כתובת האתר של שבתון:
זה הזמן להתרחק מהטרמינולוגיה של מלחמת בני אור בבני חושך, כאשר כמובן כל אחד משוכנע שהוא בן האור
למנוע את הנפילה לתהום – הרב יובל שרלו
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" – הפסוק החותם את ההפטרה מלמד על הבשורה הגדולה של אליהו הנביא, שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, שאלמלא כן הארץ תוכה בחרם. ברם, התעלומה היא למי הכוונה במילים "אבות" ולמי הכוונה במילה "בנים"? חלק מהראשונים ביארו שאין מדובר בתשובה שלהם האחד על השני, כי אם בתשובה משותפת של אבות ובנים יחדיו מול הקב"ה: "והשיב לב אבות על בנים – כמו עם בנים וכן לב בנים על אבותם כמו עם אבותם כלומר האבות והבנים יחדיו" (רד"ק). אולם, מפשוטו של מקרא משמע בחובה שהם ישובו האחד אל השני – והצורך הוא ללמוד למי הכוונה, ומדוע זה תנאי הכרחי.
כבר בשנה שעברה כתבתי על ביאורו המתמיד של הרב קוק זצ"ל, שראה ב"אבות" וב"בנים" אבות טיפוס – האבות הם הישוב הישן, והבנים הם היישוב החדש. הצורך הגדול למפגש של שניהם האחד עם השני הוא חיוני לתהליך המשותף של עמידה ביום ה', כיוון שנצרכת תרומה הדדית; מחד גיסא, הנאמנות למסורת ולשותפות במסע הגדול שהחל כבר בימי אברהם אבינו, והאבות הם החולייה הממשיכה אותו, ומאידך גיסא ההתחדשות וההתנערות של דור השנים. מפגש של שני אלה הוא תנאי הכרחי לשיבה, ובלעדיו יש חשש כי הארץ תוכה חרם.
איני יודע לומר מיהם ה"אבות" היום ומיהם ה"בנים". אולם, התבנית המיוחדת הזו נראית נצרכת היום יותר מתמיד. אנו עומדים בפני סכנה של הכאת הארץ חרם, על ידי עצמנו. תנועות שונות לכיוונים מנוגדים קורעות את האומה, ומסכנות את עצם קיומה. מדברי חז"ל למדנו כי מה שמתרחש עלי אדמות יש לו משמעות גם בשמיים, והחשיבות של האומה הישראלית המאוחדת בעיני הקב"ה היא מהיסודות היותר גדולים הקיימים. המענה הכתוב בפסוק הוא "והשיב" – פתיחת הלב והבקשה של האחד את השני, ואמונה עמוקה כי כל אחד נושא את הבשורה שהוא מאמין בה, והתנועות כולן הן הכרחיות לקיומה של האומה.
זה הזמן להתרחק מהטרמינולוגיה של מלחמת בני אור בבני חושך, כאשר כמובן כל אחד משוכנע שהוא בן האור; זה הזמן לשקם מחדש את האמון, שרוב המתעמתים מבקשים טוב, ואף שיש מחלוקת עמוקה בשאלה מהו אותו "טוב" – האמון ברצון המיטיב פותח דלתות ומעצים קשב; זה הזמן להחליף את הרצון להכניע את השני ולבטלו בשאלה כמה רחוק כל אחד יכול ללכת לקראת השני; למעשה – זה הזמן לעבור טיפול זוגי לאומי, לאמור: להשתמש בכלים המפותחים בשנים האחרונות לשיקום זוגות במשבר, הנובע מאותו חוסר אמון, היעדר יכולת הקשבה, אי-כניסה לעולמו של השני וכדו' – כדי לעבור טיפול לאומי באותן מתודולוגיות. הדבר יביא ברכה הרבה יותר גדולה מאשר הניסיונות הכוחניים מהצדדים כולם, וימנע את התהום שאנו צועדים אליה.
(צו תשפ"ג)
אנחנו אחים. נרצה יותר או נרצה פחות, נסכים או לא, נאהב את זה או לא- זאת המציאות ההיסטורית והעכשווית
'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ' – אבי רט
הנביא מלאכי, הוא בן המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפני הספירה, תחילת תקופת בית שני, שיבת ציון וחידוש ממלכת יהודה. הספר מלאכי הוא האחרון בנביאים, ובכך הוא בעצם פותח את תקופת בית שני.
ההפטרה אותה נקרא בשבת הקרובה, הנקראת 'שבת הגדול', לקוחה מתוך ספר מלאכי.
משפט הפתיחה של הספר מניח את הגדרת והנחת היסוד: ה' אוהב את עמו ואת בניו, כפי שכל אב אוהב את ילדיו:
'מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה".
מכאן ממשיך הנביא מלאכי, פונה מנהמת ליבו המדמם אל העם, ומניח בפניהם עובדה ושאלה יסודית ונוקבת, המהדהדת בחלל העולם והעם היהודי מאז ימי מלאכי ועד ימינו אלו ממש, וכך הוא זועק ושואל– 'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵ-ל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?'
במילים פשוטות של ימינו- הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ – זאת אומרת שאנחנו אחים. נרצה יותר או נרצה פחות, נסכים או לא, נאהב את זה או לא- זאת המציאות ההיסטורית והעכשווית. השאלה היא לא האם זו העובדה, אלא מה אנחנו עושים עם העובדה והמציאות הזו – מטפחים, מחזקים, מעשירים ומעצימים אותה? או חלילה מטייחים, מתעלמים ומתכחשים לה?
אם נשכיל לעצום לרגע את עינינו, ולפקוח היטב את אוזנינו, נוכל לשמוע ממש בימים ורגעים אלו את הנביא מלאכי, זה שידע דבר אחד או שניים על מחיר החורבן, וזה שראה לנגד עיניו את תחילת תהליך הבניין החדש, זועק ושואל – 'מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?'.
ברית אבותינו זו הברית שהופקדה בידינו מהתנ"ך עד הפלמ"ח. זה הפיקדון ההיסטורי שהועבר מדור לדור תוך מסירות נפש וגילויי אמונה, אחווה וגבורה בכל המקומות, בכל הדורות, על ידי כל האנשים- לוחמים ואזרחים, סבים ונכדים, אימהות ובנותיהן.
אנחנו, בני דור התקומה והבניין השלישי, התולדה של כל אלו ששמרו במסירות אדירה על בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. איך נוכל להרשות לעצמנו מצב חברתי ומוסרי של נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו?
הפסוק האחרון בספר מלאכי, המדבר על העתיד ואחרית הימים, על 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא', יש בו הבטחה גדולה ואזהרה גדולה בצידה.
כך מבטיח ומזהיר מלאכי – אם תשכילו לחבר בין לבבות, בין אחים, בין אנשים ובין דורות, תצליחו ליצור מצב אידאלי שהוא שאיפת כל אדם, כל משפחה וכל דור- 'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם'. חיבור מופלא בלב בעם ובמשפחה.
אולם בכך לא מסתיים ספר מלאכי. להבטחה הגדולה מצטרפת גם הערת אזהרה נוקבת. אם לא תשכיל ליצור מצב של 'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם', אז יהיה לכך מחיר נורא- 'פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם'.
הפסוקים הללו נלמדים ונקראים בכל שנה ושנה, אולם נראה שהשנה לפסוקים אלו יש משמעות רלוונטית, ודומה שהשנה זעקתו של הנביא– "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵ-ל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו?" צריכה לחדור לליבות כולנו, שהרי בתחילתו של דבר ובסופו של דבר-'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה".
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא – מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר בספרות הבתר תלמודית חלק רביעי: מהפכת הרמב"ם (פרק שלישי) – פרק ל"ח
אחריותם של פוסקי ההלכה היא לפעול תוך אחריות לנמעני ההלכה הראליים. היא לא ממוענת אל עבר יהודי אידיאלי. הרמב"ם מציב את דגם הפסיקה הראוי, שלפיו ההלכה לא מציבה אידאלים מופשטים. עליה לפעול בתוך עולם החיים. הרמב"ם יודע שבמציאות הריאלית עם ישראל אינו מממש את ייעודו. במצב זה עולה השאלה: האם להיות טהרן הלכתי או לפתוח את השערים? כזכור, הרמב"ם הצביע על קיומם של שני מסלולי גיור: גיור על ידי בית דין רשמי, וגיור לא מוסדי הנעשה על ידי שלשה הדיוטות. ההכרה בתוקפו של גיור לא מוסדי ושאינו מפוקח מלמדת שההצטרפות לעם ישראל היא היסוד המכריע, ולא נכונות המתגייר לעמוד בייעודי העם היהודי – שמירת התורה. תכלית הגיור היא זיהוי הגר כיהודי ולא כינון זהותו. כפל מערכות הגיור מאפשר לרמב"ם את הפסיקה שבה נדון להלן, שלפיה יש מצבים שבהם עקרונות הגיור הלא מוסדי צריכים להנחות את בית הדין הרשמי. עליו לקבל לגיור גרים שמניעיהם חיצוניים ושמעשיהם אפילו כרוכים בעבירה.
הרמב"ם נשאל ביחס לאדם שרכש שפחה ונחשד בקיום יחסי אישות עמה. הוא פסק שאין להתיר לו להמשיך לחיות עמה באופן זה:
"צריכים בית דין אחר זאת השמועה אשר לא טובה לכפות להוציאה או ישחררנה וישאנה לאשה. אף על פי שיש בזה כעין עבירה. שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררנה וישרנה, ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה" (תשובות הרמב"ם מהדורת בלאו, סימן ריא).
הרמב"ם מנחה את בית הדין הרשמי לבחון אחת משתי החלופות: לכפות על היהודי לשחרר את השפחה או להכריחו להינשא לה. בעיני הרמב"ם אפשרות זו עדיפה למרות שיש בה "כעין עבירה". הרמב"ם מגייס מערכת נורמות מטא-הלכתיות לביסוסה של קביעה זו. נבהיר: נורמה מטא-הלכתית, מופנית לדיין ומנחה אותו בסוג שיקול הדעת שיש להפעיל. זאת בניגוד לנורמה הלכתית, שנמענה הוא עם ישראל המחויב בתורה ומצוות (המושג מטא-הלכה הושגר בחקר ההלכה על ידי מורי ורבי אליעזר גולדמן ז"ל, מייסד תחום המכונה פילוסופיה של ההלכה. לניתוח מושג זה והשלכתו ראו אבי שגיא ודב שוורץ, מחויבות יהודית רב-תרבותית, הגותו של אליעזר גולדמן, עמ' 85 – 100).
בתשובתו מעלה הרמב"ם כמה שיקולים מטא-הלכתיים: הראשון "תקנת השבים". תקנה זו נועדה לאזן בין רצון הגזלן לעשות תשובה לבין חוסר יכולתו להחזיר את החפץ המסוים שגזל. חז"ל תיקנו שהגזלן ישיב את דמי החפץ. באופן דומה קובע הרמב"ם שיש להתחשב במצבו של היהודי החי עם השפחה ולאפשר לו לשוב בתשובה. במסגרת הנסיבות על בית הדין לעודדו "בעדינות וברוך" לגיירה ולחיות עימה בהיתר על ידי חופה וקידושין; על בית הדין לפעול מתוך חמלה ורגישות.
יתר על כן, הרמב"ם מדגיש כי יש מצבים שבהם היעד ההלכתי הוא השגת הרע במיעוטו ולא היעד ההלכתי האידאלי. בהקשר זה הרמב"ם משתמש בעקרון "מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו". הוא רומז לדברי הברייתא (יומא פב, ע"ב) הקובעת שאישה מעוברת שתקף עליה דחף לאכול בשר אסור באכילה יש למצוא דרך להתיר לה למממש את רצונה. זאת למרות שתעבור על איסור תורה. שכן אי סיפוק רצונה יסכן אותה ואת עוברה. למרות זאת, יש לעמוד על כך שמאווייה יסופקו על ידי הרע במיעוטו.
לבסוף, הרמב"ם קובע שבמציאות בעייתית התורה מחייבת לעבור על דברי תורה. זאת כדי להגשים את התוצאה העדיפה; "עת לעשות לה' הפרו תורתך". דחיית הנורמה האידאלית מתוך התחשבות בחולשת אנוש מבטאת ערך דתי מכריע – עשיה לשם שמיים: "עת לעשות לה'". פעולה הנעשית לשם ה' ראויה גם אם יש בה הפרת נורמה. זאת משום שהרמב"ם בשבתו כפוסק הבין שאחריותו ההלכתית מחייבת אותו לפעול לפי הנסיבות.
תשובה זאת היא הנחייה לבית דין הרשמי, למרות שהיא מנוגדת למה שכתב במשנה תורה. היחס בין שני המקורות הוא ברור; משנה תורה קובע את המדיניות הכללית של ההלכה. לעומת זאת, התשובה שלפנינו את הפסיקה במציאות נתונה. כך נעה ההלכה בין נורמות קבועות ויסודיות לבין התחשבות בתנאי הזמן והמקום.
השתיקה, האדישות, העמידה מן הצד — היא, ולא הרוע – החטא הגדול מכולם
אביעד הכהן – ויקם משה ויושיען
בעיצומם של ימי המשבר החוקתי החריף וסערות הרפורמה המשפטית (או ה"הפיכה המשטרית", תלוי בעיני המתבונן), שלעת הזו מתמקדים בדרך מינוי השופטים וסגולותיהם, ראוי לעיין פעם נוספת במקורות המשפט העברי ולדלות מהם ובהם את רשימת תנאי הסף והסגולות שנמנו בתורה – ובעקבותיה בדברי חכמים הראשונים – בעניין הדיינים והשופטים.
אחד הגורמים המרכזיים ברפורמה המשפטית שהציע יתרו לחתנו משה רבנו, סובב-הולך על בחירת השופטים (שמות יח, כא-כב), וסגולותיהם נמנו בקצרה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". כפי שעולה מהתיאור המקביל בספר דברים, רף זה היה ככל הנראה גבוה מדי. בתחילה, 'מתלונן' משה בקול גדול, מר וזועק, על התנהגותם של בני ישראל: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". לאחר תיאור תלונתו החריפה, מצווה משה:" הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת". אכן, כפי שקורה פעמים רבות, נוצר פער גדול בין האידיאל לבין המציאות, בין החזון הגדול לבין הגשמתו, בין "ברוך שאמר" לבין "ברוך עושה ומקיים".
וכך מתוארת הגשמת החזון: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים". כפי שכבר ציינו חז"ל במדרש ההלכה (ורש"י בעקבותיהם, בפירושו על אתר): "אנשים חכמים וידועים"- אבל נבונים לא מצאתי (ספרי), זו אחת משבע מידות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלשה אנשים 'צדיקים, חכמים וידועים'".
בדורות מאוחרים יותר, ניסח הרמב"ם ב"יד החזקה" (הלכות סנהדרין, פרק ב), ובלשון הזהב שלו, את תנאי הכשירות, והציב לשופטי ישראל רף גבוה למדי של תכונות נדרשות: "בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים. ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב… ובכלל "אנשי חיל" שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר "ויקם משה ויושיען" (שמות ב, י"ז). הבאת הראיה ממשה רבנו ולא פחות מכך, מהפסוק שעליו נסמך הרמב"ם, אומרת 'דרשני!'. כידוע, על דרך הכלל הרמב"ם נמנע בחיבורו "משנה תורה" מציון מקורות להלכותיו. בשל כך, אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו (עד כדי כך שאחד מהם הציע לקרוא לחיבורו נטול האסמכתאות "מְשַנֶה תורה(!)" במקום "מִשְנֶה תורה"). זאת ועוד: היה וכבר חרג הרמב"ם ממנהגו והביא במקום זה סעד וסֶמֶך לדבריו, מה טעם הביא דווקא פסוק זה כראיה?
ושמא תאמר שהרמב"ם, כדרכו, מביא ראיה ממשה רבנו, אדון הנביאים, מה טעם הביא ראיה דווקא ממעשה זה של משה רבנו? והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב) מציל משה איש עברי מיד מכהו ומענהו שהיה "איש מצרי", כמו שנאמר: "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מעשה שבוודאי ראוי להערכה גדולה, וכך, מקל וחומר, בהיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים.
בפעם השנייה, למחרת היום, רואה משה "שני אנשים עברים נצים". אף כאן משה לא נותר שווה-נפש. הוא נזעק לעזרת העשוק-המוכה, ואמר לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה חשש ממשי כי ילשינו עליו. באותה שעה היה משה נתון בסכנת מוות עד שהוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).
מה טעם מכל שלושת המעשים בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ומכל מקום ברור שלנסיבות אותו מקרה אין כל זיקה לתנאי הכשירות של דיין בבית הדין, שאותם ביקש הרמב"ם לסמוך בדבריו. ועל אחת כמה וכמה שה"עשוקות" במקרה זה לא היו כלל בנות ברית אלא בנותיו של יתרו, כהן עבודה זרה, שלפי חז"ל לא הניח אליל בעולם שלא עבדו(!)
שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו את חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין: הצלת עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי. ואולי מקל וחומר הצלת "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי "רועים" גברתנים ובריונים, אדירי כוח ורבי אֵימה?
ויושם אל לב: הפסוק מתאר את מעשהו של משה בניסוח עוצמתי וכפול פעלים, שאינו כה שכיח במקרא: "ויקם משה ויושיען". לא נאמר "ויושיען משה" אלא "ויקם משה ויושיען". תיאור זה נועד להדגיש שמשה רבנו לא הסתפק בהתקוממות פאסיביות, בהמשך ישיבה מתוך חיבוק ידיים והפטרה כדאשתקד, כשמדי פעם הוא משחרר – בשקט ובשפה רפה – איזו אמירה של סולידריות, חתימה על עצומה, שליחת מכתב למערכת או השתתפות חד-פעמית בהפגנה.
"ויקם משה". בדומה לאברהם אבינו בפרשת מחיית סדום, משה רבנו אינו יושב בשלווה לנוכח העוול שנגלה לעיניו. הוא פועל באופן אקטיבי, קם ומתקומם. במעשים, לא רק בדיבורים.
כמה מהוגי הדעות היהודיים, ומן הגדולים והדגולים שבהם, חזרו לא פעם על עקרון היסוד היהודי שלפיו האדישות היא אֵם כל חטאת. כך, למשל, שורד השואה, הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל, הכתיר את ספרו הראשון שנכתב ביידיש, תורגם לצרפתית והקנה לו תהילת עולם, לא בשמו העברי הלילה, אלא" און די װעלט האט געשװיגן" – והעולם שתק. לדידו, השתיקה, האדישות, העמידה מן הצד — היא, ולא הרוע – החטא הגדול מכולם. בדומה לאברהם אבינו שקם להציל את לוט בן אחיו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, וכך גם בזעקתו המהדהדת כלפי הקב"ה בניסיונו להציל את סדום, גם הידרשותו של משה רבנו להציל את בנות כהן מדין מיד עושקיהן, מלמדנו משה רבנו פרק מאלף בתורת האדם והעולם, פרק שכוחו יפה לא רק לשעה, אלא לדורות.
ההתקוממות נגד מעשי עוול ועוולה, וההיחלצות ל"הושיע עשוק מיד עושקו", הם-הם ראשית הגאולה.
לכתחילה עדיף לקחת יין כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות, אך אם קשה לשתות יין, ניתן לשתות מיץ ענבים
פסח: האם מותר לשתות מיץ ענבים בארבע הכוסות? – הרב יגאל גרוס
מיץ ענבים בקידוש
האם ניתן לקדש על מיץ ענבים? לכאורה מהגמרא במסכת בבא בתרא (צז ע"ב) משמע שלא. הגמרא כותבת שאפשר לצאת ידי חובת קידוש כאשר סוחטים אשכול ענבים, ומיד מקדשים עליו. לעומת זאת 'ביין קוסס', פוסקת הגמרא, שאי אפשר לצאת ידי חובה, וכך נפסק בשולחן ערוך (רעב, ב).
מה ההבדל בין היינות? הרשב"ם (ד"ה יין) מסביר, שאמנם גם ביין קוסס וגם באשכול ענבים שנסחט אין עדיין אלכוהול, אבל היין הקוסס עובר תהליך כימי שמונע ממנו אפשרות לתסוס וליצור אלכוהול בעתיד. לעומת זאת, אם ישהו אשכול ענבים, בתוך חבית, הוא יתסוס, ורק בגלל ששותים אותו מיד הוא לא מספיק לעבור את תהליך התסיסה, ולכן אפשר לקדש עליו.
בפשטות, דינו של יין קוסס זהה למיץ ענבים, שהרי כאשר מייצרים יין, לוקחים ענבים ומשהים אותם בחבית או בכלי אחר עד שנוצרת תסיסה הנגרמת מהתפרקות הסוכר שבענבים, והופכת בתהליך כימי לאלכוהול. במיץ ענבים, לעומת זאת, מבשלים את היין עוד לפני שהוא עובר את תהליך התסיסה, וכך מונעים מהסוכר להפוך לאלכוהול, והמשקה נשאר מתוק ולא אלכוהולי.
מחלוקת האחרונים
למעשה נחלקו האחרונים האם אכן ניתן ללמוד מדין היין הקוסס למיץ ענבים, מחלוקת שמושפעת מהשאלה מתי היו מעבירים ליין הקוסס תהליך כימי המונע ממנו לייצר אלכוהול, לפני שגמרו את תהליך ייצור היין או אחריו:
א. הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה א, ד), הרב וואזנר (שבט הלוי ט, נח), הרב עובדיה (יחווה דעת ב, לה) ופוסקים נוספים טענו, שליין הקוסס העבירו תהליך כימי לפני שגמרו לייצר את היין, לכן ברכתו שהכל ואי אפשר לקדש עליו, כיוון שמתחילתו הוא לא היה ראוי להיות משקה משכר.
מיץ ענבים, לעומת זאת, עובר תהליך שמונע ממנו לתסוס רק בסוף תהליך הייצור, ויש זמן בו הוא ראוי להיות משקה אלכוהולי. משום כך דינו דומה לסוחט אשכול ענבים, ברכתו תהיה בורא פרי הגפן, ויהיה אפשר לקדש עליו.
ב. לעומת זאת בשם הרב אלישיב (שבות יצחק, יא) מובא, שליין קוסס העבירו תהליך שמונע ממנו לתסוס אחרי שהוא גמר את תהליך הייצור. משום כך, גם מיץ הענבים שעובר תהליך של בישול המונע ממנו לתסוס אחרי סיום תהליך הייצור, ברכתו שהכל, ויהיה אסור לקדש עליו.
כך נוקטים גם חלק מהתימנים בעקבות הרמב"ם (שבת כט, יד), הסובר שאין לקדש על יין מבושל (כיוון שהוא לא ראוי לניסוך על גבי המזבח).
מיץ ענבים בארבע כוסות
לכאורה, כשם שלדעת רוב הפוסקים אפשר להשתמש במיץ ענבים לקידוש, כך יהיה אפשר להשתמש במיץ ענבים לשתיית ארבע הכוסות. אלא, שייתכן שבשתיית ארבע הכוסות יש להתחשב בשיקול נוסף:
א. הגמרא במסכת פסחים (קט ע"ב) כותבת, שמסבים בליל הסדר כדי להראות שאנחנו בני חורין. פעולה נוספת שעושים כדי להפגין את החירות היא שתיית יין. משום כך מובא בשם הרב משה פיינשטיין (הגדת קול דודי סי' ג), שכיוון שמטרת השתייה בליל הסדר היא להראות חירות – רק שתיית יין המכיל אלכוהול, יש בה דרך חירות.
כמו כן, הגמרא במסכת פסחים כותבת שהשותה ארבע כוסות בבת אחת, למרות שלא יצא ידי חובת שתיית ארבע כוסות, יצא ידי חובת שתיית יין. ולמה הכוונה "שתיית יין"? התוספות (ד"ה יין) ביארו, שבתוך מצוות שתיית ארבע כוסות כלולה החובה לשמוח ביום טוב. משום כך כתב הרב פרנק (מקראי קודש ב, לה), שמקיימים מצוות השמחה ביום טוב רק כאשר שותים יין משכר.
ב. החזון איש והגרי"ז (בתשובות והנהגות ב, רמג) חלוקים על הרב פיינשטיין והרב פרנק וטענו, שאפשר לצאת ידי חובה לכתחילה גם במיץ ענבים, כיוון שצריך יין שערב לשותה. לכן כפי שכתב הרב שטרנבוך (שם), נראה שלכתחילה עדיף לקחת יין כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות (או לערבב יין ומיץ ענבים), אך אם קשה לשתות יין, ניתן לשתות מיץ ענבים.
ללכת כי כולם הולכים – אבנעם הרש
כשהייתי תלמיד בישיבה התיכונית הייתה לנו את תקופת ה'טרנדים:' כמה תלמידים היו מביאים פריט לבוש 'נחשב' לבית הספר ותוך פחות משבוע כבר ראית את אותו פריט אצל כולם.
עד עכשיו אני זוכר איך שחבר שלי היה הראשון שהביא לכיתה את הפליזים הנודעים של 'ג'וזף קאופמן' שביחד עם סנדלי שורש נהפכו לפריט לבוש חובה בכל מלתחה של תלמיד ישיבה או בת אולפנה שמכבדת את עצמה.
חבר שלי אמר לי בקריצה, "חכה ותראה איך תוך כמה ימים כל הישיבה הולכת עם הפליז הזה".
חשבתי שהוא חי בסרט. שהוא מגזים. שזה לא יכול להיות שהלחץ החברתי יהיה חזק כל כך. אבל, הוא צדק: בתוך כמה ימים רוב תלמידי הכיתה התהדרו בפליז של ג'וזף קאופמן. הייתי בהלם. בעיקר מאחד התלמידים שבדיוק לפני יומיים קנה פליז חדש והנה עכשיו הוא פשוט החליף אותו וקנה את הפליז של גוז'ף קאופמן. רק לא להיות שונה. רק לא להיות מחוץ לעדר.
אחרי שבוע וחצי כמעט כל הכיתה שלנו הסתובבה עם הפליז הידוע. גם אני. כמעט כולם… חוץ מתלמיד אחד שנראה שכאילו עשה לכולם דווקא והגיע עם פליז של חברה סינית לא ידועה.. בהתחלה קצת גיחכנו עליו מתחת לשפם, אבל בדיעבד, הסתכלנו עליו בהערצה. לא הבנו איך לכולנו יש עמוד שידרה ממרגרינה והוא הלחים את עמוד השידרה שלו בפלדת אל חלד.
לא יכולתי להתאפק, אמרתי לו: "אחי, תסתכל על עצמך: בעוד אני מתבוסס בחולשה שלי וחייב תמיד ליישר קו עם החבר'ה, אתה לא רואה בעיניים ולא סופר אותם ממטר. איך אתה עושה את זה?".
ואז הוא היישיר אליי מבט וסיפר לי שזה לא כל כך פשוט: אחרי שהוא ראה שכל הכיתה מצטיידת בפליזים האלו הוא הגיע לבית שלו והפציר בהורים שלו לקנות לו גם פליז כזה. כשראה שהם לא מתרשמים אמר להם: "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם". אלא שאז, כך סיפר לי, העיניים של אבא שלו נדלקו והוא אמר לו בהתלהבות: "בדיוק! תהיה שונה מכולם! כמו כריש לבן בטבע. כמו אריה. רק לא להיות כמו כולם. כמו העדר". ואז אבא שלו שהיה בעל תשובה הזכיר לו איך שלמרות שהוא נולד בקיבוץ של מפא"י ונגזר עליו להיות אדום בנשמה, הוא החליט שהוא הולך לפרוץ לו דרך לבד עד שפילס ומצא את דרכו לעבר היהדות, מותיר קיבוץ שלם בהלם, מלאי מחשבות ולא מבינים מה בדיוק השתבש בחינוך שהוא קיבל.
מאז, בכל פעם שאני רואה תלמיד שמגיע עם חולצה חדשה, נעליים, סמארטפון או כל פריט לבוש אחר שבעצם נקנה ונרכש בגלל שכמה חברים שלו לכיתה רכשו אותו והוא לא רוצה להישאר מחוץ לעניינים, אני חושב על החבר שלי מהישיבה התיכונית ועל אבא שלו שהיו בני חורין אמיתיים בכדי ללכת עם הלב שלהם ולא הלכו רק כי כולם הולכים.
אז אם אתם מכירים ילדים שמגיעים להורים שלהם ורוצים שההורים יקנו להם דברים רק בגלל ש'לכולם יש', רק בגלל שהם עבדים ושבויים של הרעיון שאסור לנו להיות שונים ואנחנו חייבים להיות כמו כולם, תפנו אותם אל החבר שלי מהישיבה התיכונית שסירב לקנות פליז של ג'וזף קאופמן רק בגלל שכולם קנו והוא, כמו שהסביר לו אבא שלו, לא רוצה להיות טונה או דק רקק ששבוי בידי המון. הוא בן חורין אמיתי! ממש כמו הכריש הלבן. כי בואו נודה על האמת: כולנו רוצים שהילדים שלנו ייפתחו עמוד שידרה ויידעו לסרב ולא להיסחף עם כל החבר'ה בבוא העת.
אחד מהסרטונים שאני אוהב להראות על קונפורמיות ושיעבוד לחברה, מראה את 'ניסוי המעלית'- איך אדם שנקלע למעלית שכל שאר הנוסעים בה הם בעצם שחקנים שתולים של ההפקה משנה את כיוון הפנים שלו בהתאם לכלל רק בשביל לא להיות יוצא דופן. כשאני מראה אותו לתלמידים הם בדרך כלל לא מאמינים לאיזה רמות של חוסר מודעות בן אדם מסוגל להגיע ומתחילים לקבל מושג על זה שההתבזות הזו יכולה לקרות לכולנו רק בשביל שלא נצא יוצאי דופן.
לא נעים לומר, אבל גם מערכת החינוך די מאתגרת אותנו בעניין הזה כאשר גם היא תורמת ומטמיעה בילדים שלנו את הערכים הקונפורמיים בהיותה מתגמלת בתמריצים חיוביים תלמידים ממושמעים שהולכים בתלם ומכחידה כל התנהגות אינדיבידואלית של תלמידים 'מורדים' שלא מיישרים קו.
אז בפעם הבאה שהילדים שלכם יבואו אליכם ויגידו לכם שהם ממש חייבים להשיג את הדבר שלכל הכיתה כבר יש- שבו, דברו איתם ותסבירו להם שאין בעיה שהם יקבלו את מה שהם רוצים, רק שלא ינגנו לכם את הטיעון של ה'אבל לכולם יש'. כי הם לא חייבים להיות כמו כולם.
והנה עוד דרך להגדיר מה זה בן חורין.
אני יכולה בקלות להבין את היחס הפחות מתלהב של אנשים צעירים היום להיסטוריה. התרבות כולה מכוונת אותך להווה, לכאן ועכשיו, לצעירות, ובוודאי מכוונת לעתיד
והגדת לבנך – דבורה זגורי
בשדה התעופה יושבת סבתא עם נכדה. הסבתא מנצלת את זמן ההמתנה לטיסה לברצלונה ושואלת את הנכדה: "מתי היה חורבן בית המקדש?", "לא יודעת", עונה הילדה. "וגירוש ספרד"?, "לא יודעת, המבחן היה מזמן", הילדה עונה והסבתא מגלגלת את עיניה בייאוש. הילדה גם היא מנצלת את הזמן וגוללת בפלאפון שלה. "אני לוקחת אותה לטיול בת מצווה", אומרת לי הסבתא אחר כך בתור לשירותים, "אני ילידת טולדו, אני לא יכולה לדמיין מה זה לחיות בלי לדעת היסטוריה. היסטוריה של המשפחה שלנו, של העם שלנו, כל נכד או נכדה בגיל בר מצווה – בת מצווה אני לוקחת לטיול, אבל לא סתם טיול קניות- בית קפה, טיול שבו מהבוקר עד הערב אני הולכת איתם ברחובות, מספרת להם את ההיסטוריה, איך אפשר לגדל ילד בלי היסטוריה? מה זה בן אדם בלי היסטוריה?!", היא אומרת נחרצות ומתקנת את האודם מול המראה.
אני חוזרת מטיול קטן בדיוטי פרי ורואה את הסבתא כותבת משהו על מפית. היא מקריאה בקול במבטא ספרדי מתגלגל ואני מבינה שהיא מציירת לנכדה את ציר הזמן: חורבן הבית, מדינת ישראל, גטו, שואה, גרוש ספרד. גם אני זוכה להיזכר בהיסטוריה שחלקה שורשים שלי, כמו של כל עם ישראל, וחלקה סתם מעניינת.
בהמשך שדה התעופה נפרדות דרכינו. אני לעולם לא אדע מה יקרה עם הסבתא והנכדה, האם הנכדה נהנתה בטיול? האם היא נגררה בחוסר חשק ברחובות ספרד אחרי הסבתא או שהיא נדבקה בלהט הנחיצות של ידיעת ההיסטוריה בשביל לבנות בן אדם? אותי הוא דווקא מדביק לרגע וגורם לי לרצות לקרוא על ההיסטוריה של המקומות בהם אני מבקרת, להבין אותם יותר, לקבל תמונה שלימה.
בפודקאסט שהאזנתי אליו שמעתי את ד"ר יניב פרייה, מומחה לתיירות ולמורשת, אומר שאנשים בשנים האחרונות כבר לא נוסעים ל'אנגליה' אלא 'טסים ללונדון', ואפילו ספציפית יותר- למשחק של צ'לסי. בהתאמה- אנשים כבר לא נוסעים לארץ ישראל כפי שערכו מסעות לפני שנים רבות הרמב"ן ורבי נחמן ומונטפיורי, ואפילו לא ל'ישראל', אלא טסים ל'תל אביב', הספציפיות וההגעה למקום או ארוע נקודתי בלי להבין את המרחב ההיסטורי-גאוגרפי, את ההקשר הפוליטי של מקום, מצמצמת את הקשר. יש קשר בין רוחב ההקשר שאתה מבין לגבי משהו ובין רמת הקשר איתו. ככל שאתה מבין יותר על נושא מסוים אתה מרגיש קשר חזק יותר אליו.
אני יכולה בקלות להבין את היחס הפחות מתלהב של אנשים צעירים היום להיסטוריה. התרבות כולה מכוונת אותך להווה, לכאן ועכשיו, לצעירות, ובוודאי מכוונת לעתיד; העתיד התעסוקתי, העתיד הכלכלי, העתיד שיטיס אותך ל'תיירות החלל', כשירדו המחירים, נמצא את עצמנו בטרמינל מחכים לטיסה שלנו לחלל. העבר לא נתפס כמרכיב גדול וקריטי בחיים העכשוויים בימינו. נראה ש'פעם' בני אדם נשענו על ההיסטוריה בשביל לבנות את עצמם- "איזה מין בן אדם זה בלי היסטוריה", כמו שאמרה הסבתא, אבל היום, בן אדם לא נשען על ההיסטוריה בשביל להרגיש שייך ומלא. הוא נשען על ההווה ועל העתיד וההיסטוריה נהפכת לקישוט נוסטלגי לרומנטיקנים בלבד.
לנו היהודים יש אחיזה חזקה מאד בהיסטוריה, אנחנו בונים חלק נרחב מהזהות שלנו על ההיסטוריה, והחג שמחזיר אותנו לחשיבות המרכיב של 'מורשת' בזהות שלנו באופן המובהק ביותר הוא פסח. אין מה להילחם ברוח הזמן, במה שהחיים המודרניים והטכנולוגיים מייצרים עבורנו ועבור הילדים שלנו, אבל ההזמנה בפסח לעשות את העצירה הזאת ולדבר בהיסטוריה שלנו, המצווה 'והגדת לבנך' לפני שנצלול שוב לשטף נהר העכשיו והעתיד, מקבלת משנה חובה ויתר צורך, כי מעצמה היא לא תיקרה.
בשהותנו בכור ההיתוך המצרי והתחנכנו על ברכי העבודה והכניעה (הרב קוק), תכונות שיהיו בעזרנו במהלך ההיסטוריה
חזות גבריאל – הכל מתחבר להכל
אופן היווצרותנו כעם בתוך האימפריה המצרית מעלה תהיות על 'דרכי ההנהגה האלוקית'. מדוע נבחרה דרך כה מוזרה לקיים את ההבטחה לאבות במקום פעולה אלוקית אחת? האינטראקציות של עם העבדים עם העם המצרי לאורך שנים רבות ובמיוחד בשנה לפני היציאה ממצרים מספקות לנו חומר גלם למחשבות מעניינות באשר לדרך שבה נוצרנו. אדגיש מעט מהן, בקציר האומר, בבחינת המעט המחזיק את המרובה.
המקרא מתאר את התנועה של אבותינו למצרים כיחידים או כציבור, בפעלים: שיבה, ביאה, וירידה, לעולם לא הליכה אל או עלייה ל.., אלו האחרונים שמורים לתנועה לארץ ישראל. עם ישראל נוצר למעשה במצרים. כור ההיתוך במצרים נמשך מאות בשנים. התנועה של האבות ומשפחותיהם אל מצרים מבטאת תמיד ירידה רוחנית. מצרים היא ערש התרבות המדע והפוליטיקה, אך לא של המוסר. בשל נסיבות שאינן תלויות בנו נאלצנו לרדת למצרים ולהתחבר אליהם חיבור חזק ביותר. זוהי הביאה המבטאת חיבור בניגוד ליציאה המבטאת ריחוק והיפרדות, כמו: "וְיָצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָלְכָ֖ה וְהָיְתָ֥ה לְאִישׁ־אַחֵֽר".
לאחר היציאה ממצרים, המהווה מעין תיאור ללידה הפיזית שלנו, נתבקשנו כעם (כינוי שקיבלנו לראשונה על ידי פרעה), במספר ציווים שנועדו לשמר לעולמים זיכרון זה: לא לשוב למצרים, לא לתעב את מצרים ולשמר את זכר יציאת מצרים. בשהותנו מאות בשנים בכור ההיתוך המצרי כעם של עבדים עובדי ע"ז, נחשפנו והתחנכנו על ברכי שני יסודות: העבודה והכניעה (הרב קוק, עולת ראיה), תכונות שיהיו בעזרנו במהלך ההיסטוריה.
מה חלקם של המצרים בהתהוותנו הלאומית? באופן פיזי, כאמור לעיל, אכן נולדנו ברחם המצרית. ומה באשר למצב הרוחני? אכן, חוויות מקבילות עוברים שני העמים. במקביל לצרות שלנו חווה העם המצרים חוויה אדירה שבסיומה יודה פרעה בקיומו של הא-ל. אין ביטוי אחר לתאר את אשר אירע במצרים לפרעה ולעבדיו זולת הביטוי- התגלות. העם המצרי זכה ראשון להתגלות ולידיעה: "וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם". בד בבד, עם ישראל זכה לעצמאות ראשונה על אף מצבו הרוחני והחומרי. ההיסטוריה הכשירה את שני העמים למימוש הבחירה בעם ישראל, להיווצרותנו הלאומית ולהתגלות כפולה להם ולנו. הרבה מן המשותף בהתגלויות אלו.
בהתגלות לעם ישראל, שתתרחש חמישים יום מאוחר יותר, יגלה להם הא-ל, רק עתה, כי הוא זה אשר הוציאם ממצרים, לא פרעה ולא משה. אמירה זו תהיה אבן היסוד באמונה של העם היהודי: "אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱ-לֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י".
תהליך הגאולה הראשונה כלל את השלבים הבאים: התגלות לגויים דרך 'מכות', הגדרתנו כלאום, הצלה פיזית ניסית של עם ישראל, כריתת ברית עם ישראל. כניסה לארץ המובטחת.
'עשר המאמרות' שבאמצעותם הקב"ה ברא את היקום יצרו את המסך שאחריו הוא הסתתר עד כה. ברם, ההתגלות לבריותיו מתרחשת אף היא בעשרה רכיבים, עשר מכות ועשר דברות כנגד אותם עשרה מאמרות. המאמרות הסתירו והעלימו את הא-ל, המכות גילו אותו למצרים, והדיברות גילו אותו לעם ישראל. הוא אשר אמרו חכמינו:
"… יבואו עשרה מאמרות של עשר מכות, ויפרעו מפרעה ומן המצריים, שרצו לשעבד עם ישראל, שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות", (פסיקתא זוטרתא, וארא ט , יג)..
להערות: hazutg@gmail.com
כל אחד מהמחנות בישראל דורש טוב לעמו, ובכולם יש מי שטובת המדינה לנגד עיניהם, אבל הידברות "אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ" נראית בלתי אפשרית
אזהרות חורבן בלב הגאולה – הרב רונן לוביץ
בעוד אנו מתכוננים לחגוג את גאולת מצרים, מופיע לפתע אליהו הנביא בהפטרת שבת הגדול כמבשר הגאולה של אחרית הימים. אחד מהפירושים הרבים שניתנו לשם "שבת הגדול" הוא ששבת זו נקראת על שם סיום ההפטרה בה מבשר הנביא מלאכי: "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם ה' הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא".
אולם, בצד הבטחת הגאולה האחרונה של שבת הגדול, ולצד חגיגת הגאולה הראשונה, זו של פסח, גם מלאכי וגם ליל הסדר מדליקים גם נורות אזהרה. ליל הסדר משלב בתוכו תזכורות קטנות לסכנות של חורבן וגולה. תזכורת אחת לגלות ולשעבוד, מגיעה כבר בפתיחה- עם הכרפס, והיא אף מדגישה את הסיבה להם. אכילת הכרפס יסודה בדברי חז"ל שקבעו כי בין הקידוש לאמירת ההגדה יש לאכול ירק טבול במשקה (פסחים קיד-קטו), כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה (רש"י, רשב"ם והטור). וכן כדי שתיעשה כסעודה חשובה, שמתחילה במאכל מעורר תיאבון (הב"ח).
יש שכתבו כי נהוג לקחת ירק הנקרא 'כרפס' (סלרי או פטרוזיליה), מפני שאותיות השם כרפס רומזות לס' ריבוא שעבדו בפרך. אולם רבנו מנוח הסביר שנוהגים לקחת דווקא כרפס, "זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף, אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". כתונת הפסים הייתה בעיני אחי יוסף דגל אדום שהמחיש את הבחירה ביוסף, ודחפה אותו להתנשא על אחיו ולהביא דיבתם רעה. הכתונת מסמלת את התחלת התהליך שבעקבותיו ירדו אבותינו למצרים והפכו שם לעבדים. המדרש מחבר בין מכירת יוסף לבין פתיחת ההגדה של פסח ואומר: "אמר הקב"ה לשבטים: אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף, חייכם אתם קורין עצמכם בכל שנה ושנה 'עבדים היינו'" (שו"ט י). לפי מדרש זה בקוראנו "עבדים היינו" עלינו לזכור את שנאת האחים ואת חוסר היכולת שלהם לדבר זה עם זה: "ולא יכלו דברו לשלום", שבגינן ירדנו למצרים.
תזכורת נוספת מונחת לפנינו כבר בקערת ליל הסדר, בה נהוג להניח זרוע וביצה. יסודו של המנהג בדברי המשנה שמביאים בפני עורך הסדר שני תבשילין (פסחים י, ג) כפי שעולה מראשונים רבים, החל מהמאה ה-12, התקבל המנהג להניח זרוע וביצה בתור שני תבשילין (שו"ע, או"ח תעג, ד').
פירושים שונים ניתנו לכך שמכל התבשילים האפשריים נבחרה דווקא הביצה, ולפי אחד מהם הסיבה היא שביצה היא מאכל אבלים, וזו שבקערה היא זכר לאבלות על חורבן בית המקדש (טור קמ"ב). הרמ"א הוסיף והסביר שליל הסדר חל תמיד באותו יום בשבוע שבו יחול תשעה באב באותה שנה (או"ח תעו, ב). לאור הסבר זה, כאשר נראה או נאכל את הביצה בליל הסדר, עלינו להיזכר בחורבן, וכולנו יודעים היטב שעל שנאת חינם הוא חרב.
לפי תפיסה רווחת רוחו של אליהו הנביא שורה גם על סיום ליל הסדר, כשפתיחת הדלת עם מזיגת הכוס החמישית שנקראת גם כוס של אליהו, באה להמחיש את ציפייתנו לגאולה. אולם הפטרת שבת הגדול שמסיימת בהבטחת הגאולה מלמדת שהדרך למימושה ארוכה וקשה.
נבואת מלאכי שבהפטרה היא נבואת תוכחה תובענית שבמרכזה הדרישה מעם ישראל: "שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם". אחת התביעות המאתגרות ביותר שהוא מציב היא: "אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י ה' אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ". תביעה זו הפכה להיות סיסמה בכינוסים גדולים ומאחדים של יהודים, והיא רלבנטית היום יותר מאי פעם. כל אחד מהמחנות בישראל דורש טוב לעמו, ובכולם יש מי שטובת המדינה לנגד עיניהם, אבל הידברות "אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ" נראית כמשימה בלתי אפשרית. לדברי חז"ל אליהו הנביא עתיד לבוא כדי "לקרב ולא לרחק", כדי "להשוות המחלוקת", ובשביל "לעשות שלום בעולם" (עדויות, ח, ז). במצב הנוכחי קטן מאוד הסיכוי שהוא יבוא, כי אפילו עבורו מדובר באתגר קשה מדי.
נבואת מלאכי על בואו של אליהו לא מסתיימת בהבטחת גאולה, אלא דווקא באיום על מה שעלול להתרחש אם לא נהיה ראויים. הפסוק האחרון, שחותם את כל חלק הנביאים שבתנ"ך, אומר: "וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם, פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם", וחרם בתנ"ך פירושו חורבן. אנו מבכרים לחזור על הפסוק "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא", ולהדחיק את הפסוק החותם, ומעדיפים לחגוג את חג החרות, ומסכנות החורבן פשוט להתעלם. אולם לא בהדחקה נקרב את הישועה, אלא בכך שנפעל כאליהו "לקרב ולא לרחק", נתאמץ "להשוות המחלוקת", ונשתדל "לעשות שלום בעולם". רק אז החרם יתהפך לרחמים ולרֶחֶם, ומהרֶחֶם הזה עשויה להיוולד גאולה חדשה.
כיצד ניתן לנצל את תוכנת ה- GPT-CHATT כמשאב לימודי? את התלמידים של הדור הבא צריך ללמד לשאול
שאינו יודע לשאול – מיכל טיקוצ'ינסקי
עם התפתחות תוכנת ה- GPT-CHATT וככל שהיא תתפתח ותתקדם, הרבה מקצועות ייאבדו מערכם. התוכנה תוכל לכתוב גם אפליקציות ותוכנות בעצמה והרבה משרות הייטק יהפכו למיותרות. מי שישרדו יהיו אלה שיידעו לשאול את התוכנה את השאלות הטובות ביותר. בכובעי האקדמי אני תוהה כיצד לנצל את התוכנה הזו כמשאב לימודי ולהימנע מלהילחם בו ומה ההשלכה של קיומו על עבודתי. התשובה היא, שאת התלמידים של הדור הבא צריך ללמד לשאול.
חכמת השאלה נדונה בדברי חז"ל בהקשרים רבים. לגבי ייאוש מאבידה היו שתלו את הייאוש בכך שכשהבעלים יודעים שאין להם סימנים בחפץ כך שאין להם מה לשאול לגביו וכיצד להוכיח את שייכותו אליהם. השאלה היא הכלי לתאר ולדייק את המציאות שלפנינו.
בהקשר אחר הרמב"ם קובע איזה עיר זכאית שיושיבו בה סנהדרין. וכך כותב הרמב"ם: "כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים, אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב, אין מושיבין בה סנהדרין אף על פי שיש בה אלפים מישראל" (רמב"ם סנהדרין פ"א, ה"ה).
מבחינת מספר התושבים העיר מצדיקה הושבת סנהדרין. אולם, צריך שבעיר הזו יהיו גם שני חכמים בעלי כישורים שונים. האחד חכם שיודע את כל התורה כולה, ויש לו כישורי הוראה מעולים. אבל השני צריך לדעת להיות בדיאלוג, לשאול, לתחקר, לענות, להגיב ולשמוע. כשרון השאלה אינו תלוי בהכרח בהיקף של ידע או בחריפות גדולה. הוא קשור ליכולת להאזין, ביכולת לפגוש כל אדם במקום שבו הוא נמצא. השאלה כאן מהווה כלי לקשר בין בני אדם. היא דרך לתרגם את הבנת הלב למילים, להעברת מסרים ולתקשורת. היא חיבור התורה אל הלב.
מסופר על ר' יוחנן, שכשנפטר ריש לקיש הוא לא מצא לעצמו מנוח. שלחו אליו החכמים את ר' אלעזר בן פדת למלא את מקומו של ריש לקיש. וכך מספרת הגמרא: "נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה – ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא" (בבא מציעא, פד, ע"א).
לפי אגדה זו לכל מה שאמר ר' יוחנן הביא ר' אלעזר בן פדת ראיות. ר' יוחנן מגיב בצער גדול ומתאר את מה שהיה עבורו ריש לקיש. כאשר ר' יוחנן אמר הלכה מיד הקשה עליו ריש לקיש 24 קושיות. ור' יוחנן תירץ ב 24 תירוצים. "וממילא רווחא שמעתא"- וממילא נעשתה הסוגיה מרווחת ונהירה. השאלה היא כלי לחידוד המסרים. כאן השאלה היא כלי לחידודו של נותן התשובה ולבירור מעמיק של המסר אותו הוא מעביר. כל מורה שמעביר שיעור יודע שהשאלות הטובות מועילות לדייק את המסר המרכזי ולהביא אותו לידי השלמה.
בליל הסדר נדבר על ארבעת הבנים: החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. שלושה בנים יודעים לשאול. כל אחד ממקומו בכלים המיוחדים שלו. הבן המרדן שמתחכם ומנסה להצביע על הכשלים הלוגיים. הבן החכם שמבקש לרדת לשורש הדברים. והתם שמתחבר לסיפור ולמהות ולא לחשיבה התיאורטית המופשטת או לחקירות הפילוסופיות. אולם, הבן שאינו יודע לשאול הוא הבן שיושב באדישות ואינו מבקש להתקדם ולברר. הבן הזה הוא הקשה ביותר. הוא אינו מתבונן במציאות ואינו מנסה לתאר אותה, הוא אינו מחפש תקשורת והבנה וגם אינו מסייע לתיקון עולם. לדובב את הבן הזה, זו משימת הדור.
לע"נ אבי שלום כהנא ז"ל (נלב"ע י' ניסן תשנ"ו).
הצב היהודי נשאר עם רגליו על הקרקע, מתנהל לאטו, לא מפחד מאיש
צב השעה – הרב ד"ר משה רט
בשבת פרשת צו, הנושא שמתבקש לכתוב עליו הוא כמובן – צב.
אמנם הצב מוזכר רק בפרשה הבאה, פרשת שמיני. מה לעשות, הוא איטי. אבל זה חלק מהאישיות המיוחדת שלו. בכלל, צבים הם לא יצורים מרשימים. צב הוא יצור זוחל, קירח, מגושם, מקומט ומכוער למדי מכל כיוון שתסתכלו עליו. אין לו צבעים מרהיבים או קול יפה, הוא לא ידידותי ולא עושה להטוטים. אבל למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, צבים נחשבים לדמויות מעוררות השראה ביצירות רבות. במיתולוגיה ההודית, הסינית והאינדיאנית, העולם עומד על גבו של צב ענקי – רעיון שפיתח טרי פראצ'ט בסדרת "עולם הדיסק" הידועה. ביקום של סופר האימה סטיבן קינג, הצב הוא ישות אלוהית המייצגת את הטוב והסדר מול כוחות הכאוס והרוע, ואילו ב"הסיפור שאינו נגמר" הצבה הענקית והזקנה מוֹרְלָה מבטאת את האדישות הקיומית. דמויותיהם של צבי הנינג'ה פופולריות אצל ילדים ונוער משנות ה-80 עד היום, וכך גם הצבים המרושעים מסדרת משחקי סופר מריו, שבראשם המלך בָּאוּזֶר קוּפָּה.
גם הצבים בטבע הם יצורים מרשימים יותר מכפי שנראה במבט ראשון. לא היינו מצפים מהם שישרדו זמן רב במלחמת הקיום, אבל מתברר שצבים הם בין בעלי החיים המאריכים ימים ביותר. בשנת 2022 הוענק שיא גינס של חיית היבשה הזקנה ביותר לג'ונתן, צב ענק שהגיע לגיל 190. גם בתור מין, צבים היו פה עוד לפני הדינוזאורים, וראו את הענקים המרשימים הללו עולים בשאגה ונופלים, בעוד הם ממשיכים לדשדש בשלווה קדימה. צבים מתקדמים, באיטיות אך בהתמדה, שמביסה לבסוף את מתחריהם הזריזים והבטוחים בעצמם, כולל ארנבים.
אולי אפשר להמשיל את עם ישראל דווקא לצב. כמו הצב, גם עם ישראל הוא קטן, מוזר, מיושן, חסר אונים לכאורה – אבל השורד הנצחי, שבילה וקבר את כל אויביו ומתחריו. סודו של עם ישראל הוא סודו של הצב: להתקדם בזהירות אך בהתמדה, להתכנס לשריון כשצריך, לא למהר, לא לחפש שינויים והרפתקאות, לא להתרגש ממה שאומרים עליך. הצב היהודי לא מתרגש מפרפרים צבעוניים למיניהם, שאתמול באו ומחר ילכו, משוכנעים כל כך שהם נושאי הבשורה לעולם. הוא נשאר עם רגליו על הקרקע, מתנהל לאטו, לא מפחד מאיש, לא מתרגש ממה שאומרים עליו.
בואו נהיה קצת צבים.
אם מבצעים מכירת חמץ ללא צורך אמיתי, זו פגיעה במעמדה ההלכתי של המכירה
מכירת חמץ – לא בכל מקרה – הרב מאיר נהוראי
בימים אלו מתבצעת מכירת חמץ בקהילות ישראל. הצורך במכירת חמץ הוא כדי להימנע מחובת ביעור של חמץ שעלותו יקרה. באמצעות המכירה לגוי, בעל החמץ אינו עובר על איסור "בל ייראה ובל יימצא". קיים פער גדול בין המכירה, שנהגה בתקופת התנאים לזו שנוהגת היום. בעבר, המכירה נעשתה ישירות מול הגוי. כך מתועד במקורות התנאים, למשל בתוספתא (פסחים ב, יב):
"ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".
מלשון התוספתא מפורש, שמדובר באירוע מקרי. יהודי וגוי הפליגו בספינה יחדיו, וסמוך לפסח נזכר היהודי בחמץ שברשותו ומכרו לגוי. במקרה המתואר, הקניין התבצע בין שני הצדדים באופן ישיר. מכירה פשוטה וממשית, שנעשתה בתקופת חז"ל, התגבשה במרוצת הדורות למכירה פורמאלית. במכירה הנהוגה כיום, אנו מוצאים שני הבדלים מרכזיים. אין אנו מוציאים את החמץ מהבית אלא החמץ נשאר באחת מפינות הבית. זאת ועוד, מכירת החמץ אינה מתבצעת באופן ישיר בין היהודי לגוי, אלא אנו ממנים את הרב למכור את החמץ לגוי. המינוי נעשה על ידי חתימה על שטר הרשאה. היו שפקפקו על תוקפה של מכירת חמץ כפי שנהוגה היום, וראו בכך הערמה (תבואות שור על מסכת פסחים). לכן ברור הדבר, שמכירת חמץ כפי שנוהגת היום אינה האופציה המובחרת לסילוק החמץ מהבית. היא בעיקר מיועדת לבעלי עסקים שיש ברשותם חמץ רב. לכן, ראוי להימנע ממכירת חמץ גמור ולתכנן מראש את הכמויות הדרושות לאכילה עד פסח או שניתן למסור את החמץ לגויים הנמצאים בסביבתנו הקרובה ואת השאר לבער.
בחלק מהקהילות מתארגנים פרויקטים, שמטרתם לאסוף חמץ בכמויות גדולות בערב פסח על מנת לחלקם לנזקקים לאחר הפסח, ועושים מכירת חמץ על כל החמץ שנאסף. היתרון, שהמכירה חלה על כמויות גדולות כך שקל יותר לסמוך עליה. למעשה, מצד אחד, אין להרהר על היתר מכירת חמץ ומצד שני, ראוי להגביל את היקף המכירה לאריזות של תערובת חמץ או למוצרים שאדם מסופק בכשרותם לפסח. כמובן שמי שמחזיק חמץ גמור בכמות גדולה, ומבחינתו אם ייאלץ לשרוף אותו מדובר בהפסד ניכר, יכול לסמוך על מכירת חמץ. זו החלטה אישית וכל אחד יעשה כהבנתו.
מכל מקום, על אף שמכירת חמץ היא חלק ממשימות ערב פסח, יש לזכור שאין מצווה למכור את החמץ, ובמקרים רבים, לדעתי, עדיף להימנע ממכירה.
בכל אופן, כאשר מחליטים למכור את החמץ, יש צורך להפנים שמדובר במעשה רציני ולפרט את מקומן של אריזות החמץ, ואת כמותן וכמובן את הכתובת המדויקת בשטר ההרשאה.
קיימת טעות נפוצה, שיש שמוכרים את החמץ מחשש שנשאר חמץ בבית ולא ידוע מקומו. זה לא שימוש נכון במנגנון המכירה. כל מי שבודק חמץ ומבטלו אינו עובר על איסור, שכן אם יימצא חמץ במהלך הפסח ישרוף אותו, ובכך לא יעבור על איסור על עצם החמץ שנמצא בבית.
לכן, ראוי לבחון ולבדוק מדי שנה, האם באמת יש צורך במכירת חמץ. אם אין צורך, אל לנו למכור. יותר מכך, אם מבצעים מכירת חמץ ללא צורך אמיתי, זו פגיעה במעמדה ההלכתי של המכירה.
קריאת השכמה מצויה במשנה – להתמסר לחיים, לזולת, לסביבה
אבות ג', י': להתעורר כל בוקר מחדש / נעמי (יפֶה) עיני,
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ- אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם".
המשנה שלפנינו מבקשת לקשר בין הנהגותיו של אדם בעולם הגשמי, למעלותיו בעיני יוצרו.
ציפייה בסיסית מבוטאת במשנה, שיחיה אדם בחברותא ויתערה במציאות. חיי נזירות, התבודדות והסתגרות, אינם הדרך להשיג את נחת ה'.
ועוד מתבקש האדם לעשות: לכבד את זמניותו ואת חושיו ולחיות חיי ערוּת, עשיה והכרה. המבטל את זמנו – אדם, שהשחר אינו סימן עבורו לפעולת קימה ועבודה, שמטשטש ומסמם את צהרי חייו ואת עצמו בשינה ויין, בשיחה של ילדות נטולת עול, גבול וחובה, ושוהה ומתכנס עם אנשים שאינם תובעים מעצמם חתירה לחיי לימוד ובקיאות – חייו מבוזבזים ואולי אף אינם מצדיקים את עצמם.
היו בני אדם! מבקשים לטעמי רבי חנינא בן דוסא ורבי דוסא בן הרכינס. עשו שימוש בחושים, באיברים, בכוח המחשבה, הדיבור והלימוד, במערכות היחסים ובקהילתיות הטבועה בכם. נצלו את זמניותכם כאן (חיי אדם – בוקר, צוהריים וערב) ואת משאביכם האישיים בדרך אחראית ובוגרת.
מילות המשנה מהדהדות עבורי את הסיפור הידוע, אודות רבי זושא מאניפולי, שאמר סמוך לפטירתו: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?"'.
א-ל אחד ויחיד בראנו, והוא חסר צרכים, קיומו נטול זמן (היה הווה ויהיה) וממנו – התורה. א-ל זה, רוחו נוחה מאתנו, לא בבקשנו להדמות לו אלא כשאנו מחוברים חיבור מיטבי לאנושיותנו ולצרכינו (שינה, אכילה, שיח) ומשתמשים בכושר הבחירה הייחודי לנו, על מנת לנהל את חיינו באופן ראוי.
קריאת השכמה מצויה במשנה – להתמסר לחיים, לזולת, לסביבה! להסיר מעלינו בטלה ובזבוז, לחיות בעוצמה ובאחריות את הזמן, לחוש בו ולהישיר אליו מבט סקרן וקשוב. וכדברי הלל הזקן: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי?" (אבות א, י"ד).
לתגובות: Naomieini1@gmail.com
הכינוי 'אליהו הנביא' דבק בו על אשר היה תמיד האיש הנכון בזמן הנכון
זכור בשבת הגדול – יעקב ספוקויני
"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (מלאכי כג, ג) – הפסוק הזה בהפטרה הוא אחד ההסברים מדוע נקראת שבת זו 'שבת הגדול' ויש עוד טעמים רבים. בעל 'התודעה' כותב באחד הפירושים כי "התורה נתנה שני טעמים למצוות שבת. בדברות הראשונות נאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה". ובדברות האחרונות נאמר: 'שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'. והנה עד שנגאלו ישראל שמרו את השבת מפני הטעם הראשון בלבד, ובשבת זו, האחרונה בארץ מצרים, שהיא 'שבת הגדול' הראשונה, נוסף להם גם הטעם השני בשמירת השבת – 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'… וכך כאילו גם עצם השבת נעשה גדול יותר".
זיכרון ימי השעבוד מזכיר לאדם את עוצמת חירותו. בימים אלה, כאשר אנחנו ב"ה בני חורין, עלינו לעשות מעשה על מנת לזכור את תקופת השעבוד. האזכור של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מאיר את אורה המיוחד של הישועה בעת השעבוד.
עם ישראל חווה בתקופת השואה שעבוד קשה ביותר. כל זיכרון מתקופה זו מעצים את תחושת החירות שלנו. אחד מן הזכרונות הללו קשור לדמותו של גדול חסידי אומות העולם ראול ולנברג. האיש האציל הזה הצליח, לעתים כמעט לבדו, להציל עשרות אלפי יהודים מציפורני הנאצים.
לבקשת ה"ועד לענייני פליטים", נשלח הדיפלומט השבדי הזה בשנת 1944 להונגריה, לנסות ולהציל את שארית הפליטה של יהדות הונגריה. ולנברג מיהר לשגרירות שבדיה בבודפסט והחל להנפיק אלפי דרכונים ותעודות חסות ליהודי הונגריה. הוא שכר מבנים רבים והרחיב את תחום שגרירות שבדיה. ולנברג שיכן את הפליטים היהודים בבתים ובדירות שזכו לכינוי "הגטו הבינלאומי". הוא העסיק כ- 400 עובדים במטבחים, בתי חולים, אכסניה ושירותים. ראול הצליח להציל יותר מ- 33 אלף יהודים בתחומי השגרירות, כבני חסות. מאוחר יותר, בתקופת "מצעדי המוות" [יהודים שהוצעדו ברגל בתנאים קשים ביותר לגרמניה] פעל להציל את כל מי שיכל – הוא ואנשיו רדפו אחר הצועדים. את חלקם הצליחו לשלוף בעזרת תעודות ולאחרים חילקו בגדים ונעליים כדי שיחזיקו מעמד בצעדה הקשה.
אפילו כשהיהודים נלכדו בידי הנאצים, ולנברג לא התייאש. מספרת אגנס מנדל אדצ'י, שנמנתה על צוות עוזריו היהודים: "ראול הלך אחרי המגורשים (לאושוויץ) עד הגבול האוסטרי. פעם אחת עוזרו, פר אנגר, היה אתו ולראול היה ביד ספר שחור גדול. בדרך לתחנת הרכבת הוא עצר והתחיל לצרוח על הנאצים בגרמנית, הוא דיבר גרמנית מושלמת… 'איך אתם מעזים לקחת את האנשים שלנו, הם כולם נמצאים תחת חסותי' ואז הוא צעק לעבר המגורשים: 'כל האנשים שמחזיקים במסמכים שהנפקתי שיסתובבו'. בין המגורשות הייתה אחת מחברותי הטובות. היא חשבה – "מה כבר יכול להיות? הם הרי יהרגו אותנו בכל מקרה". החברה החליטה להסתובב, על אף שלא היה ברשותה שום מסמך. אימה ואחותה עשו כמוה. ולנברג הורה להם לעלות על המשאית. אז הוא פתח את הספר והתחיל לקרוא שמות בקצב של מכונת ירייה.
"האנשים תפסו את הרעיון", אומרת אגנס. "אלו שעוד יכלו ללכת, הלכו אל המשאית, בין אם השם שלהם נקרא ובין אם לא. הוא החזיר איתו לבודפשט אלף איש, אל הבתים המוגנים. בדרך חזרה פר אנגר שאל אותו: 'ראול, לא ידעתי שיש לנו ספר עם כל השמות. מתי עשית את זה?' וראול התחיל לצחוק בקול ואמר: 'כשאני אעשה את זה, אני אראה לך', "והוא פתח את הספר השחור ולא היה שם אפילו שם אחד. שום דבר".
יום אחד נודע לולנברג כי הנאצים ההונגרים ['צלב החץ'] קושרים יהודים אחד לשני ומשליכים אותם לנהר הדנובה הקפוא למחצה. הוא גייס כמה אנשים שיודעים לשחות היטב ובמסירות נפש הוציאו אנשים מן המים. לאומללים חיכה אמבולנס וצוות רפואי, שהגישו עזרה ראשונה ליהודים אלה. לאחר מכן הבריחו אותם לגטו הבינלאומי. כך הצילו ולנברג וצוותו עוד כאלף יהודים!
האיש הגדול הזה, שאותו אנו זוכרים בשבת הגדול, היה למעשה המלאך המושיע של עשרות אלפי יהודים. חלקם כינו אותו 'אליהו הנביא'. כינוי זה דבק בו על אשר הלך ובא באופן פתאומי והיה תמיד האיש הנכון בזמן הנכון.
Yaakovspok1@gmail.com
(צו תשפ"ג)
זה הכלל – אם מאד נוח לך, הרי שמישהו מאחיך ואחיותיך מרגיש רמוס ומודר. אי הנוחות הנסבל, הוא סימן ההיכר הנאמן ביותר של האחווה
דואג כפי שלא דאגתי מעולם – הרב אילאי עופרן
בשבועות האחרונים קיבלתי מספר פניות מבוגרים של מכינתנו, חלקם חיילים, חלקם כבר אחרי צבא, שביקשו לשמוע מילים מכוונות בתוך המבוכה החמורה של הימים הקשים הללו. את המכתב המצורף שלחתי להם עם הזמנה להתקשר, לכתוב, לדון ולהתווכח.
תלמידים-חברים יקרים ואהובים,
בעת האחרונה אני דואג כפי שלא דאגתי מעולם. המציאות אליה צועדת מדינת ישראל בצעדי ענק, היא בעיניי סכנה עצומה לעתיד העם היושב בציון. לנגד עינינו מתחוללים תהליכים מסוכנים ומרה עלולה להיות אחריתם. אני יודע שהדברים פוגשים כל אחד מכם במקום אחר – חלקכם עמוק בשירות הצבאי, חלקכם בחיי האזרחות. יש מכם שבונים את משפחותיהם ויש שעוד חזון למועד. באשר אתם, אני מקווה שאתם בטוב ושה' מאיר לכם פניו. בחרתי להעלות את הדברים על הכתב אחרי פנייה של כמה בוגרים ומתוך דאגה גדולה ותפילה לימים טובים ומבורכים לכל ישראל ולכל בריותיו של הקב"ה.
שלוש דאגות מדירות שינה מעיניי –
ראשונה וחמורה מכולן היא הדאגה מכוחה ההולך וגדל של המערכת השלטונית. משום שכוח מוביל לשחיתות, וכוח חסר רסן ומגבלות, הוא מפתח לשחיתות בלתי מוגבלת. סיפורי המקרא מלמדים כי גם מלכים טובים וישרי דרך, כשאול, דוד ושלמה, עלולים להיגרר לחטאים חמורים ונוראים, כשאין מערכת המגבילה את הכוח השלטוני. אני מבועת מהמחשבה שלידיהם של פוליטיקאים (כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות) יימסר עוד כוח נוסף על הכוח האדיר שכבר מופקד בידיהם, ומתפלל שלא נגיע לכך.
בצד זה, מדאיג אותי מאד חוסר האמון העמוק שיש לאזרחים רבים בישראל במערכת המשפט שלנו, עד כדי פקפוק בתוקף החלטותיה, מתוך מחשבה שהן מוטות פוליטית, נטולות מנדט, ושהיא מקפחת ומפלה לרעה ציבור רחב בישראל. ברור לי שתפיסה זו היא הדלק הבוער במנועי המהפכה במערכת המשפט, ואף שאיני שותף לתחושות ולמחשבות הללו, אני סבור כי מציאות שבה חלק גדול כל כך מהחברה הישראלית רואה את הדברים באופן הזה וחש ניכור כלפי מערכת המשפט הישראלית ואינו נותן בה אמון, הוא סכנה חמורה לחברה הישראלית.
השילוב בין שתי הדאגות הללו יוצר מציאות בלתי נסבלת – הדרך לאזן את כוחו המשחית של השלטון בדמוקרטיה הוא על ידי מערכת המשפט, אך מערכת משפט שאינה זוכה ואינה ראויה לאמון הציבור, אינה יכולה למלא את תפקידה ולאזן את כוחו של השלטון. קונפליקט בלתי פתיר על נושאים כה עקרוניים מוביל כמעט בוודאות לעימות תקיף, חריף ואלים. מילותיו של הנביא יחזקאל אודות "חרב איש באחיו", הופכות לתיאור אפשרי של מציאות חיינו. תרחיש הביעותים של "מלחמת אחים", נעשה אפשרות העומדת על הפרק.
מדי פעם נשמעות במחננו קריאות נבובות ל"אחדות" עמומה. אף שלכאורה אחדות היא מסר מוסכם ופשוט, איני ממהר להצטרף לקריאות אלו, זאת משום שלא ברור באיזה מתווה תתקיים אותה אחדות. כמקובל במקרים מעין אלו, כל הצדדים בדיון קוראים אלו לאלו להתאחד עמהם, ובלבד שהאחר יצטרף למחנה שלי ולא חלילה להיפך.
דומני שלא אחדות דרושה לנו כעת, כי אם אחווה. משום שגם כשאין אנו מאוחדים, וגם כאשר מתגלעות בתוכנו מחלוקות כה קשות, עדיין אחים ואחיות אנחנו. שניים ממאפייניו של קשר האחווה, נוגעים למצבנו במיוחד – הוא אינו בחירי ואינו היררכי. אנו יכולים לבחור את חברינו, שכנינו, ושותפינו אך איננו יכולים לבחור את אחינו. גם אם חלילה נבחר לנתק קשר עם מי מהם, עדיין ניוותר אחים. זאת ועוד, בין האחים מתנהלת מערכת יחסית הדדית ושוויונית – אם אני אחיך, הרי שאתה בהכרח אחי, אך יחסי האחווה, בניגוד לרוב קשרי המשפחה האחרים, אינם כרוכים במעמדות ברורים או בשליטה של אלו באלו. המפתח לאחווה הדרושה לנו כיום, כרוך בהכרה שלא נוכל להיפרד איש מאחיו ואישה מאחותה, אך גם לא נוכל לרדות ולשלוט אלו באלו.
בנוהג שבעולם, כפי שלימדונו חז"ל, כששניים אוחזין בטלית וכל צד טוען "כולה שלי", הפתרון היחיד שאינו כרוך באלימות או בעוול הוא "יחלוקו". אך אם איננו רוצים לחלק את המדינה חלילה ל"שתי מדינות לעם אחד", אין לנו אלא לדבוק באחווה, המציעה פתרון מיוחד לסוגיה – שהרי שני אחים אוחזים באותה האם, ושניהם טוענים "כולה שלי", ובאורח פלא היא אכן אמו של כל אחד מהאחים, ואין העובדה שיש לה בנים ובנות נוספים, גורעת מזיקתה ומאהבתה לכל אחד מהם. אם דומה מדינתנו לטלית או לחפץ האחוזים בידי שני בעלי דין, אין לנו ברירה אלא לחלק אותה בינינו. אך אם דומה היא לאם אהובה על בניה, אין באחיזתו של האחד גורעת כמלא הנימה מאחיזתו של אחיו.
כשאח נאבק באחיו, הוא לא "נכנס באמ-אמא שלו" וגם לא "באבי אביו", שכן כל מהות האחווה היא שיש לשני הצדדים את אותם ההורים. במלחמת אחים אין מנצחים, משום שגם את ניצחתי ניצחון מוחץ, הרי שאחי הובס. ויום מפלתו של אחי, הוא בהכרח יום אבל גם עבורי. כשחיים בתודעה של אחווה, ברור לכולם כי יש להגן על הבית המשותף. הבית הוא המקום שבו אדם אינו מתחמק מהאחריות לשטיפת הכלים או לזריקת האשפה, ומרמור על חלוקת הנטל גם הוא חלק מהותי מחוויית האחוה. מחשבות על סרבנות סותרות במהותן את רגשי האחווה והאחריות הכרוכה בה. סרבנות היא כלי קיצוני השמור לפקודות בלתי חוקיות בעליל בלבד, ואסור שתהיה מטבע שחוק בסחר הפוליטי.
בעוד ימים ספורים נסב יחד לשולחן ליל הסדר – מה שיחבר את רובנו סביב השולחן הוא לא האידיאולוגיה המשותפת ולא ההסכמות הרחבות, אלא דווקא קשרי האחווה. "הפסח אינו נאכל אלא בחבורה" קובעים חז"ל, ויהודים בכל הדורות נהגו לחגוג את הפסח עם משפחותיהם הרחבות, על הגיוון, המחלוקות והפערים שבהן. סודו של ליל סדר משפחתי מוצלח הוא לא הניסיון חסר התועלת "שכולם ירגישו בנוח", שהרי רווחתו של האחד תבוא תמיד במידה מסוימת על חשבון מישהו אחר – אם הילדים הקטנים מאושרים, בני הנוער משתעממים, אם הזקנים מקבלים במה נרחבת, הצעירים לא פעם מרגישים דחויים. אם מדגישים את הצד ההלכתי, אלו שמתחברים יותר לסיפורים ולשירים לא מוצאים את מקומם. אם לא מדקדקים בכל ההלכות הרבות כראוי, סבורים חלק מבני המשפחה שאין זה "כהלכתו". לא ייתכן פתרון לשביעות רצון כולם, אך כשאוחזים בערך האחווה, ברור לכולם שנמשיך לחגוג את הסדר יחד ואין ברירה אלא למצוא את האופן בו כולם מרגישים מעט לא בנוח, כך שאי הנוחות מתחלקת בין כלל האחים. זה הכלל – אם מאד נוח לך, הרי שמישהו מאחיך ואחיותיך מרגיש רמוס ומודר. אי הנוחות הנסבל, הוא סימן ההיכר הנאמן ביותר של האחווה.
אני מתפלל שנמצא יחד את האופן הזה – שכוחו של השלטון יישאר מווסת ומוגבל ובד בבד יתבצעו התיקונים הדרושים כדי להשיב את אמון הציבור הרחב במערכת המשפט. רק אם שני התנאים הללו ימולאו במקביל, נינצל ממאבק אלים וכואב. לא הכל יוסכם, וודאי שלא נצליח להגיע לאחדות, אך כמו בשולחן הסדר, כשיימצא האופן שבו כולנו נחוש מידה מסוימת של אי נחת, או אז נדע שאנשים אחים אנחנו.
הקנאה, האפליה והשנאה שבין האחים ליוסף הורידה אותנו למצרים. האחווה, השותפות והקרבה שבין משה לאהרון, הוציאה אותנו מגלות לגאולה. בפרוש חג הפסח, בידינו לבחור איזה מקשרי האחווה הללו ישמש לנו למודל.
באשר תהיו – ה' ישמור צאתכם ובואכם.
הקב"ה הכין לנו עולם מופלא בעל אפשרויות מרובות, אבל העולם הזה לא נברא מושלם אלא האדם צריך להשלימו
שילוב השמים והאדם – הרב יעקב פילבר
הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספים [פ"ב ה"א]כותב: "מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח' והאש הזאת היתה נסית שירדה מן השמים. אבל אין התורה מסתפקת באש שירדה מן השמים אלא היא מצווה אותנו להביא גם אש מן ההדיוט, ולומדים זאת מהכתוב: 'ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח'". בספר החינוך [מצוה קלב] מסביר מדוע היה צורך להביא אש מן ההדיוט למרות שכבר ירדה אש מן השמים, והסברו הוא שהאש של ההדיוט היה כדי להסתיר את הנס, ולדעתו האש שירדה מן השמים לא נראתה בירידתה, מלבד כמה מקרים, כמו היום השמיני של ימי המילואים, וכן אצל גדעון ומנוח אבי שמשון, ששם כן ראתה עין האדם את האש שירדה מן השמים. הסבר נוסף – למה אין התורה מסתפקת באש היורדת מן השמים והיא מצווה אותנו להביא אש גם מן ההדיוט? כי השילוב הזה של מעשה השמים עם מעשה האדם יש בו הדרכה והנחיה לתפקידו של האדם בעולמו של הקב"ה. במדרש [קהלת רבה ז] מסופר: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". אבל תפקידו של האדם אינו רק שלא לקלקל ולהחריב את עולמו של הקב"ה, אלא תפקידו העיקרי של האדם הוא לשכלל ולהשלים את הבריאה, ככתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" וכמו שאמר הנביא [ישעיה מה יח]: "לא תהו בראה לשבת יצרה".
עולם הדור ונאה ברא לנו הקב"ה, ועל העולם הזה אנו אומרים: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך" [תהלים קד כד], אך האם הבריאה היא מושלמת? יש הרואים את הבריאה כיצירה מושלמת, שאין לאדם מה להוסיף עליה, כמו שמצינו במחלוקת של טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא המובא במדרש תנחומא [תזריע ח]: "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו (ר"ע): של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי שמים וארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין (עושים ברית מילה)? אמר לו: הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות (עוגות) ואמר לו: אלו (השבלים) מעשהו של הקב"ה, ואלו (העוגות) מעשה ידי אדם, האין אלו (הגלוסקאות) נאים יותר מן השבלים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא (הקב"ה) חפץ במילה למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו (חיבור צינור ההזנה של העובר אל השליה שבמעי האם) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם". ובמדרש אחר [ב"ר פר' יא] מובא: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתק, התורמוס צריך למתק, החיטין צריכין להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון".
רבי עקיבא מודה שהקב"ה הכין לנו עולם מופלא בעל אפשרויות מרובות, אבל העולם הזה לא נברא מושלם אלא האדם צריך להשלימו, ובהשלמה הזו הוא שותף לבורא עולם בבריאת העולם. השלמה זו היא בתחום הפרט והכלל, בתחום הפרט היא השלמתו האישית של האדם, אך לא פחות מכך צריכה ההשלמה הזו להיות גם בתחום של הכלל. והם נעשים בשילוב מעשה האדם עם מעשה שמים, ואותה אנו רואים גם באש שירדה מן השמים במקדש.
השילוב הזה של אש מן השמים ואש מן ההדיוט רואים אנו גם בהיסטוריה של האומה הישראלית, גם בה ישנם תהליכים שההתרחשות שלהם היא מן השמים, אך המעשה השמיימי אינו פוטר אותנו להביא גם מצדנו אש מן ההדיוט, לתרום את תרומתנו. כמו שאמרו במדרש: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" [ויק"ר כז]. על כן גם אם אנו רואים בימינו תהליכים ומצבים שכאילו אין לנו שליטה עליהם, ואין זה פוטר אותנו מלעשות את כל אשר לאל ידינו להטיב ולשפר את המצב מעבר למה שאנו מקבלים מן השמים, כמו שאמר יואב שר צבא דוד [שמואל ב, י יב]: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו".
ההרחקות שאנו נוהגים היום בין בשר וחלב הן הרחבה מאד גדולה של האיסור המקורי
בשר בחלב בעתיד / הרב ד"ר עידו פכטר
אחד המופעים המרכזיים של דיני הכשרות בימינו הוא תחום הבשר והחלב. מטבח כשר הוא מטבח אשר מפריד בין בשר וחלב, ולא רק באוכל אלא גם בכלי האוכל ואפילו בכיורים. גם מציאות זו הולכת להשתנות בשנים הקרובות בעקבות פיתוח הבשר המתורבת, אשר לא ייחשב כבשרי ולמעשה יבטל את הצורך בהפרדה בין בשר לחלב (כפי שנהוג במטבחים צמחוניים או טבעוניים). האם אנו רוצים בכך?
בניגוד למאכלות האסורים, שדיניהם מפורטים בפרקי הקדושה שבספר 'ויקרא', האיסור על בישול בשר בחלב מופיע פעמיים בספר שמות ופעם נוספת בספר דברים. בשני המופעים בספר שמות, איסור זה בא בסמיכות לחיוב להעלות ביכורים לבית המקדש בחג השבועות: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך לא תבשל גדי בחלב" (שמות כג, יט; לד, כו). בספר דברים איסור זה מופיע כחלק מקובץ דינים העוסק במאכלות אסורות: "כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא).
פרשנים נתנו דעתם על כך שבמקורו האיסור הזה מופיע ביחס לעלייה לבית המקדש. ר' יוסף בכור שור, לדוגמה, הסיק מכך שהאיסור במקורו לא דיבר על בישול בשר וחלב אלא הוא היה אזהרה לאדם שלא יאחר להביא את קרבנותיו לבית המקדש עד אשר ייגמלו מחלב אמם. "לא תבשל", לדעתו, בא מלשון הבשלה, כלומר – אל תמתין עד שהגדי יבשיל כדי להביאו לבית המקדש, אלא הביאהו כבר בהתחלה.
הרמב"ם, לעומתו, מפרש את האיסור כפי שאנו מבינים אותו, אך גם מזהה את הקשר לבית המקדש וטוען שיסודו הוא במנהג עובדי האלילים להקריב קרבנות יחד עם חלב במקדשיהם. כנגד זאת אסרה עלינו התורה לבשל בשר בצורה של עובדי האלילים (מורה הנבוכים ג, מח). לשיטת הרמב"ן, התורה כאן אוסרת עלינו להיות אכזריים, כשנוציא את חלב האם כדי לבשל בו את בנה. מן המקום הזה הורחב האיסור לכל בשר ולכל חלב.
פרשנים מודרניים, כמו הרש"ר הירש, מדברים על העולמות השונים שבשר וחלב מסמלים. החלב הוא סמל לרביה, כלומר להופעת החיים הבסיסית ביותר של כל יצור חי ואפילו צומח. הבשר, לעומת זאת, מסמל את כושר התנועה והחיות של בעלי החיים. התורה אסרה על עירוב ביניהם כדי לחנך אותנו להבחין ביניהם ולא לשעבד עולם אחד לשני. פרשנות זו הולמת את דרכו הפרשנית הרואה בכל המצוות סמלים.
לכל הטעמים שציינו לעיל– אולי מלבד זה של הרש"ר הירש – יש סיפור ממשי מאחורי האיסור לבשל בשר וחלב. זה לא רק הפרדה תודעתית, כפי שמצאנו אצל מאכלות אסורות, אלא חינוך המתבסס על תופעות טבעיות, בין אם מדובר בעבודה זרה ובין אם מדובר במידת אכזריות. ממילא, אם אין לפנינו בשר מן החי אלא בשר מתורבת, לא נראה שיש לחוש לשכחת האיסור.
בפועל, יש לדעת, שההרחקות שאנו נוהגים היום בין בשר וחלב הן הרחבה מאד גדולה של האיסור המקורי. על פי התורה אסור לבשל, לאכול או להנות מבשר שבושל בחלב, אך אם הם לא התבשלו יחד אין איסור לאוכלם. חז"ל החמירו בכך. עוד הרחבה שנעשתה היא ההפרדה בשעות בין אכילת בשר לחלב, שנובעת מן החשש לערבם בתהליך העיכול.
אבל כאמור, כל אלו הן הרחבות. ברגע שנגיע למציאות בה בשר לא יהיה בשרי, אין אנו צריכים לחשוש מביטול התחום של בשר וחלב. אם היום יש מקומות כשרים שמציעים ציז'בורגר עם גבינה טבעונית, אין מניעה שבעתיד נאכל ציז'בורגר עם גבינה אמיתית ובשר לא בשרי. כל זה שונה מסוג הבשר שאותו אנו אוכלים, שעליו לדעתי עוד נדרש להקפיד, כפי שהרחבנו ברשימות הקודמות.
האיראנים, החיזבאללה, החמאס, ואחרים, מייעדים לכולנו גורל זהה, ללא אבחנה בין מי שחושב ש'אחים אנחנו' ובין מי שלא
יציאת מצרים תשפ"ג – לא שואלים אותנו – הרב אליעזר חיים שנוולד
בשבוע שעבר התגייס מחזור נוסף של תלמידי ישיבתנו לצה"ל, לגולני, שריון, מודיעין ופרמדיקים קרביים. ביציאה מהבקו"ם נמצא מאהל מחאה של ארגון 'אחים לנשק' שניהלו ויכוחים עם אברכים חרדים שהגיעו לדחות שרות. ביציאה, ביקשנו לשוחח איתם כ'אחים לנשק' על הרפורמה, על הוצאת צה"ל מהוויכוח הפוליטי, והסרבנות. השיחה התנהלה בצורה מכובדת, כל אחד הציג את דעתו ומה מפריע לו, עד שאחד נכנס לאוהל והכריז בהתלהמות, 'אנחנו לא אחים! הגיע העת להיפרד – אתם תקימו לעצמכם מדינה משלכם, 'מדינת יהודה'?!'… לא הספקנו להשלים את הדיון, נאלצנו לצאת בזמן, לשיעור קבוע בישיבה.
בליל הסדר אנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים, הסיפור המכונן של עלית עם ישראל על במת ההיסטוריה. יש חשיבות גדולה בסיפור זה המשמר את הזיכרון ההיסטורי הלאומי שלנו – מניין באנו. אם נדע מניין באנו נדע לאן אנו הולכים. אולם, חכמים מציבים בפנינו אתגר נוסף, שאנו קוראים בליל הסדר בהגדה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" (שמות יג ח). לכל דור ולכל אחד יש משמעות מחודשת, רלוונטית, לסיפור יציאת מצרים (ראה פסחים פז ב, משמעותו לדור גלות בבל). האם ניתן למצות ממנו משמעות גם לזמן המיוחד והמורכב שבו אנו נמצאים? נתמקד באחת.
סיפור יציאת מצרים בנוי בצורה מתודית: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים י ד). "מאי בגנות? רב אמר: 'מתחילה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו'. ושמואל אמר: 'עבדים היינו'" (פסחים קטז א). לפי שמואל סיפור יציאת מצרים והיציאה 'מעבדות לחרות' תלוי בהבנת השעבוד וסיבותיו. ראשית השעבוד היה בזיהוי שעם ישראל הפך משבטים ל'עם': "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וגו'" (שמות א ט). בשעבוד התכוונו המצרים לכמה דברים: לסבל שיצמצם את הילודה והריבוי הטבעי; לנצל אותם כעבדים – ככח עבודה זול לפרויקטים לאומיים; ושעבוד שנועד לדכא אותם מלהיות עם, ע"י הבלטת ההגמוניה המצרית על פניהם, ולמנוע מרידה בשעת מבחן.
התורה מדגישה ש"הפעם הראשונה שנקראנו 'עם' היתה על ידי פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל" (שיחות הרצי"ה בהר תשל"ג). זה לא התחיל מאתנו, שאנחנו הגדרנו את עצמנו ב'הגדרה עצמית' – כ'עם'. המצרים לא שאלו אותנו. רק אח"כ בפניה לפרעה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט א) נקראנו כ'עם' ע"י עצמנו. ההגדרה שלנו כ'עם' ע"י פרעה, היתה כמקשה אחת, כל השבטים, היתה בהקשר של השעבוד. המצרים יעדו גורל אחד ודין אחד לכל השבטים – כולם יהיו משועבדים! כך היה גם כשגזרו על השלכת התינוקות ליאור (שמות כא ב), כולם! ללא אבחנה! ניתן להניח שה'מקורבים' התקוממו על חוסר הצדק, שלא מתחשבים בהם, וגוזרים על כולם ללא אבחנה.
זאת הסיבה שיש מנהגי אחדות מיוחדים בפסח. מגבית ה'קמחא דפיסחא' – ערבות הדדית לנזקקים, והפתיחה של הסדר – ב"הָא לַחְמָא עַנְיָא וכו'" ובקריאה לנזקקים להצטרף אלינו לסדר: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".
זה אחד השיעורים שעלינו ללמוד השנה מסיפור יציאת מצרים. ההיסטוריה מלמדת שהתופעה הזו חזרה על עצמה לאורך כל הדורות, גם בימים הארורים של השואה, והיא קיימת גם בימינו. זה לא ישנה מאומה אם בתוכנו יהיו כאלה שיכריזו בצורה פאתטית ש'איננו אחים'. האיראנים, החיזבאללה, החמאס, ואחרים, מייעדים לכולנו גורל זהה, ללא אבחנה בין מי שחושב ש'אחים אנחנו' ובין מי שלא.
לזכר אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד במלאת 28 שנים לנפילתו.
הגדרת חמץ אצל "ביתא ישראל" שונה מהמקובל: כל מאכל ראוי להיות חמץ, ויש לאכול את כל המאכלים בעודם טריים
חוויית פסח מצרים – הרב ד"ר שלום שרון
פסח מצרים ופסח דורות הם מושגים הידועים לנו מחז"ל. האבחנה בין פסח מצרים לפסח דורות מפורטת במשנה במסכת פסחים: "מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה". כלומר, חז"ל מחלקים בין פסח מצרים המתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל לפני צאתם ממצרים, ובין פסח דורות מתייחס לזה הנחגג במהלך הדורות שנה בשנה. מה ראו לנכון חכמי הגמרא לבצע חלוקה זאת? מה השיקולים שעמדו לפניהם להחליט שפעולה דתית זו נכונה לאותו דור ופעולה דתית זו נכונה לכל הדורות? באתיופיה חלוקה זאת איננה קיימת כלל. יהודי אתיופיה מקיימים את חג הפסח בתודעת "פסח מצרים" ולא בתודעת "פסח דורות". אלו הן שתי תודעות שונות.
הפעם, אשתף את הקוראים במעט מתוך חוויית חג הפסח שהיה נהוג באתיופיה. חודש ניסן הנקרא "ליסן", החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, צוין באופן מיוחד. כבר בתחילת החודש החלו ההכנות לחג הפָּסִיכַּה (פסח) בשמחה שעטפה את כל הקהילה. מיד לאחר ראש חודש הנשים התחילו בהכנת הכדים החדשים לפסח, שכן היו מחליפים את כל הכלים בכלים חדשים, משום שרוב הכלים היו עשויים מחרס.
תהליך הניקיון מן החמץ החל בחצר והמשיך לבתים. בתחילת החודש בחרו עז או כבש, כדי שבעשרה בחודש יהיה אפשר להביאו ולקושרו בחצר בית הכנסת עד שיקריבוהו כקורבן ביום הארבעה-עשר בחודש ניסן. שלושה ימים לפני הקרבת הקורבן, הבית היה נקי מכל חמץ, במקום כלי החרס השבורים הובאו כלי חרס חדשים, וכל מזון שהיה במגע עם מים הורחק מהבית. שלושה ימים קודם הפסח נהגו לאכול חומוס קלוי בלבד, "שלא ניכנס לפסח עם דברי חמץ במעיים" (קייס ברהן יהייס). כל ההכנות נעשו מתוך שמחה של מצווה, שהנה עוד מעט יזכו בגאולה שלמה על ידי המשיח. הגדרת חמץ אצל קהילת "ביתא ישראל" שונה מאוד מהמקובל. על פי "ביתא ישראל" כל מאכל ראוי להיות חמץ, ולכן יש לאכול את כל המאכלים, כגון בשר, חלב, אפונה ותירס, בעודם טריים.
בשעות המוקדמות של יום הארבעה-עשר בחודש נהגו לצאת כל בני הקהילה ולטבול בנהר הקרוב לכפר. מיד לאחר הטבילה היו חוזרים לכפר ולובשים את בגדי חג הפסח. אפיית המצות נעשתה בזריזות רבה. חלק מהאנשים, בעיקר ה"שמגלוץ'" או הכהנים, נהגו לצום ביום הארבעה-עשר. בערב נאספו כולם בחצר בית הכנסת, כאיש אחד בלב אחד, בהרגשה שתכף עומד לקרות כאן משהו מיוחד. ה"כהין" ניגש אל אותו כבש או עז שהוכן עוד מעשרה בחודש ושוחטו. לאחר מכן הוא מוליכו אל מזבח אבנים שהיה מוקם בחצר בית הכנסת (מסגיד), שם למעשה הוקרב קורבן הפסח. מיד בגמר הכנת בשר הזבח צלי אש, הכהנים פצחו בתפילה ובזמרה. לאחר מכן חילקו לכל משפחה חתיכת בשר יחד עם ה"קיטה" שהוכנה מראש. הזקנים (שמגלה) נהגו להחזיק מקל ביד, לחגור חגורות ולשים מעין שק על גבם, וכך היו אוכלים. לאחר מכן הרבנים (הכהנים) נשאו תפילה מיוחדת.
במהלך חגיגית הקורבן נהגו לקחת אגודת אזוב בחבילה של לפחות שלושה גבעולי צמח, לטבול בדם הקורבן ולמרוח על המשקוף ועל שתי המזוזות של הבית. בסיום התפילה קרא אחד מהם בתורה קטע המדבר על יציאת מצרים, ורב נוסף תרגם זאת לאמהרית או לתיגרית, וכולם האזינו בעיניים נוצצות, כאילו מוציא היה יהלומים דרך פיו. לאחר סיום האכילה והתפילות, הנותר מהקורבן נאסף ונשרף. חלק מן האנשים הלכו לביתם וחלק נשארו למשך כל הלילה בבית הכנסת לשמוע עוד ועוד סיפורים מפי הכהנים על יציאת מצרים. למחרת, היום הראשון של פסח, היה יום חג שאסורה בו המלאכה בכפרים. מלאכות בסיסיות כגון הכנת אוכל ועבודות קטנות בתוך הכפר לא נאסרו. מנהג בני הקהילה להתחיל לספור את ספירת העומר מיום טוב האחרון של חג הפסח. גם ב"ביתא ישראל" הבינו שהפסוק "ממחרת השבת" מדבר על יום טוב, אך לא על יום טוב ראשון כי אם על האחרון. על פי זה, חג השבועות יחול לעולם בי"ב בסיוון.
חז"ל אמנם מחלקים בין פסח מצרים לפסח דורות אבל הם כן מבקשים מאיתנו באמצעות פסח דורות לחוש את חווית פסח מצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל שנה בחג הפסח אני לא מרגיש ש"כאילו יצאתי ממצרים", אלא באמת. יחד כל בני ובנות יהודי אתיופיה, יצאנו למסע, עזבנו את הכפרים שלנו בחיפזון גדול, עברנו מדבריות של סודן, איבדנו את היקרים לנו, וזכינו להגיע לירושלים. שנזכה להמשיך לשמור על הבית ולחוש את חווית פסח מצרים ולגאולה קרובה אמן.
ליל הסדר כמסע כפול בזמן – ד"ר תמר מאיר
בעוד כמה ימים נשב יחד לשולחן הסדר, וננסה להרגיש את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים.
מדובר בתחושה לא פשוטה. מצד אחד, אנחנו אמורים להרגיש עבדים: כמה מסימני ליל הסדר מכוונים אותנו לזכר השיעבוד: המרור, החרוסת – זכר לטיט, ואף המצה, שיש לה כפל פנים. מצד אחד היא מסמנת את רגע היציאה בחיפזון, ומנגד – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים, בשעה שהיו משועבדים לפרעה.
סימנים אחרים של ליל הסדר מכוונים אותנו לתחושה של בני חורין – המצה, כאמור מסמנת גם את היציאה המהירה, ההסבה כדרכם של בני חורין, ארבע הכוסות, אמירת הלל, וכל תפארתו של השולחן הערוך בערב הזה שבו אנו כבני מלכים.
המתח מודגם יפה בתחילתו של המגיד, "הא לחמא עניא". מי הוא האומר את "הא לחמא עניא"?
מצד אחד, יש כאן פרספקטיבה של בן דור מאוחר על הדורות הקודמים – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו.
מצד שני – מי שיושב ומזמין אחרים להצטרף אליו, אוכל מקרבן הפסח – כל דצריך ייתי ויפסח.
האם הוא בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים?
מדוע אם כן הוא אומר – השנה עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה כאן לשנה הבאה בארץ ישראל?
נראה אם כן, שצריך לפצל את הפיסקה. החלק הראשון נאמר אמנם מפרספקטיבה של עתיד ושל חרות, שנזכרת בעבר ובמה שהיה "שם", ובאוכל שאכלנו שם, אבל אז הוא חוזר אל אבותינו במצרים שיושבים ואוכלים מקרבן הפסח.
כך גם במחלוקת המפורסמת שבין בן זומא לחכמים.
בן זומא אומר ש"חובה עלינו להזכיר יציאת מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימיך חייך – הלילות. וחכמים אומרים – ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח."
שני אתגרים יש בליל הסדר. היו דורות שבהם קשה היה מאוד להרגיש בני חורין. איך אפשר לשבת כבן חורין בתקופת האינקוויזיציה בספרד, או בגטו וורשה? בדור שלנו – קשה להרגיש עבדים. לכל כך הרבה חרויות וגאולה זכינו. דברי בן זומא מחברים אותנו את האתגר הראשון. חובה להזכיר יציאת מצרים גם בלילות. גם כשקשה וחשוך.
דברי חכמים, מתייחסים לגאולה העתידית – אפילו בימות המשיח, עדיין חובה עלינו להזכיר יציאת מצרים. לזכירת יציאת מצרים יש תפקיד חשוב בכינון הזהות שלנו. גם בדור של גאולה חובה עלינו לזכור מאיפה באנו. חובה עלינו לזכור "כי עבד היית בארץ מצריים", ולהתנהג על פי אמות המידה המוסריות הנגזרות מכך.
בלילה הזה אנחנו מחוברים בו זמנית לזכרון העבר, ולדורות העתיד – אלו שיש לנו חובה לספר להם ביציאת מצרים.
