אברהם, שרה והגר
בסוף פרשת "נח" (פרק יא פסוק ל) קראנו: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. בפרשתנו (פרק טז פסוקים א-ד) אנו לומדים על השתלשלות הדברים בבית אברהם (אז עדיין אברם) בעקבות כך:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.
וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.
אין בתורה פרטים על ייחוסה של הגר, פרט לעובדה שהיא שִׁפְחָה מִצְרִית. אולם חז"ל בדרשותיהם מוסיפים פרטים. כך במדרש בראשית רבה בפרשתנו (מה/א):
"אמר ר' שמעון בן יוחאי: הגר בתו של פרעה היתה, וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו. אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר, הדא הוא דכתיב: וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר – הא אגריך (זה שכרך, ואולי משחק מילים יש כאן; הגר-אגר).
אף אבימלך, כיון שראה נסים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתנה לו. אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית הזה ולא גבירה בבית אחרת, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, י): בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר."
שני חידושים בדברי המדרש:
- הגר אינה סתם שִׁפְחָה מִצְרִית, אלא בת מלכים היא.
- גם אצל אבימלך חוזר אותו הסיפור, כך שבבית אברהם היו שתי שפחות בנות מלכים, לקיים מה שנאמר: בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ.
ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק כו) מופיעה תוספת:
"ר' יהושע בן קרחה אומר: שרה היתה אשת פרעה (כוונתו, כאשר נלקחה לבית פרעה). מאהבתו אותה כתב לה בשטר כתובתה כל ממונו בין כסף בין זהב בין עבדים וקרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה. לפיכך ישבו בני ישראל בארץ גושן בארץ שרה אמם. וכתב לה את הגר בתו מפילגשו שפחה.
ומניין שהייתה הגר בתו של פרעה מפילגשו? שנאמר: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. והשכים פרעה בבקר ונבהל שלא קרב אליה ושלח וקרא לאברהם ואמר לו הרי אשתך שרי לפניך וכל שטר כתובתה עמה קח ולך ואל תעמוד בארץ הזאת, שנאמר (יב, יט): וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ."
תוספת לגבי ארץ גושן, מופיעה במדרש בראשית רבתי (מדרש על ספר בראשית שחובר בתקופת הראשונים. הוא מבוסס על המדרשים העתיקים, על כמה מהספרים החיצוניים, ובאופן מיוחד על דבריו של רבי משה הדרשן מנרבונה שבפרובנס, שחי בראשית המאה הי"א.) בפרשת "ויגש":
"וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (בראשית מז, ד). מפני מה יעקב אבינו ובניו מחבבין ארץ גושן? לפי שפרעה נְתָנָה לשרה בכתובתה כשלְקָחָהּ, והיו רוצים להחזיק בכתובת זקנתם. ולפי שהחזיקו בני ישראל ממצרים כשנכנסו לארץ ישבו בה ולא ערערו עליהם מצרים. ויירשוה בני יהודה. הדא הוא דכתיב (יהושע טו, נא): וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן."
[לפי הפשט קשה להניח שגֹשֶׁן בפסוק וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה, מתייחס לגושן שבה ישבו בני ישראל במצרים, אך הדרשה תידרש… ]
שרה מציעה לאברהם; בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. כיצד אמורה שרה להיבנות מהגר? במדרש "שכל טוב" (בפרשתנו, טז, ב) נאמר:
"בֹּא נָא – בבקשה ממך שתבוא עליה, כי אולי אזכה להיבנות ממנה, וכן אמרה רחל (בראשית ל, ג): הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה."
אמנם, ממדרש בראשית רבה (בפרשת "ויצא", עא/ז בענין רחל ובלהה) עולה הבנה שונה:
"וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית ל, ב); רבנן דרומאה בשם ר' אלכסנדרי בשם ר' יוחנן אמר: הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ (איוב טו, ב) – זה אברהם; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי, וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ (שם) – זה יעקב.
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעוקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה.
אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן – ממך מנע, ממני לא מנע. אמרה לו: כך עשה אביך (יצחק) לאמך? לא חגר מתניו כנגדה? אמר לה: אבי לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים. אמרה לו: וזקנך (אברהם) לא היו לו בנים וחגר מתניו כנגד שרה. אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי (שרה). אמרה לו: מה עשתה? אמר לה: הכניסה צרתה לתוך ביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי. מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה."
רחל משווה את מצבה לזה של שרה, והיא מאמינה שכשם ששרה נבנתה על ידי הגר, וילדה בעצמה את יצחק, אף היא תזכה ללדת בזכות בלהה.
רמב"ן בפרשתנו (טז,ב) מציג את שתי העמדות:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי – לא אמר הכתוב 'ויעש כן', אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שר. וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתיבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו."
הנימוק שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה מתאים לשיטת מדרש "שכל טוב", ואילו הנימוק שתזכה היא לבנים בעבור כן, מתאים לדברי מדרש רבה.
הנצי"ב ב"העמק דבר" עושה בהקשר זה הבחנה בין שרה לרחל:
"רחל אמרה וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. הכוונה בזה שהיא תגדל את הולד ותהא כאילו ילדה. מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה אוּלַי אִבָּנֶה, שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו זרע."
חלק מפרשנינו עוסקים בשאלה איך הריון של השפחה (הגר/בלהה) עשוי להשפיע על הגבירה (שרה/רחל). ר' חיים פלטיאל מפרש:
"אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – שמתוך שמגדלת בנים נכנס בתוכה תאווה ויולדת."
ספורנו מפרש באופן דומה:
"אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע."
רש"י משתמש בניסוח כללי: "אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי", ואת דבריו מפרש בעל "הכתב והקבלה":
"אפשר שכוונתו בזה למה שיאמרו שהסיבה לעקרות הוא השומן והדשנות הסותמות מעברי הזרע לקבל הזרע, ולכן בחרו האמהות לתת שפחתן לבעליהן. כי בראותן שפחה יורשת גבירתה שוכבת בחיק בעלה, יקבלו התפעליות וצער גדול, ואולי בתחבולה זאת וצערן, יתמעט הדשנות, וכעובדיה דרבן יוחנן בן זכאי עם אספסינוס קיסר*. וזהו אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – רצה לומר בסיבתה. כך כתב במנחה בלולה.
ואין ספק שלא סמכו על זה, כי אמנם עיקר תוחלתם על העליון אשר העתירו אליו, ולקיחת הצרות לביתם היתה אצלם להוציא כוחניות הדבר אל הפועל באיזה דוגמא וסימן, כדעת הראשונים שכל גזירת עירין אין קיומם מוחלט ואפשרי הוא להתבטל בעוד שלא יצא לאיזו פעולה דמיונות כמבואר בענין המקלות שהציג יעקב בפרשת ויצא."
[*הגמרא במסכת גיטין (דף נו ע"ב) מספרת על המפגש בין רבן יוחנן בן זכאי, שהוברח מירושלים בעת המצור, ובין אספסיינוס שצר אז על ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי סיפר לאספסיינוס שחשובי רומי החליטו למנותו לקיסר, ואת שאירע בעקבות זאת:
"הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא לא עייל, בעא למשלפא לאידך לא נפק, אמר: מאי האי? אמר ליה: לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך, דכתיב (משלי טו, ל): שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב (משלי יז, כב): וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. עבד הכי עייל."
אספסיינוס הספיק לנעול נעל אחת ולא הצליח לנעול את השניה. גם כשניסה לחלוץ את נעלו לא הצליח, ורבן יוחנן בן זכאי הסביר לו שכששמע בשורה טובה, רחבו עצמותיו; שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם, ומאידך גיסא, כאשר הביאו לפניו מישהו שלא היה אהוב עליו, כחשו עצמותיו; וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם.]
שרה יוזמת אפוא את החיבור בין אברהם להגר; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה, ואברהם משתף פעולה; וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר. במדרש דברים רבה (ד/ה) משבחים את אברהם על כך:
"אמר הקדוש ברוך הוא: שמעו לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד. רבנין אמרין: את מוצא יש שומע לאשתו ומפסיד, ויש שומע לאשתו ומשתכר. כיצד? אדם הראשון שמע לאשתו, והפסיד. מניין? שנאמר (בראשית ג, יז): וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ. אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו אל תטעום דבר עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן לתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצאו מטעם בשפתותיו. אמר לו המלך: לא אמרתי לך אל תאכל, ואכלת? אמר ליה: מרי, שפחתך נתנה לי. אמר ליה המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני?… מיד נטרד, שנאמר (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. הרי ששמע לאשתו והפסיד.
ויש ששמע לאשתו ונשתכר, זה אברהם מניין שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה… אמר הקדוש ברוך הוא: ומה אם מי ששמע לאשתו כך עשה שכר, מי ששומע לי על אחת כמה וכמה. ושלמה המלך בא ומפרש (משלי א, לג): וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה."
אמנם, ב"מדרש הגדול" (בראשית לט, י; וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ), נשמעת ביקורת מסוימת על אברהם:
"וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ; מושלין אותו משל. למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני עבדים. לאחד מהם נתנו לו פת קיבר ואכלה בבית התנור, ולאחד מהם נתנו לו פת סולת ולא אכלה. אמר המלך: זה שלא אכל הסולת, תנו לו מסעודה שלי. כך אברהם אבינו, כשאמרה לו שרה בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, מיד; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. לבסוף מה כתיב? יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. אבל יוסף עמדה לו ושדלתו, ולא שמע אליה. לבסוף מה היה לו? נטל המלכות ונשא בתה."
לכאורה, נראה שאברהם אבינו היה מהיר מידיי בהסכמתו להצעת שרה, ולכן שרה, בסופו של דבר, באה אליו בטרוניה: יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ! (מה שאין כן ביוסף.)
אברהם, כאמור, מקבל את הצעת שרה; וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. במדרש בראשית רבה (מה/ד) מובאת דרשתו של רבי לוי בר חייתא האומר: "מביאה ראשונה נתעברה", ומתוך כך מוסברת העובדה שוַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
"כל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה. והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה, והיתה שרה אומרת להם: צאו ושאלו בשלומה של עלובה. והיתה הגר אומרת להם: שרי גבירתי אין סיתרה כגילויה, נראית צדקת ואינה צדקת. אילו היתה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי. והיתה אומרת (לעניות דעתי; שרה): עם דא אנא מיסב ומיתן הלוואי מיסב ומיתן עם מרה."
אציע את דעתי בהבנת דברי המדרש. מכיוון ששרה לא ילדה ילדים, היא שמרה על יופיה והיתה ככלה בתוך חופתה. לאחר שהגר הרתה, באו חברותיה של שרה (מטרוניות) לשאול בשלומה. שרה בתסכולה שולחת אותן להגר, ואומרת, בציניות; צאו ושאלו בשלומה של עלובה. הגר אינה טומנת ידה בצלחת ומאשימה את שרה שאין סיתרה כגילויה, נראית צדקת ואינה צדקת. שרה משיבה: ראו עם מי יש לי עסק (עם דא אנא מיסב ומיתן), ולוואי שהייתי אני נשארת עם אברהם.
רבי חיים טירר מטשרנוביץ (נולד בגליציה בשנת תק"ך ונפטר בצפת בשנת תקע"ח, מחבר הספר "סידורו של שבת"), כותב בספר "באר מים חיים", על יחסי שרה-הגר:
"נראה טעם שמיהר ה' עיבור השפחה, לצער את שרי. כי מאחר ששרי נתנה דווקא שפחה זו לאברהם, להיותה מבוזה מאוד בעיניה, שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר כנאמר למעלה, והכל לכבודה שלא תהיה קלה בעיניה. והקב"ה יקפיד על הצדיקים אשר יעשו דבר למענם. ונגד שהיא כיוונה להשניא אותה שלא ייתן אברהם דעתו עליה, נתקיים בה (בראשית כט, לא): וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וגם שם נתעברה מביאה ראשונה, לזירוז הרוות נפש נענה ומדוכה, בזרע של קיימא להיות אהובה בבית בעלה."
ובהמשך, הוא מפרש את וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:
"פירוש; כי הגר לא דנה לכף זכות אשר לא בזכותה נתעברה כי אם בזכות אברהם, או לצד היותה שנואה ולצער שרי כאמור. רק ראתה כי היא הרתה וסברה שזה בזכותה ובצדקתה ויושר לבבה עשה לה ה' כל אלה, ועוד שהוא למעלה מן הטבע מביאה ראשונה ושרי הנה עקרה זה שנים רבות והיא אשת אברם ואף בצירוף זכות צדיק גדול כזה לא הועיל לה שתהיה נפקדת בבנים על כן וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ, ואמרה שרה זו אין סתרה כגלויה כמאמר חז"ל."
רש"י בפירושו (טז ד) מאמץ את הדרשה דלעיל:
"וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ – אמרה: שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה."
ואילו רד"ק מציע גישה שונה:
"וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ – חשבה כי מאחר שזרע אברהם יהיה ממנה, כי היא תהיה גבירה, ולא היתה חוששת למצות שרי גבירתה לאשר תצווה."
התנהגותה של הגר מעוררת את כעסה של הגר, המופנה כעת אל אברהם (פסוקים ה-ו):
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
רש"י (פסוק ו) מפרש:
"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי – היתה משעבדת בה בקושי."
רד"ק מרחיב:
"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למידת מוסר ולא למידת חסידות. לא מוסר – כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מידת חסידות ונפש טובה – כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם (אבן גבירול, מבחר הפנינים א, כט): מה נאווה המחילה בעת היכולת.
ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני הא-ל, כמו שאמר המלאך אל הגר (פסוק יא): כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ, והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. וכן זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המידות טובות ולהרחיק הרעות."
ידועים בהקשר זה דברי רמב"ן:
"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ – חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי."
אברבנאל חולק:
"והנה שרה עִנְתָה את הגר עד שברחה מפניה. וכתב הרמב"ן ששרה חטאה בזה וגם אברהם שהניחה לעשות. ואין הדבר כן כי כבר כתב המדיני (אריסטו) שתיקון המוטבע במידה פחותה הוא בהטותו והכריחו לצד המנוגד כמו שיקרה למאשרי (למיישרי) המקלות המעוותות שיטו אותם לצד המנוגד באופן שכאשר יישארו בטבעם יעמדו במיצוע. וכן שרה כאשר ראתה את הגר בגאווה וגאון ודרך רע, עִנְתָה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה. וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המיצוע. והיא כפורעת מוסר ברחה מפניה דרך המדבר."
קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il
