כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
הבו לנו מנהיגים שדוברים את השפה המיוחדת הזו – העוז והענווה – ואנו נוכל לשוב ולתת אמון בדרכם של מנהיגי העם
שפת הענווה – הרב יובל שרלו
"העוז והענווה לחי עולמים" – המילים הנשגבות מתוך "האדרת והאמונה" נאמרו גם בהקפות של שמחת תורה, ובבתי כנסת רבים, לפני האזעקות, הידיעות והגיוסים שהתחוללו בעיצומו של חג. יש דבר מה מיוחד מאוד בכך שאנו משבחים את הקב"ה לא רק בהיותו בעל "עוז" וגבורה, כשם שאנו אומרים בתפילת עמידה "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", כי אם בהיות הענווה שייכת לו. זה לא המקום היחיד שענווה משויכת לקב"ה. חז"ל אמרו כי "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא ע"א), ואף רש"י, שאך זה קראנו בפרשת השבוע, הפנה ללשון הרבים של הקב"ה לפני בריאת האדם: "נעשה אדם – ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו…". יש משמעויות רבות למושג ענווה, וסביר להניח שכאשר עוסקים בקב"ה, המשמעות שונה מזו של בני אדם. אולם, עצם העובדה שהעוז והענווה מופיעים כאחד כשבח לקב"ה, באה ללמד אותנו כי הדבר נכון גם לגבי עצמנו: בני אדם.
על החשיבות של העוז בזמן הזה – אין צורך להאריך. עם ישראל כולו, בין בארץ ובין בתפוצות, מתמלא עכשיו בעוז גדול, נלחם באומץ, מתקשר מחדש האחד בשני, ופונה להשגת מטרות המלחמה, "ולא אשוב עד כלותם". אולם, דווקא על הענווה חשוב מאוד לדבר גם כעת, בעיקר כשאנו מתחילים לנתח כיצד הגענו למצב המביך, הכואב והמשפיל בו אנו נמצאים כעת, לא כחלק ממאבקים פוליטיים שזמנם עוד יגיע, כי אם כתהליכים רוחניים שכבר מתחוללים. נראה כי ניתן לומר בבירור שחלק בלתי נפרד ממנו נבע מהתפיסה העצמית שלנו – כיודעי כל.
מיהו יודע כל? הרבה סימנים יש בו. הוא זה שאינו מקשיב כלל לאחרים; הוא זה שבז לתפישות אחרות המוצגות בפניו; הוא זה שמשוכנע בדרכו, ואינו מניח לספק לעורר אצלו שאלות; הוא זה שבונה לעצמו קונספציה, ונותר שבוי בתוכה; הוא זה שמחלק את העולם בצורה אוטומטית למי שתומך בו ולמי שמתנגד לו; הוא זה שהשאלה העיקרית שהוא שואל היא "הלנו אתה אם לצרינו", וממדר את בני האדם בדרך זו. זה נכון בפוליטיקה; זה נכון בצבא; זה נכון ברשתות החברתיות; זה נכון בליבנו כולנו.
ענווה אינה עומדת בניגוד לעוז. שתי התכונות האלה משלימות האחת את השנייה. מחד גיסא – החשיבות הגדולה של הגבורה וההכרעה; מאידך גיסא, ההכרה כי אין יודעים את הכל. תם זמנה של ההנחה כי אלה ש"למעלה" יודעים את הכל, וניתן לסמוך עליהם. כמובן, שבאותה מידה גם כל אחד מאלה שאינם "למעלה" אינם יודעים הכל, בעיקר לאור העובדה שהם רחוקים מהעובדות. דווקא כאשר שמחים מאוד מהמפגש עם עמדות שמאתגרות אותנו במחשבה מחוץ לקופסה; דווקא כשנזהרים לא להשתעבד לתפישת עולם אחת, דווקא כשמתכוננים לאפשרות שהניתוח שלנו יתגלה כמוטעה – או אז פועלים בדרך ענוותנית, שאינה טוענת כי כל האמת נמצאת בידה. אין מדובר בספק מחליש, או בחוסר יכולת לקבל הכרעות. מדובר בדרך שלמדנו כבר מבית הלל, שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, ובכלל מעולמם של חכמים.
הנהגה שבה ראוי לבחור היא הנהגה שיש בה עוז וענווה. זו שיש לה את היכולת להנהיג להכריע, לקבל החלטות ולבצען. ובד בבד, להקשיב לעמדות אחרות, ולשמוח דווקא כאשר לא כולם מסכימים עימה. ראוי לבחור דווקא בהנהגה שהיא ענוותנית, ואינה מתגאה בהבטחות שהיא יודעת מראש שלא ניתן לקיים, וחמור מכך – שהיא לא מתכוונת לעשות את מה שאפשר, אלא היא דוברת אמת לעמה, ובענווה מבשרת את מה שהיא אומרת ועושה, וישרה דיה כדי לומר מה לא ניתן לעשות. דברי רהב וגאווה אפשר שהם מהווים חיזוק לטווח קצר, אולם מחירם לאורך זמן הוא כבד מאוד. לעומת זאת, העוז להתנהג בענווה נשמע כחולשה, ולעתים אפשר שזה באמת כך, אולם זה קולה של הנהגת אמת.
שפת הענווה היא זו שמביאה אחדות, כיוון שהיא נותנת מקום לתפישות רבות, ואינה ממיינת לבני אור ולבני חושך. זו ענווה, במשמעות שכל אחד תופש את עצמו כחלק. לא כשלם, והמנהיגות מנסה לכלול בתוכה את מירב הטוב הנמצא בכל מקום. היא גם נכונה יותר מבחינה מוסרית, שכן היא דוברת את שפת היושרה, מודה על האמת ודוברת אמת בלבבה. היא נענית לאזהרות השונות, וערנית לכל מקום חשוך שבו מאירים את הכשלים האפשריים, והיא קשובה ורגישה לאפשרויות רבות.
הבו לנו מנהיגים שדוברים את השפה המיוחדת הזו – העוז והענווה – ואנו נוכל לשוב ולתת אמון בדרכם של מנהיגי העם.
אביעד הכהן – צא מן התיבה!
המבול עומד לבוא אל קצו. או כך לפחות נדמה למתבונן מן הצד. המים שוככים, וה"טפטופים" הולכים ומתמעטים. "מעיינות" המבול, המכלים כל אשר נקרה בדרכם, הולכים ונסכרים.
"ויַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם".
התיבה שהיטלטלה חודשים במי תהום רבה, מחשבת להישבר ולהישטף במי המבול, נראית כמי שנעה לקראת מנוחה. ולו רגעית.
" וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים".
אבל נח אינו ממהר לצאת מן התיבה. " וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה". גם בחלוף ארבעים יום, הוא אינו רוצה להישיר מבט אל עבר החורבן האיום והנורא. הוא פותח את החלון, אך אינו מתבונן במראה שניבט הימנו. במקום זאת הוא מעדיף לשלח את העורב ואחר כך את היונה.
נח עצמו נותר ספון בתיבה. ממאן להביט בפני המציאות הנוראה מכל. שואה. כיליון. מוות. חורבן.
סיפור המבול הוא אחד מתיאור השיא העוצמתיים והנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית.
עשרה דורות בלבד אחר מעשה הבריאה המופלאה, שבמהלכה באה לעולם בריאת האדם, נזר הבריאה, מתואר הקב"ה כמי שמתבונן בעולמו, ורואה לפניו מציאות עגומה. שחורה משחור. כל יום, כל היום.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו" – לא קצת, לא רק משהו, אלא "כל יצר מחשבות לבו", הכל, בכל מכל, "רק רע".
ולא רק בבוקר או בערב, אלא "כל היום".
התוצאה נוראית, הרסנית, שואתית: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם".
מְחִיָיה טוטאלית, כיליון מוחלט. מוות, כאב, צער, ייסורים.
והשאלות רבות מספור, במישור האמוני והתיאולוגי, במישור האנושי והמעשי: הכיצד זה הקב"ה, אדון כל, "מתחרט" ו"ניחם", כביכול, על מעשה ידיו-שלו? ומה פשעו תינוקות? ומה חטאו כל הבהמה, הרמש ועוף השמים, שגם דינם נגזר לכליה, בשל חטאי האדם?
הסופר אלי ויזל, "בוגר" אושוויץ ובוכנוולד, קרא את התורה כולה ב"עיניים של ניצול", שורד שואה. משהגיע לפרקים אלה, תהה על השואה שבאה לעולם: "קץ כל בשר בא לפני". העולם עמד מלכת. לא סוף, לא סיום. קֵץ.
לדבריו, כביכול הקב"ה, ה"מחזאי", החליט לשים קץ לעולמו תיכף ומיד. "מסך בבקשה! המחזאי אינו מרוצה מן הביצוע. בדעתו להכין טיוטה אחרת ולהתחיל הכל מן ההתחלה" (הנשמה המקראית, ת"א תשע"ג, עמ' 67).
והשאלות מתבקשות מאליהן, וכמו מהדהדות גם את השואה שאירעה כמה אלפי שנים לאחר מכן, גם את מאורעות הימים האלה: למה? מדוע? מדוע העונש הקבוצתי הזה? מדוע המבול הזה אשר סחף לתהום את כל מה שאינספור אנשים תכננו והשיגו, בנו ושיקמו? הטקסט אינו מספק תשובות.
"כל שנאמר לנו", כותב ויזל, "הוא כי בני האדם חטאו, אך אין מציינים מה מהות הפשע. על איזה חוקים עברו בני האדם? היכן? מתי?".
בתוך האימה, החושך והצלמוות מזדהר סיפורו של נח. על פניו, "איש, צדיק, תמים". איש מופת.
אכן, קריאה אחרת, "בעיניים של ניצול", מובילה לפרשנות שונה לחלוטין. לא רק "צדיק בדורותיו", שלפי "יש הדורשים לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום", אלא גם "צדיק בפרווה", הדואג רק לחמם את עצמו ואינו נותן דעתו לשאר בני דורו.
בתחילת הדרך נתפש נח כהבטחה הגדולה. "נח" הוא התקווה, הנחמה שבאופק. "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו". הוא "מוצא חן בעיני ה' ". מה עוד נבקש? יותר מזה אנחנו לא צריכים.
נח מציית לצו הקב"ה. הוא ממלא פקודות. בונה את התיבה. בדיוק לפי המידות. מכניס לתוכה את בני משפחתו הקרובה ואת החיות. אבל חלק ממדרשי חז"ל מעבירים עליו ביקורת נוקבת. לפי מקצתם, גם אז לא האמין במבול. הוא חיכה עד שהמים יגיעו לקרסוליו ורק אז נכנס לתיבה.
אבל הרבה יותר מזה. נח שומע שהקב"ה מביא מבול וכליה על העולם, ושותק.
כשביקש הקב"ה להשמיד את העם לאחר מעשה העגל, עמד משה רבנו וחילה את פניו. כשביקש הקב"ה להשמיד את סדום, עיר שכמעט כל אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", עמד אברהם והתווכח עם הקב"ה, משל היה תגרן בשוק, בניסיון להצילם.
לא כן נח. בשעת מעשה, בעת המבול, הוא שותק. מחריש. לאחר המבול, כשהכל מסתיים, הוא מסרב ל"צאת מן התיבה". הכיצד יוכל להתבונן בפניו של עולם שהיה פורח וכעת כולו חרב?
רק ציוויו של הקב"ה, "צא מן התיבה", מכריח אותו לנסות ולשקם את החורבן הנורא. "תתארו לעצמכם", כותב הניצול אלי ויזל, "איך הרגיש כאשר עלה ליבשה וגילה את הארץ הריקה וההרוסה? הוא בוודאי חיפש את המקומות המוכרים, את נקודות האחיזה, ערים של אור ושל חיים, מקומות יישוב וקולותיהם.
וכמו אלפי שנים לאחר מכן, בסיום השואה הנוראה, תוהה נח: "מדוע אני? מדוע דווקא אני ניצלתי?".
כמו בכל טקסט יהודי ראוי לשמו, השאלות – גדולות, גדולות מן החיים. ותשובות – אַיִן!
וחשבתי, שקודם כל, אנחנו חייבים, אני חייב, לבקש סליחה ענקית ומיוחדת מהדור הזה, של הילדים שלנו. הדור שחשבנו שהרוח שלו חזקה כמו קלקר והוא הראה לנו והוכיח שוב ושוב שהיא דווקא עשוייה מפלדה ונחושת
סליחה דור יקר – אבנעם הרש
כשהייתי מחנך כיתה ו', באחד מהשיעורים דיברנו על זה שאנחנו הולכים לעשות טיול שנתי ללא הסמרטפון. אחד מהתלמידים הצביע ואמר בפנים חיוורות:
"מה? נהיה בשטח בלי הסמרטפון? נשתגע! עזוב אותך המורה, נראה לי אני מוותר על התענוג".
למחרת ניגש אליי תלמיד אחר ואמר לי שהוא חייב לדבר עם אמא שלו.
"מה קרה?" שאלתי.
"הראש כואב לי….".
ניסיתי להיזכר מה אנחנו עשינו כשהיינו בגיל של הילדים האלו וכשהראש כאב לנו. חשקנו שפתיים והמשכנו את החיים, זה מה שעשינו!
פתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו של חשש: איך א-לוהים, איך הדור הפריך והשביר הזה יוכל להתמודד מול מלחמות?
איך הדור ששקוע עד הראש בסמרטפון שלו ומזיז את הראש שלו רק בשביל לנשום ולאכול משהו, איך הדור הזה יוכל להתמודד מול מצבי לחץ ואיומים שדורות אחרים אכלו בלי מלח?
אתם רואים מישהו מהאבות המייסדים של המדינה מבקש נואשות לדבר עם אמא שלו בגלל כאב ראש? כאילו ככה אתם רוצים לנצח במלחמה? ככה?
ומה נראה לכם שאבותינו ייבשו את הביצות עם סיבים אופטיים ואייפד שמחובר להם באינפוזיה לווריד?
אלא, מסתבר שלחיים כמו לחיים יש את התוכניות שלהם:
מפרוץ המלחמה לא מפסיקים להגיע הסיפורים מסמרי השיער, מעשי הגבורה הבלתי נתפסים והרגעים האנושיים כמו זה, שסיפר הרב אילעאי עופרן:
"אתמול בערב, נוצרה הזדמנות להתחיל איזשהו סבב של יציאות קצרות הביתה.
ניגשתי לאחד החיילים שלי ואמרתי לו שייצא. הוא אמר לי: ״אני בסדר. אישתי והילדים מרגישים טוב בינתיים. שים אותי בסוף הסבב״, והצביע על חבר אחר בצוות שלנו, שלדעתו זקוק יותר ליציאה להתרעננות בבית.
ניגשתי לאותו בחור והצעתי לו לצאת. אבל הוא ענה: ״מה פתאום. אני רווק, אין לי אשה וילדים שמחכים לי בבית. שים אותי אחרון״. והציע שהחייל השני, זה שדיברתי איתו רגע קודם, יצא במקומו.
לא משנה מי יצא בסוף, אבל נראה לי שכמו באגדה המפורסמת – באמצע הדרך בין שני האחים האלה, יבנו את בית המקדש…"
וחשבתי, שקודם כל, אנחנו חייבים, אני חייב, לבקש סליחה ענקית ומיוחדת מהדור הזה, של הילדים שלנו. הדור שחשבנו שהרוח שלו חזקה כמו קלקר והוא הראה לנו והוכיח שוב ושוב שהיא דווקא עשוייה מפלדה ונחושת.
ואולי כדאי וחשוב להביא לכאן את דבריה של סיון כהן שתמצתה את כל העניין בצורה כל כך מזוקקת ומדוייקת:
"אמרו שזה דור מפונק. דור של מסכים. דור שאיבד ערכים. דור שעסוק רק בעצמו.
אז הדור הזה לא נופל מהדור ההוא של תש"ח.
איזה סיפורי גבורה מגיעים מהשטח. איזה אומץ. מחויבות. נחישות ותבונה.
לוחמים ולוחמות שהם הגאווה והתקווה שלנו. הדור הזה ישקם כאן את ההריסות. להצדיע בדום מתוח. עם ישראל חי!".
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מיזמים חברתיים. יצירתיים. גבוהים, כמו שראיתי שפתחו כאן בשבוע האחרון.
בחיים שלי לא הייתי כל כך גאה ובעיקר אופטימי נוכח הרוח הזו, המיוחדת, הזקופה, חדורת המטרה. הרוח שלא רואה בעיניים ושואגת אחריי!
סליחה ומחילה דור יקר!
סליחה שפקפקנו בך!
סליחה שלרגע אחד התבלבלנו ולא הבנו איך תמשיך לשאת בעוז את לפיד הקיום של העם היהודי.
לך בכוחך זה והושעת את ישראל!
בימינו, גם במבצעים ומלחמות שאנו רואים מולנו, וגם במשך חיי הנישואין באופן כללי, טוב להציע לפני בני הזוג את אפשרויות ההגנה השונות בפני מצבי החיים
האם מתכוננים למקרה רע? – הרב שלמה הכט, פתח תקווה
בין הרבנים והרבניות בקבוצות בהן אני שותף מתנהל האם נכון להציע לחיילים העומדים לצאת לקרב, ובפרט לאלה העומדים להתחתן ומיד לצאת, לחתום על טפסים שונים של הרשאה שיתמודדו הלכתית עם מקרה של חייל שנעדר בפעולה או שנפצע קשה.
ראשית אסביר מהם הטפסים הללו.
התלמוד במסכת שבת קובע שכל חיילי צבא בית דוד היה כותב גט על תנאי לאשתו לפני צאתו. הטענה הזו מובאת בתור סימוכין לקביעה שדוד המלך לא חטא עם בת שבע, מפני שהיא נחשבה לגרושה.
היתרון שבחתימה על גט שיחול למפרע מזמן היציאה לקרב מתבטא הן ביכולת לגבור על עגינות והן ביכולת להתגבר על הצורך ביבום, כאשר אדם נפטר בלא ילדים. כדאי להזכיר כאן את המקרה של רבה של פתח תקוה, הגאון רבי אברהם אבא ציטרון, שנפטר בתרצ"ד ללא ילדים. אלמנתו, שהייתה בתו של הגאון הרוגאצ'ובר, מצאה את עצמה נתונה בין אח אחד של בעלה שהיה קומוניסט ואתיאיסט אדוק, ואח שני שהיה מומר לנצרות. בין שני האחים התכשיטים האלה, שסירבו לייבם, נוספה גם מחלוקת בין הרבנים מי מהם קודם ומי מהם יכול בכלל לייבם. סוף דבר שאותה עלובה חזרה לאירופה, לערוך את כתבי אביה, ונספתה בשואה והיא עדיין בעגינותה.
עם התחדשות שירות חיילים יהודיים בצבא חזר ועלה הצורך ב"ביטוח עגינות" שכזה. איני יודע על עבודה ממוסדת בנושא במלחמת העולם הראשונה, אך לגבי חיילי ארץ ישראל בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הייתה הקפדה רבה להחתים אותם על טפסים כאלה, בהובלת הרב הראשית לא"י, הרב הרצוג.
עם זאת, לאחר קום המדינה, הכריע הרב גורן לא להמשיך להשתמש בטפסים כאלה, מפני שהוא סבר שהם מורידים יותר מדי את מורל החיילים. הרב גורן סבר שהפתרון הזה אינו מתאים לתנאי המלחמה בזמנו. כסברה בלא תימוכין, אפשר להציע שההבדל בין ימי הרב הרצוג וימי הרב גורן, בהפרש של שמונה שנים בלבד, היה נעוץ בשלושה הבדלים: לצבא הבריטי גויסו מתנדבים בלבד, ציונים ותיקים ברובם, ולאופי מלחמה אירופאי, של צבאות גדולים בהרבה. הרב גורן עסק בצבא שבו גיוס חובה, עם הרבה מגויסים שהם עולים חדשים, ומלחמה עם אופי יותר פרטני, ולכן ייתכן שסבר שהתועלת בפתרון הגט פחותה מן החסרון שבו.
עם השנים בהזדמנויות שונות התחדש הדיון, כאשר היו שסברו שהמצב השתנה דיו כדי לאפשר מחדש שימוש בטפסים שונים בעלי אופי של הרשאה למתן גט או של גט על תנאי, והיו ששללו עמדה זו.
ברבנות הצבאית קיים טופס הממנה שליח לכתוב ולתת גט במצב של העדרות למשך יותר משנה, אך הרבנות לא מחייבת ואפילו לא מציעה חתימה עליו, אלא רק מאפשרת. בנוסף, הטופס מטפל רק במקרה של העדרות.
ארגונים שונים, בהם "מרכז צדק לנשים" ו"יד לאשה" המתמחים במקרים של סרבנות גט ועגינות הציעו טפסים נוספים, המטפלים גם במקרים של סרבנות גט, בעיה רפואית חמורה ועוד. עם זאת, טפסים אלה מובילים לשתי בעיות אחרות המוזכרות בנושא זה – האחת היא השאלה האם הטפסים מנוסחים כך שבתי הדין יכבדו אותם ויסמכו עליהם, והשניה היא האם קיומם של הטפסים אינו פוגע בקשר הזוגי בכל משך חיי הנישואין, זאת מאחר שחלק מהטפסים חייב להיחתם לפני החופה והוא מהווה תנאי המגביל את הנישואין מעיקרם.
מצדדי ההסדרים הללו טוענים שמצב הלוחמה והצבא השתנה מספיק מזמן הרב גורן, שחלק מהחיילים מעוניינים לחתום על טפסים שיקלו על נשותיהם במקרה של בעיה חמורה, ושקיומם של הטפסים יכול להקל על בתי הדין לפסוק פסיקות מקלות במקרה של בעיה, גם אם הנוסחים אינם במאה אחוז מה שבתי הדין היו רוצים.
נדמה לי שבימינו, גם במבצעים ומלחמות שאנו רואים מולנו, וגם במשך חיי הנישואין באופן כללי, טוב להציע לפני בני הזוג את אפשרויות ההגנה השונות בפני מצבי החיים. רבנים עורכי חופות יציעו הסכמים שונים לפני החתונה, רבני קהילות ורבנים צבאיים יציעו שטרי הגנה שונים לפני כניסה לקרב. אחרי הכל, גם הכתובה היא שטר הגנה כלכלי שתיקנו חכמים למצבי סיום הנישואין שבהם האשה נותרת לבדה.
השבוע נכנסה בתי לחופה עם בחיר לבה. ברור שהחתונה השתנתה הרבה בעקבות המצב, וידוע לי שגם האפשרויות השונות בנושא זה נשקלו בכובד ראש. בכל מקרה אנו מאחלים לשני בני הזוג מזל טוב וחיים ארוכים ומאושרים ביחד.
נדמה שבמציאות ימינו אנחנו כבר מתרגלים למצב שכל משפחה בוחרת לה את דרכה בעבודת ה', וגם בהחלטות כאלה. טוב להביא לידיעת הציבור את האפשרויות הקיימות, וכל זוג יתייעץ עם הרבנים שבדרכם הוא הולך.
הראייה ההיסטוריוסופית החזלי"ת בוחנת את הפסוקים במבט תכליתי
נח, ד"ר חזות גבריאל – סיפור אחר לחלוטין
הפסוק, "וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ד'" (בראשית ו, ח) ממלא תפקיד שונה בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית. בנצרות, פסוק זה הוא באמצע פרק ו שסופו הוא כניסת נח לתיבה: "ויעש נח ככל אשר צווה אותו אלוקים כן עשה" (בראשית ו, כב). על פי חז"ל שחילקו את התורה לפרשות, מהווה פסוק זה את סופה של פרשת בראשית, ואילו פרשת נח מתחילה בפסוק הבא:
"אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱ-לֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ"
לתפיסת חז"ל, פרשת בראשית המכסה עשרה דורות שבין אדם הראשון לנח, מסתיימת בפסוק קשה לעיכול: "וינחם ד' כי עשה את האדם ויתעצב אל ליבו" ולאחריו שביב של תקווה: "ונח מצא חן בעיני ד'" (בראשית ו, ח). בתיאור זה נח איננו צדיק ואינו תמים, הוא נבחר באופן חד-צדדי על ידי הקב"ה כי הוא מצא חן בעיניו, ולמעשה, על פי חז"ל, אף הוא היה בגזרת המבול. מציאת חן בעיני הזולת אינה תיאור של תכונותיו הטרומיות של האובייקט אלא ההתרשמות של הצופה. כך חז"ל הבינו את הפסוק ובשל כך הם מיקמו אותו בסוף פרשת בראשית.
לעומת זאת, נתוני האקספוזיציה של פרשת נח מספרים על פי גישה זו 'סיפור אחר':
"אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱ-לֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ: וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת"
אם תאריו של נח בנתוני פתיחה אלו (צדיק, תמים) אינם פרשנות של "ונח מצא חן", מהם איפה? התפיסה הנוצרית אכן התייחסה לפסוקים אלו לא כאל נתוני אקספוזיציה של 'סיפור חדש' אלא כהמשך טבעי של 'מציאת החן בעיני השם', והפסוקים בעצם עונים על השאלה, מדוע נבחרו נח ומשפחתו להיות הניצולים היחידים של האנושות המקולקלת. חז"ל אינם סוברים כן, ולכן ערכו את הטקסט באופן שונה.
מדוע, אם כן, נבחרו נח ומשפחתו על פי התפיסה החז"לית? התשובה לשאלה זו נוסחה על ידי ר' סימון (רבי סימון או רבי שמעון בן פזי הוא אמורא שחי בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, בעל אגדה, מן הפוריים בדרשני 'בראשית רבה'): "אמר ר' סימון: מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים? 'ונח מצא חן בעיני ד". באיזו זכות? בזכות תולדותיו" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כט סימן ה).
הנהגת חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, היא דטרמניסיטית, פשוטה ומתיישבת על השכל, שהרי התורה עצמה כתבה: "וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵא-לֹהִ֖ים אֲנִ֥י ד'" (בחקותי כו, מה). ברם, מה טיבה של הנהגת 'ראשונים בזכות אחרונים' הנלמדת מן הפסוק הפותח של פרשתנו?
בפשטות, נתוני האקספוזיציה של פרשת נח אינם אלא הסבר טלאולוגי (תכליתי) המייחס את צדיקותו ותמימותו של נח לתולדותיו. הוא נבחר לתפיסה זו בשל: שם, חם ויפת והיוצאים מהם.
הניסוח בפרשתנו, כמו בכל התורה כולה, אינו היסטורי על פי חז"ל אלא היסטוריוסופי. אחת מן ההוכחות לגישה חזלי"ת זו הוא רעיון ההטרמה. והנה הוכחה ניצחת מפרשתנו: "וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן". והלא כנען טרם נולד! ממתי מכנים את האב על שם בנו שטרם נולד? ויותר מכך, בהמשך פרשתנו:
"וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם־ה֑וּא אֲבִי֙ כָּל־בְּנֵי־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל"
התורה, באופן 'מוזר' לכאורה מספרת לנו מיהו שם על ידי הטרמת העובדה שהוא אביו של ארפכשד, שילד את שלח, שילד את עבר, שכולם טרם נולדו כאשר נח קורא לבנו שם. השמיות, לימים תהיה העבריות וממנה יצאו האבות ולאחר מכן עם ישראל. בהיפוך ציר הזמן, רצונך לדעת מהו שורשו של עבר? לך לך אל שם. וכן, רצונך לדעת מי הוא כנען, לך לך אל חם. שם, קונה את זכויותיו מעבר, ונח קונה את זכויותיו משם, חם ויפת, גזעי האנושות החדשים.
לימים, צאצאי עבר וכנען, המיוחסים לשם וחם בהתאמה, יילחמו על ארץ ישראל. נמצאנו למדים כי הראייה ההיסטוריוסופית החזלי"ת בוחנת את הפסוקים במבט תכליתי. ספר בראשית ופרשת נח קשורים בטבורם על כל רכיביהם לתיאור הולדתו של עם ישראל. את התפיסה הזו, כמו במקומות רבים בתורה, ביטאו חז"ל בדרך פשוטה, מתוחכמת ומפליאה שהנצרות הקדומה לא הבינה או לא רצתה להבין. הם התחילו את פרשת נח מפסוק ט ולא מפסוק ח. את פסוק ח הם הותירו בסופה של פרשת בראשית.
מי שרוצחים באכזריות לשמה, ועושים זאת מתוך תכנון, יוזמה ומזימה להרע בכל דרך וצורה כחיה הממיתה במיתה משונה, עליהם אפשר לומר שאיבדו צלמם, והרי הם כחיות אדם
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וחיות אדם – הרב ד"ר רונן לוביץ
האם יש בסיס לאמירה שמחבלי חמאס הם חיות אדם? אמירה זו, שחזרה ונאמרה בשבוע הראשון למלחמה כשהלכו ונחשפו מעשי הרצח האכזריים שהללו ביצעו, היא, לכאורה, ביטוי מופרז ומופרך של הוקעה ותו לא. אולם מתוך פרשתנו אפשר למצוא רמיזה להלימה של הביטוי.
המצווה הברורה והבולטת ביותר בה מצטווה נוח לאחר המבול קובעת עונש חמור לשופכי דמים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). לדברי המדרש (דב"ר ב, כה) כבר אדם הראשון נצטווה על מצווה זו מיד עם בריאתו, וזאת ככל הנראה לנוכח חומרתה של עבירת הרצח.
על חומרת שפיכות דמים לימדו חז"ל בכמה וכמה מאמרותיהם, ולדבריהם השופך דמים גורם להסתר פנים של ה', לחורבן בית המקדש (שבועות לג, א) ומביא גלות לעולם (אבות ה, ט). הרמב"ם קובע כי "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (הלכות רוצח א, ד), ובספרו "מורה הנבוכים" (ג, מא) הוא מוסיף אמירות נחרצות על חומרת העבירה. הרמב"ם מציין שבמקרה של פגיעה ברכוש, מצופה מהנפגע שיסלח לפוגע לאחר שיפוצה, "אבל הרוצח, מחמת חומר פשעו, אינו נסלח לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, 'ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו' (במדבר לה, לג)… כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו".
למרות שעבירת הרצח היא חוק מוסרי מן המעלה הראשונה, שכל בר דעת אמור להבין, התורה נותנת לו בפרשתנו הסבר ונימוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". חז"ל וכן רוב פרשני המקרא פירשו שמילים אלה מתייחסות לנרצח, שצלם א-להים שלו נמחה ונמחק מן הארץ, והשמדת אותו צלם א-להים היא הסיבה לחומרת החטא. בהתאם לכך קבעו חכמים כי "כל השופך דמים, הרי זה מבטל את הדמות" (תוספתא יבמות ח, ד).
אולם, פרופ' נחמה ליבוביץ הפנתה את תשומת הלב לשתי פרשנויות שונות של הפסוק. לפי האחת, הכוונה בפסוק היא לצלם א-להים של הרוצח שהושחת במעשה הרצח, כדברי רד"ק (בראשית א, כט): "לפי שהוא השחית צלמו תחילה בעוברו מצוות הא-ל". לאור פירוש זה אפשר להצדיק את האמירה שמחבלי החמאס הם חיות אדם. אמנם כל רוצח "השחית צלמו", אבל גם על לרוצחים יכולים להיות סניגורים, עשויים לבוא עדים שילמדו עליהם זכות, ימסרו עדות אופי, יספרו על אובדן שליטה, על הצקה ומצוקה שברקע הרציחה, וכיוצא באלה הסברים שימתיקו את החובה הגמורה. אולם מי שרוצחים באכזריות לשמה, ועושים זאת מתוך תכנון, יוזמה ומזימה להרע בכל דרך וצורה כחיה הממיתה במיתה משונה, עליהם אפשר לומר שאיבדו צלמם, והרי הם כחיות אדם.
לא פחות רלבנטי ואף יותר אופרטיבי הוא הפירוש השלישי, לפיו המילים "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים" נאמרו על הדיינים והשופטים, הנקראים בשם "א-להים" (דוגמת "א-להים לא תקלל"). כך מפרש חזקוני: "עשה את האדם" – שיהא דיין ושופט לירא ממנו". צלם א-להים מחייב את מי שהסמכות והיכולת בידיהם להיות כא-לוהים – לשפוט ולבצע דין מוות ברוצחים שעליהם נאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".
עבירת הרצח היא החטא הקדמון של המין האנושי בתחום שבין אדם לחברו. זו העבירה החברתית החמורה ביותר, והיא משקפת את הבעיה החברתית הקשה ביותר: אלימות. מעניין שבניגוד לרוב המצוות, בהן האיסור מופיע תחילה והעונש רק לאחר מכן, בעבירת הרצח אנו מוצאים כבר לאחר המבול את העונש, ורק במתן תורה נאמר האיסור במפורש: "לא תרצח". ייתכן שהדבר נועד להדגיש בפני כל בן אנוש את חומרת המעשה, כמעין צו קטיגורי חד-משמעי שאינו זוקק איסור מפורש, ואת החובה להעניש רוצחים, שהיא כה בסיסית, שגם לפני שמופיע האיסור בספר החוקים, המוסר הטבעי מחייב אותה. כך ניתן להבין את העובדה שה' העניש בחומרה את קין לאחר שהרג את הבל, למרות שלא נאמר עדיין כלל האיסור לרצוח. קביעת העונש על שפיכות דמים כבר לנוח ובניו ממחישה גם את העובדה שזהו איסור גמור ומוחלט לכל אדם באשר הוא, ולא רק לעם ישראל.
לדברי המדרש עבירת החמס שבגללה נגזר המבול הייתה שפיכות דמים: "רבי לוי אומר: 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס' – זה שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד, יט): 'מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ דָם-נָקִי בְּאַרְצָם'. לפי פרשנות זו של המילה "חָמָס" מובן העונש החמור של המבול ששטף את העולם ומחה את כל היקום, ומובן העונש החמור והמתקן שצריך לספוג ארגון החמאס, שלא במקרה שמו כשם העבירה החמורה שהביאה את המבול. הנביא יואל ממשיך שם ומסיים: "וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר. וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (ב"ר לא, ו).
אבות ד' ה' – מורשת / נעמי
"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם"
משנתנו עוסקת ביחסו של אדם לתורה. מרבי ישמעאל אנו למדים על שימושה הראוי: ללמוד ממנה, ללמד ולתקן עולם בעשיה. ומרבי צדוק והלל אנו לומדים שימוש לרעה מהו: ראייתה כאמצעי להשגת טובות הנאה אישיות.
נדמה לי, כי אמירות אלה נכונות בנוגע לכל משאב המצוי ברשותנו, שלו פוטנציאל לסייע לעולם. מי שמצוי בידו כשרון או ידע ואפילו חזון והוא אוחז ומשתעשע בו, אך נמנע מלתרגמו לתוצר/פעולה לזיכויי הרבים, הריהו נוטל חייו מן העולם: פוגם בבריאה, באי מימוש פוטנציאל השגשוג שלה, באמצעותו.
הרהור נוסף מתקשר לדידי, לשימוש בקשרי משפחה ובמערכות יחסים. לעיתים אנו נוטים להתהדר ב"תורת אמך" – בהשתייכות ובייחוס המשפחתי שלנו (נכד/בן של….). אך עושים זאת, לא לשם כבוד המקור ממנו באנו, אלא לשם השגת יתרון ומיצוב מעמדי אישי בהווה. בעשותנו כך, עוקרים אנו את שורשנו ממקומם והופכים את הבסיס לצמרת בה אנו נתלים! לא יתרון מקנה לנו מורשתנו, כי אם אחריות, להכיר את רזיה ולבחור אם לאמץ את ערכי התשתית שלה ולעמול להמשיך ולבטאם בעולם!!!
דברי רבי ישמעאל, מזכירים לי אות ומסר חשמלי שיוצא אל העולם מטבורו ונשלח אל היקום הדינאמי, בתוכו אנו מתקיימים. בהגיע המסר אל כל אחד ואחת מאתנו, עלינו להחליט אם להיפתח אליו ולאן וכיצד להוליכו.
מחזור יום כפור מצוי בידי מבית הורי. הוצאת "סיני" תל אביב. כותרתו: מחזור לעם ישראל. ובהמשך עמוד הפתיחה נדפס: "כל תפילה בשלימות כסדרה ובמקומה כפי הנהוג בבתי הכנסת שבארצנו הקדושה". וחותמת הורי בו (אבי חיבב חותמות ושם אותן על ספרי המשפחה): אליעזר ורבקה יפה רחוב עזה 37 ירושלים. כמה געגוע נושא מחזור זה בחובו, וזכות וחובה ואחריות, לנהוג בו כבוד ויקר, לצרף דמעותיי ותפילותיי למורשתם ולהמיות פיהם וליבם של אלה שהביאוני עד הלום, בעומדם לפני מי שאמר והיה העולם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
אחד היישובים שספגו מהזוועות הללו בשבוע שעבר הוא קיבוץ נחל עוז. ולא היתה זו הפעם הראשונה. אחד ממייסדי הקיבוץ אשר נשא בתפקיד רכז הביטחון, רועי רוטברג הי"ד, נרצח בידי מחבלים בשנת 1956 בעת שסייר עם סוסתו בשדות הקיבוץ
מלאה הארץ חמס – יעקב ספוקויני
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" [בראשית ו' יא]. רש"י: "לא נחתם דינם אלא על הגזל". מסביר בעל שפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י והלא נאמר קודם לכן 'ותשחת הארץ' וברור כי הכוונה לחטאי עריות וזנות. אלא, שגדול החטא שבין אדם לחברו מהחטא של בין אדם למקום. המלבי"ם הולך צעד אחד קדימה ומסביר את שורש העניין. נאמר בסוף פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" [ו' ה'] – "כי החוטא מצד התאווה יש תקווה שיחדל מלחטוא כשלא יתאווה או לעת זקנתו. רשעים כאלה מלאים חרטה. לא כן החוטא בעצת השכל, שזה יוסף תמיד ברשע". ולכן נאמר כך, מסביר המלבי"ם, כי מדובר בחטא מתוך מחשבה ולא בחטא מתוך תאווה. זה מתחבר, לדעתו, לפסוקים שלפני כן אודות "בני האלוהים" הנפילים, שלקחו לעצמם בכוח כל אישה או נערה שחפצו בה. זהו גזל אדם ולא רק גזל רכוש. לאנשים כאלה לא מצא ה' תקנה אלא במבול ובמחייה מעל פני האדמה.
תופעות מזוויעות כאלה חוותה האנושות מדי פעם. אנו חווינו זאת גם בשבוע שעבר. אנשי חמאס חסרי מעצורים, שביצעו טבח, רצח ופעולות זוועה אחרות. אחד היישובים שספגו מהזוועות הללו בשבוע שעבר הוא קיבוץ נחל עוז. ולא היתה זו הפעם הראשונה. אחד ממייסדי הקיבוץ אשר נשא בתפקיד רכז הביטחון, רועי רוטברג הי"ד, נרצח בידי מחבלים בשנת 1956 בעת שסייר עם סוסתו בשדות הקיבוץ. הזעזוע על רצח החלוץ בן ה-21 היה גדול. הרמטכ"ל משה דיין נשא הספד שייזכר לדורות:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו. "אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו. רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו".
היו אלה שנים של מאבק בין נוחלי הארץ היהודים לבין 'מסתננים' ערבים. מיד לאחר מלחמת העצמאות החלו חדירות של מחבלים במסווה של פליטים דלי אמצעים, שכביכול נושלו משדותיהם בידי כוחותינו. הם טענו כי בסך הכול באו לקטוף בשדות כיוון שאין להם מה לאכול. עד מהרה התברר שבדרך לקטיף הגזל הם רוצחים יהודים שנקלעו בדרכם. מדינת ישראל הודיעה מיד בהתחלה כי למדינות ערב שבשטחיהן נמצאים 'פליטים' אלה יש "אחריות שילוחית" ולכן עליהן לשאת בתוצאות. כך נולדו "פעולות התגמול".
הפעולה הגדולה ביותר באזור זה נקראה "חץ שחור" בפברואר 1955. בפעולה השתתפו כמה לוחמים שהתפרסמו מאוחר יותר בנועזותם כמו אריק שרון, [המפקד] דוידי, מוטה גור, קצ'ה [שמעון כהנר] וסעדיה אלקיים שידוע יותר בכינויו "סופאפו", ואשר נפל בפעולה זו. הפעולה המוצלחת גבתה מהמצרים מחיר כבד. בסיס שלם חוסל והשקט היחסי חזר לכמה חודשים עד לנפילתו של רוטברג. מעגל דמים זה נמשך עד עצם ימים אלה.
Yaakovspok1@gmail.com
אפילו אם סדרי החיים כיום מלאים מומים וחסרונות רבים, אל לנו להיות מהירים במעשה התיקונים, מפני שדרך התיקון המהיר מאבדת יחד עם הרע גם את הטוב
לקח המבול – הרב יעקב פילבר
אנו חיים במציאות שיש בה גם טוב וגם רע. התכלית היא שהרע יתבטל והעולם יהיה עולם שכולו טוב. שתי דרכים לביטול הרע מן העולם. האחת – להרוס ולבטל את הרע הקיים במציאות ועל חורבות הרע הישן לשוב ולבנות עולם שכולו טוב וחיובי. הדרך השנייה היא לשמור על הקיים, ובמתינות לנסות להפוך את הרע שבו לטוב.
בעשרת הדורות שמאדם הראשון עד נח אנו מבחינים בהנהגת ההשגחה העליונה את שתי ההנהגות הללו: אדם הראשון למרות שהוזהר מראש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת גורש מגן עדן אך לא נשללו ממנו עצם החיים, וכך גם קין לאחר שהרג את הבל גם עליו לא נגזרה מיתה אלא נענש בגלות של "נע ונד תהיה בארץ". כך, שלמרות החטא והכישלון נתנה להם ההשגחה העליונה הזדמנות נוספת לטפל ברע ולהפכו לטוב.
הנהגה אחרת אנו רואים עם דור המבול, עליו נאמר: "וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". לגביהם מביעה ההשגחה העליונה חרטה, ככתוב: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה . . . כי נחמתי כי עשיתם", ואכן המבול מחה את העולם החוטא בתקוה שנח יבנה על חורבותיו עולם חדש.
רואים אנו בראשית ימיה של האנושות שתי הנהגות: מצד אחד ההשגחה העליונה נוהגת במידת הרחמים, אינה מכלה את הרע אלא נותנת לו הזדמנות להטיב את דרכו, ויחד עם זאת רואים שעם דור המבול היא נוהגת במידת הדין, ומוחה אותו מעל פני האדמה – איך נבין את ההנהגה הכפולה של ההשגחה?
את דרכה של ההשגחה העליונה נוכל להבין בהתבוננות בהיסטוריה האנושית. את התקופה מבריאת האדם ועד מתן תורה יש לראות כתקופה של חיפוש דרך, בה הדמויות המרכזיות כפרטים והחברה האנושית ככלל מנסים לעצב כללי התנהגות שאינם עומדים במבחן ומסתיימים בכישלון. אבל, הכישלונות הללו משמשים לקח לדורות בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" [גיטין מג א]. העמידה הזו אינה נלמדת רק מכישלונו של האדם אלא גם מתגובת ההשגחה העליונה. גם ממנה אנו לומדים לקח לדורות. כבר בראשית הבריאה "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". הלימוד הוא שאדון כל המעשים הוא אב הרחמים, החס מלאבד כל יציר, אפילו הפחות שביצורים, או לְכַלֵה כל כח המצוי במציאות. מכך על האדם להסיק שכאשר הוא בא לשנות מצב רע, אל לו להרוס או להחריב את הרע הקיים, אלא לנסות לתקן את מגרעות הרע בסבלנות, לתקנם באורך זמן וברחמים רבים, באופן שגם הכוחות שהם עתה רעים, לא יאבדו מן המציאות, אלא להשאיר אותם ולאחר טיפול נכון להפוך את הרע שבהם לטוב.
זוהי הדרך הקבועה והרצויה לכתחילה, ורק במקום שאין דרך אחרת, כאשר הרע הוא כל כך נשחת עד שאין לו תקנה, רק אז משתמשים במידה של "השחת, שרוף וכלה" [סנהדרין נה א], כמו שהיה בדור המבול שההשגחה העליונה השחיתה כל בשר אשר בו רוח חיים. ההשחתה הזו הייתה אירוע חד-פעמי בהיסטוריה האנושית, שלאחריה מבטיח בורא עולם ששוב לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.
לקח נוסף אנו לומדים מהמבול, שגם אם העונש היה בלית ברירה עדיין לא היה בו כדי להביא לתיקונו של העולם, שהרי הניסיון לאחר המבול לבנות עולם חדש על חורבנו של העולם הישן לא צלח, ונח שהיה תקוות האנושות המחודשת לא עמד במבחן, לא זו בלבד שלא התעלה על חולשות האדם ושימש דוגמא של האדם החדש, אלא התגולל ערום באוהלו שיכור משתיית היין. גם מהתקדים של נח והמבול אנו לומדים שתיקון העולם ועקירת הרע שבו לא יבואו על ידי פעולות של הריסת המציאות הקיימת הרעה וחורבנה, אלא דווקא על ידי פעולות חיוביות בסובלנות ומתינות שיהפכו לבסוף את הרע לטוב.
יש בכך גם לקח לדורנו, שאל לנו להרוס את המציאות הקיימת, ואפילו אם סדרי החיים שלה מלאים מומים וחסרונות רבים, גם אז אל לנו להיות מהירים במעשה התיקונים, מפני שדרך התיקון המהיר הפוגעת בדרכים הישנות, היא מאבדת יחד עם הרע גם את הטוב. וגם אם לפעמים יש מקום לדרך הזו של שבירת הקיים, זאת רק במקרים שאין כל אפשרות אחרת לתקן בדרך חיובית, כמו שבירת הלוחות על ידי משה, שעליה נאמר לו: "יישר כחך ששברת", אבל חלילה להפוך את דרך השבירה לדרך כבושה ותמידית.
אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל
גם שירותי הדת מגוייסים – הרב ד"ר עידו פכטר
בימים אלה עם ישראל מגוייס כולו למערכה. גם מי שאינו משרת בפועל ביחידות המילואים ואוחז נשק בידו מרגיש מגוייס. אנחנו רואים זאת מסביב. החברה האזרחית כולה נרתמת לעזור בכל צורה שהיא: בתרומות ציוד ואוכל לחיילים, באירוח המפונים מיישובי העוטף וגבול לבנון, בטיפול שהיא מציעה לאזרחים ולחיילים במצוקה, ועוד. לאחר חודשים קשים של שסע פנימי, ניכר שהרוח הישראלית קמה לתחייה. האחדות והאהבה חזרו להיות הערכים המנחים שלנו.
חשוב להכיר שיש עולם נוסף שמגוייס כאן למערכה, ושפחות שמים אליו לב. זהו עולם שירותי הדת. בימים שבשגרה אנו רגילים לסדר מאד מסויים של שירותי הדת במדינת ישראל. לפעמים הם מתנהלים כסדרם, לעתים הם מתנהלים בצורה בעייתית. אבל כעת, כשאנו מצויים בשעת משבר מובהקת, שעת הדחק, עולם שירותי הדת מוכיח שגם הוא יודע להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת.
אתן שלוש דוגמאות לעניין:
כשרות – בעולם שנוהג כמנהגו, כשרות היא עניין מורכב. כדי שמסעדה תהפוך לכשרה היא צריכה לעבור תהליך לא פשוט של הכשרה ושל השגחה. הדבר לוקח זמן. אבל כעת, בזמן המלחמה, קרה משהו אחר. עלה רצון מצד מסעדות יוקרה שונות, שאינן כשרות, לספק אוכל לחיילים בחזית, והדבר כמובן בעייתי, שכן צה"ל צורך רק אוכל כשר. מי שהתגייס למשימה הוא ארגון רבני צהר שהכשיר שתי מסעדות יוקרה תוך זמן קצר כדי לאפשר להן לספק אוכל לחיילים. הדבר התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא של המסעדות עם התגייסות מלאה של ארגון צהר.
מכיוון אחר, עלתה שאלה בקרב חיילים האם הם יכולים לאכול אוכל במהלך שירותם שמביאים להם כתרומות. האם מספיקה ההצהרה של מביאי האוכל שהאוכל כשר או שחייבים תעודת כשרות. בימים שבשגרה, התשובה המקובלת היתה שאי אפשר לסמוך על מביאי האוכל ויש לדרוש תעודת כשרות. אך, כעת, בעת המלחמה, פוסקי הלכה קבעו שאפשר להסתמך על הצהרת מביא האוכל, מצד הדין הבסיסי "עד אחד נאמן באיסורין".
נישואין – בימים כתיקונם, בני זוג שרוצים להינשא נרשמים לנישואין כמה חודשים לפני החתונה, במהלכם הם מנפיקים את האישורים הנדרשים ומכינים עצמם לאירוע הגדול. אבל זמן המלחמה שינה את כל התכניות. יש חתנים שגויסו ונמנע מהם להגיע בתאריך המיועד לאירוע. אולמות האירועים נסגרו וחתונות בכלל בוטלו. הדבר גרם לכך שחתונות הוזזו מבחינת המיקום שלהם וגם בתאריך. יש חתונות שהוקדמו ויש חתונות שנעשו בתוך בסיסי צה"ל. הדבר דורש התגייסות של רשמי הנישואין במועצות הדתיות ובארגון 'צהר' להיות גמישים לאילוצים של משפחות ושל בני זוג, וגם לספק מענה הלכתי לכך.
גם רבנים מחתנים נדרשים להפעיל כאן גמישות. ובדידי הווה עובדה: קבעתי לחתן זוג יקר באולם הסמוך לביתי, אבל החתן גויס ואילוצים שונים הביאו את בני הזוג להקדים את החתונה ולעשות את החופה ביישוב שמאד מרוחק ממני. כמובן שנעניתי בחיוב לבקשת הזוג. הרגשתי שאם אינני מגויס לצבא, אני מגוייס לתפקיד הרבני, ונסעתי רחוק מאד כדי לקיים את החופה. כמוני ישנם עשרות אם לא מאות רבנים שמאפשרים לזוגות להינשא.
טהרת המשפחה – המציאות של בעלים מגוייסים למילואים והמצב הביטחוני הרעוע, מקשים על נשים רבות לטבול במקווה. ישנן שפוחדות לצאת בשעות החושך מן הבית כדי לטבול. אחרות, שבעליהן לא בבית, אינן יכולות להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה. במקרים אחרים הבעלים חוזרים מן המילואים לביתם בזמנים שונים ויש רצון לקיים חיים בטהרה בעת הזו.
בעקבות כך יצאה פנייה מצד ארגון 'קולך' למשרד לשירותי דת בבקשה להרחיב את שעות הפעלת המקוואות ולאפשר לנשים שמעוניינות בכך גם בשעות מסוימות ביום. הבקשה הסתמכה על ההלכה הקובעת שבשעת הדחק נשים יכולות לטבול ביום השמיני לטהרתן. הרבנות הראשית נענתה לצורך הזו והוציאה מסמך שמורה לבלניות בכל רחבי הארץ להרחיב את שעות פעילות המקוואות ולאפשר לנשים שקיבלו אישור לכך לטבול גם בשעות היום. גם כאן אנו רואים התגייסות של מפעילות המקוואות והרבנים המקומיים להישמע לצרכי הנשים השומרות את טהרתן.
על שלוש דוגמאות אלו אפשר להוסיף את עבודתם המסורה של כל רבני הקהילות, אשר נדרשים לעבור מלוויות לבתי 'שבעה', מדברי חיזוק קהילתיים לתפילת רבים. עבודתם היא עבודת קודש, והם כוח חשוב בליווי רוחני עבור משפחות ואנשים במצוקה והרמת רוח העם.
עת מלחמה זו היא גם שעתו היפה של עולם שירותי הדת. ניכרת ההבנה מצד כל הגורמים שאנו בשעת משבר ויש להתאים את השירותים לצרכים הייחודיים של האזרחים. חשוב שנכיר בהתגייסות הזו ונוקיר אותה. אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל. בעזרת ה' רוח גדולה זו תמשיך ללוות אותנו גם בהמשך, בימי השלום והשקט שיבואו עלינו במהרה.
כולנו רקמה אנושית אחת – הרב אבי רזניקוב
פרשתנו עוסקת במבול, שהוא האסון הגדול ביותר שפקד את האנושות. בסוף פרשת "בראשית" נאמר שהמבול הוא תגובה אלוקית על הרוע האנושי "רַבָּה רָעַת הָאדָם בָָּארֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית, ו' ה'). אלוקים מתעצב על בריאת האדם ומחליט למחות את החיים מעל פני האדמה. א-לוקים מודיע לנח "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ו', י"א-י"ג). השחתה פירושה – טשטוש גבולות. 'השחית כל בשר' פירושו – גבולות החיים מיטשטשים. בדור המבול משחית כל בשר, וחכמים במדרש מזהים זאת כטשטוש גמור של הגבולות. מהו המענה? גדר חדשה מוצבת בין אדם לבין 'נפש חיה'. פער מוחשי בין ערך חייו של מי שנברא בצלם א-לקים, לבין נפש כל חי. כביטוי לכך ממשיך הכתוב ואומר "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ה'-ו'). כאן מחדשת התורה את איסור הרציחה, וכמו מעמידה גבול ברור בין חיי נפש חיה שהותרו, לבין חיי אדם שמעתה ייוקרו והם משמשים כערך מקודש. מול הרוע האנושי ניצב נח "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'" (שם, ו' ח'). נח איש צדיק ותמים שחי בעולם של השחתה וחמס, "וַתִּשּחֵת הָארֶץ לִפְנֵי הָא-לקים וַתִּמָּלֵא הָארֶץ חָמָס" (שם, ו' י"א). כל כך מנוגדת דמותו של נח לדמות הקיבוצית של האנושות.
בשל הרוע, ההשחתה והחמס, הא-ל מחליט לנקוט במידת הדין, לפרק את מערכות החיים, ולהשמיד את האנושות במבול. הניסיונות הראשוניים של האנושות כשלו, כעבור עשרה דורות האנושות מתדרדרת ומדרדרת את העולם, לא נותרה ברירה ביד א-לוקים, "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקים לְנֹחַ קֵץ כּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ו', י"ב-י"ג). המשימה כעת היא שיקום וחידוש האנושות, נח נבחר כדי להתחיל מחדש עולם טוב יותר.
הכניסה אל התיבה, ההצלה הפיזית שמקנה התיבה, לא מספקת תשובה לשאלה 'מה יהיה אחר-כך'? או במילים אחרות, איך מונעים את המבול הבא? את חידוש ההשחתה על ידי בני אדם? למעלה משנה שהו נח ובני ביתו בתיבה שלהם, מי"ז מרחשוון עד כ"ז מרחשוון בשנה שלאחר מכן. בהתחשב בתנאי החיים בתיבת נח, כמה זמן ניתן לשהות במקום סגור ולא להשתגע?! במהלך השהייה הממושכת בתיבה נדרש נח לסגל דפוס התנהגות שונה לחלוטין. כשנמצאים זמן כל כך ממושך במקום סגור בצפיפות רבה חייבים לחשוב כל אחד על טובת האחר. נח ובני ביתו לא יכלו לדאוג רק לעצמם ולומר "אחריי המבול". גם זהו לקח חשוב לאחר שנת נדודים על פני מים רבים.
החובה המוסרית המוטלת על האדם לאחר המבול גדולה ביותר, משמעות ההבטחה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר, היא שאת מחיר העוולות האנושיות האדם ישלם בגופו "…ויאמר ד' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…" (שם ח' כ"א), "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם ט' ד').א-לוקים לא יורד יותר להתנקם ברשע. אנחנו צריכים להתמודד עם אסונותינו. עלינו מוטלת החובה למנוע את האסון המשפחתי, את האסון הלאומי הבא. האיסור מופיע כעונש וכתגובה חריפה למחיר שישלם האדם שישפוך דם, א-לוקים יתבע, ידרוש, את נפש האדם, דמו יישפך. עם כל זה ישנם מצבים בהם ישנו היתר ואף מצווה על שפיכות דמים, שעת מלחמה הוא אחד מאותם מצבים, ולא רק מדין "הבא להרגך השכם להרגו". בעת מלחמה הכללים משתנים. ההלכה קובעת שכהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, "כל כהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, שנאמר, ידיכם דמים מלאו "(ברכות ל"ב ע"ב). כלומר אין זה ראוי לברך בשם ד' בידיים ששפכו דם. עם זאת, שפיכות דמים נחשבת לעוון רק כאשר נעשתה כעבירה, במזיד או בשוגג. בעת מלחמה חלה על האדם מצוות מלחמה, ועליו לעשות ככל שבאפשרותו כדי לנצח, גם אם לשם כך יש צורך להרוג אויבים, על כן כהן שנלחם והרג נפשות, אין ידיו נחשבות "מלאות דמים", אדרבה, זכותו רבה שהשתתף בהגנת עם ישראל וסיכן את חייו במצווה זו. הוא יכול לישא את כפיו וראוי לו להביא את ברכת ד' לעמו. (שו"ת "ציץ אליעזר", חי"ד, ס'). הרב עובדיה יוסף כותב, "חיילי צה"ל שמגנים על ישראל וחסלים את אויביהם, ראויים לשבח ותהילה, תחזקנה ידיהם, ושכם כפול מן השמיים, ויבורכו בכל הברכות שבתורה. וכל מה שמצאנו בכמה מספרי הפוסקים, שכתבו להחמיר שחייל כהן שהרג את הנפש במלחמה לא יישא כפיו, זהו דווקא במקרים מסוימים, כאשר היו מגייסים חיילים יהודים בעל כורחם לצבאות מדינותיהם, והיו נלחמים נגד בני אומה אחרת שאין להם ריב עמה. אבל במלחמת מגן נגד אויבי ישראל המחבלים הארורים שבזדון לבם רוצחים אנשים, נשים וטף באכזריות, וחיילי צה"ל שמים נפשם בכפם לקדם פני הרעה ולהציל נפשות מישראל, מגיע להם כבוד ויקר, וחיילים הכוהנים בוודאי שרשאים לישא כפיהם, ויבורכו מפי עליון…וישמור צאתם ובואם לחיים טובים ושלום (שארית יוסף ח"ג עמ' ר"ד, שו"ת יחווה דעת, ח"ב סי' י"ד).
אותה אהבה שהצליחה להביס את הפחד, היא שמתפרצת עכשיו בממדים עוצמתיים שאיתם נצליח להחזיר את הביטחון, אבל בעיקר את המשמעות לחיינו כאן בארץ ישראל
בין ייאוש לתקווה, בין חורבן לגאולה – הרב ד"ר שלום שרון
"ותשחת הארץ לפני האלקים, ותמלא הארץ חמס: וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: ויאמר ה' אל נח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יא-יג). "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ו-ט). האירוע הראשון מדבר על השחתה, מצב קטסטרופלי. איש הישר בעיניו יעשה; גזל, רצח ואלימות. מנגד, האירוע השני הוא אירוע של גאולה, של דעת הא-לוהים. לא יריעו ולא ישחיתו. האירוע הראשון עוסק בעבר ואילו האירוע השני בעתיד. בשניהם חוזרים כמעט אותם המילים והביטויים. מה אנו יכולים ללמוד על הפתולוגיה של הרוע וההשחתה? מה הן הדרכים לרפא אותה?
בית ישראל (יהודי אתיופיה) שימרו באופן עקרוני קיום יהודי מקראי, ואילו המסורת הרבנית מיוסדת על מהפכה פרדיגמטית שעניינה הליכה תיאולוגית והלכתית אל מעבר ליהדות המקראית. אנסה לשרטט מספר קווים לדמות התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.
ראשית, יסוד הפליאה הוא אחד החשובים ביותר בתרבות דתית זאת. הפליאה היא משהו טבעי תמידי. תחושת חווית הפליאה היא חזקה מאוד. לרוב היא בלתי מילולית. היא תוצר של תודעת כניעה, צניעות משהו שהוא מעבר לידיעה. היהדות המקראית מחנכת להעצמת האחרות האישית. לשיח של אחריות וחווית הפליאה היום יומית לצד תקווה לעתיד טוב ואמון הדדי. כל אלה ביחד יוצרים את תודעת הגאולה. מעצבים תודעה של שותפות גורל והתמקדות בעתיד, בשמים הכחולים של המחר "כי מלאה הארץ דעה את ה'." תודעה שהצליחה להביס את הייאוש. דווקא במצבים הבלתי אנושיים הצלחנו לגלות כוחות על טבעיים. לעומת זאת, תודעה של חמס היא התמקדות בעבר. שקיעה בבוץ של אתמול המעצבת תודעה של "אכלו לי, שתו לי". גישה זאת מובילה למציאות של "ותמלא הארץ חמס". זה ההבדל בין תודעה של גאולה לתודעה של חורבן.
רבים מאיתנו שיצאו למסע המפרך צעדו בחירוף נפש לארץ ישראל. האהבה ניצחה את הפחד. אלפים מצאו את מותם במיתות משונות. תודעת הגאולה לא הביאה את יהודי אתיופיה לייאוש. אחד מהם הוא כהין קס ברהן יהייס שליט"א. הוא ומשפחתו יצאו למסע המפרך לירושלים. במחנות ההמתנה בסודן, אליה הגיעו, נספו שלוש מילדיו ואשתו שהייתה בהריון מתקדם. מה עושים במצב זה? היהדות המקראית מחנכת אותנו לאסוף את השברים ולעלות לארץ ישראל ירושלים. זהו מסע נצחי. קייס ברהן תלמיד חכם, אחד מצדיקי הדור של יהדות אתיופיה, מתגורר היום בקריית גת. מלא תקווה ואחריות אישית.
באחת ההזדמנויות שמעתי את שמעון פרס אומר בבית הנשיא "שתי המילים הכי חשובות בתורה הן 'ויהי אור'. בתוך החושך והאפלה תמיד ידענו לראות את האור, את התקווה".
מה שאני רואה עכשיו זה יותר מזה. דווקא בתוך מציאות חשוכה מלאות זוועות, בתוך התוהו ובהו וחושך על פני תהום, לפתע רואים את רוח הא-לוהים מרחפת על פני המים. את רוח האדם הטוב, את מסירות הנפש, את תעצומות הנפש, את הלב הגדול את המלאכים הממשיכים להפיץ את האור מבראשית להחזיר את התקווה. כרגע אנו במלחמה בין "ותמלא הארץ חמס" לבין"כי מלאה הארץ דעה את ה'." המלחמה הזאת תתפשט בכל העולם.
הרב יהודה עמיטל, ששרד את השואה, נהג לומר "'את יד ה' ראיתי בשואה, אך את משמעותה לא הבנתי". אינני גדול כמו הרב עמיטל שאהיה מסוגל לראות את יד ה' במה שמתרחש עתה ובוודאי שאינני מבין את משמעות הדברים. דבר אחד אני מבין; גם אם מדינת ישראל לא מספקת ביטחון מלא, בטוח שהיא מספקת משמעות. במובן הזה מדינת ישראל היא תופעה, היא תאונה של ההיסטוריה. קשה יהיה למצוא מישהו בתוכנו שלא שילם מחיר כבד למען המדינה הזאת. אבל משהו בתוכנו הוא כוח בלתי מובן, אותו כוח שאמר לנו לעזוב את הכל באתיופיה ולהתחיל לצעוד לירושלים. אותה אהבה שהצליחה להביס את הפחד, היא שמתפרצת עכשיו בממדים עוצמתיים שאיתם נצליח להחזיר את הביטחון, אבל בעיקר את המשמעות לחיינו כאן בארץ ישראל.
כולי תקווה שעל החמס (חמאס) ששקוע בבוץ של אתמול יבואו מבול של מים, וכל הרוע, הרשע והאכזריות יירדו למימי התהום וכך יימחק עולם אכזרי ויגבר עולם של רחמים, ימחק עולם של השחתה ויגבר עולם של בנייה ימחק עולם של ייאוש ויגבר עולם של תקווה.
שפה אחת ודברים אחדים – דוגמטיות מסוכנת – הרב אליעזר שנוולד
מאז מאורעות שמחת תורה תשפ"ד עולות תהיות רבות. את רובן יש לדחות למחרת סיום המלחמה. אולם יש מהן שצריך לעסוק בהן כבר כעת, משום שהן עלולות להשפיע על הפקת הלקחים, על קבלת ההחלטות ועל ההתנהלות בימים הקרובים. מספר אנשי בטחון הודו שה'קונספציה קרסה'. המחשבה שניתן לנהוג מול בהגיון של "גזרים" ו"מקלות". אולם, יש כשל במסקנה זו. לא 'הקונספציה' קרסה. 'הדוגמה' קרסה!
דּוֹגְמָה היא תפיסת עולם, אמונה, או עיקרון שלא ניתן לערער עליה, גם אם עוצבה בלא הגיון. לרוב כוחה בכך שהיא מתקבלת בחברה ע"י ההגמוניה, כאמת שאין לערער עליה.
אם נבחן לעומק, נראה כיצד גובשה הדוגמה ביחס לחמאס, ומסע ההשתקה של הקולות שערערו עליה.
חזקה על 'דוגמה' שתקרוס. כאשר ממשטרים דעות ותפיסות, מונעים שיח פתוח והבעת דעה נגדית, קרוב לוודאי שזה יוביל לאימוץ תפיסות עולם אבסורדיות או לתפיסות שיקרסו בשעת מבחן. המציאות מורכבת, כדי לאבחן אותה בצורה מדויקת, על כל צדדיה. שיח של ריבוי דעות הוא מפרה ומאזן, ובעיקר מוביל לתפיסות ולמסקנות הרבה יותר קרובות למציאות.
בתחילת ספר בראשית מוזכרים כשלים ואירועים מכוננים בתולדות האנושות והעולם. אדם הראשון, המבול, דור הפלגה, האבות, סדום ועוד. כל אחד מהם הטביע את חותמו, ועיצב את התפתחות המתכונת של עולמנו. חטא אדם הראשון – בהתמודדות של האדם עם יצרו ויחסו עם יוצרו, המבול – במוסריות כיסוד החברה, וגם דור הפלגה – בהתפתחות התפיסות שמובילות את העולם, וההשפעה של הדינמיקה החברתית על היווצרות התפיסות הללו. הכיצד?
על חטא דור הפלגה נאמר:
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא א).
המפרשים עסקו בשאלה מה ההבדל בין 'שפה' ל'דברים'? מה היה חטאם של בני דור הפלגה? מדוע הוא הצריך התערבות אלקית, ומדוע תגובת הקב"ה היתה בלילת שפתם ופיזורם. (ראו אברבנאל שם).
הרד"ק מפרש ש"שפה אחת" היא שפת הדיבור שיוצר את השיח ואת ההסכמות בין האנשים, "דברים אחדים" זו אחידות הדעות של בני דור המבול שהוכתבה בכפייה ע"י העם מבלי להיוועץ בחכמיו: "'ודברים אחדים', הסכמה אחת היה להם …".
מצדדי ה'דוגמה' של דור המבול, ה'דעה האחת והאחידה', ביקשו להם שפה אחת וריכוז של כל האנושות במקום אחד, כדי שיוכלו למשטר את החברה בדעה אחידה. אולם הרעיון הזה הוא מנותק מהמציאות. האנושות לא תוכל להתכנס במקום אחד: "ולא היתה דעת כל חכמי הדור ההוא, שהא-ל ברא הארץ אלא לישבה כולה או רובה, וידעו גם כן כי ברבות בני אדם לא יכילם מקום אחד כבקעת בבל או גדולה ממנה, אם כן ההסכמה ההיא היתה בטלה בעיני חכמי הדור ההוא, אלא שעל כרחם נטו אחר הרוב שלא היו חכמים, לבנות העיר והמגדל. ולפי שהיו כולם מדברים שפה אחת, היו יותר קרובים להיות בהסכמה אחת". (שם)
החכמים הבינו שמדובר ב'דוגמה' מופרכת ומסוכנת. אולם היו מי שדאגו להשתיק את המתנגדים לה, ולדכא את המחשבה החופשית. זהו עקרון מפתח בחברה האנושית לכן 'נדרש' הקב"ה 'להתערב' ולבלול את שפתם האחידה ו'להכתיב' את פיזור האנושות ופיזור הדעות כמרכיב יסודי בעולם המתפתח.
החברה האנושית עלולה לשלם מחיר גבוה מאד על אחידות המחשבות ועל הדוגמטיות. לעיתים ההשתקה נעשית תוך ביזוי והעלבת בעלי הדעה הזו, כ'שוטים' ונבערים מדעת. ולפעמים גם נוקטים נגדם בפעולות דיכוי אלימות לסתימת פיות.
לקחי 'קריסת הדוגמה' צריכים להילמד כעת, כאשר מבקשים לתקן ולתת מענה למצב הבעייתי שנוצר. חובה לאפשר סביבו דיון פתוח ומפרה. נטול אג'נדות פוליטיות מגמתיות. זוהי ערובה להגיע למסקנות אמיתיות וקרובות למציאות.
