עלון שבתון פרשת ויחי ה'תשפד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

הרב נזף בי קשות: לדבריו, העובדה שספקי המנוע לא היו בסדר אינה מתירה לנו לזלזל בכוננות

לעשות את הדברים הכי נכונים – הרב יובל שרלו

סיפור מעשה: בהיותי מפקד מחלקת טנקים בסיני, הלך מנוע לאחד הטנקים ביום שלישי. מייד דיווחתי לקצין החימוש, שהזמין מנוע חלופי. לצערי, ידעתי מראש שהמנוע יגיע דווקא בליל שבת – גדוד שירותי החימוש נמרח ביום רביעי, החיילים שנשארו לשבת עצובים ביום חמישי על כך שלא יצאו לחופשה, ביום שישי מתארגנים ובליל שבת הוא יגיע. ועל כן, לחצתי יום אחרי יום שהוא יגיע בזמן, והוא אכן הגיע כצפוי… בליל שבת אחרי הסעודה.

לפי הוראות הבטיחות, צריך קצין כדי להוציא מנוע ולהחליפו, אולם אני לא הסכמתי לעשות זאת בשל חילול שבת הכרוך בכך, והיכולת לעשות זאת ביום חול בהיתר, שלא מומשה בגלל רשלנות. המג"ד אמר לי: כוננות !!!יהיה חסר טנק לכוננות! השבתי: אם זה היה כוננות – הוא היה מגיע ביום שלישי בלילה. אי אפשר לקחת ברצינות את הכוננות כאשר כך נהגו. זה לא היה פשוט לי, גם בשל חשיבות הכוננות וגם בשל הפחד מפני הדחה וסילוק, אבל היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשותו.

המג"ד החליט שלא לעשות מזה סיפור, ומישהו אחר פיקד על החלפת המנוע. אדגיש, כי לתפיסתי ההלכתית אם חייבים לעשות דבר מה – אין להעביר אותו למישהו אחר, אולם במקרה הזה עמדתי הייתה שלא חייבים לעשות זאת.

בביקורי בישיבה, סיפרתי על כך לרב עמיטל זצ"ל וביקשתי את ברכתו למה שעשיתי. אך הרב נזף בי קשות: לדבריו, העובדה שספקי המנוע לא היו בסדר אינה מתירה לנו לזלזל בכוננות. זה שהמנוע לא הגיע קודם לכן זו אכן הפרה חמורה של הצורך, אולם הדבר אינו מתיר להמשיך את ההפרה הזו בשבת.

הוא סיפר כי באחד היישובים פסק הרב כי מותר לאמבולנס שנסע לבית החולים לחזור בשבת, כי הוא בכוננות למקרה הבא. אולם, יום אחד פגש הרב את נהג האמבולנס בשוק מחנה יהודה ביום חול, והוא סיפר לו כי הביא יולדת לבית חולים ועכשיו הוא עושה קניות, מתעכב וחוזר הביתה .מייד הוציא הרב פסק הלכה שאסור לאמבולנס לחזור בשבת, שהרי הנהג הוכיח בהתנהגותו שאין צורך כל כך גדול והאמבולנסים ביישובים השכנים מחפים על ההיעדר ביום חול. אם זו הייתה כוננות – לא היה הנהג הולך לשוק. וגם שם הורה לו הרב עמיטל זצ"ל לבטל את הפסק, שכן העובדה שהנהג חורג מההוראות אינה מתירה ספק פיקוח נפש.

זהו לקח גדול. יש בתוכנו רבים שאינם נוהגים כשורה. העובדה שהם אינם עושים כך מטילה עלינו לעיתים צל כבד, שהלא הם מוכיחים במעשיהם שאין חשיבות לדבר מה. אולם, לא כך אנו אמורים להתייחס לדברים. צריך לעשות את המעשה הנכון, מצד עצמו, גם אם אחרים אינם מקפידים על כך ועושים טעות או עוול.

זו צריכה להיות תפיסת עולם יסודית מאוד – על אף העובדה שלעיתים נראה כי מדובר בהשפלה עצמית או בהיותנו "פראיירים", עובד ה' פועל לאור מה שנכון לעשות ואינו מיישר קו עם התנהגות פסולה. אומנם, חז"ל לימדו אותנו כי לעיתים יש לנהוג בדרך של "עם נבר תתבר", וכך ביארו את מעשיו של יעקב אבינו מול לבן, ונראה שבמצבי קיצון, כאשר מדובר באדם הפוגע עצמו, נכון לעיתים שלא להתכופף ולהשיב מלחמה שערה. אולם, במקרים הציבוריים השונים – ההכרעה שלא לנהוג נכון כי אחרים עושים כך, היא טעות. את החשבונות הכרוכים בהתנהגות אחרים להותיר להם, ואנו מחויבים לפעול בדרך הראויה והנכונה, בענווה ובקבלת האמת מצד עצמה, ובמקום להשקיע את הזמן במאבק באחרים, לבנות ולהוסיף את הדבר הנכון והטוב.

ויישם בארון במצרים – אביעד הכהן

חתימתו של ספר בראשית חותמת גם את פרשת חייו של יוסף. בנו האהוב של יעקב אבינו, עלם חמודות, נער יפה תואר ויפה מראה (מידה שירש ככל הנראה מאמו רחל, שאף היא הייתה "יפת התואר ויפת המראה"), עטוי כתונת פסים מרהיבה, מתלה בעקביו ומסלסל בשערו, יורד למצרים כשהוא בן שבע עשרה. הוא שב משם, בחלוף פרשת חיים סוערת ורבת תהפוכות, בארון. 

בחלוף שמונים שנה ויותר מאז ירד למצרים, וקודם הסתלקותו מן העולם, זוכה יוסף "לראות" את נכדיו (ולדעת האבן עזרא ורבנו בחיי, אצל אפרים היו אלה נינים, ה"ריבעים", בניהם של ה'שילשים'!) משני ילדיו.

אכן, מלבד תיאור עובדתי יבש, המקרא, כדרכו, אינו חושף מה חשב עליהם או מה הייתה מערכת היחסים ביניהם: " וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".

רש"י, בעקבות אונקלוס, מדייק מהמלים "ילדו על ברכי יוסף" שלא הייתה זו רק פגישה לשעה, אקראית, אלא שהנכדים ממש "גדלו על ברכי יוסף" (והתרגום המיוחס ליונתן מוסיף שיוסף אף שימש כמוהל שלהם…). לפי פירוש זה, למרות כל עיסוקיו הרבים, כמשנה למלך מצרים, ודאגתו לצורכי הציבור, לא שכח יוסף את בני משפחתו-שלו, ודאג לגדלם ולטפחם. 

מכל מקום, מפשט הכתובים ניתן ללמוד לכאורה שבני אפרים הועדפו על ידו (ראו רשב"ם על אתר). הם נזכרים ראשונה ואילו "בני מכיר בן מנשה" – למרות היות מנשה הבכור – נזכרים רק באחרונה, וכבדרך אגב, בדרך לוואי ("גם בני מכיר").

על פני הדברים, ברכת יעקב, בשעת שיכול הידיים (בראשית מח, ט) נתקיימה במלואה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם". גם בחלוף כמאה שנה מאז הועדף יוסף על פני אחיו ("כי אתו אהב אביהם מכל אחיו") הלקח לא נלמד.

לפי פשוטו של מקרא, גם לאחר הפיוס הגדול, נותר אי האמון בין יוסף ואחיו בעינו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

יוסף אינו מסתפק בבקשה, אלא נדרש גם להשביע את אחיו, ואולי את בני ישראל כולם: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

ואכן, המדרש מספר שבעת המאורע הגדול, בצאת ישראל ממצרים, נשכחה ההבטחה ליוסף כלא הייתה, ובקשת יוסף נתקיימה רק בזכות משה רבנו שנטל עמו את עצמותיו לארץ כנען.

קצו של יוסף, מתואר בלשון יובשנית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".

תיאור קצר זה בולט בניגודו – כמו גם בצניעותו -על רקע מסע ההלוויה, הבכי, האבל והמספד רבי הרושם שעשו ליעקב אביו (בראשית נ):  "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם... וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו…  וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד . וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים…".

ואילו אצל יוסף: "ויחנטו אותו, ויישם בארון במצרים". הא – ותו לא. התרגום הארמי הקדום, המיוחס ליונתן ("תרגום ירושלמי"), מעצים עוד יותר את תחושת הירידה, הנפילה, כאשר הוא מתרגם (כדרכו, בעקבות חז"ל): "וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִצְרָיִם". לפי זה, לא רק שהארון לא הונח במאוזוליאום מפואר, ארמון קבורה, כדרך מלכי מצרים, אלא שלא ניתן היה עוד לראותו ולפקוד אותו: הוא שוּקַע במימיו העמוקים של הנילוס, ונותר שם עד שמשה רבנו – כך לפי אגדת חז"ל – חילץ אותו משם בעת יציאת מצרים.

לפי פירוש זה, לא רק שר המשקים "שכח" את יוסף ("ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"), אלא מצרים כולה שכחה – או שמא השכיחה (ראו רש"י על אתר, בפירושו השני:  עשה עצמו כאלו לא ידע")  – את זכרו של מושיעה הגדול בעת הרעב: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

Sic transit gloria mundi . כך חולפת לה תהילת עולם. יוסף עשה את שלו – יוסף יכול ללכת.

למרבה הצער ולמגינת לב, תופעה זו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם בדברי עולם, לרבות בימינו.

גם בעיצומים של הימים הנוראים שכולנו חווים, שומה עלינו לזכור לא רק את החטופים והשבויים הנאנקים בצרה ובשביה, אלא גם את "עצמותיהם" של אלה שהקריבו עצמם למעננו.

בחודש אוגוסט 2014, לפני למעלה מתשע שנים(!), נהרג סגן הדר גולדין הי"ד בקרב. למרות מחויבותה של ממשלת ישראל והבטחותיה החוזרות ונשנות, עד היום לא הושבה לישראל גופתו – כמו זו של חברו סמ"ר אורון שאול לישראל, וכך גם שני החטופים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

לפני כשנה וחצי, בסיום מבצע "עלות השחר", שבו חוסלו כמה מאנשי צמרת הג'יהאד האסלאמי בעזה, אמר אחד מ"בכירי מערכת הביטחון" ב'ידענות' שנראית כיום במלוא עליבותה: "המבצע שבו חמאס נמנע מלהשתתף עשוי לשפר את הסיכויים להחזרתם. החלטת חמאס שלא להצטרף לסבב הלחימה נבעה בין היתר מרבבת הפועלים העזתים שנכנסים לעבוד בישראל מדי שבוע, צעד שמשקלו הכלכלי עבור האוכלוסייה בעזה לא מבוטל", והוסיף בגאווה: "ייתכן שמכסת הפועלים מעזה תעלה ל-20 אלף".

אביו של הדר, פרופ' שמחה גולדין, שבע הבטחות שנכזבו, העיר למשמע דברי התרברבות אלה: "הפועלים הראשונים שנכנסים לישראל צריכים להביא את החיילים והאזרחים". דברים אלה, כמו רבים אחרים שנשמעו במהלך השנים מפיו ומפי רעייתו לאה, נפלו על אוזניים ערלות. "בכירי מערכת הביטחון", כמו גם ראש הממשלה ושאר הגורמים המופקדים על ביטחון ישראל לא רצו לשמוע. טחו עיניהם מראות. את טעמה המר של מסכת ההכחשה והטיח כולנו חווים בימים נוראים אלה, בתשלום ריבית דריבית על המחדל והעיוורון.  

גם בימים אלה, שבו עיני כולנו נשואות לשלום חיילנו ולשובם בשלום הביתה, ובתפילה להחלמת הפצועים, יש לעשות הכל על מנת שבמסגרת מילוי החובה והמשימה הקדושה והנעלה של השבת החיילים, החטופים והשבויים החיים, לא יישכחו ח"ו גם הדר ואורון, אברה והישאם, ועמם רבים אחרים שנפלו חלל וגופותיהם מוחזקים בידי כוחות הרשע.

על הפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אומר המדרש: "בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל עסוקין בביזה של מצרים ומשה עסוק במצווה [=הבאת עצמות יוסף לקבורה]. ועליו הוא אומר (משלי י, ח) 'חכם לב ייקח מצוות' ". גם בעיצומו של מבצע מורכב ומסובך, בשעה הגדולה של יציאת מצרים, כשהיה עליו להוביל ששים ריבוא, אנשים נשים וטף מעבדות לחירות, לא שוכח משה רבנו את חובתו הקדושה.

מסתבר, שגם אז לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר. במדרש התנאים(!) לספר שמות (מכילתא דרשב"י יג, יט) מובאות שתי דעות בעניין גילוי ארונו של יוסף: ""…ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: 'שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור'. הלך משה אצלה ואמר לה: 'היכן יוסף קבור?'. אמרה לו: 'ארון של מתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר: 'יוסף, יוסף! הגיעה שעה שנשבע הקדוש ברוך הוא לישראל לגאלן והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. עכשיו שכינה וישראל מעוכבין לך. אם אתה מגלה עצמך הרי מוטב, ואם לאו – נקיים אנחנו משבועתך'. מיד צף ארונו של יוסף". לפי הדעה האחרת, נקבר יוסף ב"קברניטן [=מעין ארמון] של מלכים. הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר: 'יוסף יוסף!'. מיד נזדעזע ארונו של יוסף. הלך משה ונטלו והביאו עמו. לכך נאמר 'ויקח משה את עצמו יוסף עמו' ".

יהא אשר יהא, ממשה רבנו למדנו שגם הבאת "עצמות יוסף" לקבורה בארץ מולדתו – מצווה רבה וחובה קדושה היא. אנושית, יהודית, דתית וערכית.

שובו בנים לגבולכם – שירה סגל

זה יותר מחודשיים שמשפחות החטופים נעות בין תקווה לייאוש. עסקת החטופים הציתה בהן מחדש את אש התקווה, אך גברים צעירים הם כעת בתחתית סדר העדיפות – ומשפחותיהם מתייסרות. שני הורים לגברים חטופים משתפים על הניסיון הקשה שהם עוברים, מחווים דעתם על העסקה, וקוראים: תמכו בצבא ובממשלה והמשיכו בלחימה עיקשת עד שנכניע את חמאס

ב-7 באוקטובר נחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, גברים, אנשים מבוגרים, חיילים, ואף משפחות שלמות. מאז חזרו 116 חטופים, וביניהם ילדים, נשים ומבוגרים, רובם בעסקת החטופים. נכון לכתיבת שורות אלה, 129 חטופים עדיין מוחזקים בידי חמאס, מתוכם 116 גברים, ולצערנו, נראה כי הם נדחקים לסוף הרשימה.

מטוטלת בנפש

דיצה אור היא אמו של החטוף אבינתן אור, בן ה-30. היא בת 56, אם לשבעה וסבתא, מתגוררת בשילה. בימים כתיקונם היא מלמדת פסיכולוגיה יהודית במכללות שונות בארץ, ועוסקת בייעוץ אישי ובהכשרת יועצים על פי פנימיות התורה. כיום היא חברה בפורום 'תקווה', המאגד את משפחות החטופים.

"אבינתן הוא בחור מדהים, מבריק, טוב לב ונדיב", מספרת עליו דיצה, "בעל רגישות המתבטאת ביכולת לקלוט אנשים בצורה חדה, וכפועל יוצא, יודע לעזור באופן מדויק. בנוסף, הוא לא מדבר הרבה, אבל כל משפט שהוא אומר 'משכיב את כולם על הרצפה' – בעל חוש הומור מפותח, אוהב לבלות, לטייל ולבשל".

ב7 באוקטובר אבינתן נכח במסיבת הטבע ברעים, שדיצה מכנה אותה 'מסיבת רעים אהובים'. ברגע שהתחילה ההתקפה, כל המשתתפים במסיבה ניסו לברוח. באחד הסרטונים המוכרים שהופצו בתחילת המלחמה ברשתות החברתיות ובתקשורת, רואים את בת זוגו נועה ארגמני מובלת על אופנוע בידי מחבלים, והוא מובל רגלית. מעדויות שהובאו לידי המשפחה, אבינתן היה יכול לברוח כי הוא בחור חזק, אבל הוא בחר להישאר בשביל להגן על חברתו. "במשך שעתיים אבינתן שלח הודעות בווטסאפ", מתארת אמו, "הוא התקשר למוקדי חילוץ שונים, שלח מיקום וקרא לכל עזרה אפשרית. לצערנו, לא הגיעו אליהם. ב-9:45 בבוקר הוא שלח את ההודעה אחרונה. אבינתן בחר לא להפקיר אותה וללכת לשמור עליה. זו האישיות שלו, להיות שם עבור מי שצריך אותו".

בימים אלה שאלה פשוטה, כמו: 'מה שלומך היום?', מקבלת צוהר לתשובה מורכבת ולא נעימה, וודאי אצל משפחות החטופים שמתמודדות עם ניסיון קשה מנשוא. דיצה מעידה שהיא נמצאת בדינמיקה רגשית מתמדת, עליות וירידות בנפש, נעה בין הקצוות.

"יש מאבק תמידי בנפש. בין הנפש הטבעית שלנו שחשה פחד, חרדה, ייאוש, כעס ואשמה, ובין הנפש האלוקית, שהיא מעל הטבע. הנפש האלוקית שלנו מחוברת לבורא עולם, אל האין-סוף, ויודעת שהכל מדויק, שאין רע יורד מלמעלה וכל מה שקורה לנו פה בעולם זה חלק מתוכנית אלוקית מיטיבה. ה' זימן לי שעה של אתגר מטורף, אבל אנחנו בתוך רגע מהתוכנית הזאת ולעיתים החוויות הן קשות מנשוא, אולם הן חלק מההנהגה של הבורא. כשמצליחים לאחוז במקום הזה, אז הרגשות הם של אמונה וביטחון. מתוך כך, מתמלאים בעוצמה, באהבה ובידיעה שבעזרת ה' יהיה טוב. כל מה שה' עושה זה לטובה, ואני יודעת שיהיה סוף טוב לסיפור הרי לכל סיפור יש סוף טוב, ואם זה לא טוב –  זה לא הסוף".

מתוך תעצומות הנפש האלה, היא פועלת בשלל דרכים כדי להשיב את בנה. ראשית, היא מבקשת ממכריה לפעול אצל "הבוס הגדול", אצל בורא עולם, בכל תחומי עשייה שבקדושה: בקריאת תהילים, בקיום מצוות, בגמילות חסדים, באהבת ישראל ובכל מה שמרבה זכויות. "אני עושה זאת מתוך אמונה שמה שקורה זו החלטה אלוקית ובורא עולם מנהל את האירוע, ולכן דבר ראשון צריך לגשת אליו ולהשפיע דרכו. לכל יהודי יש את הכוח להתפלל ולמשוך ישועות", היא מסבירה.

שנית, בני המשפחה מתראיינים לכלי התקשורת בארץ ובחו"ל, כדי להפיץ את המסרים שחשובים להם ולשמור את נושא החטופים בסדר היום הציבורי ובדעת הקהל.

מישור נוסף שדיצה פועלת בו הוא  קירוב לבבות ואהבת ישראל. היא מאמינה שהפילוג והקיטוב הקשים בתוך העם, הם שמשכו לעם את מידת הדין, ולכן יש להשתדל להרבות בחיבור ובאהבה. "בתחושה שלי, הלב של עם ישראל לא סתם פתוח – הוא קרוע לרווחה, וכשהלב קרוע אפשר להציץ פנימה ולראות מה יש בפנים. כשמסתכלים רואים לב אחד פועם. אנו רוצים לשמר את האחדות הזאת. אנחנו לא מנסים להדביק את כולנו, כל היהודים, באופן מלאכותי, אלא לחשוף שבעומק אנחנו אחד. עכשיו מרגישים את זה בשיא העוצמה, והתפילה שלנו היא שגם כשתחלוף הצרה והרשעה תושמד מעזה, נמשיך לפעום בלב אחד עם כל ישראל, ובלב אחד לאבינו שבשמיים".

האם את מרגישה שיש חוסר צדק בכך שהחזירו ילדים, נשים ומבוגרים, ואת הגברים לא?

"זאת סוגיה כואבת. הבנים שלי מסרו את הנפש למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל. יש לי בן שמהיום הראשון נלחם בעזה, בן בסיירת מובחרת וחתנים שנלחמים גם כן. כואב לי שאבינתן נמצא בסוף סדר העדיפות. אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות, כמו תאילנדים ורוסים. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע אותי ברמה הכי גבוהה שיש מצד המדינה. בכלל, מחבלים צריך להרוג ולא לשחרר. לו לא היו לנו מחבלים חיים, לא הייתה את האופציה הזאת מלכתחילה, ואז היה סיכוי טוב שלא היו חוטפים לנו כל כך הרבה אנשים. מי שפוגע ביהודי אין לו זכות קיום. אבל אנחנו שמחים עד בלי די על כל יהודי שחזר הביתה למשפחתו".

את חשה אכזבה מהתנהלות הממשלה במלחמה?

"עכשיו זה לא הזמן לחשבונות. יש לתמוך באופן מלא בראש הממשלה.זה לא הזמן להתעסק ב'כן אוהב או לא אוהב את ביבי'. עכשיו הוא מנהל את המשבר מול חמאס, והוא צריך לקבל מאיתנו כוח. כשמתקיפים שליט זה גורם לו להגיע למלחמה או למו"מ, כשהוא חלש. האויב מזהה שיש מולו מישהו חלש ולחיץ, ומעלה את המחיר יותר ויותר. הפחד שלי הוא שהמחירים שנצטרך לשלם יהיו בלתי אפשריים למדינת ישראל, ואז אנחנו נהיה בבעיה. בנוסף, התקפה בלתי פוסקת כלפי ראש הממשלה והממשלה פוגעת בצורה ישירה בבן שלי, ה' ירחם. אני מצפה מכל מי שהקרובים שלו חטופים ומכל מי שאכפת לו מהחטופים – שיעזוב את כל החשבונות בצד ויחזק את ידי הממשלה ואת ידי צה"ל וייתן כוח ליכולת שלנו להחזיר את החטופים הביתה, ובו בזמן להשמיד את הרשעה ולדאוג לביטחון ישראל לדורות. למי שיש חשבון עם ביבי, וגם לי יש קצת חשבון איתו – יבוא הזמן אחרי המלחמה שכל הצמרת שגרמה לאסון ולמחדל הזה תשלם את המחיר, אבל לא עכשיו".

עם אחד, גוף אחד

"באותה שבת איתן היה בצוות האבטחה של המסיבה ברעים, ואת כל המידע על אודות מה שקרה אני יודע ממאבטח שהיה עימו וניצל", מתאר את השתלשלות האירועים צביקה, אביו של החטוף איתן מור. "עם תחילת הטבח הנורא בבוקר הוא עסק בפינוי נפגעים, ולאחר מכן איתן ומאבטחים נוספים לקחו עימם קבוצה של אזרחים וברחו איתם לכיוון דרום-מזרח, כשהם מגינים על אזרחים ונותנים להם הוראות: לשכב, לרוץ ושאר פעולות להגנה עצמית. בשעה 14:30 הם זיהו שתי גופות של בחורות שנרצחו, ופרץ ויכוח מה נכון לעשות איתן. לבסוף, איתן וחבר ילדות, אליקים ליבמן (גם הוא חטוף), החליטו לקחת אותן איתם בשל החשש לחטיפתן. את אחת הבנות הם הטמינו בבור שראו בדרך. כשחזרו לקחת את הבחורה השנייה, החל ירי טילים – ומאז נעלמו עקבותיהם".

צביקה מור בן 47, נשוי ואב לשמונה, ומתגורר בקריית ארבע. במקצועו הוא מאמן קוגניטיבי התנהגותי לבני נוער עם הפרעות קשב וריכוז, מנחה הורים ודוקטורנט החוקר רגולציה עצמית של מתבגרים המאובחנים עם הפרעת קשב. איתן, בנו הבכור בן ה-23, חטוף בעזה. הוא השתחרר מהצבא, שכר דירה עם חבר, עבד למחייתו וחסך כסף ללימודים ולהמשך החיים. אביו, מתאר אותו כבחור חרוץ, עצמאי, עם לב זהב, תמיד מוכן לעזור ולתת.

במשך עשרה ימים היה בנו בסטטוס 'נעדר', ואף אחד לא ידע להגיד למשפחה מה מצבו.  בתום עשרה ימים, קצין מטעם המטה לאומי הגיע לביקור אצל משפחת מור ובישר להם את הבשורה המרה: הוא חטוף באופן ודאי בידי אחד מארגוני הטרור.

צביקה לא חש חוסר צדק בשל הסיטואציה שילדים, נשים ומבוגרים חזרו מהשבי, ואילו גברים נדחקים לסוף הרשימה. "זה מה שנדרש מכל גבר – לתת לילדים ולנשים להשתחרר לפניו. אני מצפה מהבן שלי, שלולא שהיה עכשיו חטוף, הוא היה לוחם במלחמה ומציל את עם ישראל", הוא אומר. "מה שהוא עשה מאפיין אותו, להיות לוחם שדואג ומציל אחרים. ללא המוכנות למסור את הנפש, לא תהיה לנו מדינה. אם האויב ידע שאנו מוכנים למסור את הנפש שלנו ולא עושים חשבונות, הם יבינו שלא כדאי להם להתעסק איתנו. אנחנו חיים בשביל משמעות, והמשמעות הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו היא זה לקחת חלק בייעוד של העם שלו, בתוכן וברעיון שהעם שלו נושא".

צביקה מצפה מהממשלה להיות חזקה וקשה מול הערבים המקיפים אותנו. "צריך לנהוג בחומרה יתרה עם ערבים שמבצעים פיגועים בזמן מלחמה", הוא אומר. "לא להסתפק באטימת בתים אלא לנקוט צעד חריף יותר – גירוש כל המשפחה. בעניין עסקת החטופים, אני שמח על כל אחד שחזר, אבל כואב לי מאוד שזה נעשה באופן כזה שחמאס תובע תנאים וישראל משחררת מחבלים. הייתי רוצה לראות שזה נעשה באופן שחמאס מתחנן שנפסיק את המלחמה, אני מצפה שנגיב בצורה אכזרית. אנחנו לא יכולים להיות פחות אכזרים מהם, אחרת לא נוכל לחיות כאן. מבחינתי, אם צריך להפציץ ולהרוג 2,000 מחבלים כדי להשיב את החטופים, אז זה המוטל עלינו לעשות. החיים שלנו יותר יקרים מהחיים שלהם כי זה העם שלנו".

מהי לדעתך הדרך הכי טובה ונכונה להשיב את בנך ואת יתר החטופים?

"הדרך הכי טובה ונכונה כעת היא לתמוך בממשלה ובצבא. האבל הפרטי שלי צריך לפנות מקום לטובת הצלחת המלחמה. אני סומך על הממשלה ועל הצבא, ומחזק בכל הזדמנות את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, מכיוון שאני יודע שהם עושים הכל כדי שהם יחזרו. בעיניי, בכך שאנו עסוקים בהצלה של עם ישראל אני תורם לבן שלי. טוב שהמשכנו את הלחימה לאחר הפסקת האש, משום שדרך הצלחת המלחמה גם משיבים את החטופים הביתה, כמו שטען קבינט המלחמה. הלחץ שיופעל על חמאס לא יותיר להם ברירה אלא לברוח, להיכנע ולהשיב את החטופים. נפגשתי עם הקבינט ואמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אולם בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל".

לסיום, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לקוראים?

דיצה: "אני רוצה להזכיר לכולם שאנחנו כאן בשליחות ועם ישראל נועד להביא את כל העולם אל התכלית שלו, אל חיים שרצופים באור ובהרמוניה. אנחנו על הפרויקט הזה כבר קרוב ל- 4,000 שנה. אני מזמינה כל אחד מאיתנו להיזכר שאנחנו חלק מהמשימה הגדולה הזאת, כשנזכרים בכך מעצימים את הנשמה שלנו, שאינה מוגבלת בכוחות הטבע ושאינה תלויה בסיוע בינלאומי ובנשק כזה או אחר. כלומר, היכולת של עם ישראל במלחמה תלויה בחיבור שלנו אל השליחות האלוקית, ומשם נקבל כוח אין-סופי ונוכל להרים את קרן ישראל, לקדש שם שמיים ולהחזיר את כל החטופים הביתה בשלום ובקידוש השם".

צביקה: "מדינת ישראל צריכה לטפל בסוגיות העומדות על הפרק מתוך ראייה לאומית. במצב מלחמה כל העם הוא גוף אחד עם איברים רבים, שכולם נלחמים כדי שהגוף ימשיך לחיות. כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, אנו העם צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. האויבים שלנו מוסרים את הנפש, ואנחנו לא יכולים להיות פחות מהם. כל המצב הלא נורמלי הזה קורה מפני שאנו שידרנו חולשה במשך עשרות שנים בהפקרת אדמות מולדת ובהכלת הטרור, ואם נשדר חוזק לא יקרו דברים כאלו".

אתה חושב שזה תלוי רק בצמרת הביטחונית או גם בנו, האנשים הפשוטים?

"זה מתחיל בחינוך מתחילת הדרך. אם הילדים של אויבינו מתחנכים על רצח של יהודים, אז אנו נחנך את ילדינו על הרעיון של עם ישראל בארץ ישראל. כלומר, אנחנו לא יכולים להיות בנחיתות מול האויב שלנו. כשם שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת אמצעי לחימה וטכנולוגיה, קל וחומר, שאי אפשר להיות בנחיתות מבחינת התודעה והרוח. לכן, אנו חייבים לחנך את ילדינו למהות ולחשיבות של ארץ ישראל עבור עם ישראל, ולהכיר את החובה ואת הזכות על הארץ שלנו".

דיצה: "אני זועמת על כך שהשתחררו לפניו בדואים, ערבים ובעלי אזרחויות זרות. איך יכול להיות שמי שנתן את הדם שלו למען המדינה נמצא אי שם בלב עזה? זה מעליב ומזעזע"

צביקה: "אמרתי לראש הממשלה שיחבק את המשפחות ויקשיב להן, אבל בסוף שיעשה מה שטוב לעם ישראל"

אם ילד מרכיב משקפיים והם לא במספר שלו, אז זה לא מעניין אותו אם הם של גוצ'י ושהמסגרת שלהם עולה אלפיים שקל

הדבר החשוב שכל הורה צריך לזכור לפני שהוא רושם את הילד שלו לישיבה – אבינועם הרש

כשהייתי מחנך כיתה ו' בירושלים, ניגש אליי אב וסיפר לי שהיה באספת הורים לקראת הישיבות התיכוניות שנמצאות באזור, והוא ואשתו מתלבטים קשותבבין כמה מוסדות.

"תראה", אמר לי האבא, "מוסד אחד נחשב בעל רמה לימודית גבוהה יותר. אני מכיר במקרה את המשפחות שהולכות לשם – כולן משפחות מצוינות שחשובים להן ההישגים הלימודיים. אשמח מאוד אם הבן שלי ילך לישיבה כזו".

"אוקיי, אז מה הבעיה?"

הוא פלט אוויר ואמר לי: "אני מכיר את הבן שלי, ואני יודע שהוא חיה חברתית, ולכן אולי דווקא תתאים לו ישיבה שנחשבת פחות הישגית אבל עם הווי חברתי מפותח יותר".

ניסיתי להבין לאן הוא חותר ועדיין לא הצלחתי. עניתי לו: "אוקיי, אז תשלחו אותו למקום שיהיה לו בו טוב והוא יוכל לממש את עצמו. למה אתם מתלבטים?"

הוא הוריד את המשקפיים שלו, החזיק אותם ביד, לקח נשימה עמוקה ואמר לי: "כי אנחנו נמצאים בחוג חברים שהרוב המוחלט של הילדים שלהם שולחים לישיבה בעלת ההישגים. זו ישיבה אליטיסטית, שידוע שכל הבוגרים שלה מגיעים רחוק. איך אנחנו יכולים לשלוח את הילד שלנו למקום שנחשב פחות טוב מבחינה לימודית?? אנחנו רק מקווים שהוא יצליח להתקבל לשם עם הציונים שלו…".

"תגיד", שאלתי אותו, "מה אתה חושב יקרה לילד שלך אחרי שהוא יתקבל לשם?"

הבעת חוסר אונים עלתה על פניו. הוא מלמל ספק לעצמו ספק אליי: "וואלה, שאלת את שאלת מיליון הדולר. אין לי מושג… או שהוא ישרוד שם או שהוא פשוט ילך לאיבוד ויקרוס אל תוך עצמו".

"שווה לכם לקחת את הסיכון הזה?"

"לא יודע", ענה לי, "מרגיש שבינתיים אנחנו הלכנו לאיבוד… מה אתה מציע לנו לעשות?"

"אני הייתי חושב קודם כל מה יעשה טוב לילד שלי", עניתי. "באיזה מוסד הוא יוכל לפרוח. אם אתה שם עציץ שצריך אור במקום מוצל עם פרקט שעולה מיליון דולר, בסופו של דבר העציץ ייבול כי הוא נמצא במקום שלא טוב לו. ישיבה תיכונית היא כמו משקפיים: אנחנו לא מסתכלים על המותג, אלא על המספר – מתאים לילד או לא מתאים לילד. אם ילד מרכיב משקפיים והם לא במספר שלו, אז זה לא מעניין אותו אם הם של גוצ'י ושהמסגרת שלהם עולה אלפיים שקל. הוא פשוט לא יראה טוב".

כעבור כמה שבועות האבא הזה התקשר אליי, ואמר לי שהודות לשיחה איתי הוא ואשתו החליטו לרשום את הילד שלו לישיבה שנחשבת פחות חזקה ויוקרתית, אבל שיש בה הרבה יותר שעות חברתיות.

בפעם הבאה שנפגשנו זה היה בסניף של 'רמי לוי' ליד הגבינות הקשות. הוא חייך ואמר לי שהילד שלו פורח: "אומנם אין שם מיליון מגמות עם שמות מפוצצים עטופות בנייר פצפצים, אבל הילד שלי שמח וקשור מאוד לישיבה שלו. מצידי, שיעשה בגרות פחות זוהרת עם פחות יחידות, אבל שירגיש שמח ".

מאז המקרה הזה, אני ממליץ בכל פעם להורים שבאים להתייעץ איתי לגבי בחירת ישיבה או אולפנה:

הורים יקרים, אל תנסו להגשים את החלומות שלכם דרך הילדים.

תשאירו את המותגים למשביר לצרכן או לסיילים של סוף העונה, ותזכרו שישיבות ואולפנות הן בדיוק כמו משקפיים: אמורות להתלבש על הנשמה והאישיות של הנער/ה כדי לגרום להם להצמיח כנפיים ולקבל את מנת האור שכל כך נחוצה להם.

מעבר לכך, ילד שלא ירגיש טוב מבחינה רגשית וחברתית, ממילא גם לא יהיה פנוי ללמידה.

בהצלחה!

לפנינו מניפסט המתאר את היווצרותו של עם ישראל עד כה דה-יורה

מניפסט דה-יורה – חזות

עיון בברכת יעקב מעלה כי אין בפנינו ברכה במובנה הרגיל. בחלק משבטי יעקב הוטחו דברים קשים, שבמבט ראשון קשה לכנותם ברכה. תמצות נושאי הברכות מעלה כי בפנינו טקסט נשגב של איחולים בנושאי ביטחון, שפע כלכלי, חלוקת ירושה, צוות לתפקידים, עידוד וביטחון, זכויות ודברי נבואה. כיצד, אם כן, ניתן להכניס את כל הברכות הללו תחת נושא אחד? סופר 'דברי הימים' מצביע על מאבק הבכורים שצריכים להתחלק בין בכורה, כהונה ומלכות כנושא המרכזי: "וּבְנֵ֨י רְאוּבֵ֥ן בְּכֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֘ כִּ֣י ה֣וּא הַבְּכוֹר֒ וּֽבְחַלְּלוֹ֙ יְצוּעֵ֣י אָבִ֔יו נִתְּנָה֙ בְּכֹ֣רָת֔וֹ לִבְנֵ֥י יוֹסֵ֖ף בֶּן־ יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א לְהִתְיַחֵ֖שׂ לַבְּכֹרָֽה: כִּ֤י יְהוּדָה֙ גָּבַ֣ר בְּאֶחָ֔יו וּלְנָגִ֖יד מִמֶּ֑נּוּ וְהַבְּכֹרָ֖ה לְיוֹסֵֽף" (דברי הימים א, ה, א).

התשובה, לדעתי, מצויה בפסוקים הפותחים את ברכת יעקב אבינו ובאלה המסיימים אותה. בפסוקי הפתיחה אנו מוצאים: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". בפסוקי הסיכום אנו מוצאים: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם".

שלושה סגנונות של זימון: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם". כנגדם, שלושה סגנונות של סכום הברכות: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אתם".

שלושת התיאורים הללו (זימונים וסיכומים) אינם זהים בלשון, בגוף הפונה ובתוכן. אין כאן חזרה לירית בסגנון שירה, אלא מסרים מקבילים ומשלימים המתארים את הברכות ברבדים שונים.

הרובד הראשון הוא רובד עובדתי-סיפורי. ברובד זה אכן מזמין יעקב את בניו להתאסף כדי להגיד להם את דבריו. זימון זה מסוכם בלשון התורה כך: "וזאת אשר דיבר להם אביהם". מן הסתם, מלאכת איסופם היוותה בעצמה אתגר, כדברי התנחומא על אתר: "אמר ר' תנחומא מכאן שהיו מפוזרין וכינסן ברוח הקודש". המזמן הוא יעקב והמזומנים הם בניו. דיבר, הוא לשון קשה.

הרובד השני הוא הרובד העובדתי מנקודת המבט המשפחתית, "הקבצו ושמעו בני יעקב". הפונה הוא יעקב (לא רק אביהם), והם מתבקשים להתקבץ. להתקבצות יש ערך נוסף על פני האסיפה. בני יעקב מתבקשים להתנהג כקבוצה אחת ולא כבודדים שזומנו מרחבי ארץ גושן. וכדברי רש"ר הירש על אתר: "האספו אינו זהה עם הקבצו; … 'אסף' פירושו: להוציא דבר מתוך חוג זר, ממקום שאינו ראוי לו, ולקלוט אותו במקום הראוי". ברובד משפחתי זה מסכמת התורה, למרות התרשמותנו הראשונה את כל ניסוחי יעקב, כברכה: ויברך אותם. הפנייה כאן אינה אל בניו סתם, אלא אל בני יעקב. ניסוחים אלו נדרשו על ידי חז"ל כמבטאים את ההכרה העמוקה שאליה הגיע יעקב אבינו על ערש מיטתו. למרות חטאי חלק מן האחים, בסופו של דבר אף אחד לא נגרע ממשפחת יעקב: "אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (בבלי פסחים נו, א).

הרובד השלישי הוא הרובד ההיסטוריופי, "ושמעו אל ישראל אביכם". כאן ההתייחסות אינה לבנים, אלא לבני ישראל. הם מתבקשים לבצע פעולת שמיעה, כלומר הבנה עמוקה של המציאות. הפונה הוא ישראל ולא יעקב, הכינוי המאטפיזי של הלאום היהודי. סיכום הפנייה הנבואית הזו הוא השיא והמקור לפענוח הברכות: "'איש אשר כברכתו ברך אתם', וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם אתו אין כת' כאן, אלא ויברך אותם, למה כן, אלא בשביל שנתן ליהודה גבורתו של ארי, וליוסף גבורתו של שור, ולנפתלי קללתו של איל, ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, כללן באחרונה איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי פרשה צז). בתמצית ובניסוחו של המלבי"ם על אתר: "וזה שכתוב 'איש אשר כברכתו ברך אתם', שברכת כ"א הוצרך לצורך הכלל".

לפנינו מניפסט המתאר את היווצרותו של עם ישראל עד כה דה-יורה. התשתית המשפחתית והשבטית מוכנה. איש לא נפקד. התכונות הייחודיות של חלק מן השבטים הנמצאים אצלם בעצימות גבוהה, ישמשו גם את שאר השבטים אבל במינון הנכון. ברכתו של משה רבנו בפרשת 'וזאת הברכה' תהיה המניפסט המתאר את היווצרותו של עם ישראל דה פקטו.

עלילות שמשון בעזה – הרב ד"ר רונן לוביץ

מבין השיטין של פרשת 'ויחי' מבצבצת דמותו של הגיבור היהודי המופלא ביותר, שמשון, שעלילות גבורתו התרחשו בעיר עזה ובסביבתה. יעקב ברך את בנו דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ… יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ… הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". חז"ל פירשו שהברכה מכוונת לשמשון, המנהיג המובהק שיצא משבט דן. רש"י: "על שמשון ניבא נבואה זו, שכן הוא 'ידין עמו' – ינקום נקמת עמו מפלשתים". יעקב דימהו לנחש המפיל סוס ורוכבו מאחור בלא שנגע בו, וכך שמשון הרג בפלישתים במותו כשלפת את עמודי התווך של בניין הממשל העזתי. אמירת יעקב: "לישועתך קויתי ה'" מתפרשת כתפילה על סופו של שמשון שהפלישתים ניקרו את עיניו, ולבסוף מת עם הפלישתים שהמית.

מעת שהחלה תקופת התחייה של עמנו, דמותו של שמשון הייתה סמל של כוח ועוצמה יוצאי דופן של גיבור הלוחם באויבי ישראל. שמשון הועלה על נס בספרות ובשירה, ביחידת 'שועלי שמשון', באגודות ספורט, ועוד.

המסורת היהודית, לעומת זאת, רואה בשמשון נזיר אלוקים ששאב את כוחו מרוח הקודש. הגמרא אומרת "שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט, ב), והרמב"ם מסביר שהמילים שנאמרו על שמשון: "'ותצלח עליו רוח ה' מציינות מדרגה התחלתית של נבואה" (מו"נ ב, מה). רבי יוחנן אף דימה את שמשון מבחינות מסוימות לבורא עולם. לדבריו, שמשון היה דן דיני נפשות כדיין יחיד כמו יחידו של עולם, והיה מוציא להורג כה' – בלי הוכחות וראיות. הוסיף, ש"שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: 'כי שמש ומגן ה' א-להים', וכמו שהקב"ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון מגן בדורו על ישראל" (סוטה י, א).

לפיכך, אין להתפלא שכאשר ראה יעקב אבינו את שמשון בעיני רוחו הוא סבר "שהוא מלך המשיח שגאולה מגעת בימיו", אולם "כיוון שראה שאף הוא עתיד למות קרא: 'לישועתך קויתי ה'" (ב"ר, צח, יד). ייתכן שהרעיון שיעקב חשב  ששמשון יהיה משיח שואב חיזוק גם מכך שיעקב דימה אותו לנחש, ונחש = משיח בגימטרייה. בפועל, הישועה שהצליח שמשון להשיג הייתה  מוגבלת, "ישועת נחש ושפיפון", כלשון הרמב"ן.

מדוע באמת לא הפך שמשון למשיח? כיצד לא עלה בידיו להביא ישועה רחבת היקף, כפי שניתן לצפות ממי שניחן בעוצמות פיזיות ורוחניות כה גדולות, ואף זכה לרוח הקודש? מתברר, שלאורו הגדול היה גם צל, ולעוצמתו האימתנית היו לו גם נקודות חולשה. על חולשה בולטת הצביעו חז"ל, והיא ששמשון הלך אחר עיניו ומרד בעיניו (סוטה ט, ב). חולשה אחרת הייתה בכך שהתהלל בגבורתו לאחר שהיכה בלחי החמור אלף איש (דעת זקנים מבעלי התוספות). נראה שהבעייתיות הגדולה ביותר בפעילות שמשון עולה בברור מן המקרא, והיא ששמשון פעל לגמרי לבדו, וגם בכך דמה לנחש שתמיד "הולך יחידי" (רד"ק). פעילותו העצמאית הייתה כה מנותקת מהעם עד שהייתה לצנינים בעיני שבט יהודה, והם גמרו אומר להסגירו לפלישתים.

גבורת שמשון באה לקיצה בעיר עזה, שבה אמנם פעל גדולות, אולם בה גם היו ירידותיו הרוחניות. על: "ויורידו אותו עזתה" אמרו חכמים: "תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה" (סוטה, שם). קלקול זה הביא לדברי התרגום הירושלמי לכך שמיחסיו עם בנות פלישתים נולד הפלישתי העוין הגדול מכולם, גוליית. ייתכן שמעידותיו של שמשון היו נמנעות לו ידע לרתום אליו את העם, לסחוף צבא ולא לסחוב הכל על כתפיו לבד.

עם זאת, שמשון הצליח להשיג בעזה לדברי הירושלמי: הרתעה ושקט של 20 שנה לאחר מותו (סוטה א, ח), אחרי שהפיל את הבית על ראשי הפלישתים. אם אנו נשכיל לשמור גם על איחוד כוחות והסכמות רחבות, אולי נזכה להשיג הרתעה בעזה, ותשקוט הארץ 40 שנה.

ציר התקווה – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני

יש שאני פוגשת אנשים על סף קריסה נפשית. הם אינם שונים ממני ומחבריי, אך נקלעו לשבר גדול. "אין לי יותר כוח. אני לא רואה את הסוף של המצב הזה",  "אני כבר לא יכול/ה לשמוע כל בוקר עוד שמות של חללים", "הוויכוחים האינסופיים בטלוויזיה, ההבטחות, הדאגה לחיילים… הכל גורם לי לרצות לברוח מכאן, ואין לי לאן…".

אני מקשיבה, מזדהה עם רוב האמירות ומציינת שמן הדברים עולים הרבה אובדנים. כעת הוא/היא מונים אותם בפניי: אובדן אמון – בממשלה, ביכולת כוחות הביטחון לתת מענה לכל אזרח במצוקה, ביכולות המודיעין; אובדן תחושת הביטחון בבית, אובדן הבית למפונים, אובדן השגרה, אובדן כלכלי, אובדן החיים של אהובים, אובדן הכחשת אפשרות המוות שלנו עצמנו ועוד. דבריהם גורמים לי להושיט יד ולרצות להעניק חיבוק.

ואז אני שואלת בזהירות: "ומה עם התקווה?"

שקט מושלך בחדר.

אז אני מציעה לשרטט ציר המתחיל במילים "פעם, לפני המלחמה" ומסתיים במילה "בעתיד", ומבקשת מהיושב מולי לתאר לי את התקווה או את הטוב שאליו הוא נכסף. איך הוא נראה, נשמע, מרגיש, ולמקם על הציר מתי הם נחוו, עם ציון תאריך.

אני מבררת בעדינות אם נמצאו תקווה או טוב עכשיו, בתקופת המלחמה, ואם כן – מתי ומה היו הנסיבות. בהמשך אשאל האם הוא/היא מאמינ/ה שאי פעם בעתיד יחושו שוב תקווה. אם התשובה היא "כן", אנו משרטטים את קווי המתאר של אירוע פוטנציאלי או זמן אפשרי בעתיד.

"ציר התקווה", אני מכנה את התרגיל. ציר המזכיר לנו שחווינו בעבר שפע וזכינו לחיבור רגשי עמוק לחיים ולאפשרויות הצפונות בהם. ציר הרומז שישנה אפשרות שנזכה לחוות זאת גם בעתיד. במפגש אנו דנים בטענה שאם החזקנו בעבר בתקווה, הרי שיש לנו גן עדן להתגעגע אליו, ומצבנו טוב בהרבה ממי שאינו יודע למה הוא נכסף. תפיסות פילוסופיות שונות טוענות כי כאבו וגעגועיו של האוהב לאהוביו, הינה הוכחה לעוצמת האהבה שיש בו ובקשר.

לא בכדי, נבחרה שירת "התקווה" להיות לנו להמנון. מניסיוני המקצועי, אני מוצאת שאנו יצורים מלאי תקווה. וגם אם היא, בדומה לבורא העולמות, מתכסה ונסתרת ונדמית כאובדת, היא תשוב ותתגלה, "אֲבָל בֶּאֱמֶת, אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ (מצוי) הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…" (ליקוטי מוהר"ן ו נ"ו ג').

מפגשים אנושיים אלה מעוררים בי תקווה.

מורל החיילים הוא שיקול משמעותי בדיני מלחמה, ובכוחו להתיר פעולות האסורות בשגרה

חסד של אמת – הרב מאיר נהוראי

לפני פטירתו מבקש יעקב מיוסף: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". לדעת רש"י, המילים חסד ואמת מכוונות לקבורת המת: "חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". כאשר אין ציפייה לגמול או לטובות הנאה עבור החסד שניתן, הוא יותר אמיתי. השילוב שבין החסד לאמת הוזכר כבר על ידי אליעזר עבד אברהם, בעת שביקש את רבקה ליצחק: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי…". דבריו של אליעזר נאמרו בהקשר לשידוך ולא לקבורה, ומכאן שההקשר של חסד ואמת רחב יותר. אליעזר סבור שמתן האישור לרבקה ללכת לארץ ישראל משקף שילוב שבין החסד לאמת. לכל אחת מהמידות משמעות משלה, וסוד הקסם הוא בחיבורן ובשילוב שביניהן. מחד גיסא, האמת מייצגת את שורת הדין; מאידך גיסא, החסד בא לידי ביטוי בעשייה  המפליגה מעבר למתחייב – לפנים משורת הדין. האהבה והחיבה לזולת מאפשרות את השילוב שבין החסד לאמת. יש לשאוף לשילוב נכון שבין המעשה הטוב למעשה הצודק במיזוג נכון. זו דרך מורכבת שיש בה הליכה בדרכיו ובמידותיו של הקב"ה: "אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת…". 

האמת הנדרשת מאיתנו היא אמת אנושית המתחשבת בצורכי הזולת. מאז החל הטבח בשמחת תורה, רבים עסקו ועדיין עוסקים, גם תוך כדי קרבות, בחסד של אמת. בחיפוש אחר נרצחים או חללים בקרבות, בזיהוים ובהשתדלות לצמצם את יגון המשפחות ולהביא את יקיריהן לקבר ישראל מוקדם ככל שניתן.

את ההשראה למסירות נפש זו ניתן לקבל מהמלחמה שנערכה בין ישראל לפלישתים. באותה מלחמה נפלו שאול ובניו, ואנשי יבש גלעד באו בחשכת ליל וחילצו את הגופות. מצד שני, ייתכן שמבצע החילוץ של שאול היה מקרה ייחודי, שכן היה מדובר במלך ישראל,  שהיותו מוטל בביזיון זו פגיעה קשה באומה כולה, ושמא רק במקרה כזה ניתן לסכן חיים. 

ככלל, אין לסכן חיילים בשביל לטפל בחללים או להחזיר ארצה חטופים מתים. מצד אחד, כבוד הבריות וקבורת המת דוחים מצוות מהתורה, ומנגד אין זה דוחה פיקוח נפש של חיילים – ולכן אין להכניס חיילים למקום סכנה כדי לקיים מצוות קבורה.

אולם, ישנם כמה מצבים שהדבר מותר. לדוגמה, בתחילת המלחמה כאשר היה חשש שייחטפו גופות לעזה או כאשר עלולה להיות פגיעה מורלית לחיילים בחזית, בזמן שהם רואים את חבריהם הרוגים בשטח ללא ניסיון חילוץ. מורל החיילים הוא שיקול משמעותי בדיני מלחמה, ובכוחו להתיר פעולות האסורות בשגרה. אולם, יש לשקול בזהירות את סיכון החיילים גם אם נעשה להעלאת מורל הלוחמים.

הלוחמים יצרו פקק תנועה מכוון בכביש הראשי, כדי למנוע מהתגבורת הבריטית להגיע לתחנה

אריות המשטרה – יעקב ספוקויני

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה  וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" [מט, ט-י].

מדוע נבחר יהודה למלכות? אברבנאל כתב ארבע סיבות לבחירה, לפי הנביאים וחז"ל: א. "יהודה אתה יודוך אחיך" – אחיך מודים בעליונותך ואינם מקנאים בך, כמו ביוסף. ב. "ידך בעורף אויביך" – כל אויביך ינוסו מפניך, וכמאמר דוד "ואויבי נתת לי עורף", תצליח במלחמותיך עד שאויביך יפנו לך עורף ויברחו. ג. "מטרף בני עלית" – מרומם ונעלה על אחיך מבחינה רוחנית ומוסרית – אינך פחז כראובן ולא כלי חמס כשמעון ולוי. ד. "שנמצאת בך מידת הקיום והעמידה בגבורה רבה כאריה… וזהו 'כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ'" – יש בך כוח הקיום לעמוד בגבורה מול כל האויבים.

גור אריה יהודה היה גם ביטוי לעוצמת מאבקו של אצ"ל באריה הבריטי. ברמת גן, מול תחנת המשטרה, מוצבת אנדרטה בדמות פסל שני האריות, מעשה ידי חנה אורלוף. בעזרת נעיצת ציפורניים, האריה הקטן, היהודי, מתגבר על האריה הגדול – הבריטי. האנדרטה נבנתה לזכר ארבעת לוחמי האצ"ל שנפלו בהתקפה על משטרת רמת גן [1946].

תוכנית ההתקפה על המשטרה הבריטית הייתה נועזת במיוחד. היא נועדה להשתלט על מחסן נשק ענק בבניין. 40 לוחמים גויסו למשימה. הם חולקו לארבע קבוצות: אחת, חסמה את הכביש דרך פ"ת, ליד קולנוע רמה; השנייה חסמה את אותו הכביש בצד השני – את צומת הכניסה לבני ברק; השלישית, קבוצת "סבלים" בראשותו של דב גרונר, הייתה אמורה להעמיס את הנשק למשאית שחיכתה ברחוב; הקבוצה הרביעית הייתה הקבוצה הפורצת.

ההתקפה החלה בצוהרי היום, בדרך תחבולה. לוחמי האצ"ל התחפשו לחיילים בריטים, והם הובילו את קבוצת הסבלים במסווה של אסירים ערבים המובלים כביכול למעצר בתחנה. השומר בכניסה אכל את הפיתיון והכניס את המשאית פנימה. מייד בכניסתם שלפו הפורצים נשק והובילו את השוטרים הבריטים שבמקום אל תאי המעצר. אחד הלוחמים, ישראל פיינרמן, התמקם מחוץ לבניין עם מקלע, לחיפוי.

למרות התכנון המבריק, נתקל הכוח בשתי בעיות: הראשונה, אחד השוטרים, שראה את הלוחמים המחופשים לערבים, הזעיק תגבורת בקשר; השנייה, המפתח למחסן הנשק לא נמצא והלוחמים נאלצו לפוצץ את הדלת כדי לחדור פנימה. השוטרים שהיו בצד אחר של הבניין שמעו את קול הפיצוץ ונזעקו למקום. התפתח קרב יריות. בינתיים הספיקו לוחמי אצ"ל להעמיס תחת אש, בתוך עשרים דקות, את מרבית הנשק והתחמושת למשאיתם. השלל כלל מקלעים ורובים, מטולי רימונים וכדורים לרוב.

החסימה ליד רמה הייתה מוצלחת. הלוחמים עצרו את כל כלי הרכב הנוסעים בכביש הראשי ויצרו פקק תנועה מכוון כדי למנוע מהתגבורת הבריטית להגיע משרונה לתחנת רמת גן. המקלען פיינרמן פגע בכמה שוטרים בריטים אשר ירו על הלוחמים, עד שנפגע ונהרג. תגבורת בריטית שהגיעה מפ"ת, הצליחה לעקוף את החסימה בצומת בני ברק והגיעה למקום. הלוחמים קיבלו הוראת נסיגה ויצאו מהצד האחורי של התחנה. רובם הספיקו להגיע אל המשאית ולברוח. הנשק והתחמושת הוטמנו בבורות שהוכנו מראש. ברם, במהלך הנסיגה נהרגו שני לוחמים: יעקב זלוטניק זהבי, מפקד המבצע, ויצחק בילו פילו, שהפיל את עצמו על פצצה כדי להציל את חבריו. דב גרונר הבין במפתיע שחבריו השאירו חומרי נפץ מאחור. הוא מיהר לחזור ולאסוף את חומרי הנפץ, ואז נפצע קשה מכדור בלסת. הוא נתפס בידי הבריטים, נדון למוות והוצא להורג כשנה אחר כך בכלא עכו.

הפסלת הצרפתייה חנה אורלוף נבחרה בידי ועדה ציבורית ליצור את האנדרטה לזכר לוחמי האצ"ל שנפלו בקרב זה. היא שאבה השראה מגבורת הלוחמים ובעיקר מעוז רוחו של גרונר. בעיניה, האריה הצעיר סימל את לוחמי האצ"ל הצעירים מול האריה הבריטי הקשיש.

הצבת האנדרטה נתקלה בהתנגדות של כמה מחברי מועצת העיר. בעיניהם, נחשבו אנשי אצ"ל לטרוריסטים. ראש העיר רמת גן דאז, אברהם קריניצי, הכריע לטובת הצבת האנדרטה באמרו: "בוודאי ישנם לכל אחד מאיתנו חשבונות פוליטיים, אולם חושבני שאף אחד מאיתנו לא יתווכח על אישיותו של דב גרונר, אשר הקריב את חייו בצורה כה נועזת למען המולדת" [ארכיון טקסטים].

בימים אלה נלחמים חיילינו כאריות מול האויב על הגנת המולדת. נתפלל שתתקיים בהם הברכה, "וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" – מי שמקהה שיניהם של עמים ואויבים ומתגבר עליהם [אברבנאל].

Yaakovspok1@gmail.com

הדוגמה הקלאסית היא אדם עם חיבה לדמים, שיכול לבחור אם להיות רוצח או רופא מנתח

הצד החיובי של הוויכוח – קובי פרידחי

יעקב שוכב על המיטה לפני מותו וקורא לבניו כדי להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים. היינו מצפים שבשלב זה של חייו ייתן יעקב לילדיו ברכה, אך הדבר אינו כך וחלק מהבנים זוכים למילים קשות. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

אם הספקנו לשכוח כיצד שמעון ולוי נקמו את נקמת אחותם דינה והרגו את שכם על יושביה, יעקב זוכר היטב. הוא זיהה את התכונה המרכזית של שמעון ולוי והבין כי יש להם כוחות גדולים, אם רק ירצו הם יוכלו אפילו "לעקור שור" ולכן כדאי לפזרם בישראל, לא לתת להם לצבור כוח במקום אחד.

כוח וקנאות, שאפיינו את שמעון ולוי במעשה דינה, חוזרים שוב מאות שנים לאחר מכן במסע במדבר. פנחס, נציג שבט לוי, קם בקנאות להרוג את נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא, אשר זנה את האישה המדיינית מול כלל ישראל. כבר בשלב זה נראה ששמעון ולוי משמרים את תכונתם הבסיסית, אבל לוקחים כל אחד כיוון אחר.

כך, גם נבואתו של יעקב מתגשמת ושני השבטים נפוצים בישראל. שבט לוי לא מקבל נחלה משלו אלא מפוזר בין שבטי ישראל, אך תופס מקום של כבוד כשבט המייצג קדושה וקשר לקב"ה. שבט שמעון, לעומתו, נטמע ומתערבב בנחלתו של יהודה עד כדי כך שמאבד את זהותו העצמאית.

מסיפורם של שמעון ולוי ניתן ללמוד שלאדם אכן יש נטייה טבעית, כזאת שגורמת לו ללכת לכיוון מסוים, ליהנות מפעילויות מסוימות ולהצליח בתחומים מסוימים. יחד עם זאת, לאדם יש את יכולת הבחירה לאיזה כיוון לתעל את האנרגיות הנפשיות הללו. שמעון ולוי היו יחד, אחים, קיבלו את אותו גורל מוכתב מראש בברכתו של יעקב, אבל גדלו ולקחו כל אחד את גזירת הגורל שלו לכיוון אחר.

הדוגמה הקלאסית היא אדם עם חיבה לדמים, שיכול לבחור אם להיות רוצח או להיות רופא מנתח – החלטה שתלויה מאוד בחינוך שהוא מקבל ובבחירה החופשית בטוב או ברע. עם זאת, כשמדברים על שבט שלם, קבוצה חברתית או תרבות – הבחירה נהיית תהליך מורכב אף יותר.

דוגמה אחת שאני חושב עליה בימים אלו היא הנטייה הטבעית שלנו כעם ישראל, להתווכח. זו תכונה המושרשת עמוק בתוכנו, ובכוחנו כחברה להחליט לאן לקחת אותה – כדי לריב ולהתנצח או כדי לברר מתוך אחדות את האמת והצדק.

הרגש האלם – הרב אבי רזניקוב

כל מי שחי בעולם הזה יודע שאנשים שונים אלה מאלה באינטליגנציה שלהם, באומץ, בהגינות ובטוב הלב. אם כך, מה עלינו לעשות במקרים שבהם הקנאה מכוונת כלפי אותם אנשים אצילים וכישרוניים יותר מאתנו, במקרים שבהם קנאה היא דרישה לשוויון בלתי אפשרי? ולמה הקנאה משפיעה באופן הרסני יותר מאשר כעס, עצלות, חמדנות או תשוקה?

פרשת "ויחי" מסיימת את חומש בראשית. בפרשתנו יעקב קורא לבניו לפני מותו, ורוצה לברכם, "וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם … הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית מ"ט, א'-ג'). במהלך כל ספר בראשית אנו קוראים על יריבות בין אחים. יעקב מודע למשמעות הקשה של הפלייה בין אחים. בשעה שהוא אהב את יוסף מכל בניו, הדברים הידרדרו עד לניסיון הריגת יוסף. מדוע הוא מקדיש לכל אחד מן הבנים את תכונות האופי המאפיינות אותו ומבדילות אותו מן האחרים? וכן, מדוע כאן הוא רוצה להשמיע בפני האחים, מי הוא האח הנבחר, מי יהיה המנהיג, ומי נדחה? הרי זה יגרום עלול לגרום לעוד מריבות ושנאה בין האחים? בפרשתנו מופיעה גם ברכת יעקב למנשה ולאפרים לאחר שיוסף מציג את בניו בפני אביו ומבקשו לברכם. יוסף מקפיד להעמיד את בניו לפי גודלם – את מנשה הוא מעמיד לימינו של אביו ואת אפרים לשמאלו. כאשר יעקב-ישראל מברכם הוא משכל את ידיו ומחליף בין הבכור לצעיר. יוסף ממהר לתקן את מה שנראה בעיניו כטעות. יוסף חווה על בשרו את התוצאה המרה של קנאת אחים בעקבות יחסו המועדף של אביו כלפיו. הוא חושש שהעדפת אפרים תוליד קנאה בין בניו. מדוע חוזר יעקב לאותן המחוזות שהביאו למריבה כל כך קשה במשפחה?

יעקב אינו מפלה אלא מתאים את הברכה לאישיותו, ליכולותיו, למסוגלותו ולהתאמתו של הבן המסוים לייעודו ולתפקידו בחיים. לא כולם צבועים בצבע אחד. כך לדוגמא אומר יעקב, ראובן- למרות העובדה הפורמלית שאתה בכורי מבחינה כרונולוגית, רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אבל  האופי שלך "יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר". ראובן נדחה מן הבכורה בידי יעקב על שחילל יצועיו ושכב עם פילגשו בלהה. וכפי שרש"י מפרש, "הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, ימנע  ממך המנהיגות שתוענק ליהודה המותאם למנהיגות ולבכירות".  יהודה גם הוא מחלל את יצועי בנו כשהוא בא על כלתו משני בניו המתים והיתה מיועדת לבנו השלישי. אולם בעוד יהודה מודה בחטאו ואומר "צדקה ממני", אצל ראובן עומד החטא לרועץ, מה שמביא לדחייתו מן הבכורה.גם בעת בקשתם מיעקב לשלוח איתם את בנימין ניצח יעקב, לעומת ראובן המציע "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (שם, מ"ב, ל"ז). רש"י בשם חז"ל מכנה את ראובן בכור שוטה, להפסיד את הנכדים?! יהודה, לעומתו, אומר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (שם, מ"ג, י"ט). אני לוקח אחריות.

כך גם זבולון המיועד להיות סוחר, "ְזבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן", ואחיו יששכר  מיועד להיות עוסק בתורה, כפרושו של רש"י "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה".

אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". מדוע נבחרו אפרים ומנשה שהברכה החשובה והמסורתית הזו תתייחס אליהם, ולא אל שלושת האבות?! ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. מנשה מקבל באהבה את מעשיו של הסב וגם אפרים שותק ולא טוען דבר כלפי אביו המבקש לשנות את מעשיו של ישראל סבו. אפרים ומנשה מלמדים אותנו מהי אהבת אחים אמיתית המתגברת על יצר הקנאה והתחרות ולכן ראויים הם שלדורות יתברכו בהם ילדי ישראל.

זו אולי משמעות הפסוק, בסיום הברכות  "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (שם, מ"ט, כ"ח). כל ברכה של כל אחד בפני עצמו, וכל תוכחה של שבט אחד, היא משמעותית לכולם. ברגע שכל כוח יעמוד על מקומו, יוכלו כל עם ישראל לבנות את בניינם.

עומק העניין הוא, שלא רק שכל אחד יש לו את התפקיד שלו, אלא שכל אחד צריך שהשני יעשה את התפקיד של השני, בשביל שיהיה לו טוב, ורק כך כל עם ישראל יזכה לברכה.

האחים אינם בטוחים באהבת יוסף גם לאחר ההתפייסות שלו איתם, יוסף אומר לאחים, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". המחשבה האלוקית טובה היא, והיא שהביאה אתכם להכרה שטעיתם.

 חז"ל לימדו אותנו, "גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תחרות ולא מחלוקת"  (דרך ארץ פר' שלום ה"ח). יעקב מלמד את בניו שהכרה זו אינה רק נחלתם של המלאכים, החיים בעולם בו אין לא אכילה ושתייה ולא תחרות. הרעיון המגולם מאחורי "ועמך כולם צדיקים" הוא שאין מדובר רק באדם אחד, זהו תהליך הדרגתי ואיטי שהחל בברכת יעקב. אנחנו מקנאים רק במי שחי אתנו ולצידנו וככל שהקרבה גדולה ועמוקה יותר, כך גדל פוטנציאל הקנאה. מצב של אחווה, אהבה ורֵעוּת שהוא דווקא מצע פורה לשנאה וקנאה, אך הוא גם עשוי להיות דווקא המקור לברכה גדולה המרבה שלום בעולם, כאפרים ומנשה שלא קינאו איש באחיו.

גם אנו משגרים אנרגיות של ברכה לחיילינו, ומאחלים להם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים"

וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל – אבי רט

חייו של יעקב אבינו היו מלאי משברים. עוד בהיותו ברחם אמו, נאלץ להתמודד ולהיאבק מול אחיו עשיו, ומאז ועד יומו האחרון עבר טלטלות ועמד פעם אחר פעם באתגרים גדולים בארץ ומחוצה לה, בתוך משפחתו ובמעגלים הרחבים יותר. לא היה לו רגע דל בחייו, וכך בסופו של דבר הוא מגיע חולה בגיל 147 אל "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" במצרים.

בשעותיו האחרונות של יעקב, מגיעים אל מיטתו ילדיו ונכדיו כדי להיפרד ממנו ולקבל את ברכתו. כאשר נאמר ליעקב שצאצאיו בדרך אליו, מתארת התורה בשתי מילים את מה שעובר על יעקב, הוא ישראל: "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל".

בפשטות, המילים הללו מתארות מצב פיזי שבו יעקב החולה והחלש מתחזק מעט במיטתו כדי לשבת עליה, כדי שיהיה לו כוח לקבל את צאצאיו ולברך אותם. קריאה של המשך הפסוקים יכולה לתת פירוש וממד נוסף לשתי המילים הללו.

יעקב מתבונן בכל תולדותיו ובכל צאצאיו, רואה את השבטים שיהוו את העתיד והבסיס של עם ישראל לדורותיו, וזה מה שמרומם את רוחו, משמח אותו ומחזק אותו. המילים הללו "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל" באות לתאר לא רק התחזקות פיזית, אלא גם התחזקות נפשית, משפחתית, אישית ורוחנית של יעקב בראותו שב"ה נכון עתיד רב שנים, איכות ומשמעות לעם היהודי.

הרעיון הזה טמון במשפט המרגש שאותו אומר יעקב-ישראל לבנו יוסף: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹוקים גַּם אֶת זַרְעֶךָ", ובמשפט שבמובנים רבים מסכם את חייו של יעקב ואת ברכתו לצאצאיו, משפט שעד היום ובמשך אלפי שנים הורים מברכים בו את ילדיהם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

אפשר להתחזק בימים קשים אלו מגבורתם של הלוחמים בזרועות הביטחון השונות. אפשר להתחזק למראה יוזמות ההתנדבות, החסד והנתינה האזרחיות בכל רחבי הארץ, שחושפות כוחות אדירים של אהבה, ערבות הדדית ואחדות בעם ישראל-בני יעקב. אפשר להתחזק בימים אלו למראה הדור הצעיר, שכמו במרוץ שליחים, מבין שהגיע התור שלו במלחמה על עצמאות ישראל, ועושה את חלקו באופן מעורר השראה והערצה.

בימי משבר אלו של מלחמה, על כל המשמעויות שלה, גם אנו מחפשים את הדרך להתחזק, "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל". גם אנו משגרים אנרגיות של ברכה לחיילינו, הנערים האהובים, ומאחלים להם את ברכתו של יעקב: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים".

מדי כמה ימים מצפות לנו ידיעות על מחירה הכואב של המלחמה, בפתיח המצמרר: "הותר לפרסום…"

עם הנצח: הדרך הארוכה ומחירה – הרב אליעזר חיים שנוולד

לתבונה האנושית יכולת להכיר את העבר וההווה, אולם היא מוגבלת מאד ביכולתה לצפות את העתיד. היא יכולה לזהות תהליכים ומגמות, אולם הם עשויים להיות תלויים במשתנים שלא ניתן לצפות אותם ואת תוצאותיהם מראש.

האדם מעוניין לנבא את העתיד בצורה כמה שיותר ודאית, והוא מעוניין בידיעה זו מייד ועכשיו. אין לו סבלנות להמתין עד שהדברים יקרו וייוודעו. ידיעה זו תאפשר לו לתכנן ולכלכל את צעדיו בצורה נכונה, או תסייע לו להתמודד עם הקושי של ציפייה ארוכה למילוי משאלות ליבו. לא בכדי הקב"ה ברא אותנו ככאלה שניבוי העתיד סתום בפניהם. אי ידיעת העתיד מראש מדרבנת את האדם לקחת אחריות על חייו, לעשות את הדבר הנדרש ממנו, ככל יכולתו, כדי להשפיע על התוצאות בעתיד. אולם, יש כאלה המנסים לעקוף את המגבלה הזו ופונים לסוגים שונים של טכניקות מיסטיות לחיזוי העתיד, כמעט כולן הן אחיזת עיניים. אך השוק הפורח של חיזוי העתיד לסוגיו מלמד עד כמה האנושות צורכת אותו.

רבים שואלים איך תסתיים הלחימה ומתי. תקופת המלחמה היא תקופה קשה, כואבת, דאוגה ומורטת עצבים. כמעט מדי בוקר מצפות לנו ידיעות על מחירה הכואב, בפתיח המצמרר: "הותר לפרסום…". כבר בתחילת המלחמה הכינו אותנו קברניטיה מהדרג הצבאי והמדיני שמלחמה מסוג זה לא תהיה מלחמת בזק. היא תימשך זמן רב. שהאתגר יהיה קשה והמחיר יהיה כואב. אולם, אין לנו ברירה. כי האסון שאירע לנו בשבת שמחת תורה והמחדל העצום פגעו בהרתעה שלנו ומחייבים אותנו לצאת למלחמה קשה כדי לגבות את מחירה המלא מאויבנו ולהשיב את ההרתעה. אם חלילה לא נכריע בה, זה עלול להקרין חולשה שתזמין תוקפנות מצד כל אויבינו הסובבים אותנו ותסכן את קיומנו. אולם, הדברים נראים אחרת כאשר הם מתרחשים בפועל. ה'בשורות' הרעות על הנופלים והזמן המתארך, מאתגרים ומקשים. בשעה כזו אנו צריכים לחזור ולשנן לעצמנו את המשמעות המלאה של האמירה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". יש לו סבלנות גם אם הדרך ארוכה ואיננו רואים את סופה, ויש לו כוח סבל להתמודד עם מחירה הקשה.

בתוך המציאות הקשה והמחיר הכואב, אנו שואבים השראה מהלוחמים ומרוחן האיתנה של המשפחות השכולות, אצילות הרוח והעוצמה. רוח הלוחמים והמפקדים איתנה. בכל מפגש שלהם עם הקברניטים הם חוזרים ודורשים, שתינתן להם האפשרות להמשיך להילחם באויב, לעשות כל מה שדרוש וכמה זמן שיידרש עד ההכרעה והניצחון. רבות מהמשפחות השכולות גם הן דורשות מהקברניטים להמשיך במלחמה ולהכריע כדי שקורבנן לא יהיה לשווא.

אולם, לצערנו יש גם קולות אחרים, שמרפים ידיים. ישנם קצרי רוח, חסרי סבלנות, מנבאי שחורות, שמתיימרים לצפות את הבאות. למרות ההצלחות ומסירות הנפש, הם רואים רק כישלונות. במקום לתת גיבוי ורוח גבית ללוחמים, למפקדים ולקברניטים, הם בעיקר מלאים ביקורת. ככל שמתרחקים מהאסון הטראומטי בשבת שמחת תורה, הרושם שלו אצלם מתקהה, והם חוזרים להתנהלות המפלגת של ערב שמחת תורה.

פרשת ויחי היא "פרשה סתומה", אין בה מרווח המפריד אותה מקודמתה: "למה פרשה זו סתומה? וכו'. שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י בראשית מז כח, ב"ר). יעקב ביקש לגלות לבניו את עתיד קץ הגלות, אולם הדבר נמנע ממנו. מצד אחד, הגילוי מראש של קץ הגלות הארוכה עלול לגרום לייאוש; מצד שני, זה עלול לפגוע בהתנהלות ובעשייה השוטפת המתבקשת לאורך כל אותן השנים, לעשות כל מה שאפשר כדי לקצר את הגלות ולקדם את הגאולה: "כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד" (כלי יקר בשם העקידה שם, ושם הרב עראמא מבקר את בני דורו שהתייאשו מהגאולה ומההשתוקקות לשוב לארץ ישראל, כי סברו על פי הערכתם שאין סיכוי ריאלי שהגלות תסתיים בזמנם).

נמשיך לדבוק בדרך העשייה למען המטרה, בסבלנות המתבקשת, גם כאשר הדרך ארוכה ולמרות מחירה הכואב.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

לפני המלחמה התבלבלנו. לא זיהינו ולא הצלחנו לראות לעומק. בחנו את המציאות דרך עולם ההרגלים שלנו. עכשיו התפכחנו

לא "השבת השחורה" – הרב ד"ר שלום שרון

בשבת שמחת תורה תשפ"ד נתקלנו במתקפת פיגועים אכזריים ונתעבת, שבעקבותיה יצאה ישראל למערכה צבאית. בעקבות האירועים הנוראים הללו אותה שבת קיבלה שמות וכינויים חדשים. אחד השמות הנפוצים שבהם הוא "השבת השחורה". שם זה בא לבטא את אובדן האור שנכבה. זו לא הפעם הראשונה שמשתמשים בצמד מילים אלו. עד שבת שמחת תורה תשפ"ד, "השבת השחורה" היה כינוי שניתן לשבת פרשת קורח בשנת תש"ו, 29 ביוני 1946. בשבת ההיא פתח השלטון הבריטי בארץ ישראל במבצע רחב היקף נגד היישוב היהודי, שבמהלכו נעצרו רבים ממנהיגי היישוב היהודי. יותר מ-2,700 יהודים הועברו לרפיח ולמחנות מעצר בעתלית ובלטרון. אך הפעם יש כבר סוג של ביקורת, שלא נכון לקרוא לשבת "השבת השחורה". והשאלות הן: מדוע? מה באמת מפריע בשם? למי זה מפריע?

זוכר אני בתקופת הפוסט דוקטורט בארה"ב שניגש אליי מישהו ושאל אותי: מה זה דתי? עניתי לו: אני יהודי. הוא אמר לי "אתה לא נראה יהודי". שאלתי את עצמי מהו דיוקנו של יהודי שיש לו לאיש הזה בראש? כיצד הוא עיצב לעצמו בראש את המראה היהודי?

אבי יאלו כותב"אני מודע לעובדה שחלקכם יראו בזה כמשהו שהוא חסר חשיבות לנוכח גודל האסון והטרגדיה הנוראית, ובכל זאת, יש להצביע על הבעייתיות בכינוי 'שבת שחורה' בהתייחס לאסון שהתרחש ב-7 באוקטובר. יודגש, לא מתוך עמדה מאשימה דברים אלה נכתבים, אלא מתוך רגישות וניסיון לשנות דימוי שלילי שמושרש עמוק בשפה. כפי שזכור לכם, התראת 'שחר אדום' שונתה ל'צבע אדום' כי זה פגע ברגשות של מספר ילדים וילדות בשם 'שחר', אז למה לא מפסיקים לכנות כ'שחור' כל דבר רע, כאשר זה פוגע ברגשות של רבים כל כך? האין זאת מציאות גזענית בה מחלקים בני אדם ל'שחורים' ו'לבנים' כדי לתאר בני אדם? זה גזעני ונבזי לתאר יום רע ונורא כל כך כ'יום שחור'".

יאלו טוען שהשפה מעצבת תודעה, ולכן "אל תשתמשו בשפה גזענית כדי לתאר זוועה נוראית שחווינו כולנו[…] רגישות. אם בכל זאת חייבים לקלל את היום שבוצע בו טבח נוראי, יש הרבה אפשרויות: שבת 'הטרור', שבת 'הטבח', שבת 'הזוועה', השבת 'הארורה'".

גם אברהם ירדאי מוחה נגד השימוש בשם "השבת השחורה", אבל מסיבה אחרת. "כ"ב בתשרי תשפ"ד היה יום שבת ויום שמיני עצרת-שִמחת תורה[…] יום שחלו בו שני ימים גדולים של עם ישראל… עושה לי לא טוב כשאני שומע שקוראים ליום הזה 'יום שחור' כדי לקלל את היום, כאילו הוא אשם במה שקרה. לא נכון לקרוא לו 'יום שחור' או 'השבת השחורה'". ירדאי מבקש מאיתנו לדייק. אין שבת שחורה או שבת לבנה. השבת לא אשמה, אלא האנשים הרעים אשמים. והשבת היא שבת קודש, השבת היא חמדת ימים, זכר למעשה בראשית. לאור זאת, הוא מבקש להפסיק "לקלל את היום הקדוש. צריכים לקלל רק את מי שביצעו את האסון ביום השבת".

יאלו הוא איש רציני ועמוק, פעיל חברתי, חבר במספר התארגנויות וולונטריות, חברתיות, שתכליתן מיגור האפליה והגזענות; ירדאי הוא אחד המנהיגים הוותיקים של יהודי אתיופיה בישראל, שהגיע לישראל לפני 50 שנה.  הוא היה יו"ר התאחדות עולי אתיופיה, עיתונאי והיום פנסיונר. שניהם מוחים נגד השימוש בשם "השבת השחורה" מסיבות שונות לחלוטין. בעוד יאלו עומד על הבעיות הגזעניות, ירדאי עומד על הבעיות התיאולוגיות. ובכל זאת, בשורש המחאה והסכנה הכרוכה, בשימוש במילים "השבת השחורה", שניהם שווים.

הם מבקשים מאיתנו לחשוב לעומק, לצאת מהסתכלות שטחית על המציאות ולפגוש אותה ברובד העמוק שלה. לראות לא את מה שקיים על השטח, את מה שנראה כלפי חוץ, אלא לראות פנימה, דרך הקליפות החיצוניות. לגופו של עניין. זה לא רק כלפי בני האדם אלא כלפי המציאות כולה. ובכך הם מבקשים מאיתנו שנהיה מסוגלים להפריד בין האור לחושך, בין הרע לטוב, בין הרשע לצדיק, בין בוגד לנאמן. לצערי, לפני המלחמה התבלבלנו. לא זיהינו ולא הצלחנו לראות לעומק. בחנו את המציאות דרך עולם ההרגלים שלנו. עכשיו התפכחנו. אסור לנו ליפול שוב במלכודת הזאת ובחולשה האנושית, הנוטה לבחון את המציאות באופן שטחי.