אפשר להתחדש בקבלת כללי התנהגות של הימנעות מעלבונות, משימוש במידע כוזב, בהצגה מעוותת של הדוברים
אפשר להתחדש – הרב יובל שרלו
עת התחדשות זאת בעולם. החודש הזה לכם ראש חודשים, ואנו אפוא פותחים מחזור חדש של שנה עברית. מדובר בהזדמנות, שיש בה אפשרויות רבות לשנות כיוון ומגמה, ובעיקר תוך התייחסות לזמן המרחף בחלל אוויר העולם. ההכרעה הראשונה האפשרית היא להתייחס לזמן ברצינות – לראות בעונות השנה בשורה, תחייה מחודשת, טבע מאיר והיציאה מהעיבור של החורף ללידה של פירות האילן. גם הדרך שבה אנו מונים את הזמן המיוחד שלנו – ליציאת מצרים ולא תאריך המתייחס לאירועים שהם מחוץ לאומתנו – מהווה גם היא תשומת לב לריתמוס החיים, לא רק במישור הטבע, כי אם גם במרחבי ההיסטוריה והלאום. לדעת מוני מצוות, התאריך העברי הוא מצוות עשה, בשל העובדה שזה אכן ראש החודשים שלנו.
האם ניתן לצפות גם להתרעננות במישורים הלאומיים? האם ניתן לבקש כי תהיה פריצה של הריטואל המייגע של אופי הדיון הציבורי? זו אינה שאלה שניתן לתבוע אותה ממישהו אחר, קודם שאנו תובעים אותה מעצמנו. אפשר להתחדש. אפשר להתחדש באמון בכנות וברצון האמיתי, שנפגעים כל כך בחודשים הקשים של סערות החורף הפוליטי; אפשר להתחדש בנכונות להיות זה שצועד את הצעד הראשון, ומוכן להסתכן במפח נפש ובחשיפת האפשרות כי מדובר ב׳פראייריות׳; ניתן להתחדש בנכונות גם להקשיב, ולא רק לתקוע בשופר האישי מתוך ציפייה כי דווקא אחרים הם שיקשיבו; אפשר להתחדש בקבלת כללי התנהגות של הימנעות מעלבונות, משימוש במידע כוזב, בהצגה מעוותת של הדוברים וכדו׳. כל אלה לא רק חשובים כל כך, אלא גם מהווים מבוא אפשרי להתחדשות רחבה הרבה יותר.
גם באמונה אפשר שתישמע הקריאה הפנימית של הצורך ב״שיר חדש״, שמופיע כל כך הרבה פעמים במזמורי תהילים. ההתחדשות האמונית אינה מסתפקת בתשובות שנאמרו בתרדמה הרוחנית, והמציאות המתעוררת מקווה גם קריאה להגבהת הקומות, ולתעופה פנימית למרומים אחרים; התפילה עשויה להתעורר, בין בנתינת משמעות מחודשת במילים ששגורות על לשוננו, ובין בפתיחת פתחים חדשים לתפילה אישית, הנאמרת במילים של עצמנו; לימוד תורה יכול לצאת לאביב, ובד בבד עם התשתית הלמדנית והחתירה לדברי תורה מחודדים בפינו אפשר שהוא גם יאיר היבטים נפשיים והתקשורתיים, ולא יאטום את עצמו מהדינמיקה של הטבע, וכן על זה הדרך.
קיצורו של דבר – עולמנו מקדש מאוד, ובצדק, את המסורת, את ההמשך, את היציבות ואת המחויבות. זהו בסיס הקיום. אולם תהא זו טעות להינעל רק על כך, ולסבור כי מגע עם הדינמי והמשתנה מנוגד לחיים האישיים והאמוניים. גם לטבע יש בסיס יציב וקבוע של שורשים וגזע, אך הוא מצמיח מחדש ענפים, עלים ופירות. הוא יכול לשמש לנו מורה דרך לעצמנו, במישור האישי ובמישור הלאומי, ואולי ייפתחו לנו שערי לב שיאפשרו לצאת מהקיבעון ולהיות לאחרים.
הנחת היסוד של העם כלפי שלוחיו צריכה להיות 'כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים'
הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן – אבי רט
המבנה הציבורי הראשון של העם היהודי עומד בשעה טובה על תילו ועומד להיחנך ולשמש כמרכז רוחני לעם, מקום בו תהא השכינה שורה. כולם נרתמו למשימה הלאומית שהצריכה תקציב גדול ורוח התנדבות. תרומות זרמו מכל עבר, יוצרים, אנשי מקצוע מכל תחומי הבניה, מהנדסים ואומנים, כולם התגייסו למלאכת הבנייה של המשכן המרשים והמפואר שנוצר במדבר.
פרויקט ענק שכזה שמגלגל כל כך הרבה זהב, כסף נחושת וכן הלאה, מצריך פיקוח ציבורי הדוק, מצד אחד, אך מצד שני חייב שיהיה אמון בין העם לשלוחיו כדי שאלו יוכלו לתפקד באופן הכי טוב והכי מקצועי שנדרש.
בתקופת בית ראשון, מחליט הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לחַזֵּק בֶּדֶק הַבַּיִת. כסף רב מאד נאסף מאת העם, והוא נמסר לעושי המלאכה ולאנשי המקצוע: "וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'".
בסיומה של המלאכה מתאר הפסוק את יחסו של העם שנתן ממיטב כספו, אל אנשי המקצוע, ושליחי הציבור שניהלו את הפרויקט: "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים".
על כך יאמרו מפרשים שונים- 'לא היו האמרכלין באין לחשבון עם האנשים הגזברין.. לפי שלא היו חשודים בעיניהם, כי באמונה הם עושים' [רש"י].
'לא עשו חשבון עם האנשים אשר נתנו להם הכסף… כי באמונה- ידוע היה שעושים באמונה, ולכך נבחרו אלו מתחילה' [מצודת דוד].
לעומת האמון הזה, מציב משה רבנו עם סיום מלאכת המשכן רף גבוה של שקיפות ציבורית, כדי ליצור לדורות את הסטנדרט ואת המחויבות של שלוחי הציבור כלפי שולחיהם.
משה מכיר את אופיו של העם הזה- לטובה ולרעה. משום כך, כדי ליצור את מערכת הערכים הראויה ואת האמון ההדדי בין העם לשולחיו הוא מוסר לעם דו"ח מפורט עד רמת המסמר בקרש האחרון.
נוקבת היא לשון המדרש, המסבירה את התנהלותו של משה אל מול העם: "..אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם… תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל דָּבָר וְדָבָר נַעֲשָׂה בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל.. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן… וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת… וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הרי הַקָּב"ה מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא'…אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו… וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ… 'אדם שנתמנה על מלאכת המשכן … מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר?' כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן…".
נכון שחייב לשרור אמון גדול בין העם לבין שלוחי הציבור שלו. בלעדי אמון בסיסי זה לא יוכל אף אחד לפעול ולתפקד. הנחת היסוד של העם כלפי שלוחיו צריכה להיות 'כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים'.
אולם מצד שני, שלוחי הציבור, אפילו משה רבנו, צריכים לדעת שהם רק שליחים, ועליהם מוטלת חובת היושרה, השקיפות והדיווח המלא לשולחיהם על כל אגורה ועל כל מסמר. זה הרף לניהול כספי ציבור, ולכן מקפיד משה עם סיום מלאכת המשכן לומר ולעשות בפועל: "מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן...".
'לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שְׁנֶּאֱמַר 'וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".
[משנה מסכת שקלים].
בניית 'משכן'- לרבות חברה ומדינה ראויים לשמם ובפרט כאלה המבקשים להתעטר באיצטלה "יהודית ודמוקרטית"– אינה יכולה להיעשות בכוח ורומסנות, אלא מתוך כבוד ושיח
כוחה של קהילה – אביעד הכהן
בראשית פרשתנו מופיעים פועל ושם תואר שאינם כה שכיחים במקרא. במקום שגרת הלשון, המדגישה את הדיבור והאמירה ("וידבר משה אל כל קהל ישראל", "ויאמר משה אל העם"), כמו גם את העובדה שהדיבור היה מכוון "אל כל העם" או אל "כל קהל ישראל", מדגישה פרשתנו תחילה את פעולת ה'הקהלה', הכינוס, ואת היותו מכוון ל"עֵדה": "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם".
חז"ל, ובעקבותיהם פרשנים שונים, עמדו על משמעותו של שוני זה. כך, למשל, רש"י מדגיש את העובדה שבמקרה זה לא היה צורך במאמץ אקטיבי של איסוף אנשים. די היה בדיבור-פה קל כדי להביא לכך ש"כל העדה" נתכנסה ובאה.
הרמב"ן ופרשנים אחרים, מדגישים את תכלית ההתקהלות. על אף שזו הייתה כרוכה בשליחת יד לכיס ובמתן תרומת מחצית השקל לבניין המשכן, איש לא השתמט ממילוי חובה זו. ולא עוד, אלא שעשו כן מתוך רצון חופשי, בהתנדבות ולא מתוך כפייה.
כדרכו, מדגיש בעל ה'כלי יקר' גם את הפן האתי-מוסרי שבנתינה זו. בעקבות פירושם של חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) המדגישים את עיתוי ה'ההקהלה', למחרת היום הקדוש, כותב ה'כלי יקר': "כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונראה לי שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו, והוא [=הנודב] חושב כי הוא תופסו בדין. וזה לא ייתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, ומקום המשפט שמה הרשע".
כמאה שנה אחריו משתמש הרמ"ז-רבי משה זכות, מחכמי איטליה ומקובליה, בנוסח דומה כדי למנוע מקהילה להפקיע – בדרך גזלנות – קניינם של יחידים לצורך הרחבת בית כנסת מקומי, וכותב: "אם בנימוסי העכו"ם ובחוקותיהם יש כוח ואל [=יכולת] לבית תפלתם לקחת קרקע שאינו שלו להרחיב גבולו, לא באלה חלק יעקב. צא ולמד מדוד מלך ישראל שלבנות הבית לה' הוצרך ללכת הוא בעצמו לבקש מאת ארונה היבוסי שימכור לו שדהו כרצונו, דאפילו במתנה לא רצה לקחתו כדי שלא יהיה נראה כאונס". וממשיך: "על כן הכריז משה תחילה 'מי בעל דברים יגש אלי' למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום, ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם. ואז היה מודיעם עניין הנדבה לאמר 'קחו מאתכם תרומה לה' ', ומאתכם – היינו משלכם, ולא משל חברכם".
התורה מלמדתנו שמטרה נשגבה כמו בניית המשכן, קודש הקודשים, חייבת להיעשות רק מממון שהוא 'גלאט יושר' ולא רק מזה שמקורו באדם המקפיד שכל מאכלו יהא 'גלאט כושר', אבל עסקיו רוויים גזל ומרמה.
ה'כלי יקר' ממשיך, "על צד הרמז", ש"'הקהל' זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן, שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, ועל כן פירש רש"י שהיה זה למחרת יום הכיפורים, לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מתן תורה שנאמר (שמות יט, ב) 'וַיִחַן שם ישראל' וגו' [=שעליה אמרו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד"], ואם כן איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שווה? ואין זה זמן מוכן! לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום הכיפורים, כי ביום הכיפורים השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת, על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים. אבל אם יום או יומיים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה… על כן ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא, כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד, דהיינו המשכן המשותף לכולם".
נצא ונלמד: בניית 'משכן' משותף, מחויבת תחילה ב"תיווך השלום" בין כל בני הקהל. מחלוקות תמיד היו ותמיד יהיו, אך ייחודה של קהילה ראויה לשמה המבקשת לבנות לה 'משכן' משותף הוא ביכולתם של בניה ובנותיה, לצד המחלוקת, לכבד איש את רעהו, להקשיב לו, ולזכור תמיד שהמכנה המשותף ביניהם רב על המפריד.
בימים אלה, של סערות מבית ומחוץ, שבהם נקהלים רבים 'לעמוד על נפשם', מימין ומשמאל, ראוי שנזכור כולנו: בניית 'משכן' – כל משכן, לרבות חברה ומדינה ראויים לשמם ובפרט כאלה המבקשים להתעטר באיצטלה "יהודית ודמוקרטית"– אינם יכולים להיעשות רק בכוח הכוח, מתוך דורסנות ורומסנות, באמצעות כיפוף ידיים תמידי, אלימות פיזית ומילולית, הרמת קול והרמת ידיים, אלא רק מתוך כבוד וערבות הדדית, קשב וסובלנות, ענווה והכנעה, אהבה ואחווה, שלום ורעות.
בסוף המאה ה-18 התפתחה ברוסיה תופעה מעניינת, קבוצות של נוצרים החלו לאמץ לעצמם אורח חיים יהודי
הסובוטניקים היהודים (חלק א) – הרב אליהו בירינבוים
בחבר המדינות בכלל ובמספר אזורים נידחים ברוסיה, קיימות קהילות של גרים "סובוטניקים" הרואים את עצמם כיהודים או למעשה כרוסים בני דת משה. במשך השנים הם שמרו על יהדותם תחת שלטון הצאר והשלטון הקומוניסטי יותר מאשר קהילות יהודיות רבות אשר התקשו לשמור על יהדותן. חלקם עלו ארצה. כמקובל בקבוצות מסוג זה, גם בני הסביבה רואים בהם יהודים ונוהגים בהם שלא במנהג דרך ארץ, אלא מתוך אפליה ואנטישמיות גלויה.
מיהם הסובוטניקים?
מקורם של הסובוטניקים בהיסטוריה הרוסית לפני כ-200 שנה. משמעותו של המושג "סובוטניק" הוא בשפה הרוסית "סובוטה" – "שומר שבת", קרי כת ה"שובתים" או "שומרי שבת".
בסוף המאה ה-18 התפתחה ברוסיה תופעה מעניינת, קבוצות של נוצרים החלו לאמץ לעצמם אורח חיים יהודי. תחילה הם הפכו ל"מתייהדים", כלומר חיים כיהודים, אולם מאוחר יותר חלקם עברו תהליך של גיור והצטרפות לעם היהודי.
גל ההתגיירות ההמונית ברוסיה הגיע לשיא בראשית המאה ה-19. כפרים רבים ואפילו מחוזות שלמים של תושבים ממעמדות שונים, סוחרים בעלי מלאכה ועיקרים באו בהמוניהם ונלוו לקהל עדת ישראל ומצאו לעצמם שוחטים ומוהלים מליטא.
ניתן להגדיר את הגרים הסובוטניקים כבניה של "תנועת ההתגיירות" של המאה ה-19 ברוסיה. תנועת ההתגיירות הייתה המשכה הטבעי של הכיתות הנוצריות "שומרות השבת". מקורות שונים בין ההיסטוריונים מעידים על מעבר בין "סובוטניקיות" לשמירת יהדות מלאה. ככל הנראה זה גם מה שגרם להתנגדות כל כך חזקה מצד הצאר ומצד הכנסייה לתופעה של התייהדות.
לדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "הגרים הלא הם אנשים רוסיים, שקיבלו עליהם דת יהודית מתחילה רק למחצה לשליש ולרביע – ואחר כך אף בשלמות".
אין בידנו דברים ברורים באשר לסיבה שהביאה את הגרים הסובוטניקים לעזוב את דתם הנוצרית ולאמץ את היהדות. מקורות מסוימים מציינים שהם שאלו את עצמם: "אם הנצרות הולכת בעקבות היהדות, מדוע לא נקיים את המקור עצמו? את מצות תורת משה?",
דבר אחד וודאי: היה דרוש אומץ רב לעמוד מול האנטישמיות והאפליה הרודנית של רוסיה תחת הצאר ולהחליט לאמץ את הדת היהודית בפרהסיא.
היסוד האידיאולוגי של ההתגיירות בא לידי ביטוי גם בעובדה שהגרים באו ממעמדות שונים. המניע לא היה חומרי או אנוכי, שכן כל המעמדות שהתגיירו נרדפו ונדדו ממקום למקום וחייהם הורעו בעקבות צעד זה. היו ביניהם כפריים פשוטים ומצד שני בעלי אמצעים ובעלי אחוזות.
ניתן לחלק את כל הציבור הקרוי סובוטניקים לשלוש קבוצות: הסובוטניקים, המולוקונים והסובוטניקים הגרים. שתי הקבוצות הראשונות היו קבוצות נוצריות, אשר לא התגיירו אבל קיבלו על עצמן שמירת מצוות התורה בחלקן או ברובן. הכת השלישית, הסובוטניקים הגרים, לא זו בלבד שהתייהדו על ידי שמירת המצוות, אלא עברו הליך גיור במשך השנים למרות הסכנה שהייתה כרוכה בכך. מכאן איפה בלבול השמות הקיים בנושא הסובוטניקים. במאמר זה נעסוק בסובוטניקים היהודים אשר מוצאם בכיתות נוצריות ששמרו שבת ואשר קיבלו על עצמם דת יהודית ועזבו את הנצרות ואמונתה וברבות הימים עברו גיור כהלכה. לדעתי, יש לשנות את שמם של הסובוטניקים היהודיים למתייהדים או גרים סובוטניקים כדי לציין את ההבדל בין הקבוצות.
יש לציין גם שבין הגרים הסובוטניקים יש הקרואים סובוטניקים "קראים", שכן למרות שהתגיירו הם מבססים את דתם על התנ"ך ולא קיבלו על עצמם את התורה שבעל-פה. הגרים הסובוטניקים שקיבלו עליהם את כל שמירת תורה ומצוות נקראו גם "תלמודיסטים" כיון ששמרו את התורה בעל-פה, או "שפושניקי" מלשון כובע, בשל מנהגם לכסות את ראשיהם בעת התפילה.
נדמה, שאחת הטעויות אשר גרמה לבלבול בנושא הסובוטניקים ומעמדם בעולם היהודי, היא שכללו את כל הקבוצות של סובוטניקים תחת שם אחד ללא הבחנה ביניהם.
הסובוטניקים היו חלק מהתנועה הציונית והם החלו לעלות לארץ בשנת 1880 (בעקבות רדיפותיהם של הרוסים). עלייה נוספת הייתה בשנת 1920. העולים התיישבו בגליל וביסוד המעלה ואחרים היו בין מייסדי העיר בית שמש. במושב ייט"ב בבקעה, רוב התושבים הם עולים סובוטניקים.
במשך השנים עלו לארץ אלפי סובוטניקים אשר הם חלק מהחברה הישראלית והתחתנו בארץ כדת משה וישראל. חלק גדול מהסובוטניקים הגיעו מהכפרים אילינקה וויסוקי שכמעט כל תושביו עלו ארצה.
בין הדמויות המוכרות לנו בהיסטוריה של השנים האחרונות יש מספר בנים וצאצאים לעולים הסובוטניקים אשר עלו מערבות ברית המועצות לשעבר ביניהם, השומר האגדי אלכסנדר זייד, הסופר אלכסנדר פן, רפאל איתן (רפול), ניצב בדימוס אליק רון ויש גם הטוענים שיוסף טרומפלדור, היה ממשפחה של סובוטניקים.
למרות שמדובר במצווה מדאורייתא, במהלך הדורות נפסק קיום מצוות התכלת
האם יש לשים בזמן הזה תכלת בציצית? – הרב יגאל גרוס
בפרשת פקודי כותבת התורה שיש לעשות מעיל שכולו תכלת: "וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת". בעקבות כך נעסוק השבוע בדיני התכלת בציצית, ובמחלוקת האם בזמן הזה יש חיוב לשים חוט תכלת.
הפסקת התכלת
למרות שמדובר במצווה מדאורייתא, למעשה במהלך הדורות נפסק קיום מצוות התכלת. מדוע הופסק? יש שכתבו, שבעקבות גלות עם ישראל מארצו והריחוק מים התיכון, הופסק השימוש בתכלת, ובאופן טבעי נשכחה המסורת. הרב הרצוג, שכתב עבודת דוקטורט על חידוש התכלת טען, שבעקבות גזירות על עשיית התכלת, התמעט השימוש בו עד שנשכח.
שיטת האדמו"ר מראדזין
במשך שנים רבות לא נעשו מאמצים למציאת התכלת מחדש, ככל הנראה בגלל סיבות טכניות, ריחוק מהים, חוסר אמצעים כלכלים וכדומה. הראשון שהתחיל להתייחס לעניין זה ברצינות ולחקור את הנושא, הוא האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון חנוך ליינר שפרסם מספר ספרים בתחום, ועשה עבודת מחקר מקיפה.
הוא נסע למוזיאון התת ימי הנמצא באיטליה, שם נמצאים מינים רבים של דגי הים ובחן האם יש חילזון העונה לסימנים שנתנו חז"ל. לאחר יגיעה רבה, הגיע למסקנה שהחילזון אליו מתכוונים חז"ל, הוא דג הנקרא דג הדיו, או בשמו האחר דיונון הרוקחים – דג שכאשר מרגיש סכנה, פולט זרם של דיו על מנת לבלבל את התוקף ולברוח.
על השאלה כיצד חילזון זה עונה על הדרישה שבמדרש והרי אין לו קונכייה, השיב שאין כוונת חז"ל שצריך ממש קונכיה, והקליפה החיצונית הצמודה לחילזון עונה על דרישה זו. על השאלה שאותו ייצור ימי לא נקרא חילזון, אלא דג השיב שחז"ל הוסיפו גם "דומה לדג", וזו כוונתם שאין מדובר בחילזון ממש.
במענה לשאלה, כיצד ייתכן שזה החילזון המתאים והרי חז"ל כתבו שהחילזון עולה רק פעם בשבעים שנה, השיב שהרמב"ם לא הביא סימן זה. כמו כן, אין הכוונה בדווקא שבעים שנה (וכפי שחרוב מוציא פירות לפני שעוברים שבעים שנה), וכן בזכות הסירות, רשתות הענק והאמצעים הטכניים שהתפתחו, ניתן למצוא אותו בתדירות גבוהה יותר.
ארגמון קהה קוצים
בעקבות זיהויו של האדמו"ר מרדאזין, נוהגים חסידיו (וחלק מחסידי ברסלב) ללבוש פתיל תכלת העשוי מדג הדיו. אמנם, בגלל הקושיות על דבריו חלק מהפרשנים סברו שלא מדובר בדג הדיו, אלא בחילזון 'ארגמון קהה קוצים'. הוא אמנם זוהה כדג שממנו הכינו את התכלת כבר כמאה חמישים שנה בקרב החוקרים, אך הביסוס בעולם התורני נעשה רק לאחרונה.
מעבר לכך שאותו חילזון נמצא גם בים וגם ביבשה וכדרישת הגמרא בסנהדרין, בארגמון יש קונכיה והוא ממש חילזון ואין צורך להדחק להסבריו של האדמו"ר מראדזין שראינו לעיל. עוד הוסיפו ראיות לחיזוק שיטה זו ממספר צדדים:
א. ראיות היסטוריות וארכאולוגיות: בספרים מהעת העתיקה מוזכר שעמים רבים היו משתמשים בחילזון התכלת, שהיה נחשב לצבע יקר וטוב. בעקבות כך, מדענים מאותה תקופה תיארו את גודלו, צבעו, מזונו וכדומה – תיאורים אלו מקבילים לארגמון. כמו כן, במקומות רבים לאורך החוף נמצאו מצבורים של קונכיות ארגמון, עובדה המחזקת את השימוש בצבע זה.
ב. השוואה לקלא אילן: לעיל ראינו, שהגמרא כותבת שצבעו של קלא אילן דומה מאוד לצבע התכלת, וההבדל ביניהם הוא שצבע קלא האילן אינו עמיד. הערוך (ערך קלא אילן) מזהה את הקלא אילן עם צמח 'האינדיגו', ממנו אפשר להפיק צבע תכלת. כאשר משווים בין הצבע היוצא מהארגמון לצבע היוצא מאינדיגו – הצבעים זהים לגמרי, וזה מחזק את הזיהוי של הארגמון.
דעת האוסרים
בעקבות הראיות שהובאו לעיל, רבים מהעוסקים בתכלת אכן מניחים תכלת בציצית. יחד עם זה לא מעט רבנים וביניהם הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר) שעסק בנושא, בחרו לא להטיל פתיל תכלת בגלל מספר סיבות. ראשית, הבינו שכוונת הגמרא שהחילזון עולה פעם בשבעים היא כפשוטה, והחילזון הנמצא עולה יותר. שנית, דמו של החילזון הנמצא שקוף ולא שחור כדרישת הרמב"ם.
סיבה שלישית,רבים כתבו וביניהם גם הרבי מלובביץ', שמכיוון שכתוב בפרי עץ חיים (שער ציצית פרק ד') להאר"י הקדוש, שצבע התכלת שייך לגאולה, ובזמן הזה זו עדיין לא הגיעה לכן אין לנו תכלת. סיבה רביעית כללית, היא שכדי לזהות את החילזון צריך הרבה פרטים והתאמות, ודבר זה קשה להבחנה ללא מסורת ברורה.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-לה': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 1: מבוא
כפי שראינו בתחילת הסידרה, המאבק הציבורי המרכזי למען שוויון בין גברים ונשים שהובילה התנועה הסופרג'יסטית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה בכל הנוגע לפן הפוליטי של השתתפות נשים במרחב הציבורי במדינות דמוקרטיות מערביות כאזרחיות פעילות-נשים כבוחרות וכנבחרות. התנועה הפמיניסטית במאה העשרים דחתה באופן קטגורי את ההבחנה בין "המרחב הפרטי" לבין "המרחב הציבורי", ככזו שמאפשרת לפטריארכיה הגברית למדר נשים למעגלים הפרטיים בלבד ובכך למשטר אותן.
בעולם העתיק, בימי הביניים ולאורך רוב העידן המודרני, נשים הוגבלו בעיקר לספירה הפרטית: כבנות, נשים ואמהות, כמסייעות בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים. עם זאת, בימי הביניים היה הבדל בולט בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי. האחרון הקפיד על צניעותן של נשים וביטויה בהסתגרותן בבתיהן. לעומת זאת, בעולם הנוצרי, בעיקר בקרב מעמד האצולה, נשים היו מעורבות בעסקי בעליהן וכשהם נעדרו, הן ניהלו את העסקים וגם את ההחלטות הפוליטיות במסגרות הפיאודליות (אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות-נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים: מרכז שזר, תשס"א, פרק חמישי). עם זאת, רק במקרים נדירים ביותר, היו נשים מנהיגות בזכות עצמן: המלכה המצרית נפרטיטי, אשתו של אחנתון מלך מצרים (המאה ה-14 לפני הספירה), מלכת מצרים קליאופטרה (המאה הראשונה לפני הספירה), אליזבת הגדולה באנגליה (המאה ה-16), מריה תרזה באוסטריה וקתרינה הגדולה ברוסיה (המאה ה-18) – הן דוגמאות ראשונות במעלה למלכות שהיו בעלות משקל רב בהיסטוריה העולמית. אולם גם הן, לא הגיעו למעמדן אלא בזכות היותן 'נשים של', או בנות של גברים. גם בימינו מנהיגות חזקות בחברות לא מערביות כמו אינדירה גנדי ראשת ממשלת הודו, בנזיר בהוטו, ראשת ממשלת פקיסטן וקוראסון אקינו, נשיאת הפיליפינים, זכו להגיע לתפקידיהן החשובים בזכות ירושת התפקיד מאביהן (גנדי, בהוטו) או מבעליהן (אקינו). אפילו בחברות דמוקרטיות רק במעט מקרים נשים הגיעו לעמדות ראשונות במעלה שבהן הן היו דומיננטיות כמו ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל וראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר.
כפי שראינו בחטיבה הקודמת בסדרה, גם בהיסטוריה היהודית היו נשים שזכו להיות בעמדות חשובות ואף מרכזיות בספירה הציבורית: מרים הנביאה, דבורה השופטת והמנהיגה, שלומציון המלכה-כולן מוכיחות שהמסורת היהודית אפשרה לעתים לנשים להגיע לתפקידים ציבוריים ראשונים במעלה.
בחטיבה זו נתמקד בשלושה נושאים מרכזיים: א. עדות נשים. ב. נשים כלומדות תורה, במיוחד במסגרת בית המדרש וכדיינות ופוסקות הלכה. ג. השתתפות נשים בטקסים ציבוריים.
ההלכה נטתה לצמצם את מקומן של נשים במרחב הציבורי. פסוק שהפך לבנין אב כאן הוא: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, מה, יד). במקור, הפסוק עסק בכלה המגיעה עם ה"כבודה"- המטען אל תוך היכל המלך פנימה. אולם חז"ל דרשו את המילה "כבודה" במובן של "כבוד", כלומר, הכבוד של האשה הוא כאשר היא בפנים הבית ולא במרחב הציבורי. אמנם בתקופות שונות נשים כן פעלו מחוץ לבית כסוחרות, כרופאות וכדומה. אבל נשים הודרו מלימוד תורה במסגרת הישיבות שהיו רק לגברים. נשים לא היו רבניות ופוסקות הלכה. נשים לא נטלו חלק ברוב הטקסים הדתיים הציבוריים.
וכאן נכנס גם נושא צניעות הנשים. בעולמם של חכמים ופוסקים, קיימת זיקה בין ההקפדה על צניעותן של נשים לבין הדגשת הערך של הישארותן בבית. לכך נחזור בהרחבה בדיון נפרד.
המעניין הוא שדווקא במקדש נשים כן נטלו חלק בטקסים במרחב הציבורי. אמנם התפקידים של הלויים והכוהנים היו רק בידי גברים, אולם נשים עלו לרגל לבית המקדש, הביאו קורבנות ואף יכלו לסמוך את ידיהן עליהם (בבלי, חגיגה, טז, עמוד ב). אולם עם השנים, נשים מיעטו להופיע ברשות הרבים. אכן, יש להבחין בין מזרח ומערב. הגישה המוסלמית שהדירה נשים לארבע אמות הבית, תוך הדגשת ההקפדה על צניעותן, השפיעה על הפסיקה ההלכתית (אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, פרק חמישי). הדוגמה הבולטת היא פסיקת הרמב"ם:
"גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק יג הלכה יא).
לעומת זאת, בארצות אשכנז היהודים לא היו מנותקים מהנורמות בחברה הנוצרית. נשים היו סוחרות, הן עמדו בדין עם יהודים ונוכרים, נסעו אל חצרות שליטים פיאודליים לשם ניהול משא ומתן מסחרי ועוד (גרוסמן, שם, עמ' 198).
אל תצפו מילד שייפתח ראש גדול ולב ענק ורחום לחבריו אם ההורים שלו ימשיכו להיות עסוקים בעצמם ובצרכים שלהם
ערנות מצילה חיים! – אבנועם הרש
אני מסתכל על תמונתו של אלרועי בן שבת ז"ל, הנער בן ה-13 ששם קץ לחייו, ולא יודע מאיפה להתחיל. אולי מאין ספור הפלשבקים שאני מקבל מההפסקות בהן יצא לי להשגיח, ולראות במו עיניי לאיזה רמות של רוע, אכזריות וגועל ילדים יכולים להגיע כלפי החברים שלהם.
כל האכזריות הזו לא מגיעה חלילה ממקום של רוע מזוקק וטהור. מדובר במשהו הרבה יותר פשוט וקדמוני של חוסר מודעות והבנה של הכוח שיש להם בפה. ילדים שעוד לא הפנימו שמילים יכולות להשחית ולצלק את הנשמה באופן העוצמתי ביותר, וגם להרוג. ילדים שעוד לא הסבירו להם את זה.
ילדים יכולים להיות מלאכים, אבל באותה המידה, עם הילדותיות וחוסר המודעות הזו הם מסוגלים לקרוע את הנשמה של החברים שלהם לגזרים בלי להבין בכלל על מה המהומה. ואם חשבתם שמראה של להקת אריות מתבייתת על זברה מדממת הוא לא אסתטי, כנראה שלא באמת יצא לכם לחזות באינטראקציה של ילדים בהפסקות. הסרנגטי זה אגם הברבורים לידם.
ילדים יכולים לפגוע ולהיות רעים בעיקר בגלל טיפשות ובורות בכל מה שנוגע לכוחן של מילים כמו גם לעדינות הרגשות. ומה לגבי ההורים? ובכן, למרות הנטייה הטבעית להתנפל על ההורים ולהאשים אותם בראש קטן ואדישות, נראה שגם הם למען האמת לא מספיק מודעים לעניין בלהט שטף אירועי היומיום, השחיקה והעייפות.
כמה הורים שואלים ובודקים עם הילדים שלהם האם הם רוצים להכין משלוח מנות במיוחד לילד שברור שהוא לא קיבל? כמה הורים שואלים את הילדים שלהם ערב לפני הטיול השנתי אם יש מקום לחברים שלהם ואם יש ילד בכיתה שאין לו איפה לישון?
הגדלת הראש, הסולידריות החברתית, האכפתיות והרגישות לזולת מתחילות מלמעלה. מההורים. מהבית. אז איך מגדלים ילדים שיהיו רגישים לכאב של החבר שלהם לכיתה ולא ימצאו את עצמם חלק מחבורה שמתעללת ומרביצה, מקניטה ומשפילה את החבר שלצידם? פשוט מאוד: באמצעות מעשים אופרטיביים שכל תכליתם לעודד רגישות ואכפתיות: כמו האמא שבכל פעם שהיא מכינה סנדוויץ' היא משתדלת להכין עוד כריך, שיהיה גם לילד שאין לו.
אתם מבינים, כמו כל שריר גם שריר האכפתיות והסולידריות החברתית מצריך תחזוקה יומיומית, מודעות תמידית והטמעה מצד ההורים. אין קיצורי דרך, הנחות או עיגולי פינות.
אל תצפו מילד שייפתח ראש גדול ולב ענק ורחום לחבריו אם ההורים שלו ימשיכו להיות עסוקים בעצמם ובצרכים שלהם. לא כי הם רעים חלילה… אלא כי כמו כולם גם הם טובעים במיליון המטלות והמשימות שהחיים מזמנים לפתחם.
אז מה עושים אחרי המקרה הטרגי הזה בתור התחלה? אם הילדים שלכם בגיל שהם כבר צורכים אינפורמציה וחדשות והם כבר נחשפו למקרה המזעזע, דברו ותעבדו איתם את ההשלכות של המקרה ובעיקר על איך ניתן לזהות ולעזור לחבר שנמצא במצוקה וקושי. איך ניתן לדווח למחנך. לגשת אליו. רק לא לשתוק. לא להיות הרוב הדומם שידע על המעשה המחריד והחליט לא לעשות כלום.
אסור לנו להמשיך ולדפדף את שגרת החיים כאילו כלום. עולם כמנהגו נוהג. כל התקשורת עסוקה ברפורמה המשפטית ובמחאה- נושאים חשובים מאוד, אבל זה בדיוק הזמן להראות לתלמידים ולילדים שלנו שיש דברים חשובים, יש דברים חשובים יותר ויש את הדברים שהם הכי חשובים: כמו למשל החיים של נער בן 13 שעוד לא ראה כלום בעולם וכבר הוא איננו. ואנחנו צריכים לעשות הכול בכדי לוודא שטרגדיות כאלו לא יקרו. בנפשנו הדבר.
הכניסה אל הקודש מחייבת התבוננות, ריכוז שכלי, והמתנה דרוכה
חזות גבריאל – קדושה אינה אקסטזה
"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
המחזה שבו עומד משה מבחוץ מעורר תהיה ומעט 'אי נחת'. הוא ניצח על המלאכה ביד רמה במשך תקופה ארוכה וכל זאת לאחר חטא העגל, ועתה הוא מנוע מלהיכנס אל תוך הענן, פעולה שכבר עשה כמה פעמים. האם מניעה זו היא תוצאה של חטא העגל? האם לפנינו צורת התנהלות חדשה לאחר שכון כבוד ד' במשכן?
בסופו של דבר יקרא ד' אל משה ויזמינו להיכנס פנימה. הפסיקתא (זוטרתא, ויקרא ב ,א), אף יזהה את הקריאה בפרשת ויקרא, כאל תגובה לעמידת משה מבחוץ: "..מיכן לא יכנס אדם לבית חבירו אא"כ יאמר לו הכנס. קל וחומר ממשה (שמות מ) 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד' וגו' וכתיב 'ויקרא אל משה'".
הביטוי "ולא יכול" מכוון לכך שאולי הוא רצה מאוד בכך, אולם זה נמנע ממנו. רוצה, אך לא יכול! ענן זה מוכר למשה היטב גם ממעמד הר סיני וגם ממעמד קבלת לוחות הברית: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". כאן, התורה אינה מזכירה צווי המונע אותו מלהיכנס, המניעה היא "כי שכן עליו הענן וכבוד ד' מלא את המשכן". חז"ל מרחיבים את התמונה.
בבבלי (יומא ד, ב): "רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר, ואמרי לה: אמר רבי זריקא רבי אלעזר רמי: כתיב (שמות מ) 'ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן', וכתיב (שמות כד) 'ויבא משה בתוך הענן'! מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן". יש דרגה של קודש המחייבת אחיזה של הקב"ה ורק היא מאפשרת את הכניסה פנימה.
במדרש (במדבר רבה פרשה יד ד"ה יט): ".. אי אפשר לומר וכבא משה שהרי כבר נאמר 'לא יכול משה', אי אפשר לומר "לא יכול משה" שכבר נאמר 'ובבא משה' וגו', הכריע 'כי שכן עליו הענן', אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה נכנס משה לשם, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו". המפגש של משה עם כבוד ד' אפשרי לפי מדרש זה, רק בהעלות הענן. עתה מדובר על שכינה השוכנת בדרך קבע. המפגש עם 'הסופי' אפשרי רק בדרך של טישטוש וצימצום, הבאים לידי ביטוי בהעלות הענן, 'כי לא יראני האדם וחי'".
הזוהר לפרשתנו (זוהר כרך ב) מרכך את התמונה: "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", מאי טעמא, בגין דהות איהי מתתקנא כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה, ועל דא "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן". החתן בחוץ ממתין להתקשטות הכלה. החתן הוא משה והכלה היא המשכן. צניעות, ציפייה ומפגש של קדושה.
המכנה המשותף הוא הצורך באיפוק מירבי בשעת התעלות זו. לקחי חטא העגל נלמדו. גם העם רואה את הענן אבל מרחוק. פרק גדול של חינוך לימד משה את העם. אין משיגים קדושת יתר בדרך של אקסטזה, פרק שלא למדו נדב ואביהוא. הכניסה אל הקודש מחייבת התבוננות, ריכוז שכלי, והמתנה דרוכה.
האדם באשר הוא, חייב לתחום את עצמו בגבולות הגִזרה שבין האהבה הבוערת בקרבו לבין מידת התקרבותו אל הקודש. הגבול צריך לתאום את דרגתו. "קדושים תהיו, פרושים תהיו"! (ספרא, קדושים פרשה א). דווקא הימנעות מפעולות שאין התורה מצווה עליהם מקדשים את האדם ומקרבים אותו לבורא. העם צריך 'לעמוד מרחוק' אולם משה רשאי לגשת 'אל תוך הערפל'.
להערות: hazutg@gmail.com
תכניות לאומיות גדולות דורשות שיתופי פעולה של כל השבטים בישראל
שיתוף פעולה מדן ועד יהודה – הרב ד"ר רונן לוביץ
פניית משה לבני ישראל בפרשתנו 'ויקהל': "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל", מלמדת, לדברי חז"ל, שלא די בכך שמנהיג יהיה ראוי בעיני ה', עליו להיות גם רצוי בעיני העם. ולכן, רק אחרי ששאל משה את בני ישראל: האם "הגון עליכם בצלאל?" ובני ישראל אישרו את הבחירה, היא קיבלה תוקף סופי. מכאן מסיקה הגמרא: "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור" (ברכות נה ע"א).
אולם בנוסף לבצלאל התמנה גם אָהֳלִיאָב, וה' כלל לא שאל את בני ישראל לגביו. מדוע הם לא נשאלו: "האם הגון עליכם אהליאב?" ומדוע בכלל היה צורך למנות לבצלאל סגן? האם לא היה עדיף שבצלאל עצמו ימנה את איש אמונו? נראה שהיה חשוב לה' למנות דווקא אמן משבט דן, והוא ידע שעל כך עדיף שלא לשאול את העם. וכל כך למה? וכי מה ההבדל בין בצלאל לאהליאב?
כדי לענות על כך עלינו לשים לב ששנים אלה הגיעו משני מגזרים מקוטבים. בצלאל התאפיין בייחוסו המעולה, שכן לפי המקרא הוא היה נכדו של חור, ועל-פי חז"ל היה גם נכדם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה (סנהדרין סט, ב). בצלאל הגיע מהחשוב והגדול שבשבטים, יהודה, שהיה המנהיג כבר בהתחלה, בבית האבא יעקב, ועליו נאמר: "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". אהליאב בא משבט דן, ונתוני הרקע שלו נתנו לו קרדיט מאוד קטן. מן הירוד שבשבטים הוא בא, מבני השפחות היה, נצר לשפחת רחל, בלהה. בני השפחות היו אופוזיציה לבני לאה, עוד מימי נעוריהם של דן ויהודה, ועל כך הביא יוסף את דיבתם רעה, שהיו "מזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים".
לדן היה רק בן אחד, חושים שמו, ואף הוא היה כבד שמיעה (סוטה יג, א), ובימים ההם המשמעות של לקות שמיעה הייתה מרחיקת לכת ומאוד קשה. חסרונותיו היו רמוזים בשמו: "חושים – לשון חשאי, לשון חולשה ולשון מיחושים" (מ"כ). בולט הניגוד לבצלאל שגדולתו השתקפה בשמו: בצל א-ל היה, ואת רצון הא-ל הבין וידע (ברכות נה, א). בשבט דן הייתה עד כה "גיבורה" אחת, הלא היא שלומית בת דברי, שלפי חז"ל הייתה פגומה בהתנהגותה, וממנה עתיד לצאת המקלל את ה' בהמשך הדרך במדבר.
ההבדל הגדול בין שבט יהודה החשוב לשבט דן הירוד בלט מאוד בהליכה במדבר. שבט יהודה הוביל את עם ישראל במסע המחנות, ודגל מחנה יהודה נסע ראשונה. לעומתו, שבט דן היה המאסף לכל המחנות ו"הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן… לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ". לפי המדרש "הנחשלים אחריך" שבהם זינב עמלק היו בני "שבטו של דן שפולטו הענן, שהיו כולן עובדין עבודה זרה" (פסד"כ ג, זכור).
מדוע, אפוא, זכה אהליאב להיות הסגן לענק הרוח והאמן שניצח על בניית המשכן? חז"ל ענו על כך בדבר כדורבנות: "אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן… אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו, לפי שהגדול והקטן שווין לפני המקום" (שמ"ר מ, ד ורש"י). עיקרון זה היה כה חשוב, כנראה, שהוא חזר ויושם גם בהקמת בית המקדש, כאשר חירם מצור, שסייע לשלמה לבנות את בית המקדש בירושלים היה, לדברי חז"ל, בן לאימא משבט דן (ערכין טז, ב).
ה' ידע שאם יעמיד את אהליאב לבחירה בני ישראל ידונו אותו לפי השבט (המגזר) ממנו הוא בא, וישפטוהו לפי מבחן זהות ומפלגה. רק ה' בחר באהליאב, שכן רק ה' יראה ללבב. מבחינת עם ישראל, היה מתאים והגיוני שבן השבט המוביל, יהודה, הוא שיגרוף את כל הקופה, וינצח לבדו על כל העבודה. רצון ה', לעומת זאת, היה שהיא תתבצע על ידי כל העם בשיתוף פעולה. חשוב היה שהמשכן לא יהיה מזוהה עם המובילים והחזקים, ולא עם הניצבים במאסף, העומדים בקוטב הנחשלים. חשוב היה שכל העם יעסוק בבניית המשכן, ייפגשו ביחד וידברו, יתכננו ויבצעו יחדיו את המשימה הגדולה. המשכן נועד להשרות שכינה בכל עם ישראל. לפיכך הקהיל משה "אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ובהמשך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". תכניות לאומיות גדולות דורשות שיתופי פעולה של כל השבטים בישראל מדן ועד יהודה ומדן ועד אילת.
הדיאלוג בין ההנהגה והעם צריך תמיד להתחיל מנקודת מוצא של אימון ושל העצמה
הנהגה או מופע יחיד? – מיכל טיקוצ'ינסקי
פרשת ויקהל מונה את התרומות הניתנות למשכן לאחר שמשה הוציא קול קורא להבאתן. בסופו של תיאור הנדיבות העצומה שגילה העם מסופר "והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז). ונראה שהנשיאים היו האחרונים להתנדב ולתרום. על כך מעיר המדרש:
"ר' נתן אומר … אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים הן אנו משלימים. כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל שנאמר 'והמלאכה היתה דים' (שמות לו ז). אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות? והנשיאים הביאו את אבני השוהם" (ספרי במדבר נשא פי' מה).
הסיפור שבמדרש שופך אור על איחור הנשיאים בתרומתם. הנשיאים השתהו מתוך הנחה שהם ישלימו את שיחסר. אפשר לדרוש זאת לגנאי: דחיינות, עצלות וכיו"ב. ואפשר לדרוש זאת לשבח: ההנחה היתה שהם נכונים להשקיע בתרומה שלא בהכרח תתאם את מה שמיותר אצלם בבית אלא את הצורך הלאומי. מחשבה טובה.
לפי המדרש עם ישראל היה זריז ונדיב ודבר לא חסר, כך שלנשיאים לא נשאר מה לתרום כי אם אבנים…
גם אם נדרוש את הנשיאים לשבח, עדיין יש גם ביקורת על הנחת המוצא לאיחור הנשיאים ולתרומתם הזניחה. הרב נריה בספרו (נר למאור) כותב שהמשמעות של המחשבה "החיובית" שהנשיאים ישלימו את מה שיחסר נעוצה בכך שהנשיאים, מנהיגי העדה, לא הכירו לעומק את כח ההתנדבות העצום, ואת הרצון לתרום ולקחת חלק בתהליך שהוא כל כך משמעותי לעם ישראל.
הביקורת הזו אינה נקודתית. המידה הזו של הכרת ערך היא כלי נחוץ בכל שטחי החיים. משקיעים מבססים השקעה על אימון בכוחו של היזם. הערכה לקויה של יכולות היזם עלולה להיות קריטית; מורה שאינו מכיר את הפוטנציאל הטמון בתלמידים לא יקדם אותם ולא יביא אותם למימוש היכולות; גם אדם ביחס לעצמו, אם אינו מכיר את יכולותיו (לפעמים מיתר צניעות וענווה, שהם לכאורה חיוביים) לא יגיע רחוק. היכרות עם יכולות היא כלי בסיסי בכל תחומי החיים.
אבל נשיא? תפקידו של נשיא הוא ללהק, לרומם, להנחות, להפעיל את השבט או את העם. אם אין לו היכולת לראות מי העם העומד מולו אין לו זכות קיום.
הלל הזקן נשאל על ידי בני בתירא אם קרבן פסח דוחה את השבת. הלל הציג בפני בני בתירא ראיות לכך שפסח דוחה את השבת (מקל וחומר, גזירה שווה והיקש) ולבסוף תמך את ההלכה גם במסורת מרבותיו. על פי הסיפור – בזכות הלכה זו הוא מונה לנשיא על ישראל. השאלה הראשונה שנשאל הלל כנשיא היתה אם כשפסח דוחה את השבת ומקריבים את הפסח בשבת, מותר לשאת את הסכינים לשחיטה ולהוציאם מרשות לרשות. הלל שלא זכר את התשובה הציע לבני בתירא דרך ללמוד את ההלכה: "הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם". הלל הבין שלעם ישראל יש כח פנימי עצום וסמך עליו שיש לו הידע והסגולה הפנימית לפתרון השאלה. ואכן, חכמים המתינו לראות כיצד ינהגו ישראל בפועל ומסופר שכל אחד שם באוזנו של פסחו את הסכין. מעשיהם הזכירו להלל שכך היא ההלכה. קביעתו של הלל שה"עם יודע" את ההלכה מעידה עליו עוד יותר מידיעת ההלכה הראשונה שהוא ראוי להיות נשיא. ואולי זהו המסר של אותה אגדה על מינויו.
הלכות רבות מבוססות על העקרון הזה של היכולת הטמונה בעם. ההכרה במנהגים, שלפעמים גם גוברים על הלכה. ההתניה של קבלת גזירות בקבלת הציבור. וכן, היכולת להתקין תקנות קהל שיהיה להם תוקף הלכתי. הדיאלוג בין ההנהגה והעם צריך תמיד להתחיל מנקודת מוצא של אימון ושל העצמה. לזה נועדו המנהיגים, להקשבה ולהובלה. הנהגה איננה מופע יחיד.
שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק
דרושה שקיפות לתרומות – הרב מאיר נהוראי
במהלך המחלוקת הנוראית של קורח ועדתו מואשם משה בחוסר יושר ובנטילת שררה. משה נפגע עד עמקי נשמתו וזועק לה': "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד… לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טו,טז). ומוסיף המדרש: "וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם? …ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי" (תנחומא במדבר ז).
איש ציבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם הנאות ממנעמי השלטון אינה פשוטה, ובניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות. פרשת פקודי פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים. הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקל); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקל); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקל). משה הגיש דו"ח מסודר לאחר ששמע רינונים בסביבתו. וכך נאמר בשמות רבא (נא,ו):
"הביטו אחרי משה… ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".
גם אדם ישר צריך לצאת ידי חובה של הבריות – "והייתם נקיים מה' ומישראל". משה, שהיה מקובל על העם, הבין שגם מנהיגים מקובלים צריכים לפעול מתוך שקיפות. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום אלא גם פירט בהרחבה את יעדן של התרומות.
זו הדרכה לדורות הבאים, שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קודש, תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות, ושתימנע עד כמה שאפשר ממענקים וממשכורות מופרזות לעובדיה. הציבור מצפה שהכסף שתרם יגיע ליעדו המוצהר. אכן, מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל משרתו הציבורית. חובת החברה כולה לשאת בעול השלטון. הבעיה המוכרת לנו היא שאלת הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי.
הספורנו מציג קוד אתי להתנהלות נכונה בכספים של הקופה הציבורית: "'לא חמור אחד מהם נשאתי'. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קיבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם, לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".
השימוש בקופה הציבורית מיועד רק לצרכים הציבוריים. יש להימנע משימוש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון. זו תוקף הצהרתו של משה, שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים לא מחברים ולא ממקורבים. פרשתנו מלמדת אותנו, שנאמנות של איש ציבור תלויה בכך שיציג שקיפות מלאה. זו הדרך היחידה, שבכוחה למנוע לזות שפתיים, לשון הרע, שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק.
אין בידיעה תועלת, אם אינה מחוברת למעשה במציאות הממשית
חכמה, ספק ומעשה
אבות ג', ט' – נעמי
"רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת".
מהי יראת החטא המתוארת במשנה? ומהי החוכמה העומדת למולה? ומה עניין המעשים, לקיום החוכמה?
אדם ירא חטא, הוא זה החושש שמא טעות ומכשול ייפלו בידו. החכם, לעומתו – מדגים את היודע, זה שגיבש לעצמו תפישה ומודל שלם אודות המציאות, נתוניה ומהלכיה.
אומר, להבנתי, רבי חנינא בן דוסא, שהידע שישנו בידינו יבוא לידי ביטוי ממשי רק כאשר ניגש לחיים מתוך עמדה ואפשרות של אי ידיעה. ברגע בו נרפה מחוויית השליטה ואשליית ההבנה המוחלטת ונהיה מוכנים לפעול בעולם, כמות שאנחנו, נחושים להיטיבו ומלווים באפשרות של קיום טעות, נזק ואף חטא (בשוגג כמובן), אזי נממש את מידת החכמה.
טענה דומה, נאמרת בנוגע למעשים. מעשים קבועים ותכופים, שיתגבשו לאורח חיים, מהווים תנאי לקיום החכמה. אין בידיעה תועלת, אם אינה מחוברת למעשה במציאות הממשית. אדם אינו יודע דבר מה על בוריו, כל עוד לא התפלש בו, בהקשרו ה"ארצי" והיומיומי והתנסה באתגרים שהחיים מציבים בנוגע אליו.
אמירותיו של רבי חנינא בן דוסא מתיישבות עם עמדות פסיכולוגיות הומניסטיות, המזהות במטופל/בפונה את היודע ("החכם") ומכוונות אותו, באמצעות התערבות טיפולית אמפתית אך גם נחושה, לגלות את ידיעותיו ביחס לעצמו (נטיות, צרכים, ערכים ומשאלות) וגם לקחת אחריות מעשית על שיפור איכות חייו.
את מילותיו של רבי חנינא, ניתן לתרגם להבנתי לתביעה למנהיגות שכלית, רגשית ומעשית. עמדה מעין זו אינה מחסנת מפני הפחד לחטוא או להכשל, אולם אין היא מאפשרת לפחד זה להנהיג את מעשינו והיא אינה סובלנית כלפי ניהול חיים של הימנעות, המתרחשים מתוך עמדת תצפית "יודעת" ומוגנת, שאינה נפגשת עם אפשרות הכשלון והחטא.
בהתייחס ובשונה מן המשניות הקודמות אודות המפסיק ממשנתו (במקום המהלך ושונה) והשוכח אותה, משנתינו מתארת טיפוס שלישי: אדם שלא הפסיק ולא שכח את משנתו, אלא כולו ידיעה ובקיאות. הישג שכלי זה, שנרכש, מתוך עמל וסקרנות, על מנת שיתממש, חובה שיתלוו אליו דפיקות לב של ספק וחותם המעשה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
האמריקאים טענו שצריך להציל את היהודים מעצמם. אז נשלף הנשק הסודי– חיים ויצמן הזקן נשלח לארה"ב לשכנע את הנשיא טרומן
הזמן היהודי – יעקב ספוקויני
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" [פרשת החודש – שמות יב' ג]. פרשני התורה התקשו בכוונת הכתוב 'לכם'. למה רק לכם? מי לא מונה כך את החודשים? הרמב"ן מסביר, כי יש לנו פה שני מניינים. מניין אחד של השנים המתחיל בתשרי שהוא ראש השנה שלנו. מניין אחר הוא מניין הגאולה. "כי בכל עת שנזכיר החודשים, יהיה הנס נזכר". ועוד מסביר הרמב"ן "'לכם' – לומר לך שקידוש החודש צריך בית דין מומחין".
תפקיד בית הדין בעיבור החודש הוא לא רק סידור חשבונאי, אלא ממחיש את שִעבוד הזמן כולו לתורה ולחוכמתה. שהרי על מצווה זו גם נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". על פי מצווה זו נקבעו תחנות בזמן, לא רק על יסוד חשבון מחושב ומדוקדק של מהלך גרמי שמיים, אלא שלוח מיוחד זה נבנה גם בהתאם למצוות התורה.
במשך דורות רבים שמרו יהודים על זהותם, בין היתר תוך כדי שימוש בלוח העברי בחיי היום-יום. יהודים נהגו לזכור דברים שנעשו 'אחרי החגים', 'לפני פסח', וכדומה. כך נוצר לוח זמנים יהודי שיש לו אופי מיוחד משלו.
השליטה בזמן כמעט ואבדה לנו כמה שבועות לפני הקמת המדינה. המהלך שהתחיל בהחלטת החלוקה בכסלו [כט' בנובמבר] תש"ח ואמור היה להוביל להכרזת המדינה, קיבל לפתע תפנית שלילית. נציג ארה"ב באו"ם הודיע כי ארצו שוקלת לסגת מתמיכתה בתוכנית החלוקה ובמקום זאת, לתמוך ב"משטר נאמנות" מטעם האו"ם. הסכנה הייתה מוחשית, שכן קרבות הדמים לא חדלו לרגע ועל אף כמה ניצחונות, היו בצד היהודי אבדות כבדות. האמריקאים טענו שצריך להציל את היהודים מעצמם. או אז נשלף הנשק הסודי – חיים ויצמן הזקן והחולה נשלח לארה"ב על מנת לפגוש את הנשיא טרומן ולנסות לשכנע אותו להמשיך ולתמוך בתכנית החלוקה.
ויצמן התאכסן במלון בניו יורק וחיכה להזמנה מהבית הלבן. ויצמן האיץ בחברי הסוכנות להזדרז עם הפגישה. הוא טען שכל עיכוב עכשיו בהקמת המדינה עלול להיות בבחינת בכיה לדורות. ברם, טרומן, בשל מחלוקת פומבית עם כמה מראשי יהדות ארה"ב, נתן הוראה שלא להכניס אליו שום פוליטיקאי ציוני.
ראשי הסוכנות בארה"ב טיכסו עצה מה לעשות. מישהו נזכר שיש לטרומן חבר יהודי בשם אדי ג'יקובסון. הוא היה שותפו של טרומן לעסקי הבגדים. יחד הם פשטו את הרגל בזמן המשבר הכלכלי בשנות ה-20 של המאה ה- 20. לאדי הייתה גישה חופשית לבית הלבן, בזכות ידידותו עם הנשיא. עכשיו, כשהשעה דוחקת, הוזמן ג'ייקובסון לפגישה עם ויצמן. הוא היה מסוחרר מרוב התרגשות, שכן העריץ את ויצמן. הוא התבקש ללכת אל הנשיא ולבקש ממנו לפגוש את ויצמן.
אדי נכנס אל הבית הלבן לפגישה עם הנשיא. מיד בתחילת הפגישה אמר לו טרומן, אדי, אני מקווה שלא באת לדבר איתי על פוליטיקה. אדי ניסה לדבר על ליבו, לפגוש את ויצמן, אך לשווא. ממש לפני שעזב את החדר הסגלגל, הבחין ג'ייקובסון בפסלון קטן בדמותו של אנדרו ג'קסון, לשעבר נשיא ארה"ב, שטרומן העריץ. הוא לקח את הפסלון לידיו ואמר לטרומן "הן הוא גיבורך כל ימיך, מן הסתם קראת כל ספר על ג'קסון שיצא לאור… את הפסל הזה הצבת לפני בנין בית-המשפט המחוזי של מחוז ג'קסון בקנזאס-סיטי בעת שבנית אותו… מעולם לא נפגשתי [עד השבוע] עם האיש שהוא גיבורי כל ימי", אמר. "אבל, למדתי את עברו, כשם שלמדת אתה את עברו של ג'קסון. הוא היהודי הגדול ביותר בימינו… אתה עצמך אמרת לי, שהוא מדינאי גדול ואיש מחונן מאד. על ד"ר חיים ויצמן אני מדבר. הוא איש זקן ואדם חולה מאד. הוא נסע אלפי קילומטרים, כדי להתראות עמך. והנה אתה דוחה את הפגישה עמו. אין זה לפי דרכך", כך כתב טרומן ['שנות מסה ותוחלת' עמ' 166–165] שהוסיף, "משהלך אדי, נתתי הוראות להביא את ד"ר ויצמן לבית הלבן בכל ההקדם שאפשר". בפגישה עם ויצמן הבטיח טרומן לתמוך בהקמת המדינה היהודית. כך אכן עשה כשהכיר במדינה 8 דקות בלבד לאחר הכרזת העצמאות. בזמן היהודי נקבע תאריך חדש – ה' באייר, יום העצמאות. סימנו בלוח העברי ז-ע- בכל שנה ביום שחל בו שביעי של פסח, חל גם יום העצמאות.
Yaakovspok1@gmail.com
לא מעט מהשמיניסטים טובעים בים ההיצע העומד בפניהם ומתקשים לבחור, בוחרים בחירות לא מתאימות, או בוחרים מוסד ועוזבים אותו אחרי תקופה קצרה
איך בוחרים מה לעשות אחרי התיכון? – הרב ד"ר עילאי עופרן
התקופה הזו של השנה, היא בכל שנה תקופת בחירות משמעותית ומכרעת. אין הכוונה לבחירות לכנסת או למוסדות השלטון שלנו, אלא לבחירה הדרמטית שמסיימי כיתה י"ב צריכים לקבל בחודשים הקרובים – מה הם עושים בשנה הבאה: צבא? ישיבה? מכינה? מדרשה? שנת שירות?
לפעמים נראה לי שלא מעט מהם טובעים בים ההיצע העומד בפניהם ומתקשים לבחור, בוחרים בחירות לא מתאימות, או בוחרים מוסד ועוזבים אותו אחרי תקופה קצרה. הנתונים מראים כי בשנים האחרונות, אחוזי הנשר במוסדות י"ג דתיים גבוהים במיוחד. רבים מהם מקבלים הכוונה לקויה – ישיבות תיכוניות שמכוונות אך ורק לישיבות, בתי ספר שמקשים על הכוונה למכינות מעורבות או סתם אופנות משפחתיות ומוסדיות לא מוסברות בסגנון "אצלנו הולכים ל…"
יש מאות מוסדות ומסלולים אפשריים, ומה שמתאים לשמיניסט אחד אינו מתאים לחברו – כשם שפרצופיהם שונים, כך המסלול המתאים להם שונה. ישיבה לא בהכרח טובה משנת שירות, ומכינה אינה "ישיבה לעניים". לכל מסלול הגוון והאופי המיוחדים לו, והאוכלוסייה שעבורה הוא הטוב ביותר. טעות גדולה לסדר אותם על ציר שיפוטי של טוב יותר או פחות.
ובכל זאת, אחרי שיחות עם עשרות, אולי מאות תלמידי י"ב מבולבלים, קבלו את מדריך השמיניסט לגלקסיה המיוחדת של שנת הי"ג –
א. חשוב להתחיל מוקדם – מקומות טובים מתמלאים מהר, תפקידים נחשבים נתפסים מוקדם. תהליך הבירור דורש לימוד ועיבוד ולא כדאי לדחות ולפספס את הרכבת.
ב. כדאי להתייעץ – הורים, אחים, מורים, מדריכים. אנשים שמכירים אותך ורוצים בטובתך עשויים להאיר נקודות חשובות שלא ראית לבד.
ג. בחר מסלול במילה אחת – בכל המסלולים תמהיל שונה של לימוד, התנדבות ועבודה אישית וקבוצתית. אל תנסה לתפוס הכל. רוצה להיות "תלמיד" – לך לישיבה/מדרשה. רוצה להיות "חניך" – לך למכינה. רוצה להיות "מתנדב" – לך לשנת שירות. רוצה להיות "חייל" – לך לצבא.
ד. בדוק יותר ממקום אחד – אל תינעל על המקום הראשון שראית. מסע החיפוש וההשוואה חשוב לא פחות מהבחירה עצמה.
ה. אל תבדוק יותר משלושה או ארבעה מקומות – בשלב מסוים החיפוש הופך להיות סוג של "לופ" מעייף. די מהר קשה לזכור מה חוויתי באיזה מהמקומות ומה ראיתי והרגשתי בכל מוסד שבו ביקרתי. אי אפשר להתלבט ברצינות בין עשר אפשרויות.
ו. ברר מה מדיניות המשמעת של המקום – יש מוסדות י"ג שבהם משמעת נוקשה ויש שאין בהם אכיפה כלל והכל נתון לרצון החניכים. יש מי שפורח בסוג הראשון ויש מי שזקוק דווקא לסוג השני, אך חוסר הלימה בין מי שאתה לבין מדיניות המשמעת של המקום בו בחרת, עשוי להפוך את השנה לפספוס גדול.
ז. השתתף גם בפעילות לא "פורמלית" – אל תסתפק בשיעורים, בסדנאות או בהכרת המשימה. שב עם החבר'ה לאכול, שחק איתם כדורסל או דבר איתם במגורים. ההתנסות הזו תלמד אותך על ההווי במקום לא פחות מהפעילות הפורמלית.
ח. בחרת? תתחייב! – מחלת הדור היא מחלת ה"לבטת", מחלה שבה ממשיכים להתלבט גם אחרי החלטה. אי אפשר באמת להיכנס למסגרת, כשאתה ממשיך להתלבט האם להיות חלק ממנה. המחשבה "נתחיל ואם לא ילך נעבור" היא צורת חשיבה הרסנית ומזיקה, לך ולמוסד שאליו תלך.
ט. עצום עיניים ונסה לדמיין – האם אתה מצליח לראות את עצמך משתלב וצומח שם בשנה הבאה? בסופו של דבר זו השאלה המכרעת.
י. קח את התהליך ברצינות – זו כנראה ההחלטה המשמעותית הראשונה שאתה מקבל לגמרי בעצמך, ומפרספקטיבה של שנים זו עשויה להיות גם אחת המשמעותיות ביותר שתקבל אי פעם. תן לה את הכבוד המגיע לה…
בהצלחה!
כל אדם יכול לבצע את הורדת השכינה העליונה אל הארץ, אבל היא אינה השיא של השלמות הרוחנית – יש עוד קומה
גולת הכותרת של השראת השכינה – הרב יעקב פילבר
ארבע וחצי פרשיות מקדישה התורה להקמת המשכן, והיא יורדת בהן לפרטי פרטים, לא רק בציווי אלא גם בעשייה. וכל המאמץ הגדול הזה הוא כדי להכשיר את השראת השכינה בישראל ככתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" [שמות כה כב], וכן "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" [שם כט מג]. ואכן, ההבטחה האלוקית להשראת השכינה למשה ולישראל נתקיימה עם סיום הקמת המשכן ככתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" [שם מ לד]. השראת השכינה הזו היתה סגירת מעגל, שאחרי חטא אדם הראשון ושאר חטאי האנושות נסתלקה השכינה מעולמנו התחתון עד אל הרקיע השביעי, ורק אחר מאמץ של האבות עד משה הצליחו להחזירו שנית לארץ, כמו שמובא במדרש [ב"ר פר' יט]: "עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לג', דור המבול לד', דור הפלגה לה', סדומיים לו', ומצרים בימי אברהם לז', וכנגדן עמדו ז' צדיקים, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, לוי קהת עמרם משה, עמד אברהם והורידה לו', עמד יצחק והורידה מן ו' לה', עמד יעקב והורידה מן הה' לד', עמד לוי והורידה מן הד' לג', עמד קהת והורידה מן הג' לב', עמד עמרם והורידה מן הב' לא', עמד משה והורידה מלמעלה למטה". אלא שאז לא חזרה השכינה לשכון בכל עולמנו התחתון אלא רק למתחם המצומצם של המשכן, בעוד שבשאר המציאות העולמית לא חל כל שינוי.
בספרו "סוד הייחוד והיחד" רואה הרב סולוביצ'יק באירוע הזה של השראת השכינה בארץ את גולת הכותרת של ההלכה, כמו שכתב שם: "תפקידו של האדם הוא להוריד את השכינה לעולם התחתון, לעמק הבכא… זהו רצונו של הקב"ה שהשכינה תצמצם עצמה בתחום המציאות המוחשית [עמ' 98]… העולם נברא ברצונו של הקב"ה הרוצה לצמצם את שכינתו בתוכו [99]… האידיאל של איש ההלכה הוא שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה, 'ונועדתי אתך מעל הכפורת' – כתוב זה מייצג את גולת הכותרת של ההלכה [100]… מפני החטא נסתלקה השכינה למעלה, ובחיר המין האנושי משה רבנו הורידה מטה [101]". אמנם הרב סולוביצ'יק אינו מצמצם את אידיאל השראת השכינה לבית הכנסת בלבד, אלא כותב שם שההלכה רוצה לראות את השראת השכינה בכל החיים היום־יומיים שבהם מתקיימת הריאליזציה של ההלכה. אבל גם אחרי ההרחבה הזו, עדיין לפי הרב סולוביצ'יק, הורדת השכינה לארץ מוצאת את מקומה בסופו של דבר במעגל המצומצם של המציאות שאנחנו בקיום המצוות נותנים לה לשרות בו.
גם הראי"ה קוק בכתביו עוסק בהשראת השכינה. בספרו 'אורות הקודש' (עמ' שיא) כותב: "כשיוצאים מעולם הקודש אל החול או להיפך בלא הדרגה מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף (היוצא) מאפילה לאורה ומחמה לצל" – על כן הוא מציע – "לסדר את היציאה בהדרגה, מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, עד שבאים אל התוכן של החול". הורדת הקודש (השכינה) העליון אל הארץ "זוהי מדת כל אדם". כלומר, כל אדם יכול לבצע אותה, אבל היא אינה השיא של השלמות הרוחנית, כי יש "עוד מדרגה יותר עליונה והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש – זאת היא מדת המעולים שבצדיקים והמידה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב".
את סגירת המעגל הזה של המציאות אל ימיה מקדם יוכל עם ישראל להגשים רק כאשר יחיה חיים מעשיים בקדושה בארץ ישראל, על ידי העלאת המציאות התחתונה שלנו אל השכינה.
אנו מחילים על האוכל שלנו קטגוריות של מותר ואסור כדי להבדיל את עצמנו ולרומם אותנו
לא לוותר על הקדושה / הרב ד"ר עידו פכטר
העולם הולך לקראת צריכת בשר מתורבת, והדבר הולך לשנות את כל מה שאנו מכירים בעולם הכשרות. על פי פסקי ההלכה שניתנים כבר היום, בשר מתורבת איננו בשרי אלא פרווה. משמעות הדבר שלא נזדקק יותר לכל הלכות השחיטה וההמלחה. גם הלכות הנוגעות לסימני חיות טהורות וטמאות לא יהיו רלוונטיות. נאכל בשר מכל סוג שהוא מבלי לבדוק מהיכן הוא בא.
גם דיני בשר וחלב יהיו לכאורה חסרי משמעות. לא נצטרך להפריד כלים או לשמור שעות בין ארוחות. נוכל לאכול סטייק ("מתורבת") עם גבינה ולהשתמש בסט כלים אחד להכל. השגחת הכשרות תצומצם לתחומים בודדים, כמו הפרשת חלה ותרומות ומעשרות ובדיקת חרקים. מעבר לכך לא יהיה עוד צריך לעסוק כמעט בכשרות, מלבד ענייני פסח.
האם אנו מוכנים לכך ומעוניינים בכך? בפועל, כיום איננו כמעט עסוקים בזיהוי מיני החיות שאנו אוכלים, בשחיטה או במליחה, ואף אחד לא מרגיש בחוסר כלשהו. נוח לנו מאד שאיננו צריכים לראות כיצד נוטלים את נפש החיה אותה אנו אוכלים. דם הוא דבר שדוחה אותנו.
מבחינה זו הבשר המתורבת עתיד לקרב אותנו אל חזון הצמחונות והשלום שניסח הראי"ה קוק. אנו רוצים לחיות בעולם שבו לא נצטרך לקחת חיים של אף חיה כדי להתקיים. היחס שלנו לבעלי חיים ישפיע על ההתנהלות החברתית שלנו. לכן אין להתיירא מכך שהלכות שונות יאבדו את משמעותן. נוח לנו שלא נצטרך להתעסק עוד בדם.
אבל, האמנם אנו רוצים לוותר לגמרי על דיני הכשרות? כפי שראינו באחת מהרשימות הקודמות, דיני כשרות הבשר קשורים בתורה למושג הקדושה, שעניינו המרכזי הוא יצירת הבדלה. כשאנו נמנעים מלאכול חיות מסוימות ואוכלים אחרות, כשאנו מקפידים על האוכל שאנו מכניסים לפה, אנו מבדילים עצמנו מחברת בעלי החיים ומחברת העמים שאוכלים הכל. הפעולה היא פעולה הכרתית-תודעתית, שהופכת אותנו למיוחדים ושונים. לכן מדגישה התורה שהחיות האסורות "טמא הוא לכם". אנו מחילים על האוכל שלנו קטגוריות של מותר ואסור כדי להבדיל את עצמנו ולרומם אותנו.
האם אנו מוכנים לוותר על כל הרעיון הזה בעולם בו הבשר יהיה מתורבת? האם אנו מעוניינים לוותר לחלוטין על רעיון ההתקדשות?
בארץ פחות מרגישים בכך, אבל סוגיית האוכל הכשר מאד משמעותית עבור יהודים החיים בחוץ לארץ, בסביבה שאינה יהודית. אם יש משהו שמבדיל אותם מן החברה הסובבת ושומר על הייחודיות שלהם, זה האוכל. העובדה שיש ליהודים אוכל מיוחד, ושהם לא יכולים לאכול את מה שהסביבה אוכלת, היא תזכורת עבורם שהם שונים. מה יקרה ביום שבו הם יוכלו לאכול הכל? מה יקרה ביום שעל פי ההלכה יהודים יוכלו לשבת עם לא יהודים במסעדות ובבתים ולאכול הכל יחד?
איך ייראה העולם היהודי אם יהודים יוכלו לאכול בשר שמקורו בחזיר, סוס או גמל, שרצים או רמשים, שכן הוא ייחשב בשר שלא קשור לתאים שממנו הוא בא? איך תיראה היהדות אם יהודים יאכלו ציז'בורגר יחד עם לא-יהודים?
אינני יודע אם פוסקי הלכה שדנו בבשר מתורבת לקחו בחשבון את השיקולים הללו, אבל לדעתי אלו שיקולים קריטיים בדיון ההלכתי בעניין. אם תכלית דיני החיות הטמאות והטהורות היא לשמר את קדושת היהדות והיהודים, חייבים למצוא דרך לשמור את ההתבדלות היהודית גם בעידן שבו בשר יהיה מיוצר במעבדה. ואם הסיפור של טומאת החיות הוא בעיקרו תודעתי, כל שכן שהדבר מחויב להתקיים גם בעידן בשר מתורבת.
אינני חושב שבשר חזיר, גם אם הוא מתורבת, יש להתיר. וכך גם לא בשר מסוג אחר. אני מאמין שאם חז"ל היו קיימים היום הם היו אוסרים אותו. איך אני יודע? על כך נדון ברשימה הבאה.
חכמת לב קשורה במקומות עמוקים שמביאים אותנו לאמונה פנימית חזקה
חכמת הלב – קובי פרידחי
בפרשת ויקהל, חוזרים וממנים את בצלאל לבניית המשכן. מה היה ייחודי בדמותו של בצלאל? לפי הפסוקים "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בינה ודעת ובכל מלאכה… מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם". הרש"ר הירש מפרש כי בניית המשכן לא הייתה רק עשיה חיצונית, לכל אחד מחלקי הבית הייתה גם משמעות סימבולית. הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו צריכים להיות על לב העושים את המלאכה בשעת העשייה. כישרון לבדו לא מספיק למלאכה זו.
כיום, במקומות עבודה רבים לא מחפשים "עוד עובד", אלא אדם שיהיה "טאלנט", ייחודי. כשאנחנו מפתחים קריירה ומנסים לשווק את עצמנו, אם כעצמאיים שנותנים שירות ואם כשכירים בראיון עבודה, מצופה מאיתנו להראות את הנקודות החזקות שלנו, בהן אנו בולטים בצורה ייחודית מהשאר.
ניתן לראות את התופעה גם בתוכניות הריאלטי שמנסות למצוא את הכוכב, השף או הזמר המבטיח- הכישרון לעיתים הופך משני לסיפור האישי. הייתי רוצה להביא מחקר שיסביר לנו כיצד להיות טאלנטים, איך בשוק המלא באנשים רבים שעשו דרך דומה לשלנו, נוכל לבלוט מעבר לשאר. אבל גם כאן, מדובר בסיפור אישי ולכל אדם שהצליח יש את הסיפור והדרך הייחודית שלו. אין כללי אצבע, מלבד קצת מקריות, לפעמים יצירתיות ולרוב- השקעה (ממליץ בהקשר זה על ספרו המצוין של מלקולם גלדוול- מצוינים).
אני חושב שהפרשה שלנו מציעה דיוק מעניין לגבי מה הופך אדם מוכשר לייחודי, לטאלנט והוא הביטוי "חכמת לב". הייחודיות צריכה לבוא מאיתנו פנימה, מחיבור אמיתי ועמוק לדבר אותו אנו עושים ומייצגים. כאשר אדם מוכשר בבישול מבשל כשבעיני רוחו הוא ממשיך את דרכה של אימו, הוא עשוי להוציא מנה ייחודית תחת ידו; שחקן שעבר משבר ישחק טוב יותר תפקיד דרמטי. חכמת לב קשורה במקומות עמוקים שמביאים אותנו לאמונה פנימית חזקה, חיבור אישי או תחושת שליחות.
משה אומר לבני ישראל "ראו" וממשיך "קרא אלוקים בשם בצלאל בן אורי". מדוע היה צריך לחזור על המינוי בעיני העם? הרמב"ן מזכיר שכאשר ממנים אדם על הציבור צריכים להימלך (כלומר, להתייעץ או לפחות לעדכן ולאשרר) בציבור. כך שלמעשה אנחנו לומדים שמלאכת המשכן דרשה: 1. כישרון. 2. חכמת לב. 3. הסכמה של הציבור כדי שבצלאל יבוא למלאכה בשליחות העם. הצגת בצלאל בפני הציבור באה ללמד אותנו דבר נוסף. המנהל ואפילו האדם עצמו, לא תמיד יידעו האם העבודה נעשית מתוך חכמת לב. לעומת זאת, הלקוחות, הם בדרך כלל ירגישו.
איך משקמים את חברת עגל הזהב? על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל
עם אחד – מדינה אחת – הרב אברהם רזניקוב
פרשיות "ויקהל" ו"פקודי" מופיעות לאחר חטא העגל. לפי פשוטו של מקרא נראה שפרשת המשכן נאמרה למשה לפני מעשה העגל, אך במדרש מובא שפרשת המשכן נאמרה למשה לאחר מעשה העגל, וכעדות לכל באי עולם שנתכפר לישראל חטא העגל, על כן נקרא בשם "משכן העדות" שהוא עדות ש-ד' השרה שכינתו בתוכם (תנחומא, תרומה, ח'). גם רש"י סבור כך.
איך משקמים את חברת עגל הזהב? התשובה: על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן. בפרשתנו מוזכרת 14 פעמים המילה "לב". לצורך בניית המשכן חיפש ד' אנשים מיוחדים "וְכָל-חֲכם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ד'" (שם, ל"ה, י'). מיהו חכם לב? המשכן נבנה על ידי קבוצת אומנים, בראשה בצלאל ועמו אהליאב. על-פי הכתוב ניחן בצלאל בתכונות רבות. בחסידות מדגישיםאת התכונה "לחשוב מחשבות". כלומר שבצלאל ידע למה התכוון כל אחד בעת נתינת התרומה. תרומה במחשבה טהורה הוקצבה לארון, תרומה שניתנה ללא כוונה מיוחדת הוקצבה לאדנים וכן הלאה. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. מגוון פריטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, היה צורך במי שמסוגל לתת מקום לכל פריט שנתרם, בידיעה שמי שתרם את אותו פריט הניח שם גם את ליבו. גם לתרומה חסרת ערך יש ערך עצום כשהיא באה מנדיבות הלב, ובצלאל מתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לכבד את התורם או התורמת.
הרב קוק, במאמר המתייחס לתקופתו הסוערת, שולח אותנו למגילת אסתר. מי לנו כאסתר המלכה, שניחנה בחוכמת לב- ידעה לארוג תכנית חכמה ולהראות למלך אחשוורוש מי רוצה להשמיד את עמה ומולדתה. הצום שביקשה שיצומו טרם שנכנסה אל המלך אחשוורוש נמשך שלושה ימים. בחג הפסח אסור לצום – גם בגלל שיש מצוה לשמוח בחג, וגם בגלל המצווה לאכול מצות בלילה הראשון. איך מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום? לפי חז"ל מרדכי התלבט בכך. כשאסתר ציוותה "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", י"ג, י"ד, וט"ו, אמר לה מרדכי, "והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו, הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל למי הפסח?! שמע מרדכי את ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר 'ויעבור מרדכי', מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה" (פרקי דרבי אליעזר, פר' נ'). הלשון, 'ויעבור מרדכי', הביאה את חז"ל לדרוש כי מרדכי עבר על דברי תורה, אלא שלא היה זה מעשה שלילי, להפך, המאמץ כולו הופנה לגרום לעם להתעורר ולשוב בתשובה אסתר הבינה כי בהחלטתה זו היא לא תפגום בחג, אלא להיפך, תעשה תיקון של צום ותפילה לדורות, כדי שהחירות תיטמע בעולם ברובד עמוק יותר.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים, "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם" (ספר הכוזרי, ב' ל"ו). הלב הוא הרגיש בין האיברים, ועל כן גם הבריא בהם. מערכות עדינות מרחיקות ממנו כל זיהום קל. בכך מהווה הלב, על פי תורת הגוף של רבי יהודה הלוי, משכן לרוח ולנפש. כאשר הוא מתאר את מצבם של עם ישראל בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, הוא כותב, "סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם… ונתקיימו בהם ההבטחות הא-לוקיות רק במידה מצומצמת – כפי מיעוט התעוררותם, כי העניין הא-לקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה".
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר בספרות הבתר תלמודי – חלק שני, מהפכת הרמב"ם, פרק ראשון
פרק ל"ו
הנחת היסוד של הרמב"ם היא שבית הדין חייב לבדוק את מניעי המתגייר. המקורות התלמודיים העוסקים במניעי המתגייר מתייחסים רק למעמד גר שמניעיו חיצוניים, ומכאן הנוסחאות: "אינן גרים" (יבמות כד, ע"ב), "אין מקבלין אותם" (ירושלמי, קידושין, פ"ד, ה"א) או "כולם גרים". הרמב"ם מניח כי קביעת מעמד הגר חייבת להתבצע בצורה מוסדית ולפיכך מניעי המתגייר צריכים להיבחן:
"המצווה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש בודקין אחריו, שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פרשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן" (הלכות איסורי ביאה, יג, יד, ההדגשות שלי).
לכאורה, מדברי הרמב"ם נובע שגיור הוא הצטרפות לדת ישראל ולא לעם ישראל. עמדה זו משקפת את עמדתו העקרונית של הרמב"ם, שלפיה ייעודו של עם ישראל להיות עם התורה. כפי שטענתי לא אחת, הגבול בין הפנים לחוץ הוא האתר בו זהות הקולקטיב נקבעת. אם הגיור הוא כניסה לדת, יוצא שעם ישראל הוא עם המכונן על ידי התורה.
גם לפי חידושו של הרמב"ם, שלפיו המקורות התלמודיים מניחים בדיקה יזומה של בית דין, העמדה הרווחת בשיח התלמודי היא שבית דין בודק היעדר מניע שלילי ולא בודק את קיומו של מניע חיובי – לשם שמיים. כפי שראינו, רק מסכת גרים הפכה את המניע החיובי לתנאי הכרחי בגיור. אכן, המסורת התלמודית המרכזית לא עיצבה עמדה הפוכה לחלוטין למסורת העתיקה. לפיכך היא לא פסלה את מעשיו של הלל שגייר בלא בדיקת מניעים, והסתפקה בבדיקת היעדר מניע שלילי.
הרמב"ם לא הסתפק בכך ויצר מערכת סדורה של בדיקות. הבדיקה הראשונה מתייחסת להיעדר מניע חיצוני. לאחר שהמתגייר צלח בדיקה זו "מודיעין אותן כובד עול התורה […] כדי שיפרושו". הרמב"ם הכניס את נוסחת הברייתא המרכזית במסכת יבמות (מז, ע"א-ע"ב) שבה עסקנו בפרקים קודמים לתוך הליך בדיקת המניעים. נוכל להיווכח בכך בהשוואת שני המקורות. בברייתא נאמר:
"תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין וייסורים באין עליהם. אם אמר: יודע ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות […] ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל? מלין אותו מיד".
התלמוד (שם, ע"ב) מבהיר כי תכלית הודעת המצוות למתגייר היא כדי להעמיד אותו על השלכות הגיור ולאפשר למתגייר לפרוש. הברייתא אינה מתייחסת כלל למניעי המתגייר, אלא לתודעת המתגייר. עליו לדעת את מצבו של עם ישראל ואת התוצאות הנורמטיביות של הגיור. בניגוד לכך, הרמב"ם נוטל חלק מניסוחי הברייתא ומשלבם בתוך מנגנון בדיקת המניעים. לפיכך הרמב"ם אינו מסתפק בהודעת המצוות וחוזר ועוסק בניתוח המניע.
התגובה המצופה מהגר כוללת שני רכיבים: האחד – "קבלו ולא פירשו". השני – "וראו אותן שחזרו מאהבה". שאלות המפתח בהבנת דברי הרמב"ם היא מהו היחס בין שני הרכיבים, ומה המשמעות של הביטוי "חזרו מאהבה". מסתבר, שתפקיד שני הרכיבים לוודא את רצונו של הגר להתגייר, היינו "להכנס לדת". השלב הראשון מוודא את רצונו האמיתי של המתגייר להתגייר למרות העול שיוטל עליו. והשלב השני מתייחס לסוג הרצון: על המתגייר לא רק להכיר בהתחייבות שתוטל עליו, עליו לעשות זאת מאהבה ולא כמי שכפוי ועומד.
ביטוי ברור לעמדת הרמב"ם מצוי בפירושו למשנה בה הוא קובע שהממד הדתי-אמוני הוא מרכיב מרכזי בייעודו של הקולקטיב היהודי:
"וכאשר יהיו לאדם כל היסודות הללו [=עיקרי האמונה] ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו […] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל […] וחובה לשנותו ולהשמידו" (משנה עם פירוש הרמב"ם, מהדורת קאפח, סדר נזיקין, עמ' קמד-קמה).
היינו מצפים שלאור עמדה זו הרמב"ם יאמץ את עמדת הברייתא ביבמות (כד, ע"ב), שלפיה גר שמניעיו אינם דתיים גיורו לא יהיה תקף. אבל הרמב"ם קובע שהיעדר מניע דתי שלם לא פוגם בגיור. כבר בהלכה יד הרמב"ם מציג את הצד החיובי – "וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן". משמע, אם אין להם מניע שלילי, אין מניעה לקבלם. אכן, הרמב"ם קובע נחרצות: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר […] וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו" (שם, יג, יז). משמע, גם אם עם ישראל הוא עם התורה, ולמניעים יש חשיבות מרכזית, גיור הוא בראש ובראשונה כניסה לעם ישראל.
אחים בעל כורחם – הרב שנוולד
יום רביעי, מוצאי 'פורים דמוקפין', בירושלים. מנסים לצאת מהעיר בדרך הביתה. הכבישים פקוקים, אוטובוסים רבים צפופים עמוסים במאות אלפים שבאו לחגוג את הפורים הירושלמי המיוחד. מערכת התחבורה הציבורית קרסה מעומס. מבוא ליום המחרת. יום של מחאה ששיאו היה המצור על נתב"ג. ברשתות מופץ ראיון קצר ומטלטל שמתקיים באולם הבידוק בנתב"ג, עם שניים. אחד מהם בעד המחאה נגד מה שהוא מכנה 'ההפיכה המשטרית'. לדעתו, הצעד החריג של המצור על נתב"ג מוצדק, 'מלחמה' על עתידה של המדינה, הוא תומך בדעה המושמעת בציבור שמכנה את המהלך כ'הפיכה משטרית' שתשנה את פני המדינה ותהפוך אותה מ'דמוקרטיה' ל'דיקטטורה' של 'עריצות הרוב'. השני בעל חזות חרדית מתקן אותו, מדובר על 'רפורמה משפטית' נצרכת ומתבקשת. הוא תומך בדעה המושמעת בציבור שהרפורמה תחזק את הדמוקרטיה מול 'עריצות המיעוט' ו'שלטון הבג"ץ'. הוא סיים את דבריו באמירה: 'מותר להתווכח אבל צריך לזכור שאחים אנחנו' ושלח ידו לחבק את כתפו של השני, השני דחה את ידו בביטול ואמר לו: 'אנחנו לא אחים!!!'
לאסוננו, היום הזה הסתיים בפיגוע נורא בלב תל אביב. מחבל ירה באמצע הרחוב בעוברים ושבים ללא אבחנה. הכתבים עברו ברגע מסיקור ההפגנה ברחוב הסמוך, לסיקור הפיגוע, ולתיאור גבורת האזרחים והחייל בחופשה שהגנו על העוברים ברחוב וניטרלו את המחבל. תוך זמן קצר החלו להתקבל הודעות שהופצו לכל עם ישראל, בקשות לתפילה על הפצועים בפיגוע, שהקב"ה ישלח להם רפואה שלמה במהרה בתוך כל שאר חולי ישראל. בבת אחת נזכרו כולם ש'אחים אנחנו' וגורל אחד משותף לכולנו. וגם אם נרצה להתכחש לכך, 'אחים אנחנו בעל כורחנו'. אויבנו מזכירים לנו.
ב'תענית אסתר' נאם חסאן נסראללה – בן הברית של הפרסים-איראניים, שהחליף את רטוריקת 'קורי העכביש' לרטוריקת 'הכילוי העצמי' של היהודים: "בעיניי, כל מה שקורה בישראל (המחאה והסרבנות) זה סימני הסוף של קיום מדינת ישראל". האויב המשותף הזה הזכיר לנו כשבוע לפני, שמבחינתו לכולנו יש גורל משותף: "אנו שומעים שיח מנשיא היישות וראשי ממשלה לשעבר לפיד, בנט, אולמרט, ברק ושרי ביטחון לשעבר וגנרל שמדברים על 'מלחמת אזרחים' ועל 'שפיכות דמים' ושאין פתרון לאתגרים שמציבה הממשלה החדשה"… האיום הכי גדול עלינו באזור, אינשאללה, לא ישלים את ה-80 שנה", דבריי נסראללה.
בתחילת פרשתנו מקהיל משה את כל העם על כל שבטיו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה א). "והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו" (רמב"ן שם). בהתקהלות מצווה אותם משה דווקא על השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'" (שם). "כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני" (ילק"ש ויקהל רמז תח). ההתכנסות והציווי על השבת, כדי שיתקהלו בשבת סביב רעיון השבת והאמונה ב'א-ל אשר שבת' בו 'מכל המעשים', ולימוד התורה, מלמד שה'התקהלות' של עם ישראל אינה רק בבחינת 'ברית גורל' משותפת, והגנה הדדית, אלא במעלה גבוהה של 'ברית יעוד' משותפת.
בפורים הזכרנו מצב דומה, שהעלה תקוה בקרב אויבנו הפרסיים להשמידנו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג ח). בעל כרחם, כלל את העם המפוזר, במדינות שונות, שאין לו אפילו פלטפורמה משותפת, והתייחס אליהם כעם אחד עם גורל אחד.
כדי ליצור מפנה התבקש מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים!". זה היה המפתח לניצחון מול האויב הפרסי: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר ט ב). 'נקהלו' – התכנסו כל הקהל על חלקיו וגווניו כאיש אחד.
הרב קוק זצ"ל עמד על האוקסימורון: אם הוא 'עם' הוא לא יכול להיות 'מפוזר ומפורד' (מאמרי הראי"ה 163): "אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע וכו' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא! ושמא תאמר: איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד?!" ומשיב: "במהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד".
יכולים להתווכח ולריב, לדחות יד מושטת, אבל בסוף במהות אנחנו עם אחד, אחים, אם נרצה או לא נרצה. והלוואי שלא נזדקק לאוייבים שיזכירו לנו זאת, בעל כורחנו.
(לרפואת אור בן נטלי ורותם בן מזל שנפצעו קשה בפיגוע בתל אביב)
ברגע שנגמרה הטינה, נגמרה האהבה – הרב ד"ר שלום שרון
זוכר אני עד היום כאילו היה זה אתמול את הרגע העילאי שהתרחש בכפר שלנו שבאתיופיה, בו זכינו בביקור של שני יהודים מארץ ישראל. זה היה עבורי מחזה נדיר. הם כמו היו יצורים מעולם אחר, דמות דיוקנם כמלאכיי השרת. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם, הם היו יהודים קדושים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין.
איפה זה ואיפה אנחנו היום? בתקופה זו בה הרוחות סוערות, המראות קשים. זאת שעת מבחן לכולנו. כאשר סיפרתי לפי תומי שאני רוצה לנאום בעד הידברות אחד מחבריי אמר לי: "אין לך מה לעשות שם. זאת מלחמה של אשכנזים, בינם לבין עצמם, למה לך להיכנס למלחמה שהיא לא שלך"? אבל, כולנו פה מעורבבים, כולנו אחים ואחיות, זאת איננה רק תחושה, כך אנו חיים ביום יום. אז למה עדיין מדברים ככה? ישראל הראשונה וישראל השנייה? אשכנזים, אתיופים, רוסים, מרוקאים, חרדים, ערבים – היכן הישראלים? מיהו הישראלי האמתי?
השאלה כעת היא מי כלול ב"אנחנו". נראה שכל קבוצה מרגישה שהיחס כלפיה הוא יחס של דיכוי, הפליה והתעלמות ממנה. כמעט ולא קיימת קבוצה בישראל שלא מרגישה נרדפת או שקופה. ובאופן מוזר, כל הקבוצות הללו משדרות לפחות כלפי חוץ שהם אדוני הארץ, הם בעלי הבית הזה. כולנו בסירה אחת. זאת מלחמה של כולם. החלומות שלנו מתנפצים, המצב מאכזב, מכאיב ואפילו מייאש. ככה אי אפשר להמשיך. אז מה עושים? אני רוצה להציע לחברה הישראלית הנפלאה שלנו, ללמוד מדרכי התאוששות והתמודדות של יהודי אתיופיה במשבר שחווינו לאחר העלייה לישראל. יש משהו ביסודות הסובלניים והסולידריים, כפי שהם משתקפים במסורת של התרבות הדתית האתיופית, המדגישה את הדיאלוג בין הזהויות, את האחריות האישית שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה למצב הקשה שאנו נמצאים בו היום.
כאשר הגענו לישראל חשבו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו ורק בהגיענו ארצה גילנו שבית המקדש חרב. באופן אירוני חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים. ולא די בכך, מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו. ועוד, לאחר שנים בהן כאזרחים תרמנו דם התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. כל זה היה נמנע אם הייתה הידברות, פנים אל הפנים, רצון להקשיב לאכזבות, לדאגות לכאבים ולחרדות. הייתה אכזבה גדולה, כאב צורב, הפגנות ושביתות רעב. היינו שבורים, רצוצים ועייפים אבל תודעת הכניעה המעוגנת בתפיסה הקולקטיבית, כפי שהיא עדיין משתקפת ביהדות אתיופיה המקראית, ביקשה מאיתנו להיות נחמדים לזולת גם כאשר הוא מפלצת כלפינו. כניעה זאת לא עסקה בחיפוש אשמים אלא בתיקון עולם. עשינו הכל כדי להיות שייכים ולהפוך לחלק אורגני ממרקם החיים של החברה הישראלית. כמעט כולנו התגייסנו לשירות קרבי בצה"ל. לא קראנו לאף אחד 'חוליגנים' ו'אנרכיסטים'. מעולם לא קראנו לממשלה "ממשלת טרור" מעולם לא קראנו לאף אחד "נפולת של נמושות", מעולם לא קראנו לבעלי תפקידים או לחיילי צה"ל "מחוצפים… תלכו לעזאזל". לא הטלנו ספק בארצנו ואף אחד לא איים בפומבי לעזוב את הארץ. לא ביקשנו מעולם להתנקם בחזרה. אפשר להאשים אותנו שהיינו תמימים, אבל זה לא משום שהיינו ביישנים ונחמדים. מי שעבר את המסע המפרך וחצה את מדבריות סודן לארץ ישראל איננו חלש. אבל כן הרגשנו לבד במערכה ושאף אחד לא מבין אותנו. הבנו היטב שאין פה מפסיד ומנצח. כולנו אחים, כולנו באותו צד. כולנו על אותה סירה. זה מה שהביא אותנו להיות יותר חכמים מאשר צודקים.
שאלתי אחד מחבריי יוצא אתיופיה מדוע יוצאי אתיופיה לא לוקחים חלק מהפגנה הזאת? איזה צד הם? הוא ענה לי בשאלה: "איפה כולם היו בכל ההפגנות שלי כאשר הייתי צריך אותם? אז למה שאהיה בהפגנות שלהם?". זה מאוד הפתיע אותי. היה מאכזב לגלות שהדור השני של יוצא אתיופיה, לפחות בחלקנו, איבדנו את התודעה הקולקטיבית. באחת הפעמים שאלתי זוג שהחליט להתגרש "מדוע אתם מתגרשים?", הבעל ענה לי שהם מתגרשים משום שנגמרה האהבה. "כבר שלושים שנה שאין אהבה ביני ובין אשתי", הוא אמר, "בתחילת הדרך, כשעוד הייתה בינינו אהבה, הייתה גם טינה. אך ברגע שנגמרה הטינה, נגמרה האהבה. את מקומה של האכפתיות, המתובלת באהבה ובטינה בו זמנית, תפסה האדישות". ובהתאמה, אחת הסיבות לכך היא שאנו מאבדים את החזון המשותף, כפי שרמז הרב רונן נוייברט ז"ל: "מהו אם כן ההבדל שבין 'עם' ו'עדה'? 'עם' או 'קהל' הינו אוסף מקרי של פרטים. 'עדה', לעומת זאת, הינה קיבוץ של אותם הפרטים תחת חזון משותף של 'עדות' המוליך את העדה אל עבר 'יעד' מוגדר".
מנהיג צריך להקהיל את כלל ישראל ולא רק את עדתו. לשם שמיים, ולא לשם כוחו
בין ויקהל לויקהל – ד"ר תמר מאיר
מעטים בתנ"ך מקהילים: משה, קרח, דוד ורחבעם.
קרח מקהיל את עדתו כנגד משה ואהרן (במדבר טז יט) "וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד…". יש לקורח ציבור, והקהל הזה יוצא במחלוקת המפורסמת כנגד משה ואהרן וכנגד בחירתם להנהגת העם.
גם רחבעם מקהיל (מלכים א יב): "וַיָּבֹאוּ (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם יְרוּשָׁלָיִם, וַיַּקְהֵל אֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה וְאֶת־שֵׁבֶט בִּנְיָמִן… לְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְהָשִׁיב אֶת־הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה".
לכאורה – מלחמה צודקת. המלך הלגיטימי עפ"י הבטחת ה' יוצא לקרב כדי להשיב אליו את מלכותו.
אך הקב"ה מתנגד להקהלה הזו: "וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹקים… לֹא־תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּן עִם־אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה".
דוד המלך מקהיל, על פי דברי הימים, בשתי הזדמנויות שונות. האחת בהקבלה למסופר בשמואל ב ו (שם לא מופיע הפועל "ויקהל"), הקהלה שמתחילה בשמחה חיובית, אך נגמרת באסון פרץ עוזא: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל מִן־שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד־לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת־אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִֽים".
השנייה, קשורה גם היא בהכנות לבניית המקדש: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל… אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת… וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל קְהַל ה' וּבְאָזְנֵי אֱ-לֹהֵינוּ שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה".
הבחירה של בעל דברי הימים במילה "ויקהל" היא בחירה מודעת, השולחת אותנו אל תחילת פרשת ויקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶֽת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָֽם".
ה"ויקהל" הראשון בתנ"ך, מלמד אותנו גם את סוד ההקהלה הנכונה.
לקרח ולרחבעם יש עדה וציבור וטענות הגיוניות. אבל הציבור שלהם הוא לא כלל ישראל, והם פועלים מסיבות של אגו ורצון בכוח ובשליטה. דוד המלך, לעומתם, אוסף את כלל ישראל, לא למענו אלא למען כבוד ה', אלא שבפעם הראשונה הוא לא עושה את הדברים על פי ציווי ה'. רק בפעם השנייה, הדומה להקהלה של משה רבינו, הוא במקום נכון וחיובי; הוא עצמו לא יבנה את בית ה'. אין כאן חשש שלמען כוחו ושלטונו הוא פועל, אלא אך ורק לשם שמים. הוא מבהיר זאת בפנייה לעם שישמרו את מצות ה'. ממש כמו משה בפרשתנו, המקהיל את כל העם, ומצווה אותם על השבת, כהקדמה לבניית המשכן.
מנהיג צריך להקהיל את כלל ישראל ולא רק את עדתו. לשם שמיים, ולא לשם כוחו ושלטונו.
