מבחנה של ביקורת מכל כיוון לכל כיוון הוא בשאלה האם ביסודו של דבר היא מציעה אפשרויות טובה יותר
מבט של ביקורת מול מבט של בנייה – הרב יובל שרלו
היתרון של עמדה שוללת היא האפשרות לעמוד ולבקר, ולומר מה לא נכון ומה לא טוב. בשל העובדה שמטבע כל דבר בעולם – יש לו אורות וצללים – אין בעיה של ממש למצוא בעיות, ולעתים אף בעיות קשות מאוד. בעין רעה אפשר להסתכל על כל דבר שבעולם. בשל כך, עבודתה של העמדה השוללת היא קלה מאוד, שהלוא תמיד יימצאו יסודות בעייתיים בכל תחום ובכל הקשר, וקל מאוד להציף אותם ולהחשיך את העיניים.
לא כן בשפה של אלה המבקשים לבנות. הם יודעים מראש כי אין דבר שאין לו חסרונות; הם יודעים מראש שאין ברירה אלא להכריע בין אפשרויות שונות; הם יודעים מראש כי בכל דבר יימצא גם חיסרון. הם אלה שבוחרים לשקלל את האפשרויות השונות שאנו עומדים בפניהן, להעריך את שכר הדבר כנגד הפסדו ואת הפסדו הדבר כנגד שכרו, וללכת בדרך היוצרת והמעצימה.
לעולם, תפקידה של אופוזיציה (גם פרלמנטרית, גם קהילתית, גם תנועתית) קל יותר. כשהיא חיה באווירה שלא עליה מוטלת האחריות להביא לידי ביטוי את הצדדים השונים של האירוע, ומתוכם לבחור בזאת הנראית מכוונת ביותר, היא יכולה להתמקד בביקורת המתמדת, ובראיית כל דבר בצד השלילי שיש בו. זו לעתים גם תכונת נפש של אדם, שעיקר דיבורו ועיסוקו הוא לצייר את הצדדים השליליים שבכל דבר. כל עוד לא צריך להציב אלטרנטיבה טובה יותר, אלא רק להצביע על הפגמים – אין בעיה של ממש לעשות זאת.
מבחנה של ביקורת מכל כיוון לכל כיוון הוא בשאלה האם ביסודו של דבר היא מציעה אפשרויות טובה יותר, שמשקללת באופן שונה את האורות ואת הצללים, וטוענת כי בידה להציע דרך אחרת שיהיה בה יותר אור ופחות צדדים שליליים. אז היא ראויה להישמע, ואז גם הוויכוח בין שתי הדרכים עשוי להפרות את עולם המחשבה. שכן הצדדים מודעים לכך שגם במה שהם מציעים יש פגמים, שנכון להציב דרכים זו מול השנייה ולאסוף מכל אחת מהן את הטוב שבה, ולנסות לגבש התייחסות רחבה ככל האפשר להיבטים המאירים, ולהפחית את מספר הכישלונות המובנים בתוך ההצעה.
ככל שנאמץ יותר את השפה המציעה את הדרך האחרת, ומתמקדת בעיקר בהצעת היתרונות היותר גדולים שבה – כך ייטב; ככל שייתבע ממי שמבקר את המציאות הקיימת להציע גם את האפשרות שנראית לו – כן ייטב; ככל שנתרגל לשאול לא רק מה היתרונות בכל דרך אלא גם מה החסרונות שבה, ומציע ההצעה עצמו יכיר בהן ויחשוף כיצד הוא מתכוון להתמודד עימן – כן ייטב. כך נזכה גם להתברך מהדעות השונות, אבל לא פחות מכך – להוריד את השיח השלילי שעוסק רק בעין הרעה, ולהיות מתלמידיו של אברהם אבינו, שקרא בשם ה' בעולם במגמה להיות לברכה, והובטח לו כי בדרך זו "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
דווקא כשהכל היה טוב ומבטיח כל כך, יום למחרת השתנתה המציאות מקצה לקצה
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ – אבי רט
עקב הנסיבות ההיסטוריות, בילה העם היהודי אלפי שנים בגלות מחוץ לארצו בכל רחבי הגלובוס, ובכל מקום ניסה לשרוד ולהשתקע עד שיגיעו ימים שבהם יוכל לחזור הביתה לארץ ישראל, אליה ואל ירושלים התפלל מספר פעמים בכל יום, והזכיר אותה בכל טקס ואירוע.
במשך אותן אלפי שנים היו גלויות קשות מאד, שבהן העם היהודי סבל מרדיפות, מגזירות, מעלילות ומחיים קשים. שם המשחק באותן גלויות קשות היה לשרוד ולנסות לשמור על הזהות היהודית גם בתנאיי מחתרת קשים וגם תחת הלחץ מסביב.
לעומתן, היו גם גלויות נעימות, ידידותיות, מתוקות ומסבירות פנים, בהן קיבלו את היהודים בשמחה בחיבוק ובחום, עד כי במשך השנים יהודים חשו שם כמו בבית, ואף קראו למקום 'ירושלים'. יהודים התבססו, הגיעו לתפקידי השפעה בכל תחומי החיים. החיים נראו מבטיחים, והעתיד נראה ורוד. הכל טוב והחיים שלנו תותים.
אלא, שמתברר פעם אחר פעם בהיסטוריה, ששני הפסוקים הסמוכים זה לזה בפרשת השבוע שלנו- פרשת שמות, הם לא רק פסוקים סמוכים בפרשה, אלא הם תיאור מדויק לתהליך שחוזר על עצמו, ולמה שבעצם קרה לעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה ובכל המקומות, בעיקר במקומות הנעימים והנוחים.
הפסוק הראשון מתאר מצב נהדר של שפע, הצלחה, ושגשוג: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
והנה, דווקא על רקע המציאות הפסטורלית הזו, הפסוק שבא אחריו מהדהד, זועק וכואב שבעתיים: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".
דווקא כשהכל היה טוב ומבטיח כל כך, יום למחרת השתנתה המציאות מקצה לקצה- תמיד קם איזה מלך חדש, פריץ חדש, קיסר חדש, דיקטטור חדש, שלא היה אכפת לו מהעם היהודי ותרומתו לחברה, לסביבה, לכלכלה, לתרבות, להישגים- ותוך יום אחד הגלגל התהפך.
זה קרה במצרים, זה קרה בפרס, זה קרה בספרד, זה קרה באירופה, וזה קרה בכל מקום ובכל זמן בהיסטוריה דווקא כשהמצב היה נראה כל כך טוב- "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", למחרת תמיד קם מלך חדש 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'.
יש כאלו יהודים שלמדו את הלקח, ובחרו לעלות ארצה גם בתנאים קשים, כדי לא להיות תלויים בחסדיו של מלך חדש כזה או אחר, שיקום מחר וישנה את היחס ואת כל כללי המשחק.
ויש כאלו בגלויות השונות, שמסרבים ללמוד מההיסטוריה ולראות איך תמיד שני הפסוקים הללו סמוכים וצמודים זה לזה, שממשיכים להשתקע, להתבסס, לבנות עתיד, להתעצם לשגשג ולהתרבות, מתוך אמונה ש'לי זה לא יקרה', שהכל כל כך טוב, שהעולם השתנה, ושאצלנו לא תיתכן מציאות פתאומית של 'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ'.
ספר שמות נקרא גם 'ספר הגלות והגאולה'. במובנים רבים הוא מקפל בתוכו לא רק את אירועי מצרים, אלא גם את תמצית גורלו של העם היהודי לאורך כל הדורות, כמו מילותיו של חיים חפר-'רבותי ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח..'
בעולם התיאטרון יש ביטוי- 'אם ראית אקדח במערכה הראשונה, צפה שהוא יירה במערכה האחרונה'. על אותו משקל ניתן לצערנו לומר- אם ראית "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" בפסוק הראשון, צפה ל"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" בפסוק הבא, ורק כפי שניבא הנביא עובדיה, וכפי שראינו לאורך כל הדורות ובמיוחד לפני 80 שנה באירופה: '[ורק] וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ'.
זיהויו של גר כיהודי על ידי ההלכה, אינו מפקיע את חירותו של גר קטן. זהותו היהודית תוכרע על ידי שאלת מודעתו לגיורו
אבי שגיא – גיור קטן ושאלת הרצון – חלק שביעי
פרק כ"ז
בפרק הקודם הצגנו את עמדות הרי"ף והרמב"ם, שהניחו שיש מחלוקת בין רב הונא לרב יוסף. למרות ההבדלים שביניהם, שניהם קבעו שההלכה היא כרב הונא: גיור של גר קטן הנעשה על דעת בית דין הוא גיור תקף. לפי הרי"ף הגיור אינו הפיך כליל, ולפי הרמב"ם הוא הפיך, אבל לא בצורה מלאה – גר קטן שמחה ייעשה לגר תושב.
גם הרא"ש מבין שרב הונא ורב יוסף חולקים. במסכת יבמות הוא מביא רק את עמדת רב הונא: "א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדים" (פרק ד, סימן לז). לכאורה, מדברים אלה עולה שהוא פוסק כרב הונא. אבל במסכת מסכת כתובות ניסוחו מורכב יותר: "גמ' אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דקא טעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. אמר רב יוסף אם הגדילו יכולים למחות קודם שראינום שנוהגים דת יהודית אבל מיום שהגדילו וראינום מקיימי מצות שוב אין יכולים למחות ורב אלפס הביא הך דגר קטן בפ' החולץ ולא הביא דברי רב יוסף. ותימה הוא אי משום דאביי ורבא הקשו על דבריו הרי נתרצו קושיותיהן וה"ר יוסף הלוי [=הר"י מיגאש] פסק כרב יוסף וכן מסתבר" (כתובות פרק א, סימן כג).
הצירוף שבין שני המקורות עלול ליצור את הרושם שלפנינו סתירה בדברי הרא"ש, ולא היא: דבריו במסכת יבמות מבססים את עקרון הזכות המאפשר גיור קטן. זכות זאת היא עקרון יסוד מאז מעמד הר סיני – "וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדים". האנלוגיה למעמד הר סיני משמעה שגר קטן הוא גר מהתורה: "וגם יש להביא ראיה דמטבילין גר מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ והיה בהם כמה יתומים קטנים, עכ"ל לשון הרא"ש" (שיטה מקובצת, כתובות, יא, ע"א). לאור זאת, יוצא שהרא"ש סבור כי ביסוד שיטת רב יוסף מונח העיקרון של רב הונא, שלפיו הקטין מתגייר על דעת בית דין. אבל בדומה לרמב"ן הוא סבור כי מאחר ויסודו של הגיור הוא רצון המתגייר, הרי שההלכה היא כרב יוסף, ובהקשר זה הרא"ש מפנה לר"י מיגאש, תלמידו הגדול של הרי"ף. "כח בית" לא יכול לשנות את עקרון היסוד של הגיור – גיור אמור לשקף את רצון המתגייר. לכן, גם אם גר קטן הוא גר לכל דבר, גיורו הפיך, שכן רצון הגר הוא יסוד הגיור.
שיטה אחרת מציג המהרש"ל: "ולי נראה, דמלתא דפשיטא הוא דיכולים למחות, דאין זכין לאדם בעל כרחו, ועוד הך זכי' מדרבנן הוא, דהא לקטן אין שליחות, וזכיי' משום שליחות איתרבי, כמו שפי' התוספות (ד"ה מטבילין) פשיטא שיכול למחות. ונראה, הא דהגדילו אין יכולים למחות, היינו שנודע להם שגיירו אותם הבית דין, או אביהם, אבל אם היה קטנים מאד, ולא זכרו דבר ממה שגיירו, ואחר כך כשהגדילו נודע להם הדבר, יכולים למחות, אף אחר שנהגו דת יהודית כמה שנים, כל זמן שלא ידעו מגירות" (ים של שלמה, כתובות, פרק א). לפי המהרש"ל, יסוד הגיור הוא רצון המתגייר. לפיכך, גר קטן שלא ידע כלל על גיורו, יכול למחות אפילו אם התנהג כיהודי. זיהויו של גר כיהודי על ידי ההלכה, אינו מפקיע את חירותו של גר קטן. זהותו היהודית תוכרע על ידי שאלת מודעתו לגיורו: אם היה ידוע לו שגויר על ידי הוריו או על ידי בית דין, משך המחאה שלו מוגבל לזמן קצר. אבל אם לא ידע על כל ההתרחשות, יכול למחות מרגע שנודע לו על גיורו. לעבר יש תפקיד מכריע כאן.
המהרש"ל משתמש בשני נימוקים לביסוס עקרון המחאה: הראשון- אי אפשר לזכות אדם בעל כורחו. השני- גיורו של הקטין הוא מדרבנן. מדבריו קשה לדעת האם הצירוף של שני הנימוקים מאפשרים את העמדה שלפיה במצב מסוים גר קטן שבגר יכול למחות מעבר ל"שעה אחת", או די בנימוק אחד. בין כך ובין אחרת, המהרש"ל מנסח בבהירות את העמדה ההלכתית שרצון המתגייר הוא בסיס הגיור.
לצד הקפדת רשויות המס על שמירת החוק והענשת העבריינים, עליהן לכרות את אוזנן לשמוע שוועת עניים
למען ענותו בסבלותם!? – אביעד הכהן
השתת מס הייתה מאז ומעולם אמצעי בידי השליט להנהיג את ממלכתו. עיון בדיני המסים שבמשפט העברי חושף בפנינו עולם מרתק המשקף עיסוק בסוגיות אחדות בתחום זה: חלוקת נטל המס, דרכי גביית המס, פטור ממסים, דרכי הערמה והשתמטות מתשלום מס, פרשנות דיני מסים, מניעת מיסוי כפול, חובת ניהול פנקסים ומתן הצהרות הון ועוד כהנה וכהנה.
במהלך הדורות, נכתבו מאות רבות של תשובות, תקנות קהל, פסקים וחיבורים בענייני המס, דוגמת יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז); קונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט) וחיבורו של בן דורו ועירו, ר' חיים פלאג'י, "משא חיים".
במהלך הדורות, לבש המס צורה ופשט צורה. כך, למשל, העלה המלך שלמה "מס מכל ישראל" לבניין בית המקדש, אך לא היה זה מס כספי אלא "מס עובד" – מעין עבודות שירות בכפייה של שלושים אלף פועלים עובדי עבודת כפיים, שנשלחו ללבנון לכרות ארזים לבניין בית המקדש (מלכים א ה, כז). בדומה לזה, מצינו כבר בדיני המלחמה שבתורה שהכובש היה מטיל "מס" על תושבי השטח הכבוש, כמו שנאמר "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, י-יא. וראו דברי הרמב"ן על אתר, שפירש גם כאן את "ענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבניין בית ה'".
בספרי המקרא מצויים כינויים הרבה לסוגי המס: גזי המלך, מנחה, מעשר, משאת, מכס, מס, סבל. בספר עזרא בא תיאור המשקף מערכת מגוּונת של מסים ומכסים שנהגו בתקופה הפרסית, כגון "מנדה בלו והלך" (עזרא ד, יג-כ), שפרשני המקרא התחבטו בפירושם המדויק.
בפרשתנו נזכרים "שרי המסים" שהשית פרעה על עם ישראל "למען ענתו בסבלתם" (שמות א, יא), אך לא נתפרשה מהותם של המסים הללו והמניע להשתתם. רש"י הבין שבדומה לאמור אצל שלמה המלך, היה גם מס זה "מס עובד", שביטויו מפורט בהמשך הכתוב, בניית ערי המסכנות לפרעה, ואין כאן אלא שניים שהם אחד.
דברים מעניינים מובאים בפירושו הארוך של ר' אברהם אבן עזרא, ולפיהם שתי "המילדות", התופסות מקום מרכזי בפרשתנו, לא היו אלא "נציבות המס" של "ענף" המיילדוּת: "שרות היו על כל המיילדות. כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו. אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבים".
גביית מס פוגעת בקניינו של היחיד, אפילו היא באה לתכלית ראויה, ומכאן העוינות שמגלה לעתים ציבור הנישומים כלפי רשויות המס. מסתבר שכבר בימי קדם, גובי המס לא היו פופולריים ביותר בלשון המעטה, כעולה מספר מלכים: "וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת" (מלכים א יב, יח). הד מאוחר יותר לעוינות זו מצוי במדרש מאוחר, מדרש תנחומא, המביא משל "למדינה שהייתה חייבת מס למלך. שלח גבאים [=גובי מס] לגבותה. עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים [=גובי המס] ותלאום…" (תנחומא שמיני, ט).
על התכונות הנדרשות מגובי המס ודרך הילוכם במלאכתם, עלתה בידינו עדות חשובה מפי רבי יוסף טוב עלם, מחכמי צרפת הראשונים במאה הי"א: "שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם, ומסדרין ביניהם [=קובעים את השומה] כדרך שמסדרין בערכין, שנאמר: 'איש כמתנת ידו'. ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן, אלא כעניין שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות: נותנים עיניהן על הפיקחין… ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן".
על גובה המס לראות בכל נישום כאילו היה אחיו-שלו, לפעול ביושר ויושרה, ולהשית מס מדורג ולא שרירותי: "איש לפי עמלו ולפי טיפולו".
לצד זה נהגו בני התקופה ביד קשה בעברייני המס, כעולה משאלה אחרת שהופנתה לר' יוסף טוב עלם: "וגזרו כולם [=בני הקהילה] כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין [=שמאי המס]. והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנידוי, ויוקנס [=ייקנס] ליטרא". לצד קביעה זו, אסרו חכמים על גביית מס למפרע, הפוגעת רטרואקטיבית בזכויות היחיד, אפילו נעשתה בהסכמת רוב הקהל.
כלל גדול זה בתורת המשפט העברי, ולפיו דיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי, ויש לה ביטוי בהרבה ממקורותיו.
לצד הקפדת רשויות המס על שמירת החוק והענשת העבריינים, עליהן לכרות את אוזנן לשמוע שוועת עניים, להקשיב לזעקת דלים ולגלות רגישות רבה בכל מעשיהן, למען לא תענינה את הנישומים ב"סבלותם".
מהי חופה? נכתבו מספר אפשרויות; ייחוד הראוי לביאה, מה שנקרא בזמנינו חופה, כיסוי ראש הכלה בהינומה. משתדלים לעשות את כל האפשרויות, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים
מדוע קוראים את הכתובה בחופה? – גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה "וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי", וכפי שמתברר בהמשך הפסוקים, מדובר בעמרם ויוכבד. בגמרא בסוטה (יב ע"א) מובא, שמדובר בנישואין שניים שלהם, לאחר שגירש עמרם את יוכבד כי חשש שמא יזרקו את ילדיהם ליאור. הרמב"ן, לעומת זאת, העיר, שמפשט הפסוק משמע שמדובר בנישואיהם הראשונים.
בעקבות נישואי עמרם ויוכבד, נעסוק השבוע בשאלות האם יש לברך על כוס אחת של יין בחופה, ומדוע קוראים את הכתובה?
בין אירוסין לנישואין
כיצד מתבצע תהליך החתונה? הרמב"ם (אישות א, א) ביאר, שכאשר ניתנה התורה בסיני, התחדש שכדי לחיות עם אשה, תחילה יש לארס אותה באחת משלוש דרכים- כסף, שטר או ביאה. אירוסין אלו (שכיום נעשים לרוב באמצעות טבעת), קובעים שהאשה מקודשת מדאורייתא, וכדי שהאשה תחשב נשואה, על הבעל לשאת אותה גם באמצעות חופה.
מהי חופה? על כך נכתבו מספר אפשרויות. השולחן ערוך כתב שהכוונה ייחוד הראוי לביאה. הרמ"א לעומת זאת פסק, שהחופה היא מה שנקרא בזמנינו חופה. עוד יש שסברו, שהכוונה בחופה לכיסוי ראש הכלה בהינומה. למעשה, כפי שכתב הב"ח, משתדלים לעשות את כל האפשרויות, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים.
ברכה על היין
בימי קדם, כפי שמספרת הגמרא בתחילת מסכת כתובות (ב ע"א), לפעמים היה רווח זמן של שנה שלמה בין שלב האירוסין לשלב הנישואין, בו היו מתכוננים לחתונה. משום כך, כאשר בירכו על כוס יין באירוסין וכוס יין בנישואין, היה ברור שמברכים על שתי כוסות שונות.
בזמן הזה, בגלל מקרים בהם הבעל עזב את האשה לאחר האירוסין והשאיר אותה עגונה (שהרי מדאורייתא היא כבר נחשבת אשתו), חיברו את האירוסין והנישואין לאירוע אחד. בעקבות כך דנו הראשונים האם גם בזמן הזה יש צורך לברך על שתי כוסות, או שדי בכוס אחת:
א. התוספות (פסחים קב ע"ב ד"ה שאין) כתבו, שמכיוון 'שאין עושים מצוות חבילות חבילות', כלומר שלא ראוי לקחת כוס אחת של יין ולעשות איתה שתי מצוות (דבר שעלול להראות זלזול במצווה), משום כך יש לקחת כוס אחת של יין לברכת האירוסין (וציוונו על העריות וכו') וכוס אחת של יין לברכת החתנים (קריאת השבע ברכות) וכן נראה שנקט להלכה הרא"ש (י, ח), ובלשון התוספות:
"ויש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביאין כוס אחר ואין מברכין על השני בורא פרי הגפן, כיוון שכבר בירך על כוס ברכת המזון כי אין נכון לברך פעמים. ועוד דנהגו לקרות כתובה בינתיים והוי הפסק, ולכך מתכוונים, ולכך צריך שתי כוסות".
ב. רבינו משולם (שם) חלק על התוספות וכתב, שמכיוון שבזמן הזה נוהגים להצמיד את האירוסין לנישואין – יש לברך עליהם עם כוס אחת. בטעם הדבר שאין בכך לשיטתו עשיית חבילות מהמצוות נימק, שכאשר עניינן של שתי המצוות דומה, אין בכך בעיה וזלזול במצוות.
להלכה
להלכה, מעיקר הדין נפסק כדעת התוספות, שמדובר בעניינים שונים ומשום כך יש לברך על שתי כוסות יין. מכל מקום, חלק מהראשונים, ביניהם המרדכי (כתובות קלב) ומחזור ויטרי (ב, תסט) כתבו, שנוהגים לעשות הפסק בין הברכות, וכך לכולי עלמא אפשר לברך על שתי הכוסות ולצאת ידי מחלוקת. כיצד עושים הפסק? הרמ"א (אבה"ע סב, ט) כתב שמפסיקים על ידי קריאת הכתובה.
טעם נוסף לקריאת הכתובה בחתונה מובא במהר"ם מינץ (סי' קט), שכיוון שיש חובה שהעדים החותמים על השטר יידעו את תוכנו, קוראים את הכתובה ובקול. ייתכן לפי טעם זה שצריך לקרא את הכתובה דווקא מי שמבין את תוכנה, כפי שהעיד הראבי"ה (ד, תתקיט), שכן העדים צריכים לסמוך על דבריו. כמו כן לפי דעה זו, צריך לקרוא את הכתובה בשפה שהעדים מבינים.
טעם שלישי לקריאת הכתובה הביא הרב עוזיאל (סי' עח), והוא תלוי בסוגיית נשיאת שתי נשים. לדעת האשכנזים, החרם של רבינו גרשום האוסר על נשיאת אשה נוספת, קיים גם בזמן הזה. לחלק מהספרדים, לעומת זאת, אין תוקף לחרם, כיוון שהוא לא התפשט במקומם או בגלל שנכנסו לאלף החמישית בה כבר לא נוהג החרם. עם זאת, גם לשיטתם אין נושאים שתי נשים בגלל המנהג, ועליו מתחייבים בשבועה בשעת קריאת הכתובה.
אקדמיה בראי המציאות
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-כז': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(13) שתי המלכות בתולדות ישראל: עתליה ושלומציון
בתולדות ישראל היו שתי מלכות ששלטו בעצמן ולא כעוצרות לנסיכים צעירים או כנשים של מלכים: עתליה ושלומציון. הפעם נעסוק בעתליה. עתליה מוצגת בתנ"ך (מלכים ב', פרק יא; דברי הימים, ב, פרקים כב- כג) בצורה שלילית ביותר כמלכה מרשעת ורוצחת של בני משפחתה. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמקום הנרחב יחסית שהיא מקבלת. וכך כותב עליה הרב עדין שטיינזלץ:
"המלכה עתליה היא מאותן דמויות היסטוריות שרישומן גדול, אף על פי שהחומר העובדתי עליהן מועט […] עם זאת, המעט שאנו יודעים יוצר תמונה מרתקת ובולטת כל כך, שלא ייפלא שעתליה נעשתה נושא של כמה מחזות, אחדים מהם מפורסמים. בדמותה של עתליה יש חידה שאין לנו כל דרך לפתור אותה, והחללים הריקים המרובים יכולים להתמלא רק על ידי השערה וניחוש" )עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, רעננה: משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1983, עמ' 79).
עתליה הייתה מלכת יהודה בזמן הבית הראשון, ששלטה בין השנים 836-842 לפנה"ס. היא הייתה בתם של אחאב מלך ישראל ואשתו-שותפתו איזבל (ועל פי מקור אחר בתנ"ך, אחותו של אחאב, בתו של עמרי). היא נישאה ליהורם מלך יהודה ולאחר מותו, עלה לשלטון בנם אחזיה (ושוב, על פי פסוק אחר, נשאה לאחזיה). לאחר שבנה אחזיה מת בהפיכה השלטונית שביצע יהוא מול בית אחאב ביזרעאל, היא תפסה את השלטון תוך כדי חיסול כל צאצאי המלוכה למעט אחד, נכדה, יואש ששרד בעזרת אחות אביו יהושבע והוחבא בבית המקדש במשך שש שנות שלטון עתליה. היא הנהיגה פולחן אלילי ביהודה. כשהיה בן שבע הנהיג יהוידע הכהן האחראי, עם תמיכה נרחבת של "עם הארץ", מרד כנגד עתליה שהוצאה להורג ויואש הומלך כמלך יהודה (מלכים ב', פרק יא; דברי הימים, ב, פרקים כב- כג). אין ספק, שהתיאור המקראי מציג את עתליה באור שלילי (בדברי הימים ב, כב, ג, אף היא מוצגת כמי שהייתה יועצתו של בנה, אחזיה "להרשיע"). ובכל זאת מבין השיטין נראה כי היא הייתה שליטה חזקה שבמשך שנים ללא בסיס תמיכה משפחתי ולמרות שהייתה מממלכת שומרון, היא הנהיגה את העם בצורה חזקה (שטיינזלץ, שם, עמ' 83).
כפי שמציין יגאל לוין:
"ראוי לציין שהמקרא אף לא פעם אחת מכנה את עתליה בתואר 'מלכה'. שימוש בתואר זה במקרא הוא נדיר מאוד, ונראה שמחברי המקרא לא הכירו בשלטון עצמאי המנוהל על ידי נשים. התואר 'מלכה' מופיע במגילת אסתר, תחילה לגבי ושתי ואחר כך לאסתר […] שם יש לו משמעות טכסית בלבד, ללא סמכות עצמאית (יגאל לוין, "עתליה: נסיכה משומרון בממלכת יהודה", מחקרי יהודה ושומרון קובץ כט, 1(2020) הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 12-11).
קריאה פמיניסטית במקרא מצביעה על היחס השלילי שמקבלות איזבל הנוכריה, שותפתו לשלטון של אחאב, ובתם, עתליה שהיו כדברי אשמן:
"מלכות היסטוריות חשובות, בעלות כוח והשפעה. איזבל הפיניקית היא אשת המלך היחידה המתוארת כשותפה לשלטונו של בעלה במהלך חייו, ועתליה הישראלית היא המלכה היחידה המתוארת כמי שמולכת לבדה ביהודה. אך המספר המקראי מבקש לטשטש את חשיבותן ולגמד את דמותן ההיסטורית של שתי המלכות [..] והפעולה הראשונה ניכרת כבר במחיקת שמן. שמה של עתליה אינו מוזכר ברשימת מלכי ישראל ויהודה (אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל-אביב: משכל- ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, עמ' 135-134).
באשר לעתליה, על פי אשמן, בניגוד לנשים "ראויות" שמעל לכול פועלות כאמהות, עתליה מקעקעת את קוד האמהות, שכן היא המיתה את בני המלך – נכדיה שלה. מותה המשפיל מבשר את החזרת הסדר לכנו (אשמן, שם, פרק 6):
"וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת-שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) פְּקֻדֵי הַחַיִל, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל-מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת, וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ, הָמֵת בֶּחָרֶב: כִּי אָמַר הַכֹּהֵן, אַל-תּוּמַת בֵּית ה' . וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם, וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ-מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַתּוּמַת, שָׁם. […]. וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ, וְהָעִיר שָׁקָטָה; וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב, בֵּית מלך (הַמֶּלֶךְ)".
במסורת היהודית דמותה של עתליה לא זכתה למורשת חיובית. אולם בתרבות הכללית היו יצירות עליה. הבולטות הן: מחזהו האחרון של ז'אן רסין, עתליה, מסוף המאה ה-17 והאורטוריה "עתליה" של הנדל. גם האסטרואיד 515 שהתגלה בשנת 1903 על ידי האסטרונום מקס וולף נקרא על שמה.
מה יהיה על זמירות השבת? – אבנעם הירש
נתקלתי בו בטרמפיאדה: אני נסעתי לבית שלי והוא נסע לבקר את בן דוד שלו. הוא היה חניך שלי כשהייתי מדריך חינוכי בפנימייה באחת מהישיבות התיכוניות הידועות. עברו יותר מעשר שנים אבל אי אפשר לטעות ב'בייביפייס' שלו. היה לו הספק מרשים מאז שנפרדנו: התחתן, שני ילדים, מסיים עוד מעט תואר שני. זכרתי אותו באופן מיוחד בגלל היחס הקרוב שהיה לנו ובגלל שתמיד היה שר בדבקות מיוחדת בשירי סעודה שלישית בישיבה.
הדבקות שלו הייתה ידועה לכולם. הוא עצם את העיניים ונראה שנכנס לחוויה טרנסצנדנטית עוצמתית במיוחד. באותם רגעים ניכר עליו שהוא 'לא ראה בעיניים' ולא עניין אותו מה יחשבו עליו כל מיני חברים ליצנים. זה היה פשוט הוא ואלוקיו. ולא היה אחד מחבריו שלא העריך אותו מאוד על היכולת המופלאה הזו שלו להיסגר בד' אמותיו ולהיות כל כולו נתון למילים ולניגון של השיר. כל הצוות החינוכי היה בטוח שהוא, הוא עוד יגיע רחוק. והוא אכן הגיע רחוק, רק לא בדיוק בכיוון שחשבנו. הוא היה תלמיד חכם עם מוח מבריק במיוחד ואת כל הכישרון שלו, כך נראה, מימש באקדמיה.
אחרי מילות הנימוסים, חיפשתי בנונשלנטיות את הכיפה. אולי היא קטנה מאוד? עשיתי הכול בכדי שהוא לא ישים לב למבט הבוחן. לא עזר לי. אחרי כמה שניות הוא אמר לי: "הורדתי אותה שנה אחרי השחרור מהצבא".
הוא סיפר לי שהוא ניסה לצאת עם כל מיני בחורות חילוניות אבל שום דבר מהקשרים הללו לא הצליח להבשיל למשהו רציני. תמיד היה חסר לו משהו. הוא הרגיש שלמרות שהוא כבר לא דתי, הוא עדיין לא מסוגל להתחבר לקונספט החילוני שנעדר את החוויה שכה זכורה לו מהעולם הדתי. בסוף, מכר משותף הפגיש בינו לבין חברה דת"לשית שלו. הקליק היה מיידי.
"אתה יודע", אמר לי עם חיוך: "אנחנו לא מוותרים אף פעם על שולחן ליל שבת. אני חייב את זמירות השבת שלי. לא מסוגל להתנתק מהן. על זה גדלתי. זה הטעם המתוק והמיוחד שלי. זו הקבלה שאני ואשתי קיבלנו על עצמנו. אנחנו נוסעים בשבת בבוקר לטיול אבל בליל שבת אנחנו כמו חרד"לניקים שרים 'מנוחה ושמחה' ו'קה אכסוף'. אתה מבין? כל כך הרבה שנים עברו והדבר היחיד שנשאר לי ובוער בי הן זמירות השבת".
חשבתי על הדברים שלו כששבוע קודם דיברתי עם כמה חברים שלי בנוגע לאיך נראה שולחן השבת שלהם. כולם דתיים על הרצף. אחת מהתובנות שעלו בשיחה היו שהם כמעט לא שרים יותר שירי שבת. ואם הם שרים משהו אז זה משהו קטן ומהיר כזה, כמו 'דרור יקרא'. אני מכיר את החוויה הזו מגוף ראשון: לפעמים הסעודה מסתיימת ואתה מגלה שלא שרת כלום… אז יאללה, נשיר איזה 'דרור יקרא' בשביל לצאת ידי חובה.
אחד מהחברים תהה: "מה יהיה עם הילדים שלנו שלא יכירו איך נראה שולחן שבת עם זמירות שבת? שלא ספגו את הניגונים האלו כמונו בילדות? איזו חווית ילדות תהיה להם?" כולנו הסתכלנו עליו והנהנו בשתיקה.
ואני חשבתי שהנה, עד שכבר הייתה לנו הזדמנות להעניק לילדים שלנו חוויה אמיתית, אותנטית, שלא קשורה למסכים ולמדיה אלא רק להתעלות ודבקות אמיתית ועוצמתית שבאה מבפנים,
חוויה ששום אייפון ונטפליקס לא יוכלו להחליף, לקחנו להם את זה.
הם כבר ככל הנראה לא ידעו מה זה לעצום את העניים, לשיר זמירות שבת ולהרגיש שבא לך לעוף ברעוא דרעוין. עצוב. האם יש לנו את היכולת והרצון לשנות את זה בכלל?
*
ואי אפשר לסיים בלי אחד מהסיפורים היותר מקסימים על הרב דרוקמן זצ"ל, שכתב נדב אלינר:
"פעם הרב דרוקמן ראה אותי. הייתי בכיתה ד', וכולנו הסכמנו על דבר אחד; אין דבר נחשק יותר מאשר להיות הילד שאומר אנעים זמירות. אז במהלך ארוך של בריתות, החלפות ואיומים דאגתי לכך שמכל הילדים של אור עציון, אני אהיה זה שיגיד אנעים זמירות ביום הכי חשוב, ביום כיפור.
הוא הגיע, יום כיפור. חיכיתי כל התפילה ולא הצלחתי לשמוע מילה. בהיתי בבימה, ודמיינתי את עצמי שם. ליטפתי את הטלית של אבא, וידעתי; עוד כמה דקות, אני אלבש אותה. ולבשתי אותה, ועליתי לבמה, התעטפתי בטלית, שאפתי אויר עמוקות ו- 'כולם, נשיר ביחד!', הריע הרב דרוקמן לתלמידים.
הם התחילו לשיר ביחד, כאיש אחד. בהתלהבות, רוקדים. הם התחילו לשיר, ואני התחלתי לבכות. התמוטטתי. מאות בחורים שרים מסביב, ואני מתחיל לחזור אל אבא שלי, מייבב. מאות בחורים שרים ורוקדים וילד קטן באמצע, בוכה את חייו. לבד.
הרב דרוקמן ראה אותי. הוא נעמד, השתיק את כל הישיבה, ביקש ממני סליחה והודיע לכולם שעכשיו, יתחילו מחדש. ואני אוביל, והם יחזרו אחרי. הרב דרוקמן ראה אותי פעם. ואני לא יודע לספר יותר מזה".
ההבנה העמוקה של ההודי היתה שאלוהות בתור מושג אמורפי, זה יפה אבל לא מספיק. צריכה להיות השלכה מעשית, אחיזה במציאות שדרכה אני יכול למדוד את הקשר עם האלוקים שלי
גלות מצרים – זגורי
פעם, בשיחה סתמית ברחוב בהודו, שאל אותנו הודי אחד: "מי האלוהים שלכם"? היה מיוחד מאוד לשמוע שאלה כזאת ברחוב. אנחנו רגילים לרחובות מערביים, אירופאיים, אמריקאיים ולפעמים גם ישראליים, רחוקים מכל סממן דתי. ההודי לא הסתפק בתשובה שלנו והמשיך: "ומה אתם עושים בשבילו"? זו כבר היתה שאלה יפיפייה ממש שלמרות שהמפגש הזה ארע לפני שנים רבות הולכת איתנו עד היום. ההבנה העמוקה שלו היתה שאלוהות בתור מושג אמורפי, זה יפה אבל לא מספיק. צריכה להיות השלכה מעשית, אחיזה במציאות שדרכה אני יכול למדוד את הקשר עם האלוקים שלי, כמו באהבה, להגיד: 'אני אוהב את אשתי בכל ליבי' זה רומנטי, אבל כדי לקיים את האהבה הזאת צריך שהיא תתגלם בתוך מעשים, דיבורים, וגם לפעמים ויתורים.
מגוריהם של בני ישראל במצרים מקפלים בתוכם את ההבנה הזו. הרי בניו של ישראל יכלו בתום שבע שנות הרעב לארוז יפה את הדברים שלהם ולשוב לארצם, אבל בניגוד להגיון הם נשארים שם. הבטחתו של ה' ליעקב "כי לגוי גדול אשימך" במצרים, היא לא רק הבטחה לצמיחה אלא גם מתכון לצרות, 'אני הולך ליצור אותך שם גוי גדול' זה דבר שאכן פרעה חושש ממנו מיד בהמשך. כל קבוצת מיעוט- כאשר היא מתרבה והנוכחות שלה כבר לא מזערית ונסתרת, מתחילה להקים עליה את תושבי המקום המקוריים שחוששים מהשתלטות ושנאתם מתעוררת.
לשים את בני ישראל באופן יזום בסיטואציה הזאת זו החלטה חד צדדית של הקב"ה, בעוד ששאר הגלויות לאחר חורבן הבית נגרמו ממעשים של עם ישראל והיוו עונש, בגלות מצרים אין שום סיבה הנראית לעין שבגללה נענשנו בירידה למצרים ובהפיכה לצנינים בעיני המצרים. כאשר ה' אומר ליעקב "אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו' ד'), יעקב מבין שזו לא רק הבטחה לגאולה אלא גם אמירה שה' הולך להשאיר אותם שם עד ש"פקוד אפקוד" אתכם. לכן, הישארות בני ישראל במצרים היא אמנם צעד אסטרטגי לא יעיל מצידם. אבל מה היא כן? היא מהלך נפשי יהודי להיענות לדבר הגדול יותר, לעשות משהו בציווי של כח מלמעלה.
בשפה המערבית המודרנית זה כמעט לא קיים, ההרגשה היא שאחד האתגרים הגדולים בדרך היהודית שלנו בדור הזה יושב בצומת הזאת, הקונפליקט שבין האישי לגבוה ממך, התרבות המערבית שהאדם ומימושו במרכז דוחפת אותנו לבטא את עצמינו תמיד ובכל מחיר. להתבטל לערך אחר, לציווי אחר, למישהו אחר זה דבר שכמעט לא יעלה על הדעת ובוודאי לא כשהדבר כרוך במחיר אישי. לפני כמה ימים שמעתי אשה שאומרת לחברתה: "הבת שלי, מעיין, לא מסכימה לשים חצאית כשהיא הולכת לבקר את אמא שלי. כמה רבתי איתה על זה, היא לא מסכימה. 'סבתא צריכה לקבל אותי כמו שאני', מעיין אומרת. 'מה, את רוצה שאני אחיה בשקר?', 'זה לא לחיות בשקר', אמרתי לה, 'זה שעה וחצי שאנחנו שם שתבואי בצורה שמכבדת את סבתא'. היא לא הסכימה, על הפרינציפ, נשארה בבית ולא באה למפגש חנוכה אצל אמא שלי, איך כעסתי עליה".
במצרים ה' בונה בעם היהודי המתהווה את הכוח הזה, כאשר הוא הופך את משפחת ישראל לעם ואומר "אתם תהיו לי לעם". "תהיו לי" הכוונה גם "אתם נכנסים לסיפור שלי. יש לי מהלך בעולם ואתם תהיו חלק ממנו, דרככם העולם ילמד דברים". במקרה הזה דרך ההישארות במצרים, דרך היציאה, יתבצע המהלך שהקב"ה מבשל בשביל העולם, בשביל שמו, וגם בשביל ישראל. האם בדרך הזאת ישלמו יחידים ואף העם כולו מחירים אישיים עצומים? כן, אבל לבחור בסיפור האלוקי, לשלם מחיר אישי, זו תנועה שיהודי עושה בכל מישורי החיים שלו, תנועה שנטבעה בד.נ.א שלו עוד בעקידת יצחק וממשיכה במצרים.
סיפור ימיו הראשונים של מנהיג ישראל מחוץ לארמון פרעה נועד למטרה אחת: העמדת שמו- מהותו אל מול מציאות העוולה והרשעה בעולם
פרשת שמות, חזות גבריאל – רגישות לזולת כמבחן קבלה
'מבחני הקבלה' שנערכו למנהיג עם ישראל הראשון בהיסטוריה היהודית, עניינם אחד- לא אמונה ולא כושר מנהיגות אלא רגישות מקסימלית לזולת. סיסמוגרף רגיש באופן מיוחד, לכל סוגי ורמות העוולה בעולם. לא מבחן אחד אלא שלשה מבחנים החוזרים לכאורה על עצמם:
א. "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"…. "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".
ב. "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?"
ג. "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".
המנהיג היהודי האולטימטיבי צריך להניח בצד שיקולי 'יחסי ציבור', 'מה יאמרו', ותועלת, בפוגשו מעשי עוולה אי – צדק ורשעות. הוא צריך לאזור אומץ, להפגין עוצמות שיפוט וריסון אך גם יכולת התערבות.
התורה אינה מתארת שלוש תכונות נפשיות ומעשיות של משה רבנו אלא שלושה אספקטים של אותה התכונה עצמה. בהיחשפות הראשונה שלו נראה כי מקור רגישותו הוא עובדת היות אחד מן הצדדים- אחיו. הנסיך מבית פרעה, מגלה רגישות עצומה לאחיו עוד בטרם היותו למנהיג ועוד בטרם זכה להתגלות. מיד ובסמיכות ("ויהי ביום השני"), אנו מגלים רגישות מסוג חדש. לא רק רגישות בשל אחווה הנוצרת מקשרי דם, אלא רגישות למעשה רשעות בתוך ובין אחיו. הוא מזהה מעשה רשעות ומגיב מיידית ללא חשש מן הצפוי לו. כסבורים היינו, כי הסתגרות, אי התערבות, והישרדות, היו צריכות להנחותו במציאות העגומה הנוכחת בחייו. אך לא האיש משה יעמוד מנגד בעתות כאלה. במבחנו השלישי הוא מגרש, מושיע ומשקה את הצאן לאנשים שטרם הכיר את שמם.
האם משה רבנו לא הכיר את התובנה הבסיסית הנמצאת בבסיס הפסוק של החכם מכל אדם: "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא – לוֹ" (משלי, כ"ו י"ז)? הוא הכיר אף הכיר, ברם, הוא הכיר אף את פירושו של המלבי"ם על אתר: "מי שמחזיק באזני כלב שעובר לדרכו ולא נבח עליו וע"י שהחזיק באזניו ינבח עליו וינשכנו, כן המתעבר על ריב לא לו, שהריב המנבח וחורץ לשונו ככלב לא נבח עליו, וע"י שהחזיק באזני המנבח מעתה ינבח עליו וידבר עליו חרפות ובוז וגם ינשכנו".
בכל המקרים הללו, לא סבר משה כי הוא מתעבר על ריב לא לו. הוא לא משך סתם כך באוזני כלב חביב שעבר לפניו. הכלב, במקרה זה, לא היה חביב כלל וכלל. מידת החביבות של הכלב נמדדה באמצעות הסיסמוגרף הרגיש של משה רבנו, כך לפי עדותה של התורה.
תכונה זו אינה זרה למנהיג ישראל, המציאות המכוערת אליה נחשף אינה מעוררת אצלו רגשי שיפוט נעלים. אדרבא, אישיותו, מבנהו הנפשי, סיפור לידתו והצלתו הפלאיים חרוטים במהותו ובאים לידי ביטוי בשם שבחרה עבורו ביתיה בת פרעה.
"… והנה נער בכה ותחמל עליו… ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו". כך מסביר 'ספורנו' על אתר: "ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה: ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים".
מן הראוי היה לקרא לו 'משוי' או 'נמשה' בלשון סבילה המתארת את העבר. ברם, ביתיה יוצקת לתוך שמו- מהותו, את תוכן חייו בהווה ובעתיד. משה, השומע את שמו מאחרים, שומע את תפקידו ומהותו. 'כשם שנמשית וניצלת כך אתה צריך למשות אחרים ממצבם'.
סיפור ימיו הראשונים של מנהיג ישראל מחוץ לארמון פרעה נועד למטרה אחת: העמדת שמו- מהותו אל מול מציאות העוולה והרשעה בעולם. זהו מבחן הקבלה הראשון וההכרחי של מנהיג עם ישראל. מבחן הרגישות לזולת.
שינויים משמעותיים מחייבים בדיקה והכנה, אומץ והתנתקות, זהירות ותכנון
תהליך השתנות אל מול הסנה האישי – הרב רונן לוביץ
מהפך מהיר ודרמטי מאין כמוהו עבר משה רבנו כשהתגלה אליו ה' מתוך הסנה. ברגע אחד הוא הפך מרועה צאן לנביא ה' ושליחו לגאולת ישראל. למרות ההבדל העצום בין משה וביננו, ובין ההתגלות א-לוהית לכל התרחשות שאצלנו, נכון ללמוד מכאן על תהליכי שינוי שבחיינו.
המהפך בחיי משה התבצע אמנם במהירות, אך ניתן למצוא בהתגלות בסנה תהליך הדרגתי ורב-שלבים, ואלה נחוצים בכל שינוי משמעותי שעושים בחיים.
א. סקרנות: כאשר רואה משה את "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", הוא לא ממשיך בשגרת עבודתו, אלא אומר: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה". אלמלא הייתה למשה סקרנות ופתיחות הוא לא היה סר לראות, וסיפור הסנה שלא אוכל, היה מסתיים עוד בטרם הוחל.
ב. הקשבה: כאשר קרא ה' למשה מתוך הסנה: "מֹשֶׁה מֹשֶׁה", הרועה, שמעולם לא שמע את קול ה', לא ברח, כמו אדם הראשון שמיהר להתחבא, ולא חיפש מי נמצא בסביבה וקורא בשמו, כמו שמואל הנער. הוא זיהה את הקריאה והיטה לה אוזן קשובה. כדי לשנות ולהתקדם יש להקשיב לקולות ולזהות סימנים שקוראים לערוך שינויים בחיים.
ג. היענות: "וַיֹּאמֶר: 'הִנֵּנִי'". לא די בהקשבה, צריך גם אומץ להיענות לקריאה. כשאדם חושש לשנות הוא עלול להחמיץ הזדמנויות. כך לוט השתהה כי היה מקובע, "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ". ללוט היו מלאכים שמשכו אותו בחזקה, אך לא פעם קורה שאנשים מפספסים את המומנטום לבצע שינוי בגלל הססנות מיותרת. ההכרזה "הִנֵּנִי" שנאמרה על ידי משה, זהה לזו של אברהם בעקדה: "הִנֵּנִי" לכהונה ולמלכות (שמ"ר, ב, ז), מוכן ומזומן לכל משימה שאדרש.
ד. השלת העבר: לאחר שמשה הצהיר "הִנֵּנִי", פוקד עליו ה': "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ". בשביל לחולל שינוי צריך אדם להסיר מעליו את משקעי העבר ולהיפטר מבוץ מיותר. משה עובר מחולות המדבר לעמידה מול מלך אכזר, מטיפול בכבשים לדאגה לאנשים, וכל חייו עומדים להשתנות. בכל במעבר לדרך חדשה צריך אדם להיות מסוגל להתנתק מהרגלי עבר, ולבצע אתחול מחדש, תודעתי ומעשי כאחד.
ה. זהירות: לאחר שה' מזדהה בפני משה ואומר לו: "אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ", משה נוקט בצעדי זהירות: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו". יש להסתרה סיבה ייחודית והיא התגלות ה', שכן היה "יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים", אבל עיקרון הזהירות תקף תמיד: דרך חדשה עלולה לסנוור או לשרוף כאש, ולכן העובר ממקום חשוך למואר צריך להיחשף אליה בזהירות.
ו. בדיקת התאמה: לאחר שמשה שומע את השליחות הכבירה שה' מטיל עליו, הוא שואל "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ…?" הוא יודע שמדובר בהצלת העם והבאת צדק וחרות לעולם, ולכאורה עליו לסמוך על הבחירה של בורא עולם, אך בכל זאת מרגיש משה שעליו לבדוק התאמה. הוא מלמדנו לדורות שלפני שאנו לוקחים משימה חדשה עלינו לברר: האם אני מתאים וראוי? האם המשימה אינה גדולה עלי? אדם שניחן במידה סבירה של ענווה, לא לוקח כמובן מאליו כל תפקיד או משימה מפתה.
ז. גיבוש המשימה: משה משתכנע לצאת לשליחות, ומבקש מה' הוראות פעולה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". אחרי שבעיית "מִי אָנֹכִי" נפתרה, מגיע השלב של "הִנֵּה אָנֹכִי". עתה על משה לברר שיש לו תשובות לשאלות העם ומענה לבעיות עתידיות. לפני יציאה לדרך חדשה יש לתת את הדעת על קשיים וכשלים שאורבים בפינה, ולגבש דרכי ביצוע כדי להתקדם בצעידה בטוחה.
משה ביצע תפנית מדהימה בפתאומיות ובמהירות, אולם גם הוא עבר את כל השלבים החיוניים. כל אדם הרוצה לבצע שינוי בחייו צריך לדעת ששינויים משמעותיים מחייבים בדיקה והכנה, אומץ והתנתקות, זהירות ותכנון. כל שינוי משמעותי הוא תהליך, שעליו לכלול את השלבים הדרושים כדי שיעמוד על יסודות בריאים ואיתנים.
הרב אדן שמואלי/ תגובה – "זאת התורה לא תהא מוחלפת"
בשבועות האחרונים התפרסמו מאמריו של הרב ד"ר עידו פכטר בנושא שימוש בחשמל בשבת. במאמרים אלו כתב שלדעתו אין שום היתר הלכתי משכנע המתיר ליהנות מחשמל שיוצר בשבת, כיון שייצור החשמל בשבת כרוך בחילול השבת ע"י עובדים יהודים. למרות זאת הסיק שמותר ליהנות מחשמל בשבת – אף שלדבריו ההלכה אוסרת זאת. מסקנה שהיא מנוגדת להלכה ונטולת כל תקדים בעולם ההלכתי. לשיטתו, בימינו החשמל הוא חלק בלתי נפרד מההתנהלות היום־יומית, ונחשב "צורך קיומי", וככזה די בו לכשעצמו לספק היתר ליהנות מהחשמל המיוצר בשבת, כדי ש"נוכל לחיות חיים נורמליים".
מדבריו עולה, שהצורך לחיות חיים נורמליים – מתיר את השימוש בחשמל בשבת על אף שאין שום היתר הלכתי המתיר זאת. אין ספק שטענה זו איננה נכונה, אין לה שום מקום בגדרי ההלכה והיא אף חורגת מגבולותיה, ומשכך, לדידי, הדבר עולה לחילול שבת.
הפוסקים האריכו בסוגיית ההנאה מחשמל בשבת, ומדבריהם עולה שמעיקר הדין מותר להשתמש בחשמל שיוצר בשבת. אומנם, אפילו אם נניח שלא יימצא מענה מניח את הדעת בעולם ההלכה בסוגיה זו ומעיקר הדין יהיה אסור ליהנות מחשמל שיוצר בשבת, ברור שלא ייעשה שימוש בחשמל בשבת, מפני שהדבר היה נוגד את ההלכה (לכאורה), שאינה מתירה ליהנות מחשמל שנוצר באיסור בשבת! במקרה זו היה מוטל עלינו למצוא פתרונות חלופיים בתוך גדרי ההלכה (למשל, שימוש בגנרטורים, כפי שעד היום נהוג בכמה שכונות בבני ברק) על פני חידושי סברות מחוץ לגדרי ההלכה וללא ביסוס ותקדים הלכתי.
אכן, במשך הדורות ההלכה לא תמיד התיישבה עם המציאות המתחדשת, ופעמים רבות הפוסקים נדרשו למציאת פתרונות הלכתיים על מנת לאפשר חיים נורמליים, אך במקרים שבהם לא ניתן היה למצוא "היתרים הלכתיים", ההלכה נזהרה והעדיפה "לקפוא על שמריה" מאשר להשתמש בשיקולים חוץ־הלכתיים.
לדוגמה, אישה שבעלה נעלם ואין שום ידיעה האם הוא חי או מת, נקראת בפי ההלכה "עגונה". ההלכה קובעת, שאסור לָאישה להינשא, והמשמעות היא שאת יתר חייה עליה לחיות בגפה. הקושי והכאב העצומים שכרוכים במצב זה, הובילו את חז"ל לתור אחרי מענה הלכתי להתרת העגונות. אף הפוסקים לדורותיהם חתרו למצוא היתרים, אפילו בדוחק גדול, כדי להתיר אישה זו להינשא ולא לחרוץ את גורלה. אך במקום שלא נמצא שום "פתח" הלכתי להתיר אותה, הפוסקים הרכינו ראש בפני ההלכה, חרף הקושי הכרוך בהותרת המצב על כנו.
ולעצם העניין – מותר מעיקר הדין להשתמש וליהנות מחשמל שיוצר ע"י יהודים בשבת. ואף לסוגיה זו יש מענה בעולם ההלכתי ואין השימוש בחשמל בשבת מעיד על מסקנה החורגת מגבולות ההלכה.
צריך להבין, שטכנית, חברת החשמל לא יכולה לספק חשמל בשבת רק בעבור המוסדות הציבוריים שיש בהם פיקוח נפש, מאחר שבפעולת הוויסות הנעשית ע"י יהודים בחברת החשמל, אי אפשר לפצל בין מי שנצרך לכך משום פיקוח נפש למי שלא נצרך לכך (ראו שמירת שבת כהלכתה פרק לב, הערה קפב, שו"ת תשובות והנהגות חלק ג, סימן ק). הפוסקים דימו זאת לדין שוחט בהמה בשבת עבור חולה – שהדין הוא שמותר לבריא ליהנות בשבת משחיטה זו, כי לא ניתן לשחוט רק עבור החולה וממילא מותר אף לבריא לאכול משחיטה זו (ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח, סעיף ב ובמנחת שלמה לרב שלמה זלמן אוירבך, תניינא, סימן כד, מנוחת אהבה חלק א פרק כד).
[לכאורה יש ביכולתנו למנוע חילול שבת אם נכבה את החשמל מערב שבת, וכך לא נגרום לעובדים בחברת החשמל לחלל את השבת על ידי פעולת הוויסות. אלא שטוען הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה תניינא סימן כד) כדבר פשוט, שאין צריך מעיקר הדין לכבות את החשמל מערב שבת, למרות שבעקבות כך, העובדים בחברת החשמל יצטרכו לחלל שבת (עיינו בדבריו שהרחיב והטעים עניין זה)].
אף החזון איש (אורח חיים סימן לח, אות ד) שמחמיר בסוגיה זו ואינו מתיר ליהנות מחשמל בשבת, איננו מחמיר בגלל שיש איסור ליהנות מחשמל בשבת. עיקר טענתו היא שמעיקר הדין אין איסור וההחמרה נובעת מפני חילול השם, שכל הנהנה ממעשיו של יהודי שחילל שבת מעיד חלילה שאין ליבו כואב על חילול השבת.
יסודות ההלכה ניתנו מאת הקב"ה בסיני, ולכך הם נצחיים. ההלכה נותנת כלים, המאפשרים להתייחס לכל מציאות אשר תהיה, ולפתור מתוך אותם יסודות, את הבעיות הנולדות בעקבותיה, בלי שנצטרך להחליפם. "זאת התורה לא תהא מוחלפת".
(הכותב לומד בכולל לדיינות בפסגות)
אלה השוללים את קיומו של העל-טבעי, נדרשים להסביר שורה ארוכה מאד של תופעות
האם היקום עובד עלינו? – הרב ד"ר משה רט
אוהבים תאוריות קונספירציה? יש אנשים שנוטים לחפש קונספירציות בכל מקום וחושדים בכל דבר, ואילו אחרים מתייחסים לעולם ולממסד ביתר אמון. ובאמת, ככל שקונספירציה מסוימת דורשת שיתוף פעולה של יותר שותפים לקשר, כך היא נראית פחות סבירה, ופחות אנשים יקבלו אותה. כמה סביר, למשל, שכל ארגוני חקר החלל, הטייסים, תעשיית הלוויינים וכן הלאה התגייסו כדי להסתיר מפנינו את העובדה שהעולם בעצם שטוח? מאד בלתי סביר. קנוניה רחבה כזו לא היתה יכולה להיווצר מלכתחילה, ובטח לא להחזיק מעמד זמן רב.
העניין הוא, שמצב דומה קיים גם בכל הנוגע לתחום המכונה על-טבעי. כמות הראיות לקיומו היא כה עצומה, עד שמוכרחים להניח אחת מהשתיים: או שהעל-טבעי אכן קיים – או שהיקום כולו התגייס כדי להטעות אותנו ולגרום לנו להאמין שהעל-טבעי קיים.
אלה השוללים את קיומו של העל-טבעי, נדרשים להסביר שורה ארוכה מאד של תופעות: מדוע עשרות מיליוני אנשים בעולם מדווחים על ביקור בעולמות עליונים ומפגשים עם ישויות שמימיות במהלך חוויות סף מוות? מדוע ישנם אלפי מקרים מתועדים של ילדים הטוענים שהם זוכרים את חייהם בגלגול קודם, ומסוגלים למסור פרטי פרטים עליהם, שבמקרים רבים נבדקו ואומתו כנכונים? מדוע 18% מהאמריקאים, לפי סקרים, טוענים שפגשו רוחות של נפטרים, שלפעמים אף נצפו בו זמנית על ידי מספר עדים, או מסרו מידע שהתגלה כנכון? מדוע אחד מכל שלושה אנשים בעולם יחווה במהלך חייו לפחות פעם אחת שיתוק שינה, שבמהלכו יראה דמויות מבעיתות בחדרו, ולפעמים אף יחוש את מגען בבירור – ומדוע ברחבי העולם מופיעות אותן דמויות ממש? מדוע אנשים כה רבים בהיסטוריה חוו חוויות שונות של התגלות דתית, רוחנית או מיסטית בעוצמה ומוחשות כה רבה, ששינתה את חייהן? מדוע סמים כמו DMT מובילים לחוויות מוחשיות של ממדים אחרים, ישויות קוסמיות ואחדות הרמונית עם היקום? וזוהי רק רשימה חלקית מאד של תופעות הקשורות ל"על-טבעי".
אם כל אלה אינן אלא הזיות, אשליות, דמיונות וכדומה – האין זה מוזר שהמוח האנושי התפתח בצורה כזו, שהוא גורם לכל כך הרבה אנשים לחוות מציאות דמיונית, שנתפסת כמוחשית אף יותר מהעולם הרגיל? האם היקום רקם כאן קונספירציה נגדנו? לי לפחות נראה יותר סביר פשוט להאמין בעל-טבעי.
בכל הדורות היו אנשי מופת, גם מוסלמים ונוצרים, שהצילו יהודים ממוות תוך כדי סיכון חייהם
חסידי אומות העולם – הרב מאיר נהוראי
במהלך הגזרות הקשות שמטיל פרעה על עם ישראל מקבלות שפרה ופועה פקודה בלתי חוקית בעליל – "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתו…ֹ" (שמות א, טז), אולם המיילדות מסרבות לקיים את גזרת המלך, ואינן פוגעות בילדים. המדרש סבור, שהמיילדות היו יהודיות ומזהה אותן בשמות יוכבד ובתה מרים, וכך נאמר: "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה והלא יוכבד ומרים שמם! ולמה נקרא שם יוכבד שפרה? שהיתה משפרת את הוולד. מרים – פועה? שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה" (שמות רבא א).
שד"ל מביא פירוש אחר בשם תלמידו ר' יעקב חי פארדו. לדעתם, המיילדות היו מצריות. הוכחתו המרכזית היא שהכתוב מנמק את מעשיהן כך: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים…". לאמור, המיילדות סרבו לפקודתו של פרעה, משום שיראו את האלוקים.
יראת אלוקים הוא מושג אוניברסלי במהותו, המבטא את החובות המוסריות המוטלות על כל אדם באשר הוא אדם. יש דין ויש דיין המצויים מעבר לחוקי המלך ולסדרי החברה. יראת אלוקים היא סימן לנוכחות של מוסר אנושי ביחס לאחר ובמיוחד כלפי זרים וחלשים.
גם אברבנאל הולך בפרשנות דומה שמדובר במצריות אבל נימוקו שונה: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח לבו בנשים העבריות, שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות…". לדעתו, לא הגיוני שפרעה יטיל את המשימה הזו על מיילדות עבריות שהן מאותו העם, ולכן לדעתו המיילדות היו מצריות. על אף אווירת האנטישמיות, סרבו המיילדות לציית לפקודה שהיא בלתי מוסרית, והן פעלו בנחישות להציל את ילדי ישראל. כאשר פרעה הזמין אותן לבירור הן נתנו הסבר משכנע למעשיהן. לטענתן, המציאות היא שהנשים העבריות מסיימות ללדת עוד בטרם הגיעו אליהן, ולכן הן אינן יכולות לבצע את המשימה. המיילדות מיתממות, נצמדות ללשון הציווי של פרעה, ו"מתנצלות" על כך שאינן יכולות לקיים את פקודתו של פרעה.
יראת אלוקים היא לא רק תביעה מעם ישראל אלא מכל אדם שיש בו צלם אלוקים. ראיה לכך ניתן להביא מדבריו של אברהם למלך גרר. כאשר אברהם הגיע לגרר הוא הסתיר את עובדת היותה של שרה אשתו. לאחר שהתגלה הדבר מנמק אברהם את מעשיו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". אברהם העלים את זהותה של שרה כי הרגיש שאין בגרר יראת אלוקים. קיימת צפייה שיראת אלוקים תהיה גם אצל גויים, ולא תהיה רק נחלתם של ישראל, שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש.
יראת אלוקים נתבעת מכל יצור אנושי באשר הוא, רק כך העולם יהיה טוב ומוסרי יותר. המיילדות המצריות, שראו בעבודתן שליחות להבאת חיים לעולם, סרבו לפקודה בלתי חוקית בעליל. כאשר אי החוקיות דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום, יש לסרב לבצע את הפקודה. המיילדות הצליחו לסרב פקודה בחכמה ובתבונה תוך כדי סיכון חייהן ובכך להציל את ילדי ישראל. הן היו חסידות אומות העולם הראשונות שסיכנו חיים כדי להציל יהודים. כך בכל הדורות היו אנשי מופת שהצילו יהודים ממוות תוך כדי סיכון חייהם. אלו השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה – מוסלמים ונוצרים, גברים ונשים, משכילים וחסרי השכלה. המשותף לכולם הוא שהייתה להם "יראת אלוקים".
הבדידות היא אחת הסיבות המרכזיות לפנייה לקבלת עזרה נפשית
אבות ג', ד' – מתחייבת בנפשה/ נעמי
"רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ".
משנתנו מתארת מצבי סיכון אפשריים המאיימים על גופו ונפשו של אדם. מצבים אלו יכולים להיות תוצאה של בחירה אקטיבית בהתנהלות או דרך חיים, אולם לעיתים הם מהווים דווקא סימפטום וערוץ לביטויה של מצוקה נפשית.
הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה – מחקרים מצביעים על כך שלחץ נפשי הנחווה בזירות חיים, כגון במקום העבודה, במשפחה ובמסגרת מערכות יחסים, מהווה זרז להופעתן של תגובות פיזיולוגיות במערכת האנדוקרינולוגית (הורמונאלית), במערכת החיסונית, במוח ובמערכת העצבים. תגובות לחץ "מתורגמות", בין היתר, לעוררות יתר, הנקשרת עם נדודי שינה (מתוך אתר: אינסומניה).
וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי – הבדידות היא אחת הסיבות המרכזיות לפנייה לקבלת עזרה נפשית, כך עולה מדו"ח עמותת ער"ן לשנת 2022, שהוגש בימים אלה לנשיא המדינה ורעייתו. במסמך מצוין כי בנוגע ל-28% מסך הפניות השנתי (כלומר לגבי 84,247 פניות), צוינה בדידות קשה כסיבה הראשית לפניה. נוכחותה נמצאה גם בפניות אחרות (מאתר Ynet, 2/1/2023).
וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה – תחושת שעמום נתפסת בדרך כלל כחוויה יום-יומית בסיסית ביותר, כזו שאינה בעלת השלכות כבדות משקל. עם זאת, ישנם מצבים (סגרי הקורונה הדגימו זאת באופן קיצוני) בהם השעמום הופך למעגל סבוך, המערב תחושות של ריק, תסכול ואף דיכאון. בעת שעמום נסבול לעיתים גם מיכולת ריכוז מוגבלת, חוסר עניין במתרחש סביבנו ותחושות אפטיה, מותשות, עצבנות וחרדה. אלו עלולים להוביל לבעיות פסיכולוגיות אחרות ולתנודות משמעותיות במצב הרוח. ערוץ נוסף להבנת תופעת השעמום, יחשוף כי לעיתים השעמום משמש, באופן בלתי מודע, מנגנון הגנה מתחושות מאיימות וקשות עבורנו להתמודדות, כגון: חשש, חרדה, כעס, חוסר בטחון, בדידות ועצב (מתוך: בטיפולנט, 6/2020).
הסובל ממצוקה, מִתְחַייֵּב בְּנַפְשׁוֹ במובן זה, שתפקודו הפיסי והרגשי מוטה לכף חובה והוא מצוי בסכנת אובדן שפיות/חיים מוחשית. ואולם, לא פחות מכך, חברה אשר אינה רגישה דיה על מנת לאתר את חבריה המצויים במצוקה נפשית ולהגיש להם סיוע, היא המתחייבת בנפשה ועליה לתת על כך את הדין ולהשתפר! יש עוד הרבה מה לעשות!
ליצירת קשר עם עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית אנונימית): https://www.eran.org.il/ , 076-8844400 או בטל': 1201.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
הנצי"ב הלך בדרכם של יעקב ויוסף. שניהם ציוו להעלות את עצמותיהם ארצה, מתוך הבנה, שמקום הקבע של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל
המקור לשנאת ישראל – יעקב ספוקויני
מהי הסיבה לעומק השנאה של המצרים לעם ישראל במצרים? איך התפתחה שנאה כה עמוקה עד כי השליכו את ילדי ישראל ליאור?
הכתוב אומר: "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם" [א – ז]. מסביר הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' כי מקור השנאה הוא בחריגה שחרגו בני ישראל מהמקום שהוקצה להם – בארץ גושן והתיישבו בכל רחבי ארץ מצרים. יוסף, לדבריו, חזה את הנולד. לכן הדריך את האחים כיצד לדבר עם פרעה. יוסף הדגיש כי אחיו רועי צאן – "תועבת מצרים" ולכן עליהם לחיות בנפרד. פרעה קיבל זאת. ואכן בסוף פרשת ויגש נאמר כי בני ישראל ישבו בארץ גושן ויאחזו בה. אולם, אחרי מות יוסף השתנה המצב.
על כך אומר הנצי"ב: "ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים, משום שביקשו לצאת מרצון יעקב אבינו שיישבו דווקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה נאמר כי משמת יוסף פסקו מלמול את בניהם… שאמרו 'נהיה כמצרים' דאחר שקבעו דירתם ביניהם מצאו כי טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים… אשר היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו בשביל שאין אנו רוצים להיות נבדלים מן האומות".
מילים דומות כתב הנצי"ב גם בחומש במדבר [כג' ט'], על הכתוב 'הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב': "כשהוא 'לבדד' ואינו מתערב עמהם – ישכון במנוחה ובכבוד… כאשר הוא רוצה להיות עמהם – 'לא יתחשב' – אינו נחשב בעיניהם להתחשב כלל כאדם".
הגישה הפסימית הזו של הנצי"ב, השוללת השתלבות כלשהי בין האומות, היא גישה עקבית הנובעת, לדברי נחמה ליבוביץ' [עיונים לספר בראשית ע' 370], מהשקפת עולמו הדתית – לאומית.
הנצי"ב – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [1816 – 1893] עמד בראש ישיבת וולוז'ין כמעט 40 שנה. בתקופה זו פרח מאוד עולם הישיבות בליטא. בעולם זה התעצבה במידה רבה דמותו של 'התלמיד חכם' המוכרת גם בימינו. זהו עולם בו תלמידי חכמים מתנצחים זה עם זה בלימוד הגמרא וחיים בדלת אמות של הלכה, תוך ניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון. הנצי"ב הצליח מאוד בפיתוח ישיבת וולוז'ין והישיבה צמחה בימיו מ-100 ל-500 תלמידים. דווקא אז, בא הכורת על הישיבה בדמות גזירת השלטונות הרוסיים לשלב בישיבה לימודי רוסית ועוד מקצועות שאינם תורניים. הנצי"ב הסכים לתוספת לימוד מחוץ לכותלי הישיבה, אך השלטונות סירבו, ובשנת 1891 נאלץ הנצי"ב לסגור את הישיבה.
הייתה זו תקופה נוראה ליהודי רוסיה. 10 שנים קודם לכן פרצו הפוגרומים המכונים "הסופות בנגב" – פרעות בדרום רוסיה- אוקראינה של ימינו. סדרת הכישלונות הפוליטיים והצבאיים של רוסיה, גרמה לתסיסה פנימית עזה. הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, נרצח בידי מתנקשים. אלכסנדר השלישי, שבא במקומו, הפנה את האש כלפי היהודים. נוח היה לצאר ולדובריו לתלות את המצב הכלכלי הקשה בהאשמות חסרות שחר כאילו היהודים "משתלטים על הכלכלה הרוסית". סדרת תקנות אנטישמיות ["חוקי מאי"] הצרה את רגלי היהודים. בשנת סגירת ישיבת וולוז'ין גורשו כ-30 אלף יהודים ממוסקבה. הטענה הייתה, שהם חרגו מ"תחום המושב" שהוקצה להם.
הנצי"ב לא הסתפק רק בשלילת ההשתלבות, אלא היה גם ממקימי תנועת "חיבת ציון" ששמה לה למטרה הקמת מושבות יהודיות בא"י, כבסיס לעצמאות יהודית. בפנקס אגודת חובבי ציון בוולוז'ין בתרמ"ו [1886] כתב הנצי"ב: "ראה ראינו כי היה ה' את רוח עמו ישראל בכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה, ולכונן שם מושבות לנידחי ישראל. קול ה' דופק על פתחי לבבנו לאמור, פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיעה השעה אשר לא ייאמר עוד על א"י עזובה ואין דורש אותה".
כעשור לפני פועלו העצום של הרצל, פעלו הנצי"ב וחבריו למען אותה מטרה, אך בלבוש אחר- ציוני דתי. הנצי"ב עצמו, ששאף לעלות לא"י, לא זכה למרבה הצער לעשות זאת, ונפטר כשנה וחצי לאחר סגירת הישיבה. חלק מתלמידיו המשיכו את דרכו ועלו ארצה. קיבוץ 'עין הנצי"ב' נקרא על שמו.
הנצי"ב הלך בדרכם של יעקב ויוסף. שניהם ציוו להעלות את עצמותיהם ארצה, מתוך הבנה, שמקום הקבע של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל. שלילת הגלות וההשתלבות בין העמים בתורת הנצי"ב, נובעת מאהבה עמוקה לארץ ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
בתרבות שלנובן או בת הזוג הקבועים הם תמיד הסמל לשעמום, לשחיקה ולהרגל. פסגות הריגוש שייכות תמיד לתחילת הקשר, למפגש הראשוני, לבגידה או לאישה הבלתי מושגת
מכינה לזוגיות – הרב ד"ר עילאי עופרן
באופן רשמי, המכינה שאני עומד בראשה היא מכינה קדם צבאית. מטרתה להכין את תלמידיה לשירות צבאי. אך בפועל, אחת המשימות החשובות והמרכזיות ביותר שקיבלנו על עצמנו, היא להכין את תלמידינו לחיי זוגיות ומשפחה איתנים. בעיניי, תפקיד משמעותי וחשוב לא פחות לביטחונה ולחוסנה של החברה הישראלית.
העיסוק בנושא הזה לפעמים קצת מביך. לא פשוט לדבר על תלמידים על נושאים כל כך פרטיים ואישיים, אבל לכך בדיוק התכוונו חז"ל באומרם "תורה היא וללמוד אנו צריכים".
לא מזמן למדנו במכינה את דברי ר' יצחק בגמרא בסנהדרין, האומר ש"מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה", והרגשתי חובה לעצור ולומר לחבר'ה כמה מילים בוערות מהלב –
העולם שאתם גדלים בו לא ממש נותן לכם סיכוי. דברי ר' יצחק נאמרו אמנם לפני כ-1800 שנה, אך מעולם לא היו כל כך רלבנטיים. כל התרבות שלנו היום – הקולנוע, הסדרות, השירים, ההצגות והספרים, כולם הפנימו עמוקות את המסר הזה. בכל המרחבים הללו – מערכת היחסים הסוערת, המשמעותית, המספקת והמענגת, היא לעולם לא זו שבזוגיות החוקית ,הקבועה והממושכת. בן או בת הזוג הקבועים – הם תמיד הסמל לשעמום, לשחיקה ולהרגל. פסגות הריגוש שייכות תמיד לתחילת הקשר, למפגש הראשוני, לבגידה או לאישה הבלתי מושגת.
גם מהדורות החדשות שלנו נוטפות את המסר הזה. הנפש כבר הולכת ונעשית קהה במעשי ניאוף – דמויות בכירות ומרכזיות בחברה הישראלית, בשדה הפוליטי, הביטחוני, המשפטי והחברתי, מודות בשער בת רבים שהפרו את הברית הזוגית שלהן. מפרשה לפרשה הולך ומחלחל המסר הנורא, המשלים עם בגידות כגזירת גורל.
הצרה היא שיש כאן פער שלא ניתן לגשר עליו. המאפיין המובהק ביותר, החזק ביותר והמשמעותי ביותר של קשר זוגי שלם, מספק, מענג וממלא – הוא שהוא אינטימי. זוג שזוכה להגיע לפסגות אמיתיות של עונג ושותפות, לא חולק את הרגעים הללו עם הזולת. לא כותב עליהם ברשת, לא מפרסם עליהם שיר, לא מורח אותם בטור בעיתון ולא עושה באותו רגע סלפי. כך נוצר מצב שבו זנחנו את המערכה. התלמידים שלי פגשו המון פעמים את התסכול שבזוגיות ממושכת, הם שמעו על השחיקה ויודעים על הסכנה שבהרגל. הם לא יודעים כלום על העונג, על השמחה ועל הסיפוק. הם ראו את ההורים שלהם רבים אלף פעם, אבל (אני מקווה) לא ראו אותם מעולם ברגעי הריגוש האינטימיים שלהם. הם פגשו (לצערי) לא מעט רגעים אינטימיים בעולם הקולנוע או הפורנוגרפיה, אך לא פגשו שם מחוייבות, קביעות וקשר ממושך. כך נוצרת ההטיה – המונוגמיה היא ה'באסה' והשעמום. הקשר המזדמן והבגידה (שהולכת ונעשית לגיטימית) הם השמחה והעונג.
שימו לב לכשל הלוגי הפשוט שיש כאן, אמרתי להם, בכל תחום בחיים ניסיון הוא יתרון. לכל עבודה פשוטה אנחנו מעדיפים את הותיק והמנוסה על פני הטירון המתחיל. רק במרחב הזוגי מגיחה המחשבה המטופשת לפיה פסגות הקשר הן דווקא בתחילתו – כשעדיין לא ממש מכירים, כשעדיין לא יודעים מה מיטיב, כשעדיין לא העזנו לומר הכל זה לזו, כשעדיין לא באמת התנסנו יחד. כל הגיון אומר שזה בדיוק הפוך – הסיכוי לכבוש את פסגות העונג אחרי 30 שנות ותק, גדול שבעתיים מהסיכוי להגיע לשם בלילות מפגש ראשונים. אבל בקולנוע זה תמיד הפוך.
אמרתי לחבר'ה – זה שקר מה שלמדתם. פגשתם רק חלק קטן מהתמונה. אבל את החלק השני, דווקא בגלל שהוא כל כך מאושר ושלם, לא תוכלו לפגוש מבחוץ לעולם. זה לא תמיד בא בקלות. זה כרוך בעמל ובעבודה לאורך הדרך. התרבות המודרנית מוכרת לנו את העונג והאושר בעטיפת אינסטנט של תחילת הקשר, עוד לפני המשברים ובלי האתגרים. אבל כמו שכתב מאיר אריאל – "רבים וטובים לפניי ניסו לעקוף את העונש הזה של בזיעת אפך". גם כאן, כמו בהרבה מרחבים אחרים, זה לא ילך.
ר' יצחק צדק. המציאות שבה "טעם ביאה מסור לעוברי עבירה" מלווה אותנו מאז חורבן הבית. מאז ועד היום היא ממשיכה להחריב בתים.
וכאשר עמרם עמד וגירש את אשתו יוכבד, ראתה מרים בפירוק המשפחה היהודית סכנה לבאות והטילה את כל כובד משקלה להשיב את השלום בבית הוריה
או
לימוד התורה ושלמות המשפחה הם הערובה לקיום העם היהודי.
הבטחת קיום העם היהודי – הרב פלבר
המשימה החשובה ביותר שעמדה בפני יעקב בבואו למצרים היתה הבטחת קיומו של עם ישראל בגלות הצפויה. לשם כך הוא מקדים כמה פעולות ששתיים מהן נזכיר כאן; יעקב ידע שהבטחת קיומו של עם ישראל הוא היעוד הלאומי שהחל בו אברהם. היעוד הזה אינו מתגשם מעצמו אלא תלוי במפעל החינוכי שהחל בו אברהם אבינו כמו שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [בראשית יח יט], וכפי שמתאר הרמב"ם [בהל' ע"ז פ"א]: "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א־לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד… וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלווים אליו, ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצוות אברהם, וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה, כדי שלא תשכח הלימוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".
וכשעמד יעקב לרדת למצרים החל להתיירא מפני העתיד הצפוי לו, שמא בגלות ירד כל מפעל חייו לטמיון. ועל כן גם אחרי שקב"ה אומר ליעקב: "אל תירא מרדה מצרימה", אין יעקב סומך על ההבטחה בלבד, אלא עושה מצדו כמה פעולות כדי להבטיח את קיומו של עם ישראל.
הפעולה הראשונה של יעקב היתה: "ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו". ופירשו במדרש [ב"ר צה]: "מהו להורות? להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה, שיהיו השבטים קורין בו את התורה, ללמדך שבכל מקום שהיה הולך היה עוסק בתורה, כשם שאבותיו היו עושין". או בלשון אחרת במדרש [שם]: "להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו".
יעקב לא הסתפק במסגרות הלימודיות הרגילות שנוהלו ע"י שבט לוי, אלא שלח את יהודה להקים בית תלמוד איתן יותר. ואכן, מפעלו זה של יהודה הועיל לישראל בעת השעבוד, כמו שאנו מוצאים בדברי פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר". ושאלו במדרש: מה הם "דברי השקר" שכה חשש פרעה מפניהם? "מלמד שהיו בידם מגילות, שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה הוא גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להם פרעה: 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר' – אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נופשין ביום השבת" [שמו"ר פ"ה יח].
הפעולה השנייה של יעקב להבטחת קיומו של העם היהודי היתה ביסוס שלמות המשפחה היהודית, ביודעו כי היא הערובה הבטוחה להמשך קיומו של עם ישראל. על דברי הכתוב: "איש וביתו באו", אמרו [במדרש הגדול]: "לפי שידע יעקב אבינו שהמצרים שטופים בזימה, לכך עמד והשיא את בניו ובני בניו נשים קודם שיבואו למצרים" ("שאפילו חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים"). נוסף לכך דאג יעקב לשמירת המסגרת המשפחתית על ידי חינוך לצניעות ולנאמנות בחיי המשפחה, שאותם הפנימו בני ישראל בביתם פנימה, כמו שדרשו [במדרש ילמדנו]: "בשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אוהלו, שנאמר: 'איש וביתו באו' – לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון, ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באוהלו צנוע". וכאשר עמרם עמד וגירש את אשתו יוכבד, ראתה מרים בפירוק המשפחה היהודית סכנה לבאות והטילה את כל כובד משקלה להשיב את השלום בבית הוריה, ומהם לקחו דוגמא כל עם ישראל, והשיבו גם הם את נשותיהם. ללמדך, שלימוד התורה ושלמות המשפחה הם הערובה לקיום העם היהודי.
השבת היא מתנה גדולה עבור האדם המודרני, הסובל יותר מאי פעם מבדידות. היא מספקת חוויה סוציולוגית
השבת – יצירת הקהילה – הרב ד"ר עידו פכטר
השבת נתפסת כעניין שבין אדם למקום. האדם הפרטי מצווה לזכור שבת ולשמור שבת, להפסיק ממלאכתו היומיומית ולקדש את היום השביעי. אבל לשבת יש משמעות רחבה מכך. השביתה ממלאכה ואיסור היציאה מתחום שבת לא נועדו להותיר את האדם לבדו, במסגרת המצומצמת של המשפחה. ממד חשוב בשבת הוא ההזדמנות שהיא יוצרת עבור האדם לצאת מגבולות המשפחה ולהשתייך לקהילה.
את הקשר שבין השבת והקהילה אנו מוצאים בחלקים האחרונים של ספר שמות, כשמשה מצווה על בניית המשכן (לה, א-ב): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת".
הרב יונתן זקס מבחין היטב שבפסוקים הללו קושרת התורה בין שלושה מושגים – קהילה, שבת ומשכן (כיום בית הכנסת). בית הכנסת איננו רק מקום פולחני. כשמו כן הוא – מקום כינוס עבור אנשים, הבונים יחד קהילה. שבת היא לא רק יום מיוחד של עבודת הא-לוהים אלא גם היום בשבוע שבו אנשים מתכנסים יחד. כך מתגלה לנו הממד הנוסף שמעניקה התורה ליום השבת – הממד הקהילתי.
בעידן של "קהילות מדומיינות", כניסוחו הידוע של בנדיקט אנדרסון, או של "קהילות וירטואליות", בחסות האינטרנט והרשתות החברתיות, השבת מספקת לנו חוויה של קהילה ממשית. אנו מתכנסים יחד, קבוצת אנשים קבועה, בבית הכנסת לפעילות משותפת – תפילה, לימוד או קידוש. הכינוס הזה מאפשר לנו להתחבר עם אנשים אחרים, להתרועע עם חברים ולחוות שייכות לקבוצה.
חוויות אלו אינן דבר של מה בכך. האדם הוא "חיה קהילתית", כפי שניסח הרב זקס. הקהילה מוציאה את האדם מבדידותו ומספקת לו לא פעם תפקיד ומשמעות. היא מעין הרחבה של המשפחה, בטרם האדם מתקשר למעגלים רחבים בהרבה כמו לאום או דת.
לכן, השבת היא מתנה גדולה עבור האדם המודרני, הסובל יותר מאי פעם מבדידות. היא מספקת חוויה סוציולוגית, שלאנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת בדרך כלל אין. גם אם אדם חי בגפו, שם, בקהילה, ישימו לב אליו, האם הוא נעדר או שהוא במצוקה. כשהאדם נופל או נקלע לצרות, הקהילה תתגייס לסייע לו. ומנגד, בעתות שמחה ואושר, הקהילה תספק לאדם חברה לחוות איתה יחד את רגעי השמחה, שהרי ידוע, שחגיגה אי אפשר לעשות לבד.
לכן אני מוצא חשיבות גדולה בכך שבית כנסת יהיה יותר ממקום שאליו באים להתפלל. בשנות כהונתי כרב בית כנסת ברמת פולג בנתניה, בכל שבת היה לנו מנהג קבוע – לשבת אחר התפילה על הספסל מחוץ לבית כנסת ולשוחח על הכל – פוליטיקה, חינוך, אירועי החיים ועוד. אם שואלים אותי כיום למה אני מתגעגע שם, זו אחת החוויות שצרובות עמוק בזכרוני.
כמו כל מערכת יחסים, גם את הקהילתיות צריך לתחזק ולשמר. לשם כך כדאי מאד שיהיה רב שיוביל זאת, אבל לעתים גם רכזים קהילתיים עושים עבודה מצויינת. בכל מקרה, חשוב שקהילתיות תתקיים – בדיבוק חברים, באירועי תרבות, בארוחות משותפות וכמובן בתפילה ולימוד. זהו אור גדול שהשבת מסוגלת להעניק לנו.
ואולי היה אפשר לחשוב על יצירת מודלים קהילתיים בשבת גם עבור אנשים שאינם פוקדים את בית הכנסת. אילו היו קמים מרכזים, שהיו מספקים לא רק אירועי תרבות לציבור הרחב אלא היו משמשים גם כמוקד השתייכות עבור החברים בהם, אולי אנשים לא היו מרגישים צורך לנסוע רחוק בשבת כדי לספק את מאווייהם אלא היו נשארים במסגרת הקהילתית המצומצמת. אבל לפי התרשמותי, את המודל של בית כנסת, עוד לא הצליח אף מרכז קהילתי אחר לשחזר. ולו רק בגלל זה יש להודות על שילוב השבת, בית הכנסת והקהילה.
בקשרים בין מנהיגים אין חברות ואמון אישיים- יש אינטרסים
חברות או אינטרסים? – קובי פרידחי
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
מי שקרא את סופו של ספר בראשית לא ראה את זה מגיע. גם הפרשנים מזדעקים ושואלים- אחרי שיוסף מציל את מצרים ממוות ברעב, כיצד קם מלך חדש על מצרים שלא יודע את יוסף? רש"י מביא את דבריהם של רב ושמואל המייצגים שתי גישות שונות:
הראשונה- קם מלך חדש על מצרים. האבן עזרא מסביר שהמלך החדש אינו מזרע המלוכה. אם היה בנו של המלך הקודם, היה זוכר את יוסף ואת סיפור הצלת מצרים. הרש"ר הירש מרחיב שהמילה "ויקם" מכוונת לכך שמדובר במלך משבט אחר שהגיע וכבש את מצרים. המלך החדש לא מתעניין ביוסף ומטרתו להחליש את השבט החזק השני בשטח- בני ישראל.
השנייה- אותו המלך ונתחדשו גזרותיו, התנהג כאילו אינו יודע את יוסף. כשמסתכלים על הסיפור מנקודת מבט שאומרת שהתורה באה להזהיר וללמד אותנו לעתיד לבוא, יש משהו מוכר בגישה השנייה. כמה פעמים במהלך שנות הגלות הארוכות, הרגשנו שאנחנו כבר חלק ממשפחת העמים? שהמצב יציב ולא יכול להתדרדר ופתאום העם או המנהיג משנים דרכם והופכים את הכל?
אני חושב שנקודת המפנה אינה ב"ויקם מלך חדש על מצרים", או בשאלה אם זה מלך חדש או אותו המלך. המפנה בא בפסוק שלפני כן "וימת יוסף וכל אחיו". יוסף, בכריזמה האישית שלו ועם לא מעט השגחה אלוקית, יצר אמון אצל מלך מצרים. הוא בתמורה סמך עליו וראה כי טוב. בינתיים הגיעה משפחתו של יוסף והתקבעה בארץ. רעב כבד בארץ ובזמן שהמצרים מוכרים את רכושם האחרון ואת אדמתם למדינה, המשפחה הופכת לעם. ברגע שיוסף יועץ המלך מפנה את מקומו, העם החדש, העשיר והפורה הופך להיות איום.
בקשרים בין מנהיגים אין חברות ואמון אישיים- יש אינטרסים. בתחילת הדרך פרעה מטפח את בני ישראל בארץ גושן כי "יש בם אנשי חיל" וכעת כשיוסף איננו, הכוח הופך לאיום, האינטרס הפוך וכך גם היחס מתהפך.
מנהיגים רבים מתהדרים בכך שמנהיג אחר הוא "החבר הכי טוב שלנו" או "ידיד אישי", אמירות אלו מסוכנות כי המנהיג שלנו, המנהיג בצד השני או ההקשר יכולים להתחלף בכל רגע. אנו צריכים לדאוג בכל ממשק, מדיני או ארגוני לראות שלצד החיבור האישי, יש גם אינטרסים משותפים.
כשהחלו הניסיונות הראשונים של השתלת לב מאדם לאדם הפוסקים הסכימו פה אחד לאיסור והחשיבו את נטילת הלב מה"תורם" כפעולת רציחה כפולה
הרופא לשבורי לב – הרב אבי רזניקוב
השתלת לב מלאכותי ללא פתיחת עצם החזה נעשתה בבית החולים רמב"ם בחיפה. עד לאחרונה היה צורך בפתיחת עצם החזה על מנת להשתיל מכשיר שמחליף את הלב, וכעת ניתן לבצע את הפרוצדורה ללא חיתוך העצם.
בתחילת פרשת שמות התורה מספרת: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (א' ח'). חכמים נחלקו בפירוש "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ". חד אמר, חדש ממש, וחד אמר, "שנתחדשו גזירותיו" (עירובין נ"ג ע"א). כך או כך יחסו לבני ישראל השתנה לרעה. לידתו של משה מתוארת על רקע גזירתו של פרעה שהחליט להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנתפסה בעיניו כמאיימת על העם המצרי. משה נולד בצל גזרת פרעה, וניצל כנגד כל הסיכויים. משה נשלח לעמוד מול פרעה ולצוות אותו שישלח מארצו את בני ישראל. לשם כך ד' צייד את משה באותות ובנסים, שאמורים לשכנע את פרעה בחשיבות ההיענות לבקשותיו (שמות ד' כ"א). אך מסתבר כי אלה לא יסייעו בידו בשליחותו, שכן ד' לא יאפשר לפרעה להתרשם מהאותות שראה. אדרבה, האותות יגבירו את עקשנותו והוא יסרב לשחרר את בני ישראל, "ואני אחזק את לבו, ולא ישלח את העם" (שם). התנהגותו של פרעה תגרור אחריה עונש, שבתורו יגרור המשך התעלמות ממשה, ולאחריה עונש חמור יותר, עד לשיא — יציאת מצרים.
במצרים, הקדמונים עשו הרבה מאוד כדי לחמוק מהחידלון, ובשביל זה – צריך לנצח את הריקבון, וזאת על ידי פעולת החניטה. הנצי"ב ביאר מדוע יוסף חנט את אביו. לדעתו, כיוון שהקפיד יעקב שלא יהא נקבר במצרים, ועל כן חשש יוסף שמא יתקלקל אביו בשכבו על המיטה זמן רב (הרחב דבר בראשית נ' פס' כ"ו). כמו כן נחלקו מי היו החונטים, האם הרופאים כמשתמע מהפסוק, או השבטים כפי שפירש רבינו בחיי לפי הוראות הרופאים "ויחנטו' – שצוו לעשות כן כי בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו" (שם, ב').
לפי האמונה המצרית הקדומה הלב נחשב למקום התבונה והרגש, והיה קריטי ביותר לעולם המתים. בתהליך חניטה שלם שימרו את הלב והחזירו אותו למקומו, כדי שיעמוד בעולם הבא למשפט. הביטוי 'הכבדת הלב' נדיר בתורה, בתפיסה המצרית הותירו את הלב בתוך הגוף שזהו משכן האלוהים, באמצעותו ידבר עם האדם. משקל הלב הוא שיכריע האם יעבור לעולם הבא או לא, ככל שהלב כבד יותר הוא מלא בחטאים, ועל פי כללי הטקס ישנם גם מאזניים, וזו גם משמעות הביטוי להכביד את לב פרעה שהוא לעג למצרים, שהם לשיטתם חייבים בדין.
במהלך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 שונו מספר דברים במשאבה כדי שגודלה יהיה צורת ביצית שתתאים לחזה האדם. כתוצאה מהשתלת הלב המלאכותי התעוררו שאלות אתיות. כגון, הגדרת מוות, התייחסות לטיפול רפואי כזכות, וההחלטה מי יקבל את הטיפול הנדיר.
כשהחלו הניסיונות הראשונים של השתלת לב מאדם לאדם הפוסקים אשר לפניהם הועלתה אז שאלה זו הסכימו פה אחד לאיסור והחשיבו את נטילת הלב מה"תורם" כפעולת רציחה כפולה, כך פסק הרב משה פיינשטיין "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון היא רציחת שתי נפשות ממש…" (שו"ת אגרות משה, יו"ד, חלק שני, סי' קע"ד).
בהמשך, כאשר החלה להתפתח השתלת לבבות מלאכותיים או לבבות בעלי חיים (בבון), בהם אין כמובן "תורם", ולכן ברור שאין איסור רציחה בעצם השגת הלב, התמקד הדיון בשאלה האם תוחלת החיים של המקבל עולה בעקבות השתלת לב אדם או בעקבות השתלת לב מלאכותי, האם אז אין לכאורה איסור רציחה בהחלפת הלב?
הרב אליעזר וולדינברג טען שאסור להחליף את הלב המקורי של האדם בכל תחליף אחר, כיוון שכל תחליף ללב המקורי אינו מבטל את מצב הטריפות שהיה קיים בעת ניתוק הלב המקורי. דבריו מבוססים על שיטות הראשונים הקובעים שבהפיכת אדם "שלם" לטריפה מתבצעת פעולת רציחה (שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כ"ה, כ"ה).
הלכה למעשה פסק הרב שלמה זלמן אויערבך 'שלא כדעת זו של הציץ אליעזר, והכריע שאם מושתל לב מלאכותי יאריך ימים יותר מאשר עם לבו הטבעי, אזי מותר להשתיל לב כזה.
עוד מבואר בראשונים שאין להביא ראיה מטריפות בבעלי-חיים לטריפות באדם, ובמיוחד לדעת הרמב"ם שתנאי הכרחי להגדרת טריפות באדם הוא הקביעה הרפואית שאינו יכול להמשיך לחיות. לכן, מסתבר שאין איסור בעצם החלפת לב טבעי בלב אחר אם ההחלפה איננה מקצרת החיים אלא אף מאריכה אותם. (המעין כ"ה, ג', (תחילת עמ' 34, ובנשמת אברהם על שו"ע יו"ד, סי' קנ"ה סק"ב, 1).
"ותשלח את אמתה" – החמישייה הפותחת שאי אפשר בלעדיה בכל ארגון – בנימין שמואלי ויאיר שמואלי
בפרשיות האחרונות למדנו על דמותו של יוסף. מיוסף אנו למדים מנהיגות מהי. לכל ארגון דרוש מנהיג, אך אין די במנהיג; בין אם מדובר בחברה מסחרית, בוועד בית, בארגון חסד, כמעט בכל ארגון שהוא – יש צורך בסוגים נוספים של טיפוסים, שבלעדיהם הארגון אינו יכול להתקיים. נדגים זאת מהקהילה ובית הכנסת, תוך חיבור, בין היתר, לפרשת "שמות".
הבסיס לכל ארגון
מעבר למנהיג, יש חשיבות בכל ארגון לאנשים נוספים מסוג מאוד מסוים. נפנה למחלוקת, שנראית מוזרה במבט ראשון, איזה פסוק הכי חשוב בתורה ומעביר לנו את המסר של התורה בצורה הטובה ביותר. היו שסברו שמדובר ב"שמע ישראל", שהרי מה יותר טבעי מפסוק זה, המלמד על העדות של עם ישראל. אחרים סברו שמדובר ב"ואהבת לרעך כמוך", שרבי עקיבא כבר אמר עליו ש"זהו כלל גדול בתורה" הכולל מצוות רבות.
שמעון בן פזי סבר שהפסוק החשוב בתורה הוא: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (במדבר כח, ד). המהר"ל מביא ב"נתיבות עולם" כי היה חכם שעמד על רגליו ואמר שהלכה כבן פזי. נכון, יש חשיבות רבה לקורבנות, אבל מכל הפסוקים בתורה, דווקא הקרבת הכבש בבוקר וכבש אחר בין הערביים – מהווה את הפסוק החשוב ביותר בתורה?! לכאורה זהו פסוק אפור, כזה שאיש לא היה מצביע עליו כפסוק ה'זוכה'. אך בן פזי סבור שבפסוק זה מקופל מסר חשוב ביותר, שמאפיל על כל מסר אחר. כל השולחן ערוך של היהודי נועד ליצור שגרה של חיים יהודיים. את הקורבן מקריבים יום יום, יהא אשר יהא. חכמים תיקנו תפילות במקום קרבנות, ועלינו להתפלל בכל יום, יהא אשר יהא. הפסוק מדבר על קורבן התמיד. התמידיות, יום יום, היא שחשובה כאן. ובלשון המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד השם יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו. וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר, שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושה שעל ידי המצוות הוא עובד את בוראו לגמרי".
הקרבת שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, מסמלת לא רק את החשיבות של התפילות מדי יום באופן שגרתי. היא מסמלת את כל יומו של היהודי. הנחת תפילין וכל המצוות, כולל ברכות, כיבוד אב ואם, שבת – כל מצווה בזמנה, חלקן יום יום וכל היום, חלקן בזמנים מיוחדים של היום, וחלקן פעם בשבוע או פעם בשנה. אבל יש שגרת חיים ליהודי, ועליו ללכת לפיה כל יום, ללא הפסקה. אי אפשר לצאת לחופשה ממצוות.
נחמה ליבוביץ' לומדת רעיון דומה מפסוק אחר: "וקווי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו" (ישעיהו מ, לא). ליבוביץ' שואלת מדוע כתוב קודם כל שקווי ה' ירוצו ולא ייגעו (=יתעייפו), ורק אחר כך שילכו ולא יתעייפו? היה צריך לשנות את הסדר ולומר שקווי ה' ילכו ולא יתעייפו, ואפילו אם ירוצו הם לא יתעייפו. אלא, שהרבה יותר קל לרוץ בהתלהבות ולא להתעייף למשהו ראשוני. אבל כשהמשימה הופכת לשגרה יומיומית, אמנם עוברים באופן טבעי להליכה וכבר לא לריצה, אך גם כאן חשוב מאוד שלא להתעייף ולהיות מסוגלים ללכת יום יום בנתיב המצוות, באותה התלהבות ראשונית, עד כמה שניתן.
זו למעשה השגרה שעליה מדבר שמעון בן פזי. דווקא בתוך השגרה היומיומית של חיי היהודי, עליו למצוא את הכוחות לקיים תמיד את המצוות. אם נשלב גם את דבריה של נחמה ליבוביץ', עליו לנסות ולהתלהב מן המצוות בשגרה כאילו נפגש בהן בפעם הראשונה – כך לגבי הסוכה, הלולב, המצה, התפילין וכיו"ב.
הסוג האחד של הטיפוסים החשובים לכל ארגון, הוא אפוא אלה השומרים על השגרה היומיומית. הגבאים פותחים את בית הכנסת בבוקר ובערב, יום אחר יום, גוללים ספרי תורה, מבררים מי זקוק לעלייה לתורה, גובים כספים ועוד. בלי אותם אנשי שגרה המבצעים את אותה עבודה אפורה, שלא רק ששכרה לא בצידה, הם אפילו חשופים לביקורות שונות – שום ארגון לא היה מתקיים.
"וידו אוחזת בעקב עשיו"
אבל אין די רק במנהיג ובאנשי השגרה. הם אמנם הבסיס, אך לא די בהם. כל ארגון זקוק גם לכאלה שישיגו בדרכים יצירתיות את מה שנראה ממבט ראשון כבלתי מושג. אלה הם למעשה הטיפוסים ה"יעקביים". יעקב איש תם יושב אהלים, שרבקה הייתה צריכה להכריח לעמוד מול יצחק ולדאוג לבכורה. אך עוד בהיותו עובר ידע יעקב היטב מה הוא רוצה, ונולד כשידו אוחזת בעקב עשיו. הוא אמנם לא הבכור, אך הוא יודע שזו המטרה שעליו להשיג – לתפוס בעקב עשיו ולהתקדם קדימה. האם מקרה הוא שכאשר עשיו חוזר מן השדה רעב, מחכה שם יעקב עם נזיד עדשים, וכאשר עשיו אוכל, יעקב גורם לו לוותר על הבכורה, ואף לבוז לה? או שמא מדובר במעשה מתוכנן היטב של יעקב היצירתי, שמחכה לרגע המתאים למען השגת מטרת העל?
ה"יעקביים" הם היצירתיים שבחבורה. גם אם הם אולי לא יהיו חלק מהשגרה היומיומית האפורה של הארגון, הם יצליחו למשל להביא תרומות או להביא משכן קבע לבית הכנסת. גם בלעדי היצירתיים האלו קשה מאוד לקיים ארגון. כל ארגון. אך לא די גם בהם.
"מדוע פניכם רעים היום"?
יוסף. דמות מאוד דומיננטית ה"מפרנסת" לפחות קבוצה חשובה נוספת של אנשים בכל ארגון – אלה שרואים את הפרט בכאבו ובצערו, ומנסים לסייע בכל דרך. כאשר יוסף נמצא שוב בבור – בבית האסורים, ויש לו את כל הסיבות להתייאש אחרי שכבר עלה וירד שוב, הוא שם לב לאחר בכאבו. הוא ניגש לשני סריסי פרעה, שר האופים ושר המשקים, האסורים איתו בבית הסוהר, ושואל אותם "מדוע פניכם רעים היום"? (בראשית מ,ז). יוסף מצליח לגייס, למרות המצב הירוד שלו עצמו, את הכוחות להביע סימפטיה לאחרים הנמצאים בצרה. לכאורה, שאלתו מיותרת. מדוע פניהם זועפות?! האם צריך סיבה לכך, כאשר עד לא מכבר הם היו שרים אצל פרעה וכעת הם בבית האסורים, רועדים מהצפוי להם? אבל יוסף בכל זאת שואל לשלומם כי הוא מרגיש שהם זועפים יותר מהרגיל. יוסף מלמד אותנו רגישות אמיתית מהי, וכיצד יש לראות את האחר.
קדושתו של השמש
הלכות רבות נקשרו בהדלקת הנרות, החל ממחלוקת בית שמאי ובית הלל ועד האיסור להשתמש לאור הנרות וזמן ההדלקה "כשכלתה רגל מהשוק" ועוד. על רקע זה מפתיעים דברי המהרי"ל, שדרש שהפסוק "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיהו ו, ב) רומז לשמשים העומדים מעל ל-36 הנרות של חנוכה, עד כדי כך ש"המזלזל במצווה זו (=של השמש) בוודאי יהיה עונשו קשה מאוד. וכל מי שמדקדק במצווה זו ואינו מזיז את השמש ממקומו, יזכה לראות נרות העתידין להדליק בבית קודשנו במהרה בימינו אמן" (ראו גם: הנרות הללו (בסדרה של הר עציון, באר מרים, עמ' 139). המהרי"ל מסביר כי במובן מסוים, קדושת השמש גדולה אפילו מקדושתם של נרות החנוכה עצמם, ואולי זהו פשר המנהג שלא להשתמש גם באורו של השמש ולהדליק נרות נוספים, כפי שהביא השולחן ערוך. (לעניין זה ראו גם הרב פרופ' דניאל שפרבר "לתולדות השמש" בתוך: מנהגי ישראל חלק ה, עמ' מג-סד).
נמשיל זאת לכך שיש להיזהר בכבודם של השמשים – אנשי התחזוקה, הניקיון, ובימינו כמובן אנשי המחשבים וההלפ-דסקים למיניהם ושאר עובדים מנהליים ואחרים, שבלעדי עבודתם "תומכת הלחימה" כל ארגון שהוא אינו יכול להתנהל ולתפקד. לעתים הם אינם מקבלים את הכבוד המגיע להם, אשר מטבע הדברים מופנה אל אלה המאירים למרחוק ואורם נראה וקולם הוא זה שנשמע.
"ותשלח את אמתה"
ישנו עוד סוג אחד של אנשים בכל ארגון, שאפשר לראות רמז לקיומו בפרשתנו. בת פרעה יורדת ליאור לרחוץ ונערותיה-שפחותיה עמה. היא רואה את התיבה בתוך קני הסוף, ומבינה שיש שם משהו ששווה בדיקה, "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" (שמות ב, ה). רש"י מפרש "את אמתה – את שפחתה", אך מביא גם את דברי חז"ל ממסכת סוטה דף יב, ואומר כי "רבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמּתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה". אם כן, לפי הפירוש האחד שלחה בת פרעה את אמתה-שפחתה שתיקח את התיבה. היא לא הסתכנה בעצמה, או שלא היה בכך דרך כבוד שנסיכת מצרים תיכנס למעבה הסוף כדי לקחת את התיבה. לפי הפירוש האחר, היא שלחה את ידה-אמתה, ומכיוון שהתיבה הייתה רחוקה, נעשה לה נס ואמתה התארכה וכך יכלה להגיע לתיבה הרחוקה.
זהו נס המלמדנו שכאשר אנו מאוד רוצים משהו, מסייעים לנו מלמעלה להשיגו. אנו יכולים גם ללמוד מכאן על סוג הטיפוסים האחרון – אלה שלא נמצאים ליד התיבה, אך תמיד שולחים את אמתם ומסייעים מאחורי הקלעים, לעתים מזומנות מבלי שייראו בכלל. אלה שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות שייתנו את הדחיפה שתמיד הארגון צריך ברגע הנכון. אלה שבבית הכנסת תמיד יסדרו את הספסלים, יארגנו את הקידושים, מבלי שיהיה בכלל צורך לפנות אליהם. הם היו גבאים בעבר והם גם יהיו שוב בעתיד. בין לבין הם לא בחופשה אלא ב"מילואים". אלה הם העוזרים, פעמים רבות העלומים, שנותנים ערך מוסף מיוחד לכל ארגון שהוא, ותמיד כשיש צורך בכך, פתאום מגיעה אותה יד ומסייעת, בבחינת "ותשלח את אמתה".
החמישייה
לסיכום, חמשת הטיפוסים שהצגנו כאן מעבר למנהיגי כל ארגון הם שומרי השגרה היומיומית ה"אפורה", היצירתיים, הרגישים-המעודדים, השמשים "תומכי הלחימה" והמסייעים השולחים תמיד את אמתם.
——————————————————
פרופ' בנימין שמואלי, מרצה וחוקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
יאיר שמואלי סטודנט להנדסה באוניברסיטת בר-אילן.
