עלון שבתון פרשת ויקרא – שבת זכור ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

טוב להזכיר לנו כי אפשר שהדברים אחרים ממה שנראה לנו, ועל כן להשאיר תמיד מקום לספק, לאפשרות האחרת

רק לשמוח יש? – הרב יובל שרלו

בתוכנו נפגעים רבים. זה נכון לאורך ההיסטוריה כולה. תמיד ישנם אבלים, חולים, כואבים ודוויים בקהילה, ואף על פי כן נחגג פורים לאורך השנים כולן. אולם השנה – המציאות מורכבת הרבה יותר. היא מורכבת בשל המספר העצום של הנפגעים בתוכנו – בין אם מדובר במשפחות אבלות ושכולות, בין אם מדובר בפצועים רבים שנושאים את פציעתם, ובין אם מדובר בנפגעי הנפש הרבים בעקבות המלחמה, בפוסט טראומתיים ובהקשרים אחרים, שנמצאים עמנו ואנו אפילו לא יודעים דבר עליהם. מעבר לכך, מדובר באווירה כללית שיש בה משקל גדול לנבוכות, לכאב, לתסבוכת, לתחושה של מוצא לא ברור, ועוד עניינים אחרים שהם קשורים לציבור כולו.

ואנו חייבים ללכת בשני הנתיבים גם יחד. מחד גיסא, בהתחשבות עילאית במציאות הזו. מכל עבר נאמרות הדרכות צודקות ומדויקות; הימנעות מוחלטת מנפצים ומהשמעת רעשים חריגים; אי-התעלמות מהחטופים, ונשיאתם על לבנו לאורך הזמן כולו; רגישות עמוקה וזהירות ביצירת מסיבות פורים ששוכחות את מי שנמצא לידינו; תשומת לב מיוחדת ליתומים, לאלמנות, ולכואבים ה"רגילים" שבתוכנו ועוד ועוד.

ובד בבד, לזכור שפורים הוא חג נצח. הוא חג ניצחון. הוא התגברות על אלה שביקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד; הוא יום שבו אנו מזכירים לעצמנו כי גם בשעה שאנו חווים הסתר פנים, או דווקא גילוי פני דין – ריבונו של עולם עימנו, ואנו מלווים על ידו לאורך ההיסטוריה כולה. זו גם הזדמנות גדולה לחדש את היסוד הגדול של אחת ממטרות "משלוח מנות", ולשאול את עצמנו דווקא מי לא מצפה לקבל מאתנו משלוח מנות – ודווקא אליו לשלוח.

על רקע הימים הקשים שעברנו לפני המלחמה, והתעוררות ההתנהגויות האלה מחדש כעת – זה התיקון שאפשר לעשות כחלק מניסיון לזקק את חג הפורים, כדי לכוון אותנו לייעודו.

ההבחנה בין טוב ורע תקפה לאורך השנה כולה. טוב לנו כי יש יום אחד בשנה שבו אין אנו בטוחים עוד בשום דבר, ואנו מאבדים את הדעת, ומטשטשים בין ארור המן וברוך מרדכי. טוב לנו לזכור כי לא את הכל אנחנו יודעים, ולעתים דווקא מה שנראה בעינינו בתיקון הוא קלקול, וכן להפך; טוב לנו להתהפך – אמנם יום אחד בשנה בלבד – אבל להזכיר לנו כי אפשר שהדברים אחרים ממה שנראה לנו, ועל כן להשאיר תמיד מקום לספק, לאפשרות האחרת, לידיעה שגם מי שנמצא מולנו נושא בחובו חלק מהבשורה הכוללת הראויה, ואנחנו לעתים דווקא צריכים להקטין את עצמנו.

וכך, כשאנו פוסעים בשני הנתיבים, לא מתעלמים ממה שמתחולל בשעה הנוכחית, ובד בבד אוחזים בנצח של חג הפורים, שאותו אנו מציינים למעלה למעלה מאלפיים שנה, אנו מביטים נכוחה למציאות בה אנו שרויים, ומוצאים את דרכנו בתוך המציאות המטלטלת הזו. ומעל לכל עולה התפילה והבקשה מריבונו של עולם, שעשה ניסים לאבותינו, בבקשה שיגאל אותנו מתוך המצוקה הזו, ישיב את החטופים ואת הלוחמים וכוחות הביטחון לביתם בשלום, וישרה עלינו רוח מיטיבה של אורה ושמחה וששון ויקר.

מזיהוי לזהות – הרב ד"ר שלום שרון

כך כתבה לי ס': "שלום, שמי ס' ואני לומדת בבית ספר חרדי… אני חייבת לפרוק כאן, מפני שאין לי שום מענה אחר. הלימודים בבית הספר שלי מתחילים בכיתה ט׳. אני תלמידה חדשה כמו כל בנות כיתתי. חלק מהבנות חושבות שאני כושית, אבל אני אתיופית. אני סובלת מזה מתחילת שנה, ולא משנה כמה אסביר להן שיש הבדל ע-נ-ק-י בין כושי לבין אתיופי, הן לא מבינות. מה אפשר לעשות?".

ס' יקרה, נראה שמה שמפריע לך הוא שחברותייך אינן מבדילות בין כושים לאתיופים. כושים הם לא אתיופים ואתיופים הם לא כושים. אם היו קוראות לך אתיופית זה לא היה מפריע לך, מפריע לך שהן קוראות לך כושית, וזה זיהוי לא נכון.

זו בעיה לא רק של חברותייך אלא בעיה היסטורית בזיהוי גיאוגרפי של המקומות הללו, כוש ואתיופיה. ככל הנראה, הבלבול התרחש במהלך העת העתיקה, אז כוש נהפכה למקבילה של אתיופיה, עקב טעות שנוצרה בתרגום השבעים, שבו כוש מתורגמת בתור אתיופיה, בעוד כוש זה באזור סודן. האומנם אלה מקומות שונים? מגילת אסתר פותחת שהמלך אחשוורוש מלך על 127 מדינות מהודו ועל כוש. מה היה המרחק מהודו ועד כוש? האם הודו היא הודו של ימינו וכוש היא אתיופיה? המונח "מהודו ועד כוש" שנוי במחלקות: האם הוא מבטא שני מקומות רחוקים או שני מקומות סמוכים?

במאמר שהתפרס השנה ("קהילות יהודיות שנעלמו באפריקה עקב טעויות בזיהויים גאוגרפיים") טוען ניר שגיא: "המפה הגאוגרפית המדומיינת שיצרה המסורת הקולוניאליסטית, ובעקבותיה גם המחקר המודרני, מבוססת על המצאה של חלוקה גאוגרפית־תרבותית־חברתית, שאינה מעוגנת במקורות. הנחות המוצא של המחקר על אודות הגאוגרפיה של אזורי אתיופיה ותימן משקפות את החלוקה הטריטוריאלית של הקולוניאליזם המערבי. חלוקה טריטוריאלית זאת אינה עולה בקנה אחד עם החלוקה הטריטוריאלית במקורות המצויים במסמכי הגניזה, ותיעוד יהודי וערבי. למשל השם 'הודו' מסמן בדרך כלל חלקים באפריקה של היום. עיון מדוקדק במסמכים מלמד שהשם 'הודו' הוא שם משותף המסמן אתרים שונים: הודו של ימינו, ואזורים נרחבים באפריקה הרחוקים מהודו של ימינו […]השם 'הודו' מסמן בדרך כלל אזורים באפריקה. לאזורים הללו שבאפריקה יש גם שמות נוספים, כגון: ערביא, סין, עדן, כוש ועוד, אשר בלא צל של ספק מסמנים אתרים באפריקה […]. כבר מימי קדם ועד ימי הביניים, הודו הייתה אזור רחב ידיים שהשתרע מאפריקה ועד הודו של ימינו. את הפסוק ישעיהו יא, יא: 'וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם', מתרגם יונתן: וּמִפַּתרוֹס וּמֵהֹדוּ וּמֵעֵילָם, כלומר הודו מזוהה אצלו ככוש".

ניר טוען שהקולוניאליזם המציא מפה גיאוגרפית משלו, ולשרטוט המפה האפריקאית מחדש יש השלכות על מציאות החיים היהודית. יש תעודות רבות המעידות על קיום יהודי באזורי מזרח אפריקה ותימן. כך עולה גם מהמקורות בשני התלמודים הירושלמי והבבלי.

למרות האמור לעיל, חוקרים רבים התעלמו מהמקורות הללו והתבססו בעיקר על הניתוח של ההיסטוריונים האירופיים, הסתמכות שהובילה למסקנות מוטעות. טעויות אלה, לדעת ניר שגיא, לא נעשו מתמימות אלא מתפיסה גזענית. בלשונו: "סיפורן של הגאוגרפיה וההיסטוריה של יהדות אתיופיה ותימן הועלם והודר, בגין פרדיגמה אירו־צנטרית. כתוצאה מכך, חיים יהודיים שלמים סולקו מהתודעה ומהזיכרון היהודי… מאמר זה משקף מאמץ לגלול את האבן מעל פי באר המים החיים ולחשוף את קיומה של יהדות אפריקה התוססת והחיה, שעמדה בקשרי תרבות ומסחר עם העולם היהודי".

ס' יקרה. אין כמעט קבוצה אחת בחברה הישראלית שמרגישה שמזהים אותה נכונה. לצערנו, אנו עסוקים ב"זיהוי" ולא ב"זהות", כך שכל קבוצה מרגישה שהיא אינה מקבלת את ההכרה שמגיעה לה. זה מתסכל מאוד.

עצה מניסיוני האישי: יותר ממה שאת צריכה להיות עסוקה ב"איך" שחברותייך צריכות לזהות אותך, היי עסוקה ב"איך" את מזהה את עצמך. ברגע שתזהי את עצמך כפי שאת מאמינה, את לא תתרגשי ממה שחברותייך חושבות עלייך. זה עניין של ביטחון אישי. אבל יותר מזה, ס' יקרה, ניר מבקש מאיתנו שנצא מהתפיסה הפטרנליסטית והשיפוטית אחד כלפי השני ושננסה לזהות נכונה את האנשים שחיים איתנו. בעיקר שנפסיק לשקר לעצמנו. שנגלה קצת צניעות, שננסה לצאת משיח מגזרי ודיכוטומי, שננסה לצאת מבית הכלא התודעתי שלנו. זה יעזור לנו לראות את התמונה ההוליסטית, את הראייה הממלכתית, כפי שאנו רואים אצל חיילי צה"ל.

אנו בימי הפורים, ימים שבהם אסתר ומרדכי הצליחו לאחד כמעט את כל העם היהודי, שהיה מפוזר ומפורד ב-127 מדינות. אין סיבה שלא נצליח בכך היום.

ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS

שורשי האנטישמיות והשלכותיה – הרב אליעזר חיים שנוולד

אנטישמיות ושנאת ישראל היא תופעה ייחודית. אין לה אח ורע ביחס בין העמים. היא אינה דומה לתופעת "שנאת האחר" והזר. זוהי משטמה מהותית נגד העם היהודי באשר הוא, לעצם קיומו כעם במשפחת העמים, בעל דת ותרבות מיוחדות. עם קטן המגיע להישגים ייחודיים ומשפיע בצורה לא כוחנית על תרבות העולם. בשונה מעמים אחרים, הוא מצליח לשרוד למרות כל הניסיונות לכלותו.

תופעת האנטישמיות השפיעה על ההיסטוריה של העם היהודי יותר מכל גורם אנושי אחר. האינדוקטרינציה האנטישמית יצרה דמוניזציה ליהודים, והאשימה אותם בכל הדברים הרעים שקרו. היא יצרה דלגיטימציה לזכות הקיום של העם היהודי, והצדקת פגיעה בו עד כדי השמדתו, כפי שהיה בשואה הנוראה. 

רבים ניסו להבין את שורשי התופעה בהיגיון אנושי. ניסו לתת לה הסבר פסיכולוגי וסוציולוגי, והעלו חרס בידם. במהלך הגלות היו היהודים חסרי אונים אל מול גילויי האנטישמיות. היו שחששו להפנות אצבע מאשימה כלפי המניע האנטישמי כשלעצמו והעדיפו להאשים את התנהלות היהודים כמי שהביאו אותה על עצמם. היו שהאמינו שיורידו את מפלס האנטישמיות אם ינסו למצוא חן ולרצות. אחרים האמינו שדווקא טשטוש סממני זהות יהודיים או אימוץ התרבות המקומית ישיגו את המטרה, והתבדו.

התנועה הציונית סברה שהוצאת היהודים מהגלות והקמת מדינה יהודית, יקטינו את החיכוך, יבטלו את האנטישמיות ויגנו על היהודים מפניה. ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת, ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS.

הטבח והאונס האנטישמי האכזרי בשבת שמחת תורה, לימדו את מי שעדיין היה זקוק לכך שהסכסוך עם אויבנו הערבים, אינו רק טריטוריאלי אלא הוא מונע מאנטישמיות ששואפת להשמידנו. אלו הם גם כוונותיה של איראן הקונבנציונאלית והגרעינית.  האנטישמיות העולמית מנסה גם לתמוך באויבנו בעזה ולראות בהם כ'מוצב קדמי' שלה.

גם ביחס לסכסוך זה אנו מזהים את אותן תגובות של 'האשמת הקורבן', ומגמות של הכלה וריצוי מתוך אשליה שיקטינו את היקף התופעה. ב"ה, מאז הקמת המדינה יש באפשרותנו להגן על עצמנו מפני ניסיונות פגיעה פיזית המונעים ממניעים אנטישמיים.

'שבת זכור' הוא מעין יום זיכרון לאומי, וראוי לעיין בו בשורשיה ההיסטוריים של התופעה האנטישמית ובהשלכותיה. אנו קוראים בתורה על הציווי לזכור את הפגיעה הקשה של עמלק בעם ישראל, סמוך לעלייתו כעם על במת ההיסטוריה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם! אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וגו'" (דברים כה, יח). עמלק הגיע ממרחק כדי להשמידו וללא כל סיבה. ללא סכסוך קודם, לא טריטוריאלי, לא כלכלי, ולא איום ביטחוני. הייתה לו התנגדות אנטישמית, עקרונית, לקיום עם ישראל עלי אדמות, בגלל ייחודו. את זה צריך לזכור ולהזכיר כלקח לדורות, ולא להשלות את עצמנו.

מצוות הזיכרון היא התשתית למלחמה עם עמלק: "לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו', ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו וכו'. עד שלא תשכח המצווה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן" (רמב"ם עשה קפט).

המלחמה בעמלק היא עונש על מעשיו ונועדה להרתיע אויבים פוטנציאליים: "כי הכוונה האלקית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה" (רלב"ג שמו"א טו, ו).

המלחמה בעמלק היא נדבך חיוני בביטחון הלאומי ובהרתעה של הממלכה מראשיתה, ומיועדת להיות המצווה הראשונה של מלך בישראל: "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ ב). "להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן" (רש"י שם).

ההפטרה היא על החמצת ההזדמנות ההיסטורית למחיית עמלק וליצירת הרתעה, בתחילת מלכותו של שאול, המלך הראשון: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וגו'" (שמו"א טו ב).

אולם שאול אינו ממלא אותה בשלמותה, ומשאיר בחיים את המלך העמלקי: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וגו'" (שם פס' ט). זהו כשל מנהיגותי מלכותי ולא כשל אישי, ולכן בשונה מדוד, לא התאפשר לו לחזור בתשובה ונשללה ממנו המלכות: "כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, וכו'. דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצווה שנצטווה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתילקח המלכות ממנו" (מלבי"ם שמו"א טו).

זכור, אל תשכח! זיכרון עם משמעויות לעתיד, לנצח!

 שו"ת כיפת ברזל

קריאת פרשת "זכור" בליל שבת ובשבת אחר הצהריים

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: האם חיילים שעסוקים בפעילות מבצעית שמתחילה עוד לפני עלות השחר ומסתיימת בשבת אחר הצהריים, יוכלו לקרוא את פרשת "זכור" בזמן אחר במהלך השבת?

תשובה: השולחן ערוך פסק: "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא. לפיכך, בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא". בחידושי הריטב"א למסכת מגילה הסביר שיש מצווה מן התורה לזכירה "בפה", כלומר באמירה, שמתקיימת בקריאת "זכור" בבית הכנסת. לפיכך, נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות מאמץ מיוחד ולשמוע את קריאת פרשת זכור בשבת שלפני פורים.

פרשת "זכור" נקראת כמפטיר בסיומה של קריאת פרשת השבוע (השנה – פרשת ויקרא). החיד"א מספר על קהילה שבה החסירו בתפילת שחרית של שבת שלפני ראש חודש ניסן את קריאת פרשת "החודש", והוציאו את ספר התורה לאחר מכן רק כדי להשלים קריאה זו. החיד"א קבע שמנהג זה שגוי, משום שאת ארבע הפרשיות תיקנו חכמים לקרוא כ"מפטיר" בסיומה של פרשת השבוע, ולא כקריאה בפני עצמה במהלך השבת. מדבריו של החיד"א משתמע שכך הוא גם בשבת זכור. על כן, אם לא קראו את פרשת זכור בתפילת שחרית של שבת, שוב אין אפשרות לקרוא אותה לאחר מכן.

יש מפוסקי הזמן שהציעו לדייק מדבריו של רבי עקיבא איגר, שדעתו שונה מדעת החיד"א. רבי עקיבא איגר כתב: "אם שכחו ולא קראו פרשת שקלים, מוציאים ספר תורה וקוראים פרשת שקלים בברכה לפניה ולאחריה, ואם לא נזכרו עד לאחר השבת, אין לה תשלומין". משמע מדבריו שכל עוד לא חלפה השבת, תקנת הקריאה במקומה עומדת. כך יש לדייק גם מדברי המשנה ברורה שם, שכתב אף הוא שאי אפשר להשלים "לשבת הבאה", ומשמע שבאותה השבת עצמה ניתן להשלים את הקריאה.

לפיכך, קבענו בספר תורת המחנה, ובקובץ "הלכה כסידרה" במהדורת חרבות ברזל, שחיילים שנבצר מהם לקרוא את פרשת "זכור" בתפילת שחרית של שבת, ישלימו את הקריאה בברכותיה עד לשקיעת החמה. אם לא יתאפשר להם לקרוא כלל במהלך היום, יוציאו את ספר התורה בליל שבת לאחר תפילת ערבית ויקראו בו את פרשת זכור, בלי ברכות. כאן המקום להזכיר, שחייל שלא שמע את פרשת "זכור", יתכוון לצאת ידי חובתו בקריאת "ויבא עמלק" בבוקר יום הפורים, ואם גם זה לא יתאפשר, יתכוון לצאת ידי חובה כאשר יגיעו בעוד מספר חודשים לפרשת "כי תצא".

כנגד המילים "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", אומרת אסתר המלכה משפט מפתח מכונן: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"

אִישׁ לְרֵעֵהוּ – אבי רט

חג הפורים שנחגג השנה בצילן של המלחמה ושל השנה מרובת המחלוקות שקדמה לה, מקבל תובנות נוספות.

בתוך האירועים הדרמטיים הרודפים זה את זה במגילת אסתר, כדאי לשים לב לכמה מילות מפתח השזורות במגילה, המעניקות לנו תובנות על המתרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגדולה.

כאשר המן מנסה לשכנע את המלך אחשוורוש להתנכל ליהודים ולהטיל עליהם גזרות קשות, הוא מאפיין את האויב באופן הבא: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם". לשיטתו, מדובר בעם לא מגובש ולא מאוחד, שמצבו הלאומי החברתי הוא מְפֻזָּר וּמְפֹרָד. עם הנמצא במצב שכזה לא יהיה קושי להכניעו ולהכריעו.

כנגד המילים הללו "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", אומרת אסתר המלכה משפט מפתח מכונן, שהוא התשובה היהודית הערכית והחברתית לעם החפץ לשרוד ולנצח במערכה:"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". מצד אחד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד; ומצד שני, לֵךְ כְּנוֹס.

העלילה מתפתחת, המתח עולה, והסוף טוב. ומה המסקנה? להקים שערי ניצחון? לבנות במות בידור ולארגן הפקות זיקוקין? את חגיגות הניצחון והנס אנו מציינים במשך אלפי שנים בנתינה חברתית, שהיא הביטוי והמימוש המעשי של "לֵךְ כְּנוֹס" – "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

יש כאן שני אופנים של נתינה: נתינה אחת היא לחבר ולרע, שהוא לא אביון ולא נזקק חלילה, אלא חבר ורע. כדי להגביר את הלכידות החברתית, את הקשרים החברתיים, ואת תחושת הרעות – שולחים מנות אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הנתינה השנייה היא לנזקקים, אלו שמעדו במרוץ החיים, ועל החברה מוטלת החובה לסייע להם ולהשתדל להעלותם שוב למסלול שבו יש פרנסה וחיים בכבוד.

שתי הנתינות הללו הן הגילוי לערכי היסוד היהודיים של רעות, אחווה, אחריות חברתית, נתינה וחסד וערבות הדדית. הם הביטוי המעשי בשטח של בקשתה של אסתר ממרדכי "לֵךְ כְּנוֹס", והם תשובת המשקל לדבריו של המן בדבר אופיו של העם – מְפֻזָּר וּמְפֹרָד.

המילים הללו היו נכונות לשעתן, ונכונות שבעתיים גם לתקופתנו המורכבת והמאתגרת. חודשי המלחמה האחרונים גילו וחשפו בעם ישראל ובצה"ל כוחות אדירים של נתינה, לכידות ומסירות נפש.

בעבר ובהווה, כאשר האווירה בחלל האוויר היא של עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו היא "לֵךְ כְּנוֹס", ושל העצמת הלכידות החברתית על ידי "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

רק כך אפשר להגיע לשמחה אמיתית שבה כולם שותפים, שמחה של אחדות, ואחדות של שמחה.

שבט לוי – הרב אבי רזניקוב

מנהג ישראל לקרוא סדר פרשת "וזאת הברכה" בחג שמיני עצרת. בברכת שבט לוי  נאמר הפסוק "מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון" (דברים ל"ג, י"א). הפסוק תמוה, מתי השתתף שבט לוי במלחמה? והרי נפסק ברמב"ם "לפיכך הובדלו שבט לוי מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין" (הל' שמיטה ויובל, פי"ג הי"ב).

שבט זה היה קודש לתפילה וללימוד תורה, ולא נלחם. הרמב"ם כתב, "יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל" (שמיטה ויובל פי"ג הי"א).

שבט לוי כן השתתף במלחמה להציל את ישראל מיד צר. הרמב"ם: "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (הל' מלכים פ"ז ה"ד). וכך מפורש ברש"י שם, "שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה" (דברים, ל"ג י"א),  החשמונאים שהיו משבט לוי נלחמו ביוונים ובמתייוונים.                                 

על מלחמת מצווה כותב הרמב"ם "זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם… מלחמת הרשות היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (שם, פ"ה ה"א). גם חתן לאחר חופתו חייב לצאת למלחמת מצווה. אם כך הדבר, קל וחומר הדבר ביחס לשבט לוי, שלגביו לא מצינו שהתורה פטרה אותו במפורש מאיזו מלחמה שהיא.

בדין אשת יפת תואר פסק הרמב"ם," הכהן, מותר ביפת תואר…שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לשאנה אחר כך מפני שהיא גיורת" (מלכים ח' ,ד'). אם שבט לוי פטור ממלחמה, מה שייך היתר אשת יפת תואר לכהן, הרי הכהן לא אמור להימצא כלל במלחמה!?

ולצאת לחוץ לארץ מי התיר זאת? הלא כאן ורק כאן מקבלים אנו עלינו מלכותו של ד', וזה מפורש בכתובות שהיוצא מכאן כאילו אין לו א-לוה (ק"י ע"ב). וכן כתב רבי חיים ויטאל על חטא המרגלים "וכיון ששקול חטא זה ככופר בעיקר, ברור שיש בו עונש מות ולכן גם דור מרגלים מתו כולם במדבר" ("עץ הדעת טוב", בסוף פרשת שלח, ד"ה שלח לך אנשים, דף ק"פ]. רק שבט לוי, שלא השתתפו בעוון מרגלים, רק הם לא מתו במדבר והצליחו לעלות כולם לארץ הקודש (בבא בתרא קכא ע"ב).

כדי להעניק חשיבות לזמן, יש לבנות מנגנוני זיכרון שינציחו את מה שזימן הזמן ליהודים. לשיטת עמלק, אין טעם לזכור משום שאין סדר ותכלית

הפרויקט להנצחת עמלק – בני פרל

הציווי למחות את זכר עמלק מבטיח שזכר עמלק לעולם לא יימחה, שהרי בכל שנה ויותר מכל עם אחר, הוא מוזכר. פרדוקס זה נמצא במהות מצוות מחיית זכר עמלק, ואבקש כאן לעמוד על פתרונו.

עמלק יוצא למלחמה על ישראל, אך הסיבה לכך לא ברורה. "אשר קרך בדרך". העמלקים אינם זקוקים לתבנית של סיבה ומסובב, של יעדים וצרכים. ואכן, מבחינה היסטורית הם מתוארים כעם נווד שמתפרנס מביזה מקרית. בחסידות, עמלק מתואר כמי שמטיל ספק, שמצליח לערער. הוא ממיר את הוודאי ואת הרעיון שיש ארגון, סדר ומהות, במקריות ובארעיות. לכן, הצאצא המפורסם ביותר של עמלק, המן הרשע, משתמש בפור, בגורל. הוא מבקש לציין את הארעיות, המקריות וחוסר המהות והחשיבות, בעיקר של הזמן והתאריך.

יש המכנים את עם ישראל "קהילת זיכרון". גם אם כינוי זה מוטעה, הוא מלמד הרבה על אורחות חייו של היהודי. מצוות רבות הן זכר למשהו, העבר נוכח גם בתפילות. אך לא רק העבר הוא אינטנסיבי כל כך בעולמו של היהודי. גם העתיד, התקווה והתפילה לעתיד טוב יותר, הם חלק ממה ששגור בפיהם של היהודים. כי היהודי רואה ערך בתודעת הזמן.

כדי להעניק חשיבות לזמן, יש לבנות מנגנוני זיכרון שינציחו את מה שהזמן זימן ליהודים. הנחת היסוד של הזיכרון היא שאכן יש ערך לזמן, משום שיש רצף וסדר וכיוון וסיבה. כל אלו הם הדברים שנעדרים מדרכו של עמלק. לשיטתו של עמלק, אין טעם לזכור משום שאין סדר ותכלית.

לכן, כדי למחות את עמלק, יש לזכור אותו. כך אנו מוחים את המהות של אותו אב-הטיפוס לאידיאולוגיה של המקריות, חוסר הסדר, השכחה והסתמיות. על ידי כך שדווקא אותו אנו זוכרים ומזכירים, אנו עושים בו עצמו שימוש כדי להראות שרצף הזמן הוא בעל משמעות.

בתרבות שבה אנו חיים יש התפוררות של ערך הזמן. התודעה ההיסטורית מפנה את מקומה לטובת העכשיו, הרגע המהיר והסתמי. הערך ההיסטורי נעלם, ואיתו גם ההבנה שקיימות מהות ואמת כלשהי. לכן, תמונה העולם שלנו היא נרטיבית. לכל אדם יש איזה נרטיב משלו. אך מכיוון שכל נרטיב שווה בערכו לנרטיב אחר, אין ערך לאף אחד ולכן אין טעם במנגנוני זיכרון, כי למה לזכור דבר חסר ערך. במצב זה, קשה גם לקבוע מה נכון ומה שגוי, מה אמת ומה פייק, מה ארור ומה ברוך. יחד עם האמת המתפוררת, נעלמו להן גם התכלית והמשמעות.

אנו חיים בעולם תרבותי של סתמיות ומקריות, של חוסר פשר דווקא משום שכל פשר הוא אפשרי ומקובל. אנו חיים בתרבות שלפי ההסברים החסידיים היא עמלקית, תרבות שבה אין ערך לדבר. זהו עולם מנוכר ומלא בייאוש, הוא חסר תכלית ופשר. הדרך להתמודד איתו היא לזכור גם את עמלק, להזכיר ולשוחח עליו ולראות אותו כחלק ממבנה ההיסטוריה.

פורים נושא בתוכו אופי דיוניסי, מעין קרנבל שבו אינך יודע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן. דווקא בתוך המהומה הזו, אנו פוסעים לקראת ההבנה שלמרות הכל יש טוב ויש רע, וניתן להבחין איכשהו ביניהם. פורים מכונה בחז"ל "סוף הניסים", רגע שבו הסתיימה הנבואה והתחילה התורה שבעל פה שבה לחכמים ניתנה הסמכות. זהו רגע מכונן משום שצמחה בו המחלוקת שבה אין טוב ואין רע, ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים, גם אביי וגם רבא, גם שמאי וגם הלל, כולם אומרים אמת. אבל למרות קבלת כל הדעות, ניתן בכל זאת לקבוע הלכה. לא מתוך דחיית דעה, אלא מתוך הבנה שבסופו של דבר יש לכל דבר מקום וערך, גם למי שסובר שאין לשום דבר מקום וערך.

במקומות עבודה, מידת האחריות האישית שמקבל העובד הפשוט שונה

חשוב בטרם תבצע – קובי פרידחי

ספר 'ויקרא' מתחיל עם פירוט של עבודת הקורבנות. מתוך קורבנות אלו, אשר חלקן שייכות ליחיד וחלקן שייכות לעם כולו, בלט לי קורבן מעניין ומיוחד:

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד".

אם הסנהדרין המייצגת את עדת ישראל, שוגה ומתירה לעם לעבור על אחת ממצוות לא תעשה, כשהטעות מתגלה על העם להביא קורבן חטאת. קורבן זה נודע בשם "פר העלם דבר" והוקדשה לו מסכת שלמה בש"ס – מסכת הוריות. היא אומנם קצרה, אך היא מראה על החשיבות שראו חכמים בדיון בקורבן זה.

כשמסתכלים על הדיונים של חז"ל בשאלה מהי אותה הוראת סנהדרין, נראה שיש ניסיון רב לצמצם את המקרים שבהם הקרבת הקורבן תבוא לידי ביטוי. למשל: חיוב של בית הדין להגיד במפורש לעם "מותרים אתם לעשות" ולא רק "מותרים אתם". צורך בתמימות דעים בקרב כלל חכמי הסנהדרין וכן סייגים נוספים שבאים לצמצם את המקרים שבהם העם יחויב בקורבן למינימום. מדוע חז"ל עושים מאמצים גדולים כל כך כדי לא לחייב את הציבור על קורבן?

למעשה, כאשר מגדירים את ההוראה כהוראת טעות, אנו מאשימים את הציבור ופוטרים מעבירה את היחיד. אכן טעית, אבל האשמה אינה שלך. אינך צריך להביא קורבן יחיד, הזקנים והכוהנים יקריבו עבורך. יש רצון לצמצם את המקרים שבהם אדם מבצע עבירה ומרגיש שאין לו עליה אחריות אישית.

הגישה הצה"לית היא הפוכה: על החייל הפשוט למלא כל פקודה גם אם אינה חוקית, והאחריות לרוב תהיה על המפקד. התפיסה היא שצריך לצמצם את מרחב התמרון האישי כדי ליצור אחידות, למעט מקרים שבהם הפקודה בלתי חוקית בעליל – כזו שידוע לכל שהיא עבירה פלילית וקיומה "דוקרת את העין ומקוממת את הלב".

כשמסתכלים על מקומות עבודה, ניתן לראות שהם בוחרים במודע או שלא במודע את מידת האחריות האישית שהם נותנים לעובד הפשוט. אחריות שמצד אחד מאפשרת מעורבות ויוזמה, ומצד שני יכולה לגרום לזהירות יתר ולהימנעות מתוך פחד לטעות. המשותף הן לעמדת חז"ל כלפי פר העלם והן לתפיסה הצה"לית כלפי פקודה בלתי חוקית, הוא שבכל מקרה לאדם יש מידה מסוימת של אחריות אישית שדורשת ממנו לחשוב לפני שמבצע. תפיסה זו מלמדת אותנו שלא נוכל להשאיר את הבקיאות בנהלים או את לימוד התורה רק למנהיגים ולחכמים, ועלינו לשקוד עליהם גם בעצמנו.

איך להיחלץ מהתמקדות בקושי ובכאב? – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני

אליזבת לוקאס, לוגותרפיסטית (מטפלת באמצעות מציאת משמעות בחיים), תלמידתו של הפסיכיאטר והנוירולוג היהודי, שורד השואה, ויקטור פראנקל, מציגה את גישתו לפיה על מנת לחלץ אדם ממחשבות בלתי פוסקות ועיסוק בלתי בריא בבעיותיו, יש לנקוט באסטרטגיית הסחה. לדבריה, "הכרחי להרחיב את תחום תשומת הלב של האדם לקראת מטרות שמעבר לעצמו, לעורר את יכולתו להושיט יד למישהו או לאמץ תפקיד מסוים… האושר האמיתי מושתת על יכולתנו לשכוח את עצמנו… ההתעלות מהווה ניגוד ישיר לאגוצנטריות, מחלת הנפש הקשה מכולן…" (מתוך הספר 'חיים משמעותיים').

בזמן המלחמה, שבה אנו נמצאים עתה, אנו עסוקים במה שמקולקל, ברשלנות הפושעת של דרגים פוליטיים וביטחוניים, שהביאה להפקרתם של אלפים מאזרחי המדינה. יש לחקור היטב את שהתרחש ולהפיק מן האירוע הקיצוני והמזעזע הזה לקחים, אולם עיסוק בלתי פוסק בעוולות ובמחדלים עלול להביא אותנו לידי חרדה וייאוש.

על פי גישת הלוגותרפיה (ריפוי באמצעות מציאת משמעות), יש מוצא בריא להתמודדות עם כאוס וסבל כמו אימת המלחמה – סיוע לזולת, עשיית פעולה אקטיבית וערכית למען האחר ולשם הגברת הטוב.

לוקאס מטיחה ביקורת נוקבת על גישות רווחות בעולם הטיפול. לדבריה, הפסיכותרפיה, כמו טיפול רפואי, ממקדת את תשומת הלב של הפונים לקבלה, במתכוון ושלא במתכוון במחלותיהם. מיקוד זה יכול להזיק בריאותם הנפשית. "אני משוכנעת שהמטרה הראשונה של כל טיפול צריכה להיות הפסקת התרכזות המטופלים במחלתם", היא מצהירה (שם עמ' 145).

חולה סרטן, שאותו אני מלווה השנה, דיווח לי שתחושתו הגופנית והנפשית השתפרה, ואף חריפות תופעות הלוואי של הטיפולים הקשים התמתנה, מאז פרוץ המלחמה. אירועי המלחמה הסיחו את דעתו מן המעקב הצמוד אחר מצבו הרפואי, ומעייניו מופנים כעת לדאגה לשלום החטופים ומזמנים לו מבט מחודש על חייו ועל משפחתו. בדומה לו, אזרחים שפונו מביתם למלונות תיארו בפניי כיצד מצבם הנפשי השתפר כאשר החלו לעבוד או להתנדב בסביבתם, בעודם חסרי בית.

בידנו לבחור אם עוולות המלחמה תספרנה את סיפורנו האישי והלאומי כהלומים ומוכרעים, או שמא נכתוב בעצמנו פרק של קימה ועשייה מתוך האובדן והשכול, עדות לניצחונה של הרוח האנושית.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

לימוד תורה לא מגן על עם ישראל, יש לחזור ללימוד תורת חיים

מי שחושב שבעצם הלימוד הוא מתקן את המציאות ומרגיש פטור מלעסוק בתיקון ממשי ובכך לא נושא בעול – מפסיד את מטרת החיים וגורם לחילול ה'. לימוד התורה אינו בעל ערך עצמי, אלא אמצעי לקיום המטרה – העשייה וקיום התורה בפועל – הרב בצלאל ספרא

מלחמת חרבות ברזל. צה"ל נלחם, חלק מהציבור החרדי רואה את מסירות הנפש של חיילי צה"ל ומרגיש בפנים שהוא צריך לקחת חלק, להתגייס. אך רבים עדיין אוחזים בקונספציה שלימוד התורה הוא שמגן על עם ישראל. שתי דוגמאות: ראש ישיבת 'קריית מלך', הרב יעקב קרפ, אמר: "המערכה האמיתית היא בבית המדרש… הרכב והסוסים אינם מועילים כלל, רק מה שאנחנו בשם אלוקינו נזכיר"; וראש ישיבת 'חברון' הרב דוד כהן, אמר: "רק מכוח התורה כלל ישראל יינצלו" ('מקור ראשון' מוסף שבת, עמ' 6, משה לפשיץ, 01.12.23).

מניין הגיע מחשבה מוטעית זו שלימוד יכול להגן במקום צבא? נחדד את השאלה מפוסט של הרב אילעאי עופרן:

"'התורה היא מה שמגן על עם ישראל'… גם מי שאומר זאת לא באמת מאמין בזה. הרבה יהודים תמימים מאמינים שהתורה תביא להם בריאות, פרנסה, זיווג וכו'… אך הולכים לרופא כשהם חולים, יוצאים לעבוד כשהם זקוקים לפרנסה, שולחים פוליטיקאים לכנסת כדי לקבל תקציבים ופונים לשדכנית למצוא זיווג. רק כשזה מגיע לצבא, נשלף הטיעון שמה שצריך זה לימוד ולא לוחמים, או שאפשר להסתפק בזה שאחרים יעשו את העבודה".

נראה כי על פי התורה עצמה, במלחמה נלחמים, לא לומדים. משה רבנו, נותן התורה בכבודו ובעצמו, צועק על בני גד וראובן: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?" ובלשוננו הוא אומר: איך אתם מעיזים להשתמט? מוכיח ומכנה אותם "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים". אירוע היסטורי זה נכתב כי "נבואה שנצרכה לדורות נכתבה". שלא יעז איש בעתיד להשתמט "מעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים ה) ולא יעבור על "לא תעמוד על דם רעך".

בדיני מלחמה שבתורה לא נכתב "תלמדו תורה" כחלק מהמאמץ המלחמתי, וכן בפסיקת הרמב"ם.

כידוע במלחמת מצווה, שבה אנו נמצאים, אין פטור לאף אחד, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים לקרב. גם לחתן, היחיד שעליו נכתב "נקי יהיה לביתו שנה", אין פטור. בתורה 17 מצוות העוסקות במלחמה, ואין בתורה פטור ללומדי תורה.

המחשבה שלימוד תורה מגן על עם ישראל אינה נכונה, אין לה מקור בתורה, והיא מחשבה מיסטית ומסוכנת שגורמת חילול ה'.

על מה מסתמכים החרדים?

הרי כאשר לוט נשבה גייס אברהם אבינו חיילים, רדף ונלחם. גם  משה רבנו אמר ליהושע: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק", ולא אמר לו – בחר לנו אנשים שילמדו תורה וננצח את עמלק. גם יהושע כבש את הארץ עם צבאו וכן דוד המלך, המכבים ועוד.
כשלא היה לנו צבא לאורך ההיסטוריה התורה לא שמרה עלינו, ובפוגרומים, בפרעות ובשואה ישיבות נהרסו ולומדי תורה וקהילות שלמות נרצחו ונשחטו. אומנם "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", כלומר צריך שומר עם עזרת ה', אך ללא צבא, שחטו וטבחו בנו בכל הגלויות, והתורה לא הצילה וגם לא הייתה אמורה להציל, כי התורה היא הדרכת חיים ולא מיסטיקה. אכן, התורה שמרה על הזהות שלנו בגלות ועל התקוות לגאולה.

גם רבי עקיבא ידע שלימוד תורה אינו מגן אלא צבא, ולכן תמך במרד בר כוכבא, אך כשהמרד נכשל הוא נהרג למרות כל תורתו.

ועוד, אם התורה מגינה עלינו, מדוע נהרגו כל כך הרבה יהודים ב-7 באוקטובר? הרי יש היום לימוד תורה בהיקף עצום כפי שלא היה מעולם.

כך, צה"ל מגן עלינו בעזרת ה', ונהיה יותר ראויים לעזרתו בזכות התנהגות מוסרית, בהדרכת הלימוד אך לא מעצם הלימוד עצמו.

בשורה התחתונה: לא לימוד התורה מגן על עם ישראל; צה"ל, המשטרה, המוסד והשב"כ מגינים.

אם כן, מניין הגיעה התפיסה שלימוד תורה מגן?

זהו חידוש שקרה בגלל תהליכים פוליטיים, שהפכו את לימוד התורה מאמצעי המדריך את החיים למטרה בפני עצמה. בקום המדינה בן-גוריון נתן פטור מצבא ל-400 בחורי ישיבה. זה הפך לכ-63,000  לפי נתוני 2023, כי ב-1977, כדי להקים קואליציה עם החרדים, בגין ביטל את המכסות. מהלך זה גרם לירידה בתעסוקת חרדים מכ-63% בשנת 1980 ל-37% בשנת 2003 (כיום היא כ-54%). 

הפטור משירות צבאי, והסבסוד הנדיב של המדינה ללומדי תורה (במילגות, בהנחות במיסים ועוד), יצרו ציבור שחייב ללמוד כדי לא ללכת לצבא. הילודה הגבוהה בציבור החרדי ודרשות ושיעורים שמדברים על ערך לימוד התורה האיצו את המהלך. כך עשו אידיאליזציה לחיים של לימוד תורה בלבד ללא עבודה וצבא. 

למרות מאמרי חז"ל הרבים בערך העבודה, ולמרות שמבחינה היסטורית רוב היהודים תמיד עבדו, עקב האיפשור של המדינה הפך לימוד התורה, מתוכן המדריך את החיים למטרה. כאילו כך חיו יהודים מאז ומעולם. פרופ' בנימין בראון מכנה זאת: "תופעה ייחודית, לא היה לה כנראה תקדים בתולדות היהדות… נראה כי השלמתה של תמורה זו, שהחלה בשנות ה-60, הגיעה להבשלה רק בשנות ה-80". כלומר, הרעיון של לימוד תורה ללא עבודה וצבא הוא חידוש שקרה במדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות ועליו נתפרה אידיאולוגיה בשיעורים, בדרשות ובמאמרים כדי לתת מוטיבציה ללימוד ולשמור על היבדלות.

האם לימוד תורה אינו מטרת היהדות?
נדגיש: לימוד תורה הוא חשוב ביותר. על כל יהודי לקבוע עיתים לתורה, ללמוד בכל יום לטובת התפתחותו הרוחנית. התורה היא הדרכה אלוקית כיצד לחיות חיי מוסר, משפט וצדקה. היא התוכנית המוסרית של העולם ובהדרכתה העולם מתקיים, כי ללא מוסר העולם יישחת כפי שהיה במבול. אך הדרכה היא אמצעי לחיים ולא מטרתם. התורה דיברה על לימוד שמביא לידי מעשה, והמעשה הישר והמוסרי הוא תיקון העולם. התורה והנביאים לא דיברו על לימוד תורה כערך עצמי, אלא על חיים על פי חוקי התורה כדי לתקן עולם במלכות שדי.
התפיסה שמטרת החיים היא לימוד תורה היא טעות גדולה שיש לה השלכות הרסניות על החיים. מי שחושב שבעצם הלימוד הוא מתקן את המציאות, מרגיש פטור מלעסוק בתיקון ממשי ובכך לא נושא בעול, מפסיד את מטרת החיים, גורם לחילול ה' ובעצם לא חיי על פי הדרכת התורה.

לו לימוד התורה היה מטרת היהדות, התורה הייתה צריכה לכתוב זאת במפורש. אך התורה אומרת שמטרת הלימוד היא לעשות, ולא לימוד לשם לימוד. דברים ד, א: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ…"  ה: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ…" בפסוקים אלו ובאחרים, עם הפועל ללמוד מגיע הפועל לעשות. אין לימוד כערך בפני עצמו. כלומר לא הלימוד פועל במציאות אלא העשייה הבאה בעקבותיו, הלימוד הוא אמצעי לעשייה וקיום.

גם במשניות לימוד תורה הוא תמיד אמצעי כגון באבות ד, ה: "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת..". אם לימוד תורה היה מטרת היהדות, התורה והנביאים היו כותבים זאת בפירוש, אך הם כתבו מטרות אחרות. למשל בדברים י: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ". אך לא כתוב מה ה' שואל מעימך כי אם ללמוד תורה. וכן במיכה ו, ח: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" .לא כתוב הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם ללמוד תורה. בעשרת הדיברות אין דיבר "תלמד תורה". זה אפילו לא אחד מהעיקרים לא של הרמב״ם ולא של אף אחד אחר בין מוני העיקרים.

לפי הרמב"ם, המקור למצוות לימוד תורה בדברים ה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". כלומר צריך ללמוד כדי לעשות.                

מתורת חיים המדריכה אותנו, הפכה התורה למיסטיקה, לטקסט שעיקר העניין הוא העיסוק בו. בעוד האידיאל הוא לחיות על פי הדרכת הלימוד. מכאן, שכשאדם לומד הלכות צדקה לשם מצוות לימוד תורה, אך לא מתכוון לתת צדקה, אין שום ערך ללימוד התורה שלו, גם אם חידש חידושים בהלכות צדקה והבין את כל הסברות. כי הלכות צדקה נועדו ללמד אותנו לתת צדקה ולימודן בלא לתת, אין לו ערך כלל. כלומר לימוד תורה הוא בעל ערך רק אם הוא מביא לידי מעשה, ולא רק מעשה פיזי, אלא גם מעשה רוחני כגון חיזוק אמונה וביטחון, וכן לימוד שמירת הלשון או אהבת ישראל, אהבת ויראת ה', או כיצד להסיר קנאה, שנאה ותחרות. זה פועל בעולם כי זה מתקן את נפש הלומד, והוא יהיה אדם טוב יותר עקב הלימוד. לכן היא נקראת תורה ולא חכמה, כי היא מלשון הוראה – הדרכה ולא תיאוריה.

————–

מהיכן נובעת טעות זאת? 

ראשית, מאחר שברירת המחדל של האדם היא להיגרר לחומריות, היה צריך לחזק את ערך לימוד התורה על ידי דרשות ומאמרים. עם השנים האיזון הופר, ולימוד תורה הפך מאמצעי למטרה. לכן, יש להחזיר את האיזון לדרך האמצע – לתורת חיים.

סיבה שנייה: מאחר שבגלות לא היו לנו ארץ, צבא ומדינה, דברים רבים ביהדות הפכו למופשטים, לווירטואליים, לתיאוריה, למיסטיקה, כגון ארץ ישראל, המקדש, הגאולה, לימוד תורה ועוד… הגאולה נהפכה לחזון מיסטי המצפה למקדש שיירד מוכן מהשמיים. גם מצוות התלויות בארץ – מקדש, קורבנות, הלכות מלכים ועוד – הפכו לתיאוריה. רוב התורה הפכה לא מעשית (לפי הרמב"ם, יהודי ממוצע מקיים היום 60 מתוך 613 מצוות). לדוגמה, כדי שלא נשכח, חכמים אמרו שהלומד דיני קורבנות כאילוהקריב קורבן. כך התורההפכה לווירטואלית ולחשיבה שעצם הלימוד והעיסוק בה פועל ומתקן את המציאות, ולא ההבנה הפשוטה שמה שמתקן את המציאות אלו חיים מוסריים על פי התורה.

סיבה נוספתהיא השפעת הנצרות, כפי שכותב הרב אשכנזי במאמרו "להפוך את העולם למקדש": "אני מבחין בתפיסת עולם מוטעית… הסוברת שה' ברא בתי כנסת וישיבות ומסביבם יצר עולם. אולם, על פי נביאי ישראל, האמת היא הפוכה: ה' ברא עולם, ובתוך העולם צריך שיהיו בתי כנסת וישיבות. התפיסה המוטעית מחלקת בין החיים והמלאכות מחד שנמצאים בעדיפות משנית ושייכים כביכול לעולם החול בלבד, ובין הדת ועולם הרוח שנמצאים בעדיפות ראשונה ולדעתם רק הם קשורים לקודש. זוהי תפיסה ששורשה בהשקפה נוצריתשחלחלה אלינו במהלך הגלות. לפיכך, מוטל עלינו לדון באותם מושגים ולהגדירם מחדש".

ה' ברא עולם שבו צריכה התורה להתגשם ולחיות, כלומר איננו עובדים בשדה (אמצעי) כדי שיהיה לנו אוכל ללמוד תורה (כמטרה) אלא הפוך, אנו לומדים תורה (אמצעי) כדי שנדע איך לעבוד נכון בשדה ולקיים את כל המצוות הקשורות בו. לכאורה, מי שאומר שלימוד תורה הוא המטרה נותן לה יותר כבוד, אך למעשה הוא הופך אותה ללא רלוונטית, לא לתורת חיים. דווקא מי שמבין שהתורה היא אמצעי הדרכה לחיים, בעצם מחיה את התורה והיא נהפכת לתורת חיים שחיה ממש בעולם הזה, וזה כבודה האמיתי שהיא למעשה ולא וירטואלית.

על מה מסתמכת הדעה שלימוד תורה הוא מטרת החיים?
הפסוק שמצטטים הוא מיהושע א, ח: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה…". על בסיס זה חובר בתפילה המשפט: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה".
בפסוק לא נאמר – ולמדתתורה יומם ולילה, אלא והגית. זה נאמר ליהושע, שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה יחד, שכל תפקיד בפני עצמו דורש התמסרות של 24/7. ודאי שלא היה לו זמן ללמוד תורה אלא להגות בה, כלומר התורה צריכה להיות ההגות שמנחה אותו בתפקידו. והפסוק מנחה למעשה: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".

אף רשב"י טעה בכך, וכשיצא מהמערה וראה אדם עובד שרף אותו ואמר כיצד עוזבים חיי עולם, את התורה ועוסקים בעבודה, בחיי שעה? כי לכאורה מספיק לימוד התורה כדי לתקן את העולם. ובת קול מחזירה אותם למערה ל-12 חודשים כדין רשעי ישראל בגיהינום, כלומר התפיסה שיש ללמוד רק תורה ללא עבודה זו תפיסה מוטעית (שמגיע עבורה גיהינום). זו לא תורת חיים, רשב"י טעה בזה ותיקן.

אם מבינים שהתורה היא הדרכת חיים, אז מתוך החומר העצום שנכתב והצטבר במהלך הדורות יש ללמוד בעיקר מה שמדריך ומתקן את החיים. אך, אם חושבים שהלימוד הוא המטרה, אז ממילא כל לימוד הוא מצווה ומשקיעים אנרגיה רבה בלימוד סוגיות שאינן רלוונטיות לחיים, ולימוד זה לא מיישר את האדם. לכן, עיקר לימוד התורה צריך להיות למעשה, לימוד הלכה ובעיקר תיקון המידות, פיתוח האישיות,  האמונה והביטחון בה' ומעל לכל – ואהבת לרעך כמוך בפועל. 

אומר הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים: "וכיוון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה… מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה, והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו, שהוא עיקר מה ה' א-לוהינו שואל מעימנו. הייתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצוות אנשים מלומדה?!".  כלומר, לא כל לימוד תורה הוא בעל ערך. ומה שלא מקדם אותנו מיותר ללמוד.

וכן הרמב"ן באיגרתו: "וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ…". לימוד על מנת לקיים זו גם הגדרת תורה לשמה על פי רש"י, ספר חסידים, השל"ה, המהר"ל ועוד.

כששאלו את גדולי הדורות, מה עיקר התורה, אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך", והלל סיכם את התורה על רגל אחת:  "מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך", וכל שאר התורה זה רק פרטים של זה. וכך הנביאים אמרו: "לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ – כי באלה חפצתי נאום ה'". כלומר העיקר הוא תיקון היחסים הבין-אישיים.

אם כן, עיקר לימוד התורה שלנו צריך להיות כיצד ליצור חברת מופת שבה אנשים מתייחסים טוב אל השני, בחמלה, בעזרה, להיות אנשים טובים, ישרים וערכיים. עם עין טובה, שמירת הלשון, שמחה, אהבת ה', אהבת ישראל ועוד. לכאורה, 12 שנות לימוד בבית הספר היו צריכות להספיק לבניית אישיות תורנית. מעולם בהיסטוריה לא למדו כל כך הרבה. אך מאחר והרבה מהלימוד אינו רלוונטי ואינו תורת חיים, אין מספיק חיבור נפשי לתורה. זו  אחת הסיבות לחילון. כי התורה נראית לא קשורה למציאות החיים.

מה ללמוד?

תנ"ך, משנה וגמרא בסוגיות רלוונטיות לחיים, הלכה, תיקון המידות, אהבת ה', חיזוק אמונה וביטחון, אהבת ישראל, שמחה, שמירת הלשון, עין טובה, חסד, שלום בית, מה שימנע גירושים רבים, חינוך ילדים, חיזוק כוח הרצון, בניית חוסן נפשי, התמודדות עם היצרים כגון יצר האוכל, מין ועוד. כלומריש ללמוד תורת חיים, תורה שמדריכה את החיים. כך ישררו בינינו אהבה, אחווה ואחדות וישכון ה' בינינו.

לתגובות: fsafra@gmail.com

"ללא צבא, טבחו בנו בכל הגלויות והתורה לא הצילה, וגם לא הייתה אמורה להציל, כי התורה היא הדרכת חיים ולא מיסטיקה"

"אם התורה מגינה עלינו, מדוע נהרגו כל כך הרבה יהודים ב-7 באוקטובר? הרי יש היום לימוד תורה בהיקף עצום כפי שלא היה מעולם"

שנתיים אחר כך כתב אשר חסין, מורה לעברית, את 'מגילת היטלר', ובה ניסח את השתלשלות האירועים במרוקו בסגנון מגילה

'פורים שני' במרוקו וברומניה  – יעקב ספוקויני

לפי המסורת, היה המן מזרע עמלק ולכן נקראת פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים. הגמרא במסכת מגילה אומרת: "רב אמר, מקדימין [את פרשת זכור] כי היכי דלא תקדום [= כדי לא להקדים] עשייה לזכירה", כלומר, יש להקדים את הזכרת מחיית עמלק לפני סיפור מחיית עמלק בפועל, בפורים.

המצווה הזו מחברת בין זכירת נס הניצחון על עמלק לאחר יציאת מצרים, ובין התודה לה' על נס המהפך בפורים. מכאן החיבור שעשו לאורך ההיסטוריה בין היפוך הגורל לטובה ובין פורים. כך נולד המונח 'פורים שני' על משקל 'פסח שני'. עשרות קהילות יהודיות יצרו ימי זיכרון והודאה בשם זה כתודה לה' על המהפך בגורלן. הקהילות הסתמכו על ההלכה המופיעה בחיי אדם:

"כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה הם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה" [קנה, יא].

קהילת יהודי מרוקו קבעה את יום ב' בכסלו כיום פורים שני, לזכר הנס שאירע ליהודי מרוקו בשנת תש"ג [1942]. צרפת, ששלטה במרוקו, נכנעה לגרמניה [יולי 1940] והשלטון הפרו-גרמני, שלטון וישי, הנהיג חוקי גזע בדומה לחוקי נירנברג גם במרוקו. אסירים יהודים פוזרו בכ-30 מחנות ריכוז, ושונאי ישראל המקומיים חשו כי יש להם יד חופשית לפרוע ביהודים.

בראשית אוקטובר 1942 פשטו שמועות על פוגרום הצפוי ליהודים ב-15 בנובמבר. כמה ימים לפני הפוגרום המתוכנן, פלשו כוחות בעלות הברית לקזבלנקה במסגרת 'מבצע לפיד'. האמריקאים השתלטו על העיר ויהודי קזבלנקה ראו בכך נס, הצלה של ממש. יהודי מרוקו חיברו פיוטים מיוחדים ליום זה.

שנתיים אחר כך כתב אשר חסין, מורה לעברית, את 'מגילת היטלר', ובה ניסח את השתלשלות האירועים במרוקו בסגנון מגילה. הנושא המרכזי בה היא התוכנית הזדונית שתכנן הצורר היטלר, העמלק של אותו הדור כנגד היהודים, והמהפך שחל עם בואם של האמריקאים ובעלות הברית.  בסיום המגילה מציין חסין כי הסוף איננו שמח, שכן מצב היהודים אומנם השתנה, אך לא לגמרי. המגילה השתמרה אצל משפחת קורקוס, שברחה ב-1939 מפירנצה לקזבלנקה, עקב קבלת חוקי הגזע באיטליה. לרוע מזלם, חוקים אלה כאילו רדפו אחריהם עד לקזבלנקה, והגברים שבמשפחה נלקחו למחנות ריכוז. שחרור קזבלנקה הביא עבורם גאולה זמנית. אח"כ נעצרו שוב בחשד שהם פשיסטים איטלקים. הגאולה האמיתית הגיעה, לדבריהם, רק כאשר עלו ארצה לאחר המלחמה.

גם הקהילה היהודית ברומניה פעלה כך. רומניה הצטרפה לכוחות הרשע של גרמניה, לאחר שהמדינות הגובלות בה גזרו ממנה שטחים חשובים בגיבוי הגרמנים. אובדן השטחים פסק כאשר חתמו הרומנים על הסכם עם גרמניה. עד מהרה התמסר השלטון הרומני לגרמנים בעיקר בשני מישורים: הקצאת כוחות לעזרה במלחמה נגד בריה"מ, ומסירת יהודים לידי הגסטאפו במשלוחים למחנות ההשמדה. רוב היהודים שנשלחו להשמדה באו מאזורים שסופחו לרומניה כתגמול על הצטרפותה לכוחות ה'ציר', כ-420,000 יהודים, הי"ד. יתר יהודי רומניה, כ-350,000 איש, עמדו בסכנת השמדה. השינוי בגורלם בא עם הפלת שלטון אנטונסקו ב-23 באוגוסט 1944. הקומוניסטים הדיחו את הרודן הרומני, כאשר העריכו שהמערכה הוכרעה וכוחות בריה"מ עומדים לכבוש את המדינה. פחות מחודש אח"כ חתמו על הסכם רשמי עם בריה"מ, ובכך הסתיים שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית.

יום הפלת הרודן, ד' אלול תש"ד, נקבע כיום פורים שני, שכן הפלתו אפשרה את חידוש פעולת הארגונים היהודים וסכנת המשלוחים חלפה. לזכר אירוע זה, חוברה 'מגילת החורבן של יהודי רומניה', ובה נכתב כי כמחצית מיהודי רומניה ניצלו ביום זה ממוות ויש לציין זאת כיום שמחה.

בשתי הקהילות הייתה זו אך הפוגה זמנית מפרעות אנטישמיות. בשתיהן השליטים אפשרו להתנכל ליהודים. בשתי הקהילות גמלה ההחלטה לעלות למדינה היהודית העצמאית בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

כל מי שמעורב ואחראי על ענייני הציבור מועד לחטא, הסמכות והשלטון עלולים להשחית את האדם

מנהיגות שלוקחת אחריות – הרב מאיר נהוראי

אחת מתכונותיו הבסיסיות של מנהיג היא יכולתו לקבל החלטות. דוגמה מובהקת לכך ניקח מראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין ז"ל. בקיץ 1981, לקראת השלמת הקמתו של הכור הגרעיני העיראקי, הורה בגין לחיל האוויר לתקוף את מתקני הכור בעיראק ולהשמידם.

ראש האופוזיציה דאז שמעון פרס ז"ל התנגד בחריפות לפעולה, אך בגין התעקש לבצע את המשימה, וכך אומנם נעשה. לאחר התקיפה, שב"ה הצליחה והביאה להרס מוחלט של הכור בעיראק, בגין אמר משפט שחקוק היטב בזיכרוננו: "שום עם אינו יכול לחיות על זמן שאול".

דבריו של מנחם בגין ז"ל חשובים ומשמעותיים לימינו, בזמן שאנו נלחמים את מלחמת הקיום שלנו. כשם שהמנהיגים נדרשים לקבל הכרעות גורליות, כך הם גם צריכים לדעת לקחת אחריות על טעויות.

בפרשתנו ישנה התייחסות לנשיא שחוטא בשגגה, וכך נאמר: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה…". הניסוח בחטאו של הנשיא שונה מהניסוח של חוטאים אחרים. בעוד בכל המקרים האחרים נאמר: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", בנשיא כתוב אחרת: "אשר נשיא יחטא".  כל אדם עלול לחטוא, אבל נשיא בהכרח יחטא, ולכן הניסוח הוא "אשר נשיא יחטא". כל מי שאחראי על ענייני הציבור מועד לחטא. הסמכות והשלטון עלולים להשחית את האדם.

חז"ל דורשים את המילה "אשר" באופן אחר:                                                                                                                                             "אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". נשיא יכול לקלקל ולטעות, אבל גדולתו היא בכך שהוא יודע להכיר בחטאו. או בלשונו של רש"י: "נותן לב" – יודע לקחת ללב את חטאיו. 

מדוע המדרש משבח את הדור, הרי לכאורה הנשיא עצמו נתגלה באצילותו, בכך שידע להכיר בטעותו, ומה לזה ולעם? אלא, חז"ל לימדונו בכך שכאשר נשיא מבקש כפרה, זו לא רק זכותו של הנשיא אלא גם זכות גדולה לצאן מרעיתו.

נראה לי שחז"ל רצו ללמד אותנו שמנהיגים מוסריים צומחים מתוך אומה מוסרית. אם כל אחד מהאומה יהיה ביקורתי ביחס לעצמו ויידע להכיר בטעותו, גם מנהיגיו יהיו רגישים ויעשו מאמץ להתחרט ולבקש סליחה. 

קשה לחנך מנהיגים, אבל כולנו צריכים להאמין שאם נשכיל לקשוט את עצמנו תחילה, יהיה בכוחנו להשפיע גם על המנהיגים. צריכה להיות לנו המודעות לכך ששינוי האווירה מתחיל דווקא מאיתנו. 

ניתן להציע הסבר נוסף לזיקה שבין המנהיג לדורו: בדרך כלל מנהיג נרתע מלהודות בטעויות, או בגלל אגו גבוה ואולי לפעמים הוא נרתע מכך מחשש שהודעה בטעות תגרור דרישה לפיטוריו, ואז גם לא תהיה לו הזדמנות לתקן. אולם, דור שבו האווירה היא שמנהיג  שטועה ויודע לומר חטאתי אינו נפסל ומודח אוטומטית אלא הציבור באותו הדור נותן לו הזדמנות לתקן את טעויותיו, הוא דור שלנשיאו יהיה את העוז לומר "טעיתי".

המעשה המנהיגותי והנועז של מנחם בגין בזמנו לתקוף את הכור בעיראק, היה החלטה משמעותית ואמיצה. לאחר מלחמת שלום הגליל, קיבל על עצמו מנחם בגין החלטה דרמטית ומשמעותית לא פחות: הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה, לאחר שגם להבנתו נעשו במלחמה זו טעויות קשות, שהביאו לקורבנות רבים בקרב חיילי צה"ל. אחד מהמשפטים המפורסמים שאמר אז היה: "איני יכול עוד". ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ייזכר כאחד שידע לקבל החלטות גורליות, וגם כאחד שלקח את הטעויות שלו ללב ולקח עליהן אחריות.

האיום הערבי-מוסלמי הולך ומתרחב, הולך ומעמיק. הערבים אינם מתכוונים להניח את נשקם. עלינו לחשב מסלול מחדש

תמה תקופת האשליות – מוטי מרמורשטיין

חלומות וחזונות גדולים נרקמו סביב האירוע הפנומנלי של הקמת מדינת היהודים אחרי 1,900 שנות גלות. הרצל ראה בה מדינה הנשענת על יסודות מודרניים וערכים ליברליים. הרב קוק ראה בה את התגשמות חזון הגאולה של נביאי ישראל, את שיבתו של עם ישראל למעמד שהועיד לו הקב"ה, מעמד של אור לגויים, מעמד של מגדל מוסרי לאומות העולם. הציונות הדתית ראתה בה את התחדשותה של ממלכת ישראל על בסיס חוקי התורה. בן-גוריון והתנועות החלוציות ראו בהקמתה הזדמנות לבניין חברה חדשה הנשענת על ערכי הצדק החברתי.

אבל אף אחד מהם לא חזה שהנרטיב המכונן של מדינת ישראל יהיה נרטיב של מלחמה אכזרית ורצופה ש"מזמין" לנו האויב הערבי והמוסלמי המקיף את המדינה מכל עבריה. הפער הענק בין השיח היהודי במאה השנים שקדמו להקמת המדינה לבין המציאות הישראלית של מלחמת קוממיות מאז הקמתה, זועק לשמיים. דור לדור יביע מלחמה ויורישנה. מאב לבן, מבן לנכד, מנכד לנין. ממלחמת השחרור למבצע סיני, ממבצע סיני למלחמת ששת הימים, מששת הימים למלחמת יום הכיפורים, ממנה למלחמת לבנון הראשונה, משם לאינתיפאדה הראשונה והשנייה, מהן למלחמת לבנון השנייה, ממנה לסבבי המלחמה בעזה עד למלחמה הקשה מכולן, שבליבה אנו שרויים כיום, מלחמת "חרבות ברזל".

דור דור ולוחמיו, דור דור וגיבוריו, דור דור וסיפורו, דור דור ותקוותיו הנכזבות כי הוא יהיה דור אחרון למלחמה.

מלחמת הקוממיות הבלתי נגמרת היא הנרטיב של העם המשוסע בין החזונות הסותרים, שמפעם לפעם מפציעים מבין ענני המלחמות, נרטיב עצוב שסביבו מתלכדת החברה הישראלית בדיבוק חברים. יום הזיכרון לחללי צבא ההגנה לישראל ולחללי פעולות האיבה הוא יום קדוש ביותר לחברה הישראלית, הר הרצל הוא מקום קדוש ביותר במדינת ישראל, שירי המלחמות הם השירים המכוננים של הזמר העברי.

מפליא עד כמה חוזי המדינה לא ראו לנגד עיניהם את האיום הערבי שיבנה בסופו של דבר את הנרטיב הישראלי.

אנשי העלייה הראשונה העסיקו את הערבים, ובכך חשבו ש"יקנו" את הערבים למפעל הציוני. התנועה הציונית בראשיתה, והרצל בראשה, התעלמו מהנוכחות הערבית בארץ ומהאיום שהיא טומנה בחובה. הם הניחו שהבעיה הערבית תיעלם מעצם הכנסת הקדמה והטכנולוגיה לארץ.

התנועות החלוציות היו שקועות בדיונים אידיאולוגיים ולא לקחו ברצינות סימנים רצחניים להתנגדותם של הערבים למפעל הציוני.

היחיד שהתריע התרעה של ממש היה "אחד העם", שלאחר ביקורו בארץ בשנת 1891 כתב את מאמרו "אמת מארץ ישראל" ובו הזהיר מפני היחס לערבים ומפני התפתחות העוינות הערבית לציונות.

לאמיתו של דבר, מיותר להאשים את ראשי התנועה הציונית בהתעלמותם מהערבים. המפעל הציוני היה חייב לצאת לדרך עם האיום הערבי ובלעדיו. לא היה כל פתרון לבעיה היהודית מלבד הציונות. את האלטרנטיבה ראינו באירופה בשנות מלחמת העולם השנייה.

אפשר לומר שגם אנחנו, החברה הישראלית, לא הבנו עד המלחמה האחרונה הארורה והמפתיעה מכולן, עד כמה עמוק הוא האיום הערבי, עד כמה קיומנו אינו דבר המובן מאליו. מלחמת יום הכיפורים נראתה כמלחמה האחרונה שאיימה על קיומנו, והיא הייתה לסיפור הולך ומתרחק שאנו מספרים לנכדינו.

תמה תקופת האשליות. האיום הערבי-מוסלמי הולך ומתרחב, הולך ומעמיק. הערבים אינם מתכוונים להניח את נשקם. עלינו לחשב מסלול מחדש. חשוב שנדע את האמת ולא נשגה באשליות. מבחנים לא קלים מצפים לנו. היום, כמו אז, אין אלטרנטיבה לציונות. האנטישמיות שהרימה ראש בחודשים האחרונים היא עדות חיה לכך. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם" – אמר המן למלך אחשוורוש. קיווינו שזה השתנה, וזה לא.

עם חלומותינו וחזונותינו ניאלץ כנראה להמתין מעט. עלינו להשקיע בחוזקה של מדינת ישראל, בחוזקה ובאיכותה של החברה הישראלית, להתחזק באמונה בצדקת הדרך, בהכרח הדרך ובהצלחתה, מתוך אחדות כל חלקיה של החברה הישראלית.

בנפשנו הדבר.

בעת מלחמה, יש לשחרר את החטופים מתוך אחריות על חיי הכלל ובשום אופן לא לחזק את האויב בכניעה לדרישותיו

הדרך להשבת החטופים – צביקה מור   אביו של איתן, החטוף בידי חמאס בעזה

ישראלים רבים מאמינים כי הדרך להימנע מטבח נוסף ולנצח במלחמה, עוברת דרך היפרדות מהקונספציה הישנה. על מדינת ישראל להיפרד מהתפיסה של דמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית ולבנות את עצמה כדמוקרטיה שמרנית, שתדגיש את הייחודיות של עם ישראל ותעמוד על גלובליזציה מתוך עוצמה לאומית. מדמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית המקדשת את חיי האינדיבידואל ומשעבדת את המדינה אליו, לדמוקרטיה שמרנית המבינה שהמטרה היא העם, אומר חייו וחזונו.

הפער הקיים בין דמוקרטיה ליברלית-פרוגרסיבית לזו השמרנית, נוגע בתפיסת הביטחון והמלחמה באויב. הפרוגרסיבית נטולת הלאומיות רואה את כל בני האדם כשווים וכ"אזרחי העולם הגדול". באופן זה, מחויבות המדינה לאזרחיה אינה עולה על מחויבותה לאזרח העזתי. זה מה שהביא את בני גנץ לשבת בקונצרט פיוס יהודי-ערבי בכפר עזה שנה לאחר 'צוק איתן' (יוני 2015), ובשל תפיסה זו סיכן חיילי גולני מחשש לפגיעה ב"חפים מפשע", כפי שהודה והתגאה בנאומו בכנס של "שורת הדין" (מאי 2015). הדמוקרטיה הליברלית-פרוגרסיבית-נרטיבית מתחשבת באזרחי האויב החלש מאיתנו, מקבלת את טיעוניו, תופסת את עצמה כאשמה במצבו וממעטת בשימוש בכוח נגדו על חשבון חיי אזרחיה.

הפער בין הדמוקרטיות השונות אינו פוסח גם על סוגיית החטופים בנקודת המחויבות של המדינה לאזרחיה. החשיבה הפרוגרסיבית, הממקמת את הפרט במרכז ורואה במדינה כלא יותר מספקית שירותים, טוענת כי יש להשיב את החטוף בכל מחיר ועל המדינה לשלם על כישלונה, כאילו הייתה חברת סלולר שלא עמדה בהתחייבותה. הפרוגרסיביות גרמה לנתק מוחלט בין האזרח לעמו, לארצו ולמדינתו והפכה אותו משותף – לצרכן וצרחן. כשהדאגה האובססיבית לרווחת הפרט ממשיכה לפעם בעסקת חטופים, הפרט מסכן את הכלל, כפי שראינו בעסקאות ג'יבריל ושליט. אם העיקר הוא הפרט ורווחתו, מדוע שחיילים יסתכנו במלחמה? מה עם רווחתם של החיילים ומשפחותיהם?

ההשגחה העליונה זימנה לפונדק אחד את שני הנושאים: ניצחון המלחמה והשבת החטופים, וכאן מתברר שאין לפנינו שתי מטרות שונות שיש לבחור ביניהן, אלא מטרות הכרוכות זו בזו. הדרך להשבת החטופים היא על ידי הניצחון במלחמה והכנעת האויב. מניין לנו?

בארבעה מקרים בתנ"ך, שבהם אומות העולם חטפו או שבו אנשים מישראל, דרך השבתם הייתה באמצעות יוזמה, תקיפות ומלחמה חזקה עד להשמדת האויב: אברהם אבינו מציל את לוט מארבעת מלכי הצפון (בראשית יד), שמעון ולוי מחלצים את דינה בשכם (בראשית לד), ישראל מחזירים את השפחה השבויה בידי הכנעני מלך ערד (במדבר כא), ודוד המלך וחייליו משיבים את הנשים והילדים שנחטפו בידי העמלקי מצקלג (שמואל א, ל). לא ראינו כאן משא ומתן, כי הדיבור עם האויב בשעת מלחמה רק מחזק אותו.

קולות רבים נשמעים כיום על חשיבותה של מצוות פדיון שבויים. מצווה זו מובאת ברמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק ח הלכה י) ובשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד סימן רנ"ב), ומתוארת כמצווה שאין גדולה ממנה. אף על פי כן, מובא סייג בצידה: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (רמב"ם שם). הרמב"ם והשולחן ערוך עוסקים בהלכות צדקה ומתנות עניים, שעניינן דאגה לחיי היחיד. בזמן הגלות, גויים חטפו יהודים (ולא רק) כמעשה פלילי ודרשו כופר.

במלחמה, איננו עוסקים בחיי היחיד ובדין הפלילי, אלא בחיי הכלל ובדיני מלחמה. כשיד ישראל תקיפה וריבונית בארצו, השבת החטופים אינה חלק ממצוות "פדיון שבויים" אלא חלק מדיני המלחמה. כאן אנו עוסקים במצוות פדיון שבויים של הכלל הנעשית באמצעות מלחמה. הכלל הוא השבוי והעומד בסכנת קיום, ועל כן יש להסיר את האיום על הכלל ולהרתיע כל אויב.

בעת מלחמה, כאשר חיי הכלל בסכנה, כשם שהחיילים צריכים להיות מוכנים למסור נפשם למען הכלל, כך יש לשחרר את החטופים מתוך אחריות על חיי הכלל ובשום אופן לא לחזק את האויב בכניעה לדרישותיו. על ידי מלחמה עיקשת באויב, הכנעתו וחיסולו, נשיג גם את הסרת האיום על הכלל וגם את השבת החטופים, מתוך כבוד ואחריות לאומיים, כמו שראינו בדוגמאות מהתנ"ך ו"נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה" (מגילה יד, א).

לא מספיק מסובך פה? – מוטי זפט

מכירת חיסול

ברגע האחרון, החליטו בקואליציה שלא להעלות לדיון בוועדה ביום שלישי את "חוק הרבנים" ובמשמעות האמיתית שלו – חוק הג'ובים לרבנים, בעיקר 'מקורבים' לש"ס ולמפלגות החרדיות והחרד"לית. ברגע האחרון קלטו שם שיש גבול למה שאפשר לעשות מהמקפצה (ויסלחו לי הקוראים על המטאפורה, לא מצאתי משהו עדין יותר), הבחינו כי גם בקואליציה בכלל ובליכוד בפרט יש כמה חברי כנסת שלא ייתנו ידם למחטף הזה, בטח לא שעה שנמשכת הלחימה בעזה, שעה ש-134 החטופים עדיין בשבי חמאס, שעה שעשרות אלפי ישראלים מהצפון ומעוטף ישראל פליטים מבתיהם, שעה שהכל חוששים שמצפון עוד צפויה להיפתח רעה. וזה עוד לפני שדנים בכלל בשאלת הצורך, ההיגיון ואף המוסר (אם ישנו, לא בטוח) בחוק הזה, כפי שניסו לקמבן לנו אותו.

בגדול, משמעות החוק הזה היא ביטול כל 'מקצה השיפורים' שהכניס בזמנו השר מתן כהנא בתחום בחירת רבנים; המשמעות היא ש(בעיקר) שרי ש"ס ופקידיה יוסיפו בין 600 ל-800 משרות רבני שכונות די בכל אתר ואתר (באמת, מי צריך את זה?); משמעות החוק היא מתן הרבה יותר כוח בידי שר הדתות על חשבון תושבי היישוב הספציפי ועוד רעות חלות. אך מכיוון שהעניין נדחה, לא נחפור בזה עתה. רק נתהה: זה מה שיש למפלגת הציונות הדתית, שנציגה ח"כ שמחה רוטמן ניסה להפיל עלינו עתה את החוק הזה, לעשות? הם באמת חושבים שם שהציבור הדתי לאומי, שאותו הם מתיימרים לייצג, זה מה שחסר לו בחיים? זה, וחוק גיוס חדש שימשיך לפטור צעירים חרדיים משירות בצה"ל? זה, וששר האוצר ה'סרוג' יסכים להמשיך לתקצב עמותות המעודדות המשך השתמטות מצה"ל?

בעיניים שלי, כשרואים את אלה ושומעים את הביקורות הפומביות בשפה לא מכובדת כלפי מי שעומד בראש צבא ישראל, לא קשה להבין למה המפלגה הזו, שניכסה בזמנו את השם 'הציונות הדתית', לטעמי בחוכמה אך במרמה, נמצאת מהצד הדרומי של אחוז החסימה. ואני רק שואל: אז מנסים עתה לקיים את "חטוף ואכול כי מחר (אחרי הבחירות הבעל"ט, מתי?) נימחק"?

צו 8

"מה תכתוב במדור לאחר שיסתיימו הבחירות לרבנות הראשית?", ספק התעניין, ספק מתח ביקורת של קורא משועמם, חבר יקר שעה שעשינו דרכנו בצוותא מתפילת השבת כל אחד לביתו שלו. "דיה לשמחה בשעתה", חשבתי לעצמי, תוך שאני מקווה שאלה שייבחרו לתפקיד הרבנים הראשיים לישראל אכן יהיו אנשים ראויים, ושהם יתפקדו בצורה הכי טובה שיש למען עם ישראל כולו, ואז לא אצטרך להזכירם חדשות לבקרים, ולגנאי, במדור זה.

וזה לא שתמיד, ובטח נכון לעכשיו, אין נושאים חשובים בהרבה, נתניהו וממשלתו לדוגמה (אם אתם מתעקשים). וזה נכון שגם בהם אני עוסק פה ושם, אבל יש שני אבלים: האחד – היות שקיבלתי על עצמי שכל עוד המלחמה נמשכת, אשתדל שלא להוסיף כאב ודכדוך על זה הקיים, אני ממעט לעסוק בממשלה ובעומד בראשה על התנהלותם ומחדליהם; האבל השני – את כל אלה תמצאו הרבה בעיתונים ובמדיה הכללית. לתפיסתי, נכון ש'שבתון' ייתן במה ויעסוק בעיקר בנושאים שבנפשה של הציונות הדתית (התנועה, לא המפלגה), ולכן אני מתעקש על נושאים אלה. ואני אכן חושב, שגיוס צעירים חרדיים וזהותה של הרבנות הראשית הם שני נושאים חשובים מאוד, הן לציבור "שלנו" והן למדינה כולה. ולכן מי שיתמיד בקריאת המדור, יקבל הרבה מהתבשיל הזה.

כתבתי בגיליון הקודם, שבעיניים שלי, אם משהו טוב ייצא מהתבטאותו של הרב יצחק יוסף, זו העובדה שכמה וכמה רבנים חשובים בציונות הדתית הגיבו בלא מורא ובקול צלול וברור לדבריו. דבר שהם נמנעו ממנו תמיד. הרבנים אמרו, ולתפיסתי אנחנו צריכים לשמוע ו"לשרשר" זאת. ממש כמו פוסט שאהבנו. ולמה אני מכוון?

להבנתי, אם יבוא שינוי בגיוס חרדים הוא לא יבוא בכפייה, גם לא מהפוליטיקאים החרדיים. בנושא זה הם כמעט מקרה אבוד, גם אם כמס שפתיים יביאו הבנות מסוימות. מכסות וכדומה. לענ"ד, התיקון יבוא מהשטח. וכאן, לתפיסתי, יש לנו ה'סרוגים' תפקיד חשוב. אני מעריך מראש שהדברים הבאים יישמעו (ייקראו) לחלקכם הזויים, אבל אני בוחר ללכת על זה (מקסימום תגידו שזה היה ברוח שטות של פורים).

ובכן, מה התפקיד 'שלנו'? יש כיום לא מעט צעירים שגדלו בבתים חרדיים, אבל הם לא בדיוק "העתק-הדבק" של הסבים או האבות שלהם. הם הרבה יותר מעורים בחברה הישראלית, הם הרבה יותר נפגשים עם אנשים שלא מהמגזר החרדי, הם חשופים לאינטרנט ולמה שקורה מחוץ לגטו החרדי, חלקם עובדים (ב'שחור' או עם תלוש ישיר או פיקטיבי), לרבים מהם יש חברים שהתגייסו לצבא והם כבר לא 'מוקצה' עבורם, אולי אפילו להיפך.

לענ"ד, אליהם צריך להגיע. להם צריך להציב מראה מול הפנים ולשאול: "אתה לא מתבייש להשתמט? באיזו זכות? הרי אתה לא בדיוק לומד כל היום. איך אתה ישן בלילה, כשמסביב נהרגים בקרבות חילונים, 'סרוגים', ואילו אתה מבלה כאן עם חברים בקניון או ברפטינג על הירדן? מה באמת מונע ממך להתגייס – מה יגידו ברחוב? שזה יפגע בשידוך?" ועוד רשימה של שאלות. את השאלות האלה וקשות יותר, אנחנו צריכים להטיח בפני הצעירים האלה. באהבה, כמובן.

אנחנו פוגשים אותם – בשכונה, חלקנו גם במקום העבודה, בטיולים ברחבי המדינה, בבית הכנסת השכונתי, במופעים של אברהם פריד ודומיו. פשוט, לפתוח איתם בשיחות. גם היה מתאים לי, למשל, שרבני קהילות 'סרוגות' יקדישו לכך את דרשת השבת. שיעסקו בכך גם בישיבות התיכוניות, באולפנות, במכינות, בתנועות הנוער הדתיות, בני עקיבא, עזרא ואריאל. החבר'ה הצעירים שם יפגשו את "אחיהם" החרדיים המודרניים, ונכון וראוי שיידעו כיצד להתמודד עם סוגיה זו. "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה", ולא רק בהיבט התורני. גם המוסרי, החברתי. לענ"ד, זהו ה'צו 8' שלנו. ואם כל זה נראה לכם שטויות, בפורים מותר להשתטות או לחיות באשליות.

ללמוד מבית המדרש הציוני

כיוון הרבה יותר רציני, המעיד כי דברים ממשיים אכן מתרחשים, ניתן ללמוד ממאמרו המקיף והמרתק של הרב אלחנן ניר, עורך מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בשבת שעברה. הרב אלחנן ניר הוא גם ראש בית המדרש "נהלך ברג"ש" לבחורים ולאברכים חרדים, הפועל בישיבת ההסדר 'שיח יצחק'. זה הוקם לפני 9 שנים מתוך כוונה להביא את רוחו של בית המדרש הציוני-דתי אל בתי המדרש החרדיים.

במאמרו 'ברית לא קדושה' במוסף 'שבת' בשבת שעברה, הוא קורא למי שמשלבים ספרא וסייפא, ובעיקר לנציגיהם בכנסת, להתייצב כעת מול הציבור החרדי בתביעה בלתי מתפשרת: הגיע הזמן להתבגר (ולהתגייס). הרב ניר מעיד כי המסר המרכזי שעולה מתלמידיו-חבריו הצעירים מהעולם החרדי הוא ש"השכפ"ץ שנציגי הציבור הדתי-לאומי מספקים להנהגה החרדית ולתקציבי הישיבות והכוללים אינו מסייע לציבור הזה אלא להיפך, מעכב את התפתחותו… החשש מזיקה אל המציאות יצר את 'חברת הלומדים', שאליה מוכוונים כל בני החברה החרדית על אף ברור לכל כי התמסרות ללימודים מפרכים ואינטנסיביים נכונים אך למעטים. הסיפור המרכזי אינו הלימוד, אלא עצם ההימנעות מהזיקה אל הרחוב והתרבות החיצונית. רק כך אפשר להינצל מהמבול השוטף בחוץ. לא התלמוד עיקר אלא הבדלנות…".

הרב אלחנן ניר מציע שלוש תחנות לתיקון המצב: אחת – להתנות תקצובו של מוסד חינוכי בהקניית מקצועות של "קומת אדם" (מדע וטבע, חשבון ושפות, לשון ולימודים הומניים) ועמידה ברף מבחנים שיוודאו שהלימודים מתקיימים כראוי; השנייה – אחריות. לצמצם את התקצוב למוסד חינוכי שבוגריו אינם משתתפים במלחמתה של מדינת ישראל, לא כעונש אלא כהבנה שהמציאות שנכפתה על המדינה מחייבת שינוי תקציבי, וכי רק דרך הכלכלה וצמצום הברז התקציבי עשוי להתרחש שינוי; והתחנה השלישית – שותפות במלחמה. לייצא את עולם ישיבות ההסדר לעולם החרדי. להקים ישיבות הסדר במתכונת זהה לצעירים חרדיים. בנוסף, על הצבא להפסיק לראות עצמו ככור היתוך. עליו כן לאפשר לצעירים החרדיים שמתגייסים שמירה מלאה על אורח החיים החרדי. לתפיסתו, כל עוד פקודת השירות המשותף תישאר כפי שהיא, יהיה קשה לתבוע גיוס חרדי המוני.

הרב אלחנן ניר מסיים את מאמרו המכונן (מומלץ מאוד לקרוא ובעיון, הוא עלה לרשת ב'מקור ראשון') במילים של תלמיד ישיבה ליטאית בולטת בירושלים, שקרא את המאמר לפני פרסומו ב'מקור ראשון', וכתב לו: "זה הזמן להזמין כמה שיותר בחורים דתיים לעולם הישיבות הדתי-לאומי, ולהכיר להם שישנה מעטפת דתית חזקה שיודעת לשלב גם תורה וגם צבא. זה הזמן לתת מענה לנפשות צעירות המבקשות תורת חיים, ולחשוף בפניהן את בית המדרש הדתי-לאומי המובחר והגדוש בהשקפה, ואשר מקיים תורה עכשווית אליה שואף דור העתיד החרדי. הציבור הדתי-לאומי צריך לשדר לנו: שנינו מתרגשים מסוגיות אביי ורבא בנשים ובנזיקין, אז למה שלא נסחב יחד גם את המג"א ("מגן אברהם", מפרשני השולחן ערוך) וגם את המא"ג?"

אוי, סמוטריץ', סמוטריץ'

לזכותו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אני יכול לומר שמהתרשמותי הוא בחור מוכשר וישר. בכלל זה, אומר מה שהוא חושב. בהרבה פעמים, אני לא בטוח שהוא חושב מספיק ולעומק לפני שהוא מדבר, והרגשתי לגביו היא שלשונו מקדימה את מלאכת ערבול התאים האפורים שבמוחו האיכותי. אבל, מכיוון שהמונופול על המחשבה, בטח הנכונה, ועל האמת הצרופה, אינו בידיי דווקא, לך תדע. אולי הוא צודק ואני שוגה. לזכותו (ובעיניים שלי, אין הרבה זכויות שאני יכול לייחס לו מאז נתמנה לשר) אומר כי להבנתי הוא בין השרים הבודדים, בטח הבולט שבהם, שאומר בפומבי מה שהוא חושב, גם אם זה יפגע בו פוליטית. אפילו בבייס. ודומני כי הסקרים מוכיחים זאת. שר דומיננטי כל כך, עם חשיפה ציבורית אולי הגבוהה ביותר שיש, וברוב מוחלט של הסקרים נמצא מתחת לאחוז החסימה. ובכל זאת, ממשיך לצעוק בטוויטר ובכיכר העיר את מה שהוא מאמין בו. סביר שהכי מתסכל אותו זה שאיתמר בן גביר בסקרים קרוב לחצות את הקו. לא את קו אחוז החסימה אלא את קו עשרת המנדטים.

סמוטריץ' יצא השבוע על הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, בנושא עשרות המינויים שהרמטכ"ל ביקש לעשות (ועשה). וכה אמר בעניין מיודענו סמוטריץ' בחדשות 12: "המטה הכללי הנוכחי נכשל טוטאלית ב-7 באוקטובר, והוא לא יעצב את צה"ל של הדור הבא ולא ימנה את המפקדים של התיקון. אין אמון בהם לדבר הזה. אנחנו מגבים אותם באופן מוחלט לנהל את המלחמה ולנצח הא ותו לא. אימהות ששולחות את ילדיהם לצבא צריכות לדעת שיש אמון במי שממנה. אני חושב שהרמטכ״ל היה צריך לדעת לבד שאין לו מנדט לכך".

בישיבת הקבינט שר הביטחון יואב גלנט לא נשאר חייב לו: "אתה פוגע בביטחון ישראל וחותר תחת מערכת הביטחון מסיבות פוליטיות בלבד. זה חמור תמיד ובפרט במלחמה. לא אאפשר לאף אחד להפוך את צה"ל למיליציה בשירות גורם כזה או אחר". השר בני גנץ אמר לו: "אתה עושה דה-לגיטימציה לצבא". ונתניהו? בסוף הדיון, רק לאחר שסמוטריץ' שטף את הרמטכ"ל, סיכם ראש הממשלה בנימין נתניהו את הדיון וגיבה את הרמטכ"ל ואמר שאף אחד לא יכול להתערב לו במינויים. חשבתם שסמוטריץ' לא ידע זאת מראש, שהמינויים בצבא הם בידי הרמטכ"ל? ידע גם ידע, אולי חשב או קיווה שהרמטכ"ל יקבל רגליים קרות. נו, באמת, הוא עמד ועומד באתגרים קשים יותר. אגב, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי נכח בדיון, בקבינט, שמע את הוויכוח, אך לא אמר מילה. אח"כ, בהודעה מצולמת לתקשורת, הבהיר הרמטכ"ל כי סבב המינויים יתבצע כמתוכנן: "צה"ל במלחמה. עצירת המינויים תפגע גם ביכולת של צה"ל להילחם. לא נכון לפגוע בצה"ל, בטח שלא בזמן מלחמה..".

הוא הוסיף: "כמפקד הצבא, יש לי את כל הסמכות והאחריות לשלוח היום ובכל יום אנשים לשדה הקרב, כמובן גם למנות אנשים. חשוב לומר, צה"ל הוא הארגון הגדול במדינה, הוא נמצא במלחמה. את הרצף הזה חייבים להמשיך. יש לנו אנשים שנפגעו ושצריכים לסיים את תפקידם – צריך להחליף אותם". סוף ציטוט.

מודה, חשתי מאוד שלא בנוח לשמוע ביקורת, לטעמי מתנשאת, זו על הרמטכ"ל, ועוד בזמן לחימה, ועוד מסמוטריץ'. לא, עניין שירותו הקצר והלא קרבי במיוחד של סמוטריץ' בזמנו, אינו נוגע לעניין ואינו מוריד מזכותו ואולי גם מחובתו כחבר הקבינט לשאול שאלות ואף למתוח ביקורת, גם על הרמטכ"ל, במקום שהוא חושב. מה שעשה לי כאבי בטן בעניין זה היא העובדה הפשוטה שסמוטריץ' עצמו הוא שר בממשלה הזו, ובדיוק כמו שהרמטכ"ל אחראי (צבאית) במחדל 7 באוקטובר, כך גם כל אחד בממשלה הזו, וסמוטריץ' בתוכם, אחראים באי מתן הגנה כדבעי לאזרחים, וגם במחדל הטיפול במפונים מדרום ומצפון.

הרמטכ"ל כבר הודיע כי הוא רואה עצמו נושא באחריות, לא שמענו משפט דומה מנתניהו ומרבים משריו. כן, בעיניים שלי, זכותו של סמוטריץ' לבקר את הרמטכ"ל (הגם שאני לא בטוח שבעניין המינויים יש על מה), אבל דומני שנכון היה לעשות זאת בחדרים סגורים ולא לרוץ לצייץ, ויותר חשוב – טול קורה מבין עיניך. קרא לראש הממשלה להתפטר, קרא לבחירות עכשיו, התכבד ותתפטר גם אתה, ואז – באותו משפט – שלח את הרמטכ"ל והקצונה הבכירה הביתה. יחד איתכם.

אבל עוד נקודה: על מינוי עשרות הקצינים הבכירים, לא מחליט הרמטכ"ל לבד. נעשית עבודת הכנה מקיפה ויסודית. מתקיימים דיונים ארוכים על שיבוצים, מגבשים חוות דעת של מפקדים ופיקודים על כל מועמד ומועמד לכל תפקיד, בודקים את הרזומה של כל אחד, כיצד תפקד בתפקידיו הקודמים, מקיימים סדנאות עם פסיכולוגים, מקבלים הערכות של עמיתים ועוד ועוד. ואז מגיעות ההמלצות לפורום מטכ"ל, המונה קרוב ל-20 קצינים בכירים מאוד. וכשאלה מגבשים את המלצתם, הכל עובר לאישור של שר הביטחון. ברצותו יאשר, ברצותו – ידחה. האם יש ביטוח שכל מינוי ומינוי יתברר כהצלחה גדולה? אין ביטוח. כבר למדנו שגם מינויים שנראו כמבטיחים ביותר, פעמים לא סיפקו את הסחורה. אבל כולנו בני אדם, ורק מי שלא עושה לא שוגה.

ועוד, האם סמוטריץ', לפני שיצא נגד המינויים שהוביל הרמטכ"ל, עבר על רשימת המועמדים ומצא פסול בכולם? במרביתם? האם ניסה לבדוק עם מי שצריך, למה וכמה? האם סמוטריץ' חשב מה השפעת הזובור שהוא עושה לרמטכ"ל על חיילים ומפקדים בשטחי הלחימה?

האם סמוטריץ' סבור שיש להמתין עד סוף המלחמה כדי להחליף את הרמטכ"ל, ואו אז לבצע את המינויים? האם הוא יודע מתי היא תסתיים? האם הוא יודע בוודאות שאין צורך מבצעי להחליף כאן, מייד ועכשיו קצינים בכירים?

ונקודה אחרונה: באחד מנאומיו לפני שהממשלה הורכבה אמר סמוטריץ' שאם הוא יהיה שר ביטחון יהיו הרבה תתי-אלופים ואלופים דתיים. "מזה אתם מפחדים", שאל/התריס. אולי זה העניין? אם כן, יתכבד כבודו למצוא דרכים אחרות, מכובדות יותר, לדאוג להם.

שישובו בשלום ובמהרה

כשגיליון זה יורד לדפוס, יום שלישי, מתנהלים מגעים בקטאר על עסקת חטופים. ולוואי שכבר ישובו הביתה. אין מתאים מפורים לכך.

שמחת פורים בימים עצובים – הרב ד"ר רונן לוביץ

כיצד אפשר לשמוח בפורים כשאנו מלאי כאב על החטופים, רואים לנגד עינינו את הפצועים, עטופים בענני דאגה לחיילינו ברצועת עזה, עדים לאלפי עקורים, ובליבנו חרדה ליום שבו מצפון תיפתח הרעה? שאלה זו נשאלת ביתר תוקף על ידי מחנכים ומדריכים של נוער וצעירים, שכבר משנכנס אדר מרבים בפריצה של מסגרת, חוק וכן בקהילות שרגילות למסיבות מבדחות וקצת מתהוללות. 

לנוער יש לומר "שמח בחור בילדותך". בכל שנה מותר בפורים להרחיב את גבולות הגזרה, אבל לזכור ולהזכיר שיש גבולות כאלה. אולם, אנו המבוגרים צריכים להודות על האמת: שמחת פורים עברה תמורות עם השנים ואימצה מנהגים ממרחבים לא יהודיים. מנהגי התחפושות, דמויות הליצנים וסאטירות ה"פורים-שפיל", יסודם בקרנבלים הנוצריים, המסכות הגיעו מהקומדיה דל-ארטה שהתפתחה באיטליה, וגם הפארודיות הפורימיות ומנהגי שחוק שונים לא מהגמרא הם נובעים (ראו: זהר הנגבי, בתוך: ד. שפרבר, מנהגי ישראל ו), למרות שלכולם ניתנו בדיעבד טעמים מטעמים שונים.

אולם, למרות שמנהגים אלה עברו עיבוד, הרוח היהודית הלכה קצת לאיבוד. עובדה היא שביהדות הספרדית תחפושות ומסכות, סאטירות ופארודיות, רב פורים ו"פורים תוירה" השתוללות והתהוללות – כל אלה כלל לא היו מוכרים. אף ביהדות אירופה רבים מגדולי ישראל ביטאו מורת רוח ממנהגים שונים, אף שבזמנם ובמקומם היו מנהגים אלה שמרניים ומסורתיים ביותר לעומת זמננו.

מהי אפוא שמחה יהודית? "שֶׁהַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת וּבְאַהֲבַת הָאֵ-ל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא…", כך כותב הרמב"ם (שופר ולולב ח, טו). גם שמחת פורים עבודת ה' היא, אך אם חורגים ומפריזים עלולים להופכה לחילול השם. שמחה יהודית יכולה להיות גדולה, אך היא תמיד בלתי שלמה. בחתונה שמים "אפר מקלה בראש חתנים" (ב"ב ס, ב), ובסיום כל חופה, בשיא ההתרגשות והשמחה, שוברים כוס כדי להזכיר את המציאות החסרה. כך לימדונו שני סיפורים בגמרא, על מר בר רבינא ועל רב אשי, שכאשר ראו במשתה החתונות של בניהם שהחכמים שמחים יתר על המידה, שברו כלי יקר ערך כדי למתן את השמחה (ברכות, ל, ב).

השילוב של שמחה ועצב מאפיין את מועדי ישראל. בפסח אנו כורכים מצה ומרור, ליום העצמאות אנו נכנסים במעבר חד מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ביהדות אשכנז נוהגים להזכיר נשמות בעיצומם של שלושת הרגלים, וכך גם מקיימים יום תענית לפני שמחת פורים. שיבוץ פעולת השבר והחסר באירועי שמחה, והצמדת יום האבל לימי הודיה, מעניקים לנו לגיטימציה לשמחה כנה שאין בה אסקפיזם, לא הדחקה ולא התעלמות מהרע, אלא היא שמחה והודיה על כל הטוב שאירע.

המסגרת, התוכן והאופי של שמחת פורים מתקבלים מתוך מצוות היום, ובהן מגולמת התשובה לשאלה שבה פתחנו: מצוות משלוח מנות נועדה בעיקר להדק את הקרבה, וחשוב לתת למי שחשוב שיקבל, ולאו דווקא למיטב חברינו, ולחזק את אחדותנו בסימן "לך כנוס את כל היהודים".

מתנות לאביונים עומדת בראש סדרי העדיפויות של פורים, כדברי הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים…". השנה נוספו ישראלים רבים למעגל הנצרכים לסיוע ולתמיכה, בהם נפגעי מצב המלחמה.

משתה ושמחה, מן הראוי שיהיו עם פחות רוח שטות ויותר חיבור לאמונה. לדברי הרמ"א, ראוי להקדים לה קצת לימוד תורה (תרצח, ב), וכיום מתאים לפתוח אותה, וכן כל אירוע או מסיבה, בפרק תהלים ובתפילה להשבת החטופים, לשלום החיילים ולרפואת הפצועים.

"על הנסים" היא הודיה מתוך ראיית הטוב גם בימים של מכאוב, כשנס של הצלת עם ישראל מכליה, מחזק אמונה ותקווה שגם בזמננו יתרחשו נסי הצלה.

קריאת המגילה, מגילת ההסתר, ממחישה כיצד ה', שלא ממש התגלה, היה נוכח בכל התרחשות ובכל פינה. בימים של הסתר פנים, אנו מקבלים ממנה אמונה והשראה שמצבנו יכול להתהפך לטובה.

לאורך ההיסטוריה יהודים ידעו תקופות קשות, ובכל זאת קיימו את מצוות פורים ושאבו מהן השראה. האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלנימוס קלמיש שפירא, כתב בגטו ורשה שבפורים אף אם האדם "בשפלות ובשבירת הלב והמוח, וכל רוחו נרמס, צריך איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו" (אש קודש, פורים ת"ש).

אין להתעלם מהכאב ומהדאגות, אולם גם כשהשמים עוטי ערפל עלינו להפיק אור נעים, להודות לה' על ישועת פורים, וממנה נשאב כוח ותעצומות ותתחזק מדינת היהודים.

אופן הקריאה של השרפים הוא אמירת הלל במקהלה על ידי כת אחת, וכהד חוזר על ידי כת שנייה

אל"ף של ענווה – חזות

הדיבור באמצעות אותיות מהווה את הביטוי החיצוני של רצון האדם, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א,ז): "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה". המילה ויקרא מבטאת את רצון הא-ל בזימונו של משה, זימון המהווה בעצמו, טרם הדיבור שיבוא בעקבותיו, הצהרה בלתי נתפסת. רצון הא-ל הטרנסצדנטלי, האין-סופי, המופשט, לזמן ילוד אשה. בלשון הרב קוק זצ"ל, זהו מפגש בין אותיות פעולתו של הא-ל (=ויקרא) לבין אותיותיו של משה.

על הפסוק הפותח את פרשתנו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", כותב רש"י על אתר: "ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) 'ויקר א-להים אל בלעם'".

בפשטות, משה רבנו, מגודל צניעותו וענוותנותו, מקטין את האות אל"ף של ויקרא כדי להקטין את עוצמת המשמעות של זימון מסוג זה. הוא אינו מתחבר בזימון, אלא לאל"ף הקטנה המרכיבה את אותיותיה של מילת הזימון. האומנם? המדרש הנ"ל מעלה שאלות רבות, להלן מקצתן:

א.  הכיצד נלמדת ענוותנותו המופלגת של משה רבנו דווקא מאות אל"ף קטנה?

ב.  כיצד זה מעיד על ענוותנותו של משה, והלא האל"ף הקטנה כתובה במילת הפועל ויקרא המיוחסת לקב"ה ולא למשה?

 ג. האם משה רבנו היה פעיל בכתיבת האות הקטנה? אם כן, כיצד?

ד. מדוע דווקא כאן ולא בהזדמנויות נוספות שבהן נקרא משה לשכינה? כגון: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁ֣שֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טז)?

 ה. מה פירוש "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה"? בפועל לא מצאנו שקריאה קדמה לפני הצוויים: 'וידבר ה", 'ויאמר ה" או 'ויצווה ה"? למה, אם כן, התכוון רש"י?

ו. כיצד אנו יודעים כי קריאת המלאכים "וקרא זה אל זה",היא לשון חיבה?ומה בכלל המשמעות של "וקרא זה אל זה"?

כידוע, חלקו רבותינו באשר לדרך שבה ניתנה תורה: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנא': אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי; ר"ש בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת" (בבלי, גיטין ס, א).

בשיטת רבי יוחנן, התורה הינה אוסף של נבואות שנאמרו למשה, שרובן ככולן מתחילות בלשונות פנייה הכוללים את הפעלים: אמירה, דיבור וציווי. משה גנז נבואות אלו כל אחת בשעתה באוהלו עד שחיברן (הדביקן בלשון התלמוד) סמוך למותו, למה שאנו מכנים בעקבות התלמוד 'חמשה חומשי תורה': "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵ֣י לֵוִי הַנֹּ֣שְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, ט). תוכן הנבואה, ניסוחה ומקומה בתורה שבכתב, נקבעים ונחתמים בסופו של דבר על ידי הקב"ה. סדר הכתיבה אינו חופף את סדר ההתנבאות, ומכאן ש"אין מוקדם ומאוחר לתורה".

לפסוק הפותח את פרשתנו ייחודיות כפולה: הקונטקסט והניסוח. משה לא היה יכול לבוא אל אוהל מועד, אל המקום אשר שם האלוקים, אלא רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר לו (שמות כה, כב): "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת". מעשה המשכן הסתיים, כבוד ה' שוכן באוהל, ומשה לא מעז מעצמו להיכנס אל הקודש עד לקריאת הזימון. מבחינה זו יש דמיון ל"וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". אלא שפסוקנו מיוחד בכך שיש בו הפרדה מפורשת בין הזימון לדיבור. יש בו גם זימון (ויקרא) וגם דיבור (וידבר). מכאן למד המדרש (ספרא ויקרא – דבורא דנדבה א, א) בניין אב לכל הדיבורים, האמירות, והציוויים שבתורה, וזהו המקור לדברי רש"י הנ"ל.

קריאה זו, המבטאת את חיבתו של הא-ל למשה, מנוסחת באופן ייחודי רק בפסוקנו, ברם היא גם מבטאת את קריאת השרפים ששרו את מילות הקדושה פה אחד: "וקרא זה אל זה". אופן הקריאה של השרפים הוא אמירת הלל במקהלה על ידי כת אחת וכהד חוזר על ידי כת שנייה. הקריאה השמיימית ביטאה אמת תיאולוגית עצומה, שלפיה הקב"ה הוא ההתגלמות המוחלטת של הקדושה ובשל כך גם המקור לקדושה בעולמנו. נשגבותו, נבדלותו, נוראותו והיותו נבדל מכל גשמיות מוקרא זה אל זה, תוך תיאום מלאכי נפלא. 

הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך? את מי שאתה?"

זה הזמן להסיר את המסכה – הרש

כשהייתי תלמיד בכיתה י', נכנס לכיתה אדם לא מוכר, טמיר, עם עמידה זקופה, זקן ומבט חודר: הוא הסתכל לנו בלבן של העיניים ושאל אותנו מי מאיתנו מוכן להתנדב ולשבת לידו, משום שהוא רוצה לשאול אותו כמה שאלות אישיות.

החלפנו מבטים נבוכים, אולי בעיקר בגלל שלא ידענו מי זה היצור הזה ומאיפה הוא צנח עלינו בכלל, וחיכינו לראות מי יהיה הראשון שיעז לקפוץ למים. הרגשתי דחף פתאומי להרים את היד ולהגיד בקול הכי בטוח שלי: "יאללה, אני אלך על זה…".

חיוך התפשט על פניו. הוא הסתכל אליי ואמר: "הו, הנה הגבר הראשון שלא מפחד, כל הכבוד! תנו לו מחיאות כפיים!". וכך, לקול מחיאות הכפיים והשריקות של חברים שלי, תפסתי את המקום לידו, מנסה להבין לאן הבן אדם הזה הולך לקחת את השיחה לנו ואיזה מסע הוא מכין לנו להמשך.

הוא הסתכל עליי ושאל אותי: "אתה אוהב את עצמך? אתה אוהב את דימוי הגוף שלך? את האישיות שלך?" באותן שנים הייתי באמצע גיל ההתבגרות, טובע בהתמודדויות ההלכתיות של היצר והמלחמה הבלתי פוסקת על שמירת העיניים. נשאבתי לתוך תהום שריסקה לי את הדימוי העצמי וכיבתה לי את שמחת החיים. הסתכלתי עליו ועניתי לו: "לא. אני לא אוהב את עצמי ולא אוהב את הגוף שלי, ולא אוהב את האישיות שלי".

לזכותו ייאמר שהוא לא המשיך יותר מדי בשאלות פולשניות, למול כל הכיתה. הוא רק רצה להראות לנו שדימוי הגוף שלנו בעייתי. כמה ואיך אנחנו מסתובבים ביום-יום עם מסכות, מבלי להבין שאנחנו נמצאים בתהליך בריחה תמידי מעצמנו, מהשאיפות שלנו, מהחלומות שאחסנו עמוק-עמוק בחדר צדדי ועבש.

                                                               ***

בטוחים שאתם סגורים מיהם גיבורי התרבות של הילדים שלכם? מיהם האנשים שהם מעריצים? מיהם האנשים שהם עוקבים אחריהם באינסטוש ובטיקטוק? מיהם שחקני הכדורגל המופלאים שהם כל הזמן משווים את הביצועים שלהם לביצועים של אותם שחקנים?

ומה לגבי הכיתה והתלמידים שהילדים שלכם צריכים להתמודד איתם יום אחרי יום? חשבתם פעם איך הם מסתכלים על החברים שלהם? על הבגדים שלהם? על הנעליים? ומכיתות גבוהות יותר עם הסמארטפונים שלהם? האם הם באמת מרוצים ממה שיש להם? מהגוף שלהם? מהציונים? או שאולי הם מוצאים את עצמם מתחזקים בכל יום מחדש מסכה אחרת שתכסה על פגם אחר שלהם?

ומתי, אם בכלל, יצא לכם לשאול את הילדים שלכם אם הם אוהבים את עצמם? אם הם מרוצים מדימוי הגוף שלהם? אם הם שמחים במתנות שהקב"ה חילק להם? זה נראה לכם מובן מאליו? תתפלאו, אבל יש יותר מדי ילדים שחיים בתחושת דחק נוראית ומתעבים את עצמם, שזה מפחיד לחשוב לאן הם יכולים לקחת את הסלידה העצמית הזו.

אז מה עושים?

זה הזמן לתת להם קצת פרופורציות בחיים. להסביר מדוע הגוף שלהם שווה מיליון דולר ולמה זה שלחבר יש אבא שמרוויח מיליונים לא הופך אותו בהכרח לאדם יותר מאושר, בדיוק כמו שזה שהיא טסה עם המשפחה שלה שלוש פעמים לסקי באיטליה לא אומר שהיא שמחה יותר.

פורים הגיע וזה הזמן להתקרב אליהם, להסיר מהם את המסכה, ולהראות להם אילו דברים יפים ומדהימים הסתתרו כל הזמן הזה מתחתיה.

עצמאות, כמו עבדות, אינן רק עניין מדיני, ביטחוני, חברתי או פוליטי, אלא גם מצב צבירה גשמי, רוחני ונפשי

וגילו ברעדה: פורים דגם תשפ"ד – אביעד הכהן

אחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית הוא חוסר הביטחון. בהיותה בגלות, כבשה בין 70 זאבים, חשה תמיד כנסת ישראל חוסר ביטחון גם מיום ההווה, גם מפני מה ילד יום המחרת. גזרות ופרעות, גירושים ומסעי צלב, אינקוויזיציה ועלילות דם, פרעה והמן, חמלניצקי והיטלר, ת"ח ות"ט, שואה ופרהוד, תרפ"ט ותרצ"ח, הם חלק בלתי נפרד ממחזור הדם היהודי.

השיבה לארץ ישראל נטעה אשליה בלב רבים שהגענו "אל המנוחה ואל הנחלה", ושב יעקב ושקט ושלו, באין מחריד. גם קריאתו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", גם תפילת "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם יונה בבית, הבטחתם אביב ופריחות", לא החזיקו מעמד ימים רבים.

מאורעות הימים, מלחמות ישראל, פיגועים חבלניים רצחניים ואיומים אסטרטגיים ניצבים תמיד מעל לראשנו. גם רגעי האופוריה של "כוחי ועוצם ידי", דוגמת אלה שלאחר מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה, אינם מסוגלים למחות את רושם להט החרב המתהפכת המתנוססת תדיר מעל לראשנו, וביתר שאת מאז יום שמחת תורה האחרון.

על פני הדברים, חג הפורים מסמל בריחה מכל אלה. 24 שעות של שמחה אין קץ, "עד דלא ידע". עיון מעמיק בפניו השונות של החג מגלה גם פן שונה לחלוטין, של "וגילו ברעדה", יראה, אימה ופחד.

לפי אחת הדעות בגמרא (מגילה יד, ע"א), ההלל אינו נאמר בפורים מכיוון שגם לאחר הנס, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". לכאורה, כוחו של נימוק זה היה יפה ליהודי פרס ומדי בימי מרדכי ואסתר. אך מה טעם הלכה זו נקבעה לדורות, גם לאחר שכמעט רוב העם היהודי זכה לעלות ולשוב לארצו, להתיישב במרחביה ו'חזרה מלכות לישראל' לאחר אלפיים שנה? האומנם מי שנחשבת למעצמה גרעינית, אומת סטארט-אפ וממלכת סייבר, "שפחת אחשוורוש" היא?

דומה, שחכמים ביקשו לקַבֵּעַ בתודעתנו את התובנה שעצמאות, כמו עבדות, אינן רק עניין מדיני, ביטחוני, חברתי או פוליטי. מדובר במצב צבירה, רוחני ונפשי, לא פחות מאשר גשמי. כמעט כל עצמאי עשוי לספר עד כמה עצמאותו שברירית היא נוכח החשש "מה ילד יום", תחרות עזה ומשברים כלכליים רבי עוצמה, בארץ ובעולם. למגינת הלב, מאורעות השנה האחרונה לימדו אותנו פרק מאלף נוסף בעניין זה, וקבעו פרשה חדשה בתורת "כוחי ועוצם ידי".

השבריריות מאפיינת את איש האמונה. בספרו "על התשועות", מדגיש הרב סולובייצ'יק עניין זה, המצטרף להוויית בדידותו המתמדת של איש האמונה, רעיון שחזר עליו בהרבה הזדמנויות. כדרכו, דרך בריסק, סומך הרב סולובייצ'יק רעיון זה על אדני הלכה מוצקים. בתודעתנו, כותב "הרב", מתקשרים ימי הפורים עם "ימי משתה ושמחה". על פניהם, הם עומדים בניגוד מוחלט לפחד ולחוסר האונים שמלווים את העבד, האדם שבסיכון או המדינה שמרחף מעליה איום תמידי.

והנה, למרות הדגשת ממד השמחה בפורים, חלים בו מעיקר הדין דיני האבלות. מרן הר"י קארו פוסק (שו"ע או"ח תרצו, ד), כי יש לשמור על כל דיני האבלות בפורים. הרמ"א אומנם חולק על כך, אך גם לשיטתו פורים, בשונה משאר ימים טובים שבהם אין לאבלות קיום, איננו מפסיק את האבלות.

אחשוורוש הורג את ושתי לפי הצעת ממוכן (שלפי מסורת חז"ל הוא המן – מגילה יב, ע"ב), אך כמה חודשים מאוחר יותר תולה את ממוכן עצמו על פי הצעתה של אסתר. "איש לא היה יכול לסמוך בביטחון על כך שלמחרת לא יוריד את מרדכי ממעמדו וימנה תחתיו המן חדש. לא הייתה שום תחושה של ביטחון. הנס לא היה שלם. הייתה שם הצלה, אך לא גאולה".

כהמשך לרעיון זה, מביא הגרי"ד סולובייצ'יק את המנהג שנהג בישיבות הגאונים בבבל בימי הפורים (וזו לא טעות דפוס), ולפיו "יורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופים וכל ישיבה כולה, ומבקשים רחמים הרבה ונופלין על פניהם" (סדר רב עמרם גאון, חלק ב, עב; טור או"ח תרצג).

ביטוי נוסף לחרדת ה"וגילו ברעדה" של פורים, בא במחלוקת התנאים בעניין "מהיכן קורא אדם את המגילה" (מגילה יט, ע"א). לדעת רבי יהודה יש להתחיל מ"איש יהודי היה בשושן הבירה"; לדעת רבי יוסי מ"אחר הדברים האלה גִדַל המלך אחשוורוש את המן". אך הלכה נפסקה כרבי מאיר, שיש לקרוא את המגילה כולה. ללמדנו, אומר הרב סולובייצ'יק, שהמגילה "איננה רק סיפור של ניצחון; היא גם ספר של ייאוש, של חוסר הביטחון האנושי ובמיוחד חוסר הביטחון וחוסר היציבות של היהודים".

למותר להדגיש שאין זו ראייה של פסימיסט רואה שחורות או של אדם חסר ייאוש. זוהי ראייה מפוכחת, ריאלית, הגיונית, שרואה את אורות הגאולה מנצנצים באופק, שואפת להגשים את היעד והייעוד, אך בד בבד אינה מתעלמת מן הקשיים שבדרך, וגם בעת שתיית יין בפורים אינה שוכחת לרגע את החללים והפצועים, את המפונים ואת החטופים.