עלון שבתון פרשת תרומה ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

על ידי השותפות של כולם – לא ניתן לייחס את המשכן לקבוצה מסוימת בלבד, זו זכות גדולה להיות חלק מזה

במה יכולים להוסיף? – הרב יובל שרלו

שלוש תרומות נתנו ישראל להקמת המשכן וקיומו – תרומת להקמת המשכן, "כל איש אשר ידבנו לבו"; תרומת מחצית השקל: "זה ייתנו: כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'"; ותרומת האדנים: "בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש, לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה".

וכך כותב רש"י בתחילת פרשתנו לאור הירושלמי: "תקחו את תרומתי – אמרו רבותינו: ג' תרומות אמורות כאן: א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי; ואחת תרומת המזבח, בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור; ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד".

הבאת התרומות לבית המקדש מאפשרת לתת את הדעת למעמד התרומה באופן כללי, אך גם להיבטים השונים של תרומות שונות. התורה פותחת בתרומה שבפרשתנו – להקמת המשכן. יש בה יתרונות גדולים, כיוון שהיא נותנת מקום עמוק מאוד לנדיבות הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי".

לא זו בלבד, אלא שהיא מאפשרת תרומות מסוגים שונים ומחומרים שונים. אולם, יש לה גם מחיר – לא כל אחד משוחרר לתרום מכספו, שהלא לעשירים קל יותר לתת, ואילו למי שזקוק לכסף כדי לפרנס את משפחתו הרבה יותר קשה. אומנם, מול ריבונו של עולם יפה מנחת העני הניתנת מכל הלב, מתרומת עשיר שאינו חש בנתינה כלל וכלל, אך כל זה אינו נראה בעיני בשר ודם, ויש לו השפעה גדולה על המבנה החברתי.

לעומת זאת, תרומת מחצית השקל אף היא בעלת יתרונות: ראשית, היא מיועדת ל"שוטף". כל העוסק בתרומות (במובן הכלכלי שאנו נותנים להן היום) יודע כי להקמת בניין או לאפשרות הנצחה אחרת, קל יותר לגייס תרומות ;לעומת זאת, לקיום השוטף ולהוצאות תפעול של מוסדות חשובים ביותר – הרבה יותר קשה. תרומת מחצית השקל ניתנת בכל שנה, ומיועדת להוצאות הרבות של המשכן, ומאוחר יותר המקדש.

יתרון נוסף מצוי בסכום: זהו סכום שכולם שווים בו, ואין האחד עולה על חברו, והוא גם שווה לכל נפש. יש שדרשו גם את העובדה שהסכום הוא "מחצית", שמקרין תודעה עמוקה שכל אחד אינו שלם, ואנו זקוקים האחד לשני כדי להיות שלמים.

תרומת האדנים שונה משניהם. היא אינה קבועה ואינה עוסקת בצורך המתמיד לקיים את המשכן. מאידך גיסא, יש בה סכום שעל כל אחד לתת. מדובר במשימה ייחודית וחד-פעמית, של הקמת האדנים למשכן, שהם הבסיס לקיומו ולבניינו. ואכן, אנו מכירים בעולם התרומות את המצבים הייחודיים, שבהם יש קריאה להתגייסות של כולם, כדי להעמיד דבר על מכונו.

התרומות אינן משרתות רק את המטרה, הן מכוונות גם לתורם. אדם התורם לייעוד מסוים הופך להיות חלק ממנו. הוא אינו עומד עוד מרחוק, אלא מחובר למטרה ולמשימה. על ידי התרומות, הפך המשכן לנחלת כולם. על ידי השותפות של כולם – לא ניתן לייחס את המשכן לקבוצה מסוימת בלבד, אלא הכל שותפים בו. זו זכות גדולה להיות חלק מזה.

המילה "לתרום" בשפתנו אינה ממוקדת עוד במשכן ובמקדש. יהי רצון שנשוב לשם. עד אז, היא מבטאת נתינה רחבה לאין-ספור גופים ומטרות. יש חשיבות עצומה שבד בבד עם תשלומי חובה (המקבילים ל"מחצית השקל", אבל גבוהים ממנה בהרבה…) תהיה נתינה מרצון לדברים החשובים בעינינו. עולמות שלמים נבנים בתוכנו מתוך הנכונות של אנשים לתרום, והרצון להיות קשורים ומחוברים בו. זוהי זכות גדולה של חברה שבה בני אדם אינם מסתפקים רק ב"מה חובתי ואעשנה", כי אם שואלים את עצמם במה הם יכולים להוסיף, ואיזה מוסד הם יכולים לקדם, וכיצד הם עצמם נעשים שותפים בעשיית הטוב.

ציווי התורה "בל תוסיף" שב ומזכיר לנו שגם למצוות יש שיעור, ולא תמיד כל המרבה – מחכים

בין היצר ליצירה -אביעד הכהן

בין שלל הפרטים של פרשת 'תרומה' בולטת חזרת התורה, פעם אחר פעם, על הציווי לעשות את המשכן "כמות שהוא", בלי להוסיף ובלי לגרוע.

כך, כבר בתחילת הפרשה (שמות כה, ט): "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ"; כך במעשה המנורה (כה, מ): "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר"; כך בסוף הציווי על קרשי המשכן: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (כו, ל); וכך בסוף הציווי על עשיית המזבח: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" (כז, ח).

ברובד המהותי יש בהתראה חוזרת ונשנית הזו מעין גזרת דיכוי על מעשה היצירה. עשה כך – ולא אחרת. היצירה חייבת להיות כלואה בהוראות שניתנו ליוצר, ואל לו לקרוא דרור ליצרו ולכישרון היצירה שטבוע בו ולבנות משכן ככל העולה על רוחו.

מטיבה וטבעה, כל יצירה אומנותית מתייחדת בדרך כלל בקווי אפיון מיוחדים משלה. כל אומן – ויצירתו.

האזהרה החוזרת ונשנית על משה ועושי המלאכה לעשות את המשכן בדיוק "כמשפטו אשר הראית בהר", ולא לשנות מהתוכנית כמלוא הנימה, נראית גם תמוהה לגופה. וכי תעלה על דעתך שמשה רבנו או עושי המשכן ישנו משהו מכל אותן הוראות מדוקדקות שניתנו להם מפי הגבורה – מידות, חומרים ושלבי הרכבה, עד לרמת האמה והטפח, הבורג והדִיבֶּל?

אפשר שניתן להבין אזהרה רבתי זו דווקא על רקע הקשרה, זמנה ומקומה: בניית מקום קדוש, משכן שישמש להשראת שכינה.

אחת התופעות הנפוצות בחייה של דת, כל דת, היא רצונו של המאמין להדר בעבודת הקודש שלו, להחמיר על עצמו ולעשות למעלה מן הנדרש. בעוד בחייו הרגילים מסתפק המאמין לעיתים בקיום הדרישות המזעריות, כשהדברים מגיעים ל"דברים שבקדושה", מתחיל לבעור בו "יצר הרע" של ההחמרה. הוא מתחיל להדר ולהחמיר, לעיתים עד כדי קיצוניות והגעה לאובססיביות של ממש.

ביטוייה של תופעה זו רבים, ובמישורים שונים. הבולטים שבהם הן החומרות ה'דתיות' שהולכות ומתרבות משנה לשנה. מקיימי מצוות אינם מסתפקים עוד בדרישות ההכרחיות לקיום המצווה ושואפים להחמיר על עצמם עוד ועוד. גם בחלוף שנים רבות, הצירוף "נתגלתה חוּמרה חדשה" תמיד אקטואלי.

אכן, הידור במצוות עשוי להיות מבורך. דקדוק בכל פרט ופרט, גם הוא מאושיות ההלכה. אך כאשר החומרה הופכת להיות עיקר, והעיקר הופך לטפל, משהו משתבש. ואין צריך לומר, שמתוך הידור במצוות שבין אדם למקום, מגיע המאמין לא אחת לידי זלזול במצוות שבין אדם לחברו (ובלשון חכמים: "חומרא דאתי לידי קולא").

כך, למשל, החמרה יתרה בנושא הדרישות לגיור עלולה להביא עימה, ברמה גבוהה של הסתברות, עלייה משמעותית בשיעור נישואי התערובת. כפי שמלמדת המציאות, החמרה יתרה, שאינה במקומה, בענייני צניעות, עשויה להביא עימה עלייה בשיעור עבירות המין בקהילה הדתית בכלל ובתוך המשפחה בפרט.

יתר על כן, לא אחת נוטים המחמירים בקיום המצוות לזלזל ולבטל "כעפרא דארעא" את חבריהם שאינם נוהגים כמותם. כל מי שאינו עומד ברף הגבוה שנקבע על ידיהם, בדין או שלא כדין, הופך בעיניהם לאפיקורוס נטול יראת שמיים. ולוואי והיו הכל מחמירים באיסורי הלבנת פנים ולשון הרַע, הונאת הרֵעַ, זלזול הורים ואי-התכבדות בקלון חברם, כפי שהם מהדרים בציצית ובאתרוג.

הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", נהג לספר לתלמידיו על ישיבות שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. בהתייחסו לכך, אמר: "תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית, אין בכך יוהרה או פגם, להפך. אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל. עם ר' שלמה-זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל ה'מנחת יצחק', ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר – ומימיי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה, כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן", והוסיף: "פעם שאל אותי תלמיד, מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר ה'משנה ברורה' שראוי לירא שמיים להחמיר. השבתי לו: 'כשאתה קורא ב'משנה ברורה' פנייה לירא שמיים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו. נאמר שירא שמיים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמיים!'".   

מפרשתנו למדנו שגם, ואולי דווקא, כאשר באים לבנות "משכן" (ולימים "מקדש"), יש להיזהר ולהישמר שלא לעבור על המידה ולא לחרוג מן הכלל. ציווי התורה "בל תוסיף" שב ומזכיר לנו שגם למצוות יש שיעור, ולא תמיד כל המרבה – מחכים.

"יש לילד מיליון חוגים, הוא מקבל מה שהוא רוצה. אין לי מושג למה הוא עצוב כל כך", אמרה לי אמו

איך לגדל ילדים מאושרים? – הרש

חודש אדר הגיע, וזה הזמן לבדוק את מידת השמחה שלנו ושל הילדים שלנו. יצא לכם פעם לראות ילדים עצובים? מדוכאים? עם פרצופים רציניים כאלו של תשעה באב?

היה לי פעם תלמיד שהגיע ממשפחה מבוססת מאוד. מה זה מבוססת? נסיעות לחו"ל שלוש פעמים בשנה – ארצות הברית, אוסטרליה, טיסות של הביוקר. לא היה חסר לו כלום. ובכל זאת, לא זכור לי שראיתי אי פעם תלמיד עצוב כמוהו.

פעם אחת שאלתי את ההורים שלו: "תגידו, אני בטוח שאתם נותנים לילד שלכם הכל. למה הוא כל כך עצוב? מה הסיפור שלו?". "לא יודעת", ענתה לי אמא שלו בכנות. "יש לו מיליון חוגים, הוא מקבל מה שהוא רוצה. באמת שאין לי מושג".

"יכול להיות שהילד שלכם לא מתנדב בכלל בחיים? שהפעילות הזאת לא נוכחת אצלו בלו"ז? שכל היום שלו מורכב ובנוי רק לעצמו? שאין לו רגע אחד שבו הוא גדל ונותן למען הזולת?", שאלתי אותה. האמא הסתכלה עליי במבט מהורהר וענתה לי: "יכול להיות… באמת עכשיו כשאתה מעלה את זה, זה נשמע לי סביר".

הנה מחקר חדש על אושר שפרסמה תהילה אלטמן ב'כיכר השבת': מהי המשמעות של להיות נדיב? בארבע מילים: לפעול רבות למען הזולת. אם אתם כבר עושים זאת, המשיכו, ואם לא, כדאי שתתחילו, מכיוון שסקר שנערך על ידי האתר 'The Ascent' מגלה קשר חיובי בין נדיבות לאושר.

על מנת לגלות כיצד חוסר אנוכיות משפיע על תחושת האושר הכללית והסיפוק מהחיים של האדם באופן מעשי, האתר 'The Ascent' ביקש מיותר מאלף מבוגרים בארה"ב לעשות שני דברים נפרדים. ראשית, המשתתפים ענו על שאלות לגבי מידת שביעות רצונם מהיבטים שונים בחייהם, כמו חברויות, חיי משפחה, חיי חברה, כספים והקריירה שלהם.

שנית, על כל אחד מהמשיבים הוטלה משימה לדרג את מידת האלטרואיזם שלו. הם דירגו עד כמה הם נוטים, בסולם של 0 (אף פעם) עד 4 (לעיתים קרובות מאוד) לדבוק ב-14 התנהגויות אלטרואיסטיות שונות (כמו: תרומת בגדים לצדקה או מתן הכוונה לאדם זר). אלו שדורגו מעל האחוזון ה-75 תויגו כקבוצת הנדיבות הגבוהה, ומי שדורגו מתחת לאחוזון ה-25 היו קבוצת הנדיבות הנמוכה.

התוצאות אינן משקרות: אנשים שהיו נדיבים יותר דיווחו על יותר שמחה בחיים. 74% מהנשאלים הנדיבים במיוחד היו "מרוצים" מחייהם באופן כללי, לעומת 60% מהאנשים הנדיבים מעט. אנשים עם נדיבות גבוהה נטו יותר מפי שניים לומר שהם "מרוצים מאוד". אנשים שהשיגו ציון גבוה במיוחד בסולם האלטרואיזם היו גם מרוצים יותר בכל קטגוריית חיים רלוונטית: חברויות, חיי משפחה, חיי חברה, חיים זוגיים, קריירה וכספים.

הנשאלים הנדיבים במיוחד היו כמעט פי שלושה "מאושרים מאוד" מדי יום. נראה כי הם לא רק היו מאושרים יותר, אלא מאושרים לעיתים קרובות יותר. תחושת האושר הכללית הגבוהה הזו בקרב אנשים נדיבים, עשויה להיות תופעת לוואי חיובית של הסבירות הגבוהה שלהם למצוא חיים משמעותיים יותר. האנשים הבלתי אנוכיים הללו נטו כמעט פי שלושה לתאר את חייהם כ"משמעותיים מאוד". לקבוצה הנדיבה היו גם יותר מ-20% סיכוי להיות אופטימיים לגבי עתידם, להתגאות בעצמם ולמצוא הנאה בעבודתם.

***

מה זה אומר? שאם אתם רוצים לדאוג לאושר של הילדים שלכם, נסו להתרכז פחות בחוגים שיעשירו אותם ויותר ביצירת מסגרות התנדבויות עבורם, שיהפכו אותם לבני אדם גדולים ומאושרים יותר.

למדו אותם לתת. זו ההשקעה הגדולה והטובה ביותר שתוכלו לייצר למענם.

אנו לא מצווים להבין את התהליך האלוקי, אלא לתרום כמצוותו ולנסות ולהבין מה מתחולל בתוכנו

תורמים ונתרמים! – חזות

בימים טרופים אלו, בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, מתגלה עם ישראל בתפארתו, בנתינתו ובמעשי החסד המופלאים שלו. קטן כגדול פותחים את סגור ליבם ואת ידיהם, לטובת אחינו הגיבורים בחזית ובעורף. הוראה ממשלתית לנתינה לא יצאה מירושלים, והמחזה המדהים הזה מזכיר לנו ולעולם כולו את היותנו עם אלוקי אברהם. אף אחד אינו מצפה לתמורה עבור התרומה, והנתינה נראית נקייה וחפה מאינטרסים.

בפרשתנו תרומה מסוג אחר – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". וכי אפשר לצוות על תרומה? האם עצם הציווי לתרומה איננו מבטל את יסוד התרומה? האם עדיין ייקרא לזה מעשה נדיבות?

שאלות אלו ודומיהן עוסקות בהקשר הרחב, באלטרואיזם. קשה עד מאוד למצוא אפילו דוגמה אחת לאלטרואיזם טהור. לא רק משום "שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", אלא גם מעשים הרואיים של ממש, הקשורים בנטילת נפש, יכולים להתפרש כרצון של הגיבור לזכות בתהילת עולם. זוהי סוגיה פילוסופית מורכבת.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית של השנים האחרונות מראים כי מידת הגמול למעשה הטוב מגדילה את הסיכוי לעזרה לזולת, וההיפך. אולם, זה אינו מעיד על יסוד לא רעוע של האדם, אלא אדרבא, זהו היסוד הטבעי של האדם שאישיותו מורכבת עד מאוד.

בתוכנו מתרוצצות מערכות נוגדות, בעלות כוח אדיר. ערכי הקידום העצמי, ההישגיות והכוח הנדרשים לייצוב, עיצוב וביטחון האדם מחד גיסא; ההתעלות, הנדיבות והיחס אל הזולת הנדרשים לנשמת האדם,  מאידך גיסא.

מחקרים ושיקולים אלו, אין בהם דבר וחצי דבר לענייננו, התרומה למשכן. אולם, "מכלל הן אתה שומע לאו"! ונמצאנו למדים מהם דבר או שניים על נפשו של היהודי התורם.

ה'ישות' המבקשת מאיתנו תרומה, בבחינת נדיבות הלב, אינה זקוקה לתרומתנו, לנו, או בכלל ליקום כולו. בשל כך, אין כאן  שאלה של אלטרואיזם, אלא של אמונה, ואמונה בלבד. השאלות הנגזרות ממצווה 'מוזרה' זו הן: כיצד מקיימים מצווה זו, על אף ההכרה שאדון הכל אינו זקוק לתרומתנו? איך עלינו להבין את המונח 'תרומה' בהקשר זה? האם אנו מכונים תורמים, אף שאנו תורמים לו משלו?

בקונטקסט הרחב, השאלות האלה הן מקרה פרטי של שאלות כלליות יותר הנוגעות לצורך לבנות משכן, להקריב קורבנות ואף להתפלל. בדומה לתפילה, שגם על מהותה ונחיצותה ניתן לשאול את אותן שאלות, אנו למדים כי התפילה נחוצה לנו ולא לריבונו של עולם.

עקרונות התפילה והלכותיה נועדו לקיימה בתנאים האופטימליים עבורנו. הטוב והמיטיב מנסח עבורנו את צורות הקיום של מצוות אלו, כדי שאנו עבדיו נפיק מהם את המרב. הוא, רצונו ומהותו אינם ברי דיון כלל.

באנלוגיה, אנו תורמים ונתרמים בד בבד. קשה עד מאוד להפריד בין הדבקים. אנו מונעים בכל נושא באידיאולוגיה, אבל גם באינטרסים, ואלו אינן מילות גנאי. רק ריבונו של עולם מסוגל לבקש שייקחו לו תרומה בהיותו אדון כל. אנחנו לא מצווים להבין את התהליך האלוקי כי אין לנו כל סיכוי להבין זאת. אנחנו מצווים לתרום כמצוותו, ולנסות ולהבין מה מתחולל בתוכנו.

חוק הגיוס בעיניים חרדיות

ישראל כהן – כתב ב'כיכר השבת'

אי אפשר שלא לציין בהערכה ואפילו בהערצה את גבורתם, אומץ ליבם והקרבתם של הלוחמים בני הציונות הדתית, שמסרו נפשם על קדושת ה', קיום עם ישראל וביטחונה של מדינת ישראל.

אין ספק שישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות משלמות מחיר כבד במספר קורבנות רב באופן יחסי מאשר מגזרים אחרים בחברה הישראלית, ועל כך יש להסיר את הכובע ולהצדיע.

אחר כל זאת, בשבועיים האחרונים התרעמו רבים על בני המגזר החרדי שאינם נוטלים לטענתם מספיק חלק במאמץ המלחמתי. בניגוד לעבר, שטענה זו נשמעה בעיקר מחוגי השמאל ומכאלו הרחוקים מחיי תורה ומצוות, הפעם הביקורת נשמעת בעיקר ממובילי דעה ואנשי תקשורת בני הציונות הדתית לגווניה, שתהו "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"

הטענות כשלעצמן יש בהן ממש, הגם שחלק מהמשיבים החרדים הגיבו כי דווקא מציבור דתי יש לצפות שיבינו את חילוקי הדעות ההשקפתיים והאידיאולוגיים הקיימים בין הזרמים השונים בחברה הישראלית. "דווקא אנחנו מוכיחים כי ניתן לשלב תורה וחרב, ספרא וסייפא", אומרים בני הציונות הדתית לאחיהם החרדים.

אז צריך להקדים ולומר כי כולנו מאמינים בני מאמינים וכי רב המשותף על המפריד, בפרט אחרי השנה האחרונה שבה נוכחנו לדעת כי הוויכוח העיקרי בעם ישראל הינו בין המאמינים לבין אלו הכופרים בטובתו של מקום, כאשר נושאי ההדתה, היחס למערכת המשפט ושאלת יישוב הארץ עמדו במרכז הסוגיות הפוליטיות. אף על פי כן, יש לזכור שקיים הבדל תהומי בין גישת הציונות הדתית, המנסה להתערות בישראליות ואף להשפיע עליה, לבין גישת החרדיות, שמראש נועדה להתבדל. או בלשון אחרת: ההבדל בין אתחלתא דגאולה של הציונות הדתית לתפיסת הגלות החרדית. משם הכל מתגלגל הלאה – היחס לציונות, למדינה, לצה"ל ולתרבות הכללית.

לפיכך, כשבאים לדבר על שירות חרדי בצה"ל, עלינו לצאת מתוך השקפת עולם שהתפיסה החרדית גם אם אינה אנטי-ציונית (כשיטת סאטמר), הרי שאיננה ציונית, ודאי שלא במוצהר כפי שערך הציונות נתפס בחברה הישראלית.

יתרה מכך, שיטת החרדים של השמירה על פך השמן הטהור והגבהת חומות הגטו, מראש נועדה למנוע ערבוב עם כל מה שמייצג ישראליות ומודרניות, ולפיכך התנגדות החרדים להתגייס לצה"ל עזה.

לצד זאת, יש לציין את התפיסה של לימוד תורה כמגן כל עם ישראל במשך אלפי שנות גלות (שנמשכת כאמור עד היום) ועל כך שהישיבה מהווה מבצר רוחני ותריס מפני חומריות הרחוב החילוני, או אז נבין שמלכתחילה הגישה שונה לגמרי.

הציבור החרדי אינו מתנכר לרחשי הלב של הישראלים, והוא כואב באמת כל נופל וחלל, ומתפלל לרפואתו של כל נפגע ופצוע, מתוך תחושת ערבות הדדית וסולידריות יהודית אמיתית.

במלחמה הנוכחית ראינו קולות רבים יותר של השתלבות וערבות הדדית. מייד אחרי האסון הנורא בשמחת תורה יצאו אלפי חרדים להתנדב בזק"א, בארגוני ההצלה ובבתי חולים מתוך תחושה שעליהם ליטול חלק של ממש בשיפור פני החברה לאחר הטבח, ותיקון עולם במלכות ש-ד-י.

גם תלמידי ישיבה, שתורתם אומנותם, השקיעו את כוחותיהם יתר על הרגיל וקיימו מנייני תפילה ולימוד תורה 24/7 לטובת הלוחמים, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופים. אלו שיצאו להתנדב, נדמה היה כי אפילו השתלבו במידה רבה בישראליות, שאף היא הפכה להיות יותר אמונית, יותר מסורתית ויותר יהודית אחרי האסון הקשה.

ראינו חסידים רוקדים לצד כיפות שקופות ברחובות אשקלון לאחר שחרורה של השבויה אורי מגידיש, חסידי קרלין עובדים במטעים ביישובי העוטף, ובחורי ישיבות עם דגלי ישראל מביאים ציוד לחיילי צה"ל. זוהי תפנית רצינית שהמלחמה הנוכחית גרמה, משהו שלא היה קודם.

מרבית החרדים מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והשאלה כעת הינה רק איך עושים זאת בהידברות ובשיתוף פעולה.

דווקא מבני הציונות הדתית, השותפים לאמונה של כולנו בבורא עולם ובתורה הקדושה, מצופה שיבינו כי תהליכים כאלו נבנים אט-אט ובשיתוף פעולה, ולכן הכאב על היחס הבוטה הוא גדול. הרי החרדים סבורים בנושאים השקפתיים רבים אחרת לגמרי, ואף הפוך ב-180 מעלות מבני הציונות הדתית. האם בשל כך מישהו חשב לרדוף או להקניט מישהו מפני שהוא חושב אחרת?

הרי כשבשמאל הקיצוני טענו טענה אווילית, שכביכול אוגדות הצבא הפקירו את תושבי העוטף משום ששמרו על אזרחי יהודה ושומרון, הציבור החרדי התייצב באופן נחרץ וברור לצד המתיישבים מתוך סולידריות. מדוע שהציונות הדתית לא תתייצב כך כשהחרדים מותקפים על ידי גורמים שונאי דת, המחפשים לחרחר ריב ומדון בתוככי הגוש האמוני ולעשות בתוכו הפרד ומשול מתוך מטרה לסדוק את האחדות?

במלחמה הזאת נפל דבר, וייתכן שכאן מונח הפתרון לשיתוף החרדים במאמץ הלאומי והמלחמתי. ראשית, יש למסד באופן מסודר את ההתנדבות בארגוני החסד השונים ולהגדיר אותם כשירות לאומי, ובמקביל להרחיב את ההתנדבות בהם באופן משמעותי יותר. במקביל, יש לפעול בקרב אותם צעירים שאינם בנויים ללימוד בישיבה וליצור עבורם מסגרות צבאיות מתאימות שבהן יוכלו לתרום באופן ראוי.

אם מישהו מצפה שתלמידי ישיבות פוניבז', גור, סלבודקא וחברון ייצאו מחר להתגייס – הרי שהוא משלה את עצמו. אלו תלמידי חכמים, סיירת המטכ"ל של עולם התורה, הצבא הרוחני ששומר עלינו – ועל כך גאוותנו. עשרות אלפי תלמידי הישיבות לומדי התורה הם-הם סוד קיומו של העם היהודי, ומגינים על כולנו במדינת ישראל. עליהם גאוותנו, ואותם אנו מעריצים ומוקירים.

באשר לאלו שלא זכו ואינם יכולים ללמוד תורה, אזי ראוי שיוקמו מסגרות צבאיות שבהן יוכלו לשרת בלא לאבד כמלוא נימה מהאופי החרדי ומהצביון היהודי, ועל כך ניתן לקיים שיח והידברות. רק כך נוכל להוביל לשימור האחדות בעם ישראל ולשמור על המשך קיומה של מדינת ישראל.

הייתכן שהתלמיד הגדול ביותר, משה, לומד מהרב הגדול ביותר, ה' בעצמו, ובכל זאת מתקשה בהבנה?

להצליח למעשה במה שהתקשה משה – הרב ד"ר רונן לוביץ

"הכל ברור", אמר משה לה' כ"שהיה הקב"ה מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן". "רק עם המנורה", הוא הוסיף, "יש לי בעיה" – "כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה נתקשה בה משה. מה עשה הקב"ה? הראה לו כיצד הוא עושה את המנורה ואמר לו: כך וכך עֲשֶׂה אותם, שנאמר: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה". המילה "זֶה" מלמדת "שהראה לו הקב"ה באצבע את המנורה". "ואעפ"כ התקשה משה לעשותה. מה עשה הקב"ה? חקקה על כף ידו של משה… ואעפ"כ נתקשה בה משה… א"ל הקב"ה: השלך את הזהב לאש והמנורה תיעשה מאליה. שנאמר: 'מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה‏ הַמְּנוֹרָה'. תֵּעָשֶׂה – מעצמה" (תנחומא שמיני, ח ועוד).

משה התקשה בעשיית המנורה, ואנו מתקשים להבין מדוע התקשה דווקא במנורה. אם הקושי היה קושי טכני, כיצד הוא לא התקשה בבניית כלים אחרים מורכבים ומסובכים לעשייה? נראה, שבמנורה היו למשה קשיים רעיוניים ועקרוניים הקשורים למשמעות ולסמליות של המנורה, ולא קשיים טכניים בלבד.

על האדמו"ר ממודז'יץ, רבי שאול ידידיה טאוב, מסופר שכשביקר בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי, הנציב העליון סר הרברט סמואל ביקש ממנו להביא לאחדות ולשלום בין הפלגים החרדיים ביישוב. השיב לו האדמו"ר שהמדרש מספר כי כשאמר הקב"ה למשה: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה‏ הַמְּנוֹרָה", משה התקשה להבין, ולמרות שה' הראה לו שוב ושוב, משה הוסיף להתקשות.

הייתכן שהתלמיד הגדול ביותר, משה, לומד מהרב הגדול ביותר, ה' בעצמו, ובכל זאת מתקשה בהבנה? העניין הוא שהמנורה מהווה סמלו של עם ישראל, ועליה להיעשות מקשה אחת ולסמל את האחדות בין כל חלקי העם. משה התקשה, כי לא הבין איך אפשר ליצור אחדות בעם כל כך מפולג. אמר האדמו"ר ממודז'יץ לנציב: "מה שהתקשה בו המנהיג הגדול מכולם, הוד מעלתו מבקש שאני אצליח לעשות?!"

במרוצת ההיסטוריה הפכה המנורה לסמל יהודי-לאומי מובהק. זכריה מתארה כמסמלת את התחדשות בית המקדש, החשמונאים עשאוה סמל למלכות החשמונאית. בהמשך היא הפכה סמל לחורבן ולגלות. מנורת טיטוס, שעוצבה לאחר הניצחון הרומי, הוצגה בתהלוכת ניצחון בשנת 71 לספירה ונחקקה בקשת טיטוס בפורום ברומא, כשהיא מייצגת את עומק ההשפלה והמשבר שפקדו את עם ישראל לאחר החורבן שנגרם בגין שנאת חינם. לאחר מרד בר כוכבא מופיעה המנורה כדימוי מרכזי שמייצג את התקווה לבית המקדש שעתיד להיבנות. לאחר קום המדינה נבחרה המנורה לסמל את התחדשות הריבונות היהודית בארץ ישראל. המנורה של סמל המדינה עוצבה בהשפעת זו שבשער טיטוס, ובכך הפך סמל החורבן והגלות להיות סמל לשיבה ולקוממיות.

האחדות שמיוצגת במנורה משקפת עקרונות-על לקיום החברה הישראלית על חלקיה השונים. יש במנורה ירך וקנים, גביעים, כפתורים ופרחים – וכולם עשויים מאותה מקשה. כל החלקים נבנו מאותו גוש זהב, וכך החומר שנמצא למעלה הוא אותו חומר בדיוק שנמצא בתחתיתה. לכל החלקים יש בסיס משותף ואיתן. הנרות עומדים באותו גובה, אין אחד מתנשא על חברו. כל החלקים תלויים זה בזה. נרות המנורה רבים, ומספרם שבע מייצג את הריבוי שבעולם החומר והטבע. כל נר נותן את אורו בפני עצמו, ולא אמור להתבטל ולא להתבלט ביחס לחבריו. כל נר מאיר החוצה ונע כלפי מעלה, כמבקש להאיר את הסביבה, ולא להאיר את עצמו ואת מגזרו.

לאור המנורה ניתר להאיר את צורת החיים ההרמונית והאידיאלית שאנו מתקשים לבנות מאותו גוש זהב שממנו הותכו נשמות ישראל. לנו אין ברירה, כי כמו חלקי המנורה אנו תלויים זה בזה, ואם לא נפנים זאת, נהיה זה בצד זה.

אפשר שלשם כך נוספו בסמל מדינת ישראל גם ענפי הזית, המסמלים את השאיפה לשלום. להזכירנו, כי לשלום עולמי אנו כמהים, וכי אנו יודעים שהוא מתחיל מבפנים.

לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני – מתנת האשמה

מלחמה כרוכה בתחושת אשמה. גם כאשר אנו מוצאים עצמנו, במידה רבה, קורבנותיה. שלושה סוגי אשמה אנו נושאים עימנו, על פי הלוגותרפיה (גישה פילוסופית וטיפולית למציאת משמעות בחיים, מיסודו של ויקטור פראנקל):

אשמה ממשית – על נזק מוחשי וישיר, שנגרם לאחֵר בעקבות התנהגותנו

אשמה נוירוטית – חוויה סובייקטיבית (לא מבוססת על עובדות ולא נכונה בהכרח) של אחריות על כישלון או נזק, עקב מחשבותינו או התנהגותנו

אשמה  קיומית, רוחנית – חוויה של בזבוז החיים שלנו, בשל אי-מימוש של תכונות, יכולות וכישורים שבהם ניחנו.

את שלושת סוגי האשמה ניתן למצוא במלחמה, ברמה הציבורית והאישית:

אשמה ממשית – על גאווה והתעלמות מסימני האזהרה, שהובילו להפקרת חיי אזרחים; אשמה נוירוטית – לקיחת אחריות מלאה ואישית שלנו כפרטים על התרחשות האסון, מבלי להביא בחשבון את חלקם של גורמים נוספים. וגם  אשמה על החלטות שנלקחו ברגע ואף תוך כדי לחימה, שהביאו לאובדן בגוף ובנפש של חטופים וחיילים; אשמה קיומית – אשמה על חיים שאינם מחוברים מספיק לערכינו האישיים ואינם קשובים ל"קריאת המציאות", אתגרי המלחמה, הפרט והחברה בעת הזו.

ניתן ל"טפל" באשמה:

עם אשמה ממשית ניתן להתמודד באמצעות הודאה ולקיחת אחריות מעשית על תוצאות המחדל (מאסר, פרישה מתפקיד, תשלום קנס, תשלום מחיר פוליטי, כלכלי ואידאולוגי ועוד).

את האשמה הנוירוטית, שמגבירה התבוססות בחסר ובשגיאה, ניתן לצמצם באמצעות בחינת התנהגויות ותוצאותיהן, ויצירת הפרדה בין פעולות ותגובות שהיו בשליטתנו ובאחריותנו האישית, לכאלה שלא. טיפול באשמה נוירוטית כולל גם חשיפת הנחות יסוד ותבניות חשיבה שגויות, המביאות אותנו להסקת מסקנות חד משמעיות, ללא אפשרות למגוון פרשנויות.

באשר לאשמה הקיומית, הלוגותרפיה מזהה בה מצפן מוסרי מעשי, אמצעי להגברת המוּדעוּת והאחריות האישית שלנו לתיקון המציאות.

באמצעות האשמה (לסוגיה), אני נאלצים להכיר בעולם שאינו מתוקן, באבדות שלא תימצאנה, בחסכים שלא ישובו ויתמלאו. אם נשכיל לקבל את המציאות, להכיל את פגמינו וחסרונותינו, ולפתח יכולת סליחה לעצמנו ולזולת, נוכל להפוך אשמה ממשית ונוירוטית לאשמה קיומית, ולזהות בה מתנה כואבת מבורא העולם, המאיצה בנו לבנות חיים של מעורבות וחסד בעצימות גבוהה.

באשר לי, הריני מקבלת על עצמי (בע"ה ובלי נדר) לזהות במלחמה הקשה המתחוללת כעת "קו פרשת מים" וקריאה אישית להגברת עין טובה, תפילה ושיח של משמעות.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

לא הייתי מהמר על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית. נתנחם בתקווה שלא חשוב מה צבע הכיפה ובאיזו ישיבה למד הדיין – העיקר שיהיה ראוי, ללא משוא פנים. בטוח שיש גם כאלה

ראשית – מוטי

ההגנה הכי טובה – ההתקפה

הרבה מדברים על המוח החריף של החרדים, מן הסתם בזכות דפי הגמרא הרבים שאותם למדו בישיבות. מסתבר, שגם עיתונאים חרדים בכלל זה. לראיה, בעקבות העיסוק התקשורתי הרחב בסוגיית אי-גיוס צעירים חרדים לצה"ל – נושא שהתעצם נוכח התיקון שיובא לחוק הגיוס, שיכביד עוד יותר את הנטל על אלה שכן משרתים – מצאו כמה עיתונאים חרדים מפולפלים את האשם ב'עליהום' הנוכחי על הציבור החרדי. מיהו? הציבור הדתי לאומי. ולמה הוא עושה זאת? כדי שהתקשורת הכללית תעסוק בזה ולא במחדלי השרים והפרלמנטרים ה'סרוגים'. קבלו כמה דוגמאות:

אלי ביתאן מ'מורשת' צייץ: "המתקפה של הציונות הדתית ודובריה בתקשורת נגד החרדים תכליתה אחת: להסיט את תשומת הלב מהבור אליו הם גררו אותנו, מהסוכה בחווארה, ממחיר הדמים הקשה, מהיום שאחרי שלהם, מהתקציב של סמוטריץ', מאלימות המתנחלים וממה שהם מתכננים עוד חודש בהר הבית. ‏הישראלים מתעוררים? נזכיר להם שצריך לשנוא חרדים".

העיתונאי החרדי ישראל כהן מרדיו 'קול ברמה': "כבר כמה ימים שהציבור החרדי מוצא את עצמו מול התקפה מתוזמרת של אנשי הציונות הדתית והעיתונאים הסרוגים, שמנסים להסיט את תשומת הלב הציבורית מהם (הסתבכויות עם ביידן והאמריקאים, כנס הטרנספר ועוד). טקטיקת הכה ביהודים ובחרדים והצל את הפריץ מהציונות הדתית. חייבים להמשיך באחדות! צריך לעצור את קמפיין השנאה!".

גם עורך עיתון 'משפחה', יוסי אליטוב, הצטרף לגישה זו: "אחרי 30 שנה גילו הכתבים הסרוגים, בעיקר אלו שמסרו נפש בגלי צה"ל, את האויב של המדינה: החרדים. הפיד נוטף שנאה ופטרונות. ‏תודה לה', בשנים האחרונות, אלפי חרדים מתגייסים ואלפים נוספים פועלים במסגרת ארגוני ההצלה והסיוע. התהליך ילך ויגבר, אבל לא בשנאה ובהכפשות, אלא רק בחיבור ובהידברות".

בעיניים שלי, חוצפנים. חמור יותר – כנראה שאם הם משתמשים בטיעונים שכאלה, הם באמת חושבים שמי שלא הם, כלומר אנחנו, באמת אידיוטים. חשבון נפש עצמי? יוק. ואתם יודעים מה? אם באמת אנחנו נשב אדישים ונאפשר למחדל אי-הגיוס הזה להימשך, כנראה אנחנו באמת אידיוטים (תסלחו לי, כן).

אגב, גם בקרב העיתונאים ה'סרוגים' יש המתנגדים לגיוס חרדים: שמעון ריקלין מערוץ 14 צייץ בטוויטר, כי אף שהוא קצין במיל' ויש לו בן קצין ועוד שני בנים בסיירת, הוא נגד גיוס חרדים לצבא – צבא שבעיניו מקדם אך ורק אג'נדות שמאל קיצוני, מגדר שפה אנטי-פטריוטית ואנטי-דתית. חבל שהחרדים ייהרסו מזה. קודם להחזיר את הצבא לתפקידו המקורי, אח"כ שיתגייסו, טען. ענה לו מיכאל בן ארי (כן, זה שבג"ץ לא התיר לו להיבחר לכנסת) "שמעון, שלושה בנים שלי נלחמו במלחמה הזאת. איש לא הרס אותם, ולא יהרוס אותם. יש לי המון ביקורת על התנהלות גופים מסוימים בצה"ל. מעולם לא הרהרו אצלנו בבית בשאלה, אם להתגייס. הזכות והציווי לצאת לעזרת ד' בגיבורים, היא מעל כל שיקול". אהבתי.

כי בתחבולות

זה לא סתם שמאז מתקפת הטרור של חמאס ולאורך חודשי המלחמה שומעים פחות ופחות נציגים פוליטיים של המגזר החרדי בנושאים שבמחלוקת. החברים שם יודעים, שבימים שישראל קוברת חיילים רבים שנהרגו בקרבות, כל הכרזה מעצבנת שלהם תביא לתגובת נגד שתציף שוב את סוגיית אי-גיוסם של צעירים חרדים לצבא. האמת? הם בחרו בטקטיקה נכונה.

לא זו אף זו, בתוך כמה שבועות אמורה המדינה למסור לבג"ץ את עמדתה בסוגית חוק הגיוס, שכזכור בג"ץ נתן למדינה (כבר כמה פעמים) הארכה נוספת להגיע בכנסת להסכמה על חוק גיוס שיהיה שוויוני יותר מהחוק הקיים שלמעשה פוטר חרדים מגיוס. מה עשו חברי הכנסת החרדים? בכוונתם לפנות למזכירות הממשלה בבקשה שתבקש מבג"ץ הארכה נוספת, כדי שיהיה זמן נוסף של כמה חודשים לנסות להגיע להבנות בין סיעות הכנסת, ועד אז להקפיא את המצב הקיים. הם הבינו כי גם שופטי בג"ץ, בשר ודם, גם אם מורמים מעם, חשים את האווירה ברחוב וניזונים גם הם מהתקשורת, והרוח כיום לא תיטה לטובת המשך הפטור הגורף. איך נאמר? כל עכבא – לטובא. לשיטתם, לפחות. מעניין לראות אם גם הפעם בג"ץ יירתע מלקבל החלטה, ושוב יעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה לכנסת.

סייבר

יצא לי לשמוע כמה דוברים חרדים רהוטים ברדיו, המספרים על תוכניות ייחודיות שיש בצה"ל לגיוס חרדים בעיקר בתחום המיחשוב והסייבר. אחלה, כמה שיותר. אבל – וזה אבל גדול וחשוב – לא רק שם. גם ביחידות הלוחמות. אין סיבה בעולם שלא. רוצים פלוגת יהל"ם חרדית נטו? יסדרו לכם; גולני? גם הולך. רק תבואו בכמויות. וכן, תתחילו עם האלפים שלא באמת יושבים ולומדים 12 שעות ביממה. ואתם, הציבור החרדי, יודעים טוב ממני כמה רבים הם.

השינוי יבוא מלמטה

נכון לעכשיו אין אף מנהיג חרדי, לא פוליטיקאי ובטח לא רוחני שמחובר, שמוכן להתבטא על חיבור עם האתוס הישראלי של גיוס לצה"ל כמצוות עשה. כזכות, לא רק כחובה. נוכח אורח החיים של הציבור החרדי מאז ומעולם, אין גם מה לצפות שזה יבוא ככה פתאום מהשמיים.

להתרשמותי, בשטח, בקרב צעירים לא מעטים בציבור החרדי, אפילו חלק מאלה שבמיינסטרים (אלה שמחזיקים לצד הטלפון הכשר גם טלפון 'רגיל', אלה שאוהבים לבלות בארץ ובחו"ל, מתלבשים לא בדיוק לפי הקוד החרדי ההיסטורי וכדומה) הקרקע פורייה יותר לקרב אותם אל הבקו"ם. דרך 'סוכני שטח' רציניים המדברים את שפתם ואת קוד התנהלותם, ניתן להגיע אליהם. תשאלו, ולטעמי יש מקום לשאלה, למה צריך להתחנן אליהם שיבואו, בעוד על האחרים כופים בצו? בעיניים שלי, כשם שגאולתם של ישראל קמעא-קמעא, כך גם בנושא הזה. שינוי יבוא לאט-לאט, זעיר פה זעיר שם.

במקביל לכך, על המדינה לשבת עם נציגים אותנטיים של המגזר כדי לנסות להגיע להבנות סבירות ומקובלות. נקודת המוצא חייבת להיות שמה שהיה – לא יהיה עוד. במכון החרדי בניהולו של אלי פלאי הוקמה קבוצת מחקר, בשיתוף אנשי ביטחון, במאמץ להגיע לנוסחה מקובלת. ולוואי שיצליחו.

ציפיות שווא

אם ההתרשמות שלי משיחות עם חברים בשבת האחרונה נכונה, האכזבה הגדולה ביותר שלהם מהפוליטיקאים של המפלגות ה'סרוגות', וסמוטריץ' ובן גביר בראשם, היא שהם לא עומדים על רגליהם האחוריות בתביעה חד-משמעית מראש הממשלה ובכלל, לשנות כאן ועכשיו את חוק הגיוס לצירוף חרדים לנשיאה בנטל, ולו חלקית והדרגתית. מאז נתמנו לתפקידיהם, כל אחד מהם הוכיח כבר כמה וכמה פעמים, שאם יש להם משהו חשוב, הם יודעים איך לכופף את ראש הממשלה ולצאת ודרישתם בידם.

בעיניים שלי, גם בנושאים חשובים הרבה פחות מנושא השוויון בנטל. יש בידכם את הכוח? מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתם למלכות, לבצע שינוי היסטורי בעניין זה. כן, אני מודע להשלכות הפוליטיות שעשויות להיגרם, אבל הכל מאת ד' יתברך…

באותה נשימה, הנאיבי שבי מצפה גם מאותם עשרות רבנים המרבים לפרסם 'גילויי דעת' חדשות לבקרים, על דברים שבעיניי לא ברומו של עולם, שיעשו כן גם הפעם. אם באמת הם רואים עצמם כמנהיגים רוחניים של ציבור דתי-לאומי, שייצאו גם הם ב'גילוי דעת' הקורא לגיוס לצה"ל של צעירים חרדים, ולו אלה שלא באמת חובשים את ספסלי בית המדרש כפי שרבותיהם מצפים מהם. יודעים מה? קריאה שלהם אל ראשי הישיבות החרדים, שנוכח השעה 'יעשו חושבים'. משהו.

בעיניים שלי, ומקווה שיסלחו לי אותם רבנים ותלמידיהם על החוצפה, אותם רבנים חייבים זאת ולו לעשרות בני ישיבות קדושי צה"ל שנהרגו במלחמה הזו ולמשפחותיהם. אין לי ציפיות, אך הלוואי ואתבדה.

תגידו, זה אמיתי?

יותר מדי פעמים אני מוצא עצמי צובט את לחיי למשמע או למקרא דברים של אח"מים, שבעקבותיהם אני תוהה שוב ושוב למה מגיעים לנו העונשים האלה. אחד כזה היה בסוף שבוע שעבר. האחראי לו, כבוד שר השיכון, הגאון הרב גולדקנופף.

בריאיון לאתר החרדי 'כיכר השבת', נשאל כבודו על ידי ישי כהן על אחריות הממשלה לטבח ב-7 באוקטובר, והאם "ביום שאחרי הממשלה צריכה ליפול?". יו"ר 'יהדות התורה', הרב גולדקנופף, השיב: "מה שייך הממשלה למלחמה הזו? מה היא שייכת למלחמה?", תהה. כאילו לא הממשלה, כאחראית מלמעלה, היא שהכניסה אותנו למלחמה עם המכנסיים מושפלים. וחמור לא הרבה פחות, מאז פרצה המלחמה, היא לא בדיוק מתפקדת כדבעי. תשאלו את כ-150 אלף המפונים, תשאלו את העצמאים, ועוד ועוד. אז מכובדנו גולדקנופף צודק, לא?

וכשנשאל האם להערכתו בן גביר יפרוש ויהיו בחירות חדשות, השיב הגאון: "אני לא רואה שאף אחד פורש מהממשלה הזאת. למי רע פה? 64 חברי כנסת, יש להם משרדי ממשלה שעובדים, יש להם תקציב מסודר". גם בזה הוא צודק. לשרים, טוב. זה מספיק, לא? אז, מה רוצים ממנו? ובכנס תנועות הימין לפני כשבועיים עמד כבודו וזעק שיש ליישב את עזה ביהודים. בעז"ה, כמובן. למה לא? שהילדים שלי ישמרו על שלו, ושגם בעזה ילמדו גמרא. מה שנקרא, סידור עבודה.

מי שקצת צינן את ההתלהבות היה מיודענו, ח"כ הרב משה גפני, יו"ר 'דגל התורה' ויו"ר ועדת הכספים המיתולוגי, שבטקס הנחת אבן פינה לתלמוד תורה של החינוך העצמאי בכרמיאל אמר: "יש לנו חובה של ערבות הדדית. העם היהודי עבר הרבה צרות, עבר שואה, עבר את מסעי הצלב, עבר את האינקוויזיציה, עבר הרבה מאוד קשיים וצרות, והיינו ערבים אחד לשנים בכל צרה ובכל מצוקה". חזרה לעזה? "אני בכלל לא חושב שצריך ללכת להתיישב בעזה", הכריז גפני בכרמיאל, "צריך להתיישב כאן בגליל, בכרמיאל, בכל היישובים האלה. פה צריך להתיישב, מה זה התיישבות בעזה?".

בנושא אחד יש ביניהם קונצנזוס. חוק ה(אי) גיוס לצה"ל.

אחרי מות

סוגיית שאיבת זרע ממתים, בטח מחיילים שנפלו בקרב, היא בין הסוגיות האתיות הרגישות שאני מכיר. מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', הוקפאו זרעם של 110 חיילים שנהרגו ושל 10 אזרחים שנרצחו בידי חמאס. 82 מהבקשות הוגשו על ידי הורי החייל שנהרג (שהיו רווקים), ו-28 על ידי בנות הזוג, האלמנות. כידוע, שאיבת הזרע חייבת להתבצע בתוך יממה או קצת יותר מאז המוות, אחרת היא אינה אפקטיבית.

נתונים אלה נמסרו בדיון שנערך בוועדת הבריאות של הכנסת, שסיימה להכין לקריאה ראשונה את החוק לשאיבת זרע, שנקרא גם "חוק ההמשכיות". סיימה להכין, אבל לא הצביעה. נעה שפיגל דיווחה ב'הארץ' כי מ"מ יו"ר הוועדה, מירב בן ארי, טענה שמה שמעכב את החקיקה היא דרישת רבנים באמצעות ח"כים דתיים שההליך יותנה באישור המנוח לפני מותו. בוועדה הושגה פשרה שהנושא יובא להכרעת הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, לפני אישור הנוסח הסופי של החוק. בן ארי אמרה כי היא תאמץ את פסיקת הרב.

כפי שכתבנו בזמנו ב'שבתון', הנושא הזה עלה כבר, אך הוחלט שלא להחליט, שכן החתמה מראש של חייל היוצא לקרב או אף עם גיוסו על רצונו או סירובו בעניין, עלולה לגרום לו דכדוך בעת שיוצא לקרב. כך או כך, בוועדה ממתינים להחלטת הרב הראשי. סוגיה קשורה מסובכת עוד יותר היא כיצד לנהוג כאשר יש מחלוקת בין הורי החלל לבין אלמנתו, אם לשאוב את זרעו אם לאו. מורכב.

עשה לך דיין

מתקדמים למינוי דיינים: הרב הראשי לישראל, נשיא בית הדין הגדול, הרב דוד לאו, כינס ביום חמישי שעבר את חברי ועדת המשנה לוועדה למינוי דיינים כדי להתחיל לדון במועמדים שעל הפרק ולהכין את ההמלצות לכינוס הועדה בהמשך.

בעיניים שלי, הדגש הוא 'מועמדים שעל הפרק'. המשיכה קצרה, וככל שהרבנות הראשית הנוכחית היא שתקבע, הסיכוי של דיינים בוגרי הישיבות הציוניות וששירתו בצה"ל להיבחר, לא נראים מי יודע מה. אפילו חרדי ספרדי, שליש חרדי אשכנזי, שליש 'סרוג' (לא חשוב ספרדי או אשכנזי) של פעם, כבר לא בטוח שיחזיק. האם בטוח שלאחר שייבחרו הרבנים הראשיים הבאים, בסוף אייר, המצב בעניין זה ישתפר בעיניים 'סרוגות'? תלוי כמובן מי ייבחר, ולא הייתי מהמר על תוצאות הבחירות שם. מי שרוצה, שיתנחם בתקווה שלא חשוב מה צבע הכיפה ובאיזו ישיבה למד הדיין – העיקר שיהיה ראוי, ללא משוא פנים. בטוח שיש גם כאלה. לא בטוח שכולם…

נו, נו, נו למודי'ס

למרבה הצער, ההשתדלות שעשתה ישראל בקרב בכירי חברת הדירוג מודי'ס, במאמץ לשכנעה שלא לפגוע בדירוג של ישראל, לא צלח, ומודי'ס, לראשונה, הורידה את הדירוג שלנו. היא אף הוסיפה מעין אזהרת תחזית שלילית להורדת דירוג נוספת, בהתאם להתפתחויות הביטחוניות והכלכליות בישראל בחודשים הקרובים.

במודי'ס הציבו סימן שאלה גדול על השאלה האם הממשלה והכנסת מסוגלות להוציא את ישראל מהבוץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי. משמעות הורדת הדירוג היא מאות מיליוני דולרים נוספים שיעלו לישראל ההלוואות שהיא נוטלת בחו"ל, ולכך יהיו כמובן השפעות גם עלינו כפרטים. וכמובן, פחות משקיעים מחו"ל ישושו להשקיע כאן. אגב, שני בתי השקעה נוספים אמורים להחליט על הדירוג שהם נותנים לישראל. נקווה שלא יושפעו ממודי'ס, לא בטוח שלא.

כך או אחרת, בצדק, החלטת מודי'ס אכזבה את קברניטי ישראל, ונתניהו וסמוטריץ' בראשם. כמצופה, השניים הגיבו. נתניהו אף חרג מהמקובל והוציא הודעה בעיצומה של שבת (הפסיק לחשוש משותפיו החרדים, או חשב שהנושא מספיק חשוב כדי לעשות כן), ובה הסביר עד כמה כלכלת ישראל חזקה, יציבה וכו'. "כלכלת ישראל איתנה. הורדת הדירוג אינה קשורה לכלכלה, היא נובעת כולה מכך שאנחנו במלחמה. הדירוג יעלה חזרה ברגע שננצח במלחמה", דברי נתניהו.

בעיניים שלי, קצת תמוה לשמוע מ'מר כלכלה', מי שהיה שר אוצר אולי הכי טוב למדינת ישראל, שדירוג מודי'ס אינו קשור לכלכלה. שיהיה. אני נוטה להסכים (ולקוות) שבתום המלחמה, הדירוג יעלה בחזרה. הלוואי. עם תגובת נתניהו אני חי איכשהו בסדר, אבל תגובתו של שר האוצר סמוטריץ' קצת הזויה בעיניי. אחרי שכתב על חוזקה של הכלכלה הישראלית (זורם איתו), מצא סמוטריץ' לנכון, משום מה, 'לרדת' על מודי'ס. וכה כתב עליה, שר האוצר של מדינת ישראל:

"הודעת מודי'ס על הורדת הדירוג אינה כוללת טיעונים כלכליים רציניים, והיא מהווה כל כולה מניפסט פוליטי מבוסס תפיסת עולם גיאופוליטית פסימית ומופרכת, שמשקפת חוסר אמון בחוסנה הביטחוני והלאומי של ישראל, וככל הנראה גם חוסר אמון בצדקת דרכה מול אויביה. מודי'ס לא מסוגלת אפילו להגדיר בהודעתה את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור, ורומזת כי הייתה נמנעת מהורדת הדירוג, לו רק ישראל הייתה מקבלת את מתווה ההתאבדות שמוצע לה על ידי גורמים בקהילה הבינלאומית לעצור את המלחמה ולהקים מדינת טרור ערבית בעזה וביהודה ושומרון. איננו יונקים את עוצמתנו הלאומית, הביטחונית, החברתית והכלכלית מאיך שופטים אותנו בעולם, אלא מאמונה עמוקה בצדקת הדרך, שנשענת על עבר מפואר של אלפי שנים ועל מחויבות לעתיד מפואר עוד יותר. גם הודעת מודי'ס לא תערער זאת ולא תחליש אותנו במלחמה על עצמאותנו וריבונותנו בארץ מולדתנו".

לידיעת סמוטריץ', מודי'ס לא עובדת אצלנו. את הדוח שלה היא מפרסמת ללקוחות כבדים שלה שמשלמים לה עבורו הרבה כסף. אם מודי'ס הייתה בסדר עם ישראל עד כה, לא סביר שפתאום התרחש אצלה איזה שינוי פוליטי תודעתי פנימי נגדנו. אולי היא פשוט מעריכה את הדברים לא כמו שאתה מעריך. תקוף את הדוח עניינית, סבבה, אבל בשביל מה לתת מכה מתחת לחגורה? ("מניפיסט פוליטי… לא מסוגלת אפילו… גם הודעת מודי'ס לא תערער זאת").

לענ"ד, סגנון שכזה לא הופך אותך ליותר צודק. בטח לא בעיני הלקוחות של מודי'ס, שמה לעשות, ישראל עובדת גם עם חלקם. אם נתניהו, עם רקורד כלכלי כשלו, ביקר את מודי'ס מתוך כבוד – מתבקש שתנהג כך גם אתה.

הציונות הדתית של עגנון – מרמורשטיין

השבוע, בי"א באדר א', ימלאו 54 שנים לפטירתו של גדול סופרי ישראל, ש"י עגנון, וזו סיבה טובה להקדיש את הטור לזכרו.

כמי שהציונות הדתית זורמת בעורקיו, אעסוק בהשקפת עולמו הציונית-דתית כפי שנשקפת אלינו מספרו המונומנטלי "אורח נטה ללון", הספר שלמעשה זיכה אותו בפרס נובל  ובסופרלטיבים לרוב, שעיקרם הוא שספר זה אינו רק פסגת היצירה של עגנון כי אם פסגת הספרות הישראלית בדורנו.

עגנון אינו טורח בספריו להקל עלינו בירידה לסוף תפיסת עולמו. אדרבא, הוא טורח לפזר מסך של ערפל כבד על עמדותיו ועל השקפת עולמו. עגנון כותב בשפת חכמינו, מפטם אותנו בסיפורי חסידים, כאילו הוא נמנה עם גדולי החסידים והמעריצים של הרב'ס למיניהם, אבל מתחת ללשון המדרשית – כתב פרשנו הגדול ברוך קורצווייל – מסתתרת מודרנה סוערת.

כשעגנון, הניבט מן הטקסט, נראה ונשמע כיהודי תמים בעל אמונה עמוקה, אינך יכול שלא לחשוד בו שהאירוניה היא המושלת בטקסט, ולאמיתו של דבר חושב עגנון בדיוק ההיפך מרוח הדברים כפי שעולה מן הטקסט. עגנון מקפיד לשמור על חידתיותו, ודומה שהוא נהנה עד מאוד מן המעמד הזה.

עם החשדנות העמוקה הזאת, בה אני קורא את עגנון, ניגשתי בפעם השלישית לקרוא את "אורח נטה ללון".

בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה חוזר עגנון לעיירת נעוריו בוצ'אץ', שבוי בזיכרונות נוסטלגיים מימי ילדותו, זיכרונות מתוקים של עיירה יהודית על אווירתה וריחותיה, על בתי מדרשותיה, חכמיה, צדיקיה, אנשיה. כל הזיכרונות היפים הללו מתנפצים אל סלעי המציאות המרה שבה נפגש עגנון מייד עם ירידתו בתחנת הרכבת המוכרת לו כל כך.

מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה החריבו את העיירה היהודית פיזית ונפשית. בתי המדרש הריקים והשרידים שהוא פוגש הם סמלים חיים לאותו חורבן. האווירה הקשה העולה מן הספר נובעת גם מתחושת הייאוש של עגנון, המרגיש את האסון המתקרב, מקוצר הראות של יהודי העיירה, ובעצם יהודי אירופה.

אמרנו כי הגרעין הנפשי של עגנון מוצנע היטב מתחת לשכבות של מילים ותחת מעטה כבד של אירוניה, אך נראה שעגנון מסיר מעצמו את כל שכבות ההגנה ב"אורח נטה ללון". הוא נוטש את עמדת הסופר הנחבא מאחורי גבו של המספר, ומביע עמדות ציוניות בהירות וצלולות, ומתפלמס, בלהט שאינו מאפיין אותו, עם כל הזרמים המתנגדים לציונות מהקצה השמאלי ועד לקצה הימני.

אני מבקש לומר שבספר זה נתגלתה לי השקפת עולם ציונית-דתית עמוקה של עגנון, השקפת עולם שלא מתבקשת באופן טבעי מדמותו הידועה בציבור, השקפת עולם ייחודית המתמודדת עם הזרם החרדי המתנגד לציונות בגלל אופייה החילוני. 

דרכה של הציונות הדתית נבחנת ומובחנת בעיקר אל מול דרכה של היהדות החרדית, ולפיכך נמצאת הציונות הדתית לאורך כל שנותיה במתח עם היהדות החרדית. היהדות החרדית הולכת לכאורה בדרך שהלכו אבותינו לאורך אלפי שנים, ואילו הציונות הדתית חוללה למעשה מהפכה דתית, ואף כי נשארה נאמנה לתורה ללא סייג, האתוס של לימוד תורה איננו עוד כשהיה, ובכך מותיר חלקים רחבים בציונות הדתית במידה כזו או אחרת בתחושת אשמה, נחיתות, ופזילה בלתי פוסקת לעולם התורה החרדי. 

"באורח נטה ללון" עגנון מציג עמדה ציונית דתית ברורה וחד-משמעית: "מידה זו לייחס לעצמכם את התורה כאילו לכם בלבד ניתנת, מידה מרועעת היא. כל שכן שאתם עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה. איני אומר שאנו חיים בה, אבל אנו רוצים לחיות בתורה, אלא שכלי נפשנו נשברים ואין יכולים להכיל אותה. התורה שלימה אלא שהארון שנתונה בו שבור. הכיסופין הללו שאנו נכספים יביאו אותנו לקבל את התורה שנייה, זאת התורה הנצחית שאינה נחלפת לעולם לא במסיבות הזמן וחילופי העיתים. בשעה שאתה וחבריך ידידי רוצים להשתלט בכוח התורה, רוצים אנו להשליט את כוח התורה על עצמנו. ואם יכולתנו קטנה, רצוננו גדול… דחויה היא היכולת, אבל הרצון חי. ואנו מקווים שירפא את כלי נפשנו השבורים".

דומה שמעולם לא נעשתה הבחנה אמיצה כזו בין דרכה של היהדות החרדית לבין דרכה של הציונות הדתית, הבחנה שאיננה נובעת מרגשי נחיתות או מתחושת דרך של "בדיעבד", אלא מתחושה שלמה של צדקת הדרך הציונית דתית, שאם יש בה בקיעים, הם נובעים מנכונות להתמודד באומץ עם המציאות של חילופי העיתים, בניגוד ליהדות החרדית השומרת לכאורה על שלמות התורה תוך שהיא בורחת מהמציאות, מרוח הזמן, ועוצמת עיניה מפני הסכנות האורבות לעם היהודי. 

הדברים הללו ראויים להישמע במיוחד בימים אלה בהם בולטת הציונות הדתית בהיחלצם של בניה להגנת המולדת, ובולטת היהדות החרדית בהיעדרם של בניה משדות הקרב, ובשעה שעל שולחנה של הכנסת מונחת הצעת חוק המאריכה את תקופת השירות הצבאי הסדיר ומאריכה את תקופת שירות המילואים.

כל אחד תרם את חלקו ולולא החלק של האחר, הקמת המשכן לא הייתה מתאפשרת

המשכן – סמל של אחדות – הרב מאיר נהוראי

המשכן וכליו מתוארים בפרשתנו לפרטי פרטים. אף שלמשכן היה ממד עראי, ומפעם לפעם נדרש העם לקפל ולשאת אותו, בכל זאת הוא נבנה בהשקעה גדולה. הארעיות שלו, הנמצאת עמוק בבסיס הקמתו, לא מבטלת את הצורך להתאים את הצבעים, לצפות בזהב, לחבר באופן מדויק לולאות לקרסים.

תיאור ייחודי לכך נמצא בפסוק: "וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". כאמור, המשכן היה עשוי מסוגים רבים של חומרים ומורכב ממאות חלקים שונים, והכל בהרמוניה. תפקידו של המשכן, אם כן, לאחד את הדברים שמטבע בריאתם נראים בודדים ומנותקים. ייתכן שכוונת התורה, שמדגישה "והיה המשכן אחד", ללמדנו שגם אם העולם שסביבנו נתפס, במבט ראשוני, כמקום שבו דברים אינם קשורים זה לזה, הרי שבמבט אמוני, מבט של קדושה, כל הדברים מתחברים יחד לאחדות הרמונית נפלאה אחת שתכליתה גילוי שם ה' בעולם.

וכך כותב אבן עזרא: "והמשכן קראו אחד כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים. וככה ה' הנכבד, שהוא אחד כולל הכל ונקרא אחד, וכן העולם הקטן והגדול".

על אף ייחודו של המשכן כמבנה שמחבר את כל חלקיו, קיימת נקודה מהותית יותר המתייחסת לעם ישראל, שהתמסר לבניינו של המשכן. ההוד וההדר שקיימים במשכן מתבטאים בשותפות של כל חלקי העם בעשייתו. נקודה זו מודגשת דווקא בעת שהוקם המשכן, כאשר הכתוב מייחס את בניית המשכן לכלל ישראל: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …", למרות שהעבודה נעשתה בעיקר על ידי האומנים.

מסביר אור החיים: "עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו: ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך".

כלומר, אדם הוא שלם בזכות האחר, כך גם התורה ניתנה לעם ישראל כולו ולא ליחידים כי קיומה נעשה על ידי הכלל ביחד. אור החיים מסביר שיש מצוות שמתקיימות דווקא על ידי כהנים, ויש כאלה המתקיימות דווקא על ידי נשים, כך שאין אחד היכול לקיים את כל התורה כולה.

כך הוא מסביר את משמעות המצווה: "ואהבת לרעך כמוך" – הזולת הוא חלק ממך, הוא עוזר לך להגיע בעצמך לשלמות. נקודה זו באה לידי ביטוי בבניית המשכן עצמו. כל אחד תרם את חלקו, ולולא החלק של האחר, הקמת המשכן לא הייתה מתאפשרת. הנאמר בפרשתנו שהיה המשכן אחד, הכוונה שהמשכן היה מורכב מחלקים שונים שיצרו הרמוניה בין כל חלקיו. זאת ועוד, המשכן נבנה על ידי כל חלקי העם שתרמו לבנייתו כל אחד לפי כישרונו.

מכאן נלמד, שקהילה בריאה היא זו הנותנת מקום לכל אחד ואחת. יש כאלו שהם יותר דומיננטיים ויש שפחות, אבל בסופו של דבר לכל אחד ואחת יש מקום. במהלך המלחמה ראינו את החיבור בין החלקים השונים של העם. השותפות המיוחדת שנרקמה בין כוחות היבשה לכוחות האוויר, בין לוחמים לתומכי לחימה, הייתה מעוררת השראה, וזאת חרף המחלוקות וההשקפות השונות בין האנשים השונים. כוחנו באחדותנו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

עיקר פרסומו של נתן שטראוס היה בזכות תרומתו להקמת המושבה שהפכה לעיר גדולה – נתניה

התרומה של נתן –  יעקב ספוקויני

"דבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, ב). מהי טיבה של לקיחה זו?

פירש רש"י שמדובר בשלוש תרומות שהן נדבה. שואל העמק דבר: הרי הלכה פסוקה ברמב"ם, שהכל חייבים לבנות את בית הבחירה כשם שהיו חייבים לבנות את המשכן במדבר. איך כרך הכתוב נדבה עם לקיחה שהיא חובה? והוא משיב: כי הכתוב אומר – אם יהיו מספיק נדבות מוטב, ואם לאו, יש לגבות את הדרוש בכפייה. כלומר, הכל תלוי בציבור. 

לפי זה ניתן להבין שאלה אחרת בפרשה, כפי שמובאת במדרש רבה: מפני מה בכל הכלים כתוב 'וְעָשִׂיתָ' בלשון יחיד, ובארון כתוב 'וְעָשׂוּ' בלשון רבים? אמר ר' יהודה בר שלום: "אמר לו הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה". התורה והארון הם מצוות הקשורות לכלל ישראל ועל הכלל להיות שותפים בהן. מוסיף העמק דבר: "כוח הארון שהוא התורה וכוח המזבח החיצון שהוא העבודה, נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים… אבל השולחן שבו כוח מלכות ישראל ומזבח הפנימי שבו כוח כהונה… אינם אלא כשישראל על מקומם בארץ ישראל". האידיאל הוא לקיים את המצוות הללו בידי הכלל, בארץ ישראל. כשם שבניית המשכן מוטלת על כלל ישראל, כך גם יישוב הארץ מוטל על כלל ישראל.

חלום הדורות לגאולת ישראל ותקומתה כרוך בתרומות של יהודים אמידים. אחד מהם היה נתן שטראוס. הוא ואחיו איזידור היו שותפים ברשת חנויות הכולבו המפורסמת 'מייסיס' בארה"ב. נתן גם השקיע מכספו בפיתוח עזרי רפואה ובריאות, כמו פסטור החלב ובכלל זה הקמת מכון לפסטור החלב ו'תחנות בריאות' גם בארץ. נתן היה פעיל גם ביוזמות חקלאיות, כמו החווה החקלאית בעתלית.

עיקר פרסומו היה בזכות תרומתו להקמת המושבה שהפכה לעיר גדולה – נתניה. היוזמים, חברי אגודת 'בני בנימין' – איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) ועובד בן עמי, לימים ראש עיריית נתניה. הם הבטיחו לנתן כי יקראו ליישוב על שמו – נתניה. נתן נעתר, והאגודה קנתה את אדמות אום חאלד משייח' ערבי תמורת סכום הגון. מספר חקלאים עלו על הקרקע, השבוע לפני 95 שנים – ח' אדר תרפ"ט (1929).

הימים היו שלהי העלייה הרביעית (1929-1924) – כ-80 אלף עולים הגיעו ארצה ושינו באופן דרמטי את אחוז היהודים בארץ. התנועה הציונית שאפה ליצור רצף התיישבותי בעמק חפר. דווקא בשיא העלייה נוצרו שני משברים: משבר כלכלי שנבע בעיקרו ממשבר בענף הבנייה, שגרם לאלפי מובטלים; ומשבר לאומי מול הערבים, שחששו מאובדן הרוב בארץ ופתחו בפרעות בכל רחבי הארץ – פרעות תרפ"ט.

דווקא על רקע משברים אלה נודעה חשיבות מרובה להקמת נתניה באמצע הדרך בין תל אביב לזכרון יעקב. הפתרון למשבר הכלכלי היה יצירת אלפי מקורות עבודה חדשים, הן באמצעות עבודות יזומות והן באמצעות יוזמה פרטית. יתרה מכך, הייתה זו תשובה ציונית הולמת לפרעות.

נתן שטראוס ביקר בארץ כמה פעמים, תמיד כדי לעזור. פעילותו הציבורית אף הצילה את חייו. בשנת 1912 ביקר בארץ יחד עם אחיו וגיסתו. בתום הביקור הפליגו לאירופה, משם תכננו להפליג לארה"ב. איזידור ורעייתו הציעו להשתתף בהפלגת הבכורה של 'טיטאניק' לארה"ב. נתן בחר לוותר על ההפלגה הזו, כדי שיוכל להשתתף בכינוס בינלאומי ברומא על מניעת מגפת השחפת. איזידור ורעייתו טבעו באסון 'טיטאניק', ונתן ניצל. לאחר האסון פרש נתן מרוב עיסוקיו והקדיש את חייו לתרומה למען הקהילה בכלל ולמען יישוב הארץ בפרט. תרומתו של נתן מעידה על אחדות הגורל היהודי בין יהודים ברחבי העולם ובין יהודי הארץ. זו גם כוונת הכתוב בביטוי "וְעָשׂוּ" – שהכל צריכים לשתף פעולה בבניין הארץ, גם בימים אלה, מתוך תחושת אחדות לאומית.

מדוע עזרה לעמית או השתתפות ביוזמה של הצוות, לא מצוינות בחוזה העסקה?

לתת מעצמנו – קובי פרידחי

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". במבט בפסוקים עולות השאלות: האם התרומה הייתה חובה או התנדבות? האם יש ציווי לכל בני ישראל לתת תרומה? ואם כן, מדוע היא נקראת תרומה?

רש"י מבין כי שלוש תרומות יש כאן: בקע לגולגולת לאדני המשכן, תרומת המזבח לקורבנות ציבור, ותרומת המשכן שהיא נדבה. כלומר, כולן לעבודת המשכן – חלקן כתרומה וולונטרית, וחלקן חובה על כל אחד לצורכי הציבור.

בסוף שנות ה-80 חוקרי עולם העבודה ראו שבארגונים מצופה מאדם, נוסף לביצועים הרגילים, גם משהו מעבר. הם קראו לכך OCB – Organizational citizenship behavior או בעברית "התנהגות אזרחית ארגונית". המושג מתאר התנהגויות הנעשות מרצון, שאינן מוכרות או מתוגמלות בתגמול פורמלי, התורמות לתפקוד הארגון. הן מחולקות להתנהגויות שתפקידן לעזור לארגון עצמו (כמו להתנדב לוועדה מסוימת) או לעזור לחברים בארגון (כמו להחליף חבר בשמירה).

עם הזמן, בשנות ה-90, הגדרת המושג התעדכנה ל"ביצוע שתומך בסביבה החברתית והפסיכולוגית שבה מבוצע התפקיד". זאת מכיוון שהחוקרים הבינו, שהיא אומנם התנהגות שמעבר, אך היא ודאי לא התנדבות מרצון. עובד שתפקידו לכתוב קוד והוא לא עושה דבר מלבד לכתוב אותו, סביר להניח שלא יקודם, יעירו לו בשיחות ההערכה על כך שאינו מגדיל ראש ואפילו יפוטר. נמצא שגם העובדים עצמם תופסים את OCB כחובה ארגונית, אף שהיא לא מופיעה בחוזה ההעסקה.

עולה השאלה: מדוע עזרה לחבר במשרד, הסבת תשומת הלב של המנהל אם יש תקלה או השתתפות ביוזמה של הצוות, לא מצוינות בחוזה העסקה או בדרישות המשרה? הפרשה יכולה לענות על שאלה זו.

התורה דורשת מאיתנו לתת מעצמנו. מצד אחד דרישה, ומצד שני המטרה היא שניתן משלנו. את העבודה הפורמלית אנחנו יכולים לבצע מתוקף התפקיד, כי חתמנו על חוזה. אבל OCB או התרומה לבית המקדש צריכות לבוא מהארנק שלנו כדי שנרגיש שותפים, שנהיה חלק. התורה דורשת ממך לשלם עבור קורבן התמיד במשכן, המנהל דורש ממך לעזור לחבר שנתקע בעבודה, אבל גם דורשים שזה יגיע ממך.

כפי שהתרומה לבית המקדש תלוית הקשר, וידוע שאנשים שונים מתאמצים אחרת כדי לתרום, כך צריך ארגון לנהוג אל מול OCB, בייחוד בימים כמו אלו.

כדי שתרומה לא תהפוך לניצול, הארגון נדרש להסתכל על העובד שהוא או משפחתו חווים טלטלה, ולהתנהג מעבר, בצורה חומלת במידת האפשר, גם אם החוזה אומר אחרת.

העמדת אומנים מתוך הקהילה הדתית היא משימה שעשויה לפרוץ דרכים חדשות למרחב השיח הישראלי, ולכן היא משימה מהפכנית וקריטית

האומנות והמציאות – המפתח שאבד לקהילה הדתית – בני פרל

כאשר אדם מנמק בפניך מדוע יש לעסוק באומנות, כנראה שהוא אינו אומן.

כי אומן עוסק באומנות משום שזה מה שהוא. הוא אינו יכול שלא לעסוק באומנות, ולכן אינו זקוק לנימוק, ובוודאי שלא יראה בה כלי או אמצעי. אחת הדרכים הנקוטות בידי כדי לבחון סטודנטים שחפצים ללמוד אומנות במסלול שבראשו אני עומד, היא לברר את היכולת שלהם להסביר מדוע הם בחרו באומנות. ככל שיותר ייכשלו במשימה זו – כך מובן יותר שהם מתאימים.

למרות שאומנים אינם צריכים להסביר מדוע הם עוסקים באומנות, פילוסופים ואנשי תרבות עסקו בשאלה זו באופן נרחב ועמוק. פענוח הפלא שבאומנות העסיק כמעט את כל הוגי העולם המשפיעים, מאריסטו ועד קאנט וכל מי שאחריו. הם הבינו שאומנות היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על החברה ועל האדם. לא רק הוגים ומנהיגים ידועים – בין אם הם היו מבוני עולם ובין אם היו ממחריבי העולם – כולם עשו שימוש באומנות – מעיצוב האות ועיצוב תערוכות ועד קולנוע וסגנון אדריכלי.

גם הדתות הגדולות הבינו את עוצמת השפעתה של האומנות והקפידו מאוד על עיצוב אומנותי שהיה נכון לפי דעתם, עד כדי כך שהיו תקופות שציורים עוצבו לפי דוגמות חמורות, והכנסייה הייתה יכולה להוציא להורג אדם שצייר את אותו איש צלוב עם ארבעה מסמרים במקום שלושה.

בראשית המאה ה-19 חל מהפך בעולם האומנות. מדובר בזרם הרומנטי, שהשפעתו ניכרת עד ימינו ולא רק על אומנים, גם עלינו ועל חינוך ילדינו. אחד מהמרכיבים המרכזיים בזרם הזה הוא הנחת היסוד שאומנות היא כלי לביטוי אישי ופנימי של האומן, היא מייצגת את היוצר ולא את המציאות. בכך העמיד זרם זה את האומן במרכז ולא את המציאות שאותה הוא מתאר.

לפי גישה זו, המציאות אינה אלא האופן שבו רואה האומן את העולם, ולכן אומנים יכולים לתת לנו כלי להתבוננות ולתיאור העולם. מהפך זה של האומנות נהיה זרם מרכזי גם בתחומים הפוליטיים, הכלכליים, הערכיים והחברתיים. היחיד נמצא במרכז, ורק דרך המבט שלו ניתן לפענח את המציאות.

הציבור הדתי לאומי מחמיץ את ההבנה שהבינו שועי עולם – שהאומנות חורגת ומשפיעה הרבה מעבר למה שנראה לעין. יתר על כן, הסיבה לכך שרעיונות מתקבלים קשורה לאופן שבו העיצוב, המוזיקה, הקולנוע והתיאטרון מעצבים. מבלי להתכוון לכך, האומן מופיע ומשפיע כמעט בכל תחום, וזאת מבלי שהתכוון לכך. הזנחת תחום האומנות על ידי הציבור החרדי והדתי חסמה את היכולת שלהם להיות שותפים מלאים בשיח הישראלי ובכך פגעה בעיקר בשיח הישראלי, הרבה יותר מאשר בציבור הדתי.

כאמור, אומן ניגש לתחומו מבלי להתיימר לשליחות ציבורית, אך הציבור צריך לראות את חשיבותו הקריטית של האומן, לעודד את התפתחות האומנות, ובעיקר לאפשר לאומנים שבאים מתוכו להתפתח באופן מקצועי ועמוק.

פרשת 'תרומה' כוללת הוראות מפורטות להקמת המשכן וכליו, אך שם האומן מוזכר רק לאחר מכן. הוא אינו במרכז, אך הוא זוכה לרוח א-לוהים, לחוכמה ותבונה ולדעת. מדובר בדיאלוג בין האומן שבמרכז לבין הציווי האלוקי שבמרכז. בחז"ל הוא זוכה למעמד מיוחד כמי ששם ה' נקרא עליו. העמדת אומנים מתוך הקהילה הדתית היא משימה שעשויה לפרוץ דרכים חדשות למרחב השיח הישראלי, ולכן היא משימה מהפכנית וקריטית. גם לאותם אנשים יוצאי דופן ובעלי רוח, וגם לחברה בישראל.

האם בשבת, במצבים שבהם המחשבה היא היוצרת את התוצאה ההלכתית, בלא צורך בפעולה, גם אז ייאסר השימוש בבינה מלאכותית?

מלאכת מחשבת ובינה מלאכותית – הרב אבי רזניקוב

בפסוקים הראשונים של פרשת 'תרומה' מופיע הציווי לקחת תרומה למשכן: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". כל החומרים לבניית המשכן הם חומרים וחפצים מחומרי חיינו – השולחן וכליו, ארון הברית, הכיור, הבדים, הלולאות, הקרסים, טבעות הזהב והמנורה. הכל מדויק! כל זאת על מנת שבני ישראל "ירגישו בבית" ויתחברו לזהותם ולערכים החשובים לקיומם, כמשפחה, כחברה וכעם.

הרב יונתן זקס מציין כיבניית המשכן היא שיקוף של בריאת העולם בידי אלוקים. הבריאה האנושית קשורה ומשקפת את הבריאה האלוקית .הבית שהאדם בונה לאלוקים הוא לא רק בניין או מבנה, אלא קודם כל מקום בנפש שבו האדם שומר לא-ל בחייו. היצירה האלוקית – היקום, הטבע, בעלי החיים והאדם – קשורה באופן הדוק ליצירה האנושית. את הקיום האנושי יש לכונן בתבנית הבריאה. האדם, שנברא בצלם אלוקים, שואב ממעשיו של הבורא דוגמה ומופת לחייו שלו – מה הוא בורא אף אתה היה בורא, מה הוא שובת אף אתה תשבות.

את אופן שביתת השבת למדו בתלמוד מההקשר בין מלאכת לשבת למלאכת המשכן (שבת, מ"ט ע"ב). הקשר בין מלאכת שבת למלאכת המשכן מופיע בסוגיה זו באופן טכני, צורני. מה שעשו במקדש אסור לעשות בשבת. במקום אחר לומדת הגמרא באמצעות היקש את העיקרון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" (חגיגה, י' ע"א). כלומר, מלאכת המשכן היא מלאכה של יצירה ואומנות. 'מלאכת מחשבת', הנאסרת בשבת, פירוש הדבר שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, מלאכה הנעשית בכוונה אם באופן ישיר ואם כאשר המלאכה היא תוצר לוואי הכרחי ורצוי. 

הטכנולוגיה המודרנית והשינויים התרבותיים יצרו תצורות חדשות של עבודה, שבהן הגבולות בין עבודה למנוחה, בין מקום העבודה לבית, הולכים ומיטשטשים. מצוות השבת היא הזדמנות לשוב ולהגדיר עבור עצמנו מהם גבולות העבודה, הן ביחס לזמן והן ביחס למרחב, וזאת כדי שהעבודה לא תפלוש ותשעבד את כל עיתותינו.                    מעמד המכונה המופעלת בידי האדם בשבת נידון רבות בשנים האחרונות עם שכלולן של המכונות. היחס בין הפועל לפעולה נחקר, בין השאר, כאשר הפעולה האנושית כולה מסתכמת בפעולה קלושה, כהסטת מתג או עקימת שפתיים, והתוצאה היא גדולה לאין שיעור. הדיונים בהלכות שבת של הפעלת מכונה נשענים על מושגים מבוססים של 'כוחו', 'כוח כוחו', 'גרמא' וכן הלאה.

בעולם המדעי-טכנולוגי שבו אנחנו חיים, בינה מלאכותית היא, בין השאר, גורם מהפכני המנגיש שירותים רפואיים. מערכות בינה מלאכותית מסוגלות לפענח מחשבות של אנשים הסובלים משיתוק או מנכות ומאפשרות להם לשלוט בגפיים מלאכותיות ולהתנהל איתן.

האם כאשר המחשבה היא שמפעילה יש לאסור את הפעולה בשבת?

כלל נקוט בהלכה ש"דברים שבלב אינם דברים") נדרים כ"ח, ע"א). על אף זאת, ישנן הלכות שבהן למחשבה יש מעמד קונקרטי: נדרי צדקה, המקבלים קיום כתוצאה ממחשבה טובה בלבד; הפרשת תרומה יכולה להתבצע במחשבת התורם, דבר הנלמד מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" (במדבר, י"ח, כ"ז, שו"ע, יו"ד, של"א, מ"ו). כלומר, אלה הם מצבים שבהם מציאות הלכתית מתכוננת על ידי המחשבה. אומנם מעשים עדיין מעורבים, אבל המחשבה היא המוקד של ההלכות הללו. דוגמה נוספת: קניינים, המבוססים על 'גמירות דעת'.

האם בשבת, שבה אסרה התורה 'מלאכת מחשבת', במצבים שבהם המחשבה היא היוצרת את התוצאה ההלכתית, בלא צורך בפעולה, האם גם אז ייאסר השימוש בבינה מלאכותית?

הרב ישראל רוזן מצטט את דבריו של הרב אוירבך, המסיק מכך שאין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת משום 'מתקן', שיש לאסור משום פעולות המתבצעות במחשבה בשבת, "והרי תרומה ניטלת באומד ובמחשבה ומשמע דמחשבה כמעשה לעניין שבת". הרב רוזן מסתייג וכותב: "ולענ"ד, אי משום הא לא איריא דהעיקר בזה דהמאכל מתוקן. והרי אין מדובר כאן באיסור דאורייתא דתליא במהות הפעולה, אלא באיסור דרבנן משום דמיחזי כמתקן, ולעניין זה די לנו אם התוצאה היא תיקון הפירות, ופשוט".

כלומר,לדברי הרב רוזן, אין מדובר באיסור תורה אלא באיסור דרבנן, 'מיחזי כמתקן', ואין מכאן לאסור פעולה שנעשית על ידי מחשבה. ולמראית העין של המלאכה, כאשר המחשבה היא הפועלת אין לדעתו לחשוש למראית עין (מיקרופון ורמקול בשבת, תחומין ט"ו, עמ' 378-379). ועל כן, ייתכן שמערכת בינה מלאכותית, המנטרת ולומדת את התנהגות האדם ופועלת בהתאם ללא כל מעשה מכוון מצד האדם, תהיה מותרת בשבת (הדיון כאן איננו מכוון לפסיקת הלכה, אלא לעורר מחשבה בעניינים רפואיים הנוגעים לפרשת השבוע, "ואידך זיל גמור". ישנם מקורות חשובים נוספים שיש לעיין בהם).

מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו – אבי רט

את ארון עצי השיטים במשכן, שהיה מצופה זהב, כיסתה כפורת זהב טהור. מעל הכפורת היו  שני כרובי זהב, שהיו ממוקמים משני קצות הכפורת.

על פי חז"ל, לכרובים היו פני נערים: "אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים… ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים". וכאן מגיע משפט המפתח לעניין: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".

בפשטות, יש כאן תיאור טכני של כלים שהיו במשכן, כלים שנועדו לשמש את הבאים בשעריו, העובדים והשוהים במשכן. בעומק הדברים טמון כאן רעיון נוסף, רלוונטי, משמעותי ואקטואלי. הכפורת והכרובים קשורים זה לזה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת".

המילה כַּפֹּרֶת היא מלשון כפרה. לכפר על משהו. על מה יש לכפר?

אולי על זה שיש מציאות חברתית של "וּפְנֵיהֶם לא אִישׁ אֶל אָחִיו". שבמקום שפני האחים יהיו אִישׁ אֶל אָחִיו, הפכו פניהם להיות איש כנגד אחיו.

לצערנו, בשנה האחרונה עמדו רבבות אנשים טובים עם כוונות טובות ברחובות ישראל משני צידי המדרכה והמתרס, ופניהם היו כעוסות וצועקות איש כנגד אחיו. מאז שמחת תורה 7 באוקטובר, בשטחי הכינוס ובתוך הטנק, בהסתערות ובשמירה בלילה, תחת אש ובבתי החולים, בבתי העלמין ובכיכר החטופים, הפכה החברה הישראלית הכואבת, המדממת והמצולקת להיות "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו".

הכפורת המכפרת סוככת על כולם בכנפיה מלמעלה ואומרת לכולם – כך ורק כך, תשרה השכינה ביניכם. רק כך בונים את המשכן ואת הבית המשותף לעם היהודי.

כדי להגיע למסקנה הזאת לא צריך ועדת חקירה. די להתבונן בהיסטוריה היהודית כדי לראות וללמוד שכאשר אחים נלחמים זה בזה, אף אחד לא מנצח. מלחמת אחים היא לעולם מלחמה שבה שני הצדדים מפסידים, מצב חברתי שבו פני האחים אינם אִישׁ אֶל אָחִיו הוא מצב שסופו אסון.

לכן, במקום המרכזי במשכן שבמדבר, כמו גם במקום המרכזי של העם היהודי בעת הזו, ניצבים שני הכרובים, שני האחים, ודורשים מאיתנו דבר אחד פשוט: שלעולם, עם כל השוני והמחלוקת, הוויכוח והדעות השונות, נפעל בכל כוחנו לוודא שמה שמתרחש מולנו בחודשים האחרונים בטנק, בנגמ"ש, במחלקות השיקום ובבתי העלמין – יימשך ויהיה יסוד חיינו.

 שו"ת כיפת ברזל

דיבור בענייני חול בשבת

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: האם חייל שיוצא לחופשה קצרה במוצאי שבת, רשאי לשוחח על כך עם חברו בשבת ולתאם נסיעה משותפת? האם חייל מילואים יכול לבקש מחברו בשבת להסביר לו מהם הטפסים שאותם הוא נדרש למלא לקראת שחרור משירות מילואים פעיל? האם מותר למפקדים לשוחח זה עם זה על עניינים צבאיים במהלך סעודות השבת? ומה דין תדריך לקראת אימון או פעילות מבצעית שיתקיימו בצאת השבת?

תשובה: נאמר בנבואת ישעיהו (נ"ח, י"ג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". מפסוק זה למדו חכמים (מסכת שבת, דף ק"נ) שאסור לדבר ולשוחח בשבת על מלאכות ופעולות שעתידות להתבצע ביום חול. וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים, ש"ז א'): "ודבר דבר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול".

עם זאת, מפורש בגמרא ובפוסקים שניתן לשוחח על ענייני חול בעקיפין ובלשון מרומזת. כך, למשל, מותר לאדם לומר לחברו "אשמח להתעדכן במוצאי שבת" או "האם אתה מגיע למקום פלוני במוצאי שבת?" וכן ביטויים דומים, כך שיובן שרצונו שייסעו יחד במוצאי שבת, אך אין להזכיר בפירוש את הנסיעה המשותפת.

כמו כן, מפורש בגמרא שהאיסור לדבר דברי חולין הוא אך ורק בנושאים של חול, אך צורכי מצווה, ובכלל זה גם צורכי רבים – מותר לשוחח עליהם בשבת. המשנה ברורה (ש"ז, ס"ק א') מצטט מחלוקת נרחבת בין האחרונים האם ההיתר לדבר בשבת על דבר מצווה נוגע דווקא למצווה שקשורה לשבת, או שמא גם למצווה שבוודאי לא תתקיים בשבת. הדוגמה שבה משתמש המשנה ברורה היא כתיבת ספר תורה: אסור לכתוב את הספר בשבת, אך נחלקו אחרונים האם מותר לשוחח על כתיבת הספר בשבת. להלכה, המשנה ברורה מכריע שטוב להחמיר לכתחילה, ואולם אם קיים חשש שהימנעות משיחה בשבת תפגע באפשרות לקיים את המצווה בימות השבוע – מותר לשוחח על כך בשבת.

לפיכך, מותר למפקדים ולחיילים לשוחח בשבת בעניינים מקצועיים ולהעשיר את ידיעותיהם המקצועיות, מפני שיש בדבר חשיבות ותועלת גם בשבת עצמה. לעומת זאת, משום איסור הכנה מקודש לחול, אסור למפקד לערוך תדריך לקראת המשך השבוע, וכל שכן שאין לערוך לסגל סיור בשטח כהכנה לפעילות מתוכננת. כמו כן, אסור לשוחח בשבת על מילוי טפסים. כמובן, אם מדובר על אימון, פעילות מבצעית או כל נושא אחר שהוא חלק מן המלחמה, ולא ניתן להיערך לקראתו בצאת השבת, הדבר מותר.

קריאה לאחינו החרדים להתגייס לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים

הרב אליעזר חיים שנוולד

ראש ישיבת ההסדר  'מאיר הראל', מודיעין,

אל"מ במיל', קצין שריון ומבצעים

אחינו היקרים, בני הציבור החרדי,

אנו נמצאים בשעה הרת גורל לעם ישראל, שלא הייתה כמותה. שעה שאנו נלחמים בעזה נגד אויב מר ומפלצתי, שטבח בנו באכזריות שאין כמותה, בגברים ונשים בתינוקות ובזקנים.

מאז הטבח בשבת שמחת תורה "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים וגו' לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם" (אסתר ט, ב), עזבו את בתיהם ויצאו בחירוף נפש למלחמה: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם וגו'" (שם ט, טז).

בו בזמן אנו מתכוננים למלחמה אפשרית מול אויבנו מצפון, שאכזריותם גדולה אף עוד יותר, אשר זוממים לפגוע באזרחים בעורף באמצעות אלפי טילים קטלניים, ולנסות לחדור ליישובים ולערים בצפון ולפגוע בתושביהם. אויבים שאומרים בגלוי את מטרתם: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה).

יש גם סכנה שאויבים נוספים יצטרפו ללחימה בתוך ערינו, ובחזיתות נוספות קרובות ורחוקות.

בשעה זו אנו זקוקים להרבה יותר חיילים שיגנו על חיי אזרחי המדינה מפני אויבינו המקיפים אותנו מכל העברים 'כי כסלא לעוגיא' (ברכות ו א), ואנו קוראים לכם להיות שותפים עימנו בהגנה על עם ישראל מפני אויביו. להתגייס "לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג).

כולנו מודעים לחשיבות הקריטית של לימוד תורה, שמחזיקה את הקיום של עם ישראל וזהותו ובעלת השפעה ישירה על הסייעתא דשמיא במלחמה. אנו מעריכים אתכם על העמידה במשימה הקדושה של ההתגייסות ללימוד התורה, והנכונות לשאת בעולה בגבורה גם במחיר כלכלי של חיים בצמצום.

אנחנו בעיצומה של מלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם מלכים ה, א)! ואנו זקוקים לשותפות שלכם גם בהגנה הפיזית, בהצלת חיים של ממש, מפני 'פיקוח נפש' של רבים מאחינו בית ישראל (רי"ף סנהדרין פ"ח דף רפ"ז ע"ב).

ב"ה זכינו בחצי היובל האחרון להתגייסות של חיילים מהציבור החרדי, והם עושים חיל ומצילים חיים. גם אנחנו זכינו להיות שותפים ולסייע להם בתחילת הדרך. כמה מהבוגרים של המסלול גם פגשו אתכם במלחמה הנוכחית כשותפים בלחימה לכל דבר, ומקדשים שם שמיים ברבים. לאחרונה אף גדל היקף המתגייסים החרדים לשלב ב'. אולם, בשעה הזו אנו זקוקים להרחבת השורות גם בשירות הסדיר.

אומנם בעבר היו שהשתמשו בדרישה לגיוס חרדים ככלי ניגוח בזירה הפוליטית, או כדרך לנסות לשנות את אורח חייכם החרדי, ויש לכם חשדנות מוצדקת, אולם כיום הקריאה אליכם באה ממקום של צורך קיומי אמיתי. אנו זקוקים לשותפותכם בחזית ובעורף כלוחמים ותומכי לחימה.

בקריאה זו אין לנו כל כוונה לפגוע חלילה בעולם התורה, היקר לליבנו, באלה שמוסרים את עצמם ללימודה בשקידה ובהתמדה, ומתגדלים בתורה.

ברי לנו שניתן להגדיל את היקף המתגייסים באופן משמעותי מבלי לפגוע בו כלל, מקרב אלה שלא ראו ברכה בלימודם או כאלה שממילא מתכוונים לסיים את לימודם בישיבה.

אנו מודעים לכך שמאז האסון הנורא בשבת שמחת תורה קיים שינוי בהלכי הרוח גם בציבור החרדי עצמו. שישנם מביניכם יותר כאלה שקשה להם להיות בבחינת "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו). שסיפורי הגיבורים והנופלים הי"ד חדורי האמונה והעוצמה של יראת שמיים, נוגעים לליבכם. ושיש בציבור החרדי יותר שמעוניינים כיום להתגייס ולהיות שותפים במלחמה.

אולם, עדיין קיים החשש שמא ההתגייסות תפגע חלילה ברמתכם הרוחנית. אך את זאת דעו, אחיי היקרים, כי מניסיון של 65 השנים שבהן קיימות ישיבות ההסדר, ומניסיוני האישי כראש ישיבת הסדר, שגם התגייס לצה"ל במסגרת ישיבות ההסדר לפני כ-43 שנים ופיקד על בני ישיבות הסדר, הוכח שהשילוב בין לימוד התורה והשירות הצבאי – בין הספרא לסייפא – לא אמור לפגוע בלימוד התורה. יש תלמידי חכמים גדולים שצמחו משילוב זה, וגם רבבות של אנשי מעשה יראי שמיים. שהגבורה שבאה מתוך האמונה ב"אוזר ישראל בגבורה" מתפתחת ב'אוהלי צבא', ויש לה גם יכולת השפעה על הגבורה של חיי היום-יום של "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת שולחן ערוך או"ח א, א) ובלימוד התורה ב'אוהלי תורה'.

אכן, בעבר היו מקרים שחלק מההבטחות לאפשר לחיילים החרדים לשמור על אורח חיים חרדי לא קוימו, ובכך נפגע האמון. בחלק מהמקרים הללו אף היינו שותפים במאמצים לטפל בהם כדי לתקנם. אולם, כיום במערכת הצבאית ישנה הבנה גדולה יותר ומחויבות גדולה יותר להבטיח לכם שמירה מלאה על אורח חייכם החרדי. כמו כן, ככל שיגדל מספר המתגייסים מקרבכם –  כך גם תהיה יותר עוצמה שתשמר את אורח חייכם הייחודי.

לפני כעשור הגיע היקף המתגייסים מקרבכם לשיאו, כתהליך בריא ומתוך מודעות לחשיבותו. לצערנו, החל אז מהלך מזיק שהונע מתוך מניעים פוליטיים, שביקש לייצר לחצים ומצג כוחני של כפייה. כל ניסיונותינו להתריע בפני "ועדת השוויון בנטל" שהדבר עלול לגרום לתגובת נגד ולפגיעה בהיקף המתגייסים, לא נשמעו, והנזק נעשה.

כיום ברור לנו שהשינוי צריך להיעשות בהדרגה, מתוך רצון עצמי פנימי ולא בכפייה. שצריך לפתוח בפניכם מגוון של אפשרויות שירות שיתאימו לכם ויאפשרו שירות על פי היכולת. אולם, זה צריך לבוא מכם, באמירת 'הנני'. מתוך ערבות הדדית של "כל ישראל ערבים זה לזה", ומתוך אחריות לגורל תושבי המדינה ולחיי משפחותיכם, הוריכם, אחיכם ואחיותיכם, הקטנים והגדולים.

אני מאמין שמהלך זה יביא לאחדות גדולה בעם ישראל ולקידוש שם שמיים. שכל רואיכם יכירוכם כי אתם  זֶרַע בֵּרַךְ ה', ועל כל אחד מכם ייאמר "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג).

אחינו היקרים, "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וַד' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמו"ב י, יב).

צריך למסד את ההליך של משאל עם בנושאים מוגדרים ספורים, שלא ניתן להגיע בהם להסכמות. משאל עם בעניינם יקהה את המתחים ואת החשש

משאל עם – הרב אליעזר חיים שנוולד

האסון שהתחולל בשבת שמחת תורה, בא אחרי חודשים של מחלוקת פנימית חריפה, שייתכן אף דרבנה את אויבינו לתקוף. הטבח שכוון ליהודים באשר הם – ללא הבחנה בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, אנשי הקיבוץ והעיר – חידד את ההכרה בשותפות הגורל ואת הסכנה הקיומית הנשקפת לנו בהיעדר אחדות.

כבר ביום הטבח התגייסו אזרחים מכל רחבי הארץ והמגזרים, להציל את תושבי היישובים המותקפים. מאז, חווינו את עוצמת האחדות הן בקרב הלוחמים והן בעורף. האסון חולל שינוי בקרב חלק ניכר מהחברה הישראלית. בעקבותיו קמו התארגנויות אזרחיות חוצות מגזרים, של מילואימניקים, משפחות שכולות וגופים חברתיים, שמבקשים לשמר את האחדות ובאמצעותה לרפא את השבר הגדול שנוצר כתוצאה מהטבח ומהמחדל הגדול שאפשר אותו.

כולם מסכימים שהאחדות היא כורח קיומי, ורק באמצעותה נצלח את כל האתגרים הקשים הניצבים בפנינו. 80 אחוזים מהחברה מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים. אין בכך התעלמות ממחלוקות עקרוניות שקיימות בתחומי דת ומדינה ומערכת המשפט. אולם, יש רצון משותף לעשות כל שניתן כדי ליישב את המחלוקות בהסכמה ולא בכוחניות.

לעומת זאת, אנשי המחאה חידשו את פעילותם המאיימת להחזיר אותנו, ל"ע, לפילוג של הימים שלפני המלחמה. כבר בתחילת המחלוקת הציבורית על הרפורמה המשפטית, הצענו לקיים הליך של משאל עם, ובו יביע העם את דעתו על החוקים שבמחלוקת, ולאחריו לא יהיה ניתן יותר לטעון בשם העם דברים הפוכים (יש כבר 'חוק משאל עם' בספר החוקים, במקרה של כוונה למסור חבלי מולדת, ל"ע). לרעיון משאל העם קמה התנגדות עיקשת של אלה שטענו שמשאל עם היה כבר בבחירות, ובדמוקרטיה יש לכבד את תוצאותיהן. מה קרה מכך, כולנו יודעים.

כלקח, צריך למסד את ההליך של משאל עם בנושאים מוגדרים ספורים, שלא ניתן להגיע בהם להסכמות. משאל עם בעניינם יקהה את המתחים ואת החשש, ויאפשר לכל הצדדים לממש את האחדות בביטחון ובאמון.

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות העוסקות בבניין המשכן, ה"פרויקט הלאומי הראשון", שנועד להשראת השכינה, לעיצוב ייחודי של הזהות היהודית ולאחד את כל השבטים. בשל כך, מחנה ישראל נבנה כשהמשכן במרכזו.

הפרשה פותחת בצווי לקחת מכולם תרומה לבניין המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). הדגש הוא על "מאת כל איש".

עפ"י הזוהר, מלכתחילה הייתה הכוונה שכל השבטים יהיו שותפים בבניין המשכן. רק בדרך זו הוא יהיה של הכלל וייצג את הקולקטיב השלם של עם ישראל: "וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה (שמות כה) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִיל אֶת כֻּלָּם, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן מִכָּל הַצְּדָדִים, בְּמֹחַ וּקְלִפָּה" (תרגום הזוהר ח"ב קצה א, ושם, לאחר חטא העגל שהובל ע"י ה'ערב רב' נצטוו בפרשת ויקהל ל"כל עדת ישראל" – שרק עם ישראל יהיה שותף למשכן).

מי שנבחר להוביל את בניית המשכן היה בצלאל. מדרך בחירתו למדו חכמים שבחירת ההנהגה צריכה להיעשות על ידי משאל עם – בפנייה אל העם כדי לבקש את הסכמתו: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: 'רְאוּ קָרָא ד' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'" (ברכות נה א).

עיקרון זה נפסק להלכה גם לגבי מינוי הדיינים (ברמ"א חו"מ סי' ג' סע' ד'. ובפתחי תשובה שם ס"ק ח) ומינוי רבנים (שו"ת חת"ס חו"מ סי' יט). 

לדעת אברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, גם מינוי המלך תלוי בהסכמת העם. כך גם במינויים נוספים, נשיא בית הדין הגדול ושבעת טובי העיר (ירושלמי מגילה ג, ב).

אם במשאל עם ניתן לקבוע מי יהיו מקבלי ההחלטות, אין ספק שניתן לקבוע גם את ההחלטות עצמן. 

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם

הרב ד"ר שלום שרון

אתם הקוראים בטח שואלים: מה זאת הכותרת הזאת? כתב חידה? כתב סתרים? לא! זהו פסוק מתוך האורית (התורה) בשפת הגעז מפרשת השבוע, פרשת 'תרומה'. בעברית הפסוק הוא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". האם התרגום הוא אותו הדבר בדיוק כמו בעברית או שיש שינויים?

פניתי לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם ובעל ידע רב בשפת הגעז. הוא שלח לי את התרגום:  "ועשית לי מקדש ואשכון/ואלון ביניהם". הפנייה היא בלשון יחיד "ועשית", והדבר המשמעותי ביותר הוא שאלוקים אינו שוכן בתוכם אלא ביניהם. השינויים הללו מצביעים על משמעות עמוקה במקומו התיאולוגי והסוציולוגי של בית המקדש בחיי העם, כמו גם באמונה בקב"ה. אבל יותר מזה, התרגום הזה בא להתמודד עם חולשה אנושית. חולשה אנושית זו עלולה לייצר עיוותים חברתיים ואף חורבן.

נראה שהפסיכולוגיה האנושית לא משתנה עם הזמן. באופן שבו תפסה התרבות הדתית של יהודי אתיופיה את מקומו של בית המקדש (בית הכנסת), יש כדי לשמש סוג של אנטיביוטיקה לאותה פסיכולוגיה אנושית ישנה, העלולה להביא על העולם ועלינו אסון, אלא אם כן נעצור זאת בזמן.

שאלתי את הרב יאסו לפשר השינוי. הוא ענה: "כדי להבין זאת עלינו לשים לב לפסוק נוסף 'וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים' ወሙሴ ቦአ ውስተ ብርሃን ኀበ ሀሎ እግዚአብሔር። המילה ערפל תורגמה בגעז אור. כדי להבין את ההבדל הגדול בין אור לערפל, עלינו לשים לב לעניין נוסף: כאשר משה יורד מהר סיני, הוא מבקש שוב לראות את אלוקים: 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. משה כבר ראה את אלוקים, מדוע ביקש זאת? אלא, שמשה עדיין לא הבין את המשמעות הקונקרטית של גילוי אלוקים, והתשובה שהוא מקבל היא 13 מידות הרחמים של הקב"ה. האור הזה, בניגוד לערפל, חינך אותנו באתיופיה לגלות רחמים כלפי אחרים, לשאת חן וחסד בעיני הסובבים אותנו. בקיצור, גילוי של אלוקים מתבטא ביחסים שלנו בין בני האדם".

עתה נוכל להבין את הפנייה בתרגום בשפת בגעז בלשון יחיד. המשמעות היא לקיחת אחריות אישית. כאשר האחריות האישית היא ההבנה שאלוקים אולי שוכן בתוכי, אבל יותר מזה, הגילוי שלו הוא באינטראקציה שבין האגו והאטימות לבין העולם שמחוצה לנו. לכן, זה לא "ושכנתי בתוכם", ודאי לא בבית המקדש, אלא "ושכנתי ביניהם". בית המקדש הוא הניגוד של העבודה הזרה. עבודה זרה היא אגו, אטימות, היא הביטוי לראיית המקדש כביתו של האל שבו הוא אוכל את מזונו.

באחת משיחותיי עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא הופתע לגלות שבמסורת הרבנית קיימת חלוקה למצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. הוא אמר: "החטאים הם רק בין אדם לחברו. המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים – כמו שקר, רמאות ושנאה. רק החטאים הללו הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב שמר עלינו במסע המסוכן לאורך כל הדרך? ודאי שא-לוהים". אם כן, אנו לומדים פה שבית המקדש הוא מקום שאמור להעצים את אחריות האישית ולא לשלול אותה.

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם. באמצעות התרבות הדתית של יהדות אתיופית המקראית נוכל להבין את החולשה האנושית. היום היא פוגשת אותנו במקומות שונים מבעבר. אחד מהם הוא המוסד לזכויות אדם. מוסד זה קובע כי קיימות זכויות שלהן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. במהות, תפיסה זו, כמו שהיה בבית המקדש, אמורה לספק מעטפת לאדם שמגלה אחריות. לספק הגנה מלאה לחלשים. מוסד זה, כמו בית המקדש בזמנו, תובע מאיתנו לגלות אחריות יותר מאשר לספק לנו זכויות. תובע מאיתנו לדבר אמת. מבקש מאיתנו לגלות חסד ורחמים לבני האדם. אבל, מוסד זכויות אדם, כמו אז בתקופת בית המקדש, הופך גם לאמצעי להשגת מטרותינו האגואיסטיות.

לצערנו, כאז כן היום, ישנם מניפולטיביים המצליחים להפוך את הבית הזה למערת פריצים. גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק: היכל ה' היכל ה'. זכויות אדם, זכויות אדם. בזמנו, עד לחורבן, היה קשה להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. מי מאיתנו כיום הוא נביא שקר ומי נביא אמת, זו שאלה כבדת משקל.

כך או כך, יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שא^–לוקים לא שוכן בבית המקדש או בתוכנו, אלא הוא שוכן בינינו, מבחינת איש ואישה "זכו שכינה ביניהם".