כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
לבושו של אדם – הרב יובל שרלו
לבושו של אדם משמש באופן מתמיד נושא לדיון. מחד גיסא, היסוד הגדול של "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" מהווה מצפן גם לגבי לבוש. צריך להיזהר מאוד מלהגדיר את האדם לפי לבושו. לא לחינם דרשו דרשנים כי המילה "בגד" מזכירה באופן חד את הבגידה ואת הרמאות. לא יהיה זה נכון להסיק מסקנות על האדם מהלבוש שהוא לובש. כל אחד מהקוראים מכיר היטב את הפער בין הרושם שיצרה דמות מסוימת עליו, על לבושה מסוג זה או אחר, ובין מה שהוא חשף באמת על אותה הדמות. יכול אדם להתלבש בצורה צנועה מאוד ולהיות גס רוח, ויכול אדם ליצור את הרושם החיצוני של זלזול ושחצנות ולהיות צנוע מאוד במהותו. זו דוגמה אחת בלבד לחזון המתעתע של הלבוש.
מאידך גיסא, יש בכל לבוש גם סוג של "מדים". הוא מהווה הצהרה מסוימת על הדרך בה מבקש אדם להיראות. לעתים לא שמים לב לכך שגם כאשר הוא מתלבש באופן שנועד להדגיש את העובדה שהלבוש לא חשוב בעיניו כלל וכלל – הוא מצהיר הצהרה דרך הלבוש על אי-החשיבות הזו. לא זו בלבד, אלא שהתורה עוסקת גם בלבושו של אדם. היא מורה על איסור שעטנז, בגד ופשתים יחדיו; ההלכה מחייבת את צניעות הלבוש ואת ההסתרה שיש בו; בהלכות תפילה אנו מוצאים את החובה להתייחס גם לממד הלבוש בשעה שאנו מכינים את עצמנו לקראתה; כבוד שבת הוא בלבישת בגדים מיוחדים וכדו'. לא ניתן להכחיש את משקלו של הלבוש, ובמסגרת זו יש לקרוא את פרשת ציצית.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה נוהג לומר כי הציצית היא המדים של הבנים. בשעה שאדם לובש ציצית הוא עושה פעולה כפולה. מחד גיסא, יש בלבישת הציצית הצהרה שמבטאת את העובדה שהוא עובד ה'. ניתן לומר שבמהותה הציצית מביעה את היסוד הזה אפילו יותר מהכיפה שהוא חובש על ראשו, שכן היא מצווה קיומית מדאורייתא; מאידך גיסא, לבישת הציצית נועדה לא רק לבטא דבר מה אלא לחולל בו את "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". היא נועדה לעטוף את האדם בתודעה מתמדת של הווייתו בעולם, ושל החובה לעשות את מצוות ה'.
פרשת שלח היא אפוא הזדמנות לחיזוקה של הנאמנות למצווה זו ול"מדים" שלנו. הציצית היא סוג של בגדי כהונה, ויש לה מקבילות רבות לבגדים אלה: פתיל תכלת, לזיכרון, וכן העובדה שרק בבגדי כהונה וציצית אין חובה ההימנעות משעטנז נוהגת. גם הצורה בה כתובה המילה ציצית בתורה – "ציצת" – מזכירה את הציץ. ואנחנו שזוכים להיות מחויבים ללבוש בגדי כהונה מיוחדים גם בהיותנו מחוץ למקדש, שהלוא אנו "ממלכת כהנים" מצווים לכלול את הציצית כחלק בלתי נפרד מלבושנו, ולזכות בשתי התנועות של המצווה – זו המבטאת וזו היוצרת.
העם חי במרחב עולמי בו יש כוחות נוספים, עמים ומעצמות, שאי אפשר להתעלם מנוכחותם, מכוחם, מהשפעתם ומדעתם
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם – אבי רט
סדרה של התקפות טרור על יישובים יהודיים באמצע שנות החמישים בהן נרצחו יהודים רבים, הביאו את ראש הממשלה בן גוריון ליזום מספר פעולות תגמול משמעותיות נגד הצבא המצרי בדרום.
כאשר אמרו לו שריו, יועציו והמתנגדים לפעולה, כי הדבר עלול להיות בעייתי מבחינת דעת הקהל בעולם ומבחינת מוסדות האו"ם, וכי המעצמות עלולות לנקוט כנגד ישראל בסנקציות צבאיות וכלכליות, הגיב בן גוריון ואמר בנאום במסדר צה"ל ביום העצמאות ברמת גן, ביום ה' באייר תשט"ו, 27 באפריל: "עם כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: 'ולא יישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו.. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".
באותה שנה, במהלך ויכוח קשה ונוקב בישיבת הממשלה שעסקה בעניין הזה, בהתייחסו לתגובה הצפויה של האו"ם, אמר בן גוריון את צמד המילים שהפכו להיות מטבע לשון וחלק מהסלנג הישראלי- "אוּ"ם שְׁמוּם".
הנושא הזה של ההתחשבות ב'מה יאמרו הגויים' מצד אחד, וההבנה שאי אפשר להתעלם מהם, ומצד שני הרצון לשמור על עצמאות ריבונות ועצמאות ללא קשר ותלות ב'מה יאמרו הגויים', מצד שני, מלווה את העם היהודי מאז היווסדו. מצד אחד 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', אך מצד שני, לאחר שהקב"ה כועס על עם ישראל ורוצה להענישו ולהמיתו, אומר לו משה רבנו בפרשה- "..וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". במילים שלנו- אתה ריבונו של עולם לא יכול לעשות את מה שאתה רוצה לעם היהודי, בגלל הנימוק של 'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם'. האמירה הזו של הגויים בראותם את ה' מעניש קשות את עמו ואת בניו, תגרום לחילול ה' גדול בעולם, ואסור לתת לזה לקרות. זו תהיה פגיעה בשם ה' ובכבודם של בניו.
מתברר שהעניין הזה של 'וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' איננו חד-מימדי, חד-משמעי וחד-כיווני. משה רבנו, בוחר להשתמש- ולא בפעם היחידה- בנימוק הזה של 'מה יאמרו הגויים', כדי לנסות לשכנע את הקב"ה לנהוג בדרך כזו או אחרת, או להימנע ממעשה מסויים. עם כל הרצון הטבעי לעצמאות מדינית ורוחנית, עדיין העם חי במרחב עולמי בו יש כוחות נוספים, עמים ומעצמות, שאי אפשר לבטלם ולהתעלם מנוכחותם, מכוחם, מהשפעתם ומדעתם.
מעניין לראות שגם בתהליך של שיבת ציון וחזרת העם לארצו, יש נוכחות לאמירתם המתפעלת של הגויים:
"..בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה..".
בין ה'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם' של משה רבנו, לבין ה"אוּ"ם שְׁמוּם" של בן גוריון, יש אלפי שנים, בהן אחד האתגרים הגדולים שניצבו בפני העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו היה לדעת לתמרן בחכמה בתבונה וברגישות בין 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' לבין ההתחשבות ב'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם'.
נהירתם ההמונית של מנהיגי ציבור למסעות חובקי עולם על חשבון הציבור לא החלה בימינו. כך היה כבר במדבר
אביעד הכהן – כולם אנשים?
לא פחות מארבעה עשר שרים (שניים מהם ביטלו השתתפותם ברגע האחרון) וחברי כנסת – כמניין "היד החזקה" – טסו השבוע לניו יורק כדי להשתתף במצעד השנתי למען מדינת ישראל שהתקיים ברוב עם ברחובות מנהטן. סביר להניח שפני רבים מהם אינם מוכרים לא לצופים במצעד ולא לבוחריהם שנאלצו להישאר בארץ ישראל המהבילה, וגם פועלם הציבורי החשוב נתעלם מהם. אלמלא הפגנות הנגד של המוחים נגד השינויים המשטריים בישראל, ספק אם קבוצת תמיכה גדולה זו, על עשרות מאבטחיה ומלוויה, שטסה ל"תפוח הגדול" על חשבון הציבור, הייתה זוכה לתשומת לב מיוחדת.
נהירתם ההמונית של מנהיגי ציבור למסעות חובקי עולם על חשבון הציבור לא החלה בימינו. כך היה כבר במדבר. בראשית הדרך הייתה מחשבה צנועה, תכליתית: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". משימת ריגול ממוקדת מטרה: "חפירת הארץ", כדי להורות לעם העולה ממצרים לארץ ישראל את הדרך ילכו בה. כך, בספר דברים (א, כב), וכך בפרשתנו: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
אכן, בתחילה נתבקשו למשימה – כראוי למשימת ריגול עלומה – "אנשים" אנונימיים, בני בלי שֵם. גם מספרם היה צנוע: "אנשים", ומיעוט רבים כידוע הוא שניים. הא – ותו לא. עד מהרה צמחה המשלחת לממדים גדולים וראוותניים: לא סתם "שני אנשים", מרגלים מיומנים ושומרי סוד, אלא שנים עשר אנשים, והם ראשי כל שבט ושבט: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם". לכולם היה ייצוג. קואליציה ואופוזיציה (יהושע וכלב) כאחד. ולא עוד ריגול תכליתי אלא גם טיול קבוצתי, טיול לשמו: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן".
המקרא אינו מפרט מהם הכישורים שנדרשו מאותם מרגלים, אך בוחר להדגיש, פעם אחר פעם, שהיו אלה ראשי עם, ו"נשיאי" השבטים: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם" (יג, ב); "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). ברם, מה טיבם של אותם אנשים? ומה בדיוק מכשיר אותם למשימה המיוחדת שאליה נשלחו? האמנם נבחרו לתפקידם או מונו אליו? וכיצד הייתה הבחירה, ועל ידי מי? שאלות בסיסיות אלה, שעולות בכל תהליך של יצירת הנהגה נותרות סתומות במקרא.
הפער שבין גודל המשימה הביטחונית וחשיבותה, לבין מיהות הנוסעים (ואך למותר לומר שלא כל מנהיג שבט ופוליטיקאי מחונן הוא בהכרח גם בעל כישורים של מרגל חרש, שומר סוד וסוכן מוסד מיומן) עורר כבר את הפרשנים. על מנת ליישבו, ביקשו חלקם – דוגמת רש"י בפירושו על אתר, ובעקבות חז"ל – לפרש שגם המונח הסתמי לכאורה "אנשים", אינו אלא כינוי בלשון מקרא לאנשים חשובים, מפורסמים: "כלם אנשים' – כל אנשים שבמקרא – לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". כיוצא בו פירש רבי אברהם אבן עזרא: "וטעם 'אנשים' שהם ידועים גיבורים, וכן 'כולם אנשים' (להלן, פסוק ג), 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א ב, ב). ובדומה לו פירש רבי עובדיה ספורנו: " 'כולם אנשים' – אנשי חיל".
המשכה של פרשה, מגלה לנו שדווקא אותם ראשי עם ומנהיגיו, כשלו בחטא חמור, וסירחונם הגיע למרחוק. משנתברר כי חטאו, נגזר עליהם עונש חמור במיוחד: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (יד, לז). במדרשם, הוסיפו והפליגו חז"ל בתיאור המגפה, ולא חסכו בלשונם: "אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [=נתמשך ונתארך מפיהם], ונפל על טיבורם [=הטבור], והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם".
לאור זאת, רק גוברת השאלה שבה התחבטו פרשני המקרא: מה היה חטאם הגדול של המרגלים, והרי לכך נשלחו, למסור דיווח על שראו עיניהם! וכתמיהת הרמב"ן: "וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?". מקצת הפרשנים תלו את עיקר החטא בניסיונם של המרגלים, כמעשה לא מעט פרשנים בתקשורת בת ימינו, להוסיף דברי 'פרשנות' סובייקטיביים משלהם במסווה של 'דיווח' אובייקטיבי: "אפס כי עז העם". "כן, אבל…". אחרים, רואים את עיקר החטא לא בעצם הדיווח השקרי אלא במינון ובתוצאות שהסיקו הימנו. במקום שיאמינו בה' ויציבו בפני העם את האתגר הגדול, חזון העלייה לארץ ישראל למרות כל הקשיים, אחזה במרגלים רפיסות, רוח חולשה ומורך לב, והם נטעו בלב העם פחד וייאוש: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א, כח).
ואפשר שאותו מעבר חד, שמאפיין למרבה הצער ולמגינת לב רבים ממנהיגי הציבור גם בימינו, הוא שגרם. במקום "אנשים" – שעיקר תכונותיהם ואישיותם מתבטא באנושיות שבהם, בהיותם "מענטשים", ברגישותם למצוקות הציבור ולצרכיו, הם היו ל"ראשים" ו"נשיאים". אנשים שכל עשייתם – או, למצער, רובה – ממוקדת בכבוד שניתן להם, ובשאלה 'מי בראש?". או כלך לדרך זו: ההתנשאות והמחשבה של המרגלים, שלפיה "כולם" אנשים, כולם – ללא יוצא מן הכלל – כלילי השלמות, מוכשרים וחכמים, ואין בהם כל פגם שהוא, היא-היא החטא. גם מנהיג, מוכשר ככל שיהא, צריך להכיר בחסרונותיו ובפגמיו, ולנהוג בעצמו במידת הענווה והצניעות. עליו להיזהר ולהישמר שלא יגבה ליבו ולא ירומו עיניו.
הסברים אחרים תולים את החטא בחריגה משני כללי יסוד שעומדים, עד ימינו, בבסיס דיני המנהל הציבורי. האחד, חריגה מסמכות, בא בדברי רבי יצחק עראמה, בעל ה"עקדת יצחק": "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד". חריגה מסמכות, אז כהיום, מהווה מעילה באימון שניתן ביד בעל השררה, ובציבור ששלח אותו. ההסבר השני, שמובא בזוהר, רואה את הכשל בכך ששיקולים זרים ופסולים הם שהנחו את המרגלים במעשיהם: "אמרו: אם יעלו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מכהונתנו ומשה ימנה אחרים תחתנו". ויפים לעניין זה דבריו של הרב ד"ר יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש", מגדולי חכמי התורה והמנהיגים הרוחניים בדור שעבר: "יש מידה ומידה. מידה לעם ומידה למנהיג. מה שאפשר לסלוח לאדם פשוט, לו, למנהיג, לפשע ייחשב. מי שסר כחוט השערה מדרכו הסלולה בשביל תועלתו הפרטית הוא איש חלש, ואין עטרת מנהיג הולמתו".
יהא אשר יהא, יש בפרשה זו כדי ללמדנו שאף "ראשי העם" ומנהיגיו, אינם מחוסנים מפני חטא הגאווה והיהירות, תאוות הכבוד וגינוני השררה. להפך: האחריות הגדולה שמונחת על שכמם, יש בה כדי להעצים את חובתם למלא תפקידם ביושר וביושרה, בצניעות ובענווה, במסירות ובנאמנות, וכל חריגה אפילו קלה הימנו, עשויה להמיט עליהם ועל הציבור שתלוי בהם אסון גדול.
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא – אלישי בן יצחק
עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
לאחרונה פורסם מחקר חדש שנכתב על ידי שני חוקרים, בני פורת, וחגי שלזינגר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ואשר כותרתו "קומי צאי מתוך ההפכה". תקציר המחקר פורסם בעלון שבתון גיליון מס' 1124 פרשת בהעלותך תשפ"ג. בתחילת המאמר קובעים המחברים: "עיון במורשת המשפט העברי מעלה, כי יוזמת לוין-רוטמן עצמה מנוגדת לעקרונות יסוד שהתפתחו במקורות ההלכה היהודית". אביא כאן ראיות שבמקורות המשפט העברי יש יותר לתמוך במגמה אליה חותרת יוזמת לוין-רוטמן, מאשר בשלילתה.
הוועדה לבחירת שופטים
סוגיית מינוי שופטים העסיקה מאז ומתמיד את החברה היהודית וגם שם מצאנו תמורות ושינויים. כך למשל מצאנו תקופות בהן נהוג היה למנות לשופטים את 'הבנים', כלומר, שופט היה מוריש או מעביר את השיפוט לילדיו. העברת שבט השיפוט לדור הבא לא תמיד עלה יפה ואף הוביל ללא מעט בעיות, די אם נזכיר את שני בניו של שמואל, עליהם מעיד הכתוב: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל… ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט". מצב זה יכול ונצרב כטראומה בתודעה הציבורית עוד מהתנהגות בניו של עלי השופט שקדם לשמואל, עליהם מעיד הכתוב: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'". במצב זה בו מוסד השפיטה נכשל, מוביל את עם ישראל לקריאה ציבורית ולדרישה "שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגויים". מכאן הואצלה הסמכות למינוי שופטים למלך, כפי שאנו מוצאים אצל יהושפט מלך יהודה כמתואר בספר דברי הימים "ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר". הרמב"ם בהלכות סנהדרין קובע: "כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין". מכאן שהסמכות למינוי שופטים מסורה, בצורה גסה, לאחת משלושת הרשויות בישראל, המחוקקת, המבצעת והשופטת.
אם כך, מהי שיטת המינוי הראויה בישראל לאור מקורות המשפט העברי? פורת-שלזינגר בחרו להתלות בדבריו של הרב ולדנברג, בחיבורו "הלכות מדינה", וציטטו חלק מדבריו: "לכן מהיות טוב כדי שנפיק התועלת הכפולה שהמתמנה יהיה אדם חשוב וגדול וגם שהמינוי יהא במי שהציבור חפצים בו, מן הראוי שבחירת ומינוי השופטים לא תעשה כשאר הבחירות לעניינים ציבוריים הנעשים על ידי המון כל קהל ציבור הבוחרים". כאן עוצרים פורת-שלזינגר את הציטוט ומסכמים את הדברים באופן הבא: "קשה לחשוב על מקור הלכתי ברור יותר היוצא חוצץ נגד הרעיון של הפקדת בחירת השופטים בידי הרוב הקואליציוני בלבד".
וכאן עולה תמיהה. כאשר מתבוננים בדברי הרב ולדנברג למדים שמינוי שופטים אינו דומה לכל המינויים ציבורים אחרים שמבוצעים על ידי העם, ולכן יש להפקיעם מהציבור. מכאן שלא ברור כיצד הסיקו פורת-שלזינגר, שמינוי 'כל הציבור' מקביל למינוי באמצעות רוב קואליציוני.
בהמשך קובע הרב ולדנברג ש"הבחירה תיעשה על ידי הנשיא המורם מעם גדול התורה והיראה או נשיאי התורה… או על ידי מוסד עליון שיושבים בו נבחרי קהל. או שכל הקהל הבוחרים יבחרו ברשימה שלימה כמועמדים לשופטים, והנשיא או המוסד העליון יבחרו מבין המועמדים האלה את היותר מתאימים". במילים פשוטות, מותיר הרב ולדנברג את מינוי השופטים בידי מספר גופים מצומצם ובניהם גם מוסד עליון שבו יושבים נבחרי הקהל – הכנסת. עוד מציע הרב ולדנברג אפשרות שהציבור יציע מועמדים ראויים, רשימות מומלצים ומתוכם ייבחר הגוף הממנה את השופטים.
פסילת חוקים בידי בית המשפט
מכאן עוברים פורת-שלזינגר לדיון בשאלת ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת. כאשר בין היתר עומדת הדרישה להרכב מלא של שופטי בג"ץ ולרוב מיוחס לפסילת חוקים, וכן הענקת סמכות לכנסת להתגבר על פסילה זו. גישה זו "עומדת בסתירה עם עקרונות יסוד המצטיירים ממקורות רבים במשפט העברי". דומה שגם כאן התמונה העולה ממקורות המשפט העברי אינה זהה למסקנתם.
פורת-שלזינגר תולים דבריהם ברשב"א, כדי להוכיח עילת בטלות תקפה מקום שמדובר בהריסת הגדרים הקהילתיים ולא תיקונם. עיון בדברי הרשב"א מבחין בין תקנות שהתקנתן בוצעה בידי המוסמכים לכך לבין תקנות שהתקנתן הן בחוסר סמכות, וכך הם דבריו: "שבכל מקום ומקום הוצרכו הרבים למנות אנשים להשגיח על תיקוני הצבור והם גודרים ומתקנים לפי השעה. ולולא זה ירבו המתפרצים ואיש כל הישר בעיניו יעשה. אבל אם אינם ממונים ראשים על העם אין באסיפה להחרים אלא א"כ יסכימו עמהם רוב הצבור ותלמידי חכמים שבעיר ואפי' יהיה אותו החרם לגדר ולתיקון שאין הרוב משועבדים למיעוט. וכ"ש אם יהיה שלא כדין שאם אינו כדין ואין גדר ותיקון בכך אפילו עשו אותו ראשי הצבור וגדוליו, אין הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם כיון שאין תיקון וגדר בדבר".
אחד העקרונות שחז"ל הניחו לביקורת שיפוטית הינו העקרון התלמודי הקובע: "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה". יתר על כן מצינו מצבים בהם שתיקנו תקנות כנגד הדין ולמרות זאת לא בוטלה התקנה. כך למשל מצינו בשו"ת שאילת יעב"ץ: "ועם שזהו נגד דין תורה ולא יעלה על דעת אדם שהסכמה כזו מעיקר הדין, אלא מפני שראו צורך השעה לקיום הקהל ולהעמדת הצבור בכללו, הסכימו בכך, שכן כחם יפה כנ"ל. ולא היה אדם שערער בדבר ועדיין אותה תקנה קיימת בקהל ההוא". במילים אחרות, לעיתים התקנת תקנות מבוצעת משום 'צורך השעה לקיום הקהל' במילים מודרניות יכולה להיות תקנה שנוגדת את הדין או את עקרונות היסוד אולם הצדקתה מושתתת על האינטרס הציבורי.
היועצים המשפטיים
את המוסד של היעוץ המשפטי מבקשים פורת ושלזינגר להקביל למוסד 'אדם חשוב'. קצת קשה להקביל מוסד זה ליועצים המשפטיים. לא ברור כיצד העקרונות המונחים על ידי פורת ושלזינגר לא יכולים להתקיים ביועצים משפטיים שמינויים יושתת על בסיס של משרת אמון. יחד עם זאת, קיימת שאלה עקרונית האם המוסד של אדם חשוב חל גם כאשר מדובר בנבחרי ציבור, כך למשל מבין המאירי שקובע: "כלל העיר יראה שאף הם מתנים שלא ברשותו [=של אדם חשוב] שהרי אף הם יכולים לבטל את מינויו". ובשו"ת אבן השוהם התשובה היא שאין צורך, וכך הוא לשונו: "שהדין נותן שאף בני העיר אין רשאין להתנות ולתקן שום דבר זולת אדם גדול שיש שם, ואם תקנו דבר בלתי ידיעתו אינו כלום… בנדון דידן נעשה ונתקנו על פי מבוררים שבררו הקהל לתקן מעשה הקהילה ולהצליח דרכי יושביה די בכך".
במקום סיכום
תם ולא נשלם. יכולנו להמשיך ולהביא מקורות שהיה בהם לאיין את קביעתם של פורת-שלזינגר לפיה הרפורמה מנוגדת לעקרונות היסוד שהתפתחו במשפט העברי, שכן מקורות המשפט העברי מלמדים על הלימה עם מיסוד והסדרת כוחם של גופים ציבוריים. יתרה מזו, בעוד נבחרי הציבור והשלטון הציבורי נהנים מהתפתחות מתמדת של עקרונות וכללים אשר מבקשים לקבוע הסדרים ודרכי עבודה, מתנגדי הרפורמה חוששים מלהסדיר את הפרוץ, ומעדיפים את היעדר ההסדר על פני הסדרה של תחומים שאין כל מחלוקת שראויים הם לתיקון.
על אף שהגמרא כתבה שבגד עור אינו נחשב בגד, היא לא מנמקת מה הבעיה בכך. נחלקו האחרונים, מחלוקת שמשפיעה בין השאר על דינו של בגד דרייפיט
האם בגד העשוי מניילון ('דרייפיט') חייב בציצית? – הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה על הציצית, באמצעותה ניתן לזכור את המצוות "וראיתם אותם וזכרתם את כל מצוותי", ובעקבות כך נעסוק השבוע בהלכות מצווה זו. נפתח במחלוקת ראשונים איזה בגד חייב בציצית מדאורייתא ואיזה מדרבנן, ובהמשך נראה את מחלוקת הפוסקים, האם בגד מנדף זיעה חייב בציצית.
חיוב הבגד
איזה בגד חייב בציצית? הגמרא במסכת מנחות (לט ע"ב), מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה זו:
א. לדעת תנא דבי רבי ישמעאל, כיוון שבמצוות ציצית כותבת התורה 'בגד' כפי שכתוב בפרשת נגעים, כשם שבנגעים הכוונה דווקא לצמר ופשתים, כך גם במקרה של ציצית. לשיטתו שאר המינים חייבים בציצית, אך רק מדרבנן. ב. רבא חלק וסבר בעקבות כך שהתורה כותבת 'כנף', שכל המינים חייבים בציצית מדאורייתא, שכן מהמילה כנף משמע כל סוגי הכנפות.
להלכה
בפסק ההלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א:
א. השולחן ערוך (או"ח ט, א) פסק שרק בגד העשוי מצמר ופשתים חייב מדאורייתא בציצית, ושאר המינים חייבים מדרבנן בלבד. בטעם הדבר נימק, שלמרות שדעת רוב הראשונים שכל מיני הבגדים חייבים מדאורייתא, הרי"ף והרמב"ם חולקים, ועל פי כללי ההלכה שקבע בהקדמה לספרו – הלכה כמותם.
ב. הרמ"א (שם) חלק ופסק כדעת התוספות, שכל המינים חייבים מדאורייתא, וכדעת ראשוני אשכנז והפוסקים המאוחרים בשרשרת הדורות. כך מסופר גם על הגר"א והחזון איש, שנהגו ללבוש ציצית משאר מינים. ובלשון הדרכי משה:
"ואין דבריו (של השולחן ערוך) נראין, אלא נראה לפסוק כדברי התוספות מאחר שרבינו והפוסקים האחרונים הסכימו עמהם וכבר הארכתי בזה בהקדמתי בסייעתא דשמיא'.
ג. המשנה ברורה (שם ט, ה) בגישה שלישית נקט, שראוי גם לאשכנזים הצועדים בדרך כלל בעקבות הרמ"א, להחמיר וללבוש ציצית העשויה מצמר או פשתים, וכך לצאת ידי חובה מדאורייתא גם לדעת הרי"ף והרמב"ם.
ציצית מבד ניילון
שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא, האם יוצאים ידי חובה בלבישת ציצית העשויה מבד ניילון. מחלוקת זו מתעוררת בעקבות הגמרא במסכת מנחות (מ ע"ב) הכותבת, שבגד העשוי מעור אינו נחשב בגד, ומשום כך אפילו אם יש בו ד' כנפות – אין חובה לשים בו ציצית.
על אף שהגמרא כתבה שבגד עור אינו נחשב בגד, היא לא מנמקת מה הבעיה בכך. בפירוש טעם הגמרא נחלקו האחרונים, מחלוקת שמשפיעה בין השאר על דינו של בגד דרייפיט, העשוי מחומרים פלסטיים.
מחלוקת האחרונים
א. אפשרות ראשונה להסביר את טעם הגמרא, מופיעה בדברי שולחן ערוך הרב (י, ז), והרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ב, א). הם סברו, שהסיבה שהגמרא נוקטת שבגד עור אינו נחשב בגד החייב בציצית היא, שבגד חייב להיות במהותו ארוג ומחומרים העשויים כעין בד, בגד עור המורכב לרוב מיחידה אחת ארוכה ואינו דומה לבד, אינו עונה על הגדרה זו.
בעקבות כך פסק הרב פיינשטיין, שבגד העשוי מניילון פטור מציצית. ועל אף שניתן לחלק בין בגד עור לבגד ניילון, כיוון שבניגוד לעור המורכב מיחידה אחת שניתן לחלקה למספר חוטים, את הניילון אפשר מלכתחילה ליצור במספר חוטים, מכל מקום כיוון שאין הדרך בכך, ומכיוון שבגד ניילון דומה בתכונותיו לבגד עור בכך שאינו בד מהצומח, לא מקיימים בבגד זה מצוות ציצית.
ב. אפשרות שניה בפוסקים מופיעה בדברי הרב פרנק (הר צבי או"ח א, ט) שבניגוד לרב משה פיינשטיין סבר, שהטעם היחיד לפטור בגד עור הוא שבגד זה אינו ארוג, ואין זה משנה שבגד זה אינו דומה לבד. משום כך, במקרה בו יוצרים בגד מניילון באמצעות אריגה, בגד זה חייב בציצית. מדרבנן לדעת השולחן ערוך, שכן הבגד לא עשוי מצמר או פשתים, ומדאורייתא לרמ"א.
אפשרות שלישית הממצעת בין הדעות, מופיעה בדברי הציץ אליעזר (יב, ג). כמו הרב פרנק סבר, שבגד של ניילון חייב בציצית, ואולי אפילו במקרה בו אינו עשוי כאריג כמו שהצריך הרב פרנק, כיוון שייתכן שכאשר הגמרא כתבה שבגד עור פטור מציצית כוונתה לעור בדווקא, אבל שאר מינים, אפילו אם יש דמיון מסוים ביניהם חייבים, וודאי כאשר רגילים לעשות מהם בגדים.
למרות טעמים אלו כתב, שבכל זאת הלובש ציצית מבד ניילון לא יברך את ברכת הציצית, לחשוש לדעת הרב משה פיינשטיין הסובר שלא יוצאים בלבישתה ידי חובה.
המסר שלמדנו מהאלוף זיני – אבנם הרש
לא הכרתי את אמו שלו באופן אישי, היא רק פנתה אליי לפני כמה שבועות ואמרה לי שזכור לה שכתבתי פעם על הנושא ותהתה האם הישיבות והאולפנות מודעות לנזק העצום שמתחולל בנשמות הילדים הממתינים, אלו שניגוד לחבריהם לא קיבלו תשובות חיוביות והמוסדות שמו אותם על 'המתנה'.
"הילד שלי לא הולך לסניף כי הוא לא מוכן לפגוש את החברים שלו שכן התקבלו", אמרה לי בעצב, והמשיכה: "הוא הוריד במשקל ואני לוחצת עליו שיראה רופא משפחה אבל הוא עקשן. הוא פשוט מחכה לתשובה ובינתיים 'אוכל את עצמו'. איך אפשר לעשות דבר כזה לילדים? והכי שובר לי את הלב זה שהוא חושב שהוא אפס. חתיכת לא יוצלח. שהוא נחות לעומת החברים שלו שכן התקבלו. יודע מה? וגם אם הוא כבר כן יקבל תשובה חיובית, את הצלקת הנפשית שלו הוא כבר קיבל".
חשבתי אם להתחיל ולהסביר לה על השיקולים של המוסדות החינוכיים. על זה שלמרות שהיא צודקת – היא רואה את הדברים מבעד לעיניים של אמא של מתמודד (וזו כמובן זכותה), ויכול להיות שאם היא הייתה מסתכלת דרך המשקפיים של ראש הישיבה או האולפנה ייתכן והדברים היו נראים אחרת, אבל יודעים מה? הייתי בעיקר עסוק בלכאוב את כאבו של הילד שלה ולקוות שהדימוי העצמי שלו יצלח את ההתמודדות המורכבת הזו שהוא עובר.
***
למה נזכרתי בו? כי השבוע סיון רהב מאיר חשפה את דבריה של ברכה שרים, אחותו של האלוף דוד זיני, והם כל כך חזקים וראויים עד שלא יכולתי שלא להביא אותם השבוע למדור:
"השבוע אחי הבכור דוד זיני קיבל דרגת אלוף. יש המתרגשים כי הם מכירים אותו ואת אשתו או אחד מ-11 ילדיהם היקרים, יש השמחים שמחה פשוטה שהוא התקדם כי הם שירתו תחתיו או איתו, יש המציינים שיש אלוף דתי, יש המאושרים בשביל עם ישראל כי הם מכירים אותו ויודעים איזה אדם גדול הוא.
אצלי כל הסיבות משמשות בערבוביה, אבל כאימא אני מתרגשת, כי אחי האלוף לא התקבל לשום מסגרת לימודית שרצה לקראת כיתה ט'. הוא היה ילד שובב. אף מחנך בזמנו לא זיהה את גודלו, עוצמתו ויכולותיו.
אחי האלוף, בחופש הגדול, טרם ידע היכן יתחיל את כיתה ט'. רק לאחר תחנונים של אבא הסכימו לקבל אותו לחודש ניסיון אחד בישיבה תיכונית מרוחקת.
אבל לאחי האלוף היו (ועדיין יש) הורים שהאמינו, הורים שאהבו, בלי גבול וסיבה, פשוט כי הם הורים. וגם כששלחו להם מכתבי שלילה ממוסדות חינוך הם לא הפסיקו לאהוב ולהעריך, להכיל ולהאמין.
אני יכולה לנקוב ברשימה ארוכה של מוסדות שסירבו לקבל את אחי, אבל אבא שלי אומר שרוב המנהלים כבר הלכו לעולמם, ואלה שבחיים – בטח מתחרטים על כך.
אחי האלוף דיבר בנאום שלו בטקס על ההורים שלנו והודה להם, אבל לדעתי יש כאן מסר לכל הורה באשר הוא".
***
וכל כך רציתי שהילד שלה, כמו נערים ונערות אחרים שלא קיבלו תשובות חיוביות מהמוסדות החינוכיים, ייתקל ויקרא את הקטע הזה של ברכה, אחותו של האלוף זיני, ויבין שזה שלא התקבלת לישיבה או לאולפנה או לכל בית ספר אחר זה לא אומר שום דבר ולא אמור לפגוע בדימוי העצמי שלך. ויודעים מה? אם כבר להיפך:
צריך לקחת את הכישלון הזה ולהפוך אותו להזדמנות ולמקפצה של מוטיבציה שתגרום לכם להוכיח לכל העולם מה אתם באמת שווים ובוודאי שאף מוסד חינוכי לא יגרום לכם לחשוב אחרת.
ולגבי שאר ההורים: אני באמת רוצה לקוות ולהאמין שהוריו של האלוף זיני הם לא חריגים בנוף וגם שאר ההורים לא מפסיקים לאהוב, להעריך, להכיל ולהאמין בילדים שלהם.
גם אם הם מתקבלים לכיתות ט'. גם אם הם לא יסיימו בתור אלופים בצה"ל. כי זאת עלינו לדעת ולזכור:
המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק לילדים שלו היא האמונה שהוא שווה מיליון דולר וייחודי בעולם הזה.
את האמונה שאף בן אדם אחר לא יוכל להחליף אותו או לעשות את השליחות שלו בעולם.
את האמונה שאת התובנות הללו, אף מוסד, מבחן או ציון לא יוכלו לקחת ממנו.
"למרות" הוא עדיין אתגר גדול לאמונה שלנו. אנחנו בעיננו רואים קשיים שנראים לא פתירים ולא עבירים, אבל למרות זאת אנחנו מאמינים בישועת ה'
לדעת להגיד 'למרות' – זגורי
התפקיד של המרגלים היה מורכב, המוטיבציה לשלוח אותם היתה מורכבת, נראה לי שהסיכוי שהמסר שיצא מהם לא יהיה מורכב ובעייתי היה סיכוי קטן.
לפי ההנחיות שאיתן נשלחים המרגלים אפשר להבין מה מטרת השליחות. המרגלים אצל יהושע, למשל, נשלחו לרחרח מה מצב המוטיבציה בעיר. העיר יריחו נכבשה בצורה ניסית ולא היו צריכים מרגלים בשביל להבין מאיפה הכי נכון לכבוש אותה, אך כן היו צריכים להבין מה הלך הרוח הפנימי של האנשים שאותם הולכים לפגוש ומן הסתם גם להתעמת איתם אחרי הכיבוש, לכן המקום הנכון ביותר להבין את זה הוא לא להסתובב ברחובות- כמו שעשו מרגלי הפרשה- אלא לשבת בפונדק של רחב ולשמוע את האנשים כשהם בלי פילטרים. אנשים עייפים של סוף יום, בלי מגננות ובלי פאסון.
מה מטרת השליחות של מרגלי משה? אני מכנה אותם 'מרגלי משה' כי על המילים: "שלח לך מרגלים.." אומר רש"י: "לך= מדעתך". "אני", אומר הקב"ה, "לא חושב שצריך לשלוח מרגלים, אבל אם אתה, משה, חושב שצריך- אז בבקשה, זו המשימה שלך, עשה אותה כטוב בעיניך". מעניין לחשוב על כך שלמרות שה' מגלה למשה שלדעתו אין צורך, ממשיך משה בדרכו למרות זאת.
יש מפרשים שאומרים שכאן התחיל חטא המרגלים, אבל אפשר גם להבין דרך זה את הקרבה המיוחדת בין משה לקב"ה. היכולת של משה לעשות מדעתו למרות דעת ה' מאירה את משה באור מאד קרוב לקב"ה. להבדיל, אני חושבת על קשר קרוב של בני זוג; את חושבת שצריך לבדוק משהו, בן הזוג חושב שלא צריך. אף אחד מכם לא אומר: 'מה? את לא סומכת עליי?', או 'אתה מזלזל במה שלי נראה חשוב', אלא כל אחד נותן לשני את המרחב לפעול כפי שהוא חושב שנכון. אדם שמרגיש שפעל נכון יוכל לעמוד יותר בקלות מול תוצאות גם אם הן יהיו קשות, אבל הוא יודע שמצידו הוא עשה הכל. כל אחד ואחת צריכים דרגת ביטחון אחרת בשביל שיוכלו להפסיד בכבוד ובהשלמה, אם יצטרכו. לכן, 'למרות' היא לא מילה שאומרת "אתה לא מספיק מבין, אני יודע יותר טוב", אלא "אני שומע אותך אבל אני צריך משהו קצת אחר".
המרגלים חוזרים ובפיהם תיאור די מדויק של מה שהם ראו; הם ראו אנשים ענקים ופירות משונים בגודלם, הם ראו על פי המדרש הלוויות רבות אשר לפי המדרש הקב"ה יצר בכוונה כדי שהמרגלים יוכלו להסתובב בחופשיות ברחובות, אבל הוא לא גילה זאת למרגלים, הם לתומם ראו הלוויות בכל פינה, זה לא בדיוק עושה חשק לבוא לארץ כזאת. נראה שמבחן האמונה הגדול של הנשיאים שנשלחו היה על ה"למרות". למרות כל מה שאכן ראיתם בעיניכם יש עוד רובד נסתר שאותו רק הקב"ה מבין ואיתו הוא מוביל את הנהגתו. ואם תעבירו את המשקל ממה שראיתם לאמונה ב'למרות', לא תגידו לעם בייאוש: "לא נוכל להם".
"למרות" הוא עדיין אתגר גדול לאמונה שלנו. אנחנו בעיננו רואים קשיים שנראים לא פתירים ולא עבירים, יש כאלה שבוחרים לעצום את העיניים ולא לראות נכוחה את הקשיים ואולי מה שאנחנו יכולים ללמוד משני המרגלים שלא נפלו בפח הכמעט מובן מאליו הזה: להסתכל למציאות בעיניים שלנו אבל לומר "למרות". למרות זאת אנחנו מאמינים בישועת ה'. אולי לכן המאמין הגדול בישועת ה' – יהושע, שולח את המרגלים ביריחו להתבונן במציאות בלי כחל ושרק, במקום הכי נמוך של המציאות- בית רחב, ולמרות זאת לזכות בנס של כיבוש מידי ה' ישירות.
המושג 'פשט', אינו באמת המשמעות המילולית גרידא, אלא המשמעות הפשוטה יותר, מתוך מכלול השיקולים
עוד על פשט ודרש – ד"ר חזות גבריאל
"וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ ל-ה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת" (במדבר טו, כב- כד).
זוהי פרשה עלומה שמתוך הפסוקים קשה להבין במה בדיוק היא עוסקת. מפשט הכתובים (ראו מלבי"ם אות לג) עולה כי מדובר במצב בו עם ישראל בשוגג אינו עושה את כל המצוות שבתורה. הספרי מגיע למסקנה כי מדובר כאן בחטא של עבודה זרה. פשט הפסוקים עוסק בשגגת כל התורה כולה, כעין מצב של 'תינוק שנשבה', ואילו הדרש עוסק בשגגת ע"ז הזהה לשגגת כל התורה. הרמב"ן מחבר את הפשט עם הדרש. וכך כותב:
"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט, לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח… ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, …ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם, והיא עבודה זרה. ויהיה שיעור הכתוב, וכי תשגו – ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא תעשו – דבר מכל מצות ה'. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום".
הרמב"ן קובע כי הסברו אינו מוציא את הכתוב ממשמעו וגם לא מפשוטו. 'משמעו' הוא הדרש, כלומר, שגגת עבודה זרה, ואילו 'פשוטו' הוא שכחת התורה. ברם, זהו מצב בעייתי, שכן הוא אינו יכול להתרחש כלל. האם כל ישראל יהיו בבחינת 'תינוק שנשבה'? האם פירוש כזה ייחשב כ'פשט' עדיין? גם טענתו של הרב יואל בן נון ("קהל שוגג" – חילוניים וחילוניות בהלכה', אקדמות י, כסליו תשס"א), שכל ציבור חוטא הוא אוטומטית בחזקת שוגג אינו פותר את הקושי.
קיימת נטייה לפרש את המונח 'פשט' במשמעות המילולית שבמילים עצמן. הפירושים הלא- פשטיים נתפסים כנוצרים משיקולים רחבים יותר. נושאים אלו נדונים לא מעט בשנים האחרונות (ראו לדוגמה את מאמריו של דוד הנשקה בהמעין משנת תשל"ז – ח, ואת תגובתו של הרב זאב ויטמן שם). בעניין זה, ידועים דבריו של בעל החזון אי"ש, אשר אמר כי עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברא, ויש שהביאו לכך מקור מדברי הבית יוסף (חיו"ד סי' רכ"ח שכתב כך. וכן במנוחת אהבה, להרב משה לוי, ח"ב עמ' שלב הערה 67).
כללים אלו נראים כמו כללי הכוונה לפירוש הפשטי. המושג 'פשט' אם כן, אינו באמת המשמעות המילולית גרידא, אלא המשמעות הפשוטה יותר, מתוך מכלול השיקולים. לפי עיקרון זה, אם ישנה קושיא על הפשט ומתוכה מגיעים לפירוש על דרך הדרש, אזי פעמים רבות מדובר על פשט ולא על דרש. להצעת הרמב"ן יש מקום גם כפירוש פשטי. אלו הן ממש מילותיו – "ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו".
האם דרשת הספרי הינה פשט או דרש? הרמב"ן לפחות יטען כי זהו פירוש שיש בו פשט ודרש גם יחד, כלומר, זהו הפשט המיטבי, בהתחשב בקשיים ובאילוצים הלשוניים. כיצד, אם כן, לומד הספרי פירוש זה באמצעות מידת דרש (= 'דבר שיצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו', ראו 'מידה טובה' על הפרשה )? מוכרחים לומר כי השיקול לקביעה שלפיה מדובר על 'עבודה זרה' אינו שיקול מדרשי פורמאלי אלא צורת ביטוי מעין ספרותית.
כל מעבר מצורת חיים אחת לאחרת מכיל אתגרים רוחניים חדשים ומורכבים
זהירות, מדרגה! – הרב ד"ר רונן לוביץ
כיצד קרה שאותם חכמים ומנהיגים "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", שהלכו לתור את הארץ כשלו בחטא חמור והכשילו את העם כולו? לפי ספר הזוהר (ח"ג קנח ע"א) נאמר שהם חששו שלאחר הכניסה לארץ הם יועברו מנשיאותם, ומשה ימנה נשיאים אחרים במקומם, ולכן העדיפו להישאר במדבר. בפרשנות זו של הזוהר הופך סיפור המרגלים לנורת אזהרה מפני מנהיגים שמבכרים את טובת עצמם על טובת עמם.
מורי החסידות התקשו לקבל את דברי הזוהר כפשוטם, והסבירו שהמניע של המרגלים נבע דווקא מרצון בקדושה. לדבריהם, הנשיאים המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בשל החשש מאיבוד הדרגה הרוחנית שהיו בה במדבר. החיים במדבר היו חיים של דבקות בקדושה מבלי כל צורך לעסוק בענייני העולם הזה. במדבר לא היה צורך להוציא לחם מן הארץ בעבודת כפיים, שכן מן ירד מן השמיים. לא היה צורך לחפור בורות ולדלות מים, שכן בארה של מרים סיפקה מי שתייה מטוהרים. לא היה צורך לתפור בגדים ולא לבנות בתים, שהרי שמלתם לא בלתה (דברים ח, ד) ואוהלי יעקב היו טובים.
משמעות הכניסה לארץ היא מעבר מעולם האצילות לעולם העשייה, שבו על האדם לעמול מצאת החמה ועד צאת הנשמה, להתנתק כביכול מחיי עולם ולהתמקד בחיי שעה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר ביוצאם מן המערה. הרבי מלובביץ' (ליק"ש, שלח תשמ"ז) הסביר שהמרגלים שאלו את עצמם את שאלת רשב"י: "אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?" (ברכות לה, ב).
את התשובה לשאלה זו נתן רשב"י עצמו שנה אחר כך, כשראה את אותו זקן שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו לכבוד שבת, ואמר לבנו: "ראה כמה חביבות המצוות על ישראל, והתיישבה דעתם" (שבת לג, ב). רשב"י לימד לדורות שאמנם יש יחידי סגולה שתורתן אומנותן, הדבקים בלימוד תורה לשמה והוגים בה יומם ולילה, אך רוב העולם אמורים לעסוק בתורה ובעבודה, ודי בכך שהם קוראים קריאת שמע שחרית וערבית, כדי שייחשבו כעוסקים בתורה יומם ולילה (מנחות צט, ב).
החשש מפני ירידה רוחנית עם הכניסה לארץ ישראל ליווה את אבותינו ואימותינו, גם בזמן החדש, וגם לפני 100 ו-150 שנה העלו אותו נשיאי העדה ורבניה, שחששו מפני המעבר מחיי הגלות לחיים בארץ ישראל. בגלות היה עם ישראל מנותק מעבודת האדמה, מייצור ומיצירה, ממדע ותעשייה, ומשוחרר מהצורך להקים צבא ולנהל מדינה. המעבר לארץ היה עבורם, בצדק, סיבה עצומה לדאגה. אולם, הקב"ה לימד אותנו כבר מעת היותנו לעם, שהאידיאל אינו להישאר במדבר החולות ולא במדבר העמים, אלא ליישם את ערכי התורה ורעיונותיה בחיים המעשיים. זו הסיבה, כפי שלימדונו חז"ל, שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים.
בדילמה דומה מתנסה כל אברך שמתלבט אם לצאת מכותלי בית המדרש ולהיכנס למעגל העבודה. חייו של בחור צעיר בבית המדרש דומים לחיים בתקופת המדבר, כאשר את כל הצרכים מספקים הרב והאב, האם והישיבה, והוא יכול בשקט ובשלווה ללמוד תורה ולעלות בקדושה.
סיפור חסידי מספר על אברך, תלמיד חכם אמיתי, שבא לפני רבו בעצבות וברוח נכאים כאשר ראה שאין ידו משגת לכלכל את בני ביתו, ועליו לצאת מבין כותלי בית המדרש ולתור אחר פרנסה. האברך התלונן שבכך הוא מתנתק מהתורה ומהקב"ה. אמר לו רבו: אדרבה, הרי לפיכך הרבה לנו הקב"ה תורה ומצוות, כדי שבכל מקום שבו תהיה, ייקרו בדרכך מצוות רבות אין מספר. מצוות רבות שבתוככי בית המדרש היית מנוע מלקיימן, ודווקא בעולם החולין תוכל לקיימן ולהתעלות ולהרבות זכויות בזכותן.
נולדנו לחיות בעולם המעשה ולעסוק בענייני העולם הזה, הן כיחידים והן כאומה. פרשת הנשיאים ממחישה לנו עד כמה רב הפיתוי להימנע מהתמודדות עם אתגרי החיים שמחוץ לגן העדן של ילדות ובחרות. למעשה, כל מעבר מצורת חיים אחת לאחרת מכיל אתגרים רוחניים חדשים ומורכבים, כך בשינוי מקום מגורים או במעבר משגרה למילואים, ביציאה לחופשות כמו גם ביציאה לגמלאות.
לפני שנים אחדות התמנה ביישוב מגוריי ממונה בטיחות שדרש לשים בהרבה פתחים שלטים מאירי עיניים: "זהירות, מדרגה". אכן, בכל שינוי ממרחב אחד לאחר, יש סכנה של מעבר ממדרגה למדרגה, ובין בעלייה ובין בירידה, יש להיזהר מאוד מנפילה.
אקדמיה בראי המציאות – משה הלינגר,
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-מה': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 10: לימוד תורה לנשים ה'-המקורות ההלכתיים (המשך 3):
בטור הקודם עסקנו בגישת הטור ונושאי כליו. ראינו כי לדעת פוסקים שונים כמו הב"ח (רבי יואל סירקיש, המאה ה-16 וה-17), אם לימוד התורה נעשה שלא באופן קבוע, נשים יכולות ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות, ובמצוות שהנשים צריכות, הן חייבות ללמוד תורה, ולכן הן מברכות את ברכות התורה. על פי ה"דרישה והפרישה" (הרב יהושע פלק, המאה ה-16 וה-17), אין בעיה לאישה ללמוד לעצמה אם זה רצונה.
בנקודה זו ראוי לעצור ולהרחיב. אשתו של הרב פלק הייתה תלמידת חכמים מובהקת שחידשה חידושי תורה חשובים. בהקדמה לספר "דרישה" על הטור, מביא בן המחבר, הרב יוסף פלק, שני חידושים הלכתיים שחידשה אמו ביילה בנושא הדלקת נרות ביום טוב והוא מתאר כיצד כל ימיה היא קמה שעות לפני אור היום להתפלל וללמוד וחידשה חידושי תורה וגם דנה בהם עם גדולי הדור שהתארחו בביתם.
הבחנה אחרת עשה הרב שמואל אקוולנטי (איטליה, המאה ה-17) בספרו "מעיין גנים", איגרת י', בין נערה צעירה שאותה אסור ללמד תורה משום שאין ביטחון בחוכמתה, לבין אישה בוגרת שהוכיחה את חוכמתה ואת רצונה הטהור. נשים כאלה "נשי מופת הנה". בדומה, גם החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ארץ ישראל ובארצות נוספות) כותב בספרו "טוב עין", סימן ד, כי מי שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה, אפשר גם ללמד אותה תורה, כמו שלימדו את ברוריה. (מובא אצל, חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה-בין עבר לעתיד, תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011, עמ' 165). אשתו של הנצי"ב מברלין, הרבנית ריינא בתיה, התמלאה שמחה כשהיא מצאה את הספר "מעיין גנים" ואמרה על פי עדותו של אחיינה, הרב ברוך אפשטיין (בספרו 'מקור ברוך', ד, פרק מו, עמ' 1950-1949) : "לדעתי כל מילה ומילה מאלה הדברים ראויה להשתבץ באפודת זהב כאבנים טובות ומרגליות" (מובא אצל חיים נבון, שם, עמ' 166).
הרב חיים דוד הלוי, בשו"ת 'עשה לך רב' חלק ב סימן נב: לימוד תורה לנשים, מזכיר את רוב המקורות הללו ומתמקד בהבחנה בין האיסור על האב ללמד את בתו תורה לבין האפשרות שהבת תלמד בעצמה ובהבחנה בין נשים רגילות לבין נשים חכמות וסקרניות שבאמת מעוניינות ללמוד תורה. לדעתו, האיסור על האב התייחס לבנות הקטנות שלו, שעדיין לא ניכר בהן שהן בעצמן רוצות ללמוד תורה. ולכן הן יכולות להוציא דברי תורה לדברי הבאי. אבל כאשר אנו יודעים בוודאות שהאישה רוצה ללמוד תורה ברצינות, אין כל בעיה בכך. במיוחד אמורים הדברים בימינו, כאשר המציאות השתנתה ונשים לומדות ברצינות תחומים רבים ברמה גבוהה ואינן עוד רק עקרות בית והבנות לא למדו בכלל, ברור שמותר לא רק לאישה ללמוד אלא גם ללמד נשים תורה.
במאה העשרים עולה דמות נשית אחת כבולטת ביצירת מהפכה בלימוד תורה לבנות: שרה שנירר.
שרה שנירר (1935-1883, קרקוב) נולדה למשפחת כוהנים מצאצאי הש"ך, חסידי בלז מהמעמד הבינוני. היא למדה בבית ספר פולני. נחשפה מגיל צעיר למקורות של תנ"ך ואגדה. קראה ספרים רבים מהספרייה של אביה. לאחר שמונה שנות לימוד נאלצה לעזוב כדי לסייע כתופרת לפרנסת המשפחה. שלטה היטב בפולנית ובגרמנית והייתה גם בעלת השכלה כללית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עברה לוינה ושם שמעה מרב הקהילה הרב ד"ר פלש מזרם "תורה עם דרך ארץ" הניאו-אורתודוקסי בשבת חנוכה דרשה על חשיבות כוחן האמוני של נשים. הרצאה זו יצרה בתוכה מהפכה בהכרה שחשוב שבנות ישראל יידעו תורה ועל ידי כך אמונתן תתחזק. ב-1917 היא חזרה לקראקוב וניסתה ללמד קבוצה של כארבעים בנות בגילאי 16-17 את "פרקי אבות". תגובתן הייתה משועממת. ולכן החליטה שעליה להתחיל עם בנות צעירות יותר. אחיה המליץ לה ללכת לשאול את הרבי מבעלז שהיה במרינבד, וכך עשתה. הוא אמר לה "ברכה והצלחה". היא פנתה גם לרבי מגור, וגם הוא תמך בחזון להקים בית ספר יהודי לבנות (מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה-אתגרי החיים במבט הלכתי ערכי, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, פרק א', עמ' 38 ואילך).
בטור הבא אי"ה נמשיך בתיאור מפעל חייה של שרה שנירר ובעקבותיו נבחן עמדות של פוסקים והוגים בני זמננו בסוגיית לימוד תורה לנשים.
אפילו שפות מסובכות נקלטות בטבעיות אצל תינוקות
כל תינוק יכול לדבר יפנית – הרב ד"ר משה רט
בשנים האחרונות אני לומד יפנית. יפנית היא שפה יפה ונעימה לאוזן, שיש לה מספר תכונות המקלות על לימודה. ראשית, היא מורכבת מעיצורים ברורים וחזקים, שקל לזהות ולבטא. אם תשמעו משפט ביפנית, תוכלו לחזור עליו בקלות. זאת בניגוד לשפות רבות אחרות, שמכילות צלילים גרוניים, מאנפפים או שוברי שיניים. שנית, הדקדוק הבסיסי שלה פשוט יחסית – אין בניינים שונים לפעלים או הטיות מסובכות, הבדלים בין זכר/נקבה, יחיד/רבים או הווה ועתיד. אמנם התחביר ומבנה המשפטים שונה מזה שאנו רגילים אליו בשפות כמו עברית ואנגלית, אבל אפשר לקלוט אותו די מהר. אולם, למרות כל זאת, גם אחרי תרגול יומי של כמה שנים לא הצלחתי להתקדם מעבר לידיעה בסיסית של השפה, שמאפשרת לי לכל היותר לומר או להבין משפטים פשוטים, או לזהות אוצר מילים מסוים. אין מה לעשות, לימוד שפה הוא עניין לא קל, אם לא משקיעים בו בצורה מאד אינטנסיבית.
ומשום כך, מדהים לראות באיזו קלות מצליחים תינוקות לקלוט שפה. לנו זה נשמע מובן מאליו, אבל למה שיצור בעל כישורים קוגניטיביים כה בסיסיים יבין בכלל שדווקא הצלילים שאנשים מפיקים מפיהם הם סוג של תקשורת בעלת משמעות? כבר בשנה הראשונה התינוקות מבינים זאת, ומצליחים לזהות מילים מסוימות ואת טון הדיבור. הם קולטים הבעות פנים ושפת גוף, מחברים אותם לצליל של הדיבור ומגבשים מושג לגבי הכוונה שלו. פעוטות בגיל שנתיים, שעוד לא יודעים ללבוש מכנסיים לבד, כבר מבינים אינטואיטיבית את הדקדוק והתחביר של השפה, ויודעים לבנות משפטים תוך שימוש בהטיות הנכונות, בצורות זכר/נקבה, יחיד/רבים, עבר/עתיד וכן הלאה. אם ישאלו אותם מהם כללי הדקדוק של השפה, הם אפילו לא יבינו את השאלה – אבל זה לא מונע מהם לקלוט ולדבר לפי אותם כללים. אפילו שפות מסובכות, שלמבוגרים אינטליגנטיים נדרשות שנים של לימוד מסודר כדי לשלוט בהן, נקלטות בטבעיות אצל תינוקות, שאינם לומדים באופן סדור אלא פשוט שומעים דיבורים.
הפלא הגדול הזה מראה עד כמה מהותו של האדם אכן קשורה לכוח הדיבור, המוטמע בו מלידתו. הדיבור הוא הבסיס לחוכמה האנושית, ואנחנו מגיעים לעולם כאשר "האפליקציה" הזו כבר מותקנת בנו, וקולטים שפות בגיל צעיר יותר מאשר בבגרות. נקודה למחשבה ולהודאה לה'.
העולם יכול להיות טוב יותר ומתוקן יותר אם נשים תהיינה מעורבות בהנהגתו
שלח לך "מרגלות" – הרב מאיר נהוראי
כיצד היתה מסתיימת הפרשה אם היו נשלחות "מרגלות" ולא מרגלים? לו יצויר, שמשה היה בוחר שתים עשרה נשים, נשיאה מכל שבט, שתצטרף למסע הריגול, האם האירוע היה מסתיים בצורה שונה?
הרב אפרים מלונטשיץ (כלי יקר) סבור, שהקב"ה העדיף שדווקא יישלחו נשים לרגל את הארץ וכך הוא כותב:
"לפי שאמרו חז"ל: האנשים היו שונאים את הארץ, ואמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחוזה' ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא לפי דעתי, שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים, וזהו שלח לך לדעתך אנשים אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור".
לדבריו, הקב"ה העדיף לשלוח נשים שירגלו את הארץ משום שהן חיבבו את הארץ, ולכן, אם הן היו נשלחות הן לא היו מספרות בגנותה. לעומתם, הגברים – מהרגע הראשון שיצאו ממצרים – לא היו להוטים להיכנס לארץ, ולכן היה צפוי שיספרו בגנותה של הארץ.
לנשים שבאותו הדור היתה "עין טובה", הן הפנימו את המשמעות של יציאת ממצרים ואת הצורך להגיע לארץ ישראל. הן הכירו טובה להקב"ה על הטוב. מחד גיסא, הן לא השתתפו בחטא העגל ומאידך גיסא, הן גילו רוח התנדבות גדולה בבניית המשכן. הן הבינו את גודל השעה יותר מהגברים.
פרשנותו של הכלי יקר מבקשת להדהד את הצורך בשמיעת הקול הנשי באירועים גדולים ומשמעותיים דווקא בשל היכולת לראות תהליכים בצורה שונה.
במילים אחרות, בהתבוננות נשית יש סובלנות להכיל תהליך ארוך ואף מייסר. כשם שנשים מורגלות בצער של תשעה ירחי לידה כדי להביא חיים לעולם, וחוזרות על התהליך כמה פעמים, כך גם בתחומים אחרים, הסבלנות והסובלנות של נשים לתהליכים קשים או למעברים חדים יכולה לתרום לשיח של תקווה ואמונה.
קולן של הנשים המרגלות היה יכול לרכך את הפרשנות, ולתרום להורדת הלהבות והתסיסה ששרתה בעם. מן הסתם הן היו משכנעות את העם לתת תקווה לתהליך. אולם, בסופו של דבר, הקב"ה נתן למשה יד חופשית להחליט מי יהיו המרגלים – "שלח לך" לדעתך.
לעניות דעתי, אין כאן שאלה מגדרית בהתאמה לתפקיד אלא דווקא צורך בהתנהלות משותפת של נשים וגברים בהנהגה. פרשנותו של הכלי יקר דורשת מאיתנו להבין שהעולם יכול להיות טוב יותר ומתוקן יותר אם נשים תהיינה מעורבות בהנהגתו. ישנן מצוות עשה שהזמן גרמן, שנשים חייבות בהן לפי "שהיו באותו הנס". בלשון מושאלת ניתן לומר, שנשים הן חלק מהנס של תקומת ישראל ומדינת ישראל. הן חלק מהנס של העצמת לימוד תורה שבדורנו בבתי מדרש שונים ומגוונים. ראוי שקולן של הנשים יישמע גם בהקשרים הקשורים להנהגה הדתית. יש צורך בשותפות של נשים בוועדות בית הכנסת, בבחירת רבנים, מתוך הבנה שהמרחב של העולם הדתי שייך לגברים ונשים כאחד. לכן ייטב לכולם שיהיה מקום למגוון של קולות.
חביבות ישראל, לצד היותה עובדה, היא מצע לעיון ולפעולה
חיבה יתרה – אבות ג י"ד – נעמי
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם… חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם… חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם".
בטור הקודם עסקתי בחיבה. היום אתמקד בחיבה היתרה.
אם החיבה הנה תיאור של הרגש שאנו מעוררים בה' כבני אדם וכעם, הרי שחיבה יתרה כוללת אלמנט נוסף, של הקְשֶר, הבדלה והעדפה: ייחודי האדם וחביב על בוראו יותר ממי שאינו מכונה "אדם" (בעלי חיים, צמחים, מלאכים) ואהובים ישראל יותר משאר האומות, שרק הם קרויים "בנים", אף שכלל בני האדם נבראו בצלם אלוקים.
עיון בדברי רבי עקיבא חושף, שלמרות דירוג החיבה מצד הא-ל ביחס לברואיו, אין בדבריו דירוג מהותני, היררכי, המצביע על יתרון גנטי, מוסרי או התנהגותי -ערכי, של החביבים במיוחד על החביבים (ללא ייחוד). קריאה זו מנוגדת למגמות אנושיות הנוטות לייחס לקבוצות שונות עליונות טבעית ומולדת, ולזייף לעצמן הרשאה לניצול אחרים. חז"ל התנגדו למגמה זו ובקשו ללמוד מן הסובב – הטבע, החי והאדם, ולהעריך את סגולותיו. במסכת עירובין נאמר: "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול…" (עירובין ק, ב), ומסופר על רבי יוחנן, שהיה נוהג לקום מפני זקני הגויים ולכבדם, בשל חכמת החיים שצברו בימי חייהם (קידושין לג, א).
רבי עקיבא הקובע כי יש חביבים על ה' ויש שפחות, מציג עמדה אלוקית "רגשית" שאינה נעימה לשמיעה, בהיותה דיסהרמונית ולא מקובלת מבחינה "פוליטית-חברתית". זוהי האמת ואין מדובר בטעות או בגחמה לא מוסרית שיש להסוותן.
סופה של משנתנו, מסביר כי חביבות ישראל, לצד היותה עובדה, היא מצע לעיון ולפעולה: "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם". חביבים אנו לא רק בשל מי שאנחנו, אלא בשל האוצר שנמסר בידינו. הנכיר בו? הנדע להחזיק בו, להוקירו, לעסוק בו ולשייכו אלינו?
לחיבה יתרה זכינו. גם בשל מי שאנו וגם בשל משא הזכות והאחריות הרובץ תדיר על כתפינו ומטעין את חיינו בחוויית מסע ושליחות.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
"אתם ראויים למדינה משלכם", אמר רב החובל האיטלקי והוסיף שיסתדר עם בעל הספינה על המחיר הכספי
מחיר ההעפלה – יעקב ספוקויני
"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" [יד- מד']. כיצד הפכה מילת העפלה המובאת כאן כתיאור למעשה שלילי, למילה המתארת מעשה חיובי בתולדותינו? התשובה לכך ברש"י המפרש 'ויעפילו – לשון חוזק'. מוסיף 'העמק דבר': "ואעפ"י שהיה להם להאמין לאזהרת משה [שהעלייה לארץ- 'לא תצלח'] מכל מקום חיזקו לבבם לחשוב שאזהרה זו אינה אלא כדי שתהא מסירות נפש באמת…". כוונת המעפילים הייתה טובה, אך המחיר היה נורא, שכן עמלק הכה במעפילים 'עד החרמה'.
יוזמת המעפילים לעלות ארצה הועתקה לזמננו במובן החיובי. היה פה רצון לממש את שאיפת הדורות לעלות לא"י. תחילתו של מפעל ההעפלה עוד בראשית שנות ה-30. אז קרא ז'בוטינסקי "להפוך את 'העלייה הבלתי לגלית' לספורט הלאומי שלנו". עליית 'אף על פי' של הרביזיוניסטים העלתה ארצה קרוב ל- 25,000 מעפילים. ארגון ההגנה מיסד את ההעפלה כשהקים את 'המוסד לעליה ב', שהביא ארצה עוד כ- 90,000 מעפילים.
רבים מהמעפילים נתפסו, נעצרו ונכלאו או הוגלו. כך קרה בחשוון תש"א [1940] כאשר 1,771 נוסעיהן של שלוש ספינות מעפילים 'מילוס', 'פאסיפיק' ו'אטלנטיס' הועלו בידי הבריטים אל אניית הגירוש פאטריה. המטרה הייתה לגרש את המעפילים מחיפה לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. אנשי ההגנה ביקשו למנוע את הגירוש והצמידו לאונייה מטען נפץ, שכוון להתפוצץ בתחילת ההפלגה, כדי למנוע מהאונייה להפליג. ברם, חומר הנפץ ניתק לוח שלם מדופן האונייה ויצר חור בגודל של 3X2 מטרים. מים פרצו לתחתית האונייה והיא החלה לשקוע. כוחות ההצלה הצליחו להציל את מרבית המלחים והפליטים, אבל יותר מ-250 מעפילים נהרגו ומאות נפצעו. רוב הניצולים הועברו למחנה ההסגר בעתלית. אלה שטרם עלו על האונייה גורשו למאוריציוס.
מפעל ההעפלה נמשך אך נחלש בזמן השואה עקב קשיי המלחמה. יתרה מכך, הבריטים נעזרו בטורקים אשר חסמו בפני אוניות מעפילים את המעבר במיצר הבוספרוס בדרכן לים התיכון. זו הסיבה העיקרית לטביעתה של האונייה 'סטרומה' בים השחור כשעל סיפונה 769 מעפילים. רק אחד ניצל. מיד בתום המלחמה חודשו מאמצי ההעפלה.
אוניית המעפילים ע"ש הצנחנית חנה סנש הצליחה להגיע לחוף נהריה בכב' טבת תש"ו. שם עלתה על שרטון ואנשי הפלמ"ח יחד עם חברי קיבוץ עברון נחלצו בלילה חורפי, בים סוער, לעזרת המעפילים. הם השתמשו בחבלים והורידו אותם אחד אחד. את הזקנים והילדים נשאו על גבם אל החוף. 133 חברי הקיבוץ הגיעו לחוף עם בגדים יבשים, שמיכות ומשקה חם. יחד צעדו רגלית למקום מבטחים.
האונייה עצמה נשארה בחוף. רב החובל אנסלדו האיטלקי ואנשיו התלבטו מה לעשות. אם יישארו במקום, ייעצרו בידי הבריטים. אם יעזבו, יחרימו הבריטים את האונייה והם עלולים לשלם עליה מכספם. אנשי הפלמ"ח שכנעו אותם להגיע לקיבוץ הסמוך, בתקווה לפתות אותם, בעזרת פיצוי כספי, לוותר על האונייה.
בקיבוץ ערכו לכבודם מסיבה. רב החובל ואנשיו שמחו לחגוג. היה זה ליל חג המולד הנוצרי. בטוב ליבם ביין שיבח אנסלדו את המעפילים על מסירות הנפש שגילו בעת ההפלגה. "אתם ראויים למדינה משלכם", אמר רב החובל האיטלקי והוסיף שיסתדר עם בעל הספינה על המחיר הכספי. דבריו נודעו למשורר נתן אלתרמן, שכתב את השיר 'נאום תשובה לרב החובל האיטלקי':/ "עֲנָנִים עַל רָאשֵׁינוּ, הָרוּחַ אֵיתָן/ הַמְּלָאכָה נֶעֶשְׂתָה, חַי שָׁמַיִם!/ נָרִים כּוֹס קַפִּיטָן, שֶׁל בְּרָכָה, קַפִּיטָן/ עוֹד נָשׁוּב נִפָּגֵשׁ עַל הַמַּיִם./ אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,/ וּבְרַבִּים אֵינָהּ מְפֻרְסֶמֶת./ אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,/ בְּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת./ עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן,/ יְסֻפַּר עוֹד בַּשִּׁיר וְרוֹמָנִים/ יִתָּכֵן כִּי בְּךָ קַפִּיטָן,/ יְקַנְּאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטָנִים…".
מחיר הספינה, לפי אלתרמן, יהפוך למחיר התהילה, והוא סיים בברכה: "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!"
Yaakovspok1@gmail.com
הדילמה הזו לא נותנת לי מנוחה – אין חינוך דתי בלי תפילה. אין משמעות לתפילה בכפיה, אך במוסדות רבים, בלי כפיה ספק אם בכלל תהיה תפילה
הדילמות של חינוך לתפילה – עופרן
חינוך לתפילה הוא כנראה משימה בלתי אפשרית. ואם לא משימה בלתי אפשרית, הרי שהוא בלי ספק אחד האתגרים הגדולים ביותר של כל מערכת חינוך דתית.
בשנים האחרונות מזדמן לי מדי פעם להתפלל בבתי ספר, בישיבות תיכוניות ובתנועות נוער, ונראה לי שהמצב מורכב עד מאד. למה שקורה שם אפשר לקרוא בהרבה שמות חוץ מ"תפילה" – מורים שמפטרלים בין התלמידים, מסמנים נוכחות, גוערים במפריעים, או נוהמים ומצקצקים (שלא יהיה "הפסק"). למתבונן מהצד זה נראה כמעט כמו פרודיה על המושג "קדושה". אם היה נוחת חוצן בבית המדרש של בתי ספר רבים בשעה 8 בבוקר, קשה היה להסביר לו שהאירוע המשמעתי המתנהל שם כעת, הוא הגרסה היהודית לעבודת הא-לוהים.
אז יש מוסדות ש"שיחררו", שהחליטו שהם לא רודפים אחרי התלמידים. הם סוברים ש"רחמנא לבא בעי" וממילא תפילה בכפיה היא חסרת ערך. הבעיה היא שעבור לא מעט תלמידים המסר הזה מורכב מדי. כשיש משהו שבית הספר לא אוכף, הוא נתפס כפחות חשוב ("הרי בדברים החשובים באמת אתם לא משאירים לנו את הבחירה…"). הבחירה שלא להפעיל אמצעי משמעת על המרחב של תפילה, פוגעת במידה רבה ברצינות של התפילה במוסד החינוכי.
מוסדות אחרים החליטו לנסות להעמיק בתפילה – יש שיעורים בנושא, ושיחות מלהיבות ולימוד מעמיק. התלמידים יודעים להבדיל בין עיקר לטפל ובין חובה למנהג. הם אפילו מבינים את המילים הקשות ויודעים את מקורן. וכמו כל ידע נוסף – זה בדרך כלל לא מוסיף לאדם אפילו גרם אחד של מחויבות. האם אחוז המקפידים בתפילה בקרב חוקרי התפילה באקדמיה גדול במיוחד? מסופקני. יהודים רבים לאורך ההיסטוריה לא הבינו מילה מלשון התפילה וזה לא הפריע להם לומר אותה בדבקות גדולה.
מוסדות אחרים ניסו לעזור לתלמידים "להתחבר" לתפילה. הוסיפו שירים ומנגינות, ואפילו ריקודים מדי פעם. זה אולי חיבר כמה חבר'ה עם נשמה חסידית לעניין, אך באותה מידה הרחיק את החבר'ה הקצת יותר "ליטווקים". מה גם שהוספת שירים ומנגינות משמעה הארכת התפילה, הארוכה מדי גם בלי זה. בדור עם כל כך הרבה הפרעות קשב ואתגרי ריכוז, כל דקה שנוספת לתפילה, גורעת כמה אנשים נוספים ממצבת המתפללים והמתפללות.
יש מוסדות שנואשו מלחנך לתפילה, ובמקום זה אימצו את המונח המגוחך "לכבד" – הם דורשים מהתלמידים לבוא לתפילה כדי לכבד את חוקי בית הספר. כמובן לא להפריע, כדי "לכבד". לפתוח סידור, להניח תפילין, לקום ולשבת מתי שצריך – כל זה רק כדי "לכבד". "אם אתה לא רוצה להתפלל, אל תתפלל" הם אומרים בלי להתכוון באמת, "אבל תכבד". כבוד זה כמובן חשוב. וכבוד לחוקי בית הספר חשוב במיוחד. אבל כשמוסד חינוכי מוכן להשלים עם תלמיד שאינו מתפלל, אבל לא מוכן להשלים עם תלמיד שלא עושה את עצמו מתפלל, זה אולי מוסיף קצת כבוד לבית הספר, אבל מוזיל ומבזה ברגל גסה את כבוד שמים.
בתי ספר בודדים החליטו שאת האתגר הזה הם מגלגלים לפתחם של ההורים. יתכבדו ההורים ויחליטו האם להעיר את הילדים לתפילה והאם ללכת איתם לבית הכנסת בכל בוקר. בית הספר ישתחרר מהעיסוק באתגר הקשה הזה, ויתפנה להתרכז במשימותיו האמיתיות. הצרה היא שעבור מוסדות רבים ועבור תלמידים רבים הפתרון הזה לא ריאלי, ומשמעותו היא למעשה ויתור מוחלט על התפילה ועל החינוך אליה.
הדילמה הזו לא נותנת לי מנוחה – אין חינוך דתי בלי תפילה. אין משמעות לתפילה בכפיה, אך במוסדות רבים, בלי כפיה ספק אם בכלל תהיה תפילה. אסור ש"מורא בית הספר" יהיה חמור ממורא שמים, אבל רצוי שגם מי שאין בו יראת שמים יכבד את בית ספר. אם התפילה היא מלמול קשה להתחבר אליה, אם שרים ומסלסלים קשה לשרוד את אורכה.
שנים רבות אני עוסק בחינוך דתי ואודה ולא אבוש שעבור גיל בית הספר אין לי כיוון ואין לי פתרון, חוץ מלהתפלל על זה…
מדוע אין הסתייגות משליחת המרגלים על ידי יהושע או גדעון ומדוע בשליחת המרגלים על ידי משה אנו רואים חטא?
חטא המרגלים – הרב יעקב פילבר
הברית של האומה הישראלית עם ארץ ישראל החלה משעה שאמר הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך". כבר מתחילתה, הברית הזו לא היתה סוגה בשושנים. עוד טרם הצליח אברהם לטעת יתד של קבע בארץ ישראל וכבר נאלץ לנטוש את הארץ מפני הרעב. אחריו, אבינו יצחק, הפלשתים סותמים את בארות המים של אביו, רועי גרר רבים עם רועי יצחק ועושקים מהם את מי הבאר. גם אבינו יעקב נאלץ לברוח מארץ ישראל מפני עשו אחיו, וכשחזר מבית לבן חותנו לארץ ישראל וביקש ליישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. על אף הקשיים והניסיונות הללו נשארו האבות נאמנים לארץ לא רק בחייהם אלא אף במותם, שם ביקשו להיקבר.
הראשונים שסדקו את הנאמנות של העם היהודי לארץ ישראל היו המרגלים. וכאן עולה השאלה: מה היה חטאם של המרגלים? שהרי אי אפשר לומר שהחטא היה בעצם שילוח המרגלים, אדרבא, אנו מוצאים במקרא כמה פעמים את השימוש בריגול את מחנה האויב, כמו משה שנאמר בו [במדבר כא לב]: "וישלח משה לרגל את יעזר", וכך גם יהושע שולח חרש שני מרגלים לראות את הארץ ואת יריחו. ואצל גדעון מוצאים אנו שהקב"ה שולח אותו ואת פורה נערו אל מחנה מדין "לשמוע מה ידברו ואחר כך תחזקנה ידיך". מדוע אין הסתייגות משליחת המרגלים על ידי יהושע או גדעון ומדוע בשליחת המרגלים על ידי משה אנו רואים חטא?
המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב' מסביר שדורו של יהושע וכן דורו של גדעון לא ראו בעיניהם נסים ונפלאות של הקב"ה לכן היו צריכים לשלוח מרגלים לעמוד על הלך רוחו של האויב ואין להאשימם על הצורך הזה. כמו כן אצל גדעון שהקב"ה ציווה אותו: "קום רד במחנה ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך". מפני שאין לו לאדם לצאת למלחמה אם אין לבו שלם נכון ובטוח, ובמצב כזה על האדם לעשות פעולות שלו אשר מהן יתחזק. מה שאין כן דור יוצאי מצרים שראו בעיניהם את המסות והנפלאות אשר עשה ה' במצרים, הם לא היו צריכים חיזוק על ידי שליחת המרגלים. ולפי דבריו החטא היה בעצם שליחת המרגלים.
הרמב"ן אינו רואה את חטא המרגלים בעצם שליחת המרגלים, אדרבא, הוא כותב: "זו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב" [במדבר יג ב]. מהו חטא המרגלים? הרמב"ן מחדד את השאלה: לכאורה המרגלים אמרו את האמת, התשובות היו על מה שהצטוו. ואם כך מה היה חטאם? ומשיב: המרגלים נתבקשו להביא מידע, וחטאם היה שהוסיפו את המילה "אפס", כאומרים שאי אפשר לבצעו. המרגלים נהגו מנהג אנשי התקשורת שלנו, שתפקידם לספק לציבור אינפורמציה ועובדות, והם מנצלים את הכלי שבידם להשחיל דרכו פרשנות.
גם החתם סופר בספרו 'תורת משה' (שלח, עמ' כב) סובר כי שליחת מרגלים היה דבר הראוי על פי נימוסי המלחמה, אלא שאת האינפורמציה הזו היו צריכים למסור למשה בלבד, אשר שלחם. אבל הם לא נהגו כך, אלא מיד עם בואם "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… וישיבו אותם דבר ואת כל העדה", וזאת במגמה ליצור דמורליזציה במחנה ישראל.
הדבר חוזר גם בדורנו בכל הניסיונות להחליש את הקשר של עם ישראל עם ארץ ישראל ולנסות להביא את הציבור לוויתורים על חלקים מארץ אבותינו על ידי הפחדה שהנה אנו עומדים בפני "צונאמי" מדיני וכדומה. התשובה למבוכה השוררת בבני דורנו ביחס לארץ ישראל תמצא את תיקונה רק בהגברת החינוך לאהבה ישראל וארץ ישראל ואמונה בתורת ישראל.
אני ממליץ לנסות ולשאול אנשים סביבם מי מהם מוקיר את רב העיר שלו ומי בכלל מכיר אותו. כנראה נתאכזב
רבנות עיר – הכשל המנגנוני / הרב ד"ר עידו פכטר
מהרבנות הקהילתית, בה עסקנו, נעבור אל רבנות העיר (או הרבנות האזורית). רב העיר הוא הסמכות ההלכתית העליונה בעיר. הוא אחראי על מערך הכשרות והנישואין, על המקוואות ועל העירוב. הוא מוכר את החמץ עבור תושבי העיר וגם עושה עירוב תבשילין עבור מי ששכח לעשות. באחריותו לדאוג לכך שהעיר תספק לתושביה את שירותי הדת על הצד הטוב ביותר.
ברור אפוא שרב עיר צריך להיות מומחה בהלכה. ואכן, המבחנים שמכשירים אותו לכך בוחנים את ידיעותיו ב-12 תחומים ענפים: משבת ועירובין ועד נידה ומקוואות, ממצוות התלויות בארץ ועד שחיטה ודיני איסור והיתר, מחגים ועד חופה וקידושין. מצופה מרב עיר שיהיה מומחה בכל התחומים שאינם דיני ממונות או ענייני גיטין, המנוהלים בבתי הדין הרבניים.
הבעיה היא שרב העיר הוא הרבה מעבר לכך. שמעתי רבני עיר שסיפרו בהתלהבות על כך שתפקידם כרוך בשמירה על קשר הדוק עם משפחות וקהילות בעיר. הם מסתובבים בין בתי הכנסת ומעבירים דרשות ושיעורים. הם משתתפים בטקסים עירוניים וגם פוקדים מוסדות חינוך. תפקידם איננו רק להוות סמכות הלכתית עליונה בעיר אלא גם לשמש כפנים הייצוגיות של היהדות. אישיותו ודמותו של רב עיר הן סמל היהדות בעיני רבים מתושביה.
כדי שרב עיר יוכל למלא את הפונקציה הזו עליו להיות בעלת אישיות ייצוגית. הוא צריך לדעת את אמנות הנאום, להיות בעל רוחב דעת, ובעל אישיות כריזמטית המעוררת רושם בקרב סובביה. אבל מעל הכל, עליו להיות נאמן ומקובל על תושבי המקום. רב עיר לא יכול להיות מנוכר לאופי הקהילה העירונית שאותה הוא משרת. הוא חייב לדעת את שפת המקום. כדי שיוכל להיות דמות ייצוגית עבור כלל תושבי המקום – ולאו דווקא עבור צרכני ההלכה – עליו להצליח להתחבר לעולמם.
ברם, האופן שבו בוחרים רב עיר אינו מתחשב בשיקולים הללו. אמת, מי שרשאי להגיש מועמדות לרבנות עיר הוא מי שקיבל הסמכה לכך מן הרבנות הראשית (או מי שהוא בעל הסמכה לדיינות). אבל בסופו של דבר, מינויו של רב עיר נעשה על בסיס מפתח פוליטי. השר לשירותי דת מניע את תהליך הבחירה בדרך כלל לאחר שהגיע להסכמה עם ראש הרשות המקומית, שלו, ולמועצת העיר, כוח רב בבחירת הרב.
כך קורה הדבר הבא: ישנם רבני עיר שהם מומחים גדולים בהלכה אך חסרי כושר ייצוגי. מנגד, ישנם רבני עיר בעלי תדמית ציבורית מרשימה אך הם לא מספיק בקיאים בספרות ההלכתית כדי לפסוק הלכה במצבים מורכבים וכדי להציע הלכה מתונה עבור תושבי המקום. מעל כל זה, ישנם רבים שיכולים להיות בעלי כישרון בשני התחומים הללו אך הם אינם לתקשר עם הציבור הרחב של העיר שבה הם מכהנים. עולמם זר לתושבי המקום, והם לא מסוגלים לפרוץ את המעגל המגזרי המצומצם שממנו הם מגיעים.
כמובן, ישנם רבני עיר שממלאים מלאכתם נאמנה. הם תלמידי חכמים, פוסקי הלכה, בעלי כושר ייצוג מרשים וגם פתוחים מספיק כדי לדבר בשפות שונות ולהתחבר לקהילות ואנשים שלא מהמגזר שלהם. אבל המנגנון כיום הוא כזה שהוא לא בהכרח מביא את הרבנים הללו לערים ולמקומות המתאימים להם. כך אנו יכולים למצוא רבני ערים שהם לא רלוונטיים עבור תושבי העיר, שאינם יודעים להנהיג את המקום מבחינה הלכתית באופן ראוי, או שמתקשים לתפקד כאישיות בעלת פרופיל ציבורי גבוה. למתקשים להכיר בכך אני ממליץ לעשות ניסוי ולשאול אנשים סביבם מי מהם מוקיר את רב העיר שלו ומי בכלל מכיר אותו. אני מאמין שביותר מדי מקומות נקבל תשובות מאכזבות.
אז מה עושים? איך הופכים את רבנות העיר לתפקיד משמעותי? על כך נדון ברשימה הבאה.
בהחלטות חשובות, רצוי שלא נסתמך על היכולת שלנו לתת פרשנויות חלופיות
לשקף את הפרשנות – קובי פרידחי
פרשנים רבים מנסים לדייק מה היה חטאם של המרגלים. הרי ביקשו מהם לתור את הארץ כדי להביא מידע- לגבי העם היושב עליה, על הארץ, על הערים ובסופו של דבר, הם באים עם דיווח שעונה על הדרישה. כדי להבין את חטאם של המרגלים, אשתמש במודל אפר"ת שבא להסביר את הצורה בה אנו בוחנים את המציאות ומגיבים אליה. ראשי התיבות הן:
א-אירוע
פ-פרשנות
ר-רגש
ת-תגובה
הדגש במודל הוא ההפרדה בין האירוע האובייקטיבי לבין הפרשנות הסובייקטיבית שאנו נותנים לו. בעוד אני ואתה חווים את אותה סיטואציה, הפרשנות תהיה שונה ותסתמך על ניסיון העבר, על ידע, על מצב הרוח ועוד. למשל, כשאיש מכירות יבוא למכור לי אשכול ענבים ענק, אני אפרש את הסיטואציה לפי החיבה לענבים, לפי הידע שלי על גודל ממוצע והתערבויות גנטיות בכרמים וגם לפי האטרקטיביות של המוכר.
הפרשנות של המרגלים מתוארת במילה "אפס". הרש"ר הירש מסביר: "כל זה הוא אפס ונטול כל ערך". התיאור של המרגלים היה אינפורמטיבי למדי וגם הדברים הפחות טובים צריכים להיאמר. המילה 'אפס' הביאה פרשנות לדיווח- הארץ טובה אבל זה נטול כל ערך מכיוון שנמצאים שם ילידי ענק. החירות שהמרגלים נתנו לעצמם לפרש מה חשוב יותר או פחות, היא הסיבה לכך שנענשו.
הפרשנות גרמה לקרב גרסאות בין כלב לבין עשרת המרגלים, מה שהשפיע ישירות על הרגש של העם- "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". ועל התגובה- "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ".
כאשר אנחנו מרגישים כתגובה לאירוע את הרגש מטפס לכיוון מסוים או רואים את התגובה שלנו מתקרבת, זו הזדמנות לעצור ולבחון את הפרשנות שגרמה לנו להגיע לאותו רגש ולאותה תגובה. כאשר מנהל בא להגיב לשגיאה שעשו עובדיו, עליו לשאול את עצמו- מה הרגש שעולה לי עכשיו? איך הוא משפיע על התגובה המתוכננת? מה בפרשנות שלי לאירוע גרם לרגש הזה לעלות? האם יש פרשנות אלטרנטיבית שעשויה להיות? המעבר לכלי המעט מלאכותי הזה עשוי לגרום לאותו מנהל לראות את הדברים מזווית אחרת, להיות פחות אימפולסיבי, לווסת את רגשותיו וכך לשנות את תגובתו.
בהחלטות חשובות, רצוי שלא נסתמך על היכולת שלנו לתת פרשנויות חלופיות. טוב שיהיה לנו חבר או קולגה, אדם אובייקטיבי חיצוני אשר נוכל לספר לו על האירוע והוא ישקף לנו את הפרשנות שלפעמים אנחנו שוכחים שהיא סובייקטיבית.
המרגלים – הרב אבי רזניקוב
פרשת שלח לך עוסקת בשילוח מרגלים לתור את ארץ ישראל לפני כניסת העם לארץ. סופה של שליחות זו רע ומר, המרגלים שבים משליחותם ומוציאים דיבת הארץ רעה. על פי המסורת התלמודית התרחש ליל בלהות זה עם חזרתם של המרגלים בליל תשעה באב, "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ….אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כ"ט ע"א). אותו תשעה באב היה הראשון בשלשלת הפורענויות שיום זה מבטא.
הרמב"ן פירש כי לא היה כל חיסרון בשליחת המרגלים שזהו טבעו של עולם,כדרך צבאות הבודקים מבואות העיר ומכינים תכניות, מפות וסדרי כוחות לפני מסע כיבוש. לפי גישה זו החטא אינו בעצם שילוח המרגלים אלא בסיפור ותיאור הדברים לאחר ששבו המרגלים משליחותם (שם, י"ג ב'), כשהם התייצבו בפני כל העם. אומנם העם יזם את השליחות ראוי היה להקדים לדיווח הפומבי ישיבה סגורה של מנהיגות העם. גם יהושע שלח מרגלים אך אלו יבוא 'חרש' (יהושע, ב', א') כיאה ליוצאים למשימת ביון סודית. הם ייקראו בהמשך 'האנשים המרגלים' או 'הנערים המרגלים' (שם, ו', כ"ב-כ"ג). שמותיהם ייוותרו עלומים.
המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, כשלו באבחון. הם ראו את הארץ, אך הם בחרו לראות את ערוות הארץ ולא את טובה, את קשייה ולא את מעלתה. בוודאי הם סיפרו את מה שראו, והם ראו את טוב הארץ, אולם כל מה שראו לא שינה מאומה בשבילם, והם הגיעו למסקנה שאין להיכנס עתה לארץ. הפרשנות שנתנו לדברים הייתה לפי מאווייהם, שנבעו מכך – שהם מאסו בארץ חמדה.
מצב זה הוא מחזורי ומתמשך ומאלץ אותנו לבחור נקודת מבט שתניע אותנו ל"שליחות" לפעולה, ל"שלח לך" המדויק ללא פניות וללא חרדות מיותרות.
הרב יוזף יוזל מנובהרדוק, מתנועת המוסר הליטאית. דורש כי חטאם של עשרת המרגלים היה בן השאר חוסר אמונתם כי הם ובני דורם ראויים. בדיית הפחד המצמית שלוחש באזננו "את/ה לא מספיק/ה את/ה לא ראוי/ה", הוליד חוסר יכולת להפריד בין מציאות לבין בדיה. חוסר אמונה זה לא מאפשר את ה"שלח לך" המחדד ומזכיר את השליחות.
כדי לרשת את הארץ יש להשתקם מליל הבלהות ההוא.
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה – פרשנות, חלק ג
פרק מ"ז
בפרקים הקודמים הצגנו שתי פרשנויות למושג "לשם שמיים". לפי פרשנות אחת של הרב קלוגר תנאי זה מתממש במילואו אם הצד הנוכרי בוחר להצטרף לעם ישראל, למרות שפתוחה בפניו האפשרות להישאר נוכרי. לפי פרשנות שניה, גיור "לשם שמיים" מתממש אם אין סיבה חיצונית תועלתית לגיור.
בפרק זה אציג עמדה שלישית, שלפיה ההבחנה בין פנייה לגיור מטעמים חיצוניים תועלתיים אינה שוללת בהכרח קיומו של מניע דתי חיובי – "לשם שמיים". שני סוגי המניעים יכולים להתקיים זה בצד זה בתודעת המתגייר. הרב אליעזר דייטש, שאימץ עמדה זו, מתייחס למקורות התלמודיים, כגון: סיפורו של הגר שגויר על ידי הלל (שבת לא, ע"א) וכן סיפורה של נוכרייה זונה, שבחרה להתגייר בעקבת מפגש עם יהודי שנמנע מלהיזקק לה בשל איסור התורה. הנוכרייה התרשמה מכך והחליטה להתגייר ולהינשא לצעיר זה. היא פנתה אל רבי חייא, רבו של הצעיר, שגיירה ואמר לה "לכי זכי במקחך" (מנחות מד, ע"א).
כפי שראינו, בעלי התוספות הניחו שהטעם לגיור היה "דסופו לשם שמיים" (יבמות כד, ע"ב). הרב דייטש דוחה פירוש זה: "והנה הגם שהיה אפשר לומר שהלל היה מסתמא יודע לכוון ברוח הקדש שסופו יהיה לשם שמים וכן בבית מדרשו של ר' חייא. מכל מקום קשה לומר שיעשו איזה הוראה על פי רוח הקודש, ו'לא בשמיים היא'" (שו"ת פרי השדה חלק ב, סימן ג). הרב דייטש טוען שהעיקרון "לשם שמיים" צריך להיות כפוף לעקרון "לא בשמיים היא" (בבא מציעא נט, ע"ב). היינו, ההלכה מתייחסת ונקבעת לנוכח מציאות אנושית ריאלית ובמסגרת שיקולים וטיעונים אנושיים שאינם מבוססים על ידע שמעבר לעולם הזה. ההלכה אינה "מתיבתא דרקיעא" בה יושבים חכמי ישראל עם רבש"ע (בבא מציעא פו, ע"א). בלשונו של רבי אריה ליב העליר: "… יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי […] תורה שבעל פה משלנו הוא" (קצות החושן, הקדמה). לאור זאת טוען הרב דייטש:
"אפילו ידוע שנתגייר לשם איש או אשה, גם לכתחילה, היכא שיש לתלות טפי שלא היתה כוונתה רק לשם האיש […] תלינן, שמסתמא כוונתה לשם שמים גם כן, על כל פנים" (שם).
הרב דייטש: לא טוען שיש לבדוק את מניעי המתגייר, כדי להיווכח בקיומו של מניע דתי. יתר על כן, לדעתו משני הספורים התלמודיים עולה: "שגם אם יצהיר הנוכרי מפורשות שהוא בא להתגייר מתוך מניע זר, רשאי בית הדין לייחס לו, נוסף על מניע זה, גם מניע דתי, וכך לאפשר את קבלתו לגיור" (צבי זוהר ואבי שגיא, גיור וזהות יהודית, עיון ביסודות ההלכה, עמ' 49).
פירושו של הרב דייטש נסמך על שני יסודות: הראשון – דחיית הפרשנות של בעלי התוספות על בסיס טענה מטא-הלכתית, שלפיה השיח ההלכתי לא אמור להכיל הנחות ספקולטיביות על אודות העתיד. השני – ההנחה שהפרשנות שהוא מציע היא הפרשנות הסבירה ביותר למקורות התלמודיים, בלשונו:
"ועל כרחך דצריך לומר, שהבין מתוכן העניין שמעשיהם לשם שמיים. כמו שתירצו ה'תוספות' גבי בת פרעה, והוא מדברי הגמרא [יבמות] דף עו, כיון דלא הוי צריכי לשלחן של מלכים שהיא עצמה בת מלך, שפיר מקרי לשם שמים. הכא נמי דידע הלל שאותו גר היה לו מקודם גם כן איזה גדולה, ולא היה כל כוונתו לשם גדולה. וכן במעשה דמסכת מנחות, כיון שהייתה אשה יפה שכמעט אין כמותה, אם כן היתה יכולה לכל מי שתחפוץ, ומכל מקום לא רצתה להנשא רק לאותו תלמיד, שראתה ממנו דבר גדול, שעל ידי מצות ציצית [בה אחז התלמיד] זכה לפרוש מעבירה. משום הכי נוכל לתלות שכיוונה לשם שמיים" (שם).
לפי פרשנות זו, לבית הדין יש שיקול דעת נרחב בפירוש מעשי הנוכרי המבקש להתגייר. די בכך שבית הדין מניח כי יש אפשרות שמניע הגיור הוא לשם שמיים כדי לפתוח בהליך. זאת גם אם בית הדין מניח או אפילו יודע שעלול להיות מניע חיצוני. העיקר הוא שמניע זה לא יהיה מניע שליט, בלשונו "ולא היה כל כוונתו לשם גדולה". הרב דייטש מודע לחידושו ולכן מוסיף את הקביעה "ודוק כי הוא נכון גם מסברא בס"ד". יתר על כן, הוא מדגיש כי פירושו הוא "דבר חדש", ולפיכך הוא מפעילו רק במקרה של שיקול תכליתי – "לתועלת הילדים הקטנים". למרות האמור פירושו רב-ההשפעה הוא חלק ממגמה פרשנית שנעשית לחלק מרכזי בשיח ההלכתי.
לבער את ידיעות הכזב מהמרחב הציבורי – הרב שנוולד
בעשורים האחרונים ישנה התפתחות מואצת של אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. תקשורת ההמונים שינתה את פניה של האנושות. יש בה הרבה דברים חיוביים. היא מאפשרת להפיץ מידע באופן נרחב, ולהנגיש, באופן מידי, מידע חיוני לציבור הרחב. אמרה נפוצה גורסת ש'ידע הוא כוח'. מידע אמין מאפשר לגבש עמדות ותוכניות פעולה בצורה מבוססת, בדרך להישגים ולהצלחות. יתרון בהשגת מידע יכול להפוך ליתרון בפעולה. הנגשת מידע לציבור הרחב מעניקה הזדמנות שווה לכולם לעשות בו שימוש.
התרחבות השימוש בתקשורת ההמונים הפכה אותה לכלי מרכזי להשפעה ולעיצוב דעת קהל. אולם היא גם הפכה לכלי להפצת מידע כוזב (Fake news) – מידע שאינו אמיתי לגמרי, סלקטיבי, או חצאי אמיתות, שמופץ בכוונה תחילה כדי לשרת תפיסה או אינטרס מסוים. היקף הידיעות החדשותיות שאינן אמיתיות בתקשורת הולך וגדל. ידיעות שנועדו להנדס את התודעה: להסחת דעת, לתעמולה, לדיסאינפורמציה, לעיצוב דעת קהל ולשינוי עמדות. בכך מנצלת התקשורת את האמון שהציבור רוחש לה. לפעמים אין מדובר במידע שאינו אמת אלא בניצול של קישוריות בין המידע לתמונה, לאירוע, באופן שיעצב את התודעה, או בסילוף של חלקי מידע שעלול לשנות את היחס לאירוע או לנשוא האירוע. ככל שהשימוש במידע כוזב גדל, כך גדל חוסר האמון שהציבור רוחש לתקשורת ולמידע שמונגש לו וגדלה המודעות לכך שצריכת המידע צריכה להיעשות בצורה ביקורתית.
השבת נקרא על חטא המרגלים. אחת הפרשיות הטראגיות בתולדות עמנו שהשפיעה באופן דרמטי לדורות. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים ששלח משה רבנו 'לתור את הארץ' מסיתים את העם להתנגד לכניסה לארץ, בתואנות שונות. כתוצאה מכך נגזר על עם ישראל להתעכב ארבעים שנה במדבר עד מות כל בני דור יוצאי מצרים.
עיון בכתובים ובפרשנים מלמד שהמרגלים השפיעו על העם תוך שימוש נרחב במידע כוזב. לדוגמה – המרגלים מציגים בפני העם פירות הענק שהביאו איתם מהארץ: "וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ, ויספרו לו ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (במדבר יג כו-כז). לכאורה מדובר במידע אמיתי אולם זוהי מניפולציה שנועדה להכשיר את דבר השקר: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו" (רשי שם פס' כז). "דאם לא כן כיון שכוונתם לא היה אלא לרעה למה אמרו בראש דבריהם היפך כוונתם אלא על כרחך כל דבר שקר וכו'" (שפתי חכמים שם). האופן וההקשר המניפולטיבי שבו מוצגים פירות הארץ נועד להנדס את התודעה שמדובר בארץ קשה שעריה ואנשיה חזקים, 'ענקים' ובלתי מנוצחים: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם" (שם פס' כח). הם מציגים את העוצמה הצבאית של יושבי הארץ 'להלך אימים' כדי להבהיר מדוע זה מסוכן עד בלתי אפשרי לכבוש אותה! "'אפס כי עז העם' – שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין" (רמב"ן שם).
כך הצליחו להנדס את תודעת העם שביחסי הכוחות הקיימים משימת כיבוש הארץ היא בלתי אפשרית. כלב, ניסה לעמוד מנגד ולהעמיד את הדברים על דיוקם: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה!" (שם פס' ל). אולם הדבר לא עלה בידו. כוחם של עשרת המרגלים והמניפולטיביות שלהם גברה עליו. הפצת המידע הכוזב 'הצליחה' במידה שכזו שעם ישראל שילם עליה מחיר לאומי לדורות.
בכל דור ודור עלינו לפעול לתיקון חטא המרגלים, על כל צדדיו. בהקשר לכך חשוב לפעול גם לבעור הפצת 'מידע הכזב' מהמרחב הציבורי.
הברכה המיוחדת שבהפרשת חלה – תמר מאיר
מיד לאחר חטא המרגלים, עוברת התורה לפרשת הנסכים ולמצוות הפרשת חלה, אולי כדי להדגיש את מעלת ארץ-ישראל והמצוות המיוחדות המתקיימות רק בה, ואולי גם כדי לתת תקווה: אמנם מצפות לבנ"י ארבעים שנה במדבר, אך יום יבוא והם יגיעו לארץ.
הסמיכות בין הפרשיות נדרשת כך: "'לך אכול בשמחה לחמך' זו פרשת חלה, 'ושתה בלב טוב יינך' זו פרשת נסכים, 'כי כבר רצה הא-להים את מעשיך' זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר (במדבר ט"ו) 'כי תבאו אל ארץ'" (קהלת רבה ט).
רבינו בחיי מתעכב לא רק על עצם הכניסה לארץ, אלא גם על מילות הפסוק "מלחם הארץ": "מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון 'מלחם הארץ' הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה, והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר: 'מלחם הארץ תרימו תרומה לה'".
דברי רבינו בחיי, עומדים על ההבדל שבין ההנהגה במדבר לבין ההנהגה בארץ-ישראל. כל עוד נמצאים ישראל במדבר – הם ניזונים מן המן, וברור להם שהוא מתנת שמיים ויש בו קדושה.
הכניסה לארץ-ישראל ולעולם של פרנסה טבעית מתבואה, טומן בחובו סכנה, של שכחת המקור לשפע הטוב שאנחנו זוכים לו. כיצד נוכל להזכיר לעצמינו את העובדה שאנחנו מקבלים הכל מידו הפתוחה והרחבה? על ידי קידוש הלחם. קידוש זה נעשה באמצעות מצווה.
בשנים האחרונות הולכים ונפוצים טקסים נשיים של הפרשת חלה. אני לא בטוחה מה אני חושבת על הצורך ליצור טקס ציבורי חדש (מסתבר שגם לנשים יש צורך במימד ציבורי של עבודת ה', ולא רק פרטי), במקום ליצור מקום ראוי לנשים בטקסים הקיימים. ועדיין, אוהבת מאוד את המצווה הפרטית, כפי שהיא נעשית בביתי שלי. דברי המדרשים ודברי רבינו בחיי הם בעיניי אחד הדברים החשובים בכוונת המצווה: לדידי, לא מדובר על סגולה מיסטית כזו או אחרת, אלא על הרצון להכניס קדושה בדבר היומיומי ביותר – הלחם, ועל ההבנה שיש לנו אפשרות לבחור להכניס קדושה למעשי היומיום שלנו בזכות המצוות הקשורות אליהם. המרגלים רוצים אולי להישאר במקום שבו מקבלים מן ישירות משמיים, וקל יותר להבין את מקור השפע. התיקון לחטאם הוא החיבור של תבואת ארץ-ישראל דווקא מתוך העמל האנושי הכרוך ביצירת לחם, אל הקדושה ואל מקור השפע. הברכה שקיום המצווה מביאה לנו קשורה בתודעה שלנו באשר למקורות הפרנסה, וביכולת שלנו להתפלל מתוך תודעה זו.
