"בקש שלום ורדפהו". לא על הרבה דברים נאמר בתורה שיש לרדוף אחריהם
כיצד הופכים אויב לאוהב? – הרב יובל שרלו
כיצד הופכים שונא לאוהב, אויב לחבר? "אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה. רבץ לו חמורו של אחד מהם. ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר אמר כתיב בתורה 'כי תראה חמור שונאך' [וגו' עזב תעזוב עמו] (שמות כג ה), מיד חזר וטען עימו, התחיל לשיח בליבו אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט זה בתורה, אתה כוננת מישרים וגו', איזה זה, זה משפט" (תנחומא בובר משפטים א).
אין מדובר במוסר נוצרי, ברוח של 'אם נותן לך אדם סטירה הגש לו את הלחי השניה'; אין מדובר בהתעלמות מהיסטוריית היחסים, ומהפגיעות שנעשו בעבר; לא מדובר עדיין במחילה או בוויתור, בהתעלמות מהפגיעה או בניסיון לשכוח; גם אין מדובר ב"הידברות" לעצמה או בכל דרך אחרת. מדובר בתהליך בעל שלושה צעדים, שהוא חיוני. ראשית, ההכרה שזהו רצון ה'. שרצון הקב"ה ומצוותו אינה שתישאר עוינות בעולמנו, אלא שנקיים בנו עצמנו את "בקש שלום ורדפהו". לא על הרבה דברים נאמר בתורה שיש לרדוף אותם, ולתור אחר כל הדרכים האפשריות. הדבר נכון גם כאשר מדובר בעוינות פנימית, ואפילו כאשר מדובר ביחסים בין מדינות. זו המשמעות של "אתה כוננת מישרים" – זו הישרות המבקשת טוב בעולם.
שנית, לא דיבורים – מעשים. מעשים משותפים. בשעה ששונאו של אדם מצוי במצוקה, בין כאשר מדובר במצוקה שנובעת ממקור חיצוני – החמור הנופל או להבדיל רעידת אדמה, ובין כשמדובר בתהליכים פנימיים, כמו עולם חזוני שחרב ובמאבקים פוליטיים פנימיים, לא מתחילים בדיבורים. מתחילים במעשים. עוצרים. לא מתעלמים. פותחים בעשיה משותפת (צריך תמיד להזכיר כי מדובר ב"עזוב תעזוב – עימו"!) ומסייעים. בדרך זו אדם גם כופה את יצרו להמשיך במאבק ובעוינות, וגם פותח פתח לקשר הלא-מילולי, שמבשר בשורות גדולות יותר מאשר דיבורים.
ומכאן לצעד השלישי – הלב נפתח, הנכונות לדבר באמת קיימת, שינוי תדמית הצד השני היא התוצאה המבורכת הראשונה. המאבק אינו בין צדיקות ורשע, ובין רוע מוחלט לטוב מוחלט. זו לא מלחמת בני האור בבני החושך. משעה שנוצר אמון ששני הצדדים מבקשים טוב, ונסדקת הראיה החד-ממדית של הצד האחר – אז אוכלים ושותים ביחד, ומתוך כך נעשה שלום בעולם. לא שלום של רפיסות; לא שלום של ביטול עצמי; שלום המכיר בכך שיש צדדים שונים, וחותר בחתירה מתמדת לברר כמה רחוק ניתן ללכת האחד לקראת השני, ומצמצם את גבולות הגיזרה של המחלוקת. בתוכם יש צורך בהכרעה. כשאין דרך להגיע להסכמה – אין ברירה אלא להשתמש בדרכים שבהן מוכרעות מחלוקות.
אך, חייבים להקדים לכך שתי פעולות חיוניות: ראשונה בהן היא שינוי עמוק בתדמית של הצד השני, והכרה כי גם הוא מבקש טוב, ושהעוינות לא נוצרה יש מאין, כי גם הצד הראשון הוא חלק ממנה. והשנייה – ללכת הכי רחוק שאפשר האחד לקראת השני, כי בסופו של דבר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.
אתיקה ואסתטיקה – אבי רט
המבנה הציבורי הראשון של העם היהודי הטרי שזה עתה נוצר עם ויצא ממצרים הוא המשכן-המקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
בנסיבות הללו של עם שנמצא בתנאי מדבר, שזה עתה יצא ממצרים, ורק מתחיל את דרכו, ניתן היה לצפות שהמבנה הציבורי הראשון יהיה איזה קראוון קטן, פחון, משהו זמני שישמש באופן המינימלי את הצרכים של העם, וב"ה בעתיד כשיגיעו לארץ, והמצב הכלכלי יאפשר זאת, אז יבנו משהו רציני ומכובד יותר.
אלא שלא כך הם פני הדברים. כבר במדבר, למרות התנאים הסביבתיים ולמרות שמדובר במבנה זמני, הציווי הוא להקים את הדבר הכי מפואר שאפשר לדמיין, עם החומרים והכלים הכי הכי יפים, מדויקים ומכובדים:
"זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן".
גם הכלים בתוך המשכן יהיו הכי מפוארים שאפשר:
".. וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים.. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב.. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר.. כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף..".
למקרא המפרט הטכני המפאר והמרשים הזה של המשכן במדבר, השאלה רק מתחדדת- למה צריך את כל ההדר, הפאר והיופי הזה?
התשובה טמונה בהגדרת מטרת המבנה הזה, ובהשפעתו על העם הסובב אותו.
המבנה הציבורי הראשון הזה של העם, המשכן ואח"כ המקדש, הוא מקום מושבה של השכינה ושל ערכי היסוד של העם הזה- עשרת הדיברות וכל מה שנגזר מהם.
בלב המבנה הזה נמצאת האתיקה היהודית לדורותיה. המוסר, הערכים, האמונה, החסד, החמלה, אהבת האדם, וכל שאר ערכי היסוד.
האתיקה היהודית המפוארת, צריכה לשכון במקום בו האסתטיקה מפוארת.
המשכן הוא ביטוי לכבודו של העם. עם המתחיל את דרכו כעם בהיסטוריה, כפי שנאמר עליו : "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", צריך להתחיל את דרכו לא כפוף, מוזנח, ולא אסתטי. ההיפך- העם הזה צריך להתחיל את דרכו כבני מלכים הבונים את ארמון המלוכה, הכי יפה ומכובד שאפשר.
כבודו והדרו של המשכן, הוא כבודו והדרו של העם.
ראוי לה לאתיקה היהודית המפוארת שצריכה לרומם את רוח וערכי העם, לשרוד, להתפתח ולהיות רלוונטית לאלפי שנים, שתשכון בכלי נאה ובבניין שחיצוניותו ופנימיותו הם אסתטיקה פיזית ורוחנית מרשימה ומרהיבת עין.
כאן מקום קדוש! – אביעד הכהן
ארץ ישראל שלפני מלחמת ששת הימים הייתה קטנת ממדים, ללא חברון ושכם, בית לחם ויריחו. הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה לא היו נגישים. אגדה אורבנית מספרת כי בצר להם חיפשו אנשי משרד הדתות מקומות קדושים "חלופיים", עליהם יוכלו לפרוש חסותם. שלוחי המחלקה יצאו למקומות שונים בארץ, איתרו קברי שיח'ים, קשרו להם מסורות קדומות, והציבו לידם שלטים גדולים: "מדינת ישראל- משרד הדתות, כאן מקום קדוש". עד מהרה, הפכו אתרי עליה לרגל שהיו זנוחים יחסית, מוקדים לחגיגות גדולות בהן נטלו חלק מנהיגי האומה. כך, למשל, קבר הרמב"ם בטבריה, שמשקף את אחד הפרדוקסים הגדולים של הפיכת קבר מטמא ל"מקום קדוש" ומוקד עלייה לרגל. זאת, בניגוד לעמדתו הנחרצת של הרמב"ם נגד העלייה לקברות צדיקים: "והצדיקים אין בונין להם נפש [=מצבה על קברותיהם], שדבריהם הם-הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (הלכות אבל ד, ד). ולמותר לציין שלימים הכירה מדינת ישראל באופן רשמי בקבר המיוחס לרמב"ם בטבריה כ"מקום קדוש"… לצד הקברים הידועים מזה שנים רבות, פרחו להם חדשים לבקרים אתרים חדשים: קברו של תנא פלוני, קברו של חכם אלמוני. וכך נתעטרו הרי יהודה וחוצות הגליל בעשרות 'מקומות קדושים' של קברי קדמונים.
הפרשיות תרומה-תצווה ויקהל-ופקודי, כוללות מאות פסוקים המפרטים בדקדקנות את מעשה בניין המשכן וכליו ובגדי השרד של הכוהנים המשרתים בו. בראש חטיבה זו, מופיע ציווי שהוא היסוד לפרקים הבאים בספר שמות: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). הפסוק מעורר שאלה תאולוגית קשה בדבר היזקקותו כביכול של הקב"ה ל"מקדש", כדי שיוכל להשרות בו את שכינתו. ביטוי לשאלה ניתן במדרש: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש", אמר משה לפני הקב"ה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א ח, כז), ואתה אמרת: "ועשו לי מקדש"?! להקמת המשכן המתוארת בפרשיות אלה עד לפרטים הקטנים ביותר – ולימים בניין ה"מקדש"- יש השלכות שונות, כגון, איסור כניסה למקומות קדושים, דרך ההתנהגות בהם, ומערכת ענפה של דרכי 'הקדשת' נכסים והעברת הקניין בהם מאדם פרטי ל'הקדש' ולהפך.
למי שאמון על שיטת משפט מודרנית, נשמע החיבור בין 'קדושה' ו'משפט' זר: ה'קדושה' שאובה מעולם מושגים דתי, תיאולוגי, רוחני, שמקור סמכותו ותכניו שונים לחלוטין מאלה שבמערכת המשפט ה'אזרחית'. למרות זאת, מערכת המשפט נזקקת לא פעם להכריע בסוגיות מעולם ה'קדושה'.
המונח 'קדושה' כשלעצמו אינו ברור. הוצעו לו עשרות הגדרות במהלך הדורות: על דרך ה"עשה", היינו: תיאור פעולות שהופכות מקום או דבר מסוים ל'קדוש'; או על דרך החדילה מעשייה, 'לא תעשה', כלומר, מאלו פעולות יש להימנע כדי להפוך אדם או דבר ל'קדוש'.
הלשון העברית שואבת ממעיינות מורשת דתית מפוארת, ולכן אין זה מפליא שיש בה עשרות צירופי לשון המבטאים את ה'קדושה' לסוגיה: 'לשון הקודש'- העברית, 'ארץ הקודש'- ארץ ישראל, 'קהילת קודש' ו'כלי קודש', 'ערי קודש', 'משכן', 'מקדש' ו'קודשים'. חלק ניכר מאלה מבטאים את מעמדו המיוחד של החפץ ה'מקודש', ויש לדבר השפעות בכל תחומי החיים.
בעולמה של תורה ניתן למצוא לפחות שתי גישות עיקריות לעניין קדושת המקום. לפי גישה אחת, קדושתו של מקום נגזרת מהתנהגותם של אנשים בו. לגישה זו יש הדים כבר במשנת כלים (א, ו) הקובעת כי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". הווי אומר: לכאורה, עולה שה'קדושה' אינה נטועה או טבועה מעצמה באדמת ארץ-ישראל, אלא היא תוצאה של קיום מצוות מסוימות בה: "שמביאין ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". תפיסה זו מובלטת בדברי ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, (ליטא, המאה הכ'), בעל "אור שמח", שבפירושו לתורה, "משך חכמה", אומר בעניין שבירת לוחות הברית: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם. רק השם יתברך שמו- הוא קדוש… כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש… כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר". גישה אחרת גורסת שיש למקומות מסוימים קדושה אימננטית, הטבועה בהם, שאינה תלויה במעשי האדם; לא המצוות המתקיימות במקום מסוים הופכות אותו לקדוש, אלא להפך, קדושת המקום היא שמחייבת קיום מצוות מיוחדות בו. רבים מחכמי ישראל מצדדים בדעה זו, כגון: הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), ר' אישתורי הפרחי (פרובנס, צרפת, המאה הי"ד), החת"ם סופר (הונגריה, המאה הי"ח) והרב אברהם יצחק הכהן קוק (ארץ-ישראל, המאה הכ'). ומאחר שלפי תפיסה זו, המקום אינו "מתקדש" על ידי האדם, ממילא גם קדושתו אינה פוקעת בהכרח אם האדם זונח אותו.
פרשיות המשכן מזמינות אותנו להיכנס בשערי עולם הקדושה, להתבשם מניחוחו, ולעלות מעולם החולין שאנו שרויים בתוכו בחיי היום-יום לעולם טהור יותר.
החובה לדאוג לגר – הרב אליהו בירינבוים
המצווה המוזכרת יותר פעמים בתורה, איננה אמונה, כשרות או שבת ומועדים, אלא דווקא הדאגה לגר. אנחנו מצֻווים לכבד את הגר, לאהוב אותו, ולא להונות אותו או ללחוץ עליו, כפי שנאמר פעמים רבות בתורה: "וגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ), "וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט), "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, לג,לד), "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ולכן אנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" (דברים י, יח, יט).
למרות שלאחר סיום הליך הגיור הגר הוא כיהודי לכל דבר, התורה מזהירה באופן מיוחד על יחסנו כלפיו ודואגת שניזהר בכבודו אפילו יותר מאשר בכבודו של יהודי מלידה, וזאת מפני הקשיים שהגר עומד בפניהם. נראה שהסיבה שהתורה מדגישה פעמים רבות את הצורך ליחס מיוחד כלפי הגר היא בגלל הנטייה של האדם להתנהג באופן לא מכבד כלפי השונה, הזר. לדברי רבי אליעזר הגדול, התורה הזהירה על כך 36 פעמים; "והיו שתיקנוהו ואמרו לו: ארבעים ושש פעמים" (בבא מציעא נט ע"ב(, כך או כך, זהו ריבוי יוצא דופן .
קיימת מחלוקות בחז"ל ובין הפרשנים האם הציווי שלא להונות את הגר, מתייחס בכל מקום לגר תושב (נכרי שגר בארץ ישראל ומקיים רק חלק מהמצוות) או לגר צדק (נכרי שהתגייר), אבל בין כך ובין כך, מדובר על מי ששונה מאתנו ולא גדל באותה מסגרת חינוכית וחברתית שלנו. על פי זה, המשמעות הפשוטה של מצוות אהבת הגר היא לאהוב כל אדם שבא לגור בארץ. כלומר, כאשר יבוא זר ויתגורר עמכם בארצכם – התנהגו אליו בשוויון ובאהבה.
את הביטוי 'גר' במקרא אנו מוצאים במשמעות של אדם זר שבא להתגורר בארץ אחרת. לעומת זאת, בלשון חז"ל לרוב סתם "גר" הוא "גר צדק", כלומר, מי שנכנס לכלל ישראל במילה וטבילה. בעקבות דברי חז"ל מייחס הרמב"ם את איסור הונאת הגר לגר צדק בלבד (ספר המצוות, לא תעשה רנג), וכך מבואר בספר מצוות גדול (לא תעשה קעב, ג) ובספר החינוך (מצווה סג). לדעת אבן עזרא ומפרשים אחרים, הציווי מתייחס לגר תושב שלא עובד ע"ז: "וטעם וגר לא תונה – הוא גר תושב, כי אין עוזר לו ממשפחה". מצד הסברה, ניתן וצריך להרחיב את האיסור של הונאת הגר גם לצאצאי גרים, עד שהאדם המדובר לא יהיה ידוע כצאצא של גר (ראו גם מנחת חינוך סימנים ס"ד ותל"א). כך או כך, בין אם מדובר על גר תושב או על גר צדק, עם ישראל, שהוא עם של גרים במצרים ובעולם כולו, לא יכול לשנוא גרים אחרים הגרים בקרבו, גרים גיאוגרפים או רוחניים.
איסור הונאת הגר מתחלק לאיסור במעשה ולאיסור בדיבור. "לא תוננו – בדברים (בדיבור), ולא תלחצנו – בממון" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים). שני האיסורים כלפי הגר הם, "תונֶה" ו"תלחץ", הונאה ולחיצה, הונאה היא הונאת דברים, התעללות מילולית, ואילו לחיצה היא עוול כלכלי. התורה מצווה גם על אונאת הגר אפילו בדרך הדיבור, כלומר, שעלינו לשקול כל מילה שאנו אומרים לגרים. "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו" (בבא מציעא נ"ט, ע"ב).
הונאת הגר איננה נושא מוסרי או השקפתי בלבד. הפוסקים ציינו אותו כהלכה מפורשת. הרמב"ם מקדיש שתי הלכות כדי להסביר את האיסורים שיש בהונאת הגר ואף מרחיב בדוגמאות: "כשם שהוניה במקח וממכר, כך הוניה בדברים–שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו' …זו הונית דברים. כיצד: היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה" (הלכות מכירה פי"ד, הלכה י"א, י"ב). גם בשולחן ערוך נפסק: "צריך ליזהר ביותר באונאת הגר, בין בגופו בין בממונו, לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות" (חושן משפט, סימן רכ"ח, ס"ב).
כיום, במדינת ישראל ובקהילות ישראל מסביב לעולם, המצווה החשובה של לכבד ולקרב את הגרים מקבלת משנה תוקף. ציבורים רבים במדינת ישראל נמצאים בקטגוריה של גרים וחלשים; העולים למדינת ישראל מתפוצות שונות בעולם ומשאירים את ביתם ומשפחתם כדי לחיות בבית הלאום היהודי, קבוצות של נדחי ישראל מתרבויות שונות והם בעלי צבע עור אחר כגון עולי אתיופיה ובני מנשה, אנשים שהם זרע ישראל והם זכאי חוק השבות מצד האב ואינם יהודים כהלכה, גרים שעברו תהליך גיור במדינות מולדתם או במדינת ישראל ואחרים. כיום מצות גר לא תלחץ ולא תוננו מתייחסת לרצף הציבורים האלו והיא צריכה לעמוד על שולחן מלאכים בחברה הישראלית והיהודית.
יש חשש שמא החתן ישתכר לפני החתונה, ואז קידושיו יהיה קידושי טעות, שהרי כדי לקדש צריך דעת גמורה
האם כלה צריכה לצום ביום חופתה? – הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע מאריכה התורה בבניית המשכן: "כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ". במקומות רבים מובא, שמעשי המשכן והמקדש מהווים מעין נישואין בין הקב"ה לעם ישראל, כאשר הקב"ה משמש בתפקיד חתן ועם ישראל בתפקיד כלה. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם יש לצום ביום החופה, ואם כן, מי צריך לצום.
צום ביום החופה
האם צריך לצום ביום החופה? אין בגמרא או במדרשים מקור לצום ביום החופה, ומשום כך רבים מיוצאי ספרד לא נהגו כלל להתענות, כפי שהביאו הכנסת הגדולה (תקנט) והרב עובדיה (יביע אומר אבן העזר ג, ט). למרות זאת, בעקבות המנהג נקטו מספר פוסקים (בעיקר אשכנזים) ובעקבותיהם גם הרמ"א (אבן העזר סא, א) שאכן יש להתענות ביום החופה, ונראה שני טעמים שנאמרו בכך:
טעם ראשון: המהר"י ברונא (סי' צג) כתב, שיש חשש שמא החתן ישתכר לפני החתונה, ואז קידושיו יהיה קידושי טעות, שהרי כדי לקדש צריך דעת גמורה, ויש חשש שהחתן לא יהיה צלול בשעת נתינת הטבעת. עוד הוסיף וכתב, שהגמרא בפרק שני במסכת קידושין (מא ע"א) כותבת, שהחתן צריך לראות את אשתו לפני שמקדשה – ואם יהיה שיכור לא יוכל לראותה כראוי, ובלשונו:
"נשאלתי אם חתן רשאי לאכול ביום חופתו והשבתי, כבר פשוט המנהג בכל ישראל דלא יאכל עד שיצא מחופתו, ושמעתי הטעם שלא ישתכר, או שלא יאמרו שנשתכר בשעת קדושין וקדושי טעות הוו או כמה מיני חששות וערמומיות דרגילין בשעת חופתן וכדי שיראה את מי מקדש הוא דמצוה לראותה טרם קדושין כדאיתא בפרק ב' דקדושין (מא ע"א)".
טעם שני: הסבר נוסף לצום כתב המהר"י מינץ (סי' קט), שביום זה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה, משום כך עליהם להתענות כפי שמתענים בצום יום כיפור. המקור לפירוש זה מופיע בדברי הירושלמי (ביכורים ג, ג) הכותב, שלא נקרא שמה של אשת ישמעאל 'מחלת', אלא שהתורה קראה לה כך כדי לרמוז שביום חתונת ישמעאל נמחלו לו כל עוונותיו.
נפקא מינות
ייתכן שיש שתי נפקא מינות למחלוקת בטעם הצום:
א. נפקא מינה ראשונה, כשאדם מקדש על ידי שליח. שכן, אם טעם החשש הוא שיכרות החתן ופגיעה ביכולת לקדש כראוי, כאשר הוא מקדש על ידי שליח (שאפשר לשלוח מספר ימים קודם מעשה הקידושין) – מותר לחתן לאכול ביום חתונתו, ורק לשליח יהיה אסור. לעומת זאת, אם הטעם הוא מחילת העוונות- נראה שגם בקידושין על ידי שליח על החתן להתענות.
ב. נפקא מינה שניה אפשרית בין הטעמים תהיה, עד מתי יש לצום במקרה בו החופה מתקיימת לפני השקיעה. לפי המהר"י ברונא שהחשש הוא שמא החתן ישתכר ולא יקדש כראוי, מיד לאחר החופה מותר לו לאכול, שהרי הקידושין התבצעו כראוי. לעומת זאת, לפי טעם המהר"י מינץ שהעוונות נמחלים, ייתכן שיש להשלים את התענית עד צאת הכוכבים ככל תענית.
למעשה, בעניין זה, כפי שכתבו פוסקים רבים ביניהם האשל אברהם (בוטשאש, סי' תקעג), אפשר להקל ולהפסיק את הצום כבר לאחר החופה, כיוון שכפי שראינו, ייסודו של הצום במנהג, ועל אף שגם על מנהגים (בחלק מהמקרים) יש להקפיד – צום זה קל מצום שייסודו בגמרא.
דין הכלה
כאמור, לחלק מהדעות החתן צריך להתענות. האם הוא הדין גם לכלה? לכאורה, לפי הטעמים שצויינו תהיה חובה גם עליה לצום, שהרי גם היא צריכה להיות בעלת דעה ולא להתקדש בהיותה שיכורה, ובפשטות מדובר גם ביום מחילת העוונות שלה, וכן פסקו להלכה המהר"י מינץ (סי' קט), והרמ"א (שם) וכן התשב"ץ שהביא ראייה לכך מהמדרש.
לעומת זאת, הבן איש חי (פרשת שופטים שנה א', אות יג) כתב שבמקומו לא נהגו הנשים להתענות, וכן כתב השדי חמד (מערכת חתן וכלה אות ד'). ייתכן שטעם הדבר הוא, שנשים נוהגות פחות להשתכר, ולכן לא היה צריך לנהוג צום כדי למנוע מצב שכרות במהלך החופה. כמו כן נשים בדרך כלל חוטאות פחות מגברים (ולכן בתפילת רפואה מזכירים את שם האם), ולכן הן לא צריכות לצום למחילה.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-לג': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל (19) -ברוריה אשתו של רבי מאיר-המשך ב'
בטורים האחרונים עסקנו בדמותה המרשימה של ברוריה שניחנה בשילוב נדיר של שכל ישר, חכמה, למדנות ושליטה עצמית. לתכונותיה אלה יש להוסיף את רגישותה הרבה והבנתה הפסיכולוגית החודרת, כפי שעולה מהמקור הידוע הבא:
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? – משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים – ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה – ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה [=בשכנות לרבי מאיר היו בריונים שהיו מצערים אותו הרבה. התפלל עליהם רבי מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך, משום שנאמר: "יתמו חטאים" (תהילים קד, לה)? וכי כתוב "חוטאים", "חטאים" כתוב. ועוד, השפל לסוף המקרא: "ורשעים עוד אינם" (שם)-כיון שיתמו חטאים-ורשעים עוד אינם. אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה-"ורשעים עוד אינם"! ביקש עליהם רחמים וחזרו בתשובה" [על פי התרגום של ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, עם ריענון ופירוש חדש מאת אביגדור שנאן, אור-יהודה: בית אבי חי וכנרת זמורה ביתן, 2015, עמ' 290]. (בבלי, ברכות י, ע"א).
הסיפור התלמודי הזה על ברוריה הוא אולי גולת הכותרת בסיפורים עליה. ראוי לזכור שברוריה מתגברת כאן בלמדנותה על בעלה, רבי מאיר. רבי מאיר הוא אחד הדמויות המרכזיות והיותר משפיעות בעולמם של חכמים. הוא היה גדול תלמידיו של רבי עקיבא ומי שבעקבותיו כתב רבי יהודה הנשיא את המשנה (וכדברי רבי יוחנן: "סתם משנה-רבי מאיר" – סנהדרין, פו, ע"א) והוא בדרך כלל ה"תנא קמא" (הדעה של התנא הראשון המובאת במשנה). רבי מאיר היה חריף עד שנאמר עליו שהיה עוקר הרי הרים (סנהדרין, כד, ע"א) ורבי יהודה הנשיא תלמידו העיד על עצמו שלא זכה לחריפות יתרה רק משום שראה את רבי מאיר רק מאחוריו (עירובין, יג, ע"ב) ואף נאמר עליו (עירובין, שם): "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה".
מול התלמיד חכם הזה, נצבה רעייתו כשווה מול שווים ואף גברה עליו במקרה שלנו. אולם, היא גברה עליו לא רק בזכות הניתוח היותר מעמיק שלה את הפסוק בתהילים, קד: "ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". מה שאנו רואים כאן זו יכולת פסיכולוגית חריפה ויותר אנושית ורגישה של ברוריה באשר לטבע האנושי מזו של בעלה, התנא הגדול, רבי מאיר. רבי מאיר יותר פסימי ושופט בני אדם לאור התנהגותם בפועל. לעומתו, ברוריה מבינה שבני אדם שהם "בריונים" יכולים להשתנות ולהתפתח ולחזור בתשובה, ושאם הם יראו דברים אחרת, הם יכולים לממש גם פוטנציאל טוב שקיים בהם בצד הנטיות הרעות, ודווקא הטוב יכול לנצח. לכן היא מעודדת את בעלה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. זוהי תפיסה חינוכית הומנית המגלה רגישות גם כלפי בריונים, ואין היא רוצה בפגיעה בהם ובוודאי לא בהמתתם, אלא בשיפור דרכיהם.
נקודה נוספת העולה כאן הם היחסים בין רבי מאיר לבין רעייתו ברוריה. רבי מאיר לא רק שאינו מקנא בחכמתה היתרה של רעייתו (וגם בייחוסה לאביה התנא הקדוש), כפי שלא אחת קורה לגברים-גם חכמים ומוצלחים- מול בנות זוגן המוצלחות לא פחות מהם. להיפך, הוא משתכנע ועושה בדיוק את מה שהיא אומרת לו לעשות, ואכן מתברר כי היא צדקה.
מה אפשר לברוריה להפוך ליוצאת מן הכלל: אשה-תנאית לכל דבר? – למדנותה? בקיאותה? חכמתה הכללית? מעמדם של אביה, רבי חנינא בן תרדיון ושל בעלה, רבי מאיר?- לדעת דליה חושן, מקומה של ברוריה מעיד על כך שבעולמם של חכמים, אכן הייתה היררכיה ברורה המבוססת על נתונים סוציו-ביולוגיים הקשורים גם במידת חיובו של האדם במצוות, ולכן ישראל נחות מלוי ולוי מכהן. וכך גם האישה הפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, בניגוד לגבר המחויב בהן, היא במעמד נחות יותר. אולם יש לכך מוצא ששובר את ההיררכיה של הסטטוס והוא לימוד התורה. "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה, הוריות, ג, ח) (דליה חושן, "ברוריה התנאית-קריאה תאולוגית בדמותה של תלמידת חכמים בספרות התלמודית", אקדמות, כב, ניסן תשס"ט, עמ' 172).
אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף, הפנים, האישיות. את מי שהיא
התלמיד במסכה – אבנעם הרש
שבוע לפני הטיול השנתי הוא ניגש אליי ואמר לי עם דמעות בעיניים: "החלטתי לא לצאת לטיול".
ניסיתי להבין אם מישהו פגע בו. אם קרה משהו. אולי פספסתי בענק. אבל הוא רק השפיל מבט ואמר: "אף אחד לא הזמין אותי להיות איתו בחדר".
איך שסיים להגיד לי את זה ידעתי שפישלתי כמחנך. איך לא צפיתי את הנולד? לא הייתי על זה. חשבתי שאם אתן לנערים בכיתה ז' להתארגן לבד על הטיול השנתי אז הם כבר יסתדרו לבד. ובכן, הם לא. והנה התוצאות של הניסוי ההזוי שלי.
"רגע", אמרתי לו בפליאה, מרגיש איך שהכעס, האכזבה והתסכול גואים בתוכי: "ביקשת מחברים להיות איתך ואף אחד לא הסכים?"
"לא בדיוק…", אמר בשקט: "ביקשתי פעם אחת מתלמיד שחשבתי שהוא חבר שלי. אמרתי לו בוא נהיה ביחד ומשום מה זה התמסמס ומאז כבר וויתרתי". הוא הרים את הראש, הביט לי בעיניים והוסיף: "תבין, יש לי גם את הכבוד העצמי שלי. אני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד". "אוקיי, ואז למרות שחיכית, הבנת איך שאף אחד לא ניגש אליך?", שאלתי.
"בדיוק", ענה לי. "ויתרתי. אם אני לא חשוב להם ואם זה לא מעניין אף אחד אם יש לי חדר או אין לי חדר, אני מוותר".
והוא ויתר. כל ניסיון שלי לגרום לו בכל זאת לשקול את המהלך שלו נכשל. כל החשק לצאת לטיול יצא לו.
***
באמצע מסיבת פורים, פתאום נכנס לרחבה מישהו שהתחפש לפיל. אבל פיל ענק. תחפושת שמתלבשת על כל הגוף. מין גוש פרווה גדול וצמרירי במיוחד. בתוך כמה שניות הבחנתי איך שכל התלמידים של בית הספר הסתערו עליו. כולם רצו לגעת בו, לחבק, לעשות סלפי, להחליף איתו 'דחקות'. כולם רצו להיות חלק מהתחפושת המשוגעת הזו. אחרי חצי שעה עצרתי רגע, הבנתי שבטח לוהט בפנים. ניגשתי אליו ורמזתי לו שאולי כדאי שהוא ילך לשתות משהו. בכל זאת, חם מאוד בפנים. אבל הפיל המשיך לרקוד ולהחליף צ'פחות עם כולם. הוא לא הסכים לרדת מהבמה, הוא פשוט חרך אותה, היה נראה שהוא נמצא בעולם אחר. אחרי שעתיים, כשכבר ממש דאגתי לו, הוא הסכים לעצור וזז הצידה, לפני הכניסה לחדר מורים. חיכיתי לראות כבר מי זה הדמות הזו, התלמיד במסכה. ואז הוא הסיר את תחפושת הפיל וראיתי אותו. זה היה התלמיד שלי. הדחוי. זה שאין לו חברים וכמעט אף אחד בכיתה לא אומר לו שלום. הוא הסתכל עליי, כולו נוטף זיעה ואמר לי: "ראית המורה, איך שהם אוהבים אותי? ראית איך שעם מסכה כולם רצו בקרבתי?".
***
את הסיפור העצוב הזה אני לוקח איתי מחדש בכל חודש אדר. זה סיפור שגורם לי לתהות עד כמה התלמידים שלכם, הילדים שלנו, באמת מרוצים מהדימוי העצמי שלהם, מהאישיות שלהם, ממי שהם באמת, ועד כמה הם מרגישים צורך לעטות על עצמם מסכה בשביל לרצות את הסביבה ולקבל אהבה.
עד כמה הם צריכים לעטות מסכה בשביל להרגיש שהם שמחים? להרגיש שמישהו מסתכל עליהם, מרגיש אותם, רואה אותם. עד כמה הם ילכו רחוק עם המסכה הזו שתסתיר את הגוף שלהם ותהפוך אותם למשהו אחר?
חודש אדר הגיע ואחרי הצמיחה של ט"ו בשבט נראה שזה הזמן לבדוק עם הילדים שלנו עד כמה הם מרוצים מהמסכה הטבעית שלהם. עד כמה הדימוי העצמי שלהם, שביעות הרצון שלהם מהגוף שלהם, ההשלמה עם האישיות שלהם אמיתית ולא מזויפת.
יש ילדים שאף אחד מעולם לא השכיל לשאול אותם: "תגידו, טוב לכם עם עצמכם? אתם אוהבים את התחפושת שלכם, או שאתם רק עסוקים כל ביום בלבחור לכם תחפושות אחרות שיסתירו את מי שאתם?".
אל תחכו למחר. דברו עם הילדים שלכם היום. אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף. הפנים. האישיות. את מי שהיא.
תקבעו איתם פגישה בבית קפה או בכל מקום אחר שנעים לכם. רק אתם והם. ותתחילו לחפור.
אמנם לא כל יום פורים, אבל יש ילדים שסובלים כל יום, אז תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי, ותתחילו לדאוג שאלו לא יהיו הילדים שלכם.
תנו להם להבין שאם הם רוצים לראות את התחפושת היפה ביותר שהם יכולים להשיג הם רק צריכים להביט במראה.
בחורה שגדלה באיראן סיפרה לי שבמקראות כיתה ב' שלהם הילדים מתרגלים קריאה דרך טקסטים כמו "אנא מוחמד אנא רוצה להיות שהיד כמו אבוי"
רעידת אדמה – דבורה זגורי
בשבועות האחרונים האדמה רועדת. האדמה עצמה שפערה את פיה לא הרחק מכאן על בתיהם וחייהם של שכנינו לשבר הסורי אפריקאי שכולנו יושבים עליו. שבר מועד ש'נזכר' שהוא חיבור של לוחות ושואג ומתנער ובולע חיים שלמים של אנשים שהעולם קרס עליהם, כפשוטו.
האדמה רעדה משרשרת הפיגועים הנוראיים בירושלים שגבו חיי אדם. אני משתדלת לא להשתמש במילה 'גבו', כי גבייה שייכת ל'חוב' ואין בעיניי מקום להעמיד את הילדים המתוקים ואת המבוגרים והצעירים הנהדרים שנרצחו בשל היותם יהודים כבעלי חוב בשום צורה. ובכל זאת השתמשתי במילה 'גבו' כדי להגיד את מה שכתבתי עכשיו.
האדמה רעדה מילדים בני 13 שגרמו באופן ישיר לפציעה חמורה של חייל אחד ורצח של אחר. ילדים בני 13 מגיעים עצורים לתחנת המשטרה לבושים בטרינינג אפור בהיר. ילדים שלומדים מתמטיקה בבית הספר דרך חישוב מתמטי של נרצחים, לא "דני קיבל חמש סוכריות" אלא "אחמד רצח שלושה יהודים". בשיעורי אזרחות הייתי מצפה לתכנים כאלה אבל זו הדרך ללמוד מתמטיקה?! זה נשמע קריקטורה, זה נשמע לא אמין, אבל זה חוזר על עצמו ומסתבר שזה נכון. בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם בחורה שגדלה באיראן היא סיפרה לי שאם אצלנו במקראה של כיתה א' הילדים קוראים: "דנה קמה נסעה לים" במקראות כיתה ב' שלהם מתרגלים הילדים קריאה דרך טקסטים כמו "אנא מוחמד אנא רוצה להיות שהיד כמו אבוי". אמנם איראן לא כאן אבל נראה שתכני הלימוד של בתי הספר כאן לא יותר מעודדים. הייתי חושבת שמשרד החינוך יעצור את תקצוב בתי הספר שמשתמשים בתכנים האלה מיד בבוקר אחרי הפיגוע, יאסוף את ספרי הלימוד מהתיקים שהגיעו על גב הילדים בבוקר ויזרוק את כולם לפח. מאחר והוא לא עשה כן, לא נותר לי אלא להאמין שכמה שזה לא יעלה על הדעת, כנראה זו הדרך הבטוחה יותר עבורנו. עדיף לנו ילדים שלומדים אפילו תכני זוועות, מאשר ילדים מסתובבים ברחובות.
גם מהראיונות בכלי התקשורת עם הנוער הצעיר במזרח ירושלים, נוער שמתראיין גלוי פנים ומחייך, מודיע לכתב החדשות שמראיין אותם שהוא, כן, גם הוא הפרסונלי, ראוי להירצח. אז אנחנו לחלוטין יכולים להבין לאיזו מערכה מורכבת אנחנו הולכים להיכנס בשנים הקרובות מול ערביי מזרח ירושלים.
האדמה רעדה מקרע שהתחיל להיווצר בעם בין תומכי הרפורמה המשפטית ובין מתנגדיה. בין אנשים שמוראות הגרוש מגוש קטיף ועמונה רודפים אותם ושום דמוקרטיה לא עצרה את מכונת המשפט מלבצע את זממה בנחישות.
האדמה רעדה מעקירת 1,200 עצי זית. ועוד רעידות ציבוריות ופרטיות גדולות וקטנות.
מצבור רעידות האדמה שהתרגשו עלינו לאחרונה מטלטל את כולנו.
אני שומעת אנשים סביבי, אנשים מרגישים כואבים יותר מכרגיל, מפחדים יותר מכרגיל, כועסים יותר מכרגיל, שואלים את עצמם שאלות רציניות על העם, הארץ, החברה, התרבות, החברה הספציפית שלהם, והאמונה, יותר מכרגיל.
אני שומעת אנשים בשיחות סלון בסעודות שבת בפטפוטים אחרי התפילה, מנסים למצוא פשר לאסונות, משמעות לדברים נוראיים שעובר העולם, מנסים לחשב מסלול מחדש – איפה הם מונחים ביחס למציאות הכל כך מעורערת.
חודש אדר שמתחדש עלינו השבוע הוא חודש שהנפש שלנו מחכה לו במיוחד. הילדים מחכים לתחפושות, למשלוחי מנות ול"יום ונהפוך הוא" שהם יגידו למורים בבית הספר מה לעשות, והמבוגרים מחכים להכיר באפשרותו של לקב"ה לפעול ניסים דרך מהלכים פוליטיים וטבעיים כפי שעשה עם יהודי שושן הבירה ושאר יהודי מדינות המלך, ולמסוגלותו של חודש אדר להפוך יגון לשמחה, אבל ליום טוב.
עובדתית, היצירה הישראלית העיקרית נוצרה כולה בארץ ישראל
תורת ישראל, בארץ ישראל? – ד"ר גבי חזות
בעקבות דברי הבבלי על הפסוק: "בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ" (שמות כה, טו), כותב בעל ה'משך חכמה': "… ואמרו ז"ל (יומא עב, א): 'המסיר בדי ארון לוקה'. והנה במזבח כתיב (להלן כז, ז) 'והיו הבדים… בשאת אותו', וכן בשולחן (כה, ח), מה שאין כן בארון, הבדים הם קבועים בו תמיד – הלא דבר הוא!".
הבדים המשמשים לנשיאת כלי המקדש מצטיירים כמכשירי עזר לנשיאה המסיימים תפקידם כאשר הכלי מגיע לייעודו. והנה אוסרת התורה באיסור לדורות את הסרת הבדים של הארון גם לאחר שהגיע לייעודו. מעניין ומפתיע, ובשפתו של רבנו שמחה – "הלא דבר הוא"!
הסברים מגוונים ומעניינים ניתנו לאיסור זה. יש בלשונו הנפלאה של בעל 'החינוך' כדי לסכמם: "משרשי המצווה לפי שהארון משכן התורה, והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתינו, על כן נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם ואין זה כבודו".
בולטת מאוד פרשנותו של רש"ר הירש זצ"ל: "… והמצווה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד, ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים. מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל – מלוא חייו הגשמיים ופריחת חייו הרוחניים – קשורים באדמת ארץ הקודש; תורת ישראל – שאני".
כנגד העולה מאמירה זו זועקות מילותיו של הרב קוק זצ"ל: "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל" (אורות, פרק ג).
עובדתית, היצירה הישראלית העיקרית נוצרה כולה בארץ ישראל: תלמוד ירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה, תוספתא ומשנה, זוהר, ושולחן ערוך. פרשנות זו של רש"ר הירש יכולה לשמש מקור לטענה בדבר היותו 'אנטי לאומי'. ידועה ומוכרת העובדה כי הוא סירב להיות שותף עם הרצ"ה קלישר ב'חיבת ציון'. הנימוק לכך הוא הנימוק שרווח בחוגים הרבניים בכל שנותינו בגלות – "שלש השבועות". הפירוש שנתן הרב קוק מאוחר יותר למאורעות הגלובליים שהתרחשו בתקופתו ולתוצאות מלחמת העולם הראשונה הפותרים את בעיית השבועות, לא הווה לדעתו סיבה מספקת כדי 'למרוד בגויים'. הוא כותב במפורש: (אגרות צפון, ח): "במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה – היה לגוף אשר נשמתו תורתו… התורה, מילוי הרצון הא-להי – הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו… כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם… לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה".
ממש נגד דברים אלו כותב הרב קוק, בתחילת ספרו החשוב אורות: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי."
במבחן התוצאה, מיותר לציין איזו מן השיטות הוכיחה עצמה. עמנואל שוורצשילר – שהיה נשיא קהילתו של הרשר"ה – רשם ביומן שלו שהוא היה היחיד מבני דורו בפרנקפורט שעדיין הניח תפילין. 'תורה עם דרך ארץ' לא הצליחה בסופו של דבר להתגבר על תוצאות האמנציפציה. הגדרתו של היינריך היינה לתורה – 'מולדת מיטלטלת', מיטיבה להסביר את הלך הרוח שעמו התמודד הרב קוק זצ"ל.
להערות: hazutg@gmail.com
להכריז על ט' באדר כיום תענית דיבור או יום לימוד, להגברת הידברות ולהפגת עוינות
מצב האומה וקריאה לתענית דיבור – הרב ד"ר רונן לוביץ
לאחר שבת תרומה חל בדרך כלל יום צום שאינו מוכר דיו, על אף שהוא מוזכר במפורש בשולחן ערוך – תענית ט' באדר. רבי יוסף קארו פוסק בהלכות תענית: "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם…. בט' באדר נחלקו בית שמאי ובית הלל" (תק"פ, ב). לדברי בעל 'הלבוש', הייתה זו מחלוקת לשם שמים, אך כיוון שזו הייתה המחלוקת הראשונה שנפלה בין חכמי ישראל, ובה נעשתה "התורה ח"ו כשתי תורות שזה אוסר וזה מתיר… הרי הוא כיום צרה ומתענין בו". מחבר 'אליה רבה' סבר שהצום נובע מכך שהמחלוקת בין ב"ה לב"ש הגיעה ביום ט' באדר לפסים אלימים, ובו "נהרגו ג' אלפים מתלמידיהם". הוא מתבסס על התלמוד הירושלמי שמתאר ש"תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל… בחרבות וברמחים" (שבת א, ד).
רגילים לחשוב שהמחלוקות בין בית שמאי לבית הלל התנהלו בדרכי נועם. תפיסה זו מתבססת במידה רבה על דברי המשנה: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות, ה, יז). אולם, מתברר שהיה הבדל גדול בין המחלוקות של שני הגדולים, הלל ושמאי, לבין אלה של תלמידיהם.
בתלמוד הבבלי מופיע תיאור מרוכך בהרבה של האירוע, ולפיו רק "נעצו חרב בבית המדרש", אבל גם שם נאמר שאותו היום "היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (שבת דף יז, א). אפשר שההשוואה התמוהה לחטא העגל רומזת למה שהתרחש מיד לאחריו, כאשר בְנֵי לֵוִי עֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ… וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כז-כח).
ייתכן שבדרך כלל תלמידי שני הבתים אכן נהגו זה בזה חיבה ורעות, כדברי הגמרא (יבמות יד), וקיימו את: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ברם, ההיסטוריה והמציאות מלמדות שלפעמים די באירוע אחד חריג וחריף כדי להחריב את המצב היציב. די בסכסוך קשה אחד כדי לגרום או לגרור למלחמה בין עמים, לעימות בין שכנים או ליריבות קשה בין אחים.
פרשתנו מתארת את עשיית הכרובים. לדברי הגמרא עמידתם הייתה משתנה על-פי מצבו של עם ישראל. עמידת הכרובים כשפניהם איש אל אחיו, אמורה להוות סמל לישראל שיאירו פנים זה לזה, יחיו בשלום ובכבוד הדדי, ויהיו, כלשון רש"ר הירש, "ערבים זה לזה ובוטחים זה בזה… ויחד יפעלו למען שמירת כלל הציבור".
כיום, פניהם של אזרחי ישראל נשואות לבית המחוקקים, ופניהם של נבחרי הציבור מכוונות לבית המשפט, וכך פניו של הבית הלאומי נפולות. נשאו בני ישראל עיניהם לבית הנשיא שינעץ חרב בבית המדרש כדי לשים קץ למחלוקת הקשה, ולא עלה בידו. וזאת כשהכול יודעים שרצונו של מקום, ורצונו של המקום ששמו ארץ ישראל, שיפנו כל החולקים את פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, שאם לא כן עלולים אויבינו לעמוד עלינו בחרבות וברמחים.
לאור המצב העגום והפגום בו אנו נתונים, אני קורא להחיות את התענית על יום ההתחלה או ההחרפה של המחלוקות בישראל, ולתת תוקף לסימן תק"פ בשולחן ערוך. אני מציע להכריז על ט' באדר כיום תענית דיבור או יום לימוד לחיזוק המחלוקת לשם שמים, לעידוד שיח של פנים אל פנים, להגברת הידברות והפגת עוינות. הרב דר' דניאל רוט, סמנכ"ל "מוזיאקה דת ויישוב סכסוכים", הציע זאת לפני כמה שנים, וכעת זהו צו השעה, צו לפיוס.
בשבוע שאחרי פרשת תרומה נכוון את פנינו "אִישׁ אֶל אָחִיו" ולא איש נגד אחיו, וכשנשווה לנגד עיננו את הכרובים, נזכור כי סופי התיבות של המילים: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" = "שלום". ר' שמעון קיירא כתב בספר הלכות גדולות על ט' אדר, שכמו ימי הצום האחרים עתיד להפוך לששון ולשמחה, ועלינו לפעול לקידום מצב זה במהרה.
דווקא בזכות המתח, הקונפליקטים והסתירות נשארת הדת נושא מרכזי
העיקר שידברו עליי – הרב ד"ר משה רט
לפעמים אני תוהה: למה הקב"ה לא עשה לנו חיים יותר קלים? למה יש כל כך הרבה קושיות והתנגשויות לכאורה בין האמונה ביהדות לבין סוגיות בנושאי מדע, מוסר וכדומה? האם לא היה יותר פשוט אילו כל הממצאים המדעיים והארכאולוגיים היו מיישרים קו עם פשטי הכתובים, כל המצוות היו עולות בקנה אחד עם ערכי המוסר המודרניים, וההשגחה האלוקית היתה גלויה כך שתמיד לצדיקים היה טוב ולרשעים היה רע – וכך הדתי בן זמננו לא היה מוצא את עצמו בקונפליקטים ובמבוכה?
ובתשובה לשאלה הזו, אני מדמיין את הקב"ה מחייך ועונה: "מוישה, אילו זה היה ככה, מי כבר היה מדבר עלי?".
הרי דווקא אותם קונפליקטים, קושיות, סתירות והתנגשויות, הם אלה שהופכים את אלוקים והיהדות לנושא החם ביותר, שלא יורד לעולם מסדר היום. קחו למשל כל כתבה בכל אתר מרכזי שמזכירה איזו תגלית מדעית בענייני פרהיסטוריה, אבולוציה, קוסמולוגיה וכדומה. במה יעסקו התגובות שם? אולי 5% מהן בידיעה עצמה – ו-95% בוויכוחים על הסוגיות (הלעוסות) של בריאת העולם וגיל העולם בין תורה למדע. קחו כל פוסט בפייסבוק על מנהגים מוזרים ואכזריים שהתקיימו אצל שבט נידח כלשהו בעולם – ותקבלו בתגובות דיונים סוערים סביב ברית המילה אצלנו. ומה קורה כאשר מתחולל איזה אסון, לא עלינו, וחפים מפשע נהרגים? כמובן, הטחת דברים כלפי מעלה, ותהיות איפה אלוקים ואיך הוא נותן לדברים כאלה לקרות, שלא לדבר על השואה. והאם זה מקרה שסוגיות כמו היחס לנטיות מיניות חריגות תופסות מקום כ"כ מרכזי בדיון הציבורי? אלמלא עמדו מגמות אלה בהתנגשות מול התורה והיהדות, כנראה שמלכתחילה הן היו מושכות הרבה פחות תשומת לב.
בקיצור, אילו היהדות היתה מסתדרת בהרמוניה עם כל מה שאנחנו רואים ומרגישים, היא היתה הופכת לסתם רעש רקע שאף אחד לא שם לב אליו. "אלוקים" היה הופך למילה סתמית כמו "הטבע". דווקא בזכות המתח, הקונפליקטים והסתירות נשארת הדת נושא מרכזי, בוער ואמוציונלי שלא מפסיקים לעסוק בו, ומתוך כך הולכת האמונה ומתבררת.
יש תשובות לשאלות ולקושיות. יש דרכים לפתור את הסתירות. אנחנו לא נדרשים להאמין בניגוד להיגיון. במקום להיות מתוסכלים מהקשיים, נראה בהם את חוכמתו של ה' שבדרך זו הפך את היהדות לאקטואלית ורלוונטית תמיד.
הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, הוא אדם שקיבל על עצמו את עובדת ארעיותו
אבות ג', ז': גג ומעקה / נעמי (יפֶה) עיני
"רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר: תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דה"א כט, יד): 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ".
משנתנו "מזכירה" לנו שאנו חלק מ"תכנית גדולה" (שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ) וגם מתרה בנו שלא "לחלק ציונים" לבריאה (מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה). להלך ולִשנות, זהו תפקיד האדם, ולא יהיה "מַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ", שכאילו מתחייב בנפשו.
הוראת חכמים זו, ניתנת לפרשנות כפולה: מחד, ניתן לחוותה כמעבירה מסר מצמצם, השם לקיומנו ולמקומנו בעולם גבול ומאידך, ניתן לזהות בה דווקא מרחב, כזה הדומה למעקה.
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כ״ב, ח׳). מצוות מעקה, היא מצווה מפורשת בתורה המחייבת בניית מעקה לגג הבית. מצווה זו שייכת הן לקבוצת מצוות ה"עשה" – בניית המעקה והן לקבוצת מצוות "לא תעשה" – כנגד הנחת מכשול ויצירת סכנה.
נדמיין לעצמנו גג בניין גבוה, נטול מעקה. ביוצאינו אליו – נהסס מאוד לפסוע בו בחופשיות וקרוב לוודאי שנגביל עצמינו, מחשש נפילה, לרדיוס צעידה מצומצם, רחוק משולי הבניין. והיה ותוצג, לעומת זאת, גדר, סביב אותו מתחם, הרי שאז נרשה לעצמינו להתקרב יותר אל שולי המבנה וננצל את המרחב המגודר, הנתוּן, לפסיעה משוחררת, מוגנת ובטוחה. המפסיק ממשנתו – מדגים לתפישתי אדם החי את חייו כנטולי מעקה כשהוא חף מתודעה של נברא ומושגח ומתבונן סביבו במבט חיצוני ובוחן, מעריך וקוצב (לצורך העניין תוצאת מבטו יכולה להיות שבח או גנאי).
לעומתו, הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה, הוא אדם שקיבל על עצמו את עובדת ארעיותו ותודעתו מכירה בקיומו של המעקה: של ההשגחה. הילוכו של אדם זה בדרך ובעולם, מאופיין בחדוות גילוי ושפע והוא, מכיר ומוּדע להיותו נברא. עצם חייו והשגותיו של האדם המושגח הם ביטוי של תודה לבוראו המאפשר והמגונן.
זיכרון ילדות מתוק שמור בי מ"התקנת מעקה": צביעת קירות גג בניין מגוריי, לקראת חגיגת בת המצווה השמחה שלי ושל תאומתי, שנערכה עליו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
תושבי א"י מתפללים על בני הגולה במקומות הקדושים ומקיימים מצוות יישוב הארץ גם עבור בני הגולה, ובני הגולה תומכים בהם כלכלית
כולם שותפים לתרומה – יעקב ספוקויני
מספרים על רבי ישראל מראדין, "החפץ חיים", שתכנן לבנות בניין חדש לישיבה. הגיע אליו איש עשיר מאוד והציע לשלם את כל העלות ובתנאי שהבניין ייקרא על שמו. החפץ חיים סירב בנימוס לתנאי זה. הוא הסתמך בסירובו על הנאמר פרשת השבוע "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". התורה מספרת לנו כי ההתלהבות של כלל ישראל לתרום לבניית המשכן הייתה כל כך גדולה עד שמשה נאלץ לצוות על הפסקת זרם התרומות: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש" וכל זאת, כיוון שלא היה בכך עוד צורך. עם ישראל כולו התגייס בחדווה עצומה לבניית המשכן ולכן כולם הרגישו שזה המשכן שלהם. לא מדובר רק בתרומה כספית, אלא גם בהתגייסות למלאכה עצמה. גברים ונשים היו שותפים לבניית המשכן. מרקמה ועד בניין.
רש"י מביא על המקום כי תרומת הציבור התבטאה ב-יג' דברים: זהב, כסף ונחושת. תכלת וארגמן, תולעת שני ושש ועזים, אילים, תחשים, שיטים, שמן וסמים. ועל כך מוסיף ה'חזקוני' כי הבשמים נכללים בשמן הואיל ואינם נראים בעין. לעומת זאת, נשיאי ישראל הביאו את האבנים – אבני החושן.
ספורנו כותב כי פירוש הכתוב 'מאת כל איש' – שיש פה ציווי שלא לגבות בכוח הזרוע, אלא אך ורק מרצון. ציווי זה ניתן לגבאים והיה בו מסר גם לעתיד, שלא לגבות תרומות בכוח, אלא אך ורק מרצון. יחד עם זאת, מה שקרה בפועל הוא, שהעם תרם כל כך הרבה שלא נותר לנשיאים לתרום אלא את האבנים בלבד.
המשמעות העמוקה של הפסוק היא, אפוא, שיש עניין גדול של תחושת שייכות. הקב"ה רצה שכל איש ואשה מישראל יחושו קרבה ושייכות למשכן. ככל שתגבר תחושת השייכות, כך תגבר ההשפעה של מה שקורה במשכן, עבודתו והנהגתו על עם ישראל.
במשך שנות הגלות הארוכות, היו גבאי צדקה ושד"רים [שליחים דרבנן] מסתובבים בקהילות ישראל וגובים כסף עבור יהודים ששמרו על 'משמרת הקודש' בארץ ישראל. במאות ה- 18 וה-19 צמחו קהילות שלמות בא"י שחיו מכספי 'החלוקה' – חלוקה של כספי תרומות של יהודי הגולה בין לומדי התורה בא"י. החלוקה ביטאה גם ערך של שיתוף בני הגולה ביישוב ארץ ישראל: תושבי ארץ ישראל מתפללים על בני הגולה במקומות הקדושים ומקיימים מצוות יישוב הארץ גם עבור בני הגולה, ואילו בני הגולה תומכים בהם כלכלית.
בין גדולי התורמים ליהודי א"י במאה ה- 19 היה משה מונטיפיורי. הוא היה תורם מסוג אחר. תורם אידיאולוגי. מונטיפיורי לא הסתפק במתן כספים לנזקקים, אלא פעל למען יישוב א"י וחינוך לפרנסה מעמל כפיים. לשם כך הקים מפעלים, כמו בית חרושת לאריגה ובית דפוס, רכש אדמות לטובת עבודה חקלאית בגליל ואף פרדס גדול מצפון ליפו [על אדמותיו שוכנת כיום שכונת מונטיפיורי]. במעשים אלה התעמת מונטיפיורי עם כמה קנאים בירושלים אשר ראו בפועלו סכנה לחינוך התורני. הם חששו כי החינוך לעבודה יצרנית יגרום לעזיבת התורה והמצוות. אבל מונטיפיורי חשב ההפך. הוא האמין כי אלה שיעבדו יוכלו ללמוד ללא דאגות פרנסה. יתרה מכך, הוא חשב כי עתידו של היישוב היהודי בא"י יהיה מובטח, אם ישכילו ללכת בדרכו.
כך כתב ביומנו בשנת 1839: "בטוחני שאם יוכתרו תוכניותיי בהצלחה, יפקדו האושר והשפע את ארץ הקודש… והיה אם תאושר בקשתי זו [לייסד ביישוב עבודה חקלאית נרחבת] אייסד עם שובי לאנגליה חברה לעיבוד האדמות ולעידוד שיבתם של אחינו מאירופה לארץ ישראל" [שלמה אלברטו נכון, חיים בשירות היהדות- משה מונטיפיורי, ע' 66].
ידו של מונטיפיורי הייתה בכול. הוא היה מאלה אשר נחלצו למען נפגעי 'עלילת דמשק' 1840 והצליחו לגרום לשחרורם מהכלא. הוא יזם את בניית גדר האבנים מעל לכותל על מנת למנוע זריקת אבנים על המתפללים, הקים את טחנת הקמח המפורסמת בירושלים וכמובן את השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה – משכנות שאננים. פעולותיו הרבות עלו למונטיפיורי אלפי ליש"ט. רבים מהמפעלים לא החזיקו מעמד, אך הוא לא התייאש לרגע.
מונטיפיורי לא תרם רק מכספו הפרטי. הוא הצטיין בגיוס כספים מיהודים עשירים ברחבי העולם. הוא הייטיב להעניק להם תחושה של שייכות להקמת מפעל גדול של שיבת היהודים לציון.
תרומתו הרבה ומסירותו למען יהודים בעולם בכלל, ובא"י בפרט, הקנו לו, ובצדק, מעמד של כבוד בשורה הראשונה של התורמים למען יישוב ארץ ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
לרצון הכן להפיץ תורה, לחנך תלמידים ותלמידות ולסייע למי שזקוק לעזרה יש גם רווחים משניים – של חשיבות עצמית ותחושת כוח, עוררות מכל המינים והסוגים וחוויה עמוקה של שליטה
רבנים. לא מלאכים – הרב ד"ר עילאי עופרן
לפני שנעשיתי ראש מכינה קדם צבאית לבנים, לימדתי כעשור במכינה קדם צבאית לבנות. היו אלו שנים נפלאות של לימוד וצמיחה, ובתוכן גם לא מעט אתגרים לא פשוטים. זכור לי היטב איך לפני כמה שנים, אחרי שהתפוצצה עוד פרשה מבישה של יחסי רב עם חסידיו, תלמידותיו או קהילתו, הקדשנו ישיבת צוות לשאלת הגבולות הרצויים והנכונים במערכת היחסים המורכבת הזו של רב ותלמידים, ויותר מכך, של רב ותלמידות.
אחרי שדיברנו ארוכות על דיני ההלכה וחוקי המדינה, על תקנות האתיקה וגם על השכל הישר, קמה שני מאור, החכמה שביועצות, שלא פגשתי בחיי מי שמבין כמוה את נפש האדם, ואמרה בקול צלול:
"המפתח הוא להכיר בעובדה שזה כן עושה לך משהו. להפסיק לספר לעצמך שאתה מעל היצרים והתחושות האלו. כאילו ש-40 זוגות עיניים שמסתכלות עליך בערגה ושותות בצמא את דבריך זה לא מזיז לך. רק ככה אפשר להינצל מזה".
אני ממש זוכר איך המשפט הזה הפך לי את הבטן. כמה קשה היה לי להכיר באמת הפשוטה שלרצון (הכן והאמיתי) להפיץ תורה, לחנך תלמידים ותלמידות ולסייע למי שזקוק לעזרה יש גם רווחים משניים – של חשיבות עצמית ותחושת כוח, ועוררות מכל המינים והסוגים, וחוויה עמוקה של שליטה. בין אם נרצה ובין אם לאו, בין אם נודה בזה ובין אם נתכחש לכך, לעמדתו של מורה נערץ נוכח כיתה של תלמידות צעירות, עלולות להיות השלכות לא פשוטות על עולמו הפנימי.
באופן פרדוקסלי – העלאת היצריות הלא מודעת הזו אל המרחב המודע, מאפשרת להתייחס לכוחות הללו, להתגונן מפניהם ולהיאבק בהם בחכמה. ההכחשה וההתעלמות, כמו גם הניסיון של הרב להציג את עצמו כמי שאין לדברים כל השפעה עליו, מעוררים את החשד העמוק כי מתחולל פה ניסיון להסתיר דבר מה.
פעם בכמה ימים שוטף אותנו גל עכור של פרשיות חילול השם של רבנים נצלנים, פוגעניים, פורצי גבולות או מטרידים. נראה שבאמת אחד המפתחות החשובים הוא עצם המודעות לרגשות וליצרים הללו – גם כי חשוב וכדאי שהרב עצמו יכיר וידע את אנושיותו וחולשותיו וכך יוכל להתגונן מהן. אך חשוב שבעתיים – שהציבור ידע זאת. שיידעו כל תלמיד וכל חניכה, כל מתייעצת וכל שואל, שהרב היושב מולם הוא אדם. אדם גדול אולי, אבל רק אדם, עם יצרים וחולשות – כשמשתפים אותו בעניינים אינטימיים זה עושה לו משהו. כשסומכים על דעתו זה עושה לו משהו. כשמשבחים אותו זה עושה לו משהו. הוא לא מעל זה. זה לא עובר לידו. גם לו יש דמיון, רגשות ויצרים. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. בזכות אנושיותו הוא יכול להבין ולסייע לפונים אליו. בזכות ההכרה באנושיותו הם יכולים להתגונן מפניו.
נכון שרב כזה, עם יצרים ונטיות, רגשות וחולשות, הוא דמות הרבה פחות מרשימה, ומודל פחות ראוי לחיקוי. זה רב שהרבה יותר קשה להעריץ, הרבה יותר קשה להתבטל בפניו והרבה פחות פשוט לציית לו. אך זהו רב אמיתי ולא מדומיין. הוא מתהלך במציאות הריאלית ולכן יכול לתת לה מענה ממשי.
מי שרוצה באמת להגן על כבודה ועוצמתה של התורה, חייב לעשות כל מאמץ כדי למנוע אירועים של עוול ופגיעה הנעשים באיצטלה של קדושה ובשם התורה. אותה עצה עמוקה שקיבלתי באותו יום, מבקשת להציל את כל מי שאוחז בתפקיד רבני מבור השחת של פגיעות וניצול. אף אם נראה הדבר כאילו יש כאן ממד של צמצום כוחו וכבודו של הרב אל מול תלמידותיו, הדבר שווה את המחיר שכן יש בכך סיכוי למנוע את האפשרות ההפוכה, הגרועה שבעתיים.
המודל הרבני הזה אינו מודל של סיפורי חסידים. גם לא של אמונת חכמים תמימה ומוחלטת. ודווקא בגלל זה, הוא כל כך נצרך ורצוי בדורנו.
בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות
חובה והתנדבות –
הכתוב: "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" [קהלת ז כט] מלמד אותנו שהאדם בטבעו הוא טוב, אלא שה'חשבונות הרבים' גרמו לאדם לעוות את דרכו, על כן במצבו הנוכחי אי אפשר להשאיר את ההתנהלות המוסרית של האדם להחלטה שרירותית של כל אחד ואחד. לפיכך הנחיל לנו בורא עולם תורה ומצוות, שהן ההנחיות המינימליות, שיהודי הרוצה לממש את טבעו המוסרי צריך לקיימן בחיי היום יום שלו. על הקשר בין המוסר הטבעי של האדם לקיום התורה והמצוות כותב הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה' [פ"ו ג]: "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהלת יעקב" (עיין "עין איה" שבת פרק רביעי אות א' שכתב: "וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי") וממשיך שם הראי"ה וכותב: "ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב, ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מילואיו".
יחד עם החובה לשמור על מערכת חוקים מחייבת אין החברה האנושית יכולה להתקיים על מידת הדין בלבד, כשהאמירה: "מה חובתי ואעשה" היא המנחה את אנשיה, ועל כך אמרו בגמרא [ב"מ ל ב]: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". לכן, החברה האנושית אינה יכולה להסתפק בשורת הדין בלבד, אלא עליה לעודד את ההתנדבות ולעשות לפנים משורת הדין. יתירה מזו. אנו לומדים מהמעשה המובא בגמרא [ב"מ פג א]: על רבה בר בר חנן שפועליו שברו לו חבית יין ובתמורה לקח מהם את גלימתם, וכשביקשו ממנו את בגדיהם טען שעל פי דין הפועלים הם שומרי שכר החייבים בשבירת החבית ומגיע לו פיצוי על כך. אבל רב חייב אותו להחזיר להם את הבגדים, ולשאלתו: האם כך הוא הדין? אומר לו רב: כן! וכאשר אחרי כן בקשו ממנו הפועלים גם את שכר העבודה למרות שלא ביצעו אותה, והוא סירב, שוב אומר לו רב: שישלם להם! וגם כאן על שאלתו של רבה בר בר חנן: דינא הכי? גם על זה משיב לו רב: כן! מתשובותיו אלו של רב אנו לומדים שמעשים שהאדם הרגיל אינו חייב בהם מן הדין, שלגביו הם בבחינת 'לפנים משורת הדין', הם הופכים לגבי איש המעלה לשורת הדין שהוא חייב בהם מצד הדין, שהרי הוא שאל: דינא הכי? והתשובה הייתה: כן!
בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות. בלעדיה אי אפשר היה להקים את המשכן, ועל כן כתנאי מוקדם לתרומת המשכן הציבה התורה את נדבת הלב ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ובהתנדבות אין התורה מסתפקת בתרומה כספית להקמת המשכן, כמו במצות 'מחצית השקל' שניצטוו לתת 'עשרים גרה השקל' ובכסף ירכשו את מה שצריכים, ואילו כאן צריכים ישראל לתת את החומרים עצמם הנחוצים להקמת המשכן, כמו "זהב כסף ונחושת", או "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים", וכן "עורות אלים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים", אעפ"י שהיו יכולים לקנות בכסף את החומרים הללו. את הצורך הזה מסביר המגיד מדובנא: כי בבניית המשכן רצה הקב"ה בעיקר את נדבת הלב, את הרצון הטוב של כלל ישראל, כמו שנאמר על מקדש שלמה: "אפריון עשה לו המלך שלמה… עמודיו עשה כסף רפידתו זהב… תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", שהאהבה תהיה רצופה בתוך חומרי המשכן. ומפני הסיבה הזו במשכן, שנעשה בהתנדבות, לא שלטה יד אויב, כמו שמובא באליהו רבא [סוף פרק כה]: "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשעוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה" וכן אמרו במדרש הגדול: "משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש (הכוונה למקדש ראשון ושני) שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו יד אויב".
אינני רואה את ההבדל המהותי בין סוגי דגים, עופות או חיות כשרים ולא כשרים
הריחוק המודרני מכשרות / הרב ד"ר עידו פכטר
הבשר המתורבת שעתיד להשתלט על השוק ולהיחשב כפרווה, מאיים לייתר את כל הלכות כשרות הבשר. התהליך המצמצם את הלכות הכשרות התחיל כבר מזמן. אם בעבר, אדם שרצה לאכול בשר היה צריך לזהות חיה כשרה, לגדל אותה או לרכוש אותה ואז לשחוט אותה ולהכשיר אותה לאכילה, כיום אנו קונים בשר מוכשר בסופרים ובאטליזים כמו כל מוצר צריכה אחר. אני עוד זוכר את אמי ז"ל ממליחה בשר על השיש במטבח. כיום אין כמעט מי שעושה זאת. מי יודע היום הלכות מליחה? מה ידוע היום על שחיטה?
אדם שרוכש בשר לא יכול להבחין בעצמו האם השחיטה היתה כשרה או לא. לעתים הוא אפילו לא יוכל לדעת מעצמו איזו חיה הוא אוכל והאם הבשר הוא נבלה או טריפה. אנו מסתמכים על היצרנים ועל משגיחי הכשרות. אבל מה המשמעות של כשרות הבשר אם איננו מודעים למה שאנו אוכלים? כיצד דיני הכשרות מחוללים בנו משהו אם איננו יודעים מה מוגש לנו? האם אדם שאוכל סטייק טריפה מבלי לדעת שהוא כזה שונה מאדם שאוכל סטייק כשר?
גישה אחת תאמר שאכן קיים הבדל, שכן כשרות משפיעה על מהות הבשר שאנו אוכלים. בשר לא כשר ישפיע על עולמו הרוחני של האדם ויפגע בו. לכן לא משנה מה האדם יודע או לא. אם בשר כשר לפניו הוא יועשר מכך, ואם הוא הכניס בשר לא כשר לפיו, זה יטמטם את ליבו ויהפוך את רוחו לגסה.
אני מתקשה לאחוז בגישה שכזו. אינני מאמין בכוחם המיסטי של המאכלים. אינני יכול להבין כיצד חיה שהתעללו בה אך נשחטה באופן כשר עושה טוב לאדם, בעוד שחיה שנהנתה מחיי חופש ורק הומתה בדרך לא כשרה, פוגעת בו. אינני גם רואה את ההבדל המהותי בין סוגי דגים, עופות או חיות כשרים ולא כשרים.
אני מעדיף את הגישה הרואה בדיני הכשרות עניין של תודעה. כאשר התורה כותבת על הגמל היא מדגישה ש"טמא הוא לכם". כך גם ביחס לשפן, לארנבת ולחזיר, שאינם עונים על סימני הכשרות התורה אומרת "טמאים הם לכם" (ויקרא יא). הביטוי 'טמא לכם' חוזר ונשנה לכל אורך הפרק העוסק במאכלות אסורים, ונראה שהוא מלמד שעניין המאכלות קשור יותר לתודעה מאשר למציאות הריאלית. אפשר להוכיח זאת מדברי הרמב"ם, בראש דיני מאכלות אסורות (א, א): "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור".
המצווה, לדעת הרמב"ם, היא לא רק לאכול כשר אלא גם לדעת את הסימנים שמבדילים בין חיה כשרה ללא כשרה. הרמב"ם מבין שדיני כשרות פועלים על תודעתו של האדם שומר הכשרות, ולכן חשוב שהוא יכיר אותם. שיידע מה הוא אוכל ולמה הוא רשאי לאכול אותו. רק כך הוא יתקדש. רק כך חייו יובדלו ויטוהרו.
אם כך הוא, הרי שעולם הכשרות הצטמצם מאד בעידן המתועש. מלבד ההכרה שאנו אוכלים כשר איננו חושבים על סימני הכשרות, על חובת השחיטה, על משמעות איסור הדם ועוד. אם משהו מעניין היום את הצרכנים זה דרכי הגידול או אנטיביוטיקה המוזרקת לחיות, דברים שאינם קשורים לכשרות באופן ישיר. אך הכשרות כמעט שאיננה משפיעה היום על תודעת האדם.
כיצד מתמודדים עם הצמצום הזה? איך מעניקים משמעות לכשרות בעידן מתועש בו בשר הפך לעוד מוצר צריכה? זו שאלה שעלינו להתמודד איתה כבר כיום. פתרונה אולי ייתן לנו מפתח לעיסוק במציאות של בשר מתורבת. על כך נבקש לעסוק ברשימה הבאה.
יש להבדיל בין הדברים החשובים לבין הדברים החשובים יותר
הדברים החשובים באמת – קובי פרידחי
פרשת תרומה מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. כילד, אני זוכר שהלכנו לבקר בדגם המשכן בתמנע- ליד אילת. זו הייתה חוויה מרגשת ואני זוכר כיצד התרשמתי מצבע הזהב של כלי המשכן. תמיד זהב היה נחשב למתכת מלכותית ויקרה ועל כן מן הראוי שתהיה בתוך ביתו של הקב"ה. הרש"ר הירש בפירושו אומר כי הזהב מסמל אצילות ויחד עם זאת גם יציבות.
אולם, אם נתעמק בפסוקים נגלה כי לא כל הזהב במשכן זהה. הארון והשולחן- מצופים זהב. הקערות, הכפות, המלקחיים והמחתות- זהב טהור. הכפורת, הכרובים והמנורה- מקשת זהב טהור.
בצלאל היה ידוע בחוכמת הלב שלו וככל הנראה היה אדם יצירתי במיוחד. יחד עם זאת, ההנחיות שניתנו לו לא משאירות מקום לספק או להחלטה אישית. גם הכלים שעשויים זהב הוגדרו מההתחלה האם הם יהיו זהב טהור או רק ציפוי, וגם נאמר לו מראש האם ניתן יהיה לחבר בין חלקי זהב שונים או שעליהם להיבנות כמקשה אחת.
כאשר אנחנו מבצעים מטלות בעבודה, לרוב נשים דגש על התוצאה הסופית. יחד עם זאת, יש משמעות גדולה לדרך הפעולה. כשמדברים על "הדרך" אנו מתייחסים בדרך כלל לאופן עבודת הצוות, לחלוקת הזמנים, לחיסכון בחומרים וכדומה. הפרשה שלנו, והזהב שבה, נותנת לנו דגש נוסף- כלים שונים עם מטרות שונות צריכים להיבנות בצורה שונה. הכלים שנבנים כמקשה אחת יהיו בעלי תכונות אחרות מאשר כלים שנבנים מחיבור בין חומרים שונים ובוודאי מאלו שהזהב אצלם רק ציפוי – גם אם בסופו של דבר כל הכלים יעמדו אחד ליד השני וינצנצו.
לאור חשיבותו של המשכן, כבסיס לבית המקדש העתידי. מדוע לא כל הכלים נעשו מזהב טהור? ובנוסף, אם אנחנו מבינים כי מקשה אחת מובחרת יותר מיצירה שאינה ממקשה אחת, מדוע לא כל הכלים נעשים בצורה זו? הפרשה מלמדת אותנו, שגם כאשר אין אילוצים, גם כאשר מדובר על הבית החשוב ביותר בו הכל חשוב ושום דבר אינו טפל- יש להבדיל בין הדברים החשובים לבין הדברים החשובים יותר.
כאשר אנחנו עובדים בידיעה שכל פעולה שלנו היא בחשיבות עליונה, אנחנו לא יודעים לאיזו משימה לתת יותר כוונה או תשומת לב. לבסוף קורה האפקט ההפוך, אנחנו נשחקים והחשוב נהיה רגיל ושגרתי. כך גם הכהן שנכנס למקדש, עליו לדעת מה קדוש ומה קדוש יותר. כאשר הכל "הכי חשוב" והכל "הכי קדוש", אף פרט לא יקבל את ההתייחסות המתאימה עבורו.
במידה והאפשרויות האחרות מלבד עישון אינן אפשריות, ניתן גם לעשן קנאביס בשבת
הקטורת – סם האחדות – הרב אבי רזניקוב
השימוש בסמים אינו חוקי בישראל. השימוש בסמים מתחת לגיל 18 מסוכן במיוחד ועלול להוביל לפגיעה בהתפתחות המוחית. יחס מדינות העולם לקנאביס שנוי במחלוקת ואינו יציב לאורך השנים הן מבחינה חוקית והן חברתית.
פרשת תרומה מציינת את רשימת החומרים למשכן. היא פותחת במילים, "וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם…בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים…" (שמות כ"ה, ז'). בפרשת 'כי תשא' מפורטת רשימת הסמים "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה… וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ…וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק…" (שם, ל', ל"ד)..
מאמץ רב הושקע במהלך הדורות בניסיון לזהות את סממני הקטורת אולם סימני השאלה לגבי רובם נותרו בעינם. בין מרכיביה נמצא החֶלְבְּנָה הוא אחד מ־11 סממני הקטורת המוזכר במשנה. בניגוד לרוב סממני הקטורת האחרים שניחוחם ערב, הרי שהיא בעלת ריח חריף ובשעת שריפתה הדיפה ריח רע.
הסיבה מובאת בגמרא וציטט אותה רש"י בפירושו על התורה, "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת" (כריתות, ו' ע"ב, רש"י שמות, ל', ל"ד). הריח הרע מטרתו הייתה לאחד את עם ישראל ושגם החוטאים הם חלק מהכלל.
התברר, כי לסם השפעות פיסיולוגיות חיוביות והוא התגלה כמשכך כאבים, מסייע כטיפול מקדים בהרדמות, מונע בחילות והקאות בקרב חולי סרטן, מעורר תיאבון, מווסת לחץ דם ומרחיב כלי נשימה בקרב חולי אסטמה.
את הקנאביס ניתן לצרוך בדרכים שונות, מזון, כדורים, איוד ועישון. בכדי להתיר השימוש בקנאביס רפואי בדרך עישון בשבת, יש לבחון היטב את מצבו של החולה, ואם יש בייסוריו משום הכבדת החולי, שאז נראה להתיר, אף שעישון בשבת אסור מן התורה מטעם מלאכת מבעיר אש המתבצע בכל יניקה ויניקה.
בשנת תשל"ו פנה פרופ' שמעון גליק, רופא יר"ש ומנהל מחלקה פנימית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, אל הרב שלמה זלמן אויערבך בשאלה האם מותר להרגיע את כאבי החולה, למרות העובדה שבכך עשויים לקצר את חייו של החולה? ענה הרב אויערבך בבהירות ש"צריכים שפיר להשקיט הכאבים, וד' ירחם" (עיין לב אברהם פר' ל"ב סעי' ה' עמ' 253). במקום אחר כתב הרב אויערבך שמכיוון שכל זריקה וזריקה בפני עצמה אינה מקצרת חיים, ורק צירוף של זריקות רבות עלול להביא לקיצור חיים, אין לאסור (מובא בספר נשמת אברהם סי' של"ט עמ' תפ"ד ס"ק ד' הערה א' 2 וכן מובא במאמר של הרב אביגדור נבנצאל אסיא ד' עמ' 262).
הרב משה פינשיין כתב בתשובה את הדברים הבאים: "…...דודאי מסתבר ששני חולים מסוכנים במחלה אחת אבל האחד אין לו יסורין, והאחד יש לו יסורין, שבדרך הטבע מי שאין לו יסורין יחיה יותר מעט דהיסורין גדולים נמי מקצרין החיים…" (שו"ת אגרות משה חושן משפט ח"ב סימן ע"ג אות ט').
המשנה ברורה כתב "…בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת…ולפי דברי המאירי…משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ אין למנוע דבר זה מאתו כיון שהוא חולה שיש בו סכנה" (או"ח סי שכ"ח, ביאור הלכה, בד"ה 'כל שרגילים').
גישתם ההלכתית של חשובי הפוסקים היא שאת החומרים הפעילים המקלים על סיבלו של חולה יש לשייך למשפחת התרופות.
מחקרים הוכיחו כי ניתן לראות בקנביס תרופה נרקוטית ולא סמים. למסקנה זו נוגעת הן לאופן הצריכה בשבת, והן על היחס למצוות התלויות בארץ. על כן נראה שבמידה והאפשרויות האחרות מלבד עישון אינן אפשריות, ניתן גם לעשן קנאביס בשבת (עיין תחומין כרך ל"ז, הרב אברהם רזניקוב).
החידוש ההלכתי, שבמסגרתו מניעי המתגייר נעשו יסוד חשוב בגיור, חייב הסדרה מוסדית של הגיור
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר אינם רלוונטיים – חלק שני
פרק לג.
בפרק הקודם ראינו את עמדת המשנה החוזרת ועולה בדברי רב, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים: "הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" (שם). לפי מסורת זו אין חשיבות למניעי המתגייר.
כפי שראינו, התלמוד הירושלמי מביא נוסח אחר של דברי רב. כפי שציינתי בפרקים הקודמים, לא נוכל להיכנס לדיון בנוסח הירושלמי, שהרי הטקסט משובש. בין כך ובין אחרת, דברי רב בתלמוד הבבלי משקפים את המסורת העתיקה, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים. לעומת זאת, לפי התלמוד הירושלמי, רב מכיר ברלוונטיות מסויגת של מניעי המתגייר, זאת בין אם נפרש את הביטוי "לשם" כמציין כנות ובין אם נפרשו כמסמן מניעי חיובי מובהק – "לשם שמיים".
נוכל לעקוב אחר ההיסטוריה של התפתחות העמדות המאוחרת דווקא דרך דברי הברייתא העומדת בניגוד למשנה ולדברי רב. לפי ברייתא זו, רבי נחמיה קובע כי מניעים לא תקפים פוסלים את הגיור, ומוסיף קביעה עמומה: "שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה" (יבמות שם). לפי דברים אלה, לפנינו קביעה היסטורית, שלפיה בעבר לא התקבלו גרים שמניעיהם פסולים. גרים יכולים להתקבל רק בזמן הזה.
לפי שיטת רבי נחמיה, אין הבדל בין העבר לבין ההווה – מאז ומתמיד גרים שמניעיהם פסולים, לא התקבלו. מה, אפוא, ההבדל בין העבר לבין ההווה? התשובה נעוצה, כנראה, במיסוד הגיור. כפי שלמדנו בעבר, ההתגיירות הייתה מעשה שהובל על ידי המתגייר בלבד. אבל "בזמן הזה" הגיור הוסדר בצורה פורמלית יותר. אכן, התלמוד תיקן את נוסח דברי רבי נחמיה: "בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה". החידוש ההלכתי, שבמסגרתו מניעי המתגייר נעשו יסוד חשוב בגיור, חייב הסדרה מוסדית של הגיור. "בזמן הזה", היינו זמנו של רבי נחמיה, בן הדור הרביעי לתנאים, מתלמידיו של רבי עקיבא, התגבשה הסדרה פורמלית של הגיור, במסגרתה נקבע בבית מדרש אחד ההלכה שלפיה, מניעים פגומים פוסלים את הגיור. התלמוד אינו ספר היסטורי-ביקורתי אלא שיח הלכתי, שלפיו העבר והווה משולבים במערכת סינכרונית, מכסה על התפתחות זו וטוען שהיא אינה חידוש, שכן לפי רבי נחמיה זה היה הנוהל מאז ומעולם.
ברם, נוכל למצוא מודעות מובלעת לתהליך זה אצל בעלי התוספות. זאת, למרות שעמדתם הפרשנית היא א-היסטורית. התלמוד מצטט ברייתא הקובעת: "ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (יבמות, שם, שם). על ברייתא זו כותבים בעלי התוספות:
"אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתווספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתייהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים".
לפי פרשנות זו, בזמנו של רבי נחמיה התנאים התמודדו עם בעיית הגיור הלא ממוסד באמצעות הכנסת רכיב בדיקת המניע, שנועדה לבלום התגיירות עצמית. אבל בעלי התוספות לא יכלו לשלול את העובדה שגיור מונע על ידי המתגיירים באופן לא מוסדי. בהתאם לפרשנותם, בעלי התוספות פירשו מחדש את עמדת הלל ורבי שקיבלו גרים ללא בדיקת מניעים:
"וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמי" (יבמות שם).
עמדת בעלי התוספות היא חידוש שאין לו בסיס טקסטואלי. יתר על כן, היא בעייתית: כיצד ניתן לשער את העתיד מתוך ההווה?! אם הגרות מפוקפקת כיצד רבי אפשר לאשה להינשא למי שחשקה בו? חכמי ההלכה אינם נביאים ואינם יודעים את העתיד. ברור כי עמדתם משקפת ניסיון להתאים את העבר לשיטתם הייחודית, שלא הוסכמה על ידי כל חכמי ישראל, שדחתה את המסורת העתיקה. קריאה ביקורתית של דבריהם מלמדת אותנו דווקא על נוכחותה של המסורת הקדומה ועל תהליכי הפרשנות, שבמסגרתם מסורת זו, שנוסחה בבהירות על ידי רב, שברך כלל ההלכה כמותו, הודחקה לשוליים.
להוציא את צה"ל, מורשת הקרב, וזיכרון הנופלים מתוך הוויכוח הפוליטי
על טנק שנגנב, תרומה וקדושה – הרב אליעזר שנוולד
'מכון הראל' הוקם בחיספין בשנת תשנ"ז (1997) לזכר תלמידי, קצין השריון ובן הישיבה, סגן הראל שרם הי"ד, שנפל בלבנון בשנת תשנ"ד (1994). המכון שם לעצמו מטרה לחזק בקרב החיילים והלוחמים את רוח הלחימה ואת תחושת השליחות מתוך אוצרות הרוח של מקורות היהדות. כמו כן, לחזק את המחויבות לשירות ערכי ומשמעותי ולחזק את עולמו הרוחני של החייל, מתוך עיסוק במורשת הקרב ומורשת הגבורה של הלוחמים בקרבות ברמת הגולן. באזור תל סאקי התקיים קרב גבורה הרואי בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, שכלל הישרדות יוצאת דופן, רעות לוחמים והקרבה אישית למען חילוץ חברים לנשק. הקרב הנחוש עיכב דיביזיה סורית שהייתה בדרכה לכבוש את דרום הגולן ולהגיע למורדות הגולן. קרבות הגבורה בגולן, יצרו את התשתית ל'מהפך' חסר התקדים שנוצר במלחמה, שהסתיימה כשכוחותינו 40 ק"מ מדמשק.
בשנת תש"ס (2000) נסגר מוצב תל סאקי, כמוצב צבאי פעיל. פניתי למפקד אוגדת הגולן תא"ל צביקה גנדלמן, כדי להפוך אותו לאתר מורשת קרב, הנצחה וחינוך, בניהול מכון הראל ובשותפות עם מועצה אזורית גולן. להמלצת האוגדה הצטרף גם אלוף הפיקוד גבי אשכנזי והתל עבר לניהול 'מכון הראל', באישור משרד הביטחון. בחודש שבט תשס"א (ינואר 2001) התקיימו בתל סאקי טקס הנחת אבן הפינה לאתר ולחדר הזיכרון לנופלים ועצרת זיכרון רבת משתתפים. לפני הטקס התקיים יום עיון בהשתתפות הלוחמים, צוערי בה"ד 1, והמשפחות השכולות. להמחשת הקרב הבאנו לאתר מספר טנקים ונגמ"ש דומים לאלה שהיו בקרב עצמו. עמותת הלוחמים בראשות דן אלמגור נרתמה ומיליונים הושקעו בבניית האתר. ב-23 השנים שחלפו מאז, עברו בתל סאקי רבבות רבות של מבקרים, התקיימו עשרות עצרות זיכרון ותפילה לזכר הנופלים ומעמדים של הוקרה והצדעה לגבורתם. מעל לכל, הצלחנו להיות שותפים בכאב המשפחות השכולות.
בפרשת תרומה אנו קוראים על התרומה של עם ישראל להקמת המשכן ולהשראת השכינה והקדושה במחנה. שלוש תרומות יש בה: מחצית השקל לאדנים, מחצית השקל לקרבנות, והתרומה "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" – מכל השבטים, ללא הבדל. היא נועדה לגוף המשכן, כליו ובגדי הכהונה. זו הייתה התרומה המרגשת במיוחד: "בנתינת כל אחד מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות ליבו מצורף לזהב או לכסף ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי עולמים וכו'. אין הדביקות של השי"ת עם בני ישראל מצד האפיריון, אלא מצד נדיבות לב אשר בתוכו וכו'. … אל עבר פני ד' האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל וכו'. המשכן ימצאו שנים זה בתוך זה, הפנימי, רוחני מנדיבות לב בני ישראל, והחיצון מהנדבה הגשמית וכו'. ולכן נקראו מקדש ומשכן".
בימינו אין מקדש. אבל יש לנו קדושה. של תורה ומצוות, של בתי כנסיות ובתי מדרשות. ויש גם קדושת ארץ ישראל ועם ישראל, וקדושת הגיבורים שנפלו על קידוש ד' למען מדינת ישראל. קדושה שבלב, משותפת, שאסור לפגוע בה. עלינו לחבק את המשפחות השכולות שנושאות את הכאב.
גניבת הטנק מאתר ההנצחה, הזיכרון והגבורה בתל סאקי הייתה חצית קו אדום ופגיעה ברגשות המשפחות השכולות.
מותר וצריך להתווכח. נכון שיהיו דעות נגד הרפורמה ובעדה. מותר להפגין ולהביע דעה. אבל, צריך להוציא את צה"ל, מורשת הקרב, וזיכרון הנופלים מתוך הוויכוח הפוליטי. אסור שיהיו כלי פוליטי. ואסור שצד מסויים בוויכוח ינכס אותם לעצמו, או יתיימר לדבר בשמם. הלוחמים באזור התל, ובמלחמה בכלל, באו מכל המגזרים ומכל העדות, דתיים וחילוניים, מישיבות, מבני עקיבא, מהקיבוצים ומהעיירות, וכולם נלחמו כתף אל כתף. (למרות שגם אז היו חילוקי דעות פוליטיים לא פשוטים). כך צריך להיות גם בעתיד, כי בנפשנו הדבר.
מרבין בשמחה – ד"ר תמר מאיר
משנכנס אדר מרבין בשמחה. הנחיה זו של חז"ל, מעלה סוגיה מהותית: האמנם אפשר לצוות על הרגש? האם אפשר להיות בשמחה גם בימים מתוחים וקרועים?
הרבה תשובות ניתנו בשאלה זו, ואני אתייחס לסיפור אחד של חז"ל, ולקשרים שיש בו לחודש אדר ולחג הפורים.
תענית כב ע"א
"רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, [ר' ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של בית לפט]
הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? – אמר ליה: לא.[היה מצוי אליהו אצלו. אמר לו: האם יש בשוק הזה מישהו שהוא בן עולם הבא? אמר לו: לא]"
הגמרא בתענית מספרת על ר' חוזאה, הפוגש באליהו הנביא, ומבקש לדעת האם יש בשוק אנשים שהם בני עולם הבא. בחלקו הראשון של סיפור, שדילגתי עליו מפאת קוצר היריעה, מצביע אליהו על דמות יוצאת דופן של מי שאפילו לא לבוש כיהודי: אין לו תכלת בבגדו, והוא נועל נעליים שחורות כמנהג הרומאים. לאחר שיחה איתו, מתברר שמדובר במי שמסירות הנפש למען עמ"י, דוקא בתלבושתו זו, מעוררת השתאות ופליאה.
לאחר שאנו נפרדים מהאיש, מצביע אליהו הנביא על שתי דמויות נוספות:
"[…] אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. [אמר לו: אלו הם גם בני עולם הבא] אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? [הלך אצלם. אמר להם: מה מעשיכם?]
– אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו – טרחינן ועבדינן להו שלמא. [אמרו לו: אנשים מבדחים אנחנו, מבדחים את העצובים. או גם, כשאנחנו רואים שנים שיש ביניהם מריבה, אנחנו טורחים ועושים שלום ביניהם]".
מדובר בשני בדחנים. מספרי בדיחות. סטנדאפיסטים. האם אפשר לגרום לאדם להיות שמח? מסתבר שכן. ענייני צחוק ובדיחות בחודש אדר, אינם המצאה חדשה של הדור שלנו, ואף לא של מסורת הפורים-שפיל באירופה. כבר חז"ל מלמדים אותנו שניתן לשמח עצובים על ידי בדיחות.
אך הבדחנים שלנו לא רק משמחים עצובים. הם גם משכינים שלום. כיצד הם עושים זאת? לא כתוב במפורש, אך ההקשר יכול ללמד אותנו, שגם את זאת הם עושים באמצעות הצחוק והבדיחה.
שמחה, צחוק וקורטוב של בדחנות יכולים לתת לנו פרספקטיבה. יכולים לעזור לנו לא לקחת את עצמינו יותר מדי ברצינות. יכולים לרכך קצוות ולעגל פינות, לסייע בהקשבה ובהידברות. כשאנחנו צוחקים יחד – אנחנו רבים פחות.
בימים מתוחים אלו יהי רצון ששמחת חודש אדר תסייע גם בהשכנת שלום, הקשבה והבנה.
