הבחנה חדה נדרשת בין ההתקרבות וההתעלות הדתית ובין ניצולה לפעולה יצרית מדרדרת
כיצד חוגגים? – שרלו
איך נראית מסיבה גדולה? כיצד חוגגים אירוע שמבקשים לציין? הדבר כמובן תלוי מאוד את מי שואלים, ועל איזו תרבות מדובר. בפרשתנו מתואר יום חג של ממש – שהתרחש סביב עגל הזהב. אנחנו בדרך כלל מדגישים את הליבה של חג העגל, ובזים לאומה שהלכו שולל אחר עגל הזהב. אולם, כדאי לתת את הדעת גם לדרך שבה הוא נחגג: "וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת, ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכל ושתו, ויקמו לצחק" (שמות לב ה-ו). גם משה רבנו מלמד כי הוא התבונן הן על התוכן והן על הצורה: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת" (שם יט), קודם ששבר את הלוחות.
החג הוא חג דתי. הוא התפרש על ידם כחג לה'. מגמתו של אהרון בכינון החג הזה זכתה לביאורים רבים, אך לענייננו אין צורך להיכנס למטרתו של אהרון, כיוון שהפסוק העוסק בחגיגה אינו מזכיר את היותו חלק מהחגיגה, והוא מלמד אותנו להתמקד בקהל החוגגים. בתחילת הדברים נראה כי מדובר אכן בצורה ראויה לציין אירוע דתי, שנתפש על ידי המשתתפים בו כמכוון לריבונו של עולם: ההשכמה בבקר, כפי שאירעה בהר סיני; הקרבת עולות לעגל, כפי שראוי לעשות; הגשת השלמים – שאף היא חלק בלתי נפרד משלום משולש – בין האומה, כהניה (או כהני העגל) והעם. אחד ההופעות המיוחדות בהלכות הקורבנות היא אכילת השלמים על ידי מביאיהם, וריבונו של עולם מארח אותנו כביכול על שולחנו. אכילה בדרך כלל קשורה גם בשתיית יין, שאף הוא חלק בלתי נפרד מצורת העליה למקום הקודש, כפי שאנו מוצאים לדוגמה בתיאור משפחת אלקנה בבואה למשכן שילה: "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה…" (שמו"א א, ט), ולא ניתן למצוא ביקורת כלשהי על כך.
ברם, המילים האחרונות בפסוק מאפיינות את צורת החגיגה, שתופיע גם בהמשך: "ויקומו לצחק". גם כאן, נחלקו ראשונים בהוראת הביטוי, וראשון להם הוא רש"י: "לצחק – יש במשמע הזה גילוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי", ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" – אף כאן נהרג חור. אפיון אחד של החגיגה הפסולה הוא גלישתה להפקרות בתחום העריות. בשעה שגדלה ההתלהבות, ואפילו זו הדתית, היא מלהיטה ומדליקה את כל העוצמות הוויטאליים של האדם. הבחנה חדה נדרשת בין ההתקרבות וההתעלות הדתית ובין ניצולה לפעולה יצרית מדרדרת. זו הסיבה שחכמינו הקדמונים הפרידו בין גברים לנשים בבית המקדש. אפיון שני של החגיגה הפסולה היא ההתדרדרות להפקרות בחיי אדם, בהריסת חומות הזהירות, ובהתנפלות שיכורת יין על האחר.
ללמדך, שמצורת המסיבות והחגיגות ניתן ללמוד הרבה מאוד על ליבת היסוד שלהן. וזהו אחד האתגרים המשמעותיים בעת שפורצת התלהבות גדולה, והשמירה הרבה הנדרשת בעת הזו.
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק לה: מניע המתגייר בספרות הבתר תלמודית – חלק ראשון – גאונים וראשונים
העיון בספרות הגאונים מלמד שהם מיעטו להתייחס לשאלת מניעי המתגייר. נקל להבין כי עובדה זו משקפת את הכרעתם ההלכתית, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים לתקפות הגיור. אכן, במקורות הספורים בהם הגאונים קובעים את ההכרעה ההלכתית, עמדתם היא חד-משמעית – מניעי המתגייר אינם חלק מהליך הגיור. כך כותב רב יהודאי גאון:
"אחד גר שנתגייר לשם אשה וכן אשה שנתגיירה לשם איש והמתגייר לשם שולחן מלכים ולשם עבדי שלמה ואחד גירי חלומות וגרי אריות, וגירי מרדכי ואסתר – הלכה כולם גרים" (הלכות פסוקות (הלכות ראו), ירושלים תשי"א, עמ' 2. החיבור הלכות ראו הוא גרסה עברית של הלכות פסוקות לרב יהודאי גאון, שנפטר בשנת 761 לערך. זהות המחבר של הלכות ראו אינה ידועה).
רב יהודאי גאון משתמש בנוסח הברייתא בתלמוד (יבמות כד, ע"ב) והופכם על פיהם: במקום ביטויי השלילה הוא מתנסח בחיוב; הנוסח השלילי בתלמוד – "אינן גרים", מוחלף בנוסח של רב: "הלכה כולם גרים". סביר להניח שיש פה ניסיון למחוק את התפיסה החלופית כליל, ומכאן השימוש בנוסח המקורי.
נוסח פולמוסי דומה מצוי גם אצל שלמה ב"ר יהודה, גאון ישיבת ארץ ישראל, הכותב:
"ואם יאמר האומר כי האשה הזאת לא נתגיירה כי [א]ם בשביל האיש הזה – גיורת היא, כי כן אמרו רבותינו זכ לבר (זכרונם לברכה), אחד גר שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש […] [כו]לם גרים" (מצוטט אצל מ"ע פרידמן, ריבוי נשים בישראל, ירושלים ותל-אביב, תשמ"ו, עמ' 333).
אכן, רבנו יצחק אלפסי, שחי בשלהי תקופת הגאונים, בהלכותיו לפרקים ב, ד ביבמות, העוסקים בענייני גיור, אינו מזכיר כלל את סוגית התלמוד (יבמות כד, ע"ב), הדנה במניעי הגר. ברור, אפוא, שעד סוף תקופת הגאונים מניעי הגר היו לא רלוונטיים, בדיוק כפי שעולה מרוב השיח ההלכתי התלמודי.
נקודת התפנית ההיסטורי התחוללה בסוף המאה ה- 11 אצל רבי אליעזר בר נתן (אשכנז 1090 – 1170 [משוער]). הוא מצדד בעמדה השנייה, שלפיה בית הדין "לא מקסלין את הגר", אבל גיורו תקף. הוא משגיר לתוך השיח ההלכתי את המונחים "לכתחילה" ו"בדיעבד" כמתייחסים אל הגיור, וכך הוא כותב:
"ומסקנא, דאף על גאו דמתגיירת לשם איש, היא גיטרת, וכן איש שנשתחרר לשם אשה. ולכתחילה אין מקבלין אותן, משום 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך'. ותנו רבנן: 'אין מקבלין גרים לימות המשיח' […] ומיהו אם מתגיירי מיתגיירי, והוו גרים, דהא בימי מרדכי נתגיירו, והוי גרים" (ספר ראב"ן, יבמות פרק ב).
הראב"ן מציע פרשנות חדשה לדברי התלמוד (יבמות כד, ע"ב) בהם עסקנו בפרקים הקודמים. לפי התלמוד הפסוק "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך", משמש כמענה לשאלה: מדוע לא להתיר לכתחילה לגיורת שנתגיירה לשם איש להינשא ליהודי הזה. הפסוק אינו חלק מהשיח על הגיור, שהרי המשנה אינה מערערת כלל על תקפות הגיור, והשיח התלמודי מניח זאת כהנחת יסוד וודאית, ולכן שואל: אם גיורה של האישה תקף, מדוע לא להתיר לה להינשא ליהודי לכתחילה?
הראב"ן משנה את מהלך הדיון ולדעתו מפסוק זה נובע שלכתחילה אין להסכים לגיור נוכרים שהמניע שלהם לגיור הוא חיצוני. הראב"ן אינו מנמק את חידושו הפרשני לסוגיה שלפנינו. למרות זאת, ברור שעמדתו מסתמכת על הקביעה "אין מקבלין אותו", המנוסחת בבירור בירושלמי (קידושין פ"ד, ה"א). כפי שהוסבר בפרקים הקודמים – "אין מקבלין" משמעו שבית הדין הרשמי לא מקבל. אבל מאחר ומוסד זה אינו מכונן את הגיור, ותפקידו דקלרטיבי בלבד, נובעת המסקנה של הראב"ן: "אם מתגיירי מתגיירי, והוו גרים". כפי שראינו גיור מתהווה על ידי רצון הנוכרים להיעשות יהודים; רצון זה מניע את התהליך. מימוש הגיור יתחולל על ידי מעשה הגיור שעושה המתגייר. בהתאם למסורת התלמודית, שאותה מאמץ הראב"ן, בית הדין אינו בודק את מניעי המתגייר, אבל בית הדין הרשמי לא יקבל לגיור גרים שידוע מראש שמניעיהם זרים. ברם, אם הם עצמם יתגיירו, גיורם יהיה תקף לכל עניין, שכן עניינו של הגיור הוא הצטרפות לעם ישראל על ידי גיור. יש מתח מובנה בין קיום יהודי אידאלי, שלפיו הגיור נעשה מתוך רצון לחסות תחת כנפי השכינה, לבין קיום יהודי ריאלי – הצטרפות לעם ישראל. לפי הראב"ן המתח אינו מחולל קרע בלתי פתיר, ובסופו של דבר כל הגרים יהודים.
יש להיזהר שהרצון לנופש ורווחה רגעיים לא ייהפך לאורח חיים של קבע
עגל ומחולות – אביעד הכהן
בליבו של כל עם, וכך בוודאי עם ישראל, צרובים מאורעות קשים, שהותירו את רושמם לא רק לשעה אלא לדורות. עיון בדברי ימי ישראל עשוי ליצור רשימה לא קטנה של מאורעות כאלה. חורבן הבית, הראשון והשני, גירוש ספרד, השואה, מלחמת יום כיפור והפיגועים הקשים שאנו חווים מעת לעת, הם רק חלק מהם. אין מי שיחלוק על כך שבשורה הראשונה של מאורעות מעין אלה, מצוי גם חטא העגל וכל הנלווה אליו.
ראשית המאורע לא בישרה על סופו. להיפך. תחילתו, בדאגה כנה, מלב דואג ואוהב, של העם לגורל מנהיגו, משה רבנו: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו".
מכוח דאגה זו החל הראש היהודי מתחיל להגות בכל מיני תרחישי אימה בדבר גורלו של המנהיג האהוב. "לא ידענו מה היה לו". יתר על כן: בני ישראל אינם מוכנים להישאר, ולו שעה קלה בלי סמכות רוחנית-מנהיגותית, ופוקדים על אהרן: "קום עשה לנו אלהים!".
בין אם מונח זה מבטא כאן לשון 'קודש', ומכוון כלפי תרפים או פסל שיהיו מעין תחליף לקב"ה ושליחו, ובין אם מכוון הוא כלפי מונח של חולין טהורים, "אלהים" אזרחי, במשמעות מנהיג ושופט (וכמוהו רבים במקרא, דוגמת "עד האלהים יבא דבר שניהם", "ונקרב בעל הבית אל האלהים" ועוד), על פני הדברים יש כאן ביטוי דווקא לאחריות ראויה. העם אינו רוצה להישאר, ולו לשעה קלה, בלי מנהיג שיורה אותו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.
אכן, הדאגה הכנה לגורל משה הפכה עד מהרה לחינגה פרועה ולהילולה אקסטטית. בציוויו של אהרן, ממהר העם לפרוק את נזמי הזהב שבאוזני בניו(!) ובנותיו, מביא אותם אל אהרן והלה בונה ממנו עגל מסכה.
בתוך זמן קצר, ממיר העם את דמות מנהיגו הדגול משה רבנו בעגל זהב דומם. כמתואר במקרא, ההילולה לא התמצתה רק בתוכן רוחני. עד מהרה, הפכה למשתה פרוע שליווה את הפעילות הדתית-רוחנית, ואולי הפך למוקדה: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". אכילה, שתיה, ו"צחוק". והרבה מהם (לכן מופיע הפועל כפועל מתמשך: "אכל ושתו", ולא רק "אכלו ושתו"). גם משתה גדול, כיד המלך, גם "צחוק".
בלשון מקרא, עשוי "צחוק" זה להתפרש במשמעות נחמדה, מעלת חיוך, של היתול ושמחה. אכן, חז"ל ראוהו כמכוון כלפי שלוש העבירות החמורות והקשות ביותר שעליהן מצווה אדם מישראל "ייהרג ובל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ראו בראשית כא, ט: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק", ורש"י שם, בעקבות המדרש: "מצחק" – עבודת אלילים, כמו שנאמר (בפרשתנו, פרשת העגל, שמות לב): 'ויקומו לצחק'. דבר אחר: לשון גילוי עריות כמה דתימא 'לצחק בי'; דבר אחר: לשון רציחה כמה דתימא (שמ"ב ב) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו' וגו'".
המחזה הקשה אינו מסתיים כאן. מילה אחת המופיעה לראשונה בהמשך הפרשה, מכה שוב בעוצמתה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".
ברגע זה משה רבנו מבין ומבחין, שלא מדובר רק בכֵּשֶל רִגְעִי, חד-פעמי, אי עמידה ביצר התאווה והתיאבון אלא גם "מחולות". ה"מחולות" מבטאים את השמחה וההזדהות הנפשית של העַם עִם החינגה הפרועה הזו.
בנקודה זו כשל כוח הסבל של משה רבנו. הוא משליך מידיו את הלוחות ומשבר אותם. כל אדם, עשוי ליפול ברשת החטא. אך משעה שהדבר נעשה לו 'מחול', תוך הזדהות נפשית, עם מעשיו הרעים, אין כבר דרך חזרה (השוו לגישת חז"ל בעניין משתאות הסביאה והזלילה של אחשוורוש: "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה?… מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", מגילה יב, ע"א. רוצה לומר: לא עצם ההשתתפות במשתה– אולי מאונס וכפייה – היא שגרמה, אלא ההנאה הימנה. תחילתו באונס וסופו ברצון).
חברת השֶפַע והפֶּשַע של ימינו מזמנת לנו לא אחת 'משתאות' להמונים. מזנוני אוכל המחַשבים להתפקע, בר עשיר של משקאות חריפים ללא הגבלה, ועוד מיני תענוגות.
המבקשים להם מעט חופש, פנאי ושלווה, ואפילו הדבקים בתורת 'החיים הטובים' ולו כמקום מפלט מצרות היום-יום, צריכים להיזהר שהאמצעי לא ייהפך לתכלית, ושאותו רצון, לגיטימי כשלעצמו, לקצת נופש ורווחה רגעיים לא יהפכו לאורח חיים של קבע, המלווה ב'מחולות', בהזדהות נפשית עם תרבות ההדוניזם והנהנתנות הפרועה, תוך המרת הטפל בעיקר, שתחילתה הנאה, צחוק ומחולות, וסופה כליה ואבדון.
כאשר אדם ישן בלילה מסתלקת ממנו רוח הקדושה, ובמקומה שורה על האדם רוח טומאה
האם צריך ליטול ידיים אחרי שינה ביום? – גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה על רחיצת הכהנים במי הכיור, ובעקבות כך נעסוק בהלכות נטילת ידיים.
נטילת ידיים בבוקר
הגמרא במסכת ברכות (ס ע"ב), כותבת שכאשר אדם נוטל את ידיו כאשר הוא קם משנתו, עליו לברך 'על נטילת ידיים', ונחלקו המפרשים בטעם הנטילה:
א. הרא"ש (ברכות ט, כג) כתב, שתיקנו ליטול ידיים בבוקר היא משום נקיות – בשעת שנתו בלילה האדם נוגע במקומות המכוסים, וכדי לנקותם ולהכינם לתפילה יש ליטול ידיים. משום כך כתב שהיה מקום לברך על נקיות ידיים, אלא משום שכאשר נוטלים ידיים לאכילת לחם עושים זאת באמצעות נטלה ומברכים על 'נטילת ידיים', לא חילקו חכמים בנוסח הברכה.
ב. הרשב"א (א, קצא) חלק וכתב, שהטעם לנטילת ידיים הוא משום שבבוקר נעשים כבריה חדשה 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', וצריכים להתקדש לפני הבורא כשם שהכהנים היו נוטלים ידיהם מהכיור בבוקר לפני עבודתם.
ג. הזוהר (וישב קפד ע"ב) הביא טעם נוסף. כאשר אדם ישן בלילה מסתלקת ממנו רוח הקדושה, ובמקומה שורה על האדם רוח טומאה. כאשר האדם מתעורר בבוקר חוזרת רוח הקדושה, רוח הטומאה עוברת לשרות על הידיים, ולכן כדי לסלקה יש ליטול אותן.
השלכות
ייתכן שלמחלוקת בין הפוסקים והזוהר, מספר השלכות:
א. אדם שלא ישן: כאשר אדם לא ישן בלילה כתב הבית יוסף, שלדעת הזוהר והרא"ש אין צורך בנטילה. לדעת הרא"ש משום שלא נגע במקומות המטונפים, ולדעת הזוהר משום שרוח הטומאה שורה רק בשינה. בדעת הרשב"א הסתפק הבית יוסף, וייתכן בגלל שבדרך כלל האדם נעשה כבריה חדשה בבוקר, לא חילקו חז"ל אם ישן או לא וכתבו שתמיד יש ליטול ידיים.
למעשה פסקו השולחן ערוך והרמ"א (שם, יג), שמספק יש ליטול ידיים בלי ברכה. ליטול ידיים בגלל דעת הרשב"א הסובר שיש ליטול, אך ללא ברכה בגלל הרא"ש והזוהר הסוברים שאין ליטול (ועיין בב"ח).
עם זאת, כאשר אדם לא ישן בלילה אך עושה צרכיו בבוקר, כתבו אחרונים רבים שיש לברך בנטילה שלאחר היציאה מהשירותים, כיוון שבמקרה מעין זה וודאי שגם לדעת הרא"ש יש ליטול ידיים בברכה שהרי ידיו מלוכלכות, וכן המליץ המשנה ברורה (שם, ל) לעשות בחג שבועות כאשר ערים כל הלילה, כדי לצאת ממחלוקת.
ב. אדם הישן ביום: לדעת הרשב"א וודאי שאין ליטול ידיים, שהרי רק בבקרים נעשים כבריה חדשה. לדעת הרא"ש, לעומת זאת, בפשטות יש ליטול ידיים לפני התפילה כיוון שידיו התלכלכו במהלך השינה, ובדעת הזוהר הסתפק הבית יוסף האם רוח הטומאה שורה בכל שינה, או דווקא בשינה בלילה. בדומה למסקנת ההלכה בדין אדם שלא ישן בלילה, פסקו השולחן ערוך והרמ"א (שם, טו) שהישן ביום יותר מחצי שעה ייטול ידיים בלא ברכה. בלא ברכה כי לדעת הרשב"א וודאי אין ליטול ידיים, אך בכל זאת ליטול כי יש מקום לומר שלדעת הזוהר גם במקרה זה שורה רוח הטומאה.
ג. נטילה לפני תפילות מנחה וערבית: הגמרא במסכת ברכות (טו ע"א) כותבת שלפני התפילה צריך ליטול ידיים כדי להתכונן לתפילה (או לנקות אותם בעפר כאשר אין מים), ודנו הפוסקים האם יש ליטול אותן בברכה.
לדעת הרשב"א והזוהר, וודאי שאין ליטול בברכה. לדעת הרשב"א כיוון שרק בבוקר נעשים בריה חדשה, ולדעת הזוהר כי כל עוד האדם לא ישן לא שורה עליו רוח הטומאה. לעומת זאת, לדעת הרא"ש במקרה בו התלכלכו ידיו קודם התפילה בפשטות יש ליטול ידיים בברכה. אמנם גם במקרה זה בגלל ספק ברכות להקל, כתב הרמ"א (צב, ה) שיש ליטול ידיים בלא ברכה.
מה בין קרינת עור משה לבין דברו עם ה'? – דניאלי משה, עו"ד
בפרשה מסופר על קרינת עור משה ברדתו מההר והלוחות בידיו (לד: כט', לה'). בניגוד לתפיסת הנוצרים כי מדובר בקרניים של ממש בדומה לקרניים שפוסלו ע"י מיכאל אנג'לו בפסלו של משה, אומר הרלב"ג: "קרן עור פניו – 'קרן' הוא מענין זוהר… והרצון בזה, שלעוצם התבודדות משה, ורוחקו מעניני הגוף, והיותו דבק עם ה' יתעלה זה הזמן הארוך, שב זוהר השכל אל העור, שהוא מסך מבדיל – רוצה לומר החומר – עד ששב משה כאילו הוא שכל פשוט, ולזה לא היה מרגיש בעניינים הגופיים. ולפי שהפנים הוא שם יפול על הצורה, המשיל החומר לעור הפנים, כי הוא מחיצה ומסך לצורה האנושית מהשגת המושכלות".
הרלב"ג מבדיל בין המימד הנפשי של האדם המצוי בשכל לבין המימד הגשמי המגולם בעור פניו. מהותו של האדם היא נפשו הבלתי נראית שבה חבוי הניצוץ האלוקי "חלק אלוקה ממעל" המקנה לאדם כוחות מיוחדים להבין ולהשכיל. לפי הקבלה, מבנה הנשמה הוא כמבנה האלוקות "ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.." (בראשית א: כו'). וכפי שהאלוקות נסתרת, אך קיומה מובן ומשתקף דרך המציאות, כך הנשמה נסתרת אך קיומה ברור לכל ומשתקף דרך הווייתו של האדם. עור פניו של האדם משמש כמשל למחיצה בין הגוף לנפש המסתירה את המימד הרוחני שהשכל מצוי בו, ואף מקשה על האדם להתחבר אל רוחניותו. אבל משה בהיותו "כאילו הוא שכל פשוט" ללא חומר כלל, היה מחובר למימד הנפשי ללא כל עכבה או מחסום בהיותו מחובר לאלוקות וכתוצאה מכך "לא היה מרגיש בעניינים הגופיים", ונפשו קרנה מבעד לעור פניו. פנימיותו פרצה את גבולות חיצוניותו. בשונה משאר בני האדם שהתקשו להתחבר אל הרוחניות, משה התקשה להתנתק מהמימד הרוחני לכן קרן עור פניו. מדרגתו היתה כה גבוהה, שבניגוד לשאר האנשים הנצרכים למאמץ כדי לבודד את שכלם, משה הצטרך למאמץ כדי להפסיק התבודדות שכלית זו.
האם המהות הרוחנית שהתבטאה בקרינת העור היא זו שאיפשרה מפגש בין משה לה'? "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (לג: יא).
מלמדנו הכתוב כי לאחר שבירת הלוחות ומכוח קרבתו של משה אל הקב"ה הוא מבקש לראות את פניו ומסורב "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני אדם וחי" (לד: כ') והרי ידוע כי הקב"ה "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" ולא ניתן לראות את מה שמצוי מעבר לכל השגה או דמיון? מסבירים חז"ל שלא ביקש משה את ראיית העין אלא את ראיית השכל שמובנה התעלות בדרגת השגתו את האלוקות.
כלומר, חז"ל המשילו את הבנת השכל לראייה. ולא בכדי. העין רואה רק את חיצוניות הדברים ולא את פנימיותם. העין כשמסתכלת באדם רואה את המעטפת החיצונית הגשמית ולא את הפנימיות ולא את הנשמה. ואכן, אין בידינו לראות את עצמות האדם אלא רק את כסותו. כך גם ראיית השכל. ההבנה האנושית מוגבלת ביכולתה להתרשם ולהסיק מסקנות ממפגש החושים עם התופעות אך לא עם מהות הדבר עצמו.
וכך הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (א,י) אומר: "מהו שביקש משה רבינו להשיג כשאמר 'הראני את כבודך', ביקש ליד אמיתת הימצאו של הקב"ה, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו, ונחקקה צורתו בלבו. שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא".
ומוסיף הרמב"ם מתוך תשובת הקב"ה למשה: "והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתות דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו, ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקב"ה בדעתו משאר הנמצאים, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו, והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר "וראית את אחורי ופני לא יראו".
כלומר, משה ידע שאין ראיה, אלא ביקש להשיג ידיעה שלימה יותר של מושג האלוקות מתוך הבנה שאת מהות האלוקות לא ניתן להשיג. משה זכה להכרה שלילית, בניגוד לכמיהה הבלתי מושגת להשיג את האלוקות, משה זכה להבין מהו לא הקב"ה, וידע לעשות את ההבחנה בין עצמותו לבין השתקפותו בהוויה דהיינו את הימצאותו מתוך פעולותיו (אחוריו) וע"י כך להכירו ולהאמין בו.
(לעילוי נשמת אימי המנוחה אביבה שמואלי בת אברהם ז"ל במלאות שנה לפטירתה ת.נ.צ.ב.ה)
הסיכוי לפריצת מלחמת אזרחים בישראל על רקע הקרע הנוכחי הקשה בחברה היהודית בישראל, נמוך ביותר
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
הקונפליקט החריף על דמות מערכת המשפט, בראי חטא העגל וההיסטוריה של עם ישראל- האמנם בדרך למלחמת אחים?
מאז העלאת תוכנית "הרפורמה המשפטית", כפי שהיא מכונה בחוגי הימין התומכים בה, שלדעתם רק תתקן את מערכת המשפט ותחזק את הדמוקרטיה, או תוכנית "המהפכה המשפטית והמשטרית", כפי שהיא מכונה על ידי חוגי המרכז-שמאל הנאבקים נגדה והסבורים כי היא תהרוס את העצמאות השיפוטית ותביא לקריסת מערכות מרכזיות במדינת ישראל ולקץ הדמוקרטיה בישראל, אנו עדים לקרע הולך וגובר-ובהיבטים מסוימים חסר תקדים- בתוך החברה הישראלית, ובעיקר בקרב הרוב היהודי. בעיני רבים, זהו הקונפליקט הפנים ישראלי החמור ביותר מאז פרשת אלטלנה בראשית ימי המדינה, והוא עלול להוביל לא רק לשפיכות דמים בין יהודים ליהודים, אלא אף למלחמת אחים ממש.
מספר נקודות ראויות להדגשה בהקשר זה, הן לאור המורשת היהודית והן לאור המחקר במדעי המדינה.
- בתולדות עם ישראל היו תקופות בהן המאבקים בתוך עם ישראל או לימים מאז גלות בבל, העם היהודי, התגלגלו למאבקים אלימים שהחריפו לעיתים למלחמת אחים. לא חסרות דוגמאות. דוגמה בולטת אחת היא המלחמה בין שבטי ישראל לבין שבט בנימין בפרשת "פלגש בגבעה", שבה כמעט הושמדו בני שבט בנימין (שופטים, פרק כא). אולם אין ספק כי שתי הדוגמאות הבולטות ביותר הן:
1. ההתפלגות לשתי ממלכות של עם ישראל: ממלכת יהודה וממלכת ישראל בזמן יורשו של שלמה המלך, רחבעם מלך יהודה והקמת הממלכה היותר גדולה, הצפונית של ישראל, לימים שומרון, על ידי ירבעם בן נבט. לעיתים שתי הממלכות נלחמו זו בזו לאורך שנים.
2. בזמן הבית השני, הקרע הפנימי בין הצדוקים לבין הפרושים בתקופת המלך החשמונאי החזק, ינאי (76-103 לפני הספירה), שהתגלגל למלחמת אזרחים אלימה שבה נהרגו אלפים רבים והצדדים השונים אף פנו למלכים מבחוץ לשם שליחת צבא לסייע להם. לימים, אחרי מותה של אשתו, שלומציון, שבימיה היה שקט יחסי, התחדשה מלחמת האזרחים (63-67 לפני הספירה) שהובלה על ידי שני הבנים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס, שהביאה לכיבוש ממלכת יהודה החשמונאית על ידי הרומאים ולביטול עצמאות המדינה בשנת 63 לפנה"ס, כשמונים שנה אחרי שקמה וכ-130 שנה לפני חורבן בית המקדש השני. בזמן המרד הגדול כנגד רומא בשנת 66 לספירה, שוב התפרצה מלחמת אחים בין הקנאים לבין המתונים ובין זרמים קנאים מנוגדים, שהחלישה מאוד את המרד כנגד רומא.
- לא תמיד מלחמת אחים עקובה מדם בתוך עם ישראל נתפסה באופן שלילי. אביא את הדוגמה הבולטת ביותר והיא מתוך פרשת השבוע, כי תשא. בעקבות חטא העגל פונה משה לבני שבט לוי ואומר: "כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ; וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ" (שמות, לב: כז-כח). משה לא מהסס אפוא להעניש במוות אלפי חוטאים. מעניין שבקרב הפרשנים, אין כמעט התייחסות להרג המוני זה. דווקא מנהיג הניאו-אורתודוקסיה בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, רבי שמשון רפאל (הרש"ר) הירש, בעל הגישות ההומניסטיות המובהקות, בפירושו לתורה, דברים, פרק לב, פסוק ל' כותב: "על – ידי כך הושב תוקפה של תורה למקומו, והובטח המשך קיומו של העם". מעניין שדווקא הוגה הדעות הלא יהודי בן הרנסנס, מקיאבלי, ראה במעשים אלו של משה ביטוי מופתי ליכולתו של מנהיג גדול לעשות את הנדרש: "ומי שקורא את התנ"ך קריאה חכמה, יראה שמשה, על מנת לקדם את חוקיו וסדריו, נאלץ להרוג אין ספור אנשים שהתנגדו לתוכניותיו" (ניקולו מקיאוולי, דיונים, ירושלים: הוצאת שלם, תשע"א, ספר שלישי: 30, עמ' 316).
גם בתקופת הבית השני, מלחמת האחים בין המתיוונים הקיצונים לבין מתתיהו ובניו החשמונאים, היא שהובילה בסופו של דבר להצלת דת ישראל ולימים להקמת המדינה החשמונאית העצמאית. כאשר אנו חוגגים את חג החנוכה, אנו גם חוגגים את מלחמת האחים החשובה הזו.
- אם נפנה לסקירה כללית, אפשר להציג כמה תובנות:
- מלחמת אזרחים, היא מלחמה שבה ציבורים רחבים (בין אלפים למיליונים) נלחמים בנשק זה בזה והמונים מוצאים את מותם כתוצאה מכך.
- מלחמות אזרחים הן בדרך כלל על רקע אתני, דתי או טריטוריאלי, או שילוב שלהם.
- מלחמות אזרחים קשות יכולות להותיר משקע לדורות רבים, כמו מלחמת האזרחים האמריקאית באמצע המאה התשע עשרה בין הצפון לדרום, או מלחמת האזרחים בספרד בשנות ה-1930'. אולם, בדרך כלל הן אינן מביאות קץ למדינה. דוגמאות בולטות מעשרות השנים האחרונות: ניגריה, רואנדה, צפון אירלנד. לעומת זאת יוגוסלביה התפרקה למדינות נפרדות.
- הסיכוי לפריצת מלחמת אזרחים בישראל על רקע הקרע הנוכחי הקשה בחברה היהודית בישראל, נמוך ביותר. הבסיס היהודי והציוני המשותף כמו הסכנות הביטחוניות החמורות הם כוחות מאחדים רבי עוצמה. אין זה אומר שלא נגיע חס ושלום לידי שפיכות דם בין יהודים ליהודים אם הקרע יתעצם ויוביל קיצונים בודדים לשימוש בנשק חם. אפילו המאורע הכי קשה של רצח פוליטי בישראל, רצח רבין, לא הוביל למלחמת אזרחים בין הימין לשמאל. גם ההתנתקות עברה בשלום יחסי.
בשני הצדדים יש קולות חזקים הדוחפים להקצנת העימות ולחוסר מוכנות לויתורים הדדיים משמעותיים. אולם על פי כל הסקרים הם אינם מייצגים את רוב הציבור היהודי בישראל. חלק גדול מהימין מזה והמרכז-שמאל מזה, מעוניינים בהגעה למתווה מוסכם שיאפשר שיקום של הקרע החריף הקיים.
ד. מספר יסודות למתווה של הסכמה ופשרות משני הצדדים:
1. החלשת עוצמת היתר שבידי מערכת המשפט, אבל בלי להרוס את עצמאותה וללא הכפפתה לעריצות הקואליציה הממשלתית וראש הממשלה מה שגם יחזק את השחיתות הציבורית. בכך נמנע הן מעריצות הרוב והן מעריצות המיעוט, ששתיהן מנוגדות למסורת הפוליטית הדמוקרטית ליברלית מזה, והיהודית מזה.
2. לגיטימיות לקיום פסקת התגברות על החלטות בית המשפט העליון, אבל ברוב מיוחס, הכולל נציגים מהאופוזיציה, ולא רוב סתמי של קואליציה שולטת.
3. צמצום כוח היתר שבידי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולממשלה בכלל, אבל לא בדרך שתהפוך אותם למינויים אישיים ופוליטיים הכפופים לגחמות השלטון.
4. טיפול דחוף בעינוי הדין העצום הקיים במערכת המשפט הישראלית, שנובע גם ממיעוט של תקנים לשופטים, אבל גם משימוש יתר ב"זכות העמידה" של מי שלא נפגע ישירות.
ה. סיכומם של דברים: אין כל סיבה שמדינת ישראל תגרר למלחמת אחים וגם לא לקריסת מערכות בתחומי הביטחון, הכלכלה ומעל לכול החברה. ניתן עם קיום של רצון טוב מצד המנהיגות ועם לחץ ציבורי להגיע לשיפור הולם של המערכת המשפטית בהסכמה רחבה.
את הפיוטים שהיו שנים ארוכות נחלת אנשים מבוגרים ובודדים הכירו את המנגינות כמו שצריך ועוד יותר בודדים הכירו את המילים, שרו מאות צעירים שהרעידו את בית הכנסת
הקימה לתחיה – דבורה זגורי
הרבה שנים לא הייתי בירוחם. אנשים יכולים להעביר שנים בלי לנסוע ממרכז הארץ אל מעמקי הנגב, מי שלא גר קרוב צריך אינטרס – לבקר מישהו, לטייל דווקא שם. פעם חברה מאד טובה שלי היתה גרה בירוחם כחלק מגרעין של כוילל חרדי ואז ביקרתי שם לא מעט. בשבת שעברה, אחרי הרבה שנים, חזרתי, לרגל אירוע פיוטים של 'שבת זכור'. הדבר הראשון שראיתי בירוחם היו הפארקים, משטחים עצומים של מדשאות, עצים, מתקני שעשועים, מגרשי כדורגל. בצידם בנויים הבניינים נמוכים מאד, שתי קומות – מקסימום שלוש. זה חריג כל כך מול ערים במקומות אחרים שאפשר להבין שזה כנראה מתאפשר בגלל שאין הרבה ביקוש נדל"ני, יש הרבה שטח פנוי ואפשר לבנות לרוחב, להשאיר מקום לפארקים. הרוחב הזה, הבניינים הנמוכים, המקום השטוח, מייצר גם הרבה שמיים שנמתחים מעליך ואופק רחב שנפרש. נראה שהאופק והשמיים האלה היוו השראה לכמה גופים, קבוצות ויחידים שהם כנראה בולדוזרים מספיק בשביל להפיח רוח במפרשים של ספינת המדבר הזו.
לשירת הבקשות של שבת זכור בהובלת 'אנסמבל הפיוט של יד בן צבי' הגיעו המוני אנשים ונשים, בית הכנסת העמוס רעד ממחיאות כפיים ושירה סוחפת עד אחרי חצות ליל שבת, מבוגרים מקומיים, גבאי בית הכנסת ורבני הקהילה ארחו בנדיבות והמטירו ברכות על ראש כולם. הם קרנו לא רק מאושר על ההכרה במסורת אותה הם משמרים, אלא נראה ששמחו באמת באש החדשה שלובתה בגחלים שהם עמלו כל כך לשמר. את הפיוטים שהיו שנים ארוכות נחלת אנשים מבוגרים ובודדים הכירו את המנגינות כמו שצריך ועוד יותר בודדים הכירו את המילים, שרו מאות צעירים שהרעידו את בית הכנסת. צעירים שחברו לתנועה שגאה במסורת המוזיקאלית היהודית של ארצות המוצא של הוריהם. וזה אפילו כבר לא ההורים שלהם, הם מספיק צעירים כך שההורים שלהם נולדו כבר בארץ, אבל בכור ההיתוך הישראלי איבדו חלק מהמסורות, והנה הן קמות לתחיה חזרה בזכות הרכבים מוזיקליים, אומנותיים, בזכות אנשים שהאש הזאת בוערת בתוכם.
נראה שירוחם פתחה את שעריה למנועי צמיחה חזקים. לגרעין תורני, לפעילים חברתיים חילוניים ודתיים כאחד, ול'פריקים' אוהבי טבע ואדם. שלושת המעגלים האלה מייצרים תנועה של רעיונות, מיזמים חברתיים, מביאים לגיוס משאבים ממשרדי ממשלה, להקמת מוסדות, להגירה חיובית, לחדשנות ולעליית ערך תדמיתי וכלכלי. השילוב של כל אלה ופתיחות הקהילה המקומית לשילוב בין רבנים עתירי שנים ומסורת עדתית ובין רבנים צעירים יוצאי אשכנז – יוצר חיבור יפיפה, שנראה טבעי אבל הנדירות שלו מעידה על כך שהוא תוצר של לבבות פתוחים ומיוחדים, עבודה קשה, והרבה סיעתא דשמיא.
אני רוצה לחלוק משהו יפיפה, פשוט ועמוק שאמר בדרשת השבת בבית הכנסת הרב הצעיר. הוא אמר שעמלק מצליח כשיש נחשלים אחריך, הוא ניגש לאנשים שמרגישים חלשים, דחויים, לא בקצב, לא שייכים, ומציע להם את מרכולתו, אין להם מה להפסיד, הנה, סוף סוף מישהו בכלל רואה אותם. אבל, אם כולנו נדאג שלא יהיו אנשים סביבנו שירגישו ככה, לא יהיה לעמלק על כל צורותיו המשתנות בכל דור ודור (ויש לו הרבה מאד צורות מפתיעות, אולי בגלל זה הותירה לנו המסורת את זהותו של עמלק עמומה) במה לאחוז, הוא יציע לאנשים משהו והם יגידו: "אני? לא, יש לי כבר מי שאוהב אותי, יש לי איפה לאכול, אני שייך למשהו גדול, חזק ואמיתי. לא תודה".
אני מברכת אותנו שמה שנצרב בנו בפורים הזה, לא יימחק מהר אלא ייהפך לקומה הבאה שלנו, שעל גביה נמשיך להיבנות.
לא די בחכמה. יש לוודא כי החכמה היא חכמה מחיה
חכמה תבונה ודעת – ד"ר תמר מאיר
אנו שומעים בפרשה על עבודתו של בצלאל, שהקב"ה ברך אותו בחכמה ובתבונה ובדעת.
מדרש תנחומא (לה), רואה בתכונות אלו מידות שבהן ברא הקב"ה את עולמו, על יסוד הפסוק במשלי שבו הן מוזכרות יחד: "בשלשה דברים אלו ברא הקדוש ברוך הוא עולמו שנאמר (משלי ג) 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו', ובשלשתן עשה בצלאל את המשכן".
לא רק המשכן נבנה בחכמה תבונה ודעת אלא גם המקדש: "וכן בית המקדש בשלשתן נבנה, שנאמר (מלכים א ז): 'בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חורש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת', ממש כמו בצלאל בונה במשכן, התברך גם חירם, שהובא ע"י שלמה לבניין המקדש בחכמה בתבונה ובדעת.
"וכן לעתיד ייבנה בית המקדש בשלשתן שנאמר (משלי כד) 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים"'.
ואולם, לא די באינטליגנציה כשלעצמה. חכמה אינה מספיקה. כיון שבצלאל בורך בתכונה קריטית נוספת: "אמלא אותו רוח א-להים": כל החכמה הזאת מנין? מרוח א-להים.
המדרש מונה מנהיגים שבורכו ברוח לצד החכמה: "'ואמלא אותו רוח א-להים' זה יהושע שבא משבט אפרים שכתוב בו 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה', ואף עתניאל בן קנז שבא משבט יהודה שכתוב בו 'ותהי עליו רוח א-להים וישפוט את ישראל'" (שופטים ג).
בצלאל בן אורי הוא משבט יהודה, אך על-פי המדרש גם נצר לשבט אפרים.
המדרש ממשיך ומדגיש שאותה הרוח היא משל הקב"ה: "לפיכך כל השבח הזה של בצלאל משל הקדוש ברוך הוא שנאמר 'ואמלא אותו רוח א-להים', 'אמר אליהוא אמרתי ימים ידברו וגו' אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם' (איוב לב) וכל הבינה שבבצלאל מנשמת שדי שנתן בו".
ומסיים בדרשה המחברת את הרוח והחכמה אל לימוד התורה: "ואמלא אותו רוח א-להים בחכמה – שהיה חכם בתורה, בתבונה – שהיה מבין בהלכה, ובדעת -שהיה דעתו מלאה בתלמוד, ובכל מלאכה – כמשמעו".
לבסוף, פונה הדרשן אל מעבר לפירוש המקראות, בדברי נחמה לקהל ולעם ישראל: "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, ולעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז) 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'".
לא די בחכמה. יש לוודא כי החכמה היא חכמה מחיה, חכמה שיש בה אפשרות לגאולה, ולא רק חכמה ודעת שכליים, שעלולים גם להרוס כשאין בהם רוח.
מנהיג אמיתי ואחראי יהיה חייב להאזין לקולות השונים, להכיר בהשפעתם החיובית או השלילית, ולדעת כיצד להוביל, לנתב ולנווט
קוֹל הָעָם – אבי רט
הנה מגיע רגע השיא של מעמד הר סיני – "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".
מיד אחרי הרגע המכונן הזה עושה משה את דרכו חזרה אל העם הניצב בתחתית ההר, מלווה בתלמידו, ומי שיהיה לימים יורשו וממשיך דרכו – יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: "וְשָׁב [משה] אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
ברגעי השיא הללו של "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ", משתפת אותנו התורה בדיאלוג מרתק המתנהל בין משה ליהושע.
יהושע שומע קולות העולים מן המחנה: "וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה". הוא מפרש את הקולות הללו כקולות מלחמה ומיד פונה למשה ואומר לו: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה".
משה רבנו שומע את האבחנה של יהושע ועונה לו במשפט אחד, שהוא בית ספר למנהיגות לדורות עולם. כך אומר לו משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". בזה מסתיימים הדיאלוג והפרק הראשון בסדרת המנהיגות אותה מעביר משה ליהושע, זה שעתיד להנהיג את העם בעתיד.
במילים שלנו אומר משה ליהושע- מנהיג צריך להיות קשוב היטב לקולות העולים מהשטח, אחרת יהיה מנותק ולא רלוונטי.
ישנם שלושה סוגי קולות שיכולים לעלות מהמחנה: יש 'קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה'– זהו קולו של העם שבא ממקום של עוצמה ומבטא ביטחון עצמי, מורל גבוה, גבורה ואמונה בצדקת הדרך.
לעומת הקול הזה יש קול בדיוק הפוך- 'קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה'. זהו קול הבוקע ממקום של חולשה, ייאוש, רפיון, עייפות ודכדוך.
שני הקולות הללו, של הגבורה ושל החולשה, הם קולות מאתגרים שמבטאים מצבים משתנים בחיי העם. אלו קולות טבעיים ולגיטימיים, שצריך לדעת להתמודד איתם ולנהל אותם נכון.
אולם, יש קול שלישי, שהוא המסוכן ביותר, ומנהיג צריך לדעת לזהות אותו אם ברצונו להנהיג את העם- זהו 'קוֹל עַנּוֹת'.
במילים שלנו- זהו קול של קיטורים והתבכיינות ללא שום הצדקה וסיבה. כך לשונו של רש"י על ההבדל בין הקולות:
אין קול ענות גבורה – אין קול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים ניצחון, ולא קול חלשים שצועקים וויי..[אלא זהו] קול ענות – [שהוא]קול חירופין וגידופין".
זה הקול הכי מסוכן לקיומם של חברה ושל עם חפצי חיים ועתיד. בחיי כל חברה ועם יש תקופות של 'קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה' ויש תקופות של 'קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה'. עם קולות כאלו אפשר וניתן להתמודד. כך דרכו של עולם, אולם הקול המסוכן מכולם הוא 'קול ענות'. זהו קול שמוצאו ומהותו היא כפיות טובה, עין רעה, חיפוש השלילי, התבכיינות, וחיפוש המפריד והמשסע. זהו קול שכל מגמתו היא להרעיל את האווירה, להפיל חולשה ומורך רוח, לוותר על החזון 'ולשרוף את המועדון'. יבבות לשם יבבות.
העם היהודי פוסע את פסיעותיו הראשונות כעם למרגלות הר סיני, ומתחיל את מצעד החיים שלו שיימשך אלפי שנים בכל קצוות תבל.
ברגע הזה, מעביר מנהיגם של ישראל משה רבנו שיעור ליהושע, לדורו ולדורות עולם, ראשון במנהיגות- שיעור בהאזנה לסוגי ולגווני הקולות שיבקעו במשך אלפי השנים מהמחנה, קולות שכל מנהיג אמיתי ואחראי יהיה חייב להאזין ולהיות קשוב להם, לזהות אותם, להכיר בהשפעתם החיובית או השלילית, ולדעת כיצד להוביל, להציב חזון, לנתב ולנווט כל קול כדי להעצים, לאחד, לרומם ולחזק את רוח העם.
במהלך החיים מתרחשים אירועים קשים הדורשים מחאה שאינה שגרתית, והתגובה חייבת להיות קיצונית על מנת שהמסר החינוכי ייטמע
לפעמים דרושה תגובה קיצונית – מאיר נהוראי
אחד האירועים המזעזעים והמפתיעים ביותר בתולדות עם ישראל הוא שבירת לוחות הברית. ארבעים יום של מאמץ ויגיעה רוחנית מתרסקים ברגע אחד על סלעי המציאות העגומה, שפוגש משה רבנו בעת שירד מן ההר אל העם. אולם, מדוע בוחר משה לשבור את הלוחות, וכי לא היה עדיף להשאיר את הלוחות בבית גנזיו של הקב"ה, בו בזמן שהתבשר על החטא?! כמו כן, העיתוי והאופן של שבירת הלוחות ניתן לפרשנויות שונות בשל הפער הקיים בין המתואר בספר שמות לבין תיאורו בספר דברים. בספר שמות משה התקרב אל העם והבחין בתמונה הקשה: "… וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". המפגש עם ישראל בשעת החטא טלטל את משה, וגרם לו לכעס, שהביא לשבירת הלוחות תחת ההר. מנגד, בספר דברים (ט,טו) התיאור שונה: "…וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". מתוך הפסוקים עולה, שמשה אינו מאבד שליטה אלא להיפך, שבירת הלוחות מתוכננת ומיועדת להיות בפני העם.משה מתאפק ונמנע משבירת הלוחות בהיותו בהר, ובוחר להמתין במכוון עד אשר יגיע אל העם על מנת לשבור את הלוחות בפניהם.
דומה שהפער בין הכתובים משקף שתי פרשנויות שונות למעשהו של משה. הרמב"ן (דברים ט,טז) מדגיש שמשה שובר את הלוחות מתוך כעס וחוסר איפוק: "יאמר היה עונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות".מנגד, הנצי"ב (שמות לב,טו) סבור ששבירת הלוחות נעשתה במכוון, ומשה השקיע מחשבה על מנת ששבירתן תזעזע את ישראל ותגרום רעידת אדמה לאומית. לכן העדיף משה לשבור את הלוחות בפניהם:
"אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם, …אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה…".
ברגע שמשה שבר את הלוחות לעיני העם הופסקו המחולות. קול שברי הלוחות החליף את קולות התרועה והשמחה. זה הרגע שבו יש לתת מקום לצליליי השבר, והשתיקה יפה באותה שעה. כל מילה בעת הזו מיותרת, ובכוחה להמעיט מעוצמת התוכחה. ישנם רגעים שנדרש מעשה קיצוני כדי לעורר אדם מתרדמתו או מאדישותו. חטא העגל היה כה מזעזע, ובמיוחד שאפילו אהרון היה שותף לו. משה הבין שבאותו הרגע תוכחה רגילה לא תשפיע אלא רק מעשה קיצוני יצליח להסעיר את העם.
בחיינו כהורים או כמחנכים נאלצים אנו לכעוס על ילדינו. הכעס פסול מעיקרו ועלול להביא לטעויות קשות, שנובעות מאיבוד שליטה. אולם, במהלך החיים מתרחשים אירועים קשים הדורשים מחאה שאינה שגרתית והתגובה חייבת להיות קיצונית על מנת שהמסר החינוכי ייטמע. אולם, אל לנו לגרום ששבירת הכלים תשבור את רוחם של ילדנו. להיפך, כשם שמשה התפלל לפני בורא עולם שלא ישמיד את העם, ולא נתן לעם לאבד את התקווה, כך לאחר שבירת הכלים מחנך טוב צריך להקנות כלים חדשים- מעין "לוחות שניים"- הזדמנות לתיקון, ובכך להביא לפריצת דרך שיש בה תקווה חדשה.
הנטייה לבחור בפתרונות גורפים, קיצוניים ודרסטיים ניבטת אלינו פעמים רבות הן מהשיח הציבורי והןמהחיים האישיים
שיטת "זבנג וגמרנו" – הרב לוביץ
הייתכן שמיד אחרי מעמד הר סיני רוצה עם ישראל לעבוד לעגל בתור אלוהים אחרים? שאלה מטרידה זו מקבלת מענה בפרשנותו של הרמב"ן, לפיה בני ישראל לא התכוונו לעבוד לאל זר, אלא ביקשו תחליף למשה שעלה להר סיני ונעלמו עקבותיו. לדברי הרמב"ן, בני ישראל אמרו: "נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על-פי ה'" (לב, א). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם דברי העם לאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". ברם, פירוש זה מותיר אותנו עם שאלה אחרת: אם בני ישראל מחפשים תחליף למנהיג, ולא לא-לוהים, מדוע הם רוצים ליצור יצירה חדשה, דוגמת העגל? מדוע לא בחרו באהרן או ביהושע, תלמיד משה ומשרתו הנאמן? ומה בדבר בצלאל שהיה "מלא רוח חכמה" או נחשון בן עמינדב שגילה רוח גבורה ומסירות כשקפץ בראש לים סוף? הרי לא אלמן ישראל, והיו בו מנהיגי שבטים ושרי אלפים שיכלו להתמנות במקום המנהיג שעלה אל הערפל ולא שב?
נראה שבני ישראל מיהרו להסיק שאם המנהיג הנערץ משה איננו, יש לבטל לחלוטין את מוסד המנהיגות ולהחליפו בדגם שונה לגמרי של הובלת העם. לא עוד מנהיג בשר ודם, אלא דמות סמלית כלשהי. העם טעה כשבמקום לנסות לרפא את המצב, העדיפו להרוס הכל. בכך הם ביטאו נטייה טבעית ומוכרת לפתור בעיות באמצעות פתרון גורף, הורס וטוטלי, בעוד שלרוב יש לפתור בעיות על-ידי טיפול סבלני, הדרגתי וממוקד, ולא 'לשפוך את התינוק עם המים'.
התופעה של פתירת בעיות על ידי הריסה מוחלטת חורזת את פרשת "כי-תשא". כאשר משה רבנו ראה את בני ישראל סביב העגל, נקט בפעולת הרס דרסטית של שבירת הלוחות. כאשר ה' רצה לפתור את בעיית חוסר היציבות וחוסר הנאמנות של העם שהתגלתה בחטא העגל, הודיע למשה על פתרון קיצוני וגורף של השמדת עם ישראל, ויצירת עם חדש. אולם, סביר שהם לא התכוונו באמת לחסל את הקיים, אלא ביצעו תרגיל פדגוגי. משה שבר את הלוחות, כדי שהעם יזדעזע וירצה להשיג אותם מחדש, ואף רמז להם: "וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם". ה' "העמיד פנים" שבכוונתו להשמיד את עם ישראל, אך כשאמר למשה: "עַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם", רמז לו שיתפלל עליהם ויביאם לתיקון מחודש. הקב"ה, כמו גם משה, באו ללמדנו שלא פותרים בעיות באמצעות פעולות הרס קיצוניות וטוטליות, ולכן ה' המשיך עם אותו עם, ומשה מביא לוחות שניים שאינם שונים כלל בתוכנם מהראשונים.
הרב קוק כותב שישנן שתי שיטות טיפול במקרים של חברה הסובלת מליקויים (עין אי"ה, שבת א, עה). האחת רוצה "לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות בנינים חדשים". גישה טוטאלית זו אינה מאמינה ביכולת התיקון, וכשהבעיות עמוקות היא מעדיפה להרוס את הקיים, ולבנות חלופה חדשה מן היסוד. הגישה השנייה מאמינה שגם כשהמגרעות במצב הקיים רבות ועמוקות יש "לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות". הוא מצדד בשיטה השניה וקובע כי דרכה של תורה איננה לשבור ולהרוס, אלא לתקנו במתינות ובהדרגתיות. הנטייה לבחור בפתרונות גורפים, קיצוניים ודרסטיים ניבטת אלינו פעמים רבות הן מהשיח הציבורי והן מהחיים האישיים. לא אחת קורה שבני זוג ממהרים לפרק את הקשר, במקום לטפל בבעיות הזוגיות באופן ממוקד ובסבלנות. לא פעם אדם עוזב את עבודתו בשל תקרית אחת או מפסיק את לימודיו בגלל קשיים מסוימים, בשעה שניתן היה למצוא פתרונות מספקים. הפתרון של "זבנג וגמרנו" הוא ברוב המקרים בבחינת דרך קצרה שהיא ארוכה. בדרך כלל ראוי ורצוי לחפש פתרונות בונים, משקמים ויצירתיים תוך תיקון סבלני ומתון, ולא למהר לשבור או לזרוק לאש.
יש לנו חזון מסוים של מדינה יהודית אידיאלית
דמוקרטיה בלית ברירה – הרב ד"ר משה רט
בזמן האחרון כולם מדברים על הדמוקרטיה ונלחמים על הדמוקרטיה, וזה משעשע, כי רוב האנשים לא באמת רוצים דמוקרטיה. מה שרוב האנשים רוצים באמת זה דיקטטור כל-יכול מאנשי שלומם, שינהל את המדינה בדיוק כפי שהם חושבים שצריך, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אלא מה, בפועל זה לא מעשי בגלל שתי בעיות: 1. יש הרבה אנשים עם דעות ורצונות שונים משלהם, שלא יסכימו לקבל דיקטטור כזה; 2. אי אפשר לסמוך על הדיקטטור שלא יהפוך לרודן שמדכא את העם ודואג רק לעצמו. אז בגלל המכשולים האלה, נאלצים להתפשר על האפשרות הפחות-גרועה-מכל-האפשרויות-שניסו (כלשונו של צ'רצ'יל) – הלא היא הדמוקרטיה. במסגרת הדמוקרטיה, כל אחד מוותר על הגשמת חלומותיו המלאים ונאלץ להתחשב בדעותיהם של האנשים המרגיזים שחושבים אחרת, אבל זה הרע במיעוטו. זהו בעצם משחק שבו כולם מקבלים על עצמם כללים ומגבלות מסוימים, ומנסים למקסם את הרווח שלהם במסגרת אותם כללים. לכן חשוב להכיר באמת – שבניגוד לרושם שניתן לקבל היום, אין שום דבר מקודש או עילאי בדמוקרטיה. זו רק פשרה לעומת השאיפה האמיתית.
כמובן, יתכן שישנם אנשים שרצונם האמיתי הוא דווקא שהעם כולו יחליט במשותף מה לעשות, ומבחינתם הדמוקרטיה היא אידיאל ולא פשרה. אבל הרושם שלי הוא שאלה הם מיעוט. לרוב האנשים יש דעות יותר נחרצות על מה צריך לעשות פה בארץ, ועל מי שחושב אחרת מהם. קל לדבר על שוויון ושלום ואחווה כשאתה יודע שהאחרים חזקים לפחות כמוך. אבל כפי שממחיש טרי פראצ'ט באחד מספריו, ברגע שדרקון ענקי ויורק אש הופך להיות המנהיג שלך, הערכים הללו נראים פתאום הרבה פחות חשובים לעומת ההזדמנות לעשות מה שאתה רוצה בלי חשש.
חשוב לדעת את זה כדי לא לבלבל בין תכלית לאמצעים, ובין לכתחילה לבדיעבד. נכון, מגבלות הכוח מונעות מרשעים להגשים שאיפות רעות – אבל גם מונעות מצדיקים להשליט את המוסר והצדק. יש לנו חזון מסוים של מדינה יהודית אידיאלית, שבגלל הנסיבות עלינו להתפשר ולוותר על חלקים רבים ממנו. אבל זה לא אומר שעלינו לוותר על עצם החזון. אסור שהדמוקרטיה תהפוך לתחליף ליהדות, ושרצון העם יכתיב את הערכים. נמשיך לשחק במסגרת הכללים, אבל לא נפסיק לשאוף ולחלום.
השכחה האקטיבית, הבוחרת להסיר חלקים מן האישיות, מסוכנת ומזיקה
אבות ג', ח': זה אני / נעמי
"רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'; הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ".
עקירה מודעת של המשנה מן הלב, לדברי רבי דוסתאי, דינה גט כריתות מחיי אמת. אדם שהכיר וידע ובוחר להתכחש לעברו ולהעלים חלק זה מחייו, אין ממשוּת לחיים אותם הוא מנסה לבנות והריהו מתחייב בנפשו.
תמהני, האם ניתן לראות בקביעה זו, קביעה הנוגעת לא רק לחיי תורה: האם נכונים הדברים גם לגבי אדם הבוחר לעקור ולהתכחש לעברו? לשגיאותיו? לערכיו? למצפונו? לאוהביו?
לא אחת אני פוגשת משפחות שסועות ומפולגות, הנושאות עמן סיפור כואב של התכחשות בן/בת משפחה להוריו, ילדיו, בן/בת זוגו או קרוביו. את חדרי פוקדים גם יחידים וזוגות, שחוו או חווים אובדן או משבר אישי – זהותי ו"מבקשים אישור", מסיבות מגוונות, לשדר "עסקים כרגיל" ("לשכוח" כלפי חוץ), ולא לשתף בעניין זה את יקיריהן. עמדתי בעניין זה, זהירה. ניסיוני מלמד כי סוד ובפרט חוויה בעלת מטען רגשי, לא רק שאינו מתפוגג ונעלם, אלא סופו שיתגלה או שייגבה מהמתמודד עמו לבדו, מחיר פיסי ו/או נפשי.
"כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ" – שכחה של מעשים, אנשים ואירועים בעברנו, והעדר תשומת לב למורשתנו ומשאבינו הרוחניים – ערכיים, פרי עמל של דורות, עלולים להחליש את יסודות הבית שלנו אך לא למוטטו. "תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ" -שכחה שאינה בשליטתנו, הנובעת ממחלה וירידה תפקודית או המשמשת מנגנון הגנה פסיכולוגי מפני עמידה מול טראומה, למשל, רצויה לעיתים ונחוצה לצורך התמודדות נפשית-רגשית.
"וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ" – שונה, מסוכנת ומזיקה, היא השכחה האקטיבית, הבוחרת להסיר חלקים מן האישיות, מהעבר האישי, הבינאישי, המשפחתי או הלאומי, לטובת ניהול חיים "חדשים", נעדרי אותנטיות. לא לחינם חז"ל בחרו לציין פרטים אודות שורשיהם, עיסוקם ושגיאותיהם ואף חטאי דוד חשופים ומסורים בידינו לפיקדון וכשיעור לחיים. מכאובינו ופגמינו יכולים לשמש סד, אך תפקידנו להשמישם כמקפצה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
על הפיצוץ האדיר מספר הרב י"מ לאו, שגר באותה עת בבית דודיו בקרית מוצקין: "לא נותרה שמשה אחת שלמה בקריות ובכל מפרץ חיפה"
תפילה וזיכרון – יעקב ספוקויני
"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה… זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" [לב' יא , יג'].
על הפסוק הראשון בו מזכיר משה את המילים 'בכוח גדול וביד חזקה', שואל אברבנאל: "ואיך היה אם כן שואל למה יחרה אפו ואומר בכוח גדול וביד חזקה… היא הנותנת, שבעבור שהוציאם באותות ובמופתים ומרדו בו… היה ראוי שיחרה אפו". ועל כך עונה אברבנאל: משה אומר לה' "הלא ידעת שהוצאת אותם מארץ מצרים שהיא מלאה גילולים אשר היו מלומדים בכל התועבות האלה [שאותן למדו מהמצרים]… והם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה. אם הוצאת אותם מתוך הגילולים וע"ז למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם. כי ההרגל נעשה להם כטבע שני…".
לכן, על פי אברבנאל משלב משה בתפילתו- תחינתו בין שני הדברים – מחד גיסא, מזכיר את גודל עוצמתו של ה' ומאידך גיסא, מקטין את רמתו של עם ישראל ומלמד עליו סנגוריה. לבסוף, מוסיף משה ומבקש, זכור להם זכות אבות ומחל להם.
בדבריו אלה עונה למעשה אברבנאל על שאלה גדולה בהרבה. כיצד יתכן שעם אשר יצא ממצרים וראה את כל הנסים והנפלאות שעשה ה' על ים סוף, חטא בחטא העגל? חז"ל למדונו פעמים רבות שאין בעל הנס מכיר בניסו. כאשר מישהו חווה בעצמו את ההתרחשות הוא יודע בדרך כלל להסביר את נסיבות העניין. אלא שבפרספקטיבה היסטורית ניתן לעתים לראות את חוט השערה המבדיל בין הצלחה ובין כישלון. המאמינים יראו בכך את ישועת ה'.
אחד מן המקרים הללו קרה השבוע לפני 75 שנה. הימים היו ימי דמדומי השלטון הבריטי בארץ. כשלושה חודשים לפני כן החליט האו"ם על חלוקת הארץ. כחודשיים אח"כ אמור דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה היהודית. ערביי א"י תקפו בכל רחבי הארץ על מנת לסכל את תכנית החלוקה ואת הקמת המדינה היהודית.
הערבים בארץ קיבלו חיזוק מצד האחים המוסלמים וצבא ההצלה של קאוקג'י ותקפו את נקודות היישוב היהודיות. דוגמה בולטת לכך, היא חיפה. 144,000 התושבים נחלקו כמעט חצי חצי בין יהודים לערבים.
הערבים בעיר עשו כל מאמץ למנוע את יישום תוכנית החלוקה והכללת העיר בתחום המדינה היהודית. 'הוועד הערבי העליון' מינה מטעמו מפקד צבאי – מוחמד אל חונייטי. הלה יצא ללבנון וסוריה על מנת להשיג נשק שובר שוויון מול הכוח היהודי. בינתיים, פגעו ערביי העיר בעוברי אורח תמימים בפיגועי ירי ובהפעלת מטענים. לארגון ההגנה נודע כי מאמציו של אל- חונייטי עלו יפה וכי הוא עומד להגיע ארצה בראש שיירה עמוסת נשק.
המידע היה חלקי ולא היה ידוע באלו כלי רכב מדובר. הוצבו שני מארבים לשיירה. האחד, בעין שרה ליד נהרייה. השני, בקרית מוצקין. המארב בעין שרה זיהה בטעות מונית כמובילת השיירה ופגע בה. נוצר חשש כי אנשי השיירה יבחינו בתקרית ויהיו ערוכים לקרב. המונית נקברה במהירות בחוף הים.
בינתיים התקדם אל- חונייטי בראש שיירה עמוסה ב 10 טון של נשק ותחמושת, מאות רובים וטונות של חומרי נפץ. בחסדי ה' הוא החליט לפתע לעצור ולסעוד בעכו בדרכו לחיפה. שם גילה אותו מודיע של ההגנה. הוחלט להצמיד לו אופנוען אשר ייסע בעקבות השיירה. כשיגיעו למוצקין, הוא יעקוף אותה ויתריע על בואה. כך אכן היה. המארב פרס מכשול והשיירה נעצרה. אחד הלוחמים, עמנואל לנדאו ניסה להשתלט על המשאית ולהביאה עם הנשק לרמת יוחנן. לפתע נשמע פיצוץ אדיר, כנראה רימון שהתפוצץ והמשאית כולה התפוצצה. לנדאו, שזכה לעיטור גבורה, ונעם פסמניק נהרגו. בצד הערבי אל חונייטי ו-16 מאנשיו נהרגו והסכנה להתחמשות ערביי חיפה חלפה.
על הפיצוץ האדיר מספר הרב י"מ לאו, שגר באותה עת בבית דודיו בקרית מוצקין: "לא נותרה שמשה אחת שלמה בקריות ובכל מפרץ חיפה. במקום הפיצוץ נפער בור שעומקו למעלה מעשרים מטרים" ['אל תשלח ידך אל הנער' עמוד 122] ללמדנו עד כמה גדול היה הנס. אלמלא החליט אל חונייטי לסעוד בעכו, ספק אם היו מגלים את השיירה בזמן. חוט השערה הבדיל בין הצלחה ענקית ובין כשלון. נתפלל שכך יהיה ה' בעזרנו תמיד.
Yaakovspok1@gmail.com
צער בעלי החיים אמור להיות שיקול בכשרות הבשר
הרעיון שמאחורי השחיטה / הרב ד"ר עידו פכטר
כשרות הבשר תלויה לא רק במין החיה שאותה אנו אוכלים. גם כשמדובר בחיות טהורות, עלינו לשחוט אותן כהלכה ולמלוח את הבשר שלהן כדי להוציא את דמן, לפני שנאכל אותן. צווים אלה גורמים לנו להבין שלא רק ההבדלה בין מה שאנו מכניסים לפה היא יסוד הכשרות אלא רעיון עמוק מכך, שעלינו לוודא שאנו משמרים אותו גם היום.
מדוע בשר כשר מחייב שחיטה? שני טעמים עיקריים מופיעים בספרות הראשונים. האחד גורס ששחיטה היא ההמתה הכי מעוטת סבל עבור החיה. מנסח זאת בעל ספר החינוך (מצווה תנא):"שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חינם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
המחשבה מכוונת לחיה. מצוות השחיטה דואגת לכך שהיא כמעט שלא תחוש דבר בעת המתתה ולא תצטער לחינם.
בעל ספר החינוך מביא טעם נוסף, שונה במהותו: "לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר".
על פי הטעם הזה, השחיטה לא נועדה להיטיב עם החיה אלא נושאת מסר לאדם. עלינו לזכור שגם כשאנו אוכלים בשר, מדובר ביצור חי, עם נפש וכוח חיים. מה שמבטא את עובדת היותו חי הוא הדם הזורם בו. לכן עלינו להורגו בצורה כזו שרוב הדם יצא ממנו ולא ייבלע בו. חיתוך העורק בשחיטה גורם לכך.
זהו גם הטעם העומד מאחורי חיוב המליחה ואיסור אכילת הדם. עלינו להפריד בין הבשר ובין הנפש, ולאכול רק את החלק בגשמי שבחיה, שכן, בלשונו של ספר החינוך: "אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש". עלינו לזכור שבשר איננו מוצר צריכה סתמי, מדובר ביצור חי.
הבדל בין הטעמים השונים לחיוב השחיטה יכול לבוא לידי ביטוי בסוגיית ההימום. לפני כשנתיים אישר בית המשפט האירופי לצדק פסיקה של בית משפט בבלגיה, שאסר את השחיטה משום צער בעלי חיים. הדרישה היתה לעשות הימום לחיה לפני הריגתה כדי לחסוך ממנה סבל. על פי הטעם הראשון שראינו לשחיטה, הגיוני לקבל את הדרישה הזו, כדי למנוע צער נוסף לחיה. אך על פי הטעם השני יכולה להיות בכך בעיה, שכן ההימום מחליש את זרימת הדם ופוגע ביציאת הדם במהלך השחיטה.
המשותף לטעמים הוא שעלינו להפנים שכשאנו אוכלים בשר אנו עומדים מול יצור חי, בעל קיום עצמאי, שלא נוצר רק כדי לשרתנו. לכן צריך לכבד את הנפש שלו ולהימנע מאכילתה, וכן יש למעט בצערו ככל שניתן. ההיתר שניתן לנו לאכלו אינו מבטל את קיומו כישות חיות.
בחברה התעשייתית אנו נוטים לשכוח זאת. איננו רוצים לשמוע או לדעת מה עובר על בעלי החיים עד הגעתם לאטליזים ולסופרמרקטים. אנו מעדיפים לראות אותם כעוד מוצר צריכה פשוט. יחס זה נוגד את גישת התורה.
צער בעלי החיים אמור להיות שיקול בכשרות הבשר. מובילים או בתי מטבחיים שמתעללים בבעלי חיים לא יכולים להיות מקום כשר, גם אם השחיטה נעשתה כדין. אם העוסקים במלאכות הללו מתכחשים לכך שלפניהם יצורים חיים, איבדנו את מהות הכשרות.
הלוואי והרבנות היתה מכניסה זאת כשיקול למתן הכשר. הלוואי ושוחטים היו מקפידים על כך כמו על חדות הסכין. הלוואי ומשגיחי הכשרות היו בודקים לא רק את סוג המלח אלא גם את היחס הכללי לבעלי החיים. אז היתה הכשרות שלמה. זהו תיקון שביכולתנו לעשות כיום, כשהבשר עודנו מגיע מן החי. צריך להגביר מודעות, לראות תחקירים, לא לבחור בבורות מרצון אלא בראש ובראשונה להתחיל להתעניין. איכפתיות היא תחילתה של כל מהפכה.
אי אפשר בלי מנוחה – קובי פרידחי
במקומות עבודה רבים עובדים נמנעים מלנצל את ימי החופשה שלהם. כשבודקים מדוע- ניתן למצוא את החשש לוותר על יום עבודה כי הפרויקט יקרוס, כי "מה יגידו" או מתוך רצון לשמור לחופשה עתידית, אולי בשנה הבאה.
סיבה נוספת לרתיעה מלקחת "סתם חופשה" הוא החשש שמא לא נצליח להתכונן אליה והיא תתבזבז לשווא. מחקרים מראים שכמו שהגוף שלנו זקוק למנוחה כדי לצבור אנרגיות לפני שמבצעים פעילות גופנית, כך גם המוח זקוק לרגיעה לפני פעילות מחשבתית. המסקנה היא שעבודה רצופה, יום ועוד יום, גם כשהראש כבר זועק לחופשה ומראה סימני שחיקה, מזיקה בסוף גם לביצועים בעבודה עצמה.
ב"חופשה", אנחנו ישר חושבים על חגים, חופש גדול או טיולים כאלו ואחרים שניתן למצוא בשבועון זה, מכיוון שהשבת, או בכלל, העובדה שאנחנו לא עובדים שבעה ימים בשבוע, נהייתה כבר נורמה בעולם המערבי. בפרשה שלנו מוזכרת מצוות השבת שמעבר לדינים הרבים הקשורים בה הייתה חידוש גדול בעולם העתיק. קיימות עדויות מכתביהם של מחברים הלניסטים המלמדות שהיה מקובל בתקופתם ללעוג ליהודים על השבת- היהודים בטלים ממלאכה יום בשבוע, משום שהם עצלנים.
השורש ש.מ.ר מופיע בהקשר לשבת שלוש פעמים בפרשה. הרש"ר הירש אומר על המושג השגור כל כך "לשמור שבת" כי עלינו לראות את השבת כנכס הנתון לנו מבחינה אובייקטיבית והמופקד בידינו לשמרו. כלומר, כאשר הקב"ה מביא לנו את השבת ומבקש שנשמור אותה אנחנו צריכים לחשוב עליה כמו חפץ חשוב שהתבקשנו לשמור- שהשבת לא תינזק, שלא תתקלקל, לא להפקיר אותה ללא השגחה.
למעשה, כאשר עובדים שבעה ימים בשבוע אין פנאי לעבוד את ה' ולכן השבת היא "אות ביני ובינכם". רק בשבת אנחנו יכולים לשאול את עצמנו בנחת מה ה' דורש מאיתנו, ללמוד תורה, לשמוח במצוות. לכן, דרושה שביתה מוחלטת מכל מלאכה- שתאפשר לנו להמשיך קצת מהשבת לתוך השבוע.
מחקרים מראים שפעמים רבות כשאדם יוצא לחופשה, הוא חוזר במקרה הטוב עם אותן אנרגיות שהיו לו לפני כן ולעיתים אפילו מרוקן יותר. הסיבה לכך הם הלחצים הכלולים בחופשה עצמה, איך לנצל את היום הכי טוב, המחשבות על העבודה שמפסידים, הפקקים… באה השבת ומראה לנו את החשיבות של העצירה המוחלטת- בסוף, כדי שהחופשה תועיל לשגרה – יש לתת למוח אפשרות לנוח. לכן, דווקא יום עבודה "מבוזבז", בלי תוכניות גדולות, הוא בעל ערך חשוב. זו אולי הסיבה בגללה אומרים שהעולם נברא בשבעה ימים; היום השביעי, בו לא נברא דבר, המנוחה, היא חלק מהתהליך.
קדושה – תוצאה של מודעות ונאמנות – שרון שלום
לפני כשלושה שבועות בדרך חזרה מארצות הברית במטוס אל על, אירע מקרה שהדהים אותי. לאחר שהתיישבתי, ניגש אלי אדם דתי ומבקשני, אם אואיל בטובתי לעבור למושב אחר. לאחר שהבנתי שהסיבה לבקשה היא סירובו לשבת ליד אישה, סירבתי בתוקף. משהתייאש ממני ניסה את מזלו עם האחרים, עד שהצליח להזיז משם לכאן ומכאן לשם ובא לציון גואל. אלא, שכל זה נעשה ללא כל תיאום עם הדיילות. בינתיים הגיעו נוסעים שהתברר להם שמקומם אינו פנוי, מה שגרם למהומה גדולה. אחרי ניסיון נואש של הדיילות לפתור את הברדק ולאחר משא ומתן עם חלק מהנוסעים יכולנו להמריא בחזרה לארץ. תהיתי, האם עצם הבקשה לפנות את מקומי היא לגיטימית? באמת כל נוסע יכול להחליט להזיז נוסעים אחרים בשל אמונתו במשהו? מדוע החברה מגלה סבלנות לבקשות לא דמוקרטיות במרחב הציבורי? מדוע מה שמותר לצד אחד אסור לצד השני? מצד שני, מדוע לא לתת לאדם לחיות על פי אמונתו? מדוע המרחב הציבורי לא יכול להכיל בקשות מעין אלו? ומה כל כך מפחיד את שני הצדדים? האם בגלל שאיזה אחד ביקש לא לשבת ליד אישה או ביקשו לקיים אירוע בהפרדה בין נשים לגברים לא תהיה יותר דמוקרטיה?! כהרגלנו נעיין בתיאולוגיה האתיופית ובמקורות חז"ל וננסה להשיב.
המשנה בסוכה קובעת "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה". כלומר, אדם העוסק בקיום מצווה אחת פטור מקיום מצווה אחרת באותו הזמן. פטור זה נידון בהרחבה במסורת הרבנית, שבין היתר דנו בשאלה- האם העוסק במצווה אחת לא חייב כלל בקיומה של מצווה אחרת, או שהוא פטור רק מאחר שהוא נחשב לאנוס, ועדיין נחשב לעושה מצווה אם בכל זאת קיים את המצווה? השאלה הזאת רחבה יותר ונוגעת במכלול חיי האדם ולאו דווקא הדתיים. בהיותנו בני-אדם אנו נדרשים להיות מודעים למעשינו ולדעת כיצד לנהוג במצבים שונים שאנו נתקלים בהם במהלך חיינו, במיוחד במצבי בדילמה, בהתנגשות בין שני ערכים- עלינו להיות מודעים להשלכות שיש לבחירות שלנו.
לאחרונה, העסיקה את אשתי ואותי השאלה מהו האיזון שאמור להיות בין ערך העבודה לערך הבית, במרוץ של העולם המודרני. האם נקודת המוצא היא העבודה, והשאלה היא איך ממשיכים לחפש את האופן שבו הבית משתלב בתוכה, או שנקודת המוצא היא הבית והשאלה היא איך ממשיכים לחפש את האופן שבו העבודה משתלבת בתוך הבית? אין ספק שהחיים המודרניים מקשים עלינו מאוד במציאת האיזון בין שניהם. כך או כך הדבר החשוב במצבים הללו הוא המודעות לדילמה, להבין שיש בעיה.
חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים של ישראל במדבר, מה שהביא את משה רבינו לשבור את לוחות הברית. שואל על כך ישעיהו ליבוביץ: מהי כל הגדולה במעשה שבירת הלוחות, שהם כאמור מעשה א-לוהים ומכתב א-לוהים? ועונה: "כי גדולת מעשה זה היה בהוכחה שאין קדושה בשום עצם מצד עצמו. קדושה אינה אלא במעשה האדם, כאשר אלה מכוונים לעבודת ה' ואם אין כוונה כזאת למעשיו, הרי שם בהם אין שום קדושה. כיוצא בזה אין בלוחות שום קדושה מצד עצמם, אלא במידה שעם ישראל שומר את החרות על הלוחות".
באמונה של עולם האתיופי מעולם לא שללו את ממד הקדושה. להיפך, הם האמינו בקדושה, אבל קדושה כזאת שאדם מחליט, בהתאם לנסיבות, אם להרפות או לאחוז בה. דודי החכם דניאל מנגשה ז"ל אמר לי: "למה אנחנו נושמים? האם אנחנו חייבים לנשום או שאנחנו רוצים לנשום? זה לא תלוי ברצון או בחובה שלנו אלא בנאמנות של הקב"ה". הדוד שלי לימד אותי שבין מעמד קבלת התורה בהר סיני בכפיה ובין מעמד קבלת התורה בפורים ברצון יש נאמנות. נאמנות לא מדברת על חובה או רצון אלא נובעת מהמילה 'אמון'. אמון היוצר מרחב פעולה. הניגוד לנאמנות הוא הפרת אמון ובגידה, ראיה דיכוטומית של המציאות. שלילת חופש המחשבה ומודעות עצמית. נאמנות זאת היא שהביאה את העולם האתיופי לקיים את הרעיון ההלכתי שהעוסק בקיום מצווה אחת פטור מקיום מצווה אחרת. מה שהביא אותם להיות יותר סובלניים, פלורליסטים, ולהצליח להרחיב את גבולות האני שלהם.
אתם יכולים עכשיו גם להבין מדוע לא הסכמתי לפנות את המושב שלי במטוס- הרגשתי שלא רואים אותי. הרגשתי שלאדם שמולי אין שום דילמה, שהוא אחז בתפיסה שיש קדושה אחת בעולם ואין עוד אחרת. אם הייתה דילמה הוא היה יכול לדאוג לכך מראש.
נראה שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים להתעורר להיות מודעים לדילמות. מה גורם לנו, במקרים רבים, להפוך להיות אנטי לכל דבר? מה גורם לנו להתכנס בתוך הכלא של עולם הערכים, ההרגלים והאמונות שלנו? התיאולוגיה האתיופית אומרת לנו להתחיל לגלות את המודעות והנאמנות בין אחד לשני, עכשיו ולא אחר החורבן. להתחיל עכשיו לבלות בחיק המשפחה ולא להתעורר בגיל 80 ולגלות ש- 70% מחיינו בילינו במקום העבודה.
שיגעון מחפש משמעות – הרב אבי רזניקוב
האדם משחר ההיסטוריה ועד ימינו זקוק לסמלים מוחשיים המבטאים כוחות רוחניים כמו גם כוחות חומריים. "השור המסתער" מסמל את "עבודת האלילים" של התרבות האמריקנית, הבאה לידי ביטוי במאפייני התרבות הצרכנית ובסגידה להצלחה החומרית. שיכרון הכוח הוא אולי הטירוף האנושי הגדול מכולם. אדם הרוצח אדם אחר בשל טירופו נישלח לבית חולים לחולי רוח, אך אדם המחריב ממלכות בשל טירופו נכנס לדפי ההיסטוריה ככובש דגול. מנהיג כריזמטי יכול לסחוף אחריו מיליוני אנשים בתקופות שבהן הסדר החברתי מעורער וקיימת תחושה של איום קיומי, דתי, כלכלי, טריטוריאלי וכדומה.
פרשת השבוע 'כי תשא' מהווה חיץ בין פרשות 'תרומה' ו'תצוה' בהן מתואר הציווי על הכנת המשכן, לבין פרשות 'ויקהל' ו'פקודי' בהן מתואר הביצוע הלכה למעשה. בתווך העגל, התהום הגדולה של מפלת העם בחטא העגל. החטא מתרחש זמן קצר לאחר שד' מודיע לעמו את עשרת הדיברות ,שבהן יש איסור מפורש על עשיית פסל ותמונה כהגשמה פיסית של הא-ל, ואיסור לעבוד לאל כזה (שמות כ', ב'-ג').
על חטא העגל נענש העם קשות. לאחר שמשה ניפץ את לוחות הברית, העגל נשרף ונטחן עד דק, אֶפרו פוזר על המים – והעם הושקה במים. ראשי המסיתים והחוטאים, כשלושת אלפים איש, הוצאו להורג על ידי בני שבט לוי, וד' הביא על העם מַגֵפָה (שם, ל"ה). בעקבות החטא ד' שולח מלאך ללכת לפני העם במקומו, בני ישראל מורידים את העדי שלו זכו בהר סיני ומשה מוציא את אוהלו אל מחוץ למחנה. מעיון במעשה העגל ניתן לראות קווי דימיון בינו לבין המשכן. הן בעגל והן במשכן העם תורם מרכושו "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה.." (שמות, ל"ב, ב'-ד'). גם במשכן וגם במעשה העגל המטרה דומה, קירבת אלוקים ועבודתו. גם התוצר מזכיר דמיון לכלי משכן, הכרובים שגם הם עשויים מזהב טהור. עגל הזהב עומד בחוץ, באופן פומבי ומוחצן. לעומתו, כרובי המשכן מונחים במתחם הפנימי ביותר, מוסתרים מאחורי הפרוכת. הצנעת הכרובים מעידה על מורכבות נוכחותם. יש צורך אמיתי במקום מוגדר משכן ובחפצים מוחשיים ואפילו בדמות סמלית – כרובים, כדי לחוש בקודש. אך לצד הנחיצות והחשיבות של הסמל, יש סכנה אמיתית בטשטוש ההבחנה בין הסמל לבין המסומל ובהפיכת הסמל למהות. קיימת סכנה שהעם ישכח שהמשכן וכליו הם רק אמצעים לעבודת הא־ל. מה שהחל כטקס שקט הפך, למורת רוחו של אהרן, ל'מסיבה פרועה'. נראה שהחגיגה יצאה מכלל שליטה. הבנה זו נתמכת בתיאור ירידתו של משה מהר סיני שבמהלכה שבר את הלוחות, "וירא את העגל ומחֹלֹת, ויחר אף משה…" (שם, י"ט). משה איננו כועס על עשיית העגל בלבד אלא גם על המחולות. לאחר הקימה לצחק, 'המסיבה יצאה מכלל שליטה'. משה מבין שלאהרן לא היו כוונות לא טובות, אלא שהמצב יצא מכלל שליטה, עובדה שאהרן עצמו לא נענש. לאחר שאהרן הסביר למשה מה אירע בשלב הראשון, וכי כוונתו הייתה לעכב ולמנוע משבר, הבין משה בעצמו מה קרה בשלב השני "וירא משה את העם כי פָרֻעַ הוא, כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם" (שם, כ"ה).
שני השלבים שבחטא משתקפים גם בשני השלבים שבעונש. תחילה נהרגו שלושת אלפי המסיתים שהסיתו את העם להתנהגותם הפרוצה. ואילו ביום השני שב משה אל ד' על מנת לבקש סליחה עבור שאר העם (שם, ל'-ל"ב), שלמרות חטאם היו זכאים לחנינה שקיבלו מכיוון שמעשיהם התחילו מתוך כוונות טובות.
בחטא העגל השליך העם על הפסל את הא־לוהות בעצמה. היחיד שהבחין בהבדל היה אהרן הכהן. הוא אומר, "חג לד' מחר" (ל"ב, ה'), בעוד העם מזמר "אלה אלהיך ישראל" (ל"ב, ד'). אהרן הבין מהי מציאות מורכבת, ידע להפריד בין הצורה לבין התוכן, בין שליחותו ככהן ומנהיג עם אחראי הרחוק מסגידה לאלילים, המחויב להפריד בין ייצוג הפסל לבין הא־ל המיוצג מאחוריו. אך העם טעה, והשליך על מה שראו עיניו את המהות עצמה. הסמל הפך למסומל. גם המשכן הפיזי והכלים הממשיים נושאים עמם סכנה דומה. לכן, רק הכהן הגדול, צאצא לאהרן שכבר הוכיח יכולת לא להתבלבל ממראה עיניו ולהיות תמיד על המשמר לעבודת הא־ל עצמו, יכול לראות את הכרובים. רש"י על הפסוק "וביום פקדי וגו'," כותב, "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל" (שמות, ל"ב, ל"ד). המסר לדורות, לרסן את הכוח בעת ביצוע תפקיד במגזר הציבורי והעסקי, לזכור כי הכוח שלנו זמני ואינו מצדיק אותנו להפעיל אותו, בוודאי לא באופן שלילי.
חז"ל ביארו שמי שהוביל את 'מעשה העגל' היו ה'ערב רב' שהצטרפו לעם ישראל ביציאת מצרים
מנהיגות בשעת משבר ועגל זהב – אליעזר שנוולד
זמן של משבר לאומי, הוא זמנה של מנהיגות. של דמות שתיקח אחריות ותוביל לפתרון אמיתי ואחראי של המשבר, ולא תיתן למצב לצאת משליטה. אולם, בעת משבר יש תמיד כאלה שמבקשים לנצל את המצב כדי להשליט את האג'נדה שלהם על הציבור, שלא בטובתו.
בקרב חז"ל והמפרשים נחלקו הדעות האם 'מעשה העגל' היה אקט פולחני של עבודה זרה (בשיתוף, גמ' סנהדרין סג א, עבודה זרה נג ב, רש"י בפרשתנו), או משבר הנהגה עקב התעכבותו של משה רבנו, שהיו בעם שפירשו את העיכוב כסימנים מעידים לכך שמת: "וחס ושלום לא נתכוונו לע"ז והקרא מוכיח כי אמרו: 'כי זה משה האיש' אלמא דבמקום שמשה רצו להעמידו" (בעלי התוספות שמות לב א).
משה רבנו, היה מנהיג משכמו ומעלה, שהנהיג את עם ישראל ביציאת מצרים והעם היה תלוי בו. מאחר שסברו שמת, חשו חסרי אונים, וביקשו הנהגה חילופית: "אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד נה, שהיו המסעים עפ"י ד' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו עפ"י ד' בידו" (רמב"ן שמות לב א).
הסבר זה מעלה שאלה קשה: מה היה המקום להכריז על העגל: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב ד). "תימה וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה בן יומו לא העלם ממצרים?" (פי' הריב"א על התורה כאן). ומה היה ההגיון בעשיית 'עגל' כתחליף להנהגה?!
"'ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך' – גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם" (רמב"ן שם לד ד).
וכן יש לשאול אפי' לדעתם של אלה שסברו שמשה לא חזר כי איננו עוד, מדוע לא בחרו באהרון כמחליפו?
חז"ל ביארו שמי שהוביל את 'מעשה העגל' היו ה'ערב רב' שהצטרפו לעם ישראל ביציאת מצרים. הם באו עם האג'נדה המצרית האלילית שלהם, וכל העת ניסו למשוך לכיוונה, כדי להשפיע על ההתנהלות של עם ישראל: "'עגל מסכה' – כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי 'ערב רב' שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים. 'אלה אלהיך' – ולא נאמר: אלה א-להינו, מכאן ש'ערב רב' שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו" (רש"י שמות לב א-ד). אולם, כל זמן שמשה רבנו הנהיג את עם ישראל ה"ערב רב' לא יכלו להשפיע. בעת משבר המנהיגות שנגרם בעקבות היעדרותו של משה רבנו, רצו ה'ערב רב' לנצל את ההזדמנות שנוצרה. הם ביקשו לנצלו כדי להוכיח שהאג'נדה האלילית שלהם היא הצודקת, ולהשליט אותה. "ואמרו לאהרן: המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו" (פרקי דרבי אליעזר מה). הם דרשו להאיץ את עשיית העגל כל זמן שמשה רבנו נעדר. להציע לעם ישראל 'תחליף' להנהגה, שיהיה בשליטתם ויגרום לעם להיות תלויים בכשפיהם. 'תחליף' שיראה כפתרון לבעיה. כך תתאפשר להם שליטה בהנהגה, שהם כסות לאג'נדה שלהם. ולכן לא היה סיכוי שיאפשרו לעם לקבל את אהרון כמנהיג שמחליף את משה רבנו, וימשיך בדרכו. שיבתו של משה רבנו מהר סיני יום לאחר מכן שיבשה את תוכניתם.
לזכרה של אימי מרת נחמה שנוולד במלאת שש שנים לפטירתה
