לבד ומסתדרת. למשל: אני מבצעת קניות אונליין, לחוגים אני מסיעה, וזה לא מרגיש לי תיק גדול. בשוטף עלי עצמאי וזה דורש ממנו לפעמים להגיע מאוחר, אז אני יודעת גם להתנהל לבד".

יתרה מזאת, מיכל מקבלת מעטפת תומכת מהיישוב ותמיד הידיים מושטות לעזרה. בקרני שומרון מתקיים מערך התומך בשלל דרכים: מדי שבועיים נשות המילואימניקים מקבלות ארוחת ערב מנשים שהתנדבו להכין. יש פעילויות למשפחות המגויסים והפנינג לילדים, ואפילו ארגנו ערב הפוגה לנשות המילואימניקים עם הופעת סטנד-אפ של רויטל ויטלזון.

למרות התמיכה מהמשפחה ומהיישוב, אילו מחירים את משלמת?

"הבנות שלי משלמות מחיר של הורה אחד, ושל אמא שלפעמים חסרת סבלנות, לא תמיד כיפית ומלאת אנרגיות. מחיר נוסף הינו במישור הזוגי, קושי במרחק. אנחנו שומרים אחד על השני ולא תמיד מדברים על הקשיים. בכל פעם שבעלי חוזר הביתה אנחנו צריכים לגשר על הפער הזה, וזאת התמודדות. בנוסף, עד שאני מתרגלת לזה שהוא חזר ועוזר, הוא חוזר לצבא. נוסף על כך, מאז שבעלי גויס הכל נופל עליי. כמו בין כל בני זוג יש אצלנו חלוקת תפקידים, ופתאום הכל עליי לבד. אין לי פריווילגיה לא לעשות כלים או כביסה אם אני לא רוצה, הבית לא יחכה שהמלחמה תיגמר. גם פעולות פשוטות כמו ללכת לאימון או לקניות הפכו להיות קצת יותר מעייפות ודורשות התארגנות, ואפילו ויתור".

פרט לקשיים הללו, מיכל משתפת בחששות שמציפים אותה, במיוחד בימים האחרונים, בקשר למקום מגוריה: "אני גרה בקרני שומרון, וזה גורם לי לפקפק במי שגר סביבי ובפלסטינים שעובדים איתנו. לפני המלחמה לא היה לי פחד, וכעת אנו משלמים מחיר גדול של הביטחון. כל אחד חשוד בעיניי, אני מפחדת לנסוע בכבישים בדרך לבית שלי ובודקת שהבית נעול".

חרף כל הדאגות וההתמודדויות, למיכל יש סיבות להמשיך לקום בבוקר בחיוך. בעלה, הבנות שלה, עבודה עם משמעות, וההתנדבות שהוסיפה על עצמה לאחרונה – כל אלה מזרימים לה כוחות. "הם מחזיקים אותי, נתונים כוח לשמור על אופטימיות ולא ליפול לדיכאון", היא מסבירה. "זה לא מבטל את העצבות, אולם אנחנו מאמינים בה', בממשלה ובחיילים שלנו שיהיה טוב. גם אין לנו ארץ אחרת, אין לנו לאן ללכת".

עוד דבר שנוסך בה עוצמה היא תחושת שליחות עצומה: "זאת מסירות נפש חשובה עבור מדינת ישראל, וכנראה נגזר עלינו שתמיד יהיו מלחמות. יש כאן משהו יותר חשוב מהקשיים – החיים שלנו על הארץ הזאת. לא הייתי רוצה שהוא לא יעשה מילואים, גם אם היה נכנס לעזה. עושים מה שצריך לעשות".

הנשים בוכות בלילה

חמוטל רוזה (34) היא קוסמטיקאית במקצועה ונשואה למתן. הם הורים לשלושה וגרים במעלה לבונה. בעברו היה בעלה איש קבע במשך עשור, וכיום משרת ביחידת יל"ק – יחידה לוגיסטית קדמית, שם הוא משמש נהג ומכונאי. מפרוץ המלחמה הוא מגויס למילואים. חמוטל מספרת שבשבועיים וחצי הראשונים הוא לא חזר הביתה כלל, אך לאחריהם הוא הגיע לבית להתרעננות להפוגות קצרות, וגם זה פעמים ספורות. בימים אלו מתן נמצא בעזה, ותדירות החזרה שלו הביתה היא דינמית.

"הואיל ובעברו היה בעלי איש קבע, אני רגילה שהוא לא נמצא. ועדיין, באופן טבעי, ההתמודדות היא לא פשוטה. זה לקום לבד בכל בוקר, ובערב להיות עם הילדים לבד. אני מתגעגעת אליו ודואגת לשלומו, וכן, לפעמים בוכה בשקט בלילות".

עניין נוסף שמקשה עליה הוא העובדה שאין לה רישיון רכב, מה שמשליך על קניות והסעות. "אני צריכה לתזמן את הקניות שלי לזמן שחברותיי יוצאות לקניות או לערוך קניות אונליין, שזה יותר יקר; במישור נוסף, לפעמים עליי לחפש אנשים שייקחו ויחזירו את הילדים מהמסגרות".

אילו מחירים את משלמת על גיוס בעלך למילואים?

"אני זוכרת שבשבוע שעבר הלכתי לנוח בחדר וקיבלתי מכה חזקה בעצם הזנב. נפל לי האסימון שאין לי את הפריווילגיה לשבת על המיטה ולהגיד 'מישהו אחר עכשיו ייקח פיקוד', אין את בעלי שיגיד 'תנוחי, אני פה'. זה רק אני. אין לקום בבוקר בנחת, אין לקחת יום חופש במחשבה שמישהו אחר יקום לארגן אותם. חוץ מזה, הילדים לא רואים את אבא שלהם – אין מי שישחק איתם כדורגל, יבשל להם את האוכל שהם אוהבים או יסיע אותם לבית הספר. דברים טכניים שהיה עושה בשבילם כל הזמן, כמו לנפח אוויר בגלגלים של האופניים – אני כבר התחלתי לעשות את זה. זה מבאס אותי, כי זה עוד שלב בחיים שהילדים עוברים והוא לא פה. בשנה הבאה יש בת מצווה לאחת הבנות, ואת כל ההכנות היא חווה ללא אביה".

בהתאם לכך, הפחיתה חמוטל את כמות שעות העבודה שלה לרבע משרה כדי שתוכל להיות עם הילדים בבית ולהספיק להכין להם ארוחת צהריים כשהם חוזרים מהמסגרות באחת בצהריים.  

פרט לעזרה מחמותה ועוד קצת סיוע בקיפול כביסה מטעם האולפנה של בתה, חמוטל לא מקבלת עזרה נוספת. לדבריה, אין ברירה, היא לומדת להסתדר לבד כי זה מה שיש. "אני מעדיפה לראות את הטוב והחיובי ולהודות על מה שיש", היא מסבירה. "ב"ה יש לי בית, מקלחת חמה וילדים לחזור אליהם בסוף יום – ועל זה אני מודה".

עוד דבר שמודה עליו חמוטל הוא הזכות לקחת חלק במשימה לאומית: "בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה. אומנם לכל אחד יש את השליחות שלו, אבל יש משהו בלוחמה שהוא מעבר. מי שנמצא שם בשטח מרגיש את זה יותר".

כאישה של איש קבע, מה המסר שלך לממשלה?

"לכו הביתה, תיתנו יותר מענקים לנשים שנמצאות עם הילדים בבית. הכסף שהביאו עד עכשיו זה רק הדלק של בעלי מהדרום חזרה הביתה. יש משכנתא, חוגים ומסגרות, וחייבים להמשיך בשגרה למרות הקושי".

גיבורות ללא גלימה

תפארת לנדסברג (25) היא בעלת עסק של ניהול תוכן ומדיה, ומאז המלחמה עובדת בחצי משרה כרכזת תרבות ביישוב מגוריה, אלון מורה. היא נשואה לחגי (28), והם הורים לשניים – בני 3 ו-5 חודשים.

מפרוץ המלחמה חגי נמצא במילואים, משרת בהגנה המרחבית של אלון מורה. הוא מגיע לבית פעם בשבוע לשעות ספורות. זה אומנם קרוב לבית מבחינה גאוגרפית, אבל תפארת מעידה שהוא כמעט לא נוכח בבית. 

"היה לו גיוס דרמטי מאוד", משתפת תפארת. "היינו בקריית ארבע אצל המשפחה, ובאמצע התפילה הוא נכנס לעזרת נשים לקרוא לי. יצאתי החוצה, נפל לי הלב ולא הבנתי מה קרה, ואז הוא סיפר לי שיש מלחמה. הוא הדליק את הפלאפון ואמר שצריך לנסוע לאלון מורה. לקח לי 4 שעות להתאפס ולהבין מה קורה. מאז הייתי בשבועיים של סיוט, בקושי ישנתי בלילה, תחושת חוסר ודאות. הייתי מדליקה אור במקום הכי פנימי בבית כדי שלא יידעו שאני פה. הייתי בפחד קיומי שבעלי לא כאן כדי להגן עליי".

אחרי לידת בנם הקטן התחילה המלחמה, ותפארת מרגישה שהיא עדיין לומדת את עצמה וכיצד לטפל בשני ילדים קטנים לבד. "אני מרגישה שאני במרוץ מדבר לדבר. בעבר, אחרי השכבות של הילדים היה לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת, כמו לצייר ולסרוג. אך מאז שחגי מגויס נמחקו לי כל התחביבים, ואחרי הרדמות אני קורסת ואין לי כוח לעשות שום דבר.

"בנוסף, מבחינת ניהול הבית למשל, שטיפת הבית היא התפקיד של חגי. ובפעם הראשונה כשהיה במילואים שטפתי את כל הבית בעצמי. בשלב כלשהו הבנתי שהכוחות שלי מוגבלים. אני מגיעה לקחת את הילדים מהמסגרות, ואין לי כוחות אליהם משום שעשיתי הרבה דברים אחרים קודם. לכן, למדתי לקבל עזרה: בחורים מהישיבה מגיעים לשטוף לי את הבית בהתנדבות, נערות מגיעות אליי ולוקחת את נועה הגדולה לגן שעשועים לכמה שעות. בזמן הזה אני עם התינוק, ואז כשהיא חוזרת יש לי יותר זמן וכוח אליה. כיף לדעת שכולם פה מסביבי תומכים ושואלים אם אני צריכה עזרה ואיפה אני שבת. הבנתי שאני מסוגלת לשחרר, ואם לא אז זה בא על חשבון הגוף והנפש שלי – ושל הילדים, כמובן".

פרט לבני הנוער, נעזרת תפארת גם בסיוע מטעם הממשלה, והיא מכירה תודה על כך: "נעזרתי במענקים וקיבלתי החזרים על הכל. יחד עם זאת, אני חושבת שצריך יותר סיוע בפן הנפשי מצד המדינה. אצלנו באלון מורה יש עזרה גדולה, אבל הבנתי מחברות שגרות במקומות אחרים שלא כל הקהילות דואגות, אז הייתי אומרת לממשלה לדאוג להן".

לא רק תפארת משלמת את המחיר על היעדרות חגי, אלא גם ילדיהם. מאז המלחמה נועה בתם מבקשת לישון איתה – דבר שלא היה לפני כן, ולפעמים היא גם פורצת בבכי בלילות. "נועה משתפת אותי בחששות שלה", מתארת תפארת. "היא שואלת אותי שאלות כמו 'אם יבוא ערבי, אז מה הוא יעשה לאבא?' אז אני מסבירה לה שאבא שומר עליה. עצוב לי שהילדה שלי יודעת דברים כאלו בגיל כה צעיר. גם דברים שהייתה עושה בקלות בעבר, לא פשוטים עבורה היום".

את מרגישה תחושת שליחות?

"לגמרי. הרגשתי שכל אחד במלחמה נותן את הכוח שלו, ועם ישראל מתגלה בתפארתו. זאת הרגשה טובה שבעלי מגן על היישוב, אני גאה בו ומרגישה 'וואו' לידו כשהוא במדים. פעם אחת כשנסענו מחוץ ליישוב, עצרו לידינו אנשים ואמרו 'אנחנו אוהבים אתכם, חיילים! שמרו על עצמכם'. כולם מרגישים מחוברים אלינו, ומזוג פרטי הפכנו להיות זוג כללי של עם ישראל".

לסיום, איך תעודדו נשים שנמצאות במצבכן?

מיכל: "כל התנהגות של הבעת קושי ומורכבות היא לגיטימית! לצד זאת, אני מאמינה שיש דברים שתלויים בכוח הפנימי שלנו. מותר להיות על הקצה, אולם עדיין נתונה בידנו הבחירה לבחור שהפחד לא ישתק אותנו. לכל אחת יש כוחות, וצריך להמשיך להיות חזקות, ולהחזיק את הבית ואת בן הזוג מכיוון שאין ברירה אחרת".

חמוטל: "אנחנו ננצח, ואנחנו חזקות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. כל אחת היא לביאה, לא משנה מה הבעל שלה עושה ולא משנה מה היא עושה. הדבר שהכי מחזק את הבעלים שלנו בשטח זה שהם רואים אותנו חזקות בשבילם".

תפארת: "אם היו אומרים לי ששלושה חודשים לא אראה את בעלי, לא הייתי מאמינה ומצליחה לדמיין את זה. אני עשיתי את זה, וחצי נשים מעם ישראל עושות את זה. יש לנו עוצמות ויכולות שמתגלות בזמנים האלו, אנחנו גיבורות! גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה. ברגעים קשים אנו צריכות לזכור שמותר ליפול, אך חשוב בסוף גם למצוא את הכוח לקום ולצמוח מזה. ברגע שאנחנו חזקות, יש לנו את היכולת לתת לבעלים שלנו כוח להתמודד, וזה קריטי להצלחה במלחמה".

מיכל: הרגשתי שהכוח אוזל, הגוף מכבה את עצמו, ואין ודאות באופק

חמוטל: בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה

תפארת: אנחנו גיבורות, גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה

לשם מה נדרשו 10 מכות, המהולות בתקוות ובאכזבות? הרי אין מעצור בידי ה' להושיע את עמו ולהוציאו ממצרים

 הסבלנות משתלמת – הרב ד"ר רונן לוביץ

7.10 נחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל כיום הטראומה הלאומית של התקפת חמאס. 7.10 נחקק גם בהיסטוריה של מצרים הקדומה כסימנה של פרשת "וארא", שבה מופיעות 7 מתוך 10 המכות. שבעה מבצעים ביצע צה"ל ברצועת עזה מאז ההתנתקות, אך האויב העזתי המשיך להתעצם ולהקשות עורפו. שבע מכות היכה ה' במצרים בפרשת "וארא", והאויב המצרי המשיך להתעצם ולהקשות את ליבו. בתום כמעט 100 ימים ללחימה, כמו בסיומה של הפרשה, לא ממש רואים אור בקצה המנהרה.

כך היה גם בסיום הפרשה הקודמת, פרשת "שמות", כאשר התגובה לפניית משה ואהרון אל פרעה הייתה החרפת הגזירות. לרגע נראה שעורכי הפרשות בחרו לסיימן, כמו, להבדיל, בסדרות, שבהן כל פרק מסתיים בשיא המתח, כשהגיבור נמצא במצב ללא מוצא, וכך הצופה נותר דרוך עד הפרק הבא.

אולם, כיוון שהתורה איננה סדרת מתח, וכיוון שהגיבור שלה הוא בורא עולם בעצמו, שהוא כל-יכול ואת ישראל הוא רוצה לגאול, שומה עלינו לשאול: מדוע בחר הקב"ה בתהליך כל כך ממושך, הרצוף, לכאורה, כישלונות, שבו הכול הולך לאט ונתקל בבעיות? לשם מה נדרשו 10 מכות, המהולות בתקוות ובאכזבות ויוצרות ספקות, הרי אין מעצור בידיו להושיע ולהוציא את בני ישראל ממצרים במכה אחת?

נראה שה' רצה ללמדנו שישועה לאומית לא באה מהר ובקלות. כדי לשנות מצב לאומי יש להתקדם בהתמדה ובזהירות, ולהתרחק מן הפזיזות.

בסוף פרשת שמות לא רק בני ישראל הביעו זעם ותסכול, אלא אף משה שאל את ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". 

תגובת ה' לתלונת משה הייתה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶֽעֱשֶׂה לְפַרְעֹ֑ה", וחז"ל פירשו זאת כנזיפה במשה רבנו ואמרו: "'עַתָּה תִרְאֶה' – במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים… מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא ייכנס לארץ" (שמ"ר, ה, נג). מה הקשר בין יציאת מצרים למלחמות כיבוש הארץ, ומדוע משה כבר עתה נענש שלא ייכנס לארץ? נראה שה' אומר כאן למשה: "אם בתהליך המהיר יחסית של יציאת מצרים, שנמשך שנה אחת בלבד, אתה מאבד סבלנות ואורך רוח, בוודאי לא תוכל להוביל את עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ שתימשך שבע שנים".

בפתיחת פרשתנו ממשיך ה' בנזיפה למשה, שבניגוד לאבות, שהמתינו שנים רבות למימוש הבטחות ה' "ולא הרהרו אחר מידותיי", משה אחרי זמן קצר זעק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה?" (סנהדרין קיא, א). ה' מודיע למשה שגאולת ישראל ממצרים תתנהל כתהליך בן חמישה שלבים, הנקראים לשונות גאולה: "וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי, וְהֵבֵאתִי".עליהם להמתין בסבלנות ובתפילה לתהליך רב-שלבים מתמשך.

בתהליכים של יציאה מצרה לישועה יש בדרך כלל כמה שלבים. לדוגמה, חייל שנפצע יקבל בשלב ראשון טיפול אגרסיבי להצלת חיים, לאחר מכן יעבור תקופת ריפוי ממושכת, ובשלב השלישי יעבור תהליך שיקום ארוך שמאפשר חזרה לחיים. בדומה לכך החלה המערכה הנוכחית, מייד אחרי הטראומה, בטיפול אגרסיבי מהאוויר, המשיכה בתקופת ריפוי המתמודדת עם כוחות החבלה, ובשלב השלישי יש צורך בשיקום ארוך שיאפשר חזרה לחיים שקטים ובטוחים.

משה רבנו אינו מתייאש, אלא חוזר על אותה רוטינה של התראות, אזהרות ומכות עקרות, עד שלבסוף הן מובילות לגאולה מופלאה. ההליכה אל הארץ המובטחת נמשכה 40 שנה, וכדי לשוב אליה לאחר חורבן בית שני נדרשנו לתקווה בת שנות אלפיים.

אכן, בסבלנות יש גם סבל, אך זהו מחיר הכרחי שיש לשלם בכל תהליך שינוי משמעותי ומשתלם. מי שמפנים את המסר של ההיסטוריה היהודית מפרשת "וארא", יכול לראות ניצוצות של בשורה גם באפלה. אל לנו לצפות לאינסטנט גאולה, כי דרכה לבוא בבישול איטי ומתמשך, ואורה בוקע קמעא קמעא.

העובדה שנתניהו הסכים למינוי פרופ' ברק לייצג את ישראל בהאג, ולא חשש מהעליהום מהבייס שלו, היא לא פחות מנקודת אור בהתנהלותו – מוטי זפט

הטבח הנורא בשבת שמחת תורה אינו מרפה, וסביר גם שלא ירפה. הוא נצרב לא רק בנשמה, לא רק בלב, אלא גם בתודעה – התת-מודעת והמודעת. מה שהיה עד אותו יום מר ונמהר, לא יכול שהוא גם מה שיהיה. בכלל, וגם בהרבה הרבה פרטים. בהיבט הציבורי, ואני מאמין שגם בהיבט האישי.

אני מבקש לשתף בשינוי אחד לפחות שאני חש כי מתחולל בי. נער הייתי, גם זקנתי, ותמיד הבנתי שיותר משאני יודע ומבין, אני לא. בטח בתחומים ספציפיים, למשל ביטחון, רפואה וכדומה. לכן, נתתי (גם בטוריי ב'שבתון') את מלוא הקרדיט להכי בכירים שיש בתחומים אלה.

ביטחון? אם הרמטכ"ל החליט משהו בתחום הצבאי, מי אני הרס"ל במילואים (ולא קרבי במיוחד…) שיערער/יהרהר על כך? כך גם חלקתי את מלוא הכבוד והסמכות לשופטי בג"ץ, ובטוריי השתדלתי להמעיט בביקורת עליהם, ואם כן, אז בעדינות (בטוח שרבים מכם שזוכרים את הביקורת שלי על רבנים ראשיים יגידו – ומה איתם? בהלכות אתה מבין שביקרת אותם? תשובתי: מעולם לא ביקרתי אותם על ענייני הלכה אלא על הליכות, טאקט ובעיקר על (אי) הבנת תפקידם ועל מחדלים. בעיקר, על מה שלא עשו, לדעתי).

כך או כך, אני בהחלט חש שאותו טבח נורא וכל מה שמתחולל אחריו, ובראש ובראשונה, התנהלות המערכת הפוליטית, מביאים אותי לשינוי קונספציה. אין יותר פרות קדושות. אין מי שחסין משאלות, מביקורת. גם אם אני מחזיק מעצמי כהדיוט או תם בתחומים שונים, לא נורא. "את פתח לו". אף אחד לא מת משאלה אידיוטית, רבים מתו או נפגעו מכך ששאלות פשוטות לא נשאלו. ואם אני מרשה לעצמי כך, חברי כנסת ועוד חברי הקבינט המדיני-ביטחוני – על אחת כמה וכמה, שלא רק רשאים, אלא גם צריכים לשאול שאלות, עדיף ענייניות.

מודה, כמו רבים, גם אני מתחיל לנוע באי-נוחות על הכיסא כאשר אני שומע/קורא ציוצים של החברים בן גביר את סמוטריץ' בעניינים שונים, שנראה (אם נבחן את קורות החיים שלהם) כי הם לא בדיוק עובדים בתחום המומחיות שלהם. ועוד יותר אני לא מתחבר אליהם, כאשר השאלות/הביקורות מלוות באיזושהי 'מכה מתחת לחגורה' או הטפת מוסר למישהו, שלא רק בגיל אלא גם בתרומתו המעשית לקידום המדינה הזו (ולא אחת תוך חירוף נפש) משיג אותם שנות דור קדימה. וכפי שהבנתם, זה מביא אותי לשאלות/מתקפות שלהם כלפי הרמטכ"ל בישיבת הקבינט בשבוע שעבר, לפחות כפי שפורסם.

אז כן, בעיניים שלי מותר לשאול שאלות גם את הרמטכ"ל, אבל מתוך כבוד ענק כלפיו, ולא מהתנשאות. גם לא לשחק משחק כמו שלטעמי שיחקה השרה סטרוק בשאלתה ה'תמימה' ביחס לטייסים. תפקידם לשאול, תפקידו לענות (גם אם לא אהב את השאלה), ושכל אחד יעשה את העבודה שלו. בסמכות הרמטכ"ל למנות צוות שיתחקר מבצעית, בסמכותו לקבוע מי יבדוק, הם זכאים לשאול, הוא לענות – ופה זה אמור להסתיים.

בעיניים שלי, הבעיה היא בשלושה דברים: ראשית, מלכתחילה כשהשניים פותחים את הפה, כל מנגנוני ההגנה של הנשאלים והנוכחים נכנסים לכוננות-על, ומכאן החשדנות ביחס לכנותם; שנית, ההדלפות מהקבינט (נתניהו הודיע כי יטפל בעניין. לענ"ד, שום החתמה על טופס התחייבות לא תעזור. רק פוליגרף למשתתפים ולכל עוזריהם, לא פחות. ושהבוס נתניהו יהיה הראשון, כדוגמה); ושלישית – העיתוי. המלחמה נמשכת ונמשכת, וברור כשמש שיש לא מעט מה לתקן. זה בדיוק המנדט שקיבל הצוות הזה. הרי הצוות לא בא לבדוק את מחדלי הרמטכ"ל וראש אמ"ן, אלא לבדוק כשלים מבצעיים של ערב 7 באוקטובר ובאותו יום מר ונמהר, ולהציע מה לתקן, כשהמלחמה עדיין בעיצומה. יש משהו חשוב מזה?

אכן, אולי אפשר היה למצוא מועמדים מתאימים יותר מחלק האנשים שבחר הרמטכ"ל. כאלה שלא נלחמו כתף אל כתף בעבר עם הרמטכ"ל והקצונה הבכירה כיום. אלא, שבכל אחד, כולל בכירים בעבר, אפשר למצוא גם קופת שרצים מסוג זה או אחר – מבצעיים, שייכות פוליטית, התבטאויות אומללות וכדומה. אין לדבר סוף. לטעמי, עם המנדט שקיבל הצוות האמור, אפשר לחיות איתו. לו היו מתבקשים לבדוק את עניין הקונספציה, ברור שהחליפה הזו לא מתאימה להם.

ועוד נקודה: הרמטכ"ל הרצי הלוי עומד כבר 3 חודשים בראש מערכה צבאית מורכבת ביותר, ועוד לא רואים את הסוף. תנו לו לעבוד. הרי לכולם ברור שממנו לא יצטרכו לבקש לפשוט את המדים ביום שאחרי. הוא יעשה זאת בעצמו, עם כל ההפסד שבכך למדינה (לטעמי).

וברוח הימים שבהם מחפשים קצת אחווה ורעות, לא נתייחס כאן לשאלה מה מצא רה"מ לזמן את השר דודי אמסלם לישיבת הקבינט (יש לו איזה ערך מוסף משמעותי שלא ידענו?) ומה מצא אותו שר אמסלם להתנגח ברמטכ"ל, כאן ועכשיו. זה מריח פוליטיקה, אבל עזבו.

משהו טוב

הסכמתו של רה"מ נתניהו לבחירה בפרופ' אהרן ברק, לשעבר נשיא בית משפט העליון, לייצג את ישראל כאחד מ-15 השופטים בבית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה שהגישה נגדנו דרום אפריקה ואמורה הייתה להידון אתמול, יום חמישי, היא מפתיעה ביותר, נוכח הביקורת הצולבת שחטף אותו אהרן ברק מצד רה"מ עצמו, כמו גם משריו (אותו אמסלם, לדוגמה, אמר שמקומו של ברק בבית הסוהר), מהמחנה המשפטי השמרני, מהימין האידיאולוגי ועוד.

דומני שיש קונצנזוס שחלק מהעליהום עליו לאורך השנים, הרוויח אהרן ברק ב'זכות'. ב'זכות' האקטיביזם השיפוטי שלו, המהפכה השיפוטית שיצק בישראל בכל הקשור ליחסים שבין הרשות השופטת למחוקקת. יחד עם זאת, אין חולק על הבנתו המשפטית העמוקה והידע הנרחב שלו, דבר שמוצא ביטויו בהכרה הבינלאומית הרבה שיש כלפיו. זו הסיבה שבחרו בו לייצג את ישראל בבית הדין הבינלאומי, מה שנראה כבחירה מעולה. העובדה שנתניהו הסכים לכך ולא חשש מהעליהום מהבייס שלו, היא לא פחות מנקודת אור ממש בהתנהלותו. שאפו. ולוואי ששיקולים ממלכתיים מעין זה יוסיפו להיות המצפן שלו גם בהחלטות האחרות שיקבל. ויש הרבה כאלה.

בהערת אגב: בחלק מכתב התביעה מובאים ציטוטים של שרים בישראל על מה צריך לעשות לעזתים וכדומה, כראיה ל'פשעי המלחמה' לכאורה של ישראל. כמה עצוב שתשוקה של שרים בודדים ל'צומי' גורמת לישראל נזק בקהילה הבינלאומית.

וכמה לא מפתיע, מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. ח"כ עופר כסיף חתם על עצומה נגד ישראל, התומכת בתביעה שהגישה דרום אפריקה בגין "רצח עם" בעזה לבית הדין הבינלאומי בהאג, ואף הוסיף ברשתות החברתיות שהממשלה מבצעת בשם העם "פשעים". יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ עודד פורר, החל לאסוף 70 חתימות מחברי כל סיעות הכנסת במטרה להביא להדחתו של ח"כ עופר כסיף מכנסת ישראל. הגיע הזמן. וחופש ביטוי, תשאלו? יש גבול, אענה.

ואגב כל אלה, העיתונאי יניר קוזין דיווח כי חברי הציונות הדתית שמרו על שתיקה בעניין מינויו של השופט בדימוס אהרן ברק לתפקיד נציג ישראל בחבר השופטים בבית הדין בהאג, אלא שמאחורי הקלעים, שרים וח"כים מהציונות הדתית הרימו טלפונים לעמיתיהם בליכוד והביעו את מורת רוחם למינוי הזה.

בעיניים שלי, חצי הכוס המלאה היא שאולי הם הבינו שלא אחת הריצה שלהם לתקשורת מקלקלת מחשבות ומעשים טובים שלהם. אם את זה הם יישמו, זה גם משהו.

עם החטופים

בטוח ש-99.999 אחוז מאזרחי ישראל מזדהים עם מצוקת החטופים ומשפחותיהם, דואגים להם ומייחלים לשובם ארצה אתמול, בריאים ושלמים נפשית וגופנית. יש המביעים זאת בהשתתפות בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב, יש המשתתפים בעצרות תפילה (כמו זו שנערכה ביום רביעי בכותל), יש המקפידים בתפילה להזכיר שמות החטופים, ועוד.

100 ימים עברו מאז נחטפו לעזה. נצח. הסתדרות העובדים הכללית, בראשות ארנון בן דוד, החליטה על שביתה במשק ביום ראשון, החל מהשעה 11 וסגירת העסקים למשך 100 דקות. דקה לכל יום בשבי, וקיום עצרות תמיכה בחטופים ובמשפחותיהם. יפה.

בעיניים שלי, היה יפה יותר לו במקום הפסקת עבודה היו מחליטים על תוספת של 100 דקות עבודה להגברת התפוקה במשק (תל"ג, זוכרים?), ואת התמורה על 100 דקות אלה כפול מאות אלפי העובדים, היו מפנים לשיקום משפחות החטופים ומשפחות המפונים. יותר מעשי, גם אם פחות פוטוגני.

ברוכים אתם בשובכם

הרבה מאוד (מאוד) חיילי מילואים שוחררו באחרונה לביתם, להירגע מהלחימה שעברו ולאגור כוח להמשך הלחימה בעזה, ומי יודע, אולי גם בצפון.

רבים מדווחים על קשיים ב'החלפת הדיסקט': קשיים להיכנס ל'נעלי הבית' שעזבו בבית עם האישה והילדים עם גיוסם למלחמה (בינתיים הכללים בבית השתנו מכורח הנסיבות: קושי רגשי במעבר מהלחימה ומהמראות בשדה הקרב לנינוחות המתבקשת בבית, וכדומה), קשיים לחזור לעבודה שהייתה, ועוד ועוד.

הרושם הוא שייקח עוד זמן ארוך עד שהלוחמים ייכנסו לשגרת החיים שלהם באזרחות (ואז שוב ייקראו להילחם…). מה שכן, ולמרבה הצער, ברשתות ובחלק מהתקשורת חזרנו כבר ל-6 באוקטובר.

נגע לליבי פוסט שכתב איתי גיטלר, כדלקמן. לצד ציטוטים מהתקשורת כמו: "גנץ וגלנט סירבו להצעת נתניהו להופיע לצידו הערב בהצהרה", "סטרוק: האם זה הנכון שיש טייסים שמסרבים להפציץ מצפונית ולא נותנים גב לחיילים בשטח", "השר מיקי זוהר: נמשיך ברפורמה המשפטית לאחר המלחמה", "בית הספר למדעי המחשב באונ' ת"א למרצים: להימנע מלהגיע לכיתות עם דסקית חטופים או כיתוב 'ביחד ננצח' כי זה עלול לגרום לשיח על המלחמה ולתגובות קשות", הקריקטורה מ'שביעי' ולעומתה אחרת מ'הארץ', ועוד – כותב גיטלר: "תגידו, אנשים בעורף, בשביל מה שלחתם אותנו להילחם? בשביל מה יצאנו למעל 90 ימים מחוץ לבתים? בשביל מה אנחנו מסכנים את החיים שלנו? בשביל מה הבתים שלנו מתפרקים כשאנחנו אי שם? בשביל מה אנחנו זורקים תואר, עסק, עבודה לפח? כל זה בשביל שתחזרו לטינופת שלכם מ-6 באוקטובר? לא למדתם כלום? אין לכם טיפת בושה?". סוף ציטוט.

כל מילה בסלע. אני מביא את דבריו ומבין שגם לי, כולל בטור זה, יש עוד על מה לעבוד.

כאשר פונים אנו למי ששרוי במצוקה, הוא יתקשה להקשיב ולהפנים, אולם ברגע שישתחרר מטרדותיו יוכל להתפנות נפשית

בין ערל שפתיים לערלי לב – הרב מאיר נהוראי

המפגש בין העם למשה אינו נושא פרי: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מסביר אבן עזרא: "ולא שמעו ולא הטו אוזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם". עבודת הפרך מנעה מהם את היכולת להקשיב, ונעדרה מהעם כל פניות נפשית. העם הושפל, ולכן לא היה מסוגל לקלוט את הנאמר לו, ובוודאי לא מסרים המתייחסים לעתידו הרחוק.

לאחר תחושת הכישלון, נתבקש משה להגיע אל פרעה ולשכנעו להוציא את בני ישראל ממצרים, וכך עונה משה להקב"ה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". משה מסרב ללכת אל פרעה, וטענת קל וחומר בפיו. הרי אם העם לא שמע לי כיצד פרעה יקשיב?! 

אולם, הקל וחומר תמוה, וכי ניתן להקיש בין העם לפרעה? העם נמנע מלשמוע למשה בעטיה של עבודת פרך, לעומת זאת פרעה מיושב בדעתו וספון בארמון מפואר בתנאים המאפשרים לו הקשבה.

שמא בשל כך מסבירים חז"ל באופן אחר את הסיבה לקוצר רוחו של העם – לא בעטיה של עבודת פרך, אלא מחמת שקיעה עמוקה בעבודה זרה: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה. היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה" (שמות רבא וארא, ו). התרבות המצרית נטמעה בהם, והעם, שהיה מכור לעבודה זרה, לא היה ביכולתו להקשיב למסריו הדתיים של משה.

פרשנותם של חז"ל סוללת את הדרך להבנת הקל וחומר: אם העם, ששקוע בעבודה זרה ואף נמצא בתנאי עבדות קשים, אינו יכול להאמין למשה ולאלוקיו, הכיצד יקשיב פרעה, שהוא מסית ומדיח לעבודה זרה ויושב בארמונו בעולם שכולו טוב?! אומנם, העובד בפרך נשימתו קצרה, אבל גם השקוע במנעמי החיים כפרעה אינו מעוניין להקשיב ולפתוח את הלב. טענתו של משה מוצדקת, כשם שמצווה לשמוע דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

על אף טענותיו המוצדקות של משה, מצטווה הוא בשנית לדבר אל העם ואל פרעה, אבל הפעם הדגש יהיה שונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בפעם הראשונה משה מתאר בפניהם תהליך ארוך שיעדו הסופי הוא ארץ ישראל – "והבאתי אתכם אל הארץ", והעם ששקוע בעבדות לא מסוגל להפנים את ההגעה לארץ. זה לא רלוונטי כלפיו בעת שהוא משועבד וחסר חירות. כעת מבין משה שיש לדבר רק על השלב הקרוב ביותר – יציאת מצרים. כך יהיה סיכוי שיקשיבו. 

כאשר פונים אנו למי ששרוי במצוקה, הוא יתקשה להקשיב ולהפנים, אולם ברגע שישתחרר מטרדותיו יוכל להתפנות נפשית ולהקשיב. כל זמן שמדובר בחוסר הקשבה ולא בריאקציה שלילית, נכון לנסות ולומר שוב את הדברים בצורה שונה, במנגינה אחרת, כך שלבסוף תיסלל הדרך אל נבכי הלב.

שמעתי ממו"ר הרב עמיטל זצ"ל, בשם הרבי מקוצק, על הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" – כאשר הלב סגור ואינך יכול להכניס את הדברים לתוכו, שים את הדברים על לבבך, כך שייכנסו לשם ברגע שהלב ייפתח. כמחנכים יש לדבר לפעמים על הלב ולהמתין לרגע שייכנסו הדברים לתוך הלב. כך גם בתקופה הנוכחית שיש בה כל כך הרבה צער, דאגות וחרדות – יש יותר קושי בהקשבה, ונדרשת מכולנו זהירות בשיח.

הבריטים בחרו אפוא בהקשחת הקו כלפי המפעל הציוני. מרגע שבחרו בקו הזה, שוב לא היה נאה להם לסגת

לב של אבן – יעקב ספוקויני

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ז, ג).

אמירה זו נאמרה למשה מפי הגבורה עוד קודם שהחלו מכות מצרים. לאחר תחילת המכות מופיעים עוד פעלים המעידים על הכבדת לב פרעה, כמו – "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ח, כח). אמירה זו והביצוע שלה סותרים לכאורה את חופש הבחירה של פרעה ואת יכולתו לחזור בתשובה. בהלכות תשובה מסביר הרמב"ם שאומנם הפוטנציאל לשוב בתשובה קיים, אך ברור שרשע כזה לא יקבל שום סיוע לחזרה זו. כדברי ריש לקיש (שבת קד): "… בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר, מסייעין אותו". ה' לא הכריח את פרעה לבחור ברע. פרעה עצמו בחר בו, ומכיוון שהתמיד בו, נעשתה דרך זו יפה בעיניו (נחמה ליבוביץ).

במהלך ההיסטוריה חזרה תופעה זו של שליט דורסני שהלך בכל הכוח והטיח ראשו בכותל עד שנשבר ראשו. יכול היה שליט, כמו נפוליאון, להסתפק בנקודת זמן מסוימת במה שיש לו ולהישאר חזק. במקום זאת, בחר להמשיך ולכבוש עד שכולם חברו נגדו והוא הובס. כך קרה גם להיטלר ימ"ש, שלא הסתפק בכיבוש אירופה המערבית והתנפל על בריה"מ, בעלת בריתו. בכך הביא על עצמו את סופו, שכן ארה"ב ובריטניה חברו לבריה"מ שבמזרח ויחד הביסו אותו.

כך קרה גם לבריטניה מול היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה. למרות הניצחון הגדול על הנאצים, הפסידו צ'רצ'יל והשמרנים את השלטון בבריטניה, חודשיים בלבד לאחר מכן. הלייבור בראשות אטלי ובווין הקימו ממשלה. במערכת הבחירות הבטיחו אנשי הלייבור כי יפסיקו את מדיניות 'הספר הלבן' של ממשלת בריטניה ויאפשרו עלייה יהודית חופשית לארץ ישראל. ברם, עם עלייתם לשלטון, התכחשו שר החוץ בווין ורה"מ אטלי להבטחותיהם והקשו את ליבם כלפי המפעל הציוני. בווין היתמם ואמר: אם היהודים אינם יכולים לחזור ולהתיישב בבתיהם באירופה, לשם מה נלחמנו שש שנים? על היהודים להשתקם באירופה.

אבל, ככל שהקשו את ליבם, כך גבר הלחץ היהודי לעלות. יהודי ארה"ב לחצו על נשיא ארה"ב, הארי טרומן, להתערב. טרומן נענה ושלח את פרופ' ארל האריסון לדווח לו על מצב העקורים. האריסון המליץ על העלאת 100,000 עקורים לארץ ישראל מיידית. טרומן אימץ את ההמלצה ושלח את בקשתו לממשלת בריטניה. גם בבית הנבחרים הבריטי נשמעה קריאה דומה. לאחר לחץ של 4 חודשים, נשא בווין נאום בפרלמנט ואמר כי לבריטניה מחויבות כפולה: ליהודים ולערבים. הוא הציע להקים ועדה אנגלו-אמריקאית בת 12 חברים, שתחקור את היתכנות הקליטה בארץ. כמו כן, ביקש מהוועדה להמליץ על פתרון שאלת ארץ ישראל והתחייב לקבל את המלצותיה. הוועדה ביקרה במחנות הפליטים באירופה, וכן נפגשה עם נציגי היהודים והערבים בארץ ישראל ובארצות ערב.

במאי 1946 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, וביניהן אימוץ המלצת ועדת האריסון להתיר עלייתם של 100 אלף מהעקורים לארץ ולבטל את ההגבלות על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל. בווין הופתע מההחלטות וחזר בו מהבטחתו לקיימן. נוצר קרע בין ממשלת בריטניה ובין הנשיא טרומן.

הקשחת ליבו של בווין הייתה הגורם העיקרי להקמת 'תנועת המרי העברי' – איחוד כוחות של ההגנה אצ"ל ולח"י. תנועת המרי פגעה קשות בשלטון הבריטי בארץ. בעקבות מאבק המחתרות והלחץ הפוליטי נאלצו הבריטים לפנות לאו"ם כדי שידון בהמשך המנדט. האו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הבריטים בחרו אפוא בהקשחת הקו כלפי המפעל הציוני. מרגע שבחרו בקו הזה, שוב לא היה נאה להם לסגת. לו היו מסכימים, ייתכן שהלחץ להקמת מדינה יהודית היה נרגע. הם בחרו בקו הקשוח, וכדברי ריש לקיש "בא ליטמא פותחין לו", הם בחרו ברע ושלטונם בארץ ישראל, בע"ה, התרסק.

היום הוא היום! – לוחמה פסיכולוגית /  נעמי (יפֶה) עיני

מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו?

איננו יודעים מהו הזמן העומד לרשותנו בעולם. ועם זאת, ככלל, רובנו בוחרים לנהוג בו באופן בלתי שקול ובמידה של בזבזנות. במקום לתעל אותו לצורכי התפתחות אישית ומימוש ערכי יסוד שבהם אנו מאמינים, אנו עוסקים לא מעט בפעילויות יומיומיות שאיננו טובים בהן, נהנים מהן או מחוברים למשמעותן, נחשפים יותר מדי לתכנים רדודים או מעוררי חרדה, דוחים הזדמנויות – למחר או לשבוע הבא, ובעיקר טובעים תחת ים של מטלות…

תקופת המלחמה מהווה אתגר נוסף בתחום תכנון וניהול הזמן, כאשר היושבים בעורף דרוכים לכל מידע (מצויים לאורך היום והלילה בעוררות רגשית וחושית ומתפקדים ברמת קשב משתנה) ונכונים לשנות את התנהלותם, כאשר בן הזוג/הבן/הבת מקבלים כמה שעות התרעננות בבית, או חלילה מוזעקים לנוכח בשורה. קשיי ניהול הזמן פוגשים כמובן גם את מי שנקרא להתגייס או נאלץ לגלות מביתו, מסביבתו וממקור תעסוקתו.

זה כ-15 שנה שאני משתדלת לקום סביב חמש וחצי בבוקר. אני מבקשת להחזיר לידיי את השליטה בזמן העומד לרשותי. הרגל זה שיפר את איכות חיי ומסייע לי לכוון ולהוביל את היום בהתאמה לערכיי, ופחות "להגיב" ליום או חלילה "לסחוב" אותו או לעצבו בהתאם לפניותיהם של אחרים.

"מועדון ה-5 בבוקר" הינו רב-מכר שכתב רובין שארמה (מנטור עולמי להתפתחות אישית), המתאר שגרת בוקר ייחודית של אנשים שהצליחו להגיע להישגים יוצאי דופן: קימה לפני עלות השחר וניצול פרק הזמן הספציפי להעצמה אישית. טענתו המרכזית של רובין היא שעלינו להקדיש בתחילתו של כל יום 20 דקות לכל אחת מהפעילויות הבאות: פעילות גופנית – תנועה נמרצת שתגרום לנו להזיע; הרהור – כתיבה ביומן, מדיטציה, תכנון; צמיחה – סקירת המטרות שלנו, קריאה, למידה. הוא מכנה תבנית זו: נוסחת ה-20/20/20. אני מוצאת בגישה זו הדרכה טובה לניהול הזמן ומיקודו ב"חשוב" ובערכי ופחות ב"דחוף".

ימי המלחמה יכולים לשמש עבורנו תירוץ לרפיון תפקודי ונפשי. מנגד, ניתן לזהות בהם דווקא מדחף ל"כיול" מחודש ורענן של סדרי העדיפויות שלנו וקריאה לניצול מיטבי של החיים. האתמול חלף עבר והיום הוא היום, להודות על השפע הנתון בידינו ולפעול, להבין ולממש בעשייה את נוכחותנו הייחודית כאן ועכשיו.

היום הוא היום!

לתגובות: naomieini1@gmail.com

ההבנה שמשה ואהרון במקורם אנשים רגילים, אינה מפחיתה מגדולתם אלא מאפשרת לנו להזדהות איתם

לזהות את העוצמות שבנו – קובי פרידחי

רגע לפני שמשה ואהרון ניגשים לפרעה כדי למלא את שליחותם, מתחילה פרשייה המפרטת את משפחות בני ישראל הנמצאים במצרים. הפסוקים מתארים את משפחות בני ראובן ובני שמעון ומגיעים לבני לוי. בשבט לוי יש תיאור מפורט יותר, המגיע עד לייחוסם המדויק של משה ואהרון – מי היו הוריהם, הדודים, בני הדודים, לפרטי פרטים. לאחר מכן, התורה לא ממשיכה לתאר את שאר השבטים, ובעצם רומזת לנו שהעצירה הזאת ברצף הסיפור נועדה אך ורק כדי להציג לנו את הייחוס של משה ואהרון.

ניתן לחשוב שיש פה תיאור המאפשר לראות את ייחוסם המיוחד לשבט לוי, שעוד נפגוש אותו בהמשך כשבט ייחודי ומוביל. הרש"ר הירש מביא דווקא הסבר אחר: "מעתה נודעה חשיבות יתרה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקרבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם".

גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית ובגלל עלילות פאר "א-לוהיות" זכו למוצא "א-לוהי". למעשה, הרש"ר הירש אומר כאן דבר הפוך: הייחוס שלהם מוזכר לא כדי להראות עד כמה הם מיוחדים, אלא כדי להראות עד כמה הם אנושיים. שנזכור שהמקור שלהם רגיל לגמרי.

תיאוריית ההשוואה החברתית של החוקר לאון פסטינגר אומרת שיש לאדם דחף ללמוד על עצמו, יכולותיו ודעותיו על ידי ההשוואה שלו לאחרים. מחקרים מראים שהאנשים שאנחנו נוטים להשוות אליהם, יהיו בעיקר חברי קבוצת השווים. אנשים שאולי טובים יותר או טובים פחות מאיתנו, אבל נמצאים ברמה שנצליח להשוות אליה. לפיכך, ההבנה שמשה ואהרון במקורם אנשים רגילים, אינה מפחיתה מגדולתם אלא מאפשרת לנו להזדהות איתם ולשאוף להיות כמותם.

בימים אלו של מלחמה אנו יכולים לשמוע מאות ואלפי סיפורי גבורה שמתרחשים סביבנו כל הזמן. לעיתים, השיח שמפאר ומאדיר את הגיבורים הללו, ובייחוד ההספדים על אלו שנהרגו, יכולים לתת לנו תחושה שהם יוצאי דופן, מיוחדים. להביא אותנו למסקנה שלא נוכל להגיע לרמה שלהם.

אזכור קורותיהם של משה ואהרון יכול ללמד אותנו שדווקא להיפך: אותם אנשים הם אכן גיבורים, מיוחדים עם תעצומות נפש גדולות. אולם, כמו שהערכים, החינוך מהבית והסיטואציה שנקלעו אליה הצליחו להביא אותם לנהוג בגבורה, כך גם אנחנו יכולים ברגע האמת להיות גיבורים ולבחור בטוב.

אם נבין את זה, נוכל גם לזהות את הגיבורים שיש סביבנו, שאינם בשדה הקרב ואינם בסכנת חיים. מגיבורי הקרב וגיבורי השגרה נוכל ללמוד ולהתחזק ולזהות את העוצמות שלנו.

ההצעה שלנו היא שלא להתמקד בעיקר אלא במה שאפשר, את נושאי המחלוקת יש לשים בסוגריים

הטעות של סינוואר והתיקון שלנו

הרב בני פרל ומוריה מרצבך – מוריה מרצבך היא אשת חינוך באולפנת עפרה

אויבינו היו בטוחים שעוצמת המחלוקת הישראלית מעידה על התפוררות. הם טעו טעות יסודית: אנשים שמוכנים לצאת לרחובות במשך שבועות רבים אינם פועלים מחמת שנאה למדינה, הם יוצאים משום שאכפת להם מהמדינה. לכן, כאשר היא תעמוד בסכנה, באותו להט ויחד עם המתנגדים להם, הם יצאו למלחמה.

סינוואר טעה בנו, אך האם אנו לא טעינו בעצמנו? הלא אותו להט ואותה אכפתיות הם חרב פיפיות, שצידה האחד דאגה למדינה וצידה השני דרך לפירוקה. הסיפור על הלב הכבד והקשה של פרעה, הלב הכל כך קשה שלא מתרכך גם נוכח מצרים המתפרקת, הוא הסיפור על תכונתו של האדם.

הרבי מקוצק אמר שהוא אוהב את פרעה בגלל העקשנות שלו. אולם, עקשנות פרעונית מעין זו חתרה ביסודות החברה הישראלית ויצרה שיח חירשים מתלהם. העיקשות וצורת הוויכוח שהשתגרה, מעמידות בסכנה את היכולת להמשיך את קיומה של מדינת ישראל. השאלות העומדות בפני החברה בישראל הן גדולות ואין לזלזל בהן, המחלוקות אינן על זוטות. השאלה היא: האם ניתן למצוא דבר שעליו נוכל להסכים? האם יש בסיס משותף שאפשר לחזק, גם בלי להכריח קבוצה מסוימת לשנות את דעתה מן הקצה אל הקצה?

בתורות ניהול מקובל להניח שכאשר קיים קונפליקט בלתי פתיר, יש להתמקד בעיקר ולא במה ששנוי במחלוקת. אולם, בקונפליקט של החברה הישראלית כל דבר הוא עיקר. לכן, ההצעה שלנו היא שלא להתמקד בעיקר אלא במה שאפשר. את נושאי המחלוקת יש לשים בסוגריים עד ליום שבו יהיה אפשר לגעת בהם. עלינו להכין תשתית של תרבות מחלוקת שמתנהלת באופן מכבד ומתוך אמון, זאת כדי שנוכל לטפל בנושאים אלו בעתיד.

במה, אם כן, ניתן לטפל? לאילו יעדים נוכל לחתור יחדיו, גם מימין וגם משמאל? גם דתיים, חרדים ואנשים שאינם מאמינים כלל? במה יכולים להסכים כל הצדדים? ננסה להציע כאן רשימה מצומצמת של הנחות עבודה. אם נתמקד רק בכך, נוכל לנוע עוד דור אחד מבלי להתפורר.

יעד 1: המשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל – מדובר באתגר רב-מערכתי, שלאחר תקופת קורונה ומלחמה הוא מחייב גיוס כוחות עצום. עד כמה שיעד זה הוא לכאורה מובן מאליו, כך חשוב שייאמר שוב ושוב. לאחרונה, ראינו שיעד זה הועמד במבחן.

יעד 2: ביטחון מלא בכל הגבולות והגזרות – אתגר שרק היום אנו מבינים עד כמה יש לאגד את כל הכוחות אליו.

יעד 3: שמירה על המדינה דמוקרטית – נושא שעד כמה שהמחלוקות בו רבות, העיקרון שבו ניתן לבחור ולהיבחר באופן חופשי ולהתבטא באופן חופשי, הוא עיקרון קריטי ואתגר מוסכם אך מסובך.

יעד 4: שמירה על המדינה כמדינה יהודית, או לפחות לאפשר לעם היהודי להתקיים בה ולשמור את אורחות חייו בבטחה – עד כמה ששאלת מהות היהדות נתונה במחלוקת, עדיין כדאי לברר כיצד ניתן לשמור על מאפיין זה. וכיצד ניתן לאפשר חיבור לזהות היהודית שלנו במגוון דרכים, וכמובן לכבד בני דתות אחרות ולאפשר לכל אדם לקיים את אורחות חייו מבלי להפלות אף אחד / אחת.

יעד 5: מנהיגות אחראית וישרה – גם כאן קיימות מחלוקות, אבל אם עקרונות היושר יהיו במוקד, נוכל להתקדם מתוך חיבורים לרעיונות מנוגדים. כדי להגיע ליעד הזה, הציבור צריך לתבוע זאת מהמנהיגים ולתגמל מנהיגים שנוהגים ביושר ובאחריות.

יעד 6: כלכלה יציבה ומתקדמת – יעד שמחייב גיוס מערכות אזרחיות רבות וכלל המגזרים.

יעד 7: להגיע לפשרות ולהסכמות בנקודות המחלוקת שבינינו, ללא הכנעה והשפלה של ציבור כזה או אחר – השנה האחרונה לימדה אותנו כמה כאבים יש בכל ציבור ומגזר, ולאיזו תהום אנו מידרדרים כאשר אנחנו מתעלמים מהכאבים הללו ומשפילים זה את זה. יש לעם ישראל תרבות למדנית של מחלוקות שניתן לנהל ולהישאר יחד. עלינו לתרגם זאת לעולם המעשה והפוליטיקה.

כל אלו הם יעדים שכביכול מובנים מאליהם ואין בהם חידוש, אך דווקא ההבנה שהם יכולים להיות מוגדרים כבסיס משותף, נותנת לנו מצע לעבודה משותפת.

כולנו מייחלים לאיזו גאולה שלמה ומושלמת, שתפתור לנו את כל הצרות והמחלוקות. אך הדרך לשם רצופה בעמל רב בכל הנוגע לאחדות ולשלום בינינו. אחדות זו אינה רק סיסמה, היא דורשת מאמץ, פעולות, שיח והרבה הבלגה.

אנו מציעים לשמור את שיח ההכרעה וההכנעה לשדה הקרב מול האויבים מבחוץ, ולאמץ את שיח ההבנה, הפשרה וחיפוש המשותף בתוך עמנו פנימה. שיח של מרחבי הסכמה כפי שהצענו, שיח שכאמור אינו עוסק בקונפליקט ואפילו אינו עוסק בעיקר – זהו שיח העוסק במה שאפשר. 

לשם כך נידרש לצניעות ולאיפוק, אך גם להרבה תקווה. 

כאשר לפנינו אדם שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"?

נקמת דם ילד קטן – הרב אבי רזניקוב

הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עבירה, על היהודי לעבור את העבירה ולא להיהרג. האיסור לרצוח חורג מכלל זה ו"ייהרג ואל יעבור". הגמרא שואלת מנין? ומשיבה סברא: "…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (סנהדרין ע"ד ע"א). ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט "סברא הוא".

סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות. מה יהיה הדין במקרה שבו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)?

בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים. אחד המקורות שעליו נסב הדיון הוא היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט). ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר. במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר, והאם עצמה, או אדם אחר, מותרים בהריגת העובר (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא, והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי,  פ"א מהל' רוצח ה"ט).

אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדיין איסור רציחה בעינו עומד, וכי "פיקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, אלא ההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם).

 לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים" – כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"?

הרב שאול ישראלי, סבר שבהיעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים", וחילק בין שני מצבים: האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי"; והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהיעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).

איך קורה שלאורך כל ההיסטוריה מנהיגים מובילים את עמם לאסונות טראגיים כל כך?

המדריך למנהיג גרוע – אבי רט

מבט-על על סוגי מנהיגות בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, יגלה שבמשך אלפי השנים האחרונות העולם היה מלא במנהיגים שהמיטו אסון על עמם. די לנו להתבונן עשרות שנים לאחור ולראות אילו אסונות קולוסאליים המיטו מנהיגים על עמם במלחמות העולם הראשונה והשנייה, ומאז ועד היום לאורכו ולרוחבו של הגלובוס.

לכאורה, המנהיגים הם אלו שבראש ובראשונה צריכה לעמוד לנגד עיניהם טובת עמם, הרי לשם כך הם נבחרו או נשלחו להיות שליחי ציבור. אז איך זה קורה שלאורך כל ההיסטוריה מנהיגים מובילים את עמם לאסונות טראגיים כל כך? האם זה רק עניין של שילוב בין אטימות, שחצנות, יהירות ומגלומניה אישית הגורמת לסנוור ולהתעלמות מכל הנתונים ומכל שיקול דעת והיגיון? האם אלו טעויות מנהיגותיות שנבעו מניתוק מהשטח ומחוסר קריאת המפה והבנת המציאות? האם זה בגלל יועצים למיניהם שהלעיטו את המנהיגים בכזב וגרמו להם לטעות? האם זו עקשנות של מנהיג שמוכן להוביל את כל עמו לאבדון, העיקר לא להודות בטעות? או שאולי כל התשובות נכונות?

פרשת 'וארא' מפגישה אותנו עם פרעה מלך מצרים, המנהיג הראשון בעולם, שכל מה שתיארנו התקיים בו. מנהיג של אימפריה שהוביל את עמו לאבדון. פעם אחר פעם, מכה אחרי מכה, והוא בשלו.

כך לשון הפסוקים בפרשה:

אחרי האות של המטה והנחש: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". אחרי מכת דם: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". אחרי מכת צפרדעים: "וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". אחרי מכת כינים: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". אחרי מכת ערוב: "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת". אחרי מכת דבר: "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם". אחרי מכת ברד: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

לא בכדי, וכדי לתת לאנושות כולה לדורות עולם שיעור במנהיגות שיסודותיה אמת, אל מול דגם המנהיגות המלא בשחצנות, אטימות ועיוורון וממיט אסון על עמה, מציבה התורה, להבדיל, את דגם המנהיגות מהצד השני של הסקאלה – את משה רבנו. מנהיג שכולו ענווה. מנהיג שכולו תודעת שליחות. מנהיג שמוכן לשלם מחיר יקר על אמונתו וערכיו. מנהיג שרק טובת עמו ניצבת לנגד עיניו ולא שום אינטרס אישי.

ומאז ועד עתה, יראה העולם וישפוט. יתבוננו כולם באפיוני המנהיגים בעולם ויראו כיצד כל אלו שהשתייכו לאופיו, לדרכו ולאישיותו המגלומנית של פרעה סיימו את דרכם וצללו יחד עם עמם וארצם כעופרת במים אדירים אל תהום הנשייה ההיסטורית; ולעומתם כיצד כל אלו שהמשיכו את מורשתו של משה, הובילו את עמם לחירות ולנצחיות מוסרית.

האסון צרב בנו בצריבת אש על הבשר החי את היותנו יהודים, אחים, בעלי גורל וייעוד משותפים, לנצח

לְנַצֵּחַ יַחַד לָנֶצַח – הרב אליעזר חיים שנוולד

לפני קצת יותר משבוע אמר דובר צה"ל בתשובה לשאלה כי: "סביר להניח שהקרע בעם ומוכנות הצבא לתפיסת חמאס הם אחד הגורמים שקשורים להחלטת חמאס לצאת למתקפה" ("ישראל היום").

דובר צה"ל הוא גורם רשמי המבסס את הערכותיו על עובדות, על מידע מודיעיני ועל חקירת המחבלים שנתפסו. לראשונה, הוא יוצא באמירה רשמית שהיה קשר ישיר בין בחירת העיתוי של האסון הגדול שאירע לנו בשבת שמחת תורה לבין הקרע שנוצר בעם, ובכלל זה הקריאות לסרבנות. פעם נוספת נוכחנו, כמו פעמים רבות נוספות בהיסטוריה שלנו, שלפגיעה באחדות העם עלול להיות מחיר כבד.

הציבור הבין זאת כבר באותו היום. השינוי היה מיידי. גילויי האחדות שלהם זכינו מאז היו חסרי תקדים. כעת ישנה התארגנות של מילואימניקים שתובעים מאנשי הציבור ומהתקשורת, לשמר את האחדות לָנֶצַח, גם אחרי הניצחון המיוחל. האסון צרב בנו בצריבת אש על הבשר החי את היותנו יהודים, אחים, בעלי גורל וייעוד משותפים, לנצח. המילואימניקים לא יסלחו למי שיחזור לשיח הארסי של הפירוד, הפלגנות והחיטוט בחסרונותיו של הזולת.

הפרשיות הראשונות של ספר 'שמות' עוסקות בשעבוד במצרים, ובתהליך היציאה משעבוד לחירות ולגאולה. עיון בפרשיות האלה מלמד על העבר ועל העתיד. מודל הגאולה וההתקדמות העתידית של עם ישראל דומה למודל של יציאת מצרים, כפי שאנחנו מזכירים בתפילת השבת: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית וכו'".

עפ"י חז"ל, משה רבנו התלבט בשאלה מה גרם לעם ישראל ליפול לשעבוד כל כך קשה? אחרי האירוע של מריבת 'דתן ואבירם' הוא קיבל תשובה: הקושי של השעבוד נבע מהפגיעה באחדות בעם: "'וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר וכו". היה משה מהרהר בליבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?! כיוון ששמע דבריו, אמר לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה! לכך אמר 'אכן נודע הדבר' – עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים" (שמו"ר א ל). 'לשון הרע' – בהקשר זה משמעו שהיה ביניהם דיבור שלילי ומלשינות הגורמים למחלוקת פנימית. מחלוקת זו נוצלה על ידי המצרים ואפשרה להם לשעבד ולהכניע את עם ישראל, לבל יתנגדו לשעבוד.

עפ"י חז"ל, גם הגאולה העתידית וקיבוץ הגלויות מבין העמים לארץ ישראל, תלויים בגאולה: "וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו" (ירמיה נ, ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה" (תנחומא דברים כט א).

חז"ל הדגישו שלאורך כל הדורות האחדות הייתה המפתח לניצחון על אויבנו: "דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין (מספרי לשון הרע ומלשינים). לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין וכו'. אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין וכו'. לפיכך היו נופלים במלחמה" (דב"ר ה י).

בימי אחאב שררה אחדות בעם, על כן למרות שהיו עובדי עבודה זרה, הקב"ה היה לצידם במלחמות. לעומתם, בימי שאול, אף שהיו צדיקים בין אדם למקום, כיוון שלא הייתה אחדות, נכשלו במלחמותיהם. על כך אמרו: "אהב את השלום ושנא את המחלוקת! גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר (הושע ד יז): 'חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ'. אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? (הושע י ב) 'חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם'" (נידה לד, א).

הרב חרל"פ כתב: "בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא, שיודעים הם שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה וכו'" ('מי מרום' ח"ו עמ' קצו). הרב חרל"פ כותב שם שבדור התקומה, הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל. האירועים האחרונים מורים, גם אם בדרך הקשה, שהנקודה העיקרית מקבלת דגש מיוחד: אין ארץ ישראל ללא אחדות. גם ולמרות חילוקי הדעות והמריבות: "סָמוּךְ לְעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא מִתְרַבָּה סְגֻלַּת הָאַחְדוּת בָּאֻמָּה וכו'. טְמוּנָה הִיא סְגֻלָּה זוֹ בְּמַטְמוֹן שֶׁל קָטֵגוֹרְיָא וּמְרִיבוֹת, אֲבָל תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְאַחְדוּת נִפְלָאָה, שֶׁמְּעוֹרֶרֶת הַרְגָּשָׁה כְּלָלִית לִצְפִיָּה לִתְשׁוּעַת הַגּוֹי כֻּלּוֹ" ('אורות התחיה' כה).לְנַצֵּחַ יַחַד לָנֶצַח!

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

רווקות מבוגרות המודאגות מהגיל הביולוגי ושעדיין לא מצאו אהבה, יש לכן הזדמנות פז להקים נפש של גיבור ישראל. כמובן, זאת בלי לוותר על החלום למצוא אהבה

להקים נפש החייל שנפל – הרב ד"ר שלום שרון

הטכנולוגיה הרפואית המודרנית של היום, מאפשרת גם לאחר המוות להפיק תאי זרע חיים, להעביר אותם להקפאה עמוקה ולהשתמש בהם בהמשך לצורך הולדת צאצאים לנפטר. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" דווח על גל פניות של הורים שכולים שביקשו לבצע הליך שאיבת זרע מבנם, חלל צה"ל. מתוך כך עולה השאלה: האם הורים שכולים יכולים להביא לעולם ילד מזרעו של בנם החייל שנהרג במלחמה?

מהבחינה ההלכתית נראה שקיים מנעד רחב, כאשר בקצה האחד נמצאת הגישה האידיאליסטית, שאוסרת שימוש כזה בזרע בכל מצב. הסבורים כך רואים בכל הנושא של הפריות מלאכותיות מזרע חיילים והפריות מלאכותיות של נשים רווקות, ובפרט מזרע של גוי, כדבר תועבה וזוהמה. בקצה השני עומדת הגישה האקזיסטנציאליסטית, המתירה זאת בתנאים מסוימים. הרבנים באסכולה זו אינם מתעלמים מהשינוי שחל במרוצת השנים באקלים החברתי וההלכתי, ולכן במקרה של רווקות מאוחרת, כלומר אישה שהגיעה לגיל שבו הסיכוי להרות בהמשך קטן יותר, הם מתירים שימוש בזרע, ובתנאי שהזרע מגוי ולא מיהודי.

כך גם נראה בשימוש בזרע לאחר המוות. באופן עקרוני אין מניעה, בתנאי, כמובן, שתימנע האפשרות של נישואי אחים או קרובים. ויש המתנים זאת בקבלת הוכחה מפורשת או מרומזת שזה גם היה רצונו של הנפטר.

שאלתי את הקס כהין אלאס סמאי מה דעת חכמי יהודי אתיופיה בשאלה זאת. הקס נבהל מאוד מהרעיון של ההלכה הרבנית שהתרומה תגיע מזרעו של גוי. ואחר כך אמר: "אף פעם לא התמודדנו עם השאלות הללו באתיופיה". המשכתי להתעקש: "ובכל זאת, מה אתה היית מורה היום למשפחה כזאת שרוצה להביא לעולם ילד מזרעו של בנם החייל שנהרג במלחמה, או לאישה רווקה מבוגרת הרוצה להקים משפחה?"

הקס ענה: "המשכיות הזרע, יצירת צאצאים ודאגה לדור הבא, הם אחד העקרונות החשובים ביותר בתנ"ך. איש או אישה שאין להם צאצאים, חשובים כמתים. לעומת זאת, איש או אישה שהשאירו צאצאים, הם נחשבים כחיים. זאת הסיבה שרחל אומרת ליעקב שאם אין לה ילדים היא נחשבת מתה. רות ובועז דואגים להמשכיות הזרע. גם תמר ויהודה. מה שמניע אותם הוא עקרון אחד – המשכיות הזרע. בעיקרון זה אנו פוגשים גם אצל אישה שמת בעלה בלא שהיו להם ילדים. אחד מהאחים של בעלה מתחתן איתה, וכך דואגים להמשיך את זרע האח המת".

מה אנו לומדים מדברי הקס? ראשית, הקס אוסר באופן שאינו משתמע לשני פנים להרות מתרומת זרע מגוי. לעומת זאת, כפי הבנתי, הוא מתיר להרות מתרומת זרע מיהודי ידוע (לעניין אי-נישואי אח ואחות בעתיד), גם ללא חתונה. כלומר, התורה אומנם מצווה על פרייה ורבייה והמשכיות הזרע, אבל התורה לא מחייבת נישואים רומנטיים. מה שחשוב הוא המשכיות הזרע.

נראה לי שדברי הקס יכולים לשמש תנא דמסייע להצעה של מספר רבנים להתיר לרווקה וגבר יהודי ידוע להביא צאצאים ללא נישואין. כמו הסכם גירושין שבו ההורים מפרטים את חלוקת האחריות לטיפול בילדים ללא קיום של קשר אישות בין האיש והאישה, כך גם יהיה ההסכם, באמצעות בית הדין, בין האישה המעוניינת להקים משפחה חד-הורית בתרומת זרע לבין הגבר היהודי שתרם את זרעו.

על פי הבנתי את דברי הקס, נראה שבסיטואציה שבה הורים שכולים מעוניינים בקצירת זרע בנם שנהרג, צריך להתיר להם ללא כל תנאי. הם פועלים לכבודו של המת ולא לכבודם. רצונם להחיות את נפש הבן הגיבור שנפל על הגנת המולדת.

לכן, נראה שגם במצב של רווקה מבוגרת הרוצה להרות, היא אינה מעמידה את רצונה מול חשיבות קדושת המשפחה. ההיפך, רצונה הוא רצון התורה – המשכיות הזרע. לכן, נראה שההלכה הרבנית, כאמור לא באופן גורף, מתירה זאת בתנאי שהיא תשתמש בזרעו של גוי. צעד זה הוא צעד מבורך, אבל יותר מזה. באמצעות שימוש במאגר הזרע של חיילים שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל", רווקות מבוגרות המודאגות מהגיל הביולוגי ושעדיין לא מצאו אהבה, יש לכן עכשיו הזדמנות פז להקים נפש המת – נפשם של גיבורי ישראל. כמובן, זאת בלי לוותר על החלום למצוא אהבה בהמשך הדרך.

להבנתי, על פי התפיסה המקראית, מעשה זה הוא מעשה אצילי וגדול, מלא בחמלה ובאהבה, בעוז ובגבורה. אין דבר כל כך מושלם, כל כך ערכי ותורני מאשר להחליט להקים זרע עם נפש המת, גיבור ישראל. צעדיה של רות המואבייה הביאו ללידתו של המשיח דוד המלך.

דומני שאני לא מגזים כשאני אומר שמעשה מעין זה של רווקה המחליטה להביא חיים לעולם מזרע חייל שנהרג במלחמה, מקרב אותנו לימות המשיח. זאת גאולה לכל הצדדים. גם לאישה הרווקה בגיל מתקדם, גם לנפש החייל שנהרג, גם להוריו ולבני משפחתו וגם לכל עם ישראל.