כתובת האתר של שבתון:
להתבונן סביב, ולבחון את מי אנו יכולים לשחרר ממאסרו
על הבדידות – הרב יובל שרלו
"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" – המצווה המוטלת על ישיבת המצורע מחוץ למחנה מפנה את תשומת לבנו למשמעותה העמוקה של הבדידות. בעולם טהרת המצורע היא מהווה חלק מתיקון: "…מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו (רש"י: שעל לשון הרע באו נגעים עליו) – לפיכך אמרה תורה בדד ישב." זו דרכה של תורה לבטא את הרעיון היסודי כי במידה שאדם מודד לאחרים – מודדין לו, וכשהוא עצמו חווה את משמעות מעשיו ונדרש לכפר עליהם, נפתח השער שלו לשוב בסופו של תהליך אל המחנה פנימה.
עולמה של הבדידות עלול לפגוש את האדם במציאויות רבות. אנו למדנו את מחירה הכבד בתקופת הקורונה, אולם המפגש עימה נמצא כבר בכתבי הקודש עצמם. כבר בפרק ב' של ספר בראשית מלמדת התורה כי "לא טוב היות האדם לבדו – אעשה לו עזר כנגדו". פסוק זה ייסד את התבנית המיוחדת של המשפחה, הקושרת שתי נפשות לפחות למציאות אחת, ואינו מותירה את האדם לבדו.
תמונה נוראה אחרת של הבדידות נמצאת בדבריו של איוב. בין צרותיו הקשות הוא מתאר את התמוטטות מעמדו החברתי, ואת העובדה שאין פוקד אותו איש: "…אחי מעלי הרחיק, ויודעי אך זרו ממני. חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני, נוכרי הייתי בעיניהם. לעבדי קראתי ולא יענה במו פי אתחנן לו. רוחי זרה לאשתי וחנותי לבני בטני…" (איוב יט יג-טז). זהו הכאב היותר גדול שמתחולל בעולמו של האדם שחווה אסון נורא. מעבר למציאות עצמה – היחס החברתי, והעובדה כי אסונו מרחיק בני אדם מעליו, והוא נותר לעצמו עם הכאב – מהווים תיבת תהודה המעצימה את שברו ואת אסונו.
מסביבנו אנשים בודדים רבים. בנסיבות שונות. חלקם כתוצאה ממעמד אישי כמו גרושות וגרושים, אלמנות ואלמנים, בגילאים שונים – החיים לבדם; תוחלת החיים המתארכת מביאה מטבע הדברים לעלייה דרמטית במספרם של האנשים הבודדים; חלקם כתוצאה מהתרחקות חברתית, ובשבוע הכואב הזה אסור לנו להתעלם מהשכול, שלעתים מביא למעגל של כאב מרחיק, וההרחקות מעצימות את הכאב, וחוזר חלילה; מכיוון אחר – משפחות שבהן מתמודדי נפש פוגשים את הבדידות מסיבות שונות: הצורך לייחד זמן רב כדי לשמור על המתמודד, הסטיגמות החברתיות, חוסר האנרגיה הפנימית, ועוד ועוד. מעבר לכאב הגדול של כל אלה – מחקרים רבים מלמדים גם על ההשפעה הרפואית הממשית של הבדידות, ואף אם רק חלק מהממצאים שלהם מתוקפים – ניתן לראותה כמגפה.
פיתרון כולל כנראה שאין, אך דווקא משום כך – בשבת בה אנו למדים על חובת הבדידות, כתהליך תיקון אנו יכולים להתעורר לתיקונה גם מכיוונים אחרים. פשוט להתבונן סביב, ולבחון את מי אנו יכולים לשחרר ממאסרו, ועם מי אנו יכולים להיות שותפים במסע החיים. ובעיקר – בימי צער ושמחה לא לשכוח את מי שהושטת היד אליו תביא לצירופו ולהיותו חלק בלתי נפרד מהחברה בה אנו חיים.
אצל הגיבורים הללו אין ריחוק וניכור הנובע מראיית האחר כ'הם'. יש רק 'אנחנו'
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ – אבי רט
בשבועיים הקרובים תעסוק החברה הישראלית כולה בנושאי ובאירועי הליבה שלה, אלו שצרבו את ה-DNA היהודי והישראלי בדורות האחרונים- השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
בשבועיים אלה תישמע מילה אחת שוב ושוב בכל ההקשרים האפשריים- הגבורה.
המילה העוצמתית הזו, בצד ההילה שבה, מעוררת כמה שאלות יסוד על נפש האדם:
מהי בעצם גבורה? מה הכוח המניע את הגיבורים?
מה גרם ל-28,217 חסידי אומות העולם, לא יהודים, לסכן את חייהם וחיי משפחותיהם במשך תקופה ארוכה וללא כל תמורה כדי להציל אנשים זרים, יהודים שהם לא חייבים להם כלום?
מה גרם לאירנה סנדלר בת ה-29, עובדת סוציאלית פולניה, נוצרייה קתולית, לסכן את חייה יום יום ולהציל לפני 80 שנה בדיוק מהגטו הבוער יותר מ-2500 ילדים יהודיים, שכל צאצאיהם עד היום חבים לה את חייהם?
מה גרם ל-3,052 מקבלי הצל"שים בכל מערכות ישראל- כולל צבא, משטרה, שב"כ מוסד, מתוכם 40 עיטור גבורה, 219 עיטור העוז,607 עיטור המופת, לקום ולעשות מעשה הירואי של גבורה תוך כדי סכנת חיים?
מה גרם למוטי בן שבת ז"ל, בן ה-38 למסור את נפשו בשנת 2020 ולקפוץ לתוך הנחל העולה על גדותיו בנהריה כדי להציל משפחה טובעת?
מדוע אנשים מוכנים לסכן את הדבר היקר להם ביותר- את חייהם?
אופנים ודרכי גילוי רבים לגבורה- יש את הגבורה הפיזית, גברות המסתערים, המורדים, הלוחמים, ויש את הגבורה הרוחנית של אלו שהמשיכו לדבוק בערכיהם ופעלו לפי צו מצפונם. יש את גבורת המוכנים למות, אלו שבחרו לעשות מעשה שסופו מוות בטוח, ויש את גבורת הבוחרים בחיים, אלו שלמרות כל הטרגדיות שעברו עליהם והיו מנת חלקם, בחרו לא להישבר, אלא לבחור בחיים, להמשיך וליצור חיים פרטיים ולאומיים, ולהקים משפחה, עם ומדינה.
כל אחת ואחד בדרכו וכולם ביחד – כולם אהובים, כולם גיבורים, לכולם רבים רבים מאיתנו חבים את חייהם וקיומם.
יסוד אנושי אחד מהותי, משמעותי ועמוק המעיד על נפש האדם, הוא היסוד לכל סוגי וביטויי הגבורות- הנכונות למסור את הנפש למען ערך נעלה. יש משהו גדול וחזק ונצחי יותר מהאני הפרטי שלי.
הגיבור צריך להתגבר על מחסום טבעי ואינסטינקטיבי- הרצון שלו עצמו לחיות.
מסירות הנפש של הגיבור היא היכולת להתגבר מעל הנתונים, מעל חוקי הטבע והטבע האנושי, מעל האינסטינקט הטבעי האומר לאדם לדאוג קודם כל לעצמו, ולפעול מתוך צו מוסרי, ערכי ומצפוני בעל כוחות פנימיים אדירים, מתוך אמת ואמונה ללא גבול, ודבקות במשימה עד כלות. כל אלו דוחפים את הגיבור למימוש האמת הפנימית האישית הרוחנית והמוסרית שלו.
כל הגיבורים הללו לסוגיהם חיים סביבנו כל יום, בכל הארץ, בכל מרחבי החיים. הם באים מכל המקומות, מכל העדות, מכל האמונות, מכל הגוונים, מכל הסוגים וההשקפות, מכל הגילאים, ומכל היבשות. צריך רק לפקוח את העיניים ולראות כמה גבורה וכמה גיבורים יש סביבנו ביום יום.
אצל הגיבורים הללו אין ריחוק וניכור הנובע מראיית האחר כ'הם'. יש רק 'אנחנו'. תודעת היסוד הערכית שלהם היא של 'אנשים אחים אנחנו'.
אלו הגיבורים האמיתיים שבדורנו, המצטרפים לגיבורי ישראל והעם היהודי לאורך כל הדורות, אלו שבזכות מורשתם ומסירות נפשם אנו זוכים ומתקיים בכולנו- 'גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ'.
רק אם קיימת נכונות ומסירות נפש אמיתית להיות מן 'העולים בהר', נזכה לב'משוך היובל'
ואם יהיה היובל לבני ישראל!? – אביעד הכהן
בנוהג שבעולם, חגיגות יובל – וגם חצאי יובלות למיניהם – הן סיבה למסיבה. כך, ביובלו של אדם, וכך מקל וחומר ביובלה של מדינה.
בסופה הכרונולוגי של תורת משה (ארבעת החומשים הראשונים, למעט החמישי שבהם, ש"מִשְנֶה תורה" הוא) עומדים בני ישראל ערב הכניסה לארץ. משה רבנו מורה אותם על דרך חלוקת הנחלות, וריחה המְשַכֵּר של אדמת ארץ ישראל, כבר נישא באוויר.
ואז, בפרק האחרון במדבר (פרק לו), מופיעות בנות צלפחד ותובעות את חלקן בנחלות. משה רבנו, שרואה את הארץ מנגד אך אליה לא בא, אינו יודע מה להשיב להן והקב"ה מצווהו לתת להן נחלה.
התורה אינה מסתפקת בתיאור זה, אלא מוסיפה פרטים על מעמד נחלתן בשנת היובל: "וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן" (לד, ד).
מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", שהשבוע חל יום פטירתו, העמידנו באחת משיחותיו ליום העצמאות (התפרסמה בעלון שבות בוגרים 11) על מילה אחת, זעירה, ש'נחבאת' בפרשה זו. מילה שכמידת קטנותה – כן גדלותה.
אִם יהיה היובל!
"אִם" זה עשוי להתפרש בפנים שונות במקרא. כך, למשל, בפירושו לפסוק "ואִם תקריב מנחת ביכורים לה' " (ויקרא ב, יד), מפרש רש"י: "'אִם' משמש בלשון 'כי' [=כאשר], שהרי אין זו רשות".
מכאן, שלדעת רש"י אף "אם יהיה היובל" יכול להתפרש לא כתנאי, בלשון שֶמָא, אלא 'אִם', לשון "בָּרִי", ברור וודאי: "כאשר יהיה היובל לבני ישראל", כאשר יהיה, ובוודאי כך יהיה.
הרב ליכטנשטיין הסב את שימת הלב לכך שהרמב"ן נטה לדרך אחרת, והיא דרך ה"שֶמָא": "ואפשר גם כן כשאמר 'ואִם תקריב מנחת ביכורים' – [אזי] כן תעשה, כאומר: "אִם יביאך ה' אלקיך אל הארץ" – [אזי] 'וקצרת את קצירה', כי ירושת הארץ – בתנאי יזכרנה להם. כמו שאמר (דברים יא, כב-כג): " כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו. וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם".
הווי אומר: לדעת הרמב"ן אין כל ביטחון שהקב"ה אכן "יוריש את כל הגוים" מלפנינו או שבני ישראל יירשו את ארץ ישראל. הדבר תלוי במעשיהם: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת".
ודוק: לא רק שמירת "המצווה הזאת", של יראת ה', והיא מִצווה שבין אדם למקום, אלא "אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת", "כל" – לרבות הכל, גם מצוות שבין אדם למקום, גם מצוות שבין אדם לחבֵרו ובין אדם לחֶבְרָתו.
מאורעות השנים האחרונות, וביתר שאת מאורעות החודשים האחרונים, מבית ומחוץ, העמידונו פעם נוספת על שבריריותה של מדינת ישראל. מגפת הקורונה, איום הפצצה האיראנית, איומי החמאס והחזבאללה, שרשרת הפיגועים המתמשכים, והשסע הלאומי, כל אלה מוסיפים ומזכירים לנו, שקיומנו כאן תלוי על בלי-מה.
כך היה וכך, כנראה, גם יהיה. בשעת ההכרזה על הקמת המדינה היו בארץ ישראל כשישים ריבוא יהודים, מוקפים בעשרות מיליוני ערבים שקמו עליה לכלותה.
במהלך המלחמה נהרגו 5,677 מאנשי היישוב. 4,762 חיילים נפלו במערכה ו-915 אזרחים נספו בפעולות איבה. אנשים, נשים, זקנים וטף.
ב-33 מקרים לפחות נפלו שני אחים מאותה משפחה. במקרים נוספים נפלו אבות ובניהם או שני בני זוג.
היו אלו האבדות הכבדות ביותר שסבלה מדינת ישראל במהלך מלחמותיה – כאחוז(!) מבין תושביה היהודיים של ארץ ישראל.
בחסדי ה' קמה המדינה ויכלה לאויביה. עיון בתולדות ישראל, על אורותיה וצלליה, מלמד עד כמה גדול הנס.
חגיגת שנת היובל אינה דבר המובן מאליו. היא מגיעה בחסדי שמים, מצד אחד, ויוזמה אנושית, מצד שני.
'ואם יהיה היובל' – הוא יהיה לבני ישראל. במידה מסוימת, בזכות 'בני ישראל'. מתנגדי הציונות ידעו לומר שבמעמד הר סיני נאמר 'במשך היובל – המה יעלו בהר'. רק משֶיִישמע קול שופרו של משיח בעולם, 'המה יעלו בהר'. לעומת זאת, הרוח, המסר והייעוד של הציונות לכל גווניה, ובוודאי אלה של הציונות הדתית, הם שההיפך הוא הנכון: רק אם קיימת נכונות ומסירות נפש אמיתית להיות מן 'העולים בהר', נזכה לב'משוך היובל'. היובל טעון השקעה, התמסרות ציבורית ולאומית ומסירות נפש אישית.
"בשנת היובל הזאת תשובו". שנת היובל היא גם הזדמנות לממש את 'זכות השִיבה".
השיבה אל ערכי היסוד של כבוד האדם. השיבה אל ערכי הצדק והיושר, של "שדות חוזרות לבעליהן ושחרור עבדים". והשיבה אל עקרון היסוד של הערבות ההדדית: "ואיש אל משפחתו תשובו". ההכרה בכך שלמרות כל המחלוקות והמריבות, כולנו עַם אחד.
חג עצמאות שמח!
החיים והגיור הם תיאטרון – הרב אליהו בירינבוים
יש אומרים שהחיים הם יצירת תיאטרון ומלאי הפתעות כרימון. כך, לדעתי, גם עולם הגיור והגרים. הסיפור הבא מעיד על כך.
רוברט נולד בקנדה וגדל במשפחה נוצרית. מילדותו הוא זכה להיות מאד מוזיקלי ובעל קול יפה. חיבתו למוזיקה ולשירה הביאה אותו להצטרף בגיל שמונה למקהלת הכנסייה הנוצרית, שם נהג לשיר ביחד עם חבריו והכומר המקומי את שירי התפילה הנוצריים בפני עם ועדה. אלא, שרוברט היה לא רק ילד מוזיקלי אלא גם חכם ופיקח ונהג לשאול את ראש הכנסייה שאלות רבות, על החיים, על התנ"ך ושאלות אמונה ותיאולוגיה נוצרית. הכומר לא שמח לקבל את שאלותיו של רוברט, שכן האמונה הנוצרית מבוססת על דוגמות שיש לקבל ולהאמין בהן ללא שאלות וללא עוררין, והחליט לסלק אותו מהמקהלה של הכנסייה. בגיל 13 רוברט נשאר ללא אפשרות להביא לידי ביטוי את כישוריו המוזיקליים, עד אשר ראה מודעה בעיתון שבבית הכנסת הקונסרבטיבי בעירו, מחפשים ילדים וצעירים לשיר במקהלת בית הכנסת. הוא פנה לרב בית הכנסת והתקבל בשמחה לשיר במקהלה.
רוברט מספר שמרגע שהחל לשיר בבית הכנסת, הוא הרגיש אווירה מיוחדת ובכל שבת וחג שהוא שר שירי קודש, תפילה יהודית והלל, אפפה אותו תחושה של קדושה. במקביל לכך, הוא הקשיב בקשב רב לדרשות של הרב הקונסרבטיבי אשר גרמו לו לגלות את האמת שביהדות ולהתקרב למסורת היהודית ובעיקר להרגיש שהוא מחובר לא רק לשירה היהודית ולבית הכנסת אלא גם לאמונה היהודית, לתורה ולעם ישראל. רוברט החל תהליך גיור קונסרבטיבי, למד יהדות ובגיל 18 עמד בפני בית הדין לגיור ונקרא שמו בישראל חיים מנשה. הוריו הנוצריים, לא היו שותפים למהלך זה, אבל הם תמכו בבנם מתוך הבנה שהוא מצא את דרכו ושהוא מאושר בדתו החדשה. בכך לא הסתיימה ההיסטוריה היהודית של חיים מנשה.
בגיל 20 הוא החליט להגיע לתוכנית מסע ללמוד שנה בארץ והוא בחר ללמוד בישיבת "אש התורה" בירושלים. הלימודים בישיבה הביאו אותו להעמקה ביהדות ובהלכה ומסקנתו הייתה שהוא צריך לעבור גיור נוסף והפעם בפני בית דין אורתודוקסי. כאשר חיים מנשה עמד בפני בית הדין, הדיינים התרשמו מאישיותו וכנותו ולאחר דיון על אמונה, הלכה, חיים יהודים והיסטוריה יהודית הוא התקבל והצטרף לעם היהודי.
בדרך כלל, הדיון בבית הדין מסתיים בטקס קצר של קבלת מצוות ואמירת 'שמע ישראל' בקול, אבל במקרה דנן הדיינים שהיו בבית הדין ביקשו מחיים מנשה לסיים את הדיון בבית הדין בשירת "והיא שעמדה" בניגון המסורתי ובקולו המיוחד. כאשר חיים מנשה החל לשיר, העיניים של הנוכחים התמלאו בדמעות של שמחה והתרגשות. כיום חיים מנשה הוא אזרח ישראלי ושר במקהלה של אחד מבתי הכנסת הגדולים והחשובים במדינת ישראל.
סיפורו של חיים מנשה הוא ללא ספק מקרה של גר צדק אמיתי שיד ההשגחה גלגלה אותו מבית נוצרי למקהלה בכנסייה ומשם לבית הכנסת הקונסרבטיבי, דרך לימודים בארץ בישיבת אש התורה, עד בית הדין האורתודוקסי ומשם לשירה במקהלה של אחד מבתי הכנסת הגדולים בארץ. הוא אשר אמרתי, החיים הם תיאטרון וללא הספק הקב"ה הוא הבמאי.
צרעת נוהגת בזמן הזה, אלא שטכנית בפועל היא אינה נוהגת
מדוע לא נטמאים מצרעת בזמן הזה – הרב יגאל גרוס
שתי הפרשיות אותן קוראים השבת, מאריכות בביאור נגע הצרעת, הסוגים שונים, והדרכים לזיהויים וטומאתם על ידי הכהנים: "אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת… וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים"'. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם צרעת קיימת בזמן הזה, ואם כן מדוע הרואה סימנים העלולים להתפרש כצרעת אינו הולך לכהן שיורה לו מה דינו.
צרעת בזמן הזה
האם צרעת קיימת בזמן הזה? ייתכן שיש בכך מחלוקת בין רבי טרפון לרבי יוחנן:
א. הירושלמי במסכת סוטה (ב, ב) מספר שרבי יהודה ליווה את רבי טרפון לביתו, ורבי טרפון הגיש לו מקל ארז בו טיהר מצורעים. מתוך מעשהו הסיק רבי יהודה מספר הלכות. אחת מהן היא שרואים ומטהרים מצורעים גם שלא בזמן הבית, כי למרות שרבי טרפון ראה את המקדש בבניינו, המעשה היה לאחר חורבנו.
ב. לכאורה, מקור החולק יש בדברי הפסיקתא זוטרתי (שמות ד, ו). בפסיקתא כתוב, שכאשר ידו של משה הפכה למצורעת, לא הייתה טמאה בטומאת צרעת האמורה בתורה והדורשת הסגר, גילוח השיער וכו', כיוון שצריך כהן שיטמא את הנגע. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן האומר, שלאחר חורבן הבית לא נוהגים דיני צרעת.
אמנם למעשה, הפוסקים נקטו שרבי יוחנן לא חולק על רבי טרפון, וביארו שהוא מסכים שצרעת נוהגת בזמן הזה, אלא שטכנית בפועל היא אינה נוהגת. הפוסקים העלו מספר סיבות לכך:
כהנים מוחזקים
אפשרות ראשונה להסביר מדוע אין דיני צרעת בזמן הזה, מבוססת על כשרותם ומעמדם של הכהנים בזמן הזה.
כפי שכותבת הגמרא במסכת כתובות (כה ע"א), בעקבות חורבן הבית הראשון והגלות שהתרחשה בעקבותיו, התעורר ספק במעמדם של הכהנים. החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם, ופסלו את עצמם מהכהונה. ועוד, שמא אנשים קראו לעצמם כהנים, למרות שלא היו כאלה. בעקבות כך נקט הרמב"ם (איסורי ביאה כ, א), שבניגוד לכהנים בעבר שהיו קדושים בוודאי, כיום הכהנים הם רק כהני 'חזקה'.
א. על בסיס עיקרון זה כתב הרדב"ז (תרומות ז, ט), שהסיבה שלא מטמאים היום מצורעים גם במקרים שרואים וקיימים סימני צרעת היא, שאין בזמן הזה כהנים מיוחסים, והרמב"ם פסק שכדי לדון דיני מצורע צריך כהן מיוחס.
ב. ערוך השולחן (העתיד טהרות צז, יב)חלק וסבר, שלמרות שהכהנים אינם מיוחסים בזמן הזה, בכל זאת ניתן לסמוך על חזקת הכהונה כדי לטמא אדם בצרעת. בטעם הדבר חידש, שרק כאשר ישנם כהנים מיוחסים אז אי אפשר להתבסס על חזקת שאר הכהנים, אבל כאשר אין כלל כהנים מיוחסים גם כהן מוחזק יכול לטמא בצרעת.
טעמים נוספים
א. טעם נוסף העלה הרדב"ז (מצודת דוד, מצווה תמו), גם הוא על בסיס דברי הרמב"ם (שם א, ג). הרמב"ם פסק, שבשביל לדון דיני הצרעת צריך לדעת את כל סוגי הנגעים השונים, מראותם והשוני ביניהם. לכן, בעוד שבעבר היתה מסורת איזה צבע הוא צבע של צרעת, הרי שבזמן הזה מסורת זו אבדה.
הרב אשר וייס (תזריע, טומאת צרעת) לא קיבל טעם זה, כיוון שאם אכן יש צורך במסורת לשם כך, איך ייתכן שמעבירי המסורת לא העבירו אותה, וגרמו לכך שדיני צרעת ייעלמו מעם ישראל?! ועל אף שגם בעניינים אחרים אבדה המסורת (למשל איזה צבע נחשב אדום), במקרים אלו לא בטלה ההלכה לגמרי אלא מחמירים בה, מה שאין כן פה שיוצאת קולא מאי העברת המסורת.
ב. אפשרות שונה העלה האור שמח (טומאת צרעת יא, ו), שכיוון שלא יודעים מה היא תולעת השני הנצרכת לטהרת המצורע, ממילא בטל דין טומאת מצורע. ועל אף שניתן לטמא מצורע גם אם אי אפשר לטהרו ואין הדברים תלויים זה בזה, מכיוון שללא טהרה על המצורע להיות מחוץ לירושלים, להתרחק מאשתו ועוד, הרי לא ייתכן שיהיה כך עד סוף ימיו – ומשום כך ביטלו דין מצורע.
ג. החפץ חיים (שער הזכירה חלק ו') חלק על האור שמח וכתב, שגם ללא האפשרות לטהרה עדיין הטומאה קיימת. אולם הוסיף וטען, שכיוון שאי אפשר להיטהר מהטומאה, עשה הקב"ה חסד עם ישראל ולכן אין אנשים נטמאים מצרעת בזמן הזה.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-לח': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 3: עדות נשים (המשך ב')-
כפי שהתחלנו לדון בגיליון שבתון, פרשת צו, לכלל של פסול נשים לעדות יש לא מעט יוצאים מן הכלל בעולם ההלכה. הדגשנו את כשרות העדות של נשים בענייני איסורין. נמשיך ונרחיב את הדיון על כך. המקור ההלכתי הבולט בתקופת הראשונים שמסכם את המקרים הבולטים כאן לאור התלמוד והגאונים, הוא אחד מהפוסקים הבולטים באשכנז: המרדכי (רבי מרדכי בן הלל, המאה ה-13):
מצאתי בתשובת הגאונים דאשה פסולה לכל עדות רק לשמונה דברים [=היא יכולה להעיד] ואלו הן: (א) נאמנת חיה [=מיילדת] לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר כשלא קרא עליו ערער. (ב) נאמנין על הבכור אביו לעולם אמו כל שבעה [=ימים ראשונים] חיה [=מילדת] לאלתר […] (ג) אשת איש הייתי ופנויה אני נאמנת במקום שאין עדים. (ד) נשביתי וטהורה אני [=לא נאנסתי ואני אסורה לכהן] נאמנת במקום שאין עדים. וכן אני טמאה וחברתי טהורה. (ה) אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני. וכן אשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא [=צידוק] לדבריה. (ו) האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרה מת בעלי, ובכלל זה האשה שאמרה לבעלה גרשתני דאין אשה מעיזה [=פניה בפני בעלה] וכן שאר נשים נאמנות לומר מת בעליהן רק אותן שמנה שאינם נאמנות. (ז) נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל דבורים בזמן שבעלים מרדפין אחריהן, מסיחין לפי תומן. (ח) דאישתמודעינהו דפלוני אחוה דמיתנא דפלוני ואפילו קרוב ואפילו אשה דגלויי מילתא בעלמא הוא [=שפלוני הוא אח של המת שזה רק מגלה את המציאות הידועה]. (המרדכי מסכת יבמות,הגהות מרדכי פרק החולץ, רמז קיז).
כלומר, על פי המרדכי בשם הגאונים כאן, יש מספר סוגים שבהם ניתן לקבל עדות נשים או לפחות שנשים מהימנות בהם ובית הדין יכול לסמוך עליהן (יש מחלוקת בין הפרשנים האם מדובר בנאמנות או בעדות והאם יש הבדלים) כגון:
נאמנות האישה בענייני המעמד האישי: בן בכור, אישה שלא נאנסה וכדומה. (למקורות בחז"ל ראו: אליעזר חדד, " השווה הכתוב אישה לאיש-על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, עמ' 43-41).
'משיח לפי תומו': גם אישה או קטן ואף לא יהודי, שפסולים לעדות יכולים להיתפס כמהימנים כשהם מספרים באופן אקראי על מה שקרא ואינם מתכוונים למסור עדות.
למעשה, לאורך הזמן הספרות ההלכתית הכירה בעוד סוגי מקרים שבהם האישה נאמנת:
אם הדיין מכיר את האישה וסומך על נאמנותה: "ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה" (בבלי, כתובות, פה, עמוד א). במקרה הזה הייתה אישה שנתבעה ובית הדין קבע שהיא חייבת להישבע כדי לא לשלם, אך כשרבא שמע מאשתו ("בת רב חסדא") שהיא אינה אישה ישרה והיא חשודה שתישבע לשקר, הוא הפך את השבועה על הצד השני שתבע את האישה. כלומר, הוא קיבל את עדות אשתו שלה האמין.
אם אין מישהי אחרת-הרחבה לעדות המיילדת: כמו שהמיילדת נאמנת להעיד מי הבכור ומי כהן, שהרי היא זו שהייתה שם, כך גם אם האישה היא שהייתה במקרים אחרים, היו פוסקים שאמרו שניתן לתת אמון בדבריה. וכך למשל פוסק בספר האגודה (רבי אלכסנדר זוסלין הכהן, אשכנז, המאה ה-14): "שמעתי פוסקים מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עסוק בו ולא אחר, כי ההיא דחיה [=כמו במקרה המיילדת] דנאמנת, נפקא מינא לחירופים ועניינים הנעשים בבית כנסת של הנשים, דסומכים אנשים [= על הנשים] להעיד (האגודה, קידושין, סימן סד, מובא אצל: אבי גורמן, בין מסורת לחידוש-סוגיות מסדר נשים, ירושלים: כרמל, תשפ"א, עמ'306).
אם נשים מכירות ויודעות טוב יותר מגברים: כותב בעל "תרומת הדשן" (רבי ישראל איסרלין, אשכנז, המאה ה-15): "ואף על גב דבעלמא [=שבדרך כלל] אין עדות אישה כלום, בנדון זה, דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים [=בדברים שבהם הנשים מכירות ויודעות טוב יותר מהגברים], מהימנין להו שפיר [=אנו בהחלט מאמינים לעדות הנשים] ( תרומת הדשן, סימן שנג, מובא אצל גורמן, שם, עמ' 307).
בטור הבא אי"ה נרחיב בהבדלים בין חכמי אשכנז לבין חכמי ספרד ביחס לעדות נשים ונראה גם את הגישות של הפוסקים המודרנים.
רק בחג אחד אני מרגישה עדיין קצת חוזרת בתשובה למרות שעברו כבר הרבה שנים. ביום העצמאות. חיבור ליום הזה? ליום הקודם לו יום הזכרון? הכרתי רק שנים אחר כך
עוד לא אבדה תקוותנו – דבורה זגורי
מדי פעם שואלים אותי אם אני חוזרת בתשובה. ואני עונה שלצערי לא. זאת אומרת, בעיקר לשמחתי גדלתי על שפת באר התורה והמצוות, אבל יש בזה גם חיסרון, מי שגדל על שפת באר, לא מספיק להיות צמא. ההכרות שלו עם מצוות אמנם טבועה בעצמותיו אבל הוא פחות מתרגש ממנה, חידושי תורה יכולים ליפול לו מהפה תוך כדי פיהוק- לעומת מי שמתוודע לתורה בגיל מבוגר יותר כשכבר עומד על דעתו ויכול לראות בה דברים שמי שגדל בתוכה לא רואה.
רק בחג אחד אני מרגישה עדיין קצת חוזרת בתשובה למרות שעברו כבר הרבה שנים. ביום העצמאות. תמיד ביום העצמאות היה חופש מבית הספר, כי זה חוק במדינה, אבל חיבור ליום הזה? ליום הקודם לו יום הזכרון? הכרתי רק שנים אחר כך. אני זוכרת את עצמי מתווכחת עם המורה בכיתה י"א על משמעות יום הזכרון. היום אני מבינה שהיא לא היתה חלק מחברה ששולחת את בניה לצבא, לא הבן שלה, לא של השכנות, החברות והגיסות, לא היה שום חייל חרדי אז בכל המעגלים שלה, אז ממילא יום הזכרון בהגדרה רחוק ממנה יותר. בכיתה י"א הייתי מוכנה להתווכח עם המורה על הכל, ובגלל שגדלתי בתוך בית יעקב אבל מסגרת הבית והמשפחה המורחבת שלי היתה ציונית הרבה יותר, תמיד היה לי על מה להתווכח.
חוץ מלהתווכח על יום הזכרון, לבקר בני דודים שכן עשו מנגל ביום העצמאות ולצפות איתם בחידון התנ"ך היה חלק ממסורת שהצטרפתי אליה. לא כי כל כך התעניינתי בחידון התנ"ך כולו אלא כי זו "מסורת היום". חוצמזה, שזו היתה הזדמנות לראות טלוויזיה ובדור שלי שמחנו לראות כל דבר שזז על המרקע, כולל חדשות בערבית.
כמה שנים אחר כך הזמין אותי ר' ליום העצמאות אצלו בישוב. זה היה מרגש, כי הוא היה בחור דתי לאומי קלאסי ולא 'חרדי בכל מיני וריאציות' כמו הבחורים שהכרתי עד אליו, זה היה מרגש כי נסענו לישוב חדש בעומק יהודה ושומרון, הוא נהג במהירות בכבישים מתפתלים כדי להגיע "בזמן הדלקת נרות", מרגש כי כשהגענו הוא טס להתקלח ואמא שלו הסתכלה עלינו כמו על זוג דתל"שים שהגיעו אחרי הדלקת נרות להורים, היו לו הרבה אחים וכולם הניחו את הנשק הארוך שעון על הקיר כמו מסדר, ויצאנו לבית כנסת. כשחזרנו, הם ברכו אחד את השני ב"חג שמח" במנגינה שהכרתי ששמורה לחג שמח בלבד, לא הכרתי חגיגיות כזאת ביום העצמאות.
גם לא הכרתי את המילים של "התקווה" וכשכולם שרו בדבקות של קדושה היה לי זמן להקשיב למילים, ואז, כמו חוזר בתשובה שמתעכב לרגע על מה שמי שרגיל בו עושה כהרגלו, שמתי לב שהתקווה בנויה כתנאי. בלי לכתוב במפורש את המילים 'אם' ו'אז'. "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה.. ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" אז- "לא אבדה תקוותנו" אני חושבת הרבה בשנים האלה איך להביא את נפשותינו היהודיות להיות הומיות? את עינינו לצפות לציון? שהרי בזה תלויה תקוותנו, אם נסיר את העיניים מציון, אם נפסיק לראות את המזרח ככיוון המצפן שלנו, אם נפש היהודי שלנו תשתתק לה, ומה זה בכלל 'נפש יהודי'? התקווה להיות עם חופשי בארצנו היא לא מוצר קיים, שיש אותו על המדפים או שהוא אזל, היא תוצר של מה שנחליט לעשות עם מחשבתינו, עם היכן שנחליט להניח אותה.
הקתוליות מצאה מענה לרעיון 'סופיות החיים' באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו
נרטיב הסופיות – ד"ר חזות גבריאל
בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה "'אבי אבות הטומאה", וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. קרי, נידה ומצורע הם נגזרות של תיזה זו בשל העובדה שיש בכולם איבוד פוטנציאל החיים ומעין סוג של 'מיתה' בחיים.
תיזה זו מתנגשת לכאורה עם רוח הדברים העולים מפרשתנו. אם הטומאה הינה ביטוי של המפגש עם המוות, מדוע יולדת המביאה חיים לעולם טמאה?- "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא".
פרנץ רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה", משיב על כך: "כל בן תמותה חי בפחד זה של המוות, כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה, כי מרבה היא בני תמותה" (כוכב הגאולה, עמוד 45). רוזנצוויג, בעל התפיסה האקזיסטנציאליסטית, מתאר את הלידה כסוג של מוות, שהרי היצירה של הלידה היא יצירה של חיים, אך החיים הללו אינם חיי נצח. במילים אחרות, על אף שהמוות הוא בלתי נפרד מהחיים, בסופו של דבר נולדנו למות.
בהרחבה גדולה יותר ניתן להחיל רעיון זה של 'סופיות החיים'. לא רק על הולדת ילד אלא על כל מימוש במציאות של יצירה, רעיון, או אידיאה שסופם לגווע. המימוש במציאות של הישויות הללו מהווה בחירה סופית ומוגבלת בזמן, של אחת מאין סוף האפשרויות שהיו בפוטנציאל ההיווצרות. הרוח הגולמית וההיולית החזיקה בכנפיה אינסוף אפשרויות שהמימוש של אחת מהן 'הרגה' את השאר. הפער הזה קיים אצל כל בן אנוש יוצר. השיעור שהיה יכול להיות אחרת, והמבחן שהיה יכול להיכתב אחרת, החוק שהיה יכול להיות מנוסח אחרת והציור שהיה יכול להיות מצוייר אחרת!
הקתוליות מצאה מענה לכך באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו. בפראפרזה: 'נולדנו אמנם למות אבל לא ניתן לך את התענוג להמיתנו אנחנו פשוט לא נוליד ילדים'. גם סיפור לידתו הניסי של 'האיש ההוא', מעדיף את הנרטיב של חיי האינסוף המופשטים על פני לידת בשר ודם. יותר מכך, בוויכוח שבין תלמידי 'האיש ההוא' גבר פאולוס על האחרים בשאלת קיום המצוות. בעקבות כך הנצרות ביטלה את קיומן של המצוות המעשיות על אף שמאמיניה מקבלים את הברית הישנה שעיקרה הוא המצוות שנצטוו בני ישראל. מה הם הרוויחו בכך? בדרך זו הנצרות משאירה את הנוצרי אחוז בחזון הבלתי ממומש.
תורתנו הקדושה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בחרה אחרת. התורה מצווה על הלידה, על החיים המעשיים, על קיום המצוות ועל תיקון עולם במלכות שדי, על אף הידיעה הברורה שצווים אלו מכילים לכאורה מימד של ארעיות וסופיות. שתי סיבות לכך. 'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט. ומאידך, למי שאינו מתחבר לתירוץ זה, יש כאן מסר, חיים ללא מימוש אינם חיים.
בחיי היצירה אנו אמנם 'הורגים' את כל אפשרויות המימוש הפוטנציאליות אבל אנחנו חיים באינטנסיביות את האופציה שנבחרה.
קיום עצמאותנו בבית ארץ אחוזתנו דורש התבוננות בעין טובה שלא מעצימה נגעים, אלא חותרת למגעים
מי יציל את הבית שלי? – הרב רונן לוביץ
שלא כדרכה פותחת התורה את פרשת נגעי בתים באמירה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן" במקום: "כי תבואו אל הארץ”. השם "ארץ כנען" התפרש על-ידי מלומדים שונים במובן של ארץ הארגמן, או ארץ הסוחרים, אולם יש המפרשים שהשם "כנען" בא מהמילה כניעה (השל"ה, לך-לך כה). עם ישראל אמור להרגיש בארץ כנען כניעה לפני בורא עולם שנתן לו את הארץ. תודעת היושבים בארץ צריכה להיות שזו "ארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה" – לא ארץ שכבשנו באמצעות כוחנו ועוצם ידינו, ולא ארץ שירשנו בגין מעשינו הטובים וזכויותינו הרבות. נגע הצרעת ניתן לדברי הפסוק "בבית ארץ אחוזתכם" – הנגע פוגע כשאנשים רואים את הארץ כאחוזה שלהם, מרגישים בעלות גמורה, ושוכחים שהיא מתת א-לוהים.
מה שיציל מנגעים את הבית שלנו, האישי כמו גם הלאומי, היא המודעות לכך שהוא לא לגמרי שלנו. ל-ה' הארץ ומלואה, והבית הוא שלנו על תנאי, והוא דורש מידה של כניעה, והימנעות מהחשבה עצמית מופרזת. ההיסטוריה של מדינת ישראל אכן מלמדת שהכישלונות הגרועים ביותר שחווינו היו כרוכים בעודף ביטחון עצמי, בשאננות וביוהרה של מנהיגים.
אפשר שזו הסיבה לכך שהקיום שלנו בארץ מאותגר באופן מתמיד על ידי אויבים שונים, ובניגוד לעמים אחרים, הוא לא מצליח בשום שלב להפוך למובן מאליו. נולדנו ונועדנו לחיות בארץ בה עלינו להתהלך בחשש מתמיד, איננו יכולים לצבור ביטחון מלא וליהנות מיציבות בת-קיימא. אין זה מקרה שהרב הראשי יצחק הרצוג זצ"ל הכריז כי "צר ואויב לא יבוא בשערי ארץ ישראל, מקובלים אנו שאחר שני החורבנות – חורבן שלישי לא יהיה", ואילו נכדו הנשיא יצחק הרצוג יבל"א הכריז כי "אנחנו במצב חמור, חמור מאד שעלולות להיות לו השלכות מדיניות, כלכליות, חברתיות וביטחוניות." הרב הרצוג צדק בהבעת הביטחון שנדרשה כדי לחזק את אזרחי ישראל בימים של חוסר ביטחון, והנשיא הרצוג צודק בהבעת החשש שנדרש כשבישראל מתנהלים בתחושת עודף ביטחון.
פרשת נגעי בתים מלמדת גם על עיקרון נוסף שתובע להיזהר מלהצביע על נגעים בבית הלאומי שלנו. הפרשה קובעת שלא על נקלה מכריזים על בית שהוא נגוע. בעל הבית החשוד לא אומר לכהן שיש נגע בביתו, אלא "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". יש שפירש את השימוש בכף הדמיון כנובע מרצון להתרחק מדבר שקר (מהר"ל, גור אריה), ויש שפירש זאת כביטוי של דרך ארץ בבחינת "למד לשונך לומר איני יודע" (הרא"ם). אולם נראה שיש באמירה "כְּנֶגַע" גם זהירות מהדבקת תווית של בית נגוע, שכן כל בית מוחזק כטהור עד שיוכח אחרת. יתרה מזו, תיוג בית כנגוע עלול להיות גם כנבואה המגשימה את עצמה. אם יאמר אדם בביטחון: "נגע נראה לי", הוא פותח בכך פה לשטן (ראו: תוספות יו"ט למשנה נגעים, יב, ה).
גם הכהן שמוסמך לקבוע כי הבית נגוע, יכול להגיע למסקנה זו רק אחרי תהליך רב-שלבים: פינוי הבית, ראיית "שְׁקַעֲרוּרֹת" צבעוניות ועמוקות", הסגר הבית לשבעה ימים, בדיקה המגלה כי "פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת", חילוץ אבנים נגועות, גילוח שכבה חיצונית דקה, החלפת האבנים, החלפת העפר והמתנה נוספת של שבעה ימים. רק "אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת" אחרי שפונה ונוקה, גולח וחודש, יקבע הכהן כי "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת", ואין מנוס מלהוציא לו צו הריסה.
מתוך פרשת נגעי הבתים עולה קריאה גדולה להיזהר מחריצת דין שלילית על בתי ארצנו ועל יושביהם. ברובד הראשון יש להיזהר במציאת נגעים משפטיים שמובילים להרס בתים ויישובים. אפשר בקלות להרוס, אך קשה מאוד לבנות. ברובד נוסף פרשה זו רומזת לכך שיש להיזהר במתיחת ביקורת שלילית על הבית הלאומי שלנו, ובניתוץ הבתים שמנהיגים אותו: בית המחוקקים ובית המשפט. הכהן מבצע סדרת פעולות שמטרתן לתקן את הבית בזהירות ובמתינות ולא בצעדים דרסטיים מדי, ורק כשכלו כל הקיצין הוא מנתץ אותו.
זכינו לקץ הגלות המרה, אך עדיין אנו מייחלים לקץ הישועה. קיום עצמאותנו בבית ארץ אחוזתנו דורש התבוננות בעין טובה שלא מעצימה נגעים, אלא חותרת למגעים, לא מנסה לנתוץ אלא מחפשת את הניצוץ, לא שוגה בגאווה אלא מתקנת עצמה בהכנעה.
חלק מן הלימוד הוא לדעת מתי "משפחה וזוגיות" ומתי פותחים את הדלת לשיח ודיבור
משפחה או חברים- דינו של המצורע – מיכל טיקוצ'ינסקי
על פי האמור בתורה "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו). כלומר, המצורע שצרעתו וודאית יוצא מחוץ לשלוש המחנות (שכינה, לויה וישראל) ונגזרת עליו בדידות חברתית וגלות. המצורע מובדל ומופרש מן החיים ומן השגרה. דרשות רבות נכתבו על הצורך של המצורע לעשות חשבון נפש על חטאיו. על ההזדמנות שבריחוק ללקיחת פסק זמן ואיתחול מחדש. אולם, חז"ל מעירים שכשהמצורע יושב מחוץ למחנה, מושבו אינו בודד לגמרי. אשתו מוזמנת לשהות במחיצתו והיא בת זוגו ובת שיחו בימים קשים אלה.
דינו של המצורע מעמת בין חיי זוגיות ובין חיים חברתיים בהלכה נוספת הנוגעת לעניינו. כאשר מתברר שנגע הצרעת נרפא, מתחיל תהליך הטהרה מן הצרעת. זה מתחיל ביציאת הכהן אל מחוץ למחנה אל המקום בו יושב המצורע. שם, מחוץ למחנה, מביא המצורע ציפורים, עץ ארז, תולעת ואיזוב ויש טקס שלם שבסופו הכהן מזה על האדם שנרפא מצרעתו שבע פעמים. המצורע המתרפא מצווה לגלח את שערו ולטבול ואז אינו נטהר באופן מוחלט. בשלב זה אומרת התורה "ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים" (ויקרא יד, ח). כלומר, בשלב זה נוצר מצב חדש. המצורע יכול להיכנס למחנה אולם, הוא מנוע מלבוא אל ביתו. חז"ל דורשים ש"אין אוהלו אלא אשתו". ומכאן, שדווקא בעת תחילת תהליך הטהרה האדם מנוע מלשהות עם אשתו. הם אסורים בתשמיש והמצורע חוזר רק לחיים חברתיים אך מחמיץ את החברותא עם אשתו.
מכח התחרות הזו שנוצרת בדין המצורע בין חיי החברה ובין זוגיות נולדה מחלוקת ר' יוסי ור' מאיר האם רואים נגעים בחג להקל ולטהרו או שאין רואים כלל. רבי מבאר שמחלוקת זו נעוצה בשאלה האם אדם מעדיף את החברותא עם אשתו ולכן, גם בשורה טובה על תחילת תהליך הטהרה כרוכה בוויתור גדול או שמא אדם מעדיף את חברתם של בני אדם ואין זה צער גדול עבורו להיפרד מאשתו. רבי טוען שר' יוסי ור' מאיר ניסו לרדת לשורש דעתו של האדם ולהבין מה עדיף לו ומה ישמח אותו, האם הצוותא עם אשתו משמחת יותר או לא? (מועד קטן ז, ע"א-ע"ב).
חז"ל מלמדים כאן לקחים חשובים. ראשית, שהזוגיות אינה תחליף לחיי חברה, אי אפשר לסגור אדם בתוך זוגיות נפלאה ככל שתהיה. בזוגיות יש מימד מסוים של בדידות שהרי האיש ואשתו הם כגוף אחד. הם גוף אחד לא רק לעניינים הלכתיים כאלה ואחרים (דין "אשתו כגופו"), זוהי המציאות שלהם, פיזית ורוחנית (גם אם יש זוגות שמאמצים לעצמם דרך חיים פחות סינרגטית). בה בעת, חיי חברה אינם מפוגגים את הבדידות של האדם גם אם מזהים אצל צעירים מלאי אנרגיה ומרובי חברים שהם מדמיינים שאין להם צורך בזוגיות כי חייהם עשירים, מגוונים ומלאים. האמת היא שאדם זקוק לבית ולבן זוג לחלוק איתו את החיים במובנים העמוקים יותר. לקח נוסף הוא שלפעמים חשוב להפריד בין שני המעגלים, ושחלק מן הלימוד הוא לדעת מתי "משפחה וזוגיות" ומתי פותחים את הדלת לשיח ודיבור.
החלוקה בזמנים השונים אצל המצורע עשויה ללמד שבן הזוג צריך להיות שם ולהיחלץ כשבן זוגו מרגיש בודד ומרוחק. במצבים אחרים בן הזוג צריך לתת מרחב, להתרחק ולאפשר גם התרועעות בחברה. ואולי הפרשיה הזו מלמדת גם על התחרות הסמויה המתרחשת תדיר בין שני המעגלים וחלק מן הלימוד הוא לדעת לאזן ביניהם. המיוחד במצורע שפניו החיצוניות משקפות את הכשל הרוחני, את הטשטוש בין פנים וחוץ. שהנגע שבנפשו ניכר בגופו וחשוף לכל. התיקון של המצורע הוא בהפרדה ובשימת דגשים והבחנות בין הפנים והחוץ.
עד הגאולה השלמה, זה לא ייגמר. תמיד יהיו עוד אויבים ועוד אתגרים
חיים בסדרה – הרב ד"ר משה רט
אחד הביטויים הרווחים אצל הצעירים היום הוא "חי\ה בסרט". זו כמובן איננה מחמאה, אלא האשמה לפיה זה המכונה כך שוגה בדמיונות שווא ומנותק מהמציאות. אבל האמת היא שאם נסתכל על המציאות בה אנו חיים לא בתור סרט, אלא בתור סדרה, זה יעזור לנו להבין ולהתמודד עם לא מעט בעיות.
מה הכוונה? רוב האנשים שואפים לכך שהחיים יתנהלו על מי מנוחות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. מנקודת מבט זו, כל מיני בעיות ביטחוניות, חברתיות, כלכליות וכדומה נתפסות כהפרעות בלבד, "באגים" במערכת, שיש לטפל בהם בהקדם ולחזור למצב המנוחה. אלא שמשום מה, נראה שהבעיות אינן נגמרות לעולם. הן צצות שוב ושוב, באותן צורות או בצורות שונות. ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. פעם יש מלחמה, ופעם פיגועים, ופעם קורונה, ופעם משבר כלכלי, ופעם קרע בעם, וכן הלאה וכן הלאה. והתסכול הולך וגובר: מה הבעיה עם העולם הזה? הרי רוב האנשים רוצים פשוט לחיות בשקט, למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה? למה תמיד צץ משהו שמסבך את העניינים?
התשובה היא: כי אנחנו חיים בסדרה. וכדי שהסדרה תהיה מעניינת, צריכה להיות עלילה. ראיתם פעם סדרה שבה כל הדמויות פשוט חיות בנחת? ודאי שלא. בלי משברים, אתגרים ואיומים, הסדרה היתה משעממת להחריד ונסגרת אחרי כמה פרקים. משברים הם חלק מהותי מהעלילה, או כמו שאומרים היום: זה לא באג, זה פיצ'ר. תמיד חייב להיות איזה אויב, איזה איום באופק, איזה משבר שמוסיף מתח ודרמה לעלילה. המחשבה כאילו ניתן לנצח את האויבים "אחת ולתמיד" היא מופרכת. תמיד צריכים להיות "רעים" שיאתגרו את "הטובים", וכך תוכל העלילה להימשך.
מה אמר ה' ליעקב כאשר ביקש לשבת בשלווה? חכה לעולם הבא. העולם הבא הוא זמן המנוחה, ואילו העולם הזה הוא מקום התנועה, ההתמודדות, העשייה. מי שמגיע למסלול גיבוש ומצפה לנוח בשלווה, לא הבין את הרעיון! נכון, אנחנו אמורים לשאוף כל הזמן לנצח, לשפר, לתקן – אבל בו זמנית לדעת שעד הגאולה השלמה, זה לא ייגמר. תמיד יהיו עוד אויבים ועוד אתגרים. במקום להיות מתוסכלים מזה, בואו נבין את הרעיון ונשתדל לשחק את תפקידנו בצורה הכי טובה – כדי שהסדרה תמשיך לעונה הבאה.
ימי הזיכרון והעצמאות, הימים הלאומיים, הם חלון הזדמנויות מיוחד להימנעות מהכפשות ומשנאת חינם
לחזור ולהתאחד – הרב מאיר נהוראי
"אנחנו בריאים ואת חולה – אין לך מקום בינינו", כך אמר למשוררת רחל, שהיתה חברת דגניה, אחד מחברי הקיבוץ. רחל, שחלתה במחלת השחפת, עזבה את הקיבוץ בבושת פנים ועברה לתל אביב.
ביטוי לחוויית ההרחקה מוצאים אנו בשיר שכתבה הנקרא "יום בשורה", המדגיש את ההתרחקות של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה. כמוטו לשיר היא משבצת את הפסוק העוסק בפרשת המצור על שומרון, שהבשורה לעם ישראל בשעתו הגיעה באמצעות ארבעה מצורעים. אולם, בשיר מתהפכות היוצרות, את בשורת הגאולה היא ממאנת לשמוע מפיו של המצורע, רק לטהור יש זכות קיום, וזכות לבשר בשורת גאולה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר…". בכך שיקפה רחל את תחושותיה הקשות מהרחקתה מדגניה. היא מבקרת את פחדיו הקמאיים של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה, כל שכן להקשיב לו אפילו אם בפיו תבוא בשורת הגאולה.
להוציא אל מחוץ למחנה, להרחיק ולנדות- הן מן החוויות הקשות הנגזרות על בן אנוש. התורה גוזרת הרחקה ונידוי על המצורע: "… טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". אמנם היו שראו בהוצאתו מהמחנה דאגה לשלום הציבור, וכך משתמע מהרמב"ן (יב,ד): "וכן אמר הכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו… כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים". אולם רוב הפרשנים סבורים שהרחקתו של המצורע מחוץ למחנה היא ענישה כלפיו. התורה גזרה עליו נידוי חברתי: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב".
מי שניסה באמצעות לשון הרע להפריד ולפלג ייגזר עליו לשבת בדד ולהיפרד מהחברה והקהילה. רק כאשר ישהה המצורע לבדו מחוץ למחנה יוכל להרהר ולחשוב על דיבוריו הרעים כלפי האחרים. במדרש (ויקרא רבא טז,ג) נאמר, שרבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. ורבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות. תחושותיה של רחל המשוררת בעת שהוצאה מדגניה יכולות לשקף את תחושותיו של המצורע שסולק מהמחנה. אולם, לא לנצח יישאר המצורע בחוץ אלא יתחיל הוא תהליך של שיבה לחיים.
בפרשתנו מתוארת השיבה באופן הדרגתי. תחילה רשאי המצורע לחזור אל המחנה, לאחר מכן יוכל להיכנס אל ביתו, ובסוף התהליך יהיה ככל האדם ויהיה רשאי להיכנס גם למשכן.
המילה "חיים" חוזרת ונשנית בתהליך הטהרה: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת", "מַיִם חַיִּים" משמעות הדבר, שטהרת המצורע מחזירה אותו לחיים. המצורע היה דומה למת בכך שנשאר מחוץ למחנה מתוסכל ונעזב ובאמצעות תהליך טהרה הוא חוזר אל החברה ולחיים.
לצערנו, התקופה האחרונה עמוסה בלשון הרע. יש בה לא מעט הכפשות אחד על השני ונחצו קווים אדומים. כל צד מנסה לפסול ולהרחיק את המחנה השני. פרשת המצורע מלמדת אותנו, שתפקידה של השפה ללכד ולא לפלג. לשון הרע הוא כה הרסני משום שהוא מערער את האמון של האחד בשני.כעת החברה הישראלית זקוקה לחזור לחיים חדשים, להתלכד ולהתחבר ולא, חלילה, שתצא קבוצה כלשהיא מחוץ למחנה.
ימי הזיכרון והעצמאות, הימים הלאומיים, הם חלון הזדמנויות מיוחד להימנעות מהכפשות ומשנאת חינם. אלו ימים שניתן להתמקד במשותף, בברית הגורל שלנו, ולהחזיר את החברה הישראלית למקומה הראוי. לאחר שבעים וחמש שנות תקומה הגיע הזמן לכרות מחדש ברית משותפת, שיש בה אהבה ושלום.
משימתנו– להיות קשובים לנשמת התורה, להגן עליה ולהאדירה
אבות ג', י"א – נשמת התורה / נעמי
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".
משנתנו מיוחסת לרבי אלעזר המודעי, תנא בן הדור השלישי, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי. המשנה מתארת אדם שחזותו חיבור ליהדות ולהלכה, אך פנימיותו רקובה. אדם המכיר את הטקסים והמועדים ואף שותף להם במידה זו או אחרת, נאחז בסממניהם, אך בה בעת בועט במהותם. גישה זו מדגימה פרקטיקה דתית "מורעלת", והיא חטא גדול, שעונשו כיליון – אי תחיית הנשמה.
"הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים…", זעם ונקמנות מאפיינים את האדם, המעוניין לשרוף ולהרוס את המבנה על יושביו – להציג את ערוות הדת ולבייש את מוסְרה ברבים. אדם זה אינו פועל בביתו, בשקט, אלא תר ומחפש אחר העיניים, שיצפו בו מתגרה בסמכות שמים.
גלוי וידוע לאנשי הטיפול, שמאחרי הזעם וההתגרות, חבויים רגשות נוספים. על פי רוב, מדובר בצמד הרגשות: ייאוש וחרדה. יש מקום לשער כי "הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת…", מיואש מחוסר השגת קרבה למושא אהבתו (הבורא, השכינה). ולפיכך, הוא מתריס בראש חוצות, כמחזר בפני אהובתו או כבן המצפה להוכחה (כלשהי) מאביו, שהלה מבחין בו וער לקיומו ולצרכיו. חרדתו של אדם כזה, מתעצמת וגדלה – כאשר הוא מבין, כי לא משנה כמה יתנגד לה' וישמיץ את דתו וטקסיה, לעולם יישאר זקוק וכמהּ לרוך ולחמלה, לחסד אלוקי.
מבטו של רבי אלעזר, מופנה לטעמי, אל הפרט, אך לא פחות מכך, אל הקהילה בה הוא חי ופועל, ואשר נוכחת וערה למעשיו. הביטויים באמצעותם מתוארת ההתנהגות התוקפנית – שייכים לזירה של אלימות אינוס והשפלה: הַמְּחַלֵּל, וְהַמְּבַזֶּה, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים… אדם המנהל בדרך זו את מערכת יחסיו ובריתו עם אלוקים ואדם, גם אם בידו החוזה החתום והפרקטיקה – תורה ומעשים טובים, הריהו עבריין ופושע ודינו הרחקה מן העדה ומגורלה – שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. נשמת התורה מוטלת כאן על הכף, ומשימתנו – להיות קשובים לה, להגן עליה ולהאדירה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
הרבה לפני שהנאצים חוקקו חוקים אנטישמיים, שהפכו את היהודים למצורעים חברתית, עשו זאת מדינות אחרות
המצורעים הקימו מדינה – יעקב ספוקויני
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" [יג -ב']. רש"י מסביר: מדוע יובאו המצורעים דווקא אל הכוהן? "אל אהרון וגו' גזרת הכתוב היא, שאין טומאה נגעים וטהרתן אלא על פי כהן" [כנאמר בתורת כהנים]
אמנם הכתוב לא מסביר את הטעם, אבל כן מבהיר את היחס למצורעים. התורה מתייחסת אל מצורעים כאל בני אדם שאמנם חטאו, אך יחד עם זאת, ראויים לכל עזרה על מנת שיוכלו לחזור אל המחנה. אהרון הכהן, או אחד מבניו, הם שהופקדו על דיני המצורעים ועל הטיפול בהם. הכוהנים, האליטה של העם היהודי, הם לא רק אלה שפוסקים אם המצורע צריך להיכנס להסגר, הם גם אלה שנמצאים בקשר עם המצורעים ומחליטים על הכנסתם פנימה, חזרה אל המחנה. ידועה ומפורסמת גישתו האבהית של רבי אריה לווין זצ"ל אל המצורעים, שהתבטאה בביקורים ובאספקת מוצרים חיוניים לשבתות וימים טובים.
ההפך הגמור מיחס התורה אל המצורעים פיזית, היה יחס מדינות אירופה כלפי היהודים, שהיו בבחינת מצורעים מבחינה חברתית בעיני הגויים לאורך ההיסטוריה. במשך מאות שנים התייחסה הכנסייה הנוצרית אל היהודים כאל מצורעים. לא הנאצים המציאו את הטלאי הצהוב, כי אם הכנסייה. היא אף זו שהנהיגה את הגטו בתקופת ימי הביניים. הנאצים לא המציאו את חוקי הבידוד, הידועים כחוקי נירנברג 1935, הם אלה ששכללו ויישמו אותם בפועל.
מבט היסטורי אל הממשלים באירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, מלמד עד כמה היחס של הנאצים אל היהודים, שאמנם היה החמור ביותר, אך לא היה חריג.
הרבה לפני שהנאצים חוקקו חוקים אנטישמיים, שהפכו את היהודים למצורעים חברתית, עשו זאת מדינות אחרות. פולין חוקקה את 'חוקי גראבסקי' [1924] אשר הפלו לרעה, במיסוי גבוה, את בעלי המלאכה היהודיים. בנוסף, נקבע 'נומרוס קלאוזוס' באקדמיה – הגבלת מספר הסטודנטים היהודים בכל אוניברסיטה.
חוקים אלה חסמו כמעט לחלוטין את יכולתם של היהודים להשתלב במשרות ממשלתיות.
חוקים דומים ["חוקי מאי"] נחקקו ברוסיה בשנת 1882 ותוקפם נשמר עד המהפכה הקומוניסטית (1917). לאחר המהפכה התמנה סטאלין לממונה על המיעוטים. סטאלין הקים את ה'יבסקציה' – המחלקה היהודית במשרדו. היבסקציה רדפה את היהודים ובעיקר את היהדות. העברית, כמו כל שפה לאומית אחרת, נאסרה. במקומה טופחה שפת האידיש שנתפסה כשפה תרבותית עממית ולא כשפה לאומית. בתי כנסת נסגרו ונותרו רק בודדים. השיא היה בתקופת 'הטיהורים הגדולים' בשנות השלושים. יהודים רבים הוצאו להורג באשמת בגידה.
באוקראינה, בזמן מלחמת העצמאות האוקראינית 1917-1920, בקרבות בין כוחות פטליורה ובין הכוחות הרוסיים, הואשמו היהודים בבגידה ובאחריות להפסד במלחמה. כשמונים אלף יהודים נרצחו בשל האשמות שווא מסוג זה.
אלה רק כמה דוגמאות. הנאצים פעלו אפוא על קרקע מוצקה כשביקשו מהעמים הנכבשים לשתף פעולה ברצח היהודים. במחקר ההיסטורי קיימת מחלוקת האם הנאצים התכוונו מלכתחילה לרצוח את כל היהודים ['גישה התכוונותית'] ופעלו בקור רוח צעד אחר צעד לקראת השגת היעד, או שמא מדובר בניצול הזדמנויות ['גישה פונקציונאלית'] ללא שום תכנון מוקדם. הגישה המקובלת היום, היא הגישה המשלבת בין השתיים. על פי גישה זו, אכן היטלר קיבל את ההחלטה לבדו, אך לא תכנן זאת מהתחלה ועד הסוף. מדובר בסדרה של החלטות מזדמנות, שעליהן אפשר לומר "עם האוכל בא התיאבון". ככל שראה היטלר שזה אפשרי הוא הגביר את רדיפת היהודים. הרצח ההמוני החל בבורות הירי בזמן 'מבצע ברברוסה' ביוני 1941. האוקראינים הליטאים והעמים האחרים שנכבשו בידי הגרמנים בזמן הפלישה לברה"מ שיתפו פעולה בהתלהבות ובאופן מלא ברצח היהודים. 'המצורעים' הפכו לנרצחים.
השבוע שבין יום השואה ובין ימי הזיכרון והעצמאות, ממחיש יותר מכל את המעבר החד והמדהים שעבר עם ישראל משואה לתקומה. ממעמד של 'עם מצורע' שמדינות העולם הפנו עורף לטבח מיליונים ממנו, הצליח עם ישראל, בע"ה, להשיג עצמאות בתוך שנים ספורות. אין נס גדול מזה ולכן יש לגמור את ההלל על עצמאות ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
איזה מוסד הרבנות בישראל מבקשת להמשיך – את הנבואה, את הכהונה או את מוסד הסנהדרין?
מבנה הרבנות בישראל / הרב ד"ר עידו פכטר
את הדיון על מבנה הרבנות בישראל אני רוצה להתחיל דווקא עם ישעיהו ליבוביץ' ודוד בן גוריון. בעוד היום, אלה המצדדים בניתוק הדת מהמדינה, באים לרוב מן הצד החילוני, ואילו אלו התומכים בעירוב הדת במדינה, באים מן הצד הדתי, מסתבר שאצלם זה עבד ההפך.
בספרו 'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל' מזכיר ישעיהו ליבוביץ' שיחה שניהל בשנות החמישים עם בן גוריון, ובה הוא דרש ממנו להפריד את הדת מהמדינה. אך למרבה ההפתעה בן גוריון סרב, ואמר לו:
"אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מהמדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תחזור להיות גורם עצמאי, אשר כל שלטון מדיני יהודי יצטרך להתמודד עמו. לכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".
מסתבר שמי שלא רצה לנתק את הדת מהמדינה היה דווקא מנהיגה החילוני, שרצה בקשר הזה לא בגלל שהוא ראה חשיבות בזהותה הדתית של המדינה אלא רק בגלל שהוא רצה לשלוט בדת ולנטרל אותה מלהיות גורם עצמאי או ביקורתי כלפי השלטון המדיני. את העובדה ההיסטורית הזו חשוב שכל מי שצועק היום בעד הפרדת דת ומדינה יזכור. לא בטוח שהם באמת רוצים ממסד דתי עצמאי, שיסחוף אחריו ציבור ויאתגר את השלטון.
ליבוביץ' היה מזועזע מן הרעיון שהשלטון ישלוט בדת. בהגותו, הדת צריכה להיות משוחררת מכל אינטרס או גורם אנושי. אלמלא כן היא אינה משרתת את תכליתה, להוות מסגרת לעבודת א-לוהים. ואמנם, הוא לא חסך את ביקורתו מדוד בן גוריון ומהמהלך שהוא ביצע: "זה מה שיש לנו היום", הוא אמר. "יש לנו רבנות ראשית הממונה על-ידי שלטון חילוני. משל למה הדבר דומה? לאליהו הנביא שהיה מתמנה לנביא על-ידי איזבל".
הדיון הזה מבוסס על הנחת מוצא, הראויה עצמה לביקורת. את הממסד הדתי ראו ליבוביץ' ובן גוריון כהמשכו של מוסד הנביאים, אשר במקרא עמדו בדרך כלל כאופוזיציה לשלטון, ביקרו אותו ואף קראו להדחתו, כאשר הוא לא הלך בדרכי הא-לוהים. אך האמנם כך הוא הממסד הדתי במדינת ישראל?
אולי בעבר, הממסד הרבני היה בעל עמדות "נבואיות", כלומר בעל עמדה וחזון ביחס למדיניות החברתית של המדינה היהודית, אבל ספק אם הוא כזה היום. אם יש מוסד שאפשר לדמות אליו את הרבנות היום, הרי שהוא יותר מוסד הכהונה, אשר היה אחראי על שירותי הדת בעם ישראל. וכהנים היו ממונים מטעם השלטון וצעדו עמו – החל מאהרן שמונה על ידי משה והנהיג איתו את עם ישראל, ועד כהני נוב שהרג שאול או אביתר וצדוק שהלכו עם דוד.
ואמנם, ניתן היה לראות שבטקס יום השואה, הרבנים הראשיים אינם נושאים נאום או מדברים על גורל העם היהודי, אלא רק אומרים פרק תהלים ואומרים קדיש, כמעין כלי קודש של הממלכה. הרב הראשי גם חותם על תעודות המרה, אשר חותמות את תהליך הגיור ומעניקים לכל מתגייר גם מעמד אזרחי. האם זה כל כך חמור שרבנים שכאלה יהיו בשירות השלטון, רבנים מטעם?
מציאות זו שולחת אותנו לדיון עקרוני יותר על אודות הרבנות במדינת ישראל. טרם שאנו מדברים על יחסי הרבנות והמדינה עלינו לשאול את עצמנו מה אנו מצפים למצוא ברבנות. איזה מוסד הרבנות בישראל מבקשת להמשיך – את הנבואה, את הכהונה או את מוסד הסנהדרין?
כיום, כל מי שלומד לסמיכה לרבנות יודע שכדי לזכות בתואר הנכסף עליו ללמוד הלכה. שישה מבחנים בנושאים הלכתיים מרכזיים מכשירים אותו לרבנות קהילה ושכונה, ועוד שישה מבחנים בנושאים נוספים מכשירים אותו לרבנות עיר. הלומד לסמיכה אינו נבחן על הגות יהודית, ידע בתנ"ך או עולם האגדה. כל הכשרתו מתמקדת בענייני הלכה.
מציאות זו ממצבת את הרבנות כיום כהמשכו של הממסד הכהני, שהיה אחראי של שירותי הדת בקרב העם. אבל זוהי הרבנות שאנו רוצים? בכך נדון ברשימותינו הבאות.
המדינה אינה רכושה של קבוצה זו או אחרת בעם ישראל, גם אינה של דור מסוים, אלא היא של עם ישראל כולו לדורותיו
אנחנו והמדינה – הרב יעקב פילבר
בציבור האמוני, ולא רק בדור הצעיר אלא גם בציבור המבוגר שלו, התנהלו בזמנו דיונים וויכוחים איך להתייחס אל המדינה ומוסדותיה, במיוחד לאחר שכל מערכות השלטון; הממשלה, הכנסת, המשפט, הצבא, המשטרה ועוד, חברו כולם לנשל אלפי יהודים ישרי דרך, אנשי אמונה ועמל, שהקימו בגוש קטיף בשליחות המדינה את ביתם, ולפתע באטימות ונחישות גורשו מנחלתם והרסו את ביתם. וכתום הסערה, טרם הספיקו לאסוף את השברים, החלו במחנה הנרדפים הרהורים וערעורים בקול רם האם זאת עדיין המדינה שלי, האם, אחרי הפניית הגב בצורה כל כך אכזרית של מוסדות השלטון, עלינו לשמור להם אימונים? אלא שאת השאלה הזו לכאורה היינו צריכים לשאול לא מאותה נקודת זמן אלא כבר מאז קום המדינה, מאז שגזזו לילדי תימן את הפאות וכדומה. כבר מאז יש מקום לשאלה: הזוהי מדינת ישראל, "יסוד כסא ה' בעולם"? אלא, שבשאלה הזו יש ערבוב של שני מרכיבים שאת ההבדל ביניהם הטיב לנסח מו"ר הרצי"ה וכך היה אומר (בימים שהיה ויכוח על גידול חזירים במדינה): "המדינה של הקב"ה והחזירים של בן גוריון". וכוונתו שבגלל החזירים אין לבעוט במדינה.
כשאנו דנים בעניין המדינה עלינו לשאול מדינה מן התורה מנין? את התשובה אנו מקבלים בדברי הרמב"ן המגדיר את מצוות ישוב הארץ בשני מרכיבים: "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". שני המרכיבים הללו הם: א. ריבונות יהודית בארץ ישראל, ב. יישובה. שני המרכיבים הללו הם "המדינה". יתרה מזו, לפי כמה דעות אי אפשר לקיים את מצוות ישוב הארץ ללא מדינה בשלטון יהודי, [והם הרב יהושע מקוטנא בספרו "ישועות מלכו" (יורה דעה סו) ורבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "דברי סופרים" (אות יד)] כי לדעתם גם אם יושבים יהודים בארץ ישראל אך תחת שלטון גויים הם אינם מקיימים מצוות ישוב הארץ, כי את המצווה מקיימים רק בריבונות יהודית על ארצו. כך שלפי דבריהם, רק ב-ה' אייר תש"ח, עם הקמת המדינה, חידש העם היהודי את מצוות יישוב הארץ. וזהו החידוש של יום העצמאות.
באמירה "המדינה של הקב"ה" אנו אומרים שהמדינה אינה רכושה של קבוצה זו או אחרת בעם ישראל, גם אינה של דור מסוים, אלא היא של עם ישראל כולו לדורותיו. היא חלום הדורות שאליה כספו היהודים כשאמרו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". וגם אם יש פגמים במדינה, ולצערנו יש הרבה פגמים, יש להתייחס אל המדינה כמו שאנו מתייחסים אל ה"תורה", שהרי אין לך דבר שאנו משייכים אותו לקב"ה כמו התורה, שאנו קוראים לה "תורה ה' תמימה", ועל התורה נאמר: "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". האם יעלה על הדעת שבגלל כמה פושעים שנכשלים בתורה אנחנו נהיה "ברוגז" עם התורה? כך גם לגבי המדינה, האם בגלל מערכות שלטוניות של ממשלה זו או אחרת הנוהגות שלא כהלכה, האם בגלל זה ניתן גט למדינה?
במסכת ברכות (י, א) מסופר שהנביא ישעיה הוכיח את המלך חזקיה על שאינו מקיים "מצוות פרייה ורבייה", השיב לו חזקיה כי נאמר לו ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים, ועל כך אמר לו הנביא: (ברכות דף י עמוד א): "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד." (בסודותיו של הקב"ה למה לך, אתה תעשה מה שנצטווית והקב"ה יעשה הטוב בעיניו). ומסביר הראי"ה קוק (בספרו עין איה שם) שחזקיה כמלך רואה את הדברים כאן ועכשיו, ובהבחנה הזו חשש חזקיה שהבן הרשע שייוולד לו, כשיתמנה אחריו למלך, הוא יהיה אסון לעם ישראל, וחזקיה אינו מוכן להיות שותף לכך ולכן נמנה מלשאת אשה וללדת ילדים. ואילו הנביא, שרואה את הדברים לא במבט של דור אחד אלא במבט של נצח אומר למלך: מלכות בית דוד דומה לשלשלת המורכבת מחוליות חוליות, שאם אתה מחסיר אחת מהן אז תתפרק כל השלשלת, וגם אם עכשיו יש חסרון של דור אחד מהו דור אחד בנצח, על כן כדאי לסבול דור אחד של מלך רשע ובלבד לשמר את רציפות המלכות. כך אפשר לומר גם כלפי "מדינת ישראל"; כדאי לסבול קדנציה שלטונית אחת ועוד אחת ובלבד לשמר את רציפות הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. וזו כוונת דברי מו"ר הרב צבי יהודה כשאמר: "המדינה של הקב"ה והחזירים הם של בן גוריון", ויש להפריד בין החזירים למדינה.
לראות לא רק בעיניים – קובי פרידחי
חז"ל לימדו אותנו כי בניית המשכן דרשה ל"ט סוגים שונים של מלאכות מהן אנו לומדים אילו מלאכות אסורות ביום השבת. פרשיות תזריע ומצורע מפגישות אותנו עם סדרה נוספת של מלאכות הקשורות לטיהור הטמא והמצורע- להסגיר, לגלח, לשרוף, לכבס, לשחוט, לטבול.. עם זאת, בקריאת הפרשיות נדמה כי הפעולה המרכזית ביותר החוזרת עשרות פעמים, היא לראות- "וראה הכהן".
כאשר אדם מזהה נגע, הוא לא יכול להסתפק בתיאור מילולי והכהן חייב להגיע ולראות אותו ביחס לשאר הבשר. רק כאשר רואה הכהן את הנגע ביחס לסביבה הטבעית ניתן להבין אותו והזיהוי חייב להיות בעיניו שלו, ממקור ראשון.
בשונה מהתיאוריות המוקדמות והקלאסיות, גישות פסיכולוגיות פוסט- מודרניות סוברות שיש לראות את המטופל ואת מצוקותיו ביחס לסביבה ולתרבות שלו. טיפול בגישת CBT ימליץ על יציאה מהקליניקה לעולם החיצוני כדי להבין ולטפל בקושי באמצעות חשיפה בסביבה החיצונית והטבעית. פסיכולוגים ארגוניים ישימו דגש על תצפית שקטה על הארגון- כולל בחינה של המראה הפיזי של המשרד והקשבה פאסיבית לאמירות של העובדים ביום עבודה שגרתי. רק כך ניתן לאבחן את ה"נגע" ולאחר מכן לנסות לטפל בו.
ביום העצמאות לפני 6 שנים הלך לעולמו הרב ישראל פרידמן בן שלום, אשר זכיתי להיות מתלמידיו. הוא לימד אותנו, בעקבות הגמרא בירושלמי כי בלימוד התורה "בעל השמועה" צריך להיות נגד עינינו. לא ניתן להבין את אמירותיו של רב יוסף מבלי לדעת שהוא היה עיוור וכן וויכוח בין שני אמוראים לא יתברר כראוי אם לא נדע שהם היו רב ותלמיד, אם חיו בישראל או בבבל.
הרב ישראל ראה חשיבות גדולה בעבודת הכפיים ושנים היה עובד בענפים שונים בקיבוץ (ברשפים ואז בסעד), בגיל 40 התחיל את לימודיו האקדמאיים עד שנהיה גם דוקטור להיסטוריה. הכלים שלמד בעבודות המשק וכן הכלים ההיסטוריים שקנה דרך מחקריו השונים, נתנו לו הסתכלות רחבה ומעמיקה כלומד תורה, כחסיד וכמחנך.
כשעמד בראש ישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות ביקשו ממנו תלמידיו שיילמד אותם חסידות. הרב, שהיה נצר לאדמו"רי רוז'ין, לא הסכים בתחילה מכיוון שחסידות אי אפשר ללמוד מספר- צריך לראות. שיעורי החסידות התקיימו לבסוף אך דרכו של הרב השלימה והעמיקה את "החומר הנלמד". הראייה היא לא רק דרך העיניים. לא נטהר נגע בלי לראות את שאר הבשר ולא נצליח לעזור לאחר בלי להבין את ההקשר בו הוא חי. בשביל זה צריך לצאת מאזור הנוחות ולחוות את הדברים, עד כמה שניתן ממקור ראשון ובפתיחות אמיתית.
מיד ושם להר הרצל – הרב אבי רזניקוב
בשנת תשי"ג (1953) הוקם מוסד יד ושם, אתר הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה. השביל המחבר בין הר הרצל ליד ושם נחנך בניסן תשס"ג (אפריל 2003), לציון שישים שנה למרד גטו וורשה ולגבורת ההתנגדות היהודית לנאצים בתקופת השואה.
"חבלי משיח" מתוארים בנביא כמו "חבלי לידה", "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ד'" (ישעיה, כ"ו, י"ז). החשש מפני הקושי המלווה את התהליך מביא כמה מחשובי חכמי התלמוד לבקש שלא לחיות באותה תקופה, "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אפגשנו) (סנהדרין צ"ח ע"ב). את אחד הביטויים העזים של הקשר הזה שבין השואה לבין התקומה, הקשר הדתי העמוק, ההכרחי, ביטא הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק'. הרב היה מגדולי היהדות בדור שאחרי השואה שידע לבטא דברים לעומקם. הרב דן בתגובה הקולקטיבית שלנו לשואה. המסקנה היא שאין לנו לנסות לחפש תשובה לשאלת הרע ברמה הלאומית. במקום זה, עלינו להתאמץ בכל כוחנו בכיוון של בניין ויצירה.
המסע שמתחיל בבקעת הקהילות, עובר ונוגע בקרונות המוות בדרכן אל מחנות ההשמדה, בנס המרד שהונף בגטו, בספינות המעפילים החותרות אל המולדת, בגבורת מתנדבי הישוב שצנחו להציל נפשות מן התופת, ולבסוף בחלקת גדולי האומה, מקום מנוחתם האחרונה של ראשי המדינה ומנהיגיה.
'קול דודי דופק' מקורו בדרשה שנישאה ביום העצמאות של מדינת ישראל בשנת תשט"ז.(1956) המאמר פותח בתיאור השואה, "לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות-מאיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי-גז וכבשנים, בליל של הסתר-פנים מוחלט, בליל שלטון שטן-הספקות והשמד… הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי-גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת-אבל, נולדה מדינת ישראל!". המאמר מתאר שישה גילויים משמעותיים בהקמתה של מדינת ישראל. (דברי הגות והערכה, עמ' 9-55).
באותה שנה, שנת 1953, נקבעו שלוש צפירות, הראשונה בערב יום הזיכרון, שנייה ביום הזיכרון עצמו, ושלישית, צפירה המסיימת את יום זה. צפירה זו בוטלה בשל קולות שביטאו אי נוחות וביקורות שהופנו כלפי הצפירה כתופעה שמדגישה את המעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות.
הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדותינו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר! אסורה היא הנקמה כשאין לה מטרה, זכותו האלמנטרית של האדם באשר הוא אדם להגן על עצמו. ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכוחם – בעזרת ד' – להגן על עצמם! המעבר הזה ממצב של חוסר אונים, למנטליות אחרת, למצב שעם נלחם, הוא לא מעבר פשוט. לאחר 2000 שנה של גלות, לעבור למצב של כח לוחם, זה מעבר קשה מאוד. לקום בתוך גטו ורשה ולהחליט שנלחמים, אל מול צבא רצחני בצורה נוראית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. עצם העמידה על נפשם הם הניצנים של התקומה. מהבחינה הזו, יום השואה כהקדמה ליום העצמאות הוא הדבר הנכון ביותר, הוא המוטיבציה לקום ולהשיב מלחמה.
הרב יואל בן נון פירש בשם אביו ז"ל את המילה 'עִם' "וילחם עם ישראל ברפידים", כהתקפות ממארב לפי התיאור בדברים במעבר ים סוף, "וַיזַנֵב בְּךָ כל הנֶחֱשָלים אחריךָ, ואתה עָיֵף ויָגֵעַ…" (כ"ה), אבל מול התקפות עמלק – עם ישראל נלחם לראשונה כעם בן חורין, "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות י"ז, ב').
לחימה 'ב' פירש כלחימה חזיתית! הרב צבי יהודה בספרו 'נתיבות ישראל', מסביר שהחידוש הגדול של יום העצמאות, שבגינו אנו אומרים הלל, אינו קשור לניצחון במלחמה. ביום זה התגלה בעולם משהו חדש ומיוחד, עם ישראל קם והכריז על עצמאותו. מנהיגי העם, שנאספו במוזיאון תל אביב, גילו כוחות גבורה ועוז רוח בשם כל עם ישראל, קמו והודיעו בפני כל העולם על הקמת מדינת ישראל, לעם ישראל ישנה מדינה משלו. זוהי גבורה מסוג אחר, לא מסירות נפש או גבורת מלחמה, אלא גבורה לאומית, גבורה המבטאת שינוי בעם ישראל, ביום העצמאות נפסק שיעבוד המלכויות, תם עידן הגלות, עם ישראל לא נתון עוד לרחמי הגויים, יש לו מדינה משלו. אנו לא אומרים הלל על ניצחון במלחמה, אלא דווקא על הופעה ייחודית של גבורה לאומית זו.
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מהפכת בעל "הגהות מרדכי": התניית הגיור במניע – חלק א'
פרק מ'
בפרק הקודם ניתחנו את עמדת בעלי התוספות שהניחו כי למניע "לשם שמיים" יש חשיבות בהליך הגיור. הלל ורב חייא גיירו במצבים שבהם לא נראה שמניעי המתגייר היו לשם שמים, שכן, לפי התוספות, בסופו של דבר המתגייר יממש את יהדותו 'לשם שמיים'. ברם, לפי התוספות, הגיור תקף כבר בעת ביצועו. קשה להניח שתיקוף של מעשה כה דרמטי בהווה יהיה מותנה בהשערה לא ברורה על מצב המתגייר בעתיד. התוספות הציעו פירוש זה כי סברו שלמניעי המתגייר יש משקל מכריע בגיור. אבל השאלה נותרה על כנה: הם הניחו כי גר ייעשה ליהודי באופן בלתי הפיך, אבל ההשערה שלכאורה ביססה מעמד זה, לא הכרחית. שיטתם הותירה חידה פתוחה.
אחד מחכמי ההלכה הראשונים, בעל "הגהות מרדכי", נענה לאתגר. איננו יודעים מיהו המחבר. לפי דעה אחת מדובר ברב שמואל בן אהרון משלשטאט שבאלזס, שחי במחצית השנייה במאה ה-טו'. חיבורו נתקבל בהערכה רבה בקהילה ההלכתית הפרשנית ולכן קולו חשוב במיוחד.
הוא פותח בקביעה: "אני הדיוט הכותב", ומסיים בקביעה "ומה שנראה לי כתבתי, ומרבותיי לא נראה לי מדה זו. ועל בינתי אין להישען" (הגהות מרדכי, מסכת יבמות, פרק רביעי, אחרי אות ק' שבדברי המרדכי). פתיחה וסגירה זו מלמדות על דרמה גדולה: אחד מבעלי ההלכה הנחשבים יוצא כנגד רבותיו ומציב עמדה נגדית. המחבר מבין שהוא מחולל מהפכה ומתריע בפני קוראיו – "ועל בינתי אין להישען": ההלכה היא כרבותיו בעלי התוספות ושאר הראשונים – גיור תקף בלא תלות במניעי המתגייר. אבל הוא מציב כנגדם עמדה למדנית תיאורטית נגדית.
טכניקת כתיבה זו מוכרת בהלכה, המבחינה בין הלכה לבין הלכה למעשה. כך שנינו בתלמוד: "תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה – יילך ויעשה מעשה […] .. א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה" (בבא בתרא קל, ע"ב). הבחנה זו נובעת "גם על רקע הסתעפותו של תלמוד תורה, של ריבוי הדרשות והסברות ושל אוקימתות של משניות וברייתות ושמועות" (אפרים אלימלך אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 553).
ההבחנה בין תלמוד תורה כתחום ידע אוטונומי לבין ההלכה כהוראה מחייבת לחיים, מוכרת. כפי שידוע גם ללומד התורה בימינו, לא כל סברה העולה בבית המדרש מתורגמת לפסיקה. הלימוד התיאורטי נע במסלול שונה לחלוטין מההכרעה ההלכתית. הלימוד קשור לשיח של הלומד עם הטקסט התלמודי ומפרשיו. ההלכה המעשית מתגבשת בזיקה שבין הטקסטים הללו וספרות השו"ת שקדמה לבין החיים (ראו עוד אורבך שם, עמ' 553 – 557). בעידן המודרני לעיתים נשכחה הבחנה זו. בישיבות האשכנזיות ניתנה קדימות מוחלטת ללימוד ההלכתי התיאורטי. אחד החיבורים הנקראים ביותר הוא הספר של הרב סולובייצ'יק "איש ההלכה". ההלכה בחיבור זה היא העיון התיאורטי שאין לו זיקה לחיים. גיבור היצירה הוא ר' חיים מבריסק, מייסד שיטת הלימוד הנודעת, שבשאלות המעשיות הפנה לרבי יצחק אלחנן. ביצירה זו לא נדונה שאלת האחריות של פוסקי ההלכה לקהילה. ההלכה משורטטת כמערכת אידיאלית ולא כמערכת של שקלא וטריא בשאלת הזיקה שביו הקאנון ההלכתי לבין מציאות שלא תמיד הולמת את האידיאליות ההלכתית.
בעל הגהות מרדכי ער להבחנה שבין ההלכה העיונית להלכה המעשית. הבחנה זו מקילה עליו להתמודד עם הבעיה היסודית שמצא בעמדתם של בעלי התוספות; הוא מבין היטב את עמדתו של רבי נחמיה, שבה עסקנו בפרקים הקודמים, שלפיה מי שנתגייר ממניעים חיצוניים אינו גר (יבמות כד, ע"ב). הוא גם ער לעובדה שרב פסק להלכה "כולם גרים" (שם). אבל לא נראה לו "שהאמורא יפסוק דלא כברייתא דרבי נחמיה. וגם סתמא דברייתא דמייתינן לבתר הכי מדוד ושלמה [= שבזמניהם לא קבלו גרים] ולא אשכחינן תנא דפליג" (הגהות מרדכי שם).
לפני המחבר היו פתוחות דרכי תשובה אחרות. ראינו כי יש מסורת תנאית ואמוראית עקבית, שלפיה המניע אינו קובע את תקפות הגיור. אבל עמדה זו נחסמה בפניו על ידי רבותיו בעלי התוספות והראשונים האחרים שהניחו כי שאלת המניע חיונית לגיור. פתרונם שהניח "דסופו לשם שמיים", לא התקבל על דעתו. שכן איש אינו יודע את העתיד, גם לא חכמי ישראל. לפיכך ההנחה שגיור תקף על סמך הנחה משוערת היא בעייתית. קושי פרשני הוביל למהפכה, שחרגה הרבה אל מעבר לדיון התיאורטי. בכך נעסוק במאמרים הבאים.
אמונה ותקוה – אל מול חששות ודאגה – הרב אליעזר חיים שנוולד
יום הזכרון ויום העצמאות השבעים וחמש, מתחברים עם פרשת השבוע תזריע-מצורע ועם ראש חודש אייר שחל בשבת.
השנה, בהתקרב יום הזכרון ויום העצמאות, מהולה התכונה לקראתם בהרבה דאגה וחששות, לאן מועדות פניה של המדינה, 'ראשית צמיחת גאולתנו'?! תחושה שהמדינה נמצאת על פרשת דרכים גורלית.
דאגה וחששות לקראת יום הזכרון, האם הוא יעבור כבשנים עברו?! בהילה של כבוד, הוקרה וקדושה לנופלים שמסרו נפשם על הארץ והגנת עם ישראל, ומתו מות קדושים, או שיהיו כאלה שינסו לרתום את ה'שכול' למאבק הפוליטי, ויעשו פרובוקציות במהלך הטכסים הממלכתיים כדי לפגוע בהם, וליצור דלגיטימציה פוליטית לנבחרי הציבור שייצגו את העם, שבשמו הנופלים יצאו למשימתם. החשש הוא גם מה כל זה עלול לגרום לתחושת השליחות הממלכתית של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים?! כבן למשפחה שכולה וכמפקד בצה"ל אני חש זאת היטב.
התכונה לקראת יום העצמאות, גם היא מהולה בדאגה ובחששות לקראת הבאות. הציבור נושא עיניו לשמי התכלת המכסים את הארץ בחשש מפני עננים קודרים שיכסו אותם. יום העצמאות, הוא יום ההודיה על הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל, וקיומה. על שזכינו לחיות בתקופה היסטורית. להיות חלק ממהלך היסטורי עצום בחיי העם היהודי לדורותיו.
להודות על נס קיבוץ הגלויות לאחר אלפיים שנות גלות שבה עם ישראל היה מפוזר בכל ארבע קצוות תבל, והתקבץ והתאחד למדינה אחת בארץ ישראל, לעם אחד על כל מגזריו ושבטיו, כהבטחת נביאי ישראל. עתה יש המנסים לפורר אותו מבפנים, לאיין את ההישגים הנפלאים שהושגו בשבעים וחמש שנות עצמאותו, ולערער על הלגיטימיות של נבחריו.
להודות על הנס הגדול שעם ישראל זכה להקים את צה"ל, כח המגן היחיד שמאפשר לו להגן בס"ד על בטחונו. לאחר אלפיים שנים שגורלו היה נתון בידי זרים, ולא יכל להגן על עצמו. ועל הנצחונות הגדולים להם זכינו במהלך שנות קיום המדינה, במלחמת קיומנו שלא הסתיימה עדיין. עתה מקננת דאגה מהעתיד, האם רוחות הסרבנות לא יפגעו באחדות העם ויכרסמו בכוחו ובכושר הרתעתו?! זאת, כשמסביב התמנון האיראני זומם ללפות את מדינת ישראל במלחמה רב זירתית, ולאיים על קיומה בנשק גרעיני.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שהחגיגות היו מהולות בדאגה ובכאב. הדאגה היא אחת מהכלים האנושיים הרגשיים שנועדו כדי להידרך אל מול אתגרים, איומים וסכנות. כדי לא להיות שאננים. הדאגה אמורה לגרום לנו להשתדל, לפעול ולעשות, להשקיע מאמצים כמיטב היכולת האנושית, הפרטית והציבורית. במקביל יש להרבות בתפילה לקב"ה שהמאמצים ישאו פרי. אולם בדאגה ובחשש יש גם מרכיב רגשי מנטרל, שפוגע ביכולת לייצר אנרגיות נפשיות ממריצות. היא לא מאפשרת לשמוח מכל הלב ולהתלהב ממה שיש, למרות שהוא הרבה יותר ממה שהיה לדורות הקודמים. כבן לניצולי שואה אני חש זאת היטב.
האמונה היא מרכיב רגשי נפשי שנובע מעומק הנשמה שמאזן את הדאגה והחשש. היא נותנת לאדם תעצומות נפש. האמונה שהתהליך ההיסטורי העצום שאנו מצויים בו אינו תלוי רק במאמצינו האנושיים, הוא גדול מאתנו, יש בו מהלכים אלוקיים רחבי היקף. האמונה שלמדנו בבית המדרש ממו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שמהלך זה לא לחינם, הוא 'ראשית צמיחת גאולתנו' ולא 'מעשה שטן', כגרסת 'נטורי קרתא'. עליו יש להודות ובו יש לשמוח ולשאוב תעצומות נפש אל מול האתגרים והסכנות. האמונה בקב"ה גם מאפשרת לראות באתגרים קשים הזדמנויות להתחדשות ולהתקדמות בתהליך.
בראשית המאה הקודמת אימצה התנועה הציונית את המנון 'התקוה': "עוד לא אבדה תקוותנו", "להיות עם חופשי בארצנו". מרן הרב קוק זצ"ל, שתרם תרומה חשובה ביותר לציונות, סבר שעדיף היה במקום 'התקוה' כביטוי למאווי הדורות, להשתמש במונח היהודי השורשי והעוצמתי 'האמונה', והציע כהמנון את: "לָעַד חַיָּה בִּלְבָבֵנוּ הָאֱמוּנָה הַנֶּאֱמָנָה, לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה וכו'". עם ישראל בחר ב'תקוה'. כיום נדמה שאל מול האתגרים המאיימים עלינו אנו נזקקים גם להעצמה של 'האמונה'.
ראש חודש, עניינו חידוש והתחדשות המביאים עימה גם תעצומות נפש חדשות. פרשת תזריע פותחת במבט היהודי היחודי על הריון ולידה מחודשת, "אשה כי תזריע וילדה וגו'". בכל לידה מחודשת יש שמחה גדולה והודיה לקב"ה על ההופעה הניסית המופלאה של חיים חדשים, אולם גם דאגה וחשש, מה יהיה עתידם של אלה שזה עתה נולדו. החששות עלולות לפגוע בתהליך הגדילה של הבריאה. נדרשת אמונה גדולה והרבה סבלנות. תפילות ביחד עם עשיה מתבקשת.
האנשים שפתחו את שערי העלייה – הרב ד"ר שלום שרון
פרנץ קפקא, באחד מסיפוריו "לפני החוק", מתאר את דמותו של בן כפר היושב לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה. בן הכפר לא מעז להיכנס דרך השער וממתין לקבלת האישור משומר הסף. השומר אומר שאין הוא יכול להרשות לו להיכנס. בן הכפר מחליט לשבת ולהמתין בצד השער, בתקווה שיום אחד הוא בכל זאת יקבל אישור להיכנס והשער ייפתח. מפעם לפעם הוא מנסה לשדל ולרכך את לבו של השומר בתחבולות ובהפצרות שונות, כדי שיאפשר לו לעבור, אך ללא הועיל. כך חולפות להן השנים, בן הכפר מזדקן, והשער נותר סגור כשהיה. והנה הגיעה שעתו למות, ממש לפני מותו, בן הכפר פונה אל השומר, ומבקש לדעת כיצד ייתכן שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא ביקש להיכנס אל תוך החוק חוץ מלבדו? "כניסה זו נועדה רק לך", עונה לו השומר, "ועכשיו אני עומד לסגור אותה".
מדינת ישראל חרטה על דגלה במגילת העצמאות ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". על אף שהשער של מדינת ישראל היה פתוח לרווחה כמעט לכולם היה נראה ששערי העלייה נותרו נעולים בפני יהודי אתיופיה. הרבנות הטילה ספק ביהדותם. מפעם לפעם היו ניסיונות לשדל ולרכך את לבם של שומרי הסף בתחבולות ובהפצרות שונות בכדי לאפשר את פתיחת השער לפניהם אך ללא הועיל. השומר גרר רגליים, המציא תירוצים, הפחד הביס את האהבה והשער נותר סגור.
בניגוד לרוח הקודרת והפסימית שאופפת את המשל הקפקאי, הסיפור של יהודי אתיופיה הצליח להפוך לסיפור הצלחה, מלא באופטימיות, שוויון וערבות הדדית, הודות לאנשים אמיצים, מלאי תעוזה וגבורה, עם לב יהודי גדול, שהצליחו להרחיב את גבולות התפיסה העצמית היהודית והביאו לפתיחת שערי העלייה של ארץ ישראל. זהו סיפורם הבלתי ייאמן של יהודים אתיופים "משוגעים" ויהודים אמריקאים "משוגעים" שנאבקו ביחד, למען עליית יהודי אתיופיה. המאבק חובק העולם התנהל בישראל, באתיופיה, בארצות הברית ובכל מדינות העולם. הוא התקיים ברחובות ובמשרדי הממשלה, בדירות קטנות של פעילים חסרי כל ובלשכות המפוארות של מנהיגי העולם. הם הפעילו לחץ על ממשלת ישראל ויצאו למאבקים ציבוריים בארץ וברחבי תבל. כל זאת על מנת שיהודי אתיופיה יוכרו כיהודים וכדי ששערי העלייה ייפתחו בפניהם. סיפורם של האנשים שפתחו את שערי העלייה בפני יהודי אתיופיה כמעט לא סופר וגבורתם כמעט לא נודעה. לצערי בשנים האחרונות גורמים שונים מנסים לקחת את הסיפור האופטימי הזה, להתנצחות בין הצדדים השונים.
יהודי אתיופיה חזרו בתשוקה לארץ ישראל, וזהו סיפור הגבורה – אף אחד לא הביא אותם, אבל ללא המבצעים ההרואיים של מדינת ישראל נס זה לא היה מתרחש. בזכות גברים ונשים שהצליחו לצאת מעולם ההרגלים שלהם והיו מסוגלים מסוגל לראות דרך עינו של האחר מתוך פרספקטיבה שהיא מעבר לניסיון החיים העכשווי שלהם. זה הדבר שיצר את נס קיבוץ הגלויות.
ידוע המדרש על שני אחים שאהבו איש את רעהו, האחד נשוי והשני רווק, וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח הרווק דאג לאחיו הנשוי. הוא קם בלילה והעביר לו עשר אלומות שיבולים משלו, בכדי שיוכל אחיו להתפרנס בכבוד. האח הנשוי אף הוא דאג לאחיו הרווק, קם בלילה והעביר לו עשר אלומות שיבולים גם הוא. למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים. כך נהגו האחים גם למחרת, ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. מספרים, כי במקום בו נפגשו שני האחים קמה העיר ירושלים.
לפני מספר חודשים התקיים ערב הצדעה, בשיתוף ארגונים שונים, וגם אנחנו היינו שותפים (הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו) ביוזמת ובהובלת שמואל ילמה מייסד "פורום ירוסלם". הערב נועד להעניק אות הכרה, הוקרה והצדעה לגיבורי וגיבורות ישראל. בערב זה למדנו שישנם גיבורים רבים, ממיטב בניו ובנותיו של העם היהודי, מאירופה, מאוסטרליה מאתיופיה וכמובן ממדינת ישראל, שידועים ושאינם ידועים, בשל חלקם המרכזי בהעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל. הם דאגו מאוד האחד לשני. הם ידעו להיות חכמים ולא רק צודקים. הם סיכנו את חייהם, את ממונם ואת משפחתם רק בשביל דבר אחד – לעזור ליהודים, ולא משנה מה צבעם, מאיפה הם, ומהם עמדותיהם הפוליטיות. זה מה שפתח את שערי הכניסה לארץ ישראל.
הסיפור האתיופי מלמד אותנו, במיוחד ביום ההולדת ה- 75 של מדינת ישראל, ששערי הלב פתוחים, רק צריך לדעת איך להיכנס לשם. יש להעז ולא לחשוש. הסוד הוא לדבר זה עם זה במקום לדבר זה על זה. כל מי שיש להם תודעה היסטורית יהודית אמורים לדעת שמעשיהם מקרבים אותנו לבניין בית המקדש. כל מעשה אחר, גם אם צודק, מרחיק אותנו משם. ראו הוזהרנו. תחי מדינת ישראל.
כלא שכחנו – תמר מאיר
בשבת שבין יום השואה ליום הזכרון ויום העצמאות, אני מבקשת להביא מסמך נדיר:
קטעים מתוך דברי ההספד של סבתא-רבה שלי, מרים וולפיש, שנכתבו במלאת שנה לנפילת בנה, פנחס וולפיש הי"ד, נוטר בשרות "ההגנה", בפרעות תרצ"ח 1938.
סבתא חנה לאור (וולפיש), אחות שכולה, אז בת 14, המשיכה לשאת את זכר אחיה פנחס. היא הלכה לעולמה השבוע, בגיל קרוב למאה, ואנחנו, כל צאצאיה, זוכרים ומזכירים את אחיה, ואף עולים לקברו ביום הזכרון, בחלקת נופלי ההגנה בנחלת יצחק.
"… פנחס יצחק שלי הצטיין באופיו השקט, במבטו החודר וביושר אינדיבידואלי מיוחד במינו. נפשו סלדה מכל שקר ואי בהירות. מילדותו הלך לקראת האמת המוחלטת. מסירות ואומץ רוח, על כן אהבוהו מוריו, חבריו , קרוביו, מכיריו…
אהבתו המושרשת לבריות הנחו אותו להתנדב במכבי אש.., למד לשחות באמרו: גם בזה אפשר לפעמים להביא תועלת ולהציל נפש.
וכך גדל הילד, בכבדו מבוגרים, חכמים, באהבה למסורת. "מסורת דתית יכולה ללכת בד בבד עם תרבות כללית. כל סכנה דוחה שבת. תפקידי השמירה דוחים שבת."
"וילכו שניהם יחדיו". האב רבי אברהם נ"י עם בנו יצחק פנחס ז"ל. כאן בארץ במשך כל השנים הטובות והקשות עד התבגרותו הלך הבן עם האב. בדעה אחת ובמסירות נפש אחת. לכל סבלות האדם בכלל ולסבלות העם והארץ בפרט. עזר לבניין בית הוריו הפרטי ולבניין הבית הלאומי לעמו.
במאורעות 1929 הלך כבר האב עם הבן לשמירה בשכונת מונטיפיורי, ובשיטפון הגדול השתתף בהצלה.
הגיעו ימי הדמים של שנת 1936… בכל מרצו ואומץ רוחו ומסירותו המשיך לשרת את המולדת האהובה עליו יותר מכל יקר… בזה מצא אושר וסיפוק מכיוון שזו היתה מטרתו.
ומזה שאב כוח אביו ר' אברהם אבא נ"י ויכול היה להשלים בהבאת בנו מחמדו יצחק פנחס ז"ל קרבן לעם ולמולדת… באמרו: מה לעשות! אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה…
אולם אני, אמו, שנתנסתה כה קשות, לא יכולה בשום אופן להשלים עם המחשבה שהוא ילדי היקר איננו עוד. שלא אוסיף לשמוע את קולו המצלצל. שלום אמא!
יש אומרים שכבר שנה חלפה ולי נדמה שרק אתמול דיברתי איתו…
לאברהם אבינו עשה הקב"ה חסד וינסהו רק שיעמוד ויקריב את בנו יצחק, ברם אנו את בננו יצחק פנחס, ה' יקום דמו, , הקרבנו על מזבח קדושת העם והארץ הקדושה.
ולי האומללה היטה אלוקים חסד (על פי נס) ונתן לי במתנה את חיי אני, מפני ששרה אמנו פרחה נשמתה מפחד השמועה על אודות בנה…"
