עלון שבתון פרשת כי – תשא ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

צריך להיזהר בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה

מנגנוני הגנה – הרב יובל שרלו

ההנחה כי אפשר לעצור לפני הידרדרות לתהום, ועד אז ניתן לפעול בכיוון מסוים מתוך הנחה שכל האזהרות מהחלקה במדרון החלקלק לא תתגשמנה – התנפצה לכהן הגדול מאחיו, אהרון הכהן הגדול, במעשה העגל.

על פי רש"י, היו לאהרן הכהן סיבות טובות להצטרף למעשה העגל: "דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו; ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם; ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".

לאמור, ההצטרפות נבעה מהבנתו כי אם גם הוא יירצח לאחר הירצחו של חור – לא תהיה תקומה לאומה. לא זו בלבד, אלא שהוא העדיף להציל את עם ישראל מהכתם הגדול, ושה"סירחון" יהיה תלוי בו ולא בעם ישראל; וגם מבחינה מעשית – הוא תכנן לעכב את העגל כמה שאפשר, מתוך הנחה שעד שהעגל ייווצר כבר לא יהיה צורך בו, כי משה רבנו ישוב.

בכל אלה מדובר ברצון כן ואמיתי לעשות את הדבר הנכון. הוא גם סבר שלא ניתן להתחמק לחלוטין: "וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר 'בתבנית שור אוכל עשב', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי".

לא זו בלבד, אלא שלאורך פירושו מנכיח רש"י מקומות נוספים שבהם צפה אהרון שיהיה בכוחו לעצור את המעשה החמור: בבקשו את התכשיטים של הנשים – "אמר אהרון בליבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה", אך מציאות זו התנפצה לנגד עיניו, שכן "הם לא המתינו ופרקו מעל עצמן"; הוא בנה מזבח – "לדחותם"; הוא קבע חג למחר – "ויאמר: חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו… בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום"; הוא השליך את הזהב לאש וציפה שהכל יימס, אבל – "ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא".

אולם, התברר לו כי לא הוא שולט על הדברים. הציבור גבר עליו: "וישכימו – השטן זרזם כדי שיחטאו"; "ואומר להם – אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי"; וכשזה הצטרף לחגיגות ולמחולות, התברר כי הוא כבר לא שולט על המציאות. ואכן, כשמשחזר משה רבנו את חטא העגל הוא אומר: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההוא" (דברים ט, כ), ורש"י ביאר שם "ובאהרון התאנף ה' – לפי ששמע לכם".

מה אנחנו למדים מכל זה? הנהגה של מהלך כלשהו מחויבת להטמיע בעצמה את ההכרה כי היא אכן יוזמת מהלך מסוים, וחזונה מכוון שהוא יממש את כוונותיה. אולם, אין זה מבטיח דבר. משעה שמצטרף ציבור למעשה, הרי שגם הכוונות הטובות ביותר והנכונות לממש אותן, וגם המעשים שנועדו לכוון את הציבור – אינם מובטחים. המהלך שכונן מתגלה בכוח גדול יותר מזה של היוצרים אותו. בשל כך, צריך להיזהר מאוד בכל פעם שמבקשים לשבור גבולות, גם כששבירת הגבולות האלה נראית נכונה.

מטבע הדברים, אנחנו נוטים להכיר את הדבר כאשר מדובר ב"צד השני", ומראים כיצד המעשים שלו, גם אם היו בכוונה טובה, הידרדרו למקום חשוך, ושוכחים להסתכל בראי ולבחון אם גם אנחנו עצמנו לוקים בעיוורון הזה.

אין מדובר במסקנה של לא לעשות דבר, אלא בחובה להכניס למערכת השיקולים את האפשרויות הפחות טובות שעלולות לצמוח ממעשינו, ולדעת כי לא הכל יתנהל לפי כוונתנו המקורית, ועל כן אנו אחראים מאוד להציב מנגנוני הגנה גדולים כדי שמה שאנו עושים ייטיב בעולם.

תוכנית פינוי-בינוי

שתיהן פונו מקריית שמונה בתחילת המלחמה, ושתיהן אימהות לבנות עם צרכים מיוחדים. ארבעה חודשים אחרי, אודליה וקרין מספרות על החודשים הקשים של הפינוי עבור בנותיהן, על החיבוק החם של המטפלות במעון פרח בטבריה, על הניסיון לבנות שגרה חדשה בעיר אחרת, ועל מפלס החרדה – שעדיין לא ירד, ובגללו סביר שלא יחזרו הביתה.

אביטל דואן

"לפני המלחמה הייתי עושה הכל", מספרת אודליה חלווני, בת 40 ואם למעיין בת השנתיים וחצי. "יוצאת לגני משחקים, מבלה, עושה קניות, מטיילת, נפגשת עם חברות. הביטחון הזה הלך לי, וזה למרות שאני לא גרה במקום מסוכן מאוד. כרגע אני כמעט לא יוצאת מהבית, מהפחד. לאחרונה התחלתי ליטול כדור נגד חרדות, כי אני אמא ואני צריכה לתפקד בשבילה. מעיין חוזרת מהמעון בשעה שלוש בצהריים, והיא צריכה אם מתפקדת", היא משתפת.

"החרדה זינקה לרמה אחרת"

אודליה ומשפחתה הם במקור מקריית שמונה. בעקבות המלחמה, הם פונו לפני 4 חודשים לבית מלון בטבריה, אבל השהות שם החמירה את התנהגותה של מעיין הקטנה, פעוטה עם צרכים מיוחדים.

"יש לה התנתקויות", מסבירה אודליה את בעיות התקשורת וההתפתחות של בתה שהחלו עוד בטרם פרצה המלחמה. "את קוראת לה והיא לא מגיבה, היא עדיין לא מדברת. יש לה פחדים, היא נבהלת בקלות מכל דבר, לפעמים ההתנהגות שלה היא לא כל כך רציונלית, והיא גם לא משחקת במשחקים לגילה אלא יותר של תינוקות. מאז תחילת המלחמה והפינוי התחילו לה התנהגויות חדשות: היא מקפיצה את הגוף מתוך שינה, וגם היה לה קטע כזה שאם היא רואה חפץ בצבע מסוים – היא אמרה את שם הצבע וחזרה על זה עשרות פעמים – אדום, אדום, אדום, 40 פעם. זה תסכל אותי מאוד בהתחלה, ולא הבנתי מה עובר עליה. מאז הפינוי לבית המלון היא בכתה המון, לא רצתה להיכנס לחדר במלון, זה היה לה חנוק מדי".

אז משפחת חלווני החליטה לצאת מהמלון ולחפש בית, והם אכן מצאו בית במגדל, שם הם מתגוררים כחודש וחצי. ב"ה, מאז שעברו, חל שיפור ניכר בהתנהגות של מעיין. חלק מהשיפור הזה זוקפת אודליה לזכותו של מעון פרח שבטבריה, אליו מעיין הולכת מדי בוקר.

המעון השיקומי פרח בטבריה מיועד לילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש, ובו שתי כיתות שיקומיות (עיכוב התפתחותי ושיקומי) ושתי כיתות תקשורת לילדים על הספקטרום האוטיסטי. אל המעון מגיעים מדי יום 21 ילדים לכיתות השיקומיות ו-16 ילדים נוספים לכיתות התקשורת. במסגרת המעון מקבלים הילדים את כל הטיפולים הפרא-רפואיים להם הם זקוקים, ובכל כיתה יש מספר סייעות וגננת מוסמכת המנהלת את סדר היום. ילדים רבים עם צרכים מיוחדים שגרו בצפון טופלו במעון "בית דינה" שבקריית שמונה – מעון שיקומי המספק מענה לילדים בגילאי לידה עד שלוש הסובלים מבעיות התפתחות. משהחל הפינוי, רבים מהילדים הללו הועברו למעון פרח שבטבריה. בין היתר, מקבלים שם הילדים טיפולים של ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי, פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת, ודיאטנית כדי להעלות במשקל ילדים בעלי משקל נמוך מדי. לדברי אודליה, הדגש במעון הוא הרעפת חום ואהבה. כדי שהילדים המפונים יתרגלו לשינוי יותר בהדרגתיות. חלק מהמטפלות ב"בית דינה" עברו לטפל במעון פרח.

"אני אוהבת את המעון אפילו יותר מהילדה", צוחקת אודליה. "הם קיבלו אותה בחיבוק ובזרועות פתוחות, למרות שהיא לא הייתה שייכת למעון. כשאני אומרת למעיין 'היום לא הולכים למעון' – היא בוכה ומתבאסת מאוד. היא אוהבת את המעון ואת המטפלות, וזה חשוב לי מאוד. באופן מפתיע, בתוך חודש וחצי היא השתלבה מהר במעון שעוד לפני הגעתה כבר התחיל את שנת הלימודים שלו".

בעוד מעיין מתאקלמת במעון ומראה סימני התאוששות מהפינוי, אודליה עדיין סובלת מפחדים ועדיין מתקשה לחזור לשגרה שלה. "אני עם חרדות לא פשוטות מפרוץ המלחמה", משתפת אודליה בכאב. "נחשפנו לדבר זוועתי, בסיוטים שלי לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה. בחודשיים הראשונים לא ישנתי בלילות, ישנתי יותר ביום. היו לי סיוטים. אז פשוט צפיתי בטלוויזיה כל הלילה, לוודא שאף אחד לא ייכנס לחדר, שלא אפספס אזעקות או ירי. לאט-לאט זה השתחרר קצת, אבל גם כיום אני לא ישנה לילות שלמים… אני ישנה 3-4 שעות ומתעוררת. יש לי פחד מטֶבַח, חלילה".

החרדות האלה גורמות לאודליה לא לצאת מהבית, וגם לשמור על בתה קרוב אליה. בינתיים היא לא מאפשרת לה ללכת לבתים של חברים או חברות, אלא רק לארח אותם אצלה בבית. "מי שרוצה לשחק איתה – מוזמן לבוא אלינו לבית", היא אומרת. "אני לא מסכימה שהיא תהיה במקום אחר, לא לידי, בגלל החרדות. זה לא היה לפני המלחמה. אני מכירה מציאות של אזעקות וירי, הרי גדלתי בקריית שמונה, והתפתח לי חשש מסוים מזה, אבל המלחמה הזאת הביאה את החשש לרמה אחרת. מאז המלחמה זה גבר פי שלושה. מאוד קשה לי", מודה אודליה בצער.

פרט למעון פרח, שאליו אודליה שולחת את מעיין ברוגע, מה שעוד נוסך בה ביטחון הוא ליווי של אנשים קרובים. "גרה אליי בצמידות חברה טובה, ואם יש אזעקה ואני בבית עם מעיין – אני מעדיפה להיכנס לממ"ד של השכנה, למרות שיש לי ממ"ד בבית. אני מעדיפה לא להיות לבד", היא מסבירה.

"קראנו לה 'הדובון לא-לא'"

גם בני משפחת נוריאלי פונו מקריית שמונה, בשל פתיחת החזית הצפונית, והם שוכרים דירה ביבניאל, ליד הוריה של קרין. לקרין בת ה-34, אם המשפחה, ההתמודדות מאתגרת גם כי בעלה מגויס למילואים החל מ-20 באוקטובר, אז את תחילת המעבר היא עשתה לבד.

קרין מתארת את הקושי במעבר עבור בתה אדל, בת 3 עם צרכים מיוחדים. "לאדל היה קשה מאוד בלי מסגרת. המסגרת מאוד מאוד חשובה לילדים בכלל, ועוד יותר לילדים עם צרכים מיוחדים. בהתחלה זה היה בסדר עבורה להיות אצל סבתא כל היום, אבל בהמשך זה נהיה לה מוזר. היא סבלה מהרבה התפרצויות זעם, כל דבר היא לא רצתה והשתטחה על הרצפה. קראנו לה 'הדובון לא-לא'. היא לא מצאה את עצמה. ניסינו להתמודד איתה. לקחתי אותה לחוג ריתמיקה כדי שיהיה לה מקום עם חברה ודברים מעשיים. עבדתי מהבית עד לפני כחודש. הייתה לי התמודדות מאתגרת של גם להיות איתה בבית וגם להצליח לעבוד במקביל. אדל לא הייתה מוכנה ללכת לסבתא וסבתא שלה, רצתה רק איתי ולא הייתה מוכנה לעזוב אותי".

הקושי של אדל הצמיח קושי גם אצל הבת הבכורה של קרין, שילת בת ה-6, שאף עבורה הכל חדש. "גם לה היה קשה מאוד להתמודד עם הפינוי – היא גם פונתה, היא גם נכנסה למסגרת חדשה עם חברים חדשים. גם היא צריכה את התמיכה שלנו, ההורים. כשאדל נכנסה למעון פרח לפני כחודש וחצי, חלוקת הקשב שלי בינה ובין אחותה הגדולה היה הרבה יותר קל".

בדומה למעיין, אדל נכנסה למעון פרח שבטבריה, נקלטה שם במהירות, וניכרת מגמת שיפור משמעותית בהתנהגותה. "התפרצויות הזעם פחתו, הדיבור שלה מובן והתפתח יותר, היא מקבלת את הטיפולים שהיא צריכה לקבל", מפרטת קרין. "אדל היא ילדה רגישה מאוד, קשה לה להיפתח למקומות חדשים, קשה לה שחלים שינויים, היא חייבת מגע וחיבוק – והיא מקבלת את זה במעון. כשאני שמה אותה במעון, אני יוצאת משם הכי רגועה שיש".

"הייתי ממש בלחץ"

הלחץ והקושי של ילדים עם צרכים מיוחדים לא פוסח גם על המבוגרים שבהם, אף הם לא יודעים להכיל את גודל הטראומה שגרמה המלחמה. שיראל פנחס היא צעירה בת 23 עם צרכים מיוחדים מאלעד. היא נולדה עם שיתוק מוחין קל, במשקל של חבילת סוכר – קילוגרם אחד בלבד. בגיל 7 היא עברה ניתוח ברגליים כדי לטפל במוגבלות שלה, וב"ה היום היא הולכת באופן עצמאי. גם בעיית הפזילה שממנה סבלה, תוקנה.

אומנם שיראל אינה מפונה, אך בדומה לאודליה ולקרין, גם בה המלחמה עוררה מתח רב. "בהתחלה זה היה שיא החרדה – מה יהיה, וצריך להיכנס מהר לממ"דים. הייתי ממש בלחץ. עכשיו זה נרגע", היא אומרת.

בימים אלה רושמת שיראל סגירת מעגל מרגשת – כילדה וכנערה היא למדה במסגרות חינוך של פרח, וכעת היא עושה שירות לאומי בכפר פרח שבראש העין, יחד עם עוד 13 בנות שירות. הכפר הקהילתי פרח בראש העין הוא בית עבור 243 חוסים בוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות תפקוד שונות. דיירי הכפר נמצאים תחת טיפול והשגחה לאורך כל שעות היממה, ומתגוררים בדירות מותאמות ברחבי הכפר. כשהחל הפינוי, ארגן הכפר חגיגה צבעונית לכבודם, כדי להקל עבורם על המעבר ולהעלות חיוך על פניהם בתקופה המאתגרת: "עשינו להם הפנינג עם הרבה דוכנים ופעילויות – למשל דוכנים של ציורי פנים ושל נגינה. שימחנו אותם מאוד", אומרת שיראל.

"שלא נהיה 'בארי 2'"

קרין ואודליה, נראה שהלחימה בחזית הצפונית רחוקה להסתיים. אתן חושבות שתחזרו לגור בקריית שמונה?

קרין: "אין לנו דעה סופית עדיין. אני אישית מאוד-מאוד מפחדת לחזור לקריית שמונה. כן יש את הדיבור להעביר את המגורים ליבניאל באופן קבוע, לא אכחיש. אבל כרגע, כשאנחנו חוזרים לבית בקריית שמונה להביא ולארוז עוד דברים, קשה לומר: 'לא אחזור לפה'. זה לא קל בכלל. זה לא שגרנו הרבה זמן בקריית שמונה, גרנו שם יחד רק שנתיים וחצי, אבל פיתחתי לעצמי חיים שם – לי, לבעלי, לילדות שלנו. בנינו שם את הבית ואת החיים. פתאום להגיד 'לא נחזור' למקום שהתרגלנו אליו – זה מאוד קשה. יחד עם זאת, אנחנו רואים שטוב לשילת בבית ספר שהיא נכנסה אליו, וגם עדיין יש את הפחד שנהיה 'בארי 2'".

אודליה: "נגמר לנו החוזה בקריית שמונה, והחלטנו לא לחדש אותו בינתיים. אחרי המלחמה נראה מה נכון לנו, צריך לבדוק את זה מבחינה ביטחונית. לדעתי, לא אישן בלילות אם אחזור לשם. אני אומרת את זה בצער כי אני אוהבת את קריית שמונה – גדלתי שם, החברים והחברות שלי שם, אבל אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחזור לשם. מהיום שיצאתי מהבית בקריית שמונה – לא חזרתי לשם. מי שמבצע את האריזות והבאת חפצים זה אבא של מעיין, ואני לא מתלווה אליו. מה שמפחיד אותי הוא לא מציאות האזעקות וירי הרקטות. מה שמפחיד אותי הוא הטבח. אני ברחתי משם בגלל הטבח. גם התרשמנו ממגדל – מקום יפה, ירוק, נחמד, יש הכל באזור. כרגע אין סיכוי שאני חוזרת לשם, אבל עוד לא החלטנו סופית".

בהיעדרו של משה רבנו, נשבה העם, לרבות אהרון וזקני העדה, בקִסמו של "עגל זהב". בתוך שעות מספר, לוקה העם כולו בעיוורון מוחלט

שכול וכישלון – אביעד הכהן

פרשת העגל הייתה אחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות ישראל. לפי חז"ל, רישומה ניכר לא רק לשעה, אלא לדורות. ראשיתה בפריקת עוֹל, בחידלון ובעיוורון מוסרי, והמשכה במלחמת אחים ובנפילת אלפים (לב, כז-כח): "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבו. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".

רישומה של פרשה זו נותר צרוב בתודעה ההיסטורית של עם ישראל, עד כדי כך, שאמר רבי יצחק (סנהדרין קב, ע"ב): "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב, לד) 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'".

מעבר לשֶבֶר, רפיון הרוח ומעשי השחיתות המינית והמוסרית הנוראים (שביטוים אינו רק בעשיית העגל כשלעצמה, אלא גם בהמון המתהולל וב'מחולות' סביב העגל; ראו רש"ר הירש על אתר), ולתוצאת ההרג רבת ההיקף, רישומה של אחת מתוצאות חטא העגל ניכר גם לדורות, בתתו מקום להשמצה ולגנותם של ישראל בפי "קָמֵיהם" (לב, כה): "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם".

נחלקו פרשנים בטיבם של אותם "קָמֵיהם", שהיינו ל"שִמְצָה" בעיניהם. רבים הסבו תואר זה כלפי שונאיהם של ישראל. כותב בעל אור החיים הקדוש: "כי האומות הקמים עלינו, תמיד מענה בפיהם: כבר הִתְעַבְתֶם עצמכם, ונזנחתם". בדרך זו הלך גם רש"י, שפירש: "להיות להם הדבר הזה לגְנוּת בפי כל הקמים עליהם". דומה שטענה זו מהדהדת גם את התפיסה הרווחת בפולמוס היהודי-נוצרי, ולפיה כיוון שחטא ישראל, ניטל ממנו כתר "העם הנבחר" ועבר, כביכול, אל הנוצרים. 

פירוש אחר, בחיבורו של הנצי"ב, "העמק דבר": "קמיהם משמעו אנשים גדולי הדור, שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם. ודרך עַם ה' להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם. אבל בזה שרבּו על דעת אהרן הצדיק, עד שהוכרח הוא לעשות כרצונם, אף על גב שגם הוא ידע שאינו נכון, ואם כן פרעֹה אהרן עוד בדבר זה לשמצה, פירוש להתנהג שלא בדרך ארץ ובכשרון דעת". לפי פירוש זה, חלק מהכישלון נבע מכניעת המנהיגים, 'גדולי הדור', לפופוליזם ההמוני. במקום שיורו להם את הדרך הנכונה, ביקשו לשאת חן בעיניהם.

בהמשך מסביר הנצי"ב כיצד הותר לבני לוי, כ'הוראת שעה' בלבד, להרוג את החשודים בחטא בדרך של 'משפט שדה', ללא הליך משפטי סדור: "והרי אפילו מלך שמרדה עליו מדינה, ושולח חיילותיו להקיף את המדינה ולהענישם, אינו מרשה את בני החיל שהם יהרגו על פי דעתם אלא שולח עוד אנשי משפט לחקור חובת כל איש… וכך היה ראוי למשה לעשות להושיב בית דין ולדון כל אחד. וכאן הרשה את הלוויים שהם ילכו משער לשער להרוג בחרב שלופה לכל מי שידעו שעבד ע״ז. ואפילו לדעת חז״ל שדָנָם בסנהדרין על פי  עדים, מכל מקום לא היה על פי דין תורה להרוג שלשת אלפי איש ביום אחד".

יהא אשר יהא, עיון בפרשת חטא העגל מעורר שאלות קשות. בהיעדרו של משה רבנו, נשבה העם כולו, לרבות אהרון וזקני העדה, בקִסמו של "עגל זהב". בתוך שעות מספר, לוקה העם כולו בעיוורון מוחלט ובפרשנות שגויה של המציאות.

בתחילה, עוד נשמר קשר מסוים עם המציאות: משה הוא עדיין 'המנהיג שהעלנו מארץ מצרים'. אכן, בחלוף זמן קצר, כבר 'מתקנים' את ההיסטוריה עד כדי עיוות מוחלט. במקום הקב"ה ומשה, הופך "עגל הזהב" להיות אותו "מושיע ופודה", והעם המפזז ומכרכר לעומתו קורא בקול: "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

בניסיונו להבין את פשר הכישלון, עומד משה נדהם לנוכח העיוורון שפשה בעם כולו ובמנהיגיו. הוא מטיח באחיו-אהובו את השאלה הנוראה (לב, כא): "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?". על פניה, תשובתו של אהרון מטילה את כל האחריות לכשל הנורא על העם: "אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא". 

תשובה זו, שאין בה ולו גרם אחד של נטילת אחריות, מותירה את משה בהלם. לדידו, גם מחדל, אי עשייה וחוסר תגובה נגד המחזה הנפשע, הם חלק מהחטא. לפיכך, תולה משה רבנו את האחריות גם באהרון: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם". לאחר 'ראִייה' זו, נותר משה ללא מילים.

בהסתמכו על הצירוף הנדיר במקרא, "כי פרוע הוא כי פרעֹה אהרן", מעצים הרמב"ן את גודל השבר ועומק העיוורון: "כי אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בליבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (ראו דברים לב, כח)… ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מל"א כב, יז), ובלא יועץ ומדריך".

הרמב"ן ממשיך ומתאר את הקונספציה השגויה שבה לקו: "אמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאילו אין להם עצה, ולא ידעו הדרך ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה כפי סברתם ומהם לרעה גמורה וכל אחד מהם פונה לדרכו, ואמר 'לשמצה בקמיהם', כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה, יוציאו עליהם לדורות שמץ ודיבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר מהם לרעה ומהם להעלות על שפת לשון ודיבת עם".

הספורנו, מרחיב את יריעת האחריות ומטילה לא רק על אלה שנטלו חלק בפועל במעשה העגל, אלא גם על כל אותם שנותרו אדישים לנוכח החידלון הנורא: "כי אף על פי שלא כולם, ולא רובם, נקהלו על אהרן, היו כולם לשמצה על שלא מיחו בקמים".

בעל ה"כלי יקר", ר' אפרים מלונטשיץ (פראג, המאה הט"ז), כדרכו משליך את לִקחי המקראות על מציאות ימיו. כחלק ממלחמתו במנהיגי הקהילה הצבועים, המבקשים להסתיר את חטאיהם וכישלונותיהם, הוא מדגיש את חובת גילוי האמת, גם במחיר הכאב והצער שכרוכים בכך, תוך ערנות למתח שבין חשיפת האחראים לכשל הנורא לבין הרגישות והחובה לשמור על כבוד האדם.

כך הוא דורש בזכות גילוי האמת ובגנות הטיח והטיוח: "הוא שאמרו רז"ל (יומא פו, ע"א), ש'מפרסמים את החנֵפִים מפני חילול ה", כי ה' יתברך בוחן כל נסתרות, ומעניש החוטא על כל נעלם, ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות, יקראו תגר על מדת הדין, על כן מצווה לפרסם על כל מעשיהם, לגַלוֹת רעתם בקהל… על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם, לפרסם קלונם ברבים".

הקורא דברים נכוחים אלה בימינו, עשוי לחשוב לרגע שהם נכתבו על מאורעות השנה האחרונה, כאן ועכשיו, ולא לפני מאות שנים. הכישלון אולי יתום, אבל לקחיו יפים לתמיד, לא רק לשעה אלא לדורות. 

זה היה מחזה מביך כל כך. הילדים נראו מבחוץ כמו חבורה של זומבים שלא רואים בעיניים, מתנהלים על אוטומט

בריטניה כבר רואה את האור, ומה איתנו? – הרש

עמדתי בהפסקה כמחנך כיתה ז', וראיתי איך כמעט כל התלמידים שלי מנהלים אפס אינטראקציות חברתיות עם חברים שלהם. כולם שקועים, שלא לומר טובעים, בניידים שלהם. זה היה מחזה כל כך… מביך. הם נראו מבחוץ כמו חבורה של זומבים שלא רואים בעיניים, מתנהלים על אוטומט וחייבים לצרוך את מנת האינפוזיה היומית שלהם. כששיתפתי קולגה לעבודה הוא אמר לי: "מה אתה רוצה, אחי? זו מלחמה אבודה. אין מה לעשות. לא נוכל להכריח אותם להיות בלי מכשירים בהפסקה".

אני מכיר את הרגלי השימוש של הנוער בסמארטפונים. אני יודע שהם מבלים שעות על גבי שעות מול המסכים, והמחשבה שגם בבית הספר הם הולכים להשתעבד לזה חרפנה אותי. אבל יותר מכל, תסכלה אותי הידיעה שאין באמת מה לעשות עם זה והמגמה ברורה מאוד: חבל להילחם, הפסדנו. הורים ימשיכו לצייד את הילדים שלהם בסמארטפון בגילאים יותר ויותר נמוכים, והמכשיר הזה ימשיך להשתלט לנו על החיים.

ואז חבר טוב ויקר העביר לי את הידיעה הבאה:

"בהודעה לצוותי ההוראה שפורסמה ב-The Mirror הבריטי, קיגן (שרת החינוך של בריטניה; א"ה) אמרה: 'אנו נחושים לאסור על שימוש בטלפונים ניידים במהלך כל יום הלימודים – לא רק במהלך השיעורים אלא גם בהפסקות'. ההנחיות מפרטות אפשרויות שונות לבתי הספר, כולל איסור מוחלט על שימוש טלפונים ניידים בשטח בית הספר, מה שצפוי להיות 'קל לאכיפה'. אפשרויות אחרות כוללות דרישה מתלמידים למסור את הטלפונים שלהם למורים לפני השיעור הראשון, או לבקש מהם לשמור אותם בארון שאליו אין להם גישה במהלך יום הלימודים". רחלי קירמה, מעריב.

מבינים? בריטניה הגדולה, הנאורה, הליברלית החליטה שנמאס לה לצלות את המוח של התלמידים שלה ולהפוך אותם לזומבים חיים. לפעמים התקווה מגיעה מהכיוון הכי פחות צפוי שיש. אז בריטניה כבר בכיוון הנכון, ומה איתנו?

***

לאחר מכן, קראתי כתבה מרכזית במוסף "הארץ": "הורים בתל אביב הצליחו לסחוף את העירייה לפיילוט נרחב: לא קונים טלפונים חכמים לילדים לפני כיתה ז'. ההתעוררות הזאת, שמתרחשת בקהילות בכל רחבי הארץ, עשויה לסמן את תחילתו של פרק חדש ביחסים שלנו עם המסכים".

בעיקר משכה את עיניי הפסקה הבאה בכתבה: "באוקטובר הגישו יותר מ-40 מדינות בארה"ב תביעה נדירה נגד 'מטא' (חברת האם של פייסבוק) בגין שימוש בטכנולוגיות שמטרתן לגרום להתמכרות ילדים. בשבוע שעבר תבעה עיריית ניו יורק את הפלטפורמות החברתיות שאותן היא מסווגת רשמית כ'סכנה לבריאות הציבור' על פגיעתן הקשה בבריאות הנפש של ילדים ונוער בעיר".

מה זה אומר לנו? שהעולם מתעורר. לא סתם בכירים בעמק הסיליקון מונעים מהילדים שלהם שימוש במסכים. אז נכון, עדיין אפשר לראות כאן תופעה שכיחה למדי של ילדים בכיתה א' מהופנטים למסך של הנייד שלהם; עדיין יש כאן יותר מדי תלמידים בגילאי היסודי שמצוידים בניידים, ועם הישמע הצלצול האחרון של בית הספר ישר מוציאים את הניידים באקט של רעב מופגן. ובכל זאת, תופעת האמנות החברתיות של בתי הספר הולכות ומתרבות, והיום זו כבר לא בושה להגיד לילד שלך שדורש שתקנה לו אייפון בשביל לא להרגיש חריג –

חכה לכיתה ז'. יש עולם בחוץ. חבל שתתרגל לראות אותו מבעד לפיקסלים.

המנהיג צריך להיות מספיק קרוב אצל עמו כדי שעמו ידע ויבין כי הוא אינו העיקר

'טבח נתניהו' – גבריאל חזות

"טבח נתניהו". כך כינתה כותרתו של עיתון בישראל לא מזמן את אירועי הטבח בשמחת תורה. מה פשרו של צמד המילים הנוראי הזה?

המילים הקשות הללו יכולים להתפרש בתרתי באופן שונה לחלוטין. באפשרות ראשונה הכוונה הינה להטלת אחריות משפטית, בשל העובדה שהאירוע הנורא התרחש בתקופת כהונתו של המנהיג; אפשרות שנייה – זיהוי מוחלט של האירוע עם המנהיג, משל הוא היה גורמו והוא אולי חפץ בכך, חלילה. אדם זר שאינו מכיר את האירועים כהווייתם יכול אפילו אם ירצה בכך, לגזור מן הכותרת הזו  משפט כמו – 'נתניהו הורה לביצוע הטבח'!

בתווך, בין שתי האפשרויות הפרשניות, ניתן כרגיל לפרש פירושי ביניים שונים במחוזותינו. אזרח ישראלי יאמץ גישה פרשנית מסוימת לצמד המילים בהתאם לאג'נדה המוקדמת שלו. הכותרת 'הרימה להנחתה' עבור קבוצה מסוימת משפט קשה העוסק וגובל בדיני נפשות.

סדנא דארעא חד היא. שאלת הזיהוי של המנהיג עם אירוע קשה נדונה בפרשתנו. בניתוח הפסוקים הבא אציע הצעה פרשנית שתלמדנו כיצד גדול הנביאים והמנהיגים של עם ישראל נהג באירוע 'דומה' (הדמיון אינו מלא, ואני מתייחס רק לאספקט זיהוי המנהיג עם האירוע). 

בחטא העגל מתו 3,000 איש, ובקלות יכלו הכותרות לכנות אירוע זה 'טבח משה'. כיצד נהג משה? "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

לפי סדר הכתובים, ובשיטת חז"ל ורש"י, 'הקמת אוהל מועד פרטי' על ידי משה רבנו הינה ריאקציה עצמית של משה רבנו וקשורה בטבורה לחטא העגל. גדול המנהיגים והנביאים לכאורה מבדיל עצמו מן החוטאים, ומשלים בכך גם את המעשה השני ש'עשה מדעתו' בשבירת הלוחות האלוקיים.

משה בונה 'בית אולפנה', 'אוהל מועד שני', ללימוד תורה, וכל המבקש ללמוד יוצא אל האוהל הנטוי מחוץ למחנה. שורה ארוכה של 'מבקשי' הא-ל  משתרכת לה כל יום ממחנה ישראל אל האוהל החדש. גם אלו הנותרים מאחור מביטים בפליאה ובהערצה אחר המנהיג הישיש, העושה דרכו מדי יום מאוהל לאוהל. הם מביטים באוהל הנטוי מחוץ למחנה, אבל יודעים כי השכינה נמצאת בקרב המחנה באוהל מועד א'.

כאשר משה מבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ", הוא אינו מבקש לחוות חוויה מיסטית, אלא מבקש לסיים את תהליך ההבראה הנפשית של חטא העגל. אלו הם ניסיונות למציאת נוסחת דרכי אמונה רלוונטיים לעם ישראל לאחר החטא הנורא. בהוצאת אוהלו אל מחוץ למחנה, הוא מותיר את הפוקוס הרוחני באוהל מועד א', זה המצוי בלב מחנה ישראל. משל היה אומר, "הואיל והגענו עד כאן, העם צריך לחוות ביום-יום את מציאות השכינה בתוכם באמצעות המצוות שבמשכן ובמה שהוא מסמל. אני, משה, איני פקטור, ראו מה קרה בהיעדרי 40 יום. מעתה, אני נוטה את אוהלי מחוץ למחנה, ואתמקד בו בהוראת דברי ה' למי שחפץ בכך".

בכך מבקש משה מן הקב"ה, להתקרב אל העם. בדרך זו הם יוכלו 'לפוגשו' על בסיס יום-יומי ולא רק ברגעי השיא שבהם הם ראו נפלאות ונוראות. זהו תפקידו של המשכן כריאקציה לחטא העגל, ומקומו של משה בדרמה הזו, הוא מחוץ למחנה. הוא, משה, גדול הנביאים, היה הגורם שבגינו (לא באשמתו, חלילה) חטאו ישראל, ומעתה הוא מחנך את עם ישראל להאמין בקב"ה באופן שהוא, משה, נמצא מחוץ למחנה.

המנהיג צריך להיות מספיק קרוב אצל עמו כדי שעמו ידע ויבין כי הוא אינו העיקר, הנצח נמצא במשכן, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". בנוסחת משה רבנו, העם אינו צריך לחוות את גדולת הא-ל אלא את קרבתו המתמדת. התורה אינה דנה בשאלת האחריות למנהיג שבתקופת מנהיגותו האירוע התרחש; התורה דנה בתגובת המנהיג האולטימטיבי של עם ישראל.

hazutg@gmail.com

התברר שכאשר אנו נדרשים לגלות נחישות ותקיפות, הקרבה והתמסרות – אנו עדיין ניחנים בתכונות אלה במינונים גבוהים

קשיות עורף בחזית וגם בעורף – הרב ד"ר רונן לוביץ

ארבע פעמים מוזכרת בפרשת "כי תישא" קשיות העורף של עם ישראל. בשלושה אזכורים ה' מודיע למשה שבגלל תכונה זו ברצונו להשמיד את בני ישראל בעקבות חטא העגל.

בפעם הראשונה אומר ה', "…עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (לב, ט); בפעם השנייה ה' אומר למשה שלמרות תפילתו, וחרף הריגת החוטאים בידי בני לוי, "…לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה" (לג, ג); בפעם השלישית, לאחר שבני ישראל הבינו, כנראה, את חומרת חטאם והתאבלו, ה' חוזר וקובע שוב: "אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (לג, ה);

האזכור הרביעי של קשיות העורף של ישראל נמצא דווקא בדבריו של משה, שמנסה לפייס את ה' על החטא החמור, ומתחנן: "אם נא מצאתי חן… ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד, ט). כיצד קשיות העורף ששימשה אצל ה' כנימוק לעונש החמור ביותר, הופכת לטיעון שמצדיק את סליחתו של בורא עולם?

כמה מהפרשנים הסבירו שכוונת משה הייתה לבקש מה' שיסלח לישראל, "אף על פי שהם קשי עורף" (אבן עזרא, חזקוני ועוד). אולם, במקרא נראה שמשה ציין תכונה זו כנימוק לסליחה.

קשיות עורף היא תכונה בעייתית בדרך כלל, שכן היא מונעת מהאדם לתקן את דרכיו. הדוגמה המובהקת של קשה עורף בתנ"ך הוא פרעה, שקיבל מכה אחרי מכה, אך לא שינה את עמדותיו. השם 'פרעה' מכיל את אותיות המילה 'הערף', ודמותו מייצגת באופן אכזרי, אך גם נלעג, את כל הרע שגלום במקובעות ובעקשנות.

אולם, קשיות עורף יכולה להיות גם תכונה חיובית וחיונית, וזאת כאשר אדם או עם נדרשים לעמוד בפני אתגרים קשים, ובהם רכות לב, גמישות ופשרנות הן לרועץ, ויש צורך לגלות דווקא נחישות ועקשנות, לא לירא ולא להירתע. ה' ידע שעם ישראל יידרש בהמשך דרכו למנות גדושות של קשיות עורף, כדי לעמוד מול אומות העולם שיקומו עליו לכלותו. ה' ידע שכדי להתמודד עם שנאת ישראל בארצות גלותו, עליו להיות קשה עורף. הוא ידע שעל מנת להמשיך לשמור על גאווה יהודית מול האנטישמיות שנמשכת אף בתקופה המודרנית, ולעיתים אף מתעצמת, לנוכח תקומת ישראל בארצו, נדרשת מידה גדושה של קשיות עורף.

רק עם קשה עורף יכול מצד אחד לקדש את החיים, ומצד שני להיות נכון להקריבם על אמונתו ולקיים "ואהבת את ה' א-לוקיך בכל נפשך".

לקשיות עורף זו התכוון, כנראה, המדרש שאומר: "שלושה חצופים הם: חצוף בחיה – כלב, בעוף – תרנגול, ובאומות – ישראל… אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי, או צלוב" (שמ"ר מב, ט).

אנו מוצאים בתנ"ך דוגמה גם לדמות שממחישה את החיסרון שעלול להיות ברכות עורף, וזו היא ערפה. העורף שלה נדרש לגנאי, דווקא משום שהיה רך מדי. ערפה "הפנתה עורף לחמותה", וכך איבדה את עולמה. רות, לעומתה, גילתה קשיות עורף חיובית, ובכך בנתה את עולמה עד לעתיד המשיח והמלוכה.

בחודשים האחרונים עם ישראל גילה שלא פסה ממנו קשיות העורף. אפשר היה לחשוב ולחשוש שהיא נשחקה במהלך השנים, וכי יהודים של זמננו חושקים בחיים שקטים ונוחים, ועורפם התרכך כך שלא יוכל לעמוד מול אתגרים קשים.

אולם, התברר שכאשר אנו נדרשים לגלות נחישות ותקיפות, הקרבה והתמסרות – אנו עדיין ניחנים בתכונות אלה במינונים גבוהים. אנו עוד עשויים להידרש לאותה קשיות עורף חיובית בהמשך מאבקי הקיום של עם ישראל בארצו. על כן, כה חשוב מה שלימדונו משה בבקשתו וה' בסליחתו, שיש גם מעלה גדולה בקשיות העורף, וכה חשוב שנדע להתרכך פעמים רבות בשגרת יומנו, אך להקשות עורפנו, כשאנו נדרשים לאתגרי חיינו.

"אין מצב ש…" – לוחמה פסיכולוגית – נעמי (יפֶה) עיני

במצבים שבהם אנו ניצבים מול מציאות חריגה, מחסום פתאומי או קושי שלא צפינו, אנו נוטים להשתמש במשפט המתחיל במילים "אין מצב ש…": "אין מצב שנחיה תחת התקפת טילים", "אין מצב שנגור במלון למשך חודשים ולא במסגרת חופשה", "אין מצב שאנשים ייחטפו מבתיהם וישהו בשבי יותר מ-100 יום", "אין מצב שאוכל לשמוח שוב". משפטים אלה מבטאים כמיהה לעולם ברור, מגונן וניתן לניבוי, עולם של ודאות, סדר ואיזון.

להלן תרגיל מומלץ ליישום שבו אני משתמשת בסדנאות שונות, ומטרתו לאתגר אמירות מעין אלה:

שלב א' – כתיבת הצהרות. כל משתתף מתבקש לכתוב 3 משפטים שמתחילים במילים: "אין מצב ש…", ולשים סימן קריאה בסוף כל משפט.

שלב ב' – הדהוד וסימן שאלה. המשתתפים מתחלקים לזוגות (אפשר גם אדם בודד מול מראה או בהקלטה עצמית). כותב ההצהרה מקריא את המשפטים שכתב, זה אחר זה בטון נחרץ. לאחר מכן, בן הזוג מקריא אותם פעמיים: הקראה ראשונה עם סימן קריאה, ושנייה – עם סימן שאלה בסוף. לאחר מכן מתחלפים.

שלב ג' – הרהור ולמידה. בני הזוג דנים בינם לבין עצמם בהבדלים בין ההקראות, ובוחנים מה חולל ההדהוד (החזרה המדויקת על הצהרת המקור) ומה חוללה החזרה עם הניסוח החדש.

שלב ד' – איסוף ותובנות. ניתן לעשות זאת בזוג או במליאה, בפורום רחב. בדרך כלל, בשלב זה המשתתפים מגיעים לידי הכרה ש"אין מצב שאין מצב". כל אירוע יכול להתרחש בתנאים מסוימים, ובידינו הבחירה כיצד להיערך או להגיב אליו. "יש מצב שנחיה תחת מתקפת טילים", "יש מצב שאנשים יחטפו מבתיהם", "יש מצב שאוכל לשמוח שוב".

ימי המלחמה ומאורעותיה מאתגרים הנחות גלויות וסמויות, שהנחנו לגבי עצמנו, לגבי המדינה והצבא, השכנים, זיקתנו לקב"ה, לתפילה ועוד. לנוכח ערעור זה, בידינו לאבד את האחיזה וליפול לייאוש ולתחושת רפיון וחוסר אונים, או להתבונן במציאות שנוצרה ולגייס מתוכנו כוחות גוף ונפש הממתינים למימושם, "תחמושת" מנטלית ופיזית שלא הכרנו עד כה בקיומה.

אם נעשה שימוש נכון ואחראי באסטרטגיה של הטלת הספק, נגלה שלצד המתח שהספק מעורר, הוא מייצר מרחב חדש של אפשרויות ובחירה, ומקדם יציאה מחוויה של רחוב ללא מוצא אל עבר צומת דרכים חדש. 

"אין מצב שאחזיק מעמד כל כך הרבה זמן" – יש מצב ועוד איך!

לתגובות: naomieini1@gmail.com

התפטרות הממשלה הפלשתינית באה לאותת לנתניהו ושות' – בסדר, זה לא יהיה חד-צדדי. הם מעגלים פינות, עוטפים באריזות יפות, עד שישראל תתקשה לומר 'לא'

כל הסיבות למה להתגייס – מוטי זפט

חוק הגיוס מאז ולתמיד

חוק הגיוס הולך להעסיק את המדינה זמן רב מאוד, מכאן ועד הודעה חדשה. הכל, חוץ מחלק מהמנהיגים החרדיים וחלק מהציבור החרדי, מבינים שמה שהיה בעניין זה לא יכול עוד שיהיה.

לא רק בגלל ערך שוויון הנשיאה בנטל. פשוט, צורך מבצעי חיוני ביותר של הצבא. אם רוצים ביטחון בישראל, גם צעירים חרדיים חייבים להיכנס מתחת לאלונקה. לא פוליטיקאים שמאלנים 'עורכי ישראל' אומרים זאת, הצבא. ובאופן רשמי. מפי הגבורה. הרמטכ"ל. שינוי הקונספציה של לפני 6 באוקטובר מחייב תוספת אלפי חיילים קרביים. כל עוד חדשים 'יש מאין' לא מגיעים, הנטל כולו נופל על כתפי החיילים בסדיר, בקבע ובמילואים. והחבל נמתח ונמתח, עד שאתם יודעים מה יכול לקרות – ייקרע.

כידוע לרבים מאיתנו, מילואימניקים שהשתחררו אחרי 4 חודשים כבר קיבלו צו לעוד 45 יום בעוד חודש או חודשיים. המשפחה? העסק? הלימודים? ד' יעזור. כמה חטיבות נלחמות בעזה מתחילת המלחמה, ועוד לא רואים את הסוף. מילואימניקים עבי כרס, שירותם יוארך מגיל 40 ל-46. נקראים לדגל, ובאים. בהרבה אהבה, תעוזה והבנה. והשכנים, אם הם חרדים? ברובם, יתפללו לשלום חיילינו; במקרה הטוב, גם יתנדבו בזק"א או באיחוד הצלה, וזה מעולה; אבל שירות צבאי, כמו שצריך, זה לא. יפה ובאומץ הגדיר זאת הרב חיים נבון, מישיבת הר עציון, שרוצים לראות את החייל החרדי נלחם כחלק מהצבא, גם תוך סיכון עצמי, ולא רק כמי שמטפל בגופות חללי צה"ל. ביום שני דן בג"ץ בסוגיית חוק הגיוס, שלא לומר פרסת חוק הגיוס.

למה פרסה? כי כבר לפני 25 שנה(!!!) בג"ץ רובינשטיין קבע שהכנסת צריכה להכריע בסוגיית הגיוס. מאז, השופטים נענו לאין-ספור בקשות של המדינה לעוד פסק זמן ועוד אחד ועוד אחד, כי לא הגיעו להסכמות עם המפלגות החרדיות, שאיימו לפרק את השותפות הקואליציונית. בבג"ץ חוק הגיוס ב-2017 נקבע ברוב של 8 מתוך 9 שופטים כי הסדר הגיוס החדש שקבעו אז ושממשיך את הפטורים אינו חוקתי ודינו להתבטל. ועוד פעם דחה בג"ץ את מועד בטלות החוק, כדי שהכנסת תחוקק חוק חדש סביר, שיהיה בו גם משהו שדומה לשוויון. אפילו ליד. וגם זה לא הולך.

מה עושים? כדי לעמוד לכאורה בדרישת בג"ץ, המציאה הקואליציה הנוכחית (למרבה הבושה בתמיכתם של סמוטריץ' ובן גביר) המצאה גאונית: החלטת ממשלה לחקיקה בדרך של הוראת שעה, לפיה לא יגויסו תלמידי ישיבה. עד יוני 2024. יופי, כעת הם אפילו לא עוברים על החוק. מה שנקרא, הראש היהודי ממציא פטנטים. על זה, בין השאר, הייתה העתירה שנדונה השבוע בבג"ץ. מהתרשמות מדברי השופטים בדיון, לא נראה שיש לממשלה סמכות לתת פטור מגיוס ללא חקיקה ראשית. כאמור, התקנות דלעיל אמורות להתפוגג ב-30 ביוני, ולכן בדיון השבוע בעתירות שהגישו נגד התקנות האלה, המדינה ביקשה מבג"ץ ארכה עד תאריך זה. ב"כ המדינה הצהיר שיחוקק חוק, ולכך דרושה ההארכה. עד הורדת הגיליון לדפוס, לא נתקבלה החלטת השופטים. מה שבטוח, כל החלטה שתתקבל תבעיר את הרחובות ואת הרשתות. לכאן או לכאן.

רעיונות מחוץ לקופסה

ובתוך כך, יוסי יהושע, הפרשן הצבאי של 'ידיעות אחרונות', חשף השבוע כי בצבא מעלים רעיונות חדשים לגיוס צעירים חרדים. בין השאר, הקמת ישיבה במעבר גבול בטוח יחסית, למשל בגבול ירדן. כך, חיילים חרדים יוכלו גם לשרת וגם לשמור על אורחות חייהם, מבלי שיזיזו אותם לגזרות אחרות, וכמובן – נשים לא ישרתו בישיבה. והאוכל? כשרות למהדרין. על הטעם אני לא חותם.

בנוסף, עפ"י יוסי יהושע, בחיל האוויר ייפתח באוגוסט הקרוב דיר תת-קרקעי (דת"ק) חרדי. דת"ק זה מחסה ממוגן תת קרקעי למטוסים. הגנה, לא רק מפני גשם טבעי. בעיקר מטילים, שלא יבואו. הדת"ק הזה, שייבנה בבסיס רמת דוד, יהיה גלאט כושר. ישרתו בו בעלי תפקידים טכניים ומנהלתיים במטרה לשמור על כשירות כלי הטיס. נשים- מחוץ לתחום. סוגי הכשרויות וגם של ההכשרות יהיו בהתאם לכללים שייקבעו במשותף עם רבנים. מקווה שיהיו אלה כאלה שלבשו פעם מדים. וגם אם לא, לא נורא.

עוד עפ"י יוסי יהושע, עד היום התגייסו כ-1,200 חרדים בשנה, בעוד פוטנציאל המתגייסים עומד על 12-13 אלף בשנה. גם אם נניח שמחצית ממקבלי הפטור הם לומדי תורה 24/7, יש פוטנציאל גיוס של יותר מ-5,000 חרדים בשנה, ורעיונות לשירות שלהם יש למכביר. רק תתחילו. אבל לא נכון יהיה שלא לנגוע בנקודה מרכזית נוספת. מיעוט החרדים המתגייסים לצבא זה לא רק מטעמי נוחות ו/או השקיקה ללמוד גמרא כל היום וכל הלילה. יש שם חשש אמיתי מפני ערכים חילונים-פרוגרסיביים, שיחלחלו לנפש הצעיר החרדי אם יתגייס. זה נכון להתנהגות, שפת דיבור, תרבות פנאי, כמעט כל מה שתרצו שאינו על פי הקווים החרדיים. בעיניים שלי, יש דברים בגו, כלומר, אפשר להבין חשש זה. אבל אם רצון טוב וכן מצד כולם, אפשר למצוא את החיבור המתאים. ומי יודע, אולי ההשפעה תהיה הדדית, כלומר, שגם החיילים שאינם חרדיים ירכשו כלים וערכים מאחיהם החיילים החרדיים? מה שנקרא, כולם מרוויחים.

ומה עם גיוס חילונים?

אין כמעט שיחה על גיוס חרדים שבה לא עולה שאלת ההשתמטות לכאורה בקרב צעירים חילוניים, בדגש על תל אביב וה'צפונבונים', כהגדרת אלה שלא בדיוק אוהבים אותם. אז הנה הנתונים, כפי שהביא יהושע:

33% אחוז מבנים מחויבי גיוס אינם מתגייסים, מחציתם באמצעות פטור תורתו אומנותו, ומחציתם מסיבות אחרות כמו רף גיוס, עבר פלילי ואי התאמה. ישנה קפיצה מדאיגה בשנים האחרונות במתן הפטור הנפשי, "בזכות" תעשייה שלמה של עורכי דין וקב"נים לשעבר שהפכה את הפטור הזה לקל ביותר. קל יותר, מוסרכי הרבה פחות.

בקרב הבנות 45% אינן מתגייסות. 35% באמצעות פטור הצהרת דת, כשהמועמדת רק מצהירה שהיא שומרת שבת וכשרות. חילוניות רבות עושות בזה שימוש קל, לעומת רוב מוחלט של הבנות ה'סרוגות', שהולכות לשירות לאומי לשנה או לשנתיים. כרבע מהבנות הדתיות אף מתגייסות לצבא. 

ומסכם יוסי יהושע את ה'אני מאמין' שלו: אם צה"ל רוצה להראות רצינות, הוא לא יכול להסתפק בדיאטה לשוויון בנטל בקרב החרדים, אלא צריך גם לבנות מסגרות מאפשרות להם, ובמקביל לצמצם את מתן הפטורים לחילונים, לחילוניות ולבנות הציונות הדתית שבוחרות בשירות הלאומי ולא הצבאי. כולם חייבים להיכנס יחד מתחת לאלונקה. בעיניים שלי, גם שירות אזרחי רציני וממושך לחרדים שהצבא גדול עליהם, היא נשיאה תחת האלונקה. קדימה, למה מחכים?

ביידן לא מחכה

ביידן לא מחכה לא לבן גביר, גם לא לסמוטריץ', אפילו לא לנתניהו. כחלק מהמהלך שנשיא ארה"ב מנסה לבשל, לקראת ה"יום שאחרי" אצלנו בשכונה, הממשלה הפלשתינית התפטרה השבוע, ביוזמת הראייס אבו מאזן, זאת נוכח לחץ מוושינגטון וממדינות נוספות המנסות לגבש מתווה שגם ישראל תוכל לחיות איתו.

הצעד הבא הצפוי: הקמת ממשלה של 'טכנוקרטים', יעני אנשי מקצוע, להבדיל מפוליטיקאים של הרש"פ, שתנהל הן את האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש, ובהמשך גם את מה שיישאר מעזה, בדגש על שיקומה בסיוע אמריקני, מערבי, סעודי וקטארי נדיב. כוונת המכוון שם היא להציג את הגוף הזה כ'משהו שונה' ממה שהורגלנו.

כזכור, הכנסת קיבלה החלטה המתנגדת ברוב עצום להקמה חד-צדדית של מדינה פלשתינית. הצעד האמור של ביידן את אבו מאזן בא לסמן לנתניהו ושות' – זה לא יהיה חד-צדדי. אנחנו (הם) מעגלים פינות, עוטפים באריזות יפות, עד שתתקשו (ישראל) לומר: לא. התפטרות הממשלה הפלשתינית ובחירת הטכנוקרטים הצפויה הן לכאורה צעד מבורך, אבל חובת ההוכחה עליהם נותרה בעינה ובגדול. שינוי מקצה לקצה של מערכת החינוך הפלשתינית, למשל. הפסקת תשלום משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם, למשל; הפסקת ההסתה לטרור, למשל; הפסקת הפעולות המשפטיות נגד ישראל בהאג ובפורומים בינלאומיים, למשל; לא חסר.

וכמובן-כמובן, אסור לוותר על שליטה ישראלית מוחלטת על הביטחון מכיוונה של רצועת עזה, לתמיד. אחרי 7 באוקטובר, בעניין זה אסור שיהיו הנחות. לא בעזה ולא ביו"ש. איך אמר ראש הממשלה הפלסטיני המתפטר, מוחמד אשתייה, במהלך ההתפטרות? "נמשיך בעימות עם הכיבוש ובמאבק להקמת מדינה על אדמת פלסטין". ישראל לא יכולה להרשות לעצמה 7 באוקטובר פעם נוספת. אז נכון שביידן ינסה להרגיע את ישראל באמצעים שהוא מכיר – נשק, סיוע כלכלי עצום, וגולת הכותרת: הסדר שלום עם סעודיה – ואין אלה דברים שניתן ונכון להמעיט בערכם, ובכל זאת, אין לנו על מי להישען אלא על עצמנו ועל אבינו שבשמיים.

תשובה ציונית הולמת

בדיון שהתקיים בהשתתפות ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר והשר במשרד הביטחון והשר לעניינים אסטרטגיים, בעקבות הפיגוע בכביש 1 ליד מעלה אדומים, הוחלט לכנס את מועצת התכנון העליונה לאישור אלפי יחידות דיור בהתיישבות. בתוכנית: מעלה אדומים כ-2,350 יח"ד, קידר כ-300 יח"ד, אפרת 694 יח"ד.

שר האוצר והשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', אמר: "יידע כל מחבל שזומם לפגוע בנו, שכל הרמת יד נגד אזרחי ישראל תיענה במכת מוות והשמדה ובהעמקה של אחיזתנו הנצחית בארץ ישראל כולה". אם וושינגטון לא נעמדה על שתי רגליה האחוריות, כנראה זה כי היא סקפטית באשר למימוש חובת ההוכחה על ממשלת ישראל.

קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה – מרדכי (מוטי) מרמורשטיין

השבוע ימלאו 95 שנה להיווסדה של תנועת הנוער, כיום התנועה הגדולה בישראל, תנועת "בני עקיבא", כתנועת הנוער של "תורה ועבודה", הלוא היא תנועת "הפועל המזרחי".

ביום רביעי כ"ד באדר א' תרפ"ט כינס מייסד התנועה, יחיאל אליאש, את 20 החברים הראשונים, שהיו תלמידי כתה ח' בתלמוד תורה 'מזרחי' ותלמידי הסמינר למורים של 'המזרחי'. את ה"פעולה" הראשונה העביר מנחם חרובי, מורה בסמינר מזרחי, שהעלה לדיון את נושא הקמת התנועה ואת מטרותיה, ולאחר דיון הוחלט להקים את התנועה. כך קמה תנועת "בני עקיבא" בסניפה הראשון בירושלים. אל המדריכים הראשונים, אליאש וחרובי, הצטרף מנחם אגולסקי. 

שנות ה-20 של המאה הקודמת הן שנות הסער החלוציות. תנועות הנוער החילוניות היו מאושיות הנרטיב הציוני, הן קמו ועלו כפורחות, וכבר הטביעו את רישומן על פני מפת הארץ, בעיקר בהקמת קיבוצים וקבוצות, בשעה שהמפה הייתה ריקה מהתיישבות דתית (למעט מושב שדה יעקב).

הנוער הדתי, שנפשו חשקה להיות חלק מהמעשה הציוני החלוצי, עמד מול מעשה הנשלט על ידי התנועות הפועליות שמרדו בדת, אשר הצליחו להחדיר לתודעת הנוער בארץ כי רק הן תצלחנה לבנות את הארץ. תנועות הנוער נראו בעיני הנוער הדתי כנושאות את הערכים החלוציים-אידיאליסטיים, והוא חש כלפיהן רפיון ונחיתות. באופן טבעי, בהיעדר תנועת נוער דתית וברצונו ליטול חלק במעשה החלוצי, נסחף נוער דתי אל תנועות הנוער החילוניות.

אחד מבני הנוער הדתי תיאר זאת כך: "רבים מאד ממסיימי בית הספר הדתי היסודי הסירו את הברט שחבשו מייד עם גמר הלימודים… נער היה מתבייש להזדהות כדתי. דתי – היה מישהו ששייך לעולם האתמול, שצריך לפנות מקומו לבוני עולם המחר – העולם האידיאלי המתוקן". אל מול המציאות הזו ומתוך רצון לתקנה התייצב יחיאל אליאש, שהיה פעיל בתנועת 'הפועל המזרחי', וביקש "להקים יהדות דתית עם יצירות גדולות".

אליאש החל לתכנן הקמת תנועת נוער דתית בארץ והגיש הצעה מפורטת לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי'. זה השיב בחיוב, אבל ביקש להיוועץ במומחי חינוך דתיים. לאחר דיונים סוכם על דעת כולם, למעט ד"ר סימון, קשה להאמין, שאין להקים תנועת נוער דתית מכמה טעמים, שהראשון שבהם: "תנועת נוער ביסודה היא מרדנית ביחס לקיים. דתיות ומרד הם שני דברים נוגדים, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחס לקיים ולעבר". אליאש לא נרתע והחליט להקים את התנועה בכוחות עצמו ודווקא "עם תוכן של מרד דתי", משום שסבר כי תנועה זו תגביר את הדתיות הדינאמית וגם תגדיל תורה ותאדירה.

וגם זאת לא תאמינו, הקמת תנועת 'בני עקיבא' נתקבלה בקרירות על ידי הממסד הציוני דתי, מנהלי החינוך הדתי וציבור ההורים. הציבור הזה ברובו ראה את חברי 'בני עקיבא' כ'פורקי עול'. אליאש העיד כי עינם של מנהלי החינוך של 'המזרחי' הייתה צרה ב'בני עקיבא', ובכמה מוסדות חינוך אסרו על התלמידים ללכת לתנועה זו. הם ראו בתנועת הנוער הדתי ביטוי להיסחפות הנוער הדתי, שהרי יש בה משום אימוץ ערכיהן של תנועות הפועלים, ולפיכך הם נאבקו בה.

למאבק בין תנועת 'בני עקיבא' לבין מנהלי מוסדות החינוך של תנועת "המזרחי" נמצא הד במאמר של חבר "בני עקיבא", ובו קבל על המצב הפרדוקסלי שבו נעולים בתי הספר של "המזרחי" בפני "בני עקיבא", בה בשעה שהם פרוצים למעשה להשפעתן של תנועות הנוער החילוניות, והכריז כי "אנו מוכנים למלחמה גלויה אם יכריחונו לכך".

מאחורי המאבק ב"בני עקיבא" ניצב המאבק האידיאולוגי בין תנועת "המזרחי" לבין תנועת "הפועל המזרחי". הקמת תנועת בני עקיבא לא הייתה בעיני תנועת המזרחי אלא ביטוי לקרבה הרעיונית של הפועל המזרחי לתנועות הפועלים שמצען נולד על ברכי התנערות מתורת ישראל. בוועידה השישית של הפועל המזרחי שנתכנסה ביום י' בכסלו תרצ"א, כשנה וחצי לאחר הקמתה של תנועת בני עקיבא, הובעה תמיכת מלאה בתנועת הנוער, אל מול התנגדותה של תנועת המזרחי.

את שמה של התנועה, "בני עקיבא", העניק לה חבר הוועד הפועל של הפועל המזרחי, אברהם קסטנבאום, על שמו של אחד מגדולי התנאים, רבי עקיבא, כסמל לגאווה דתית, מסירות לארץ ישראל ותורת ישראל עד מסירות נפש. "למעשה סימל את הדתיות הלאומית, המצרפת תורה למעשה חלוצי, בניין ויצירה", אמר אליאש בריאיון.

מטרת התנועה שנקבעה היא: "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו ותורתו, החי מעבודתו על פי התורה". את סיסמת התנועה העניק לה שלמה זלמן שרגאי, שהיה אז מזכיר תנועת תורה ועבודה העולמית. "טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה".

והשאר היסטוריה.

העמידה האיתנה של עם ישראל לאורך זמן מתאפשרת דווקא בזכות היותנו עם קשה עורף

קשיות עורף ברגעי משבר – הרב מאיר נהוראי

כאשר נודע למשה, עוד בהיותו בהר, על מעשה העגל, אומר לו הקב"ה: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא". ביטוי זה חוזר פעם נוספת, כאשר משה מתבשר שמלאך יוביל את העם ולא הקב"ה בעצמו: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה".

קשיות עורף נובעת מפחד לשנות ולהשתנות, שכן הנטייה של הטבע האנושי היא להיצמד לקרקע בטוחה, ותזוזה עלולה לערער את היציבות. השינוי מפחיד מכיוון שהוא מביא איתו סיכון ובעיקר אי ודאות. את הסבל הקיים אנחנו כבר מכירים, ויש לנו דרכים להתמודד איתו, גם אם המחיר הוא כבד. כך גם בני ישראל, שהורגלו שנים רבות להיות במצרים, מגלים "קשיות עורף" ומעדיפים להישאר בתרבות של עבודה זרה, וכתוצאה מכך נכשלים בחטא העגל.

אם כן, כמה תמוהה היא בקשתו של משה מהקב"ה: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ… יֵלֶךְ נָא… בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא". האם נכון לבקש מהקב"ה, שילך עם העם מפני קשיות העורף שבו? הרי זו הסיבה שמחמתה הקב"ה מעוניין לכלות את העם! היעלה על הדעת שמשה מעלה דווקא את עקשנותו של העם כסיבה לכך שהקב"ה מתבקש להשרות את שכינתו עליהם?!

אכן, אבן עזרא מפרש את הפסוק כך: "כי עם קשה עורף – על דעת רבי מרינוס, אעפ"י שעם קשה עורף הוא". כלומר, לדעתו המילה "כי" אינה סיבה לדבר אלא משה מבקש מהקב"ה שאעפ"י שהעם קשה עורף, אל לו לקב"ה לעזוב אותם.

אולם, מדברי המדרש ניתן להסביר אחרת את בקשתו של משה מהקב"ה. וכך אומר המדרש שמות רבה (פרשה מב): "אמר רב יקים ג' חצופים הם, חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן או יהודי או צלוב".

רבי אמי סבור שדווקא התכונה הגרועה של בני ישראל שעמדה לו לרועץ, וגרמה לו לעבוד עבודה זרה – היא זו שבעתיד תהיה סגולתם ההרואית. כרגע, בעת מעשה העגל, העקשנות מובילה למרדנות, אולם בעתיד העקשנות תגרום לנאמנות אין קץ. הם יסרבו להתבולל, הם ישמרו על זהותם היהודית בכל מחיר. הם יסבלו עינויים וימסרו עצמם על קידוש ה' באמירת 'שמע ישראל'. משה מבקש בכל מאודו מהקב"ה שיסלח לישראל דווקא בשל העובדה שהם עם קשה עורף, שכן מידה זו תהיה הבסיס לחוסנם הלאומי והדתי.

לעקשנות יש חסרונות רבים, אבל יש בה גם מן החיוב, שכן עקשנות מאפשרת לאדם לעמוד על עקרונותיו גם כאשר הוא נדרש להתמודד עם קשיים. לדעת המדרש, בזכות קשיות העורף של ישראל תישמר הזהות היהודית במהלך כל הדורות.

דומה שהטיעון של משה, שתכונת "קשיות העורף" היא מעלה לישראל, עמדה במבחן לאחר הטבח בשמחת תורה. עם ישראל התגלה במיטבו, ומייד לאחר הטבח הייתה התגייסות המונים, ובהם חיילי המילואים שנלחמו ועדיין נלחמים כאריות ללא פשרות וויתורים.

בני המשפחות שנותרו בבית מעניקים תמיכה לבעלים ולבנים שיצאו לקרב. הצוותים הרפואיים עובדים לילות כימים על מנת להציל חיים של כל פצוע, וכך כל נותני השירות הציבורי – מפסיכולוגים ועובדים סוציאליים ועד אנשי חינוך. המערכה ארוכה, ועדיין אנחנו לא יכולים לזהות את סופה. זו תקופה ארוכה ותובענית. העמידה האיתנה של עם ישראל לאורך זמן מתאפשרת דווקא בזכות היותנו עם קשה עורף.

מאז התרומות לבניין המשכן במדבר ועד ימינו, יהודים תורמים והרבה. זו מציאות רחוקה מהאשמה האנטישמית על היהודים ועגל הזהב

מי רצה את עגל הזהב? – יעקב ספוקויני

"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה…" [לב, ד].

 חטא העגל מעורר תמיהה: כיצד ייתכן שעם, אשר ראה ניסים גלויים כמו מכות מצרים ונס קריעת ים סוף ואשר שמע את קול ה' בהר סיני, הלך ועשה לו עגל? ריה"ל בכוזרי כותב כי לא חיפשו עבודה זרה אלא 'נעבד מורגש' שבאמצעותו יעבדו את ה'. לעומתו, הרמב"ם מסביר כי "אין בטבע האדם שיגדל על עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום". קשה לעם להשתחרר בבת אחת מדעות קדומות על אלילים מוחשיים ולעבור מיידית לאמונה בא-ל אחד בלתי מוחשי.

רש"י מסביר על פי מדרש תנחומא, כי אלה שדחפו לעשיית העגל היו "מכשפי 'ערב רב' שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים", כך שרק כ-3,000 מתוך כל העם רקדו סביב העגל ולא כל העם.

 במשך הזמן הפך 'עגל הזהב' למושג מושאל העוסק ברדיפה מוגזמת אחר כסף. אומות העולם הרבו לקטרג על עם ישראל על רדיפה מוגזמת אחר הכסף. המציאות שונה לחלוטין.

אברהם אבינו ניצח במלחמה את ארבעת המלכים על מנת להציל את לוט ולא לקח לעצמו שלל. גם במגילת אסתר נאמר 'ובביזה לא שלחו את ידם'. עם ישראל ידוע כעם שתורם ממון רב על מנת להציל נפשות, בדיוק ההפך מתדמית הרדיפה אחר עגל הזהב.

כל זה לא הפריע לנאצים להפיץ את הכזב על 'אלוהי הכסף' של היהודים. בסרט התעמולה  'היהודי הנצחי' צילמו הנאצים סצנה בתוך בית כנסת. ברקע נשמע היטב קולו של החזן, אך המצלמה מתמקדת בסחורה העוברת מיד ליד תוך כדי התפילה, להמחיש כי יהודי וכסף הולכים כביכול יד ביד.

יתרה מכך, הבמאי הגרמני פריץ היפלר ביקש ליצור הנגדה ברורה בין טיפוס היהודי העצלן, הרמאי ורודף הממון המחפש להתעשר לבין הגרמני היפה והעמל לפרנסתו ביושר ובעבודת כפיים. עדי ראייה סיפרו כי הגרמנים שוטטו בגטאות ורשה ולודז', חיפשו את היהודים המכוערים ביותר, חילקו להם הוראות מה לעשות וכפו עליהם כיצד לנהוג כדי להמחיש את ההנגדה הזו.

ברם, המציאות הייתה שונה לחלוטין. הנאצים הם שביצעו את השוד הגדול בהיסטוריה. מייד עם כיבוש אוסטריה במרץ 1938 השתלטו הנאצים על הבנק האוסטרי והוציאו מתוכו את אוצרות הזהב. כך עשו אחר כך גם לצ'כוסלובקיה. ביוון הכריחו את הבנק המרכזי להעניק להם כחצי מיליארד מארק, "הלוואה" שמעולם לא החזירו. כלפי היהודים הפעילו הנאצים את תהליך האריזציה – השתלטות גרמנית על העסקים היהודיים. תחילה בגרמניה, ואחר כך באוסטריה ובמקומות כיבוש נוספים. שוד הרכוש היהודי נעשה עוד בטרם הובלו היהודים להשמדה.

כך למשל כותב ההיסטוריון שירר: "אני עצמי ראיתי כנופיות של אנשי אס.אס מסיעות כלי כסף, שטיחים ושאר ביזה מארמון רוטשילד. רוטשילד עצמו הצליח אח"כ לקנות לו היתר יציאה מווינה כאשר מסר את תעשיית הפלדה שלו למפעלי הרמן גרינג. כמחצית מיהודי וינה הצליחו עד תחילת המלחמה לקנות חירותם ולהגר ע"י מסירת רכושם לנאצים" ['עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי', עמ' 284].

הנאצי אלפרד רוזנברג הקים את 'המכון לחקר בעיית היהודים', כאשר משימתו העיקרית הייתה שדידת אוצרות האומנות, הארכיונים והספרים מיהודים. אח"כ הקים מטה מבצע מיוחד בצרפת להשתלטות על חפצי אומנות ותרבות.

על פי הדוח שלו, בין השנים בשנים 1940-1944 הועבר השלל של דברי האומנות לגרמניה ב-137 קרונות רכבת, ובהם 4,174 ארגזים. הם הכילו קרוב ל-22,000 פריטים, מתמונות ועד ספרי תורה – הכל נשדד. חלק מדברי האומנות הועברו ישירות לידי גרינג והיטלר. גם במזרח אירופה נעשתה פעולה דומה. בכל הארצות הכבושות נשדדו הספריות היהודיות, וביניהן הספריות היקרות של הולנד וסלוניקי [לני יחיל, 'האנציקלופדיה של השואה' עמ' 1130-1133].

עד כמה ההוויה היהודית הפוכה מהתיאוריה הנאצית, תעיד תופעת הפילנתרופיה היהודית. בסוף המאה ה-20 היו בארה"ב 60,000 קרנות. מתוכן 10,000 קרנות של יהודים פי 8 מאחוז היהודים באוכלוסייה. מאז התרומות לבניין המשכן במדבר ועד ימינו, יהודים תורמים והרבה. זו מציאות רחוקה מאוד מהאשמה האנטישמית על היהודים ועגל הזהב.

Yaakovspok1@gmail.com

לימוד התורה וקיום המצוות הם אלו שמפתחים אצלנו פנימה אגו חזק

מה שולט בנו? – קובי פרידחי

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא". אנסה לפרש את הדו-שיח הזה שבין משה ואהרון דרך המודל של פרויד.

פרויד אומר שהנפש מכילה שני כוחות חזקים מאוד, שלרוב גם מנוגדים. יש בה גם איד – דחפים, תשוקות, רצונות ופחדים; ויש בה גם סופר אגו – צורך פנימי להישמע לחוקי החברה ולנורמות מוסריות מקובלות. כדי לאזן בין שני הכוחות, יש לנו את האגו, שנועד לתת לנפש כלים לתווך ביניהם.

אדם שכוחות האגו שלו חלשים, עשוי להיגרר למקום קיצוני. האיד יכול להשתלט, התנהגותו לא תהיה מותאמת, הוא יהיה משולח רסן ועשוי לפגוע בעצמו או באחרים. כאשר לצד האגו החלש יש סופר אגו חזק במיוחד, אומנם האדם יתאים את עצמו לדרישות החברה אך הוא יהיה קונפורמי, עסוק בניסיון "לצאת בסדר" בכל סיטואציה, והעצמיות שלו לא תבוא לידי ביטוי.

בפרשה משה מסמל לנו את הסופר אגו כשליח של הקב"ה, המייצג לנו את מה שראוי ומה שלא ראוי לעשות. הוא מייצג את המצוות ואת שכרן, את החטאים ואת עונשם, איך עובד הקשר בינינו לבין אלוקים. בחטא העגל עם ישראל מסמל את האיד, הם מלאים ברגש – שמחים לצאת מעבדות אבל מפחדים מהשינוי, מהעתיד, מהמדבר. יש להם געגוע מסוים למצרים אך גם תקווה להמשך, אמונה במשה ורצון לקשר עם הקב"ה אך גם חרדה ממנו. הם גדושים ברצונות סותרים ובדחפים חזקים.

בין משה לעם ניצב אהרון – האגו. כתמיד הוא החוט המקשר בין משה לעם, מכיר טוב את הנורמות והאידיאלים, אך גם נשאר עם העם ומכיר את התחושות הקיימות בו.

כאשר האיד עוצמתי כל כך, השער של האגו מתקשה לעמוד בפרץ. חשבו על רגע של כעס או של אהבה גדולה, השער נפרץ ולפעמים נגיב בצורה פחות מווסתת. באופן דומה מגיעים בני ישראל לאהרון עם "קום, עשה לנו אלוהים" – דרישה שכנראה משלבת פחד מהיעלמות משה, תאוות חטא, רצון לקשר עם הקב"ה. היא כל כך חזקה, והוא מורה להם לאסוף כלי זהב.

אהרון מזכיר למשה, העם ברע הוא. כרגע לא ניתן לריסון. אהרון ובניו הכוהנים ימשיכו להיות החוט שמנסה לתווך גם בהמשך. כיום, לימוד התורה וקיום המצוות הם אלו שמפתחים אצלנו פנימה אגו חזק. הם מאפשרים לנו להיות כמו ארגון הנותן לעובדיו כללים של עשה ואל תעשה, אבל גם משאיר להם פתח להביא את עצמם לידי ביטוי.

יש לומר את האמת הפשוטה: לא הדתות גורמות למלחמות, האדם גורם להן, לפעמים על ידי ניכוס הדתות ושימוש בהן

דקארט ועבודת האלילים שלנו – בני פרל

ייתכן שהמשפט הפילוסופי המפורסם ביותר הוא "אני חושב, משמע אני קיים". למרות שמנסחו, רנה דקארט, היה איש מאמין, כנראה שמדובר באחד היסודות לעבודה זרה, גם של ימינו וגם של העת העתיקה. דקארט יצא למסע, שסופו האמירה הזו, אך תחילתו היא הנחת היסוד שכל מה שאוכל להוכיח, קיים. ואילו מה שלא ניתן להוכיח, כנראה שאינו קיים. מכאן שאל דקארט, כיצד אוכל להוכיח שאני עצמי קיים.

התשובה של דקארט שינתה לחלוטין את פני הפילוסופיה המערבית. אם אתה שואל על קיומך, כנראה, טען דקארט, שקיים מי ששואל ומכאן שאתה קיים. מעתה, לאחר שקיום השואל הוכח, ניתן להמשיך ולפתח את החשיבה, אך מעתה גם כל החשיבה המערבית תהיה מבוססת על האני החושב.

מדובר במרחק עצום מאפלטון, שהיה משוכנע שקיימת ישות של רעיונות (אידאות) שאינה תלויה בכך שיש מי שחושב אותם. מדובר גם במרחק רב מהעמדה הדתית השגורה. התרבות שיצר דקארט היא תרבות שבה הסובייקט החושב נמצא בתשתית של הכל.

לעיתים, אנו תוהים על עבודה זרה. מה מצאו בה הקדמונים? מדוע נהו אחריה? איזו תשוקה יש בהקטרת קטורת לבובת עץ או אפילו לעגל זהב?

לאדם יש תשוקה עצומה להאמין במעשה ידיו, ברעיונות שהוא יצר. כך הפרשנות שלו למציאות, האמת המוחלטת, תהיה בשליטתו. וכך האדם והחברה יוצרים אמונות ותיאוריות שהולמים את צורכיהם, ומנקודת מוצא זו הם מוכנים לצאת למלחמות פראיות. כי הרעיון שיש דבר מה שאינו תלוי בי, הוא מכה מוחצת לא רק לאגו של האדם, אלא גם ובעיקר ליכולת שלו להאמין שהוא שולט בעולמו. לכן, עליו למהר ולייצר עולם של רעיונות שתלוי אך ורק בו.

כך נוצרות אמונות ואידיאולוגיות, ומהן עולות מחלוקות עם אלו שאינם חושבים כמוני. לכן, אלים רבים יש. כל עם או ישות יוצרים לעצמם אלים ואידיאולוגיות (כי מהי אידיאולוגיה אם לא אל מומצא). העולם המערבי ותנועת הנאורות, שהציבו את האדם במרכז ונתנו לו כוח וסמכות, נסחפו חיש מהר לתהליך של ברבריזציה פרועה ששיאה מלחמות עולם.

החשיבה של דקארט אינה חשיבה של אלילות, אך אותה הנחת יסוד נמצאת גם בה. האדם הוא היוצר והבוחר את הרעיונות, הוא המייצר את האמת ואין אמת שאינה תלויה בו. יש לומר את האמת הפשוטה: לא הדתות גורמות למלחמות, האדם גורם להן, לפעמים על ידי ניכוס הדתות ושימוש בהן, ובעיקר על ידי סוגים של אלילות שהם המצאות של האדם בדבר ה"אמת" והאידיאולוגיה ה"נכונה".

אחד התיאורים המשונים בחטא העגל הוא המחולות של העם סביבו. הרי אם כל הסיבה ליצירתו היא: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", מה לשמחה שביצירת העגל שכל כולו תחליף עלוב למשה?

מה שגרם לפרץ המחולות הוא החלפת האלוהות במעשי ידי האדם. מעתה היוזמה בידיו של האדם, וכך הוא מאשר את קיומו – הוא החושב, היוזם, העושה, ולכן בכוחו לעצב את ההשקפה הנכונה. האלילות גורמת לאקסטזה פראית של מחולות, וכפי שחז"ל היטיבו להבין, גם לפריצות ולשפיכות דמים.

חלק מחוסר היכולת שלנו לתת אמון בזולת, לחיות באחדות עם מי שאינו סובר כמוני, הוא הרישיון שאנו מעניקים לעצמנו לעצב את ה"נכון", את הפירוש ה"אמיתי" למציאות. כך נוצרים אלים שונים, רעיונות שונים, שכולם באים מתוך האדם ומחמת מחשבתו. תיקון חטא אותה עבודה זרה מודרנית דקארטית, יוכל להביא ענווה ואולי גם הקשבה.

ליד: אומנם הנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת, עליהם לתת כופר נפש

למה מחצית השקל? – הרב אבי רזניקוב

הפרשה פותחת במניין בני ישראל הנעשה באמצעות תרומה של מחצית השקל (שמות ל, יג). מהיכן צץ הצורך לתת מחצית השקל? בתחילת פרשת תרומה נאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שם כה, א-ג). אם כך, מדוע פרשת 'כי תישא' פותחת שוב בבקשה לתרומה? ומדוע מחצית השקל? ומדוע לכרוך תרומה זו במפקד?

התשובה נמצאת בפסוקים עצמם, "ולקחת את כסף הכפרים", ובסוף הפרשה הוסיפה התורה שמטרתו, "לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טו). בתחילה התורה ציוותה לתת תרומה כל אחד לפי נדבת ליבו, ואז בא חטא העגל, וכתוצאה מכך היה צריך לכפר. הציווי הוא אותו ציווי מקורי שנאמר בפרשת 'תרומה', אבל כעת צריך לתקן את מה שהיה בחטא העגל.

רש"י מזהה את המפקד המופיע בפתיחת הפרשה כמי שנעשה לאחר חטא העגל. ספירת הנותרים ממעשה העגל, כשמידת הדין עודנה מקטרגת, היא שמחייבת כעת 'כופר נפש' (רש"י שם טז). מ"כסף הכיפורים", שניתן במניין הזה, עשו את האדנים למשכן – הם יסודותיו והם שנועדו לכפר על נפשות בני ישראל.

הסכום שניתן ככופר נפש הינו 'מחצית השקל' ולא שקל שלם. גם את זאת קושרים חז"ל בחטא העגל: "לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל… לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין". קורבן העדה מבאר: "שם מטבע שהיתה בימי משה". הירושלמי: "לפי שעברו על עשרת הדיברות יהא נותן כל אחד ואחד עשרה גרה" (שקלים פ"ב ה"ג). האלשיך הקדוש בשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ מבאר מדוע מחצית השקל: "שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם. על כן כל אחד יביא מחצית".

נתינת מחצית מורה שרק על ידי שני אנשים מישראל השלם, השלמות על ידי התחברות לזולת. אומנם הנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת, עליהם לתת כופר נפש על אי מחאתם בחוטאים.

ממשיך האלשיך ומשים טענה בפי הנשארים: מה אנו אשמים? ומדוע ניתן כופר נפש על חטא שלא חטאנו? "מי עשאנו ערבים"?! ומשיב, על כן נצטוו לתת דווקא מחצית השקל: "רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יֵחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה".

בהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה של משה ואהרון

אוֹהֵב שָׁלוֹם ורוֹדֵף שָׁלוֹם ,אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת – אבי רט

משה ואהרון, שני האחים המנהיגים את עם ישראל בתקופת הגלות במצרים ואת יציאתם מעבדות לחירות, מבטאים שני דגמים שונים של מנהיגות.

כבר בתחילת הדרך, כאשר משה מנסה להתחמק מהשליחות בטענה של "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", עונה לו ה': "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אומנם אהרון מבוגר ממשה בשלוש שנים, אבל הוא ישמח מאוד על שיתוף הפעולה עם אחיו הצעיר ולהיות זה שידבר אל העם.

אלא שבהמשך הדרך, ובמיוחד בימים הדרמטיים שבהם חוטא העם בחטא העגל, מתגלה אופיים המנהיגותי השונה: משה הוא זה שמתנתק מהעם, עולה אל ההר ונכנס לתוך הערפל ל-40 יום כדי לקבל את לוחות הברית; אהרון הוא זה שנשאר למטה עם העם בתחתית ההר.

משה הוא זה שבראותו את העם רוקד לפני העגל, שובר את הלוחות; אהרון הוא זה שנותן לעם את העצה להביא אליו את הזהב שיש להם, והוא זה שיוצר את עגל הזהב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה…".

כאשר משה פונה אל אהרון בכעס ואומר לו: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה", עונה לו אהרון – אתה, משה, היית למעלה בהר. מבודד ומנותק מהמתרחש כאן למטה, מכל הרעשים והלחצים, ומהצורך להנהיג את העם ולתת לו פתרונות למצוקותיו. בהיעדרך הייתה כאן מציאות קשה ומורכבת: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים…". הדרך היחידה שחשבתי שהכי נכון לפעול במצב הקשה והמתוח הזה, הייתה תיעול הזעם של העם לפעולה של עשיית העגל: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹ-קִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".

משה לא מקבל את הסבריו של אהרון, ועושה מעשה קשה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם… וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".

משה הוא איש האמת – "משה אמת ותורתו אמת". האמת נוקבת, ופעמים שהיא גם כואבת. משה הוא זה שיש מסווה על פניו, משה הוא זה שמקים את אוהלו לא בתוך המחנה עם כולם, אלא מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה";

לעומתו, אהרון המנהיג, נמצא, חי ופועל בתוך ומתוך העם. הוא זה שסופג את התלונות, הוא זה שעליו נקהלים ומבקשים תשובות, הוא זה שצריך לתת פתרונות לעם בשעותיו הקשות. כך הוא אומר ומסביר למשה: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא".

משה הוא איש הא-לוהים. אהרון הוא איש העם.

בעתיד, כאשר חז"ל ירצו להציב בפני העם מודל למנהיגות ראויה לחיקוי ולהערצה, הם יאמרו במשנה בפרקי אבות: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

משה רבנו הוא גדול המנהיגים והנביאים שהיו לישראל, הוא זה שדיבר עם א-לוהים פנים אל פנים. אולם, משה הוא לא המודל לחיקוי או דמות שאפשר בחיי היום-יום להידמות אליה או ללכת בדרכה.

מי שמציבים חז"ל לעם היהודי כדמות של מנהיג אוהב אדם ובריות, הלוקח אחריות ורודף שלום, הוא דווקא אהרון הכהן – זה שחי עם העם ובתוכו, קשוב לרחשי הלב ומרעיף על הבריות אהבה, ומחנכם לרדיפת שלום.

 שו"ת כיפת ברזל 13

טלפון נייד בשבת

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה:

האם מותר לחייל לשאת עימו את הטלפון הנייד במהלך השבת כדי לשמור על זמינות? האם מותר להטעין את סוללת הטלפון בשבת? האם מותר להשתמש בטלפון בשבת לצרכים שאינם חיוניים?

תשובה:

חיילי צה"ל חייבים לשמור על כוננות וזמינות מלאה במהלך השבת, ועל כן חובה עליהם לשאת עימם את הטלפון הנייד בשבת. הטלפון הנייד נחשב "כלי שמלאכתו לאיסור" (ראו בספר "פסקי תשובות", סימן ש"ח סעיף ד' להסבר מדוע איננו "מוקצה מחמת חסרון כיס"). אולם, ישנם נימוקים הלכתיים שונים שמתירים לטלטל אותו. ראשית, יש המשתמשים בטלפון הנייד כשעון מעורר, ואם כך הוא כלי המיועד לאיסור ולהיתר גם יחד, ומותר לטלטלו (ראו על כך בספר ארחות שבת, פרק י"ט סעיף מ"ד).

שנית, מותר לטלטל בשבת כלי שמלאכתו לאיסור "לצורך גופו", כלומר כדי להשתמש בו; אך אסור לטלטל אותו "מחמה לצל", כלומר אם המטרה היא לשמור עליו. חייל שנושא עימו טלפון נייד לא מתכוון לשמור עליו, אלא להשתמש בו לצורכי פיקוח נפש במקרה של הקפצה או שיחה דחופה. טלטול זה נחשב כטלטול "לצורך גופו", והוא מותר.

שלישית, יש מפוסקי הזמן שקבעו שטלפון נייד כלל לא נחשב מוקצה לאנשי ביטחון הזקוקים לו לצרכים מבצעיים, ועל כן הטלטול שלו מותר (תורת המחנה, פרק מ"ז תשובה ג').

על אף שלושת הנימוקים הללו, מי שמבקש להחמיר על עצמו, יכול להכניס את הטלפון לכיס של אחד הבגדים ולהניח בכיס גם דבר המותר בטלטול. בדרך זו, לא יידרש לטלטל את הטלפון עצמו, אלא רק את הבגד, שהופך ל"בסיס לדבר המותר והאסור". 

חשוב להקפיד להטעין את סוללת הטלפון הנייד לפני כניסת השבת. אם בעקבות שימוש בטלפון או מסיבה אחרת הסוללה התרוקנה, יש להטעין את הטלפון בשינוי: את המטען יש להכניס לשקע ב"שינוי", תוך אחיזת המטען בין שתי אצבעות, ובדרך זו יש לחבר את הכבל אל הטלפון. אם ידוע מראש שתידרש הטענה של הטלפון בשבת, מומלץ לחבר את המטען לשעון שבת. הטלפון יחובר אל הכבל לפני הפעלת השעון, וינותק ממנו לאחר כיבוי השעון.

השימוש בטלפון הנייד בשבת מותר לצרכים מבצעיים שאינם סובלים דיחוי. אין להשתמש בטלפון רק כדי לבדוק מה השעה, ובוודאי לא כדי "להציץ" בחדשות. ראוי להצמיד לטלפון הנייד פתק או תזכורת אחרת, ועליהם המילים "שבת קודש", וכך לזכור ולהזכיר שהשימוש בו מותר לצרכים חיוניים בלבד.  

חייל שמקבל שיחה מחויב לענות, אך אם התברר שהשיחה אינה דחופה, ישיב בנימוס כי הנושא יטופל לאחר צאת השבת.

אני הורה דתי, האם ארוויח מהתקציב החדש? – שמואל שטח

מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

אחרי הקידוש פנה אליי הורה ואמר לי בכנות: "עזוב אותך מצדק חברתי. הבן שלי יתקבל לכל בית ספר שירצה. תכל'ס, בזכות סמוטריץ' הבן שלי יזכה לחינוך דתי טוב יותר".

בדברים הבאים אנסה לטעון שתקציב החינוך שעומד לעבור בימים אלו, לא רק בולם תהליכים נדרשים בחברה החרדית ויוצר ניכור חברתי, אלא שגם במונחים חינוכיים הוא טעות ונשלם על כך בחינוך פחות טוב לילדינו. אפרק זאת לסוגיית חיזוק החינוך ה"פרטי", לסבסוד שכר הלימוד בפנימיות, ואסיים בשאלה הגדולה ביחס לתקציב מגזרי: האם זה תורם ליהדות או להיפך?

מערכת החינוך בישראל מחולקת, בהכללה, לשתי מערכות חינוך: מערכת ממלכתית-ציבורית ומערכת חינוך פרטית. יש המעדיפים, כמו נאמני תורה ועבודה, מערכת חינוכית-ציבורית, ויש ארגונים כמו "קהלת", המעדיפים דווקא מערכת חינוך פרטית. גם אנחנו וגם הם מסכימים כעת שהתקציב שעומד לעבור אינו לא פה ולא שם, אלא ג'ונגל.

רבים זוכרים את המציאות שהייתה בפתח תקווה לפני כ-15 שנה, שבה היו בתי ספר פרטיים ולעומתם בתי ספר שאכלסו בעיקר יוצאי אתיופיה. מדינת ישראל עשתה הרבה מאז ופעלה לחזק את המוסדות הציבוריים, קרי הממ"ד. ואכן, פערים חברתיים הצטמצמו ומרבית ילדי הציונות הדתית לומדים כיום בבתי ספר ציבוריים. החיזוק המשמעותי נעשה בכך שכאשר בוחנים את נתוני המיצ"ב ומנסים לפלח אותם לפי הרמה החברתית-כלכלית, הרי שבמרבית המדדים יש יתרון דווקא לבתי הספר האינטגרטיביים ובמיוחד בתחום האקלים הבית-ספרי.

יותר מדי פעמים ראיתי מוסדות אליטיסטיים הנמצאים בראש טבלת האלימות, למרות הסטיגמה והיח"צ הנפלא שהתלווה להם. חובה לציין, שיש פה עוד מרכיבים קשורים כמו הפרדה מגדרית, אך ננסה להתמקד כרגע רק בשאלת האליטיזם, שבה ההשערה היא שבבית ספר מכיל שיש בו ילדים שונים, ממילא תהיה בו יותר סובלנות ופחות אלימות.

בשנים האחרונות נעשו מהלכים רבים כדי לחזק את החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, לאפשר בהם מגוון רחב של סגנונות למידה וערכים, וכן הוקם חינוך ממלכתי-חרדי – על מנת לקבע את האחריות של מוסדות החינוך לכל תלמיד באשר הוא.  אולם, התקציב שמאושרר כעת מחדש, מחזיר אותנו לאחור למצב של חלוקת מוסדות לפי עדות ומעמדות.

ברגע שמוסדות פרטיים זוכים לתקצוב גבוה, אוכלוסיות "חזקות" עוזבות את בתי הספר הממלכתיים ונשארים בהם ילדים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, בעלי צרכים מיוחדים וכל מי שסונן. הגדלת התקציב הופכת את החינוך ה"פרטי" בישראל לאטרקטיבי יותר מן החינוך הממלכתי, והדבר יבוא לידי ביטוי בכלל המגזרים. כל קבוצת הורים שתרצה להתחמק מהאינטגרציה ומאחריות חברתית תוכל בקלות לפתוח מוסד "פרטי". כרגע מדובר בעיקר במוסדות חרדיים וקצת חרדיים-לאומיים, אך באותה מידה זו יכולה להיות קבוצת קצה של חילונים המבקשת בשם ערך כלשהו להקים בית ספר פרטי, כאשר הדבר אינו אלא מסך עשן להדרת השכבות החלשות וליצירת בי ספר למשפחות "כמונו".

אבל כאן זה לא נגמר. התוספת למוסדות הפרטיים תביא לתוצאות נוספות: הרבה מאוד בתי ספר חדשים יוקמו, ונגיע למצב של מאות בתי ספר קטנים מדי ובלתי יעילים. ראו למשל את קדומים, ישובו של שר האוצר. הקימו בו בית ספר פרטי, וכך יש שלושה בתי ספר יסודיים קטנים ביותר באותו יישוב. בינתיים, אותו מוסד כבר נכנס לתקצוב של המוסדות הממלכתיים, אבל שום דבר לא ייתן לילד שגדל שם את העושר שבית ספר גדול יותר היה יכול לתת לו. וכך, ההורה בקדומים נאלץ גם לשלם תשלומי הורים גבוהים, וגם לקבל תמורה דלה של משאבים חינוכיים.

במציאות שכזו מיותר לציין שאין מענה לילדים הדורשים מענה מיוחד – הן לילדים מצטיינים המצריכים כוח אדם שידע ל"העיף" אותם קדימה, והן לילדים עם קשיי למידה הזקוקים לגורם מקצועי שמסתובב כל היום בבית הספר. ועוד לא דיברתי על מנהלי בתי הספר במקומות הללו, שבמקום להשקיע את מרב זמנם בחינוך, צריכים לעסוק בשיווק ובפיזור הבטחות להורים שמחפשים מותגים.

במידה רבה, מה שקרה לחינוך הדתי העל יסודי יורד גם אל החינוך היסודי, ואנו נמצא עצמנו מול מערכות דלות, קטנות ונטולות מענה רחב לכלל הילדים. במקום ישיבה תיכונית גדולה שיש בה מגוון מגמות, מענה למחוננים ולמתקשים, ספרייה, מעבדות, בית מדרש פעיל, חדר מוזיקה וגם פינת חקלאות, קיבלנו מוסדות קטנים הנאבקים ביניהם על התלמיד שיסגור את התקן של הכיתה השנייה בשכבה. כל זה הולך לרדת אל החינוך היסודי.

מי שאינו מקבל את דבריי עד כה, מוזמן לנסוע לעיר חרדית ולראות, מקרוב, כיצד מתנהלת מערכת חינוך שאינה ציבורית, ומה למשל יקרה כאשר הורה יהיה עד לשחיתות באחד המוסדות או אף לפגיעה מינית. 

ופה נעבור לכסף ששר האוצר מעביר לפנימיות הדתיות. לכאורה, למה לא לסייע להורה שרוצה לשלוח את ילדיו לפנימייה? אלא שאיננו יודעים איזה חינוך עדיף, וברור לכולם שפנימיות יכולות להיות מצוינות עבור ילדים מסוימים, ועבור אחרים, גם באותה משפחה, יכולות להיות גרועות. ממילא, ההחלטה אם לשלוח לפנימייה צריכה להיות נתונה להורים, ומי שרוצה – שישלם מכיסו. תקצוב גדול יותר עבור הפנימיות ייצור תחרות לא הוגנת ויפגע בישיבות התיכוניות ובאולפנות שבערים. וכך, גם הורים שלא מאמינים בחינוך פנימייתי יידחקו להוציא את ילדיהם רק משום שהחברות ה"נחשבות" של הבת יוצאות החוצה לפנימייה. וכך, הציבור הדתי נגרר למצב שבו גם אם אינך מאמין בפנימייה, זו האופציה שנשארת לילדיך.

ומכאן נחזור לסוגיית התקציב כולו. נקפוץ לרגע למשל הידוע על הציונות הדתית והקטר של הרכבת. הציונות הדתית פעלה בעבר כמשגיח הכשרות של הרכבת הנקראת מדינת ישראל. עם השנים היא ביקשה להיות הקטר ולהוביל את המדינה. כאשר כוחות טובים מבקשים להוביל ולקבוע את הדרך – זה מצוין ונפלא.

הבעיה מתחילה כאשר הקטר מתיישב בכיסאו ומחליט לצ'פר במזגן רק חלק מן הקרונות. זה לא משנה כמה הנסיעה תהיה בטוחה ומוצלחת, הרי שרבים מנוסעי הרכבת יתלוננו וירגישו רע. במקום ליהנות מהנסיעה, כל אחד יקום ממקומו על מנת לבדוק אם הוא יושב במקום הכי ממוזג, ומדוע יש אחרים שכן זכו בכך. תוספת המזגן היא שולית בכל קנה מידה, אבל היא סוג של "כתונת פסים" המערערת את הסדר החברתי ברכבת.

לעומת זאת, נניח שהקטר היה מחליט להדליק את המזגן בקרון המיועד לנכים ולזקנים. במקרה שכזה, הציבור היה רואה את ההחלטה כלגיטימית משום שהיא אינה מגזרית אלא עניינית. היא בנויה על השקפה ערכית שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ואילו הוספת מזגן לקרונות מסוימים, לפי שיקולים מגזריים, יוצרת מחנאות ופילוג.

מי שרוצה להבין את הנמשל, שיקרא כמה מן האותיות הקטנות של תקציב המדינה שעומד לעבור בימים אלה, ואת התבחינים ששונו לאחרונה בתקנות ובמבחני תמיכה שונים.

"כתונת פסים" היא כאשר נותנים עשרות מיליוני שקלים לסבסוד תשלומי הורים של אלה שבחרו לשלוח את ילדיהם דווקא לפנימייה.

כתונת פסים נוצרת כאשר מממנים עמותות יהדות מסוג מאוד מסוים, במאות מיליוני שקלים. היא נוצרת כאשר, למשל, מעלים את רף הכניסה של גרעינים חדשים לתקנת הקבוצות המשימתיות, ועל ידי כך גורמים לקיבוע התקציב של גרעינים תורניים ותיקים, על חשבון התארגנויות חדשות.

ועוד לא דיברנו על כך שמנהיגי הציונות הדתית בכנסת, שוכבים כעת על הגדר, על מנת לאפשר תוספות אדירות של יותר מחצי מיליארד שקלים, לחינוך פרטי שאינו עומד בקריטריונים פשוטים של קבלת תלמידים ללא סינון. ושוכבים על הגדר בסכומים של יותר ממיליארד שקלים לטובת ישיבות שממשיכות להתעלם מה"אויבים" שצרים על הרכבת.

מבקריי יטענו שתחת התוספות התקציביות הללו יש כמה גרעינים חילוניים ובתי ספר כלליים, אלא שפילוח פשוט של התקציב מראה במדויק מי הנהנה המרכזי ולטובת מי נעשים השינויים הללו. החינוך ההתיישבותי למשל הפך למכבסת כספים של כמה מארגוני הציונות הדתית. דרכו ניתן להעביר כסף למוסדות דתיים מבלי שאחרים ירגישו בכך. זה לא חדש, כי פעם הייתה זו מפא"י שהשתמשה בו לצרכיה באותה דרך.

אם אנחנו לא רוצים לסיים את תפקידנו ההיסטורי כפי שמפא"י סיימה אותו, עלינו לפנות לאלו המייצגים את הציונות הדתית ולהדגיש בפניהם את החובה שלא לנצל את מעמדם לטובת צ'ופרים קטנים למגזר. שום דבר טוב לא יצמח מכך שרק לנו יהיה מזגן ברכבת.

במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק: האם לא התעייפנו? האם עדיין אנחנו חברה מגויסת?

השבת האמון בעם ישראל הרב אליעזר חיים שנוולד

עם ישראל הוא עם מיוחד במשפחת העמים, ייחודו נובע מייעודו. יש בו יכולות וכישורים יוצאי דופן. למרות שהוא עם קטן מאוד ביחס לעמי העולם, הוא השפיע בתחומים רבים לאורך השנים והוריש לעולם נכסים חיוניים של אמונה בא-ל אחד, תרבות, מוסר, מדע וקדמה. הוא עם בעל כוחות ועוצמות יוצאי דופן, שהתמודד לאורך אלפי שנות קיומו עם אתגרים קשים ביותר, ששום עם לא צלם אותם.

בעם ישראל אין אחידות דוגמטית. יש בו עושר של גישות, ועל כן יש בו קבוצות שונות זו מזו שלא פעם חולקות זו עם זו. ההיסטוריה של עם ישראל לאורך אלפי השנים מלמדת שאחד מנכסיו הקיומיים הוא יכולתו להתאחד, למרות היעדר אחידות, ולגלות ערבות הדדית.

המן העמלקי זיהה את חולשתו, באובדן אחדותו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וגו' וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וגו'. וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וגו'" (אסתר ג, ח). וביקש: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).

כהתמודדות עם הגזירה מבקשת אסתר מכל העם, להתעלות מעל המחלוקות, להתכנס ולהתאחד: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו'" (אסתר ד, טז), ולצאת למלחמת הגנה מתוך אחדות: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" (אסתר ט, טז). האחדות וניסי שמיים הביאו את הניצחון: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). הניצחון הבליט את גדולתה של האומה בפני העולם כולו והשיבה לעם את האמון בעצמו.

מאז שיבת עמנו לארצו הוקם כוח המגן העברי. עם הקמת המדינה הושתתה עוצמתה בס"ד על היותה 'חברה מגויסת' שמיטב בניה, מכל המגזרים, מתגייסים להגנתה מול אויביה 'כתף אל כתף' ומוכנים למסור את נפשם על קיומה. במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק האם לא התעייפנו, והאם עדיין אנחנו חברה מגויסת, ואיבדו אמון ביכולותיה ובעוצמתה.  חודשי המחאה, הפילוג והקריאה לסרבנות החריפו את סימני השאלה ויצרו משבר אמון בעוצמות וביכולות של העם.

היקפי ההתגייסות מרגע שפרצה המלחמה, הלכידות במהלכה, בלחימה המשותפת כתף אל כתף של חיילי המילואים והסדיר, וההישגים חסרי התקדים שהושגו במהלך המלחמה עד כה, השיבו את האמון בעוצמות הגלומות בעם, ואת הביטחון ביכולתנו להגיע בע"ה לסיום המלחמה בעזה ובזירה הצפונית בניצחון מוחלט.

במקביל עולה תביעה מרוב הציבור לשמר את ההצלחה והאחדות שנוצרו בלחימה גם בזירה האזרחית, הציבורית והפוליטית, מתוך אמון בעוצמה של העם.

פרשת 'כי תישא' פותחת במצוות נתינת 'מחצית השקל' בספירת העם: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב). הספירה נקראת 'כי תישא', מלשון 'נשיאות' וחשיבות: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב'כי תשא'" (בבא בתרא י ב). בכך משתקפת ההכרה בייחוד ובגדלות של עם ישראל: "אנו מוצאים במקומות הרבה שהקב"ה אמר למשה 'שאו את ראש בני ישראל', 'כי תשא את ראש', ולמה כן? אלא אמר הקב"ה למשה: משה, כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה, שכאילו לי אתה רומם וכו'" (פסיקתא רבתי י).

בהמשך הפרשה 'חטא העגל' ועונשו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ וגו'" (שמות לב, ז). הכתוב מדגיש את השינוי ביחס לעם ישראל, במילה 'עמך' במקום 'עמי': "'העם' אין כתיב כאן אלא 'עמך', אמר משה: ריבון העולם, מניין הם 'עמי'?!" (שמו"ר מב ו). "אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אין קורא אותם 'עמי'" (מדרש תנאים 117 תו"ש סא).

עם ישראל התכחש לייעודו, כ'עמו' של הקב"ה, ואיבד את זכות קיומו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב י), באופן חסר תקנה. אולם, למרות החטא משה רבנו לא מאבד את אמונו בעם ישראל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ד' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות לב, יא) ומוסר את נפשו עליו: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). מתוך אמון ביכולתו לשוב לגדולתו שלפני החטא. מבוקשו עלה בידו: "אמר רשב"י לא זז משה מתפילה עד שקראן הקב"ה "עמי". שנאמר: 'ויינחם ד' על הרעה לעשות לעמו'" (יומא פו ב).

משה רבנו מבקש, מעתה, להשיב את האמון והייעוד לקדמותו, לנצח: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

כמות נדיבה של הסתייגות – הרב שרון

בשבוע שעבר עסקנו באיסור יחסי אישות בשבת במנהג יהודי אתיופיה, לפי קהילת ביתא ישראל. אף אם נוכל להבין כי ההלכה הרבנית התירה את הדבר, עדיין יש צורך להבין מניין למדו חז"ל כי יש בקיום מעשה האישות בשבת אף משום קיומה של מצווה ממש?

לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו. לאור זאת, טענתי שככל הנראה מנהג זה משמר מנהג יהודי עתיק יומין עוד מתקופת המקרא, שכן מי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה, קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת.

ומה היה המנהג בקיום יחסי אישות בעולם היהודי מאז המקרא ועד חז"ל? על כך קיבלתי מספר תגובות. אציין שתיים מהתגובות: דעה אחת התומכת בעמדה שיחסי אישות ככל הנראה תמיד היו אסורים מאז ומעולם. "בתוך הגמרא עצמה כבר רואים שקיום יחסי אישות לא היה מקובל בקרב כולם. 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח). בכל אופן, חוץ מביתא ישראל ועדת קומראן, גם קראים ושומרונים אינם מקיימים יחסי אישות בשבת, ואם לרבנים זה נראה מוזר, הרי שגם הם אוסרים יחסי אישות ביום הכיפורים, שבת שבתון" (יונתן ל').

מנגד, התגובה השנייה היא שאין לנו כלים לדעת מה באמת היה מנהג קיום יחסי אישות בשבת בתקופת המקרא: "…ההסבר ששמעת מדודך והמקור היפה שמצאת בספר היובלים (שחידשת לי אותו) נראה קולע וצודק, ואף משתלב בהקפדה היתרה של ביתא ישראל על טומאה וטהרה. זאת בניגוד למסורת שהתגבשה בעולם הרבני החל מדורות ראשונים של חז"ל, שפירשו (בניגוד לפשט התורה בויקרא טו) שאין חובה למי שנטמא בקרי או ביחסי אישות להיטהר, אלא רק במידה והוא רוצה לבוא במגע עם הקדש. קשה, לענ"ד, לדעת מה היה הרקע המדויק של התפתחות זו (המהפכנית). אולי כמסקנת חכמים מהמחירים החברתיים והמוסריים שהם ייחסו להקפדה היתרה בימי קדם לדיני הטומאה (כגון: טומאת סכין הייתה חמורה להם יותר מש"ד, בבלי יומא).

מלבד צמצום חלות הטומאה באורח החיים היהודי (במסורת הרבנית), אף הטומאה היחידה שנשארה רלוונטית (מלבד זו של הכוהנים), הנידה, הפך במשך הזמן להיות יותר איסור מאשר טומאה, שמתבטא למשל בהלכה שאישה נידה יכולה לעלות ולקרוא בתורה (כך פסק גם השו"ע אלמלא מניעה של 'כבוד הציבור'). הברייתא המדווחת שבדורות לפני ר' עקיבא נהגו שאישה נידה לא תתאפר, עד שר' עקיבא שינה הלכה זו, מצביעה שחל שינוי משמעותי במעמד הנידה. ולא מקרה שמעמד הנידה במסורת ביתא היה כה שונה.

כשם שאני משוכנע שבכל תחומי ההלכה חלו שינויים כבדי משקל על ידי חז"ל (כמתבטא בספר השתלשלות ההלכה של גילת או מהפכות פרשניות של משה הלברטל או של דוד הנשקה על ליל הסדר), כך אני מתקשה לקבל את טענתך ש'קשה להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר'. לענ"ד, אין כל רמז בכל המקרא לטענה זו, וגם לא שמעתי על איסור כזה בכת ים המלח, השמרנית.

מאידך, אני מסכים מאוד עם מסקנתך שעצם הדגש החזק לא רק על היתר יחסים בשבת,  אלא הגדרתם כמצווה וכעונג, מעלים השערה חזקה על קבוצה שהתנגדה לכך (כשם שהעצמת מנהג שלוש סעודות בשבת מעידה על קבוצה שגלה בתענית בשבת, כמאמרו של גילת, בספר שהזכרתיו)" (גדעון אדמנית).

טוען הרב גדעון שכל עוד אין רמז לקיום איסור כזה, אז על סמך מה אפשר להניח את ההנחה שיחסי אישות בשבת היו תמיד אסורים? השאלה מה למעשה היה המנהג בקיום יחסי אישות בשבת, מאז ומתמיד אינה נוגעת רק לעניין זה, אלא שאלה כללית הנוגעת להרבה מצוות שאנו מקיימים ושחז"ל הגדירו אותם "מדאורייתא".

הרב גדעון טוען שכל עוד אין אמירה מפורשת או מרומזת לאיסור יחסים בשבת, לא ניתן לטעון טענה זו. אני נוטה להסכים עם האזהרה. ובכל זאת, אם כבר טוענים טענה זאת נראה לי שאפשר להעלות אותה לאו דווקא לאיסורים, למצוות לא תעשה, אלא גם למצוות עשה. לדוגמה: הנחת תפילין, תקיעה בשופר בראש השנה, לימוד תורה ועוד. מה באמת היה המנהג בתקופת המקרא?

לסיכום, נראה שלאור פסוקי המקרא, בעיקר על רקע ההקפדה בדיני טומאה וטהרה הקיימים במקרא, נראה שקשה להניח שהמקרא התיר יחסי אישות בשבת. הרב גדעון מלמד אותנו שיעור חשוב: עלינו לאמץ כמות נדבה של צניעות והסתייגויות. לכן, השתדלתי לסייג את דבריי במילים "ניתן לשער" ו"ייתכן". חשוב להקפיד על שיח מכבד, ותמיד להשאיר מקום לתשובה אחרת.