עלון שבתון פרשת צו ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

דיבורים מתוקים על אחדות ושיתוף הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר

איך לדבר – הרב יובל שרלו

אין שום היתר שבעולם להוציא דבר מהקשרו, לסלף עמדות של אדם ולהציגן בצורה מעוותת, ובדרך זו להציג את מה שהוא אמר כקריקטורה. אלו העבירות החמורות ביותר הקיימות: שקר, הלבנת פנים, מכנה שם לחברו ומוציא שם רע.

דברי הרמב"ם רק מעצימים את היסוד הזה: "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם!". אין זה משנה אם מדובר באדם שמביע את העמדות הרחוקות ביותר ממה שאנו סוברים שהוא נכון. חובה לחלוק עליו, ואפילו בחריפות, אבל לא לסלף את עמדתו. כללים אלה לא נועדו למניעת מחלוקת, לביטול ביקורת או לשלילת מלחמת אמונות ודעות. הם נועדו כדי להיות מוסרי, ישר והגון, גם בעת מאבק אידיאולוגי.

עקרונות אלה נובעים משלושה מקורות יסודיים: ראשון בהם הוא האנושיות הפשוטה, והמצפון המוסרי שברא בנו הקב"ה. ממש לא ניתן להבין כיצד משחית האדם את נפשו ואת עולמו הפנימי, כאשר הוא נוקט בדרך הרעה ביותר האפשרית בתחום בין אדם לחברו. הוא משקר, הוא מעליב, הוא פוגע, הוא מכפיש, הוא מחולל את הרוע הגדול בהאשמות שווא, בהלבנת פנים וברמאות. השתלטות עולם הפייק ניוז, כמו גם סילופים ושקרים של ממש, הם מהפגיעות האנושיות המכוערות כאשר אנו עוסקים בתחומי הרוח.

שני בהם הוא מצוות התורה. מדובר בעבירות שחכמינו ביטאו את חומרתם פעם אחר פעם; מדובר בעבירות שעליהן דיברו נביאי ישראל פעם אחר פעם, הרבה לפני שהם דיברו על דברים אחרים שנחשבים כבוחנים את מעמדו של האדם כירא א-לוהים וסר מרע. אחד הכישלונות הגדולים ביותר העלולים להתרחש בעולם שרואה את עצמו כממלא את רצון ה׳, הוא התעלמות מכך. נביאי ישראל לימדו אותנו כי הסולם הדתי שלנו מעוות, כאשר אנו מזניחים את הדיוק, ההחמרה והקפדנות בנושאים אלה, ובונים קומות גבוהות של קדושה וטהרה.

המקור השלישי עוסק במבט הרחב יותר של מציאות זו. למחלוקת יש תפקיד ציבורי עצום. חכמינו זיכרונם לברכה דיברו הרבה בשבחה, וראו בה את הדרך לגלות את הצדדים המרובים של כל נושא שעומד על הפרק. אולם, משעה שמשתמשים בכלים שאינם הגונים – לא מדובר במחלוקת אלא במלחמה, לא מדובר בליבון כי אם בקונפליקט, לא מדובר בדבר שיש בו ערך מצד עצמו אלא בערעור מהותו החיובית של ויכוח ציבורי.

אין טעם בדיבורים על אחדות ושיתוף, כאשר לא מתקיימים היסודות הפשוטים ביותר של אורחות קיום זה. דיבורים מתוקים הם חשובים רק כאשר קודמת להם התייחסות מכובדת וערכית כלפי האחר. התייחסות זו מתחילה בהקשבה אמיתית למה שהוא אומר או עושה, בהצגת הדברים ביושר, בהימנעות מעיוות מגחיך ומעלבונות סאטיריים ללא גבול. כאשר אלו נעשים כראוי – נפתחת הדרך לביקורת ראויה, אפילו אם קשה ביותר, להצגת אלטרנטיבה, לטיעונים עוצמתיים נגדם ואם יש צורך – גם בהכרעה על ידי הצבעה נגדם.

שיקום השיח הציבורי חייב להתחיל משורש זה. בין אם מדובר באשת ראש הממשלה ובין אם מדובר בראש עיריית תל אביב, בין אם מדובר ברב במעמד זה או אחר ובין אם מדובר באיש תקשורת – כלפי כולם אנו נדרשים לנהוג בדרך האנושית, המוסרית וההלכתית הראויה. עמדותיו ומעשיו של אדם יקרים לו מאוד, ועיקר כאבו הוא בשעה שמעוותים אותם ומשייכים לו דברים לא ראויים. הדרך המכוערת ביותר לעשות זאת היא בהוצאת דבר מהקשרו, שכן משתמשים באמת בדבריו אבל מעניקים להם משמעות שונה לחלוטין.

לעולם לא אשכח את מה שעשו לרב חנן פורת עם "פורים שמח" שאמר, והכאב הגדול הזה הוא שצריך לכונן אצלנו רתיעה וסלידה מפני התנהגות זו, והארה גדולה להמשך.

נתגלתה חומרה חדשה – אביעד הכהן

לצד עיקרי הדין, הלכו ונצטברו ברבות השנים חומרות על גבי חומרות בהלכות הפסח. אחת הידועות שבהן היא איסור אכילת "קטניות" שבני אשכנז ורבים מבני קהילות צפון אפריקה מחמירים בה. אכן, גם לאחר הגזרה המקורית הלכו ונתגבבו עליה תילי תילים של חומרות, שרואות בכל דבר מאכל "חשש איסור קטניות" או למצער ספק ספיקא שלו.

ביטוי לכך מצוי בכתבי החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שבימים אלה מלאו 300 שנה להולדתו. בשו"ת 'טוב עין', מקדיש החיד"א סימן שלם להערות על החיבור 'שו"ת בשמים ראש' שיוחס לרא"ש, רבנו אשר, אחד מגדולי הראשונים בן המאה הי"ג. רבים ראו חיבור זה כ"זיוף" – ולו למחצה לשליש ולרביע – מעשה ידי רבי שאול ברלין, 'משכיל' בסתר שנמנה עם רבני גרמניה במאה הי"ח, ש"גילה" אותו והוציאו לאור עולם.

דווקא החיד"א שנמנה עם מייסדי ענף הביבליוגרפיה ותולדות הספר העברי, מתייחס לחיבור במלוא הרצינות. הוא תוהה פה ושם על דברים שנכללו בו ורומז לביקורת על מהימנותם ("ואשמע אחריי קול רעש כי יש בספר זה קצת דברים זרים" – שם הגדולים, מערכת ספרים קכז), אך לסוף מקבל את עדות אבי המהדיר, ר' צבי, רב העיר ברלין, כי החיבור אמין.

אגב הערותיו על החיבור, מתייחס החיד"א לדברי הרמ"א, שלפיהם יש לאסור קטניות בפסח גם כאשר נתערבו בתבשיל, ומוסיף: "הרב מהר"ר יעב"ץ בספר מור וקציעה העיד שאביו הגאון מהר"ר צבי ז"ל היה מצטער מאד על חומרא זו דאתיא מינה [שנולדים הימנה] חורבא ומכשול וכו' ואמר מר אי איישר חילי אבטליניה [=אילו היה בי כוח הייתי מבטלה]… והאידנא חזה הוית [=וכעת ראיתי] בספר בשמים ראש שכתב דקטניות בפסח שרו [=מותרות] וחלילה לאסור דברים המותרים, וכל שכן מפני העניים [=שהקטניות מהוות מרכיב יסודי בתפריט מזונם], והמחמירים עתידין ליתן את הדין. זהו תורף דבריו ובתשובה זו לא חתים שמה דמארא [לא חתום שם אדוניה, רמז לכך שהחיד"א הרגיש כי יש חשש שהיא מזויפת!]".

החיד"א חולק עליו, ומוסיף, כדרכו, דברים בשבח הדבקות במנהג אבות: "אמנם באשכנז ופולין שקיבלו עליהם זה כמה מאות שנים חומרא זו שהחמירו קצת גדולי ישראל, ודאי אין להקל עליהם והמקל הוא פורץ גדר. וגם הגאון מהר"ר צבי ז"ל אשר היה מצטער [=על חומרה זו]… לא הקל חס ושלום במה שקיבלו כל הגלילות ההם וגדולי ישראל, רבים ועצומים מאד, שהיו מחזיקים בחומרא זו רק אמר 'אי איישר חילי אבטליניה'".

מכאן עובר החיד"א לבטל את דברי המבקשים לאסור גם שתיית קפה(!) בפסח, מחשש קטניות, תוך שהוא עושה שימוש מושכל בידע הרב בהוויות העולם שצבר במהלך נדודיו ברחבי העולם: "ברם מה שהיה הגאון מהר"ר אברהם ברודא [=מרבני גרמניה במחצית השנייה של המאה הי"ז] מחמיר גם בקפה שהחשיבו קטניות, לדבר זה יסלח האדון, כי הוא פרי עץ ואילן אשר בהינדיא ובמירק"א [=בהודו ובאמריקה]. וזה שנים ראיתי האילן באמשטרדם בחצר גינת ביתן, וכן היה בפיז"א [=העיר פיסה שבאיטליה], ואין להחמיר בקפה" (אגב כך קיבלנו עדות היסטורית חשובה על גידול ראווה של קפה, כ'סמל מעמד', בהולנד ובאיטליה!).

כדרכו, מבקש החיד"א ללמד זכות על האוסר: "ונראה ודאי דלא נעלם מעיני הגאון [רבי אברהם ברודא] כי הוא פרי העץ. רק משום שאינו בנמצא, ודלת העם לא ידעו ולא יבינו שהוא פרי עץ, ויבואו להקל בקטניות ממש ולפרוץ גדר שגדרו הראשונים, לכן היה מחמיר אף בקפה. ומכל מקום, אם חרכו הקפה קודם פסח, יש להקל אפילו באשכנז".

מכאן עובר החיד"א לדבר על מנהג עיר הולדתו, ירושלים, בעניין אכילת אורז בפסח. גם כאן מתגלה רגישותו החברתית המופלאה לצערם של עניים שאין ידם משגת לאכול מאכלים אחרים: "אמנם באורז נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו מרבית התלמידי חכמים ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח שהעידו דהוה עובדא [=שהיה מעשה] שביררו האורז כמה פעמים ושוב אחר שבישלוהו נמצאת חיטה ולכן נמנעו מלאוכלו. אבל אין מוחין ביד האוכלים, ובפרט כי בעיר הקודש הוא מזון העניים והתינוקות… ואני הצעיר כתבתי שם [=בחיבור "ברכי יוסף"] 'וכן נהגו שלמים וכן רבים', וכוונתי דיראי ה' נהגו כן במקומנו. אבל לא ידענו באנשי ספרד מאן נינהו [=מיהן] קהילות שאסרוהו לכל הקהל.. דלא מיבעיא [=שאין צריך לומר] לנו בני ספרד שאינן נוהגים במניעת הקטניות, ודאי זה שלא אוכלים האורז הוא חומרא, אלא אפילו לבני אשכנז ופולין, מניעת הקטניות הוא חומרא דהלכה רווחת להיתר".

כאמור, ככל שחולפות השנים מתגלות עוד ועוד חומרות חדשות. דרך הילוכם של חכמי תורה גדולים כחיד"א עשויה וצריכה ללמדנו עד כמה יש להיזהר בדברים אלה, ולו כדי שמתוך ריבוי החומרות בדברים שאינם אפילו איסורי דרבנן יבואו להקל באיסורי ביושם, כאבם וצערם של עניים ודלים – שלכולי עלמא, איסורם מן התורה הוא.

התלמיד הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים"

על כנפיים ולב – אבינועם הרש

יש את המשפט שכל איש חינוך אוהב להגיד: "חינוך מתחיל מהבית".

תמיד אני חושב על אלפי המורים שמקיימים אסיפות הורים, וכל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים כל מילה ומילה שיוצאת להם מהפה, ואז המורים האלו עוצרים רגע להפסקה מתודית ואומרים בטון מלא בפאתוס: "ואני מבקשת להזכיר לכם דבר אחד שאני מקווה שלא תשכחו אותו כל השנה – חינוך מתחיל מהבית!". יש הרבה משפטים יפים על חינוך, אבל זה… זה באמת המשפט שהייתי חורט בשער בית הספר.

אומנם פורים כבר עבר, אבל אני עדיין זוכר את טקס חילופי משלוחי המנות של הכיתה שלי כשחינכתי בגוש עציון:

תלמיד אחד הגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, למה שניים?" הוא הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחבר בכיתה, ולכן היא הכינה לי שניים". בערב הרגשתי שאני לא יכול להתאפק והתקשרתי לאמא של אותו תלמיד ואמרתי לה: "תקשיבי, אני מצדיע לך! כל כך לא מובן מאליו".

היא ענתה לי בצחוק: "דווקא כל כך מובן מאליו. אם לא אנחנו נחנך את הילדים שלנו לאכפתיות ולסולידריות חברתית, אז בשביל מה אנחנו בכלל שולחים אותם לבית הספר? תכל'ס, את כל שאר המקצועות הם יכולים ללמוד גם באינטרנט, לא ככה?".

אם אתם חושבים שזה סוף הסיפור – אז לא. כמה חודשים לאחר מכן נערכתי לטיול השנתי של הכיתה. כאשר סיימתי לשבץ את התלמידים לחדרים, גיליתי שהתלמיד שהכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית נשאר בלי חדר. לא שבאמת הופתעתי מזה, אבל הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים והעומס היה כל כך גדול, שלא שמתי לב לפרט הזה.

שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי כל קומבינציה שניסיתי פשוט לא עבדה.

חמש דקות לפני ההפסקה הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים, ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת. אחרי שהתמקמתי בחדר המורים, הסב את ליבי חבר שלי ואמר לי שתלמיד שלי מחכה לי בחוץ ורוצה לדבר איתי.

כן, זה היה התלמיד ההוא שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות נוסף בשביל לתת אותו לחבר שלו שאין לו. התלמיד הביט בי ואמר לי: "המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה להיות איתו בחדר!".

"תגיד", אמרתי לו. "חשבת על זה לבד? פשוט לבוא אליי ולהגיד לי את זה?". "מה פתאום", הוא ענה. "סיפרתי לאמא שלי על הטיול השנתי ועל החדר שלי, והיא שאלה אותי אם דאגתי לשאול שאין לי חבר שנשאר בלי חדר".

יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. רובם מקסימים, מיוחדים בדרכם. אנשים באמת טובים, אבל מה, טרודים עד מעל לראש. מה באמת הסיכוי שמישהו מביניהם יגיד לבן שלו: "תברר אם יש חבר שאין לו חדר, ואם כן – תבקש להיות איתו ביחד בחדר כדי שלא יהיה לבד"??

פרומיל אחוז. לא כי הם רעים, כי אנשים עסוקים בעצמם ובטרדות שלהם. זו דרך העולם. זה הטבע. אבל אם הם רק היו עוצרים רגע וחושבים איזו מעלה הם יכולים להקנות ולהטמיע לילדים שלהם דרך המשפט הבודד הזה שאמרה האמא של התלמיד שלי לבן שלה… משפט שכולו אכפתיות ואנושיות… הם לא היו מפסיקים לשנן אותו כמנטרה לילדים שלהם, באחריות!

מחנך יכול להצמיח לתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול בו לב.

כמעט כלה, כמעט אלמנה

הכנסת תיקנה עוול רב שנים, כאשר קיבלה לאחרונה חוק המכיר בארוסות של חיילים שנהרגו, גם אם לא גרו יחד. חה"כ מיכל וולדיגר, שקידמה את החוק יחד עם חכ"ל עליזה לביא וחה"כ אופיר כץ ומירב כהן, מספרת ל'שבתון' על מעט האור שייכנס עתה לחייהן של הארוסות שאיבדו את היקר מכל

מיכל וולדיגר, ח"כ

"הצעת לי נישואין מול חומות ירושלים – היית לי כחומה, יציבות ועוגן. איזה מזל שהספקנו לפני המלחמה, כל כך שמחנו. אמרת שההפתעה הזו היא ההפתעה האחרונה, כי אתה לא יכול לשמור ממני סודות, ועכשיו הכנת לי הפתעה, הפתעה אחרונה", כך ספדה נעמה דופלט לארוסה, סרן כפיר פרנקו ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 52, בהלווייתו. חתונתם של השניים אמורה הייתה להתקיים בעוד מספר ימים, בראש חודש ניסן.

נעמה, כמו גם ארוסות נוספות שאיתן נפגשתי, איבדו את היקר להן מכל, איבדו את האדם שאיתו תכננו לבנות את חייהן, את ביתן, את משפחתן – והכל נגדע. מת. כל התכנונים, הרגשיים, הנפשיים והפיזיים השתנו ב-180 מעלות. למרות הקשר הכל כך הדוק בין המאורסות לארוסיהן, מאחר ובשל סיבות דתיות נמנע מהן לגור יחד עם ארוסיהן לפני החתונה, הן הופלו לרעה לעומת ידועות בציבור, ולא קיבלו כל הכרה במעמדן. כך נמשך המצב שנים. 

מדובר בזוגות שכבר החליטו להינשא, הצעת הנישואין פורסמה קבל עם ועדה, חלקם אף חגגו מסיבת אירוסין גדולה, חלקם רכשו או שכרו דירה, סגרו אולם, רכשו שמלת כלה. ההכנות היו בשיאן, מה שאומר שבחלק מהמקרים, מעבר לכאב העצום, לשבר הנורא, בני הזוג אף נכנסו להתחייבות כלכליות.

פגשתי ארוסות של חללים בלוויות, בניחומי אבלים וגם במפגשים יזומים. נחשפתי לכאב הגדול שלהן, שעולמן התהפך עליהן עוד טרם הספיקו לעמוד תחת החופה, והתחלתי לפעול יחד עם חברי הכנסת אופיר כץ ומירב כהן לקידום החוק (וראוי להזכיר גם את חכ"ל עליזה לביא, ששנים עוסקת בדבר).

עתה הבאנו בשורה, מעט אור בתוך האפילה, תיקנו עוולה רבת שנים – החוק להכרה בארוסות חיילים שנספו במערכה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל (והוא יחול גם על ארוסות וארוסים של שוטרים, סוהרים, חללי שב"כ, מוסד והתגוננות אזרחית, וכן על ארוסים של חללי פעולות איבה).

החוק נותן קודם כל וראשית לכל הכרה במעמד שלהן. כמו כן, הוא נותן תמיכה, ליווי וסיוע נפשי וכן אורך נשימה כלכלי למאורסות האבלות, אם בסיוע בתשלומים על החתונה המבוטלת ואם בשיקום עתידן.

הגדרת האירוסין הייתה מרכיב משמעותי בניסוח החוק, שכן מדובר יותר במעמד חברתי מאשר משפטי. היה חשוב לנו להתייחס להגדרת האירוסין כהבטחת נישואין מחייבת, ובסופו של יום נקבעו מספר קריטריונים. באם בני הזוג נרשמו לנישואין, אזי די בכך כדי להיכנס להגדרת "ארוסה", אך אם לא נעשה רישום – תוכל הארוסה להוכיח כוונה לנישואין על ידי עמידה בשניים מתוך התנאים המפורטים בחוק, ובהם הצעת נישואין או מסיבת אירוסין, ובתנאי שהדבר פורסם וידוע לבני משפחתם ולקרוביהם של בני הזוג, לרבות תיעוד דיגיטלי ופרסום ברשתות החברתיות.

עוד כוללים התנאים הסכמה של בני הזוג בפני שני עדים על כוונתם להינשא, לרבות תיעוד בכתב, הסכם לרכישת או שכירת דירה למגורים, רכישת טבעת אירוסין, וכן קביעת מועד ומקום לחתונה, לרבות התקשרות עם ספק אחד לפחות למתן שירותים באירוע החתונה, כולל רכישה או שכירת שמלת כלה. החוק יחול על ארוסה וארוס כאחד.

תודתי נתונה לארוסות היקרות, וביניהן נעמה, רביד, רבקה, הלל ונועה, שהגיעו לדיונים שעסקו בחוק למרות הקושי הנפשי ונלחמו למען כלל ארוסות החללים. הן נאבקו מעומק האבל והכאב למען העברת החוק החשוב הזה, למען עתידן של אלו שהקריבו את היקר להן מכל. על אף האבל האישי הכבד וגניזת חלום החיים המשותפים, הן פעלו ללא לאות כדי להקל, ולו במעט, על כאב אחיותיהן.

העברת חוק ארוסות החיילים היא תיקון עוול רב שנים. הלוואי שמכאן ולהבא לא יהיו מי שיצטרכו לממש את החוק לטובתן, ומי ייתן וארוסות החיילים הגיבורות ימצאו נחמה למכאובן בע"ה.

אנחנו נצליח להתחבר לנבואה, לטהרה ולקורבנות, רק כאשר נחזק את כוח הדמיון הזה על חשבון הכוח האנליטי

שישה מיליארד בעלי חיים! – גבריאל חזות

יהודי שחי בתקופת המשכן או בתקופת המקדשים, לא שאל שאלות נוקבות על נושא הקורבנות. נפשו לא נקעה ב"כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים". נפשו של היהודי במאה ה-20 אינה מתחברת בטבעיות למונחים כמו טהרה וטומאה, נבואה וקורבנות. העובדה ששוחטים בעולם כשישה מיליארד בעלי חיים יבשתיים מדי שנה, אינה גורמת ל'הרמת גבות' כמו נחלי הדם שיזרמו במקדש עת יחלו להקריב קורבנות. מה קרה מאז? מה פשר השינוי? אנסה לדלות את התשובה מפרשנינו בדורות שונים שעמדו על 'הבעייתיות' הכרוכה בהקרבת קורבנות בימינו.

לרמב"ם שלושה הסברים לעניין הקורבנות: הסבר היסטורי: "אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מו"נ ח"ג, פל"ב). אי אפשר לשרש את ההרגלים המגונים של עם ישראל בצאתו ממצרים. הם עוברים תהליך של סובלימציה המתירה קורבנות עם מגבלות רבות; הסבר היסטורי-חינוכי: "בעבור שרצה הקב"ה, שיימחה זכר הדעות הללו אשר אינן אמיתיות, ציוונו להקריב אלו השלושה מינים לבד. עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית האיסור" (שם). דווקא שלושת בעלי החיים הללו שייצגו אלים בעת העתיקה, יוקרבו, לשחוט את האלים; הסבר פורמלי: "וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן".

בתגובה חריפה מכנה הרמב"ן את ההסברים ההיסטוריים "דברי הבאי", שהרי לפי הסברי הרמב"ם אין תועלת אמיתית בהקרבה מלבד "להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם". זאת ועוד, "והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה'". הוא מציע שני הסברים: הסבר פסיכולוגי: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו"; הסבר פורמלי: "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם".

לריה"ל בכוזרי הסבר פילוסופי: כפי שאכילה ושתייה אינן תנאי לקיום הנשמה הרוחנית, אלא הן תנאי לכך שהנשמה תשכון בגוף, כך השראת שכינת ה' במקדש תלויה בהקרבת קורבנות.

לרב קוק הסבר 'מודרני': "עבודת אלוקים על ידי קרבנות, היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודווקא בזה מונחת נקודת גובהה…" (ערפלי טוהר עמ' י). הקורבנות הם כתריס בפני 'עבודה זרה' שבכל דור ודור. 'עבודה זרה' לא בטלה מן העולם, והיא משנה צורה ומתעוררת במקביל וכתגובה להופעת הא-ל.

ניכר כי בכל דור מוצעים הסברים שונים לעבודת הקורבנות כפונקציה של מאפייני הדור. הרמב"ם והרמב"ן מרמזים בדבריהם על עניין זה, באומרם כי עניין זה הוא חוק או סוד ורק אלו מכונים על ידיהם הסברים 'על דרך האמת'. הרב קוק זצ"ל חשף את סודות החוק בהתאמת משמעויותיו לנבכי דורנו.

נראה, כי השינוי העמוק חל בנו בשל הגלות הארורה. איבדנו כנראה את כוח 'הדמיון' הפועל, זה המאפשר לנולהתחבר למעשה הקורבנות גם בשכלנו.הכוח האנליטי, זה שאיפשר לנו להיות חלפני כספים, מדענים או סוחרים ממולחים בגולה הדוויה, התפתח על חשבון כוח הדמיון שבו בורכנו בהיות המקדשים קיימים ובהיותנו על אדמתנו.

אנחנו נצליח להתחבר לכל היסודות הללו (נבואה, טהרה וקורבנות) רק כאשר נחזק את כוח הדמיון הזה על חשבון הכוח האנליטי. ההתפתחות העצומה בנושאי הדמיון בעולם, ובישראל בפרט, מעידה כי אנו נמצאים 'על דרך המלך'. האיזון הנכון בין הכוחות הללו יתחדש. או אז, לא תנקע נפשנו בהקרבת קורבנות.

hazutg@gmail.com

האם לדתיים בת"א הולך להיות קשה יותר?

בעקבות ההסכם שנחתם עם מרצ, שיחה עם חיים גורן, סגן ראש העיר תל אביב-יפו ויו"ר סיעת 'מאמינים', הסיעה המסורתית דתית המאוחדת – מוטי זפט

אחד הסעיפים בפרק 'צביון העיר' בהסכם הקואליציוני בעיריית תל אביב-יפו שבין סיעתו של ראש העיר רון חולדאי לסיעת מרצ, קובע: "העירייה לא תאפשר כפייה דתית, הדרה או הפרדה שלא על פי הדין, של נשים או ציבור כלשהו, ולא תאפשר כל גילוי של גזענות במרחב הציבורי, הכל על פי הדין. ובכלל זאת, תימנע מלתמוך או לתקצב גופים הקוראים לגזענות או לאפליה מגזרית".

סעיף אחר מבטיח שהעירייה "תפעל לשמר ולפעול להרחבת המענה התחבורתי בשבת בעיר ובמטרופולין באמצעות פרויקט 'נעים בשבת'", וסעיף אחר מבטיח שהעירייה "תשמור על פתיחת עסקים בשבת על פי המדיניות המאושרת". סעיף נוסף מכריז: "העירייה תגביר את האכיפה האוסרת על הקמת דוכנים במרחב הציבורי בקרבת מוסדות חינוך…". לא, לא נכתב שם במפורש 'דוכנים להנחת תפילין".

סך הכל, בעיניים של תל-אביבי לשעבר (שיכון הפועל המזרחי בשדרות סמאטס, וזה היה מזמן), זזתי באי נוחות מסוימת. הסעיפים דלעיל לכאורה לא מצביעים על כוונות טובות או על הסתכלות טובה כלפי דתיים. שאלתו את חיים גורן, יו"ר סיעת 'מאמינים' בעיריית תל אביב, האם הרגשתו זהה לשלי.

סעיפים כאלה, בטח בעניין המאבק בכפייה דתית, היו גם בהסכם הקואליציוני הקודם בעירייה?

"לא היה סעיף בנוסח זה. הנוכחי בוודאי מושפע מאירועי השנה האחרונה בתל אביב והתפילה בכיכר ביום כיפור, והתגובה לה בכלל זה. מצד שני, אני לא רואה בסעיפים האלה קו אדום שבהכרח יביא לכך שהציבור הדתי לאומי בתל אביב ייפגע. אני רוצה להאמין שארגונים שלנו לא קוראים לגזענות או לאפליה. אלה שמזוהים עם הציונות הדתית הם ארגונים ועמותות שבאו לקרב ולהוסיף אהבה ולא להתעמת, ח"ו".

אולם, התפילה ביום כיפור שעבר בכיכר וההתנגדות האלימה לה מוכיחות שיש המפרשים זאת אחרת?

"אכן כך. ניתן להתווכח אם ראוי להציב מחיצה במרחב הציבורי בעת תפילות. אני חושב שמחיצה שלא מדירה אלא מאפשרת מקום שווה לנשים, כמו לגברים, ובטח ובטח כשיש מקום המוקצה כאזור מעורב – אין בכך שום דבר מפלה או מדיר. אחרים יכולים לחשוב אחרת, ואכן נצטרך להגיע לנוסחה מוסכמת שתאזן את הדברים. אף אחד לא מחפש להפוך את המרחב הציבורי, ובטח ובטח שלא את תפילות יום כיפור בו, לזירת קרב. לכן, נוביל בחודשים הקרובים במועצת העירייה ובעיר דיאלוג בונה אמון וקונה אמון שיאפשר לקיים פה את הדברים בצורה שמקרבת יהדות, מחבבת יהדות, ולא להיפך".

בצד השני אתה פוגש יד מקרבת, או רק יד דוחה?

"תלוי. בצד השני יש גם קיצוניים, שלא משנה מה תעשה, יתקפו אותך. אותם לא מייצגת סיעת מרצ, אלא סיעה בשם 'חילונים ירוקים', שלא נכנסה לקואליציה וגם מחרימה אותנו – סיעת 'מאמינים', וקוראת לראש העיר שלא לצרף אותנו לקואליציה. ראש העיר, רון חולדאי, לא מתחשב בדרישה שלהם ומקיים מו"מ אינטנסיבי, ואנחנו קרובים להיכנס. כרגע אותם הוא משאיר בחוץ. הן ראש העיר והן אני מאמינים שנמצא את הדרך להזיז הצידה את הקיצוניים, ולהנחיל בתל אביב משהו שמקובל על רוב התושבים".

כבר שנים שאין לכם בתל אביב רב ראשי. בחירה תהיה חלק מההסכם איתכם? ואחד או שניים?

"אני סבור שלא נתייחס לזה מפורשות בהסכם הקואליציוני, כי זה לא תלוי רק בנו. הכוח אצל שר הדתות, והוא ינסה להכתיב. ככל שתלוי בי, ואני בטוח שגם בראש העיר חולדאי, עדיף רב ראשי אחד, ציוני, ושירות צבאי הוא תנאי בסיס להיבחרו".

אז תל-אביבי דתי שקורא את ההסכם עם מרצ, יכול להירגע? לא יעשו לו חילוניזציה?

"לפחד? תמיד יש מה לחשוש. אני נמצא פה כבר קדנציה שלמה, בעמדה שבכל פעם אני צריך לעמוד על זכויותינו ולשמור שלא ניפגע בעניין זה או אחר. כל הזמן צריך לעבוד קשה כדי לוודא שהציבור הדתי והמסורתי יקבל את מלוא הזכויות, שיהיה נוכח בעיר וירגיש שתל אביב היא גם עיר שלו. בהחלט צריך להמשיך לעמוד על המשמר, וכך נעשה אי"ה. בעיניי, ההסכם עם מרצ הוא בעיקר דקלרטיבי, ולכן אני לא מתרגש מהכתוב בו. מה שיקבע זה השיח והדיאלוג שנקיים בתל אביב בחודשים הקרובים, וכולי תפילה שיצליחו".

אף אחד לא מחפש להפוך את המרחב הציבורי, ובטח ובטח שלא את תפילות יום כיפור בו, לזירת קרב

הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז

איזהו חכם? המכיר תודה לכולם! – הרב ד"ר רונן לוביץ

קורבן התודה שמופיע בפרשתנו בא תמיד כקורבן יחיד, ובכך הוא מפנה את תשומת ליבנו גם למצבים שבהם אנשים צריכים להודות בתור יחידים, אף שהתרחשה צרה לרבים. כך לדוגמה, אדם שניצל מתאונת דרכים קטלנית צריך להודות על הצלתו, דווקא על רקע העובדה הכואבת שנוסעים אחרים נהרגו.

אף כשמדובר במגה-טרגדיות יש מקום להודיה זו. היו שורדי שואה שביססו את המחויבות הדתית לאחריה, על כך שהישארותם בחיים בעת השואה מחייבת אותם להכיר תודה לה' ולקיים את מצוותיו דווקא על רקע הקטסטרופה הנוראה.

גם בימים כואבים אלה עלינו לראות את נקודות האור שבאפילה, ולהכיר טובה על כך שאנו ב"ה חיים, על הטילים הרבים שנורו מדרום ומצפון ולא פגעו באדם, על כך שחמאס תקף בלי תיאום עם חיזבאללה, שכן לו יצאו למתקפה רב-זירתית בו-בזמן, מצבנו היה קשה הרבה יותר.

אנו נמצאים השבת בין שני חגים שהודיה עומדת במרכזם. בפורים הודינו לה' על הצלתנו מידי המן ואנשיו; ובפסח נודה לו על הצלתנו מידי פרעה ובני עמו. אחד ההבדלים בין ההודיה של פורים לזו של פסח, הוא שבפסח כל תודתנו מופנית לבורא עולם בלבד, ואילו בפורים אנו מכירים תודה גם לבני אדם שפעלו להבאת הישועה. ההגדה של פסח מעלימה את פועלו של משה רבנו, ואילו המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר. לאחר קריאת המגילה אנו אף מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (עפ"י שו"ע, תר"צ, טז).

בעולמנו, הממשיך את תקופת ההסתר, שרירה וקיימת החובה להכיר תודה לה', כשאת קורבן התודה מחליפה בדרך כלל ברכת "הגומל", אולם חשוב להכיר תודה גם לבני אדם הראויים לכך.

לעיתים אני נתקל בגישה דתית פשטנית הסוברת שיש סתירה בין שתי הכרות התודה הללו. במקרה כזה נתקלתי כשהשתתפתי בסעודת ברית מילה לתינוק שנולד באמצעות אם פונדקאית. ראש ישיבה חרדית ידועה נשא שם דברים, וקבע כי יש להודות רק לבורא עולם, תוך שהוא מבטל במחי יד את פועלם של הרופאים והחוקרים ומתעלם במתכוון מהאם הפונדקאית. תהיתי אם הוא בירך בפורים את מרדכי ואסתר ואף את חרבונה, והבנתי מדוע בישיבתו לא מברכים את מקימי המדינה וקברניטיה ולא את חיילי צה"ל.

הכרת תודה לבני אדם לא באה על חשבון הכרת התודה לה'! המתעלמים מהכרת התודה הגדולה שכולנו חבים לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון, מתעלמים מערך יהודי בסיסי. חכמים קבעו כי "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" (תנחומא שמות ה), ובעל "ספר החינוך" מכנה אדם שאינו מכיר טובה "נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית" (מצווה לג).

הכרת תודה מתבקשת לא רק כלפי בני אדם, אלא אף כלפי בעלי חיים. לאחרונה התפרסמו באחד העיתונים תשובות של חמישה רבנים לשאלה: האם יש לגלות יחס מיוחד לכלבים של יחידת "עוקץ" שנהרגו בעת מילוי תפקידם. כלבים אלה מזהים מטענים, לוחמים במחבלים ומצילים חיי חיילים רבים. בתשובתי לכתב, אסף גולן, אמרתי שהחיילים שנלחמו עם כלבים אלה, ובפועל גם שלחו אותם אל מותם, ראוי שייפרדו מהם בצורה מכובדת שמבטאת הערכה והכרת תודה. התורה מצווה להשליך בשר טריפה לכלבים (שמות כב, ל), וחז"ל הסבירו שבכך יש הכרת טובה כלפיהם על כך שבעת מכת בכורות הם לא נבחו ולא נשכו: "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז).

הכרת תודה היא מרכיב חשוב בתיקון העצמי של האדם. לפיכך, היא נכונה אף כלפי דומם, כפי שלמדו חכמינו מכך שאהרון היכה את היאור במכת דם, ואת העפר במכת כינים, ולא משה, שכן משה נדרש להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו, ולעפר שהגן עליו בבחרותו כשהרג את המצרי (שמ"ר י. ד, ז).

הכרת תודה היא מחווה אנושית אלמנטרית, שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה להורים, לבני הזוג, ולשאר בני משפחה, בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית; הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת אווירה חיובית ונעימה בחברה; והכרת תודה גם לזרים, כגון המאבטח, הנהג והעובד הזר, חשובה לכולם ותורמת לתחושה הטובה של כולם.

הכרת תודה מתגמלת את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. היא מרגילה את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכ"ם. חכם וטוב לו.

ראשית – מוטי זפט

אבא (שבשמיים), רחם

חמאס דחה את ההסכמה הישראלית להצעה האמריקנית, ועל פניו נראה כי המו"מ לשחרור החטופים שוב נקלע למבוי סתום, אולי אף עמוק מקודמו. פרשנים מנתחים שלסינוואר לא בוער כלום. מצד אחד, לא ממש אכפת לו מהסבל שעובר על מיליון פלשתינים וחצי בעזה; מצד שני, הוא רואה שביידן ונתניהו כבר לא, הוא רואה שכמה מדינות אירופיות כבר הפסיקו לשלוח נשק לישראל, הוא רואה שההתקפות של צה"ל בעזה כבר לא מה שהיו. הוא מקווה שחילופי האש הטורדניים בגבול הצפון יתלקחו למתקפה אחת גדולה של חיזבאללה על ישראל, והוא גם מודע הן לרגישות הישראלית לחטופים והן לקרע ההולך ומתחזק בחברה הישראלית, כך שלתפיסתו – הזמן פועל לטובתו. כל יום שעובר, מדינת ישראל, בהנהגת הממשלה הזו, שוקעת עוד צעד בביצה העכורה. איך אפשר להוכיח לו שהוא טועה?

לענ"ד, קודם כל בזה שנחזור להיות ביחד. שנפסיק לריב. שנשדר חוסן. אפשרי? לצערי, כבר לא בטוח. להרגשתי, זה כבר לא כן ביבי, לא ביבי. ההרגשה (ומשתדל להיות אובייקטיבי) היא שהחברה הישראלית אכולה, מפורדת, מפוררת, שבורה. שמעתי על התארגנות חדשה-ישנה להפגין מול הכנסת עד נפילת הממשלה. אני מעריך שרבבות יהיו שם, ורבבות אחרים יפגינו מולם נגדם. ובין לבין, מחוק הגיוס המלוטש לא ייצא שום דבר רציני. הפראיירים גם מתים וגם מתחלפים, וה'מיוחסים' ימשיכו לעמוד מהצד ומצפונם ימשיך להיות נקי (לא ברור לי איך).

אחד מבניי חזר השבוע לשירות מילואים בן 45 יום בצפון בתום 'חופשה' של פחות מחודש לאחר שירות של 4 חודשים במילואים, והבן של שכני, ממשפחה חרדית, באותו גיל של בני, ממשיך בעיסוקיו, שהם לא בדיוק חבישת בית המדרש, לא ביום ולא בלילה. גם אני, שדואג לבני, לחבריו ולמדינה, מרגיש פראייר. מה יהיה? לא יודע, לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדעת.

בעיניים שלי, ייקח הרבה זמן עד שהפצעים כאן יגלידו, עד שהשברים יתאחו. נקודת המפנה תהיה שאלת חוק ההשתמטות מצה"ל. אם החוק, שמן הסתם יחוקק גג בחודשים הקרובים, בזכות איום בג"ץ, יכניס כמה אלפי צעירים חרדים לצה"ל (וכמובן, צה"ל מחויב להיערך לכך עם מיוחדות ושאר מילוי תנאים ייחודיים לאוכלוסייה ייחודית זו) – טוב ויפה. גם אם המהלך יתבצע באופן הדרגתי; אבל אם, כמו שזה נראה, הפוליטיקה החרדית שוב תנצח ומה שהיה עם חוק הגיוס הוא מה שיהיה – לא יהיה פה יום אחד של שקט, ולטעמי, בצדק. די, נמאס, נמאס, נמאס.

ציפיות נמוכות

האמת, אין לי הרבה ציפיות מחברי הכנסת של 'יהדות התורה' בכל הקשור לחוק הגיוס הבעל"ט (אני מקווה). לא רק שקשה להשתחרר מאידיאולוגיות ומהשקפות המדריכות אותם מבית אבא, יש גם את עניין הציות המלא והעיוור (הם בטח יגידו מתוך בחירה, הערכה  ורצון) לגדולי התורה שלהם. אוקיי. ובכל זאת, טבח 7 באוקטובר, מה שקדם לו, מה שאחריו, התסיסה בציבור – כל אלה אינם מזיזים לכם? לא גרמו לכם לעשות 'חשיבה מחדש', ולו טיפ טיפה?

אני שם על השולחן את מה שהייתי מצפה מכם כמינימום: שאתם, נבחרי הציבור החרדים הפוליטיים, תתכנסו לחדר סגור ולא תצאו ממנו עד שתקבלו החלטה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים – "אנחנו, חברי הכנסת של הציבור החרדי, נוביל מלחמת חורמה בשקרים ובתחמונים, בטריקים ובשטיקים בכל הקשור לרישום תלמידים פיקטיבי, מתן קצבאות פיקטיבי, מתן פטורים פיקטיביים להתחמקות משירות בצה"ל וכדומה. באנו לבער את השקר והמרמה ממחננו. 'מדבר שקר תרחק' אמור להיות נר לרגלינו. תהליך הריפוי (מול הישיבות, המשפחות והצעירים) עלול להיות כואב, אך הוא הכרחי. זה המינימום שאנחנו, הציבור החרדי, מחויבים למדינה שלנו שנקלעה למאבק קיומי ממש; מאידך גיסא, נעמוד כחומה בצורה על כך שכל תלמיד ישיבה רציני יוכל להתמיד בלימודו". חלמתי. אני יודע, חלומות לא תמיד מתממשים. ובכל זאת, בעיניים שלי, זה המעט שבמעט שהם חייבים לעשות, גם אם לדברים אלו לא יהיה אפקט משמעותי.

בחירות עכשיו?

לרבים נמאס מנתניהו ומחבריו לממשלה, והם מייחלים לבחירות עכשיו. אתמול, לא מחר. לא סתם נמאס. להבנתם, כל רגע נוסף שלו על הגה השלטון זה נזק מצטבר מצרפי למדינת ישראל, עד כדי סיכון קיומה (המשבר מול ביידן, למשל); לעומתם, מוקיריו עדיין רואים בו מנהיג דגול ("מי חוץ ממנו יעז להראות לנשיא ארה"ב מי שולט בישראל") וחפצים בהמשך שלטונו. מבחינתם, לעד. הסקרים שאינם מפרגנים לו ולתנועתו הליכוד, הם אולי נכונים להיום, בטח אינם רלוונטיים לעוד כמה חודשים או שנה פלוס, המועד שבו יתקיימו בחירות, שכן הם אינם כוללים גם רשימות חדשות שנמצאות כעת בהליך היריון תחילי או מתקדם. כאלה שהוריהן הם מפקדים וחיילים שנלחמו בעזה, סיכנו חייהם למען המדינה, והם חוששים יותר לעתידה ולחברה כאן מאשר לקפח את חייהם במלחמה מול חמאס. לדעת הפרשנים, לא התפטרותו של גדעון סער מהממשלה ולא זו שאולי תבוא של גנץ ואיזנקוט יגרמו למפץ הגדול. רק שאלת אי-גיוס החרדים. המפתח לכאורה בידי חברי הכנסת החרדיים ובעיקר גדולי התורה שלהם. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

אדם בחייו עלול לחיות בתחושה של האשמה עצמית לאורך זמן. צריך להתגבר על התחושה ולהמשיך לעשות ולפעול

לדעת לסלוח לעצמנו – הרב מאיר נהוראי

בשני מקומות בתורה מצטווה משה ללוות את אהרון ברגעים מיוחדים שבחייו, והתורה מנסחת את הציווי בלשון זהה. בפעם הראשונה, כאשר משה מזמין את אהרון לתהליך של "שבעת ימי המילואים": "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים".  מסביר רש"י: "קח את אהרן – קחנו בדברים ומשכהו"; בפעם הנוספת מלווה משה את אהרון ברגעי חייו האחרונים: "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר". ומסביר רש"י: "בדברי ניחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

המשותף לשני המקרים הוא שאהרון מצוי במשבר אישי. רגע לפני מותו, משה מפרגן לו שזכה שבניו ממשיכים את דרכו, על מנת לחזקו ברגעיו האחרונים. כך גם בפרשתנו. אהרון עומד בפני משבר קשה. חטא העגל צרוב בתודעה של עם ישראל, ואהרון עדיין מרגיש רגשות אשם. משה מצטווה לשכנע את אהרון שיסלח לעצמו, כי רק כך יוכל לתפקד במהלך שבעת ימי המילואים.

תחושת האשם ממשיכה ללוות את אהרון גם בהמשך. ביום השמיני, ברגע החגיגי והמשמעותי עבור אהרון ובניו, מבקש משה מאהרון: "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם". ומתאר הספרא (שמיני, א) את הדברים שאומר משה לאהרון באותו הרגע:

"קרב אל המזבח… כך אמר משה לאהרן אהרן: אחי על מה נבחרת להיות כהן גדול? אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא. הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך, ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וא"ל משה אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר: קרב אל המזבח".

אהרון עומד לפני המזבח, ובאותה שעה אינו מסוגל לגשת ולהקריב. המדרש מסביר שאהרון נזכר בחטא העגל בראותו את המזבח בדמות "שור", ולא היה מסוגל להקריב את הקורבנות. משה מבין את הסיבה להססנות של אחיו, ובוחר לחזקו. וכך משה אומר לאהרון: "אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת". משה משיב לאהרון שעצם הבושה שלו מהחטא היא הראיה לכך שראוי הוא לכהונה.

זו רגישות שנדרשת מאיש ציבור, וקל וחומר מכוהן גדול. התהליך שנדרש מאדם כדי לסלוח לעצמו הוא קשה. בשעת משבר קיימת נטייה אנושית של האשמה עצמית. כשקורים לנו משברים בחיים, ואנו מרגישים אשמה, תסכול או כעס או כל רגש אחר – נכון להכיל את הרגשות האלה גם אם הם לא נעימים לנו. מצד שני, חשוב לשחרר את הרגשות ולהתחבר לעצמנו מחדש עם הרבה אהבה וחמלה.

אהרון מצוי במשבר בעטיו של חטא העגל. הוא לוקח ללב את החטא ומצוי בהאשמה עצמית מתמדת. משה מנסה לשחרר את אהרון מכבלי האשמה ומחזק את ידיו: "לכך נבחרת". ככל הנראה, חטא העגל עמד לנגד עיניו של אהרון בכל פעם שנדרש לכפר על העם. אולם, דווקא משום כך יוכל אהרון לייצג את עם ישראל בתהליך הכפרה בצורה טובה. מצד אחד, אהרון יכול להרגיש את ייסורי החטא; מצד שני – את הצורך בכפרה ובשחרור מכבליו של החטא.

אדם בחייו עלול לחיות בתחושה של האשמה עצמית לאורך זמן. זו תחושה שעלולה לעצור את האדם מהמשך עשייה. צריך להתגבר על התחושה ולהמשיך לעשות ולפעול.

כשהגיע לארץ, קולונל דוד מרכוס שינן בעל פה כמה מאמרים תיאורטיים בענייני צבא, למקרה שיחטטו במזוודתו

אנשי המילואים – יעקב ספוקויני

"וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל" (ח, כב). מהו הביטוי 'איל המילואים'?

רש"י מסביר בפרשת תצווה על הפסוק "…וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (כח, מא): "כל מילוי ידיים לשון חינוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מילוי". מילואים מלשון חונכות. משה רבנו חונך את אהרון ובניו. הרמב"ן שם חולק על רש"י ומסביר כי מילואים הוא לשון שלמות, כי מרגע זה "ידו שלמה וראויה לכל המלאכות". בשמונת ימי המילואים רכשו אהרון ובניו מיומנות כדי להגיע לשלמות.

בימינו, אנשי המילואים באים הן לחנוך את חיילי הסדיר והן להשלים ולעזור להם. במלחמת העצמאות נבנה צה"ל תוך כדי מלחמה. ראש הממשלה הטרי דוד בן-גוריון לא סמך על הצברים חיילי הפלמ"ח ואחרים שיוכלו להקים את הצבא בעצמם. הוא שלח לארה"ב את שלמה רבינוביץ'-שמיר, לאתר קצינים יהודים אמריקאים שיסכימו לבוא ולסייע הן במלחמה והן בבניית הצבא. גם במגילת העצמאות נעשתה פנייה אל יהודי התפוצות: "להִתְלַכֵּד סְבִיב הַיִּשּׁוּב בַּעֲלִיָּה וּבְבִנְייָן וְלַעֲמֹד לִימִינוֹ בַּמַּעֲרָכָה הַגְּדוֹלָה עַל הַגְשָׁמַת שְׁאִיפַת הַדּוֹרוֹת לִגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל".

רבים מיהודי העולם נענו. יותר מ-3,000 חיילים יהודים מתנדבים התגייסו במסגרת מח"ל – מתנדבי חו"ל. רבים מהם היו בעלי ניסיון קריטי לבניית הצבא ומקצועות הלחימה. כמעט כל מקימי חיל האוויר שלנו היו אנשי מח"ל. הגיעו גם מפעילי טנקים וארטילריה ומפקדי גייסות, שהיו בעלי ניסיון קרבי.

שמיר הצליח לגייס כמה קצינים ובראשם את הקולונל (מקביל לאל"מ) דוד מרכוס. מרכוס שירת בצבא האמריקאי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא צמח כאיש מנהלה בעל תואר משפטי, ויחד עם זאת כקצין השתתף בפועל בקרבות. בפלישה לנורמנדי ב-1944 זכה לתהילה על חיסול עמדה שלמה של חיילים גרמנים. מרכוס זכה בעיטורי כבוד בצבא ארה"ב.

בסוף ינואר 1948 הגיע מרכוס לארץ. לפני כן, הוא שינן בעל פה כמה מאמרים תיאורטיים בענייני צבא, למקרה שיחטטו במזוודתו ויחרימו ספרי תיאוריה צבאיים שהביא עימו. הוא עבר בשלום את הבידוק, ועד מהרה התברר כמה חשובים הספרים שהביא עימו מארה"ב. לתדהמתו, הבחין כי קציני ארגון ההגנה חסרי השכלה צבאית מינימלית. מרכוס חיבר חוברות הדרכה, ובמקביל הכין עבור בן- גוריון דוח קצר על מצב הכוחות והכשירות למלחמה.

בדוח שלו, המליץ מרכוס לייבא מפקדי גדודים ומפקדי חטיבות. לדעתו, מפקדי הפלמ"ח והחטיבות האחרות חסרי ניסיון מלחמתי בסדרי גודל של חזית שלמה. לפיכך, צה"ל זקוק למפקדים שיש להם תמונה רחבה של הקרב. בנוסף, הציע להקים צוות הדרכה שיעביר קורס מזורז למג"דים. הוא המליץ על כמה מדריכים והתנדב לעמוד בראש הצוות. מקוצר זמן, קיבל בן-גוריון את הצעתו השנייה בלבד. מרכוס קיבל מינוי מיוחד מבן-גוריון בתפקידו כשר הביטחון. הוא הספיק לעבור בין יחידות שונות ותרם מעצותיו הטובות. בן-גוריון התרשם עמוקות מקולונל מרכוס וכתב ביומנו על כוונתו למנותו לסגן רמטכ"ל.

מרכוס מונה לאלוף בצה"ל וקיבל את הפיקוד על חזית ירושלים. מייד עם מינויו חיפש דרך לפרוץ את המצור על העיר, ובהשראתו נמצאה דרך בורמה.

מפקדתו של מרכוס התמקמה בכפר אבו גוש שבמבואות ירושלים. עקב סיבה לא ברורה, יצא לפנות בוקר מן המחנה כשהוא עטוף בסדין לבן. הוא הודיע לשומר על צאתו, אך השומר עצמו סיים את משמרתו ולא עדכן את הבאים אחריו. כשחזר מרכוס לבסיס, זעק השומר לעברו: "עצור, סיסמה!" מרכוס השיב באנגלית, והשומר חשד שמדובר בתוקף וירה בו למוות. הטרגדיה הנוראה של מרכוס לא השכיחה את פועלו, ובעיקר את התרומה העצומה של אנשי המילואים מחו"ל לביטחון ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני – מנהיגות יהודית

אנו מצויים בימים שבין פורים לפסח, ובעת מלחמה. דברי הרב יונתן זקס ז"ל על מנהיגות יהודית, רלוונטיים יותר מתמיד. ותודה לד"ר ענת שפירא לביא, ד"ר לספרות, סופרת, עורכת ומרצה, שחשפה בפניי את מאמרו בנושא. 

וכך כותב הרב זקס: "המושג 'מנהיגות יהודית' הוא דו-משמעי. משמעו מנהיגות של יהודים, אך גם מנהיגות ברוח יהודית, על פי עקרונות וערכים יהודיים. הראשון – פשוט, השני – נדיר. בשנות חיי הייתה לי הזכות לחוות את שניהם. כך, מודה על העבר ומברך לעתיד, סימנתי שבעה מתוך עקרונות רבים של מנהיגות ברוח יהודית:

עיקרון 1: מנהיגות מתחילה בלקיחת אחריות.

עיקרון 2: איש לא יכול להנהיג לבדו. דרושה עבודת צוות.

עיקרון 3: מנהיגות היא מכוונת עתיד. היא מונחית ומונעת על ידי חזון.

עיקרון 4: מנהיגים לומדים.

עיקרון 5: מנהיגות משמעותה להאמין במונהגים.

עיקרון 6: מנהיגות, יש בה חוש של עיתוי וקצב.

עיקרון 7: המנהיגות מלחיצה ותובענית מבחינה רגשית".

הרב זקס מפתח כל עיקרון בלשונו הייחודית. הוא מציין את האחריות להביא את העולם אל תיקונו ולהילחם בעוולות, למרות אפשרות של הפסד אישי עקב כך. הוא מדגיש, כי הנהגה נעשית על ידי חבירה של אנשים זה לזה, סביב תמונת עתיד מלהיבה ומבוססת ערכים ומוסר.

לדבריו, למידה הינה בסיס למנהיגות. ובכלל זה, להבנתי, הסקרנות לדעת והיכולת להודות בכך שאיני יודע/ת הכל וכי יש מומחים ורעיונות מגוונים ומעשירים סביב, אשר נבון יהיה להיחשף אליהם. אמון במונהגים ובכוחם לזהות את הדרך, לפעול, ללמוד ולקדם, הינו קריטי להנהגתם. כך גם השפעה מנהיגותית הנעשית בקצב ובמינון הולמים, לא מהירה מדי, כזו שאינה מביטה לאחור ולא, להבדיל, רפויה ומזדחלת.

לבסוף, מציין הרב זקס את עניין המחיר שאותו משלם המנהיג מבחינה רגשית, בהפכו לא אחת ל"שק חבטות" בידיהם של בעלי אינטרסים וקטני אמונה. "להנהיג פירושו לשרת. התואר הבכיר ביותר שקיבל משה היה להיקרא 'עבד ה", משרתו של א-לוהים, ואין כבוד גדול מזה", הוא כותב.

מאתגר להנהיג ברוח היהדות. ועם זאת, האם לא לעת הזאת הגענו למלכות? לדברי הרב זקס, במקום לטפח ולהעמיק מאבקים פנימיים בינינו לבין עצמנו ואחרים, משימתנו היא להדגיש את מרכיביה המוסריים והרוחניים של היהדות ולקדם הידברות ועשייה מיטיבה. לתפיסתו, כך נגרום ליהודים לחוש גאווה להיות יהודים.

כל מילה בסלע.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

חלוקת המשימות בתוך יום העבודה צריכה להיות מחושבת כדי לצמצם שחיקה ולהגביר מוטיבציה

לראות את התמונה המלאה – קובי פרידחי

פרשת 'צו', בדומה לפרשת 'ויקרא', עוסקת בקורבנות. בעוד פרשת 'ויקרא' מתחילה ב"דבר על בני ישראל", פרשת צו מתחילה ב"צו את אהרון ואת בניו". כלומר, אם בשבוע שעבר קיבלנו תקציר לטובת העם, כאן נקבל את המסמך המפורט לכוהנים.

בעיון בפסוקים נראה שהדבר אינו מדויק. פרשת 'ויקרא' מפורטת מאוד בפני עצמה ומכילה מלאכות רבות שיש לבצען לטובת הקורבן: "וסמך", "ושחט", "והקריבו", "וזרקו", "והפשיט", "וניתח", "ונתנו", "וערכו", "ירחץ", "והקטיר". האדם מישראל לא מקבל רק מידע – מה להביא ולאן – אלא רשימת פעולות ארוכה שהכהן הולך לבצע. למעשה, לגבי קורבן העולה, הפעולה הנוספת בפרשת 'צו' מסתכמת במצוות תרומת הדשן.

מדובר במלאכה שתפקידה, בסופו של דבר, לפנות את הפסולת. כשמעמיקים בה, רואים שהיא עצמה עמוסה בפרטים רבים: מה הכהן לובש, איך להחזיק את המחתה, ממה היא עשויה, היכן ממוקמת, מה לקחת, מאיפה ולאן. הייתי מצפה שכמו חוויות רבות פשוטות מעולם העבודה כמו לגרוס דפים, לסרוק מסמכים או לנקות את המשרד – אף כהן לא יתנדב לבצע את המלאכה.

ולהפתעתי, תרומת הדשן הייתה מלאכה פופולרית במיוחד עד כי הכוהנים היו עורכים תחרות ורצים לקיים את המצווה. התחרות הייתה כה עזה, עד כי כהן דחף את חברו שנפל ושבר את רגלו, או בגרסה אחרת – כהן אף דקר את חברו. בסופו של דבר, הזכות של תרומת הדשן הוכרעה בהגרלה.

עבודת הכוהנים הייתה מורכבת מהעבודה על הקורבן, הגלויה לעיני הציבור. המחזה שאיש ישראל חושב עליו כל הדרך לירושלים. במקביל, היה עליהם לקיים מלאכות נוספות שלא היו פחות פופולריות, אבל נסתרות מעיני הציבור.

ניתן לראות הקבלה לחג הפסח. מצוות סיפור יציאת מצרים, ולצידה מלאכת הבערת וביטול החמץ. בחודש הקרוב רובנו נשקיע יותר בחיסול החמץ ופחות ב"והגדת לבנך". כך גם בעולם העבודה – תפקיד בנוי ממלאכות שונות: חלקן גלויות לציבור וחלקן סמויות, חלקן פופולריות ומייצרות תחרות וחלקן פחות נחשבות, חלקן דורשות זמן ומאמץ וחלקן פשוטות. פרשת 'צו' מוסיפה לנו על פרשת 'ויקרא', שאומנם יש הבדל בין המלאכות השונות, אך יש לתת חשיבות לכלל הצדדים ולראות בהם חלק מאותו היעד.

חלוקת המשימות בתוך יום העבודה או בין העובדים צריכה להיות מחושבת ומותאמת כדי לצמצם שחיקה ולהגביר מוטיבציה. יש עובדים המחפשים גיוון, וכאלו המעדיפים לבצע את אותה העבודה כל היום. מקבלי קהל יכולים ליהנות משעתיים אדמיניסטרציה ביום, ואחרים יראו בכך סבל. על המנהל לחשוב על החלוקה המתאימה, ובמקביל להנחיל בתרבות הארגונית את ההבנה שכלל המטלות מרכיבות יחד את התמונה השלמה.

שלילת החומר כשלעצמו היא מבט רע ומפוחד על העולם הפיזי. בעולם ההלכה והיהדות, יש נטייה לקבלת העולם החומרי

אכלו בשר – בני פרל

למרות ריבוי העיסוק של התורה במעשה הקורבנות, ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בכישלון. בעוד התורה מעמידה את הקורבן כאחד ממוקדי העשייה הרוחנית, הנביאים העבירו ביקורות רבות על בית המקדש ועל עבודתו. החל ממעשי בני עלי במשכן שילה ועד שלהי בית ראשון, והתיאורים הנוראיים של נבואות ירמיהו ויחזקאל על הנעשה בבית המקדש. גם בתחילת הבית השני ביקרו הנביאים האחרונים את עבודת בית המקדש וגם אצל חז"ל יש ביקורות, אם כי מרומזות יותר, כנראה כדי לא להעמיד עצמם יחד עם כותבי הברית החדשה, שבה נמצאת ביקורת בוטה על הנעשה במקדש.

הסיבות לחוסר ההצלחה הרוחנית של עבודת הקורבנות ולביקורות על הנעשה בבית המקדש הן רבות, ויש לשער שכל ממסד מזמן עיוות ושחיתות מעצם היותו ממסד, ועל כך כדאי להרחיב בפעם אחרת. אך, למצב הרוחני של בית המקדש ושל הקורבנות יש גורם נוסף.

ירמיהו מציע לעם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר". ההצעה שלו היא לעג ונזיפה. העולה היא קורבן שכולו עולה המזבח, לעומת הזבחים, קורבנות השלמים, שחלק נכבד מהם אוכלים הבעלים. אומר להם ירמיהו: הקורבנות שלכם לא מועילים במאומה. חבל על הבשר שהולך לאיבוד, עדיף שתקריבו שלמים, כך לפחות תאכלו את הבשר והוא לא יושלך לחינם.

כחידוד דרשני, הצעתי לראות את דברי ירמיהו לא כביקורת אלא כתיקון. אכילת הקורבן היא הדרך לתקן את החטא של הקורבן. אחת הבעיות בקהילה רוחנית היא היחס למה שאינו רוחני, לחומר. מוסד הנזירות והפרישות שנפוץ בכמה דתות, מבקש לעצב מאמין ש"נקי" מהשפעות החומר. זאת משום שהחומר נתפס כדבר שלילי, כאיום על חיי הרוח. אם אכן מדובר בשני תחומים שונים וסותרים, הרי שיש פתרון לאיום של החומר והוא עבודה רוחנית יתרה שעיקרה הקרבת החומר.

הקרבת קורבן היא ויתור על המזון החומרי על אלמנטים חומריים. ירמיהו צועק ומזדעק על הפתרון הזה, אנשים היו עוסקים בכל מעשי הרשע ומגיעים לבית המקדש כדי לפתור את הבעיה: "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ?". אצל האנשים שעליהם מתנבא ירמיהו, אפשר להיות רשע כי אפשר לכפר, אך אם אפשר לכפר – למה לא להיות רשע?

אך אם אין שתי רשויות, אם היחס לעולם החומרי אינו שלילי אלא חיובי, אם החומרי הוא חלק ממה שאנו, אם היחס לחומר הוא לא רק רך ופייסני אלא הוא חלק שלם מהעבודה הרוחנית, ניתן לתקן את הניכור הנורא. ירמיהו מציע לנו להפוך את הקורבן לאוכל, אין יותר צורך להקריב את החומר למען הרוח. החומר עצמו יכול להיות רוח. אם עשית מעשה חטא, הפתרון הוא תיקון החטא ולא הקרבתו, גם לא מתן פיצוי ילדותי על ידי הקרבה כלשהי.

בשולי הדברים יש להעיר, שחלק נכבד מההתפרקות הדתית היא הנטייה לשלילת החומר שצורתה הנפוצה היא טהרנות, לנזירות והתנזרות. שלילת החומר כשלעצמו היא מבט רע ומפוחד על העולם הפיזי. בעולם ההלכה והיהדות, יש נטייה לקבלת העולם החומרי. אדם ראוי לו שיתחתן, שייהנה ממאכליו ומהסובב אותו, שיעסוק בעסקים ושיעבוד בעולמו של הקב"ה. הנטייה להתעלם מכל אלו, הביאה לא פעם לעיוות ולהתרחקות מדרכי ההלכה והמוסר.

אנחנו זכאים לחיים טובים יותר, שמחים יותר ובטוחים יותר

שעתם הגדולה של מנהיגינו – יחיאל רוזנצוויג

מדינת ישראל ואזרחיה נמצאים בשעת מלחמה שלא הייתה כמותה מאז הקמת המדינה. בשעה כזאת נדרשת מנהיגות מכוננת שתדע להבטיח ניצחון ברור ומוחלט מצד אחד, ומצד שני הבטחת אי-הישנות של התקפה כזאת מצד אויביה למשך דורות.

הבטחת הניצחון כוללת הבסה מוחלטת של האויב והחזרתם של כל החטופים. מנהיגות, כאמור, נבחנת בזמן משבר, בטח בעת מלחמה. היא באה לידי ביטוי ביכולת העמידה שלה מול גורמים כאלה ואחרים שמעוניינים להחליש אותה, ובעצם לגרום לה להפסיד במלחמה; בנחישות להמשיך עד לניצחון המוחלט; ובהחזרת החטופים בעסקאות שפויות.

המלחמה הזאת צריכה להיזכר אצל אויבינו כאסון הגדול ביותר שבא עליהם למשך עשרות ומאות שנים. זה צריך להיצרב אצלם ואצל הדורות הבאים שלהם כאסון בקנה מידה עולמי, כך שלא יעלה בדעתם לבצע שוב התקפה מזוויעה כמו שאירעה ב-7 באוקטובר.

דאגלס מקארתור, מפקדה העליון של כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, אמר: "גיל מקמט את הגוף, ויתור מקמט את הנשמה". אנחנו במלחמה שאין לנו שום אופציה לוותר. אנחנו לא מוכנים לקמט את הנשמה ולא את הגוף.

אם המלחמה הזאת לא תסתיים בניצחון מוחלט וברור לישראל, הרי לא ירחק היום ושוב ירצחו ויאנסו אויבינו את אזרחינו – אנשים, נשים וטף, זקנים ונערים.

אמר לא מזמן שר הביטחון, יואב גלנט: "למדתי את האירועים שהיו פה מאז פרוץ המלחמה. מה שראינו פה אלה גילויי גבורה של חיילות וחיילים, של אזרחיות ואזרחים. כל האנשים האלו יחד הגנו בגופם על מדינת ישראל. אנו נלחמים את מלחמת בני החושך בבני האור. אנו נלחמים מול פראי אדם, חיות טרף, שרצחו את החיילות והחיילים שלנו, את האזרחים שלנו, את הילדים שלנו. אנחנו נגיע לכל תשתיות הטרור, לכל פעילי חמאס, ועד שלא נחסל אותם לא נשלים את המשימה".

זוהי שעתם הגדולה ביותר של מנהיגינו, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אתם תקבעו לדורות איך נמשיך לחיות בארץ הזאת – אם שוב נחזור למה שהיה לפני 7 באוקטובר או שנחיה בבטחה, בשקט ובשלווה.

אנחנו לא נעסוק יותר בהישרדות כמעט יומיומית, אנחנו זכאים לחיים טובים יותר, שמחים יותר ובטוחים יותר. צריך לקום עידן חדש מלא ביטחון ועוז, לחיים חדשים מלאי תקווה, שמחה וגאווה.

יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם נדמה שהאש עומדת להיכבות

אֵשׁ תָּמִיד – אבי רט

בין המתקנים והכלים שהיו במקדש שאותו תפעלו הכוהנים, היה גם המזבח.

על המזבח הזה היו עצים, ותפקיד הכוהנים היה לדאוג לכך שהאש והעצים יבערו כל הזמן: "…וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".

הציווי על תחזוק האש הזו וההקפדה על כך שלא תכבה, מופיעים פעמיים בזה אחר זה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

בפשטות, הציווי הוא טכני, להקפיד על כך שתמיד יהיו עצים על המזבח, ולהקפיד על כך שתמיד הם יבערו והאש לעולם לא תכבה. חז"ל העניקו ממד נוסף, ממד של עומק, לרעיון הזה של אש התמיד.

ארבעה יסודות יש באדם: אוויר, מים, אדמה ואש. האש היא מקור לאנרגיה, לתנועה, לדינמיות, ליצירה, לחום, לבעירה, להתלהבות וכו'. על אדם עייף, עצוב, מיואש, פסימי וחסר שמחת חיים, אנו אומרים שהוא 'כבוי', שעיניו כבויות, שהאש שבו כבתה.

כולנו, כחברה וכאנשים פרטיים, חווים מצבים משתנים, מצבי רוח מתחלפים ותקופות שונות בחיים. יש לכולנו תקופות וימים טובים יותר, וכאלו שפחות. זה טבע החיים. כל אחד מאיתנו הוא 'מקדש קטן', מקום להשראת הנשמה האנושית שבו.

המילים "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה" באות לומר לאדם שבכל מצב, גם בשעות החשוכות של הלילה, גם כשהחדשות לא משמחות והמציאות מורכבת ולא פשוטה, גם בימים של עצבות ודכדוך, כשהאש האנושית הפנימית עלולה חלילה להיכבות – כל זמן שנרו של האדם דולק, שישתדל שאש החיים הזו שלו תהיה "אֵשׁ תָּמִיד.. לֹא תִכְבֶּה".

המילה תָּמִיד, הוראתה התמדה. יש ימים שבהם האש מחממת ומאירה, ויש ימים שבהם גובה הלהבות יורד ודומה שהאש עומדת להיכבות. גם בימים האלו וגם באלו הדרישה היא להתמדה, להמשכיות, לאמונה בכוחות שיש בכל אדם להמשיך ולשמור על הלהבה שבתוכו שלא תיכבה חלילה, ושתהיה "אֵשׁ תָּמִיד".

לא תמיד זה קל, לא תמיד זה נראה ריאלי, אבל האש הזו היא יסוד החיים והאדם, היא הנותנת את הכוח לקום, להתעודד ולהמשיך, היא המחממת לבבות ומאירה בימים חשוכים, ועליה צריך לשמור שתישאר תמיד "אֵשׁ תָּמִיד… לֹא תִכְבֶּה".

האש וההתלהבות שאחזו בכולנו בתחילת המלחמה קצת דועכות. אש האחווה, הלכידות החברתית והערבות ההדדית, נראית כאילו היא מעט בשחיקה.

לפעמים העייפות והשחיקה טבעיים, ועם זאת, עלינו לזכור שכולנו 'כוהני המקדש' שבארץ ישראל, ועלינו המשימה והאחריות לשמור שאש אהבת ישראל שבערה בתוכנו בחודשי המלחמה הראשונים – לא תכבה.

שו"ת כיפת ברזל

בדיקת חמץ לחיילים השוהים בבתי אויב

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה:

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח 30 יום. האם חיילים שעתידים לשהות בבתי אויב בשטח רצועת עזה בחג הפסח מחויבים בבדיקת חמץ?

תשובה:

השאלה ההלכתית המרכזית היא האם מוטלת חובת בדיקת חמץ על מי שרשאי להשתמש במקום בפועל, או שמא חובת הבדיקה מוטלת רק על מי שיש לו בעלות גמורה.

פוסקי הזמן עסקו בהרחבה במעמדם של חיילי צה"ל בחדריהם ובמשרדיהם. ברור ומוסכם כי לחיילי צה"ל אין בעלות על החדרים, ואין להם זכות קניינית בהם. אפילו קצין בכיר שיש לו חדר מגורים פרטי, לא נחשב "בעלים", שכן מדובר על ממון ציבור השייך לצה"ל ולמדינת ישראל. עם זאת, החיילים רשאים להשתמש בחדרים שניתנו להם, אלא שגם כאן השימוש מוגבל, והוא נדרש להתבצע בהתאם לכלל ההוראות המחייבות. זאת ועוד, הממונים על כך רשאים להעביר את החיילים מחדר לחדר, בהתאם לצורכי המערכת.

לעומת זאת, יש מקום לומר שדווקא משום שהבעלות היא ציבורית, הרי שכל אזרח במדינת ישראל שהדבר באפשרותו, חייב לבדוק שהמקום אכן נקי מחמץ לקראת הפסח.

הלכה למעשה, הכריעה הרבנות הצבאית בספר "תורת המחנה", שחיילים ומפקדים בצה"ל מחויבים לבדוק את חדריהם ומשרדיהם אור לי"ד בניסן לאור הנר, ואולם היות שיש ספקות רבים בדבר – יבדקו חמץ בלי ברכה. אומנם, היות שלדעת כמה מפוסקי הזמן, ניתן לבדוק בברכה – הנוהג לבדוק ולברך יש לו אילן גדול להיתלות בו, ובעיקר אם מדובר על קצין או מפקד שהינו בעל האחריות והסמכות על מקום מגוריו, ולא מצוי שמעבירים אותו ממקום למקום בעל כורחו.

מנגד, כאשר מדובר על חיילים השוהים בבתי אויב – הדין שונה. בדרך כלל, המגורים במקום הם מגורים זמנים וארעיים, וברור שלא מוטלת אחריות על השוהים בבית לבדוק בו חמץ. לפיכך, בקובץ "הלכה כסידרה" לפסח במהדורת חרבות ברזל, הכרענו שחיילים השוהים בבתי אויב אינם חייבים בבדיקת חמץ, ויסתפקו בבדיקה של ציודם האישי בליל י"ד בניסן, ובלי ברכה. בד בבד, אם שוהים בבית בקביעות למשך זמן משמעותי, ואף משתמשים מדי פעם במוצרי המזון שמצאו בבית, ראוי שיבדקו בו חמץ, אלא שגם במצב כזה הבדיקה תהיה בלא ברכה, משום שחסרה כאן אותה מידת בעלות ושייכות שעומדת בלב תקנת בדיקת חמץ ומחייבת לברך על הבדיקה.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן ואת חומרתה כמטבע בעל שני צדדים

להבין נכון את הסכנות – שנוולד

הרמטכ"ל הנחה את הצבא להתחיל בתחקיר ובהפקת לקחים מהמלחמה, כדי שישמשו לקראת אפשרות של מלחמה בעצימות גבוהה בצפון. המחדל שאירע בשבת שמחת תורה מציף שאלות גדולות שלא נוכל להקיפן במסגרת מאמר קצר. בחלקן נוכל לדון רק כאשר יסתיים התחקיר ויתבררו כל העובדות לאשורן. אנו נתמקד כאן באחת מהשאלות שיש להפיק ממנה לקחים חשובים מאוד להמשך, למגוון האתגרים הביטחוניים שעשויים לעמוד בפנינו.

כיצד הופתענו?! הסימנים שהיו ערב המלחמה להתקפה נרחבת של חמאס ולכיבוש יישובים ומוצבי צה"ל, חלקם היו גלויים לעין כל: התכוננות למלחמה על מודלים גלויים של היישובים, תרגול פריצות בגדר, הצהרות של מנהיגיהם בתקשורת ועוד. חלקם נקלטו על ידי מערכות המודיעין המשוכללות של צה"ל. התוכנית כולה נחשפה על ידי גורמי המודיעין באוגדה, שעל פי פרסומים בתקשורת, הוצגה במצגת 'חומת יריחו' לדרגים הבכירים של אמ"ן (שבחרו להתייחס אליה בביטול). כיצד קרה שהמערכת התעלמה מהתוכנית שנחשפה מבעוד מועד ולא נערכה כדי לסכל אותה?!

יש שתולים זאת ב'קונספציה', שהייתה נחלת רבים במערכת הביטחונית ובמערכת המדינית, ש'חמאס מורתע' והוא בסך הכל רוצה שקט ופרנסה לתושבי הרצועה. כמו גם הערכת החסר ליכולתו המבצעית של חמאס – כאילו שאין לו היכולת להוציא את התוכניות הראוותניות שלו לפועל.

אולם, נראה שיש לכך סיבה נוספת: קשה מאוד לדמיין תרחישים צבאיים טרם שהתרחשו, להמחיש את האיום הצפוי מהם ולהעריך את מידת הסיכון שייגרם מהם. קושי זה גדל כאשר מדובר על אנשי צבא שמתמחים בעשייה מבצעית אופרטיבית ובשיקול דעת המתבסס על מציאות קיימת או על ניסיונם מהעבר. הם מתקשים לדמיין ולהמחיש את האיום ואת מידת הסיכון כאשר מדובר על תרחיש עתידי.

חשוב להכיר בצורה בלתי אמצעית את תרבות האויב, את דרכי חשיבתו ואת דפוסי פעולתו, ובאמצעותם להעריך מהי מידת הסכנה הנשקפת ממנו. זה קשה כאשר קיים פער תרבותי מובנה בינינו לבין האויב.

 יש בתוכנו לא מעט מפקדים ומובילי מדיניות שתפיסתם הנפשית הבסיסית היא שאיפה לערכיות, לטוב, לצדק ולחירות, וקשה להם לקבל שיש תרבות של רוע ושנאה, ששואפת להרג ולרצחנות ברברית ללא עכבות. שבמקום להשקיע את משאביה לבניית מדינה שתשרת את רווחת תושביה, היא משקיעה את מרב משאביה לבניית מדינה שהיא למעשה בסיס צבאי, מעל לקרקע ובתת-קרקע, במטרה להשמיד את המדינה השכנה שלה. לכן, קשה היה להם להעריך שהיא תוליד עוצמה ומסוגלות להתפרצות של רוע ורצחנות מעין זו.

להבדיל בין הטוב לרע ובין האור לחושך, אנו מוצאים את הקושי להעריך מראש את מידת הסיכון גם בעולמות הקודש, והצורך בהמחשתו.

סוף פרשת 'צו' ותחילת פרשת 'שמיני' מהווים יחידה אחת. בסוף פרשת 'צו' מפורטת ההתנהלות הנדרשת בשבעת ימי המילואים, שבהם המשכן היה ב'הרצה' וחנוכה. בהם הכוהנים תורגלו בעבודה המדויקת שנדרשת במשכן ובהקרבת הקרבנות, ובבניין מהיר של המשכן, לקראת התחלת העבודה ביום השמיני. כפי חשיבות וגודל עבודת הקודש במשכן, כך נדרשת הקפדה על הדייקנות בעבודה ובכל פרטיה.

בתחילת פרשת 'שמיני' מתארת התורה את ההתנהלות ביום השמיני לימי המילואים, ובכלל זה את השיא, את המעמד המרומם והמשמח של ירידת האש, המבטא את הופעת השכינה האלוקית במשכן (ויקרא ט, כד). ביום זה גם אירעה טרגדיה משברית – מות שני בני אהרון נדב ואביהו (ויקרא י, ב). השניים נחשבו 'קדושים' וקרובים לקב"ה באופן מיוחד (שם).

חז"ל דנו בשאלה מה הייתה הסיבה למיתתם? הם העלו מספר אפשרויות. המכנה המשותף הוא שהייתה חריגה מהדרך המדויקת שבה היה עליהם להתנהל בעבודת המשכן, והיא באה מתוך השתוקקות לקרבה לקודש ללא גבולות.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן ואת חומרתה, כמטבע בעל שני צדדים: מצד אחד, ההקפדה הנדרשת על הדייקנות בעבודה, שתבוצע בחרדת קודש, ואת גבולות ההתקרבות; ומצד שני, הטרגדיה ממחישה את החומרה ואת הסכנה של אי-ההקפדה על אופן העבודה, שבמקרה קיצון עלול להביא למותם של הכוהנים (עי' הקדמת ר' בחיי לפרשתנו).

על כן, "ביום שאחרי", בתחילת פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז), קושרת התורה את ההנחיות המדוקדקות של עבודת המשכן ביום הכיפורים והכניסה ל'קודש הקודשים', למיתת שני בני אהרון: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון" (רש"י ויקרא טז, א).

לכן, כהקדמה לציווי על ההנחיות המדוקדקות של העבודה במשכן, מצביעה התורה על הסכנות שבאי-הקפדה על ההנחיות המדוקדקות, מהמקרה של שני בני אהרון.

ישנו עם מפוזר ומפורד – ברכה או קללה? – שרון

באחת הפעמים ניגש אליי בחור ישיבה יוצאי אתיופיה, שמאוד התבייש שאביו לא נוהג לצום  בפורים את צום תענית אסתר בי"ג באדר. אביו נוהג לצום כמו שצמו באתיופיה, בחודש ניסן במשך שלושה ימים. "איך אני משכנע את אבא שלי להפסיק עם המנהג הטיפשי הזה? הוא נוגד את ההלכה, את העולם שבו אני מתחנך. לא רוצה להיות שונה. אני רוצה להיות דומה לחבריי בישיבה". עד כאן שאלתו של הבחור.

בחור ישיבה יקר, עליך לדעת שמצוות כיבוד אב ואם נחשבת למצווה חשובה כל כך, עד כי היא מהווה אחד מעשרת הדיברות. אבל אם תתעמק עוד יותר, תבין שאבא שלך נוהג את המנהג הקדום, שכן המנהג בעולם היהודי הקדום היה לצום שלושה ימים בחודש ניסן. מאוחר יותר, מסיבות שונות, חז"ל ביקשו להעביר את הצום מחודש ניסן לחודש אדר, שכן בחודש ניסן אין להתענות מפני שהוקם בו המשכן ומפני חג הפסח, אבל זה לא היה קל משום שהייתה מחלוקת בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל מתי לצום את שלושת הימים.

האם צמים לאחר חג הפורים, שכן אין מקדימים פורענות, וגם באותם הימים י"ג באדר, לא רק זאת שהיה צריך לצום בו אלא היה יום משתה ושמחה. זה היה יום חג לרגל ניצחונו של יהודה המכבי על צבא ניקנור במלחמתו ביוונים בשנת 161 לפנה"ס (מקבים א׳ ז, מג-מט). והיו כאלו שצמו שלושה ימים לפני פורים. לבסוף, רוב העם פסק מלהתענות שלושה ימים מפני הקושי שבדבר, והעם קיבל את יום י״ג באדר כיום זיכרון לתענית אסתר. כך שאבא שלך אינו טיפש. אתה לא צריך להתבייש ממנו, אתה צריך להתגאות בו שהצליח לשמר מנהג קדום.

בעקבות השאלה שלך, שאלתי את עצמי מה הקשר בין מה שהמן מזהה את עם ישראל כ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", לבין הזיהוי של עם ישראל על ידי משה רבנו והקב"ה בעצמו כ"עם קשה עורף"?

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד – זה לא כי הוא בין העמים עקב הגלות, ההפך הוא הנכון. עם ישראל מפורד ומפולג מעצם מהותם. הם סוג של מה שמכנה הרב קוק, "תמצית כל ההוויה כולו". הם מיקרו-קוסמוס של כל העמים. והם בהחלט שונים אחד מהשני כאילו היו עמים שונים, שכאילו קובצה אחת איננה קשורה לקבוצה האחרת. אפשר לראות שמצד אחד מרצים מאוניברסיטאות ישראליות חותמים על עצומה המופנית לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ובה הקריאה למנוע מישראל נשק וכסף לאלתר, כי לדבריהם ישראל מבצעת ג'נוסייד (רצח עם) ברצועת עזה; ומהצד השני, קבוצה של רבנים חרדים וביניהם הרב הראשי, המאיימים לעזוב את הארץ אם יכריחו אותם להתגייס. ובכל זאת, הם עם אחד.

המן שואף ליצור ממלכת זומבים שכורעים ומשתחווים לו במלכות פרס. הוא רוצה לבנות ממלכה מסוג של מגדל בבל. היהודים עם קשי עורף מפריעים לו לממש את חזונו. המן אומר לאחשוורוש שעם ישראל בתוכם הם שונים אחד מהשני, והם יקלקלו לנו את התוכנית לבנות מגדל בבל. מדינה שלא יהיו בה חילוקי דעות ולא יהיו בה מאבקים על תפיסות שונות ועל ערכים שונים.

ישנו עם אחד ומפוזר ומפורד, לא מפני שהוא בין העמים בגלות אלא זאת היא מהותו. אפילו בתוך ארצו הוא עם מפורד ומפוזר בדעותיו. כי הוא עם קשי עורף. זאת לא קללה, זאת ברכה. ברכה גדולה. אנו משלמים מחיר כבד מנשוא על האופי הזה, אבל המחיר האחר הוא מגדל בבל וזה מחיר כבד יותר.

לכן, בחור ישיבה יקר, עליך להבין שיש ערכים שונים ודרכים שונות לחיות, ועל כל אחד להיות נאמן למהותו האינדיווידואלית ולמצוא את הדרך שלו, גם אם היא שונה וקצת מוזרה. עליך להבין שהסיבה לחורבן בהיסטוריה היהודית לא הייתה השוני בינינו אלא אי-קבלתו של השוני. עליך לתהות: מיהו האדם? מהי תרבות? מהי נקודת המפנה ההופכת את מה שנחשב למשותף בין בני האדם למפריד ביניהם?

אנו שואפים לאחדות אבל לא לאחידות. זכור מה שאמרו חכמי הגמרא: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה, אבל שלום ביניהם, אומר הקב"ה איני יכול לפגוע". השלום אינו אומר לוותר על מה שאתה או על מה שנוהגים הוריך. שאל את עצמך אם הרצון להיות דומה לחבריך בישיבה שווה לשלם את המחיר על ויתור על מצוות כיבוד הורים.