כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
חיילים בעלי דעות מגוונות, עולמות חלוקים ופער תרבויות, לוחמים כתף אל כתף
דיאלוג בחשיכה – הרב יובל שרלו
מפני מה לא דיברה רבקה עם יצחק? למה לא הציבה בפניו את הטעות הגדולה שבברכת עשו? והלוא בסוף הפרשה היא כן ניצבת בפני יצחק, וכן אומרת לו "קצתי בחיי מפני בנות כנען", ואם כן, ערוץ הדיבור היה פתוח ביניהם?! רבים שאלו שאלה זו ונתקלו שוב בעובדה שיש בה מן התסכול: התורה לא כתבה למה, ואין לנו דרך לדעת את הדבר אלא רק לשער, בלשון ספק ובלי יכולת הכרעה.
ואכן, ההשערות שניתנו לשאלה זו רבות מאוד: חלק ביארו בצורות שונות שוודאי שערוץ הדיבור היה פתוח, אך כאשר מדובר בברכות לא היה מקום להתערב או לא הייתה אפשרות לעשות זאת; חלק פירשו כי בלי שיצחק עצמו ייווכח שיעקב מסוגל להיות גם עם "ידי עשו" הוא לא ישנה את עמדתו, והייתה חשיבות לגרום לכך שיצחק עצמו יאמר "גם ברוך יהיה". כאמור, לשאלה זו ניתנו הצעות שונות, שכולן השערות.
מה שמיוחד במגוון הגדול של התשובות הוא ההסכמה ביחס לעדיפות הדיבור. בין אם נצדיק את אמירת יעקב אבינו "אנכי עשו בכורך", ובין אם נכיר בכך שהיה לאמירה זו מחיר רב שצריך כפרה, עד שחכמים ראו את זעקת עם ישראל בימי מרדכי ואסתר תוצאה של זעקת עשו – נקודת המוצא היא שהדיבור הישיר עדיף, ועל כן יש לשאול מפני מה לא התרחש במקום הזה. הדבר גם נלמד מהניסיון האנושי – קשה למצוא אדם שלא חווה בחייו את ההתרחשות המופלאה שמתחוללת כאשר נפגשים פנים בפנים, פותחים האחד כלפי השני את הלב, מדברים בשפה מאירה ומבקשת וחותרים למצוא דרך משותפת. לצערנו, פעמים רבות זה לא פועל, אולם כאשר משווים את תוצאות הדרך הזו עם החלופה – "בא אחיך במרמה ולקח את ברכתך" – ניתן לראות אותה כעדיפה פי כמה מונים על כל דרך אחרת.
האם אנו עצמנו, כציבור, שכחנו איך מדברים האחד עם השני? נראה כי הדבר תלוי מאוד במרחב שבו אנו מתנהלים. בחיים האמיתיים והממשיים נותרו החוקים החברתיים במקום המבורך שלהם. זה נכון בימים רגילים, ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה, שבה לוחמים כתף בצד כתף חיילים בעלי דעות מגוונות, עולמות חלוקים ופער תרבויות. שם הם מגלים גם את העונג והעושר שבשיח המתרחש. לעומת זאת, כאשר מרחב חילופי הדעות הוא הרשתות החברתיות – מתחולל שם דבר מה אחר לחלוטין.
הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה בהן היא השליטה האלגוריתמית במעטפת השיחות, המביאה לכך שאדם עטוף בדרך כלל באלה שהוא חושב כמותם. שיח שאינו מאותגר על ידי עמדות אחרות מניע לקיצוניות המזינה את עצמה, ועל ידי כך נוצר מחסום של ממש ביכולת ההקשבה והברכה שיש בה; השנייה בהן היא שלמעשה אין מדובר בדיאלוג, כי אם בהטחת דברים באופן חד צדדי או בתגובה שאין בה רצון או ציפייה להתפתחות, אלא בהטחת דברים בעוצמה החזקה ביותר האפשרית. הדבר מביא לריבוי לעג ובוז, שקר והוצאת דבר מהקשרו, אכזריות מילולית ואלימות, ובסופו של דבר לנזק עצום המתרחש בשדות האלה.
האם אפשר שמאורעות השבועות האחרונים ינערו אותנו גם בתחום זה? האם גם עלינו ישאלו, להבדיל אלפי הבדלות, מפני מה לא דיברנו? האם יש אפשרות שמה שלא עשינו בעצמנו לפני שמחת תורה וחויבנו לעשות על ידי ההשגחה העליונה בימים שאחרי החג, לא יתאדה אלא להפך – יביא אותנו למקום שבו נשמח בהתרחשויות שבין אדם לחברו, דווקא כאשר אין הם דומים ואין הם מסכימים האחד עם השני, ונשוב לתרבות המחלוקת המבורכת של עם ישראל?
הרבה מאוד תלוי בנושא זה בנו עצמנו ובתביעה של כל אחד בעולם שבו הוא פועל, להעדיף את הדיבור על פני כל דרך אחרת ואת הקשר על הנתק. אפשר שנתברך מזה.
אנו נוהגים לומר זה לזה וגם לעצמנו: "יהיה טוב", אבל עלינו להיזהר שלא תהיה זו נחמה של שוטים
על ייסורים והתגלות – הרב אורן דובדבני
סיפור תולדות יצחק הוא הקצר ביותר בספר בראשית. נדמה כי כל סיפורו של יצחק לא בא אלא כרקע לסיפור הארוך והמפורט על אודות יעקב ובניו. התורה מבקשת לפתוח בסיפור עקרותה של רבקה, המבוא לסיפור לידתם של יעקב ועשו, אלא שבצורה מוזרה היא לא באמת עושה זאת. בעצם, זה מסופר דרך אגב:
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כה, כא). לפני שהתורה מספרת על העקרות, היא מספרת על תפילתו של יצחק. סיבת התפילה מבוארת בסוף.
לפני שאנחנו מסבירים מדוע הדברים נכתבים כפי שנכתבו, חייבים להטעים: 22 שנה הייתה דממה של עקרות בביתם של יצחק ורבקה. יצחק בן 40 היה בקחתו את רבקה (כה, כ) ובן 60 כאשר נולדו הבנים (כה, כו), ואין סיבה שלא נאמר שהמילים "ויעתר יצחק" לא מתייחסות לכל יום ויום מהשנים האומללות שעברו על יצחק ורבקה. בעוד אברהם אבינו נעמד מול הקב"ה כמעט בסוג של מחאה וזעק "מה תתן לי", הרי שבנוגע ליצחק, במפתיע התורה מדגישה דווקא את התפילה ולא את העקרות!
שאלת הייסורים, האמונה והביטחון הייתה תמיד הליבה הקיומית הנפשית של האדם המאמין, ובחודש האחרון היא מוטחת כלפינו בשיא עוצמתה. ליל הבלהות האפל שהחל בשמיני עצרת עוד לא הסתיים, וחייהם של יהודים בארץ ישראל ובעולם כולו נתונים בסכנה. במצב שכזה שאלת הביטחון בקב"ה מחד גיסא ושאלת משמעות הייסורים מאידך גיסא, מתחדדת בכל עוצמתה.
את התשובה לשאלות האלה, לפחות אני, מוצא בכמה משפטים בספרו של ר' חיים מוולוז'ין, 'נפש החיים':
"ובעת קריעת ים סוף אמר הוא ית' 'מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו'. רוצה לומר דבדידהו תליא מילתא! שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסע הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא מעצם בטחונם שוודאי יקרע להם. ואז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם" ('נפש החיים', שער א פרק ט).
אנו נוהגים לומר זה לזה, וגם לעצמנו: "יהיה טוב". אבל עלינו להיזהר מאוד שלא תהיה זו נחמה של שוטים. לפחות אני מתקשה למצוא במילים האלה אמונה וביטחון. מידת הבטחון איננה אופטימיות חסרת בסיס. הביטחון – וזוהי טענתו של 'נפש החיים' – נמצא בתוכנו. הביטחון הוא בעיקר עבודת המידות. הביטחון הוא המוכנות שלנו ללכת אחרי הקב"ה, גם כאשר המצב רע ואפילו רע מאוד, ממש כפי שאמר איוב "הן יקטלני לו אייחל". ואלו הן תורף דבריו של רבנו בחיי ב'חובות הלבבות': "צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רז"ל על דרך הדרש: 'אעפ"י שמצר לי ומימר לי, בין שדי ילין….' וזה דומה למה שאמר… 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'" (שער אהבת ה', פרק א).
אם נרצה נוכל להגדיר זאת כך: מידת הביטחון, יותר משהיא מבטיחה לנו שהקב"ה יעמוד לצידנו, היא תביעה כלפינו שאנחנו נעמוד לצידו. במילים אחרות: להיות טובים יותר, להיות ראויים.
נקודת מבט זו מאירה את שאלת הייסורים באור אחר לגמרי.
מסתבר כי התשובה לשאלה זו היא ההבדל בין המושג 'כאב' למושג 'ייסורים'. הכאב הוא פיזי, והייסורים הם בעיקר מצב רוחני. שאלת הצער והרע בעולם איננה שאלת 'למה', אלא שאלת התיקון והמטרה היא להפוך את הכאב לייסורים ולתת לייסורים משמעות של התגלות (הגרי"ד סולובייצ'יק האריך בכך במסתו 'הייסורים והברית' בתוך הקובץ 'מן הסערה'), וזה בעצם מה שמספרת התורה על יצחק. מבחינתו של יצחק, המצוקה המייסרת של העקרות, הלילות השקטים ללא בכי של תינוק באוהל, הם ימים של עתירה ודו-שיח עם הקב"ה. באופן מדהים, על ידי היפוך לוגי של סדר הפסוק, על ידי הצבת הצרה לפני העתירה, מוצג יצחק הנתון במצוקה ובייסורים כמואר, כמבורך.
זהו גרעין דבריו של 'נפש החיים', הקושר בין עצם הישועה למדרגת האדם, וכדי שנאמין שיהיה טוב, קודם כל ולפני הכל עלינו להיות טובים בעצמנו. בכך נגלה בקרבנו את אותן תעצומות נפש שגילה יצחק בקרבו. במקום לדבר גבוהה גבוהה על ביטחון בקב"ה, מסתבר שעלינו תחילה לחוש בעצמנו: הן יקטלני לו אחייל. לחזק את תחושת החובה, העול והאחריות כלפי המטלות המוטלות עלינו. ממש כדברי מסילת ישרים: "צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח" (פרק ט).
הלוואי, הלוואי שנהיה ראויים.
האם מותר לאכול מאכלים אסורים בזמן מלחמה? – הרב יגאל גרוס
פתיחה
כחלק מתהליך הלחימה בעזה, פתחו בצה"ל ציר של אספקת מזון ותחמושת, המאפשר את המשך הלחימה. המשך אספקת הלחימה הוא צורך בסיסי בלחימה, וצבאות רבים הפסידו בקרבות בגלל חוסר במזון וציוד. בעקבות כך, נעסוק השבוע בשאלה: האם מותר לחיילים לאכול בזמן המלחמה מאכלים אסורים שאותם מצאו בבתי האויב?
דעות הראשונים בביאור ההיתר
בפרשת ואתחנן (ו, יא) כותבת התורה שכאשר עם ישראל ייכנס לארץ ישראל הוא ימצא בה: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". הגמרא במסכת חולין (יז ע"א) דורשת מפסוק זה שגם אם בני ישראל ימצאו מאכלים אסורים כמו קותלי חזיר בבתי הגויים, מותר להם לאוכלם. נחלקו הראשונים בביאור ההיתר:
א. הרמב"ן (שם, י) כתב שדין זה מיוחד בהלכות כיבוש ארץ ישראל. להבנתו, כאשר בני ישראל כבשו את הארץ, הותר להם באופן חריג לאכול את כל האוכל הנמצא בה. עם זאת, הוא סייג שדברים הנוגעים לעבודה זרה כמו יין נסך, לא הותר להם בכניסה לארץ, כי עליהם נאמר " שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ". ובלשונו:
ב. הרמב"ם (מלכים ח, א) חלוק וסבור שהיתר מאכלים אסורים נאמר בכל מלחמה שבה משתתפים חלוצי הצבא, אבל רק בתנאי שהם רעבים ולא מוצאים דבר מה כשר לאכול. כפי שהעיר הרדב"ז (שם), הרמב"ם לא דן במקרה של פיקוח נפש (שאז ברור שהותרו מאכלים אסורים) אלא במלחמה, שבה החיילים לא צריכים להתאמץ כדי להשיג אוכל כשר, שכן עליהם להתמקד בלחימה.
כיצד יתמודד הרמב"ם עם לשון הפסוק, שממנו משתמע שמדובר דווקא במלחמה שבכניסה לארץ ישראל? הכפתור ופרח (פרק יא), שצעד בשיטת הרמב"ם, ביאר שלמרות שבכניסה לארץ אלוקים עזר לנלחמים, בכל זאת המלחמות היו קשות, ולכן כתבה התורה שמותר להם לאכול מאכלים אסורים בהזדמנות זו, ואז היה צורך בחידוש הלכה זו.
מלחמת מדיין
במלחמת מדיין חידשה התורה שכלי של גוי זקוק להגעלה מהמאכלים הבלועים בו. על בסיס הבנתו, הסביר הרמב"ן (במדבר לא, כג) מדוע הדין התחדש דווקא במלחמה זו, ולא במלחמת סיחון ועוג שהתרחשה לפני כן. מלחמת סיחון ועוג הייתה מלחמת כיבוש הארץ, ומאכליהם וכליהם היו מותרים, מה שאין כן במלחמת מדיין, שהייתה נקמה בלבד.
מדוע לדעת הרמב"ם נאמר הדין רק במלחמת מדיין, וכלי סיחון ועוג לא היו זקוקים להגעלה אחרי המלחמה?
א. בעקבות כך, המנחת חינוך (מצווה תקכז) צמצם את שיטת הרמב"ם וכתב שלמרות שהרמב"ם התיר אכילת מאכלים אסורים גם במלחמת רשות, שאין מטרתה לכבוש חלקים מארץ ישראל, בכל זאת התיר רק במקרה בו יש כוונה לכבוש את השטח ולהישאר בו. לכן רק במלחמת מדיין, שלא הייתה כוונה להישאר בשטח, מאכליהם נאסרו באכילה והיה צריך להגעיל את כליהם.
ב. ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות (מובא ב'ציץ אליעזר' יח, ע) העלו שתי אפשרויות נוספות: ראשית, מלחמת סיחון ועוג הייתה ביערות, כך שלא היו כלים להגעיל לאחר המלחמה; בנוסף, במלחמת סיחון ועוג כל השלל היה מוקדש לה', ולכן לא היה שייך להכשיר את הכלים אחר כך.
חיילי הבריגדה
על בסיס האמור עד כה יש לדון בחיילי הבריגדה, שהצטרפו לכוחות הברית למלחמה בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. לכאורה, לפי הרמב"ן היה אסור להם לאכול מאכלים אסורים, שכן זו לא מלחמה לכיבוש ארץ ישראל, ולפי הרמב"ם יהיה מותר להם לאכול, שכן בכל מלחמה שבה יש מחסור במזון מותר לאכול מאכלים אסורים.
למרות זאת, למעשה, פסק הרב הרצוג ('היכל יצחק' או"ח מב) שאין להם לאכול, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש. הוא נימק וטען שגם הרמב"ם התיר רק כאשר מדובר במלחמה ישראלית, כלומר בכוחות יהודים הנלחמים באויביהם, שהרי בהם עוסק הפסוק בפרשת 'ואתחנן'. ההצטרפות למלחמה בנאצים, עם כל חשיבותה, אינה מלחמה יהודית אלא מלחמה שבה חיילים יהודים מצטרפים לכוחות גויים.
רבקה מלמדת אותנו שאמא, ובעצם כל הורה ומחנך, אינם יכולים להתכחש ל"עשבים השוטים" שצמחו בגינתם
קולה של אמא – אביעד הכהן
אחד הקטעים הידועים בפירוש רש"י לתורה, הוא פירוש שנתפרסם דווקא בשל מה שאין בו. "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (בר' כח, ה). כל הייחוס מפורט כאן, פרט לא נעדר. "בן בתואל", "הארמי", "אחי רבקה", "אֵם יעקב ועשו". אף שהדמויות מוכרות לנו משכבר הימים, טורח המקרא ומפרט את הייחוס כולו (כפי שעשה גם בתחילת הפרשה – כה, כ).
בנקודה זו רש"י מפטיר בקצרה: "אֵם יעקב ועשו – איני יודע מה מלמדנו". לצד מידת הענווה הגלומה במילים אלה, טמון כאן מסר פדגוגי חשוב: בניגוד לחכמים (קל וחומר לפוליטיקאים) שבטוחים הם בעצמם שיודעי כל המה, מכריז רש"י: "איני יודע מה מלמדנו". מי שיודע הכל – גם מעט אינו יודע. פרשנים אחרים ניסו לתת טעם בפירוט הארכני. אפשר, שהתחקות אחר מהלך הפרשה כולה עשוי להסביר מעט מה טעם מצאה תורה בפירוט כל הייחוס דווקא כאן.
פסוקים אלה באים לאחר תיאור מפורט של מעשה העקבה המתוחכם, והסבת הברכות מעשו ליעקב. יצחק מצווה את יעקב להימנע מלקחת אישה מבנות כנען ושולח אותו פדנה ארם אל בית בתואל. עצה זו לא הייתה פרי יוזמתו שלו, אלא של "האישה שמאחור".
דקדוק בפסוקים חושף את המהפך המשמעותי בדמויות המרכזיות שנוטלות חלק בפרשה. בפרק הקודם רבקה פעילה כל העת – יוזמת, מפעילה, טובחת, מבשלת, אופה, מלבישה, מדריכה את בנה הצעיר כיצד יערים על אביו. האב, יצחק, סגי נהור, "חשוב כמת", יושב על מקומו. סביל. הבן צריך לגשת אליו כדי שיוכל למשש אותם, מאכילים אותו ומשקים אותו יין.
גם בשלב זה רבקה נוכחת-נפקדת. דמותה אינה נראית בזירה, אך היא צופה במתרחש מאחורי הקלעים. קולה נעלם-נאלם בחליפת הדברים המרגשת והמתוחה שבין יצחק לבניו. נתק זה, בין רבקה לאישה יצחק, מאפיין את כל מערכת היחסים ביניהם. למן פגישתם הראשונה שורה על מערכת היחסים ביניהם עננה כבדה, מעיקה, אֵלם מוחלט.
כך כבר במפגש הראשון (כד, סד): יצחק, "ניצוֹל העקדה", צופה מרחוק ברעייתו לעתיד אך אינו מחליף עימה מילה. רבקה מדברת על אודותיו עם העבד-השליח בלשון זרה, מנוכרת: "מי האיש הלזה". והעבד, הוא ולא רבקה, "מספר ליצחק את כל הדברים אשר עשה".
רבקה ויצחק אינם מדברים. יצחק "מביא אותה" אל אוהל אמו, אוהב אותה, אך אינו מחליף עימה מילה. גם בשעת עקרותה, כל אחד מהם עומד בזווית אחרת ומתפלל. בשעת הירידה לגרר אומר יצחק לאנשי המקום, כמעשה אביו אברהם, "אחותי היא". רבקה שומעת ונותרת באילמותה. כך גם בהמשך. רבקה מדברת עם יעקב, יעקב מדבר עם יצחק, אך רבקה ויצחק אינם מדברים ביניהם. שתיקה רועמת.
משעלתה תוכניתה יפה, מגיעות אל רבקה השמועות, אך רק בדרך עקיפה. "ויוגד לרבקה", אומרים לה. רבקה שבה ומושכת בחוטים. בשלט רחוק היא מתַפעֶלֶת את "יעקב בנה הקטן", שולחת, קוראת לו ומצווה עליו כי יברח "אל לבן אחי חרנה". נכון, זה לא בדיוק ייחוס שיש להתגאות בו, אך רבקה אינה מתכחשת לו. בין שני האחים – "לבן אחי" ו"עשו אחיך", עדיף הראשון.
והנה, בנקודה זו, לאחר תקופה ארוכה של אֵלם ושתיקה, מתחילים, לכאורה, רבקה ויצחק לדבר ביניהם. אכן, דקדוק בפסוקים מלמד שגם כאן לא מתקיים דו-שיח של ממש: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים". למרות האמירה החריפה שבסוף דבריה (היכולה לרמוז על נכונות לאובדנות), יצחק אינו מגיב. יצחק אינו משיב לרבקה, אך מפנים את המסר. הוא מצווה על יעקב בנו שילך לבית בתואל. בנקודה זו שב ומדגיש הכתוב את ייחוסה של רבקה. "לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו". רבקה היא בת בתואל, אחות לבן, אמם של יעקב ועשו (ורק דמות אחת חסרה: יצחק! וד"ל ואכמ"ל).
רבקה מלמדת אותנו שאמא, ובעצם כל הורה ומחנך, אינם יכולים ואף אינם רשאים להתכחש ל"עשבים השוטים" שצמחו בגינתם. למרות כל מה שעבר עליה, למרות שעשו מבקש להרוג את אחיו, בנה הקטן, רבקה הייתה ונותרת לא רק אֵם יעקב אלא גם אֵם עשו (ויושם אל לב לסדר ההפוך: קודם "אֵם יעקב" ורק אחר כך "עשו"). בניגוד ליצחק, ש"כהו עיניו מראות" וביקש לברך רק את בנו הגדול עשו, תוך התעלמות מוחלטת מיעקב, מלמדת אותנו רבקה שלא זו הדרך.
הוא הדין ל"עשב השוטה" לבן. רמאי ככל שיהיה, הוא נותר אחיה. דווקא בשל סטייתו מן הדרך, רמאותו ומעשיו הנכלוליים, קיימת חובה לשמור עימו על קשר. גם אח טועה ותועה – אח הוא, וקיימת חובה לקרבו, למען יתקן את דרכיו ואולי ישוב – הוא או צאצאיו (רחל ולאה) – אל הדרך הישרה.
'כיפת ברזל', פרסי נובל, הצלחה חקלאית בארץ, ואפילו ניצחון של מכבי תל אביב בכדורסל – הם הרכיבים הפוגעים בבטנם הרכה
סבלנו הוא הצלחתם והצלחתנו היא סבלם – חזות
על ישמעאל אין מה להתפלא, שהרי הוא 'פרא אדם' – פרא במהותו ובטבעו, עם דמות של 'אדם'. הוא אינו אחינו הטבעי, הוא יצא מהגר המצרית. אבל עשו!
בימים הקשים העוברים על עם ישראל נראה כי העמים הנוצריים לכאורה איתנו. אפשר שקיימת זהות אינטרסים רגעית ברמה המדינתית, אבל ברמה הלאומית, כפי שתורה מתייחסת ליסוד הלאומיות, אין המצב כך. האנטישמיות הכל כך מושרשת בנצרות מרימה את ראשה. הם אוהבים אותנו מושפלים, שרופים ודוויים, לא מנצחים. אחינו הצעיר (הדת הנוצרית) 'שמר' עלינו לאורך כל ההיסטוריה. יותר נכון 'שימר' אותנו לעקידה בלתי פוסקת.
ל'לאום' המקראי אין משמעות של לאומיות כיוצא ממילונים מודרניים (Nation). הלאומיות האתנית או האזרחית המוכרת לנו היום הינה מונח מודרני באופן יחסי, אף שייתכן שיש לה שורשים עמוקים יותר בעת העתיקה. מהי אם כן הכוונה במילים "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"? יש לפרש מילים נשגבות אלו תחת הפרשנות כי רבקה לא הלכה לקבל 'רגיעון' בשל הריונה הקשה, אלא היא ביקשה לדעת את תפקידה ומקומה בהיסטוריה היהודית. בתוך ההיסטוריה הזו השתלבה לה ההיסטוריה של העמים הנוצריים באופן שנוצרה אינטראקציה בלתי פוסקת ביניהם.
'השמירה והשימור' של העם היהודי במצבו הנורא, על ידי 'אחינו הצעיר', משרתת את הנוצרים. שפלותנו מספקת הוכחה תיאולוגית לדתם וללאומיותם. סבלנו הוא הצלחתם והצלחתנו היא סבלם – "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". ריבוי בתי כנסת, גידול במספר הישיבות והגדלת כוח התורה בארץ ובעולם, אינם מהווים איום תיאולוגי על עולם הנצרות. רכיבים אלו אינם מחזקים את היסוד הלאומי בעיניהם, אלו הם ריטואלים דתיים חסרי תועלת שאינם מעידים על 'בחירה מחודשת' של הא-ל ב'ישראל שבבשר'. קיום מצוות על פי פאולוס הוא דבר מיותר לחלוטין, "העיקר היא הכוונה", כך הוא כתב. 'כיפת ברזל', ניצחון במלחמות ישראל, פרסי נובל, הצלחה חקלאית בארץ הקודש, ראש ממשלה מכובד בעולם, ואפילו ניצחון של מכבי תל אביב בכדורסלודומיהם – הם הרכיבים הפוגעים בבטנם הרכה. הצלחות אלו המטות את הכף ב'כלים השלובים' לכוון העם היהודי, גורמים בהכרח להשפעה הפוכה בנצרות.
במובן הדתי שאבה ושואבת הנצרות את כוחה מן היהדות. מאז פרסום המסמך ההיסטורי נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה Nostra Aetate (שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא נוצריות". ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-28 באוקטובר 1965 עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה), הפוטרת את היהודים מאשמת הצליבה של האיש ההוא, קובע הוותיקן במסמכים נוספים כי גם: אין יותר חובה להמיר את דתם של היהודים, אלוקים לא ביטל את בריתו עם היהודים,אשרור תוקפה של הברית הישנה ועוד… האינטראקציה בין הדתות נוהגת כ'כלים שלובים', כמתחייב מן "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ".
מן ההיבט הלאומי שימרה אותנו הנצרות כמוצג מוזיאוני. כאשר פיטר ויאנסן המסורק למשעי יוצאים מן הכנסייה הקתולית ביום א', שואל יאנסן את אביו פיטר: "אבא, מי זה האיש הזקן המלוכלך הזה היושב ומקבץ נדבות בפתח הכנסייה?", "אהה", עונה פיטר באנחה גדולה, "זהו אחינו הגדול, בן לעם היהודי שהאל עזבו ובחר בנו במקומו". סבלנו הוא הדבק של אמונתם הדתית.
בחינת המילים הללו במשמעות מודרנית של דת ולאומיות מעלה כי דברי תורה אלו רלוונטיים ומדויקים להפליא גם בימינו. בשתי משמעויות אלו מתקיימת אינטראקציה מתמדת בין היהדות לנצרות, באופן שמתקיים כל הזמן 'חוק שימור הלאומים'.
המסירות של יצחק, שהחלה בעקידה והמשיכה בגרר, הפכה סמל לדורות עד היום הזה
יצחק הוא שצחק אחרון – הרב ד"ר רונן לוביץ
לא קל לבוא אחרי אברהם אבינו. אברהם היה פורץ דרך ומהפכן גדול, שפתח דף חדש בהיסטוריה האנושית. יצחק עלול להיחשב רק כחוליית ביניים בין האבא הדומיננטי והדגול, אברהם, לבין הבן החשוב והמרכזי, יעקב.
אולם למען האמת, יצחק אחראי לביסוס אחד היסודות המרכזיים של העם היהודי: הקשר המחייב והעמוק לארץ ישראל. פרק כ"ו מוקדש כולו להיאחזות העיקשת של יצחק בארץ מול אויבים שרוצים לפגוע בו ולגרשו ממנה. כבר בפתיחת הפרק אנו מתוודעים לזיקה המיוחדת של יצחק לארץ, כאשר שרר בה רעב כבד. בניגוד לאברהם, שירד מצרימה בשל רעב, ובניגוד ליעקב שעתיד אף הוא לרדת מצרימה בשנות הרעב, יצחק מקבל ציווי מוחלט: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה… גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת ".
מדוע נאסר דווקא על יצחק לצאת מהארץ ולשבור שבר במצרים? חז"ל הסבירו זאת בכך שהוא נולד בארץ, אולם נימוק זה אינו משכנע לגמרי שהרי גם יעקב נולד בארץ, ובכל זאת הותר לו לצאת מגבולותיה. מדרש הגדול מסביר שנאסר עליו לצאת "לפי שהועלה עולה תמימה ונתקדש קדושת עולם" במעשה העקידה, אולם הקשר בין העקידה והיציאה אינו הכרחי. נראה שהאיסור על יצחק להישאר בארץ היה צו עקרוני שנועד להפוך אותו לדוגמה ולמופת לצאצאיו, שעתידים להידרש ממש כמוהו למאבק קשה על הקיום בארץ ישראל.
כל אחד משלושת האבות בנה יסוד אחד משלושת מרכיבי היסוד של היהדות: אברהם יסד את עם ישראל, הוא היה לעברי הראשון, והראשון שנקרא אבינו; יעקב, שהיה "איש תם יושב אהלים", הניח את התשתית של אוהלי התורה; ואילו יצחק בא לקבוע את היסוד של ארץ ישראל. אולי האפיון שלו במידת הדין והגבורה קשור גם בכך שהקיום היהודי בארץ עמד מאז ומעולם בסימנן של מידות אלה, והיה תמיד רצוף קשיים, מאבקים ומכאובים.
יצחק התחבר לאדמת הארץ ונצמד לקרקע כפי שלא עשה אביו ולא יעשה בנו. אברהם, כמו גם יעקב ובניו, היו אנשי מקנה ורועי צאן, וכדרכם של רועים היו נודדים. רק יצחק, עובד האדמה, נצמד לאדמת הארץ, והאדמה האירה לו פנים: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים".
זאת בדיוק הסיבה שבגללה הפלישתים גילו כלפיו התנגדות כה עזה. אברהם היה בעיניהם אפיזודה חולפת. מבחינתם הוא היה נווד הנוסע "הלוך ונסוע", ואף הוא עצמו, כשבא לקנות חלקת קבר לאשתו, קרא לעצמו "גר ותושב"; יעקב חזר לארץ מחרן טעון בפחדים מפני עשו ומפני "יושב הארץ", וכשביקש לשבת בה בשלווה לא זכה לכך; יצחק, לעומתם, היכה שורש, והפלישתים נבהלו וקראו לו: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". הם מילאו עפר בבארות שכרה אביו, והתעקשו להכחיש את זיקתו ההיסטורית למקום.
אולם יצחק לא נגרר מגרר. הוא בא כדי להישאר, ליצור ולהראות בעלות בארצו. בדרכו במאבק עם הפלישתים הניח יצחק את היסודות לדרכי ההתמודדות שאותן צריכים לנקוט גם בניו במאבקם על ארץ ישראל. גם אחרי שסותמים הפלישתים את הגולל על בארות המים ומחבלים ביכולת הקיום שלו, יצחק לא נסוג אחור.
אזור גרר בו נאחז יצחק הוא בדיוק אזור הנגב המערבי בו נמצאים היישובים שהותקפו באכזריות בשמחת תורה. הקרבה של גרר לעזה מופיעה כבר בפרשת נח: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה". חוקרי המקרא מזהים את גרר עם תל-ג'מה, שנמצאת על שפתו הדרומית של נחל הבשור בקרבת רעים וכיסופים.
במלחמת העצמאות הותקפו יישובי גרר על ידי המצרים ומקצתם אף נאלצו לסגת, אך ההתיישבות באזור גרר חזרה והתחזקה, כפי שעשה לאחר שהותקף לראשונה. יצחק חזר והמשיך גם כשהותקף בשנייה, והוא קורא למדינת ישראל להביא לכך שתושבי גרר של זמננו שספגו מכה נוראה בשבת השחורה, יוכלו לשוב ליישוביהם ולפרוח כדרך שהוא עשה בזמנו.
יצחק לא נרתע כשהפלישתים התעסקו עימו בבאר עֵשֶׂק, ולא נסוג מפני המריבה וההסלמה בבאר שִׂטְנָה, ולבסוף צמח והתרחב בבאר רְחֹבוֹת. באמצעות התמדה ודבקות במשימה, הוא גרם לפלישתים להבין שעליהם להשלים עם קיומו במרחב ולכרות איתו ברית שלום. אחרי הרבה דם ודמעות יצחק צחק אחרון, והמסירות שלו, שהחלה בעקידה והמשיכה בגרר, הפכה סמל לדורות עד היום הזה.
מפרשתנו נלמד שאין קץ לרדיפתנו גם אם נחפור בארות במקומות אחרים. עלינו להיות נחושים ולהילחם על אחיזתנו בארץ
חניון רעים ונחל גרר – הרב מאיר נהוראי
מדי שנה אנו ממתינים לחורף גשום, ומצפים לחודש פברואר, שהוא זמן פריחת הכלניות בשדות הנגב המערבי. אחד החניונים היפים בעונה הזו הוא חניון רעים, שמתמלא בפריחה אדומה ססגונית של כלניות. שם, למרגלות מצוק הכורכר, מתפתל נחל גרר. לצערנו, במקום הזה נשפך לפני בשמחת תורה האחרון דם של נערים ונערות המסולאים בפז על ידי רוצחים עלובים שטניים ורשעים.
יצחק אבינו ישב באותו אזור – בנחל גרר. לאחר שצבר רכוש רב החלו הפלשתים ללטוש עיניים לרכושו ולקנא בו. בתוך תקופה קצרה הקנאה הביאה להתנכלות כלפי יצחק, והפלשתים סתמו את הבארות שנחפרו בימי אברהם. לבסוף מגרש אבימלך את יצחק מאחוזתו – "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ … לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". אולם לאחר זמן ביקש אבימלך להתפייס עם יצחק ועל כך תמה יצחק: " … מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם". תירוצים לא היו חסרים אבל סיבת גירושו של יצחק מהדהדת לדורות: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" ומסביר המדרש: "אמר לו: כל עצמות שעצמת, לא ממנו היו לך?! לשעבר היה לך כבש אחד עכשיו יש לך כבשים הרבה" (בראשית רבא סד,ז). הפלשתים סברו, שמקור העושר של יצחק הוא ממקורות מחייתם. יצחק השכיל להבין והלך לחפור בורות באדמות הפקר אחרות, אולם הפלשתים המשיכו לרדוף את יצחק באומרם "לנו המים".
"לך מעמנו" – זו טענה אנטישמית, שנטענה כלפי הגטו היהודי בדורות רבים. כאשר יהודים הגיעו להישגים כלכליים, הגויים התייחסו לכך בקנאה גדולה. דווקא, כאשר 'נטע זר' מתעשר יוצא קצפם של בעלי הבית – הגויים.
קנאה מסוג זה היא תמרור אזהרה ליהודי חו"ל. הקריאה לך מעמנו, שהחלה בימיו של אבימלך והמשיכה אצל פרעה בארץ מצרים, וכך בדורות מאוחרים יותר, הביאו יהודים רבים למסקנה, שמקומם בארץ ישראל. גם אם בימים אלו לא שומעים במפורש את הקריאה – לך מעמנו' ראוי להאמין שהיא נאמרת באופן סמוי. בימים האחרונים האנטישמיות גואה גם במדינות שיהודים עד כה חיו בשלווה. לא ניתן לנתק בין האירועים בארץ למתרחש בחו"ל. הזיקה בין ארץ ישראל לגולה הולכת ומתעצמת, ועלינו להתפלל לשלומם של יהודי חו"ל, ולחשוב על קליטתם בארץ.
אולם, התבוננות בפרשת אבימלך ויצחק מעוררת לחשיבה מזווית נוספת. חבל גרר דאז הוא חבל עזה והעוטף של היום. לאחר עקירת גוש קטיף בנינו בתים מחוץ לתחומי עזה ועדיין נורו טילים לתוך ישראל. העדפנו לאמץ את מדיניות ההבלגה וחשבנו שיום יבוא ונחיה בשכנות טובה. שני עשורים של הכלה והבלגה הסיחו את דעתנו ופירשנו את המציאות בצורה מוטעית. נכון להיזכר בל"ג בעומר של שנת 1956 . באותו היום נרצח רועי רוטברג בחור יפה תואר גיבור, ששמר במסירות על שדות נחל עז ונרצח באכזריות על ידי רוצחים שפלים והוא בן 21 . משה דיין ספד לרועי הספד מרגש ודומה שהספדו של דיין מתאים למאות האנשים והנשים בחורים ובחורות שנרצחו באותה שבת:
"…לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בקר וערב מזויינים וערוכים".
דבריו של דיין נכנסים אל הלב של כולנו, תוכחה גלויה כלפי החברה הישראלית – אשמים אנחנו. מפרשתנו נלמד שאין קץ לרדיפתנו גם אם נחפור בארות במקומות אחרים. עלינו להיות נחושים ולהילחם על אחיזתנו בארץ.
אברהם ויצחק בונים תוך הנצחת שם ה', ואילו הפלישתים שוטמים את יצחק וסותמים את בארותיו
הקרב על בארות יצחק -יעקב ספוקויני
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בר' כו, יח). יצחק חפר בארות, והפלישתים סתמו אותן. הוא התכוון להרבות חיים, והם סתמו את הבארות כדי למנוע חיים במקום. יצחק נאבק לא רק על הבארות עצמן, אלא גם על השמות שלהן. וכל כך למה? מסביר 'העמק דבר': "למען לא יוכלו לערער עליהם, אחרי אשר כבר החזיק בהם בימי אברהם אביו בלי ערעור. יצחק הקפיד על הוכחת בעלות, באמצעות הנצחת השמות של הבארות, אך הקנאים הפלישתים לא התחשבו בכך וסתמו באר אחר באר".
הסבר מקיף יותר כותב בעל 'הכתב והקבלה'. לדבריו, אברהם הנציח בעזרת שמות הבארות את חסדי ה' ופעולותיו. לדוגמה קרא את שם המקום "ה' יראה" או "ה' נסי". הוא רצה להפיץ את שם ה' בעולם, וכל מי שבאו לשאוב מן הבאר אמרו את שם הבאר. אלא שלאחר מות אברהם סתמו הפלישתים את הבארות "ובהתבטלות הבאר נתבטל שמה". ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה. לדבריו, זהו קרב על התודעה. אברהם ויצחק חופרים ובונים תוך הנצחת שם ה', ואילו הפלישתים שוטמים את יצחק וסותמים את בארותיו מתוך קנאה. הפתרון מבחינתם הוא גירוש, כדברי מלכם אבימלך: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד".
הקיבוץ 'בארות יצחק' היה אף הוא על סף גירוש במלחמת העצמאות. הצבא המצרי, שפלש לישראל הצעירה למחרת הכרזת העצמאות, הפגיז את הקיבוץ מהיבשה ומהאוויר. בארות יצחק שכן אז ממזרח לעיר עזה. הקיבוץ שימש נקודת קשר חשובה שממנה יצאו החלוצים והקימו שלוש מתוך "11 הנקודות בנגב" ב-1946: בארי, תקומה וכפר דרום. לאחר ההפגזה הראשונה של המצרים, פונו האימהות והילדים למרכז הארץ. כ-60 לוחמים ולוחמות נשארו במשק הדתי, והם עסקו בעיקר בהתבצרות לקראת התקפה מצרית צפויה.
התקפת המצרים החלה ב-10 ביולי (1948) בהפצצות מן האוויר ובתותחים, אך עדיין לא בידי חיל רגלים. ההתקפה הרגלית החלה במפתיע ב-15 ביולי. כל הלילה היו עסוקים בהתבצרות. בחמש בבוקר הלכו לישון. חצי שעה אחר כך החלה התקפה אווירית. ההתקפה נמשכה כל אותו היום. הארטילריה המצרית ירתה פגזים על המשק, ובחסותה החלה ההסתערות הרגלית. המצרים הצליחו לפרוץ את שורת הבתים הצפונית, ומגיני הקיבוץ קיבלו הוראה לסגת לקו השני, שתוכנן מראש. זמן קצר אחר כך, בשעה 10:00 בבוקר, הודיעו כי בריכת המים נפגעה והמים מציפים את התעלות והמקלט. תחמושת בכמות גדולה נרטבה. גם הקשר הפנימי נפגע. בשעה 10:40 הודיעו: "האויב פרץ משלושה צדדים. המצב נואש, אנו משתמשים ברימונים".
למרות זאת, החזיקו המגינים מעמד עוד כמה שעות. המצרים התקדמו וכבשו יותר מחצי מהמשק, ואף הזעיקו תגבורת להשלמת הכיבוש. בשעה 17:00 שידרו המגינים כי מצב המשק קשה וכי נכשלו בהתקפת הנגד. אבל באותה שעה ממש הגיעה תגבורת. כמה ימים קודם הוחלט במטכ"ל לשלוח תגבורת לעזרת יישובי הדרום, וזו הגיעה בדיוק בזמן המתאים. גדוד פשיטה של חטיבת 'הנגב' מלווה בסוללת תותחים הגיע, ומייד הפגיז את ריכוז הטנקים והזחלים של האויב המצרי. בשעה 18:30 כבר שידרו המגינים כי האויב נפגע ומתחיל לסגת. "הטנקים (המצרים) בורחים ומטילים את הנשק לאורך דרך נסיגתם… אבדותינו: 17 הרוגים, 15 פצועים, נזקים כבדים למשק. אבדות האויב: כ-200 נפגעים, מהם הרוגים רבים ושלל רב" (נ' לורך, 'קורות מלחמת העצמאות', עמ' 351).
בימים שלאחר מכן שוב לא תקפו המצרים את בארות יצחק. לחימתם עזת הנפש של אנשי בארות יצחק, כפר דרום ושאר יישובי הסביבה סייעה ללא ספק במאמץ למנוע מהמצרים להגשים את מטרתם ולהתקדם לכיוון תל אביב.
בשטח בו לחמו מגיני הקיבוץ בארות יצחק, ניצב כעדות אילמת מגדל המים המופצץ. את השדות מעבדים אנשי קיבוץ 'עלומים', שאף הם נקלעו למלחמה עזה בשבת שמחת תורה, בדיוק מאותה הסיבה. גם הפעם, ב"ה, גברה יד כוחותינו יחד עם מגיני הקיבוץ, ועוד יתקיים בהם הכתוב בפרשה: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בר' כו, יב).
Yaakovspok1@gmail.com
במשך הזמן נחלש הזיכרון הלאומי שלנו, ודווקא עכשיו לאחר שהתבססנו בארץ, חלה התרופפות בקשר למקורות היהדות
לחזק את הקשר למקורות – פילבר
מרכיבי הישות היהודית הם שלושה, והם: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. העם הוא המרכיב האנושי, התורה היא התוכן הרוחני-מוסרי, וארץ ישראל היא פיסת הקרקע שעליה, ורק עליה, יכול העם היהודי להגשים את ייעודו השלם. מאז חורבן הבית עד היום טרם זכינו לאחדותם השלימה של שלושת המרכיבים הללו, וכשיתאחדו באופן מלא ושלם אז תהיה הגאולה השלמה של העם היהודי. בימינו אנו נמצאים בתהליך לקראת המפגש של המשולש הזה, ולתהליך הזה אנו קוראים "אתחלתא דגאולה", שלב שעם ישראל הגיע אליו אחר שנות ראינו רעה במסע גלותי ארוך.
והנה מאז עלה היהודי על במת ההיסטוריה, לא הפסיקו אומות העולם את ניסיונם לפגוע באחד משלושת המרכיבים הללו, בהכירם בחושם העיוור שהמרכיבים הללו הם סוד הקיום של העם היהודי. את ניסיון ההשמדה הפיזית של הגוף היהודי ראינו מאז הושלך אברהם אבינו לכבשן האש על ידי נמרוד הרשע, ואחריו עשו שביקש להכות את יעקב אם על בנים, ולבן שביקש לעקור את הכל, ופרעה ההורג את הזכרים, ועמלק המזנב בנחשלים בצאתם ממצרים, וכך נמשך הדבר מאז ועד עתה, כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".
דרך אחרת לפגוע בעם ישראל ולחסלו היה בניסיון לפגוע בחוסנו הרוחני של העם בהטלת גזירות שמד להעבירו על דתו. על שני הניסיונות הללו אמר הנביא ישעיה (נד יז): "כל כלי יוצר עליך (השמדה פיזית) לא יצלח, וכל לשון (השמדה רוחנית) תקום עליך למשפט תרשיעי". וכך פירש את הפסוק הזה הרמב"ם ב"איגרת תימן" שלו.
ניסיון ההשמדה הפיזית וגם ההשמדה הרוחנית היה בעיקר מנת חלקם של ישראל בגלות, ומאז שובו של עמנו לארצו לפני כמאה שנים נפתחה חזית חדשה של איבת האומות לישראל, המתמקדת בעיקר בהתנגדותן להכיר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, מולדת אבותיו. למרות שתי הארות שפקדו את עמנו בעניין ארץ ישראל – האחת הצהרת בלפור, שהכירה בזכותו של העם היהודי על שתי גדות הירדן, הצהרה שברוב הימים לא נשאר ממנה דבר; והשנייה היא החלטת האו"ם על חלוקתה של המחצית שנותרה מארץ ישראל – הנה אפילו להחלטה המצמצמת של גבולות החלוקה התנגדו כל ארצות ערב, שפתחו עלינו במלחמה כדי לנשל אותנו ממולדתנו. גם כאן לא נטש ה' עמו והנחיל לנו במלחמת השחרור ניצחון על אויבינו והקמנו בחסד שמיים את מדינת ישראל, אמנם בחלק קטן של ארצנו.
ובניצחון הזה אל לנו למעט גם בחלקנו, בהשתדלות שלנו, כמו ששמעתי אחר ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים מפי הרב אברמסקי (עיין ספרי "אילת השחר" עמ' רלא). הוא אמר שהניצחון לו זכינו במלחמת ששת הימים היה בזכות מסירות הנפש של חיילי צה"ל, וכדבריו אפשר גם לומר על מלחמת ששת הימים שהאמונה המוצקה בצדקת הדרך שפיעמה בלב העם וההכרה העמוקה לזכותנו על הארץ הזאת, הן שנתנו לחברה הישראלית, שהייתה מעטה בכמות, את כוח העמידה ואת מסירות הנפש לעמוד מעטים מול רבים שקמו עלינו לכלותנו.
במשך הזמן נחלש הזיכרון הלאומי שלנו, ודווקא עכשיו לאחר שהתבססנו בארץ, ואולי בגלל עלייה ברמת החיים של האזרחים, חלים התרופפות בקשר למקורות היהדות וכרסום בצדקת הדרך שלנו. הנחשלים שבנו מתכחשים לזכות שלנו על ארץ אבותינו. אלא שההתכחשות שלהם אינה מצטמצמת במרכיב אחד של השלמות היהודית, אלא הם מנסים לפגוע בכל אחד משלושת המרכיבים של שלמות האומה היהודית: הם מנסים לכווץ את תורת ישראל, לפגוע בעם היהודי על ידי סילוף המושג "מיהו יהודי", והם הלוחמים להתנתקות מחבלי מולדת שנפלו בידינו ולעקירת יישובי ישראל מתוכם ומסירתם לידי נוכרים. כך שעם ישראל צריך להילחם מלחמת פנים ואחור – מלחמה עם הישמעאלים מבחוץ על ארץ ישראל, ומלחמה עם אחינו המתכחשים מבפנים. הסכנה הגדולה יותר היא הבאה מבפנים, שהיא האיום האמיתי המאיים על יכולת העמידה שלנו, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".
כנגד הסכנה הפנימית עלינו להגביר, בכל האמצעים והכלים העומדים בידינו, את ההסברה על דעת הציבור: להציב בראש סדר היום הציבורי את צדקת הדרך, להפגיש את הדור בכללו ובעיקר הדור הצעיר עם המקורות העוסקים בברית הנצח ההיסטורית של העם היהודי עם ארץ ישראל, שהם כתבי הקודש, המקורות ההיסטוריים ואפילו הספרותיים, כמו שירה, אומנות, משחק, שירי ארץ ישראל וכדומה. עלינו להשתמש בכל אמצעי לימודי או חינוכי להקנות לתודעת אזרחי ישראל את הערך הנעלה של ארץ ישראל לעם ישראל, ויחד עם זאת את המסורת שבתורת ישראל – עם המטרה הסופית של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל!
אין מדובר כאן בסכסוך שכנים, אלא בשנאה חולנית הגורמת לאנשים לסתום ולהחריב בארות
יצחק מפריח השממה – אבי רט
יצחק אבינו – בנו וממשיך דרכו של אבי האומה אברהם אבינו – מגיע לנגב הצחיח ומנסה להפריח את השממה. הוא זורע ונוטע, משקה ומשקיע, ורואה ברכה בעמלו. אלא שככל שהוא ואנשיו רואים ירוק מסביב – "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בר' כו, יג), לשכניו הפלישתים נהיה שחור בעיניים – "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (שם יד-טו). השמות שנותן יצחק לבארות שאותן הוא חופר ושהפלישתים סותמים פעם אחר פעם, מביעים הכל: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה" (שם כ-כא).
זו האווירה בדרום הארץ, כאשר יצחק מנסה להפריח את השממה והפלישתים סותמים את הבארות שיכולים להוות גם להם מקור חיים ופרנסה. יצחק לא מתרשם ממתק השפתיים והצביעות של המשלחות המגיעות אליו. הוא מזהה ומגדיר באופן מדויק את שורש הבעיה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי" (שם כז). אין מדובר כאן בסכסוך שכנים או במאבק כזה או אחר. מדובר כאן בשנאה תהומית חולנית, הגורמת לאנשים לסתום ולהחריב בארות מים שמהוות גם עבורם מקור חיים וברכה.
וכאילו לא חלפו מאז 4,000 שנה, השנאה עדיין מרחפת באוויר ומהווה מקור לפשעים החמורים ביותר שהאנושות חווה. עם שנאה שכזו נלחמים בגבורה, כפי שחיילינו האהובים והיקרים עושים במסירות נפש אדירה בשבועות האחרונים, ובמקביל ממשיכים לחפור את בארות המים שיבטיחו את העתיד, עד שנזכה לימים של שקט ורחובות – "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (שם כב). לצערנו, נגזר עלינו, בני אברהם ויצחק, להמשיך להילחם גם בדור שלנו על עצמאותנו ועל חיינו. בע"ה ביחד ננצח.
צוואתם של הנופלים לנו היא להמשיך ולחפור את בארות המים, במובן הרחב של המילה, בכל חלקי הארץ, ולהורישן לדורות הבאים כדי שיתקיים בנו ובהם הפסוק: "כִּי נִחַם ה' נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא, ג).
ליבנו עם משפחות החללים, תפילותינו להחלמת הפצועים, ודמעותינו למען החטופים והשבויים, שישובו במהרה בריאים ושלמים לגבולם ולביתם.
האם זהו תוצר חינוכי או שיש פרופיל של דנ"א נפשי, מיוחד, שמסליל אותם להיות מ'נושאי האלונקה'?
מסע האלונקות של הדורות – הרב אליעזר חיים שנוולד
מאז פרצה מלחמת 'חרבות הברזל' הזדמן לנו לשוחח ב'שטחי הכינוס' שבשערי עזה ובשטחי האימונים בכל מרחב הדרום, עם אלפי חיילים ומפקדים מיחידות שונות, סדירות ומילואים. היו ביניהם כאלה שכבר השתתפו בלחימה וכאלה שהיו לפני לחימה.
מאז מלחמת שלום הגליל זכינו להשתתף במלחמות ישראל כמפקדים בצה"ל, אולם תמיד היינו בגזרה מסוימת. לראשונה הזדמן לנו לקבל תמונה רחבה ומגוונת, המייצגת את החתך הכללי של חיילי צה"ל הלוחמים.
המכנה המשותף שפגשנו כמעט אצל כולם הוא אמונה מוחלטת בצדקת המלחמה, עוצמה ונחישות להיות שותפים בלחימה ולקחת אחריות על גורל העם והמדינה, מתוך מודעות מלאה לסיכונים שיש בה. רבים מהם היו יכולים להיפטר ממנה, מסיבות שונות, והיו בהם לא מעט מתנדבים שנלחמו בכל כוחם כדי שיגייסו אותם ללחימה. הם לא היו מוכנים לסבול את המחשבה שהם יישארו בביתם, בזמן שאחרים נלחמים כדי להגן עליהם ועל משפחתם, ועל המדינה והעם.
מאז עלה עם ישראל על במת ההיסטוריה, הוא נמצא במסע מתמשך אל עבר העתיד, שלו ושל העולם. של תיקון עולם במלכות שדי. אבות האומה פרצו את הדרך והתוו את הכיוון. מאז כל דור תורם את חלקו ומתקדם בו ככל יכולתו. אולם, אין מדובר במסע רגיל. זהו 'מסע אלונקות', שבו יש חלק מהאומה שלוקח אחריות על גורלה ודרכה ו'נושא' את האלונקה הכבדה על כתפיו, והשאר 'נישאים' על האלונקה. זהו מסע מפרך המתקיים בשטח מלא מהמורות, עליות ומורדות, ואין 'שוויון בנטל'. לצידי המסלול של 'מסע האלונקות' ניצבים אויבי ישראל שבכל דור, 'העומדים עלינו לכלותנו', ומנסים לפגוע בנושאי האלונקה ובנישאים עליה, ולהטות אותה ממסלולה. לשם כך הם משתמשים באמצעים תרבותיים ורוחניים, ובאמצעים אלימים ומלחמתיים. מטבע הדברים 'נושאי' האלונקה פגיעים יותר. כך מועברת האלונקה ב'מסע הדורות' – מדור אחד לאחריות של הדור הבא. כל אחד בתורו.
קשה להסביר מה מניע כל אחד מהם לבחור להיות מ'נושאי' האלונקה, המבקשים לשאת בכובד האחריות, הרוחנית והביטחונית, ולא לחפש את הדרך להימנע מכך ולמצוא את עצמם על האלונקה. אולם, ניתן להבחין שהם מתעקשים להיות מה'נושאים' ולא מה'נישאים'. אם נשים אותם על האלונקה, הם יתקוממו וימצאו את הדרך כיצד להיכנס תחת האלונקה. האם זהו תוצר חינוכי או שיש פרופיל של דנ"א נפשי, מיוחד, של טיפוסים, שמסליל אותם להיות מה'נושאים', ודנ"א של אלה המכוון אותם למצוא את עצמם להיות מה'נישאים'? פעמים רבות הם אפילו אינם מבקשים על כך הוקרה או הערכה, הם מרגישים שלכך נועדו. בשטחי הכינוס והאימונים פגשתי אלפים מ'נושאי האלונקה' של דורנו, למרות הסיכונים, והם ראויים להערכה ולהוקרה.
פרשת תולדות פותחת בציון ה'תולדות' של 'אבות' האומה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בר' כה, יט). אח"כ מוזכרת גם לידת יעקב: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (שם כו). הדגש על ה'תולדות' שבין האבות מורה שיש ביניהם רציפות, המשכיות ושותפות לסלילת אותה הדרך: "אברהם הוליד את יצחק – כלומר יצחק תולדתו וזרעו וממלא מקומו" (בכור שור שם).
הדמיון ביניהם היה בדרך המשותפת וגם בממדים החיצוניים: "ואמר 'אברהם הוליד את יצחק', ולא אמר יעקב ועשו. להורות כי תולדותיו לא היו אלא היות בן אברהם, צדיק כאביו והולך בדרכי ה'. בעניין שהיה ניכר במעשיו שהיה בן אברהם, וכל הרואה אותו אומר בוודאי אברהם הוליד את יצחק, כי הוא דומה לאביו במעשיו. ולזה רמזו ז"ל באומרם (תנחומא תולדות א) 'אברהם הוליד את יצחק, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, בעניין שכל העולם יאמרו אברהם הוליד את יצחק'. וכ"ז להורות על מעשיו שהיו מתוקנים כמו שהיו דרכי אביו, וכמו שהיה דומה במעשיו כך היה דומה בצורתו" ('צרור המור' שם).
מאז האבות אנו ממשיכים את 'מסע האלונקות של הדורות'. בחודש כסלו אנו מעלים על נס את חלקם של דור החשמונאים בנשיאת המסע לדורות. "שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל" (רמב"ן בר' מ"ה).
אשרי חלקו של מי שזכה להיות מ'נושאי' אלונקת הדורות.
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים
אולי בכל זאת יש משהו שהיהודים אשמים בו, המעורר את רגש השנאה שלהם כלפינו?
שנאת חינם? – שלום שרון
מאז שהחלה ההתקפה על ישראל, הבן שלי שאל אותי כמה פעמים: "למה שונאים אותנו? מה עשינו להם שרוצחים לנו תינוקות? בסך הכל לקחנו מהם את הארץ שלנו". אלה שאלות כבדות משקל. מה מקור השנאה? מהן הסיבות לאנטישמיות? כבר בפתיחת הפרשה אנו נחשפים למאבק בין שני האחים, יעקב ועשו, המתחיל כבר מרחם אמם. זהו מאבק אפריורי. חז"ל אמרו זאת במדרש: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". ככה זה. השנאה היא אונטולוגית, אין לה הסבר.
מצד שני, מאוחר יותר אנו כן מתרשמים שיש סיבה לשנאה: עשו שונא את יעקב כי הוא לקח ממנו הן הברכה והן את הבכורה. כלומר השנאה איננה אפריורית או עוד מרחם אמם, אלא לאחר הלידה התנהגותו המזלזלת ומלאת השקר של יעקב כלפי עשו, היא שהולידה את השנאה הזאת.
שאלה זאת העסיקה, מעסיקה ותעסיק אותנו תמיד. ככלל, יש שתי דעות בעניין: לפי האחת יש סיבה לאנטישמיות; ולפי האחרת, לאנטישמיות אין סיבה. האם באמת אנטישמיות היא תופעה שאין לה הסבר?
בימים ההם בזמן הזה, חמאס ומרעיהם שונאים את ישראל. זאת הלכה. אך אולי בכל זאת יש משהו שהיהודים אשמים בו המעורר את רגש השנאה שלהם כלפינו? ואיך ההיסטוריה של יהודי אתיופיה יש בה כדי לשפוך אור בעניין? כהרגלנו, נטייל מעט בהיסטוריה של יהודי אתיופיה כדי לענות על שאלותינו.
אף שיהודי אתיופיה שמרו על הייחודיות שלהם כיהודים, הם לא היו נבדלים במראה או בלבוש מיתר שכניהם האתיופים שאינם יהודים. לא היה משהו חיצוני – חזותי או התנהגותי – שיעורר סיבה לשנוא אותם. חרף זאת, עולה מהמחקר ההיסטורי (וכמובן מניסיון אישי כמי שחווה אנטישמיות) שהשנאה כלפי יהודים תמיד הייתה, והיא פשוט לבשה צורות שונות. למשל התמחותם של בני ביתא ישראל במלאכות החימר, האריגה והבנייה, הייתה תולדה של איסור בעלות על אדמות, שנכפה עליהם תחת שלטונו של הקיסר הנוצרי איסחק (1430-1413). איסור זה אילץ את בני ביתא ישראל לבצע הסבה מקצועית, מנכסי דלא ניידי וחקלאות לעבודות ניידות, כגון נגרות ועבודות בחימר ובברזל. "לפי המקורות, אמר איסחק לבני ביתא ישראל: מי שייטבל כנוצרי יוכל לרשת את אדמת אביו. מי שלא יעשה כן יהיה לפלאסי […] אין כמעט עוררין על כך שמלכותו של איסחק מציינת את תחילתה של המדיניות ארוכת הימים לנשל את ביתא ישראל מאדמותיהם…" (סטיבן קפלן)
תהליך זה הוליד את הצורך במציאת אסטרטגיות כלכליות חדשות. חלקם הגדול של בני ובנות ביתא ישראל השלימו עם הנסיבות והחליטו להמיר את נכסיהם הגשמיים בנכסים בעלי יכולת השתכרות, כמו מלאכות הקדרות, הנפחות והאריגה (QUIRIN, J.A). אין ספק שמהלך זה, שחולל תמורות בעולם העבודה והפרנסה של ביתא ישראל, תרם באופן לא מבוטל להישרדותה של הקהילה מבחינה כלכלית. בתקופת בניית גונדר, בני הקהילה אף היו שותפים חיוניים בבניית העיר.
עם זאת, העיסוק במלאכות הללו, על אף יתרונותיהן הכלכליים, גבה מחיר חברתי כבד: מלאכות אלו סימנו את ביתא ישראל כמעמד נבדל, נחות ונמוך בהיררכיה החברתית הכללית "בעיני הנוצרים, היו היהודים מעין כת טמאה ובזויה למחצה. עיסוקם בנפחות נתן להם הילה של עושי כשפים. נחיתותם הומחשה באיסור שחל עליהם להיות בעלי אדמות" (חגי ארליך).
עכשיו נותר להבחין בין הסיבה לתוצאה: האם עצם העובדה שנאסר על ביתא ישראל להחזיק קרקעות פרטיות, הוא שהוביל אותה לעסוק במלאכות הללו ולכן היו בני הקהילה קרובים להיתפס כנחותים; או שאיפכא מסתברא: העיסוק במלאכות הללו, שממילא נחשבו נחותות בחברה האתיופית, הוא שהביא לנישולם של בני ביתא ישראל מאדמות פרטיות? יהודים הצליחו בכל מקום ובכל תחום, אם זה בנפחות, באריגה ובקדרות, ואם זה בחקלאות ובעבודת השדה.
כך או אחרת, נראה כי ביתא ישראל נלכדו בתוך מציאות דתית וחברתית שבה, מצד אחד, הביא אותם האיסור להחזיק בקרקעות לעסוק במלאכות שמיוחסים להן כוחות כישוף ומאגיה, ומצד אחר, העיסוק במלאכות אלה הביא ליחס שלילי כלפיהם מצד הסובבים אותם.
הסיפור של יהודי אתיופיה מזכיר לנו במדויק את ההיסטוריה של היהודים בכל מקום, בכל נקודה על פני הגלובוס ובכל זמן ועידנים, לפני התנועה הציונית, לפני הקמת המדינה, לפני קווי 48' ולפני קווי 67'. יחסי יהודים ונוצרים ומוסלמים באתיופיה, רוב הזמן היו טובים ומצוינים. זה אומר ומלמד אותנו שמצד אחד אסור לנו לחיות באשליה, ומצד שני עלינו להאמין שאפשר למצוא דרכים להוריד את חומות השנאה בינינו ובין שכנינו. לעולם הנוצרי זה לקח כמעט אלפיים שנה. אני מקווה שלעולם המוסלמי, בעיקר שונאי ישראל, ייקח פחות זמן. לטובת כל האנושות. בתקווה שהאנושיות הזהירה שלנו תעשה טוב לאנושות כולה.
