לקבל את התוצאות – הרב יובל שרלו
״ויהי בהיותם בשדה, ויאמר קין אל הבל אחיו, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״. התורה לא טרחה לכתוב על מה הייתה המחלוקת ביניהם. נקודת המוצא הפרשנית בפשוטו של מקרא היא שמה שלא כתוב – אינו מרכז הפרשה. חכמינו הציעו הצעות שונות על מה קין והבל התווכחו. פרופ׳ נחמה ליבוביץ' הציעה פרשנות מרתקת לאגדה זו. ואף על פי כן, יש לפתוח בפשוטו של מקרא.
אנו למדים כי לא באה התורה לדבר על מה היה הוויכוח ביניהם, ועד כמה הוא קשור לקבלת מנחת הבל ולדברי התוכחה שנאמרו לקין. זה לא מרכז הפרשה. מהות הפרשה היא בעובדה שהמרחק בין הדברים שנאמרו ובין שפיכות דמים היה קצר מאוד. למעשה, לא הייתה בנמצא שיטה אחרת ליישוב סכסוכים. לא מגשר ולא מפשר, לא שופט ולא נביא, ובעיקר – לא פתק בקלפי. המוצא הפרימיטיבי ביותר הוא אפוא להרוג את בעל הפלוגתא. בכך מלמדת התורה את הסכנה הגדולה של מריבות, ואת הפוטנציאל שעלול לצמוח מהן. הן עלולות לדרדר אותנו, בני האדם, להכריע בצורה שחיות הבר בטבע מכריעות: הורגות האחת את השנייה. מילים עלולות לרצח.
מאוחר יותר, קישר הרמב״ם את שני חלקי הפסוק ״לא תלך רכיל בעמך״ ו״לא תעמוד על דם רעך״. בפתיחה להלכות הקצרות מאוד של לשון הרע הכניס הרמב״ם בתווך את המילה ״כדי״, לאמור: לא תלך רכיל בעמך כדי שלא יגיעו הדברים לידי שפיכות דמים. הרעיון של ״מילים יכולות להרוג״ לא נולד במוחו של קופירייטר בזמן הזה, אלא הן יסוד התורה. בני האדם צעדו קדימה, ופיתחו מנגנונים שונים של הכרעה שמביאים להתרחקות משפיכות דמים. כמובן שהדברים מותנים שכל הצדדים מקבלים עליהם את השיטה הזו.
לפני הבחירות צריך אפוא ללמוד היטב את פרשת השבוע. ראשית, להודות לריבונו של העולם על כך שזכינו לחיות בחברה שבה מכריעים את המחלוקות הפוליטיות בעזרת פתק, ועל כך שמסביב לריבון, שהוא העם, יש גם מנגנוני שמירה, כמו בית משפט העליון שיש לו תפקיד מוגבל ומגביל, אנשי רוח ומוסר שיש להם תפקיד מוגבל ומגביל, תקשורת שיש לה תפקיד מוגבל ומגביל, וכדו׳. כל אלה ביחד בונים מערכת המרחיקה אותנו מהדרכים שבהן צעד קין, ומהתהום שאליו הוא דרדר את האנושות.
והדבר השני הוא לקבל על עצמנו, לפני הבחירות, לקבל את תוצאותיהן. השיטה אינה מושלמת, והיא מאפשרת גם מניפולציות, אי עמידה בהבטחות וכדו׳, אולם היא הכי פחות גרועה. העובדה שהבחירות נערכות דווקא בשבוע שלאחר קריאת פרשת קין והבל מזכירה לנו את האלטרנטיבה לקבל ההכרעה.
במתן הזדמנות שווה לכל אחד מהמינים להביא לידי גילוי את הצד המיוחד שלו, ולא בטשטושו, תתפקד החברה האנושית ביעילות טובה יותר
מעמד האשה – הרב יעקב פילבר
הדאגה לשיפור מעמד האשה, שהתעוררה לאחרונה במחוזותינו, שהיא צודקת כשלעצמה, הביאה חוגים שונים לנצל התעוררות זו לניסיון לטשטש את ההבדלים שבין האיש והאשה, כשהם מניפים את דגל השוויון של המינים תוך התכחשות לשינויים הטבעיים הטבועים בטבע היצירה של שני המינים הללו. כבר מעת יצירת המין האנושי, מספרת לנו התורה, כי בריאת האדם אינה דומה לבריאת שאר היצורים. גם שאר בעלי החיים כולם נבראו זכר ונקבה, אך התורה אינה מזכירה עובדה זו אלא אצל האדם בלבד, כאשר אצל כל שאר בעלי החיים נאמר הדבר הזה באופן כללי: "תוצא הארץ נפש חיה למינה", מבלי להזכיר את הזכר והנקבה. טעם הדבר הוא מפני שהזוגיות אצל כל שאר בעלי החיים אין לה עניין אחר אלא ההישרדות של אותו המין לדורות. מה שאין כן אצל המין האנושי, אצלו התורה מספרת לנו בפרטי פרטים את יצירת המין האנושי, אפילו החל מההתייעצות שהתקיימה לפני יצירתו ככתוב: "נעשה אדם", וכפרש"י: "נמלך בפמליא שלו". וגם אם לבסוף אין הקב"ה מתחשב בדעת המלאכים, הרי עצם ההתייעצות מלמדת אותנו שקיימת בעייתיות ביצירת האדם. על ההבדל הזה עמדו חכמים ואמרו: "כתיב: 'ויברא אלקים את האדם בצלמו', וכתיב: 'זכר ונקבה בראם' – הא כיצד?", ומשיבה הגמרא: "בתחילה עלה במחשבה לברואו שנים ולבסוף נברא אחד". איך האחד הפך לבסוף לשניים? על כך אמרו במדרש [ב"ר ח]: "אחת מצלעותיו – בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו־פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן". ובנוסח דומה אמרו: "אדם וזיווגו עמו נבראו ביחד, הה"ד: 'זכר ונקבה בראם', ונטלה מגביו והכינה והביאה אל האדם, הה"ד 'ויקח אחת מצלעותיו'".
מדוע היה צורך לברוא לכתחילה את האדם דו פרצופין אחד לפנים ואחד לאחור, ואחר כך לנסר אותם לשני גבים, למה מראש לא נברא המין האנושי כשני יצורים נפרדים, כשאר היצורים? מסביר הראי"ה בספרו עין איה [ברכות פ"ט אות קצא], שבכל אדם פועלים שני כוחות- הרגש והשכל. הרגש הוא הכח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, ואילו השכל הוא הכח הקר, החודר ומשקיף על הדברים במשפט וחשבון. שניהם יחד מהווים מערכה שלימה שהאדם צריך להם, על כן הורכבו באדם שני כוחות הללו: האחד, כח השירה הנובעת מרגש האדם וכוחו המצייר, והשני, השקפה שכלית הנובעת מכוחו השיפוטי של האדם.
שני הכוחות הללו קיימים ביחד אצל כל אחד משני המינים, גם באיש וגם באשה, ואעפ"כ יש הבדל בין האיש והאשה. להבנתי, אצל האיש הצד השכלי הוא הגובר על הרגש והטעם הציורי, ואילו האשה בנויה באופן הפוך כך שהרגש והטעם הטוב הוא הדומיננטי אצלה, [כמובן שאין זה אומר שהאשה בהשוואה לכל גבר היא פחות שכלית, אלא החשבון הוא במצבה של כל אשה עם עצמה, לדוגמא: גבר שיש לו 30% שכל ו-20% רגש- יש לו בתוך עצמו יותר שכל מרגש, אך יחסית הוא נחות מבחינה שכלית מאשה מחוננת שיש לה 60% אחוז רגש ורק 40% אחוז שכל, אלא שהכוח הרגשי של האשה הוא יותר דומיננטי אצלה ועם זאת מנת השכל שלה יכולה להיות גבוהה יותר משל הגבר, ואין זה סותר את הקביעה האומרת שבאופן כללי הרגש באשה הוא חזק יותר מהשכל].
החלוקה הזו של המינים, שאצל האחד (האשה) הכח המוביל הוא הרגש ואצל האחר (הגבר) המוביל הוא השכל, היא לטובה, כי אם הכוחות, הרגש והשכל, היו פועלים בערבוביה אצל כל אחד, כי אז היה כח אחד מעכב או מפריע את שלמותו של הכח השני, ואילו כאשר כל כח וכח מתייחד ופועל בפני עצמו, כי אז יצא הכח המיוחד שלו אל הפועל בכל הדרו. התכלית היא שכל אחד יתפתח בכוחו המיוחד, ולאחר שישתלם בכוחו המיוחד תהיה בעתיד הפריה לטובה על הכח האחר.
לפי זה ההבדל בין האיש והאשה אינו רק ביצירה הגופנית, בהבדלים הביולוגיים שבין הזכר לנקבה, אלא גם כבר בתחילת היצירה האנושית נבדלו בצד הנפשי שלהם, מה שביטאו חז"ל באומרם: "דו פרצופין". היצירה הכפולה הזו היא למען יהיה הכח הרגשי מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שהשכל הקר והמשפט המדויק יפריעו לו להתרחב. ומנגד ישתלם הכח השכלי בכל עוצמתו מבלי שהכח הרגשי יפריע לו. דווקא במתן הזדמנות שווה לכל אחד מהמינים להביא לידי גילוי את הצד המיוחד שלו, ולא בטשטושו, תתפקד החברה האנושית ביעילות טובה יותר, והשותפות של שני המינים לא תיצור מתחים ותחרות מיותרים אלא תעשה את העולם נאה ומתוקן יותר כאשר כל אחד מהמינים פועל ותורם בכח המיוחד שלו על החברה האנושית.
יכולתו של האדם להיות שותף ליצירת עולם טוב יותר בכל המובנים תבוא לידי ביטוי דווקא בכך שיכיר בטעויותיו, ילמד מהן וישתפר
לֹא יָדַעְתִּי – אבי רט
בכל פרקי בריאת העולם והאדם והסיפורים בעניין שבפרשת בראשית, הפותחת את כל התורה כולה, שזורה כחוט השני אמירה אחת ערכית, מוסרית, משמעותית ומהותית שתפקידה וייעודה הוא להיות אבן ואדן היסוד לאדם ולמין האנושי- לקיחת אחריות.
לאדם יש תפקיד מרכזי בעולם אותו ברא האלוקים עבורו ולכבודו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". עליו יהיה לקחת אחריות על הבריאה, על הסביבה, על החי והצומח, ועל האדמה- 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ'.
זו האחריות המוטלת על האדם ועל המין האנושי- מאדם הראשון עד ימינו, אלא שכבר בתחילת האנושות שלוש פעמים בורח האדם מאחריות אישית, וממהר מתוך מנגנון הגנה עצמי, להטיל את האשמה על אחרים.
הראשון שבורח מאחריות ומחפש מישהו אחר להאשים אותו הוא אדם הראשון. כאשר אלוקים ישאל אותו את שאלת השאלות – 'אַיֶּכָּה?… הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?', במקום להשפיל את מבטו בבושה, לקחת אחריות ולומר 'טעיתי', הוא מושיט אצבע מאשימה לעבר אשתו ואומר- 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל'.
וזו, האישה, הנשאלת על ידי ה' 'מַה זֹּאת עָשִׂית?', במקום לומר 'טעיתי', ממשיכה בדרך הבריחה מהאחריות ומאשימה את הנחש- 'וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל'.
ולצערה של האנושות כולה התופעה הזו של אי לקיחת האחריות ממשיכה גם לדור הבא, כאשר קין ירצח את הבל, ויישאל אח"כ על ידי הקב"ה- 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?', גם הוא במקום לקחת אחריות אישית על המעשה הנורא שעשה, מיתמם ועונה בציניות חמש מילים המסמלות יותר מכל את הרוע והאטימות –'וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?'.
ערכיי יסוד טמונים בפרשת בראשית ובסיפורי בריאת העולם. אחד המרכזיים שבהם הוא הערך הזה המצופה מהמין האנושי- ערך לקיחת האחריות. הפתגם אומר: 'לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוקי'.
אין ציפייה שהאדם שנברא בְּצֶלֶם יהיה חף מטעויות. טעויות ושגיאות הן חלק מהחיים. אבל בהחלט יש ציפייה מהמין האנושי לקחת אחריות על החיים ועל כל הסובב אותם.
מנגנון ההגנה הכמעט אינסטינקטיבי של האדם לחפש תמיד אשמים אחרים ולהטיל את האחריות לטעויות על כל העולם ואשתו, לא מוביל אף אחד ושום דבר למקום טוב יותר, לעולם מוסרי יותר, או למציאות חיים ערכית ואנושית יותר. ההיפך. גדולתו של האדם בעולם ויכולתו להשפיע וליצור עולם טוב יותר לא תבוא לידי ביטוי בניסיון ליצור 'פוסטר הוליוודי' ותדמית מושלמת החפה מכל אשמה, אלא בדיוק ההיפך. יכולתו של האדם להיות שותף ליצירת עולם טוב יותר בכל המובנים תבוא לידי ביטוי דווקא בכך שיכיר בטעויותיו, ילמד מהן, ישתפר- וימשיך הלאה. כל זה נכנס תחת המילה הזו- אחריות.
לקיחת אחריות אישית תהיה התשובה האנושית ההולמת והמתאימה ביותר לשאלתו המהותית והנצחית של אלוקים את האדם הראשון ומאז את כל המין האנושי- 'אַיֶּכָּה'. רק כך יוכל האדם לממש את ייעודו ותפקידו בעולם ועל פני האדמה – 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ'.
עוד נשימה אחת – אבינועם הרש
בשמחת תורה שבשנה שעברה התארחתי בביתו של חבר טוב שלי שגר בקטמון. כאשר הלכנו לבית הכנסת שמתי לב שהוא נתן שקית מלאה בסוכריות וחמצוצים לילד שלו (כיתה ה') שהלך איתו ביחד. שאלתי: "תגיד, אתה עושה היום בר מצווה לילד או משהו?" והוא ענה לי: "שמחת תורה זה חג הסוכריות. זורקים סוכריות אחרי שבוחרים חתנים לתורה ובכלל, מחלקים לילדים שקיות ממתקים. רק שכמו תמיד, יהיו ילדים שלא יספיקו להגיע לסוכריות ולתפוס והם כל כך יתבאסו… חלק יבכו, חלק יבכו בלב. התפקיד של הילד שלי בכל שמחת תורה הוא לגשת אל הילדים האלו ולנחם אותם עם סוכריה". "מדהים", עניתי לו. "אבל זריקת הסוכריות תהיה רק מחר, אז למה כבר עכשיו הוא הולך עם הסוכריות?"." זה בגלל התפקיד השני שנתתי לו", אמר לי חבר שלי: "היום הילד שלי צריך לזהות כל אורח או אדם שהוא לא מכיר בבית הכנסת ואז הוא מסמן לי ואני ניגש לשאול אותו אם יש לו מקום ואם הוא מסודר. הילד שלי בינתיים יגיש לו גם סוכריה".
אחרי כמה רגעים הילדה שלו הצטרפה אלינו להליכה. היא הייתה בכיתה ד' וגם לה הייתה שקית מלאת סוכריות. "תני לי לנחש", אמרתי לה: "את הולכת לחלק את זה היום לנשים אורחות?". "נכון מאוד", ענתה לי בחיוך ענק.
והסיפור הזה הוא למי שתוהה איזה שיעור אפשר להעביר לילדים בשמחת תורה.
***
ובעוד שעם ישראל שמח וחגג בחגים, ישנה משפחה אחת שחרב עליה עולמה: יואל להנגהל ז"ל, נער בן 18, נרצח בסוף השבוע באכזריות על ידי חבורה של נערים במהלך מסיבת יום הולדת. לא נרצח בפיגוע. לא נפל במילוי תפקידו. לא נדרס בתאונת דרכים. פשוט נדקר בידי נער אחר ומת. בלתי נתפס. בחור שבסך הכול יצא מהבית שלו כדי לבלות עם חברים ולא חזר.
בעולם שפוי מערכת הבחירות הייתה מופסקת, הדגל שלנו היה יורד לחצי התורן וראש הממשלה היה מכנס מסיבת עיתונאים ומסביר איך הזוועה הזו קרתה דווקא במשמרת שלו. אבל בעולם שלנו, מערכת הבחירות תמשיך כאילו כלום. ראש הממשלה לא ייכנס מסיבת עיתונאים והתקשורת תמשיך לעסוק בסנסציה שעשתה מכבי חיפה ליובנטוס.
איך אנחנו מגיעים למצב שבו יהודי רוצח יהודי ועולם כמנהגו נוהג?
כל מי שנוהג בכביש יודע כמה עצבים ומתח נאגרים כאן ורק מחכים לגפרור הקטן ביותר בכדי להתפוצץ בקול גדול.
כל מי שנתקל באלימות ובעבריינות ברשתות החברתיות כמו גם במסדרונות בית הספר יודע כמה רוע מסתתר כמו הר געש ואלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
הדקירה הזו שהסתיימה במותו של יואל, התחילה מאיזה 'שתוק' או 'סתום ת'פה' שהילדים האלו שמעו כשהיו קטנים יותר וחשבו שזה בסדר ונכון לדרוך על ילדים אחרים כי הם יכולים, ולמי בכלל יש כוח לשמוע עכשיו את הדעות של הטיפש הזה?!
אחד מהמחנכים שעבדתי איתם אמר לי שהוא שם לעצמו כלל – גם אם הוא מתעצבן בכביש ממעשה טיפשי או מסכן חיים שנהג אחר עשה לו; חתך אותו בכביש בפראות, עקף אותו בחוסר זהירות או סתם החליט פתאום לחתוך ימינה מבלי לאותת, הוא ישתדל להתפוצץ מבפנים ולא להוציא את הנהג העצבני שלו החוצה בפני הילדים.
כששאלתי אותו אם הוא חושב שהוא מלאך, כי גם הטובים ביותר נופלים בדברים האלו ובואו, למי זה לא קורה, הוא הסביר שההשתוללות ופריקת העצבים הזו לפני הילדים יוצרת להם משהו בנפש שגורם להם לקבל גם בתת מודע שלהם את האלימות כדרך חיים.
אז עכשיו זה רק 'איזה טיפש הנהג הזה', או צעקה וצפירה על נהג אחר, אחר כך זה ימשיך עם תנועת יד מזלזלת או מתריסה- ובסוף הם גם ימצאו את עצמם יוצאים מהמכונית בשביל להתעמת עם נהג שעיצבן אותם.
נראה לכם שהוא נסחף? פשוט תפתחו עיתונים או סעו בכבישי ארצנו וגם בדידי הווה עובדא:
פעם אחת קרה לי שעקפתי מישהו שחשב שחתכתי אותו. למרות שהבן אדם היה עם הילדים שלו, הוא לא התבלבל ואמר לי: "שתדע לך, שאם לא הייתי עם הילדים עכשיו, הייתי הורג אותך!".
ופעם אחת לפני שנה, נהג אחר שחשב שחתכתי אותו, ניסה לחסום אותי, יצא מהמכונית שלו ורץ לכיווני אחוז אמוק. תודה לא-ל שהצלחתי לחמוק משם.
אז אולי אפשר לקבל איזה משהו קטן (לא גדול, שלא נוכל לעמוד בו) לעילוי נשמתו של יואל:
בכל פעם שבא לנו להתפוצץ – ננשום עוד נשימה אחת. קטנה. וננסה להירגע. כי במציאות של היום זו כבר לא חסידות, אלא פיקוח נפש.
האם גולם מצטרף למניין? למרות שעשיית גלמים אינה נפוצה, ייתכן ושאלה זו תשליך על השאלה האם אדם משובט או מבינה מלאכותית מצטרף למניין
האם גולם מצטרף למניין? – גרוס
בפרשת השבוע התורה כותבת על בריאתו של אדם הראשון, אשר נברא בצלם א-להים (א, כז). בעקבות כך נעסוק בדיני גולם, נבדוק האם מותר ואפשר לבוראו, האם אכן היה גולם מפראג, והאם אפשר לצרפו למניין, שאלה שייתכן ומשפיעה על צירוף ייצור משובט או בעל בינה מלאכותית למניין.
האם מותר לברוא גולם?
הגמרא במסכת סנהדרין (סז ע"ב) מחלקת בין שלושה סוגי כשפים: כישוף ממש – אסור מדאורייתא, אחיזת עיניים – אסורה מדרבנן, שימוש בספר יצירה – מותר לכתחילה. לא זו בלבד, יש שכתבו שהמקור הראשוני לבריאת גולם על פי ספר יצירה נמצא כבר בגמרא.
הגמרא במסכת סנהדרין (סה ע"ב) כותבת שרבא ברא אדם ושלח אותו בשליחות לרבי זירא. רבי זירא ניסה לתקשר עם אותו גולם, אך כיוון שלא ענה לו – החזיר אותו רבי זירא לעפרו. נחלקו הראשונים בשאלה, האם רבא אכן ברא ייצור בעל חיים:
א. היד רמ"ה (ד"ה אמר) הביא בשם יש אומרים, שאין כוונת הגמרא שרבא ברא ייצור בעל חיים באמצעות הדיבור (דבר בלתי אפשרי לשיטתם), אלא הכל היה אחיזת עיניים. ב. היד רמ"ה חלק וכתב, שאכן ישנם צדיקים שיכולים לברוא אדם. ראייה לכך שלא מדובר באחיזת עיניים הביא, שמעשה אחיזת עיניים מתקיים רק בנוכחות הקוסם, ואילו במקרה זה רבא שלח את הגולם לרבי זירא.
הגולם מפראג
על פי הסיפור הגולם מפראג נוצר על ידי המהר"ל לפני כארבע מאות וחמישים שנה, כדי להגן על היהודים מפני עלילות דם. האם הגולם אכן היה קיים?
א. החוקר גרשום שולם (אנציקלופדיה עברית – גולם), פרופסור בנימין גרוס ורבים נוספים, סוברים שהגולם לא היה ולא נברא. מדובר באגדה שהתגלגלה בין היהודים והגויים כחלק ממספר אגדות, ובשלב כלשהו שויכה למהר"ל על יד מספרי סיפורים.
ב. הרבי מלובאביץ' (חב"דפדיה ערך 'הגולם מפראג'), בתשובה לשואל שפקפק באמינות הסיפור על הגולם מפראג, כתב שהוא שמע בפירוש מהרבי הריי"צ שאכן הגולם היה קיים, ושראה מה שנשאר ממנו בעליית בית הכנסת של המהר"ל מפראג.
ג. הרב יהושע ענבל ('המעיין') בדעת ביניים, סירב לקבל שסיפור שהתבסס כל כך גם בין הגויים הינו המצאה, והסביר שייתכן ואותו גולם למעשה היה אוטיסט (ברמה מסויימת), ומשום כך לקה ביכולת תקשור נמוכה עם הסביבה וכדומה. בהתחלה היה ברור ש"גולם" הוא כינוי בלבד, ורק במהלך הדורות נקבע שמו כיצירה שמימית.
צירוף גולם למניין
האם גולם מצטרף למניין? יש להעיר, למרות שעשיית גלמים אינה נפוצה, בלשון המעטה, ייתכן ושאלה זו תשליך על השאלה האם אדם משובט או מבינה מלאכותית מצטרף למניין:
א. החכם צבי (סי' צג) הסתפק בעניין. מצד אחד, אותו גולם אינו מבני ישראל, כך שאינו מצטרף למניין. מצד שני, הגמרא במסכת סנהדרין (יט ע"ב) כותבת שהמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו, ומשום כך יכול להיות שהמגדל את אותו גולם נחשב כעין אביו, ואם כן ייחשב כיהודי ויצטרף למניין.
למעשה פתר החכם צבי את ספקו, מהסיפור בסנהדרין שראינו לעיל. כאשר רבא שלח את הגולם לרבי זירא, הוא ביטל אותו והפכו לעפר לאחר שפנה אליו ולא השיב לו. טוען החכם צבי, שאם היה בגולם תועלת כלשהי כמו צירוף למניין, ככל הנראה רבי זירא לא היה מבטלו, ומוכח שאין באפשרותו להצטרף למניין.
ב. דעה נוספת, שגם שוללת את מעמדו של הגולם, אם כי מכיוון אחר, היא דעתו של היעב"ץ (ב, פב) – בנו של החכם צבי. הוא טען כנגד אביו, שאין מקום להסתפק בשאלתו, שכן גם אם אותו גולם אכן היה נחשב כיהודי, מכל מקום אין מקום לצרפן למניין, כיוון שיש לו מעמד של שוטה וקטן או אפילו בהמה.
ראייה נוספת שאין הגולם יכול להצטרף למניין, הביא הברכי יוסף (שם).הגמרא במסכת ברכות (מז ע"ב) כותבת, שלרבי אליעזר היה חסר אדם אחד למניין, ולכן שחרר את עבדו כדי שישלים. אומר הברכי יוסף, מסתמא רבי אליעזר ידע לברוא גולם, ובכל זאת בחר לשחרר את עבדו (מעשה שבעייתי מבחינה הלכתית) – משמע מכאן שגולם אינו מצטרף למניין.
כאשר נולד לאדם ילד, גם אם ייוולדו עוד אחריו, הילד הראשון הפך אותו לאבא, לאמא, עד אליו הוא היה 'לא הורה', ועכשיו הוא 'כן הורה'
בראשית והתחלות – דבורה זגורי
בגלל שהמשאבים של הודו, כמה שהם גדולים, צריכים להתחלק למיליארד מאתיים חמישים מיליון איש, היא ענייה. זה מעניין להתבונן על מדינות עניות כשם שמעניין להתבונן על מדינות עשירות, להבין מה יוצרת עשירות ואיזה חיים ותפיסות יוצרת העניות. בכל אופן, אחד הביטויים של עוני הוא הניסיון לחסוך בחומרים, להפיק כמה שיותר תועלת מכמה שפחות חומר. גשרים לדוגמא, בניגוד לגשרים האמריקאיים החזקים והגשרים האירופאיים היפיפיים, הגשרים בהודו לא יציבים ולא בטוחים, אתה מסתכל על הרכבים שעברו לפניך את הגשר הרעוע והצר ואומר לעצמך: "אוקי, אם הם עברו בשלום כנראה שהסטטיסטיקה עדיין לטובת היציבות ואם אני אעבור מהר אני אספיק". אתה מסתכל על האש ה עם שק הקישואים על הראש, שיותר גדול ממנה, שעברה את גשר קורות העץ (שכמה מהן חסרות) מעל המים השוצפים ואומר "אני שוקל יותר מהשק קישואים הזה, אבל אולי אם אני אלך לאט..".
שבת בראשית היא שבת גשר. בחסידות חב"ד מדברים על כך שהיא שבת מעבר מגדה לגדה. בגדה האחת היו עכשיו החגים המשמעותיים, שבת בראשית היא הסיום ו'הסך הכל' של חודש תשרי כי היא השבת האחרונה של החודש והיא עוצרת כבשמיני עצרת ואוצרת אל תוכה את כל התוכן שהיה בחגי תשרי, מצד שני 'שבת בראשית' היא שבת 'סתם'. יהיה לנו מוזר בתפילה לא להוסיף כלום, יהיה מוזר שאין איזה יומטוב צמוד אליה, יהיה מוזר להגיד 'שבת שלום' ברחוב, בלי להתבלבל ולומר 'חג שמח, אה… בעצם שבת שלום, אה.. בעצם חג שמח'. היא 'החולין' הראשון של השנה החדשה, ההתחלה של העבודה הרגילה של שבתות השנה. בחב"ד מתייחסים לפסוק "ויעקב הלך לדרכו".. כדוגמא לעיקר העבודה של האדם ביום יום, העבודה היומיומית בענייני העולם ועובדין דחול. בגלל ששבת בראשית היא הממוצע המחבר בין ימים שהקדושה בהם אינטנסיבית לימים רגילים, יש לה יכולת מיוחדת להמשיך את הנהגת חגי תשרי ולמשוך אותם על פני כל שבתות השנה, על פני שבועות השנה, על פני עבודת היומיום.
עוד דבר מיוחד בשבת בראשית הוא שהיא הפעם הראשונה של האפשרות שתהיה שבת בעולם. אחריה יבואו עוד שבתות רבות – אבל היא נקודת המפנה, ההבדל המהותי בין "אין שבת" ל"יש שבת". כמו שכאשר נולד לאדם ילד, גם אם ייוולדו עוד אחריו, הילד הראשון הפך אותו לאבא, לאמא, עד אליו הוא היה 'לא הורה', ועכשיו הוא 'כן הורה', האם הוא יהיה הורה לילד אחד או לעשרה? זה כבר עניין אחר, אבל עצם המהפך נעשה בילד הראשון. כמו גם בהדלקת נרות חנוכה, הנר הראשון הוא זה שמגרש את החשכה, הנר השני והחמישי וכו' אמנם מוסיפים אור- אבל "נר איש וביתו" הוא המצווה העיקרית.
'ראשית' היא גם מילה המכילה בתוכה כבר את ההמשך, כי הרי 'ראשון' הוא איננו 'אחד', אלא הוא מתוך שורה בה אחריו יבואו שני ושלישי וכו'…
בכדי להסביר את כוחה של שבת בראשית הנמשכת על פני כל השנה מפורסם הפתגם שאומר הרבי הרי"צ בשם האדמו"ר הצמח צדק: "ווי מ'שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית אַזוי גייט אַוועק אויף דעם גאַנצן יאָר" (כפי שנעמדים בשבת בראשית כך הולך ונמשך על כל השנה). (ההיפך מהפתגם המעצבן : "מי שרב בראש השנה, רב כל השנה"). בעומדנו השבת על הגשר המפואר הזה ושמו 'שבת בראשית' יש לנו כוח להמשיך הד מחגי תשרי על פני כל שבתות השנה הבאה עלינו לטובה בעזרת ה' כולה.
מי רחוקה יותר – אתיופיה או אמריקה? – הרב ד"ר שלום שרון
ידידי, פרופסור אפרים יצחק (יהודי אמריקאי יליד אתיופיה, שאביו ממוצא תימני ואימו ממוצא אתיופי), מספר שבאחת מהרצאותיו בשנות השבעים בניו יורק, הוא סיפר לשומעיו- רובם יהודים אמריקאיים ממוצא פולני- שהוא נולד באתיופיה. הם התפלאו – כיצד יהודים הגיעו לאתיופיה? איפה זה כתוב? הוא לקח תנ"ך והוכיח להם שאתיופיה מופיעה בתנ"ך לפחות 50 פעם ופולין ואירופה אפילו לא פעם אחת. פולין פשוט לנו שאינה מופיעה בתנ"ך, אבל איפה באמת מופיעה אתיופיה בתנ"ך?
אתיופיה מופיעה כבר בספר בראשית, שם מתואר כי גן העדן הושקה על ידי נהר שהתפצל לארבעה נהרות, שאחד מהם הוא גיחון. "וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ". התרגום היווני (תרגום השבעים) תרגם את המילה כוש= אתיופיה.
ישנן מסורות המזהות את הנילוס הכחול עם נהר הגיחון והמעיינות הנמצאים בקרבת מוצאו מאגם טאנה באתיופיה. למעשה, בכל מקום בו מופיעה המילה 'כוש' המתרגם היווני תרגם 'אתיופיה'. לפי זה משה רבינו היה נשוי לאישה אתיופית. כפי שכתוב בפרשת בהעלותך: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח". התרגום היווני תרגם "על אודות האישה האתיופית כי אישה אתיופית לקח" (אני מודה לגיסי שחר פוני באיתור המקורות היווניים ושליחתם אליי).
השם היווני Αἰθιοπία (מ-Αἰθίοψ, "אתיופס", "אתיופי") הוא מילה מורכבת, הנגזרת משתי המילים היווניות: αἴθω + ὤψ. על פי הספריה הדיגיטלית של פרסאוס, הכינוי מתורגם כ"פרצוף-שרוף". מכאן נראה, כפי שמציינים החוקרים, שמקורו של השם 'אתיופיה' יווני. לדעת חז"ל (ילקוט שמעוני שמות ב, קסח), כיהן משה רבינו כמלך כוש במשך 40 שנה, לאחר שברח ממצרים מפחד פרעה. וככל הנראה, לדעת מספר פרשנים, בתקופה זאת משה רבינו נישא לאישה אתיופית (כושית) בנוסף לציפורה בת יתרו (רשב"ם במדבר פרק יב). כך או כך, אין ספק שאתיופיה היא ארץ עתיקה מאוד וממלכת כוש הייתה ציוויליזציה שהייתה אחת מהתרבויות המוקדמות ביותר שהתפתחו סביב עמק הנילוס.
לפני 20 שנה ראש ממשלת אתיופיה מלס זנווי התבטא ואמר שבעוד שבאירופה אנשים חיו במערות- אתיופיה הייתה כבר אימפריה. אתיופיה מופיעה אף בקוראן. מוחמד קרא לאתיופיה "ארץ הצדק" – כמו שישעיהו קורא לירושלים "עיר הצדק קריה נאמנה". "אתיופיה", כתב ההיסטוריון האטלקי קוניטי רוסיני, "היא מוזיאון של העמים". ניתן למצוא בה כשבעים לשונות וכמאתיים ניבים מקומיים, שפע של שבטים ושלל אמונות שונות. היא עשירה במגוון האנושי שלה. היא ארץ מלאה מסתורין, מוסיף וכותב גם ארליך. המוסלמים של המזרח התיכון ייחסו לה רוע, זדון וכפירה, אך מנגד, ייחסו לה חסד אנושי עליון. הנוצרים האירופיים כינוה התגלמות הפראיות מחד, ומנגד- מלכות נוצרית חסודה שתושיע את אירופה בכח התמימות. תושבי אפריקה ראו בה מופת לכבודו וליכולתו של האדם השחור לשמור על עצמותו מצד אחד, ומצד שני יש להם חוסר הערכה לסדרי עולמה הפנימי. כל זה הופך את אתיופיה להיות תופעה יוצאת דופן, כפי שכתב ההיסטוריון ארנולד טוינבי ארנולד: "אחת המוזרויות הנפלאות של ההיסטוריה". את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה אפשר בהחלט להגדיר כאחת המוזרויות של ההיסטוריה היהודית.
האם העולם עגול או שטוח? האם אנו מתקדמים בקו ישר או במעגל? או אולי סוג של ספירלה? בתקופת המקרא, כמו הבבלים וקבוצות נוספות, האמינו שהעולם שטוח ומוקף בטבעת של ים. התובנה כי העולם עגול הופיעה ביוון. בתלמוד הירושלמי נכתב "שהעולם עשוי ככדור" (עבודה זרה ג', א'). האם זה בהשפעת המודל היווני? החכם דניאל מנגשה אמר לי: "בעולם של א-לוהים לא שואלים שאלות. האם העולם הוא עגול, קו ישר או אולי שטוח- מה זה משנה? הדבר החשוב הוא שזה עולמו של א-לוהים ואנו מאמינים בו. אם אדם שואל שאלות זה סימן שהוא לא מאמין כל כך בא-לוהים". דבריו של דניאל הזכירו לי את מה שאמר שלמה המלך "ואל תתחכם יותר", או בלשון חז"ל: "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג א). תפיסה זאת היא תפיסה של תודעת הכנעה כפי שהיא עדיין נשתמרה אצל יהודי אתיופיה עוד מתקופת המקרא. נדירים המקרים שבהם עַם מקבל דרישת שלום מעברו הרחוק, בדמות קהילה שאבדה וחזרה לחיות בתוכו כשהיא עמוסת מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים רק לה.
לפני שני עשורים בערך צעדתי עם חבר ממוצא אמריקאי, ובדרכנו פגשנו באדם חכם. הוא התייחס אלי כמישהו שהגיע ממקום רחוק ביותר- מאתיופיה, ואילו לחבר האמריקאי הוא התייחס כאילו הוא הגיע ממש מקרוב, מאמריקה. אבל, הטיסה מישראל לאתיופיה לוקחת כארבע שעות, בעוד שלארצות הברית יידרשו כ-12 שעות טיסה. קירבה וריחוק זה האתגר שעומד בפנינו היום. מי דומה לנו ומי שונה מאיתנו? מי בעדנו ומי נגדנו?
תהיה בן אדם – הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
הפרשה בחיי המעשה פרשת בראשית תשפ"ג
העולם נתון במאבק תמידי בין תפיסות עולם מנוגדות בתחום האמונה, המוסר והתרבות, בשאלות חברתיות, תפיסות כלכליות, מגדר ומשפחה. אם נבחן לעומק נמצא שהמחלוקת ביניהן מתחילה מהשורש, מהמחלוקת בשאלות היסוד הגדולות של החיים: מהו האדם, יחודו, יעודו? מהם חיי האדם עלי אדמות? ומה 'מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה', האם הוא רק 'בעל חיים משוכלל' ואין לו יעוד מיוחד בעולם, או מין נפרד בבריאה? האם יחודו ויתרונו מתמצה בתבונתו היתירה ביחס לשאר בעלי החיים, המאפשרת לו לנצל את העולם לצרכיו הפיזיים והנפשיים, לסיפוק דחפיו ומאווייו. שבתבונתו הוא מפתח את העולם ומעצב אותו עפ"י צרכיו ורצונו כדי לשפר את איכות חייו ולשמירת שרידותו. שהחיים הם מה שהאדם לוקח מהם לעצמו. שהם סך ההצלחות, החוויות וההנאות שצבר בהם. וש'התרבות' היא אמצעי להנעים לאדם את חייו. והקמת המשפחה והמחירים הכרוכים בה היא חלק ממאמץ השרידות בעולם.
או שהאדם הוא 'נזר הבריאה' שנברא ב'צלם אלוקים', כהרכבה מופלאה של גוף ונשמה. שיחודו של האדם הוא בערכיו ומוסריותו. הוא היצור היחיד שיש לו בחירה חופשית לנתב את חייו על פי ערכים נעלים. רק הוא יכול לבחור לשלוט בדחפיו ולדחות את סיפוקיו. לעיתים הוא אפילו מוכן לשלם מחיר כדי שלא להתכחש לערכיו ומוסריותו. שלחיים של כל אדם יש יעוד נעלה, שהוא הרבה יותר גדול וגבוה מהחיים הפיזיים עצמם, והוא מתממש באמצעות העשיה ובערכים הנעלים שהוא מממש במהלכם. שהוא גם נותן משלו לאחרים ולא רק לוקח לעצמו. שהתרבות היא אחת הדרכים להביא ליד ביטוי את גודל רוחו של האדם ואת נפלאות קיומו. שהקמת המשפחה היא חלק ממימוש היעוד הגדול של החיים בהענקת חיים לעולם, והזדמנות לתת מעצמו לאחרים.
אולם כגודל הציפיה מ'צלם האלוקים' שבמין האנושי, כך עלולה להיות האכזבה ממנו כאשר הוא לא עומד בכך, ומשחית את דרכיו.
לאחר השואה כתב הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי את הספר 'הזהו אדם?' על התלאות שעברו עליו בשואה במחנה אושוויץ. זהו אחד הספרים המפורסמים על השואה. בכותרת הספר יש משום העמדת סימן שאלה על האפשרות לקרוא לנאצים 'בני אדם' לאחר הזוועות שחוללו באכזריותם, באבדם 'צלם אנוש'. וגם למצב אסירי המחנות שבהשפלתם הגיעו למצב המבזה את אנושיותם. שם הוא כותב: "האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית וכו'" (שם עמוד 75). "אני ממשיך להיות מופתע מההשפעה של חוסר אנושיות של אדם אחד על אחר." וכו'. "קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו". (שם עמוד 162). "מי שהרג היה 'אדם'. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה 'אדם'" (שם עמוד 186).
השבת אנו חוזרים ומתחילים לקרוא מ'בראשית'. תיאור הבריאה שב'מעשה בראשית' נחשב לאחד מ'סודות התורה', (משנה חגיגה ב א) ויש בו רבדים רבים גלויים ונסתרים. עיקר הצד הגלוי שבו הוא ללמדנו ערכים ומוסר: "שהרי הכל יודעים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן, וכבר אמרו במדרש: "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלקים". והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי" (אגרות ראי"ה ח"א צ"א). בעיקר אמורים הדברים על הבנת יחודו של האדם ותכלית בריאתו בעולם. בפרק שחותם את מעשה הבריאה – 'בריאת האדם' נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וגו'" (בראשית א כו). "עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמַדְנוּ מִכַּאן: לְפִי שֶׁאָדָם בִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים וְיִתְקַנְּאוּ בוֹ, לְפִיכָךְ נִמְלַךְ בָּהֶם וכו', בְּצַלְמֵנוּ – בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ. כִּדְמוּתֵנוּ – לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל" (רש"י שם). בדיבור זה בא לידי ביטוי יחודו: "נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו וכו'. שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים וכו'" (רמב"ן שם). על כן "נקרא שמו בעצם אדם מלשון 'אדמה לעליון'" (השל"ה – הקדמת תולדות אדם ג). האדם כנזר הבריאה יש בו נשמה וגוף, ומכך נגזרת מהות חייו ויעודו המוסרי. להיות בן אדם.
ההסבר הגנטי והאמברילוגי (תורת העובר) מסביר את ההבדלים בברכות השחר בין גבר לאישה, הנתפסות כשוביניסטיות
גנטיקה ועוד בפרשת בראשית – ד"ר מרדכי מאלי
בספר בראשית מתוארת בריאת האדם: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". לכאורה יש סתירה בפסוק, וכמו כן, מה הקשר בין בריאת הזכר לנקבה?
מספר פירושים ניתנו לכך, אך ההסבר הגנטי הוא הפשוט. האדם-הגבר מורכב משני כרומוזומי מין, הנקבי X והזכרי Y, ובסימון גנטי XY, ואילו האישה מורכבת משני כרומוזומים של X, ובסימון גנטי XX. ההסבר של "זכר ונקבה ברא אותם" הוא שברא גבר המורכב גם מזכר Y וגם מנקבה X. התורה 'ידעה' כי לגבר יש גם חלק נקבי עוד לפני שלאנושות היה מושג כלשהו על ביולוגיה.
בהמשך ספר בראשית מתוארת בניית האשה. האלוקים לוקח צלע מצלעות הגבר ובנה את האישה. "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". יש מספר הסברים לזה. בניית האישה היא למעשה שיבוט גנטי מהגבר. האלקים לקח צלע-כרומוזום X, ועוד 22 נוספים (המשותפים לגבר ולאשה) ושיבט את האישה.
עכשיו ברור מדוע האלוקים ברא את הגבר קודם. מגבר אפשר לשבט אישה, לקחת X מהצמד XY, ומאישה אי אפשר לשבט גבר, אי אפשר לקחת Y מהצמד XX – כי אין.
התורה משתמשת במילים אחרות לגבר ולאשה. האלוקים ברא את האדם "ויברא את האדם", בריאה היא יש מאין, חדש לגמרי, גנים חדשים X ו-Y, ואילו האלוקים בנה את האישה "ויבן… את הצלע…לאישה", בנייה היא יש מיש, שינוי בקיים, הכפלת X בלבד (עפ"י רש"ר הירש).
הסבר הגנטי והאמברילוגי (תורת העובר) מסביר את ההבדלים בברכות השחר בין גבר לאישה. ברכות אלו נתפסות כשוביניסטיות. האישה מברכת 'שעשני כרצונו', ואילו הגבר מברך 'שלא עשני אישה', כביכול האישה היא נחותה.
הגן X הוא מהות החיים. לא ייתכן שום דבר הכולל רק גן Y. אין אפילו מוטציה זמנית כזאת. אם במפגש בין הביצית לזרע אין גן X, לא מתפתח כלום. אין גבר עם Y בלבד, בסימון גנטי Y0 או YY. יש מוטציה XYY – זה גבר עם תסמונת בשם ג'ייקובס. יש מוטציה X0 – זאת אישה עם גן אחד של X הנקראת תסמונת טרנר. בעלי תסמונות אלו חיים לאורך שנים עם כל מיני בעיות. אין חיים בלי X.
עובר שמתפתח, עד לשבוע ה-8 להיריון הוא למעשה עוברית נקבה, גם כשהעובר הוא זכר, כלומר, גם הזכר מתחיל כנקבה. בשבוע ה-8 להיריון עוצר הגן Y את ההתפתחות הנקבית ואומר "לא אישה". אח"כ הוא ממשיך בכיוון הזכרי.
כשאישה מברכת 'שעשני כרצונו' זאת מהות החיים – רצון האלוקים. לכן ברכת 'שעשני כרצונו' היא הרבה יותר אמיתית מאשר אילו הייתה ברכת 'שעשני אישה'. כשהגבר מברך 'שלא עשני אישה' הוא מתאר את ההתפתחות שלו. הוא התחיל כאישה עד שנהפך לגבר.
פירוש הדבר שהגדרה של גבר היא- לא אישה. הברכות הן תיאורים עובדתיים ולא דעות קדומות שוביניסטיות.
יש עוד שתי ברכות המגדירות בצורה שלילית; האחת – "שלא עשני עבד". אדם חופשי מוגדר ככזה שהוא אינו עבד. כנלמד מהמאמר של פרופ' אבי שגיא, "אלוקי אבותינו", בגיליון 1087 של 'שבתון'. הוא כותב שם "האדם לא נולד בן חורין". הברכה השנייה היא "שלא עשני גוי". זו מגדירה יהודי כמי שאינו גוי. כנלמד מפרופ' אבי שגיא, בגיליון 1088 של 'שבתון', שם הוא כותב: "הגיור של אברהם (אבינו מ.א) התבטא בשלילת עבודה זרה".
פונדקאית בעל כורחה – הרב אבי רזניקוב
טעות טרגית בבית החולים אסותא בראשל"צ גרמה לכך שאישה נושאת ברחמה עובר שנוצר בהפריה של זוג אחר. אישה בהיריון מתקדם, שעוברת טיפולי הפריה חוץ-גופית, גילתה שנפלה טעות והעובר שהיא נושאת ברחמה אינו שלה. המשמעות היא, שבמקום לשאת את העובר של בן זוגה ושלה, היא הפכה למעשה, בעל כורחה, לאם פונדקאית.
בפרשת השבוע מתואר תהליך יצירת האדם והאישה בפירוט רב, "וייצר ד' א-לוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז'), "ויפל ד' א-לוקים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו… ויבן ד' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה…" (שם י"ח-כ"ה). תיאור מפורט זה בא לאחר שהתורה תיארה בפרק א' בצורה כללית ביותר את עצם בריאתו של האדם ואשתו, "ויברא א-לוקים את האדם בצלמו בצלם א-לוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (שם א' כ"ז).
המורכבות הנוצרת עקב הפיצול בין אלה שאימהותן מבוססת על קשר גנטי לבין הנשים שאימהותן מבוססת על קשר פיזיולוגי, גורמת בשלב הראשון לאי בהירות בקביעת המעמד האימהי, ובשלב השני, כפועל יוצא, נוצר קושי בקביעת ייחוסו הטבעי של הנולד. השאלה המרכזית מן ההיבט ההלכתי, היא מי משתי הנשים המעורבות מבחינה ביולוגית ביצירת הוולד נחשבת כאם, האישה אשר תרמה את המטען הגנטי ליצירתו, או שמא זו שנשאה אותו ברחמה חודשים ארוכים והביאה להולדתו.
התשובה לשאלה זו רלוונטית במיוחד בהקשרים הלכתיים בהם יחסי קרבה משפחתיים נקבעים על יסוד הקשר הטבעי. קביעת אימהות על סמך היחס הביולוגי נוגעת למספר רב של דינים הלכתיים מהותיים ויסודיים, כגון לדיני עריות – מי נחשבים כקרובים שאסורים בחיתון; לדיני ירושה – את מי מהאימהות יורש היילוד; לקביעת מעמדו הלאומי של הנולד – כאשר אחת האימהות נוכרייה והשנייה ישראלית או להפך; לעניין כשרות הייחוס – כאשר האחת פסולה לבוא בקהל והשנייה כשרה או להפך; לעניין פדיון הבן – בהיות אחת ישראלית והשנייה לוויה או להיפך, או כאשר שתיהן ישראליות, ואחת מהן כבר ילדה קודם לכן. שאלת קביעת המעמד האימהי נתונה במחלוקת הלכתית, ואינה מוכרעת לכאן או לכאן.
רוב הפוסקים בני זמננו סבורים כי היולדת נחשבת כאם, גם אם החומר הביולוגי מקורו באם אחרת. הסוברים כן נסמכים בפסיקתם על סוגיית "שני אחים תאומים", שמקורה במשנה "שני אחים תאומים… הייתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבים משום אשת אח" (יבמות צ"ז ע"ב). המקרה הנדון בסוגיה הוא של תאומים אשר בזמן העיבור היו האם והאב נוכרים, אולם במהלך ההיריון האם התגיירה, כך שהתאומים נולדו לאישה יהודייה, איסור אשת אח הוא איסור מפורש בתורה, והוא חל על התאומים, כי הם נחשבים כאחים מצד האם, ומיוחסים אחר היולדת היהודייה, ולא אחר האם הגנטית שהייתה נוכרייה. חלותו של איסור "אשת-אח" ביחס לתאומים מספקת את ההוכחה הדרושה, ומורה על כך שקשר היוחסין מצד האם נרקם בעת הלידה (שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ט סי' מ', הרב ז"נ גולדברג "ייחוס אימהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת", תחומין ה').
פוסקים אחדים סוברים שהאימהות נקבעת בשעת ההפריה, והאם הגנטית היא אמו של הוולד (הרב שלמה גורן, תורת הרפואה, השתלת ביצית מופרית מאשה לאשה, עמ' 171-183).
לאור המחלוקת ההלכתית בשאלת האימהות, ישנם פוסקים הסבורים שיש להכיר באופן מעשי בשתי הנשים כאימהות לחומרה, ואלה דבריו של הרב גולדברג: "לכן באופן מעשי, צריך להתייחס לשתי האימהות (הגנטית והיולדת) לפחות כספק אימהות לגבי דיני יוחסין וגילוי עריות. אחרת עלול להיפגע מאוד מעמדו של הילד. באופן מעשי גם אם נסבור יחד עם עוד מאה רבנים שהאם היולדת היא האם המשפטית, ורב אחד או מספר קטן של רבנים יחשבו אחרת, הילד יינזק. במחשבה תחילה ניתן למנוע בקלות את הסכנה למעמדו של הילד" ("תקלות העלולות לצמוח מהשתלת עוברים", תחומין י' עמ' 273, 277-281), הרב גולדברג חושש לשני נושאים – כשרות ייחוסו של הנולד לנישואין, בשל החשש מפני פגם במעמדה האישי של האם הגנטית, ולחשש מפני נישואין בין אחים גנטיים בני אותה אם.
קין והבל גדלו בעולם בו לא היו צריכים להתאמץ, ולא נחוו משברים, וכשהופיע המשבר הראשון הם לא שרדו אותו
אין ארוחות חינם – הרב ד"ר רונן לוביץ
הם באים לבית הכנסת כדי לקבל סוכריות, משתתפים בלימוד הורים וילדים בציפייה לקבל מצופה, בלימוד בהושענה רבה יזכו לכיבוד עשיר ומפנק, ובשמחת תורה הם שמחים בשקיות גדושות בממתקים שיכולים להספיק עד חנוכה. האם הילדים של היום חייבים לקבל כל הזמן תמריצים מפנקים? האם בדור של שפע ונהנתנות נצטרך להעלות בהתמדה את רף הסיפוקים?
יש כמובן היתר ללימוד תורה שלא לשמה וכבר חז"ל קבעו: "לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה" (סנהדרין ק"ה, ב). אפילו הרמב"ם, שהדגיש את חשיבות עבודת ה' לשם שמים ולא לשם תועלת, הכיר בצורך להציע תמריצים כדי לעודד למידה ועמידה באתגרים רוחניים. בפירוש למשנה (סנהדרין, י, א) כתב הרמב"ם על "ההכרח" להבטיח לילד הלומד "אגוזים, תאנים, או חתיכת סוכר", וכשיגדל יובטחו לו נעלים נאים או בגדים, בהמשך יאמרו לו ללמוד על מנת שיקבל דינרים, וכשיתבגר ידרבנו אותו ללמוד כדי "שתהיה רב ודיין ויכבדוך בני אדם". המטרה הסופית היא כמובן שיגיע התלמיד לשלב בו ילמד לשם הלימוד וידיעת התורה ויקיים את המצוות מפני שהן אמת ותו לו.
יש אפוא לגיטימציה למתן צ'ופרים לילדים כדי למשוך אותם ללמוד, אבל השאלה העיקרית היא מהו המינון ומה הכיוון? בהמשך לכך מתחבטים הורים ומחנכים בשאלה עד כמה יש להנגיש לילדים את לימוד התורה? האם בעידן חוסר הקשב, כשהכל וויזואלי, ווירטואלי, לימוד טקסטים הופך לבלתי לגאלי? באיזה גיל עשוי הילד לרוץ למשנה שבמדף הספרים ולא לחפש אותה במאגר הסרטונים? האם ילדינו באמת יירתעו מכל לימוד שדורש קצת מאמץ, ועד כמה עלינו להוריד את הרף?
ברצוני להציע קריאת כיוון מסוימת מתוך התבוננות בילדים הראשונים בהיסטוריה. קין והבל נולדו, לדברי חז"ל, עוד בהיות אדם וחווה בגן עדן, כדברי רש"י: "וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן" – "כבר קודם שחטא ונטרד מגן עדן" (בראשית ד, א). האחים הראשונים לא הגיעו, כידוע, להישגים גדולים, ולא זכו להמשיך את המין האנושי. קין היה לרוצח, והבל נרצח. האנושות נמשכת בזכותו של שת, והוא אשר הוליד את אנוש שעל שמו אנו נקראים בני אנוש, או פשוט אנושות. דווקא מהבן שנולד לאחר הגירוש מגן העדן, יוצא כל המין האנושי.
ייתכן שקין והבל שנולדו בגן עדן גדלו כילדים מפונקים עם 'כפית זהב בפה'. הם יכלו לקטוף מהעצים את כל המצרכים והפיתויים, ולבלות במנעמים בגן של א-לוהים. קין והבל גדלו בעולם בו לא היו צריכים להתאמץ, לא היו כישלונות, ולא נחוו משברים, וכך כשהופיע המשבר הראשון הם לא שרדו אותו.
מגן עדן הם גורשו למגרש החיים האמתיים. על המילים: "וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם" אמר אחד מחכמי המדרש, ר' לולייני "מהו ויגרש? למגרשה של גן עדן טרדו" (פסיקתא זוטרתא). בדברי רבי לולייני אפשר לשמוע רמז לכך שאחרי שעזבו את גן העדן היה עליהם להתחיל לשחק במגרש לפי כללים חדשים, מאתגרים וקשים. בגן עדן הם יכלו למצוא הכל בלי כל יגיעה, אולם במגרש החיים האמתיים: "לא יגעת ומצאת – אל תאמין" (מגילה ו, ב). העיקרון המכונן בעולם הזה הוא: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (ד, ז). על האדם לעמול, להתאמץ ולהשתפר, שכן בעולם האמתי, בניגוד לגן עדן, אין ארוחות חינם. להשקעת המאמצים הללו קין כנראה לא היה מסוגל, ולהבל לא הייתה הזדמנות שניה.
לעומת זאת, שת שנולד לאחר הגירוש גדל לתוך עולם בו יש להשקיע זיעת אפיים, ולעבוד קשה כדי לאכול. הוא לא היה עטוף בפרסים ואפוף בתפנוקים, אלא נאלץ להתמודד מקטנותו עם אדמה קשה וממטרים במשורה. שת נולד לעולם היגיעה והידיעה. יגיעה כדי לחיות, וידיעה שבלי השקעת מאמץ להתגבר על מכשולים ולעמוד באתגרים הוא לא יוכל לשרוד. לכן דווקא משת הושתת העולם. אולי דווקא משום כך הודגש רק לגבי שת שהוא נולד "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" של האדם והבורא.
אם אנו רוצים שילדינו יתמודדו בהצלחה עם אתגרי מגרש החיים עלינו להטמיע בלבם את ההכרה, היקרה שעליהם להשקיע מאמץ בשביל להשיג דברים חשובים, וכי לא תמיד מקבלים צ'ופר כשמסיימים. אין ארוחות חינם ולא תמיד חייבים להבטיח פרס למנה אחרונה.
חלק מההיסטוריונים היהודים מתייחסים לסיפור הגיור של הכוזרים כדבר עובדתי ואחרים טוענים שסיפור הגיור איננו אלא אגדה עממית ללא בסיס היסטורי
האם הכוזרים התגיירו? – הרב אליהו בירנבוים
כל מי שלמד את ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי מספרי הפילוסופיה היהודית הקלאסית ואת הדיאלוג בין מלך כוזר לחבר, סמוך ובטוח שמלך כוזר וממלכתו התגיירו מרצון והפכו לחלק מהעם היהודי. כולנו למדנו להתאהב בדמותו של מלך כוזר אשר לאחר דיונים פילוסופיים ודתיים מתוך רצון לחקור את האמת, החליט להתגייר. אבל האם זו עובדה היסטורית או שימוש בסגנון ספרותי של המחבר רבי יהודה הלוי?
ספר הכוזרי שכתב רבי יהודה הלוי בשנת 1140 נכתב כ-400 שנה לאחר תקופת ממלכת הכוזרים, כך שגם לרבי יהודה הלוי לא הייתה ידיעה מכלי ראשון על גיור הממלכה. בספר יש סיפור מסגרת המתאר את המפגש בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות המונותיאיסטיות והפילוסוף, עד שבסופו של הספר המלך בוחר באמונה היהודית ומחליט להתגייר, אבל רבי יהודה הלוי מעבד מחדש את הסיפור הישן של ממלכת כוזר, מבלי למסור נתונים עובדתיים והיסטוריים.
ממלכת הכוזרים הייתה ממלכה ממוצא טורקי בימי הביניים בתקופה שבין המאה השביעית למאה ה-11 והיא הייתה אחת המעצמות החזקות במזרח הים התיכון. אליהם הצטרפו גם שבטים דוברי פרסית וקבוצות מצפון הקווקז. בימי פריחתה ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה והרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים, מאוחר יותר האימפריה התרחבה והגיעה עד נהר הדנובה ועד קייב באוקרינה.
חוקרים רבים העלו את השאלה האם הכוזרים אכן התגיירו או שמא זו אגדה היסטורית שקשה להוכיח אבל עוד יותר קשה להפריך. הידע שלנו על התגיירותם של הכוזרים הוא מועט ביותר, מבוסס בעיקר על מספר תעודות עבריות ומוסלמיות שלא ברור מה רמת מהימנותן. המסמך המרכזי הוא אגרתו של חסדאי אבן שפרוט (915 – 975) ליוסף מלך הכוזרים. אבן שפרוט כתב למלך כזריה, באמצע המאה העשירית, וביקש ממנו לספר לו פרטים על ממלכתו ותולדותיה. חליפת מכתבים זו היא משמעותית לאימות הפרטים ההיסטוריים של ממלכת הכוזרים אולם רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני, מגדולי חכמי ספרד במאה ה- 11, מתייחס אליהם בספרו ומפקפק באמינותם: "לא ידעתי אם אמת היה הדבר שנתגיירו הכוזרים שהם מבני תוגרמה או לא". גם בכתבים עבריים נוספים, כולל רב סעדיה גאון ואצל בנימין מטודלה, מוזכרים הכוזרים אולם הספרים האלה מכילים מעט ידיעות על יהדותם.
השאלות המתייחסות לממלכת כוזר, כגון, הנסיבות שהביאו לגיור, זמן הגיור, היקף הגיורים והשאלה המרכזית האם אנשים בממלכה התגיירו או לא, עדיין לוטות בערפל. חלק מההיסטוריונים היהודים מתייחסים לסיפור הגיור כדבר עובדתי ואחרים טוענים שסיפור הגיור איננו אלא אגדה עממית ללא בסיס היסטורי, לדעתם, לא יתכן שבספרות הגאונים שחיו בתקופה זו לא מופיעה כלל התייחסות לסיפור כה חשוב ומשמעותי.
הדעה הרווחות היא כי חלק מהכוזרים הפכו ליהודים במהלך המאה התשיעית או העשירית, אבל די ברור שלא מדובר על כל ממלכת הכוזרים אלא על חלק קטן ממנה. אולם מאידך גיסא, יש היסטוריונים, כמו פרופ' שאול שטמפפר מהאוניברסיטה העברית, הטוענים שסיפור גיורם של הכוזרים, למרות היותו סיפור נהדר, מעולם לא התקיים. לדעתו, אלו שחקרו בעבר את הנושא, התבססו על ראיות מועטות ולא אמינות הכוללות סתירות ואינטרסים שונים, ללא אפשרות לבנות תיאוריה ברורה, הלכך הוא סבור שמעולם לא הייתה המרה של מלך הכוזרים או של האליטות בעם הכוזרי.
לעומתם, הרקע לטענה לכך שהכוזרים התגיירו, מבוסס על כך שממלכת כוזר הייתה ידועה בסבלנותה כלפי עמים ודתות ונתיני הממלכה החזיקו בדתות ואמונות שונות. יש עדויות על כך שבממלכת כזריה חיו נוצרים, מוסלמים ויהודים והמשיכו לקיים את דתם באופן פתוח. בין המאות השביעית והתשיעית, נמלטו יהודים מהמזרח התיכון לקווקז מתוך חשש שהאימפריה הביזנטית תכפה עליהם להמיר את דתם לנצרות. יתכן וגם יהודים אלו, הם שהובילו להתגיירות ההמונית של הכוזרים במאה השמינית אם כן, זו התרחשה. כמו כן יש חוקרים הטוענים שהאשכנזים הם צאצאי ממלכת הכוזרים שהתגיירו במאה השמינית, אולם גם טענה זו לא ניתנת להוכחה בכלים היסטוריים. הבסיס לטענה זו הוא כיון שלאחר התמוטטות ממלכת כוזר במאה ה-13, האוכלוסייה נמלטה למזרח אירופה ויש המסבירים שהם הגרעין שממנו צמחה יהדות אירופה האשכנזית, אבל לכך אין כמעט ראיות ממשיות.
ככל הנראה גם אצל הכוזרים, יתקיימו דברי הרמב"ם שלעתיד לבוא כאשר יבוא מלך המשיח הוא יברר את מעמדם של ישראל ונדע את האמת ההיסטורית: "בימי מלך המשיח כשהתיישב על ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פי ברוח הקודש שתנוח עליו…".
קדושת החיים – הרב מאיר נהוראי
אחד הסיפורים התמוהים ביותר בתורה הוא סיפור עץ הדעת. אחת מהשאלות הרבות שיש על פרשה זו – הקב"ה אוסר על האדם לאכול מעץ הדעת ומאיים עליו, שאם יאכל ימות. כידוע, האדם ואשתו אוכלים מהעץ ולא מתו לאחר שאכלו מפירות העץ ואף זכו לאריכות ימים מופלגת. מדוע אם כן, לא מתו לאחר אכילתם? רבי יוסף בכור והרמב"ן סבורים, שעונש המיתה שנגזר על האדם היה שהוא ייהפך לבן מות. לאמור, עד שאכל האדם מעץ הדעת הוא היה אמור לחיות לנצח ומאז שחטא נגזר עליו שימות. ובלשונו של הרמב"ן: "אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד". פרוש זה נתמך מניסוח העונש שקיבל האדם לאחר שהוכיחו הקב"ה: "… כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". לעומתם, אבן עזרא סבור, שהעונש לא היה שימות מיד אלא מדובר בתהליך ארוך טווח שלאחר שייאכל גופו ייחלש ויזקין עד שימות. בפירוש נוסף סבור אבן עזרא שאכן היה צריך האדם למות מיד אלא בגלל שעשה תשובה נמחל לו. תשובה אחרת מצאנו בדברי הרש"ר הירש וז"ל: "אך אפשר, שגזירת 'מות תמות' נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המוות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מוות בזעיר אנפין, המתקה לדין המוות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן – לצאתנו מן העולם הזה".
הרש"ר הירש סבור שהמוות אינו חידלון אלא מעבר מעולם אחד וידוע לעולם אחר. יתכן והפרשנות המעשית של עונש המוות היא הגליית האדם מגן עדן לעולם אחר. אכן, שני החוטאים הראשונים אדם וקין נענשו בעונש הגלות. האדם גורש מהגן שנמצא בתוך עדן אבל עדיין לאחר הגירוש הוא נשאר במרחב של עדן. בשלב הבא לאחר שקין חטא הוא גורש מחוץ לעדן – "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן".
המשמעות היא סילוקו של האדם מעולם גבוה לעולם נמוך יותר, שרחוק יותר מהשכינה. המסר של הפרשה הוא להעצים את ערך קדושת החיים כך שנמנע הקב"ה להעניש את האדם בעונש המוות הקלאסי ובמקומו נענש האדם בגלות שהיא קשה מנשוא אבל עדיין חייו של החוטא נמשכים וניתנת לו האפשרות לשקם את עצמו. כך גם בעתיד לא תמהר הסנהדרין לגזור על חוטאים עונש מוות.
אקדמיה בראי המציאות – משה הלינגר,
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-טו': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(1) שרה
התנ"ך ועוד יותר חז"ל, מציגים תמונת עולם שבמרכזה נמצאים גברים. רוב הדמויות המרכזיות בתנ"ך הן של גברים, ובמיוחד "דמויות על" כמו אברהם, משה, יהושע, שמואל ודוד. בעולם חז"ל הפער לטובת הדמויות הגבריות עוד הרבה יותר משמעותי. בעוד שבתנ"ך יש "גיבורות" נשיות (חוה, שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים, רחב, דבורה, רות, אסתר ועוד), הרי שבחז"ל, שעיקר פעולתם הייתה בתוך בית המדרש ולא בחיים המעשיים, הגיבורים הם הגברים; התנאים והאמוראים. רק מדי פעם אנו שומעים על דמויות נשיות בעלות משקל. לכן, ניסיון להתבסס על נשים משמעותיות במקורות היהדות, מטבע הדברים פונה בראש ובראשונה לאותן נשים בולטות המופיעות בתנ"ך כדמויות מעוררות השראה. במסגרת סידרה זו אתייחס לארבע דמויות בולטות: שרה, מרים, דבורה ואסתר.
שרה, אם האומה ורעייתו של אבי האומה, אברהם, מופיעה בשלוש פרשות בתורה: לך לך, וירא, חיי שרה. ואפילו פרשה אחת נקראת על שמה באופן יוצא דופן. שרה מלווה את אברהם לאורך כל מסעו לארץ ישראל ובמהלך ההתמודדויות שעבר. דמותה של שרה היא דמות "עגולה". יש בה סגולות אופי שונות ואף מנוגדות וניתן לראות את דמותה באופנים שונים.
מחד גיסא, היא רעייתו המסורה ואפילו הצייתנית של אברהם ההולכת אחריו לארץ ישראל, יורדת איתו למצרים, לא מתנגדת לכך שהוא יאפשר לפרעה מלך מצרים לקחתה לביתו ובהמשך גם לאבימלך מלך פלשתים, אברהם לא משתף אותה בכך שהוא עומד ללכת לעקוד את בנם היחיד, יצחק, לו ציפו כה הרבה שנים. מאידך גיסא, היא דמות עצמאית, אברהם פונה אליה לשכנע אותה לומר שהוא אחיה מחשש לחייו במצרים ובארץ פלשתים. היא מתעקשת לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל וא-לוהים אף אומר לאברהם לשמוע לה. אברהם מכבד אותה במותה בקניית חלקת הקבר במערת המכפלה בסכום רב והוא מספיד אותה. על הפסוק "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית, יב, ה) דורשים חז"ל על המילים ואת הנפש אשר עשו בחרן: "אלו הגרים. אמר רבי חוניא: אברהם גייר אנשים ושרה גיירה נשים, והביאום תחת כנפי השכינה, לכך נאמר אשר עשו, כאילו הם בראום" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת לך לך פרק יב סימן ה).
ואכן, הרב עדין שטיינזלץ רואה את דמותה של שרה כשותפה שווה לאברהם:
"אחד הצדדים הבולטים ביותר בשרה הוא מעמדה ויחסה כלפי אברהם. לא זאת בלבד ששרה היא אישיות בפני עצמה, אלא שהיא בת זוגו, גורם עצמאי ושקול. ובמלים אחרות, אברהם ושרה אינם רק זוג נשוי אלא הם צמד, שני אנשים הפועלים בצוותא […] אין כאן גבר, שהוא האישיות המרכזית שהכל תלוי בו, ואישה, שהיא בת תלות, הנגררת אחריו לכל מקום. קיים רושם ברור שלשרה יש מעמד שלם בפני עצמה, מעמד שהוא לא רק תופעה אישית, תוצאה מיוחדת של אישיותה העצמית, אלא יש לו גם הכרה חוקית פורמלית. אפשר שהבסיס למעמד זה כרוך בכך שאברהם ושרה הם לא רק בני זוג, כי אם גם שארי בשר קרובים. לפי מסורת חז"ל שרה היא בת הרן, אחיו הגדול של אברהם. ולפי האמור בתורה במפורש בדברי אברהם לאבימלך […] הרי הוא אומר ששרה היא אחותו, בת אביו, אבל לא בת אמו, שייתכן שהוא ביסודו דבר אמת, שכן אפשר שהוא משתמש בביטוי לא מדויק לגבי קרובת משפחה: קרובה כאחות […] הכינוי "אחות" משמש לא רק ככינוי חיבה, אלא כמתייחס לאישה בעלת מעמד מסוים […] לא פעם, במהלכם של מעשי אברהם ושרה, ניכר שאברהם לא רק מכבד את שרה כאשתו, אלא חש חובה להיזקק לעצתה […] ואמנם הקב"ה אומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה — שמע בקולה". זהו מקרה יחיד, שבו יש ציווי מפורש, חד-משמעי, אבל גם במקרים אחרים נראה שאברהם שומע בקולה של שרה, אף ללא הציווי. ואף הצורך בציווי זה לאברהם, לשמוע בקולה של שרה, הוא רק בנושא הבלתי נעים והאכזרי של גירוש בנו ואשתו אל המדבר" (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, רעננה: משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1983עמ' 16-15).
מדור חדש – להאמין ולזכור
השבוע לפני 115 שנים, בליל שמחת תורה, נעשתה אחת ההתחלות החשובות בתולדות הציונות
לדעת להתחיל הגנה מבראשית – יעקב ספוקויני
התחושה של התחלה חדשה מפעימה את הלבבות. בכל שנה אנו מתחילים את התורה מחדש ובכל פעם מתחדש משהו אחר. כמאמרו של רש"י: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', והלוואי וזו תהיה תמיד התחושה שלנו בהתחילנו מבראשית. אחת ההתחלות החשובות המופיעה בפרשתנו היא האכילה מעץ הדעת אשר הובילה מחד גיסא לידיעה חדשה, ומאידך גיסא לגירושו של האדם מגן עדן.
חז"ל התלבטו בעניין זה – מה פירושו של 'עץ הדעת', הרי לא יעלה על הדעת, תוהים הרמב"ם והאברבנאל, כי הקב"ה ברא אדם ללא שכל וללא דעת. הרמב"ם אומר: "השכל אשר השפיע ה' על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו [= היה לו לאדם לפני שחטא] ובשבילו נאמר שהוא בצלם אלוקים ובדמותו, ובגללו דיבר איתו וציווה אותו, כמו שנאמר: 'ויצו ה' אלוקים על האדם', ולא תהיה הצוואה [=הציווי ] לבהמות ולמי שאין לו שכל…" (מורה נבוכים, מאמר א' פרק ב'). ועל שאלה זו מוסיף האברבנאל בפרשתנו, הרי לא יתכן כי "במה שציווה ה' על האדם לא ימנענו הטוב העליון, כי הוא יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים. וידיעת הטוב והרע היא שלמות האדם…". גם הרמב"ם וגם האברבנאל מסכימים שלא יתכן לפרש את אי האכילה מעץ הדעת כשלילת הבחירה החופשית. אם כך, מהי אותה ידיעה?
יתכן, שעץ הדעת מסמל את הסקרנות האנושית להבין את סודות היקום, ואילו עץ החיים מסמל את הרצון הבלתי נלאה שלנו לחקור ולדעת את סוד החיים. הקב"ה, בציווי שלא לאכול מְעֵצִים אלה, יעץ לנו (עץ= עצה, כדברי האברבנאל) "במופלא ממך אל תחקור". אני לא אומר לך לא לגעת, אלא לא לאכול. הווי אומר, גם אם תחקור ותחקור בלי סוף, תמיד יישאר משהו בלתי פתור. כשאתה חוקר, תהיה צנוע, אל תחשוב שאתה, האדם, מסוגל להגיע לעוצמות של הבורא ולגלות את סודותיו. תבין שכל מה שאתה מגלה הוא בבחינת נגיעה ולא בבחינת אכילה. אתה רק נוגע בעץ אבל לא אוכל את כולו. תמיד יישאר משהו מופלא ממך. זו קטנות האדם מול הבורא.
הרצון לדעת עוד ועוד הנו סממן יהודי מובהק. אברבנאל בפירושו לתורה מביע את שאט נפשו מתחום ידע אחד – מהפוליטיקה בה היה מעורב כשר האוצר בפורטוגל, עד לבריחתו לספרד, משם גורש עם יתר היהודים. הוא כרבים אחרים שאפו לשוב לציון ולחדש בה חיים יהודיים עצמאיים. אברבנאל לא זכה לכך, אבל אחרים שזכו, הצליחו, בין היתר, בזכות התחלה חדשה.
השבוע לפני 115 שנים, בליל שמחת תורה, נעשתה אחת ההתחלות החשובות בתולדות הציונות. קבוצה של צעירים יהודים התכנסה ביפו ( כא' תשרי תרס"ח – 20.9.1907) והחליטו להקים ארגון להגנה יהודית. הם קראו לארגון שלהם "בר גיורא" על שמו של הלוחם היהודי האגדי מתקופת בית שני. סיסמת הארגון הייתה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". זאת, מתוך הבנה שהערבים לא יוותרו על הארץ ללא קרב. ארגון קטן זה היה הבסיס להקמת ארגון 'השומר' אשר לקח על עצמו 'לכבוש את השמירה' במושבות היהודיות החדשות. התארגנות זו הייתה התשתית שעליה הוקם ארגון 'ההגנה'- הארגון שמתוכו צמח צבא ההגנה לישראל.
הידע הבסיסי בענייניי צבא היה דל, אך הרצון היה עז. ברוח זו כתב ישראל שוחט, אחד ממקימי בר גיורא ואחר כך השומר וההגנה, את הדברים הבאים: "נועזה [כך במקור] הייתה ההחלטה להטיל את עצמנו לתוך עולם ההפקרות והמארב של השמירה, לצאת מעטים אל בין אלפים החיים על חרבם. במשך חצי שנה התכוננו, רכשנו כלי נשק – וכאשר הבאנו את הרובה הראשון, הייתה השמחה גדולה במשפחתנו… כולנו היינו ישנים בבגדים שבועות רצופים כדי להיות נכונים לבוא לעזרתו [- של השומר בעמדה] כי הסביבה נלחמה מלחמת ייאוש בכל השמירה, שהייתה סמל השלטון [-העות'מאני] וניסתה להכשיל אותנו למן הצעד הראשון. לילה לילה היינו נתקפים על ידי היריבים המרובים. אבל אנחנו החלטנו: לא מוותרים הפעם!" (מתוך קובץ השומר ע' 431). כך התחילה, בשבוע של פרשת בראשית, ההגנה היהודית החדשה.
מה שאנחנו רואים בעיניים ובחושים, זו לא "המציאות האמיתית". זה רק הרובד החיצוני שלה
המציאות היא משל לתורה – הרב ד"ר משה רט
האם אדם וחוה היו באמת? יש הטוענים שסיפור אדם וחוה בגן עדן אינו אלא אלגוריה או משל. יש המרחיבים טענה זו גם כלפי הדורות הבאים – קין והבל, ואולי אף נח והמבול ומגדל בבל.
אישית, אני לא מסכים לגישה הזו, ולדעתי באמצעות קריאה נכונה והנחות יסוד מתאימות אין קושי לקבל את התיאורים כפשוטם. אבל גם אם נניח שיש כאן איזה משל, הרי שהכיוון שלו הוא הפוך: לא תיאורי התורה הם משל למציאות הארצית, אלא המציאות הארצית היא משל למציאות העליונה יותר, המתוארת בתורה.
מה שאנחנו רואים בעיניים ובחושים, זו לא "המציאות האמיתית". זה רק הרובד החיצוני שלה. בעומק, ברבדים הפנימיים, היא משהו אחר. אפלטון קרא לזה עולם האידיאות. קאנט קרא לזה נואומנה. יונג קרא לזה ארכטיפים. המקובלים קראו לזה ספירות. המציאות האמיתית היא מערכת של אידיאות, סמלים, רעיונות וכוחות, שמתלבשים ברובד החיצוני בכל מיני צורות מוחשיות שמייצגות אותן, אבל לא במלואן, כשם שגופו של האדם והבעות פניו מבטאות את עולמו הפנימי, שהוא זהותו האמיתית.
לפי זה אפשר לומר, שהתורה מתארת דברים שהתרחשו באמת – ברבדים האמיתיים יותר של המציאות. מאבקים ושילובים בין אידיאות וכוחות שונים. בדרך כלל אותם אירועים באים לידי ביטוי גם ברובד החיצוני של המציאות, ואפשר גם שם לראות את רישומם, אבל הוא לא יהיה זהה למה שהתרחש בפנים .לפירוש זה, הסיפורים בספר בראשית מתארים כוחות אידיאיים במציאות, ואילו ברובד החיצוני הם הופיעו לא בתור אנשים בודדים אלא כשבטים, קבוצות וכדומה. רצח הבל על ידי קין בא לידי ביטוי במאבק בין חברת הרועים לחברה החקלאית, למשל.
שימו לב – הטענה היא לא שאדם וחוה הם משל. להגיד שזה משל, זה להניח שהרובד הגלוי רק הוא אמיתי. ההפך הוא הנכון: המציאות החיצונית היא משל לזו הפנימית. אדם וחוה, קין והבל, הם כוחות אמיתיים לכל דבר, רק שהתורה מתארת אותם כפי שהם ברובד האמיתי, הפנימי של המציאות, ואילו ברובד החיצוני ייתכן שהם התגלו בצורה שונה, מפורדת. המהר"ל אמר דברים דומים על אגדות חז"ל, שמתארות את הדברים כפי שהם בשורשם, בעוד שבמציאות הארצית הם נראים יותר רגילים ופחות מרשימים. כאמור, אין חובה לפרש כך, אבל זו אפשרות מעניינת.
נכון יהיה להכיר ולבחון השקפות עולם שונות ואף סותרות את שלנו, ולהתמודד עמן
אבות, ב', י"ד – אפיקורוס / נעמי
"רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס…" (אבות ב', י"ד).
המילה "אפיקורוס" נקשרת עם כפירה ובפרט עם עמדה המתנגדת לדת ושוללת את קיום הא-ל. מקור המילה, בשמו של הפילוסוף היווני אפיקורוס (341 – 270 לפנה"ס), שהציב את השגת שלוות הנפש כיעד נעלה, שניתן לחתור אליו באמצעות לימוד פילוסופיה, טיפוח מערכות יחסים, שמירת הגוף והבריאות, הימנעות מכאב וכושר איפוק רגשי.
אפיקורוס אימץ את עמדת דמוקריטוס אודות המציאות העשויה כולה אטומים ואף הנפש נתפסה על ידו כמורכבת מהם, וכחלק בלתי נפרד מהגוף. מות הנפש נכרך במות הגוף וחיי האדם אינם מושגחים, לתפישתו, על ידי ישות עליונה. אפיקורוס התרחק מממון ומהשגת סיפוק מידי ואת האושר האמיתי ראה כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים. את תלמידיו, הוא לימד בגן פתוח וקיבל כתלמידים גם נשים ועבדים. אפיקורוס חקר את האושר ולא נישא מעולם, יתכן מתוך תפישה לפיה בחיי הנישואין טמון סבל (מתוך הערך: אפיקורוס, ויקיפדיה).
אביא מדבריו:
רגשות: "הַמְּאֻשָּׁר בִּשְׁלֵמוּת וְשֶׁאֵינוֹ בַּר-כְּלָיָה אֵינוֹ מֻטְרָד בְּעַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַטְרִיד אֶת זוּלָתוֹ, וּמִכָּאן שֶׁאֵין הוּא נִתְפָּס כְּלָל לְרִגְשׁוֹת כַּעַס אוֹ חִבָּה. כִּי כָּל דָּבָר מֵעֵין אֵלֶּה מָצוּי אֵצֶל הַחַלָּשׁ מִטִּבְעוֹ".
מוות: "הַמָּוֶת אֵינוֹ וְלא-כְלוּם בַּעֲבוּרֵנוּ. כִּי מָה שֶׁכְּבָר הִתְפָּרֵק אֵינוֹ חָשׁ, וּמָה שֶׁאֵינוֹ חָשׁ, אֵינוֹ וְלֹא-כְלוּם בַּעֲבוּרֵנוּ”.
הנאה: "… כָּל מָקוֹם שֶׁהַהֲנָאָה נִמְצֵאת בּוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת, לֹא יִמָּצֵא לֹא כְּאֵב, לֹא צַעַר וְאַף לֹא שִׁלּוּב בֵּינֵיהֶם".
(מתוך: אפיקורוס – אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות, תרגום לעברית יוסף ליברזון, הוצאת נהר, 2011).
לדבריו של אפיקורוס היו, ואף ישנם כיום, הד והשפעה. גדולתם ומנהיגותם של חז"ל ניכרת בציון שמו המפורש במשנה והנכחת רעיונותיו, שחלקם קוראים קריאת תגר על עיקרי היהדות. רבי אלעזר מלמדנו כי אין להתעלם או לחשוש מכך. מדבריו ניתן להסיק, כי במקום השימוש הקל והקלוקל, שאנו עושים כיום במילה "אפיקורוס", כאמצעי לפגיעה ולביטול הלגיטימציה, של הזולת ועמדותיו, וכתירוץ לאי קיום שיח פילוסופי- תיאולוגי וערכי, נכון יהיה להכיר ולבחון השקפות עולם שונות ואף סותרות את שלנו, ולהתמודד עם טענותיהן באופן בוגר, לאחר לימוד שקוד ומעמיק של יסודות אמונתנו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
פער הידע העצום שבין הצוות ובין החניכים, גורם לכך שהמורים עלולים לבצע מניפולציות רוחניות בתלמידים מבלי שאלו יוכלו להעמיד את דבריהם לביקורת אמיתית
דפי מקורות – עופרן
חלק גדול מהשיעורים במכינה מבוססים על דפי מקורות. התלמידים המגיעים ללמוד אצלנו לא תמיד בקיאים בספרות התורנית העניפה והרחבה. הרצון ללמוד ולהעמיק במספר נושאים, בשילוב מגבלות הספרייה של בית המדרש וריבוי התלמידים אצלנו, מאלץ אותנו, המורים והרבנים, להכין לא מעט דפי מקורות לטובת השיעור במכינה.
האמת ניתנה להיאמר – אני לא אוהב דפי מקורות.
אני אמנם מתפרנס מהם, ומכין כמה וכמה כאלה בכל יום משום שבנסיבות העבודה ובהווי חיי המכינה אין מנוס משימוש בהם, אבל עקרונית אני לא אוהב אותם. אפילו מתנגד להם.
מי שקצת מבין ובקי בעולם התורני ומכיר את ארון הספרים היהודי לפניי ולפנים, יכול לעצב דף מקורות שיוכיח כל רעיון כמעט, גם אם מדובר בסילוף גמור. הרי רוב הלומדים והלומדות לא מכירים את ההקשר, את שאר הטקסט או את שלל המקורות שאומרים ההפך. ברוב המקרים הם גם לא יטרחו לפתוח את הספר, לדפדף או לבדוק. דפי מקורות מבוססים במידה רבה על "גזרת הכתוב", הקורא לא יודע בדרך כלל מה כתוב בפסקה הבאה בספר או באיזה הקשר נאמרו הדברים. מכאן קצרה הדרך להציג את "עמדת היהדות", "עמדת התורה" או אפילו עמדת ההוגה המדובר, באופן מוטה ומסולף.
לכן בכל שנה אני משתדל ללמוד עם תלמידיי לפחות חיבור אחד מהתחלה ועד הסוף. לא קטעים נבחרים, לא סוגיות עיקריות, לא נושאים ולא טעימות. בעולם שבו צופים בתקציר של המשחק, קוראים את הסיכומים של ההרצאות ואפילו פוסטים בפייסבוק 'מאמלקים', יש חשיבות גדולה לתרגול הזה. מנחמה ז"ל (דודתי הגדולה, פרופ' נחמה ליבוביץ) למדנו על החשיבות של למידת ספרים שלמים. נחמה היתה מפצירה בנו ללמוד ספרים "מכריכה לכריכה", להקפיד לקבל תמונה שלמה ולא להסתפק בתקצירים ובדילוגים.
הנקודה הזו נובעת באחד החששות הגדולים ביותר שלי כראש מכינה. פער הידע העצום שבין הצוות ובין החניכים, העובדה שהמורים בקיאים, מלומדים ולא פעם גם מרשימים וכריזמטיים, בעוד התלמידים הם צעירים וסקרנים, חסרי ידע וחסרי ניסיון, גורם לכך שהמורים עלולים לבצע מניפולציות רוחניות בתלמידים מבלי שאלו יוכלו להעמיד את דבריהם לביקורת אמיתית. תהליך כזה עלול לקרות ביודעין או בלא יודעין. הוא עלול לקרות במזיד על ידי מורה שמנצל לרעה את מעמדו וכוחו, אבל הוא עלול לקרות גם בשגגה או בלי משים, כאשר המורה "מעגל פינות", מתחמק משאלות קשות או עושה לעצמו "עבודה קלה", שמדלגת בקלילות מעל חוש הביקורת של התלמידים. דפי מקורות תמציתיים ומוטים הם כלי די משמעותי במניפולציות מעין אלו.
אני נזכר בנושא הזה בכל שנה בערב יום הכיפורים, כשאני לומד על עבודת המקדש ביום הכיפורים ועל מעשיו של הכהן הגדול ביום הקדוש. בשיא עבודת יום הכיפורים, לאחר הקרבת הקרבנות ובין הכניסות השונות לקודש הקודשים, היה קורא הכהן הגדול בתורה כמה פסוקים נבחרים הקשורים בעבודת היום. הקהל הרב שהיה מגיע לירושלים היה מאזין ברוב קשב לפסוקי התורה שהיה קורא הכהן הגדול. עבור רבים מהם זה היה מן הסתם מפגש נדיר ואולי אף ראשון עם פסוקי התורה, שלא היו שגורים וידועים לכולם. בתום הקריאה, כך מספרת המשנה, היה גולל הכהן את הספר, מניחו בחיקו ומכריז: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן", וההכרזה הזו היא בעיני אמירה חשובה ואמיצה. הכהן מזמין את העם להמשיך ולברר, להעמיק וללמוד. הוא מודה בעצם שמדובר ב"דף מקורות", שהוא לא הביא לפניהם את כל הקטע, ויש עוד מה לעיין לפני שחורצים דעה בהבנה מה באמת כתוב שם. האמירה הלכאורה טריוויאלית הזו היא לעניות דעתי המשפט הכי חשוב באירוע – דעו שלקטעים שזה עתה למדתם יש רקע והקשר, ומי שרוצה באמת להבין לא יכול לעצור כאן. אני משתדל ללכת בדרכו של הכהן הגדול ביום הכיפורים ולומר לתלמידיי – אנחנו משתמשים ולומדים באופן הזה לא מעט, ועם זאת – למדו להיזהר מדפי מקורות.
מה היה פרי עץ הדעת? – תמר מאיר
מה היה פרי עץ הדעת? מדרש בראשית רבה, ובעקבותיו גם הגמרא בסנהדרין, מונה אפשרויות שונות: "…אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה […] רבי יהודה אומר: חטה היה […] רבי נחמיה אומר: תאנה היה…" (סנהדרין ע). כדאי לשים לב לכך שעל פי חז"ל מדובר בעץ שאנחנו מכירים (אפילו לפי הדעה האומרת שהקב"ה לא גילה מה היה העץ, משום כבודו, לא נטען שזהו פרי שמעבר להישג ידינו).
הדעות יכולות ללמד אותנו משהו על הדעת, או משהו על החטא. הגמרא בסנהדרין מצביעה על כך שהגפן הוא פרי עץ הדעת, משום שפרי הגפן, הוא גורם חטא: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה…".
היין יכול להרבות דעת – נכנס יין יצא סוד, אבל הוא גם מסוכן וגורם חטא, כשהוא לא במידה הרצויה. הקריאה של חז"ל בסיפור נח, יכולה להוות בסיס פרשני לקריאה בסיפור גן העדן, והסקת מסקנות מסיפור סמוך למשנהו.
לדעת רבי יהודה, מדובר בחיטה: "רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן".
חיטה מסמלת דעת. כמו בנוגע לגפן, מדובר למעשה בתוצר של החיטה. לא רק בגלל השלב שבו מתחילים התינוקות להיות ברי דעת, אלא גם בגלל התהליך המורכב של הפיכת החיטה ללחם. היכולת להכין לחם היא אחד מסימני הציוויליזציה האנושית: הפיכתם של גרעיני הדגנים לתוצר מורכב ומשוכלל, מעידה על יכולות הדעת האנושית.
הקריאה הפרשנית כאן, הולכת קרוב יותר: עונשו של האדם "בזעת אפך תאכל לחם" יכולה לבאר שהפרי היה קשור ללחם – חיטה, על פי העקרון של מידה כנגד מידה.
דעה שלישית, הולכת לחלק נוסף של הסיפור: עלי התאנה שתפרו להם אדם וחווה: "רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה".
ובמשל נפלא המובא בבראשית רבה טו: "רבי יוסי אומר תאנים היו, דבר למד מענינו משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות, כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו […] אבל תאנה שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו".
בימינו אנו נדרשים למחשבה אחרת – מחשבה שיודעת להכיל מורכבויות ולהעלות תהיות
זוכרי שבת שאינם שומרי שבת / הרב ד"ר עידו פכטר
סיפר ד"ר צבי צמרת, מי שעמד בראש 'ועדת צמרת' להסדרת נושא התחבורה בשבת בירושלים ומחוצה לה לאחר ההתפרעויות בכביש בר-אילן בשנת תשנ"ז, שכאשר עלו קולות שביקשו לסגור את הכביש המרכזי בשבת, אחד המתנגדים לכך היה לא אחר מאשר הראשל"צ הרב בקשי דורון. כששאלו אותו מדוע הוא מתנגד לסגירת הכביש בשבת, הוא ענה שיש אדם מקהילתו שבכל שבת נוסע לגבעה הצרפתית לאימו כדי לעשות לה קידוש ולאכול עמה סעודת שבת. אם ייסגר הכביש לא יוכל לנסוע אל אימו יותר.
הרב בקשי דורון ודאי שלא זלזל בחילול שבת, אבל המתינות שהיתה בו ידעה להכיל מציאות מורכבת, בה העובדה שהיו אנשים שלא שמרו שבת לא סימאה את עיניו מלראות שהשבת עדיין היתה משמעותית בעיניהם והוא כיבד זאת. בכך הוא המשיך מסורת פסיקה של רבני עדות המזרח – כמו הרב יוסף משאש והרב עובדיה יוסף – שהבחינו בין זוכרי שבת לשומרי שבת, וידעו לכלול את הראשונים בפסיקותיהם.
מציאות זו, בה מתקיים חוסר הלימה בין זכירת שבת ושמירת שבת, אינה פרי תקופתנו. למעשה, היא כבר קיימת למעלה ממאתיים שנה, והיא תוצר מובהק של העידן המודרני. ר' יעקב עטלינגר, שהיה פוסק הלכה מרכזי בגרמניה, מתייחס באחת מתשובותיו המפורסמות לשאלת פסילת יינם של מחללי שבת בתקופתו. לאחר שהוא מצדד מבחינה הלכתית פורמלית בעמדתו של השואל לפסול יין שכזה, הוא מציף את מבוכתו (שו"ת בניין ציון החדשות, סי' כג): "אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר… ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן; והרי מחלל שבת נחשב המומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש!"
לפנינו סוגייה מרתקת. במסורת ההלכתית כורכים יחד את הציוויים לזכור את השבת ולשמור את השבת. הזיכרון מתבטא במעשה, שמחזק את הזיכרון, וחוזר חלילה. לאורך מאות בשנים זוכרי שבת היו גם שומרי שבת, עד שנקבע שיינו של מחלל שבת בפרהסיה הוא כיין של יהודי מומר ופסול לשתייה. אבל במציאות המודרנית משהו השתנה. נוצר קו שבר בין הזכירה לשמירה שערער על היחס המחמיר כלפי מחללי שבת. הרי, כפי שכותב הרב עטלינגר, פסילת יינם של מחללי שבת נובע מכך שהם כופרים במעשה הבריאה על ידי הבורא ומתנתקים מן הברית עם א-לוהים; אבל בעודם עושים קידוש הם בעצם מודים בכך. כיצד אפשר אפוא להרחיק אותם?
בלשון משפטית, מה שעולה לנגד עינינו כאן הוא נתק בין הנומוס ונרטיב, בין החוק לבין הסיפור שהוא אמור לספר. זו מציאות שחז"ל לא הכירו וכפי שראינו היא עוררה מבוכה בקרב פוסקי ההלכה במאתיים השנים האחרונות.
כיצד פותרים מבוכה זאת? בכך לא ארצה לעסוק כעת. דומני שלא פחות מלתת מענה לשאלות שכאלו חשוב להכיר בהן, לחוות אותן וקצת להתהלך בהן. מבוכה איננה דבר שלילי בהכרח. החיים מורכבים וכך גם אישיות האדם. לא פעם ניתקל בגורמים סותרים ורב-ממדיים. מחשבה פשטנית וחד-ממדית לא תדע להכיל זאת ותבקש פתרון אחד לכלל הבעיות. אבל במיוחד בימינו אנו נדרשים למחשבה אחרת – מחשבה שיודעת להכיל מורכבויות, להעלות תהיות ולא מפחדת להודות שלעתים כל שיש בידינו הוא להיוותר במבוכה.
עמדה שכזו היא עמדת פוסקי ההלכה המתונים, שיודעים לראות את הצדדים השונים של החיים. היא זו שהובילה רב ראשי של מדינת ישראל לצדד בהשארת כבישים פתוחים בשבת כדי שאנשים יוכלו לנסוע בהם ולעשות קידוש לבני משפחותיהם, הגם שדבר זה אסור. גישה זו גם חיונית ליהדות זמנינו, הנקרעת בין מגזרים וזרמים ונופלת פעמים רבות מדי לקיצונות.
אין לדחות את המבוכה, ולא צריך לפחד ממנה. הספק הוא שמביא להתקדמות הגדולה ביותר. ברשימות הבאות נהרהר במשמעותה הרלוונטית של השבת בימינו.
גיור וזהות יהודית
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק טו
האם הכירה המסורת התלמודית בטקס של גיור עצמי? חלק א' – פרופ' אבי שגיא
בפרקים הקודמים למדנו כי רצון הגר הוא היסוד המניע את הגיור. לנוכחות שלשה המוגדרים כבית דין יש תפקיד דקלרטיבי – עדות ואישור שהטקס התקיים. השאלה היא: האם גיור עצמי תקף במסורת התלמודית? לכאורה, שאלה זו קיבלה מענה בתלמוד: "ת"ר: ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו – מכאן א"ר יהודה: גר שנתגייר בב"ד – הרי זה גר, בינו לבין עצמו – אינו גר" (יבמות מז, ע"א). ברם, עמדה זו אינה מוסכמת, וכך מצינו: "עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא, אמר רב יוסף: יכילנא לאכשורי בה ובברתה; בה, כדרב אסי, דאמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? […] הולד כשר. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, [רש"י: "שלא טבלה אמו כשנתגיירה"]. אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל: מי לא טבל לקריו? (יבמות מה, ע"ב- מו, ע"א).
בסיפור הראשון עבד מטביל נוכרייה לשם אישות. אכן, רש"י דייק וכותב כי טבילה זו היא "לשם טבילת נדה ולא לשם טבילת גירות", זאת למרות שהאישה ובתה הן גירות. רב יוסף מתבסס על דברי רב אסי וקובע שאפשר להכשיר את הגיורת ובתה, "להיות גיורת גמורה ואע"פ שלא טבלה לשם גירות ואמר לקמן (דף מו ע"ב) 'לעולם אינו גר עד שימול ויטבול' דטבילת נדה סלקא לה [=מועילה] לשם גירות. דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה" (רש"י, שם). התלמוד מצטט סיפורים נוספים ביחס לאישה וגבר שנטען כי גיור האם שלהם היה מפוקפק. למרות זאת רב אסי וריב"ל קובעים שטבילת נידה או טבילת קרי מממשים את הגיור. רש"י, דוחה את האפשרות שמטרת טבילת האישה כפולה: לטהרת הנידה ולגירות. בהתאם לשיטתו קובע שטבילת האשה הייתה לשם טהרת נידה: "אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות". פירוש זה עומד בהתאמה לסיפור של ריב"ל, שיש בו רק טהרה מטומאה. הגיור נעשה בלא נוכחות בית דין, שהרי שתי הטבילות הנזכרות נעשות בלא בית דין.
עמדה זו עוררה קושי, שכן עמדת רבי יהודה, המחייב בית דין, נתקבלה להלכה. בפרק זה אציג בתמציתיות שלוש שיטות בספרות הראשונים לתירוץ הסתירה. שיטה אחת – ההלכה היא כשיטת רב יוסף, רב אסי וריב"ל. העמדה השוללת גיור עצמי דחויה: "'בינו לבין עצמו אינו גר'. כלומר אפילו בדיעבד. ולית הלכתא כותיה בהא, דהא אמרינן לעיל אפילו לא טבל בפני שלשה הוי [גר], כדאמרינן מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקירויו, ואע"פ שלא היה במעמד שלשה" (שיטה מקובצת (בתוך שיטת הקדמונים), יבמות מז, ע"א).
שיטה שניה מבחינה בין "לכתחילה" לבין "בדיעבד". המאירי כתב: "גדולי הפוסקים תירצו בזו, שלא אמרו צריך שלשה אלא לכתחילה, ר"ל שאין נוהגין בו מנהג ישראל להשיאו לכתחילה בנות ישראל עד שיתגיירו בפני שלשה או שיתברר בעדים שבפני שלשה נתגיירו אבל בדיעבד לא פסלינן להו" (בית הבחירה, יבמות, מה, ע"ב; שבת סז, ע"ב).
שיטה שלישית מוצגת על ידי בעלי התוספות וממשיכיהם. לפי שיטה זו, גיור תקף רק אם בית דין נכח, ולפיכך יש לפרש את דברי התלמוד באופן ההולם את ההלכה ש"גר בינו לבין עצמו אינו גר": "וי"ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז, ע"ב) דשני ת"ח עומדים מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי ומיהו קשיא דטבילת נדה בלילה ולקמן (דף מו, ע"ב) אמר אין מטבילין גר בלילה אבל אי לאו כתיב משפט אלא אקבלת מצוה אתי שפיר והא דאין מטבילין היינו לכתחלה מדרבנן" (תוספות יבמות מה, ע"ב). התשובה הראשונה משגירה רכיב עצמאי נוסף בטקס הגיור – "קבלת מצוות". בעלי התוספות אינם מבהירים את המשמעות המיוחסת ל"קבלת המצוות", בכך נעסוק בפרקים הבאים. חשוב לציין שרכיב זה מופיע כמענה לבעיה פרשנית שהתעוררה, ולא על בסיס חומר הלכתי קודם!
לעומת זאת, התשובה השנייה חוזרת אל התפיסה, שלפיה לבית הדין יש תפקיד דקלרטיבי בלבד, ולפיכך אם "ידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם". אם זהות האישה או הגבר היא הלכתית – הם טובלים כשההלכה מחייבת זאת – אזי הם מזוהים כיהודים. הזהות היהודית קודמת לזיהוי ומכוננת אותו. עמדה זו קרובה יותר לשיטה הראשונה מאשר לתשובה הראשונה של בעלי התוספות. שתיהן לא מעניקות משקל מיוחד לנוכחות בית דין ואינן מוסיפות רכיב נוסף לטקס הגיור.
