כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
דע את אויבך ונצחהו – הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים
אחד מתנאי היסוד לניצחון והכרעת האויב בקרב, הוא 'דע את האויב'. היכרות עמוקה עם תפיסת עולמו ותרבותו – מה מניע אותו להתעמת איתנו, מטרותיו במלחמה, דרכי החשיבה שלו, אופן הפעולה, תורות הלחימה, אמצעי הלחימה, ונקודות החולשה שלו. בכל 'פקודת מבצע' מוקדש פרק ל'אויב' ודרכי פעולתו הצפויה (הדפאו"ת). התפקיד של חיל המודיעין בכל הרמות הוא לעסוק בהיכרות עם האויב, בכל התחומים והרמות האפשריות, מהרמה האסטרטגית ועד הרמה הטקטית והמיקרו טקטית. מחובתו להעריך מראש את כוונותיו ולהתריע על דרכי פעולתו, בטווח הזמן המיידי ולטווח הארוך, כדי שלא נמצא את עצמנו מופתעים.
כאשר יש פער בין הצדדים, בתרבות, בדרכי החשיבה וההגיונות, קשה יותר להבין את הכוונות של היריב ותוכניותיו. מודיעין מקצועי חייב ללמוד את ההיגיון של האויב כמות שהוא ולנתח את ההתנהלות שלו על פי הכלים שלו בלבד. אם יתעקש לפרש את כוונות האויב על פי כלי החשיבה של עצמו, קרוב לוודאי שיטעה וימצא את עצמו מופתע.
עוד לפני קום המדינה, כבר עם התחדשות הישוב העברי בארץ, עם פרוץ המאורעות, פרץ ויכוח פנימי על שרשי הסכסוך בין היהודים והערבים. הערבים הציגו את הסכסוך כטריטוריאלי, על רקע של ה'כיבוש', ש'נישל' אותם מאדמותיהם כ'אדוני הארץ' שיש להם 'זכויות לאומיות' לעצמאות מדינית. בכך הצדיקו את רגשות הנקמה והשנאה ואת הניסיונות החוזרים והנשנים לפגוע ביהודים. בין היהודים היו כאלה שאימצו את התפיסה הזו, וסברו שבאמצעות יחסי שכנות טובה, ויתורים, הקניית זכויות לאומיות, ופשרה טריטוריאלית ניתן יהיה לפתור את הסכסוך, לסיים את מצב המלחמה והשנאה ולהגיע לפיוס ולשלום.
מצד שני היו כאלה שהצביעו על כך שהשורש ליריבות הוא דתי אסלאמי, וממנו נגזרת מחויבות דתית שאינה מאפשרת בשום פנים ואופן להתפשר על השליטה בפחות מכל חלקי הארץ, מהים ועד הנהר. אמירות של 'שלום', ככל שנאמרו, הן העמדת פנים, כחלק מ'תוכנית השלבים' שנועדה לבסוף להשיג את השליטה על כל הארץ. מהפרשנות האיסלמית הקיצונית נובעת גם השנאה ליהודים, האינדוקטרינציה והחינוך הפנאטי להילחם, ליזום מעשי הרג ורצח אכזריים ככל שזה מתאפשר. המענה היחיד שאנו יכולים להעמיד מול תפיסה זו הוא להבטיח שליטה ביטחונית הדוקה, שלא תאפשר להם להקים ארגונים ולהצטייד באמצעי לחימה, שיאפשרו להם לפגוע בנו, לגבות מחיר כבד על כל ניסיון לפגוע, וליצור הרתעה ארוכת טווח.
מסיבות שונות היו ויש רבים שלא רוצים להאמין שהשורש לסכסוך הוא דתי, והם גיבשו קונספציות וביססו את ההתייחסות לסכסוך ועל היבטיו עפ"י שיפוט תרבותי מערבי ולא על פי ההסתכלות הדתית האיסלמית. לעיתים זה השפיע גם על העשייה המודיעינית, ואף יצר 'שטחים מתים' במעקב אחרי המגמות והכוונות של האויב.
נדמה, שהטבח האכזרי והמטלטל שהתרחש בשבת שמחת תורה תשפ"ד, וחשיפת פרצופם האמיתי של אוייבנו, חולל שינוי אצל רבים.
בפרשיות הקודמות קראנו על המאבק על ההמשכיות של מורשת אברהם אבינו שהתנהל בין יצחק לישמעאל: "שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א (משלי כו): "כמתלהלה היורה זקים וגו'" ואמר הלא משחק אני" (רש"י בראשית כא י). המחלוקת היתה גם על ירושת הארץ: "ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יצחק ובין ישמעאל ולסוף נדחה ישמעאל" (כוזרי ב יד).
הדחיה מפורשת אצלנו בפרשה: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה ה).
עפ"י חז"ל המאבק הקשה עתיד להימשך גם בעתיד, בין צאצאי ישמעאל לצאצאי אברהם: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר (תהילים נ"ה כ'): "ישמע אל ויענם" (פרקי דר"א – מהד' "חורב" פ' ל"א).
אם נדע נכון את האויב, נדע כיצד לנצחו.
זה הזמן להיכנס תחת האלונקה, להירתם למשימה ולומר 'הנני' לכל מה שיידרש תנו כתף – אבי רט
שני משאים ומתנים מתנהלים במזרח התיכון בפרשת השבוע, חיי שרה. הם המשאים המתנים הראשונים המתנהלים במרחב הים-תיכוני הזה, ויש בהם כדי ללמד על העתיד ועל כללי ההתנהגות וניהול המו"מ במקומות הללו.
הראשון מתנהל בחברון בין אברהם אבינו לאנשי חברון; השני מתנהל צפון-מזרחית אלינו, בין אליעזר עבד אברהם לבין אנשי ארם נהריים. בשני המקומות נתקלים אברהם ואליעזר באנשים שאין קשר בין פיהם לליבם: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר (תהילים). מתק שפתותיהם של אנשי חברון, כמו גם של אלו בארם נהריים, לא יכול להסתיר את רשעותם, את כוונותיהם האמיתיות, את צביעותם, את חוסר היושרה וההגינות ואת כפל הלשון.
אברהם ואליעזר מבינים מהר מאוד עם מי יש להם עסק וכיצד מתנהלים במזרח התיכון הזה, וכך לאורך התנ"ך כולו ניחשף למאבקים פיזיים, ערכיים, מוסריים ורוחניים ולמלחמות הישרדות של העם היהודי, המנסה לשוב אל מולדתו ולהתיישב בארצו.
בימים ההם ובזמן הזה
בשעות הללו פועם ליבנו יחד עם לב חיילינו-ילדינו, המוסרים נפשם על ארצנו וערינו; עם לב המשפחות השכולות; עם לב הפצועים; ועם לב משפחות החטופים. העצב והצער כל כך גדולים ובלתי ניתנים להכלה.
את אנרגיות הצער הללו אפשר וצריך לתרגם לאנרגיות של עשייה – למען החיילים, למען המפונים מבתיהם, למען כוחות הביטחון השונים, למען כלל ישראל. צורכי העם מרובים בעת הזו. לשבת בבית, לקטר ולהאשים לא יוביל לכלום, לא יועיל לכלום ורק יוסיף עצב ודאגה. את אנרגיות הכאב צריך וחשוב לתעל לעשייה, לנתינה, להתנדבות, להטות שכם וכתף – כל אחד במקומו ולפי יכולתו.
גופים אזרחיים רבים הקימו חמ"לים גדולים ומעוררי השראה, לקחו על עצמם אחריות ציבורית ואזרחית, וגייסו את עצמם לשליחות גדולה של נתינה. זה הזמן להיכנס תחת האלונקה, להירתם למשימה ולומר 'הנני' לכל מה שיידרש. לכל משימה, לכל שליחות.
ב"ה עוד יבואו ימים שבהם תתקיים בכולנו הברכה בה בורכה רבקה אמנו: אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו.
מספידים רבים נוטים לדבר בסיסמאות חלולות, במקום לייחד דברים לקווי האופי המיוחדים של הנפטר
כיצד מספידין? – אביעד הכהן
על דרך הכלל, המקרא אינו מרבה בחשיפת עולמו הפנימי של אדם. לרוב הוא מסתפק בתיאור קצר, יבש, גם כאשר מדובר במאורע שמן הסתם היה רווי דמעות ורגשות.
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
כך חולפת לה תהילת עולם. 127 שנות חיים, עשרות שנות נישואין, נדודים אינספור, הליכה בארץ לא זרועה, עקרות, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל ומעשה העקידה. כל אלה מקופלים בשלושה פסוקים בלבד, ובמעבר חד עוברים לתיאור מפורט של משא ומתן מסחרי עם בני חת ועפרון בראשם לקניית אחוזת קבר.
אך מה אמר אברהם על שרה רעייתו בדברי ההספד שלו? מן הפועל הכפול "לספוד לשרה ולבכותה", למדו חכמי תורה על שני הממדים השונים זה מזה בהליך האבלות: ההספד והבכי.
ובעוד לדעת מקצתם, ההספד צופה פני עבר ועליו לתאר את דמות הנפטר וייחודיותה, והוא מכוון כנגד "יקרא דשכבי" – יקרו של הנפטר, ה'בכי' צופה פני עתיד ומכוון הן כלפי החלל הגדול שהותיר אחריו הנפטר וצריך למלאו, והן כלפי מה שיכול היה להיות עם הנפטר ולא יהיה עוד.
האזנה קשובה להספדים הנאמרים בימינו מלמדת שיש בהם סוגים שונים. ברבים מהם, כגון אלה הנאמרים על ידי בני משפחות הנופלים וחבריהם בימים נוראים אלה, אכן ניתן ביטוי אישי מאוד, פנימי, לתיאור הנפטר ותכונותיו. כנגדם, קיימים הספדים לרוב שדומים אחד למשנהו, רוויים קלישאות ותיאורים נבובים. עד כדי כך, שלעיתים נדמה לשומע שבאו לעולם באמצעות מחולל טקסטים ממוחשב. "שמעת אחד – שמעת את כולם". רק השמות מתחלפים. ולא אחת עושה המספיד את הספדו כר ומצע לתיאור מעלותיו-שלו (מעין המהלך האבולוציוני של "המנוח", "המנוח ואני", "אני"), או בורא את הנספד "בצלמו כדמותו" – דמותו-שלו עצמו.
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ביקר – במידה רבה בעקבות מורו ורבו, חמיו הגרי"ד סולובייצ'יק שהיה ספדן רב-אמן – את נטייתם הרווחת של חלק מהמספידים לדבר בסיסמאות חלולות במקום לייחד דברים לקווי האופי המיוחדים של הנפטר. "באורח פלא", העיר פעם בחריפות, "כל הרבנים שנפטרו היו דומים זה לזה כשתי טיפות מים, וכולם דמו ל'חפץ חיים'…". בהספד שנשא על רבו, הרב אהרן סולובייצ'יק ע"ה, הוסיף ועמד הרב ליכטנשטיין על שני הממדים שנזכרו בראש פרשתנו, הבכי וההספד.
"ביסודו, הבכי הוא דבר אישי, פנימי, אינטימי. מפגש של היחיד עם עצמו, עם עולמו ועם מַר גורלו. 'במסתרים תבכה נפשי'. לעומתו, ההספד הוא מעמד ציבורי. אדם מספיד קבל עולם ומלואו, במסגרת הציבורית האופפת אותו.
"אלא שגם כאן יש מקום לשאול: קבל איזה ציבור? בפני איזה עולם? מן הסתם, כאשר בא אברהם אבינו לספוד לשרה, פנה לציבור כפול: מצד אחד, היה שם ציבור המקורבים, אנשי ביתו, אלה ששרה ואברהם חינכו והדריכו בדרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". אנשים שהכירו את אומץ אמונתה, את עוצמת אישיותה, את הרוך ואת הכוח שדרו בכפיפה אחת. היו שם, קרוב לוודאי, כאלה שהכירו את הפן הציבורי: "אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים"; לצידם, עמד ציבור שונה לחלוטין – בני חת ונספחים אליהם. בקושי ידעו ושמעו עליה. אולי ראו אותה פה ושם יוצאת לשוק, מכניסה אורחים, מסתובבת, אבל בסך הכל לא עמדו על חיצוניותה, על אחת כמה וכמה לא הכירו בפנימיותה. אם אברהם בא לספוד, כנראה שיש לו משהו להגיד לקרוב ולרחוק. אנשי ביתו, חניכיו, תלמידיו, חניכיה של שרה, תלמידיה. אך גם עפרון וחבורתו, אנשי הכפר ואנשי העיר, מהם כאלה שבקושי זכרו את הדמות המסתורית שהסתובבה בינותם".
"כך היה גם בהזדמנות אחרת", הוסיף הרב ליכטנשטיין. "'ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד' (בראשית נ, י). מן הסתם, היו "שם", בעבר הירדן, מקום שדמותו של יעקב איננה מוכרת, כמה איכרים זקנים שזכרו כי לפני הרעב היה זקן אחד, יעקב-ישראל שמו, שהתהלך בארץ. אפשר זוכרים הם משהו על דמותו, ביתו. יש אפילו מי שיודע לציין מתי, פחות או יותר, נטש את הארץ וירד מצרימה. ועם זאת, רבים לא הכירו את האיש ופועלו. לכן נדרש מספד 'גדול וכבד מאוד' עבור אותו ציבור. ההספד עבור המקורבים, בני הבית, אותו ציבור שהצליח לעמוד על קנקנו של יעקב אבינו מקרוב, נעשה עוד במצרים. כעת, כשהגיעו לעבר הירדן, עמד ציבור חדש, ובשבילו נדרש מספד חדש".
זהו אך פרק קטן, אך חשוב, בתורת ההספד היהודית. הלוואי שנצא ונלמד ממנו.
דור הZ- הנצחי – אבינועם הרש
הדור הצעיר שלנו המדהים, הגדול, המופלא הזה, לא מפסיק להפתיע אותנו מחדש. זה ממש אותו דור שלא הפסיקו להסביר לנו כמה שהוא שקוע בעצמו ובמסכים. כמה שעולמו רחב וגדול כגודל הסרטונים הקצרים של בטיקטוק. אז הדור המתוק הזה, שנהרג בקרב, שמוסר את נפשו, שמשפריץ משמעות ונושם אידיאלים, הפיק גם את המכתב המיוחד הבא שכתבה תלמידה למנהלת שלה, ובו היא מבקשת ממנה רק לא לעמוד מנגד. מכתב ששווה הרבה יותר מכל תעודת בגרות שאי פעם הונפקה במשרד החינוך (את המכתב ראיתי לראשונה אצל אורי שכטר):
***** יקרה,
אשמח להעלות מולך כמה נקודות שבוערות בי בתקופה המורכבת בה אנו חיים כרגע.
אני רוצה לפתוח ולהגיד שאני קודם כל מודה לך ולשאר הצוות על החשיבה מחוץ לקופסה ובשעות לא שעות כדי לחשוב ולעשות מה שיעשה לנו טוב. אני רוצה להעלות עוד נקודה: אנחנו במלחמה. וזו פעם ראשונה שאנחנו חווים משהו כזה, גם הצוות וגם אנחנו…
לתחושתי, אנחנו מעט מתעלמות ממה שקורה לנו בארץ שלנו, בעם שלנו. אנחנו נכנסות לאיזושהי בועה שמוקפת בגדר של בית הספר ומשתבללות בתוך עצמנו. מנסות להיאחז בכוח בשגרה, למרות שאין שום שגרה כי אנחנו במלחמה. אני מרגישה שעם ישראל זקוק לנו, ואני לא רוצה שנתעלם מזה, זה צו השעה!
…אם אנחנו לא יכולות להחזיק נשק ולהילחם על המדינה שלנו בדרך הזו, בואו נילחם עליה איך שאנחנו כן יכולות. בואו נראה איפה אנחנו כן נחוצות ונוציא את הכוח שלנו החוצה. אני לא מזלזלת חלילה בבגרות. צריך לדאוג גם לעתיד שלנו, ואף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אבל מה עם ההווה שלנו? המדינה שלי בוערת, ואני לומדת מתמטיקה ואנגלית?
אני חושבת שבתור מנהלת בית ספר יש לך כוח עצום! גם רוחנית מולנו וגם פיזית. כוח של 240 תלמידות איכותיות, זה כוח מטורף, בואו נשתמש בו!
משקים חקלאיים קורסים. אני יודעת שאי אפשר שנצא לדרום ביטחונית, אבל יש חקלאות בעוד מקומות, יש מלונות של מפונים בירושלים, בנווה אילן, בים המלח. בואו נשתמש בזה. ואפילו לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, רגבים כבר עושים את זה – לומדים שלוש שעות ביום, ובשאר היום מתנדבים. בואו נמצא באיזו דרך זה אפשרי, אבל בואו נעשה עם עצמנו משהו.
בעוד כמה שנים, כשישאלו אותנו מה עשינו במלחמה, אני לא רוצה לענות "ישבתי בכיתה ולמדתי מתמטיקה לבגרות". אני רוצה להגיד שעשיתי מה שאני יכולה למען עם ישראל וארץ ישראל, ואפילו הצלחתי תוך כדי גם ללמוד לבגרות… אני רוצה שנשתמש בכוח המטורף הזה, שניצור שגרה של עשייה, של תרומה.
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו) אני מאמינה שהתורה היא תורת חיים, והיא קוראת לנו לא לעמוד מנגד. רק שלא נעמוד מנגד. *
סיימתי את המכתב הזה ולא יכולתי שלא לחשוב על הנפילים של דור תש"ח. על מייבשי הביצות והחלוצים שמסרו הכל, את כל נפשם וממונם, והלכו אחרי חלומותיהם הגדולים ביותר בדרך ליישוב הארץ. והנה מגיעים החבר'ה הצעירים, אלו שאנחנו – אנשי החינוך ה'מבינים', ה'מומחים' הגדולים – חשבנו שרק 'פורטנייט' ו'וולט' יש להם בראש.
אלו שאוכלים סושי ולא מפסיקים לגהץ את הכרטיס אשראי של אבא שלהם, ופתאום משום מקום אנחנו קולטים שצמחה לנו כאן חבורת אריות ולביאות עם עמוד שדרה שבנוי מפלדת אל-חלד.
תגידו 'בזכות מערכת החינוך', תגידו 'למרות מערכת החינוך'. יודעים מה? זה כבר לא משנה. מה שחשוב הוא שמעולם הרוח הישראלית שנשבה אל דגל העתיד לא נראתה והרגישה אופטימית טובה ובטוחה יותר.
ובעם שבו אלמנתו של הרב נערן אשחר, צוף, מבקשת מעם ישראל לומר פרקי תהילים להצלחת הניתוחים של השתלות האיברים שנתרמו מגופו של אהוב ליבה בעודה מתבוססת בצערה, אנחנו יודעים ובטוחים כמו שכתבו כבר לפניי: אנחנו ננצח!
אליעזר מאתגר את ריבונו של עולם בהתרסה גלויה: 'נראה אותך'
הוי ארצי, מולדתי – חזות
אברהם חי את חייו בתוך ארץ כנען. הוא מתהלך בארץ, סוחר עם אנשיה, נלחם עבור אנשיה, קובר את מתו בתוכם. הוא נשיא אלוקים בעיניהם. בכיסו הבטחה אלוקית כפולה: בעלות על הארץ שבה הוא חי, אבל… הוא אינו יכול לבוא איתם בקשרי חיתון. מורכבות המציאות הזו מועצמת לאחר מותה של אשתו האהובה. הוא משנס מותניו ועושה את מה ששרה הייתה עושה לו הייתה בחיים, ולכן אפשר לראות בדברים הבאים מעין קיום צוואתה:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ ב-ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק
בשבועה זו צמד מילים, ארץ ומולדת, המזכירים לנו פסוק אחר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אברהם אבינו לא מעלה בדעתו להתחבר בקשרי חיתון עם הכנענים, צאצאיו של חם המקולל. בדיון המתנהל עם עבדו מתבררת התמונה:
ויאמר אליו אברהם הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת רק את בני לא תשב שמה
ארץ ומולדת הן חבלי ארץ, בית הוא משפחה. 'אם לא הבנת עד עכשיו' אומר אברהם לעבדו, 'הרי לך אמירה מפורשת: אני מבקש להמשיך להיות קשור לשמיות, מקור משפחתי'. אמירה זו מתכתבת עם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. לדידו, גם בנו יצחק מחויב לצווי האלוקי. עדיף ליצחק לקחת אישה מבנות כנען ולהישאר בארץ ישראל, מאשר לעזוב את הארץ בשל אישה לא כנענית מחרן.
יותר מכך, חז"ל חודרים לנבכי נשמתו של אליעזר, המחפש אף הוא שידוך הגון לבתו, ומפענחים את פשר קושיותיו: "'ויאמר אליו העבד הה"ד' (הושע יב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך" (בראשית רבה, חיי שרה ט).
"וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם"
בתוכנית זו, המסופרת לנו שלוש פעמים, יסוד המקריות הוא הנדבך העיקרי. המבחן נראה בלתי מציאותי לחלוטין. אליעזר מאתגר את ריבונו של עולם בהתרסה גלויה: 'נראה אותך', אומר העבד, 'הלא אברהם הוא אוהבך!' כך לדעתי קראו חז"ל את דברי אליעזר, ותגובתם הקשה לא איחרה לבוא: הנה אנוכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי וגו'. ד' הן שתבעו שלא כהוגן, לג' ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח, אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' הא אלו יצאה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדונו, אתמהא!" (בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה ס, ג). בקשתו של אליעזר מוגדרת בפיהם כתביעה שלא כהוגן! מה הוא היה עושה לו יצאה אמה אחת והייתה משקה אותו על פי תנאיו? הוא היה משיאה ליצחק?! אתמהא! כותב הדרשן.
ַ"ויְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ"
ב'הפוך על הפוך' ה' נענה לדרישתו הלא הוגנת של אליעזר, בלשון המעטה. הוא הציב רף גבוה מאוד, הרבה מעבר לבקשתו הצנועה של אדונו אברהם, וההפתעה הייתה מוחלטת.
הסיפור הזה מסופר ג' פעמים עם הבדלים נדרשים. אף שהנמען של הסיפור משתנה, נראה כי בסופו של יום הכתובת היא אנחנו, הקוראים. האריכות והחזרה, מטרתן לדעתי אחת: ליצור הנגדה בין נישואי ישמעאל לנישואי יצחק. בפרשה קודמת מוקדש לעניין זה פסוק אחד, לקוני, עובדתי ומלא משמעויות: וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. לא הייתה להגר כל התלבטות, היא לא הרחיקה נדוד למציאת אישה לבנה.
הנר הקטן שפורץ ששורד מעבר למשוער, משקף את הקיום היהודי של מיעוט קטן מול איומים רבים
הנר של שרה וחנוכה דולק גם במלחמה – הרב ד"ר רונן לוביץ
פרשת 'חיי שרה' נקראת תמיד בשבת שמברכים בה את ראש חודש כסלו, והדבר מזמין אותנו למצוא קשר בין דמותה של שרה ובין נושא החודש. חודש כסלו עומד תחת רישומו של חג החנוכה, ויש דמיון מובהק בין נס פך השמן שהתרחש בימי חנוכה לבין הנס שהתרחש, לדברי המדרש, באוהלה של שרה. בסוף הפרשה נאמר: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וחז"ל אמרו על פסוק זה: "כל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת… ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (רש"י עפ"י ב"ר ס, טז). שרה הדליקה את הנר ביום שישי לקראת שבת, והוא דלק בדרך נס שבעה ימים.
נס פך השמן שאירע לחשמונאים הוא חזרה על הנס שהתרחש לשרה. נס זה מסמל הן באוהל שרה והן במקדש המכבים את היכולת ליצור המשכיות גם בנסיבות בלתי אפשריות וכנגד כל הסיכויים. הנר הקטן שפורץ את גדרי הטבע ושורד מעבר למשוער, משקף את הקיום היהודי של מיעוט קטן מול איומים רבים. שרה הצליחה בכך עם בן זוגה אברהם בעולם של עובדי אלילים, והמכבים עשו זאת מול היוונים והמתייוונים.
המכבים יכלו ללמוד משרה את השילוב של אמונה וקדושה עם גישה תקיפה כנגד איומים חיצוניים. כאשר שרה ראתה ששפחתה הגר מקילה ראש ומזלזלת בה, היא הגיבה בנוקשות ואף הביעה בתקיפות את כעסה על אברהם: חמסי עליך. כאשר ראתה את ישמעאל מצחק היא לא עברה לסדר היום, אלא דרשה במפגיע את גירושו עם אמו. המכבים המשיכו את דרך האמונה של שרה כשהתקוממו מול עולם שהולך ומתייוון, ועם זאת לא שקטו על השמרים, אלא לקחו לידיים את העניינים והגיבו בתקיפות לאיומים חיצוניים.
על הפסוק הפותח את הפרשה: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה דרשו חכמים: "בת קוף כבת כף" (ב"ר נח, א). דרשה זו עוררה אותי לחשוב על גיבורי חודש כסלו, המכבים, שגם אצלם יש דימוי של קו"ף וכ"ף. כידוע, יש אי בהירות לגבי איות השם "מכבי" ומקורו של השם. רבים סבורים שכינוי זה צריך להיכתב בקו"ף, וניתנו לכך כמה הסברים: לפי הסבר אחד הוא נגזר מהמילה "מקבת", שפירושה פטיש, כפי שנאמר: ומקבות והגרזן (מל"א ו, ז), והוא בא לציין את כוחם וגבורתם של יהודה המקבי ולוחמיו, שהיכו בעוז על קודקוד אויביהם. אחרים מסבירים שמקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', שכן ברומית אותיות אלה מתחלפות (כגון ציצרו-קיקרו).
לעומת זאת, כבר לפני כאלף שנה הופיע השם "מכבי" בכ"ף בתרגום לספר מכבים, ומאוחר יותר החל להופיע ההסבר המקובל שכינוי זה הוא ראשי תיבות של הפסוק מי כמוך באלים ה' (שמות, ט"ו, יא). פסוק זה הופיע, לפי המסופר, על דגליהם או על סמליהם של נושאי המרד ביוונים.
שני הפירושים לשם מקבי/מכבי מבטאים למעשה שתי תפיסות בדבר סוד כוחם ועוצמתם של החשמונאים: אם מקור השם מקבי הוא במילה מקבת או בתואר מצביא, מקור כוחם בעוצמה הפיזית ובגבורת הלחימה; ואם מקור השם הוא בפסוק מי כמוך באלים ה', הרי שהכינוי מכבי נועד להדגיש שמקור כוחם בה', העושה להם חיל.
נכון לומר במקרה זה "בת קוף כבת כף", "ואלו ואלו דברי א-להים חיים". המקבים היו לוחמים עזי נפש ומתוחכמים, נחושים ומלוטשים, ובמטרה דבקים. יחד עם זאת, הם היו גם בעלי אמונה וביטחון באלוקי ישראל ובה' דבקים. הם לחמו לחירות לאומית, ובד בבד חלמו על כס-לו, וכשחולמים ולוחמים מתוך השילוב של אמונה וגבורה זוכים לכוחות ולהישגים שהופכים לסמל לדורות הבאים.
גם בזמננו כוחם של חיילינו נובע מהשילוב המנצח של עוצמה צבאית יחד עם נאמנות לערכים נעלים של הקרבה למען העם והארץ, ומסירות למסורת ולמוסר של היהדות. במלחמה הם מקיימים מלחמת מצווה גדולה, ולמעשה גם ביום-יום חיילינו כולם מקיימים מצוות, מי יותר ומי פחות, אלה מצוות מסוימות ואלה אחרות. השילוב של רוח וכוח מאחד את כולם, בהמשכת דרכם של המכבים, והנר שהדליקה שרה מוסיף לדלוק עד היום.
קבורתם של גיבורי ישראל – הרב מאיר נהוראי
פרשתנו פותחת במסירות הנפש של אברהם להביא לקבורה את שרה. מצות קבורה היא מצווה שכולה חסד, והיא משקפת את ההליכה של האדם אחר מידותיו של הקב"ה. וכפי שאומרת הגמרא בסוטה יד ע"א: "מה הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים". בימים אלו עוסקים רבים בזיהוי חללים ובהבאתם לקבורה וזו הזדמנות להודות לעוסקים במלאכה על העבודה החשובה הקשה והמסורה שהם עושים.
המציאות הקשה שנקלענו אליה מזכירה לנו את הסיבה, שמחמתה תוקנה הברכה הרביעית של ברכת המזון. בעוד ששלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון מהוות חטיבה אחת והן מהתורה, הרי שהברכה הרביעית – "הטוב והמטיב" – היא מדברי חכמים. חז"ל תקנו ברכה זו כהודאה על קבורתם של הרוגי ביתר זמן רב לאחר נפילתם בקרב מול הרומאים. אירוע זה היה קשה ומזעזע וכך מובא בתלמוד הירושלמי תענית (ד,ה):
"כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר כמין טיבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם, שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה, משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמטיב. 'הטוב' שלא נסרחו 'והמטיב' שניתנו לקבורה".
היוצא, שהברכה הרביעית של ברכת המזון היא הודאה על כך שהרוגי ביתר הובאו לקבורה, לאחר שחלף זמן רב בו היו מוטלים בשטח. אירוע זה היה גם אחת מהסיבות לחגיגת ט"ו באב. ולכאורה קשה הדבר, כיצד ניתן לשמוח על קבורתם של הרוגי ביתר שנהרגו בזמן חורבן ביתר, שסימל יותר מכל את הקץ לתקווה של מלכות בר כוכבא בשיאו של החורבן?
הרב קוק זצ"ל התייחס לנקודה זו (עין אי"ה ברכות ז,לא):
"על כן תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות; כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כוח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כוח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית ".
לדבריו, אותו אירוע קשה, שגופותיהם של הרוגי ביתר נשארו שלמות, למרות שהיו מוטלות זמן רב ללא קבורה – מסמל את כוחות החיים של העם היהודי גם בתקופת גלות ממושכת ובשיאו של חורבן. הצביון הרוחני של האומה נשמר גם בשעות הקשות ביותר. דברים דומים ובניסוח אחר אומר ערוך השולחן או"ח (קפט, ב):
"בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה כלומר להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא עלינו עושה עמנו נסים ונפלאות, שאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר, שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ, ולא הסריחו ואח"כ ניתנו לקבורה. וזהו סימן שהקב"ה לא יעזוב אותנו לעולם, אף בעת שאנו חוטאים לפניו".
גם כאשר נראה שהקב"ה כעס עלינו בשמיני עצרת השנה, עדיין היו הרבה נסים, שאנו שומעים עליהם מדי יום.
כולנו תפילה שחיילנו יחזרו בשלום, ושנחזיר את החטופים והשבויים בשלום לארץ ישראל . כך גם נקווה שאלו שנרצחו באותה מסיבה ואלה שנפלו בקרב וטרם הובאו לקבר ישראל, שנזכה להביאם במהרה לקבר ישראל בכבוד המגיע להם.
מיוחדת היא ברכת המזון; בו בזמן שאדם מודה להקב"ה על השפע שקיבל ורחוק הוא כל כך ממציאות של חורבן, הוא זוכר גם את רגעיה הקשים של האומה, ומודה על קבורתם של הרוגי ביתר, שמסמלים יותר מכל את כוחות החיים הנצחיים של עם ישראל.
כך אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו – להמשיך אותו, אבל גם להוסיף עליו משלנו לפי צורך השעה והדור
יצחק ממשיכו של אברהם – הרב יעקב פילבר
אברהם ויצחק מייצגים שני דורות. אברהם היה בבחינת מי יעלה בהר ה', סולל דרך חדשה ומקרב אליה את ההמונים; יצחק מייצג את דור ההמשך. יצחק קיבל דרך סלולה ומציאות מגובשת שהכין לו אברהם. על פניו נראה שדרכו של אברהם הייתה קשה יותר מדרכו של יצחק. אברהם היה צריך לגשש באפילה ולהתחיל לבדו את הכל מהתחלה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר פר' מב): "אברהם העברי – כל העולם מעבר אחד, והוא (אברהם) מעבר אחד". אבל באמת, דרכו של יצחק קשה יותר. בדרך הנחשונית של אברהם, עם כל הקושי שבה, יש חלוציות וראשוניות. על כל צעד ושעל הוא מרגיש שהוא מחדש ויוצר. השטח שאתמול היה שומם, היום הוא שוקק הישגים הגלויים לעין, וכל זה נותן למוביל תמריץ להמשיך ולהתקדם – מה שאין כן דרכו של יצחק. אומנם אברהם הציב אותו על פסגת ההר, אך דווקא השגרה השוחקת היא המטילה בספק את היכולת להתמיד ולהישרד. על הקושי הזה אמר בעל התהלים: ומי יקום במקום קודשו.
כדי שדור ההמשך יוכל לשרוד עליו לנקוט פעולה כפולה: מצד אחד הוא צריך להיות נאמן לערכי דור המייסדים, להיות ממשיך אותנטי לדרך אבותיו; אבל יחד עם זאת, עליו להיות ער וקשוב למציאות המתחדשת ולפעול בהתאם לכך, כי העתקה עיוורת של הרגלי האתמול בלבד, סופה לנוון את החברה ולמוטטה. דרכו של דור ההמשך חייב להיות המשך וחידוש, כמו שמצינו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, שמצד אחד "לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" (סוכה כח) ועם זאת אמרו עליו: "עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם" (אבות דר"נ פ"ו). על ההנהגה הזו כתב הראי"ה (אגרות הראי"ה אג' קסד): "הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים". הנהגה כזו מוצאים אנו גם בהנהגתו של יצחק כשהמשיך את דרך אביו.
באירועים המעטים שהתורה מספרת לנו בחיי יצחק, תופס סכסוך הבארות מקום נרחב, ומתיאור התנהגותו של יצחק בו אנו לומדים על דרכו. אברהם אבינו מצא עולם צמא למים. הוא חפר בארות לרוות את צימאון העולם, והפלישתים ברשעותם סתמו את בארות אברהם ומילאו אותן בעפר. לבארות הללו יש שתי משמעויות: האחת כפשוטה – אברהם דאג ליישובו של עולם, לסייע לבריות להפריח את השממה ולרוות את צימאון האדם ובעלי החיים. הפלישתים ברשעותם, לאחר מות אברהם, במקום להשתמש בבארות עבור עצמם, עמדו וסתמו אותן רק כדי למנוע את הטובה מהאדם ומהבהמה. ויצחק, כשהבחין בדבר הלך וחפר מחדש את בארות המים שנחפרו בימי אברהם. בכך חזר יצחק ושיקם את מפעל החסד של אברהם.
אבל לאירוע הזה יש גם משמעות רוחנית: הבאר מסמלת את מי התורה, כמו שדרשו ב"מדרש הגדול" על הכתוב: וימצאו שם באר מים חיים – "אין מים חיים אלא תורה, שנאמר: 'מעין גנים באר מים חיים'". והבארות מסמלות את מפעלו הרוחני של אברהם ככתוב: את הנפש אשר עשו בחרן. אברהם השקה את הבריות במי התורה, שקירבם תחת כנפי השכינה. המפעל הזה היה למורת רוחם של הפלישתים, ובהזדמנות הראשונה, לאחר מותו של אברהם, הם מנסים לחסל את מפעלו הרוחני של אברהם.
יצחק, ממשיכו של אברהם, שב לתקן את הדבר, אבל בתחילה אין הוא חופר באר חדשה, אלא וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ויסתמום פלישתים. הוא נשאר דבק בדרכו של אביו: ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ועל כך אמרו במדרש הגדול: "בוא וראה ענוותנותו של יצחק אבינו. בנוהג שבעולם אדם בונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר, אבל יצחק אבינו אינו כן… כיוון שחזר יצחק וחפרן שנייה לא חידש להן שם אלא העמידן על שמות שקרא להן אביו". ולאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהן בארות משל עצמו: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהן בארות משלו. וכך אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו – להמשיך אותו, אבל גם להוסיף עליו משלנו לפי צורך השעה והדור.
אברהם ושרה שילמו את מחיר ההקרבה והעקידה, אולם הקורבן שלהם נתן לנו את החיים
מתוך עולמות שבורים – הרב אבי רזניקוב
פרשתנו פותחת במותה של שרה, ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. את שרה אברהם מבכה, וקונה את חלקת הקבר מעפרון החיתי. זהו אחד התיאורים המפורטים ביותר במקרא של קניית קבר, קבורה, מספד ובכי…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית, כ"ג, ג'). חייה של שרה הסתיימו, לפי חלק מהפרשנויות, בעקבות עקידת יצחק. רש"י מדייק מסמיכות האירועים: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (שם, ב'). כיצד התמודד אברהם עם החוויה הנוראה? הוא נותר אלמן ובודד, ומייד לאחר העקידה וקבורת שרה שבעקבותיה, ירד אברהם מהבמה. מעתה, עובר המקרא לדמויות אחרות.
הפרשה קרויה בשם "חיי שרה", ותמוה הדבר, הלוא הפרשה מתארת את מותה של שרה אמנו. האם לא מתאים יותר היה לפתוח את הפרשה במילים 'ותמות שרה'? חכמים השיבו ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ע"ב), כלומר צדיקים מותירים בעולם רשמים, שאיפות ומאוויים, שהמשכתם על ידי אחרים ממשיכה את חייהם אף לאחר מותם.
אז מה פירוש שם הפרשה 'חיי שרה'? היכן כאן האופטימיות? אלא שעד כמה שקשה לומר זאת, העקידה העניקה חיים. לא לאברהם וודאי שלא לשרה, אלה איבדו את שלהם. הכוונה היא לאחרים – לאומה שנולדה בעקבות העקידה. רק עתה הבין אברהם שהוא לא יהיה כאן לנצח, והוא פועל מייד להמשכיות האומה. הוא פונה אל אליעזר ומצווה אותו למצוא אישה ליצחק.
למותה של שרה השפעה עצומה על יצחק. עם כל זה שאין מפרש הכתוב את אבלותו, מתברר שזו נמשכה כמה שנים. רק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו שרה, יש לו נחמה ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה… ויינחם יצחק אחרי אמו (שם, י"ט). רבקה היא שממלאת את החלל שנפער עם מותה של אמו שרה. ההקרבה, אם כן, אינה מעניקה דבר למקריב או לקורבן, להיפך. אולם ההקרבה היא המעניקה את העתיד כולו לאחרים. אברהם ושרה שילמו את מחיר ההקרבה והעקידה, אולם הקורבן שלהם נתן לנו את החיים. אכן שם ראוי נקראה הפרשה, פרשת 'חיי שרה'.
הרב סולובייצי'ק התייחס בהגותו לסבל ולאובדן שבחיי האדם. הוא תוקף בספרו 'בסוד היחיד והיחד' את אלה המשווים ממד פרגמטי לקיום תורה ומצוות. אלה שרוצים לומר שהתורה מעניקה למקיים אותה שפע, עושר ואושר, כבוד ובריאות. לשיטתו, זוהי רדידות דתית, ונפשו בוחלת בה. "אף על פי שאני תושב אמריקה זה שנים רבות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפרגמטית על הדת. לדעתי, אין האמונה באה לשרת את צורכי בני האדם… מעולם לא ניסיתי לבאר את תורת ישראל בקטגוריות של בריאות הנפש, שלוות הרוח וכיוצא בהן, אף על פי שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים, חרדים ובלתי חרדים… נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא…".
ההלכה היא מציאותית וראתה במוות אסון, ולכן יש לנהוג בעצבות ובבכי ביחס כלפיו ובמפגש עימו. האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר (רש"י סוכה כ"ה ע"א). כמו כן, האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם, כמו שנאמר "והחי ייתן אל ליבו" (מדרש רבה נ"ח, ל"ב). עם כל זה, ההלכה קבעה שאסור לחולה אבל להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, "… ייזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה, ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו" (ערוך השולחן יו"ד, של"ז, ג'). עוד קבעה ההלכה שאין מודיעים לחולה על מות קרוביו בנימוק "…שמא תיטרף דעתו עליו. ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, שלא יישבר ליבו ומשתיקין את המנחמין מפניו" (יו"ד, של"ז, א'). ואם החולה שואל על אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו, אין קורעים את חלוקו. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים בפניו שמא ירגיש. ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא יישבר ליבו (ש"ך שם ס"ק א') ומשתיקים את המנחמים מפניו.
חולה שהיה אנוס בימי אבלו ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא, מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג. יש הסבורים שדי במה שנהג מקצת אבלות, למעט בענייני שמחה ותספורת וכדומה, ואין צורך לחזור ולנהוג מנהגי אבלות, שהצער פוטרו. "… ואם ידע רק שלא היה ביכולתו לנהוג אבלות מפני חוליו… נראה לי דאין צריך לנהוג אבלות משום דלא ימלט שלא נהג אף במיטתו איזה דבר אבלות שעה קלה בתוך השבעה…" (ערוך השולחן יו"ד הל' אבילות סי' שצ"ו סעי' ג').
התפיסה הקולקטיבית החמאסניקית רואה את האדם כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים, האדם הוא סתם חפץ
הנדסת תודעה – ד"ר שלום שרון
אליעזר נשלח בידי אדונו למצוא אישה ליצחק. אברהם שולח אותו רחוק מארץ כנען אל משפחתו המתגוררת בארם נהריים. המסורת הרבנית מוסיפה מידע שלא כתוב במפורש בתורה: לאליעזר הייתה בת, והוא רצה להשיאה ליצחק. מה מידע זה מוסיף לנו לסיפור? בנוסף, סיפור המבחן שעורך אליעזר לרבקה חוזר על עצמו שלוש פעמים, ובכל פעם מסופר אחרת. יש פער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי עבד אברהם למשפחת רבקה לאחר מכן. מדוע כל החזרה הזאת? למה לשנות? המדרש מסביר את סיבת החזרה וכותב: "יפה שיחתן של עבדי אבות, מתורתן של בנים". האומנם? באיזה מובן שיחתם של עבדי אבות יפה מתורתם של בנים? ואם היא יפה, למה משנים את העובדות, את הסיפור כפי שהוא התרחש? ומה יש למסורת של יהדות אתיופיה לתרום לנו בשאלות הללו? כהרגלנו, נטייל בכמה מקומות שונים ונשוב לענות על שאלותינו.
על הפער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי העבד, ועל הפער שבין המציאות לבין השפה והלשון, כותב אלישי בן יצחק בשם הרש"ר הירש הסבר תרבותי מנטלי. השינויים נובעים מארבע סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא נימוס. לעיתים השינוי בין המציאות לבין המתואר נובע מהרצון שהמעשים יתיישבו עם כללי הנימוס הרווחים בין בני האדם; הסיבה השנייה – הרצון ליישב ולסדר את תיאור המציאות על לב השומע. אדם מסדר את הדברים באופן שהם ייראו טוב ויתפרשו נכון אצל השומע; הסיבה השלישית – השינוי נעשה מפני חשדנותם של אנשים. יש אירועים שהצגתם באופן בלתי מסונן ומבוקר יכולה לעורר חשד שמא יש כאן משהו שאינו כשר; הסיבה הרביעית תלויה בסוג השומע. יש אנשים שמסוכן מאוד להיתפס בעיניהם כבעל חולשות אנושיות. על פי הסבר זה העובדות אינן חשובות, אלא הסיטואציה שבה מסופר הסיפור.
לפי גישה זאת, מה באמת חשוב יותר – העובדות או קהל השומעים? אין ערך לדיוק? הרי חלק מהמלחמה שלנו בעזה היא על עובדות. אנו מתמודדים עם ציבור עזתי שהמנטליות שלו אינה מייחסת ערך כלשהו לעובדות. מה שבעינינו נראה כשקר, בעיניהם נורמלי. מה שחשוב להם הוא הנרטיב, הרצון ליישב את תיאור המציאות על לב השומע בהתאם למטרה של חמאס – השמדת ישראל.
התרבת האתיופית, כמו התרבות המקראית, מדגישה את התודעה הקולקטיבית. שאלתי פעם את הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, אם טובת הקהילה עדיפה מטובת הפרט או ההיפך. הוא השיב: "בישראל, בדת שלנו, אין דבר כזה חשבון נפש פרטי, האדם הוא לא לבד – הוא תמיד חלק ממשהו, מהקהילה. בשעה שאוכלים אוכל באתיופיה כולם אוכלים מצלחת אחת, וכאן בישראל כל אחד יש לו צלחת משלו. כל אחד חושב שהוא א-לוהים. באתיופיה חיינו באמונה ש'אין עוד מלבדו' ורק ה' הוא הגדול'". יהדות אתיופיה הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיווידואלית. בתודעה זו מה שחשוב הוא לשרת את הקולקטיב.
כעת נענה על השאלות: לאליעזר כנראה הייתה בת והוא רצה להשיאה ליצחק – יש פה התנגשות בין המטרה הגדולה (הנאמנות לאברהם) לבין המטרה המצומצמת (מילוי הצרכים האישיים שלו). העבד היה נאמן לאידיאולוגיה, הוא הפגין יושר ודבקות במשימה למלא את השליחות. במצב זה העבודות אינן חשובות, חשובה המטרה. לכן חז"ל אומרים לנו: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". שיחתם של עבדי אבות היא שיחה טהורה, אין שם אגו, יש לויאליות. לפעמים תורתם של בנים עלולה להכיל גאווה ואינטרסים אישיים.
החברה העזתית היא חברה עם תודעה קולקטיבית שאינה מקנה חשיבות לעובדות. אבל יש הבדל מהותי בין התפיסה הקולקטיבית המקראית לתפיסה הקולקטיבית החמאסניקית: התפיסה הקולקטיבית מייחסת לאדם ערך, אין לו תחליף. ערך החיים מעל כולם, אסור לו לאדם לשמש מגן אנושי, אין אדם שווה יותר או פחות ביחס לאדם אחר. תודעה כזאת מטרתה להביא אור לעולם. מנגד, התפיסה הקולקטיבית החמאסניקית רואה את האדם כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. האדם הוא סתם חפץ, כמו אבן, הוא יכול לשמש מגן אנושי. תרבות זאת מקדשת את המוות ומטרתה לחולל תוהו ובוהו. אלה שתי שפות שונות.
השאלה היא מדוע בכל זאת העולם מאמין לנרטיב של חמאס? אומנם הגישה הנרטיבית מבקשת מאיתנו להקשיב למספרים כדי לדעת מיהם, אבל בשום מקום לא כתוב שצריך להיות עיוורים. החברה הישראלית מלמדת אותנו: אין כל סתירה בין התפיסה הקולקטיבית לתפיסה האינדיווידואלית. אנו מייחסים חשיבות עליונה לעובדות בלי לפגוע בחוויה הקולקטיבית. המוות בתודעה זאת אינו מביא עוד מוות, אלא חיים. הוא מביא תקווה.
לכולנו עדיין יש צורך בשמחה, בעונג, בתנועות שמאירות את החיים
להמשיך להיפגש? – הרב יובל שרלו
השותפות העמוקה בחוסן, במלחמה, באבל, בכאב – היא חלק מהותי מהסולידריות ומדמותו של האדם. גם מי שלא נמצא במעגל הלחימה ולא נפגע באופן אישי, קרוא במובן האנושי, המוסרי והרוחני להיות שרוי בצער הגדול.
כך אמרו חכמינו: "…אלא יצער אדם עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הציבור, שנאמר 'וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה' – וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר כי 'אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'; דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר 'כי מלאכיו יצווה לך'; רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר 'משכבת חיקך שמר פתחי פיך'; ויש אומרים: איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר 'אתם עדיי נאום ה"…" (תענית יא ע"א).
האם הצער הקולקטיבי, המחלחל לנימי הנפש הדקים של כל אחד שליבו ער ורגיש – קורא לנו לעצור לחלוטין? האם בעת הזו ראוי שלא להיות חלק משמחה מכל סוג שהוא? האם יש בדברי חז"ל הדרכה לכבות את כל האורות שאינם חלק ממחנה המלחמה? הבה נבחן את השאלה הזו באופן ממוקד: האם בעת הזו אין מקום לצאת לדייטים? להתארס? להתחתן?
מפני ארבע סיבות יהיה נכון לא רק להמשיך, אלא אף להעצים: ראשונה בהן היא שהקמת בית בישראל נוגעת בנצח, ולעולם ענייני השעה משפיעים כמובן גם על תנועת הנצח, אולם אינם כובשים אותו. בשעה שיוצא אדם מלא טוב היות האדם לבדו, ונע לעבר ודבק באשתו והיו לבשר אחד, הוא עוסק בהופעה מלאה יותר של העולם, בין מצד החיבור והשפע עצמו, ובין בשל תוצאותיו לקיום העולם ולפרייה ורבייה. תגבורת הנצח על השעה באה לידי ביטוי גם בהמשכיות זו.
שנייה בהן היא ממד הניצחון שיש בהמשכיות זו. אויבינו מבקשים להשמידנו – ואנו בונים; אויבינו מבקשים לערער את עולם החיות שלנו – ואנו מצמיחים אותו; אויבינו מבקשים שנעסוק רק בקיום נפשנו – ואנו בונים את נשמתנו; אויבינו מבקשים את החרבתנו – ועל אפם וחמתם אנו בונים ומייסדים.
שלישית בהן היא החיזוק שהדבר מעניק ללוחמים. בעת מלחמה, הנכון הוא לפעול לאור קריטריון עיקרי: האם אנחנו מחזקים או מחלישים. לא קל להיות לוחם המסכן את נפשו, אמא שנותרה כבר שבועות רבים בביתה, הורים מודאגים וכדו'. קשה גם לראות שאחרים ממשיכים כרגיל. אולם יש גם בחינה הפוכה – עצם העובדה שאחרים מעצימים את החיים, מעניקה כוח וחיות ללוחמים כדי שכל זה יתרחש.
ורביעית בהן היא הצורך של כולנו גם בשמחה, בעונג, בתנועות שמאירות את החיים. כדי שלא נשקע; כדי שלא נתמוטט; אברהם אבינו בפרשתנו ספד לשרה, אשתו האהובה שליוותה אותו במשך כמאה שנים, ובכה עליה. ובד בבד, קם מאבלו, רכש את הקרקע הראשונה בארץ ישראל ופעל כדי להשיא את בנו, שפרשת העקידה הפגישה אותו עם האפשרות שהוא לא יהיה קיים. כך בונים מכוח משבר.
כמובן שלא ניתן לעשות זאת בדרך הקודמת. עת מלחמה היא, ולמעלה מכך – טלטלת המלחמה צריכה לטלטל היבטים רבים בחיינו. בעיקר צריך להיזהר מהחצנה, מאטימות, מאי-תשומת לב לכאב הנורא שאחרים נושאים בגופם ובנשמתם בעת הזו. זה גם מאפשר בניית קשר עמוק יותר, שעיקרו הפנים ולא החוץ. אפשר שיש לשקול גם להגיע עד החתונה, אך לדחותה – לא מסיבות של אולם ומאות חוגגים, אלא מפני כל היוצא למלחמת בית דוד. יש שיקולים שונים שצריך להביא בחשבון, אולם אל לנו לתת לשיקולים אלה לתחום ולהגביל, לצמצם ולהשקיט, את המגע עם הנצח, וכל זה יחד עם עדינות ורגישות, זהירות ושותפות עמוקה בצערו של הציבור ושל היחיד.
