עלון שבתון פרשת תצוה ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע

אמת נצחית מול קמפיין חלול קצר טווח – הרב אליעזר חיים שנוולד

בחברה דמוקרטית הזירה הציבורית היא המקום שבו מתקיים הדיון הציבורי. בה מתלבנות הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. זהו המקום שבו מובעות הדעות ומתקיימים הוויכוחים בין בעלי הדעות השונות. חברה דמוקרטית צריכה לתת לכל דעה הזדמנות שוויונית להביע את עצמה ולהשפיע על דעת הקהל. הדעות השונות משוקפות אחר כך על ידי נציגי הציבור הנבחרים – בחוקים הנקבעים בבית המחוקקים ובהחלטות המתקבלות בממשלה.

בעבר הרחוק השיח התקיים פנים אל פנים, ועל לוחות המודעות (שלטי חוצות). מאז התפתחו העיתונות ואמצעי התקשורת, עבר הדיון לדפי העיתון ולשידור הציבורי, ובשנים האחרונות חלק ניכר ממנו עבר לרשתות החברתיות.

כל צד בוויכוח הציבורי מבקש להטות את הכף לדעתו. הדרך הראויה לעשות זאת היא לשכנע את הציבור. לעיתים מתנהל קמפיין לשם כך. אחת הדרכים להטות את הכף ולהשפיע על דעת הקהל היא להראות שרוב הציבור נוטה לדעתו.

אולם, יש ואחד מהצדדים מבקש להטות את הכף לדעתו גם כאשר רוב הציבור אינו בדעה זו. לעיתים הוא פועל לשם כך בדרכים מתוחכמות ומריץ קמפיין פרסומי כדי ליצור מצג שווא שעמדתו זו דעת הרוב. הקמפיין נעזר בשילוט חוצות מאסיבי על שלטי ענק, ובפרסום רחב היקף באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. הניסיון מלמד שקמפיינים כאלו מצליחים להשפיע על דעת הקהל גם אם לפעמים רק בצורה מוגבלת (כי יש רבים שיודעים לזהות שזה מלאכותי).

עלות קמפיין מסוג זה גבוהה מאוד. משמעות הדבר היא שלבעלי יכולת לגייס משאבים רבים להובלת קמפיין עשוי להיות יתרון ניכר בהשפעה על דעת הקהל. זוהי נקודת תורפה, משום שהמשמעות שלה היא שהיא מקנה לבעלי ההון יתרון בשליטה על דעת הקהל.

הרצון להשפיע, להכתיב ולשלוט מוביל לא פעם גם להובלת קמפיין חלול, ואף לשימוש במידע כוזב במטרה להשפיע על דעת הקהל. לפעמים לשם כך מפרסמים מידע תחת שם של גוף שאיננו קיים, או שימוש באמצעים לא לגיטימיים (כגון שימוש בשכול, במצג של סרבנות ועוד) או באמצעות הגחכת הדעה הנגדית, דליגיטימציה, בוז ואף יצירת שנאה. העבר מלמד שכל אלה יכולים להשפיע לטווחים קצרים, גם אם בצורה מרחיקת לכת.

תורת ישראל מלמדת שה'אמת תיכון לעד' (משלי יב, יט) ואילו 'לשקר אין רגלים' וסופו של השקר להתגלות: "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" ('האמת עומדת השקר לא', שבת קד א). מי ששיקר ייתפס בקלונו, ואם גם גרם נזק, עם ישראל יזכור אותו לדיראון עולם.

עם ישראל מטפח את הזיכרון ההיסטורי הציבורי לדורות רבים, את זכירת המאורעות המכוננים יציאת מצרים, מתן תורה, הקמת המשכן ועוד. להוקיר ולזכור את הדמויות שפעלו והשפיעו לטוב או למוטב ('שש זכירות') גם לאחר אלפי שנים. גם אם מדובר על אירועים שהשפיעו לשעה, ועל אחת כמה וכמה אם הייתה להם השפעה לעתיד. היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע, אלא לבחון אותו גם בראייה עתידית. כי "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה יז, א) ויש מי שמאבד את עולמו לנצח בשעה אחת.

בפרשתנו אנו קוראים על ההכנות לקראת האירוע המכונן של הקמת המשכן, על שבעת ימי המילואים, שבהם תרגלו את הקמת המשכן. למרות שהתורה מקמצת במילותיה ומתמקדת בעיקר בדברים שנחוצים לעתיד, בפרשתנו היא מרחיבה ומפרטת את הציווי על הקורבנות המיוחדים של ימי המילואים (וגם בפרשת צו), למרות שאלו קורבנות חד-פעמיים, לשעה ולא לדורות: "יצאו מילואים שאינם נוהגין לדורות" (סוכה מג א). "ויכולנו לומר שהכוונה במאמרים הללו שאין פרטי פרשת המילואים צריכים לנו, שאינם עתידין לחזור על השיעור ההוא והסדר ההוא. והיה די מכל הפרשה בכתוב (תצוה כח): "ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי" (רמב"ן השגות סה"מ שורש ג).

שאלה דומה עולה בגמרא: "הרי פרשת המילואים וכו' הרי אינן עתידין לחזור! מעתה יעקרו אותן מן המשנה?! אלא כדי להודיעך וכו'" (ירושלמי שביעית א א). "אלא כדי להודיעך – מה שהיה בימים הראשונים ואע"פ שאין עתידין לחזור ואין בהן צורך לדורות האחרונים" (פני משה שם). יש חשיבות לאיזכורם גם אם הם לא מחייבים את הדורות הבאים, בגלל טיפוח הזיכרון ההיסטורי והתודעה של אירועים מכוננים, וכן: "כי העבר הוא מורה המובהק של ההווה והעתיד, ובכוחו לפתור בעיות מסובכות וקשיים מרובים להאיר לך הדרך אשר בה תלך ותשכיל" ('עלי תמר' שם).

המסר העיקרי של לימוד העבר והנצחתו ביהדות, הוא שלא נכון להעדיף הישג חלול בהווה על חשבון מה שייזכר ממנו אחר כך לדורות.

 מוקדש לע"נ אימי מורתי, מרת נחמה בת ר' מאיר הלוי ז"ל, שהשבוע מלאו שבע שנים לפטירתה.

הציבור הדתי לאומי בבחירות המקומיות

על רקע הבחירות לרשויות המקומיות שייערכו השבוע, במאמר זה אעמוד על דפוסי ההתמודדות של הציבור הדתי לאומי בבחירות המקומיות לאורך השנים, ועל המאפיינים הייחודיים שניתן לראות בהתנהלות ציבור זה בבחירות הקרובות. לצורך כך, אתמקד בעיקר בהתנהלות של המפלגות הארציות המזוהות עם הציבור הדתי לאומי בזירה המקומית.

אריאל פינקלשטיין

על פי חוקי הבחירות לרשויות המקומיות, רשימה המתמודדת בבחירות למועצת הרשות המקומית יכולה לפעול מתוך זיקה ארגונית-פורמלית למפלגה המיוצגת בכנסת, אך היא אינה מחויבת בכך. במצב זה המפלגה הארצית מוגדרת "סיעת האם" של הרשימה המקומית, והיא מממנת אותה בבחירות. המפלגות הארציות יכולות לפעול ברמה המקומית גם כסיעה. כלומר סיעות הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם, שהתמודדו במפלגה אחת בבחירות לכנסת, יכולות להתנהלות ברמה המקומית כל אחת בנפרד. רשימה מקומית יכולה להיות קשורה ליותר מסיעה או מפלגה ארצית אחת. התמודדות בזיקה למפלגה ארצית אפשרית בעיריות ובמועצות המקומיות, אך לא במועצות האזוריות, שבהן הבחירות למועצה מתנהלות בשיטה שונה, ברמת היישוב ולא ברמת כל המועצה.

אף שלאורך השנים ברמה הכלל-ארצית חלה ירידה בשיעור הרשימות המקומיות שיש להן זיקה למפלגה ארצית, בציבור הדתי לאומי מרבית הרשימות המקומיות המשיכו לפעול בזיקה למפלגות המייצגות את הציבור ברמה הארצית. לפיכך, אתמקד להלן בעיקר ברשימות המזוהות עם המפלגות הללו.

בין סקטוריאליות לאידיאולוגיה

אחת החלוקות המקובלות של מפלגות בפוליטיקה הישראלית היא בין מפלגות סקטוריאליות – שעיקר העניין שלהן הוא בייצוגו של מגזר מסוים ודאגה לצרכיו ולתפיסת עולמו – ובין מפלגות הפונות לקבוצות רחבות יותר של הציבור ומציבות במוקד העיסוק שלהן את טובתו של כלל הציבור, כפי שהן תופסות אותו. דוגמה בולטת למפלגות סקטוריאליות ניתן לראות במפלגות החרדיות ובמפלגת רע"ם, בעוד המפלגות הגדולות, דוגמת הליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד, משקפות דגם של מפלגות שאינן סקטוריאליות.

המפלגות הארציות המזוהות עם הציבור הדתי לאומי מייצגות מודל פוליטי מורכב יותר. בעבר, המפד"ל היוותה דגם מובהק של מפלגה סקטוריאלית הפונה בעיקר לבני החברה הדתית לאומית ומבקשת לייצג את תפיסת עולמם ואת האינטרסים שלהם. עם זאת, בעשורים האחרונים נעשו מפלגות הציבור הדתי לאומי גם לסמן ימני ברור שמדגיש היבטים אידיאולוגיים ופונה גם לציבור שאינו דתי לאומי בהכרח. כך, מפלגות אלו הפכו לדגם ביניים של מפלגות הפועלות למען האינטרסים של הציבור הדתי לאומי (למשל: הורדת שכר הלימוד בישיבות התיכוניות ומינוי רבנים סרוגים), ובו בזמן עומדות בראש החץ לקידום עקרונות אידיאולוגיים שאין להם זיקה ישירה לאינטרסים מגזריים (למשל: הרפורמה המשפטית). כחלק ממהלך זה החלו המפלגות הדתיות-לאומיות לפנות באופן נרחב יותר גם לקהלים שאינם דתיים, ואף לשלב במפלגותיהן נציגים חילונים, דוגמת איילת שקד.

אולם, בזירה המקומית המפלגות הדתיות לאומיות המשיכו גם בעשורים האחרונים לשמש מפלגות סקטוריאליות המייצגות את הציבור הדתי לאומי בלבד. בינואר 2013 כבשו נפתלי בנט ואיילת שקד בראשות הבית היהודי את הבמה הפוליטית וזכו ב-12 מנדטים בכנסת עם הסלוגן "משהו חדש מתחיל". לפי ההערכות, יותר משליש מהמצביעים למפלגתם לא היו כלל דתיים לאומיים. למרות זאת, בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באוקטובר 2013 לא חל שינוי משמעותי באופיין של הרשימות המקומיות שייצגו את המפלגה, כך שהמתמודדים מטעמה היו – רובם ככולם – נציגי הציבור הדתי לאומי שפנו לציבור הדתי לאומי. נראה שהסיבה להתנהלות זו של הציבור הדתי לאומי בבחירות המקומיות נעוצה באופיו הייחודי של השלטון המקומי, שבו ישנו מיעוט בעיסוק בשאלות אידיאולוגיות מופשטות, ומקום נרחב יותר לעיסוק בצרכים קהילתיים.

כוחן של הרשימות הדתיות לאומיות

מניתוח מחקרי שערכתי עם אסף הימן במכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי מפלגות הציבור הדתי לאומי שומרות על יציבות במידת הכוח שלהן במועצות של הרשויות המקומיות, והן זכו בכל אחת משלוש מערכת הבחירות המקומיות האחרונות למספר הנע בין 90 ל-100 מנדטים (מושבים), ובבחירות 2018 התמודדו 72 רשימות שזכו ב-94 מנדטים.

בבחירות הקרובות פועלות שלוש מפלגות/סיעות ארציות המזוהות – במידה מלאה או חלקית – עם הציבור הדתי לאומי: הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ', עוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר ונעם בראשות אבי מעוז. בסך הכולל ניתן לזהות 79 רשימות מקומיות המתמודדות בזיקה לאחת או יותר מהמפלגות הארציות הללו, לכאורה עלייה קלה לעומת הבחירות הקודמות.

למעשה, בין מערכת הבחירות הנוכחית לקודמת חלו מספר שינויים לא מבוטלים. שינוי אחד מתבטא בהגברת מידת הפיצול והתחרות בין המפלגות הדתיות לאומיות. גם במערכות הבחירות הקודמות היו שתי מפלגות ארציות המזוהות עם החברה הדתית לאומית: המפד"ל/הבית היהודי והאיחוד הלאומי/תקומה. בבחירות 2018, למשל, ניתן היה לאפיין שלושה סוגים של התמודדויות של רשימות המצויות בזיקה לשתי מפלגות אלו: 44 מתוך 72 הרשימות התמודדו בזיקה משותפת לבית היהודי ולאיחוד הלאומי/תקומה; 18 רשימות התמודדו בזיקה לבית היהודי בלבד; ו-10 רשימות התמודדו בזיקה לאיחוד הלאומי/תקומה. כלומר, המאפיין הדומיננטי היה של ריצה משותפת בין הבית היהודי והאיחוד הלאומי במישור המקומי.

לעומת זאת, בבחירות הנוכחיות כמעט שלא מתקיים שיתוף פעולה בין המפלגות הדתיות לאומיות. מתוך 79 הרשימות המתמודדות בבחירות אלו מטעם המפלגות הדתיות לאומיות, רק 5 רשימות הן רשימות המשותפות לציונות הדתית ולעוצמה יהודית. שאר הרשימות הן רשימות שבהן המפלגות הללו מתמודדות באופן עצמאי או בשיתוף עם מפלגה אחרת שאינה דתית לאומית (45 רשימות של הציונות הדתית, 26 של עוצמה יהודית ו-3 של נעם). יתרה מזו, בבחירות 2018 הייתה רק רשות מקומית אחת (צפת) שבה התמודדו שתי רשימות שונות המזוהות עם המפלגות הדתיות לאומיות. בבחירות הקרובות, לעומת זאת, ניתן למצוא 19 רשויות שבהן קיימת רשימה של הציונות הדתית המתחרה ברשימה של עוצמה יהודית, ובירושלים וראש העין קיימת גם רשימה דתית לאומית שלישית המתמודדת בזיקה למפלגת נעם.

הייחודיות של עוצמה יהודית

נראה שאחת הסיבות להבדלים בין מערכת הבחירות הקודמת לנוכחית היא האופי הייחודי של מפלגת עוצמה יהודית. בניגוד למפלגת הציונות הדתית, שכשמה כן היא, מפלגה הפונה בעיקר לציבור הציוני דתי, מפלגת עוצמה יהודית היא מפלגה מגוונת יותר, ואף שמרבית חברי הכנסת שלה מזוהים עם החברה הדתית לאומית, קהל המצביעים שלה מגוון הרבה יותר, וככל הנראה שיעור ניכר מתוכו אינו נמנה עם החברה הדתית לאומית. אלא שבניגוד למפלגות דתיות לאומיות בעבר שפתחו את השורות בזירה הארצית אך בזירה המקומית פעלו בדפוס הסקטוריאלי, מפלגת עוצמה יהודית פונה בזירה המקומית לקהל מצביעים פוטנציאלי מגוון יותר.

ניתן לאפיין סוגים שונים של רשימות של עוצמה יהודית. יש רשימות מקומיות של עוצמה יהודית שאינן פונות רק לציבור הדתי לאומי, וגם חלק מהמועמדים המרכזיים בהן אינם דתיים לאומיים כלל. בעפולה, למשל, מתמודדת עוצמה יהודית ברשימה עם ש"ס ונציגה ברשימה הוא כפיר סרוסי, שכיהן בעבר כחבר מועצה בעיר מטעם הליכוד. בראש רשימת עוצמה יהודית ברמלה עומד הזמר החרדי בני אלבז, שהיה מזוהה בעבר עם מפלגת ש"ס ואף כיהן מטעמה כחבר מועצה. במקרים אחרים רשימת עוצמה יהודית מזכירה יותר רשימות קלאסיות של הציבור הדתי לאומי. כך למשל, בראש רשימת עוצמה יהודית באשקלון עומד חבר מועצת העיר המכהן מטעם הבית היהודי, עמיחי סיבוני, שהיה בעבר מיועציו הקרובים של נפתלי בנט, וגם שאר בכירי הרשימה תואמים לפרופיל של נציגי הבית היהודי בעבר. במקרים רבים נראה שעוצמה יהודית מבקשת ליצור איזון בין פנייה לציבור הדתי לאומי ובין פנייה לציבור רחב יותר. כך למשל, בראש רשימת עוצמה יהודית בפתח תקווה עומדת גילה בן נאים, שכיהנה בקדנציה האחרונה כחברת מועצה מטעם הבית היהודי, ובמקום השני הוצב שימי גולן, פעיל מקומי שאינו מזוהה עם הציבור הדתי לאומי. הייחודיות של עוצמה יהודית מתבטאת גם בכך שמטעם המפלגה בבחירות הקרובות מתמודדת רשימה בעיר החרדית ביתר עילית, שאין בה כלל קהילה דתית לאומית, דבר שאין לו תקדים בזירת המפלגות הדתיות לאומיות. 

העובדה שמפלגת עוצמה יהודית אינה מתמודדת בחלק מהרשויות כרשימה דתית לאומית קלאסית מתבטאת גם בקמפיינים של חלק ניכר מרשימות המפלגה, התואמים במידה רבה את המדיניות הארצית שהמפלגה מקדמת. הקמפיינים מתמקדים בסוגיות של ביטחון אישי, דוגמת גניבות רכבים וחיזוק השיטור העירוני, והם עשו זאת עוד בטרם המלחמה גרמה לכך שגם רשימות אחרות החלו לעסוק בתחום הביטחון האישי, שבדרך כלל מזוהה פחות עם השלטון המקומי. המפלגה גם מגלה עניין רב במתיחות בין יהודים לערבים במישור המקומי, וזו ככל הנראה הסיבה לכך שיש לה רשימות רבות בערים מעורבות דוגמת רמלה, נוף הגליל, ירושלים, עפולה וחיפה.

לאור דברים אלו, ניתן אולי לטעון שאין זה נכון להגדיר את מפלגת עוצמה יהודית כמפלגה הפונה לציבור הדתי לאומי, אך נראה לי שישנם בכל זאת היבטים בדפוסי הפעילות של הרשימות המוכיחים כי המפלגה פונה לציבור זה. מתוך 20 רשימות מקומיות שעוצמה יהודית מתמודדת בהן באופן עצמאי, ללא חיבור למפלגה ארצית נוספת, ב-13 רשימות נבחרה האות "ב" כאות של הרשימה. כידוע, אות זו הייתה מזוהה במשך שנים עם המפד"ל, וברור שהשימוש בה אינו מקרי ומהווה איתות ופנייה לקהל יעד מסוים (הרשימות המזוהות עם הציונות הדתיות בוחרות בדרך כלל באותיות "טב" או באות "ט" בלבד).

עלייה בשותפות עם החרדים

תופעה ייחודית נוספת בבחירות הקרובות היא החיבור בין רשימות מקומיות של המפלגות הדתיות לאומיות לרשימות מקומיות של המפלגות החרדיות, שבעבר התקיימה רק בשוליים. בדרך כלל הדבר נעשה ברשויות שבהן הציבור החרדי והדתי מהווה מיעוט, ולכן יש הרגשה חזקה יותר של שותפות אל מול הרוב החילוני המובהק בקרב אוכלוסיית הרשות, וכן יש חשש שריצה נפרדת תביא לכך שהרשימה הדתית או החרדית לא תעבור את אחוז החסימה.

בבחירות 2018 התמודדו שלוש רשימות מסוג זה: בתל אביב (בשיתוף עם אגודת ישראל), במבשרת ציון (בשיתוף עם ש"ס) ובקריית טבעון (בשיתוף עם דגל התורה). בבחירות הנוכחיות, לעומת זאת, ניתן לזהות לא פחות מ-15(!) רשימות משותפות של המפלגות הדתיות לאומיות עם מפלגות חרדיות. מי שמובילה את הקו של שיתוף הפעולה עם המפלגות החרדיות היא מפלגת הציונות הדתית, שמטעמה מתמודדות 11 רשימות מסוג זה: חמש רשימות משותפות עם דגל התורה (אחת מהן גם עם עוצמה יהודית), חמש רשימות משותפות עם ש"ס ורשימה אחת משותפת עם אגודת ישראל. בנוסף, לעוצמה יהודית יש ארבע רשימות משותפות עם ש"ס (ואחת מהן גם עם אגודת ישראל). למעשה, ל-15 הרשימות הללו ניתן לצרף גם את רשימת יהדות התורה בפתח תקווה, שעל פי הפרסומים בתקשורת צורפו אליה נציגים של מפלגת נעם אף שאין לכך ביטוי רשמי בזיקה המימונית של המפלגה או בשם שלה.

מרבית ההתמודדויות של רשימות משותפות לחרדים ולדתיים לאומיים הן בערים גדולות במרכז הארץ (דוגמת תל אביב, רמת גן, ראשון לציון, בת ים, ראש העין) או בערי הפריפריה (כדוגמת כרמיאל, אשקלון, מעלות, נוף הגליל, קריית מלאכי ועפולה). ההתרחבות של התופעה הזו היא ככל הנראה תולדה של ההתקרבות ברמה הארצית בין המפלגות הדתיות לאומיות למפלגות החרדיות שהגיעה לשיא בהקמת הממשלה הנוכחית. 

גידול ברשימות עצמאיות

לסיום הדברים, חשוב להצביע על תופעה מעניינת נוספת שהתחזקה בבחירות האחרונות: רשימות דתיות לאומיות שמתחרות ללא זיקה למפלגות הדתיות לאומיות בזירה הארצית. ב-20 רשויות מקומיות שבהן התמודדו בבחירות 2018 רשימות של הבית היהודי או האיחוד הלאומי/תקומה, אין כיום אף לא רשימה אחת המתמודדת בזיקה למפלגת הציונות הדתית או עוצמה יהודית. בחלק מהרשויות הללו קיימות רשימות מקומיות מובהקות של הציבור הדתי לאומי, אך הן פועלות באופן עצמאי ללא קשר למפלגות הארציות.

את התופעה הזאת היה ניתן לראות בשוליים כבר בבחירות 2018. רשימת מאמינים בשוהם, שהתמודדה בבחירות 2013-2003 בזיקה למפלגת המפד"ל/הבית היהודי, התמודדה בשנת 2018 באופן עצמאי, ללא כל קשר למפלגה ארצית, וכך היא עושה גם בבחירות הקרובות. גם ברעננה, לאחר שבבחירות 2013-2008 התמודדו רשימה אחת או שתיים הקשורות למפלגות הדתיות לאומיות הארציות, בבחירות 2018 התמודדו שתי רשימות שניתן לזהות כדתיות לאומיות ואף לא אחת מהן הייתה קשורה למפלגה ארצית. אלא שבבחירות הקרובות המגמה מתעצמת, וניתן לזהות אותה גם בערים נוספות דוגמת מודיעין וגבעתיים. בבית שמש ראש רשימת הבית היהודי בבחירות הקודמות, רינה הולנדר, מתמודדת ברשימה דתית לאומית עצמאית, אף שמולה מתמודדת רשימה דתית לאומית שפועלת תחת מפלגת הציונות הדתית.

ככל הנראה, התעצמות המגמה הזאת היא תמונת מראה של המגמה הקודמת. השינוי שחל במפלגות הארציות של הציבור הדתי לאומי, שמנהיגיהן מזוהים בעיקר עם הציבור החרד"לי, מביא לכך שיש רשויות שבהן הזיהוי עם המפלגות הארציות יכול להיחשב נטל ולא נכס, אף בעיני מי שפונה לקהל הדתי לאומי. כמה מראשי הרשימות המקומיות הללו אף התבטאו בפומבי בשנים האחרונות כנגד מה שהם תופסים כהקצנה של המפלגות הדתיות לאומיות בזירה הארצית. אף שלעת עתה הדבר רחוק מלהיות הסטנדרט, ייתכן שבהדרגה הציבור הדתי לאומי יצטרף למגמה הכלל-ארצית של צמצום הקשר והזיקה הרשימות המקומיות והמפלגות הארציות.

ד"ר אריאל פינקלשטיין הוא ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא בעל תואר ראשון מהתוכנית המשולבת ללימודי פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"מ) באוניברסיטה העברית, ותואר שני במדיניות ציבורית עם התמחות במנהל שלטון מקומי מאוניברסיטת חיפה, כחלק מתוכנית "צוערים לשלטון המקומי" של משרד הפנים.

בין מערכת הבחירות הנוכחית לקודמת חלו מספר שינויים לא מבוטלים. שינוי אחד מתבטא בהגברת מידת הפיצול והתחרות בין המפלגות הדתיות לאומיות

השינוי שחל במפלגות הארציות של הציבור הדתי לאומי, מביא לכך שיש רשויות שבהן הזיהוי עם המפלגות הארציות יכול להיחשב נטל ולא נכס

קודם שפונים לעשיית מעשים גדולים מעוררי השראה, יש לשמור על הטוב הקיים: יציבות, קביעות, רצף

קטורת זרה – אביעד הכהן

פרשיות הציווי על בניית משכן מהוות אתגר – פרשני והגותי –  לכל לומד תורה. לצד התהייה על מבנהו המדויק של כלי זה או אחר מכלי המשכן, על זיהויו של חומר המשמש במעשה המשכן (כגון זיהוי טיבן המדויק של אבני החושן וכדומה), עולות לא אחת שאלות מהותיות.

כך, בדבר עצם הצורך בפירוט כה רב של מידות וחומרים, וכל זאת במשכן נייד, שלא נועד אלא לשעה, לא לדורות. כך גם לעניין חובת העשייה באופן מדויק, שאינו מותיר מרחב לדמיונו ולכושר יצירתו של העושה במלאכה.

בתוך שלל הפרטים ה'טכניים', נחבאות לא אחת הוראות שהיו לתורות שלמות, הרבה מעבר ל'הוראת שעה'. כך, למשל, הציווי על הקרבת שני כבשים בכל יום תמיד: "את הכבש האחד תעשה בבוקר… ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", נהג להזכיר פעמים הרבה את דברי המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" (נתיב אהבת הרע), שהביא את הברייתא המפורסמת ממדרש תנאים: "'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".

המהר"ל אינו מסתפק במדרש זה, אלא מוסיף עליו מדרש נוסף בשם פירוש "הכותב" בהקדמתו לספר "עין יעקב": "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן'".

מה עניין כבשים לכלל הגדול שבתורה? וכיצד עומד פסוק שגרתי זה, לצד ערכי יסוד כה גדולים כגון "ואהבת לרעך כמוך' ולא עוד אלא ש"הלכה כמותו"?

מסביר המהר"ל: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא 'עבד', עבד ה'. יציבות וקביעות הן כלל גדול בתורת החינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין הערביים. תמידין כסדרן.

אם כלל זה נכון בימי שגרה, נכון הוא פי כמה בימים אלה, ימי מלחמה, של כאב וסבל, צער ודאגה, ימי בוקה, מבוקה ומבולקה. בימים אלה עומד האדם ותוהה לא אחת: מה צריכה להיות התנהגותנו בימים אלה? מה אנו, אנשים פשוטים, יכולים וצריכים לעשות?

והתשובה: "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". קודם שפונים לעשיית מעשים גדולים מעוררי השראה, יש לשמור על הטוב הקיים. יציבות, קביעות, רצף. זהו כלל גדול בתורה. קודם תמידין כסדרן, ורק לאחר מכן "מוספין כהלכתן".

פסוק נוסף, הנושא עימו מסר חשוב וראשון במעלה, מצוי בסוף הפרשה. לאחר הציווי הבסיסי על בניית מזבח עצי השיטים, מזבח הזהב, והקטרת הקטורת עליו, מזהיר הכתוב (ל, ט): "לא תעלו עליו קטורת זרה".

מתוך השמחה במלאכת הקודש, עשויה לצוץ גם "אש זרה", שמקומה לא יכירנה בעולמה של תורה. ההיסטוריה מלמדת שערכים שונים שהם בבחינת "אש זרה" – ערכים של קנאות וביזוי כבוד האדם, אלימות ופנאטיות שלא במקומן – מוצאים לא אחת את דרכם אל ליבת העשייה. "קטורת זרה" זו מאיימת לכלות, להרוס ולשרוף את ערכי היסוד היהודיים. צירוף זה, של "קטורת זרה", מהדהד כמאליו את אותה "אש זרה" שהקריבו נדב ואביהוא, ובעוונה נגזר דינם לכליה (ויקרא י, א).

אכן, יש הבדל גדול בין השניים. בעוד אש ניכרת למרחוק, וחומה הלוהט והשורף עשוי להזהיר את המתקרב אליה מבעוד מועד, הקטורת סמויה לרוב מן העין. מלבד עשן דקיק העולה הימנה, אין היא נראית. ואולי בשל זאת, סוד קסמה וריחה הטוב עשויים להיות משכרים ולשבות את לב האדם. לכן סכנתה גדולה יותר.

עוצמתה של הלכה זו, האוסרת על "קטורת זרה", באה לביטוי גם בהלכה שנשנתה במשנת חכמים ולפיה "אם חיסר אחד מכל סממניה – חייב מיתה!". לא רק חיסור אחד הסממנים, אלא גם הוספה עליהם – אפילו בקמצוץ סממן, פסול מכל וכל.

עיון בפרשנות שניתנה למונח "קטורת זרה" מגלה את התחבטותם של פרשני המקרא בטיבה המדויק. כך, למשל, אונקלוס, כדרכו, מתרגם פסוק זה כצורתו, "בוסמין נוכראין", קטורת זרה. לעומתו, בעל "תרגום ירושלמי" מוסיף מילה אחת: "בּוּסְמִין דְעַמְמִין נוּכְרָאִין", קטורת של "עמים זרים".

בעולמה של תורה, גם קטורת "קדושה" עשויה להיות "זרה" ופסולה אם לא נצטווינו עליה. כך מדגיש רש"י, בעקבות חז"ל: "שום קטורת של נדבה – כולן זרות לו חוץ מזו", הווי אומר: גם קטורת משובחת, שמובאת מתוך נדבת ליבו הטוב של האדם, המבקש להוסיף על מה שנצטווה עליו, פסולה היא ו"זרה" באשר לא נצטווינו עליה.  

הוזמנתי לבת מצווה של חברים שלנו בבית אל, בלי שופוני, בלי מסוק שנוחת באמצע השולחן ומגלגל צדפה שממנה יוצאת נסיכת הבת מצווה  

כשהאושר עטוף בנצנצים ומריח כמו פייק – אבינועם הרש

קראתי את הידיעה על התכתבות האימהות.

בידיעה הובא דו-שיח בווטסאפ בין אם, שלדבריה השקיעה 9,500 שקלים ביום ההולדת של בתה, לאם אחרת. מאחר שהיא השקיעה באירוע סכום גבוה כל כך, היא מבקשת בכל לשון של בקשה מהאם השנייה שלא לשלוח את בתה ליום ההולדת, כי היא ידועה ככזו שנותנת מתנה שאינה עולה על 50 שקלים. הדבר, כך לדבריה, יסב עוגמת נפש לנסיכה הקטנה שלה. עד כאן שבת הגדול.

לאחר מכן התברר על ידי עיתונאים ותחקירנים שמדובר בפייק (זיוף), וההתכתבות בין האימהות היא תרגיל הונאה שנועד למשוך כסף מהלב הרחום והחנון של עם ישראל.

ובכן, גם אם מדובר בפייק, אי אפשר שלא לתהות על האמת שמאחורי הסיפור, והוא קידוש החומרי וימי ההולדת הראוותניים שההורים מארגנים עבור ילדיהם, כאילו שכסף קונה אושר או לפחות חוויה טובה.

לפני כמה שבועות חבר שלי סיפר לי שיצא לו להיות באירוע בר מצווה מושקע במיוחד. מדובר בבר מצווה עם קונספט – כל האולם עוצב כאילו הוא חלק מקבוצת ברצלונה האגדתית: הסכו"ם, המפיות, הכיסאות והשולחנות היו בצבעי הקבוצה. אפילו המנות כמעט היו בצבעי הקבוצה. זה היה מדהים!

לאחר מכן, סרטון החל להתנגן ברקע, ובו רואים את חתן הבר מצווה מבקר בהיכל המקודש של קבוצת ברצלונה, ולבסוף הוקרן רגע השיא שבו אחד מהשחקנים מברך אותו בקליפ קצר. בכלל, כל האירוע היה מופק באופן מושקע ביותר כדי לשמח את הנער. שאלתי את חברי בזהירות כמה עלה התענוג, והוא ענה לי – 60 אלף שקלים.

"אבל אתה יודע מה הכי הדהים אותי?" שאל אותי חבר שלי, "ישבתי בכל האירוע ליד סבא של הנער, ובסוף האירוע הוא אמר לי: 'מי המשוגעים האלו שמוציאים כל כך הרבה כסף בשביל שהילד שלהם יהיה מאושר? לי עשו בר מצווה עם כמה מציות ודג הרינג, והייתי מבסוט עד לשמיים. באיזה עולם מוזר אנחנו חיים שילד צריך שישקיעו בו כל כך הרבה כסף כדי לשחרר חיוך קטן?".

מנגד, הוזמנו השבוע לבת מצווה של חברים שלנו בבית אל. זה היה כל כך מחמם לב. הוצפנו בתוכן, בערכים, בחוויות. בלי שופוני, בלי צבע מאכל. בלי מסוק שנוחת באמצע השולחן ומגלגל צדפה שממנה יוצאת נסיכת הבת מצווה. לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט: לא קונים אושר, מייצרים אושר. מבפנים. מהלב והנשמה. 

***

כמחנך כיתה ה' וכמורה בכיתה ו', יוצא לי לשמוע המון על כל מיני תכנונים של הורים לבת המצווה של הבנות שלהם. יוצא לי גם לשמוע על תכנוני בר מצווה. לפעמים הלב כל כך כואב לי על כל המשאבים שהורים משקיעים בניסיון שלהם ליצור לילדם 'חוויה מהסרטים'.

הורים שכחו בדרך את כל התבונות הקטנות, הפשוטות, היומיומיות, שאמורות לגרום לשכל הישר של ילדיהם להעריך את החיים. לא על ידי נצנצים ויוקרה, אלא על ידי מודעות בריאה לשפע שנתברכו בו.

במקום לחשוב על עיצוב נוצץ לאירוע, חשבו באיזה עיצוב אתם רוצים את הנשמה של הבן שלכם, זו שמשוועת ומתגעגעת לימים ההם, הפשוטים, שבהם האושר שלנו הגיע ארוז בגודל טבעי, כשידענו להעריך את הדברים הפשוטים בחיים והכל כך לא מובנים מאליהם.

אני הולך בכוחות עצמי? נושם לבד? רואה? הכל מתפקד? איזה טוב ה'.

מי שנתון להשפעה מתמדת של דמיון החטא, זקוק לכוח מאזן, לדמיון של קודש

כיפת ברזל – חזות

לבגד (בגידה), מעיל (מעילה), ולבוש (בושה) יש להוסיף גם כיפה (כפייה). מתברר כי לכל אביזרי הלבוש הללו משמעויות פנימיות עמוקות מסגולותיה של השפה העברית.

הכיפה בת ימינו מייצגת את הסמל להיותך 'דתי' (מונח מוזר ולא מהותי), אבל גם הגנה ממרעין בישין המגיעים משמיים. התובנה הקושרת שמות בעברית של פריטי לבוש לרעיונות פילוסופיים-אמוניים, בולטת מאוד בפרשתנו. ודוק! רק בעברית! רק בעברית יש משמעות לאותיות כעומדות בפני עצמן, וקל וחומר בהתאגדותן לרצף של אותיות בדומה לרצף גנטי.

"ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". "בזמן שבגדיהם עליהם –  כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם" (סנהדרין פג, ב). בלשוננו, "הבגדים עושים את האדם".

המספר 8, המייצג את מספר בגדי הכהן הגדול, מייצג גם את היסוד העל-טבעי (8 הוא גם הסמל של 'אין סוף'). בניגוד לבעלי חיים, כל חברה אנושית נצרכת או מתהדרת בלבושה. בכך, מביע האדם את הרעיון שהוא אינו רק תוצר של הטבע, יש בו משהו מעבר לכך. קיים גם קשר ברמה אוניברסלית בין כיסויי הגוף השונים לבין אי אמירת אמת, כלומר, כיסויה. "האמת העירומה" הוא תרגום של the naked truth. אנו פוגשים גם במטאפורות כמו "לְחַפּוֹת על", במובן של הסתרת האמת.

המילה בגד מונה את סדר האותיות א-ב תוך דילוג על האות הראשונה. זוהי בגידה בשורש האותיות המייצגות את השורש הפנימי של הנשמה (ראו פסקת 'אותיות הנשמה' אצל הרב קוק ב'אורות', א). ה'כפרה' של בגדי הכהונה מכוונת ל'כפרה' על חטאו של אדם הראשון.

הבגדים מבטאים את יחס האדם אל הטבע, 'הקודש הרגיל' בלשון הרב קוק. האדם מתנגד לטבע ופורש ממנו בדרך של לבישת הבגדים. ברם, הכהן הגדול הולך יחף בעבודתו. שם, הוא דווקא מתחבר אל הטבע אך אינו ירא ממנו משום שהמקום קדוש. זוהי 'הקדושה שבטבע', הנשגבת יותר, בלשון הרב זצ"ל.

מוכרת העובדה כי פריטי הלבוש המקראיים קשורים בדרך אטימולוגית עממית ובדרכים אחרות לרעיון חטא האדם הראשון. 'בגד' הוא בגידה, 'מעיל' הוא מעילה, 'לבוש' הוא בושה. הבגד הוא הכסות של האדם הפשוט, והוא רומז על החטא בין אדם לחברו. מעיל, הוא מבגדי הכהונה, מכוון כנגד המעילה בין האדם לאלוקיו. הבגד, או המעיל, מכסים על עירומו של האדם. האדם הערמומי מכסה את האמת העירומה כאשר הוא בוגד ומועל.

הצורך שלנו בבגדים המכסים את גוונו הוא תוצאה של החטא הראשון. לפניו לא ידע האדם כי הוא עירום. לפי חז"ל, גם אפוד בא לכפר על ע"ז, ציץ – כנגד עזות פנים, חושן משפט – כנגד עיוות הדין, מעיל – כנגד לשון הרע.

'בגדי הקודש' לפי זה נועדו ליצירת רושם חיובי, "לכבוד ולתפארת". יש בצווי זה יסוד של זיכוך מה ל'כוח המדמה'. הכהן הגדול אמור בהופעתו בעלת הרושם לנתב את הדמיון הטבעי השלילי. ממש כנגד "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". מי שנתון להשפעה מתמדת של דמיון החטא, זקוק לכוח מאזן, לדמיון של קודש.

הכיפה בת ימינו המכסה את הראש, היא המקבילה למגבעת שכיסתה את ראשם של הכוהנים. אלא שהמגבעת הינה "לכבוד ולתפארת", ואילו הכיפה אינה זוכה לאותה עדנה. השורש הוא כפ"ה, והוא מזכיר גם את "כפה עליהם הר כגיגית" או את "כמי שכפאו שד", יסוד של כפייה. אולם, באנלוגיה למדרש הפסוק המוזכר בתחילת המאמר, ניתן לומר: "בזמן שכפתם עליהם – כהונתם עליהם, אין כפתם עליהם – אין כהונתם עליהם".

בדורנו ניתן להוסיף לרעיונות אלו גם את 'כיפת ברזל' כפשוטה, הגנה שמיימית. 

להערות: hazutg@gmail.com

הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו

מצח, לב, כתף – המנהיגות שאליה העם שואף – הרב ד"ר רונן לוביץ

בין כל בגדי הכהונה שבפרשה, יש שלושה שהתורה מציינת שהם צריכים להיות על חלק מסוים בגופו של הכהן הגדול: על הציץ נאמר שהוא חייב להיות תמיד על מצחו של אהרון: "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר… וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד"; על האורים ותומים נאמר שהם צריכים להיות על ליבו של אהרון: "וְנָתַתָּ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן… תָּמִֽיד"; על האפוד נאמר שהוא צריך להיות על כתפיו של אהרון: "וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים… עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן". לשם מה התורה מדגישה דווקא בשלושה פריטי הלבוש הללו על אילו איברי גוף עליהם להיות? נראה שיש לכך משמעות סימבולית מיוחדת.

הציץ, שכתוב עליו "קודש לה'", חייב להיות על מצח אהרון תמיד כדי להזכיר לו שיכוון את כל מעשיו לשם שמיים ושכל פועלו יהיה קודש לה', ולא על מנת לקבל פרס או לשם כבוד וכדומה. הציץ שעל המצח מזכיר לכהן הגדול שהוא משרת בקודש, בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".

על האורים ותומים חקוקים שמות 12 שבטי ישראל, ועל הכהן הגדול לשאת אותם על לוח ליבו תמיד. הלב, שהוא סמל לרגש, משקף את חובת הכהן להרגיש את כאבם של ישראל ומצוקותיהם ולהיות רגיש לצורכיהם. על הכהן הגדול לזכור תמיד לשם מה הגיע לגדולה, ולמען מי הוא נמצא בתפקידו.

הכהן הגדול היה צריך להיות בעל לב רחב, אדם הרוצה בטובת עמו, יותר מטובת עצמו. כזה היה אהרון, שיצא לקראת משה, אחיו הצעיר, בלא שמץ של קנאה כשמשה נבחר להנהגה. הוא "שָׂמַח בְּלִבּוֹ", ובכך הוכח שעל ליבו החושן צריך להיות מונח (שמ"ר ג, יז). אהרון היה לאב-טיפוס לרוחב לב ולרגישות שמצופים מהכהן, ואף מכל מי שמכהן בתפקיד ציבורי.

האפוד היה מונח על כתפי הכהן הגדול, וייתכן שהכתפיים שעליהן הוא נושא את שמות שבטי ישראל מבטאות את הצורך בכך שהוא יהיה בעל כתפיים רחבות – שיהיה בעל סמכות איתנה ומוצקה ויתאפיין באומץ בהנהגה, כך שיצליח לקיים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", ושיהיה מסוגל לקבל אחריות בעת הצורך.

על הציץ שעל המצח, ועל האורים ותומים שעל הלב, נאמר במפורש שעליהם להיות שם "תָּמִיד", בעוד לגבי האפוד שעל הכתפיים לא נאמר "תָּמִיד". אפשר להסביר שהראש המכוון לשם שמיים, והלב המכוון לבריות נחוצים תמיד, אך הכתפיים לא תמיד חשובות. לפעמים המנהיג נדרש דווקא לענווה, ליכולת להקשיב לאחרים ואף לבטל דעתו.

ברצוני להציע שגם סדר האיברים הזה שבתורה חשוב ואוצר משמעות סמלית. הסדר הנכון בפעולות האדם צריך להיות: מצח, לב, כתפיים. מצח – כלפי ה', קודש לה'; לב – דואג ואכפתי כלפי עם ישראל; וכתפיים של סמכות ואחריות. ראשי התיבות של מצח, לב, כתף –  מל"ך. הנוהג כן ממליך את הראש והתבונה על הרגשות ועל הכתפיים הרחבות, ושולט על עצמו כמלך.

מי שמקדים את הלב, והרגש מפעיל אותו יותר מהמצח, שבוי בידי רגשותיו והריהו למך – לב, מצח, כתף. מי שאצלו הכתף היא העיקרית, והגורם הדומיננטי בהתנהגותו הוא סמכותו האישית, יהיה לבסוף בבחינת כלום – כתף לב ומצח. אדם כזה יראה את עצמו כעיקר, ואת השירות בקודש והשירות למען עם ישראל כמשניים, וכך גם מעמדו בעיני העם יהיה לכלום.

בשלושת הבגדים הנ"ל היה כתוב שם ה', והתורה מדגישה שהם צריכים להיות על הכהן הגדול בבואו "לִפְנֵי ה'". המשרת בקודש חייב לזכור תמיד כי שם ה' נקרא עליו, ועליו לקיים "דע לפני מי אתה עומד". החיבור של הציץ לראש הכהן, האורים ותומים לליבו והאפוד לכתפיו, צריכים להוות השראה לכל מנהיג בעם ישראל גם בעולם החולין.

על זהות וחברות בימי מלחמה – לוחמה פסיכולוגית / נעמי יפה עיני

בימי המלחמה, מצאתי את עצמי מרוחקת רגשית מחלק מחבריי. בפרט מאלה שילדיהן לא נטלו/נוטלים חלק בלחימה. גילוי נאות: שלושה מילדיי וגם כלתי גויסו מייד עם תחילת המלחמה, ושוחררו רק לאחרונה משירותם בצו 8. בת נוספת התגייסה תוך כדי, לשירות סדיר.

תחושת הריחוק והבידול החברתי שאימצתי גם ביוזמתי, הפתיעה אותי וגררה עימה ביקורת עצמית ושאלות על אודות מערכות יחסים ושימורן בתוך מציאות מורכבת.

ג'יימס קליר, סופר ומרצה העוסק בהרגלים, כותב בספרו המצוין "הרגלים אטומיים" (הוצאת מטר), כי ישנה סכנה בהפיכת היבט אחד של זהותנו למרכזי מדי ממי שאנחנו. "ככל שנאפשר לאמונה אחת ויחידה להגדיר אותנו", הוא טוען, "כך היכולת שלנו להתמודד עם אתגרי החיים תהיה מצומצמת יותר".

בספרו נזכרת סיטואציה אפשרית ושכיחה שבה אדם שעבד כמנכ"ל חברה והשקיע בפיתוחה את כל זמנו, נקלע למשבר זהות עם מכירת העסק שלו. בדומה לו, ספורטאי שפרש שואל את עצמו מיהו כעת כשאינו עוד על המגרש. גם אדם ששם את כל תקוותיו בקבלתו לתפקיד מסוים – מה יהא על הערכתו העצמית אם מהלך זה לא יתממש?

לאור הנאמר, דומני שמרכיבי הזהות שלי הצטמצמו בחודשים האחרונים ל"אמא ללוחמים". זהות זו, שעימה התעוררתי, ניהלתי את יומי והלכתי לישון, וכן אמונותיי הנחרצות בנוגע ללקיחת חלק בלחימה כאקט של אחריות חברתית – העמידו מחיצה רגשית ביני ובין אלו שלא חוו מעורבות דומה במציאות, והביאו לכך שהתקשיתי להכיל את עולמם ואת צורכיהם.

לדברי קליר, המפתח להתמודדות עם זהות שבירה או זהות שחלילה אבדה, הוא להגדיר עצמנו באופן רחב ולכלול בזהות שלנו מגוון חלקים ואפשרויות. בעוד זהות גמישה מתמודדת עם נסיבות החיים כמים הזורמים סביב מכשול, זהות נוקשה מתנגשת חזיתית עם החיים. באופן מעשי: הגדרת זהות של "ספורטאי" יכולה להתרחב, לדברי קליר, להגדרה של "אדם חזק מנטלית שאוהב אתגרים פיזיים" ואני, "אם החיילים", יכולה גם להיות אישה ואם, אידיאולוגית, אוהבת ונחושה…

זמניות החיים ותהפוכותיהם מחייבות אותנו לבחון את מרכיבי זהותנו השונים ואת המשקולות של כל מרכיב בה. אם מרכיבי הזהות אינם משרתים אותנו היטב ומרחיקים אותנו למשל מחברים קרובים, יש מקום לבדיקה ולבחירה האם ואולי מתי, לעצב זהות מעודכנת וגמישה יותר.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

ראשיתה של התנועה הציונית – ראשיתו של השסע – מרדכי (מוטי) מרמורשטיין

הריב בין שני המחנות האידיאולוגיים הנאבקים על זהותה של מדינת ישראל, המאיים לקרוע את החברה הישראלית ולסכן את קיומה של המדינה, לא התחיל אתמול. ימיו כימיה של הציונות, שהרי התנועה הציונית קמה על רקע של משבר בעם היהודי.

הימים הללו, ימי חודש אדר א', הם ימי הקמתה של תנועת "המזרחי" לפני 122 שנה, תנועה שקמה, כן, קשה להאמין, כדי להיאבק בשמאל החילוני, שביקש כבר אז להכריע במאבק על זהותה של התנועה הציונית.

הרב יעקב יצחק ריינס, האיש שהקים בשנת תרס"ב את תנועת המזרחי, ובכך קבע עצמו  בתולדות עם ישראל כאבי הציונות הדתית, הצטרף לתנועה הציונית לקראת התכנסותו של הקונגרס הציוני השלישי בשנת תרנ"ט.

להתרגשותו מהמחזה שנגלה אליו בקונגרס לא היה גבול:

"בבואי ביום הראשון לישיבה הראשונה, ובהביטי על המחזה הנהדר בקודש, כי האולם הגדול והיציעות למעלה מלאים אנשים מפה לפה, אנשים ממדינות שונות, בעלי דעות ותכונות שונות, ומגמת פניהם רק הרמת קרן האומה וארצה הקדושה, לבנות שם הנהרסות, ולנטוע הנשמות, בראותי זאת אמרתי אל ליבי: מה גדול כוחה של ארצנו הקדושה…שכח קדושתה יכול למשוך אליו את כל בני ישראל הרחוקים בדעותיהם ותכונותיהם אלה מאלה והמפוזרים ומפורדים במדינות שונות, לחבר ולקשר את כולם זה לזה בקשר אמיץ ולעשות את כולם כאיש אחד חברים לעבודה ולמשא לטובת ארץ הקודש ובניה".

עובדת היותם של מנהיגי הציונות חופשיים לא רק שלא טרדה עוד את מנוחתו, אדרבא, הוא ראה בשיבתם של המשכילים והמתבוללים אל הציונות אות ופתח להתקרבותם ליהדות. הרב ריינס מצא בהרצל בן ברית.

בדברי הפתיחה לקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל:

"אנו, ניתן לומר, הלכנו הביתה. הציונות היא התשובה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. אנו הבנים השבים הביתה, מוצאים בבית אבא כמה דברים הטעונים תיקון. היינו: יש לנו אחים בשפל המדרגה של העוני. אולם מקדמים אותנו בברכה בבית הישן, כי על כן ידוע היטב שאין אנו הוגים רעיונות נועזים על פריצת גדרים".

הרב ריינס, כמו הרצל, שאף להביא את יהדות מזרח אירופה אל מתחת כנפי הציונות. התנאי הבסיסי לכך הוא עיסוקה של התנועה הציונית בשיבת ציון ובחתירה למדינה יהודית בלבד ולא בסוגיות תרבותיות. עיסוק כזה אחת דתו: לפגוע אנושות במפעל הציוני, באשר הוא לא יאפשר שותפות מלאה של כל מגזרי העם היהודי. ואולם, את התהום שנפערה בעולם היהודי בין יהדות התורה לבין יהדות ההשכלה, אי אפשר היה לטאטא עוד מתחת לשטיח, והתביעות לדיון תרבותי צפו ועלו.

הרצל התקשה לבלום את הסתערותו של השמאל החילוני בראשותו של חיים ויצמן על זהותה החילונית-ליברלית של התנועה הציונית ושל המדינה שתקום. אפשר לומר שכאן פרצה המלחמה בין יהודה לישראל.

למעשה, את רוב האנרגיות שלו בפעילותו בתנועה הציונית הקדיש הרב ריינס למאבק חסר פשרות בניסיונות החוזרים ונשנים להעלות את התרבות ("הקולטורה") לראש סדר היום של הקונגרסים הציוניים. שוב ושוב הוא הפציר בבאי הקונגרס לשמור על האחדות למען המטרה המשותפת ולא לזרוע פירוד בעם. למותר לציין שמאמציו לא נשאו פרי.

מעט לפני התכנסותו של הקונגרס החמישי, הקים ויצמן סיעה רשמית בתנועה הציונית בשם "הפראקציה הדמוקרטית", סיעה שנשאה את דגל המאבק להכנסת עבודת התרבות לסדר היום של התנועה הציונית. תחושותיו של הרב ריינס היו קשות. עליית המדרגה של המאבק באה לידי ביטוי בקונגרס החמישי, שהתכנס בבזל בט"ז בטבת תרס"ב. הקונגרס קיבל החלטה המטילה חובה על האגודות הציוניות לנהל עבודה חינוכית ברוח לאומית. זו הייתה מפלה לרב ריינס, אבל החלטה זו נתקבלה גם בניגוד לדעתו של הרצל.

תמיכתו של הרב ריינס בתנועה הציונית הייתה מוחלטת. לא החלטות הקונגרס שהיו למורת רוחו ולא ניסיונות השכנוע והאיומים מצד היהדות החרדית, היה בכוחם להסיגו צעד אחד לאחור. הרב ריינס יצא למאבק נחוש על דרכו, וזאת על ידי הקמת סיעה דתית בתנועה הציונית כמשקל נגד לפראקציה הדמוקרטית. כנס היסוד של הסיעה החדשה התקיים בווילנה כחודשיים בלבד לאחר הקונגרס החמישי, כ"ה-כ"ו באדר א' תרס"ב. על פי הצעתו של הרב אברהם יעקב סלוצקי, קבעה הוועידה את שמה של הסיעה החדשה: "מזרחי", המהווה נוטריקון של "מרכז רוחני".

אז אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו פרצו זרמי המחלוקת והשנאה הכול כך מוכרים לנו בין הציונות החילונית לבין הציונות הדתית, אלה שהולכים ומחריפים מדי יום ואחריתם מי ישורנה, אל הקונגרסים הציוניים הראשונים סורו, אז יגדכם ליבכם כי רגלכם על מפתן המחלוקת והריב תדרוך. ואם לא לקח אל מכם כל רוח קדשו ויוותר עוד מתנחומותיו בלבבכם, ושביב תוחלת אמת לימים טובים מאלה יגיה עוד לפעמים את חשכת המריבות, אז שאו תפילה לא-ל שיכבה את אש המחלוקת לבל תשרוף את כולנו!

יש למצוא את המקום גם לפרגון כדי להביא לידי ביטוי את התכונה המיוחדת של אהרון הכהן – לב טוב

לדעת לפרגן – הרב מאיר נהוראי

פרשתנו עוסקת בבגדיו של הכהן הגדול. אחד מבגדיו המיוחדים של הכהן היה החושן. בתוכו היו נתונים האורים ותומים, שבאמצעותם היו שואלים בסוגיות לאומיות גורליות. החושן היה מונח על ליבו של אהרון, והכתוב מדגיש זאת באמצעות חזרה משולשת של המילה לב:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ… וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

החושן הונח מעל ליבו של אהרון הכהן. אולם, העובדה שהכתוב חוזר על כך שלוש פעמים נועדה להדגיש שהמיקום על הלב הוא אינו רק פיזי, אלא גם רוחני ומהותי. ניתן לומר, שתפקידו המרכזי של החושן הוא להזכיר לאהרון שתפקידו לייצג את כלל ישראל. העיסוק בעבודת הקודש עלול להביא את הכהן לשקוע בתוך עולמו הרוחני ולהותירו מרוחק ומנותק מהעם. שמות בני ישראל הנתונים בחושן נועדו להזכיר לאהרון שהוא שליח העם. לכן גם נקבע שמיקומו של החושן יהיה על הלב, שכן הלב הוא משכן הרגש והחמלה. כאשר משה גדל בצעירותו בארמון פרעה, הוא יוצא אל אחיו לראות בסבלותם, ומסביר רש"י: "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

אולם, נראה שיש פן נוסף במיקום החושן מעל הלב. אחד מחששותיו של משה בעת שהוטלה עליו השליחות להוציא את ישראל ממצרים, היה המפגש עם אהרון. משה, האח הצעיר, כביכול "עוקף" את אחיו הבכור ומתמנה למנהיגם של ישראל. הקב"ה מרגיע את משה ומבטיח לו שאהרון ישמח עד מאוד על המינוי, ואף ילווה את משה בעת שליחותו: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". חז"ל העריכו את הפרגון של אהרון, וכך מסביר רבנו בחיי: "וראך ושמח בלבו. לא היו מתקנאים במעלתם זה על זה… ושמח בפיו לא נאמר, אלא בלבו, אמר ר' שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר: 'והיו על לב אהרן'". מקומו של החושן על ליבו של אהרון הוא עדות לפרגון שנתן אהרון לאחיו הצעיר משה.

יום שישי ושבת אלה הם ימי "פורים קטן". הסעיף האחרון של השו"ע בחלק "אורח חיים" דן ביחס למעמדו של פורים קטן: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון. ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד".

השו"ע סבור שיש לציין בריבוי סעודה את ימי פורים קטן. אך מעניין שבחר השו"ע לחתום את חלק "אורח חיים" במילים: "וטוב לב משתה תמיד". לב טוב זו תכונה מרכזית בעבודת ה', כפי הנאמר במסכת אבות: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". כאשר יש לאדם עין טובה כלפי המציאות, ליבו טוב בטובת האחרים והוא ידע גם לפרגן להם. אהרון נכנס אל הקודש כאשר הוא עטור בחושן כדי ללמדנו עד כמה לב טוב הוא משמעותי לכפרתם של ישראל.

בימים אלו, כשיש כל כך הרבה צער וכעס, צריך למצוא את המקום גם לפרגון ולמילים טובות כדי להביא לידי ביטוי את התכונה המיוחדת של אהרון הכהן – לב טוב.

סירת 'ארי הים' לא הגיעה ליעדה, וגורלה לא נודע עד היום. כ"ג יורדי הסירה הוכרזו כנעדרים

זיכרון משה –  יעקב ספוקויני

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ …"  (כז, כ).

מדוע נכתב 'ואתה' ולא הוזכר כאן שמו של משה? הרי מתחילת ספר שמות הוזכר משה בכל הפרשות, ואילו בפרשת תצווה לא הוזכר כלל? כך שואל בעל הטורים, ומתרץ: משום שאמר משה "מחני נא מספרך אשר כתבת [לאחר חטא העגל] אפילו על תנאי, נתקיים בזה". ללמדנו על חשיבות דברים שיצאו מפי צדיק, אפילו אם נאמרו על תנאי.

באשר למשה רבנו, אין זה הדבר היחיד שמוסתר. אף מקום קבורתו של משה איננו ידוע. רק התאריך שבו נפטר – ז' באדר, כידוע. כפי שנאמר במסכת מגילה [יג]:  "'הפיל פור, הוא הגורל' תנא, כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח [המן] שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בְּיֶרַח שמת בו משה, ולא היה יודע [המן] שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד".

בדרך כלל ז' באדר חל בפרשת 'תצווה', שבה לא נזכר שם משה, ויש שמצאו לכך סימן לקשר בין "מחני נא מספרך" ובין מועד פטירתו של משה. היו שנהגו להתענות ביום זה ולקרוא בו תיקונים שחיבר הרב שמואל אבוהב מוונציה.

הרבנות הצבאית בראשות הרב שלמה גורן זצ"ל קבעה כי בז' באדר יצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע וייערך טקס לזכרם.

אחד מן האירועים הטרגיים של חללים שמקום קבורתם לא נודע הוא זה של 'כ"ג יורדי הסירה' – כינוי לסירה בשם 'ארי הים', של אנשי הפל-ים – פלוגות הים של הפלמ"ח. קבוצה של 23 צעירים בראשות צבי ספקטור נשלחה ב-18.5.41 לטריפולי שבלבנון. משימתה הייתה לפוצץ את בתי הזיקוק בעיר, כדי למנוע השתלטות גרמנית על מתקנים חשובים אלה. הסירה לא הגיעה ליעדה, וגורלה לא נודע עד היום. הכ"ג הוכרזו כנעדרים.

פעולה זו הייתה חלק מהמאמץ של היישוב היהודי בארץ ישראל לסייע לצבא הבריטי במלחמתו נגד הנאצים. אומנם בתקופת המלחמה היה 'הספר הלבן' עדיין בתוקף, אך אז הציע דוד בן-גוריון: "יש להילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר, ולהילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן". המשך המאבק בספר הלבן בארץ ישראל היה באמצעות העפלה והתיישבות, לצד התגייסות למלחמה בהיטלר באירופה.

הבריטים לא רצו לגייס יהודים כיחידה עצמאית. הם חששו כי ייאלצו לשלם לאחר המלחמה במטבע פוליטי, כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה עם מתן הצהרת בלפור. בתחילת המלחמה קבעו הבריטים כי הם זקוקים רק לחיילים עורפיים מעטים. גם גיוס זה הותנה בגיוס שווה ליהודים ולערבים, כדי לא להרגיז את הערבים. כ-500 יהודים וערבים גויסו ל'חיל החפרים' כדי לחפור קווי הגנה על אדמת צרפת. לערבים לא הייתה באמת מוטיבציה להילחם בגרמנים. להפך, מנהיגם, המופתי אל-חוסייני, היה מאוהדיו הגדולים של הצורר הנאצי.

בחודשי מאי-יוני 1940, כשהחריפה המערכה באירופה, שינו הבריטים את יחסם זה. גם העובדה כי צ'רצ'יל, אוהד הציונות, היה עתה ראש ממשלה, סייעה. הבריטים היו זקוקים לכוח אדם ואפשרו ליהודים להתגייס. כ-40,000 מיהודי ארץ ישראל התגייסו לצבא הבריטי והשתלבו ביחידות קרביות.

המצב החמיר כאשר הגרמנים והאיטלקים כבשו כמעט את כל צפון אפריקה ועמדו בשערי אלכסנדריה שבמצרים. בעיראק נעשתה הפיכה פרו-נאצית. מטוסים גרמניים נחתו בסוריה שתחת שלטון צרפת של וישי. החשש מפני השתלטות גרמנית על סוריה ולבנון גרמה לבריטים לפנות לראשי ההגנה ואפילו לאצ"ל בבקשת עזרה. אנשי 'ארי הים' יצאו אפוא בפעולה מקדימה לקראת פלישת בריטניה לשתי ארצות אלה.

גורל הכ"ג נשמר בסוד. איש הקשר עם הבריטים היה דוד הכהן, שסיפר על הורים שבאו אליו לשמוע על גורל בניהם, והוא לא יכול היה לחלוק עימם את דאגותיו מפאת הסודיות שגזרו הבריטים. אנדרטה לזכר הכ"ג הוקמה בהר הרצל בירושלים.

Yaakovspok1@gmail.com

למדים יש חשיבות שמתחילה מבחוץ ומחלחלת פנימה לנפשו של העובד

מה הטעם בבגדים? – קובי פרידחי

פרשת 'תצווה' פותחת בפירוט בגדי הכהונה, שמטרתם היא לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. כשאני מנסה לחשוב מהם הכבוד והתפארת, אני חוזר לביגוד הראשון שהוזכר בתורה – עלי התאנה של אדם וחווה.

תפקיד הבגדים הראשונים היה לכסות על ערוותם של אדם וחווה מייד לאחר חטא אכילת פרי עץ הדעת. כיסוי הערווה הוא אומנם חיצוני, אך בא לסמל על איזו ערווה פנימית שהתגלתה אצלם, בושה שאותה הם רצו להסתיר. בהמשך לכך, ניתן להסיק שגם לבגדי הכהונה יש משמעות, גם של כבוד פנימי וגם של תפארת חיצונית.

במקומות עבודה רבים נהוג ללבוש מדים, וגם באחרים יש קוד לבוש רשמי או שאינו רשמי. למדים יש תפקיד חיצוני ומעשי, למשל הבחנה בין המוכרים ללקוחות, בין תפקידים שונים בארגון כמו עורכי דין ושופטים או בין מעמד בהיררכיה כמו הדרגות בצבא. המדים משפיעים בדרכים נוספות על הסביבה. למשל, מחקרים מראים כי אנו נוטים לציית יותר לאדם שנראה לנו סמכותי או מבין. המדים של אותו אדם מורידים מאיתנו את מידת האחריות האישית להשלכות של המעשים שלנו וגורמים לנו לבצע.

אולם, למדים יש גם חשיבות שמתחילה מבחוץ ומחלחלת פנימה לתוך נפשו של העובד. חייל שלובש מדים באוטובוס בדרכו הביתה, יכול להרגיש עדיין את תחושת האחריות שהבגד משרה עליו, הוא חש שהוא עדיין בתפקיד ושעליו לשדר את הערכים שהוא מייצג. כמו בצבא גם בתחומים אחרים, כמו שירות לקוחות, המדים גורמים לאדם כבר לא להיות ירון או אסתי, אלא נציג המכירות המאמין בערכי הארגון.

לכן, קורבן המוקרב על ידי כהן שאינו לבוש בבגדי הכהונה – פסול. תפקידם של הבגדים הוא לסייע להפנמה של ערכים. כאשר הכהן מקריב קורבן הוא "הכהן" ולא אדם פרטי, ועל כן לא מתאים שיהיה לבוש בבגדים האישיים שלו.

עם כן, כלפי חוץ בגדי הכהונה מראים לקהל שמגיע למקדש על אחידות שיש בין הכוהנים, את ההבחנה ביניהם לבין הכהן הגדול ואת הייצוגיות של עבודת המקדש. כלפי פנים ניתן לראות למשל את תפקידו של הציץ, המזכיר שהקורבן מיועד לקב"ה, ואת החושן המכיל את שמות שבטי ישראל, המזכיר עבור מי הכהן הגדול מקריב את הקורבן.

הפרשה יכולה להזמין את כולנו לחשוב איך הבגדים משפיעים עלינו. את העובדים לחשוב כיצד קוד הלבוש משפיע עליהם כעובדים וכאנשי מקצוע, את העובדים מהבית איך נראית העבודה בביגוד מכובד לצד עבודה בפיג'מה, ואת אנשי המילואים לברר מה השינוי הפנימי שמתחולל בהם כשעוברים בין הביגוד האזרחי לצבאי – לכבוד ולתפארת.

מתבקש שהתורה, שטרחה בפרטי הפרטים של החיצוני, תגיד דבר מה על עולמם הפנימי של הכוהנים ולא רק על עיצוב האופנה של בגדיהם

הפרישה מפרשנות -בני פרל

לפני המלחמה, מתוך הקרע הנורא, הפסקנו להאמין זה בזה. משפרצה המלחמה הפסקנו להאמין גם במדינה, בצבא ובמנגנונים האזרחיים, משום שכולם נכשלו בתפקיד שלשמו הם קיימים – ביכולת להגן עלינו.

ואל תוך חוסר האמון הזה מגיעות הקונספירציות המופרכות, בין אם מדובר בתיאוריה שלפיה בן זוגה של מובילת מחאה שיתף פעולה עם הטרור, ובין אם מדובר בכך שכישלון השיחות להחזרת חטופים הוא אמצעי פוליטי. כל אלו שוות בערכן לתיאוריית כדור הארץ השטוח. אך כיצד ומדוע הן נוצרו והופצו?

התשובה היא שכאשר אין אמון, אנו בונים קונסטרוקציות דמיוניות כדי להסביר מדוע מי שאינו חושב כמוני הגיע למסקנות כה שגויות. כמובן, אפשר להניח הנחות פשוטות יותר, למשל שהחולקים עליי אוהבים את המדינה ואוחזים בדעתם דווקא משום הדאגה שלהם למדינה, אך הנחה זו מסוכנת משום שהיא מעמידה בספק את דעתי, לכן במקום אמון אנו משתמשים בקונספירציות ובדמיונות שמעמיקים את החשד ואת העוינות.

האם ניתן לבנות אמון? האם ניתן לנהל מחלוקת מתוך הבנה שמי שאינו סובר כמוני, חשובים לו החברה וערכי המדינה? ההיסטוריה הוכיחה שלא ניתן. המחלוקות גורמות לנו להוסיף ולחשוד. ככל שהאמת שבה אנו אוחזים ברורה לנו יותר, כך אלו שמתנגדים לה נראים לנו פחות אמינים ויותר מסוכנים.

פרשת השבוע עוסקת בפרטי הפרטים של לבוש הכוהנים, של המופע החיצוני. למרבה הפלא, התורה לא אומרת דבר וחצי דבר על הפנימי, על מיהו הכהן האמור ללבוש אותם, מהן מהותו ומידותיו, מהם ערכיו, אישיותו. העיסוק בפרשיות הוא ארוך ומפורט ורק בבגדים עניינו, רק בחיצוני.

אומנם בדרך כלל התורה אינה מרבה לדבר על האופי הפנימי של האדם, אך כאן הדבר צורם פי כמה. הלא אך מתבקש שהתורה, שטרחה בפרטי הפרטים של החיצוני, תגיד דבר מה על עולמם הפנימי של הכוהנים ולא רק על עיצוב האופנה של בגדיהם.

צורתו של הבגד היא הפרשנות שהאדם מעניק לעצמו. עורך דין ילבש בגדים שונים מאלו של אמן רוק כבד. עולם האופנה משגשג רק מתוך הצורך של האדם לפרש את עצמו. כנראה התורה מבקשת לסלק את העיסוק שלנו בפרשנות החיצונית. הכהן הוא אדם המייצג את העם בעבודת הקודש, וטוב יהיה אם הציבור לא יעסוק בפרשנות החיצונית שלו ולא בכל צורה של פירוש. הפירוש של הדבר מחמיץ את האפשרות לקבל אותו כפי שהוא.

השיח הישראלי עוסק בפרשנות אובססיבית, בניסיון להסביר מדוע לא כולם כמוני, ומתוך כך גובר אי האמון ופורחות קונספירציות. סילוק הפרשנות עשוי לקיים שיח שאין בו תיאוריות קונספירציה המבקשות לתת פשר לזולת, ואולי במקום זאת, יגיע שיח המסוגל להתייחס לאדם כפי שהוא ולקיים מקום של אמון הדדי.

הבגד איננו רק מלבוש חיצוני המכסה את גופו של האדם, הוא גם סמל להביע מידה שמבקש האדם לייצג בתוך החברה

המדים כראי למידות – הרב אבי רזניקוב

התורה מקדישה יותר מ-40 פסוקים לתיאור בגדיו של הכהן הגדול, ומספרת לנו שמשה צריך להכין לכהן בגדים שיהיו "לכבוד ולתפארת". לכאורה, היהדות אמורה להתמקד בפנימיות בלבד, ברוחניות, אז למה לעסוק בעניינים חיצוניים כמו בגדים?

הפרשנים מסבירים עד כמה הבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם – אבל יותר מכך, ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם. בתפיסת המקרא הבגדים הם בגדי קודש, "וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ד). "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ  לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם כח, ב).

מפסוקים אלה עולה כי לבגדי הכוהנים, מלבד הצורך הפונקציונלי, יש גם משמעות ערכית, כדי לעורר רגשי כבוד בקרב העם. מה מיוחד בבגדים אלו? מה משמעותן הרוחנית? הבגדאיננו רק מלבוש חיצוני המכסה את גופו של האדם, הבגד הינו גם הסמל להביע תכונה ומידה שמבקש האדם לייצג בתוך החברה. 

הבגדים קרויים מדים, "מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו". מדים מלשון מידה, ניתן להבין כמידת אורך, רוחב, היקף. אולם, אם נעמיק יותר, מדים הם מלשון מידות – מידות האדם, שבהן הוא מתגלה ומופיע בעולם. 

התורה אוסרת על עבודת מקדש כשהכהן מחוסר בגדים. כל חוסר התאמה בין הכהן לבגד הוא מסוכן מאוד. ההלכה קובעת כי לתלמיד חכם אסור שיימצא רבב על בגדו, כדי שלא תיווצר חוסר התאמה בין התלמיד חכם להופעה שבה הוא מתגלה על ידי לבושו. רש"י מבאר שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו, שאם לא כן "הבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה" (שבת קי"ד, ע"א). הכהן אינו לובש רק בגדים ממשיים, הכהן לובש גם בגדים המסמלים את המידות והתכונות הראויות לו. דוד המלך בתהילים אומר: "כהניך ילבשו צדק" (קלט, ב). 

התורה אוסרת על נוהגי לבוש המיוחדים לבני המין השני. מקור האיסור הוא בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (כב, ה). במשנה מוזכרות עבודות שונות של כוהנים הנוהגות "באנשים ולא בנשים" (קידושין ל"ו, ע"א).ממשנה זו למדנו שרוב מצוות עבודת הקורבנות שייכות בכוהנים בלבד, ולא בכוהנות. התוספות שם התקשו: מדוע נדרש פסוק מפורש לפסול את הנשים מעבודות אלו, הרי ההלכה היא שכהן שאינו לבוש בבגדי כהונה פסול לעבודה, ואם כן נפסלו הנשים משום שהן אינן לבושות בבגדי הכהונה?

בתירוצם הראשון כותבים התוספות, שאם היו כשרות לעבודה מעיקר הדין, היו יכולות ללבוש את הבגדים, ובכך לא היה הפסול של "מחוסר בגדים". למדנו מדבריהם, שלאישה מותר ללבוש בגדי כהונה הכוללים כתונת, מכנסיים, מגבעת ואבנט. והלא מדובר בבגדים גבריים, ולבישתם אסורה לנשים מדין "לא ילבש"?!

בספרו 'גליוני הש"ס' כותב ר' יוסף ענגל, שבגד כזה אינו מאופיין בהכרח כבגד איש, ועל כן מותר לאיש ולאישה ללבוש (קידושין שם). היות שמדים רפואיים נלבשים כחלק מהצורך ומהסטנדרט הרפואי, ניתן לומר עליהם שהם "מיועדים לשני המינים", ובשונה משאר מכנסיים. דיון דומה בפוסקים באשר לבגדי בית חולים שמיועדים לחולים, כאשר בגדים אלו כוללים מכנסיים גם לנשים.

בשו"ת 'אבני ישפה' כתב שמכיוון שאלו מכנסיים בעיצוב שונה לנשים ולגברים, יש לומר שאין בכך משום "לא ילבש" (ח"ו קי"ח). ישנם פוסקים שכתבו שמאחר שמכנסיים הם בגד גברי מובהק, לא מועיל בהם היכר בין מכנסי איש למכנסי אישה (מנחת יצחק ח"ב, ק"ח).

סיבות נוספות להקל: אם האישה לובשת בגדי האיש, לא כדי להידמות לו, אלא כדי להגן מפני הצינה – מותר (ב"ח קפ"ב ט"ז ס"ק ד'). וכן הש"ך שם מקל במקום שיש היכר בין איש לאישה על ידי שאר המלבושים, על פי יסוד דברי הב"ח, וכך פסקו כמה אחרונים למעשה (עיין 'יביע אומר', יו"ד ח', י"ד). מובן, שבכל מקרה על רופאה או אחות להקפיד ללבוש מכנסיים רחבים, ובמידת האפשר תקפיד ללבוש חצאית מעל המכנסיים, שאז בוודאי ניתן להקל.

ובבתי החולים: מי לובש מדים ירוקים – רופאה או אחות? גם מתמחה הולך עם סטטוסקופ על הצוואר, או רק רופא?

המדים של אנשי הצוות בבית החולים יכולים לעזור לכם לזהות מהו תפקידם. רופאים בכירים לרוב בחולצה מכופתרת, עם או בלי חלוק לבן ארוך מעליה, או חלוק לבן קצר. הרופא יישא לרוב על צווארו סטטוסקופ, פרט לגינקולוגים, רופאי עור, רופאי מקצועות הכירורגיה ופסיכיאטרים, שאינם זקוקים לו. 

בחדר הניתוח הלבוש הוא ייחודי, ואסור ללכת איתו למחלקות אחרות בשל הצורך לשמור על סטריליות מקסימלית. לעיתים, קיים דמיון בין לבוש אנשי הצוות השונים, אולם התג נותן את המידע הדרוש, כדי שתדעו בוודאות מי מטפל בכם.

המנהיג הוא שליח הציבור של העם, ותפקידו לשרת את העם ולא ההיפך

עַל לִבּוֹ – אבי רט

אחד משמונת הבגדים המיוחדים שלבש הכהן הגדול בבית המקדש היה חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.

על חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט הזה, היו משובצות 12 אבנים טובות שונות ומיוחדות, כשכל אבן מייצגת את אחד מ-12 השבטים.

מטרת החושן הבסיסית, כפי שמתואר בתורה, היא "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

מיקומו של החושן היה על חזהו של הכהן הגדול, אולם כאשר התורה מבקשת לציין את המיקום המדויק של החושן, שלוש פעמים בפסוקים סמוכים היא משתמשת במיקום מדויק: על לב הכהן.

כך בפעם הראשונה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ…". כך פעמיים נוספות מייד אחרי: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

החזרה הזו אולי באה לבטא במובן מסוים את תפיסת התפקיד של המנהיג ומה שמצופה ממנו.

בפסוק נוסף המגדיר את תפקידו של אהרון הכהן, אומרת התורה: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת…". תפקידו של המנהיג הוא לְשָׁרֵת. המנהיג הוא שליח הציבור של העם, ותפקידו הוא לשרת את העם ולא שהם ישרת אותו, כפי שנהגו ונוהגים מנהיגים שונים בעולם, שהפכו את היוצרות, ובמקום שהם ישרתו את העם – הם הפכו את העם למשרתים שלהם.

כדי שהמנהיג לא יתבלבל, ולא ישרת בטעות רק חלק מהעם, שלא לומר שלא יהפוך את העם למשרתיו, באה התורה ומציינת פעם אחר פעם את המיקום המדויק של חוֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט. התורה לא מציינת מיקום כללי, על החזה, אלא ממקדת את מיקום החושן לנקודה מוגדרת וסמלית, ספציפית ומהותית מאוד: "עַל לִבּוֹ". כך המנהיג לא ישכח את ייעודו ותפקידו לְשָׁרֵת, וכך הוא לא ישכח ולו לרגע אחד כי הוא לא משרת ומייצג חלק מהשבטים, אלא שהוא מנהיגם ומשרתם של כל 12 השבטים השונים והמגוונים, ששמם מצוין על האבנים השונות והמגוונות שעל ליבו.

האתגר הגדול שניצב בפני כל מנהיג הוא להצליח לחבר את כל 12 השבטים שאותם הוא מנהיג, שיהיו מצוינים על חֹשֶׁן אחד, ואת החֹשֶׁן האחד הזה להניח תמיד "עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

מנהג 'ביתא ישראל' משמר מנהג יהודי עתיק יומין, שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה

קיום יחסי אישות בשבת – מותר או אסור? – שרון

אירוע הזה התרחש לפני שלושה עשורים לערך, אבל אני זוכר אותו כאילו זה התרחש אתמול. זה היה אירוע מכונן עבורי בהרבה מובנים.

היה זה במהלך שיעור שהעברתי בשבת לקבוצת מבוגרים יוצאי אתיופיה. אינני זוכר כיצד התגלגלנו לנושא הנדון. כאשר הקראתי לפניהם את דבר הלכה המתיר לקיים יחסי אישות בשבת, פתאום השתרר בחדר קול דממה דקה. פניהם החווירו והביעו תדהמה. אחד מהם צעק "מה אמרת?! מותר לעשות מעשה זה בשבת? מי שעושה זאת אינו יהודי!" אחד הזקנים שאל מתוך כאב עמוק: "האם גם הילדים הצעירים שלנו עושים מעשה זה בשבת?" כולם היו מודאגים ובעיקר מופתעים וכואבים.

זה מפתיע לאור המסורת הרבנית, וכך פוסק הרמב"ם: "תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת" (רמב"ם פ"ל ה"יד). כך היא אכן ההלכה הפשוטה העולה מדברי הגמרא והפוסקים שלאחר התלמוד. ומצד שני, במסורת של יהודי אתיופיה חל איסור מוחלט על קיום יחסי אישות בשבת, ועונשו של העובר על כך מיתה.

והנה שתי הקבוצות מתקשות לזהות אחת את השנייה. צד אחד טוען שמעשה זה אינו יהודי, וצד אחר טוען שמעשה זה הוא יהודי.

מסורת ייחודית זאת של קהילת "ביתא ישראל" מעוררת למחשבה בנוגע לעצם היתר יחסי אישות בשבת. האם אין מידה רבה של סבירות במנהגם של ביתא ישראל לאסור את יחסי אישות בשבת? ואף אם נוכל להבין כי ההלכה הרבנית התירה את הדבר, עדיין יש צורך להבין מניין למדו חז"ל כי יש בקיום מעשה האישות בשבת אף משום קיומה של מצווה ממש.

ספר היובלים היה אחד הספרים שהשפיעו מאוד על מנהגי התרבות הדתית של יהודי אתיופיה, וככל הנראה מקור איסור יחסי אישות בשבת בקהילה מופיע בספר היובלים: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' אלוקיכם. לא תעשו בו כל מלאכה, אתם ובניכם ועבדיכם ושפחותיכם וכל בהמתכם, וגריכם אשר בתוככם. והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ישכב עם אשה (עם אשתו) ימות".

הספר מונה איסור זה בתוך אחת המלאכות האסורות. לאור העובדה שיהודי אתיופיה שימרו את מנהגי הטומאה והטהרה עד היום, נראה לי כי המנהג לאסור את יחסי האישות בשבת נבע מהטומאה הכרוכה במעשה והנובעת ממנו "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" )ויקרא טו). טומאת הגבר צמודה לטומאת האישה שקימה יחסים עימו, ונראה שטעם טומאתם המשותף הוא משום הנגיעה בשכבת הזרע, שאף האישה נטמאה מש"ז של בעלה.

את תיאור התנהגותם של יהודי אתיופיה בכל הקשור לנטמא בטומאת שכבת זרע בשבת, שמעתי מדודי תקו מנגשה ז"ל, אשר סיפר: "בעל 'קרי לילה' בשעה שמרגיש, מייד יורד מן המיטה שוכב על הרצפה. מוקדם בבקר הוא הולך לטבול, חוזר מייד לבית ללא כל טקס. אם זה קורא בשבת הוא יושב לבדו בצד. אסור לגעת בו, ורק ביום ראשון בבוקר הוא יורד לטבול".

משתקף מספר היובלים שמנהגם זה משמר כנראה מנהג יהודי עתיק יומין שרווח בקרב קבוצות שונות של יהודים כבר בתקופת חז"ל הקדומה, אבל יותר מזה נראה שמי שקורא את פרשיות התורה העוסקות בטומאה וטהרה קשה לו להעלות על הדעת שמנהג יחסי אישות בשבת היה מותר בשבת. אז מהו מקור מנהג המסורת הרבנית, שעונת תלמידי החכמים ביחסי אישות היא ביום שבת?

לאור המקורות שראינו, ניתן לשער כי בתקופה שבה נקבעה הלכה זו, חכמים הכירו בקיומם של קבוצות אשר אסרו באיסור מוחלט את קיום יחסי אישות בשבת. ייתכן שהלכתם של חכמים נוסדה כחלק מהמאבק עם בעלי דעות אלו, כאשר ההתעקשות על כך שגדולי ישראל ייחדו את ליל שבת לקיום עונתם נועד לבטל ולהשכיח כליל את הדעה הנגדית האוסרת.

לאור הצעה זו, ייתכן שמדובר כאן בהלכה נוספת שבה הפולמוס עם אחרים, והרצון החינוכי להטמיע את דעת חכמים ולהוציא מלב את הדעה החולקת, היא שהובילה ליצירת הלכה חדשה. 

לדעתי, החשוב מכל הוא ההכרה בכך שקהילת ביתא ישראל מהווה נכס לעם היהודי, בכך שבאמצעות מנהגיה העתיקים, אנו יכולים להבין ולהעריך מחדש את השיקולים והטעמים שעמדו מאחורי הדעות שנפסקו להלכה והתקבלו ביתר העדות גם כן.

שנזכה לכוון לעשות רצונו של הקב"ה.