שבת חוה"מ סוכות – הרב טוביה גרוסמן

שבת חול המועד סוכות – ההפטרה (מלחמת גוג ומגוג)

ההפטרה ליום זה (יחזקאל ל"ח, יח-טו) אין לה קשר כלשהו לחג הסוכות, וקשה לדעת מה ראו חז"ל לתקן שיקראו נבואה זו – שמתארת את מלחמת גוג ומגוג ("מגוג" הוא שם ארצו של גוג, שכנראה קרא לארצו על פי שמו, כפי שנעשה בעבר; ראה למשל בראשית ד:יז, במדבר לב: מא-מב ועוד הרבה)  – דווקא בשבת חול המועד של חג הסוכות.*

על כל פנים, מכיוון  שיש דברים רבים בנבואה שאינם מוכרים למי שלא עיין בה ואינו בקי בפרטי מלחמה זו, מומלץ לקרוא את הקדמתו של יחיאל צבי מושקוביץ לאותה מלחמה העתידה לבוא באחרית הימים (ראו "דעת מקרא" יחזקאל, עמ' שא-שג ובהערה  4 שם ,ובפירושו לפסוק ב'.)

"בנבואה זו, הנביא מתאר מלחמה, העתידה להתחולל  'באחרית השנים' על 'הרי ישראל".גוג, 'נשיא ראש משך ותובל", יבוא בחיל גדול ומגוון ביותר מירכתי צפון, בלווית סוסים ופרשים, ואנשים יהיו מצוידים במיטב הנשק. החיל הגדול הזה יתפרץ "על הרי ישראל' בכוונה 'לשלול שלל ולבוז בז', מתוך תקווה שזה יהיה מסע קל, כי הארץ ההיא ארץ פרזות, והעם היושב בה 'השוקטים יושבי , כולם יושבים באין חומה ובריח ודלתיים אין להם'.

"המלחמה תהיה הרסנית: העולם הדומם (ההרים, המדרגות), העולם החי (דגי הים, עוף השמיים, חיית השדה וכל רמש הרומש על האדמה) ואיתני הטבע (גשם שוטף, אבני אלגביש, אש וגפרית) – כל אלה יקחו חלק במאורע הכביר הזה. בסופו, יכניע ה' את גוג ואת כל גיבוריו אשר איתו, וינחיל לו מפלה נצחית.

"בעקבות המערכה הגדולה הזאת, ידעו הגוים 'כי אני ה'. כבודו, קדושתו ומשפטו בגוים יוודעו לעיני כל. בית ישראל ידע אף הוא 'מן היום ההוא והלאה'  'כי אני ה' א-לוקיהם', והגוים ידעו, כי בית ישראל גלו בעוונם מעל אדמתם, ומעתה לא יסתיר עוד פנים מהם."

כמובן, אין הכרח לקבוע את המתרחש בימינו  כמימוש הנבואה (ויהי רצון שכל פרטיה יקויימו במהרה), כמו שאין הכרח לראות בחזיון העצמות היבשות ותחייתן (בפרק הקודם, פרק ל"ז) ואת איחוד שבטי ישראל והגעתם לארץ ישראל, כפי שאירע לאחר השואה.

אבל, בכל זאת…

וכן מצאתי באינטרנט, שארץ מגוג הוא: איראן:

• גרמניא:
  • ספר "שבע חוכמות" מסביר שאחרי המבול, בני יפת התיישבו ממזרח לבבל,ושם נקבצו כולם בהתחלה כדי לבנות את המגדל. אותו ספר ממקם את גרמניא, הנזכרת בספרי הסטוריה רבים, בתור "גרמנוס פרסיקוס") (גרמניא של פרס) באיזור בשם "קרמניה" שהתחדש שמו בזמנו ל"קערמן" (ה"ע" לא נשמעת, כמו ביידיש) דהיינו "קרמן". גם בעל "מאסף נידחים" הגיע למסקנה דומה (שני ספרים אלה יצאו לאור במאה הקודמת).
  • קרמן שבפרס הוא איזור עתיק וידוע באירן. עד היום קיים באירן מחוז גדול פי כמה ממדינת ישראל. האיזור עתיק מאוד, ונמצאו בו אכן ממצאים ארכיאולוגיים שמעידים על התיישבות מלפני כ-4000 שנה.( לפי ויקיפדיה האנגלית, זמן שמתאים פחות או יותר לתקופה שאחרי המבול התנ"כי.
  • עפ"י ההסטוריונים (לפי ויקיפדיה איזור קרמן נקרא בתקופה העתיקה בשמות "גרמניא", "קרמניא" ו"ז’רמניה", מה שמסיר כל ספק לגבי הארץ שחז"ל דיברו עליה ) כשהם דיברו על גרמניה האירופית הם כינו אותה בשם "גרמניא של אדום" להבדילה מסתם "גרמניא" שבפס)

  המאמר כולו, עם מפות צבעוניות, ניתן למצוא באינטרנט בלינק "גוג ומגוג: מיקום מגוג המדוייק".

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם".

 ___________________________________________________________________

*ד"ר מנדל הירש, בפירושו להפטרה, וכן יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא" שיערו שיש דמיון להפטרה ליום ראשון של סוכות העוסקת בנבואת זכריה (י"ד) לאחרית הימים וחג הסוכות. על הזיקה בין חג הסוכות לאומות העולם ראו "מועדי ישראל" לרב שלמה גורן עמ' 116

מגילת קהלת

המלבי"ם שמע פעם דרשה מפי רב רפורמי, מלאה מליצות  –  אבל בלי תוכן. כששאלו את המלבי"ם מה דעתו לגבי הנאום ששמעו, הוא השיב: "'סוף סוף זכיתי להבין את הפסוק בקהלת: 'עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר וכו'.' שבכל  ה'עת'-ים" שמנה שלמה, יש בין שתי הקבוצות גם ממוצע – נקודה אמצעית – שהיא רחוקה מן הקצה הראשונה כמו מן השניה. זאת אומרת: קיים מצב שלא עושים לא את זה ולא את זה. למשל, 'עת לקרוע ועת לתפור' – יש גם אפשרות שלא קורעים וגם לא תופרים, וכן בכולם. יוצא מכלל זה 'עת לחשות ועת לדבר', שאין ממוצע. או מדברים או שותקים.

וכאן, נוכחתי לדעת שגם בדיבור, יש ממוצע: דיבר ודיבר ולא אמר כלום…