שילמתי את חובי לחברה – הרב יובל שרלו
ישנם ביטויים שטוב יהיה אם נפסיק להשתמש בהם, בשל העובדה שהם יוצרים טעות חמורה, ואינם מאפשרים לשים לב ליסודות המוסריים והאמוניים המנוגדים להם. בעבר עלו ביטויים כגון "איש באמונתו יחיה" שהשימוש המקובל בו שגוי פעמיים, בין בשל העובדה שכתוב "צדיק באמונתו…" ובין בשל עובדה שהמילה "אמונה" אינה קשורה לתפיסת עולם, אלא לחיים אמינים, ישרים והגונים. אין לביטוי הזה קשר לפלורליזם או לאנרכיה כמוהו גם הביטוי "לא התכוונתי לפגוע – אך אם פגעתי, אני מתנצל" שהוא הפוך מהתנצלות: הוא טוען למעשה שהדובר צדיק – שהלוא הוא לא התכוון לפגוע, ואילו הנפגע לוקה בחסרונות של היפגעות יתר, ואף על פי כן הפוגע הנדיב מוכן להתנצל ברוב טובו. אלו שתי דוגמות בלבד, מתוך רבות.
אחת החשובות מהן היא "שילמתי את חובי לחברה", ומכאן והלאה אני כאזרח רגיל ושווה לכל דבר. לא מדובר לא בחוב ולא בתשלומים. הפושע לא היה חייב לחברה דבר, ועל כן הוא גם לא שילם דבר. הוא היה פושע שנענש, ועכשיו נכון לבחון את ההשלכות של הפשיעה הזו. בדרך כלל, הביטוי הזה אכן מתאים לעיקרון הנמצא בהלכה של "ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל" (מכות פ"ג מט"ו). שערי תשובה ותיקון לא ננעלים, ומעלה גדולה היא לקבלת אדם מחדש לקהילה. לא זו בלבד, אלא שההלכה אוסרת להזכיר עוונות ראשונים: "…כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (הלכות מכירה יד, יג). ברם, כל זה נכון כאשר מדובר בעניינים שבין אדם למקום בלבד.
כאשר מדובר בעניינים שבין אדם לחבירו ובפגיעה באדם אחר – ישנו תנאי בסיסי ויסודי הקודם לכל דבר אחר: הודאה, פיוס וקבלת אחריות. כאשר אלה לא נעשים – לא ניתן לדבר על סגירת הפגיעה: " "אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ) ועתה השב אשת וגומר.." (בבא קמא פ"ח מ"ז). אין רשות כלשהי למחול במקום הנפגעים ואין מקום ל"תשלום חוב לחברה" בהקשר של פגיעה שאינה כלפי החברה. אכן, כאשר הפגיעה היא כלפי החברה – כגון בלקיחת שוחד, בגניבה מכספי ציבור וכדו' – הכתובת לבקשת הסליחה היא מהציבור, ובלי שהדבר נעשה לא ניתן לדבר, מבחינה מוסרית ועמידה בדרכה של תורה, על השיבה חזרה.
אנחנו חייבים לאפשר את התיקון ואת הפתיחה מחדש. אין איש מאתנו שלא שוגה, או אפילו חוטא במזיד כלפי אחרים, ובמקום שננעלים שערי קבלה וחזרה אנו עלולים למצוא את עצמנו כחברה אכזרית מאוד, שגם אינה מעודדת עשייה כלשהי, שהלוא אם תיפול טעות הדבר לא ייסלח. אולם כל זה מותנה בהודאה, בפיוס ובנטילת האחריות על המעשים שעשינו. בניו של יעקב, הסובבים את מיטתו, עברו את התהליך הזה, ובשל כך זכו להקים אומה מאוחדת.
האתגר האנושי והחברתי הבא- אתגר של מעבר ממסגרות של יחידים ומשפחות למצב של יצירת עולם וחברה, עם ואומה, ראויים, ערכיים, חומלים, רגישים ומוסריים
גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם – אבי רט
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, וספר בראשית חותם למעלה מאלפיים השנים הראשונות של העולם- מבריאתו ועד ירידת ישראל למצרים.
ספר בראשית הפגיש אותנו עם היסודות והאדנים, עם התשתיות עליהן תיבנה האומה והעולם, עם הערכים, הקודים והתובנות, עם ההצלחות והכישלונות, עם הניסיונות, הטעויות והתהיות.
הספר מתחיל ברציחתו של הבל על ידי קין ומסתיים במצרים- שם יגזור פרעה להשליך תינוקות ליאור. בין לבין פגשנו את סדום ועמורה, את דור המבול, את אנשי מגדל בבל, ואת האחים המשליכים את יוסף לבור- וכל אלו מותירים בפינו טעם רע על המין האנושי ועל הרף התחתון אליו מסוגל האדם להגיע.
מצד שני, פגשנו בספר הזה את האבות והאימהות של האומה. פגשנו את אברהם בפתח האוהל- מכניס אורחים, ופודה שבויים, ומפיץ את האמונה בעולם, ואת יצחק חופר בארות, את יעקב אבי שנים-עשר השבטים יסוד העם היהודי. פגשנו את שרה הנאבקת על חינוך בנה ואת רבקה השומרת על הבית מפני עשו ומזימותיו, ואת רחל ולאה הבונות שתיהן את שנים עשר השבטים שיהיו התשתית לעם ישראל.
ספר בראשית הוא ספרם של היחידים. הוא ספרם של אלו הפוסעים את פסיעותיהם הראשונות בעולם – מחפשים את דרכם ואת ייעודם, מקימים משפחות ותרבויות שיהיו היסוד לחברה האנושית. זהו ספר של בירורי זהות ובחינת גבולות, ספר שבו היחידים חוברים לקהילות, לתרבויות, ומשם לעמים ומדינות.
סיום הספר מעביר אותנו ממצב של יחידים למצב של עם. שבעים נפש של יעקב ובניו יורדים למצרים, אך יהיה זה דווקא פרעה, שבחושיו החדים כבר יזהה ויגדיר אותם כעם: "הנה עם בני ישראל…".
את המשפט שבכותרת- 'גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם', אומר יעקב לנכדו מנשה, משפט שיש בו קריאת כיוון למעבר מיחידים לעם.
מכאן, עוברת האנושות לשלב הבא שלה. משלב היחידים לשלב העמים, הגדרתם והמאבקים ביניהם. המאבק הראשון עימו תתמודד האנושות יהיה מאבק יסודי ועקרוני על החופש והחירות, על השיעבוד והעבדות, על כבוד האדם וחירותו.
עם הירידה למצרים, יתחיל המין האנושי להיאבק על חירותו. דווקא מתוך בית העבדים המצרי, מקום בו אדם משעבד אדם, מעבידו בפרך, ומשליך את ילדיו ליאור- דווקא משם תצא הקריאה האנושית הגדולה – 'שלח את עמי', קריאה שהפכה במהלך ההיסטוריה לסמל של מאבקי החופש והחירות בעולם- ממצרים ועד אסירי ציון, של העבדים למיניהם, וכל אלו ששאבו כוחם מהמאבק האנושי הגדול לחירות.
סיום ספר בראשית והכניסה אל ספר שמות, מובילים אותנו אל האתגר האנושי והחברתי הבא- אתגר של מעבר ממסגרות של יחידים ומשפחות למצב של יצירת עולם וחברה, עם ואומה, ראויים, ערכיים, חומלים, רגישים ומוסריים, כאלו שיישמו את כל תובנות ולקחי ספר בראשית בבואם להקמה על פני כדור הארץ שלנו, מסגרות חברתיות, לאומיות ואנושיות של עמים, תרבויות ולאומים.
כיצד מקללין? – אביעד הכהן
הדברים הקשים שהוטחו ביו"ר הכנסת החדש ובני קהילתו – ולא בפעם הראשונה – מפי ראש ישיבה ורב ראשי לשעבר, חלקם בשפת שוק, בלשון גסה ופוגענית במיוחד, מעשה מכוער של הלבנת פנים ברבים, עברו ללא תגובה של ממש. הגינוי המרכזי שנשמע לדברים הגיע דווקא מפי ראש הממשלה ולא מפי עמיתיהם הרבנים ושאר שלומי אמוני ישראל.
למרבה הצער ולמגינת לב, דברים נלוזים אלה מצטרפים למסכת קללות ארוכה שקיימת בעולם מבראשית. אכן, כאשר דברים בסגנון כזה יוצאים מפיהם של תלמידי חכמים, המתיימרים לייצג את ערכיה של תורה, הם מרחיקים ולא מקרבים, מעוולים ולא מתקנים, מרבים חילול השם ("מה הבריות אומרות עליו? פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו") ולא כבוד שמים.
מתורת ישראל למדנו, שגם כאשר נאמרים דברי ביקורת חמורים וקשים ביותר, לרבות דברי תוכחה כנגד פושעים וחטאים (ולמותר לומר שלא שמענו, בוודאי לא בעוצמות כאלה, את קולם של אותם רבנים שמתבטאים בסגנון ובתוכן דומה כלפי לוקחי שוחד וגנבים, אנסים ורוצחים, ושכמותם, ותובעים "לא לצרפם למניין"), עליהם להיאמר בלשון נקייה. בוודאי שאסור להם להגיע, כפי שהגיעו הדברים שנשמעו לאחרונה, עד כדי דה-הומניזציה של אדם. כל אדם, יהא אשר יהא, נברא בצלם אלוקים. השוואת יו"ר הכנסת ובני קהילתו – ולא בפעם הראשונה – ל"בהמות" רחמ"ל, מעידה על השפל שאליו הידרדר השיח הציבורי בישראל.
כאמור, כבר הורגלנו לכך שאנשי רחוב, וכמותם אנשי ציבור מסוימים, מדברים בסגנון זה, אך כאשר נשמעים הדברים מפי "בעלי תורה", הכאב והצער, הבושה והכלימה (ויש שיאמרו: בושה וגלימה) למשמעם גדולים שבעתיים.
גם כאשר נשמעה הקללה הראשונה בעולם, הקפיד בורא העולם לקלל את האדמה ולא את האדם (בראשית ג, יז): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיך".
כך עושה גם יעקב אבינו בפרשתנו. לצד דברי השבח שהוא מרעיף על בניו, הוא מקלל בלשון חריפה ביותר את שמעון ולוי על מעשיהם בשכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". ודוק: אין הוא מכנה אותם-עצמם "אנשי חמס" אלא מקפיד לומר "כלי חמס מכרתיהם". לדעת מקצת הפרשנים "מכֵרָה" היא שם נרדף ל"מולדת"- ארץ מכורתם, יש שפירשוה במשמעות "קניין", כלשון 'מכירה'; ויש שהסבו אותה למשמעות של 'כלי נשק'. וראו רש"י על אתר, בעקבות אחת משלוש ההצעות בבראשית רבה: "לשון כלי זיין, הסייף בלשון יווני מכי"ר". בעקבות הנוסח השומרוני לתורה, הציעו פרופ' משה בר אשר ואחרים להימנע מן הצורך להיזקק ללשון היוונית, ולקרוא תיבה זו כמנוקדת "מַכְרֵת" – והיא לשון כריתה, שמשמעותה מכוונת כנגד כלי החמס וכלי הזין של שמעון ולוי, והם-הם אותם "בעלי החִצִים" ששטמו את יוסף וביקשו להורגו.
אכן, גם כאשר נוקט יעקב אבינו בלשון הקשה של "ארור", הוא מקפיד לומר "ארור אפם" ולא "ארורים הם". כפי שנתפרש כבר בתרגומי המקרא, "אפם" זה אינו 'החוטם שלהם' אלא "חרון האף" שלהם, רוגזם (בדומה לפסוק הקודם "כי באפם -בחרון אפם – הרגו איש", ולמקבילתו בסוף הפסוק: "ועברתם-כעסם"). וכפי שמדגיש רש"י על אתר: "אפילו בשעת תוכחה, לא קילל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם 'מה אקוב לא קבה א-ל'".
יתר על כן: בפירושו על אתר מפרש הרמב"ן, כי הזכרת היותם של "שמעון ולוי אחים" לא לחינם באה, אלא כדי לשבחם על האחווה שביניהם, ועל מסירות הנפש שלהם כלפי דינה אחותם: "אחים – בעלי אחווה, כי יֵחַם ליבם על אחותם. וילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחווה עשו מה שעשו". הווי אומר: אפילו בתוך קללתו מוצא יעקב אבינו מקום להמתיקה מעט, ולצד הגינוי מחפש הוא נקודת זאת במעשיהם הקשים ומשבחם בגין תכונותיהם הטובות.
ואין צריך לומר שלמרות ביקורתו החריפה, הנוקבת ויורדת עד שאול תחתיות, ממשיך יעקב אבינו לראות גם את שמעון ולוי כ"בניו" לכל דבר ועניין, מכיל ומכליל אותם בין שאר שבטים, ואינו מדיר אותם ח"ו ממשפחתו.
במקרה דנן, דווקא ה'מקולל', יו"ר הכנסת, נהג באצילות, כאשר אחז במידתם של חכמים, נעלב ולא עלב, שמע חרפתו ולא השיב, והסתפק באמירתו החשובה: "מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת ישראל חינם מאשר פעם אחת בשנאת ישראל חינם".
התלבטתי אם לספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא משפיל אותו בפני כל הכיתה
התואר החשוב בעולם – הרש
השבוע בית הספר שלי יקיים אספת הורים. נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי מול זוג הורים של תלמיד שלי (כיתה ו') שמאוד היה חשוב להם לדעת כמה הילד שלהם קיבל במבחן במתמטיקה.
אבא שלו, שהציג את עצמו בתור ראש צוות בחברת הייטק מוכרת וידועה בע"מ, הדגיש בפניי בגאווה לא מוסתרת, שמכיתה ג' הוא לא זוכר ולו פעם אחת שבה הוא קיבל במתמטיקה פחות מתשעים וחמש.
"למעשה", אורו עיניו ונצצו בהתלהבות: "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו 'מוח ריאלי'. זה בגנים שלנו", סיים עם חיוך של מנצחים שכמוהו מייצרים ככל הנראה רק בחברת ההייטק הידועה והמוכרת הזו בע"מ.
לאחר מכן, הוסיפה אחריו אשתו ש"כל הילדים שלנו נשלחים ל'סאמר סקול' בלונדון וארצות הברית. הילדים יודעים שהם יכולים לפשל בכל מיני דברים, אבל אין, במתמטיקה ואנגלית אנחנו לא רואים בעיניים. בזה הם יתנו את הנשמה שלהם. אי אפשר להצליח היום בעולם בלי מתמטיקה ואנגלית".
אחרי הסקירה במתמטיקה ואנגלית שהוציאה את ההורים האלו מאושרים ומרוצים הם ביקשו ממני סקירה מהירה גם על שאר המקצועות. "תגיד", הסתלבט איתי האב: "שאיפה למצוינות היא מגרעת? כי אם כן אנחנו ממש גרועים…"
וכך, עברתי ציון אחרי ציון, בתורה ובלשון ועברית ועשיתי נחת להורים המאושרים שהוקירו את גורלם הטוב שהועיד להם בנם.
מתוך שמונה דקות של פגישה נשארו לנו עוד שתיים, כאשר מבחינתי הפגישה עדיין בכלל עוד לא התחילה. כחכחתי בגרוני ואמרתי להם: "אחרי שעברנו על כל הציונים שלו, אני רוצה ברשותכם לדבר קצת חינוך. אתמול בטיול השנתי, ייעדנו שקית אשפה לפסולת של כל הכיתה. השקית הזו עוברת מתלמיד אחד לשני למשך עשר דקות. בכל פעם שביקשתי מהילד שלכם לאסוף את האשפה הוא התחמק באלגנטיות ובחיוך והעביר את השקית לחבר אחר. כל החברים בכיתה אספו זבל לתוך השקית חוץ ממנו".
אמא שלו חייכה ואמרה לי: "כן, אני מכירה את זה. ככה הוא. גם בבית הוא מתחמק מעבודות הבית. אנחנו מנסים ללמד אותו".
הסתכלתי על אביו בניסיון להבין איפה הוא בכל הסיפור, אבל האבא היה עסוק בכלל בסמארטפון שלו. בטח קיבל הודעה ממש חשובה מחברת ההייטק שלו.
לאחר מכן נשארה לי עוד חצי דקה.
התלבטתי אם לפתוח נושא חדש ולספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא דורס אותו ומשפיל אותו בפני כל הכיתה ומבחינתי מדובר במעשים שלא ייעשו, אבל הם כבר התכוננו ללכת והתנצלו כי הם 'ממש ממהרים'. קבענו שיחה טלפונית וסיימתי את הפגישה איתם בתחושת תסכול.
ידעתי שבעולם שפוי הייתי מפסיק את השיחה אחרי שלוש דקות ואומר להם: "תסלחו לי! אבל אני, מחנך בישראל, מצהיר בזאת שהרבה הרבה לפני מתמטיקה ואנגלית מעניינות אותי המידות של הילד שלכם. ההתנהגות שלו בכיתה. השאלה האם הוא נהפך לבן אדם, ל'מענטש', או לא. וזו גם השאלה שאמורה לעניין אתכם, הרבה לפני הציונים המדהימים שלו במתמטיקה, באנגלית, בעברית ובתורה.
הייתי אומר להם שהמתמטיקה לא תגרום לילד שלהם לעצור טרמפ בחורף לאדם שעומד בתחנה ומחכה שרק יראו אותו, כמו שהאנגלית הטובה לא תגרום לילד שלהם לראות את הנשמה של הילד הדחוי.
ומאז השיחה הזו, אני משתדל בכל אסיפת הורים להקצות מקסימום שלוש דקות למעבר על ציונים ובכל שאר הזמן לדבר עם ההורים על איך הילד שלהם גדל להיות בן אדם ומה החשבון של הלב שלו.
הורים! ציונים במתמטיקה ואנגלית תוכלו לשמוע גם בטלפון, תנצלו את הזמן היקר עם המחנך כדי להתעניין ולדעת האם הילד שלכם מרים את הכיסא בסוף היום: כי התואר הכי חשוב שהוא יוכל להשיג לעצמו הוא לא תואר ראשון או שני.
התואר הכי חשוב הוא התואר – 'בן אדם'.
רק אנחנו, הקוראים, יודעים את כל זוויות הסיפור. רק בתוכנו הספקות מותרים ואנחנו רוצים לקפוץ מהכסא באמצע קריאת התורה ולצעוק לאחים: "זה הוא! השליט מצרים הזה, זה הוא!
התרת הספקות – דבורה זגורי
אם חז"ל אומרים ש"אין שמחה כהתרת הספקות" כנראה שהצד השני של המטבע הוא ש"אין קושי כספק". בסיפורי הפרשות שאנחנו קוראים עכשיו הספק הוא שחקן מרכזי בדרמות העמוקות המתחוללות על ומתחת לפני השטח, הספק והתרת הספק. אף אחת מהדמויות, לא יעקב, לא יוסף ולא האחים, יודעים סיפור שלם. לכל אחד מהם יש רק זווית אחת ידועה וכל שאר הקצוות פתוחים. הקצוות הפתוחים מכרסמים בלב ומערערים אותו.
אחיי יוסף שהשליכו אותו לבור, חזרו לגלות שהבור ריק. הספק מתחיל לכרסם בהם. מה קרה ליוסף? אם הנחשים והעקרבים שבבור היו עוקצים אותו הם היו חוזרים ומוצאים גופה. והנה, הבור ריק, אין גופה. לצאת לבד הוא לא הצליח, אז כנראה מישהו הוציא אותו. מי? לאן לקח אותו? השאלות מתחילות להתגבר כמו מפל גועש בקרבם: אולי יוסף מת שנים אחרי, אולי הוא חי? אולי הוא יצוץ פתאום ויחזור הביתה ויספר הכל? מה אבא יעשה לנו?
גם יעקב נמצא בספק. כשחזרו האחים הביתה עם כתונת הפסים טבולה בדם הם לא אמרו: "ראינו את יוסף נטרף", הם מציגים את כתונת הפסים ומבקשים מיעקב "הכר נא" ומשאירים את זה פתוח, יעקב לבדו מסיק את המסקנה המתבקשת ואומר: כנראה "חיה רעה אכלתו, טרוף טורף יוסף". האחים יוצאים "נקיים" כי הם לא משקרים ולא אומרים שיוסף נטרף אלא נותנים ליעקב להגיד את זה. ועדיין איזה ספק מכרסם בו, אולי הכותונת היא רק ראיה נסיבתית ולא מספקת בשביל לסתום את פיו של הספק. וגם יוסף עצמו בספק- הוא לא יודע מה באמת סיפרו ליעקב האחים שחזרו הביתה.
רק אנחנו, הקוראים, יודעים את כל זוויות הסיפור. רק בתוכנו הספקות מותרים ואנחנו רוצים לקפוץ מהכסא באמצע קריאת התורה ולצעוק לאחים: "זה הוא! השליט מצרים הזה, זה הוא!", רוצים לצעוק ליעקב: "אל תצטער כל כך, אל תתאבל, הבן שלך לא מת. הוא חי ומלך במצרים, רק כמה ימי הליכה ממך!".
הספק הוא פלטפורמה לחרדות, "הכל יכול לקרות" גורם לך להביט מעבר לכתף כל הזמן, להטיל ספק בכל דבר, הוא גורם לך לחשוד בכל אדם: אולי הוא האשם, אולי אי אפשר לבטוח בו? הספק גורם לך לחשוד בכל רגע: אולי ממנו תיפתח הרעה? אולי הרגע הזה שנראה לי תמים וחמים ונעים הוא בדיוק הרגע שבו יתהפך עלי הכל?
לספק יש עוד צד, הפוך בדיוק מהצד מעורר החרדות. הצד השני של הספק הוא שהוא מייצר פנטזיה. "הכל יכול לקרות". בספק אתה יכול להיות בכל מקום שתרצה, בגלל שלא קרה דבר וודאי, עדיין "הכל יכול לקרות". אתה לכאורה נמצא בכל מקום, אנשים נוטים לא "לסגור סיפור", לא לקבל הכרעות, כדי לשמור את כל האפשרויות פתוחות, שזה נחמד מאד כי הכל יכול לקרות, לצוץ, להשתנות, אבל בעצם אם אתה תקופה ארוכה מדי בכל מקום, בפועל אתה בעצם בשום מקום.
התרת הספקות היא הכרעה. היא מצמצמת את "הכל יכול לקרות" למשהו אחד ברור. אמנם יש בו ויתור על כל שאר האפשרויות, אבל ההתכנסות לאפשרות אחת מרכזת את כל הכוחות שלך להתמודד עם דבר אחד ברור. לחיות רדוף גם באפשרויות רעות אבל גם באינסוף אפשרויות טובות זה כנראה גרוע יותר מלחיות בתוך משהו ספציפי, מצומצם, גם אם יש בו קושי.
זהירות רבה נדרשת מאיתנו בבואנו לדון בדברי חכמים תמוהים
איך מבינים דרשות תמוהות? – ויחי, חזות גבריאל
אחת מן הדרשות המעלות תמיהה טוענת כי "יעקב אבינו לא מת". המקור לה במסכת תענית: "רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" (תענית ה,ב).
בפשטות, נראה לכאורה כי שני הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית- האם יעקב אבינו מת או לא? רב נחמן הבבלי, המארח את רבי יצחק האמורא הארץ ישראלי, שואל בתימהון: כיצד אתה אומר שיעקב אבינו לא מת? וכי בכדי ספדו, חנטו וקברו את יעקב! הלא כל אלו הן עובדות הכתובות בתורה, כיצד אתה טוען בשם רבך רבי יוחנן כי יעקב אבינו לא מת?!
לו הפרשנות למהלך הדברים הייתה אכן כזו, תשובתו של רבי יצחק אינה מן העניין. במה מועילה הדרשה אותה דורש רבי יצחק על פסוק מירמיהו (ל,י)? לו חלקו על העובדות היינו מצפים לתשובה מעין זו- 'אין לפרש את ההספד, החניטה, והקבורה כפשוטם, משום ש..".
תחילה לעובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. באברהם ויצחק נאמרו ג' לשונות- ויגווע, וימת, ויאסף. ביעקב לא נמצאת לשון מיתה וזוהי הסיבה המילולית לדרשת רבי יוחנן.
ב. יש להבחין בין שני רבדים, דברי רבי יוחנן הבלתי מנומקים – "יעקב אבינו לא מת", ודברי רבי יצחק- "מקרא אני דורש". דברי רבי יצחק אלו נאמרו כמענה לקושיית רב נחמן הבלתי ברורה ולא כהסבר לדברי רבו רבי יוחנן.
ג. ההסברים האלגוריים והמטאפוריים לדברי רבי יוחנן במקורן, מצויים אצל כל גדולי ישראל, ובכללן:
– יעקב הוא כינוי לזרע כלל ישראל (הרב קוק)
– יעקב נמצא בטובה נצחית (המהר"ל)
– על אף שמת בחו"ל, נשמתו לא מתה (המהרש"א)
– "מיטתו שלמה", ללא פגם, בניגוד לשאר האבות (הכוזרי)
– יכול היה 'ללבוש את גופו' כל אימת שרצה בכך (רמב"ן על פי הרקנאטי).
במה? ועל מה, אם כן, חלקו רבי יצחק ורב נחמן?
קושיית רב נחמן היתה בפרפראזה כך- כיצד אתה לומד את כל הרעיונות היפים הללו מן העובדה שלא נאמרה בו מיתה, והלא נאמרו בו לשונות נוספים של מיתה- הספד, חניטה, וקבורה? כיצד אם כן יכולים פסוקי פרשת ויחי לשמש מקור לדרשות אלו?
ותשובת רבי יצחק – תוכן הדרשה אינו נלמד מהיעדרותה של מילה (וימת), אלא "מקרא אני דורש", מירמיהו'. פסוקי ויחי הם הטריגר לדרשת 'יעקב לא מת', ותוכן הדרשה עצמו נלמד מן הפסוק בירמיהו.
הרמב"ם בהקדמה ל'פרק חלק', מחלק את היהודים לג' כיתות ביחסם לדברי חכמים:
כת ראשונה– "הם מאמינים אותם על פשטם". על אלו כותב הרמב"ם – "וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות".
והכת השנייה– "…והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם…, וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם. ושהם, עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים". על אלו כותב הרמב"ם- "…והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים".
כת שלישית- "והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם, …ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים, דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים."
זהירות רבה נדרשת מאיתנו בבואנו לדון בדברי חכמים תמוהים, לבל יכנונו, עניי דעת או חלילה ארורים. לא רק הזלזול חלילה, אלא גם 'התמימות' הלא רציונאלית אינם יכולים לעמוד לזכותנו בבואנו לפענח דברים סתומים של חכמינו ז"ל. רק עמל של תורה וקבלת הנחת יסוד שלפיה כל דבריהם נאמרו בשום שכל ובעמקות, יעמדו לזכותנו.
להערות: hazutg@gmail.com
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-כו': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(12) אסתר (המשך ב')
אחתום את הדיון על דמותה של אסתר בפרשנותה הייחודית של ד"ר אורית אבנרי את דמותה של אסתר במגילה. אבנרי מציעה "קריאה כפולה" של מגילת רות ומגילת אסתר:
"מגילת רות ומגילת אסתר חולקות שדה ספרותי-צורני משותף: בכל אחת מהן אפשר לשמוע שני קולות סותרים העולים מן הטקסט, וכל קול מספר סיפור אחר הניזון מפרטים שונים בטקסט או מפרשנויות מנוגדות להיגד זהה […] הקורא את המגילות עומד לפני שתי קריאות אלטרנטיביות ואף סותרות" (אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2014 עמ' 21).
על פי אבנרי, "הקריאה הכפולה" במגילת אסתר (ובמגילת רות) משקפת מעבר מהשמעת הקול הפטריארכלי, שלפיו האישה היא שולית בהיררכיה הגברית, אל הקול הפמיניסטי שנותן לאישה מקום כשחקנית עצמאית ובעלת יכולת (שם, עמ' 126). אין זה מקרה שהדואליזם הזה מתבטא בדמות של גיבורות נשיות, שכן: "אישה במהותה חיה את השניות בין פנים וחוץ, בין זרות לשייכות, בין הדרה להכלה. שניות זו נשזרת היטב במוטיב הקריאה הכפולה העולה מן המגילות. מגילות רות ואסתר אינן רק עוסקות בנשים, אלא הן עצמן טקסטיים נשיים" (שם, עמ' 1).
הקריאה הראשונה במגילת אסתר:
אסתר מופיעה כדמות פסיבית ואף כאובייקט העובר כחפץ בין גברים ממרדכי אל חצר המלך אחשוורוש. אסתר מתוארת תמיד כמצויה בתוך הארמון, אף כששולחים אגרות השמדה על היהודים, אסתר היא 'מחוץ לעניינים'. היא נזקקת כל הזמן לשלוחים כדי לתקשר עם מרדכי המצוי מחוץ לארמון (שם, עמ' 93-92).
על פי אבנרי, ניתן לאתר מספר שלבים כאן: השלב הראשון: הליכת אסתר למלך כדי לדבר איתו: בשלב זה היא מופיעה כ"אחרת": אישה ויהודיה הנעזרת בנשיותה כדי לפעול מול המלך. השלב השני- ההזמנה למשתה הראשון: אסתר עדיין פועלת באופן פסיבי. היא לא מגלה את זהותה ומבקשת רק בקשה קטנה שהמלך לא יתקשה להיענות לה-להגיע למשתה שהיא תערוך. השלב השלישי- ההזמנה למשתה השני: אסתר עומדת במשתה הראשון מול המלך ומול המן ומעזה לפתוח את פיה, אף שללא חשיפה של תוכן הבקשה (שם, עמ' 96-95). השלב הרביעי- המשתה השני: בשלב זה על פי אבנרי: "אסתר כבר אזרה אומץ לבוא אל המלך. אולם גם בקשתה נאמרת באופן פסיבי: 'אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי' (ז, ג-ד)" (שם, עמ' 96). בעקבות המשתה השני ( סוף פרק ז) שהוביל לנפילת המן, אסתר דואגת להביא את מרדכי לפני אחשוורוש, והמלך מסיר את טבעתו "אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי" (ח, ב). מרדכי הוא הדומיננטי: "וייכתב ככל אשר ציווה מרדכי אל היהודים" (ח, ט) (שם, עמ' 97).
הקריאה השנייה במגילת אסתר:
בקריאה זו רואים אנו דברים אחרת לגמרי. פתיחת המגילה ופרטים רבים בהמשכה מתארים באופן אירוני ומגוחך את העולם הגברי ואת שליטתו .המלך מתואר כמי שנגרר אחרי עצות של אחרים. האמפתיה של הקורא נתונה לוושתי. היא אולי הפמיניסטית הראשונה: אמיצה, גאה ומוכנה לשלם את המחיר על התעקשותה על כבודה, שעליה היא משלמת מחיר כבד. אחרי סילוקה מחפשים אנשי המלך אישה צייתנית יותר. והנה מגיעה אסתר, והיא תצעד צעד נוסף. היא תעבור על צו המלך לא באי-עשייה (ושתי לא באה לפני המלך) אלא בעשייה מיוזמתה המלאה .אחשוורוש מוצא עצמו מוזמן למשתה של אסתר המלכה ונענה להזמנתה .בכך נרמז היפוך בתפקידי המגדר ומודגש אופיו הנגרר של אחשוורוש וחוסר עקביותו (שם, עמ' 103-102).
אסתר יודעת כבר מראשית העלילה מהי מטרתה ומהי הדרך הטובה ביותר להשיגה (שם, עמ' 104-106). בסוף פרק ד' הדומיננטיות של אסתר כבר ברורה: "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר" (ד,יז). אסתר מתכננת בקפידה ובערמומיות את נפילת המן בלי שהיא חושפת את הקלפים שלה מראש. אחר כך היא הופכת למנהיגה בפועל שמביאה את מרדכי במקום המן (שם, עמ' 107-110). אסתר היא אישה יפת תואר אשר חוזקה ועוצמתה נסתרו תחת מעטה נשיות כנועה שהחברה גרמה לה לעטות על עצמה עד לשעת הכושר. בשעת משבר גייסה אסתר את כל כוחות הנפש שלה כדי לפעול באופן המתוחכם והנכון ביותר ולהצליח (שם, עמ' 112).
שבט האיבו בניגריה -הרב אליהו בירינבוים
בני שבט האיבו (או איגבו, בלועזית (Igbo הם קבוצה אתנית המונה כמה מיליוני אנשים בדרום מזרח ניגריה. בתוך שבט זה, ישנה קבוצה קטנה המכונה "יהודי האיבו של ניגריה – בני ישראל". רוב בני האיבו חיים במדינת אנמברה ליד נהר הניגר. יש הטוענים ששם השבט: "איגבו", איבו, אבו, מקורו במילה העברית "עברי". מסורת השבט מספרת שכאשר אבותיהם הגיעו מארץ ישראל לאפריקה הם הציגו את עצמם בתור ה"עברים" אולם כיוון שלא הבינו אותם כראוי קראו להם "איבו".
האיבו נקראים בפי בני השבטים האחרים בניגריה "היהודים של אפריקה", לא בגלל מקורם או דתם, אלא על בסיס כך שהם היו האליטה התרבותית במדינה, בעלי השכלה ובעלי השפעה בסחר הניגרי והבינלאומי. אחוז גדול מבני השבט הם אנשים בעלי מקצועות חופשיים ורבים מהם עוסקים במערכת החינוך והשרות הציבורי בניגריה.
קיימת אמונה רווחת בקרב האיבו שלפני הגעת המיסיונרים הבריטיים, הם שמרו על מסורת יהודית הדומה מאד ליהדות המקראית, למסורת עתיקה זו הם קוראים: "אומננה" (Omenana). האיבו הקדמונים התפללו כל בוקר לפני תחילת יום העבודה ל"צקוו אביאמה ציניקה קלו אנו יגוא נה אנא”(אלוקי אברהם יוצר שמיים והארץ) אחרי זה מודים לאלוקים שהעיר אותם ולבסוף עונים "איסה" (אמן). מסורת עתיקת יומין המתקיימת עד היום אצל בני שבט האיבו היא שהם מלים את בניהם ביום השמיני לאחר הלידה. גם אלו שחיים כנוצרים ממשיכים למול את בניהם, דבר שכמובן אינו מקובל בעוד שבטים או קבוצות אתניות בניגריה. בגיל 13 הם נוהגים לקיים מעין טקס בר מצוה הנקרא "לבישת הבגד".
בני השבט נהגו לשמור הפרדה מוחלטת בימי הנידה של האישה. בתקופת נידותה האישה הייתה אסורה בכניסה לבית בעלה או במגע לכל אדם, או בכל דבר אוכל. כמו כן, לאחר הלידה, הנוהג היה שהאישה נשארת בבידוד למשך 30 יום, בין עבור בן או עבור בת. אסור לה להיכנס לבית עד תום תקופת הבידוד. גם כללי ייבום היו מקובלים בשבט האיבו. אם הבעל נפטר אשתו חייבת להתחתן עם אחד מאחיו כדי שיהיה לה ממנו ילדים שימשיכו את המשפחה. בני האיבו הקפידו על נתינת מעשר עני מתוך היבול בשדה וכן הייתה להם עיר מקלט לרוצח בשגגה.
גם מעגל השנה היהודית, מופיע באופן ברור במנהגי האיבו. כאשר אבי המשפחה רואה את הירח המתחדש, הוא קורא לבני הבית ומברך אותם בברכת "חודש טוב". כאשר הירח מלא, כל הילדים יוצאים לחגוג והמבוגרים מספרים להם סיפורים. ראש השנה של בני שבט האיבו מתקיים בחודש ספטמבר ומתחיל עם שקיעת החמה. חגיגת ראש השנה החדשה מיועדת לבקש מאלוקים שנה טובה יותר, מלאת ברכה. מוקדם בבוקר הכפר מתעורר לקולם של קרנות שנהב, המזכירים את תקיעות השופר. בני השבט, נהגו פעם בשנה לעלות לרגל למקום שנקרא "ארוצוקו" (בני אהרון). לפי המסורת יש בעיר זו, ארון קודש עתיק שמקורו בזמן שהם יצאו במסעם לאפריקה. כמו כן יש להם בגדי כהונה מיוחדים שלהם. האגדה מספרת שכאשר הגיעו המיסיונרים בני השבט פחדו שמא הארון והבגדים יהרסו והחליטו לסגור אותם בתוך מבנה נעול כדי לשמור עליהם.
במשך דורות ושנים האיבו פיתחו גרסאות של ההיסטוריה השבטית שלהם הממקמים אותם כחלק מהתפוצה היהודית, הם טוענים שאבותיהם הגיעו מישראל דרך נתיבי הסחר הישנים של אפריקה. יש גם המסבירים שנהר הסמבטיון (שמעברו נפוצו עשרת השבטים האבודים ע"י האשורים) נמצא באפריקה ולא במקרה הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ד:א), יודעת לצטט את מקום גלותם של עשרת השבטים: "להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג." למרות שלא כולם מסכימים שאפריקי של התלמוד מתייחס לאפריקה של היום.
בין ההיסטוריונים והחוקרים של השבט, הוצעו שלושה מסלולי הגירה אפשריים של יהודים לאפריקה: הראשון הוא על ידי הגירה מחצי האי הערבי, מצרים, אתיופיה, קניה וסודן לניגריה. השני דרך מסחר ומסע של יהודים צפון אפריקאים דרך הממלכות המערב אפריקאיות של מאלי, סוגהאי וקאנם-בורנו. האפשרות השלישית היא על ידי יהודים שנסעו עם שיירות מסחר מאזורים שונים של צפון-מזרח אפריקה אל מערב אפריקה. יש גם הסבורים כי בני האיבו היגרו מסוריה, פורטוגל ולוב למערב אפריקה בערך ב-740 אחרי הספירה. מאוחר יותר הצטרפו אליהם עוד מהגרים יהודים מפורטוגל ולוב ב-1484 ו-1667. שבט האיבו משייך את עצמו בעיקר לשבט גד.
כיום יש כ40 קהילותשל בני האיבו בניגריה המנהלות חיים יהודיים, בכל קהילה יש בית כנסת ובחלקם יש ספרי תורה כשרים. קהילות אלו פרוסות במדינות אבוג'ה, אנמברה, אימון, לאגוס, פורט הרטקורט, אונוגו ואבוני. בני שבט האיבו שחזרו ליהדותם, הם בעלי זהות יהודית ורואים את עצמם כיהודים לכל דבר. חלקם לא רוצים אפילו לשמוע על אפשרות של גיור, שכן הם בטוחים באמונתם ומעמדם ולא רואים כל צורך בגיור, אחרים מבינים שיש בכך הצהרה לרצונם להמשיך לחיות כיהודים.
יש חוקרים המעריכים שיש כשלושים אלף אנשי איבו הנוהגים בסגנון מסוים של יהדות וכ3.000 מבני השבט השומרים מצוות וחזרו למסורת ישראל סבא. אנשים אלו, שומרים שבת, מניחים תפילין כל יום ולא אוכלים בשר כדי לשמור על הלכות כשרות. בכל הקהילות יש חזן אשר יודע לקרוא עברית ומוביל את התפילה. ברוב בתי הכנסת יש תפילה בשבת ובחלקם אף בימי השבוע.
היהודים השחורים בניגריה, בטוחים שהצבע איננו מהווה בעיה כלל כדי להתחבר שוב לעם היהודי, שכן לטענתם כפי שהמסורת שלהם ה"אומננה" היא המסורת היהודית המקורית, כך גם צבע עורם הוא הצבע היהודי המקורי, שכן לדבריהם "גם ציפורה אשת משה הייתה כושית וגם אברהם אבינו היה בעל צבע עור שחור".
והיינו לעץ אחד – יאיר רבינוביץ, עו"ד
בספרו של הרב זוין שלמה יוסף זצ"ל "לתורה ולמועדים" מובא שהמפגש בין יוסף ליהודה לא היה מפגש רגיל בין אחים שלא נפגשו זה זמן רב, אלא מפגש בין שני מלכים.
במדרש רבה (בראשית צג' ב') מתואר המפגש בין יוסף ליהודה על פי הפסוק בתהילים מ"ח בו אמר דוד המלך "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" ומדייק לאמור "כי הנה המלכים" זה יהודה ויוסף ובזוהר הקדוש מתואר המפגש הנ"ל כ"תקרובתא דעלמא בעלמא".
ההבדל בין שני המלכים הוא שיהודה שלט על עמו ויוסף שלט על עם אחר. מלכותו של יהודה התקיימה בארץ ישראל על שבטי ישראל בחסות אביו יעקב, מלכות שבקלות ניתן לקיימה ולהתנהג כיהודי בעשיית המצוות בפרהסיה ללא מורא, כאשר מנגד, יוסף שלט על עם אחר תחת חסותו של מלך נוכרי שאינו מבני עמו, דבר שהקשה על קיום המצוות ואפילו בהסתר. מובא בעניין במסכת סוטה דף ל"ו שיוסף לא דיבר בלשון הקודש ואף הוצרך להישבע על כך שלא יגלה שהוא יודע לשון זו.
יהודה ויוסף הם שני עולמות, אך שניהם נקראים "יהודים" על שם יהודה, וכן נקראים על שמו של יוסף כמובא בנביא עמוס "אולי יחנן שארית יוסף", היינו עם אחד הם.
הרב זוין זצ"ל מפרש שבישראל קיימים שני כוחות, יש שעבודתם וצדקתם בפרהסיה "כל ישראל מלכים הם" ויש שעבודתם בהסתר ובצנעה. בעת המפגש בין יהודה ליוסף התחברו שני העולמות יחד.
עם התחברות שני העולמות הייתה צריכה להיות שמחה גדולה, אולם באותה עת היה בכי תמרורים בין יוסף ובנימין. מה ראו יוסף ובנימין שהביאום לבכי זה? יתכן גם לאמר כי ראו הם את נבואת יחזקאל הנביא (ל"ז) ממנה עולה שכל מלך ראה רק את עצמו כעיקר תוך דחיקת האחר כבלתי ראוי. כל אחד החזיק ב"עץ" ודיבר בשם כל ישראל, וכדברי הנביא "וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו׃ וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַֽאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ".
הסתבר, שהחיבור בין יוסף ויהודה לא היה מלא והמחלוקת לא נעלמה, שהרי לא נהפכו לעץ אחד. חייבים אנו ללמוד מכך שעלינו לאחד את העצים לשורש אחד. חובה על המנהיגים לראות בטובת עם ישראל כולו ולא לראות את עצמם בלבד וישתדלו לקרב את האחר ובאמצעות כך לממש את נבואת הנחמה של יחזקאל כי האיחוד הסופי העתידי של שתי הממלכות בישראל יהא תחת מלך אחד מזרע יהודה.
יוסף ידע היטב את יסוד הכיסוי ההסתרה ואת דרכי הצניעות, שהן דרכו של עם ישראל
ידוענים, מפורסמים ויוצאים מן הארון – הרב ד"ר רונן לוביץ
הרצון להתבלט הוא תופעה חברתית בולטת במאה ה-21. הנטייה של אנשים לחשיפה עצמית כדי להנכיח את קיומם בתודעה הציבורית זועקת מכל אמצעי התקשורת לסוגיהם: מתכניות הריאליטי בטלוויזיה, ברשתות החברתיות ובבלוגים למיניהם, בראיונות לעיתונות הכתובה ולמרקע ובכל הזדמנות שנקרית בדרכם. אנשים יוצאים מהדעת כדי לקבל תשומת לב ככל שידם מגעת. המקצוע החדיש ביותר בעולם הוא להיות ידוען, ואצל רבים זו "מלאכה" שמפרנסת יפה את בעליה. כבר לא חשוב מה עושים, העיקר שאת שמם כולם מכירים. החיפוש אחרי בולטות ופרסום גורם לאנשי ציבור ולאנשים מהשורה להקצין עמדות ולחדד התבטאויות כדי לחדור לתודעה הציבורית ולתפוס כותרות.
מה רב המרחק בין תופעה זו לבין מקורות רבים ביהדות שמעלים על נס את ערכי הצניעות וההסתרה, ומוקיעים את החשיפה ואת הגאווה שבדרך כלל נלווית לה.
פרשתנו מספקת דוגמאות לדברים שדווקא מפאת חשיבותם יפה להם הצנעה. הראשונה היא הברכה. חז"ל קבעו כי "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (ב"מ מב, א). אפשר שזו הסיבה לתופעה המעניינת שיעקב מברך את נכדיו ואת בניו, אחרי שכהה מאור עיניו: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י). כך ממש התברך יעקב על-ידי יצחק אביו: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א). ייתכן שברכת יעקב נאמרה באותו מצב בו היה יצחק, נועדה לתקף את הלגיטימיות של ברכה שנאמרת כשהמברך אינו רואה את המתברך. נתינת הברכות באופן של סמיות עיניים, משקפת את ערך הברכה שניתנת כשהמתברך הוא דבר הסמוי מן העין.
ברכת יעקב לנכדיו מדגישה את ערך ההסתרה כשהוא מברכם: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם, טז). חכמים הסבירו שיעקב בירכם שיהיו כדגים, מפני שבדגי הים לא שולטת עין הרע (ברכות נה). מכאן למדו שדווקא במקום סמוי, עין הרע לא שולטת, ולכן הסתרה עדיפה על הבלטה עצמית (ב"מ, שם).
יעקב קרא לבניו לפני מותו והבטיח: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א). אולם ה' קץ בגילוי הקץ, "ונסתלקה שכינה ממנו" (רש"י עפ"י ב"ר). אפשר למנות כמה חסרונות בגילוי הקץ, אך ברור שסוד כוחם של ענייני אחרית הימים טמון, בין השאר, בהסתרתם, בכך שאין האדם יודע מתי ו"איך יהיו עד שיהיו" (הל' מלכים, יב, ב).
ההבדל בין הסתרה להחצנה בא לידי ביטוי בפרשתנו בדרך הטיפול בנפטרים. ההלכה מחייבת את הסתרת הנפטר על-ידי הטמנה בקרקע, שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג, יט). קבורת המת היא מצווה מהתורה: "כי קבור תקברנו ביום ההוא", וכיסוי הנפטר מהותי לקבורה. המצרים, לעומת זאת, העדיפו לחנוט את המתים, באופן שהבליט את נוכחותם, ועד היום ניתן לצפות בדמויות חנוטות מתקופת הפרעונים במוזיאונים בעולם.
"הישרדות" אצל עם ישראל נעשתה מאז ומעולם דווקא על-ידי הימנעות מהתבלטות ומחשיפה. ההתנהגות שלנו חשופה לא ל"אח הגדול" ולכל המוני הצופים, אלא רק לאב הגדול הצופה בנו, שכן "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אנחנו מכבדים כל אדם בין אם הוא בארון ובין אם יצא ממנו, אבל מעדיפים להוציא מהארון דברים שהצנעה יפה להם בקול דממה דקה ולא בקול רעש גדול, ומשתדלים לצעוד בעולם מתוך צניעות וענווה, ולא מתוך החצנה וגאווה.
סיפור האדם בספר 'בראשית' התחיל בהסתרה, והסתיים בהסתרה. תחילתו בהסתרה של אדם וחווה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", וסיומו בהסתרה של יוסף: "וַיָּמָת יוֹסֵף… וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". הספר מסתיים עם יוסף שנכנס לארון. יוסף ידע היטב את יסוד הכיסוי ההסתרה ואת דרכי הצניעות, שהן דרכו של עם ישראל: "והצנע לכת עם א-להיך".
החשדנות שנולדת אצל יעקב היא פרי הגלות ואובדן העוגן התרבותי
שבועה ולשון הקודש – מיכל טיקוצ'ינסקי
יוסף מבקש מפרעה לאפשר לו למלא את בקשתו האחרונה של אביו להיקבר בקברי אבותיו בכנען. לשון הבקשה חריגה. יוסף אומר לפרעה: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (נ, ה). יוסף מדגיש שמדובר בשבועה ולא סתם בבקשה. פשט הפסוקים מאשר שיעקב אכן השביע את יוסף על כך (מז, לא). ייתכן שלולי יוסף הציג בפני פרעה את המחויבות שלו לעניין, לא היה מקבל היתר לצאת. גם התחייבותו של יוסף לשוב למצרים מוזרה. שני הדגשים הללו מלמדים שפרעה חי בחרדה מנטישת יוסף את מצרים.
מדוע? ניתן לשער שמשהתאחדה משפחתו של יוסף, ונסתיים הרעב לא נותרה סיבה להמשיך ולהתקיים במצרים ולכאורה היה ברור שכעת המשפחה המאוחדת תחזור לארץ ישראל ותקים שם את האימפריה הישראלית כראוי לכישוריהם, לחכמתם ולחזון שאיתו באו. הגיע זמנו של יוסף לעשות לביתו. החרדה הזו תלך ותתפתח ובעתיד פרעה לא יתן לבני ישראל לצאת מארצו לעבודת ה' שמא יברחו. פרעה מכיר בברכה שהביאו איתם בני ישראל למצרים.
תשובת פרעה "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (נ,ו), אף היא מדגישה את עניין השבועה והמחויבות. ומשתמע, שהסיבה היחידה שפרעה אינו מסרב ליוסף היא השבועה שאותה מכבד פרעה. במדרש העירו שיעקב מלכתחילה השביע את יוסף מחשש לסירובו של פרעה: "אמר לו יוסף (לאביו): איני צריך שבועה, דיי צוואה! אמר לו: מתירא אני שמא יאמר לך פרעה קבור אותו כאן אצל קברות המלכים. אי אתה זז מכאן עד שתשבע ותיישב דעתי. מיד וישבע לו" (מדרש הגדול, מז, לא). לולי הדיאלוג הברור הזה בין יוסף ופרעה קשה להצדיק את הדרישה של יעקב מיוסף להישבע על עניין הקבורה. וכי אי אפשר לסמוך על יוסף שימלא את בקשת אביו גם אם אין זה כרוך בהתכחשות לדבריו שלו ולמחויבות רצינית וכבדה?
לפי הרמב"ן יעקב חשש שלולי כן, פרעה יאמר ליוסף לשלוח אחרים למשימה הזו ולא שיילך הוא בעצמו או לחלופין, יבקש מיוסף בכל זאת לקבור את יעקב במצרים כדי שיוכלו להתכבד בקבורתו שם (וראו רבינו בחיי שפירש מעט שונה).
באגדה שבגמרא מובא הסיפור שכביכול מצוי באחורי הקלעים של היענות פרעה לשבועת יוסף; כשמונה יוסף על מצרים נתקל המהלך בהתנגדות מקורבי פרעה בטיעון שעבד לא ימלוך עליהם. פרעה הציע להם לבחון את גינוני המלכות של יוסף והתברר שיוסף יודע לדבר בשבעים לשון ומכאן שהוא ראוי למעמדו החדש. דא עקא, שבאותה מסגרת כשיוסף פותח ומדבר עם פרעה בלשון הקודש, פרעה אינו מבין את לשונו של יוסף. לבקשת פרעה יוסף מלמד אותו את השפה אך פרעה מתקשה ואינו מצליח לסגל אותה. במצוקתו הוא משביע את יוסף שלא לגלות את עליונותו על פרעה לאיש. כעת, כשבא יוסף המחויב בשבועה לאביו לקבור אותו בארץ, פרעה ביקש מיוסף להישאל על שבועתו לאביו. בתגובה, יוסף מזכיר לפרעה את השבועה שבה הוא מחויב לו ורומז בכך שאם ניתן להישאל על שבועה יש עוד שבועה שיוכל לשאול עליה… פרעה מבין את הרמז ושולח מהרה את יוסף בהזכירו שזה בגין השבועה! (סוטה, לו, ע"ב).
מהסיפור בגמרא מתחדד שפרעה אינו מכבד גם שבועה… וכי הפער העצום שבין פרעה ויוסף הוא שפרעה מבין אינטרסים, אבל חסרה לו ידיעת 'לשון הקודש' וקדושת הלשון. כשהכל חול, גם השבועה חול. כשיש קדושה בחיים, יש מחויבות למילה, יש קדושה בדיבור. יעקב ויוסף נאלצים לחיות בגלות הדיבור ולא רק בגלות הפיזית. החשדנות שנולדת אצל יעקב היא פרי הגלות ואובדן העוגן התרבותי. ואמנם חכמים קבעו ש"לא שינו לשונם", אבל משהו בהחלט נסדק.
אדם צריך לשאוף שחברו שנפגע ממנו ימחל לו
האם יוסף סלח לאחיו? – הרב מאיר נהוראי
סיפור המכירה של יוסף מסתיים בבקשת מחילה של אחי יוסף לאחר מות יעקב וקבורתו בארץ ישראל. וכך נאמר: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם… וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, טז-כא).
בפסוקים נאמר שיוסף מנחם את אחיו, אך לא נאמר שהוא מוחל להם. וכך מפרש רבנו בחיי את הדיאלוג: "והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם… ואף על פי שהזכיר הכתוב: וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף… ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף".
רבנו בחיי סבור, שיוסף התרצה לאחים לאחר בקשת המחילה אבל לא מחל להם. מה ההבדל בין מחילה לריצוי? ומדוע סירב יוסף למחול לאחיו? יוסף לא היה מסוגל למחול לאחיו בגלל חומרת המעשים נגדו, אלא רק להתפייס איתם. המחילה היא מחיקת העבר ויוסף לא היה מסוגל למחוק את העבר ולמחול. מצד שני, יוסף הצליח להתגבר על רגשותיו ולהתפייס על מנת לשמור על שלמות המשפחה.
המשנה במסכת יומא (פה ע"ב) אומרת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מי שפגע בחברו צריך לרצות אותו ולפייסו. ניסוח שונה מופיע במשנה במסכת בבא קמא (צב ע"א). המשנה עוסקת באדם שחבל בחברו ונדרש לשלם לו פיצוי. המשנה קובעת שלא די בפיצוי כספי אלא שיש צורך בבקשת מחילה: "אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה…" (בבא קמא צב ע"א). אדם צריך לשאוף שחברו שנפגע ממנו ימחל לו, אבל אם לא, לכל הפחות שיתרצה וידברו זה עם זה.
אנו נדרשים להיות סלחניים כלפי הזולת, ולא להקפיד יתר על המידה. להשתדל למחול ולכל הפחות להתרצות לזולת, ולא חלילה לנתק את הקשר. יש מקרים בודדים שתוצאותיהם קשות ביותר ששם יהיה קשה לסלוח. לדוגמא, אדם שבהיסח דעת דרס למוות הולך רגל, גם אם לא דרס במזיד. אולם ברוב המקרים, בפגיעות ובסכסוכים על רקע כספי או ענייני כבוד, אלה ניתנים לגישור. במקרים אלו, מוטלת אחריות על שני הצדדים לחתור לסליחה גמורה, ולכל הפחות להתרצות וחלילה לא להמשיך את הנתק לנצח. פרשתנו נחתמת בבקשת מחילה וסליחה של האחים מיוסף. ככל הנראה יוסף לא סלח לאחיו, אבל נתרצה, ויש בכך מסר עבורנו.
משום היותנו בני אנוש, לא נוכל להבין את חשבונותיו של ה'
אבות ג', ד' התרסה – נעמי
"רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ".
רבי חנינא בן חכינאי היה תנא בדור השלישי והרביעי, אחד מעשרת הרוגי מלכות ומתלמידי רבי עקיבא. במדרש מסופר כי ישב כל חייו בתענית, מילדות ועד זקנה, וחי חיי קדושה (אוצר המדרשים).
התנהגות אנושית מתריסה מתאר רבי חנינא במשנה שלפנינו: התרסה כנגד הגוף, הטבע והשכל הישר, ולכאורה, אף כלפי בורא עולם.
"הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה" – לילה הנו זמן השינה. הנֵּעוֹר, מתכחש לַ"עיתים" ("המעריב יום ומביא לילה"…), כופר בשעון הטבע ובצו השעה ונמנע מלהרפות, ולו מעט ולזמן קצוב, מן הצורך בשליטה. הפנמת הלילה והשינה, משמעם אפשרות של שהייה בחוויית עלטה ואי ידיעה, תוך הרכנת ראש וענווה, בפני עוצמת הבריאה ונִשְֹגבותהּ.
"הַמְּהַלֵּךְ…ְ יְחִידִי" – זהו האדם הבוחר שלא להבין את מורכבותה ורזיה של הדרך/החיים ואת הגילוי והסכנה הטמונים בה. הבנה עמוקה של הליכה בדרך, כרוכה גם בהפנמת הצורך לחלוק אותה עם הזולת ולא להלך יחידי לכל אורכה. הליכה בַּדֶּרֶךְ – כניסה לתהליך של צמיחה והתפתחות, שלעולם מעָרֶבֶת מערכות יחסים וקשרי קבלה ונתינה, אמון וסליחה. הליכה בשניים או יותר מחזקת גם את החבורה ומגינה עליה מפני סכנה ואיום חיצוני ומקדמת גיבוש של עקרונות מוסריים – התנהגותיים, להם יישמעו ההולכים.
ה"מְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה" – כאן מדובר, להבנתי, בהקדשה מכוונת של זמן, לעיסוק שהוא חסר רושם וממשוּת (בדומה, לעיתים, לתחושה לאחר צפייה בטלוויזיה או בעת שיטוט במדיה החברתית). פירוש אפשרי אחר: "מְּפַנֶּה לִבּוֹ" – מי שהוא מתאמץ לפנות, לזרוק ולהפטר מכל מחויבות רגשית (לב = רגש), ומפגין אדישות, אטימוּת ומרחק כלפי סביבתו. כאילו אינו יודע, כי ניסיון זה סופו לשווא – לבטלה…
"…הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה…": שלוש התנהגויות מתריסות אלה כלפי ארץ ושמים, בהן אנו נוקטים כדרך שבשגרה, מסוכנות לקיומנו – "הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ", באשר הן חוטאות למימוש מהותנו כבני אנוש: נבראים, חושבים, מרגישים, ערבים זה לזה ומחויבים לחיים בעלי משמעוּת.
סופו המצמרר של רבי חנינא בן חכינאי, העומד בניגוד חריף לצדיקותו, מלמד אותנו שיעור חשוב נוסף: משום היותנו בני אנוש, לא נוכל להבין את חשבונותיו של ה'.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
קשריו ומחויבותיו של הסב לנכדיו – קלמו בוזנח, משפטן ואיש חינוך
מפרשת "ויחי" אנו לומדים על הקשר המיוחד בין הסב יעקב אבינו לנכדיו מנשה ואפרים. חז"ל הרחיבו על מחויבותיו ויחסי הגומלין ביניהם בעזרת אמרות מהמקרא, מהן משתמעות חובותיו.
בספר משלי נאמר: "עטרת זקנים בני בנים" (יז, ו). אנו לומדים כי הנכדים דומים לכתר על ראש הזקנים וחז"ל קבעו "הצדיקים מתעטרים בבני בניהם… אברהם נתעטר בזכות יעקב: כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקב"ה להצילו. אמרו מלאכי השרת: רבש"ע, לזה אתה מציל, כמה רשעים עתידים לעמוד ממנו! אמר להן הקב"ה: בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו" (תנחומא, תולדות, ה).
בתהילים (קנח, א) נאמר: "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל"- אמרו חז"ל (כתובות נ,א): כיוון שבנים לבניך – שלום על ישראל.
הרמב"ם פסק (הלכות ת"ת פ"א ה"ב): "כשם שאדם חייב ללמד את בנו – כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). וכותב הכסף משנה: "ואפשר דלדעת רבנו גם לבן בנו חייב להשכיר לו מלמד" (קידושין ל, א), פסק בשו"ע הרב (הלכות ת"ת פ"א, ה"ח): "ואם אין יד האב משגת לשכור מלמד לבנו… ויד אבי אביו משגת – כופין את אבי אביו לשכור מלמד לבן בנו".
יעקב אבינו הקים בית מדרש לפני הגיעו לארץ גושן כמאמר "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות גושנה" (רש"י מצטט מדרש אגדה: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה") וכך התוודענו בפרשתנו על כך שאפרים למד בו: "ויאמר ליוסף: הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עימו את מנשה ואת אפרים". הכתוב לא ציין מי אמר ליוסף ועל כך רש"י עונה: "אפרים שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד"- שהסבא יעקב הקדיש זמן ללימוד לנכדו.
חז"ל קבעו שמצוות סיפור יציאת מצרים מופנית בעיקר לנכד, כדברי הפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב) .
מעמד הר סיני ובהמשך במסירת תורה לישראל מתבטא בעיקר בקשר של כל איש לנכדו, ככתוב "והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" (דברים ד, ט-י).
ישעיהו הנביא מתנבא "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם" (כט, כא). רבי יוחנן למד מפסוק זה ש"כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם".
בברכת התורה שבברכות השחר אנו אומרים יום-יום: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו" – הטור (או"ח סי' מז) מלמדנו שב"ברכת התורה צריך ליזהר… וזו נוסחה… הערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך".
בפרשת "האזינו" נאמר: "שאל אביך ויגדך" – היינו, את האב צריך לשאול והוא "ויגדך" (בלשון קשה, כגון: "ותגד לבני ישראל" בפרשת יתרו), אך "זקינך ויאמרו לך" – (זקניך: אבות אבותיך) שיאמרו (בלשון רכה, כגון: תאמר לבית יעקב", שם) גם בלא שתשאל והתעוררות זו מצד הנכדים ישפיע הסב על הנכדים".
ידוע לכל שתפקיד הסב מעניק רגעי שמחה ואושר גדולים, ואתגרים שונים אל מול הנכדים. יעקב אבינו ביטא יעקב זאת כשנפגש עם בנו יוסף אחרי יותר מעשור שנים ולאחר שנמכר ע"י אחיו לישמעאלים, באומרו: "ראוה פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך [בניך]" (בראשית מח,יא), ובהמשך- בראותו את נכדיו מנשה ואפרים נאמר: "ויישק להם ויחבק להם", שחיבוק ונשיקה הם גילויים של אהבה.
המנהג שאבות מברכים את בניהם בברכה שנקבעה בישראל לדורות – הוא דווקא בברכה שברך הסב יעקב אבינו את נכדיו מנשה ואפרים, כשביקש מיוסף "קחם נא אלי ואברכם" וכך נאמר: "ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח,כ). וברכת הסב לנכד היא מתוך ראייתו כבנו, כדברי יעקב אבינו (שם, ה'): "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". "לי הם"- חז"ל מלמדים אותנו שהנכדים נחשבים כבנים בהווה ו"יהיו לי"- בעתיד בחלוקת הארץ יקבלו מנשה ואפרים נחלתם כמו יתר השבטים. והברכה לה זכו הנכדים: "וידגו לרוב בקרב הארץ" והמפרשים: כדי שלא תשלוט בהם עין הרע.
ספר בראשית מסתיים במידע על חשיבות הקשר לא רק עם הנכדים אלא גם על נינים, כמאמר: "וירא יוסף לאפרים בני שילשים גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" (נ, כג)) – רש"י: "גידלן בין ברכיו", חזקוני: "גם- לרבות על אפרים, כיצד? יוסף לא ראה לאפרים רק בני בנים ולמנשה הוא ראה בנים לבני בניו".
הפיכתו של אדםלסב או סבתא אינה קשורה ברצונו או בחירתו. בנותינו ובנינו יכולים להחליט להיות הורים, אם בכלל, בגיל צעיר או מבוגר בהתאם לרצונם ו/או לנסיבות חייהם שאינם קשורים בנו. תפקידו של הסב, לפקח שלא יתגלו קשיים שמקורם הוא סביב התנגשות של ערכים: תפיסות חינוכיות שונות או הקושי להשתנות ולהיענות לצרכים המשתנים במיוחד אצל הנכדים, או הקושי לעמוד על העקרונות על ברכיהם התחנכנו. התורה הדגישה היבט זה כשיעקב אבינו שאל את יוסף בביקורו עת נודע לו שהיה חולה: "מי אלה?" ושמעתי מפי הרב ציון לוי זצוק"ל (לפנים, רב הקהילה היהודית בפנמה): ראה אותם בהופעה של נסיכים ורמז על הקפדה על זהות יהודית ללמד אותנו שמצווה הסבא לתת את דעתו על הופעתם בחברה של נכדיו.
לכן, לכל סב יש לא רק את החלקים "הכיפיים" בהם הוא מביא סיפוק והנאה בגידול הנכדים, כגון: בילוי איתם, הסעתם לחוגים או למופעים, שכן אלה הם מצבים הפטורים במידה רבה מדילמות חינוכיות ומאחריות לעתידם (כמאמר המליצה: "ראשי התיבות של סבא: סמכות בלי אחריות ולסבתא: סמכות בלי תוספת אחריות).
הפרשה נסתמה כדי ללמד שכדי לגלות את הקץ יש להקדים ולבנות כלים הראויים לכך
"תכנית מגירה" – הרב אברהם רזניקוב
ניתן להגיד שלמעשה כל אדם נולד עם מספר גדול של "תכניות מגירה", לשעת חירום, ותוכניות אלה מופעלות כתוצאה מקונפליקטים ביולוגיים שחווה האדם במהלך חייו. שורש הקונפליקט נעוץ בהכרה של השוני בין הדברים המצויים בעולם.
הפרשה מספרת על יעקב אבינו שביקש לצוות את בניו לפני מותו ולגלות להם את קץ הימים (בראשית, מ"ט, א'). חכמינו לימדו כי בעת שאמר לבניו "האספו ואגידה לכם…", התכוון לגלות את העתיד ונסתמה אפשרות זאת ממנו. במדרש מובאות כמה סיבות מדוע הסתלקה ממנו השכינה, ואחד ההסברים- "למה היא סתומה מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם" (בראשית רבה, צ"ו, א'). יעקב רצה לברר לעצמו את פשר הסבל בעולם ולא עלה בידו. ה"קץ" מסקרן את כולנו. חז"ל התבטאו בחריפות ואמרו, "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" (סנהדרין, צ"ז, ע"ב). כלומר, העתיד צופן בתוכו הזדמנויות רבות, פרשנות ונתיב מהיר מדי עשוי להתגלות כאכזבה. יעקב אבינו רצה לצמצם את הקונפליקטים. אולם הועבר לו מסר עמוק מאוד דרך הסתלקות השכינה – העתיד הנסתר מוכרח לעבור דרך ההווה הגלוי. מתוך הקונפליקט נוצרים הבדלים, ומתוך ההבדלים מופק יידע חדש על העולם. דרך אי ידיעה של העתיד- העולם יגיע לייעודו. הרמב"ם סובר כי עצם חישוב הקץ עלול לגרום לאנשים לפקפק באמונה בביאת המשיח (הקדמה לפר' חלק). עיסוק בחישוב הקץ, מרחיק את הגאולה.
משפחת יעקב מגיעה למצרים אחרי יחסים מורכבים בתוך המשפחה, קנאה ואיבה ששררו בין האחים, דיבה רעה ולשון הרע. במצב זה יש להתכנס פנימה לבנות ולחזק את יסודות המשפחה, ולאחות את הקרעים. אין זה הזמן המתאים לחשב קיצים אלא להכין כלים.
הרש"ר הירש מציג את העובדה שפרשת 'ויחי' סתומה כפלא. לדבריו, היה מקום לצפות לכך שדווקא תחילת הפרשה זו תובלט בפני עצמה; אלו היו שנותיו הטובות של יעקב, עליהן נאמר, 'ויחי יעקב בארץ מצרים'. הרש"ר הירש מסביר, שדווקא מאה ושלושים שנותיו עד בואו למצרים, ועמידתו בניסיונות חייו, הן שזיכו אותו בשם "ישראל". השלווה כמאפיינת את הצדיקים "ביקש יעקב לישב בשלווה", ומאפשרת לתאם בין הכוחות השונים ולחיות בשלמות.הפרשה נסתמה כדי ללמד שכדי לגלות את הקץ יש להקדים ולבנות כלים הראויים לכך, "תכנית מגירה", שמתאימה לעולם בו הקץ עתיד להאיר באור חדש את המציאות. האור שיתגלה יבהיר את משמעות האירועים שעברו על העולם ועל ישראל ולא היו מובנים קודם לכן.
הרב חרל"פ, מבאר כי כדי להתעלות ממעל לראיה השטחית הרואה ודואבת מהחוצפה ומחולשת דור הגאולה, עלינו לראות את הטובה הפנימית הצפונה בכל אחד מבניו ובכל אחת ממפלגותיו של עם ישראל. זהו סודו של הדור, אור זה גדול, עד כי אין ליעקב יכולת לגלותו, קודם שנבנו הכלים.
שלב הריפוי של מחלה מתחיל ברגע בו נפתר הקונפליקט. מטרתו היא לשקם את הנזקים שנגרמו לרקמות הגוף בשלב האקטיבי של הקונפליקט ולהחזירן קרוב ככל האפשר למצבן המקורי.
חכמינו לימדו רעיון יסודי בהקשר לחולה,בגמרא נאמר: "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר 'ד' יסעדנו על ערש דוי'" (שבת י"ב ע"ב). מקור הדין בפרשתנו, על הפסוק "וישתחו ישראל על ראש המטה" כותב רש"י, שמכאן אמרו רז"ל ששכינה מראשותיו של חולה.
דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' של"ה, ס"ג). במקום אחר בגמרא נאמר יותר מכך, "מנין ששכינה סועד את החולה? שנאמר, 'ד' יסעדנו על ערש דווי'", כלומר, נוכחות השכינה חזקה עוד יותר בעת שהאדם חולה. המאירי פירש מדוע הנכנס לבקר את החולה לא יישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על כסא אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, "מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה ומתפלל בכל לבו, וכשרואה זה יושב במקומות הגבוהים מתייאש מן התפילה" (נדרים מ' ע"א).
הרב אליעזר וולדינברג ביאר את הדברים כמי שתלויים הדברים זה בזה, כלומר, שכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה מפני שדרכו של החולה להרהר בלבו תשובה ולהתפלל בכל לבו, כלומר השכינה מצויה שם מפני תפילתו והשתפכות נפשו של החולה. ומדוע שכינה מצויה דווקא למעלה ממיטתו של החולה, מפני שדרכו של החולה להרהר בתשובה, וכשיישב המבקר במקום גבוה יתייאש החולה מן התפילה ומן התשובה ועשוי לגרום להסתלקות השכינה ממנו. הרב וולדינברג מורה שכיוון שמיטות ימינו אחידות וקבועות בגבהן, דין זה אינו הלכה למעשה (שו"ת ציץ אליעזר, רמת רחל, סי' י' סק"ד).
בכור, מה זה מחייב? – קובי פרידחי
כאשר יוסף ניגש לאביו עם שני בניו, הוא מעמיד אותם כך שיד ימינו של יעקב תהיה סמוכה למנשה הבכור ויד שמאל תהיה סמוכה לאפרים הצעיר. יעקב, מצידו, משכל את ידיו ומציין כי האח הקטן יגבר על הגדול. יוסף נוהג כמנהג העולם ומסיק מראש שהבכור אמור להיות זה שממשיך את הדרך, אבל העדפת הצעיר החלה כבר בהבל שמנחתו מתקבלת על פני מנחת קין, ממשיכה ביצחק שמועדף על פני ישמעאל, יעקב על פני עשיו ויהודה על פני ראובן. בהמשך גם משה אינו הבכור, וכמוהו דוד ושלמה.
פרשנים שדנו בשאלה מציינים כי יש מסר בדבר. היהדות אמנם עוברת אוטומטית מאם לבנה, אבל כדי לקבל שליחות אלוקית – לא מספיק להיוולד, צריך לבחור. לכן, למרות שהבכור מקבל זכויות יתר מסוימות, את הברכות, התפקיד, השליחות, עליו לבחור לקחתם. התורה, כדי להמחיש לנו את המסר, מראה לנו פעם אחר פעם כיצד התפקיד ניתן לבן הצעיר.
כבכור, לא הסתפקתי בתשובה. נראה שנגזר על הבכורים להעביר את שרביט ההנהגה לאחים הצעירים. הרש"ר הירש מסביר שיש שני כוחות- כוח חומרי וכוח רוחני, ותמיד יש מאבק ביניהם. הבכור זוכה אוטומטית לכוח החומרי; הוא מייצג את המשפחה, דואג לאחיו הקטנים ולכן גם יקבל פי שניים. לצעיר נשאר לקחת את הצד הרוחני, הוא פחות דואג לבית ויכול להסתכל החוצה ולקחת על עצמו שליחות רחבה יותר אם יבחר.
לעתיד לבוא שני הכוחות יתאחדו, ובינתיים אנחנו נדרשים הרבה פעמים להחליט האם הכוחות שלנו מכוונים כלפי פנים או כלפי חוץ. כמובן, נוכל לנסות לשלב בין שני הצדדים אבל נתקשה לעשות זאת בו זמנית ותמיד נדרש לוויתורים.
כמו האחים, בני זוג יכולים להשלים זה את זה ובמסגרת המשפחתית יבואו לידי ביטוי גם כוחות גשמיים וגם כוחות רוחניים. גם בארגונים, אדם אחד יתקשה להיות בעת ובעונה אחת גם שר הפנים וגם שר החוץ, גם איש השיווק והמכירות וגם איש משאבי האנוש. צריכים להיות שניים שישלימו האחד את השני.
מי מהם צריך להיות בראש? החוקר הארגוני יצחק אדיג'ס מחלק בין טיפוסי מנהיגות שונים ומסביר שכל טיפוס צריך להיות בראש בשלב אחר במחזור החיים של הארגון. בתחילת הדרך צריכים את היזם, בעל החזון, אך אם ימשיך להנהיג לבדו, החברה לא תצליח להתבסס. כדי שהארגון ישרוד, המייסד יצטרך לפנות את דרכו למנהיג השיטתי והאדמיניסטרטיבי וכן הלאה לאורך חיי הארגון. המנהיג צריך לבחור לקחת את האחריות, להתאים לה, גם אם לא נולד אליה ראשון.
את הביטוי 'יעקב אבינו לא מת' שמעתי לא פעם מִשכני, מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל כאשר הספיד את נפטרי היישוב אשר זכו שזרעם יילך בדרכם
'יעקב אבינו לא מת' – יעקב ספוקויני
הגמרא במסכת תענית [ה:] מספרת על שני תלמידי חכמים ר' נחמן ור' יצחק, שישבו יחד בסעודה ובסיומה דיברו דברי תורה. אמר ר' יצחק בשם ר' יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". שאלו ר' נחמן, שלכאורה הבין את הדברים כפשוטם- וכי לחינם ספדו לו הסופדים וסתם חנטו את גופתו ואח"כ קברוהו? ענה לו: "מקרא אני דורש – שנאמר 'וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ ה' וְאַל־ תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־ זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם' [ירמיהו ל' י']. מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כלומר, רבי יצחק מסביר לו כי במונחים "יעקב" ו"ישראל" אין כוונת הפסוק ליעקב עצמו, אלא לעם ישראל.
פרשתנו, כמו פרשת חיי שרה, מתחילה במילה "ויחי". אמנם מסופר בה על פטירת יעקב, אך עוד יותר על חייו ועל צוואתו לבניו. אם יקיימו אותה, יישאר יעקב עצמו בחיים, שכן זרעו ימשיך את דרכו.
זהו גם ההסבר של הרש"ר הירש לצוואתו של יעקב אבינו שלא לקבור אותו במצרים. קבורה, הוא מסביר, היא עניין קבוע וסופי. אין בעיה שיישבו בני ישראל במצרים כארץ מגורים. אבל עליהם לדעת שזהו מצב זמני. את המצב הקבוע, כמו הקבורה, מבקש יעקב לקבוע אך ורק בארץ ישראל.
בדומה לכך, כותב הרב דרוקמן זצ"ל בספרו 'קמעא קמעא' [פרק ה'] כי הקמת מדינת ישראל היא תחיית המתים הלאומית. הרב כותב "בימי הגר"א הייתה בוודאי הרבה תורה בישראל. היו ישיבות, היו תלמידי חכמים ובכל זאת ראה הגר"א את המציאות של הגלות כקבר ובקבר יש ריקבון". כלומר, למרות שווילנא נקראה בימיו "ירושלים דליטא" והייתה תחושה של תחייה רוחנית אדירה, השתוקק הגר"א להגיע למציאות אחרת. מהי אותה מציאות?
הרב דרוקמן מביא את דברי הגר"א ומסביר "ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים… לאיזו תחיית המתים הוא מתכוון? 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים'. הוא איננו מתכוון כאן לתחיית המתים הפרטית, שכולנו מאמינים בה, אלא לתחיית המתים הלאומית: שיבה לא"י, קיבוץ גלויות וגאולה- הן תחיית המתים מבחינה לאומית. זו משמעותה של מדינת ישראל – תחיית המתים הלאומית של עם ישראל בכללותו". יש להבדיל אפוא בין תחיית המתים הפרטית ובין התחייה הלאומית. זכינו, אמר הרב בהזדמנויות שונות, לראות במו עינינו את הנס הגדול של קיבוץ הגלויות. האם יש קֵץ מגולה מזה?
את הביטוי 'יעקב אבינו לא מת' שמעתי לא פעם מִשכני, ענק המידות ורב העלילה, מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל כאשר הספיד את נפטרי היישוב אשר זכו שזרעם יילך בדרכם. מובן שהדברים הללו מתקיימים ברב דרוקמן עצמו. לא רק משפחתו ממשיכה את דרכו, אלא אף אלפי תלמידיו בחמישה מוסדות החינוך, בראשם כיהן באופן ישיר. כך גם תלמידיו בתוקף תפקידו כרב היישוב שלנו – מרכז שפירא.
דוגמה לדרכו הייחודית באה לידי ביטוי בשבת בר- מצווה. הרב הנהיג שחתן הבר מצווה דורש, אחר כך הנער קרא בתורה ולאחר הכנסת הספר לארון הקודש, הרב עצמו דרש. בדרשתו הקפיד הרב לדבר אל הילד עצמו: "אתה אמרת בדרשתך…", אמר, ופניו מופנות אליו אישית לאורך כל הדרשה. הציבור כביכול, רק עֵד לדו-שיח שבין הרב דרוקמן, נשוא הפנים, ובין הנער עצמו על מה שדרש. כמובן, לא שכח הרב להחמיא לו על הקריאה בתורה. בסיום דברי הרב, נקרא הנער לעלות לבמה ולקבל מהרב את מתנת היישוב "שהחל מהערב תהיה שלך", אמר הרב ולחץ בחמימות את ידו.
היחס האישי החם של הרב, עשה רושם עצום על כל הנוכחים. במעשהו זה, כרבים אחרים, למדנו מהרב דרוקמן, שבחינוך, הדוגמה האישית – במקום הראשון.
אפילו ילדי הגן למדו ממנו. זכורה לי שיחה שלו עמהם. הוא פתח בשאלה – "אתם יודעים איזה ספר קוראים גם ילדים וגם מבוגרים?". בנקודה זו לחשה להם הגננת את התשובה והילדים ענו "תורה"! "אתם רואים, לא רק שהמבוגרים גם קוראים אותו", אמר הרב ושלף חומש, "הם אפילו חוזרים עליו כל שנה מחדש". הילדים הקטנים היו מרותקים לדברי הרב ולא הפסיקו אותו אפילו לא לרגע.
במפגש בין יעקב ובין ילדי יוסף ברך אותם יעקב: "הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־ רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־ הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ". קיום הברכה הזו קשור בדברי רבי יוחנן "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
Yaakovspok1@gmail.com
גר קטן שבגר ומוחה יכול לסגת מיהדותו אבל הוא חוזר למעמד ביניים ייחודי – גר תושב
אבי שגיא – גיור קטן ושאלת הרצון – חלק שישי
פרק כ"ו
בפרקים קודמים הצגנו את עמדותיהם של רב הונא הסבור כי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ושל רב יוסף. השאלה שנותרה פתוחה היא: האם שני האמוראים חלוקים ביניהם. בספרות הבתר תלמודית נחלקו הדעות: יש הסבורים הטוענים שלפנינו מחלוקת, ויש הסבורים שאין ביניהם מחלוקת. לשאלה זו השלכות הלכתיות.
הרי"ף מביא רק את עמדת רב הונא: "אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והא דקיימא לן דעובד כוכבים בהפקרא ניחא ליה הנ"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו" (יבמות טז, ע"ב). הרמב"ן תמה על עמדה זו: "כתב עוד וקטן גר מטבילין אותו כו' […] אבל השמיט מה שאמר רב יוסף ואם הגדילו יכולין למחות ולא ידעתי על מה, אלא אם כן הוא מפרש בדברי רב יוסף בגר שנתגיירו בניו עמו, אבל לרב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אם בא להתגייר והטבילוהו על דעת ב"ד אינו יכול למחות שא"כ מה כח ב"ד יפה ואינו מתחוור" (מלחמות ה' שב, נה, ע"ב).
הרמב"ן מבטא אי נוחות מהעובדה שהרי"ף לא פוסק כרב יוסף. הוא מנסה להסביר את עמדת הרי"ף בהתאם לדיון התלמודי שאותו הצגנו בפרק הקודם, שלפיו המשנה במסכת כתובו, המניחה כי הגיור הוא בלתי הפיך, מתייחסת למצב שהגר הקטן גויר עם אבותיו. במצב זה לגר נוח במעשה אבותיו ולא ימחה על כך. אבל הרמב"ן מבין כי פירוש זה לדברי המשנה לא באמת מספק הסבר לדחיית עמדת רב יוסף; הוא נועד להסביר את המשנה שממנה משתמע שעמדת רב יוסף דחויה. לאור זאת הוא טוען שהעיקרון המסביר את דברי רב הונא הוא שהגר "אינו יכול למחות שאם כן מה כח בית דין יפה". מדברי הרמב"ן עולה בבירור כי אין לדחות את דברי רב יוסף. זאת משום שהיסוד המרכזי המכונן את הגיור הוא רצון המתגייר. גיור אינו תקף אם נעשה ללא רצון המתגייר.
ביטוי למתח זה בין עמדת רב הונא לעמדת רב יוסף חוזר ועולה בדברי הרמב"ם. בהלכות איסורי ביאה, שבהן עוסק הרמב"ם בגיור הוא כותב: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות היא לו" (פרק יג, הלכה ז). לכאורה, הרמב"ם צועד בהלכות הרי"ף. אבל בהלכות מלכים הוא כותב: "בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק" (פרק י, הלכה ג).
יש אי התאמה בין דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה לדבריו בהלכות מלכים. הרב אברהם די בוטון סבור כי בהלכות מלכים הרמב"ם משלים האמור בהלכות איסורי ביאה: "אחר כך מצאתי רבינו שכתב הא דרב יוסף פ"י מהלכות מכלים ומלחמותיהם" (לחם משנה, הלכות איסורי ביאה, שם). אבל בהלכות מלכים הרמב"ם לא פסק כרב יוסף. שכן לפי רב יוסף, גר קטן שמחה חוזר למצבו הראשוני, והריהו נוכרי. לעומת זאת, לפי הרמב"ם הוא נעשה גר תושב. הרמב"ם קובע כי מעמד גר תושב מותנה בהליך סדור: "אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם" (איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ז). גר קטן שמחה לא עבר הליך זה. ולמרות זאת הוא נעשה גר תושב, ולא גוי, כפי שיוצא מדברי רב יוסף. הרמב"ם מקבל אפוא את העיקרון של רב הונא: גיור קטן שנעשה על ידי בית דין הוא בלתי הפיך, אין שיבה לנוכריות. גר קטן שבגר ומוחה יכול לסגת מיהדותו אבל הוא חוזר למעמד ביניים ייחודי – גר תושב. הרמב"ם מבטא איזון בין תוקף מעשה בית הדין שאינו הפיך לבין ההכרה בכך שאי אפשר לכפות זהות יהודית על אדם. המחאה מציבה את המוחה כמטחווי קשת מהקיום היהודי.
