כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
מורשת הניצחון – הרב אליעזר חיים שנוולד
מאז תחילת הלחימה פגשנו אלפי לוחמים ומפקדים מיחידות שונות, סדיר ומילואים, בשלבי ההכנה לקראת הלחימה הקרקעית בעזה. התרשמנו מהמוטיבציה הגבוהה שלהם לצאת להילחם במחבלי החמאס בעזה ולהכות אותם מכה אחת אפיים, מתוך מודעות ברורה לסכנות הצפויות במלחמה בשטח הצפוף של עזה. בקרב החיילים שוררת אחוות לוחמים של אחים לנשק, אמיתיים, שמחברת את הלבבות של לוחמים מכל קצוות החברה הישראלית. חלקם השתפו בלחימה בימים הראשונים של המלחמה, איבדו חברים, והיו עדים לזוועות, אבל לא פחות מכך היו עדים לגילוי גבורה רבים ומדהימים שהתגלו בימים אלה. גבורת הלוחמים וגבורת מאות אזרחים מן השורה שיצאו להילחם במחבלים הארורים, בהתנדבות, ומתוך לקיחת אחריות, וסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. בזכות גבורתם ממדי האסון הנורא לא גדלו למספרים גדולים פי כמה.
אי אפשר שלא להתפעם מעוצמת הגבורה שקיימת בעם ישראל מימים ימימה. גבורה שבאה לידי ביטוי בימי הלחימה הראשונים, ועוד יותר מזו שבאה לידי ביטוי בנכונות להילחם בעזה, עד הניצחון. כל הספקנים שטענו בלהט שהחברה הישראלית איבדה את רוח הלחימה, את הנכונות שהכרנו בעבר, ואת אחוות הלוחמים, התבדו, ובגדול. מול אלה שקטרגו ש'לא אחים אנחנו', והקרע בתוכנו לא ניתן לאיחוי, הלוחמים והחברה כולה מפגינים מפגן אחדות יוצא מן הכלל, ש"אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" (בראשית מב יג).
בפרשת השבוע אנו לומדים על שורשיה של מורשת הניצחון, הגבורה, ההתנדבות והאחווה שלנו, שראשיתם בגבורתו של אברהם אבינו, 'אברהם העברי', הלוחם העברי הראשון.
מלחמת העולם הראשונה המוזכרת בתנ"ך היתה מלחמת הארבעה והחמישה. הארבעה ניצחו את החמישה וביניהם מלך סדום, שבו את לוט בן אחי אברהם שגר בסדום, וחטפו אותו לאזור דמשק (כנראה סברו בטעות שהוא אברהם, מפני שהיה דומה לו): "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וגו'" (בראשית יד יב).
כאשר נודע לאברהם על כך, הוא התנדב לצאת מיד לקרב כדי לחלץ את לוט מחוטפיו: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וגו'. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (שם יג-טז).
אברהם אבינו היה המתנדב הראשון בעם ישראל: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב: 'ויטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'" ('ארחות צדיקים' עמ' קיט). אברהם לא היה חייב לסכן את עצמו ואת חניכיו כדי לחלץ את לוט, אולם הוא חש אחריות על גורלו של בן אחיו.
הפסוק משנה פעמים את תוארו של לוט מ'בן אחיו' ל'אחיו'. "וכי אחיו היה?" ('ילמדנו' לבראשית יד יד). אלא בא הכתוב ללמדנו שאברהם יצא לחלצו מתוך תחושה שהוא 'אח' שלו ויש לו אחריות, למרות הסיכון. "וישמע אברם. סיפר איך התרגש לבו מאהבת הקרובים הגם שלוט התרחק מאתו ולא היה מתעורר אם היו לוקחים את רכושו, רק על מה שנשבה אחיו, וכבר כתב המורה כי האיש אשר רוח ה' תלבשהו, ילבש רוח עצה וגבורה עד שיעמוד לפעמים נגד מחנה גדולה וילבש עוז וגבורה בלי פחד" (מלבים שם).
אם נתעמק בסדר הפסוקים נמצא שאברהם לא ניהל 'משא ומתן' עם חוטפיו האכזריים של לוט לשחרורו, אלא יצא לקרב כנגד צבאם של ארבעת המלכים: "וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם". ורק כאשר ניצח והכריע אותם מבחינה צבאית, אז "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט". כנראה שידע שזו הדרך היחידה לחלצו בחיים.
מורשת ההתנדבות, הגבורה והניצחון של אברהם, אבי האומה, הלוחם העברי הראשון, צריכה לעמוד לנגד עינינו בכל הדורות ובמיוחד בשעת מלחמה. אלה השורשים שלנו.
כך שינן באוזנינו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל: "יש ציווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה, ללמוד מי הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר בישעיהו (נא א): "הביטו אל צור חֻצבתם… הביטו אל אברהם אביכם". זה נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אתם מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד" (שיחות לך לך תשל"ד).
באמונה באחדות ובגבורה ננצח!
האיש נגד הזרם – אביעד הכהן
מחלקת ההסכמה ההדדית, הקונצנזוס, היא מקום נעים. חדרים יפים, מרווחים, מחוממים היטב. היושבים בה מעניקים שבחים איש לרעהו, מלטפים זה את זה, פיהם נוטף שמן זית זך רווי מחמאות. הנה מה טוב ומה נעים.
אכן, לעתים חודרת גם אליה רוח אחרת. היוצא מן הכלל, enfant terrible, הילד הרע, "מחָרֵב מסיבות" סדרתי, שמעז לאתגר את שומעיו בשאלות קשות ומטרידות, תרתי משמע, מבקש מהם לחרוג מקו המחשבה המקובל ולבחון דרכים אחרות, חורג מכל כללי הנימוס והתקינות הפוליטית המקובלים, מתריס כנגדם בהצבעה על קונצפציה שגויה, מבקר את שיקול דעתם ותוקף את עמדתם. דרך כלל זוכה הלה למבטי תימהון ורחמים, במקרה הטוב, לזלזול והערות מעליבות ופוגעניות במקרה הפחות טוב.
מפשוטו של מקרא, איננו יודעים כמעט דבר על ראשית ימיו של אברהם אבינו. הוא עולה על במת ההיסטוריה רק בהיותו כבן שבעים וחמש(!) שנה, מצוֶוה ללכת אל ארץ לא נודעת, "אל הארץ אשר אראך".
גם שֵם אמו, כרבות מנשות המקרא, אינו מוזכר במקרא. וכדרכם, ביקשו חז"ל למלא "חור שחור" גדול זה. כך, למשל, כאשר זיהו את אמו עם אמתלאי בת כרנבו, וכך כאשר אמרו, במדרש האגדה, שכבר בן שלוש (או לפי גרסה אחרת: בן 48!), הכיר אברהם את בוראו.
גם למעשה המפורסם, שלמדנו עליו כבר בגן הילדים, נתיצת צלמיו של תרח אביו המופיע במדרש (בראשית רבה לח, יג) אין ולוּ רמז קטן בפשט הכתובים.
פערים אלה, בין הפשט לדרש, ובין המדרשים השונים, מבליטים פעם נוספת את העובדה שהתורה אינה ספר היסטוריה. הפרטים הביוגרפיים שנטועים בה, זעיר פה זעיר שם, נועדו לבטא רעיון ומהות ולאו דווקא לשמש כעדות היסטורית.
עיון בדמותו של אברהם ממחישה זאת היטב. כך, גם חילוף שמו מ"אברם" הפרטי ל"אברהם" – אב המון גויים, דמות מופת אוניברסלית, המבקשת להיות מצפן ומצפון לעולם כולו.
אכן, במידה רבה היה אברהם אבינו "האיש נגד הזרם".
ודומה שלא לחינם נתפרש כינויו "העברי" בפי חכמים בדרך זו: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".
במובנים רבים אברהם אבינו הוא דגם, אב טיפוס למנהיגות של אמת. מנהיגות שאינה נוהה אחר "קול ההמון", אלא אחר "קול האמת".
כל העולם עובד עבודה זרה ומשתחווה לאלילים, ואילו אברהם אבינו נותץ אותם ומייסד את האמונה המונותיאיסטית, המכירה בבורא אחד ויחיד לעולם.
כל העולם נוטה אחר אמונות תפלות, ואילו אברהם אבינו פותח במבצע גיור המוני, בסיוע רעייתו שרה.
כל העולם מעדיף להישאר "שָם", באזור הנוחות שלו, בקרקעה הפורייה והעשירה של אור כשדים ובאווירתה החמימה של חרן, ואילו אברהם אבינו מקיים את מצוות בוראו והולך ל"מדבר", לארץ לא נודעת, שרק לימים תהיה נודעת כ"ארץ הבחירה", ארץ ישראל.
בראש הלכות עבודה זרה, שבחיבורו "משנה תורה", מיטיב הרמב"ם, כדרכו, לתאר בלשון הזהב שלו את ה"מהפכה האברהמית".
הגם שמדובר בחיבור הלכתי-משפטי מובהק, כולל הרמב"ם גם בהלכות אלה (כמו ברבים מפרקי ספר המדע ובשאר פרקי החיבור) עקרונות יסוד מחשבתיים-פילוסופיים. וכך הוא כותב: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול… התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קורבנות ולשבחם ולפארם… וכיון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו… ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה [=יושם אל לב שהרמב"ם תולה את השינוי שחל באברהם כבר משעה שהיה תינוק שנגמל, אך כפי שהוא מבאר בהמשך התמורה הגדולה חלה בו רק כשהיה בן 40!] התחיל לשוטט בדעתו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית יב, ח).
חברה מרובת "חורגי קונצנזוס" עשויה להיות חברה רעה, מסוכסכת, מפולגת. אבל טוב לכל חברה שיהיה בה ולו "חורג קונצנזוס" אחד, שיעורר אותה לשמוע גם את ה"אידך גיסא", את הצד האחר, להאזין לקול האחר, שמא דווקא אותו קול הוא-הוא קול האמת, שנאלם-נעלם בהמולת ההמון.
אילו היינו צריכים הוכחה נוספת לכך, באו מאורעות השבועות האחרונים והבהירו לנו זאת, בדרך קשה וכואבת.
מרוב שאנחנו עסוקים בלהתעדכן על המצב, אנחנו שוכחים שיש כאן אנשים בודדים שחווים את המלחמה הזו ואין להם עם מי לחלוק
דרוש חמ"ל חיבוק – אבינועם הרש
בסוף התפילה בשטיבלעך בירושלים הוא ניגש אליי ושאל אם אני יודע משהו על המצב.
מיהרתי לביתי. ממש לא עניין אותי לדבר עם אף אחד על המצב, אני רווי משעות על גבי שעות של פרשנים ואלופים שלא מפסיקים לנתח לנו את המצב, אבל רגע לפני שמצאתי תירוץ להסתלק מהזירה, הסתכלתי עליו.
הוא נראה לי בן 85 צפונה. ואולי, פתאום חשבתי לעצמי, אולי אין אף אחד שמדבר איתו בכלל על המצב? אולי הוא רק משווע לשיחה בימים מתוחים אלו?
"תגיד", שאלתי אותו, "יש לך מישהו שאתה משתף אותו? חולק איתו את כל החששות שלך?".
הוא חייך כמתנצל. "האמת, אין לי. שני הילדים שלי גרים בניו יורק. אני כאן לבד. בית הכנסת הוא המקום היחיד שאני יכול לצפות שמישהו ידבר איתי".
חשבתי איך שבלהט הרגע, מרוב שאנחנו עסוקים בלהתעדכן על המצב ושואבים את האינפורמציה שלנו מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות, מזפזופ תמידי בין ערוצים, אנחנו שוכחים שיש כאן אנשים בודדים שחווים את המלחמה הזו ואין להם עם מי לחלוק, והם הולכים ומתבוססים בפחדים שלהם ולא יכולים לשתף.
זה יכול להיות החבר הרווק שלכם שכבר חודשיים לא שמעתם ממנו, ולמי בכלל יש עכשיו זמן לשיחת רעים במלחמה הזו; זו יכולה להיות אלמנה צעירה שמוצאת את עצמה לבד, וכולם בטוחים שיש לה מעטפת ראויה של משפחה, אלא שלפעמים דווקא ברגעים האלו אנחנו למדים שלא טוב להניח הנחות. אולי… אולי בעצם אין לה אף אחד משמעותי שיכול לתמוך בה.
לפעמים כל מה שאישה שבעלה משרת כרגע רוצה, זה שעתיים של חסד לנקות את הראש ושמישהו יעשה בייביסיטר על הילדים שלה. זה הכל.
"סלח לי", פנה אליי הקשיש, "מחר אתה גם מתפלל במניין הזה?"
חשבתי שאם אני לא בחזית, לפחות אוכל להיות עבורו משענת. יש בימים אלו כל כך הרבה מעשי חסד בעם שלנו. הנה עוד אחד שיכול לתרום לחוסן הלאומי. "בעזרת ה'", אמרתי לו והוספתי: "מקווה שגם אתה".
***
נזכרתי איך כשהתגוררנו בירושלים, גרה איתה בקומה אלמנה מבוגרת שהילדים שלה בקושי באו לבקר אותה. רק היא והכלבה הקטנה, שנראה שהייתה כמעט כל עולמה.
יום אחד נשמעה אזעקה, וכולנו נכנסנו מהר לתוך הדירה. כעבור עשר דקות הגיעה צפירת הרגעה. רק בערב שמנו לב שלא ראינו כבר הרבה זמן את האלמנה הקשישה והכלבה הקטנה שלה. דבר תמוה בהתחשב בעובדה שהכלבה הזו משחקת כל היום בחוץ. תחושת ספק החלה לנקר בנו, אבל הדפנו אותה. חשבנו שהיא נסעה, אבל המכונית שלה חנתה במקום הקבוע שלה. החלטנו לבדוק מה נסגר איתה: כשדפקתי בדלת בפעם הראשונה והשנייה, אף אחד לא ענה. רק בפעם השלישית שמעתי נביחות חלושות. התקשרתי אליה, אבל המכשיר שלה היה כבוי. התחלתי לדפוק חזק יותר, ורק אחרי חמש דקות נשמעה דלת הממ"ד נפתחת. היא פתחה לי את דלת הבית בחיוך מתנצל, ולידה הכלבה שלה שנראתה מחורפנת לגמרי.
הסתכלתי על המספר שעל היד שלה, וחשבתי לעצמי מה בדיוק עובר לה בראש ואיך שהאזעקה הארורה הזו החזירה אותה באחת למערבולת הכאב של חוסר ודאות.
"חשבתי שאני עדיין צריכה להיות בתוך הממ"ד", הסבירה לי מבולבלת, אחרי ששהתה בו שעתיים במקום עשר דקות. "לא שמעתי את צפירת ההרגעה, וגם הילדים שלי לא היו זמינים".
הרגשתי באותו רגע כל כך עצוב בשבילה.
הנה אישה מקסימה, באמת. ששרדה את טרזינשטט ויכלה למלאך המוות, ופתאום היא מוצאת את עצמה בארץ ישראל במדינת היהודים טובעת בדאגה, ואין לה בכל העולם (מה לעשות שבדיוק שני ילדיה לא ענו לה) מישהו שיואיל בטובו להגיד לה: גברת, זה בסדר, את יכולה לפתוח את הממ"ד. נשמעה צפירת הרגעה.
וחשבתי באותו זמן על כל הרווקות שגרות לבד, ואין להן אף אחד שיוכל להרגיע אותן, וכמה ענק ונצרך וחשוב והכרחי וגדול ומדויק יהיה להקים כאן איזה 'חמ"ל חיבוק' של אנשים יקרים, שיוכלו לדאוג ולעזור ולדרוש בשלום האנשים שצפים בדאגה של עצמם, ואין להם אף אחד בעולם שיתעניין בהם.
רוצים להרים את הכפפה? דברו איתי! אשמח לסייע במה שאוכל.
לפעמים זו רק שיחת טלפון אחת שתעשה את ההבדל בין מערה לבין הארה.
רעיון הפצת האמונה בא-ל אחד הוא יעיל, נכון ומשפיע יותר כאשר הוא הופך להיות רעיון של אומה שלמה ולא של יחידים
מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ – ד"ר גבריאל חזות
מהי המטרה שלשמה צריך היה אבינו לעזוב הכל מאחוריו וללכת אל ארץ שאפילו את שמה לא אמרו לו בטרם התחיל את צעידתו? התורה אכן משיבה על שאלה זו בצורה "מפורשת": "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל". המטרה הינה שינוי הסטטוס של אברהם מיחיד ומשפחה אל גוי גדול! בהתחשב בעובדה שאברהם כבר מאמין בבורא, והוא אף עושה נפשות לרעיון המונותאיזם ("וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"), יש כאן אמירה אלוקית ברורה: המסגרת להמשך עבודתך הברוכה, אומר ה' לאברהם אבינו, תהיה במסגרת גוי גדול ולא במסגרות שבהן פעלת עד כה.
היוצא מכך, רעיון הפצת האמונה בא-ל אחד, יעיל, נכון ומשפיע יותר כאשר הוא הופך להיות רעיון של אומה שלמה ולא של יחידים, גדולים ככל שיהיו. בפסוקים האניגמטיים הבאים, התורה מספקת לנו הצצה אל התוכנית האלוקית השלמה, זו שבגינה מתבקש אברהם ללכת ארצה כנען: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
בעל הטורים על אתר מסביר כי לפנינו שבע ברכות המתבססות כל אחת על רכיב אחר בפסוקים: "'ואעשך לגוי גדול וגו" – ברכו כאן שבע ברכות (במד"ר יא ב) והן אלו: ואעשך לגוי גדול, והיא הגדולה שבכולן שיעשהו לגוי, שעם זאת נכלל השעבוד והשחרור. והשנית, שבהיות אברם טרם היכנסו בברית יברכהו ברכת הממון כמו שנאמר (להלן יג ב) 'ואברם כבד מאוד'. והשלישית, שיגדל שמו מאברם לאברהם (תנ"י חיי שרה ו). והרביעית, שיהיה הוא בעצמו ברכה. והחמישית, שיברך השם מבורכיו. והשישית, שיאור כל מבקשי רעתו. והשביעית, שיתברכו בו כל משפחות האדמה".
לסדר הברכות חשיבות רבה בהבנת העניין. שלוש ברכות ראשונות עוסקות באברהם באופן ישיר (גוי גדול, עושר והגדלת שמו); ברכה רביעית נוגעת לאברהם ולאחרים (שיהיה הוא בעצמו ברכה); שלוש הברכות האחרונות עוסקות ביחס האחרים לאברהם במעגלים רחבים יותר (יתברכו מבורכיו, מבקשי רעתו ייאורו, יתברכו בו כל משפחות האדמה).
לפנינו גם סדר כיאסטי שבמרכזו הברכה הרביעית, גם נבואה, ואפשר אפילו על בסיס כרונולוגי. ברכות אלו מציבות בסופו של דבר את האנושות במרכז. אברהם נבחר באמצעות הגוי שיצא מחלציו להיות נושא הבשורה לאנושות כולה. הדרך לעבור את כל הדרך מיחידים, משפחות, אבות, שבטים, ולבסוף עם, היתה דרך קשה מנשוא. כל הסיפורים הדרמטיים שבפרשות הבאות מציגות מצב של התפתחות טבעית לכאורה! מדוע לכאורה? כי בקריאה פשוטה כל האירועים המסעירים שבסופו של דבר גרמו לנו לרדת למצריים ולעלות משם כעם, הם 'סיפורים מן החיים' שמהם נגזרו באופן 'טבעי' כל התוצאות, תוצאה אחר תוצאה.
בהתבסס על ברכת השם לאברהם, נראה כי על אף קיומה של ה'בחירה החופשית' זו שעומדת בבסיס הדרמטיזציה של סיפורי האבות, יש ברמה הלאומית 'יד מכוונת'. מרגע שהשיח בינינו ובין הא-ל הפך משיח של בודדים לשיח של אומות, ל'בחירה החופשית' הפרטית כבר אין משמעות, כי הקב"ה הבטיח לאברהם להיות גוי גדול על כל המשתמע מכך.
כך לדוגמה נוכל לפרש את הפרשיות השונות שבפרשתנו מתוך מבט זה- הפיכתו של אברהם ל'מותג בינלאומי' שיש לו תוכניות גם על ארץ כנען, כבסיס להפצת האור הגדול לכולי עלמא.
הוא בונה את המזבח לא-ל כאשר הכנעני אז בארץ כאות תודה על שמירתו והבטחותיו. ברעב הגדול הוא יורד אל האימפריה המצרית ויוצר כמעט תקרית בינלאומית עם מלכה. הוא נפרד מלוט בן אחיו ובכך הוא מתחיל את תהליך ה'סינון' בתוך המשפחה האברהמית, כדי שרק הראויים יחסו בצילה של ברכת השם. הוא 'מתמודד' מול ריבונו של עולם בניסיון הירואי להציל את אנשי סדום החטאים. בכך הוא מעיד על עצמו כי הוא מעורה היטב בארץ ומעמיד את כוחותיו הרוחניים והגשמיים לטובת תושביה הנוכחיים. הוא אף יוצא למלחמות חוץ ומנצח מלכים רבים. לבסוף מתבררת באופן סופי שאלת יורשו היחיד לברכת השם. כל אלו פעולות ואירועים בעצימות טרום לאומית וטרום מדינתית, ששותפים לה אנשים רבים, משפחתו, חניכיו וילידי ביתו.
מאז חילוץ לוט מהשבי היה פדיון שבויים לערך ולמצווה מהמעלה הראשונה בעם ישראל, שגילה מסירות מיוחדת כדי לפדות את בניו משביים
פעולה קרקעית ושחרור החטופים – הרב ד"ר רונן לוביץ
כבר בפרשה השלישית בתורה, פרשת "לך-לך", אנו נתקלים במלחמה, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, והדבר ממחיש כנראה שמלחמות היו לחם חוקו של המין האנושי משחר ההיסטוריה. כבר אבי האומה הראשון, אברהם אבינו יוצא למלחמה, והדבר משקף כנראה את העובדה שמאבקים מול אויבים היו מאז ומעולם בשר מבשרו של הקיום היהודי.
היו לאברהם סיבות רבות וטובות להימנע מהמלחמה בארבעת המלכים, שחטפו ולקחו בשבי את לוט בן אחיו. הוא היה יכול לומר לעצמו: הרי לוט איננו צדיק הדור?! הוא בחר לשבת בעיר החטאים סדום, ומדוע עלי להסתכן במלחמה להצלתו?! אברהם היה יכול גם להטיל ספק בסיכויי ההצלחה שלו במשימה: אחרי הכול מדובר במלחמה נגד קואליציה רבת עוצמה של ארבעה מלכים גיבורים שהביסו חמשה, בעוד הוא ואנשיו לא היו לוחמים מאומנים ומנוסים.
ואכן, לדברי המדרש, אנשיו של אברהם באו וטענו כנגדו: "חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?!" אולם אברהם לא היסס. הוא הניח בצד את כל הספקות והחששות, ויצא למרדף ולקרב באופן מיידי, וחזר עטור ניצחון. כיצד זכה אברהם לניצחון כה מופלא, חרף הנחיתות בנשק, במיומנות ומן הסתם גם במספר הלוחמים?
חכמי המדרש הציעו שלוש תשובות לשאלה זו: הם מביאים את הפסוק: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק… יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מא, ב), ושואלים: "מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם?" שלוש התשובות מתבססות על שלושה פירושים למונח "צֶדֶק" שבפסוק (ב"ר מג):
1. צדק הוא כינוי לה', צדיקו של עולם: "חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך". לפי פירוש זה הקב"ה בעצמו התערב בהשגחה ישירה, כדי שאברהם ינצח במלחמה.
2. "מזל צדק היה מאיר לו". לאור פירוש זה מדובר בחוקיות טבעית שנקבעה בגרמי השמים והיא שעוזרת לצדיק כאברהם לנצח.
3. "צדקה היתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם אין מי יעשה אותי". כלומר: מעשי הצדקה והחסד של אברהם הם שזיכו אותו בניצחון במערכה. לפי פירוש זה הניצחון לא נבע מהתערבות שמימית אלא דווקא מפעילות ארצית, בבחינת "וצדקה תציל ממוות". הצדקה צווחה שהכרחי להציל את אברהם ולהצליח דרכו, כי רק הוא יכול ללמד את דרך החסד בעולם.
לפני חמישים שנה החלה מלחמת יום הכיפורים בקריסה צבאית, בהרג ובשבי של חיילינו, ולא ברור מהו הצדק שבא לעזרתנו: התערבות ישירה של בורא עולם, חוקיות שהוטבעה בטבע ההיסטוריה של מדינתנו או זכות הצדקה של ישראל. סביר להניח ששלושת הגורמים חברו יחדיו, כדי שהמלחמה תסתיים בהצלחה כמלחמת אברהם. גם כיום התחלנו מנקודת פתיחה איומה של קריסה, רציחה ושביה, אך שלוש הזכויות של אברהם עשויות לעמוד לצדנו: השגחה של בורא עולם, חוקיות קוסמית שמחזקת את עם ישראל, ומעשי החסד והצדקה הרבים שאנו עדים להם מאז שמחת תורה, כאשר רוח גדולה של נתינה שוטפת את המדינה.
מבצע החילוץ של השבוי לוט ושאר שבויי סדום שנחטפו איתו, היא אחת הפעולות הראשונות של אברהם אבינו עליהן מספרת התורה. התיאור המפורט מלמד כיצד כבר אבי האומה קבע בישראל את האתוס של דאגה ופעולה למען שבויים. מאז היה פדיון שבויים לערך ולמצווה מהמעלה הראשונה בעם ישראל, שגילה מסירות מיוחדת כדי לפדות את בניו משביים. הדבר מתבטא בברור גם בהלכה, ודי אם נזכיר את דברי הרמב"ם: "ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", והמשתמט מקיומה עובר לדבריו על כמה מצוות לא-תעשה, ומבטל כמה מצוות עשה (מתנות עניים ח, י), והשולחן ערוך קובע כי: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (יו"ד, רנב, ג).
המורשת של אברהם מלמדת אפוא על הנחישות והנחרצות שצריכים להיות ביציאה לפעולה צבאית צודקת, והמסורת של מאמץ להצלת שבויים בה החל, ובה המשיכו בניו במרוצת הדורות, מלמדת על האחריות ועל הרגישות שצריכים להיות כלפי השבויים בידי חמאס, שיש לעשות מאמצים כבירים להביא לשחרורם ולהשבתם.
כששחרר אברהם את לוט ואנשי סדום, הוא עשה מהפכה בסדום ועמורה. הוא הפך אותן מערים מובסות לערים מבוססות, מצבאות שהתבוססו בבארות חמר לצבאות שהתבסמו בחומריות. כמו אברהם שהצליח לבצע מהפך ורדף את האויב "עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק", כך צה"ל הצליח לפני חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים להפוך פתיחה איומה לסיום מפואר ולרדוף עד קרוב לקהיר ולדמשק, וכך יצליחו בעז"ה חיילינו מול אויבינו העומדים עלינו לכלותינו. משחרור השבויים של העברי הראשון ילמד הדור האחרון להתאמץ ולהשקיע בשחרור שבויינו ונזכה לישועת ה' ולקיום דברי הנביא: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, א).
נצח ישראל לא ישקר – הרב מאיר נהוראי
שלוש פעמים התברך אברהם בברכת הזרע, כל פעם באמצעות דימוי שונה. לאחר שנפרד מלוט נאמר לו: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ…". בברית בין הבתרים נמשל זרעו של אברהם לכוכבים: "…הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". ולאחר ניסיון העקידה נמשל זרעו גם לחול הים: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם".
הרבי מסלונים (נתיבות שלום, ויצא) מבחין בין שלוש דרגות של ברכה: כוכב, חול ועפר. 'כוכבי השמים' מסמלים יחידי סגולה עובדי ה', כל אחד מאיר בפני עצמו. 'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם מאוחדים, יכולים הם להגן על הבריאה מפני גלי הים. כך ישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, יכולים להגן על עצמם. 'עפר הארץ' מסמל את כוח הצמיחה של ישראל. לכוכבי השמים ולחול אשר על שפת הים יש יתרונות אבל אין בהם את כוח הצמיחה שיש לעפר הארץ. דימוי זה משקף את תרומתו של עם ישראל בעולם. דימוי דומה מוצאים אנו אצל יעקב בזמן שהתחנן בפני ה' רגע לפני פגישתו עם עשו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו … וְאַתָּה אָמַרְתָּ … וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". ושואל רש"י:
"והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו [= ליעקב] אלא והיה זרעך כעפר הארץ? … ולאברהם אמר 'הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים'".
אברהם מובטח שזרעו יהיה כחול אשר על שפת הים. מדוע יעקב הוסיף: "אשר לא יספר"?! דומה שיעקב הבין שהבטחת הקב"ה לאברהם היא לא ביחס לכמות של עם ישראל אלא על נצחיות האומה. קיום האומה הישראלית הוא עד סוף כל הדורות. לא ניתן לספור.
זו היתה התשתית לתחינתו של יעקב, שהקב"ה יגן עליו מעשו אחיו שאם לא כן עלול הדבר לגדוע את נצח ישראל. וכך גם מתנבא הושע: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר".
בדור שלנו למדנו שאמנם השואה הארורה פגעה קשות בעם היהודי, אך היא לא הצליחה לגדוע את המשך קיומו של העם, אשר לא ימד ולא ייספר עד סוף כל הדורות. כך גם ביחס לטבח הנוראי שהתרחש בשמחת תורה. גם אם לרגע איבדנו שליטה, לעולם לא יוכל כל גוף להשמיד אותנו, שכן אנחנו כחול הים שלא ימד ולא ייספר – "נצח ישראל לא ישקר".
אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה
מענה רוחני לימי המצוקה – הרב עידו פכטר
בימים הללו כולם עסוקים בדבר אחד בלבד – במתן מענה למשבר החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה. כולם מגוייסים לכך, למן אנשי המילואים והחברה האזרחית ועד משרדי הממשלה ושאר מוסדות המדינה. החיים הסדירים נעצרו לטובת הטיפול והסיוע לכמות העצומה של משפחות הנרצחים והפצועים, הנעדרים והחטופים, המפונים ומחוסרי העבודה, בעורף ובחזית. כספי המדינה (צריכים להיות) מכוונים רק לשם, וכך גם התקשורת ותשומת הלב הציבורית.
לנוכח ההתגייסות המלאה הזו מצד כל הגורמים, יש לתהות: מהו המענה המצופה מצד הממסד הדתי למשבר הנוכחי. כיצד אמורה ההנהגה הדתית להגיב לזוועות שעוללו לנו? מה ביכולתה לעשות כדי לתרום להתמודדות הקשה של מדינת ישראל בעת הזו?
ברשימה הקודמת התייחסתי להתגייסותם של ספקי שירותי הדת למצב המשברי ולמאמציהם להמשיך לספק את השירותים גם בשעה הקשה הזו. כעת אתייחס לסוגייה מהמקום הרוחני. איזה מענה רוחני אמורה לספק ההנהגה הרבנית לאסון שקרה לנו?
ראש לכל, ברור שזהו לא זמן תוכחה. רבנים שמתיימרים לדעת בשל מה קרה האסון, מאשימים את מחללי השבת או את המתלבשות שלא בצניעות בכך (והדברים מפורסמים ברחבי הרשת), אינם מדברים בשם א-לוהי ישראל אלא בשם האלילים, וכנראה גם בשם האגו שלהם שרוצה בעיקר שליטה וכוח על חייהם של אחרים. מי שמתיימר לדעת "דעת עליון" דבק בדרכו של בלעם הרשע, לא בדרכו של משה שהסתיר פניו מהביט אל הא-לוהים ורק ביקש לדעת אותו מבלי שהשיג את מבוקשו.
בזמן הזה, החברה הישראלית כולה זקוקה לתמיכה ולחיזוק, ורבנים הם כוח חשוב אשר יכול לטעת תקווה ואמונה בלב החיילים והאזרחים ולהעמיק בהם את תחושת השליחות והמשמעות. ואמנם, רבנים רבים מסתובבים בשטחי הכינוס ובבסיסים, מדברים עם הלוחמים בסדיר ובמילואים, ומחזקים את רוחם. אחרים מבקרים פצועים ומנחמים אבלים, תומכים במשפחות החטופים והנעדרים, מבקשים לחזקם במילות נחמה. זו פעילות מעוררת השראה שמתקיימת בכל רחבי הארץ בהתנדבות מלאה.
אבל דומני שלהנהגה רבנית יש תפקיד נוסף לכך. הרי חיזוק רוחני של חיילים ומשפחות נעשה גם על ידי שחקנים, זמרים ואמנים. רבים מאד באים לשיר לחיילים ולנגן להם, להצחיק ולבדר אותם. אחרים מתגייסים ללוות את צער המשפחות, בלוויות ובשבעות, בשירה נוגה או מנחמת. זוהי פעולתם של כלל האנשים שעוסקים ברוח ובתרבות. והיכן הוא הערך המוסף של ההנהגה הרבנית? מה התפקיד המיוחד לה בעת הזו?
תהייה זו משיבה אותנו אל תחום שלם בהלכה שבלא כל סיבה מובנת כמעט נמחק מהלקסיקון ומהתודעה הדתית. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א') כותב דברים ברורים:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא… אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים… ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים."
תעניות ציבור בעיני רבים הן צומות החורבן, הקבועים בלוח השנה. אבל במקור מדובר במשהו אחר בכלל – תעניות שנקבעות על ידי מנהיגי העדה בשל צרה שבאה על הציבור. ההלכה דורשת בזמנים כאלה מן הממסד הדתי לא להישאר אדיש. לא להמשיך את החיים הדתיים בצורה הרגילה בעוד עם ישראל נמצא במצוקה.
במקדש, הכהנים היו עוצרים ממלאכתם כדי לתקוע בשופר ובחצוצרות. בשאר המקומות היו תוקעים רק בחצוצרות. התקיעה נועדה לעורר את העם לתשובה ולכנס את הציבור לשם תפילה וזעקה. על כך הוסיפו חכמים את הצום, כביטוי לתהליך של סליחה וכפרה. מעבר לכך הוסיפו חכמים תפילות מיוחדות כדי לבקש רחמי שמיים.
זהו אפוא המענה המרכזי של הממסד הדתי לצרות הבאות על הציבור. ההנהגה הרבנית צריכה להוביל תנועה של תשובה וכפרה. להורות צום ליחידים, לתקן תוספות לתפילה, לארגן כינוסים של זעקה, להוסיף בלימוד תורה, לחזק את המוסר והיושר החברתי. לא מדובר בהמלצה. זו חובה הלכתית.
פלא הוא בעיני שמאז שמחת תורה כמעט ולא ראיתי שהדבר נעשה. מלבד תפילת לשלום השבויים והנעדרים לא שמעתי שתיקנו להוסיף 'אבינו מלכנו' או ברכות מיוחדות. לא ראיתי את גדולי הדור מתענים עבור הדור כולו. לא ראיתי שנקבע יום קדיש כללי עבור המון הנרצחים ביום אחד (שחלקים לא זוהו וספק אם יזוהו). לא שמעתי קריאות המוניות לעשיית טוב ולחזרה בהולה לישיבות כדי להרבות בלימוד תורה שמגן ומציל.
אני ממתין שההנהגה הרבנית תתעורר לכך. מעבר למסירות הנפש ולכל הטוב שהיא עושה בחיזוק העורף והחזית, צריך גם להוביל תנועה רוחנית שתרעיד את בתי הכנסת ובתי המדרש בתפילות ותחנונים. אסור שהעולם הדתי ימשיך כסדרו. תחושות המועקה והצרה חייבות להיות נוכחות גם בו, ולזכות אצלו למענה.
—
מהשמים הודיעו לאברהם שלא בעמידה מן הצד נצליח להשפיע על החברה, אלא דווקא בהיותנו בתוך החברה, חיים בקרבה
השפעה מבחוץ או מבפנים – הרב יעקב פילבר
בתחילת דרכו היה אברהם בודד באמונתו, "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" [ב"ר מב]. אברהם מגבש לאיטו את דרכו בחיים, אך אל המסקנה הנכונה אין הוא מגיע בפעם אחת. הנחת היסוד של אברהם כבר בראשית דרכו היתה שאי אפשר להביא את העולם לתיקונו כל עוד היחיד יתרכז בהשלמתו האישית בלבד, כמו שעשה נח בשעתו. ההשתלמות האישית ככל שהיא חשובה, ואפילו קודמת לכל שאר ההשתלמויות, אי אפשר להסתפק בה מבלי לשלב עמה גם את האכפתיות מהזולת והשפעה עליו, לקרב רחוקים ולסייע לנכשלים ותועים. גם לאחר שהגיע לתובנה הזו, עדיין התלבט אברהם איך משפיעים על הזולת, האם בעקיפין, מבחוץ על ידי דוגמא אישית, או עדיף לעשותה מבפנים בהשפעה ישירה. וכשעושים אותה מבפנים האם יש לעשותה באינטגרציה מלאה עם האחר והשונה או שגם אז יש לסייג אותה בהגבלות? בשאלות הללו התלבט אברהם בראשית דרכו.
כבר בראשית דרכו החליט אברהם שהדרך הנכונה שיש ללכת בה היא השילוב של ההשלמה האישית עם קירוב הרחוקים, אלא שבתחילה חשב שיש לעשות זאת דווקא בהתכנסות והתבצרות בתוך מעגל סגור ומשם להקרין על הסביבה.
וכך מפרש החת"ם סופר [תורת משה, לך לך] את ניסיון "לך לך מארצך" של אברהם אבינו: שמלכתחילה לא הודיעו הקב"ה לאן עליו ללכת אלא אמר לו באופן סתמי: "אל הארץ אשר אראך" – מה היה ניסיונו של אברהם במקרה הזה? על כך כותב החת"ם סופר: "אף על פי שהיה ניסיון גדול ללכת מארצו וממולדתו ולא הודיעו הקב"ה אנא יילך, סבור היה אברהם שיוליכהו [הקב"ה] אל אחת המדינות [שאינן מיושבות] שהן הפקר שעדיין אין בהן איש, כי זה היה סמוך לדור ההפלגה, כי בן מ"ח שנה היה אברהם בפלגה ועכשיו הוא בן ע"ה, ובזמן של כ"ז שנים עדיין לא נתיישבו כל המדינות. וחשב אברהם שבאחד הגלילות הללו [הריקות מאדם] ידור ויתגדל." וכאשר נאמר לאברהם ללכת הייתה מחשבתו שהוא עם הרבבות שהצטרפו אליו [כדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג): "עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם"] יקים מדינת מופת, שהיא תשמש דגם לחברה מאמינה, שהחברה האנושית שמסביב תרצה לחקות אותה. אבל לא זו הייתה כוונתו של הקב"ה, ולכן כשהגיע אברהם לשכם נראה אליו שם הקב"ה והודיעו שכאן עליו לחנות ולבנות את חייו, ומסיים החת"ס: "והכנעני אז בארץ, עם גדול ורם בני ענקים, ואברהם יתגורר שם כגר עד יפרה ויוריש הכנעני, מה שיארך זמן רב, ואעפ"כ לא הרהר אלא 'ויבן שם מזבח לא־ל הנראה אליו', לומר שנתן תודה לה' ולא הרהר ח"ו".
מה חשב לכתחילה אברהם, לפי הפירוש הזה, ומה לימדו אותו מן השמים? מחשבתו הראשונה של אברהם היתה שהדרך הנכונה להביא את העולם לתיקונו, היא בהקמת חברת־מופת, המתבדלת ומסתגרת כדי להישמר מהסביבה החברתית המקולקלת, כדי שתוכל לשמור על ייחודה בצורה בטוחה יותר [כדוגמת הישיבות המתבדלות בימינו], וחברת המופת הזו בהיותה דגם לחברה מושלמת תשפיע לטובה בעקיפין על החברה הסובבת בהיותה משמשת לה דוגמא לחיקוי. אבל מן השמים הודיעו לאברהם שלא זו דרך התיקון הנכונה, לא בהתנתקות מן החברה ועמידה מן הצד נצליח להשפיע עליה, אלא דווקא בהיותנו בתוך החברה, חיים בקרבה, ומתוכה לפעול ולנסות לתקנה ולשכללה. ואת זה אומר לו הקב"ה כשמסמן לו את ארץ כנען כארץ שעליו לחיות בה למרות שהייתה ארץ מושחתת. והנה אברהם, למרות שעליו לשנות את כל תפיסת עולמו, מקבל עליו אברהם את הדין, הוא נוטע את אוהלו במרכז הישוב הכנעני, בין בית-אל לעי, מתקין לאהל ארבעה פתחים לארבעה רוחות העולם כדי לקבל כל אדם: "מלמד שהיה אברהם אבינו מכניס בני אדם לביתו, מאכילן ומשקן ומאהיבן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה" [שיהש"ר פ"א]. בהכניסו לאוהלו את העוברים ושבים אין אברהם בודק את טיבם, כמו המלאכים שבאו אליו בדמות בני אדם, והם נראו לו כישמעאלים המשתחווים לאבק רגליהם, ולמרות חולשתו הגופנית והתשישות מחום היום אין אברהם נמנע מלהכניסם כאורחים לביתו, אך יחד עם זאת אין הוא מוותר על עקרונותיו, ולכן הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם, מפני שהקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו [עיין רש"י בראשית יח ד]. אבל ההקפדה הזו לא מנעה ממנו להכניסם כאורחים לביתו כמו שהם.
ארץ ישראל נקנית בייסורים – אברהם מקים יחידת עילית – הרב אבי רזניקוב
מחלחלת היא בנו וטורפת את דעתנו, כל אימת שאנו נדרשים ללוות בדרכם האחרונה את קרבנות האסון שאירע בשמחת תורה, "ארץ ישראל נקנית בייסורים!". מימרא זו שגורה בפי העם, ואנו נוהגים לשננה בשעות הקשות הפוקדות אותנו במאבק על ארץ ישראל ויישובה.
יסודה של מימרא זו בדרשתו של ר' שמעון בר יוחאי הנסמכת על פסוקים מפרשת השבוע שלנו, "שלש מתנות טובות נתן ד' לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורים, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא" (ברכות, ה'). אולם, עדיין יש לתהות. על מה ולמה נגזר עלינו לסבול ייסורים כדי לזכות בארץ ישראל? אם חפץ ד' לתיתה לנו בעין יפה, מדוע אינו יכול להושיטה על 'מגש של כסף' במקום לכרכה במעטפת ייסורים?! בספר 'קול התור' לר' הלל משקלוב, תלמיד מובהק של הגאון מווילנה, הוא כותב, "לדעת מאש, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. אבל בזה היא נקנית ממש ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה חס וחלילה איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור א', י"ג). הדגש, "אבל בזה היא נקנית ממש!" לא במתנת חינם ניתנת לנו הארץ! אנו קונים אותה בקניין גמור ומשלמים עליה במטבע קשה של מסירות נפש וייסורים. במתנה זוכה האדם ללא עמל ויגיעה, ולפיכך הריהו נותר פסיבי בעת קבלתה, לעומת זאת המתאמץ ומתייסר להשיג דבר יקר ערך, הופך בעצם המאמץ ממקבל לשותף, והדבר שהושג הינו חלק ממנו, ולפיכך יקר הוא ואהוב בעיניו שבעתיים.
וכך, אף קניין ארץ ישראל, ככל שרב המאמץ ורבים הייסורים הכרוכים בדבקות בה, כן מתברר תפקידם וייעודם ללבות בלבנו את אש אהבת הארץ ולהעמיק את שורשנו בה. לא! איננו מזוכיסטים ואיננו מחפשים ייסורים! אבל בדיעבד, בשעה שבאים עלינו ייסורים, אנו מבינים את דבריו של ר' שמעון בר יוחאי ויודעים כי מכוחם נקנית לנו הארץ ממש. ועל כן איננו מעלים בדעתנו לסגת נוכח כל קושי ומכשלה אלא אדרבה מעמיקים שורש בארץ ולוחשים לה אהבה בכאב ובדמע.
פרשת השבוע שלנו נפתחת בקריאה המפורסמת אל אברהם אבינו, "לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית, י"ב, א'). א-לוקים דורש מאברהם להתנתק משגרת חייו ולצאת למסע לעבר הלא נודע, על מנת שיכול למלא את ייעודו. הרמב"ן מבאר שהעזיבה נובעת מהיות אור כשדים מסוכנת למשפחת אברהם. הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שעלייתו של אברהם מתחילה כפי שמתחילה התנועה הציונית של הרצל. ישנן רדיפות בגלל זהות יהודית ובגלל דבקות בד', מתוך אמונה וערכים, ואברהם מרגיש צורך לברוח. נקודת המוצא שלו אינה המשיכה לארץ, החזון, אלא הבריחה מאור-כשדים. אברהם עולה מארצות המצוקה, מעמק הבכא. אבל בהיותו בחרן, בחניית ביניים, אברהם מצטווה לעשות מה שעלה בדעתו "ללכת ארצה כנען". בתכניתו הפרגמטית מופחת רוח א-לקים. כאן נקודת ההצטלבות בין תכניותיו של אברהם לתכנית ההשגחה לשתול אותו בארץ ישראל. נקודת-המוצא שלו היא לברוח, לשרוד ולהתקיים, והתכנית הזו הופכת להיות תשתית להשלמת רצון ד'. התכנית נטולת-החזון של אברהם קורמת עור וגירים, ומתווסף לה מימד של הגשמת רצון ד', מימד של מיצוי מבחינה אישית ומבחינה לאומית פרשנות זאת מבוססת על ההבחנה בין שני סוגי ברית שנכרתו בין עם ישראל לבין א-לוקים, ברית גורל וברית ייעוד.
בפרשה מובאות שתי בריתות "ברית המילה", ו"ברית בין הבתרים", ברית זו האחרונה פותחת בהודעה "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית ט"ו ז'). ומסיימת בהודעה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (שם י"ח).
ברית זו לבשה צורה מעשית על ידי ציוויו של הא-ל לאברהם לקחת כמה בהמות ועופות ולבתרן כדרך כורתי בריתות (רש"י לפס' י'). את הציפור השאיר בשלמותה. כל פרט מחלקיה של ברית זו, בשל חשיבותה הרבה, מרמזת על העתיד לבוא ומהווה כר נרחב לעיון, לפרשנות ולהעמקה.
במהלך ההתגלות שבאה בעקבות זאת, עבר לפיד אש בין בתרי הבהמות, ומכאן שמה של הברית. עת מנסה אברהם לסלק עיט ושאר עופות דורסים היורדים על הפגרים נופלת עליו תרדמה "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו" (שם ט"ו י"ב). ברית בין הבתרים ניתנה בחזון נבואי, בשונה מברית המילה שניתנה לו בהקיץ "…היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר" (שם ט"ו א '). חז"ל מבארים שאברהם נענש כי לא הסתפק בהבטחה שניתנה לו על הארץ ושאל אות "במה אדע כי אירשנה", ובלשון התלמוד "…שהפריז על מידותיו" ((נדרים ל"ב ע"א), כלומר, דרש הוכחות שאכן הארץ המובטחת תינתן ותישאר בידי בניו ולא הסתפק בהבטחות.
בפרשה מופיעה גם מלחמת ארבעת המלכים את החמישה ככזאת שהתרחשה בין שתי קואליציות של מלכים. המלחמה התרחשה, על פי המסופר, בין ברית ארבעת מלכי מסופוטמיה לבין ברית חמשת המלכים ששלטו באזור כיכר הירדן ואשר אליהם הצטרף בהמשך אברהם. כשהגיעו ארבעת המלכים לאזור ים המלח, עמק השִּׂידִּים, ערכו מלחמה מול חמשת המלכים והצליחו להביסם, מלכי סדום ועמורה הסתתרו, ואילו היֶתֶר ברחו לאזור הרי יהודה, אחד מהם היה הפליט שבישר לאברהם על שביית אחיינו לוט. אברם עם חניכיו ילידי ביתו, ועם בעלי בריתו ענר, אשכול וממראמקים יחידת קומנדו עילית, והוא רדף אחר ארבעת המלכים שכבר החלו לחזור על עקבותיהם צפונה. אברם ובעלי בריתו הצליחו להשיגם סמוך לדן, ובהתקפת פתע שנערכה בלילה הביסו אותם ושחררו את לוט ואת יתר השבויים, בתפילה ובתקווה "וּפְדוּיֵי יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו נ"א, א').
אף אחד לא יכול לטעון 'ידיי לא שפכו את הדם הזה'. השיח הישראלי הגיע לנקודת שפל
חזרה לתפיסה האברהמית – הרב ד"ר שלום שרון
השקפת המקרא על האדם היא מיוחדת במינה. כדי להבין את התפיסה הרדיקאלית, טוען פרופ' צבי אדר שעלינו לבחון ולהכיר את ההשקפות שרווחו במזרח הקדום בשאלה זאת. כמו כן, עלינו להרחיק אל תקופת התלמוד ולראות כיצד הרעיונות של המקרא מתפתחים כרעיון מרכזי במחשבת חז"ל.
האדם מוצג כאמצעי, בין יתר האמצעים, להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. הווי אומר, עולם שבו הצורך לשמור על ביטחון הרכוש או על שיקול פוליטי גובר על ערכם של החיים. זה עולם שבו אדם ורכוש הם בני חליפין. המניע של שיטה זאת הוא הרצון להחזיר את מה שנגרע מכוח הלחימה והעבודה. בניגוד לתפיסה היררכית הרואה את האדם כמכשיר שניתן להגדירו ולהעריכו מי שווה יותר ומי שווה פחות, המקרא קובע באופן חד-משמעי: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ה). אמנם האדם הוא חלק בלתי נפרד מהבריאה, אבל הוא שונה ממנה כי הוא בלתי ניתן להגדרה כמותית. אי אפשר להעריך אותו במחיר. חייו של האדם, כל אדם באשר הוא אדם, אינם נמדדים בכסף או ברכוש. בשל כך, רצח במזיד אדם הוא פשע לאנושות שאין עליו כפרה. אדם כזה אינו נתון לרחמי אדם.
אף שהדבר פרדוקסלי, העונש על רצח הוא גזר דין מוות. מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה, שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת "ביתא ישראל" עומד ערך יסודי אחד – ערך השוויון. בפני הא-ל כולם שווים. אין שיח של "אתם" ו"אנחנו". יהא האדם אשר יהיה – יהודי או שאינו – כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר או חשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית. האדם נמדד על פי התנהגותו, נקודה. לא על פי מוצאו, מראהו, מפלגתו. על פי תפיסה זו, אנו יכולים להבין מהי גזענות. גזענות פירושה "אבי טוב מאביך", ולכן התורה עוקרת אותה מלכתחילה באומרה כי אב ואם אחד לכולנו. כל ההבדלים הם משניים, ולכן "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
לאחר שה' ניסה את האנושות בגן עדן, במגדל בבל ובמבול, הוא בחר באברהם. אפשר היה לכאורה לדמיין שאחר שד/ ניחם כי עשה את האדם, ייקח עפר מארץ ישראל, רצוי מירושלים, מהר הבית, ויעשה אדם חדש – היהודי. אך אין סיפור כזה, ולא יכול להיות, כי הוא יסלף את רוח המקרא. אברהם אבינו הוא בן תרח, והוא הגר הראשון. מבחינה גנטית הוא בדיוק ככל אדם אחר, רק מבחינה התנהגותית הוא מיוחד. אברהם נבחר כי הוא חידש בעולם את התפיסה הזאת – יש א-לוהים אחד לכולנו. אנו נמדדים על פי התנהגותנו, כל אחד בדרכו. נדמה לי שבשנה האחרונה כולנו איבדנו משהו מתפיסה מקראית זאת. אף אחד לא יכול לטעון 'ידיי לא שפכו את הדם הזה'. השיח הישראלי הגיע לנקודת שפל. את הרחמנים ואוהבי הארץ הפכנו לאכזרים, וכלפי האכזרים התנהגנו כרחמנים. התנהגנו כמו אפר פרה אדומה – טיהרנו את הטמאים וטימאנו את הטהורים. עכשיו אנו יודעים מי הטמאים ומי הטהורים, מי האכזרים ומי הרחמנים. פתאום חזרנו לאברהם, לתפיסה המקראית.
הסולידריות החברתית של כל אזרחי מדינת ישראל מדהימה: ערבים, נוצרים ויהודים, חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, חרדים ומתנחלים – כולם חלוצים וחמושים ומבקשים לעמוד מתחת לאלונקה. החרדים, שניסו להתחמק מגיוס לצה"ל, מחפשים היום את הדרך להתגייס; אזרחי מדינת ישראל הבדואים הם חלק מהקצונה הבכירה שמובילה את הלחימה; ערבים ישראלים רבים הציעו סידור לינה; ובכלל, מעשי גבורה מעוררי הערצה של אנשים, שלפני המלחמה סומנו כאויבי היהדות והציונות וכאנרכיסטיים ופתאום כעת מתגלים כמלאכים.
כך או אחרת, בעוד שנה, לאחר טיהור החמאס מהרצועה, אני רואה בעיני רוחי כיצד התושבים חוזרים ליישובים ולקיבוצים שנחרבו ומפריחים את השממה מחדש. זה לא ישוב למה שהיה לפני המלחמה – היישובים והקיבוצים יכפילו את עצמם. אני כבר מזמין מקום להשתתף, לפחות בחלק מהזמן, במסיבת הטבע ברעים. תתחילו להזמין מקום מעכשיו, כי לא יהיה שם מקום במסיבה הזאת. אל תדאגו, לא תהיה שם מחיצה. אותה מסיבת טבע, שהפכה לסיוט נוראי, תהפוך בעוד שנה למסיבת טבע מרפאת – ריפוי של כל החברה הישראלית.
אבל יש עוד צעד חשוב שיש לנקוט כדי לחזור לתפיסה המקראית האברהמית: עלינו לדרוש "לעשות צדקה ומשפט", עלינו לקיים את החוק המקראי "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". הרוצחים השפלים האלה של חמאס – דינם מוות. אם לא יהיה דין מוות בחוק הישראלי, אנו נמשיך להתאכזר לרחמנים ולרחם על אכזרים.
אין אדם מאמין שאינו מתלבט בימים אלה היכן אנו יכולים להבין מתוך המאורעות הנוראיים את דבר ה' ואת המסר משמיים
גלות מצרים וחרבות ברזל – הרב יובל שרלו
"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" – למה ? זו אחת השאלות המורכבות ביותר והמפליאות ביותר הקיימות במקרא. שכן, מדובר באירוע המכונן של האומה הישראלית, בהיותו יסוד הלוח העברי, הזיכרון ההיסטורי וכארבעים מצוות הקשורות בגלות מצרים, בשעבוד מצרים וביציאה ממנה. חלק מהפשר נמצא בברית עצמה, שכן נאמר בה "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", לאמור: ריבונו של עולם מנהיג את העולם בצדק, ואף שארץ ישראל אמורה להינתן לעם ישראל, וברית האבות היא זכיה בארץ הזאת – "…שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה" (רש"י), עם ישראל עדיין אינו יכול לנחול את ארצו, ועל כן הוא חייב לגלות ממנה. זו עצמה בשורה מוסרית מרחיקת לכת, אולם אין בה תשובה ל"עבדום ועינו אותם", ואין בה מענה לשאלה העצומה המקופלת בה.
אחת ההוכחות לגדלותה של השאלה נמצאת בעובדה כי ר"י אברבנאל, בעיקר בפירושו להגדה של פסח, מציע שמונה תשובות שונות לשאלה זו. כלל ידוע הוא שאם יש שמונה תשובות לשאלה אחת – ניתן להניח כי אין לנו וודאות בהיותה של התשובה מכוונת. ברם, ניתוח של התשובות השונות, בלי להזדקק לפרטים, מלמד כי ביסודו של דבר ישנן שלוש תנועות בסיסיות של מענה. הן רלוונטיות מאוד להיום.
ראשונה בהן היא תשומת לב אל העבר. חז"ל טענו כי גלות מצרים נוצרה בשל מעשים לא מדויקים של אברהם אבינו עליו השלום. ישנן הרבה קושיות על דבריהם, אך ראשונים רבים הלכו בעקבותיהם. גם רמב"ן טען כי הגלות נגזרה בשל ירידתו של אברהם אבינו למצרים בעת הרעב, בעוד שהיה עליו לדבוק בארץ לאור ההבטחה הא-לוהית. פירושו נראה מבוסס בשל ההקבלה שבין ירידת אברהם למצרים בשנות רעב, לקיחת שרה, ויציאה ברכוש גדול, לבין ירידת יעקב ובניו במבנה דומה. זהו קו מחשבה אחד, המלמד כי הגלות היא תוצאה של העבר.
קו מחשבה שני המופיע בדבריו הוא שהגלות והשעבוד אירעו מכוח העתיד. כדי שיוקם עם ישראל, בדרכו הייחודית, יש צורך בתחילת הופעתו מחוץ לארצו, בהטמעת יכולת קבלת העול והכרה בחומרת השעבוד, כדי שתהיה משמעות ל"שלח את עמי ויעבדוני", ובשל יצירות רבות שנוצרו מכוח היותנו עבדים לפרעה. המבקש להבין מפני מה הייתה גלות מצרים ייטיב ללמוד אותה מהסוף להתחלה – מתוך התוצאות של הגלות, מה הדברים שהיא יצרה ומאלה ניתן להסיק מה היו סיבותיה הא-לוהיות.
קו מחשבה שלישי, אותו כתב ר"י אברבנאל, בקיצור נמרץ, וחבל על כך, הוא שלמעשה הגלות והעבדות אינה נובעת מהקב"ה. היא נובעת מבחירות שגויות של יוסף ושל אחיו, וכתוצאה מכך הם התגלגלו למצרים. במצרים הם גרמו לפרעה החדש לחשוש מהיותם גיס חמישי, ומכאן התנהל כל הסיפור. הקב"ה מבשר זאת לאברהם אבינו מלכתחילה, אולם משעה שהוא נתן בחירה חופשית לבני אדם – לא תמיד הוא מתערב, ולעתים מתקיים היסוד הפשוט שהמאורעות הם פרי יצירתו של האדם.
***
דומני שאין אדם מאמין שאינו מתלבט בימים אלה היכן אנו יכולים לשמוע ולהבין מתוך המאורעות הנוראיים שאנו שרויים בתוכם את דבר ה' ואת המסר משמיים. לצערי, יש בינינו הסבורים שלהם ניתן הידע והאפשרות לחצות את הקו שבין א-לוהים ואדם, והם מבשרים כבר לעולם את המסקנות שלהם. באופן "פלאי", המסר הא-לוהי טוען למעשה שמה שהם סברו קודם לכן – מתאמת על ידי המאורעות האלה, והם מהווים הוכחה שהם צודקים. כביכול, ריבונו של עולם פועל בעולם בדרך אכזרית מאוד ועובד אצלם כדי לחזק את תפיסת העולם שהם נמצאים בתוכה.
"אותתינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא אתנו יודע עד מה. עד מתי א-להים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח" (תהילים עד ט-י). אין לנו נביא, ואין כוח ביד איש לדעת זאת. טוב לו לאדם לא להכות על לבם של אחרים, כי אם על לבו שלו עצמו, ולחשוב באופן כללי בשלושה קווי חשיבה דלעיל. לברר עם עצמו היכן נקודת הפגיעה העיקרית שחטפנו, ולאור זאת להניח שאלה הסיבות מן העבר שבעטיין הביא ריבונו של עולם את הרעה הזו עלינו; לבחון בתוך עצמו מה יכולה המציאות הזו ליצור בעתיד, ולבחון האם אפשר שהוא יהיה חלק מהבניין המכונן הזה; ולא פחות מכך, לזכור כי משעה שריבונו של עולם ברא את עולמו בדרך שלאדם יש בחירה חופשית – יש אנשים רעים שבחרו ברוע הצרוף, ואיבדו את צלם האנוש שלהם, ואנחנו קרואים להעמיד כנגדם את צלם א-לוהים שבנו, לנצח ולהכניע את הרע, ולבחור בחיים ובטוב.
