עלון שבתון פרשת שמיני ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה

 OCD והלכות ביעור חמץ

הרב יובל שרלו

הצירוף של OCD והלכה ידוע מאוד הן לעולם הרבני והן לעולם המטפלים. המינוח השכיח ביותר בעולם ההלכתי הוא "לצאת ידי חובה", לאמור: ההלכה מטילה עלינו משימות, וכחלק בלתי נפרד מהברית שלנו עם ריבונו של עולם אנו חייבים למלא אותן במלואן. לא זו בלבד, אלא שמעבר להגדרות המדויקות של המצווה עצמה, יש גם תרבות עמוקה מאוד של חומרות שנהגו בהן ישראל, כמו גם הרצון העצמי להביע את אהבתנו לעולם זה על ידי קבלות גדולות יותר.

כל אלה טובים ויפים הם. אולם, אליה וקוץ בה, שכן מי שנושא עימו אובססיה טורדנית כפייתית נחשף לכך שלגביו כל זה הוא אחד הייסורים הקשים ביותר של קיומו. אהבת התורה הופכת לעולם של פחדים וחששות, והוא נופל לתהום עמוקה של רעדה פנימית והגדרת עצמו כחוטא וכפושע.

דוגמאות מובהקות למפגש שבין ההלכה ו-OCD נמצאות באופן מיוחד בכמה תחומים: הפחד המתמיד מפני נדרים – כל מילה שנאמרת, כל תוכנית שמתוכננת, כל לוח זמנים מיועד, הופכים להיות בעולמו של האדם לאיסור מוחלט להפרה, ואם התוכנית לא יצאה אל הפועל, האדם רואה את עצמו כמי שחילל את קדושת הנדר; הלכות טבילה – הפחד המתמיד שמא הייתה חציצה ושהטבילה פסולה לחלוטין, ועל כן מדובר באיסור כרת, אינו מניח לטובלות ולעיתים גם לטובלים כדי לעלות להר הבית, ובשל כך חיי הזוגיות נמצאים תחת משא כבד.

אלו דוגמאות בודדות בלבד לתופעה רחבה בהרבה, וניתן להוסיף דוגמאות רבות ומגוונות: אמירה חוזרת ונשנית של קריאת שמע ותפילה שמא לא יצאנו ידי חובה; נתינה של דבר מה לאישה, אפילו החזרת עט לאחר שאילתו לכמה דקות, שהופכת להיות פחד מפני קידושין, וצורך להתמודד עימו, ועוד ועוד. ההלכה הופכת לסיוט, והחיים הדתיים לקושי מרובה.

דיני חמץ לא יצאו מכלל זה. גם כאן אנו עוסקים בתחומים הנושקים לאיסור כרת, בעיקר כשמדובר באכילה ובניקיון. היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ולזכותם של ישראל המבקשים לבער ממש את כל החמץ, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה. חג הפסח הופך להיות שנוא, והלכות הפסח לעוף טורף, ולקיום מתמיד באימה ופחד שמא נותרו שאריות חמץ.

איך מתמודדים עם הקושי הזה? כמו בנושאים נפשיים רבים, מדובר בשתי תנועות שצריכות להיעשות במקביל. תנועה אחת היא כמובן התנועה הטיפולית, שמיועדת להקל ההתמודדות מבחינה נפשית, ולסייע להשיב את השמחה ועונג הקיום למקומם; התנועה השנייה היא התנועה ההלכתית. כאמור, היא מסובכת יותר, שכן קשה להבחין בין הצד החיובי של הקפדה במצוות ורצון עמוק לעשות סייג לתורה ולהוסיף שפע של ביטויי החמרה, בעיקר בפסח, לבין הסתבכות מייסרת בפחדים, חששות וכפייתיות. יש להטמיע כי עולם ההלכה בנוי כסולם – יש בו תשתית בסיסית של יציאה ידי חובה אלמנטרית, בהכרה עמוקה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והקב"ה אינו רודף אחרינו עם זכוכית מגדלת כדי לחפש את חטאינו.

ההלכה אינה מחייבת את החששות והפחדים האלה, והיא מכוונת אלינו כבני אדם ואל הדרכים הפשוטות שבהן אנו חיים. משעה שנוקה הבית ניקוי בסיסי, ואין בו חמץ הגדול מכזית – אדם עומד בדרישת ההלכה, ואם הוא סובל מ-OCD, טוב שיעצור כאן. הדבר אינו שולל את קיומם של שלבים גבוהים יותר של החמרה והקפדה, שיש בהם טעם גדול כשהם נעשים ברצון ובאהבה, אך אין חובה לטפס בשלבים האלה למי שסובל מהם, וכך ביחס לתחומי הלכה רבים.

בכך ישובו השמחה וההארה בקיום המצוות, ובמקום תחושת רדיפה מתמדת יתקיים בהן עולם של "משכני – אחריך נרוצה".

'אמנת בראשית': מפת הדרכים ל'יחד' הישראלי – הרב תמיר גרנות

מאין באנו

מאורעות 7 באוקטובר הלמו בכולנו. לא רק הטבח הנורא, אלא גם אימת הכישלון, ההשפלה. איך יכול להיות שזה קרה לנו 75 שנה אחרי הקמת המדינה? מה זה אומר על החזון הציוני, שהבטיח לנו שלא תהיה עוד אנטישמיות, ולא יהיו עוד פוגרומים, ובטח לא בארץ ישראל, מתחת לאפו של הצבא החזק שלנו, צבא הגנה לארץ ישראל?

אבל ראינו גם את ההבדל בין שואה לתקומה. כי בתוך כמה שעות קמו אלפי גיבורים להשיב מלחמה שערה, להציל את מי שיכלו להציל, ועשרות ארגוני חברה אזרחית עם אלפי מתנדביהם לקחו אחריות על האסון, ומול אוזלת היד של המדינה, הפגינו תושייה, אחריות ומסירות נפש מדהימה.

אנחנו יודעים שהאסון אשר עברנו בשמחת תורה לא בא יש מאין. היו לו נסיבות מאפשרות. שונאינו תפסו אותנו באחד הרגעים החלשים בתולדותינו: נלחמים זה בזה, מפעילים כוח איש נגד רעהו, מאיימים באי התייצבות לצבא, ומתנהלים תחת משבר שלטוני מתמשך. הם חשבו שהסיפור הישראלי הגיע אל קיצו.

אנחנו הוכחנו אחרת, והאחווה הישראלית התגלתה בשיא כוחה. יחד אנחנו נלחמים ומנצחים, יחד אנחנו פועלים בעורף לעזור למפונים מצפון ודרום, למשפחות החטופים, לפצועים, לחקלאות, ובכל מקום שצריך – כולנו פועלים יחד. חזרנו להאמין באחווה שלנו, חזרנו להאמין אחד בשני.

'אמנת בראשית' נולדה מתוך ההבנה שאסור לאפשר לאחווה הזו להתפרק, ושיש סכנה מוחשית שהיא תתפרק אם לא נעשה מעשה משותף. התכנסנו אנשי ימין ושמאל, ליכוד ומפלגות מרכז, דתיים וחילוניים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, דיברנו, התיידדנו, וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות ביחד עבור החברה והעם כדי שנוכל לתקן את שהתקלקל.

הסנטימנט והחרדה

רוב העם רוצה שהאחווה שפרצה במלחמה תישמר. שנישאר מלוכדים. רובנו מבינים עכשיו שתוכנית ההפעלה הפוליטית-חברתית, שבה צד אחד מנסה להכריע את השני באמצעות רוב פוליטי או כוח תקשורתי או משפטי, איננו נכון. לא ניתן לקדם ערכים של צד אחד, בלי לשמוע את הצד השני, בלי לקחת בחשבון את נקודות המבט השונות, ובמיוחד – אסור לנו לחשוב שמי שחולק עלינו הוא אויב, בוגד, פשיסט, משיחיסט, ועלינו לזכור תמיד שגם אם דעתו הפוכה, הוא אח אהוב.

אבל רוב העם גם מצוי בחרדה עמוקה שעוד רגע חוזרים למריבה, שעוד רגע זה מתפרק. חוסר אמון והרגלים רעים אינם מתנדפים בקלות, גם לא אחרי טראומה קשה. ויש גם מי שמרוויח משנאה, מהקצנה. התקשורת מרוויחה רייטינג, הרשתות מרוויחות עוקבים, ויש פוליטיקאים שזה מחזק את הבייס שלהם. ולכן, אנחנו חרדים. תוהים מהי הדרך לשמר את האחווה והלכידות.

מפת הדרכים

העם והמדינה זקוקים לתיקון בשלושה מישורים: שיקום פיזי של הצפון והדרום, שיקום הצבא והכלכלה, ושיקום המגזר הציבורי. ריפוי חברתי ושיקום ה'יחד' הישראלי על ידי כריתת אמנה חברתית חדשה שתגדיר את חוקי המשחק, שיטת השלטון, החוקה והערכים היסודיים. ולבסוף, תיקון רוחני, שיחבר אותנו בחזרה אל הרוח היהודית והציונית שלנו, לאור התנ"ך, מסורת ישראל ומגילת העצמאות.

יש מיעוט שחושבים, שהכל יכול להישאר כמו שהיה. אחרים חושבים שאם רק נחליף את הממשלה או את העומד בראשה, תבוא גאולה לעולם. אנחנו חושבים שצריך להחליף את תוכנת ההפעלה החברתית-לאומית שלנו. הקלקול הוא בשורש, ולכן אנחנו זקוקים לטיפול שורש. כדי שנוכל לתקן יחד, וכדי שרגש האחווה לא יתפוגג אל מרחבי חוסר האמון, משרטטת 'אמנת בראשית' מפת דרכים הכוללת ארבעה עקרונות, ואציגם בקצרה:

השיח החיובי: שמירה על שיח מכבד ומאבק בשיח שלילי. שיח שלילי הוא שיח מבזה, מכליל, המתייחס לגופו של אדם ולא לדעה, משתמש ב'פייק ניוז' ובלשון הרע. זו אחריות של כולנו שמי שנוקט שיח חיובי – ירוויח, ומי שבשיח שלילי – יפסיד. פוליטיקאים כאלה – יפסידו בבחירות, ואנשי תקשורת – לא יזכו לרייטינג.

הממלכתיות: שמירה על צה"ל מחוץ לכל מחלוקת ומתן כבוד לסמלי המדינה והדת, כך שלא יהיו חלק מהפגנות או ממחאות אידיאולוגיות או פוליטיות.

אמון מחודש בהנהגה רחבה: אנו קוראים למנהיגי העם מכל הצדדים להסכים על תהליך של מתן אמון מחודש בהנהגה. הריפוי הלאומי יכול לבוא רק על יד לקיחת אחריות ובקשת אמון, ועל ידי מנהיגות שתלכד קשת רחבה של דעות ומפלגות להנהגה אחת העובדת בשיתוף פעולה. כל מנהיג שהעם ייתן בו אמון יהיה לגיטימי, יהיה זה מנהיג מימין, מהמרכז או מהשמאל, והוא יוביל את העם מתוך אחריות ממלכתית וממשלה רחבה. 

הסכמות רחבות ומועצה ציבורית: בהמשך תהליך השיקום, ניגש לסוגיות הליבה שפילגו אותנו: שיטת המשטר, יחסי הרשויות, דת ומדינה, סטטוס קוו, חוקה ועוד, ויחד נסכים על התשתית החוקית והערכית המשותפת שלנו. החלטות מהותיות, כגון אלה הנוגעות לכללי המשחק, לגבולות המדינה או לערכי היסוד שלה – יתקבלו רק בהסכמה רחבה. אנו קוראים להקמת מועצה ציבורית א-פוליטית שתייצג את כל חלקי העם ותקבל סמכות מהכנסת, אשר תגבש הצעות חוק ואמנה חברתית עבור כולנו, ותיתן מרפא וביטחון לשברים שנפערו.

האדמה והשמיים

כדי שנוכל להיות כאן באחווה, אנחנו זקוקים לאדמה ולשמיים משותפים. המכנה המשותף של השפה העברית, המולדת או היותנו דמוקרטיה מערבית – אין די בו.

האדמה המשותפת שלנו היא שורשינו ההיסטוריים, הרוחניים, מהאבות והתורה, דרך הנביאים, חז"ל ומסורת ישראל עד ימינו, והמורשת הציונית על ערכיה הלאומיים והאוניברסליים. היהדות והתורה אינן נחלתם של דתיים בלבד. הם חייבים להיות נחלת העם כולו, מתוך חירות, לא כאורח חיים מחייב, אלא כשורשים לצמיחה ואוויר לנשימה.

השמיים המשותפים שלנו הם החזון החברתי והערכי שעלינו לחלום ביחד. מובן שיש לנו גם חלומות נבדלים על עתידנו ועתיד המדינה. אבל אני משוכנע שיש לנו גם חלומות רבים משותפים על חברת המופת שאנו רוצים להיות. על צדק, מוסר, מצוות שבין אדם לחברו, ועל הבשורה שאנו רוצים לבשר לעולם. הבה נדבר על כך יחד, כל כך חשוב שנחלום יחד.

שמע ישראל – ה' אחד

אנחנו חייבים להיות ביחד לא רק כדי שהאויבים שלנו לא ינצלו את הסכסוך הפנימי והחולשה שהוא גורם, ולא רק כי זה נעים יותר, אלא כי זו המהות הישראלית. המשמעות הפילוסופית של הרעיון המונותאיסטי היא שאף על פי שהיש הוא ריבוי, הרי במקורה ובמהותה המציאות שורשה אחת ותוכה אחד. כך גם בעולם הדעות: אף שיש אמונות ודעות רבות, ככל שהן כוללות ניצוץ של טוב, יש להן שורש משותף אחד. הא-ל האחד כולל בתוכו את הריבוי האינסופי של האפשרויות.

המערב הליברלי מממש עד הקצה הרדיקלי את אידיאל הריבוי: פלורליזם, רב-תרבותיות ואינדיבידואליזם עד כדי פירוק כל זהות מגובשת. המזרח האסלאמיסטי בגרסתו הרדיקלית לקח עד הקצה את הרעיון של האחדות, שאין בה שום ריבוי: אמת מטאפיזית אחת, אמת פוליטית אחת, וכל השאר כופרים או רשעים.

עם ישראל בא לבשר לעולם את רעיון האחדות שבריבוי, אחד שהופך לריבוי וחוזר לאחדות. וכדי הצליח בכך, חייבים להתחיל מהבית: אחדות לאומית, המאפשרת ריבוי דעות, ומתלכדת לאחדות גבוהה יותר.

הכותב הינו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב ומיוזמי 'אמנת בראשית'

לצד גדולתו המחקרית, נהג פרופ' גרוסמן הידור רב בכבוד כל אדם ונמנע מלדבר סרה באנשים

אחד היה אברהם – הכהן

פטירתו של פרופ' אברהם גרוסמן בשבוע החולף היא אבדה גדולה לכל אוהבי תורה. הרבה מעבר להישגיו הפורמליים (פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים), הוא תרם תרומה משמעותית ביותר לפרשנות המקרא, לחקר ההיסטוריה היהודית ולתולדות המשפט העברי.

מחקריו האירו באור יקרות את תורתם של חכמי אשכנז וצרפת הראשונים, ובראשם רש"י. מתוך עמל בן עשרות שנים, תוך קריאה מעמיקה בכתבי יד גנוזים, דלה פרטים חשובים על תולדות חייהם של חכמים הראשונים, על תקנות קהל והלכות עלומות, ולא פחות מכך על פירושים של גדולי הראשונים שנשתקעו בשל אימת הצנזורה והפולמוס היהודי-נוצרי, וכמעט שאבדו בתהום הנשייה.

ענף מרכזי אחר שעליו הושתת מחקרו התמקד בחקר מעמד האישה בימי הביניים. פרופ' גרוסמן הראה שלמרות הגישה השלטת בעולם העתיק בכלל, ובעולם היהודי בכלל זה, בדבר 'נחיתות' האישה, בהקשר החברתי והכלכלי, ולמעלה מכך גם בעולם הדתי ובקיום המצוות (דוגמת הפטור נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, שהביא, במידה רבה, לדחיקת הנשים גם מעולם לימוד התורה), רווחו בחברה היהודית גם מגמות שהעצימו נשים. ולא רק דמויות מופת חז"ליות כגון ברוריה, אשתו של רבי מאיר, אלא גם בהלכות שמבטאות יחס אוהד כלפי הנשים. כך, למשל, ההלכה הקובעת שלמרות הפטור הבסיסי של נשים מדין הסיבה בליל הסדר, אם מדובר ב"אישה חשובה" עליה להסב, והערת אחד מגדולי הראשונים שלפיה כל "הנשים שלנו – חשובות הן".

בעיסוקו בסוגיית האלימות כלפי נשים בימי הביניים, הזכיר בין השאר את "סורת הנשים" בקוראן, המצווה על כל אדם שאשתו ממרה את פיו להכות אותה. אגב כך סיפר כי באחת מנסיעותיו שאל את נהג המונית, מוסלמי אדוק, אם הוא מקיים בפועל 'מצווה' זו. הנהג הביט בו בתמיהה: "יא סייד מועלם, אנתי מג'נון?" [אדוני המורה, השתגעת?]. "ומה אתה עושה אפוא?", הקשה גרוסמן, "והלא בקוראן זו מצווה ממש?". "יש לי בבית נעל רכה מבד, וכשאשתי ממרה את פי אני טופף קלות באמצעותה על קצות רגליה", השיב הנהג. באמצעות דוגמה זו המחיש את היצירתיות המבורכת שניתן וראוי לנהוג בעולם המשפט, וקרא ליישמה גם ביחס להלכות שעניינן מסורבות גט.

בנוסף, נהג פרופ' גרוסמן הידור רב בכבוד כל אדם ונמנע מלדבר סרה באנשים. לא אחת חזר על איסור לשון הרע, והוסיף בבדיחות: "פרט לדיבורי רכילות ביום השבת, שיש המתירים אותם ואף מהדרים בהם משום קיום מצוות עונג שבת". לימים, מצאתי שגם בדברים אלה כיוון, גם אם שלא מדעת, לדברי אחד הראשונים. בשו"ת תרומת הדשן (סימן סא) מובאת עדות על "מה שנוהגים רוב בני אדם, אף המדקדקים במעשיהם, להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בית הכנסת, ולספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך המלחמות וכהאי גוונא [=וכגון אלה]".

המשיב, ר' ישראל איסרליין, נשאל אם יש חשש איסור בדבר או לאו, והשיב: "יראה דצריך לדקדק בדבר, דהתוספות וכן האשירי [=הרא"ש] כתבו ד'אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת… משמע דאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת', הא קמן להדיא [=הרי לפנינו בפירוש] דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכל שכן יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכהאי גוונא, כדרך הרבה בני אדם שמתאווים לכך, נראה דודאי שרי [=מותר]… אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו, אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן. כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים".

"אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות, מפני שגם הילד שלי בעצמו הרגיש שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב"

לראות אותם גם במחיר השואו – אבינועם הרש

חודש ניסן באופק, וברחבי בתי הספר מתחילים להתניע את החזרות למופעים ולטקסים שאמורים לייצג את החלק האחרון של השנה – הפעם, כמובן, בסימן 7 באוקטובר. לכן, הכל יותר נפיץ ומחושב. ההופעות הללו הן חלון הראווה של בית הספר. ההורים מגיעים, והכל אמור להיות מתוקתק. החזרות הקפדניות והמשאבים הרבים מלמדים על החשיבות הרבה שמייחסת ההנהלה להופעות.

השבוע נזכרתי במכתב שכתבה לי אמא בשם עינת. היא נתנה לי קריאת כיוון והשכמה כדי להזכיר לנו לשם מה נתכנסנו כאן. רמז: לא, לא בשביל השואו הגדול והנוצץ להורים:

"בגלל שהילד הנהדר שלנו מתקשה בהליכה והולך עם קביים, הוא ביקש ממני לדבר עם המחנכת ולהגיד לה שהוא לא מתכוון להשתתף כמו שהוא עשה בשנים הקודמות, כי ממילא אין לו כל כך מה לעשות שם. היא ענתה לי בטלפון: 'לא בא בחשבון. הילד שלך ישתתף בדיוק כמו כולם, הוא חלק מהכיתה'. שאלתי אותה איך הוא אמור להשתתף כמו כולם אם הוא לא יכול לרקוד, ותמיד יש ריקודים במופע או דברים שקשורים בתנועה. 'את זה תשאירי לי', ענתה. 'נבנה הצגה שתתאים גם לילד שלך'.

בסופו של דבר, למרות שלא היה אמור להיות בהצגה תפקיד כזה, המחנכת המדהימה שלו, ביחד עם המורה למחול, בנו הצגה במיוחד למידות של הילד שלי והן שמו אותו בתור ה… קריין.

אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות, מפני שגם הילד שלי בעצמו הרגיש שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב, והקדישה שעה חופשית לצורך חשיבה משותפת ביחד עם התלמידים והכיתה איזו הצגה ניתן לעשות כדי שגם בני יהיה חלק ממנה.

את המילים של הילד שלי בסוף החזרה הגנרלית, אני לא אשכח: 'אמא, ראית איך שהכיתה אוהבת אותי? ראית איך הם עשו בשבילי מופע מיוחד?'. ואני נזכרת בשיחה הכואבת שהייתה לנו לפני שנה, כאשר הסבירו לנו שלמרות הרצון הטוב לא ניתן לשלב את הילד במופע שבנוי כולו על תנועה. הילד קיבל את זה כל כך קשה עד שאיבד את התיאבון שלו למשך תקופה ארוכה, ונאלצנו ללכת איתו לבדיקות כי לא האמנו שזה היה קשור.

אני מבקשת דרכך להעביר את המסר לכל המורים לקראת ההופעות של ימי הזיכרון, העצמאות וסוף שנה: אנא מכם! עם כל הכבוד לשלמות ההצגה ולהפקה המושלמת, הנשמה של הילדים שלנו חשובה יותר".

***

השבוע חל אחד באפריל. משום מה אנשים נאחזים ב'קדושת' התאריך הזה ומשתדלים לחגוג אותו, והלוואי שהיו חוגגים באדיקות כזו את מועדי ישראל. יש כאן הזדמנות נהדרת להורים לעצור רגע ולהטמיע בילדים שלהם איך אנחנו צריכים להתייחס לכל מיני מנהגים שאנחנו עושים מבלי לדעת בכלל את המקור שלהם. כמה מהתלמידים בכלל יודעים מדוע חוגגים את החג הזה? ואם מדובר בחג שמקורו באנטישמי קדום? גם אם לא… יש כאן נקודה למחשבה.

השבוע סיפרה לי עמיתה שהיא עדיין זוכרת איך המחנכת שלה קיבלה קריאה באחד באפריל מהכריזה הבית ספרית, והתבקשה להגיע בדחיפות למזכירות. בזמן שהיא צועדת בחופזה למזכירות, עבר אביה ניתוח מעקפים. המורה האומללה הייתה בטוחה שרוצים לבשר לה בשורה שקשורה באביה, לא עמדה בלחץ, התעלפה ופונתה באמבולנס לחדר מיון. אך מסתבר שהתלמידים פשוט חמדו לה לצון לכבוד יום השקרים.

גם ביום כזה צריך לשמור על רגישות ואנושיות.

הניסוח המקראי אינו 'האמת ההיסטורית', אלא ניסוח מכוון ומכיל כך שיהיה ניתן ללמוד ממנו לדורות

איזה חטא חטאו בני אהרון השנה? – חזות

האם כאשר דרשנים מנסים לפרש את פסוקי המקרא הנוגעים לאירועים כרונולוגיים (מי, מה, מתי), הם מנסים לקבוע את ה'אמת ההיסטורית'? ואם התורה לא פירטה ולא רמזה על אמת זו, מדוע שנטרח לבקשה? השאלות קשות שבעתיים כאשר התורה כותבת עניין מסוים והמדרש מרחיבו מעבר לכתוב. בפרשתנו בולט עניין זה מאוד.

הפסוק המתאר את סיבת מותם של נדב ואביהוא מפורש למדי: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). זאת ועוד, גם אם נאמר כי "דברי תורה עניים במקום אחד", אנו מוצאים כי התורה עקבית למדי בתיאור החטא גם בפסוקים דלהלן: "וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א). "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַי וּבָנִים לֹא הָי֣וּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (במדבר ג, ד), "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'" (במדבר כו, סא). המכנה המשותף: קרבתם ואש זרה. האם מדובר על חטא אחד מן הרשימה או פנים רבות לאותו חטא?

והנה מדרשים אחדים המונים בזה אחר זה 'חטאים' שלא בא זכרם בפסוקי המקרא (ויקרא רבה (מרגליות), אחרי מות, כ): "[ח] בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן, על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה". לרשימה זו יש להוסיף את החטאים הבאים המצוטטים ממדרשי חז"ל נוספים:  "על ידי שהיו שתויי יין", "ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים", "ועל ידי שלא היו להם בנים", "ועל ידי שלא היה להם נשים", "שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן", "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין: עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור", "אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה", "מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה", "נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה", "לא מת נדב ואביהוא אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן", "מה תלמוד לומר בני אהרן? שלא חלקו כבוד לאהרן", "שלא נמלכו במשה רבן", "זה נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן".

כל המדרשים נלמדים בדרכי הדרש המוכרות לאגדה, ובין היתר, מן האנלוגיה, הקונטקסט, הדיוקים הדווקאיים בלשון, ההטיות, הלקונות ועוד. רשימה ארוכה זו מעלה את השאלה שמא עינינו חוזות בתופעה דומה למה שהרמב"ם מכנה 'עורמה אלוקית'. הניסוח המקראי אינו 'האמת ההיסטורית', אלא ניסוח מכוון ומכיל כך שיהיה ניתן ללמוד ממנו לדורות בדרך של 'הוספת חטאים'. חז"ל אינם מתחרים בהגדלת רשימת החטאים המיוחסים לנדב ואביהוא, או בתחרות אינטלקטואלית דרשנית.

המעשה נעשה אומנם מרצונם הטוב של בני אהרון ומתוך 'בחירה חופשית' של שני הצדיקים הללו. הקב"ה 'מנצל' כביכול הזדמנות היסטורית שנקרית בדרכו והוא כתסריטאי, במאי ומפיק בפועל, מתאר בתורה את האירוע כך שניתן יהיה ללמוד ממנו רבות ובכל תחומי האמונה, המחשבה והאגדה. הניסוחים המקראיים, המכילים את כל אפשרויות המדרש, מגרים את דמיון הדרשנים אשר מגיעים אליהם עם אג'נדה ברורה ורלוונטית לבני דורם.

חיזוק לתזה זו הוא העובדה כי חלק מן המקורות המנסחים חטא חדש הם המאוחרים לזמן האירוע עצמו, כרונולוגית ועניינית, כמו סמיכות פרשיות (=פרשת שתויי יין). נמצאנו למדים כי גם לשאלה אם מדובר על חטא אחד מן הרשימה או פנים רבות לאותו חטא, אין משמעות.

להערות: hazutg@gmail.com

חשוב להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל ולמסורת היהודית

העופות ויהדות התפוצות – הרב ד"ר רונן לוביץ

התורה קבעה כללים ברורים לזיהוי טומאה או טהרה בבהמות ובדגים, אולם לגבי עופות כתבה רק שמות של עופות שאסורים באכילה.

חכמים עמדו על כך שברשימת העופות האסורים בספר דברים מופיעה "רָאָה" במקום "דָּאָה" שבפרשתנו. הם הסבירו שהשם המקורי של ציפור זו הוא "דָּאָה", אך היא קיבלה את הכינוי "רָאָה", מפני שיש לה חוש ראייה מפותח ביותר: היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" (חולין סג, ב). מדוע נתנו חכמינו דווקא דוגמה זו? ייתכן שביקשו לרמוז שציפור זו מסמלת את הנמצאים באזור הנוחות בגולה המבוססת, ומשם הם רואים חסרונות במדינת ישראל הנאבקת על קיומה ושגשוגה. אכן, ראוי להוקיע יהודים בתפוצות המתנכרים לעמם וחוברים למבקרינו בביקורתם, המשפיעה על דעת הקהל בעולם.

אולם, יהודים ביקורתיים אלה בדרך כלל ניתקו כל קשר עם בני עמם, בעוד רוב יהודי התפוצות קשורים במידה זו או אחרת לקהילה יהודית, ומגלים יחס אוהד ותומך, אף אם לחלקם יש ביקורת ספציפית, שנאמרת מתוך אהדה ודאגה כנה.

הבעיה הגדולה ביהדות הגולה מתמקדת ביהודים שלא משתייכים כלל לקהילה יהודית. שיעור נישואי התערובת בארה"ב עומד בעשור האחרון על 58%, 2% בלבד בקרב האורתודוקסים, 27% אצל הקונסרבטיבים, 50% ביהדות הרפורמית ו-69% בקרב יהודים שאינם משתייכים לשום זרם. כ-30% מהאמריקאים שמגדירים עצמם יהודים אינם חשים זיקה לאף אחד מזרמי היהדות, ובקרב צעירים מתחת לגיל 30 – 41% אינם משתייכים לשום זרם דתי. יהודים אלה מתאפיינים בזיקה קלושה ליהדות, היעדר סולידריות או מחויבות בנוגע לעם היהודי, ו-47% מהם לא מקנים לילדיהם חינוך יהודי כלשהו.

חשוב להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל וזיקה מסוימת למסורת היהודית ולמדינת ישראל, ובלעדיה היא נמוגה כליל (ראו בהרחבה בספרון שכתבתי: "האם לזרום עם הזרמים?" במרשתת).

על החסידה אומרת הגמרא: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג, א). הרמב"ן מסביר שעופות טמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם. ומדוע אפוא החסידה אינה כשרה? הרי"מ מגור ענה: משום שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, בעוד שיש להתנהג במידת החסד עם כל הנבראים.

יחס החברה הישראלית ליהדות התפוצות ידע תמורות. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רווחה תפיסה של שלילת הגלות, אולם בשנות ה-80 חלה תפנית משמעותית ונוצרה לגיטימציה לירידה מהארץ, שבשנות האלפיים אף קיבלה שם ניטרלי – רילוקיישן.

בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, נותר בעינו היחס השלילי כלפי החיים היהודיים בתפוצות, בשל המעמד המיוחד שניתן לערך הישיבה בארץ ישראל. הגישה הדומיננטית ביהדות הדתית-לאומית התאפיינה בהתעלמות מיהדות התפוצות, בהדחקת בעיותיה ולעתים אף בהתנשאות כלפיה. בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס של הציבור הדתי. החלה לחלחל ההכרה שמדובר ביותר ממחצית העם היהודי, ויהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר על יותר משמונה מיליון יהודים.

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. בתחילת המלחמה היא התבטאה בהבעות תמיכה ובהתגייסות נרחבת של יהודים בתפוצות לתרום כסף וציוד לחיילי צה"ל. בהמשך היא השתקפה בגילויי שנאת ישראל בתפוצות, שגברו מאוד בגלל המלחמה במדינתנו, והמחישו את שותפות הגורל והסבל.

שבת זו נקבעה על-ידי משרד התפוצות, "צהר", "בית הלל" ועוד כ"שבת התפוצות", מתוך מטרה לחזק בה את ברית האחווה, לצד ברית הגורל המתעצמת בעיקר בעתות מצוקה. אל לנו להיות כחסידות שעושות חסד רק עם חברותיהן. עלינו להדק את הקשרים בין יהודי הארץ והתפוצות, ומהמקום של היהדות הארץ-ישראלית, שכיום הוא איתן מאי-פעם, עלינו לגלות אכפתיות ואחריות כלפי אחינו שמעבר לים. מי ייתן ויתקיים בנו בקרוב: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו, ס, ח).

זה שהילדים שלכם שבויים בעזה זה כואב, וזה יגרום לי לשלוח שוב את שלושת הבנים שנותרו לי, להילחם ולהסתכן בשבילם

תתאפקו, שומעים? – חגי לובר

אף אחד לא ישרוף את המדינה שלי.

נמאס לנו מהאיומים של קיצוניים.

כן, גם אם לקיצוניים האלה יש קרובי משפחה בעזה.

אתם לא תשרפו את המדינה.

זה לא בא בחשבון.

ואם צריך להיאבק בכם, אני אאבק.

מיליוני אנשים מסתכלים בכם בחוסר אמון, בחוסר הסכמה, בזעזוע, ורק מפני כבודכם הם שותקים. אני לא אשתוק.

הבן שלי נהרג בעזה.

הלך להגן ולשחרר את הילדים שלכם, ונהרג.

עזב הכל, השאיר אחריו אישה בהיריון וילד בן תשעה חודשים, ונהרג.

הוא לא יחזור יותר. בשום הסכם.

ולכן מותר לי להגיד לכם:

אסור לכם לפרק את המדינה.

אסור לכם להשתולל.

אסור לכם לחסום כבישים.

אסור לכם להתעמת עם שוטרים.

אסור לכם לקרוא לסרבנות.

אסור לכם לטלטל ניידות.

אסור לכם לנסות לפרוץ לבית ראש הממשלה.

זה שהילדים שלכם שבויים בעזה זה כואב, זה מצער, זה חותך את כולנו מבפנים.

זה יגרום לי לשלוח שוב את שלושת הבנים שנותרו לי, להילחם ולהסתכן בשבילם.

אבל זה לא נותן לכם שום זכות יתר:

אין לכם זכות ל'הסיר כפפות'.

אין לכם זכות לקלל את נבחרי הציבור.

אין לכם זכות לצרוח 'בושה'.

אין לכם זכות להפר את הסדר הציבורי.

אין לכם זכות לחסום את נתב"ג.

אין לכם זכות להכריז על שביתה במשק.

אין לכם שום זכות כזו.

תתאפקו, שומעים?

ת ת א פ ק ו.

הביעו את דעתכם – אבל אל תצעקו.

אמרו שחייבים הסכם עכשיו – ואל תחסמו.

אמרו שכולם תמורת כולם – ואל תקראו למרד.

אמרו שאסור לכנסת לצאת לפגרה – ואל תאיימו.

אמרו שחייבים להחליף את ביבי – ואל תדליקו מדורות.

הגידו שחייבים בחירות עכשיו – ואל תעזו לעלות על הכנסת.

הגידו שכולם כשלו – ואל תהרהרו אפילו באפשרות של הפיכה.

הפסיקו לאיים על העם הזה.

זוהי דעתכם. שמענו, אל תכפו אותה.

רוצים לשמוע גם את דעתי?

לפי דעתי, יהונתן נהרג בגלל הסכמי אוסלו, שחלק מכם תמכו בהם.

לפי דעתי, יהונתן נהרג בגלל ההתנתקות, שחלק מכם עודדו אותה בשלטי תמיכה בפתחי קיבוצים.

ובכל זאת,

אני לא צורח עליכם ברחובות,

אני לא חוסם לכם את הדרך,

אני לא מסרב פקודה,

אני לא מבריח כסף לחו"ל,

אני לא מקלל את נבחרי הציבור שלכם שעדיין תומכים בכל האסונות האלה.

אני שולח ואשלח את בָּנַי להילחם.

אני אתמוך ואציית לכל ממשלה נבחרת, גם אם דעתה שונה מדעתי.

אני לא חושב שיש לי זכות להרוס את המדינה האהובה הזו.

כי עכשיו נלחמים, כי עכשיו מחלימים. כי עכשיו מתחברים.

עכשיו זה זמן לפנות יחד כלפי חוץ.

זה הזמן להראות אהבה זה לזה.

ולקפלניסטים, לאחים לנשק, לברקים, לאולמרטים שתמיד רצו להפיל את ביבי, אני אומר:

אל תתפסו טרמפ על הכאב של המשפחות.

אל, אל, אל.

חזרו בכם.

ודעו, משפחות חטופים יקרות,

לא שכחנו את קרוביכם, האחים שלנו,

לא שכחנו ולא נשכח.

אבל די.

הפסיקו למען השם, למען העם, למען הניצחון.

ואם לא, אני ואחרים נהיה שם.

משפחות שכולות, פצועי צה"ל ומשפחות חטופים שחושבות אחרת.

נעמוד יחד מול האנרכיה ולא ניתן לכם. פשוט לא.

בבקשה, דברו. אל תשרפו.

אנשים מימין ומשמאל שרוצים להצטרף אליי למלחמה במאבק האלים, קמפיינרים קריאייטיבים, מגייסי תרומות. פנו אליי, יחד נקים כוח שיעמוד מול הטירוף הזה!

(פוסט שפורסם ברשתות)

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק

ראשית – מוטי זפט

עת לחבוק

ליבי ליבי עם משפחות החטופים. אני לא יודע איך הייתי מתנהג לו הייתי אחד מהם. בעיניים שלי, הקו החדש שחלקן בחרו, והדגש הוא על 'חלקן', לא בטוח שיקדם את מאבקן הכל כך צודק.

ראשית, בהכנסת הדרישה לבחירות כאן ועכשיו, הן מפסידות אזרחים לא מעטים ששותפים למאבק לשחרור החטופים, אך סבורים שבזמן מלחמה בחירות זה הדבר האחרון שנחוץ. גם לא נראה שגנץ ואיזנקוט ימהרו לעזוב את הספינה הטובעת. אפילו החרדים, חרף הצו שניתן בבג"ץ בעניין הגיוס לצה"ל והפסקת התקציבים לישיבות, אינם ממהרים להניח את המפתחות, אלא ינסו למצות עד תום את האפשרות להסדיר את העניין מתוך הישיבה בממשלה. נכון, הלחץ בהפגנות שהולכות ונהיות סוערות יותר ויותר, מופנה לא רק כלפי הממשלה והכנסת אלא גם כלפי הציבור הרחב, מתוך תקווה שיתעורר, ייצא מהאדישות ויצטרף למחאה ברחובות. שירעיד את אמות הסיפים. אני מעריך שזה אומנם ילך ויתרחב. דא עקא, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו (כולל חיזבאללה ואף מדינות במערב) מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק, כפי שהעידו מחבלי נוחבה שנשבו, שזה מה שדחף אותם לצאת לטבח ב-7 באוקטובר. אז, עם יד על הלב, זה שווה?

ועוד, מה חשים נוכח הכמעט מלחמת אחים הזו ברחובות, חיילינו שנלחמים בחאן יונס ובמקומות אחרים, אלה שמחרפים נפשם במאמץ לחלץ גופה של ישראלי/ת ומוכנים להקריב חייהם בשביל המטרה הזו? מה הם חשים כשהם רואים את הקרע בעם הולך ומעמיק מחדש, כאילו שכחנו את 7 באוקטובר? זה זורק אותי לקהלת פרק ג': "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". אני בוחר ב"עת לחבוק". קטונתי מלייעץ מה כן נכון וניתן לעשות. הרבה יותר קל לומר מה לא – לא "להשליך אבנים".

משהו יזוז?

גם לתפיסתי, אני הקטן, נושא הגיוס לצה"ל הוא עניין שלא בג"ץ צריך להכריע בו. זהו תפקידה של הכנסת. שופטי בג"ץ לדורותיהם חשבו כך, ובמשך עשרות שנים נמנעו מלתת הלכה פסוקה בעניין. כבר השופט יצחק כהן אמר בזמנו כי "השאלה אם יש או אין לגייס תלמידי ישיבות, היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש להשאיר אותה בידי הגורמים הפוליטיים, שמתפקידם להכריע בעניין זה". זו הסיבה שהשופטים לדורותיהם רק ניסו לכוון את חברי בית המחוקקים שיוציאו כבר מתחת ידיהם איזה משהו שאפשר לחיות איתו. משהו שלא יזעק עד השמיים באפליה שבו, בחוסר השוויוניות שבו. עתה, כך נראה, כלו כל הקיצין. משראו השופטים את היחס הלא רציני של הממשלה לנושא, ולאחר כל הדחיות שנתנו במהלך השנים, החליטו לעשות מעשה. אי אפשר לחשוד בשופטי בג"ץ, עם כל היותם מורמים מעם, שהם עיוורים למה שקורה בעם. לענייננו, בשני הצדדים. אצל החרדים מזה ואצל "השאר" מזה.

בעיניים שלי, הצו משבוע שעבר היה מעין "קריאת השכמה ואזהרה" לכל הצדדים. לראש הממשלה ולשריו הרלוונטיים, לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו הרוחניים והפוליטיים, וכן לצה"ל. מה שהיה – לא יהיה. קחו עצמכם בידיים, גלו רצינות, תראו כיוון חיובי, שמשהו סביר זז, ובהסכמה, אז יש סיכוי שאנחנו בג"ץ "נבלע" את זה. לטעמי, הן נתניהו, שזקוק לאצבעות של המפלגות החרדיות, והן המנהיגות החרדית, היו חייבים את הירייה באקדח המעשן הזה. אם יתעשתו, לא בטוח שהאקדח יירה גם במערכה השלישית.

לתכל'ס, בתחושת בטן, אני סבור שמשהו יזוז. גם על דעת חלק מהמנהיגות החרדית. למשל, הסכמה על הקמת ישיבות הסדר חרדיות בפריפריה, בבקעת הירדן ובאזורים סמוכים לגבולות אחרים. עצם ישיבתם שם, לאחר שהתלמידים יעברו הכשרה צבאית בסיסית, ישחרר גדודי מילואים למשימות אחרות. למשל, כפי שכתב יוסי יהושע ב'ידיעות אחרונות', שוקלים להקים ישיבות כאלה ביו"ש מתוך כוונה שהתלמידים, לאחר שיעברו הכשרה צבאית במסגרת אזרחית שתוקם (על כל ההקפדות הנדרשות), יהיו חלק משמעותי מההגנה המרחבית ביו"ש. הוזכרה כבר האפשרות להקים גדוד חרדי נוסף על 'נצח יהודה', פתיחת מסלולים ייעודיים נוספים כמו אלה שכבר פועלים בהצלחה רבה בחיל האוויר וב-8200. דובר על הקמת יחידה מיוחדת לחרדים שתתפעל את כל העניינים הטכניים של מטוסי הקרב, ובמישור האזרחי דובר על אפשרות של הכנסת זק"א וארגוני התנדבות חרדיים נוספים למסגרת ממלכתית מחייבת, ועוד ועוד. אני רוצה להאמין שגם בקרב חלק מההנהגה החרדית נפל האסימון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

ובצד השני, הן בצה"ל והן בקרב האזרחים הרבים ש(בצדק) קצה נפשם מהיעדר השוויון בנטל, גם אלה צריכים להבין שלא ניתן לשנות אורח חיים ומוסכמות של 75 שנה בהינף פסק דין אחד. העניין צריך לבוא בשלבים. אבולוציה ולא רבולוציה. לדוגמה, אם כיום בשנה מתגייסים 1,300 חרדים מתוך שנתון של 13,000 צעירים, בשנה הראשונה יש להגדיל ל-3,000 מתגייסים, אחר כך באלף נוספים בכל שנה, עד מספר הגיוני, נאמר של כמחצית משנתון הגיוס. אחר כך נדבר על ההמשך, מתוך הבנה והסכמה שמכסה מסוימת של עילויים יהיו פטורים לגמרי משירות. כל השאר – יחויבו בשירות צבאי או אזרחי (מותאמים לאורח חייהם), וייעשה מאמץ למצוא לכל אחד את המסגרת המתאימה לו.

תשאלו, איך ההערכה הזו שלך מסתדרת עם כל ההתבטאויות של המנהיגים החרדים מאז פסיקת בג"ץ ששוללים גיוס מכל וכל? כלפי הציבור שלהם הם חייבים להמשיך ולהתבטא כך, לחזק את המחוזקים. אך כשיבינו שנגמרו המשחקים, אני סבור שאף אחד מהם לא יארוז את המזוודות ויברח לגולה. יהיו הפגנות, יהיו צעקות, יהיו אולטימטומים פוליטיים, אבל בשטח תחל התעוררות. מעבר למנהיגים האלה, ההליכה בעיניים עצומות אחר המנהיגים הרוחניים כבר לא מה שהייתה פעם. כולם, כולל במגזר החרדי, צריכים כבר להפנים שהחיים הם לא שחור-לבן. יש הרבה גוונים של אפור. ואם לא נסתמך רק על התקשורת החרדית והרגילה, אלא באמת נתפוס שיחות אקראיות עם חרדים צעירים שנפגוש ברפטינג על הירדן או בסקי בשווייץ, או ניזום מפגשים כאלה עם חרדים מודרניים בשכונה, ניווכח כי יש על מה לדבר. כולל על גיוס, במגבלות, כמובן. וזו יכולה להיות התחלה טובה.

אגב, הצו האוסר על העברת התקציבים לישיבות עבור תלמידים חייבי גיוס. ידיעה בתקשורת דיווחה (ללא תגובה של שר האוצר) שסמוטריץ' יחפש דרכים עוקפות לשמור את הכסף ה'מוקפא' כדי לשחררו אחר כך. מה שנקרא: קומבינות. מהיועץ המשפטי היתרו באוצר לבל יעשו זאת. וגם יבדקו בדוק היטב. למה חשדו בו? אולי כי בעבר הוא כבר התבטא שאם בג"ץ יאסור ככה וככה, הוא ידאג לחוקק חוק עוקף בג"ץ. אם זו השיטה, צריך לפקח.

פרס ישראל?

גם אם ספרי ההלכה של הרב יצחק יוסף הם דבר אדיר, יוצא דופן, גאוני ושאר סופרלטיבים, רוצים להעניק לו פרס ספרות תורנית? תפדל. אבל להעניק לו את ה-פרס, בה"א הידיעה, של מדינת ישראל, ביום עצמאותה, לאחר שאיים לעזוב אותה אם יגייסו את החרדים לצבא ההגנה לישראל? בושה לפרס ולמי שיעניק לו אותו. אגב, די לי גם בכמה וכמה התבטאויותיו מהעבר, על ישיבות ההסדר, למשל, כדי שלא לרצות לראות אותו מקבל את פרס ישראל. אני בטוח שזה שלא שמעתי עשרות רבנים בישיבות הסדר ובישיבות ציוניות קוראים שלא להעניק לו את הפרס, זה רק בגלל ששמיעתי לקויה. מה שבטוח, השנה לא אצפה בטקס. למה שאתעצבן ביום חגה הלאומי של המדינה?

אותו אמסלם, אותה עתירה

למי שתהה לאן נעלם כבוד השר דודי אמסלם, הנה אנשי בשורה אנחנו: אמסלם כאן, ומרגיש ב"ה טוב. אחרי פסיקת בג"ץ בנוגע לגיוס חרדים, הגיש אמסלם עתירה לבג"ץ נגד שר הביטחון יואב גלנט, 'הפוקד' ונגד היועמ"ש, בדרישה שיגייסו לצה"ל או לשירות הלאומי גם צעירים ערביי ישראל. לא שאלתי את אמסלם, אבל אני מסתכן בהערכה שגם הוא לא בדיוק רוצה לראות רבבות צעירים ערביים עם נשק צה"לי. אבל, אמסלם שוב מחפש צומי, ומה אכפת לו להציג את בג"ץ ואת המדינה באור מגוחך לכאורה, העיקר שהחברים ייתנו לו צ'פחה.

לו הייתי חרדי, הייתי נפגע עד עומקי נשמתי מההשוואה שאמסלם עשה כאן בין חרדים לערבים. אמסלם הסביר: "החלטתי לעתור לבג"ץ, מכיוון שציבור הערבים בישראל זכאי לזכויות שמקבל כל אזרח ישראלי, אולם לא נושא בשוויון בנטל בכל הנוגע לחובת הגיוס לצבא. אני לא בונה על המוסד הזה, שאני קורא לו 'היכל הצבועים', אבל מעניין אותי לראות כיצד יצליחו לברוח הפעם מקבלת החלטה, אחרי ההחלטה שקיבלו בנוגע לגיוס חרדים… אני בעד ליצור שוויון בנטל, כך שכלל האזרחים במדינה הזכאים לזכויות יישאו בנטל הגיוס לצה"ל או בשירות לאומי (אלא אם כן קיבלו פטור או דחיית שירות כפי שהחוק מאפשר), ובכך ימלאו את חובתם האזרחית". אגב, כבר ב-2022 הגיש אמסלם, אז 'רק' חבר כנסת, עתירה בדיוק באותו עניין, עם אותו עורך דין. אז בג"ץ זרק אותם בנימוקים טכניים שלא מיצו את הנושא טרם פנייה לבג"ץ. מה עשו מאז כדי להתגבר על העניין הטכני? פנו במכתב לשר הביטחון וליועצת המשפטית לממשלה. הא ותו לא. האם בג"ץ יקבל צעד כה מורכב זה כמיצוי ההליכים טרם פנייה לבג"ץ? מסופקני. האם, למשל, אמסלם, שנבחר להיות משקיף כמעט קבוע בקבינט, העלה שם את הנושא? בעיניים שלי, סוגיית מה יתרמו ערביי ישראל היא סוגיה (נכון לעכשיו החרדים מקבלים הרבה יותר) שצריך להידרש אליה, ויש בהחלט מקום לתבוע יותר שירות אזרחי שלהם, ולו בקהילה הערבית, ויש המון מה לעשות שם. אני מקווה שבעיתוי מתאים גם זה יגיע, וגם זה יתקדם קמעא קמעא. אינשאללה. ואז, גם דודי אמסלם יהיה מבסוט. בעז"ה.

לאחר שיישובים קמו בעמק יזרעאל ותביעתם של המתיישבים לא נענתה, הם החליטו לקבוע עובדות בשטח

מגדלור של תורה בעמק יזרעאל – מרמורשטיין

חברי מושב שדה יעקב, מושב "הפועל המזרחי" שבעמק יזרעאל, ליוו השבוע בכאב למנוחת עולמים את מאירה פלטנר, שהלכה לעולמה בגיל 95. בימים אפופי חדשות אלו, זו ידיעה צנועה שאין לה מקום בראש הכותרות, ואף על פי כן, יש למאירה פלטנר מקום של כבוד בתולדותיה של הארץ הזו, בתולדות ההתיישבות בה, בתולדות הציונות הדתית.

מושב שדה יעקב הוא המושב הראשון של הפועל המזרחי בארץ ישראל. הוא הוקם באלול תרפ"ז (1927) על מורדותיהן של גבעות שיך אבריק, ונקרא על שמו של מייסד תנועת המזרחי בתנועה הציונית, הרב יעקב יצחק ריינס.

המיתוסים שצמחו בתקופת הסער החלוצית: דגניה, כנרת, עין חרוד, בית אלפא ונהלל, והעמקים בהם שכנו, עמק הירדן ועמק יזרעאל, מזינים את האתוס הישראלי עד עצם היום הזה. לא בכדי היה עמק יזרעאל לאזור העיקרי להתיישבותה של העלייה השלישית. הוא ביטא התרחקות גיאוגרפית ונפשית מהיישוב הישן, מירושלים. היהודי החדש ביקש לעצמו גם מקום חדש. ולא בכדי היה העמק הזה חף מכל כיפה עד שנת 1927, השנה שבה הסתנן לעמק המושב הראשון של הפועל המזרחי, שדה יעקב, שנשאר המושב הדתי היחיד בעמק עד עצם היום הזה.

הולדתו של שדה יעקב לא הייתה סוגה בשושנים. להקמתו של המושב קדמו חבלי לידה קשים ביותר. המוסדות המיישבים התקשו לקבל את ההתיישבות הדתית בעמק יזרעאל, לא האמינו ביכולתם של יהודים דתיים להשתמש ב"את, מכוש, טורייה וקלשון".

תלאות רבות עברו המתיישבים עד שזכו לקבל את אדמת שיך אבריק. לאחר שיישובים קמו בעמק יזרעאל ותביעתם של המתיישבים לא נענתה, הם החליטו לקבוע עובדות בשטח. בכסלו תרפ"ז (1926) הם עלו על דעת עצמם על אדמות וורקני (היום כפר ברוך), ורק כשהובטחה להם אדמת שיך אבריק התפנו, וכאמור עלו על אדמת שיך אבריק באלול תרפ"ז.

התלאות לא נסתיימו כאן, ורק כעבור חמש שנים הוכרו רשמית על ידי המוסדות המיישבים. מי שתרם רבות להתיישבותם היה הרב הראשי לארץ ישראל, הרב קוק, שקרא למוסדות המיישבים: "נקודה שיושבים בה צעירים נאמנים לקודשי ישראל, היא צריכה להיות יקרה לנו כפליים… נצח ישראל יתנוסס בארץ, ורוח ה' על עמו לא יפוג. והשרירים הללו, אשר לא עזבו את דגל הקודש, והם נוצרי תורה ושומרי אמונים, הם ראויים להיות מאומצים מכל כוחותינו הציבוריים באהבה".

בין מייסדיו היו יעקב ומרים ז"ק, חלוצי העלייה השלישית, שעלו ארצה מגליציה וליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאירה בתם הייתה התינוקת הראשונה שנולדה בשדה יעקב.

על ייחודה של שדה יעקב בעמק סיפר יעקב ז"ק: "התפללנו שלוש פעמים ביום תפילה בציבור, וכל יהודי בעמק יזרעאל אשר נשא דבר ה' בליבו בא אל צריפנו הדל והצטרף לתפילה. ובערבים היינו לומדים משנה, עין יעקב וגמרא. בירך ה' את שדות העמק בשפע, התבואה הזהיבה והפשתה הכחילה, שיבולי החיטה והשעורה כרעו מרוב כובד, ושדות הפשתה נראו כים תכלת נהדר".

הקמת שדה יעקב הייתה שריקת פתיחה להקמתם של מושבי הפועל המזרחי בשנות ה-30 הראשונות: כפר אברהם (מרץ 1932), כפר יעבץ (אפריל 1932), כפר פינס (1933) וכפר הרא"ה (נובמבר 1933).

בשנת תש"ז חגגה ההתיישבות בעמק יזרעאל מלאות חצי יובל לקיומה. האופי החילוני של העמק והחגיגות העלו בראשו של הרב נריה את הצורך להקים בשדה יעקב את "ישיבת העמק" שתחדיר את אור התורה לעמק. בהרצאה שנשא בכינוס מחוזי של בני עקיבא שהתקיים בקריית שמואל בחורף אותה שנה, הטיל הרב נריה את המשימה הזו על סניפי הצפון, ומהכינוס יצאה הסיסמה: "להקים ישיבה שנייה לבני עקיבא בעמק", סיסמה שאותה הגשים הרב נריה כעבור עשר שנים בהקימו את ישיבת בני עקיבא החמישית בשדה יעקב באלול תשי"ז. 30 תלמידים מישיבות בני עקיבא מכפר הרא"ה, מנתיב מאיר ומנחלים נדבקו בהתלהבותו של הרב נריה, שהעלה על נס את הזכות שנפלה בחיקם להפיץ את אור התורה בעמק החילוני, ויצאו להקים את הישיבה.

פרקי חייה של מאירה פלטנר שהלכה השבוע לעולמה, הם פרקי חייו של שדה יעקב, פרקי חייה של ההתיישבות הדתית בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון החדשה.

רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

משפחת השכול – הרב מאיר נהוראי

בחצי השנה האחרונה גדלה משפחת השכול, ביותר מ-1400 משפחות של אזרחים וחיילים שנרצחו ונפלו במתקפת חמאס הנוראית, ובמלחמה בדרום, בצפון וברחבי המדינה. גם נוספו אלפי פצועים פיזית ונפשית, וכמובן כולנו מייחלים לשובם הביתה מהר ובשלום של 134 החטופים.

בפרשתנו 'שמיני' אנו נחשפים לאסון נוראי שמתרחש במשכן ממש ברגע השמח ביותר של עם ישראל. כולם דרוכים ומצפים לאש שתרד מהשמיים, ובאותו הרגע שיוצאת האש מתים הבנים של אהרון ואלישבע. ברגעים הקשים הללו בוחר אהרון לשתוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". 

מפרש הרשב"ם: "ולא בכה ולא התאבל… אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". לדעת הרשב"ם, אהרון רצה לפרוץ בבכי, אבל התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, סבור הרמב"ן שאהרון בכה – זו תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו, אהרון בכה ולאחר מכן שתק. השתיקה מעידה על צידוק הדין.

אהרון הוא שליח הציבור של העם, וכאשר בעתיד הוא יצווה על עבודת יום הכיפורים, הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכליתה לכפר עליו ועל העם. אהרון הכהן הגדול אינו יכול לעמוד בפני ה' מתוך טרוניה וביקורת, ולכן הוא נשמר אפילו מזעקה ומבכי.

התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון, אולם אין היא מתארת את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא מתואר במקרא מספר פעמים, תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל. אולם, חז"ל  מתארים את תחושותיה, לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע שבו אהרון יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים.

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם, מתוך המדרשים לא ברור דיו מה הייתה תגובתה הרגשית. ייתכן ששתקה כבעלה אהרון, וייתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה וייללה על מות בניה.

מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו, שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחיד יצחק. ולהבדיל, אם סיסרא מייללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה.

מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם, מייצגים את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב). לצערנו, במלחמה הכל כך צודקת שבה אנו נמצאים בימים אלה, היו אימהות שהמתינו לבניהם שישובו משדה הקרב, ונאלצו לשמוע את הבשורה הנוראית על הבן או הבת שנפלו בקרב או נרצחו בידי בני עוולה.

בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים, והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקוד, לעומת אחים המסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר.

שמא פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון, אלישבע וילדיהם הנותרים מקבלים את האסון בצורות שונות.

נתפלל לשובם של החיילים והחטופים לביתם לשלום, ולפצועים נאחל החלמה מהירה ושלמה וחזרה טובה וקלה לשגרת חייהם.

ברוח התקופה של עמידה עיקשת במשימות למרות הקשיים, החליטו בן עמי פכטר וחבריו לצאת לדרך

בקרוביי אקדש – יעקב ספוקויני

"ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג).

במילים אלה ניחם משה את אהרון, בצטטו את דברי ה' לאחר מות שני בניו, נדב ואביהוא. רש"י שואל: היכן אמר ה' אמירה זו? ועונה: "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט, מג) אל תקרי בכבודי, אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו אני רואה שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך".

ה' מחמיר עם מי שקרוב אליו. דבר דומה קרה למשה, שלכאורה עבר עבירה קלה ובגללה לא זכה להיכנס לארץ ישראל, למרות עושר זכויותיו. קשה להבנה של בני תמותה, אך אין לנו אלא להיאחז בדבר ה'. הטובים ביותר נפלו במערכות ישראל. במותם ציוו לנו את החיים.

קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, ממזרח לנהריה. עם פרוץ מלחמת העצמאות נוצר קושי באספקת מזון, מים, כלי נשק ותחמושת, וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף תש"ח התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בין הכפרים הערבים תוך סיכון ביטחוני.

ב-20 בינואר 1948, במהלך התקפה גדולה, נפגע משוריין. שישה נוטרים יהודים נהרגו. מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.

הוחלט לשלוח לוחמי גדוד מחטיבת כרמלי ואחרים, מנהריה אל הקיבוץ הנצור. יום לפני צאת השיירה לדרכה, טז' באדר ב' תש"ח, הגיעו למפקדה בשבי ציון ידיעות של מודיע מכפר א-סמריה, שהתריע כי כאלף ערבים יתקפו את השיירה הצפויה.

מפקד הגדוד, בן עמי פכטר, התלבט אם להקשיב למידע ולוותר על הניסיון לפרוץ את המצור ליחיעם. היות שיום קודם לכן נסעה השיירה לחניתה ומצובה ועברה בסמוך בשלום, וברוח התקופה של עמידה עיקשת במשימות למרות הקשיים, החליטו בן עמי וחבריו לצאת לדרך. השיירה כללה שבעה כלי רכב, רובם משוריינים, ובהם 87 לוחמים.

השיירה נתקלה במארב של כוח ערבי גדול שהתקיף אותה בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוך השני, של 'צבא ההצלה' שמפקדו היה שישכלי, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה, הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים. ברם, שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השני בשיירה, שעלה באש, ושניים מאנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה.

במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר שלו עם שאר השיירה. חלק מהלוחמים התבצרו ברכבים המשוריינים. חלק אחר תפס משלטים, כמו מבנה נטוש או גבעה. הלוחמים, וביניהם המפקד בן עמי, נפלו בקרב גבורה מול כוח עדיף בהרבה עד שאזלה התחמושת. שתי קבוצות לוחמים הצליחו להימלט רגלית לכיוון נהריה.

בקרב נפלו 46 לוחמים, מתוך 87 אנשי השיירה. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום שלמחרת הקרב. גופות חלק מהלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהוים. רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר, השתמש בגורל הגר"א לצורך זיהוי הנופלים. (בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין). 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.

מסקנת פיקוד ההגנה מאסון השיירה ונפילת טובי הלוחמים, הייתה ברורה: יש לעבור מהגנה להתקפה. חודש וחצי אחר כך נערך 'מבצע בן עמי', על שמו של המפקד הנערץ, ובו שוחרר כל הגליל המערבי.

Yaakovspok1@gmail.com

הכל מצביע על החשיבות החיונית ועל הדחיפות הקריטית של חיזוק אזורי הספר שלאורך גבולותינו

מעברות הירדן: אתגר הביטחון הלאומי

אלוף (במיל') עוזי דיין, יו"ר עמותת 'נאמני בקעת הירדן'

העלייה הראשונה לא אירעה בין השנים 1904-1882 אלא הגיעה ארצה ביום אחד – לפני 3,297 שנה, אז חצה עם ישראל את נהר הירדן בהנהגתו של יהושע בן נון בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ויישובה (כן, להתנחל בארצנו): "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד, יט).

אירוע היסטורי מכונן זה התקיים במקום המכונה בתנ"ך מעברות הירדן, ועליו נאמר  "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקיך" (דברים כז, ט). ואכן, עד היום הזה נקרא האתר בפי הערבים 'קאסר אל יהוד' (ארמון היהודים). הנוצרים קוראים לו אתר הטבילה, כי שם הוטבל לפי מסורתם ישו. הגיע הזמן שוועדת השמות העבריים הממשלתית תחזיר לאתר את שמו ההיסטורי לאומי – מעברות הירדן!

זו השנה השביעית שאנו, נאמני בקעת הירדן, מציינים את יום הכניסה לארץ ישראל. ביום שלישי, ר"ח ניסן, 9 באפריל, נערוך במקום תפילת ראש חודש חגיגית מוזיקלית, ולאחריה ייערכו ארבעה סיורים ביריחו ובסביבתה. כמו כן, ייערך יום עיון על "מנעולה של ארץ ישראל" כיום, ובסיום היום תתקיים עצרת ממלכתית לציון יום מעבר הירדן וכניסת בני ישראל לארץ ישראל, תוך הדגשת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של מדינת ישראל וחשיבות ההתיישבות והצורך בפיתוח בקעת הירדן.

מצב המלחמה שבה אנו נתונים, לקחי 7 באוקטובר, המצב הביטחוני ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, והתחזית הביטחונית לשנים הבאות – הכל מצביע על החשיבות החיונית ועל הדחיפות הקריטית של חיזוק אזורי הספר שלאורך גבולותינו, ובפרט בקעת הירדן, שם צריך לחזק מיידית את חטיבת הבקעה המחזיקה קו בלתי הגיוני באורכו עם מכשול מיושן ומודיעין דל.

 את האוכלוסייה המונה היום פחות מ-7,000 מתיישבים(!) יש להכפיל, להעלות עוד יישובים, היאחזויות נח"ל וחוות; לפתח את תשתיות התיירות, המורשת, התחבורה, החקלאות והתעשייה; ולממש את הריבונות הישראלית באזור שהינו ללא עוררים "עוטף ציון"!

באתר מבקרים יותר מ-850 אלף תיירים בשנה, והפוטנציאל הוא כמיליון וחצי מבקרים.

בתמונה: מעברות הירדן. צילום: אבי חיים

פטור ל"עילויים" יהפוך מהר מאוד לפטור למקורבים, ויהפוך כל בחור ישיבה שיודע לקרוא לעילוי בפוטנציה

בשלו התנאים להפסיק לשאול – אילעאי עופרן

ל"טרמינולוגיה", כך למדנו לאחרונה, יש השפעה גדולה על מסקנות הדיון. עם התגברות הדיון על גיוס חרדים, שבעה ביטויים שחייבים להפסיק להשתמש בהם:

 1. שוויון – בכל הקשור לגיוס לצבא, אין שוויון וגם לא יכול להיות. בנושא המורכב הזה לא ייתכן להשוות לוחמים לאנשי מטה, שירות צבאי לשירות לאומי, יהודים לערבים וגברים לנשים. הסיבה שבעטיה עלה כרגע נושא שירות החרדים הוא לא אי-השוויון, שקיים ויהיה קיים עוד שנים רבות. אלא העובדה שלצה"ל פשוט אין מספיק לוחמים ותומכי לחימה (חיילי מטה דווקא יש כנראה די והותר, ולכן חשוב שגיוס החרדים לא יגיע בטעות לשם). לדבר על אי-שוויון זה אי-הבנה של חומרת הבעיה.

2. עילויים – רבים מסכימים אצלנו ש"עילויים" יוכלו להמשיך וללמוד בישיבות מבלי להתגייס. הצרה היא שהמושג הזה מסוכן מאוד, משום שבמוסד שבו לומדים "לשמה" – ללא מבחנים או תוצרים כלשהם ללימוד – מאוד קשה להעריך מי למדן גדול יותר. לכן, ההשוואה המקובלת לספורטאים או למוסיקאים מצטיינים (עוד פטור מיותר) אינה רלוונטית. פטור ל״עילויים״ יהפוך מהר מאוד לפטור למקורבים, ויהפוך כל בחור ישיבה שיודע לקרוא לעילוי בפוטנציה. מי שרוצה לקדם את גיוס החרדים צריך להסיר את המונח הזה מהדיון.

3. ⁠מכסות – אחד השקרים הכי גדולים של תלאות חוק הגיוס לדורותיו הוא שקר המכסות. בכל פעם שנקבעו מכסות לגיוס, הפוליטיקאים ומשת״פיהם שיחקו עם המספרים ורימו את כולנו, כדי שנקבל את אחיזת העיניים כאילו מגמת הגיוס מתקדמת לאנשהו. אסור לדבר על מכסות לגיוס. ברירת המחדל צריכה להיות גיוס לכולם. ה״מכסות״ היחידות שאפשר אולי לשקול לדבר עליהן הן מכסות ה״עילויים״ (ע״ע) שיקבלו פטור.

4. ⁠בג״ץ – יש בחברה הישראלית ויכוח סוער על כוחו של בג"ץ ומעמדו, כמו גם על אופיו ותפקידו. אבל, סיפור גיוס החרדים לא קשור לכך בכלל. לא בג״ץ דרש לגייס את החרדים, ומה שקורה כעת הוא תוצאה של מה שחוקקה הכנסת וקבעה הממשלה. גורמים בציבור החרדי ישמחו להפוך את הדיון לעוד דיבור על כוחו המופרז של בג״ץ, ובכך לגייס למאבקם את תומכי הרפורמה המשפטית. לכן, חשוב להבין שאין שום קשר ביניהם ולא להסכים לדבר בהקשר הזה על בג״ץ.

5. עולם התורה – העיתונים והפוליטיקאים החרדים זועקים ש״עולם התורה״ בסכנה. שימוש בשפה הזו הוא יריקה בפרצוף של עולם התורה המפואר בארץ ובעולם, שאינו רוכב על הפטור המכוער משירות צבאי. יש אלפי מוסדות ובתי מדרש כאלו שבהם לומדים תורה במסירות עצומה, והם ״עולם תורה״ אדיר וחזק, לא פחות מהישיבות החרדיות בישראל. אל תשתפו פעולה עם השפה המשפילה הזו.

6. גדולי התורה – כמו שאסור להסכים לזיהוי בין הישיבות החרדיות ל״עולם התורה״, כך אסור לקבל את הזיהוי בין הרבנים החרדים ל״גדולי התורה״. יש גדולי תורה מהרבה מינים וסוגים, ואת התחרות מי גדול ממי אי אפשר אפילו להתחיל. אף רב חרדי, אפילו אם הוא זקן מאוד, ואפילו אם הפוליטיקאים החרדים מתייעצים איתו, אינו גדול הדור או גדול התורה. לכל בית מדרש יש את גדוליו, ואת השפה הזו שמבזה את מוריי ורבותיי, אני מסרב לדבר.

7. ⁠בהסכמה – אוהבים לומר אצלנו כמין איזה מושכל ראשון ש״זה לא ילך בכוח״ ושאת גיוס החרדים צריך לעשות ב״הסכמה״. הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, ובתור שוטה ותיק אני מרשה לעצמי להתנבא – הם לא יסכימו. בדיוק כמו שאני לא הייתי מסכים, לו הייתה לי באמת ברירה. הדיבור על הסכמה מסרס מראש כל סיכוי לפתרון. איך שר יהודה פוליקר? ״אתה לא רצית להיות שם בכלל, אבל אותך אף אחד לא שאל״. בשלו התנאים להפסיק לשאול.

לוחמה פסיכולוגית – נעמי (יפֶה) עיני

"אם אשכחך ירושלים" בימי מלחמה

בזמן המלחמה השתתפתי בשתי חתונות של בנים של חברים. אל הראשונה הגעתי כשאחד מבניי היה בחאן יונס. החתונה השנייה התרחשה חודשיים לאחר מכן – כאשר הבן, אשתו, אחיו ואחותו המילואימניקים שוחררו מצו 8. בחתונה הראשונה נכחתי בגופי, אבל דאגה עטפה את כל ישותי והדמעות לא הפסיקו לזלוג. לא הצלחתי לשמוח ובקושי רקדתי. בשנייה התערבו זה בזה השמחה וההודיה על ה"יש", לצד כאב "פנטום" (כאב באיבר שנקטע, חרף העובדה שאינו קיים) הקשור בדאגה לחטופים, לנעדרים, לפצועים ולחיילים, ומחשבות על משפחות הנופלים.

קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של התרסה. התרסה כנגד המאיימים לכלותנו, כנגד אובדן החיים שנכפה על אנשים ונשים שוחרי חיים, כנגד השגרה המנופצת והכמיהה היהודית לשלום וכנגד אידיאולוגיה של שחור ותוהו.

קביעת חתונה בעת מלחמה היא מעשה של אמון ואמונה. אמון באהבה, בעתיד, בתיקון עולם, בטוּב האנושי, בחסד ובתקווה.

לחתונה יהודית משמעות ברמת התא הזוגי, הפרטי, אך גם במובן הקהילתי, הדתי והלאומי. בימי מלחמת המצווה, שבה אנו נתונים, מקבל הרובד הכללי משקל מיוחד. תפילה לשלום החיילים תחת החופה, אזכור שמות פצועים וחטופים וריקוד של שמחה יחד עם חבורת נערות צעירות, לבושות בגדי חג, שערן ארוך ושופע חדוות עלומים, כשעל גופן מקפץ באלכסון נשק ארוך. כל אלה הן דוגמאות מוחשיות לכך.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (תהילים קל"ז, ה'). בפסוק זה נשבעו עולי בבל לעירם ירושלים בירת הנצח, עם גירושם ממנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בעומדי מול החופה, אני חשה כיצד מילות הברית הללו קמות לתחייה והופכות לציווי. איננו רשאים לטשטש ולשכוח את רגעי החורבן, את סבל עמנו לאורך ההיסטוריה, ובפרט השנה ביום שמחת תורה. מחויבים אנו לזכור את שנגזל ונותץ, לגבש לעצמנו תמונה והבנה של הראוי להיות, ולהיחלץ מן הגלות הפיזית והרוחנית שלנו מזהותנו וממקור חיותנו. עלינו ללחום למען עיקרי אמונתנו, למענה של חברה מוסרית, ערכית ויהודית. עלינו לעשות זאת גם בשמו של מי שהקריב את חייו, גופו ו/או נפשו במערכה ואינו עימנו כעת.

שבירת הכוס בחופה השבוע, הדהדה עבורי את ניפוץ זגוגיות הבתים בעוטף עזה. אך הפעם שמתי לב שהיא נעשית תוך רקיעה של רגל נחושה בקרקע האומרת – "לא עוד!". מכאן ייצאו בשורה ושמחה!

לפרטים: naomieini1@gmail.com

שעתה של הציונות הדתית

שם המדור: ממחשבה למעשה – הרב עידו פכטר

החודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר היו יכולים להיות רגעיה הגדולים ביותר של הציונות הדתית. ואינני מתכוון בהכרח למפלגה הנושאת שם זה, אלא למגזר כולו.

שלושה שינויים דרמטיים מתחוללים בחברה הישראלית בעקבות המלחמה: האחד, לאחר חודשים ארוכים של מחלוקות פנימיות עזות, שהובילו אותנו לסיפה של מלחמת אחים, החברה הישראלית הבינה שעליה להתלכד כדי שהיא תוכל לעמוד יחד מול האתגרים הביטחוניים העומדים מולה. אין לנו את ה"פריווילגיה" להתקוטט בתוכנו, בשעה שאויבינו בוחנים אותנו מבחוץ ומחכים לרגע המתאים לזנב בנו. 'אחדות ישראל' הפכה מקלישאה לצורך קיומי.

השני, החברה הישראלית שבה אל זהותה היהודית. הזוועות שחוללו בנו מחבלי חמאס ותומכיהם ופגעי המלחמה מעלים שאלות על המשמעות של היותנו כאן, על קיומנו כיהודים במדינת ישראל. את המענה לכך מוצאים רבים בחזרה למקורות היהדות. לא מדובר בתנועה המונית דרמטית של "חזרה בתשובה" אלא בבירור רך יותר של הזהות. רבים החלו להקפיד יותר על שבת, ציצית ותפילין. בעקבות יוזמה שקידמו מספר ארגונים, המונים צמו את תענית אסתר עבור החטופות והחטופים. מתעוררת ההבנה שהמסורת היהודית היא אבן יסוד לישראליות שלנו, ולא סרח עודף שלה.

והנה השינוי השלישי – המלחמה הוכיחה שחזון השלום עוד רחוק מאיתנו. רבים "התפכחו" (ואני מודה שגם אני במידה מסוימת) מהקונספציה שניתן להגיע להסדר שיאפשר לנו לחיות כאן בצורה שלווה, עם צבא קטן וחכם, ומבינים עתה כי עלינו להשקיע מאמצים כבירים בצבא גדול וחזק, בחיזוק ההתיישבות ובמלחמה עיקשת ותמידית בטרור.

קל לראות ששלושת השינויים הדרמטיים הללו נוגעים בלב ליבה של האידיאולוגיה הציונית-דתית, כפי שניסחו זאת מייסדיה: עם ישראל (שותפות וסולידריות עם כלל החברה הישראלית), תורת ישראל (חיזוק הזהות היהודית), וארץ ישראל (התיישבות, ביטחון וצבא). ובתקופה הדרמטית הזו, מצופה מהציונות הדתית שתתפוס במושכות ותראה כיצד עושים זאת: כיצד מחברים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כיצד מעמיקים זהות יהודית ויוצקים משמעות בימי החושך והאובדן, וכיצד מתמסרים להגנה ולביטחון המדינה מתוך עולם של לימוד תורה.

לו היינו זוכים לכך, הציונות הדתית הייתה יכולה בימים הללו להוות דוגמה ומופת למנהיגות שמובילה את התחומים הללו, תוך שהיא ניצבת בגאון מול המתנגדים להם. אך, למרבה הצער, זה לא קורה. מפלגת 'הציונות הדתית', שנטלה על עצמה לייצג את המגזר כולו, בונה לעצמה תדמית של מפלגה קיצונית ומפלגת. חוק הרבנים שהיא ביקשה להחזיר לכנסת, ושביקש בחסות המלחמה למנות מאות משרות של רבנים בכל רחבי הארץ (שעל הצורך בכך ובטח על דרך הבחירה שהוצעה, יש מקום לתהות) שעה שלרבבות מפונים אין בכלל בית לחזור אליו, הוא רק דוגמה אחת שמוכיחה שדבר לא השתנה שם. רק בלחץ הציבור, ירדה ההצעה מסדר היום.

כך גם קורה בתחום הזהות היהודית. במקום לדאוג לחינוך יהודי ממלכתי, שמתאים לכלל החברה הישראלית, לשירותי דת ישרים ומסודרים ולרבנות קשובה ומקרבת, מפלגת הציונות הדתית נוקטת קו דתי מחמיר; מתקצבת במיליוני שקלים חינוך פרטי, שמדיר אוכלוסיות שלמות מחינוך ראוי; נותנת לאבי מעוז, שמייצג קו חרד"לי נוקשה מבית 'הר המור' (וקרא לפסיקת בג"ץ בנושא גיוס החרדים 'גזירה', כאילו לא מדובר בצורך קיומי לחברה הישראלית), אחריות על תכנים חינוכיים; ומפקירה את תחום שירותי הדת בידי מפלגת ש"ס שעושה שם כרצונה (רק לאחרונה ביקשו במשרד לשירותי דת להשתלט על הוועדה המאשרת את מינוי הממונים למועצות דתיות ובכך למנות את אנשי שלומם לתפקידים הבכירים). אפילו ההכרזה על הענקת פרס ישראל לרב הראשי הספרדי, שקרא לרדת מהארץ אם יגייסו חרדים, עברה שם בשקט.

וכך גם קרה בנושא גיוס החרדים. שילוב תורה וצבא זה נושא הדגל העיקרי של הציונות הדתית היום, והדבר שמבחין אותה יותר מכל מהאידיאולוגיה החרדית. ראוי היה אפוא שמפלגת הציונות הדתית – ויחד איתה הרבנים המובילים של המגזר – יובילו את המהלך שידרוש מהציבור החרדי להתגייס מתוך הבנה שהדבר גם אפשרי וגם מחויב מבחינה הלכתית ומוסרית. אך לא כך קרה. התגובות מצד הציונות הדתית למשבר הגיוס היו רפות, ובסופו של דבר מי שהוביל את המהלך היה בג"ץ.

יש לציונות הדתית השורשית (ולאחותה האורתודוקסיה המודרנית) תורה מפוארת, אידיאולוגיה עמוקה, רוח גבוהה, מסירות נפש והיסטוריה מוכחת, בכל התחומים שציינו. זו השעה שבה עם ישראל זקוק לה יותר מאי פעם. היכן היא?

עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם

לא להיות תוכי – קובי פרידחי

בפרשה אנו מגיעים לאחד הנושאים המרכזיים ביום-יום של אדם שומר מצוות – מאכלות אסורים. הפרשה מתארת סימנים ברורים המאפשרים לנו להבדיל בין בהמה טמאה לטהורה ובין דגים מותרים לפסולים, בצורה המאפשרת לכל יהודי שמסתובב בעולם לבחון בעל חיים חדש ולהחליט אם מותר באכילה. לעומת זאת, כשהתורה מגיעה לכשרות העופות, במקום לתת לנו סימנים ברורים, היא מפרטת רשימה ארוכה של שמות העופות האסורים.

נניח שאני מסתובב באפריקה, ונוחת על כתפיי תוכי – האם הוא כשר? לכאורה, כל העופות שלא הופיעו בפרשה טהורים ומותרים באכילה, כמו תרנגולים, יונים וברווזים. כשאנחנו בוחנים את התוכי, האם הוא חלק מ"הנץ למינהו"? או שאולי סוג של שָּׁלָךְ? הרש"ר הירש מביא את התמיהה שעולה אצל פרשנים נוספים: "נמצא, שכל טעות בתרגומו של אחד מן השמות עלול להביא לידי מכשול. עתה, התרגום המקובל של רוב השמות הנזכרים כאן תלוי רק בהשערה בלבד".

במסכת חולין מנסים חז"ל ליצור הכרעה בעניין, בכך שמצאו מכנה משותף בין כל העופות הנזכרים בפרשה וקבעו כי העופות הכשרים הם בעלי אצבע יתרה, זפק, קורקבן נקלף ואינם דורסים. יחד עם זאת, סימנים אלו פחות מוחלטים מסימני הבהמות והדגים. על כן, מימי האמוראים מקובל להגיד כי "עוף טהור נאכל במסורת", ולכן אם אין מסורת לאכול תוכי, הוא אסור באכילה.

כאשר יש לנו ארגון מורכב ומגוון עם הרבה עובדים, משימות ותהליכים, ניתן לראות שיש ניסיון לבנות מערכת בירוקרטית שתעשה סדר ותיתן הנחיות למותר ולאסור. ככל שהארגון מורכב ומשתנה, לא ניתן לכתוב נוהל מסודר על כל דבר ויש לתת לעובדים מידה מסוימת של שיקול דעת. עם זאת, גם שיקול דעת צריך להתבסס על משהו, אחרת צוותים רבים יטעו ויתעכבו באותו המקום מבלי ליצור למידה בין המחלקות השונות. לשם כך, הארגון נדרש, לצד החוקים המוחלטים, לבצע תהליך של ניהול ידע, שם מרוכז הידע הארגוני וניתן יהיה להשתמש בו. לצורך זה, גם המציאו תפקיד כמו מנהל ידע ארגוני ופורטלים ייעודיים.

התורה מלמדת אותנו כי יש ערך לשני צידי המטבע. עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם, ולצד זה לא תמיד נוכל לסמוך על הכללים הראשוניים ועלינו לנהל את הידע, לפתח מסורת. לא מדובר רק על מסורת המסבירה לנו מה אנחנו מחשיבים כחסידה, אלא על כל תהליך לימוד התורה שעוזר לנו להכריע במחלוקות חדשות שעולות. לצורך כך, דרושים מנהלי ידע (פוסקי הלכה) שיידעו לקחת את המסורת ולהתאים אותה לאתגרי ההווה.

תפקיד מערכת החינוך אינו להכיל אלא לשפר, להצמיח ולתקן. כל עוד היחיד נמצא במרכז ויש לקבל אותו איך שהוא – יש סכנה שתצמח אש זרה

אש זרה – בני פרל

כמעט כל מחנך מכיר את תופעת שלוש הקבוצות הקבועות: אלו שאוהבים את עולם המצוות, מזדהים, להוטים ונהנים מחיי תורה; בקבוצה שנייה אלו שמקיימים מצוות משום שזו חובה אך הן מהוות מטרד; וקבוצה שלישית הם אלו שלא "מתחברים". חלקם מקיימים מצוות, חלקם מתרשלים. הקבוצה האחרונה, עד כמה שהיא מיעוט, יש בה עניין בשל הטיעון המאפיין אותה – "אנחנו לא מתחברים".

לפני שנים רבות, תלמיד התלונן בפניי שלמרות ההצלחה שלו בלימוד גמרא, הוא לא מתחבר אליה. המצווה היא ללמוד תורה, עניתי לו, מי אמר שאתה צריך להתחבר? אבל, טען כנגדי התלמיד, אנחנו מברכים בכל יום "והערב נא את דברי תורתך בפינו", משמע שהציפייה היא להתחבר עם דברי תורה. אכן כך, עניתי, אולם הבקשה ללימוד נעים מגיעה לאחר שיש לימוד, והוא לא תלוי בשאלה אם הוא ערב או לא.

הנחת היסוד של העמדה שאנו מקיימים מצוות רק מתוך חיבור, מעמידה במרכז את האדם ולא את חובתו ויעדיו, והיא חלק מתנועות שצמחו בעולם המערבי באמצע המאה ה-18. אך אם קיימת מצוות משום שהן נעימות לך, אתה עובד את עצמך ולא את הקב"ה – כך אתה מחטיא את המטרה משום שאתה הופך את עצמך למרכז.

הרבה הסברים ניתנו לחטאם ולעונשם של בני אהרון, ולא בכדי. היום שבו אירע הדבר הוא אחד הימים הקריטיים ביותר בתולדות ישראל – הפעם הראשונה שבה אנו מפעילים את עבודת המשכן. הרי עד היום אנו מבקשים "והשב את העבודה לדביר ביתך", משום שרק כך עבודת ה' היא ייצוג של קולקטיב ולא של פרטים. דווקא אז אירע ששני כוהנים, ביום עבודתם הראשון, ביום הראשון שבו בכלל מתקיימת עבודת המשכן, נענשים במיתה. החטא אם כן, צריך להיות חריף וקיצוני, אך ריבוי הפירושים עליו מראה עד כמה קשה לתת לו פשר.

מהמוטיב המשותף שעולה מדרשות חז"ל, מהפרשנים וגם מפשט הכתוב, מתברר שמדובר בכך שבני אהרון עשו דבר שלא צוו עליו. רד"צ הופמן סיכם זאת כך: "בני אהרון רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם". דבריו עולים יפה עם כל הדעות שהובאו במדרשים, וגם עם הדעה שהורו הלכה בפני רבם, משום שאדם המוסיף דבר לשם שמחת ליבו, גם אם דבר זה הוא של קודש, שם עצמו במרכז ובכך הוא מציג מעט ממידת הגאווה. הגאווה היא גם חוסר יכולת לקבל מהרב, ותשוקה להביא לביטוי מרכזי את עצמך.

ובכל זאת, מדוע כל כך חמור היה הדבר עד שנגזרה עליהם מיתה ודווקא ביום הנשגב? צריך לומר את הדברים למרות שהם קשים: מדובר באירוע בעל מהות ציבורית. כאשר אדם שם את ההתלהבות שלו, את הגשמת העצמי שלו בעבודת ה', ולכן הוא טוען שביכולתו לפרוץ את הכללים – הוא מקעקע את מהות העבודה הציבורית.

נחזור לחינוך. אחד המושגים הרווחים ביותר בשנים האחרונות הוא "הכלה". לפני שנים רבות, אחד התלמידים ביקש ממני להישאר בישיבה למרות שלא נהג כראוי. "הישיבה צריכה להכיל אותי", טען. "מה פירוש להכיל?" שאלתי. "הכוונה היא לקבל אותי כפי שאני", ענה. "אם אתה רוצה להישאר כפי שאתה, לשם מה אתה צריך ישיבה?" עניתי.

ואכן, תפקיד מערכת החינוך אינו להכיל אלא לשפר, להצמיח ולתקן. כל עוד היחיד נמצא במרכז ויש לקבל אותו איך שהוא – יש סכנה שתצמח אש זרה, ואזי אין טעם למערכת החינוך, אין טעם לעבודת המקדש ואין טעם לחיים שיש בהם טעם.

תכונת השתיקה הפכה להיות נדירה יותר ויותר במחוזותינו

אֶלָּא שְׁתִיקָה – אבי רט

תכונות רבות אנו לומדים מהאבות והאימהות וממייסדי האומה – חסד, אמונה, הכנסת אורחים, אהבת ישראל, מסירות וכן הלאה. על שלל התכונות הללו מתווספת בפרשת השבוע על ידי אהרון הכהן, הניצב מול גופות שני בניו, תכונה נדירה נוספת – השתיקה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

המשוררת זלדה בחרה לתת לאחד משיריה המפורסמים את השם 'שתיקה כבדה'. נעמי שמר התבססה על המשפט המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק, כשכתבה את השיר "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה".

למה כל כך קשה לנו לשתוק? למה אנחנו חייבים לדבר ולהגיב על כל דבר ונושא? כי השתיקה שייכת למשפחת הענווה והגבורה. כי כדי לשתוק צריך הרבה יותר כוחות נפש ועוצמות מאשר לדיבור. כי רק מי שענווה גדולה היא חלק מובנה באישיותו מסוגל להתבונן, לחשוב ולשתוק, מבלי הצורך להגיב מייד, לומר את דעתו ולהחצין את המתחולל בקרבו פנימה.

העולם מלא בדיבור ובהחצנה, ואילו השתיקה הנדירה כמו יהלום מיוחד – באה ממקום עמוק של הפנמה, הקשבה, רגישות, הכלה והבנה. הצורך הזה של רבים כל כך להגיב על כל דבר, לדבר כל היום, לצייץ בטוויטר בכל שנייה, ולהעלות פוסט בפייסבוק, עובר פעמים רבות את גבול הטעם הטוב. מעטים הם היודעים את עוצמת סוד השתיקה.

גדולי והוגי ישראל הרבו לדבר דווקא בפרשה זו, העוסקת בין היתר באילו דברים אסור להכניס לפה מטעמי כשרות, על חשיבות הדברים היוצאים מן הפה מטעמי 'כשרות הדיבור' – לשון הרע, רכילות ודיבורי הסרק. הם ביקשו לכוון את האדם לדיבור רק בעת הצורך, וגם אז רק מה שהכרחי. הם שוב ושוב הכווינו את האדם אל השתיקה, כמילותיו של שמעון, בנו של רבן גמליאל בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

תכונת השתיקה הפכה להיות נדירה יותר ויותר במחוזותינו. הזמינות של המקלדת, המחשב, הטלפון, המסך, המיקרופון והרשתות החברתיות – כל אלו הפכו את השתיקה לכמעט בלתי אפשרית. לכל אחד יש מה להגיד בכל רגע נתון על כל נושא שבעולם, ויכול למלא חלל האוויר במלל אין-סופי.

כהשמציאות כל כך מורכבת, כואבת ומדממת, נכון לנו לאמץ את תכונתו של אהרון "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וראוי לכולנו לאמץ את מילותיו של הנביא עמוס: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם".

שו"ת כיפת ברזל

אכילת קטניות לחיילים בני אשכנז השוהים בשטח אויב – סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: האם חיילים בני אשכנז השוהים בשטח אויב רשאים להקל ולאכול קטניות?

תשובה: "מבצע פסח", שאותו מובילה הרבנות הצבאית, מתקיים השנה בצל מלחמת "חרבות ברזל". כמדי שנה, כלל מטבחי צה"ל יוכשרו לפסח כהלכה על ידי סגלי הרבנות הצבאית. המזון שיוגש ביחידות צה"ל החל מיום ההכשרה הוא מזון כשר לפסח ללא קטניות, כפי שנהוג תמיד. גם חברות ההסעדה האזרחיות המספקות מזון ליחידות צה"ל, יספקו כולן מזון כשר לפסח ללא קטניות.

יש כוחות המצויים בשטח אויב ובשטחי לחימה, אך ניתן לשנע להם מזון חם: מחברות הסעדה (קייטרינג) או ממטבח צבאי מבשל. המזון הזה יהיה כולו כשר לפסח ללא קטניות.

עם זאת, במקומות שאליהם לא ניתן לשנע מזון כלל, מענה ההזנה יתבסס על מנות קרב כשרות לפסח. מנות אלה מכילות מוצרים כשרים לפסח ללא קטניות, כגון טונה במים, קרקרים מתפוחי אדמה, ריבה וממרחים ועוד; וכן מוצרים כשרים לפסח המכילים קטניות, כגון תירס, שעועית, גרגירי חומוס, בוטנים, חלווה ועוד.

כמובן, בצד אותן מנות קרב, יסופקו לכוחות מצות בכמות מספקת, כולל מצות "שמורות", וכן שתייה קלה, תה, קפה וסוכר – כולם כשרים לפסח ללא קטניות. לקראת ליל הסדר תספק הרבנות הצבאית גם "מנות מצווה", ובהן כלל המאכלים הנדרשים כדי לקיים את מצוות החג: מצות שמורות, מיץ ענבים וכוסות, כרפס, מרור, חרוסת וכו'.

פוסקי אשכנז לדורותיהם התירו לאכול קטניות בפסח בשעת הדחק, כאשר היה קיים מחסור במזון. כך סיכם זאת המשנה ברורה (סימן תנ"ג ס"ק ז'): "ומכל מקום בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן", ובשער הציון שם הוסיף: "וכן ידוע שהתירו חכמי הדור כמה פעמים בשני בצורת".

אומנם, מצאנו בין הפוסקים הגדרות שונות ל"שעת הדחק". ב"חיי אדם" (קכ"ז א') כתב שההיתר הוא דווקא "בדוחק גדול", ובספרו "נשמת אדם" (קי"ט כ') הוסיף שהתירו רק כאשר היה "רעב גדול" שגבל ממש בפיקוח נפש. דברים דומים כתב בשו"ת דברי מלכיאל (א' כ"ח), שההיתר היה אך ורק כאשר היה "יוקר נורא מאוד". אומנם, יש פוסקים שנקטו הגדרות מחמירות פחות והסתפקו בכך ש"היוקר האמיר" (שו"ת צמח צדק לובאוויטש, אורח חיים נ"ו).

גם בשו"ת חתם סופר (אורח חיים קכ"ב) כתב להקל על יהודים שגויסו בכפייה לצבאות זרים לאכול קטניות, כאשר הדבר אפשר להם להימנע מאכילת חמץ.

ב"תקופת הצנע" בימי קום המדינה, סברה הרבנות הראשית לישראל כי הדוחק הוא כזה שאכן מתיר אכילה של קטניות, ופורסמו היתרים גורפים בנדון (שו"ת היכל יצחק, אורח חיים נ"ב; שו"ת קול מבשר, א' פ').

אגב, המשנה ברורה (הנ"ל) מוסיף שקטניות הותרו גם לחולה, אפילו אם מדובר על חולה שאין בו סכנה, והפוסקים הסכימו שהתירו אכילת קטניות גם לתינוקות או לילדים קטנים הזקוקים לכך.

מדיניות הרבנות הצבאית היא שמלחמה ממושכת בשטח אויב, כאשר אין מזון חליפי אחר, בוודאי מוגדרת "שעת הדחק", ועל כן במציאות זו מותר גם לבני אשכנז לאכול קטניות. ישנם לוחמים רבים שזקוקים לקטניות שבמנת הקרב כדי לשבוע ולהתמיד במשימותיהם, ועבורם – מדובר על היתר מרווח וברור, והוא אינו מצריך "התרת נדרים". גם מי שיחמיר על עצמו ולא יאכל קטניות, בוודאי רשאי להקל בשמן קטניות (ובפרט בשמן קנולה), ולהשתמש במוצרים המכילים שמן מסוג זה, כגון ממרח שוקולד או טונה בשמן.

לסיום, חשוב להדגיש שגם בזמן מלחמה ובשטח אויב, אין כל היתר לאכול חמץ או אפילו מוצרים שיש בהם חשש תערובת חמץ (למעט במצבי "פיקוח נפש" מובהקים). כמו כן, אין להשתמש בכלים שלא הוכשרו לפסח. סגלי הרבנות הצבאית אינם מכשירים את המטבחים או את כלי המטבח בבתי אויב או בשטחי לחימה אחרים. לוחמים המעוניינים להכשיר באופן עצמאי כלים לפסח, יקבלו הדרכה פרטנית מרבני היחידות, אך יזכרו שתנאי בסיסי להכשרת כלים הוא ניקיון יסודי של הכלי לפני הכשרתו, ופעמים רבות הדבר בלתי אפשרי בשטח אויב, בדגש על הכשרה של סירים, מחבתות ותנורים. על כן, ככל שישנם לוחמים המבשלים עצמאית גם בשטח אויב, הפתרון המועדף הוא להצטייד מראש בכלים חדשים לפסח, או להסתפק במהלך ימי החג באספקה הצבאית, כמפורט לעיל.

בונים עתיד ביחד – הרב אליעזר חיים שנוולד

האסון שאירע לנו בשבת שמחת תורה לימד את כל מי שהיה צריך לכך שכולנו אחים. אחים לגורל ולייעוד משותף.

היו מי שפקפקו בכך בערב החג, והיו אף מי שפעלו בכוחנות בהשקעה של מיליונים, כדי לפלג ולזרוע שנאת אחים, להדגיש את המפריד והמפלג. המטרה הייתה פוליטית, להפיל ממשלה ולחזור לשלטון, והכל תחת שמות מוסווים ואמתלות שונות. חמורות מכל היו הקריאות "אנחנו לא אחים" ודחיית התחנונים של ה'אחים', שביקשו להזכיר שלאורך ההיסטוריה, בכל פעם שהתכחשנו לכך שאחים אנחנו, האויבים ניצלו זאת, היכו בנו והזכירו לנו שאחים אנחנו.

עם שחר שבת שמחת תורה, פשטו מחבלים שטניים מפלצתיים והרגו, שחטו ואנסו את אחינו ואחיותינו בקריאות "אטבח אל יהוד" ללא הבחנה בין דתיים וחילונים, בין בעלי דעה ימנית ושמאלנית. בעיניהם, כל היהודים 'מתנחלים' ולכולם דין שווה. תזכורת כואבת.

להבדיל בין האור והחושך, הקודש והחול, מיהרו להגיע האחים הגיבורים מכל רחבי הארץ לדרום כדי להציל את אחיהם בקיבוצים, אף שלא הכירום ולא נתבקשו. בדרכם, הזכירו לנו שאחים אנחנו. חלקם שילמו על כך בחייהם. צוואתם הייתה: "לא ניתן יותר להפריד בינינו!".

התעוררות זו של אחווה מלווה מאז את הלוחמים בחזית מכל המגזרים ואת המתגייסים בעורף לסיוע ללוחמים בחיבור הלבבות. מהארץ ומהתפוצות. זהו רוב העם. הוא משווע לאחדות. הוא בטוח שרק באחדות ניתן לבנות את העתיד. שרק האחדות תאפשר לנו לעמוד מול האתגרים שעומדים בפנינו; האתגר שלא הושלם עדיין בעזה, ניצחון על חמאס, השבת יקירינו החטופים והאתגר מול חיזבאללה בלבנון. רק אחדות תוכל להוות תשתית לריפוי ולשיקום החברה לאחר מחדל שבת שמחת תורה, לבניין מחודש של מנהיגות ציבורית ושיקום אמון העם במנהיגות. להפקת לקחים בצה"ל ולבניינו המחודש לנוכח אתגרי העתיד, להעניק למדינה ביטחון קיומי.

יש בתוכנו מיעוט שבעיצומה של מלחמה בעזה ועל גבול לבנון הם חוזרים לאותם מתארים של ערב שבת שמחת תורה. להסית איש באחיו, לחסימת כבישים, להבערת צמיגים, לשלטי ענק מסיתים בהשקעה של מיליונים. המטרה אותה מטרה פוליטית, רק האמתלות התעדכנו: דרישה להיכנע לדרישות חמאס בתמורה להשבת החטופים עכשיו, גיוס חרדים עכשיו, בחירות עכשיו ועוד. המשמעות: תבוסה במלחמה ואובדן הישגיה שנקנו בדם הנופלים, שקורבנם יהיה לשווא, פגיעה אנושה בהרתעה האזורית, אובדן הסיכוי להחזיר את החטופים ועוד.  

אולם, הפעם הציבור הרחב, שלמד את השיעור, לא ייתן לכך יד. מילואימניקים שנלחמו כתף אל כתף, והיושבים בעורף שנרתמו לסייע ללוחמים, לא ייתנו להם להפריד בינינו. משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל ופצועים, לא יסכימו שקורבנם יהיה לשווא. עשרות האלפים שגלו מביתם בגבול הצפון ובדרום בעקבות המלחמה, לא יסכימו ששנאת חינם תביא להם גלות שנית. כל האנרגיות של כל אלה יופנו לבניין העתיד של עם ישראל ומדינת ישראל, ביחד.

בפרשתנו נחתם תהליך בניית המשכן וההכנות לעבודה במשכן: "והיה המשכן אחד" (שמות כו, ו). המבנה של המשכן משקף את מודל האחדות בעולם: "והמשכן קראו 'אחד' כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים". בנייתו איחדה את כל העם, שכולו שותף בנדבתו.

השבת קוראים גם את פרשת "החודש הזה לכם וגו'" (שמות יב). את הציווי על ההכנות לגאולה ולהקרבת קורבן הפסח שמבטא בהלכותיו את יסוד האחדות בעם ישראל: "ומפני שה' יתברך לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית, וכו'. וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד. וזהו עצם הקרבן הזה, לכך היה כל העבודה הזאת בעניין אחדות, כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק וכו', כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד וכו', אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכו', וכן בבית אחד יאכל, כל העניין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, וכו'. וכן 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש' הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקין חלקיו מתפרדין על ידי הבישול ומתחלקין, אבל צלי אש מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד" (מהר"ל גבורות השם ס).

מפטירים בנבואת יחזקאל (מה) על הגאולה העתידית, הבניין וחנוכת הבית השלישי. גם הגאולה תלויה באחדות העם: "וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיה נ, ד): 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו וגו". כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה" (תנחומא ניצבים א).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. צעדנו עשרות קילומטרים עם גופת המת, כדי להביא אותו לקבר יהודי

שיעור בנרמול יחסים – הרב ד"ר שלום שרון

לפני שלוש שנים, עוד כשהיינו מלאי תקווה לקראת הרחבת הסכמי אברהם ונרמול היחסים של ישראל עם מדינות ערב, הוכרז באופן רשמי על נרמול היחסים בין ישראל לסודאן. בדומה למדינות ערב ברחבי המזרח התיכון, היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וסודאן התאפיינו באיבה הדדית ובתקריות ביטחוניות. בתחילת שנת 2020 החלה התחממות ביחסי שתי המדינות, וב-23 באוקטובר הוכרז על התחלת תהליך נורמליזציה וכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, בתיווכה של ארצות הברית.

בעבר הייתה קהילה יהודית תוססת בסודאן. חלק מהיהודים שם היו אתיופים שהיגרו לסודאן בשל המלחמה שהתרחשה באתיופיה. היהודים הראשונים שהתיישבו בסודאן הגיעו אליה ממצרים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצהרת העצמאות של ישראל והמלחמות שפרצו בעקבותיה, הובילו למבול אנטישמי, שבסופו של דבר הטביע את הקהילה והכריח אותה לעזוב. רובם הגיעו לישראל או לשווייץ כפליטים חסרי מדינה. רבים מאלו שנמלטו מסודאן, לרוב כילידים בני הדור השני או השלישי במדינה, עדיין מחזיקים ברגשות סנטימנטליים לביתם הישן ונהנים מזיכרונות ילדות נעימים.

השבוע פגשתי את חגוס (עופר) יברקן, איש מדהים ויקר, בעל אמונה ותקווה. השיחה התגלגלה לחיים של היהודים בסודאן ולתנאים הלא אנושיים שסבלו מהם. הוא אמר לי: "בתוך המחנות בסודאן היינו צריכים לשמור בסודיות על הזהות היהודית שלנו. אלפים נספו ומתו. שלושה אחיינים ואחייניות שלי נספו".

שאלתי אותו כיצד הם הסתדרו עם נושא הקבורה. הוא ענה לי: "היה אסור לקבור בשום מצב בבית קברות שאינו יהודי. לא מוסלמי ולא נוצרי. גם אם היה צורך לצעוד עשרות קילומטרים עם גופת המת, תמיד דאגנו להביא את הנפטר לקבר יהודי. 

"היו שם בתי קברות של נוצרים ומוסלמים, אבל אנחנו כמובן לא חשבנו לקבור בבתי הקברות הללו. יש איסור לקבור בבית קברות שאינו יהודי. אבל גם בבית הקברת הלא יהודים היו נוצרים שהכירו אותנו עוד כשהיינו באתיופיה, שאף הם היגרו בגלל המלחמה שהתחוללה באתיופיה,  פחדנו מאוד שיגלו אותנו ושילשינו עלינו לשלטונות הסודאנים, לכן קיימנו את המצוות ואת התורה בסתר.

"במקרה של מוות דאגנו להמתין עם גופת המת עד הלילה. בלילה יצאנו מספר קטן מאוד של אנשים עם גופת המת. חיפשנו מקום עם אדמה רכה לחפירה, בדרך כלל היה זה בשולי המחנה או מחוץ למחנה ליד עץ או ליד גדר. חפרנו מהר, הטמנו את הגופה וחזרנו מהר לבתים שלנו. לא השארנו שם שום סימן".

מסירות נפשם של יהודי אתיופיה שלא לקבור בשום מצב יהודי שאינו בקבר ישראל, הזכירה לי סיפורה של אלינה פלחטי ז"ל, שנרצחה במסיבת הטבע ליד רעים. היא נקברה מחוץ לגדר בבית העלמין בבית שאן, בחלקה שמיועדת למי שאינם יהודים, בשל גישה הלכתית מחמירה של הרבנות, משום שלא השלימה את תהליך הגיור.

כמה ימים אחרי שהתפרסם סיפורה, התקיים על קברה בבית העלמין טקס אזכרה יהודי שכלל בקשת מחילה מהמנוחה, אמירת קדיש ותפילת "אל מלא רחמים". הרב עידו פכטר הוביל את טקס בקשת המחילה ואמר: "אני חושב שבמעמד הזה בקשת המחילה היא כפולה ומכופלת. נשמתה של אלינה הקדושה והטהורה שנרצחה על קידוש ה', אנחנו מבקשים ממך מחילה וסליחה בשם כל עם ישראל, בשם היהדות, בשם ההלכה, על היחס שנהגו ושלא נהגו, או עשו משהו שלא כדין. אנחנו באים כאן ומתפללים לעילוי נשמתך הקדושה והטהורה. בגן עדן תהיה מנוחתך".

אין ספק שאנו זקוקים לצניעות, רגישות, כבוד, לבקשת מחילה, סליחה וכפרה אחד מהשני. סוג של נרמול היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עלינו לגלות את מידת מסירות הנפש שהייתה ליהודי אתיופיה בסודאן וללמוד לחיות ולכבד אחד את השני. לדעת שהכללה ותיוג הם אויבינו.