אל תשליכנו לעת זקנה/הרב רזניקוב
תוחלת החיים בישראל היא בממוצע אחת הגבוהות בין מדינות ה-OECD. הגיל הרביעי, המתייחס לאנשים בגילאים 85-120 שנים, הופך למציאות. בגילאים אלה, המבוגרים יכולים להיות במצבים שונים – מעצמאיים לחלוטין ועד סיעודיים ותשושים.
הפרשה פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו ובדאגת אברהם, בעלה, ללוויה, להספד ולקבורה (בראשית כ"ג א'). גילה המופלג, יחסית למושגי זמננו, אינו חריג לאותם זמנים. למרות גילם המופלג של החיים אז, התורה לא קשרה לאותן דמויות זיקנה. אברהם ושרה הם הראשונים במקרא שתוארו כזקנים "ואברהם ושרה זקנים באים בימים…" (שם, י"ח י"א). האבן עזרא הבחין בשלבי הזקנה השונים, "באים בימים", הגיעו לימים רבים", "ואברהם זקן", הגיע לגיל זקנה, מה שאין כן "בא בימים" שהוא עוד יותר מסתם זקנה" (שם, י"ח, י"א), כלומר, זקנה מופלגת. עבור חז"ל "זקן" מהווה מלה נרדפת ל-"חכם" כמשתמע מן הגמרא בביאור הפסוק "מפני שיבה תקום". "יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר, זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר, 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'…" (קידושין לב ע"ב וברש"י שם).ומדוע זקן חכם יותר, עד כדי כך שבעלי המדרש מצאו נוטריקון, "זק"ן", "זה קנה חכמה"? בעל' תורה תמימה' מסביר את זה "משום דסתם זקן מאסף חכמה על ידי ניסיונות רבים בקורות ימי חייו…" (ויקרא י"ט, רמ"א).
יש והזיקנה מביאה אתה פגעים רבים, עד שזקנים מתקשים לחיות. חז"ל הכירו בשינוי הבלתי הפיך העובר על המוח כתוצאה ממותם של תאי מוח. יש שהירידה בכושר האינטלקטואלי והמנטלי חמורה עד כדי איבודו, ויש שהיא זמנית או פגיעה בדרגה פחותה. הירידה באינטלקט משפיעה בלא ספק על התפיסה, הזכירה, ההבנה והריכוז, וכמובן גם על כושר השיפוט.
גם דימויו העצמי של הקשיש נפגע עקב השינויים העוברים עליו, "ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה" (שבת קנ"א ע"א). מזווית הראייה של הזקן עצמו, אין ספק שגורלו טראגי. אולם, החובה לכבד את הזקן באה להקל על תחושתו הקשה. לכבד אין משמעותו לציית בעיניים עצומות, אלא לשמוע בכובד ראש למה שאומר הזקן, ובעיקר להוקיר אותו על תרומתו בעבר. גם אם הכוחות הקוגניטיביים של הזקן נחלשו, מגיע לו כבוד, כפי שדרשו חז"ל: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח' ע"ב).
לצד החולי, עלולה הזקנה להביא לידי שיטיון, או בשמו הרווח "דמנציה". היא עשויה להתבטא בירידה בזיכרון, בבלבול, בירידה הדרגתית ביכולת לבצע פעילויות יומיומיות וביכולת לתקשר עם הסביבה.
ישנן הלכות הקשורות בשינויים הפיסיולוגיים החלים עם ההזדקנות, כגון אכילת מצה בליל הסדר שמותר אף להשרותה במים לזקן שקשה עליו הלעיסה (מ"ב תס"א סקי"ח), שחיטה שנאסרת למי שידיו רוטטות מחמת החולשה (דרכי תשובה יו"ד, א' ס"ק נ"ה), וכן מילה שאסורה למי שידיו מרטטות או שכהו עיניו מראות (ספר הברית סי' רס"ד סקל"ב). גם לירידה הקוגניטיבית השלכות. הרב שלמה אבינר טוען במאמרו כי המודל התלמודי אינו זהה למודל הפסיכיאטרי הקיים היום, ועל כן מציע לדחוק ככל האפשר את גבולות השיטיון כדי להותיר את הזקן חלק מן החברה לעניין קיום המצוות. דבריו מסתמכים בין היתר על הרמב"ם המבחין בין "הפתאים ביותר", כאלו המוגדרים כשוטים לכל דבר, לבין הפתי שאין להכלילו בגדר זה "שאינו מטורף לגמרי בשום דבר…" (הל' עדות פ"ט ה"י). אף ביחס לאלו המוגדרים "פתאים ביותר" כתב "ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" (רמב"ם שם), כלומר, שאין גדרים אלו חתוכים וברורים ('אסיא' כרך שישי, תשמ"ט עמ' 121-131).
בעת הידרדרות מנטאלית, הופכת לפעמים מצוות כיבוד אם ואם לקשה מנשוא, התלמוד מתאר תיאור קיצוני של מערכת יחסים בעייתית מאוד בין הורים לילדים: "…היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים שציווהו על כך" (יו"ד ר"מ, ג'), משמע, גם במצב כל כך קיצוני לפי ההלכה קיימת מצוות כיבוד אב ואם.
מעשה אחר מובא בתלמוד: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקנה (לרב אסי הייתה אם זקנה) אמרה ליה, בעינא תכשיטין, עבד לה (עשה לי תכשיטים ועשה כרצונה). בעינא גברא, נייעין לך (מצא לי גבר נאה כמותך) בעינא גברא דשפיר כותך (מצא לי גבר טוב כמותך), שבקה ואזל לארעא דישראל… (עזבה ועלה לארץ ישראל)" (קידושין ל"א ע"ב). ממעשה זה הסיק הרמב"ם: "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם" (הל' ממרים פ"ו ה"י). הראב"ד השיג על דבריו: "…אמר אברהם אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצווה לשמרו" (שם), אם יעזוב הבן מקשה הראב"ד מי יטפל בהורים?! למעשה ניתן למנות מי שיטפל וידאג להורים כשהבן איננו מסוגל עוד.
זוגיות, חיי נישואין ובניית בית בנויים על מידות וערכים שצולחים את מבחני הזמן והמקום
חֶסֶד וֶאֱמֶת / אבי רט
על רקע טרנד הצעות הנישואין היצירתיות בימינו, הכוללות הפקות מורכבות, תפאורה רומנטית, כריעה על הברך, הוצאת טבעת מהכיס, צילום והעלאה מיידית לרשתות החברתיות ולוואטסאפים, וכן הלאה כיד הדמיון הטובה, מעניין לראות את שני הזוגות היהודיים הראשונים, אדני ויסודות העם היהודי – אברהם ושרה, ויצחק ורבקה, בהקשר הזה של הצעות הנישואין.
בתורה אין שום תיאור, סיפור או רקע על יצירת הקשר בין אברהם לשרה- איך זה קרה, איך התפתחה הזוגיות, מה היו הקריטריונים לבחירת בן ובת הזוג וכדומה.
הפסוק המתאר בפעם הראשונה את הקשר בין אברהם לשרה, האבא והאימא הראשונים של העם היהודי, חף מכל הסבר ורקע: "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה". זהו.
מכאן הזוגיות הזו ממשיכה להתפתח. ובבית הזה נמצאים הכנסת אורחים, אוהל פתוח, והרבה חסד ואמת, בצד רגעי המשבר והמחלוקת, רגעי ההוד וההדר, הניסיונות והאתגרים, עד הסיום בפרשת השבוע שלנו בה שרה הולכת לעולמה ואברהם קונה לה את אחוזת הקבר במערת המכפלה בחברון.
אצל הזוג השני- יצחק ורבקה הסיפור לגמרי שונה. התורה מפרטת לנו בפרטי פרטים ולאורך פסוקים רבים מה היו הקריטריונים של אברהם בבחירת הכלה לבנו יצחק, ומה היו כל המאמצים וההשתדלויות של אליעזר עבד אברהם אכן למצוא את האישה הראויה.
מילת המפתח בזוגיות הזו היא 'חֶסֶד'.
אברהם מזהיר שוב ושוב את אליעזר- "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק", וכשאליעזר אכן מגיע לארם נהרים המבחן היחיד שהוא עושה לרבקה הוא מבחן החסד: "וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי".
במבחן החסד הזה עומדת רבקה הילדה הצעירה בכבוד, בחכמה ובזריזות: "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו".
התיאור הזה של רבקה מתכתב ומתחבר ישירות עם הדרך בה נהג אברהם באורחיו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".
מילת המפתח הזו 'חֶסֶד', תופיע שוב ושוב בסיפור יצחק ורבקה. אליעזר יבקש: "… וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם ..וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.. וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת..".
כאשר מחפשים את בן ובת הזוג להקים איתם בית בישראל, יש צורך לחפש את מידת היסוד שיש בבן ובת הזוג, שהיא הבסיס לזוגיות ולבית.
הצעות נישואין פומפוזיות ומתוקשרות, הפקות רומנטיות עם יין ופרחים, וכריעה על הברך על רקע הזריחה או השקיעה, אולי מצטלמות יפה, אך הן לא יותר מחוויה של רגע.
זוגיות, חיי נישואין ובניית בית בנויים על מידות וערכים שצולחים את מבחני הזמן והמקום. אלו היסודות עליהם יוקם הבית ועליהם יגדלו הדורות הבאים.
אברהם ושרה, יצחק ורבקה מניחים ב'טקס הנחת אבן הפינה לעם היהודי' את ערכי היסוד של 'חֶסֶד וֶאֱמֶת', ערכים שכבר 4,000 שנה הם יסוד לחיי הבתים היהודיים, החברה, והאומה כולה.
אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום
נוסע מתמיד / אביעד הכהן
גלות היא מצב נפשי מתמשך. לאו דווקא מיקום. במידה רבה היא שייכת יותר לערוץ ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והגיאולוגיה יותר מאשר לערוץ הגיאוגרפיה. אחד הביטויים העזים לכך מצוי בסיפורו של אברהם אבינו.
אפילו נתעלם לרגע ממדרשם של חז"ל, שלפיהם כבר בהיותו בן שלוש הכיר את בוראו, הרי שגם מפשט הכתובים עולה שאברהם אבינו הוא גולה נצחי, "המתנתק הגדול". הוא מנתק עצמו מ"ארצו, מולדתו ובית אביו" והולך לארץ ישראל. הוא מנתק עצמו מעבודת הגילולים של בית אבא ופונה לדרך חדשה בעולם האמונה, דרך האמונה בה', ועשיית צדקה ומשפט. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". לימים, עם בוא הרעב, הוא מתנתק מארץ ישראל ויורד מצרימה.
גם בתוך הארץ פנימה, ממשיך אברהם בתהליך ההתנתקות. הוא נפרד מ"אחיו"-אחיינו לוט, תוך יצירת חיץ ברור בינו לבינו: "הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה… ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, ט-יא). לימים, הוא נפרד מאשתו הגר ומבנו ישמעאל, ומתנתק מהם.
אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום. כל ימיו אין אברהם פוסק מלכת (ולא אחת, אפילו בהיותו כבן מאה שנים), ואפילו לרוץ (ראו בראשית יח, ו-ז). מאור כשדים לחרן, ומחרן לשכם. ומשם ואילך הרשימה הולכת ומתארכת, מפתיעה באורכה והיקפה: בית אל, מצרים, הנגב, בית אל, אלוני ממרא, דן, דמשק, סדום, גרר, באר שבע, הר המוריה ושוב חברון.
על כן, אין זה מפליא שכאשר "אברהם שב למקומו", ויושב בו מעט זמן, מוצא הכתוב מקום להדגיש עובדה חריגה זו (יח, לג).
אחר כל הדברים האלה, ורוב הנדודים, היינו מצפים שעיר המולדת, "ארם נהרים עיר נחור", תיוותר רק הֵד עבר, מין זיכרון עמום, מטושטש, מקום שחי יותר בזיכרון מאשר במציאות.
לא כך אצל אברהם. בבואו להשביע את "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", הוא מצווה אותו באופן ברור: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". וכאן הבן שואל: "ארצי"? האמנם? האם גם לאחר עשרות רבות של נדודים, עדיין רואה אברהם אבינו בארם נהרים, בה ולא בארץ ישראל, את "ארצו"?.
הפער שבין דברי אברהם לבין דברי זקן ביתו (ולפי מסורת חז"ל, אליעזר) מובלט עוד יותר מתוך עיון בפסוקים. בעוד שאברהם מדבר על "ארצי", הולך העבד "אל ארם נהרים, אל עיר נחור" – נחור ולא אברהם. יתר על כן: בדברו עם אדונו, מדבר העבד על "הארץ הזאת", סתם ארץ, ויותר מכך הוא שב ומדגיש תוך כדי דיבור: "הארץ אשר יצאת משם"!.
זאת ועוד: גם בסוף המעשה, כאשר הוא מתאר את שיחתו עם אדונו, משנה העבד את לשון הציווי, משל ביקש לא רק ל"תרגם" את דברי אדונו ולהדהד אותם באוזני שומעיו, אלא גם ל'שפרם' ול'טייבם'.
בעוד שאברהם אמר לו מפורשות "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך", מספר העבד על ציווי שונה לחלוטין: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי… ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (ט, לח-מ).
ו"ארצי" להיכן נעלמה? אכן, בעיני העבד, אברהם כבר יצא מזמן מ"שם", מארצות הגולה, ונטע אוהלו בארץ הבחירה. לאחר עשרות שנים של ישיבה בארץ כנען, בהיותו בן מאה שנה ויותר, אברהם אינו עוד "עולה חדש". כבר מזמן ניתק את קשריו עם "ארץ מולדתו" וקנה לו שביתה בארץ החדשה. לא כן בעיני אברהם. בעיניו-שלו, "ארצי" היא עדיין ארם נהריים. "כי אל ארצי תלך!".
"היהודים", כתב המשורר יהודה עמיחי, "הם לא עַם היסטורי. ואפילו לא ארכיאולוגי. היהודים הם עַם גיאולוגי. עם שברים, והתמוטטויות, ושכבות, וגעש לוהט".".
ובניסוח מוכר: אפשר להוציא את היהודים מן הגלות, אך קשה, קשה מאד ואולי בלתי אפשרי, להוציא את הגלות מן היהודים.
עד איזו שעה ניתן להתפלל מנחה, והאם מי שהתחיל בזמן המותר יכול להמשיך להתפלל בזמן האסור?
האם אפשר להמשיך להתפלל מנחה לתוך הלילה? / גרוס
בפרשת השבוע כתוב (כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". הגמרא במסכת ברכות (כו ע"ב) דורשת מפסוק זה, שיצחק תיקן תפילת מנחה, ו"לשוח" מלשון שיחה עם האלוקים. בעקבות כך נעסוק בשאלה עד איזו שעה ניתן להתפלל מנחה, והאם מי שהתחיל בזמן המותר יכול להמשיך להתפלל בזמן האסור?
סוף זמן מנחה
אין מחלוקת, שניתן להתחיל להתפלל מנחה משעת מנחה גדולה, דהיינו חצי שעה אחרי חצות היום. הגמרא במסכת ברכות (כו ע"א) מביאה מחלוקת, עד מתי מותר להתפלל תפילה זו. לדעת חכמים ניתן להתפלל מנחה עד הלילה, ואילו לדעת רבי יהודה רק עד פלג המנחה, שעה ורבע לפני הלילה, ולאחר מכן זמן תפילת ערבית.
להלכה הגמרא נוקטת ששתי הדעות מקובלות וכל אדם יכול לבחור כמו מי הוא פוסק, אם כדעת רבי יהודה, אם כדעת חכמים, וכן פסק השולחן ערוך (רלג, א). אמנם כפי שמסייגת הגמרא, לאחר שלדוגמא בחר אדם שהיום נגמר כדעת חכמים, עליו להיות עקבי, והוא אינו יכול להתפלל פעם אחרת בזמן זה ערבית כדעת רבי יהודה, שהרי יש בכך תרתי דסתרי.
תפילה בבין השמשות
כפי שכתב הרמ"א, בעבר בארצות אירופה, רבים היו נוהגים כדעת רבי יהודה שתפילת מנחה היא עד פלג המנחה, ומיד אחר כך אפשר היה להתפלל ערבית, שכן במקומות אלו צאת הכוכבים היה בשעה מאוחרת, ולא רצו להתפלל כה מאוחר. כיום בארץ ישראל, הרוב נוהג להתפלל מנחה עד הלילה, ודנו הפוסקים מהו אותו "לילה":
א. המשנה ברורה (רלג, ב) וערוך השולחן (שם, ט) כתבו שהכוונה היא עד בין השמשות, שכן לאחר מכן נכנסים לספק יום ספק לילה. ראייה הביאו מהגמרא בזבחים (נו ע"א) הכותבת, שדם התמיד שלא נזרק לפני השקיעה פסול לזריקה – והרי תפילת מנחה תוקנה כנגד קרבן התמיד, ומכאן שאין להתפלל מנחה לאחר בין השמשות. ובלשונם:
"ודע דמה שכתב בשולחן ערוך שניתן להתפלל עד הלילה לרבנן, לאו דווקא עד הלילה, דהא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים לכולי עלמא אסור, דבכלל בין השמשות הוא כדלקמן בסימן רס"א ואין להתפלל מנחה אז".
ב. השולחן ערוך (רלג, א) ובעקבותיו הרב עובדיה (יביע אומר ז, לד) חלקו ופסקו, שאפשר להתפלל מנחה גם בבין השמשות. את ראיית הגמרא בזבחים הכותבת שהתמיד הוקרב עד המנחה דחו, שכיום נוהגים כדעת רבי יוסי בירושלמי שתפילת מנחה הוקשה לקטורת, וקטורת מקטירים עד צאת הכוכבים.
עוד כתב לתרץ המשנה הלכות (ז, לב) על בסיס דברי התוספות במנחות (כ ע"ב ד"ה נפסל), שהסיבה שאי אפשר לזרוק את הדם לאחר שקיעת החמה, אינה מפני שלאחר בין השמשות זה נחשב כבר לילה והיה מקום לומר שיהיה אסור להתפלל מנחה בשעה זו, אלא הסיבה היא שבזריקת הדם לאחר הזמן יש איסור כרת, לכן חכמים גזרו גזירה ואסרו את הזריקה כבר מהשקיעה.
סיום אחרי הזמן
מה הדין כאשר אדם התחיל להתפלל מאוחר ובסמוך לזמן לילה, האם במקרה זה מותר לו להמשיך תפילתו לתוך הלילה?
א. ערוך השולחן (קי, ה) סבר, שבדיעבד כשהתחילו בזמן המותר – אפשר להמשיך להתפלל גם לאחר צאת הכוכבים. ראייה לדבריו הביא מדברי התוספות בברכות (ד"ה שאלמלא) שכתבו, שעל אף שלבלעם היה רק רגע אחד לקלל את עם ישראל שהוא הרגע בו הקב"ה כועס, די היה בכך, כיוון שלאחר שהתחיל בזמן בו הקב"ה כעס יכול היה להמשיך גם אחר כך – והוא הדין בתפילת מנחה, שמתחשבים בזמן התחלת התפילה.
גם הרב עובדיה (יביע אומר שם) צעד בשיטה זו וכתב, שאין לדחות את ראיית ערוך השולחן מהירושלמי הסובר שלא למדים הלכות מדברי אגדה, כיוון שלדעת אחרונים רבים, הכלל תקף רק כשהאגדה חולקת על דברי הגמרא, אבל במקרה ואין מחלוקת וכמו במקרה זה – אפשר לפסוק כמותה.
ב. המגן אברהם (פט, ד) והפרי מגדים (שם) חולקים וסוברים, שהתפילה כולה צריכה להיות בזמנה מתחילתה עד סופה. מעבר לסברה העומדת מאחורי שיטה זו, את הראייה מדברי התוספות ומבלעם ניתן לדחות, שכן דברי התוספות לא באים להורות הוראה הלכתית, ועל אף כפי שציין הרב עובדיה שלעיתים למדים מאגדות, במקרה זה אין מטרת האגדה ללמד הלכה.
על פי המסורת, בארה של מרים נגנזה בים כינרת אולם היא משפיעה במקומות רבים
אקדמיה בראי המציאות
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-יט': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(5) מרים-המשך:
דמותה של מרים המנהיגה, הנביאה והלוחמת, מופיעה הרבה בטקסטים יהודים לאורך הדורות. אתמקד בשני היבטים:
א. מרים כגואלת בטקסטים מימי הביניים: בעקבות הפסוק במיכה ו, ג-ד, על משה אהרן ומרים שלוחי ה' להנהגת העם, ובעקבות המקורות המדרשיים, שבהם עסקנו בשני הטורים הקודמים, כותבים שונים בימי הביניים הרחיבו על מקומה וחשיבותה של מרים. כך למשל, בקובץ תשובות של רב שרירא גאון מגדולי גאוני בבל (המאה העשירית) המובא בחיבור "מעשה רוקח" המיוחס לרבי אליעזר מוורמייזא (1240-1160) באשר למנהגים הקשורים לשולחן הסדר בליל הפסח נאמר: "ועוד שאלו על ב' תבשילין, והשיב, זכר לב' שלוחים משה ואהרן ששלח הקב"ה במצרים. ויש משימים עוד תבשיל אחד זכר למרים שנאמר 'ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים'" (מעשה רוקח, סימן נט, עמ' יז).
בפירוש ההגדה לרבי דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם (המאה ה-13) נאמר שהמשפט בהגדה 'עבדים היינו לפרעה במצרים' מקורו בכך שה' גאל את ישראל ממצרים: "בזכות מרים שהיו שנותיה קכ"ו שנים כמנין 'עבדים'. ובזכות מה שעשתה עמהם בשעה שנולדו, שהיתה מן המילדות […] ומסרה נפשה להריגה ועברה על מצות פרעה" (מדרש רבי דוד הנגיד על הגדה של פסח, ירושלים תשמ"א, עמ' מז).
בנוסחאות שונות של התפילה הנמצאות בגניזה בקהיר מוזכרת מרים כגואלת בגאולת מצרים. כך גם בפיוט לחזן להקפה השלישית בהושענא רבה של רבי יצחק השניר מחשובי הפייטנים בפרובנס בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13: "אהרן משה ומרים, אשר צעדם לא מעד, שלושה המה מיטיבי צעד. לשלושה אלה נסמכו בניך, ובכל עבודה קשה, עמודיהם שלושה ואדניהם שלושה" (מובא אצל יעל לוין, "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים", בתוך: טובה כהן (עורכת) אשה ויהדותה-שיח פמיניסט-דתי עכשווי, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2013, עמ' 257-256).
ב. בארה של מרים בפרשנות וביצירה היהודית לדורותיה:
פרשנים מרכזיים בימי הביניים קישרו את הפסוק בבמדבר כ,א על מותה של מרים לפסוק ב' "ולא היה מים לעדה". וכך אומר למשל רש"י לפסוק: "ולא היה מים לעדה – מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים". רבנו בחיי מוסיף את הסיבה לכך שבזכות מרים הייתה הבאר במהלך נדודי ישראל במדבר: "כשמתה מרים נסתלק הבאר, כי היה הבאר בזכות מרים, שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר: (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק". ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם, ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר" (רבנו בחיי, במדבר, כ, א).
אחד מגדולי הפייטנים, רבי אלעזר הקליר (ארץ ישראל, המאה השביעית) בפיוטו להושענא רבה: "למען תמים בדורותיו" הקשור בתפילה להורדת גשמים, מתייחס לבארה של מרים באחד הבתים: "למען נביאה מחולת מחנים/ לכמהי לב הושמה עינים/ לרגלה רצה עלות ורדת באר מים" הבית מרמז על מספר היבטים בגדולתה של מרים: היותה נביאה, הייתה עיניים לעם (כלומר סוג של מורה לתורה, הסנהדרין נקראים "עיני העדה") ובאר המים שהייתה לעם ישראל במדבר בזכותה (עידית ברטוב, דמותה של מרים הנביאה בספרות העברית החדשה: מנהיגה, משוררת, מורדת, עבודת מ.א, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ה, עמ' 163).
על פי המסורת, בארה של מרים נגנזה בים כינרת אולם היא משפיעה במקומות רבים. וכך למשל בספר ההלכה הידוע "כל בו" מתקופת הראשונים נאמר שבארה של מרים שנמצאת בים הכינרת סובבת במוצאי שבת בכל הבארות ויש לה סגולות רפואיות רבות ולכן נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת (כל בו, סימן מא).
דמותה של מרים בספרות העברית החדשה:
דמותה של מרים מופיעה בסיפורים ובשירים שונים בספרות העברית החדשה (סיפור ידוע הוא "בארה של מרים" של עגנון הצעיר. להפניות שונות ראו, עידית ברטוב, דמותה של מרים, שם). אביא כאן רק דוגמה בולטת אחת: הנוסח של אחד מאבות הספרות וההגות העברית החדשה, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לאגדה על בארה של מרים. מרים מופיעה כמנהיגה שווה לאחיה, משה ואהרון, שבזכותה הייתה באר מים לעם, והיא הייתה מאירה כלבנה (מ.י. ברדיצ'בסקי, "בארה של מרים", בתוך: צפונות ואגדות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ז, עמ' כז). מעניין לציין שגיבורת הרומן המרכזי של ברדיצ'בסקי נקראת-ולא במקרה-מרים, שכן יש באופיה תכונות דומות למרים כגון נחישות, אומץ ואצילות (צ. כגן, רומן גמור, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 84).
לפעמים אנשים שמאד מחוברים לעשיה שלהם, לסגנון התורה שלהם והיא נותנת להם המון משמעות או עזרה נפשית, מרגישים שהיא ההצלה היחידה שעשויה לעזור לכולם וחייבים להפיץ את הבשורה
אבק רגליכם / דבורה זגורי
אתם מכירים את התחושה הזאת? כשמגיעים לקניון למשל. את יוצאת מהבית שלך, הבית שאת עיצבת ואוהבת, לובשת בגדים שאת נראית בהם טוב לדעתך, סך הכל את יהודיה שמחה בחלקך, ואז את מגיעה לקניון רק בשביל קניה קטנה אולי סוודר לילד, אולי נעליים, ופתאום שוק האפשרויות תוקף לך את כל החושים, את רואה בחלון הראווה בגדים יותר יפים ממה שיש לך בארון, כלי בית יותר מיוחדים, מצעים, רהיטים. פתאום הבית החמוד שלך נראה לך לא מספיק, פתאום את לא מספיקה לעצמך, באת בשמחה לקנות סוודר ויצאת בחוויה שהחיים שלך דלוחים.
זה קורה לפעמים כשפוגשים בעלי מקצוע. אתה פוגש פסיכולוג, מטפל זוגי או מנחה הורים ובעיה מסוימת שיש לך באיזו מערכת יחסים במשפחה, אולי בעיה עם עצמך, בעיה שבבית, ביומיום, בתוך שלל החיים נראתה לך קטנה, פתאום- במפגש עם המטפל הוא לא מבין איך אתה יכול לחיות מבלי ללכת לטיפול משמעותי. איך חשבת שתוכל להתמודד לבד? הקוסמטיקאית לא מבינה איך אפשר לחיות בלי קרם איקס, ומעצבת הפנים לא מבינה איך אפשר לחיות עם הקיר הזה באמצע הסלון, או עם ספה כל כך ישנה.
הרב יצחק סטולמן שהיה רב בדטרויט בארצות הברית, מפנה את תשומת ליבנו לתחושות האלה שגלומות בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. כשהגיעו האורחים עם אבק דרכים ברגליהם אומר להם אברהם: "רחצו רגליכם והשענו תחת העץ" ורש"י מסביר: "כסבור שהם ערביים המשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה בביתו", בניגוד ללוט ממשיך רש"י, "שלא הקפיד והקדים ואמר: "ולינו ורחצו רגליכם". לרב סטולמן יש התבוננות מיוחדת על הבקשה הזו של אברהם אבינו. הוא שואל, איזו עבודה זרה זו שמשתחווים לאבק הרגליים? אמנם אנחנו לא בדיוק בקיאים בסוגי עבודה זרה אבל זו נשמעת משונה במיוחד. מה פתאום להשתחוות לאבק הרגלים? אלא, מסביר הרב סטולמן הסבר מופלא: בגלל שהם היו סוחרים עוברי דרכים הם התייחסו לערוץ הפרנסה שלהם- המסחר, כאל זה שממש מחייה אותם, וזו, אומר הרב, כבר עבודה זרה. מי שמחיה אותך זה הקדוש ברוך הוא, הוא מעביר את החיות שלך דרך הרבה ערוצים, אחד מהם זה ערוץ הפרנסה, אבל לא המסחר, לא אבק הרגליים העולה בעת המסחר הוא המחיה בעצמו.
לפעמים אנשים שמאד מחוברים לעשיה שלהם, לסגנון התורה שלהם והיא נותנת להם המון משמעות או עזרה נפשית, הכוונה רוחנית או פרנסה טובה, מרגישים שהיא ההצלה היחידה שעשויה לעזור לכולם וחייבים להפיץ את הבשורה. "אתם חייבים לשמוע על שיטת.. על דיאטת.. על המטפל.. על הרב ..", "אתם חייבים ללכת לקורס זוגיות של איקס", "לא תצליחו להסתדר כלכלית אם לא תלכו להתייעץ עם וואי". אבל צריך לזכור שאנשים שונים יקבלו את הישועה שלהם בצורה שונה. ערוצים שונים מתאימים לאנשים שונים, מה שאתה עובד בו לאו דווקא יהיה הישועה של החבר שלך, מה שעבור אדם אחד הוא פתרון מושלם, עבור אדם אחר הוא לא נגיש בכלל, והוא זקוק לפתרון מסוג אחר. אדם רציונליסט יאבד את הידיים והרגליים בדרשה של ברסלבר נלהב ובוער ולא יצליח למצוא בה שום מזור, והברסלבר אין לו כלים לניתוח ובניה איטית כמו אלו שמקדמים את הרציונליסט בעבודת ה' שלו.
לא צריך להשתחוות לאבק הרגליים, צריך לדעת שהוא הכלי המחזיק את הברכה עבורך, אברהם אבינו מזמין את אורחיו לשטוף את אבק הדרכים ולהבין שהם הגיעו לבית, לאוהל יותר נכון, שפתוח לארבע רוחות ויד ה' לא תקצר מלהושיע בדרכים רבות.
להיכן נעלם יצחק? / הרב מאיר נהוראי
אברהם נצטווה לעקוד את יצחק ואינו משתף את שרה, למרות שמדובר בבנה היחיד, ואף הרחיק מראש את מגוריה של שרה מבאר שבע לחברון כדי שלא תקבל את בשורת הצער ללא כל הכנה מוקדמת (רש"ר הירש). בתום ניסיון העקידה אברהם יורד מהר המוריה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו". ומעיר האבן עזרא: "וישב אברהם ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו". אבן עזרא סבור שיצחק חזר עם אברהם מהעקידה אלא שהיה תחת חסותו ולכן לא ראה הכתוב צורך להזכירו. אולם, לפי הפשט נראה שאברהם חוזר בגפו ללא יצחק. יתכן ולאחר ניסיון העקידה נפרד יצחק מאביו, בשל הטראומה הגדולה שעבר בשעה שאביו הניף את המאכלת. בינתיים, אברהם נאלץ לחזור לבדו לבאר שבע, הרחק מאשתו שמתגוררת בחברון, ובנו יצחק ככל הנראה מתבודד באזור באר לחי רואי.
פרשתנו פותחת בפטירת שרה ובהלווייתה בחברון וניכרת היעדרותו של יצחק. טבעי שסיפור העקידה יסתיים במפגש בין שרה ואברהם ויצחק, הישר אל זרועותיה של האם שהמתינה להם בבית. היינו מצפים שבהלווייתה ינכח בנה אהובה, כאשר הוא נתמך על ידי אביו. אך כאמור, העקידה הרחיקה את יצחק מביתו. כותב רבנו בחיי: "כי היה הכתוב ראוי שיאמר: ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו. אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה". לדעתו, לא סיפרו ליצחק על פטירת אמו מחשש שיהיו לו רגשות אשמה, והגברת המתח בינו לבין אביו.
בספרו פתוח סגור פתוח, יהודה עמיחי מתאר את המציאות אליה נקלע אברהם: ".. שלושה בנים היו לאברהם: ישמעאל ויצחק ויבכה. אף אחד לא שמע על יבכה כי הוא היה הקטן והאהוב שהעלה לעולה בהר המוריה. את ישמעאל הצילה אימו הגר, את יצחק הציל המלאך, ואת יבכה לא הציל אף אחד".
דומה שעמיחי קורא לניתוק הקשר החם שבין אברהם לילדו "יבכה". העקדה הביאה, בסופו של דבר, לבכי גדול. לפניה, היתה שמחה בביתו של אברהם, אך מיד לאחר העקדה שרה מתה ואברהם בוכה. עמיחי מדגיש זאת בהמשך השיר: "יצחק לא צחק בכל ימיו, ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה". זה היה המחיר המשפחתי הכבד ששילם אברהם לאחר ניסיון העקידה.
המשימה הושלמה לשביעות רצון אברהם. קנייה זו מעתה רשומה בקושאן, ועד ימינו אנו
כל הארץ משפט! / ד"ר חזות גבריאל
המשא ומתן עם בני חת נראה מוזר למדי. הוא מכיל גינונים, הצהרות, רמזים, וחזרות. ניתן אולי להבין את פשרו של המשא ומתן הזה תוך שימוש בתובנות משפטיות, שהרי מלא כל הארץ משפט! ניתן אולי לתאר את שלביו כך: הצידוק לבקשה 'הבלתי שגרתית' של אברהם מבני חת הוא צידוק משפטי – Legal justification, "גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם". על אף ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ', לאברהם עצמו אין זכויות בארץ, ועל כן הוא מבסס את בקשת הקנייה על טיעון משפטי. מילת המפתח היא כמובן אחוזה! אברהם מודע לסטטוס האזרחי שלו, גר ותושב, ועל כן הוא מתנסח כך.
לבני חת אין אומץ להתייצב באופן ישיר מול אברהם. "וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת ־ אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ", אין כאן משא ומתן ישיר, מוסד השליחות המשפטית מהווה פתרון לסיטואציה המביכה שהרי הם באמת לא מעוניינים למכור את אדמתם. הם בחרו במוצא זה משום שעל אף שהשליחות מפורסמת וגלויה לכל, היא תאפשר להם נסיגה או התכחשות לעניין אם ירצו בכך. וכך הם משיבים: "שְׁמָעֵ֣נוּ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱ-לֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ". זו אמירה on the record לציטוט ולפרסום. שיידע העולם כי אנו מכבדים את אברהם ואיננו בורחים ממנו בעת צרתו. בבקשה, הוא יכול לקבור את שרה בכל אחד מקברינו! אבל… מה לא מסר השליח? שאברהם אינו יכול לקנות חלקת קבר בארץ כנען! הוא יכול לקבור את מתו אבל במבחר קברינו. זו שליחות בעלת אופי פוזיטיבי עם מסר שלילי סמוי. הציבור יקלוט רק את המסר העיקרי, בני חת באים לקראת אברהם בעת צרתו.
"וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת", אברהם משחק את המשחק אף הוא רק למראית עין. הוא מבין היטב את המסר, ועל כן מחדש את בקשתו, הפעם עם אמירה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, Direct call -פנייה ישירה. "שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־ צֹֽחַר: וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר". גם גוש – חלקה, גם שם הבעלים, וגם צורת הבעלות. 'ברחל בתך הקטנה' ממש! עפרון, שמכיר אף הוא את רזי הדיפלומטיה בבאזר המזרחי, ואינו מתרגש מן הקידה של אברהם ומגישתו הישירה, משיב בפני כל: "לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ". ואנחנו הקוראים תמהים, מה פירוש 'לא אדוני?' את מה הוא שלל? לא-אדוני הוא ביטוי המשתמע לשני פנים, האם הואמוכן למכור בתנאי? אכן, אבל תנאי זה לא ניתן לפרסום, הוא עלול ליצור רושם שלילי באווירה הכללית שכל כולה רצון 'לעזור' לאברהם העברי. לעת הזאת, מי מדבר על כסף?
ערוץ תקשורת חשאי נפתח למשא ומתן האמיתי ומעתה השליחות הינה Off the Record. "וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ"- רק לאוזני אברהם. מתוכן ההצעה למדים כי עפרון מנצל את להיטות אברהם להמשיך במשא ומתן ואת מצבו הקשה. בשל כך הוא מציע הצעה שאברהם אינו יכול לסרב לה. בלשון 'הדיפלומטית', an offer that you could not refuse. אפשר שכוונתו היתה להניא את אברהם מלשלם סכום עצום כזה ובכך היה משיג מטרה כפולה, גם מאפשר קבורה וגם קנייה! אבל במילים בלבד וללא אספקט מעשי. אבל, אברהם אינו מתרגש מן הסכום העצום, המשימה הושלמה לשביעות רצון אברהם. לא רק פתרון לקבורת שרה אמנו, לא רק קניית מערה לקבורה, לא רק קניית כל השדה שבו המערה, אלא שקנייה זו היא מעתה רשומה בקושאן. "וַיָּ֣קָם׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב", כדברי ספורנו על אתר: "נתקיים בחותמיו של ספר המקנה". נתקיים עד ימינו אנו.
דווקא בארץ בה יש לעם ישראל זכויות היסטוריות הנובעות כבר מספר בראשית, יש צורך להטמיע את ההבנה שאנחנו רק גרים
הרצון לעוצמה ועוצמת הרכות / הרב לוביץ
מערת המכפלה היא אחד משלושת המקומות הקדושים לישראל, שנרכשו בכסף מלא על ידי אבות האומה. על הפסוק "וישקול אברהם לעפרון את הכסף" אומר המדרש: "זה אחד מ-ג' מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף…" (ב"ר ע"ט, ז).
דברי המדרש הללו נראים תמוהים לנוכח המציאות של זמננו. הר הבית הפך להיות לב לבו של הסכסוך הישראלי-ערבי, חברון מהווה חממה לגידול טרור רצחני, וקבר יוסף בשכם מהווה מוקד התנגשות מתמיד, ומאז שנת 2000 הוא מסמל השתלטות פלסטינית על מקומות מפתח בלב הארץ. נראה שדברי המדרש לא באו להקנות לנו קלף מיקוח מנצח, אלא לחזק את אמונת בני עמינו בדבר זיקתם לארץ וזכויותיהם בה, באמצעות הדגשת בעלותנו החוקית על האתרים המרכזיים שבלב הסכסוך.
בה בעת המדרש מפנה את תשומת ליבנו גם לעיקרון שהדרך האידיאלית לשליטה בארץ עוברת דרך עשיית צדק, והתנהלות על-פי חוק. אברהם מתעקש בפרשתנו לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא, ומשלם ארבע מאות זוז במטבעות משובחות שמתקבלות בשווקי הסוחרים. יעקב קנה חלקת אדמה בשכם במאה קשיטה (בראשית יב, ו), חלקה בה עתיד להיקבר יוסף (יהושע כד, לב). דוד וויתר על שימוש בסמכותו השלטונית, ושילם חמישים שקלי כסף כדי לקבל בעלות חוקית על גורן ארוונה היבוסי, עליה הוקם המקדש (שמואל ב, כד). אברהם, יעקב ודוד התעקשו להיאחז בארץ בכוח הזכות ולא בזכות הכוח .הם היו מוכנים לשלם מחיר משמעותי כדי להראות לתושבי הארץ שהם מעוניינים ללכת בדרכי שלום ולקיים עמם יחסי שכנות נאותים.
לשלושת גדולי האומה הללו, היה מכנה משותף בולט בכפל המעמד שאפיין אותם. תושבי הארץ ראו אותם כתושבים רמי מעלה הראויים ליחס של כבוד, אולם בתפיסתם העצמית הם הגדירו את עצמם כגרים בארץ. אברהם התקבל על ידי בני חת בכינוי "נשיא א-לוהים אתה בתוכנו", אך למרות זאת הוא הכריז באזניהם:" גֵּר ותושב אנוכי עמכם". יעקב זכה לכך שהכול יראו מפניו: "ותהי חתת א-לוהים על הערים אשר סביבותיהם" (בראשית לה, ה), אך למרות זאת בעומדו לפני פרעה הוא דיבר על "ימי שני מגוריי" בארץ, וכוונתו, כפי שפירש רש"י: "כל ימי הייתי גֵּר בארץ" (בראשית מז, ט). דוד היה מלך הארץ, ועם זאת כינה עצמו "גר" :"גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ" (תהילים קיט), "גר אנכי עמך" ועוד.
נראה, שהיה כפל פנים גם בתודעתם העצמית של אברהם, יעקב ודוד. מול תושבי ארץ ישראל הם ראו עצמם כבעלי מעמד איתן המגובה בהבטחה א-לוהית. אברהם יודע שהוא מוערך כ"נשיא א-לוהים", יעקב מודע לאימת א-לוהים שמוטלת על תושבי הארץ, ודוד הוא מלך השולט בארץ ביד רמה. יחד עם זאת הם לא שוכחים שהם על תקן של גרים בארץ השייכת לבורא עולם.
תודעת הגרות הזו היא תנאי הכרחי לישיבה בארץ ישראל. עמד על כך רבי ישעיהו הורביץ בספרו 'שני לוחות הברית' המסביר שהשם 'ארץ כנען' הוא מלשון כניעה, ולדבריו "יושבי הארץ צריכין להיותן בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו… וזהו 'כי גרים ותושבים אתם עמדי', בשעה שאתם רוצים לישב בשלוה תהיו גרים" (של"ה פרשת לך-לך, תורה אור, ב).
הבסיס העיקרי לדברי השל"ה מופיע בפסוק "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג) שנאמר במצוות שמיטה ויובל. מצוות אלה, המתקיימות רק בארץ ישראל, מהוות משקל נגד לתודעת הבעלות ולתחושת העוצמה של בעלי המקרקעין, והן מחזקות את תודעת הגרות מול הבורא, שאמר "כִּי לִי הָאָרֶץ" (שם).
דווקא בארץ בה יש לעם ישראל זכויות היסטוריות הנובעות כבר מספר בראשית, יש צורך להטמיע את ההבנה שאנחנו רק גרים, ודווקא עמדה זו של הכנעה וענווה היא שמחזקת את אחיזתנו בארץ כנען. כפל התודעה של אברהם, יעקב ודוד, שהקנו לנו את זכויות הקניין בארצנו, צריך להיות מרכיב מרכזי בתפיסות היסוד של מדינת ישראל ואזרחיה. עוצמת הרכות במעמדנו מול בורא עולם, וההתנהלות בעולמו בדרכים של חוק וצדק, הוגנות ויושר, הן שמקנות לנו את העוצמות המוסריות הדרושות בעמידה על זכויותינו מול אויבינו.
יש דתיים שמקבלים רגליים קרות מהאפשרות שהם ינהיגו את המדינה
מה אנחנו רוצים מהמדינה? / משה רט
אחרי כל ההתנצלויות בפני החילונים על תוצאות הבחירות, ואחרי כל ההרגעות שאנחנו לא הולכים לסקול או לשרוף אף אחד, נשאלת השאלה – אבל מה באמת אנחנו רוצים?
לשמאל החילוני יש חזון ברור: מדינה חילונית ליברלית ודמוקרטית תוך היפרדות מערביי יהודה ושומרון. החזון הזה אולי הרסני, אולי בלתי ניתן ליישום, אבל הוא ברור ומוגדר, ולכן הם חותרים להגשים אותו בכל הזדמנות, בעיקר כשהם עולים לשלטון. החזון של הימין החילוני אינו שונה בהרבה, פרט לחילוקי דעות לגבי הטיפול בבעיה הערבית. אבל מה החזון של הדתיים והחרדים? איך נראית המדינה האידיאלית שאנו חולמים עליה?
למעשה, עצם המושג "אנחנו" הוא מטעה. לציבור החרדי יש חזון מאד ברור של חברת לומדים, אלא שהוא מתעלם מכך שגודלם והאחוז שלהם באוכלוסייה מחייבים התייחסות רצינית יותר למדינה ולדמותה הציבורית. ככל שהשפעתם גדלה, כך יהיה עליהם להכריע בשאלות שאינן נוגעות רק אליהם ישירות. הציבור הדתי-לאומי, מאידך גיסא, מפוזר על פני ספקטרום רחב של דעות והשקפות, כאשר מצד אחד ישנם "ליברלים" שאינם מעוניינים בשינויים של ממש במצב הקיים (ואולי אפילו שואפים להפריד יותר את הדת מהמדינה), ומהצד השני "חרד"לים" שרוצים לראות את המדינה מתנהלת לפי התורה וההלכה. אלא שגם אפשרות זו אינה ברורה מספיק. עד כמה ללכת לפי התורה וההלכה, ועד כמה להתחשב בציבור החילוני וברצונותיו? מה לכפות באמצעות החוק, ומה להשאיר לבחירתו האישית של כל אחד? מה אמור להיות היחס לגויים, לנשים, לחד-מיניים? העדר התשובות הברורות גורם לחילונים מסוימים לדמיין תרחישי אימה בנוסח איראן או הסדרה "סיפורה של שפחה", ולא מספיק להגיב על כך בנאומי הרגעה. צריך לברר קודם כל לעצמנו מה אנחנו באמת רוצים – בתחילה ברמת החזון האידיאלי, כיצד צריכה להיראות מדינה מושלמת לדעתנו, ולאחר מכן ברמה המעשית, מה אפשר לעשות היום כדי להתקרב לחזון הזה.
יש דתיים שמקבלים רגליים קרות מהאפשרות שהם ינהיגו את המדינה. הם מעדיפים להשאיר לחילונים לעשות את זה, ולהסתפק בתלונות מבחוץ או השפעה מבפנים. אבל לא צריך לפחד. גם בן גוריון וחבריו לא ידעו מראש איך בדיוק תתנהל המדינה, אבל למדו והסתדרו תוך כדי תנועה. אם הם הצליחו, אין סיבה שגם אנחנו, בבוא היום, לא נצליח.
70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו
מה מבקש מאיתנו חג הסיגד? / שרון
חג הסיגד חל 50 ימים לאחר יום הכיפורים, ובו נהגו לצום חצי יום. בבוקר השכם, כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו, כאיש אחד בלב אחד, הכהנים הוציאו את ה"אורית" בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. כך, כאשר ספר ה"אורית" צועד בראש השיירה, היו צועדים במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן כדי לציין הכנעה והתבטלות לפני הא-לוהים. בהגיעם למקום התפילה פתחו הכהנים בתפילות היום. התפילה לוותה בתנועות ידיים. היות ובבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון, קטעים רבים מהתפילה הדגישו שלפני הא-ל אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית. וזו הייתה מטרתו של חג הסיגד, בין היתר: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. קטעים נוספים בתוך תפילותיהם של הכהנים הזכירו את ירושלים ואת חלום השיבה לציון. אבל אין ספק, כפי שטוענת החוקרת שושנה בן דור, ש-70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו.
הברית תופסת מקום נכבד בתודעה של התרבות האתיופית. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה נתונה למצבי הרוח המשתנים או לחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, שבועה ועמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים. ברית כזאת העניקה תקווה וביטחון לכל הצדדים. ברית זאת איננה חוזה או אמנה בין שני צדדים שבאו להסדיר ביניהם עניינים שונים. מדובר במשהו אחר; זאת ברית הכתובה בלב מתוך אמון מלא בין אחד לשני. ברית זאת עלולה, עם הזמן, להיחלש ועלולים להיווצר בה סדקים בנאמנות. לכן, חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית וחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים.
החיים בחברה הישראלית אינם עוד אתגר, אנו חיים יחדיו. יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים. הפלטפורמה המאפשרת חיים נורמליים היא הברית והנאמנות שיש בין הקבוצות השונות. אני חושש שברית זאת, עם הזמן, הולכת ומתרופפת. הסימפטומים לכך הם שיח האשמה ההדדי שהשתלט על חיינו, השיח האלים והדורסני, שיח מוקצן, תחרותי ואגרסיבי שמסמן "טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי. את זה אנו מצליחים לראות בבירור במרחב הפוליטי, אבל לצערי שיח זה מצליח לחלחל בסדקים גם למרחב האזרחי הנפלא שלנו. שיח במרחב הפוליטי הוא שיח מרחיק ומייאש, אך החיים במרחב האזרחי הם מעודדים, מקרבים ומפיחים תקווה. המניע במרחב הפוליטי הוא אינטרסים; אפשר לבגוד, לשקר ולפנטז. לעומת זאת, המניע במרחב האזרחי מגיע מתוך ברית ונאמנות.
חג הסיגד דורש מאיתנו הפרדה טוטאלית בין שני המרחבים. חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות, של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית. חג הסיגד מבקש מאיתנו להניח את אבן ההכנעה על ראשנו, להתכופף ולהעצים את תחושת הגורל המשותף.
הפילוסופיה המדינית והדמוקרטית בנויה, במידה רבה, על סוג של ברית תוך מחויבות לעבר ושותפות גורל לקראת העתיד. ברגע שהיחסים בין האחד לשני יהיו מוסדרים באמצעות חוזה משפטי בלבד אנו עלולים לאבד את הדמוקרטיה. שום דמוקרטיה בעולם לא תוכל לעמוד מול צביעות ומתק שפתיים כאשר מתחת לפני השטח עומדים אינטרסים אישיים. במצב זה הפחד והאינטרסים האישיים עלולים לגבור על שותפות הגורל. כאן כוחה של הדמוקרטיה יורד לטמיון ודרך זאת טומנת בחובה סכנה גדולה לכולם. חג הסיגד מבקש מאיתנו לעלות להר, אבל לזכור שאם אנו רוצים להמשיך לעלות במעלה ההר עלינו לשים על ראשנו את אבן ההכנעה.
יש לנו את החברה הכי נפלאה בעולם – יהודים ושאינם יהודים, כל אזרחי ישראל, כולנו משפחה אחת היושבת על ברית איתנים בין הקבוצות השונות אבל גם בגלל שאנחנו מאמינים גדולים ביכולתה של החברה הישראלית לעשות תיקון, לחזור בתשובה, ובכך לרפא או לצמצם את השיח האגרסיבי העוסק בנראות ופחות בעובדות. חג הסיגד מבקש מאיתנו להחזיר את האמון ההדדי, לברוא עולם ללא חשדות, בתחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה – שכולנו צריכים זה את זה.
בפגישות הראשונות מציג כל אחד את הצד הטוב שבו. כל הצדדים יודעים זאת, ועל כן – לא את הכל חובה לחשוף מיד
הסתרת מידע בשידוכים / יובל שרלו
בחירתה של רבקה אמנו ע"ה לנישואים עם יצחק מעצימה מאוד את המשקל הגדול של החסד, הפתיחות, הנכונות להתאמץ, ההתגברות על תחושת ה"פראייריות", והיכולת לנהוג אחרת מאשר המציאות החברתית שבה היא נתונה. צדיקה בת רשע. הפרשה מציפה אפוא את מה שחשוב באמת כיסוד חיי הנישואין, ואת המידות הטובות שמאפשרות לבנות בית בישראל.
אנחנו לא מושלמים. כולנו. לכל אחד מגרעות. לכל אחד דברים שהוא היה מעדיף להסתיר. ההלכה והמוסר אוסרים לחדור לפרטיותו של האדם: "הולך רכיל מגלה סוד", ולחשוף דברים שנמצאים תחת מעטה. כל זה נכון מאוד עד לענייני היכרויות ושידוכים. שם – חובת הגילוי היא משמעותית מאוד. משבר גדול מאוד נוצר כאשר בן או בת הזוג מגלים שדבר מה מהותי הוסתר מהם. המשבר הוא כפול – גם בשל הנושא המוסתר במקרים שהוא מהותי ועקרוני, אך לא פחות מזה בשל עצם ההסתרה, היוצרת משבר אמון קשה, לא זו בלבד, אלא שאפשר, במצבים חריגים, שבכלל מדובר על קידושי טעות, שכן ההתקשרות נעשתה על בסיס מידע מוטעה. ומעל לכל – זהו מעשה לא מוסרי.
ברם, קביעה כזו עלולה להיות גם הרסנית מאוד לגבי רבים רבים הנמצאים בתוכנו. החשש שמא גילוי המידע מראש יחסום בכלל את היכולת לקיים מערכת היכרויות. כאשר מדובר, לדוגמה, במי שהיו לו אשפוזים קודמים, בין בענייני גוף ובין בענייני נפש, אפשר שהוא ימצא את עצמו תמיד במצב של "למה להכניס ראש בריא למטה חולה"; כאשר מדובר במי שנושא או נושאת משבר קשה בחיים, או עבירות שנעשו בעבר וכדו' – האם נגזר עליהם שלא להיכנס כלל לתוך מערכת החיים הזוגיים? האם ימצאו את עצמם במחסום בלתי עביר? האם מותר למציעי ההיכרות הזו להסתיר דברים כדי שייווצר קשר ראשוני?
אלה שאלות הלכתיות ואתיות עמוקות מאוד. מבין כל התשובות שניתנו למצוקה זו נראית לי זו הטוענת שיש דינמיקה בסיסית של היכרויות, המאפשרות מחד גיסא לפתוח בהיווצרות קשר, ומאידך גיסא לא להסתיר ולא להעלים. בדרך כלל, בפגישות הראשונות מציג כל אחד את הצד הטוב שבו, ואת מה שיקר ללבו, מה שהוא מחפש, ומה שמהווה תחומי העניין שלו. כל הצדדים יודעים זאת, ועל כן – לא את הכל חובה לחשוף מיד. אולם, די מהר (פגישה שלישית?) מגיע השלב בהיכרות בו מומלץ לקיים פגישה עמוקה בה מסירים את המסווה, ומדברים על החולשות שלנו, על המגרעות ועל הנפילות. זהו המקום שבו אנחנו פותחים את עצמנו. הפתיחה נעשית מתוך מודעות, כאמור, שאין אנו מושלמים, וסביר להניח שגם הצד השני אינו כזה; שבכלל אין אנו יודעים מה יתרחש בעתיד, ועל כן יש מקום למסע משותף גם אם סוחבים קושי, וכדו'.
בדרך זו, נוהגים ביושר ובהגינות. לא מושכים קשר סתם כך; לא מסתירים; לומדים שכל אחד מבני הזוג זקוק להשלמה. וכך בונים קשר שיש בו אפשרות לכריתת ברית משותפת של "ודבק באשתו".
כעת מבקשת המדינה להציף את שאלות המהות, היחוד והיעוד שלה כמדינה יהודית
פסקת ההתבגרות / הרב שנולד
מבין הנושאים המרכזיים שעמדו במרכז השיח הציבורי, והועמדו לבחירה בבחירות האחרונות, היו יחסי 'דת ומדינה', וזהותה היהודית של המדינה. נושאים אלה הובלטו בשיח שבין המפלגות ובקמפיינים. מצד אחד היה גוש מפלגות שהדגישו אותם והציבו אותם בקדמת הקמפיין שלהם, ומצד שני היו מפלגות שהדגישו את ההיפך, את הצורך באימוץ עולם ערכים מערבי ליברלי ואוניברסלי, מבחינתם מדינת ישראל צריכה להיות 'מדינת כל אזרחיה'. היו אף מפלגות שהובילו קמפיין השחרה והפחדה מפני סכנת הפיכת המדינה ל'מדינת הלכה' ומפני 'כפייה דתית'. בתווך, היו מפלגות שגם אם הזהות היהודית חשובה עבורן, הן העדיפו להבליט נושאים אחרים. והציבור אמר את דברו, תמך והעניק את הרוב למפלגות הגוש שהעמידו במקום מרכזי את השמירה על זהותה היהודית של המדינה.
העמדתו של נושא זה במרכז השיח והבחירות משקף את ה'בגרות' של המדינה והחברה בישראל. החברה, כמו האדם היחיד, עוברת תהליכי התפתחות מ'ילדות' ל'בגרות'.
השנה מציינים את שנת ה-75 למדינה. המדינה נמצאת באמצע 'עשור הגבורות' – העשור השמיני לקיומה. מאז הקמתה עברה המדינה כברת דרך ארוכה. במדינה כבר צומח דור רביעי לדור המייסדים. העשורים הראשונים לקיומה היו שנות חבלי הלידה וההתבגרות, שמטבע הדברים התמקדו בביסוס הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה, בבניין הארץ, בקליטת עליה, ביצירת תשתיות, ובכל מה שנחוץ וקיומי. מה שהניע אותה ואיחד את כל חלקיה היה חדוות ההתחדשות והצורך לשמירה על הקיום הלאומי. ואכן, היא זכתה להתפתחות חסרת תקדים. שלב ההתבגרות היה כרוך בתהייה ובערעור על הנחות היסוד. כעת מדינת ישראל והחברה הישראלית הגיעו 'לגבורות' ו'לבגרות'. אמנם עדיין לא הוסרו כל האיומים הקיומיים, וחלק מהם אף התעצמו בצורה חסרת תקדים, ועדיין יש אתגרים כלכליים וחברתיים שמבקשים את פתרונם, אולם החברה הישראלית מרגישה 'בוגרת' ו'בשלה', ובעלת 'בטחון עצמי' בקיומה. כעת היא מבקשת להציף ולהעלות את שאלות המהות, היחוד והיעוד שלה כמדינה יהודית. במה היא שונה מאחרים? מהי צדקת קיומה הערכי והתרבותי, ולאן פניה מועדות? זהו שלב שמצריך התבוננות לעומק בכל מה שיקנה משמעות לקיום הלאומי של המדינה מכאן ואילך. תוצאות הבחירות משקפות את בחירת הרוב המכריע, של האוכלוסיה היהודית, ובכלל. המעוניינים לראות במדינת ישראל מדינה שהזהות היהודית שלה תופסת מקום מרכזי, ומגדירה את היעוד שלה. ביניהם גם ציבור מסורתי גדול שעבורו הזהות היהודית אינה במשמעות הדתית המלאה של המושג. אולם, עוד כברת דרך ארוכה לפנינו בטיפוח ובהעמקת הזהות.
העיסוק בשימור הזהות היהודית אינו חדש. הוא ליווה את קיום האומה בכל הדורות. בפרשתנו אנו קוראים על יצחק אבינו שהגיע לפרקו ואברהם מבקש למצוא לו בת זוג. השלב של בחירת בת זוג כרוך בעיסוק בשאלות של זהות ויעוד למשפחה שהולכת לקום. אברהם רוצה להיות בטוח שבת הזוג תהיה שותפה למפעלו של יצחק בפיתוח האמונה והזהות היהודית לכן ציווה על אליעזר עבדו: ".. לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וגו'. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וגו'. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה" (בראשית כד ג- ח). זוהי בחירה גורלית שתשפיע לדורות. ועל כן: "הזהירו בשבועה שלא יקח אישה לבנו מבנות כנען וכו'. וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נוכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חיתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא, ד) נשיו הטו את לבבו. ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן וכו', ביום חתונתו. להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אישה לשם יופי וכו', ולא לשם ממון, וכו', אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במידותיהם בטבע אחר משפחת האם" (רבנו בחיי שם).
רק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה
אברהם ושרה / הרב פילבר
"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" – ההספד הוא אמירה שכלית והבכי הוא התפרצות רגשית. בהספד אנו מתארים את הדמות והאישיות של הנפטר, תיאור המבוסס על עובדות הקיימות במציאות, שהרי אם המספיד גולש מהעובדות ואומר בהספדו על הנפטר דברים שאינם אמת, על כך אמרו חז"ל [ברכות סב א]: "כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן המספידים" ופירש זאת "הערוך": "כשם שנפרעין מן המת אם הוא חוטא כך נפרעין מן הספדנין שאומרים עליו שהוא צדיק". על כן ההספד הוא אמירה הבאה מהשכל. ואילו הבכי הוא התפרצות רגשית ספונטאנית הבאה מבתי הנפש, ביטוי לכאב הפנימי שחש האדם מכובד מכאוב האסון עם הסתלקותו של קרוב יקר או איש נערץ שחסרונו מורגש ליחיד ולכלל. במובן זה הבכי קודם להספד, מיד עם היוודע השמועה הרעה, עוד טרם הספיק האדם לעכל את האסון שנחת עליו, כבר הרגש מתפרץ ומביע בבכי את כאבו, ורק אחר שמתאוששים מתחיל השכל להעריך את מעלותיו וזכויותיו של הנפטר, ואת הערכה הזו מביעים בהספד הנאמר לפני הציבור. והנה בקבורתה של שרה אין אברהם נוהג כך, אלא מקדים את ההספד לבכי ככתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מדוע נהג כך אברהם?
הבכי מביע את הכאב הפרטי ואילו ההספד בא לתת ביטוי לאבדה הציבורית. אברהם אבינו, מיום שעמד על דעתו ולאורך כל מסלול חייו, הקדים את צרכי הכלל על ענייניו הפרטיים, כך היה כשהיה מוכן להיזרק לכבשן האש, לאבד את חייו ולא לבגוד באמונתו, וכך אחר כך כשהיה חולה, לא דאג לרפואתו אלא ישב כחום היום בפתח אוהלו וממתין לאורחים שיוכל להכניסם לביתו. ולא רק אברהם אלא גם שרה העדיפה את טובת הכלל על טובתה האישית, כך רואים אותה במפעל המשותף שלה עם אברהם לקרב רחוקים לאביהם שבשמים ככתוב: "את נפש אשר עשו בחרן", כפירוש חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". למימוש מטרה זו הקדישה שרה ימים ולילות. היא שותפה לא רק למפעל החינוכי של אברהם אלא גם למפעל החסד שלו בהכנסת האורחים. אלא משום שהייתה צנועה ונחבאת באוהל היא נראתה ככינור שני, כטפילה ומסייעת לאברהם אבי הבית, אבל למעשה עוד בחייה אמר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בכולה" ועל כך אמרו חז"ל [שמו"ר א]: "מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".
אבל את כל זאת הציבור לא ידע, ורק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה: "כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר" [ב"ר ס]. ומפני שאברהם ידע שפטירתה של שרה היא קודם כל אבדה לציבור כולו, על כן עם כל כאבו האישי-פרטי כבש אברהם את הבכי המביע את הצער הפרטי, וראה לנכון להודיע תחילה לציבור את מה שהוא, הציבור, חסר במיתת שרה, ועמד והספידה, להודיע לכל באי שער עירו את מעלתה וגדולתה של שרה, ורק אחר כך התפנה להביע את צערו הפרטי בבכי על שרה. ואין זה פלא שמיד לאחר זאת אברהם אבינו מתפנה מכל עיסוקיו ועוסק בזיווגו של יצחק, שלא להשאיר ביד המקרה מי תהיה אשתו של יצחק ממשיכתה של שרה, כי אחר פטירתה של שרה ראה אברהם שהאשה במשפחה היא לא רק מרכיב חשוב, אלא מרכיב חיוני להצלחת הבית, וכמו שראינו שרבקה היא שעמדה על המשמר ולא הניחה ליצחק לטעות באהבתו את עשו.
האם בת היא ברכה שכוללת הכל? מסתבר שתלוי את מי שואלים
וה' ברך את אברהם בכל / תמר מאיר
מיהו אדם שיש לו הכל, ומהו בעצם הכל? על השאלה הזו אפשר למצוא תשובות רבות, המשתקפות בפרשנות חז"ל לפסוק. ראשית, המחלוקת המפורסמת על הבת של אברהם אבינו – "וה' ברך את אברהם בכל. מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת. אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" (ב"ב טז).
האם בת היא ברכה שכוללת הכל? מסתבר שתלוי את מי שואלים, ומאיזו נקודת מבט הוא מסתכל על כך. דומני גם שבתקופות שונות תינתן תשובה שונה על השאלה הזו.
"ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו". אברהם מוצג כאן כחוזה בכוכבים, שהכל זקוקים לו. עמדה משמעותית כזו, היא ברכה שהכל כלול בה.
"רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא (עלה היום הקל החולי. כלומר השמש עצמה מרפאת)".
רשב"י ממשיך גם הוא בתפיסה שתרומה משמעותית לעולם, במקרה זה – היכולת לרפא חולים, היא ברכה הכוללת הכל.
"דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו" (בבא בתרא טז ע"ב).
מהי ברכה הכוללת הכל? זוהי הברכה המאפשרת נחת מן הצאצאים. הזכות לראות בתשובתו של ישמעאל היא ברכה גדולה, כמו גם העובדה שהקב"ה חסך ממנו את קלקולו של עשו.
במדרש בראשית רבה נט ניתן למצוא דעות נוספות: "רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת (שלוש): בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין (אוצר) שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ".
לא מספיק לזכות לשפע ולברכות, אם אדם יכול להרוס הכל באובדן שליטה עצמית ובכניעה לייצרו.
הברכה שברך אותו הקב"ה להיות שליט על יצרו – היא ברכה הכוללת הכל, המאפשרת לו להחזיק את כל הברכות האחות.
בהמשך מציע רבי לוי גם את האפשרות שהכל היא ברכה הקשורה בשלמות – לא חסר דבר.
דעה אחרונה מחברת אותנו אל הפרשות הקודמות: "שלא חזר וניסה אותו".
אחרי עשרה נסיונות שנתנסה בהם ועמד בכולם, מגיע אברהם אל המנוחה ואל הנחלה. יותר לא יתבקש לעמוד בניסיון. זוהי הברכה שכולנו מבקשים לעצמינו בכל יום: אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.
החוזה עם מלכו של עולם, נעדר ציון אופי וגובה השכר
חוזה למביני עניין / נעמי
אבות ב' ט"ז
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא".
שכר על לימוד תורה מבטיח רבי טרפון, ועוד בשמו של בורא העולם! אין ספק שמדובר כאן במהלך נועז ואפילו גאוני, משום שלצד ההבטחה, לא יוכל האדם לדעת כיצד ומתי יתקבל שכר עמלו.
באגדה, במסכת תענית (תענית כ"ה), מסופר על רבי חנינא בן דוסא ואשתו, שחיו חיי עוני קשים וויתרו ביודעין על שכר בעולם הזה, כדי שלא תהיה פגימה בשכר השמור להם לעולם הבא: פעם ביקשה אשתו שיבקש רחמים מריבון העולמים ויסייע להם במצבם. התפלל, ויצאה מעין פיסת-יד ונתנה לו רגל מוזהבת של שולחן. ראתה האשה בחלום שרגל זו היא אחת מרגלי שולחנם בעולם הבא. התייעצו זה בזו כיצד לנהוג ואמרה לו: התפלל ויטלוה ממך. התפלל ונטלוה. אגדה זו מנכיחה להבנתי, אפשרות של חיי "צדיק ורע לו" ומעניקה עוצמה ועידוד רוחני לאנשי מעשה, בעלי תורה ומידות המתמודדים עם סבל ומחסור בעולם הזה.
רבי טרפון מניח בפנינו "חוזה עבודה" הגיוני ומובן, לכאורה. אולם, לצד ובין המילים, נותרת עמימות רבה. מה נחשב לימוד תורה? ומהי "תורה הרבה"? והאם ישנו שכר ללימוד מועט? ומי ייחשב לצדיק ומה הכוונה בביטוי "שכר פעולתו" – האם פרושו בהכרח לימוד תורה, או שבקיום מצוות ומעשים אחרים מדובר?
הצעה חתומה בידינו, אך חסרת ערכים מספריים. החוזה עם מלכו של עולם, נעדר ציון אופי וגובה השכר, "קריטריוני הזכאות" המדויקים ומועד ההפקדה בחשבון.
"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, ט"ו). בהיעדר "פרטי עסקה" ואסמכתאות מוחשיות, נתונה ביד כל אחד ואחת מאתנו בחירה. נוכל להתעלם מן העסקה ואף להכחישה. רבי טרפון מאתגר את האמיצים בינינו, לבצע "קפיצה אמונית", לממש אותה ולזהות במסמך האמוּר חוזה אישי, הזדמנות והזמנה, לעמול ולמלא את המרווחים הריקים, בהרבה תורה ובמעשים טובים.
לתגובות: naomieini1@gmail.com בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה
הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים
גיבורות מרצון / יעקב ספוקויני
שתי גיבורות, שתי אימהות מוזכרות בפרשתנו. שתיהן, שרה ורבקה, בחרו מרצונן החופשי לעשות מעשה גבורה שלא היו חייבות לעשותו.
ההתחלה קשורה בראשונה, שרה. פסוק אחד בפרשה מסכם, לדעת חז"ל, את כל פועלה וחייה של שרה. הכתוב אומר "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". לכאורה, לא ברור מדוע הכתוב חוזר על המילה שנה ושוב על המלים 'חיי שרה'? מסביר רש"י "כולן שווין לטובה" [כג' א'] כלומר, כל חייה, הן במעשיה והן ביופייה, היו לטובה. היופי עליו מדבר רש"י מדגיש את המעשה הנאצל של שרה אשר הייתה מודעת ליופייה ולכך שמלכים ושועי עולם חפצו בה. אחרי הניסיון המר עם פרעה במצרים, יכלה שרה לסרב לְהַגֵּר לגרר, שהרי ידוע, שאין סומכין על הנס. בכל זאת הסכימה שרה ללכת אחר אברהם לגרר ולחפות עליו.
רבקה, היורשת של שרה, מתמודדת מיד בתחילת הדרך עם דילמה קשה. הגיע אדם זר, עבד של קרוב משפחה והוא מבקש ממנה ללכת אתו לארץ זרה ורחוקה על מנת להינשא לאדם שלא ראתה אותו אף לא פעם אחת. משפחתה מהססת: "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ". אחרי עוד שכנוע של העבד, אמרו: "נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־ פִּֽיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ"[כד' – נה- נח]. רש"י מוסיף: "מעצמי (אלך) ואף אם אינכם רוצים" – רבקה בוחרת ללכת. אף היא כְּשָׂרָה, עושה את המעשה מתוך תחושה ורצון להגשמת היעוד של הקמת בית מיוחד, משפחה מיוחדת, שלימים תקרא 'עם ישראל'.
בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים [כא' חשון תש"ה-7.11.44]. חנה, שעלתה לארץ מבודפשט 5 שנים קודם לכן, התנדבה לשרת בצבא הבריטי. היו אלה ימים סוערים – ימי מלחמת העולם השנייה, תקופת השואה. ליישוב בארץ נודע על סופו המר של מרד גטו ורשה ועל הליכתם אל המוות של קהילות יהודיות שלמות. גורל יהדות הונגריה היה מונח על הכף. הועלה רעיון, שבדיעבד ברור שהיה לא רציונאלי, להצניח קבוצת צנחנים מישראל על מנת לחבור לקהילות היהודיות ששרדו, להזהירן מפני המתרחש ולסייע בהצלתן.
חנה הייתה מהראשונים שהתנדבו. דאגתה לאמה, שעדיין נשארה בהונגריה, הייתה בין שיקולי התנדבותה. עד מהרה התבלטה חנה כמנהיגה. מול הספקנות של חבריה, היא הייתה נחושה וחדורת מטרה. חברה לקבוצת הצנחנים, יואל פלגי מספר מפי חנה: "אף אני מרגישה כי ליהדות אחרונה זו [הונגריה] צפוי גורלם של יתר הקיבוצים היהודים. לכן עלינו לעשות ללא חשבון וללא שיקולים מיותרים… קוצר רוחי לא בגלל אמי הוא. כמובן, רטט עובר בי כשאני חושבת עליה… אבל לא רק את קרובינו עלינו להציל. אסור לנו לאחר. אם היטלר יצליח להשמיד את יהודי אירופה עד תומם, אין לנו עתיד גם בארץ… לא יאשימו אותנו גם אם לא נצליח. אבל יש דין של מצפון. האם אפשר יהיה להמשיך לחיות. אני מוכרחה ללכת. אם אפול – לא לשווא אמות. אולי תגיע השמועה אל היהודים כי שליח מא"י הגיע ונתפס, ויפעם הלב בגטאות וביערות: יש להחזיק מעמד, לא עזבונו, לא שכחו אותנו ואולי קרובה הישועה. האמונה עשויה לחולל נסים. אני מוכרחה ללכת, כי אין דרך אחרת. אינני רוצה למות, לא, אני רוצה לחיות… אבל אני צריכה לקנות לי מחדש את הזכות לחיים" ['רוח גדולה באה' עמוד 61].
הרוח המיוחדת של חנה עמדה לה גם כאשר נתפסה בהונגריה והועמדה לדין באשמת בגידה במולדת. במשפטה אמרה בין היתר: "לא, איני בוגדת במולדת. מולדתי שם, הרחק, בארץ אבותיי אליה חזרתי. עם זאת, נשארתי נאמנה להונגריה שנולדתי בה. המעשה שלמענו באתי, אף הוא ביטוי לנאמנותי זו. כל יהודי שיישאר בחיים בהונגריה אחרי המלחמה האיומה הזו, יהא בו כדי להמתיק את הדין לגבי העם ההונגרי ולהקל את העונש שיצטרך לשאת בו" [שם, 192].
שבוע אחר כך הוצאה חנה להורג, ימים ספורים לפני שהרוסים שחררו את העיר. לאחר מותה נמצא שיר שכתבה, המאפיין את דמותה:
"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד,
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת".
חנה בחרה להצית כתובת אש- כתובת של הקרבה לטובת תקומת האומה הישראלית.
אחת הביקורות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים"
מכינה מעורבת? / עופרן
בשנים האחרונות עולה מספרם של בוגרי ובוגרות החמ"ד הפונים ללמוד במכינות קד"צ מעורבות לדתיים וחילונים. הנושא מסעיר את עולמם של רבים מאנשי החינוך בתיכונים, באולפנות, בישיבות ואף במכינות עצמן ורוב מוסדות החמ"ד מתנגדים לכך מאד. עם זאת, נראה שחרף הניסיונות של בתי הספר הדתיים להיאבק בתופעה, היא רק הולכת ומתרחבת.
בקורס מבוא לסטטיסטיקה לומדים שמתאם אינו מעיד על סיבתיות. העובדה שקיימת קורלציה בין א' לב', אינה אומרת שא' הוא הגורם לב', וייתכן גורם שלישי המסביר את שני הנתונים. לפעמים יש לי הרושם שמחנכים דתיים פספסו את השיעור הזה. אחת הביקורות הנוקבות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים" (איזה ביטוי מוזר) באחוזים גבוהים יותר. המתאם הזה כנראה נכון, אבל המסקנה הנגזרת ממנו שגויה. חלק מאותם צעירים וצעירות שבחרו שלא ללכת למוסד "תורני" ושלא להקדיש את השנה ללימוד תורה גרידא, עשו זאת בגלל שהתרחקו מהעולם הדתי ולא להיפך. העובדה שלישיבות יש יותר בוגרים דתיים אינה נובעת מכך שהישיבות פיצחו את הסוד כיצד מחנכים ליראת שמים, אלא בגלל שמוסד חינוכי יכול לסייע לאדם ללמוד, יכול לכוון את מי שמבקש הכוונה, יכול לקדם ולהציע למי שמעוניין, אבל טרם פוצח הסוד כיצד גורמים לאדם לרצות. מי שבוחר להירשם למוסד שבו לומדים גמרא בחברותא שלושה סדרים ביום – עם מעט שיעורים, עם מעט פעילות חברתית, כמעט בלי פעילויות הפגה – הוא אדם עם מוטיבציה תורנית בשמים. זו חכמה קטנה להתגאות אחר כך באחוזי הבוגרים הדתיים. למען האמת – בנתוני הפתיחה הללו, המוסדות התורניים כולם אמורים להתבייש בעובדה שיש להם כל כך הרבה בוגרים ובוגרות שבכל זאת בחרו לעזוב את הדרך. אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה שבני אדם הם יצורים בחיריים, והעובדה שאדם בחר (בחלק מתחומי החיים! רק בחלק מהם!) אחרת מאיך שחינכו אותו, לא מעידה שהמחנך כשל אלא שלחניך יש שכל. זה אמנם לא הנושא של הדיון כרגע, אבל להערכתי אחד הדברים שמרחיקים צעירים וצעירות מהעולם הדתי זו החשיבות המוגזמת שמייחסים אנשי חינוך דתיים לשאלה "האם אתה דתי"?
לא מזמן שאלה אותי חברה על מוסד חינוכי כלשהו אם לדעתי הוא "טוב". השבתי לה שבעיניי רוב המוסדות טובים, והשאלה החשובה אינה אם המוסד טוב, אלא האם הוא מתאים לאדם המסוים שעל הפרק. בחירת מוסד חינוכי היא שידוך, לא תחרות. כדאי לבחור את המתאים ביותר לאדם ספציפי, לא את המוצלח ביותר במדדים כלליים. כמו בשידוכים, אם אין התאמה וחיבור, זה לא משנה כמה הוא מוצלח. מוסדות תורניים טרום צבאיים סובלים לא פעם מנשירה גדולה (בחלק מהמוסדות המספרים מגיעים לכמעט 30% במהלך השנה הראשונה), תופעה שכמעט ולא קיימת במכינות המעורבות. שם המשחק הוא התאמה.
תפקידם של המחנך או המחנכת הדתיים הוא לא למנוע מהשמיניסטים ללכת למוסדות כאלו או לדחוף אותם למוסדות אחרים. תפקידם הוא לסייע להם לשאול את השאלות הנכונות, לזקק את רצונם הפנימי ובעיקר לוודא שהם מבינים את המחירים וההשלכות של הבחירה שלהם. בנוגע למכינות מעורבות, חשוב שיבינו שבצד כל הדברים הנפלאים באמת שהם יזכו להם שם, ישנם גם מחירים משמעותיים כמו ויתור כמעט מוחלט על תפילה במניין, או ויתור על ההזדמנות לרכוש מיומנויות תורניות בסיסיות כמו למשל היכולת להתמודד לבד עם דף גמרא. אגב, גם לבחירה ללכת למוסד תורני יש מחירים גדולים, וגם אותם טוב שהמחנך ישקף לחניך לפני הבחירה. כשפוגשים מוסד חינוכי ביום הכרות או ביום פתוח, קל ליפול ל"מקח טעות". קל לראות רק את הצדדים החיוביים של החבילה, בלי להבחין במחיריה. מוסדות שמציעים רק לימוד תורה, מסתכנים בכך פחות, כי הציפיות של הבאים בשעריהם הן בהתאם. אבל מוסדות שמציעים "גם וגם" – דתיים וחילונים, בנים ובנות, לימוד והתנדבות, טיולים ובית מדרש, לימוד תורה ולימודים כללים, ועוד שלל חיבורים, נותנים לפעמים אשליה לשמיניסט המתלבט ששם אפשר לקבל הכל בלי הצורך לבחור ולהכריע. תפקידו של המחנך הוא לסייע להם לראות את תג המחיר, ולהזהיר את מי שמחפש את ה"גם וגם וגם" שלא יצא לו בטעות "מגומגם".
לרבים לא ברור במציאות ימינו מהן הפנים המייצגות של שמירת השבת, מהי ה"מלאכה" שממנה אנו נדרשים לשבות
מהי שמירת שבת בימינו? (א) / הרב ד"ר עידו פכטר
במאמר הקודם טענתי שבעולם חקלאי, השביתה מל"ט המלאכות היא הביטוי המרכזי של השבת, בעוד שבחברה המבוססת על מסחר, דווקא האיסור על הוצאת הסחורות מרשות לרשות הוא הביטוי המרכזי של השבת. כך הפכה המלאכה האחרונה במלאכות שבת, הוצאה מרשות לרשות, למרכזית שבהן.
ובזמננו? במדינות המפותחות, מספר האנשים שעוסק במלאכה יצרנית ביומיום הולך ופוחת. החברה המודרנית פחות חקלאית, והיא יותר רוכשת את המזון והביגוד שלה מאשר מייצרת אותם. לכן, חלק גדול מל"ט המלאכות אינו רלוונטי לה. רובנו לא זורע או חורש, דש או לש, צד או מפשיט, בונה או סותר. את רוב המלאכות מכונות עושות עבורנו, ולכל היותר אנו משלמים למישהו אחר שיעשה אותן עבורנו. גם המסחר כבר אינו נעשה כפי שהיה בעבר. תמו הימים שבהם אדם היה נושא את מרכולתו אל השוק. רוב המסחר נעשה היום על ידי חברות גדולות, שלהן מרכזים עצומים של אספקה ושילוח. גם חלק גדול מהמכירות נעשה היום דרך האינטרנט, כשהמוצר נשלח ישירות אל ביתו של האדם.
כיום, חלק גדול משוק העבודה מבוסס על עיסוקים שאינם מהווים "מלאכה" מובהקת. אנשי הייטק, כלכלה, עורכי דין, אנשי חשבונות, מנהלה, לוגיסטיקה ומחקר, עובדי רשויות ועוד – אינם עוסקים במלאכה, במובן הקלאסי של המושג, וגם לא במסחר. את מקומו של המסחר הפיזי תפס מסחר לא קטן שנעשה ברשתות ובקניינים וירטואליים כמו מניות או מטבעות והעבודה על מחשב לא נתפסת כמלאכה מובהקת.
גם הטכנולוגיה שינתה לגמרי את מושגי המקום שלנו. בעבר היה ברור שיש רשות יחיד ויש רשות רבים. מרחב המחייה של האדם היה מצומצם יחסית וניתן היה לתוחמו בקלות. מכאן צמחה הדרישה לא לצאת מחוץ לתחום בשבת ולא לטלטל דברים מרשות לרשות. אך מהו מרחב המחייה של האדם המודרני? בזכות אמצעי התעבורה איננו מוגבלים למקומנו הצר. רוב זמננו אנו עוברים ממקום למקום, וגומעים מרחק רב בדקות ספורות. אדם יכול לחיות בעיר אחת ולעבוד בעיר אחרת, לגור בשכונה אחת ולנסוע תדיר לשכונה אחרת לבקר משפחה או לעשות קניות. בזכות הטכנולוגיה יש אפילו שחיים בארץ אחת ועובדים בארץ אחרת. אנו מתעדכנים בחדשות מה קורה בכל רחבי הארץ ואף במדינות סמוכות. ואם בעבר, אדם היה נולד בעיר אחת, ובה היה חי וגם מסיים את חייו, כמעט מבלי להכיר עולם אחר שמחוצה לה, כיום אנו מחליפים מקומות בלי הפסקה. המרחב הקיומי שלנו הפך לרחב בהרבה – כלל עירוני, כלל ארצי ואפילו כלל עולמי.
מסיבה זו, אני מאמין, הונהג העירוב. מתחת לדיון ההלכתי אודותיו – הקביעה כי אין רשות הרבים בתוך הערים אלא הכל כרמלית שאיסור הטלטול בה הוא רק מדרבנן – דומני שיש הכרה שמרחב החיים השתנה. איננו יכולים לא לאפשר לאדם לטלטל משא ברחבי העיר, שכן כל העיר הפכה למעין רשות היחיד שלו. החוט שאנו קושרים מסביב הוא ביטוי משפטי לתודעה הזו. תחום שבת יימדד מחוץ לעיר. הטלטול יותר בכל מקום בעיר. העיר הפכה לביתנו הרחב. אלמלא הכרה זו, קשה לי להאמין שהיתר העירוב היה כה משתרש ומתקבל.
השינוי הזה בצורת וסגנון החיים גרם, לדעתי, לתופעה שבה יש יותר ויותר בימינו 'זוכרי שבת', שאינם 'שומרי שבת'. האנומליה הזו שציינו הפוסקים, שבה יש אנשים שמודים בקדושת השבת אך מבצעים בה מלאכות, נובעת מכך שלרבים לא ברור במציאות ימינו מהן הפנים המייצגות של שמירת השבת. לא ברור להם מהי ה"מלאכה" שממנה אנו נדרשים לשבות. הליכה לים או שימוש במסכים ואפילו נסיעה ברכב כבר לא נתפסים אצל חלק מהאנשים כחילול שבת מובהק. מהן הפנים המייצגות של השבת בימינו? ברשימה הבאה.
גם בין חברים, כאשר מדובר על עסקה חשובה, לשלם כסף עשוי להיות משתלם יותר
עסקים עם חברים / פרידחי
יש ארגונים הנוהגים לטשטש את הגבולות בין הארגון לבין הלקוח או העובד. הם מספרים שהעובדים הם חלק מהמשפחה או שהבנקאי/ סוכן הביטוח הוא למעשה חבר טוב. לכאורה, טכניקת שיווק המייצרת שיח חברי ופחות רשמי יכולה לאפשר חווית לקוח או חווית עובד נעימה, אבל היא יכולה להיות גם מסוכנת.
אחד הראשונים שהבין זאת הוא אברהם אבינו. כאשר ניגש לבני חת על מנת לקנות את מערת המכפלה הם מציעים לו- "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ". אברהם לא מוכן לקבל את מערת המכפלה בחינם ומתחיל משא ומתן. לפי מושגים מתיאוריה של הפרופסור דן אריאלי, בני חת ניסו לסגור עסקה ב"נורמות חברתיות" ואברהם בחר ללכת איתם ב"נורמות שוק".
אריאלי, שחקר את טיבן של שתי הנורמות מרחיב על היחסים הלא פשוטים ביניהן. הוא מציין כי חברות עסקיות המחליטות לנהל איתנו יחסים לפי נורמות חברתיות עלו על רעיון נפלא- אם ספק האינטרנט למשל הוא "משפחה", הלקוח עשוי להיות נאמן לחברה ולא לעבור ישר למתחרה שהציע תשלום חודשי נמוך יותר. בלבולים בחשבון? תקלה פתאומית? בנורמות שוק הן בלתי נסבלות אבל במערכת יחסים חברתית הן ייסלחו ביתר קלות.
אולם, חברה המנסה ליצור אשליה של יחסים חברתיים לא חושבת על הסכנה שטמונה בצד השני של מערכת היחסים. למשל, אם יטילו קנס על לקוח שמאחר להחזיר הלוואה, לפי נורמת השוק, זה מרגיז אבל מקובל. אולם, כאשר היחסים בינו לבין החברה מושתתים על נורמות חברתיות, כשהוא מאחר לשלם והם משיתים עליו קנס ללא התחשבות או שיחה ידידותית קודם לכן, הדבר יהרוג את מערכת היחסים והיא תלך לאיבוד לבלי שוב. הוא גם ידאג שכל חבריו יתרחקו מהמקום הנורא הזה.
אברהם לא הסכים ליצור מערכת יחסים חברתית, כזו שתגרור אחריה ויתורים הדדיים לאורך השנים ואולי גם שבירה של יחסים אלו בהמשך, ולכן התעקש על נורמת שוק. אברהם מראה שגם בין חברים, קל וחומר בין אנשים זרים- כאשר מדובר על עסקה חשובה, לשלם כסף עשוי להיות משתלם יותר.
נורמות שוק ונורמות חברתיות רלוונטיות גם ביחס בין עובד למנהל. ניתן ורצוי ליצור נורמות חברתיות במקום העבודה אבל כאשר היחסים זולגים גם לתחום שמקובל להתנהל בו לפי נורמת השוק, כמו תשלום משכורת בזמן, חופשות עפ"י חוק וכו', היחסים החברתיים עשויים להישבר לבלי שוב. כאשר ההסכם החוקי הבסיסי נקבע מראש ונשמר באדיקות ע"י שני הצדדים, אפשר על גביו לאפשר גם הגדלת ראש ויחסים חברתיים.
רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא עיקר הגיור, ולא ההתחייבות לשמירת תורה ומצוות
תוספתא דמאי והשלכותיה לשאלת רצון המתגייר – חלק א / אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק י"ט
מצינו בתוספתא: "גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסה בי ר' יהודה אור אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים" (דמיי, [ליברמן], פרק ב, ה). ממקור זה- אותו נכנה "פרדיגמת דמאי"- יוצא לכאורה, שגיור הוא קבלת כל המצוות ללא התניה, ואם התנה "אין מקבלין אותו".
התוספתא מבחינה בין שלב הגיור בו אסור למתגייר להתנות תנאי כלשהו על המצוות לבין גר שכבר התגייר: "גר שקיבל עליו כל דברי התורה ונחשד על דבר אחד, אפילו על דברי התורה כולה הרי הוא כישראל משומד" (פרק ב, ד). משמע ש"גר שנחשד, ואפילו נחשד על כל התורה כולה, אין הוא מסולק מיהדותו, וקידושיו קידושין כמו שמפורש בבכורות [ל, ע"ב]" (ליברמן, תוספתא כפשוטה, דמיי, עמ' 69).
פער זה בין שלב הכניסה ליהדות לבין חברות בקולקטיב היהודי מציג, לכאורה, שני דגמים סותרים לקיום יהודי: גיור הוא הצטרפות לא מסויגת לתורת ישראל. אבל, משנעשה הגר ליהודי הריהו מצטרף לעם ישראל ללא סייג. אכן, פרדיגמת דמאי מופיעה בתוך הקשר העוסק ב"חברות", וכך, לדוגמא, שנינו: "המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר, שלא יתן תרומות ומעשרות לעם הארץ, ושלא יעשה טהרות לעם הארץ, ושיהא אוכל חולין בטהרה […] עם הארץ שקבל עליו דברי חברות ונחשד על דבר אחד נחשד על על כולן דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין חשוד אלא על אותו דבר" (דמיי, שם, ב-ג).
תוספתא זו משקפת את ההבחנה התנאית, שמקורה בימי בית שני, בין "חבר לבין "עם הארץ", המנוסחת בברייתא הבאה: "איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חולין בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. תנו רבנן: איזהו עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית […] אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ" (ברכות מז, ע"ב. לדיון נוסף בהבחנות בין חבר לעם הארץ ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 209 -210).
לתפיסה שפרדיגמת דמאי קשורה להבחנה שבין חבר לעם הארץ, יש השלכות על הגיור: פרדיגמה זו משקפת את עמדת ה"חברים", והיא מציגה עמדה קיצונית, שלפיה אפילו גר החשוד על דבר אחד נחשב "כישראל משומד", שנותר חלק מעם ישראל. ברייתא זו חשובה במיוחד, שכן ממנה עולה בברור, כי גר שהתגייר, גם אם יחטא, ויפר את מצוות התורה, לא יפקע גיורו, שכן גרות היא בלתי הפיכה (וראו משפטי עוזיאל, ח"ב, סימו נח; חלק ז, סימן יט, ועוד). הקביעה המתייחסת לגיור: "אין מקבלין אותו", לא זהה לביטוי "אינו גר". גר שהתנה הריהו גר. ההיגיון בקביעה זו ברור: גר שהתגייר הוא כקטן שנולד, אין לו זיקה לזהותו הקודמת: זהותו וזיהויו החדשים הם יהודיים, ולפיכך התניותיו קודם גיורו חסרות תוקף. ר' יצחק שמעלקיס, שבעמדתו נדון בהמשך, חולל תפנית בעניין זה וטוען כי גר שהתנה אינו גר. ברם גם הוא הבין כי זו אינה המסקנה מפרדיגמת דמאי ומקבילתה בבכורות (ל, ע"ב): "ובגמרא בבכורות אין מבואר, רק דאין מקבלין אותו, אבל אולי בדיעבד הוי גר" (שו"ת בית יצחק, חלק ב, סימן ק, אות י).
פרדיגמת דמאי מצויה בפרק העוסק בהבחנה בין חבר לעם הארץ, לפיכך סביר להניח שהביטוי "אין מקבלין" מתייחס לחברים המקפדים על טומאה, ולא היו מקבלים גר מעין זה להיות אחד מהם (ראו עוד גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א, עמ' 121- 177). אבל גם הם לא חרגו מהמסורת התלמודית, שלפיה גר המתנה על דברי תורה הוא גר. שכן "אין הגרות תלויה בקבלתו או אי קבלתו, דכל שברצונו להיות יהודי, מכח רצונו זה חלים עליו ממילא כל המצוות, ואין כח בהתנאתו לבטל מעליו חיוב זה" (הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל, עמ' יא. לעיון נוסף ראו Avi Sagi and Zvi Zohar, Transforming Identity The Ritual Transformation from Gentile to Jew – Structure and Meaning).
פרדיגמת דמאי חוזרת ומאשרת את העמדה הרווחת, שלפיה רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא עיקר הגיור, ולא ההתחייבות לשמירת תורה ומצוות. החברים יצרו חברה סגורה והציבו כללים לקליטת אחרים לחברותם. אבל גם הניחו שדלת הכניסה לעם ישראל פתוחה תמיד, והעם הוא בסיס הקיום היהודי הריאלי והדתי.
