כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
ההתקדמות של המוסר האנושי בהקטנת משקל המוגבלויות במעמד החברתי – מצמיחה את השאלה מהם שורשי איסורים אלה בתורה?
בעלי מוגבלויות – הרב יובל שרלו
מפגשה של התורה עם תרבות העידן בו אנו חיים מזמן פעמים רבות צורך לעמוד על ההבדלים בין העולמות, ולהצמיח מתוך המפגש ארמון תורה מקיף, שאינו אפולוגטי ואינו אטום, אינו מתנצל ואינו שוכח לרגע כי דבר ה׳ הוא מקור הסמכות שלנו. להפך, המפגש נעשה מתוך בקשה עמוקה להלך בדרכה של תורה, ולהטמיע ככל הניתן בשכל האנושי את הדרכתה של תורה.
בפרשתנו אנו נפגשים עם איסורי עבודה של כהנים בעלי מומים במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, שנתבארו באריכות בתורה שבעל פה, כגון במשניות מסכת בכורות. רגישותנו העמוקה לעולמם של האנשים עם מוגבלויות, וההתקדמות הרבה שהתקדם המוסר האנושי בהקטנת משמעותית של משקל המוגבלויות במעמד החברתי – מצמיחים מעצמם את השאלה מהם שורשי איסורים אלה בתורה.
השאלה מתעצמת לאור דברי הנביאים, בין בשל העובדה שהם שלימדו אותנו כי יסוד עבודת ה׳ הוא היחס המוסרי ולא המעשה החיצוני – ״כי חסד חפצתי ולא זבח״, והם שפיתחו בנו את הרגישות המוסרית כלפי כל בני האדם, ובעיקר אלה שהחברה עלולה לדחוק אותם לשוליים. לא היינו מתפלאים אם התורה הייתה דווקא מצווה לכלול גם את הכהנים בעלי המומים בעבודת הקודש, כדי להבליט את היסודות האלה. אולם לא אנו קובעים לתורה מה לומר, כי אם להפך – מצווים ללמוד את דבריה.
וממנה עולה אכן יחס כפול. התורה והנבואה בעקבותיה מצוות כי במקום אחד בעולם תופיע שלמות במובן המלא והכולל שלה: בראש ובראשונה שלמות התנהגותית ומוסרית, וסיפור בני עלי שהוביל לחורבן משכן שילה מממש את היסוד הזה, כמו גם מקומות רבים בנבואה שמלמדים על המעמד של החובות האלה. ובד בבד, אין התורה מלמדת אותנו לאטום את עצמנו להופעת השלמות הגופנית, בשל העובדה שאין זה נכון לחיות בהתעלמות מחשיבות ההופעה המעשית. זו אחת הסיבות לבניית המשכן בשלמות הגדולה ביותר האפשרית, על ידי איש חכם לב כבצלאל; זו אחת הסיבות שאין להביא קורבנות בעלי מום, או להותיר מן הזבח עד בקר; זו אחת הסיבות לבגדי הקודש ובגדי הכהונה, וזו גם אחת הסיבות למצוות הכהונה, שתובעות דיני אישות מיוחדים לכהנים, איסורי טומאה, ושלמות גופנית לעובדים במשכן.
המשכן והמקדש בעקבותיו הם אקס-טריטוריה. בהקשר הזה, הם לא מהווים מודל לחיים במדינה. להפך, הם מלמדים כי כאשר אנו עוסקים בעניינים שהם מחוץ למקדש – שם חייבים לבוא לידי ביטוי העולמות המבטלים את ההבדלים שבין בני האדם, ואינם נותנים מקום לחשיבות לדמות החיצונית, ולמעשה אינם מבחינים במוגבלות כמרכיב באישיות או בהתייחסות. שם אנו עוסקים בחיים שלנו, לא בביתו המציין שלמות כוללת של הקב״ה, וזו באה לידי ביטוי בהנגשה ראויה, במשאבים פיזיים נדרשים, וברגישות אמת לדמותו של האדם.
כמה ענווה נדרשת כדי להכפיף את עצמך להאזין לקולות של אלו, שראו כבר כל כך הרבה במהלך חייהם
וְאָהַבְתָּ- וְהָדַרְתָּ – אבי רט
שני פעלים ושני סוגי מערכות יחסים שהם ערכי היסוד שלנו מופיעים בפרשת השבוע- וְאָהַבְתָּ- וְהָדַרְתָּ.
כלפי החבר והרע- ההנחיה היא- וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
כלפי הזקן ההנחיה היא- וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
מערכת יחסים חברתית בין אנשים, הרוצים לחיות בחברה ערכית ומוסרית שיש בה נתינה וערבות הדדית, רגישות חברתית ושותפות, צריכה להיות מבוססת על אהבה. אהבת אדם, אהבה לרעך כמוך. בלי אהבה עלולה להיווצר חברת אנשים המורכבת מאוסף פרטים אינטרסנטיים, שכל אחד חי את חייו, דואג לעצמו, מבלי מכנה משותף, יעד וחזון שמגדירים אותם ומחברים אותם האחד לשני.
לעומת זאת, להגדרת מערכת היחסים הרצויה והראויה עם הזקנים, התורה משתמשת במילה אחרת- הדר- 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'. מבלי להיכנס להגדרות ההלכתיות והמעשיות של תרגום המילה 'וְהָדַרְתָּ' לשפת המעשה, הרי שעצם המילה הזו נוסכת הוד מיוחד והדר מרומם.
את חברך- תאהב. את הזקן- תהדר.
לצערנו, העולם המודרני לא ממש יודע לנצל את חכמת החיים, הבשלות, ניסיון החיים, והפיקחות של דור המבוגרים, של הגיל השלישי. העולם שייך לצעירים חסרי מנוח, הבונים עולמות ומחריבים אותם, ובטוחים כדרכם של צעירים שהם המציאו את הגלגל ושהם יעשו את האקזיט הבא.
והזקנים- ממרום מושבם- מביטים, ומהרהרים כיצד בסופו של דבר מה שהיה הוא שיהיה, שאין כל חדש תחת השמש, שהנה שוב חכמת הזקן בשאון החיים המודרניים אובדת, ולא נצרכת.
זקן = זה קנה חכמה. אלא שלדור האינסטנט והטיקטוק, לא תמיד יש סבלנות וכוח לתהליכים מורכבים וארוכי טווח. הוא רוצה את הכול כאן ועכשיו, גם את חכמת החיים. חכמת הזקן נראית לו איטית מדי, מיושנת, ארכאית ולא רלוונטית.
כמה הוד והדר יש ב"והדרת פני זקן". כמה כבוד ואצילות יש ב"מפני שיבה תקום". כמה ענווה נדרשת כדי להכפיף את עצמך להאזין לקולות של אלו, שראו כבר כל כך הרבה במהלך חייהם, שאת מה שאתה עוד לא למדת הם כבר שכחו, ושאת מה שהם למדו על בשרם- לא ילמדו בשום אוניברסיטה.
במוצאי השבועיים המטלטלים הללו של ימי השואה, הזיכרון והעצמאות, ובעיצומם של הימים הסוערים העוברים על החברה הישראלית, יש חשיבות קיומית ממש לנסות ולממש בחיינו את שני הפעלים הללו- וְאָהַבְתָּ- וְהָדַרְתָּ.
חברת אנשים חפצת חיים והמשכיות – כדאי לה לעצור מדי פעם לרגע את מירוץ החיים ושאונם, ולהקשיב לקול ההדר של הזקנים- כי 'בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה'.
בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, ייעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית
ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא! – אביעד הכהן
היה זה לפני כארבעה עשורים. אחד מתלמידיו של הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", בא אליו ובפיו שאלה בסוגיה שהעסיקה רבים מחכמי ההלכה. באותם ימים קדמונים, רווחה מאד העתקת קלטת-טייפ ('קסטה') של מוזיקה.
כדרכו, שמע הרב בקשב רב את התלמיד, פרש בפניו את השיטות השונות, ושאל אותו תחילה לחוות דעתו-שלו. לסוף, הביט בו במבט רך, ואמר: "נניח שאין איסור פורמלי בכך, אבל האם חשבת על כך שהיוצר עמל חודשים ושנים על יצירתו, ושהשקיע בתהליך היצירה את מיטב כספו, חלבו ודמו, ואתה מבקש לעשות בכל אלה שימוש ללא תמורה?! אפילו אמרנו, ולא בהכרח אמרנו, שהעתקה כזו מותרת מבחינה פורמלית, מי שיעשה כן, בוודאי לא יקבל מדליה של 'קדושים תהיו'".
עיקרון זה, שעיקרו נטוע בשדה האתי-מוסרי, לאו דווקא המשפטי-הלכתי-פורמלי, להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה" (כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בראש פרשת קדושים), עבר כחוט השני במשנתו של הרב. לאמור: לא כל מה שמותר הוא גם מוסרי, נכון וראוי.
כך היה, למשל, בעת "מבצע שלום הגליל", מלחמת לבנון הראשונה. חבורת החיילים ישבה לפני ראש הישיבה שהגיע לבקר אותם במורדות הרי הלבנון בעיצומה של המלחמה. חבריה עברו מסלול קרבות אכזרי וטבילת אש קשה. בשדות, ליד הטנקים ממש, חזרו הכפריות ללקט שיבולים כשילדיהן קוטפים פרי בבוסתנים. תלמיד הישיבה, פתח בקול הססני ׳… אני שואל את עצמי מה אני מציב לעצמי מבחינת גישה מוסרית, ציונית ואנושית מול בעיות כמו אכילת פירות מבוסתניהם של תושבי לבנון שאנו מגיעים אליהם במהלך הקרבות. הרגשתי שגם אכילת פירות שלהם, בזמן הקרב והמלחמה, יש בה פגיעה כלשהי במה שאנו אמורים לשמור ולעשות. נראה שההלכה הצרופה אמנם מתירה זאת ללא פקפוק במצב של מלחמה ופיקוח נפש, אבל מהי תשובתנו לכך מבחינה מוסרית?'. ראש הישיבה השיב מיד: "היחס בין ההתנהגות המוסרית לבין מה שמותר לאדם בהלכה, הוא נושא נרחב ומתפצל לתחומים שונים. יכולה להיות התנגשות מסוימת בין תפיסתנו את המוסר האנושי לבין הדרישה ההלכתית, ולהיפך: גישת המוסר עשויה להיות מרחיקת לכת ביחס לְמָה שאנו מתירים לעצמנו בדרך-כלל. באשר לשאלה הספציפית, דעתי היא שלא נכון לחשוב שמה שאנו מוצאים מפורש בהלכה, ממצה את כל שנדרש מהאדם מבחינה מוסרית. יש תחום של 'קדש עצמך במותר לך' שכלול תחת ציוויים כלליים יותר, דוגמת 'ועשית הישר והטוב' או 'קדושים תהיו'. אכן, דברים אלה אינם כלל מידת חסידות, שרק הרוצה להיות צדיק יקפיד עליהם, ואילו הרוצה להיות סתם 'בינוני' יכול להתעלם מהם. בכמה מקומות מדגיש הרמב"ם שצווים כלליים אלה מחייבים כל אדם. בכל יום, בכל עת ובכל שעה. ודוק: לדברי הרמב"ן, מי שאינו עומד בדרישות 'קדושים תהיו' אינו סתם 'בינוני', אלא 'נבל'! לא פחות, נבל! נבל ברשות התורה!".
גישה דומה הביע הרב ביחס לדיני הנזיקין. לפי המשפט העברי, רק נזק ישיר ('גַרְמִי') מחייב את המזיק בתשלום פיצוי לניזק, ואילו נזק עקיף – שמכונה בהלכה "גְרָמָא" – פוטר אותו מתשלום.
הרב ליכטנשטיין הקדיש פרק נרחב לבירור גישת הרמב"ן שכתב בנושא זה את "קונטרס דינא דגרמי". לצד ניתוח דבריו, הקדיש הרב פרק שלם לעצם האיסור להזיק. הרב ביקש להתייחס לא רק לכלל הפורמאלי, הקובע את התוצאה המשפטית רק בדיעבד, 'לאחר מעשה', אלא גם לקבוע תקן של התנהגות מלכתחילה האוסרת על אדם להזיק את חברו, אפילו אם יפצה אותו על כך. ייחוד פרק לנושא זה, שלא הוזכר בקונטרסו המקורי של הרמב"ן, שיקף פעם נוספת את השקפת עולמו של הרב, שאינה דוגלת רק בפורמליזם ההלכתי, אלא ביקשה לעלות למדרגה הנוספת של "קדושים תהיו" ברוח הרמב"ן, מעלה הדורשת מאדם להימנע מלהיות "נבל ברשות התורה", ולקדש עצמו גם במותר לו".
עקרונות יסוד חשובים אלה, מצוות "קדושים תהיו" והאיסור להיות "נבל ברשות התורה", משליכים על עולם הקדושה היהודי בכלל.
"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". עם ניגון מתקתק זה (ביידיש), היה הרב משה צבי נריה ז"ל מעיר את תלמידיו בישיבת כפר הרא"ה מדי בוקר. ישראל עם קדושים".
בעולמה של תורת ישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה. יעד, ייעוד ואתגר הקוראים לפעולה תמידית. מפליא ככל שיהיה, מיקודה של מצוות "קדושים תהיו" ופרשת קדושים כולה אינו בשדה המצוות שבין אדם למקום. מוקדה של פרשת קדושים הוא דווקא במצוות השגרתיות, היומיומיות, שלעתים נדושות בעקבינו. מצוות שבין אדם לחַבֵרו ובין אדם לחֶבְרָתו: "איש אמו ואביו תיראו", "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ… לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל… לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ… לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ… לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
בדתות אחרות, "קדוש" הוא שם תואר לאדם קדוש, למקום קדוש או לחפץ קדוש, וכל אלה "מתקדשים" מכוח עצמם, והכל חייבים בכבודם.
לא כן בתורת ישראל. הציווי הפותח את פרשת השבוע, "קדושים תהיו!", כמו זה המופיע בסופה, "והייתם לי קדושים!", אינו קביעת עובדה, אלא ציווי וקביעת כיוון, יעד וייעוד כללי, שכולנו חייבים בכבודם ובכיבודם.
ראו שהעם נוהג לאכול חצילים בלי להמתין שני ערלה, ונקטו בעקבות כך שאין צורך למנות שנות ערלה בחציל, וברכתו אדמה
האם יש למנות שנות ערלה בפסיפלורה? – הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה (יט, כג), שכשנוטעים עץ מאכל בארץ ישראל אסור לאכל מפריו בשלוש שנים הראשונות: "וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל". בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם יש להמתין שנות ערלה בפסיפלורה, בחציל ופאפיה?
הגדרת עץ
כדי להכריע בשאלה האם ערלה נוהגת בפסיפלורה, יש לברר האם היא נחשבת עץ או ירק, שכן בירקות לא נוהג דין ערלה (ובלשון התורה 'ונטעתם כל עץ מאכל'). כמו כן יש לבחון מה הדין בחצילים שכן על בסיס מה שנקבע לגבי חצילים ייקבע מה הדין בפסיפלורה.
הגמרא במסכת ברכות (מ ע"א) כותבת, שכל פרי שה'גווזא' שלו נשאר משנה לשנה ברכתו בורא פרי העץ, ואם הוא לא נשאר ברכתו בורא פרי האדמה. נחלקו הראשונים מה פירוש המילה 'גווזא':
א. הרא"ש (ו, כג) ביאר שכוונת הגמרא לומר, שכל פרי שצריכים לזורעו מחדש כל שנה, ברכתו אדמה, ופרי שאין צריך לזורעו, ברכתו בורא פרי העץ. לפי שיטתו עולה, שעל הבננה יש לברך בורא פרי העץ (ויש לספור שנות ערלה), כי אמנם הגזע מת כל שנה, אבל מכיוון שאין צורך לזורעה מחדש והיא מעלה גזע חדש מתוך השורשים – דינה כעץ.
ב. המרדכי (סי' קלא) הביא בשם הגאונים, פירוש החולק על שיטת הרא"ש. הם טענו, שלא די שהשורשים יישארו משנה לשנה כדי שהברכה תהיה בורא פרי העץ, אלא צריך גם שהגזע והענפים יישארו משנה לשנה. על כן לפי שיטתם עולה, שעל בננה יש לברך בורא פרי האדמה (ולא צריך למנות שני ערלה), שהרי הגזע לא שורד משנה לשנה.
עוד הוסיף הטור (או"ח רג) הגדרה נוספת על פי התוספתא (כלאיים ג, ג), שגם אם יש פרי שנשאר משנה לשנה ולא צריך לזורעו שוב, אם כל העלים יוצאים מנקודה אחת (כמו בלימונית ובדשא) – ברכתו בורא האדמה, ואין למנות שני ערלה. הסברא לפסק זה, שעץ מורכב מגזע מרכזי שעליו גדלים עלים, ולא מהרבה עלים שיוצאים מהאדמה.
ערלה בחצילים
להלכה פסק השולחן ערוך (שם, ב) כדעת המרדכי, שברכתם של התותים (שהתהליך המתרחש בהם דומה לבננה) בורא פרי האדמה מכיוון שהגזע לא שורד משנה לשנה. משום כך גם לא נוהג בהם דין ערלה, ואפשר לאוכלם בשנה הראשונה. כמו כן הוסיף הרמ"א את דברי הטור, שכל עץ שהעלים יוצאים מנקודה אחת דינו כעשב, ברכתו אדמה, ואין צורך למנות שנות ערלה.
א. בהתאם לכך, בפשטות יש גם למנות שנות ערלה בחצילים, שהרי השיח מתקיים משנה לשנה, ואכן כך פסק להלכה הכפתור ופרח (פרק נו).
ב. למרות זאת, לא מעט פוסקים, ביניהם החיד"א (ברכי יוסף יו"ד רצד), החזון איש (ערלה סי' יב) והרב עובדיה (יחוה דעת ד, נב) ראו שהעם נוהג לאכול חצילים בלי להמתין שני ערלה, ונקטו בעקבות כך שאין צורך למנות שנות ערלה בחציל, וברכתו אדמה. כדי ליישב את מנהג העולם, שלכאורה סותר את דברי הגמרא העלו שתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה: הרדב"ז (ג, תקלא) חידש, שכל עץ שמוציא פירות בשנה הראשונה לזריעתו, אינו נחשב עץ אלא שיח, ומכיוון שהחציל מוציא פירות בשנה הראשונה לזריעתו – אין צורך לשמור ערלה.
אפשרות שנייה: החזון איש (שם) נקט, שלא ייתכן למנות שני ערלה בעץ שחי פחות מארבע שנים, שכן אם ימנו שני ערלה יווצר מצב שיאסר כל שנותיו.
ערלה בפסיפלורה
מה דין פסיפלורה? מחלוקת זו תלויה בטעם שפטרו ערלה מחציל:
א. לפי טעמו של הרדב"ז, אותו נקטו הרב עובדיה והרב אליהו, ברכתה אדמה ואין למנות שנות ערלה, שכן היא מוציאה פירות בשנה הראשונה.
ב. החזון איש לעומת זאת כתב שאפשר לסמוך על התנאי שכל עץ שאינו חי יותר משלוש שנים פטור מערלה, אך אין לסמוך על הטעם של הרדב"ז שכל עץ שמוציא פירות בשנה הראשונה נחשב למעשה שיח ופטור מערלה, מכיוון שאין לו מקור בגמרא או בראשונים. משום כך לשיטתו הפסיפלורה, דינה כעץ, והיא חייבת בערלה וברכתה בורא פרי העץ.
| אולי בשבילכם הכיפה והציצית זה עול…אבל בשבילי זו התזכורת התמידית ל'להיות עם חופשי בארצנו!' |
פה עקום. לב ישר – הרש
*
אמנם יום השואה עבר, אבל אין סיכוי שאני לא אפרסם כאן את הסיפור המקסים של אביתר ליכטמן:
"לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. למעשה כך נהיה לה מגיל 15. ואני? אני עד גיל 10 בכלל לא ידעתי שהפה של סבתא אילנה עקום.
אבל כמו ילד סקרן שאוהב להקשיב להורים, או יותר נכון, להאזין להם בזמנים שהוא לא אמור לשמוע, שמעתי שסבתא מתביישת. מתביישת בפה העקום שלה. ואני רק בגיל 10 הסתכלתי שוב על סבתא וראיתי שהפה שלה באמת עקום. אבל היא סבתא שלי, אז לא שמתי לב לזה עד אז.
וגדלתי, וביררתי, ושאלתי, והבנתי שהפה של סבתא אילנה עקום. אבל זה רק בגלל שהלב שלה ישר.
כי שם, בבלוק, באושוויץ, סבתא הייתה הראשונה בדרגש. אותו קרש עץ, ששבע בנות ישנות בו, אחת על השנייה, אחת ליד השנייה. ולידן, בכניסה לבלוק, הסיר. לא של האוכל. הסיר של הצרכים. מונח במקום שסבתא, הראשונה בדרגש, רואה היטב.
ובאותו לילה, בתוך כל הרשע המשתולל בעולם, גברה רשעה על רשעה ושומרת הבלוק הזהירה, כי אבוי לאותה אחת, שלפני המסדר של 4:00 לפנות בוקר, תעשה את דרכה לסיר ותיתפס. הצורך הבסיסי של כל אדם, נמנע.
ובאותו הלילה, ממש לפני המסדר, אמא אחת, שביתה נערתה הייתה עימה, כבר לא יכלה להתאפק. רצה לסיר וחזרה לדרגש. והשומרת? שמעה את הרעש ולא ראתה את הדמות.
צעקות-נביחות לחלל החדר: "מי זו הייתה? מי זו?". וסבתא. אילנה בת ה-15. ראשונה בדרגש, ראשונה בקרבה אל הסיר. לא של האוכל. נשלפה לחקירה מהירה. "את היית חייבת לראות! את הכי קרובה!" והיא עונה "אינני יודעת". השוט מונף, הזדמנות אחרונה.
ואני שואל את סבתא. "ידעת סבתא?", והיא עונה: "ידעתי, ידעתי, אבל איך יכולתי למסור מישהי לקלגסית. ועוד להשאיר את ביתה לבד? אני כבר הייתי יתומה. ואיך אהפוך בעצמי ילדה נוספת ליתומה?".
ילדה בת 15 בשם אילנה. או בשם העברי שכבר נשכח ממנה: הניה מלכה, עומדת מול שוט מונף, ואומרת: "אינני יודעת". והשוט והקלגסית, הכו ללא רחם. בראש, מכה ועוד מכה, ואחת בפנים שהשאירה פה עקום לכל השנים.
ואנחנו, מאז ששמענו, הזכרנו לסבתא, 'הפה שלך, הוא עיטור גבורה לכל החיים. עיטור של אור וחן כנגד כל החושך והכיעור שהיה שם'.
לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. אבל הלב שלה ישר.
סבתא הלכה לעולמה לפני כמה חודשים, עם פה עקום, אבל עם חיוך גדול על הפנים. על הניצחון שלה שהתבטא במדינה, צבא יהודי ועשרות נכדים ונינים.
כשהייתי שואל את סבתא אילנה, מה התפקיד שלנו מול הרשע הנאצי, היא הייתה עונה "להוסיף טוב, לאהוב את המקום שאנחנו חיים בו, ואחד את השני".
ככה מורכב. ככה פשוט.
יהי זכרה ברוך" .
***
המיקום: מגרש הכדורסל בין הכיתה שלנו, יב, לבין כיתה יא.
בלהט המשחק רוב התלמידים הורידו את הכיפות שלהם כי בואו נאמר את האמת: עם כל הכבוד לאידאלים, למי באמת יש עכשיו סבלנות לשחק כדורסל עם כיפה על הראש? זה לא נוח וזה יכול לשגע כאשר היא כל הזמן נופלת לך. אז פשוט – שמים בכיס.
וגם את הציצית. מהטעמים הנ"ל.
אבל, פתאום הבחנו במשהו מוזר ומדהים: היה זה יעקב, העולה החדש מארגנטינה שבשום שלב במשחק לא הסכים להוריד את הכיפה והציצית ושיחק כשהן עליו למרות הכול: נוח לא נוח, יעקב לא מוריד את הכיפה מהראש או את הציצית מגופו.
בסוף המשחק ניגשתי אליו ושאלתי אותו תוך הערכה ברורה מצידי: "מה, יעקב, אני רואה שלא הורדת את הכיפה והציצית. לא חם לך עם הציצית? וגם הכיפה, זה נוח לך ככה?".
יעקב הסתכל אליי ואמר לי: "אתה יודע, כשהייתי בארגנטינה, פעם אחת ברחוב, אחרי שהחלטתי ללכת עם כיפה וציצית, ניגשו אליי שני חבר'ה מוסלמים ואמרו לי: "חתיכת יהודון מלוכלך, איך אתה לא מתבייש ללכת ברחוב שלנו עם הכיפה והציצית המזוהמות שלך? אם רק היינו יכולים עכשיו היינו שוחטים אותך".
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר. יעקב המשיך: "הלכתי ביחד עם אמא שלי שמאוד פחדה מכל האירוע הזה והשביעה אותי שאני לא יוצא יותר לרחוב עם הכיפה והציצית שלי. היא רצתה לשמור על החיים שלי. מאז אותו מקרה העלבון וההשפלה של החבר'ה האלו מלווים אותי בכל מקום. עד שהגעתי לארץ ישראל. אז אולי בשבילכם הכיפה והציצית זה עול… אבל בשבילי זו התזכורת התמידית ל'להיות עם חופשי בארצנו!'
השאלה – כמה צריך וניתן לעשות הפרדה בין יצירה של אדם שיצאה תחת ידיו לבין חלקים אחרים באישיותו? – עולה לפעמים ביתר שאת, במיוחד בחלק מהציבור הדתי לאומי
אחרי מות קדושים אמור – זגורי
לאחרונה נפטרו כמה אמנים, סופרים ומשוררים מהסוג שטבע את חותמו עמוק בקאנון הישראלי, כשתשאל אנשים את השאלה הזהותית: מה ישראלי בעיניך? סביר שגם הם והיצירות שלהם יתפסו מקום של כבוד ברשימה.
יחד עם זאת, לפעמים יש אומנים שהביעו את דעתם הפוליטית בצורה חריפה מאד, שזה מילים קצת מכובסות לומר: אמרו אמירות נוראיות נגד ציבור מתנחלים או ציבור תורני אחר.
דווקא היה ציבור שאהב את מה שהם כתבו, אהב ממש.
הקונפליקט המוכר- האם פיתגורס צריך להיות מרובע? האם רופא צריך להיות אדם מוסרי במיוחד? האם זמר? השאלה – כמה צריך וניתן לעשות הפרדה בין יצירה של אדם שיצאה תחת ידיו לבין חלקים אחרים באישיותו? – עולה לפעמים ביתר שאת, במיוחד בחלק מהציבור הדתי לאומי שחלק מרכזי בזהותו נשען ויונק מאותם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית הכללית כולה, אבל בבוא העת של היוצרים להביע את דעתם יש לפעמים תחושה שהם נותנים סטירת לחי לחלק מציבור שאוהד אותם, מצטט אותם, מכבד אותם.
ומה אחרי מותם? יש אנשים שביקשו לתת מקום לכל המורכבות שליוותה בעקיפין את היצירה הזו, יש אנשים שראו לנכון להניח להכל בצד ולהחזיק בגישת: "אחרי מות קדושים אמור".
רצף הפרשות האלה טבע את המושג היהודי: מי שמת יש לסלוח לו ולהגיד רק את שבחו, אתה לא רוצה לקטרג עליו, לגרום לו 'לסחוב' אל העולם הבא מקטרגים שיספרו בגנותו, אתה לא רוצה גם בשביל עצמך להיות נושא טינה וכעס על אדם שכבר אינו בין החיים ואין אפשרות לעבור איתו תיקון.
לפעמים אני חושבת שיש לזה הסבר נוסף ופשוט- אנשים מוכנים לעצום עין אחת בשביל להרוויח את מה שהעין השניה רואה, אם הם היו מסתכלים בשתי העיניים נכוחה על כל התמונה כולה ומשקללים את כל השיקולים, לא בטוח שהיו יכולים להרשות לעצמם להתחבר ליצירה וזה בפני עצמו הפסד אישי.
שמעתי שיש שבטים בדרום אמריקה שבזמן ההספד הם אומרים למת שמונח לפניהם את כל האמת: אולי הם אומרים לו: "היית אחלה בן אדם, אבל קצת קמצן. היית אומר לאנשים את האמת בפנים וזה היה מעצבן".
זה מוזר לנו, לדבר בגנות אדם שלא יכול להשיב, אולי אין בכלל מנהג כזה, אבל בכל פעם שאנחנו רוצים לחשוב על רעיון שמאד רחוק מהתרבות שאנחנו מכירים אז אנחנו 'מלבישים' אותו על 'שבטים באפריקה'.
אולי יש בזה גם משהו מעניין- להיפרד מכל הצדדים של האדם, כפי שחווית אותו בחייו כן במותו, וכך הפרידה והזכר שלו הופכים שלמים יותר.
אולי?
השבת הזאת סוגרת את שני ימי הזיכרון הלאומיים של מדינת ישראל- יום השואה ויום הזיכרון, ימים שמעצבים מאד את דמותה וזהותה של המדינה.
בימים האלה עלו דברי זיכרון רבים לזכר נספים, הרוגים ונרצחים על קידוש ה'. מתוך כך הרצף 'אחרי מות קדושים אמור' הוא לא איזו תפיסה שיש בה מימד של בדיעבד: "מאחר ואדם נפטר ולא ראוי לומר גנותו בפניו, נאמר את שבחו", לא כך, אלא ההסתכלות על המת היא לא רק אישית או אישיותית, אלא עצם מותו בגלל יהודיותו מקדשת אותו בוודאי אחרי מותו, ואולי זו גם תזכורת לקדושתו של אדם עוד בחייו.
החתירה להישגים רוחניים אינה במעשה הירואי אחד אלא בסידרת מעשים קטנים ובלתי פוסקים
ואהבת לרעך ונטילת ידיים- חזות גבריאל
מהו הפסוק הבסיסי ביותר בתורה? כולנו מכירים את התשובה מתוך הספרא: "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (קדושים, פרשה ב, פרק ד). תשובה פחות מוכרת הינה של בן עזאי (שם): "בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה".
התורה אינה חוכמה בלבד, שכן היא מעבר לכל חוכמה. התורה עוסקת בתיאוריה ובמעשה בקשר שבין האדם לבורא, לזולתו, לעצמו ולסביבתו. העוסק בה בנאמנות יזכה לבנות את עולמותיו. אין מדובר על בניית עולם רגשי וחווייתי בלבד אלא הרבה מעבר לכך. עולם ההלכה שבא לידי ביטוי בעיקר בתורה שבע"פ, הוא רק פאזה אחת אפשרית מאין סוף העולמות הפוטנציאליים.
ממבט על, אפריורי, ונטול עמדות והנחות מוקדמות, חז"ל תרו אחר הפסוק האולטימטיבי המקפל במשמעויותיו הגלויות והנסתרות את האינטראקציות בין: אלוקים, תורה, טבע ואדם. בשל כך הצעתי את הניסוח: הפסוק הבסיסי ביותר בתורה.
כיצד זה עובד בפועל? אליבא דרבי עקיבא, הניסיון לעמוד על טיבה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", חייב להוביל בהכרח לכל עקרונות האמונה ולהבנת התורה באופן כולל. נקודת המוצא הוא צווי חברתי בעל יסוד כאילו רציונאלי. העמדת טובת הזולת באותה הרמה של טובתי יכולה להיחשב כחובה קדושה, רק אם יש מצווה טרנסצדנטלי. כך נוצרות השאלות הבאות בהכרח: מיהו המצווה? מדוע שאשמע בקולו? איזה אינטרס יש לו אם בכלל שאשמע בקולו? ומכאן נפתחת הדרך לחקירה אמונית כוללת. "ואהבת" יוביל בהכרח לנטילת ידיים לדוגמה.
לבן עזאי כוון שונה מעט, הוא מפנה אל הפסוק (בראשית ה, א): "זה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱ-לֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱ-לֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ". התורה עצמה מצביעה על העובדה כי האדם נברא ונעשה "בדמות א-לוהים". אין האדם זקוק לזולתו כדי להניע את מחשבותיו החקרניות אודות האינטראקציות הללו. מבט עמוק וחודרני אל עמקי נשמתו שחוצבה ממרום, חייב להביאו לשאלות: מהי דמות האלוקים שאליה הושוותי? מדוע ולמה, ובמה זכיתי לכבוד זה? מה זה דורש ממני? ומכאן הדרך פתוחה לחקירה אמונית כוללת שתוביל בסוף התהליך לאותה מסקנה.
להפתעתנו, מצאנו תשובה נוספת שזכתה להיקבע להלכה. רבי יעקב בן חביב, מחבר הספר "עין יעקב" על אגדות הש"ס, מספר בהקדמתו על מדרש שמופיעה בו דעה שלישית. את מקור המדרש הוא לא זוכר ("בקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי"), אולם, הוא מצטט את הדעות. המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע, פרק א), כותב: "…בחיבור 'עין יעקב' בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וזה לשונו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'". הכוונה הינה לפסוק העוסק בקרבן התמיד (במדבר כח , ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".
מקובל כי זוהי כוונת הדברים: עיקר התורה טמון ביכולת להקפיד ולעשות דברים חשובים בחיי היום-יום, כמעשה של שיגרה. מחנכים מצטטים את הפסוק להדגשת כוחה של השיגרה בעבודת הבורא. החתירה להישגים רוחניים אינה במעשה הירואי אחד אלא בסידרת מעשים קטנים ובלתי פוסקים. כתשובת הרבי מקוצק לשאלה היכן דר ה'? במקום שנותנים לו להיכנס.
אני מציע הבנה נוספת מתוך ראיית העל. לתשובות רבי עקיבא ובן עזאי יש מעין היגיון רציונאלי או פילוסופי. ברם, מה נאמר אנו בראותנו את הכהן מקפיד כל יום להקריב כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים? פעולות אלו משוללות כל יסוד הגיוני מכל סוג, זולתי הצווי של הא-ל. למה כל יום? ולמה בכלל להקריב? גם התשובות לשאלות אלו יסללו את הדרך לחקירה האמונית הכוללת.
להערות: hazutg@gmail.com
בזכות תרומת אברים מן המת – ד"ר יוסי גרין
"וחי בהם ולא שימות בהם" (בבלי, יומא פה, ע"ב).
מן המפורסמות ש"הרוגי מלכות [הנרצחים בשל יהדותם] אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (בבלי, בבא בתרא י, ע"ב). לאה (לוסי) די ואור אשכר הי"ד, ובוודאי גם נרצחים אחרים, כשיעלו לפני כיסא הכבוד לדרוש מהקב"ה לומר למשחית די, תעמוד לזכותם הצלת חיים ושיפור איכות חיים. בהחלטתם לתרום את אברי יקיריהם, העצימו בני המשפחה את החשיבות הגדולה בתרומת אברים מן המת להצלת חיים. שכן, תורם חי יכול לרוב להציל חולה אחד, בעוד שאיבריי נפטר יכולים להציל עד תשעה חולים. היות ומטופלי הדיאליזה הם החלק הארי של הממתינים להשתלה (לעתים שנים), נבקש להסתייע במאמר זה להגברת המוּדעות לחשיבות תרומת האיברים מן המת.
ייאמר מיד: אין בקריאה זו להמעיט כהוא זה מההערכה וההוקרה שאנו חבים למצילי החיים הגומלים חסד בגופם לחולים הרבים. התורמים כליה מחיים, ועמותת 'מתנת חיים' שתזכה ביום העצמאות להכרת המדינה בפועלה, ראויים לכל שבח. אף-על-פי-כן, אין די בתרומתם כדי להפחית את רשימת הממתינים להשתלת כליה.
גדולי הפוסקים בדורנו התירו לתרום כליה מחיים לאור הסיכון הקטן לתורם. הרב עובדיה יוסף זצ"ל אף כתב "שהעיקר להלכה שמותר, וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו, להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות" (שו"ת יחוה דעת, חלק ג, סימן פד). ר' שלמה זלמן אויערבך מדגיש ש"יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות" (שולחן שלמה ערכי רפואה א, "בריא, אם רשאי לתרום כליה עבור חולה", עמ' מד). עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שיש מחקרים המצביעים על סיכון מסוים לתורם החי לפתח בעתיד פגיעה כלייתית. חרף זאת, ולמרות הגידול במספר התורמים האלטרואיסטים, והעובדה שפרקטיקה זו רלוונטית אך ורק לתורמי כליה, הפער הגבוה בין הביקוש להיצע האיברים להשתלה כמעט ואינו משתנה לאורך זמן. אשר על כן, יש לחזור ולעודד את התרומה מן המת כדי להתגבר על המחסור באיברים להשתלה, לקצר את רשימת הממתינים, ולהציל גם את חייהם של חולים הנפטרים במהלך שנות ההמתנה להשתלה המיוחלת.
אינני מתעלם מהעובדה כי תוחלת החיים של הכליה המושתלת מן החי ארוכה מזו הנקצרת מן מת, אך גם שנות החיים שזוכה מושתל הכליה שנקצרה מן המת, עדיפות על שנות טיפול בדיאליזה. אף-על-פי-כן, ולמרות הקושי ההלכתי להתיר קצירת אבריו של מת להשתלה, סבורני כי באיזון הכולל בין הקשיים ופתרונם, לבין הסיכוי להציל חיים – נוטה הכף להצלת החיים.
שלושה איסורים עומדים בבסיס הטענה שאין לעקור איבר מן המת ולפגוע בכבודו: האיסור האחד הוא ליהנות מהמת או מאיבריו (בבלי, עבודה זרה כט, ע"ב). האיסור השני, החובה לקבור את המת סמוך ככל האפשר לפטירה (בבלי, סנהדרין מו, ע"ב). האיסור השלישי הוא לנוול (=לבזות) את המת (בבלי, בבא בתרא קנד, ע"א). באשר לאיסור הראשון אומר הרב איסר יהודה אונטרמן, כי משהושתל השתל שנקצר מגופת הנפטר בגופו של הנתרם, נקלט ומתפקד משתנה מצבו. השתל הופך לחלק בלתי נפרד מגוף הנתרם. אין הוא עוד איבר מן המת. חיותו מן החי מאיינת את האיסור. ההנאה והתועלת שמפיק הנתרם איננה עוד מן המת אלא מהאיבר החי שבגופו. (שו"ת שבט מיהודה, חלק ראשון, בשולי השער הראשון עמ' שי"ג (תשט"ו)). אומנם, הדברים אמורים ביחס לקרנית, אך נכונים הם גם ביחס לכליה שהושתלה.
באשר לאיסור לנוול את המת, השאלה שהובאה לפני רבי עקיבא הייתה האם מוצדק לנוול את המת על ידי פתיחת קברו בשל סכסוך ממוני (ירושה). רבי עקיבא השיב בשלילה אם המבקשים הם היורשים, אך לא אם הם צדדים שלישיים. מהסבר התוספות על אתר (שם, ד"ה: "ועוד") ניתן לדייק, שאם לצורך הכרעה בסכסוך ממוני פתיחת הקבר אינה נחשבת לניוול המת, קצירת אביריו לשם הצלת חיים מטעמים אלטרואיסטים לא כל שכן.
באשר לחובת הקבורה סמוך ככל האפשר למיתה, הנתיחה להנצלת האיברים להשתלה אינה מעכבת את הקבורה. קצירת האברים נעשית סמוך לאחר הפטירה, ומיד לאחריה מועבר הנפטר לבית-הלוויות ולקבורה, בדומה לתהליך ההעברה בעת הפטירה בבית-חולים. אגב, ניתן לקצור את הכליות לאחר מוות לבבי בבתי החולים הערוכים לכך, ובדרך זו להימנע מהפולמוס אודות ההכרה במוות המוחי-נשימתי.
ומעין הפתיחה, ולהבדיל בין החיים למתים, זכות גדולה עומדת גם לבני משפחות די ואשכר, אשר בשעתם הקשה, זכו להציל עולם ומלואו (על פי בבלי, סנהדרין לז, ע"א) כפול במספר ההשתלות שבוצעו.
אולי לא במקרה המילה הזנק היא בחילופי אותיות: הזקן, רמז לתרומתם של הזקנים לקידום החברה
הזקן וההזנק – הרב ד"ר רונן לוביץ
בעיית היחס לזקנים הייתה קיימת בחברות מסוימות מאז ומתמיד, אך בעידן המודרני ממדיה הוחרפו והועצמו לאין שיעור. בימי קדם צעירים היו ממשיכים את מסורת אבותיהם, עובדים באותו משלוח יד שעבד בו ההורה, וההורה היה מקנה להם בסיס כלכלי, ומהווה עבורם מורה לחיים. בנות היו רוכשות את רוב ההשכלה והידע השימושי שלהן מאימהותיהן. כיבוד ההורים בפרט והמבוגרים בכלל היה עבורם, טבעי ומתבקש מאליו.
בזמננו הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מואץ, וככל שהאדם צעיר יותר, כך הוא מיומן ומעודכן יותר בתחומי המחשבים, האלקטרוניקה, התקשורת ועוד. ההורה המבוגר מתקשה להדביק את הקצב, ולעיתים הילד הקטן הופך למורה של הוריו בתחומים אלה. חברה ותיקה בקהילתי סיפרה לי בכאב, כיצד הלכה עם נכדה לקנות לעצמה טלפון נייד חדש, אבל "המוכר התעקש להתייחס כל הזמן אל נכדי הצעיר, והתעלם ממני כאילו הייתי שקופה". אותה אישה עברה כילדה את השואה, עלתה לבדה ארצה, הייתה ממקימי יישוב בדרום, לחמה בגבורה מול הצבא המצרי בתש"ח, המשיכה להקמת ניר עציון, ועשתה אין ספור מעשים טובים במהלך חייה הארוכים והגדושים. עכשיו היא רוצה רק דבר קטן: שיתייחסו אליה כאדם.
כיום, צעירים שחלב אימם על שפתותיהם, מסוגלים לפתח מיזם, יישומון או חברת הזנק (סטרט-אפ) שיזניקו את עצמם ואת העולם קדימה, ויסיגו את המבוגרים עוד קצת לאחור. במקביל לתופעה זו, תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ויש צעירים שמתייחסים למבוגרים כאל נטל כלכלי.
הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס עוד כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. לא מדובר עוד בבעיה משפחתית או בסוגיה של יחסי אנוש, אלא בנושא שדורש התייחסות רב-מערכתית של כלל החברה.
סוגיית היחס לזקנים לא נוגעת רק לצעירים אלא גם למבוגרים שנדרשים לדאוג להוריהם המזדקנים. אבי זקני הרב יהושע קניאל זצ"ל הסביר שבדיוק זאת באה להדגיש המילה שמופיעה במצווה שבפרשתנו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". "איש" משמעו אדם מבוגר, והפסוק מלמד שלא רק ילדים וצעירים צריכים לשים לב לכיבוד מבוגרים, אלא כל איש ואישה מבוגרים חייבים בכך כלפי הוריהם ('דברי יהושע', כרך ב, קדושים).
היחס החיובי לאזרחים וותיקים נכלל בתודעה הרווחת של אנשים הגונים בזמננו בתוך הקטגוריה של יחס לחלש. הזקן מצטרף לגר, ליתום ולאלמנה שמופיעים רבות במקורותינו, כמי שהיו זקוקים לעזרה בגלל נחיתותם הכלכלית והחברתית. אולם מקורות ישראל לא דגלו בכבוד ועזרה לזקנים בשל חולשתם, אלא בשל הנסים והניסיונות, הקשיים וההצלחות וחכמת החיים שבקורות חייהם.
הגמרא (קידושין לג, א) מספרת על רבי יוחנן שנהג לקום בפני גויים זקנים, והסביר זאת בכך שהרבה הרפתקאות עברו עליהם. רש"י מפרש שהם הספיקו לראות לא מעט ניסים בחייהם, בעל 'ספר החינוך' מציין את חכמת החיים שרכשו, ואילו החתם סופר מדגיש את ניסיונות החיים שעברו.
בספר 'הקנה' נאמר שבכיבוד זקנים יש גם משום מתן כבוד לשכינה, והשפעה חיובית של המתקת הדינים. מסופר שם שאליהו הנביא אמר לרבי קנה אבן גדור: "בני, שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון… וכאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה – למעלה נעשה פועל של ביטול הגזרות". עוד אמר לו: "דע לך כי אותיות תקו"ם (בפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם") הם אותיות מתו"ק, "בזמן שתקום ותהדר – ישובו הכוחות למעלה למתוק, ואם לאו – ישיב המתוק למר".
פרשת 'קדושים' סמוכה וחוברת ליום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות בהפניית המבט לתרומתם העצומה של בני הדור הקודם, בהם גם ניצולי שואה, שלצערנו לא תמיד זכו לתמיכה הולמת ולהבטחת קיום בכבוד, אנשים שתרמו רבות לתקומתה ולחיזוקה של מדינת ישראל, וכאלה שהקריבו את היקר מכל למענה. מדי שנה ביום העצמאות אנו נזכרים בקריאתו של "הזקן": "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל", וראוי שניזכר בימים בהם "הזקן" היה כינוי מכובד, שניתן לאדם שיצר את ההזנק (סטארט-אפ) הגדול ביותר כאן: הקמת המדינה. אולי לא במקרה המילה הזנק היא בחילופי אותיות: הזקן, רמז לתרומתם של הזקנים לקידום החברה.
הציווי "והדרת פני זקן" בהוויית חיינו המודרנית, מעניק השראה לכינונה של חברה שלא רואה בהצלחות טכנולוגיות ופיננסיות את גולת הכותרת של המין האנושי, אלא מעמידה בראש סולם ערכיה כבוד והערכה לאישיות האדם, לקורותיו ולערכו הסגולי והייחודי שלא ניתן למדידה.
אקדמיה בראי המציאות
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-לט': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 4: עדות נשים (המשך ג')-
בסיום הטור הקודם ראינו כי בקרב פוסקים אשכנזים (בגרמניה ובצרפת) מתקופת הראשונים (המאות ה-15- 11) הייתה מגמה של הרחבת האפשרות של נשים להעיד או להיות נאמנות בנושאים שונים, ובעיקר כשמדובר בתחומים שנשים מצויות בהם כמו מילדות או כאלה שגברים אינם רגילים להיות בהם כמו מריבות בעזרת נשים.
תקנה המיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה (1028-960), דמות האב הגדולה של פוסקי אשכנז, או לנכדו של רש"י, רבנו תם (צרפת, מאבות בעלי התוספות במאה ה-12), קובעת כי נשים- כמו עדים פסולים אחרים- יכולות להעיד על מקרים של קטטה או הכאה, וזאת משום שאין פנאי לזמן עדים כשרים. לימים היו פוסקים שהסתפקו בגישה מצמצמת של אפשרות העדות של נשים למקרים שצוינו (כמו הסמ"ע, רבי יהושע פלק, פולין, המאה ה-17) ואילו אחרים הרחיבו את התקנה הזו לכלל דיני נזקים (כך למשל, רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין במאה ה-19 ברוסיה בספרו "ערוך השולחן". ראו לפירוט את אבי גורמן, בין מסורת לחידוש-סוגיות מסדר נשים, ירושלים: כרמל, תשפ"א, 308-307 ובהערות שם).
לעומתם, בקרב חכמי ספרד לא נעשתה הרחבה ביכולתן של נשים להעיד. וכך למשל פסק הרמב"ם: "אין הנזקים משתלמין, ואין חייבים בכופר, ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד […] לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים, עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדויות ויעידו בבית דין, ויחייבו בית הדין לשלם" (משנה תורה, הלכות נזקי ממון, פרק ח', הלכה יג). וכך קובע גדול פוסקי ספרד בשלהי המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, הרשב"א, נחרצות:
"דעו שעדות הנשים ואפילו אם יהיו אלף- כולן שוות כעדות אחת ואין עדותן עדות אלא בדבר איסור בלבד. ואני רואה מתוך הקונטרס שכתבתם אתם ותוקעין עצמכם על עדות הנשים. ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים במקומות שהנשים יושבות שם בבית הכנסת מפני שהוא מקום מיוחד לנשים ואין האנשים נכנסים שם בשעת שהנשים יושבות שם. ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענו מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם. ואף על פי שאמרו בפרק עשרה יוחסין (יבמות, דף ע"ג ע"ב) שלשה נאמנים על הבכור אביו ואמו והחיה [=המילדת]. ואף על פי שאנו מחזיקים בו לעניין פי שנים בבכור על פי הנשים- שאני התם [=שם זה שונה] דאי אפשר זולתי זה דאין האנשים מילדין את הנשים" (שו"ת הרשב"א, חלק ה' סימן קלט).
הביטוי הבולט ביותר למחלוקת בין הגישות הספרדית והאשכנזית לעניין הרחבת עדויות הנשים הוא במחלוקתם של רבי יוסף קארו, גדול פוסקי ספרד והרמ"א, גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16:
"אשה, פסולה וטומטום, ואנדרוגינוס, פסולים מספק".
הגה [הגהות הרמ"א]: " וכל אלו הפסולים, פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפרק ח' מהלכות נזקי ממון וכן כתב הבית יוסף וכל זה מדינא [=מעיקר הדין] אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (תרומת הדשן, סימן שנ"ג ו [ספר ה] אגודה פרק י' יוחסין). ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בעניין הכאה ובזיון תלמיד חכם או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז). והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג /צ"ג) (שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות עדות, סימן לה, סעיף יד).
בטור הקודם ראינו את גישתו של פרופ' אברהם גרוסמן לפיו המעמד העדיף של נשים באשכנז ביחס לספרד, הוא שמסביר את ההבדל בגישה ההלכתית בין פוסקי אשכנז וספרד. לעומתו, טוען פרופ' שמשון אטינגר, כי יש עוד סיבה לכך והיא שחכמי אשכנז סברו שפסול עדות בנשים הוא גזירת הכתוב ולכן יש מקום לצמצם את הגזירה לאותם דברים שחודשו ולא לדברים נוספים. לעומתם, חכמי ספרד סברו שמדובר בהנמקות ענייניות מהותיות, ולכן אין לאפשר היתרים לעדות נשים (שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, ירושלים: המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית והוצאת נבו, 2011, עמ' 172-171).
מה היה קורה אם כולנו היינו שוכחים?
קללה או ברכה? – הרב ד"ר משה רט
הספר "הענק הקבור" של קאזואו אישיגורו, חתן פרס נובל לספרות, מתאר עלילה דמיונית המתרחשת באנגליה של המאה השישית לספירה. תושביה של אותה אנגליה קדומה חיים תחת ערפל של שכחה. הם אינם זוכרים כמעט את עברם, מלבד כמה הבזקי זיכרונות מתעתעים, וגם בהווה הם מתקשים להתרכז, ושוכחים שמות, פרצופים ואירועים. מה שנותר להם הוא לקיים שגרה של קיום סתמי והישרדות מול פגעי הטבע. יש המאמינים שהערפל הוא תוצר נשימתה של דרקונית מרושעת, שהטילה קללה על הארץ, ושאם יהרגו אותה יחזרו הזיכרונות לכולם.
בסופו של דבר (אזהרת ספוילרים), מישהו אכן הורג את הדרקונית, וכולם נזכרים מחדש בעברם. אלא שאז מתגלה שערפל השכחה לא היה קללה אלא ברכה: מתברר שלתושבים היה עבר ארוך של סכסוכי דמים ושנאה ממושכים, והדרך היחידה להפסיק את מעגל האלימות היתה להשכיח מהם אותו. תחת ערפל השכחה יכלו כולם לחיות בשלום זה עם זה, אולם ברגע ששבו והופיעו הזיכרונות, התפרצה המלחמה מחדש והארץ נשטפה בדם ואלימות.
המסר שמבקש אישיגורו להעביר בספר זה, מאתגר את התפיסה המקובלת, המקדשת את הזיכרון וההנצחה של העבר.
בימים אלו אנו מציינים את ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל, הנחשבים לאירועים מקודשים כמעט. באמצעות הזיכרון אנו חולקים כבוד לנופלים, ומבטיחים לעשות כל מה שניתן כדי שאותם אסונות לא יתרחשו עוד. אבל מה היה קורה אם כולנו היינו שוכחים? תארו לעצמכם שאותו ערפל היה אופף את ארץ ישראל, ובעקבותיו היו שוכחים הן היהודים והן הערבים את ההיסטוריה המדממת והכאובה שלהם. האם לא היה זה פתרון שיכול להוביל בקלות לשלום ודו-קיום, בלי כל המטענים והרגשות הקשים מהעבר?
למרות כל זאת, התורה מצווה עלינו לזכור: לזכור את יציאת מצרים, את אשר עשה לנו עמלק, ועוד. נכון, ערפל של שכחה וטשטוש זהויות יכול להביא שלום, אבל כך גם סמי הרדמה ושיתוק, וכולם מסכימים שזה אינו פתרון ראוי. איננו מחפשים שלום של תרדמה ועיוורון. עם ישראל והאנושות לא אמורים לברוח מהעבר ומהזהות, אלא להתמודד איתם ללא פחד, עד שלבסוף יימצאו הפתרונות.
אבל ברמה האישית והזוגית, בהחלט כדאי לפעמים לשכוח ולסלוח, להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש. אשרי מי שמצליח לעשות זאת.
את מי מותר לגדף ולקלל? – הרב מאיר נהוראי
איסור הקללה שבפרשתנו מופנה כלפי החרש: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…". אולם, בספר שמות ניסוח האיסור מתייחס דווקא לשדרת ההנהגה הן ביחס למערכת המשפט, והן ביחס לממשל: "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". הדרך הפשוטה והקלה לשחרר קיטור היא באמצעות הקללה. ובלשונו החדה של הרש"ר הירש: "הן הקללה מבטאת את כל רוע ליבו של המקלל רק מתוך שאין לו כוח, הוא נמנע מלהרע לחברו. איסור 'לא תקלל' הוא כללי ביותר".
ייתכן ורוע זה בא בעיקר לידי ביטוי דווקא בקללה המוטחת בחרש. דווקא משום שהחרש אינו שומע, וייתכן שגם לא יהיה מודע לכך שמקללים אותו. בכל זאת, התורה הזהירה אותנו מלקלל את החרש דווקא מתוך צורך לשמור על דמותו וצלמו של המקלל עצמו מעצם הוצאת המילים הנוראיות מפיו. הקללה נתפסת בעיקרה כעבירת התנהגות, ולא עבירת תוצאה, והיא מבטאת כֵּשֶל ערכי כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה או לנזק הנגרם הימנה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בפסיקה שאוסרת על האדם לקלל אפילו את עצמו. אולם, ניתן לזהות מכנה משותף בין שתי האוכלוסיות שהתורה אוסרת לקלל. לדעת הרמב"ן, התורה מיקדה את האיסור גם באומללים כמו החרשים שאינם שומעים ומצד שני גם באנשים רמי מעלה כמו נשיא ושופט. ניתן לדייק מכך, שאיסור קללה מתייחס לכל השכבות באוכלוסייה. בפירושו השני סבור הרמב"ן, שיש קווי דמיון משותפים בין שני מעגלים אלו. החרשים בשל מוגבלותם עשויים לספוג עלבונות, אבל לא פחות מהם גם הנשיאים והשופטים שבעם. וכך כותב הרמב"ן: "והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ".
לדעתו, קיימת נטיה לקלל את מנהיגי העם כאשר אין אנו מרוצים מהנהגתם. גם מערכת המשפט עלולה לספוג חירופים וגידופים מפני חוסר הנוחות שאנו חשים ביחס להכרעות שופטים. דומה, שאיסורים אלו מקבלים משנה תוקף בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים אנו עדים להפגנות ולמחאות. השמעת ביקורת היא מנשמת אפו של חופש הביטוי – "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". חופש הביטוי הוא חלק מחירותו של האדם, ואין ספק שהוא מחזק את מעמדן של הרשויות המדינה. משטר דמוקרטי מבוסס על סובלנות, אבל כל זה מותנה בשמירה על גבולות השיח והסדר. לצערנו הגבולות נפרצו והשיח נהפך לאלים. צו של התורה שלא לקלל את המנהיגים והשופטים הפך להיות בתקופתנו רלוונטי מתמיד.
אף כשמדובר בזולת קרוב, נעדיף לקבלו בבואו בחלקיותו
אבות ג י"ב – קל ונוח /נעמי (יפֶה) עיני
"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".
משנתנו מהווה ניגוד חריף ואולי השלמה לקודמתה. בעוד האחרונה דנה בהתנהגות מוסרית אסורה והרסנית, זו מדריכה אותנו כיצד כן ראוי לנהוג. מעניין כי בר הפלוגתא של רבי אלעזר המודעי, דובר המשנה הקודמת, היה רבי יהושע בן חנניה, אותו תנא ששימש אחד מרבותיו של רבי ישמעאל, דובר המשנה הנוכחית. עובדה זו מחדדת את ההבדלים בין הדוברים ומשנותיהם.
שני חלקים במשנה: א. "הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת" ב. "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".
החלק הראשון, מפורש כמופנה למערכות היחסים בין בני אדם, או לחילופין, בין אדם לבוראו. והשני -עניינו קשר בינאישי. "ראש" – משמעו אדם מכובד או הקב"ה. "הֱוֵי קַל" – היה זריז לפני אדם גדול ופנֵה את המפגש, מכובד/עומס אפשרי של נוכחותך, לטובת נוכחותו. "וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת" – הגב בנחת לבני הנעורים, שראשם עדיין שחור, או עבוד בנינוחות את ה' בזקנתך. (כאן המילה תשחורת מפורשת מלשון זקנה).
קבל את כל האדם (תוספת ה- ה' חשובה), על אישיותו ומורכבויותיו, בלי קשר לגילו ומראהו וללא חקר מודיעיני מקיף – פשוט בשמחה…
כמה רחוקה, נדמית משנה זו, מן האופן השגוי בו אנו נוטים לתפוש או לדבר על היהדות. "קל", "נוח" ו"מקבל כל אדם בשמחה", מילים אלה אומצו בחום ע"י תרבות המערב ועברו שם עוות גדול ובקרב אנשים שומרי מצוות הפכו, בשוגג, לאיתותי אזהרה.
מה פתאום "קל"??? חיי תורה משמעם עול ומצוות, חוקים וסייגים. ו"נוח"??? ממתי דרכה של תורה כרוכה בחוויית המאמין?
ומקבל את כל האדם בשמחה… נראה כי רובנו, למרות הצהרות אחרות, נוטים לקבל בשמחה אמיתית, רק אנשים ספציפיים ואף כשמדובר בזולת קרוב, נעדיף לקבלו בבואו בחלקיותו, כשהוא מצניע ככל האפשר, מפנינו ומפני הסביבה את שונותו ומחלוקותיו עם אורח חיינו.
לצד הכוונתו ההתנהגותית, רבי ישמעאל מזכיר לנו, לטעמי, מילים ותחושות, ששכחנו לקשר עם זהותנו כיהודים דתיים. קל ונוח וקבלה שמחה של כל הזולת – זו התחושה הכרוכה בחיים אמוניים! לא קלות ראש וגוף אלא קלות אגו, לא נוחות פיסית אלא נינוחות ומתינות נפשית, ושמחה גדולה של פלא ומפגש עם בן אנוש.
לתגובות: naomieini1@gmail.com.
'קדושים תהיו' ו- 'ועשית הישר והטוב', הם שני עקרונות המבטאים את דרכה של תורה בחיי היום-יום
'קדושים תהיו'- הצו החברתי – יעקב ספוקויני
הציווי "קדושים תהיו" נשמע לכאורה כהוראה כללית וסתמית. ברם, רבותינו הראשונים ובעקבותיהם האחרונים, נחלקו בעניין זה. רש"י מסביר: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה". כלומר, רש"י, אמן הפשט, מסביר את האמירה 'קדושים תהיו' בהקשר של פרשת העריות שנאמרה לפני כן. אם כך, מדוע הפסיק הכתוב ביניהם? הרי לכאורה התחלת הפרשה "וידבר ה' אל משה לאמור… קדושים תהיו", מלמדת על דיבור נפרד. עניין זה מוסבר בידי הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' כי ה' רצה להזהירנו לא להידבק חלילה במעשים השליליים כתועבת המצרים וחוקותיהם, ואחר כך פרס בפנינו מה כן צריך לעשות בקדושה ובטהרה.
הרמב"ן לעומת זאת סבור לגמרי אחרת: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות- כדברי הרב (=רש"י) אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים 'פרושים'…". נחמה ליבוביץ' מסבירה את הדברים בצורה נפלאה, כי כוונת הרמב"ן ליצור פה כלל גדול – למרות ריבוי המצוות בתורה, עדיין ישנם איסורים רבים שלא נכתבו בה ובכל זאת עלינו לראותם כאילו נכתבו בתורה במפורש. הוא למד זאת מתוך שני כללים גדולים שנכתבו. האחד, המובא בפרשתנו: "קדושים תהיו" והאחר המובא בספר דברים (ו,יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". אלו הן אמירות כלליות, כעין פרט וכלל, המחייבות אותנו ללכת בדרך מסוימת.
כך מסביר זאת שם הרמב"ן: דרך התורה לפרט קודם את פרטי הדינים בכל מו"מ שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות. לאחר האזהרות שב הכתוב ואמר את הכלל: 'ועשית הישר והטוב', כאילו שיש מצוות "עַשֵה יושר", כלומר, זו מצוות עשה של ממש, להיות ישר! וזוהי ההגדרה של הרמב"ן ליושר – שינהג לפנים משורת הדין עם חבריו. הציווי 'קדושים תהיו' מכוון, אפוא, למצוות שבין אדם למקום ואילו הציווי 'ועשית הישר והטוב' מכוון למצוות שבין אדם לחברו. במצוות אלה אנו מצווים לנהוג לפנים משורת הדין.
באופן דומה הבין את הדברים גם מי שכונה "האדמו"ר החלוץ" רבי ישעיהו שפירא, ממייסדי תנועת 'הפועל המזרחי'. הוא ראה בביטוי 'ועשית הישר והטוב' גם את צו הצדק החברתי. לדעתו, התורה לא מסתפקת ב- 'לא תגזול' אלא גם דורשת 'לא תחמוד'. אדם החושש פן יחמוד את ממון חברו, רק הוא יכול להיות בטוח שלא יעבור על ה-'לא תגזול' האמור בפרשתנו. לדעתו, העבודה – עבודת כפיים- באמצעותה האדם מפרנס את עצמו, מסייעת לתיקון העולם ומאפשרת קיום חיי צדק שלמים. "קדושים תהיו" פירושו קדש עצמך במה שמותר לך ואין אתה יכול להסתפק במה שמוטל עליך במפורש בלבד. עליך למלא את המטרה של "ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך". כלומר, על האדם לקבל על עצמו להיות מוסרי.
הרב שפירא עצמו גילה דוגמא אישית מדהימה כאשר ויתר על תפקידו כאדמו"ר בחו"ל לטובת חלוציות פשוטה בא"י. הוא ארגן קבוצות של פועלים דתיים שעסקו בסלילת כבישים ובניקוי בריכות שלמה, למען הגשמת הערך של עבודת כפיים. אח"כ עבר לגור בכפר פינס ועסק בעצמו בחקלאות. עבודה בחקלאות, הייתה מבחינתו משאת נפש, כיוון שהיא אפשרה לו לקיים את המצוות התלויות בארץ.
עבודת הכפיים התאימה למשנה הרעיונית של תנועת הפועל המזרחי – להקים בישראל חברת מופת ציונית-דתית המבוססת על 'תורה ועבודה'- תוך עדיפות לעבודת כפיים ובכל מקרה – עבודה המפרנסת את בעליה.
ב'קול קורא' שפרסמו מייסדי הפועל המזרחי כתוב בין היתר: "חברים! רוצים אנו בחיים של עבודה ויצירה על יסוד של היהדות המסורתית. אין אנו יכולים לעסוק רק ברוחניות ולהצטמצם בד' אמות של הלכה בלבד, ומאידך גיסא אין אנו יכולים להסתפק רק בלאומיות חיצונית של לשון וארץ בלבד ולעזוב את תורתנו שהיא יסוד תרבותנו הלאומית… אנו שואפים לשוב אל החיים העברים הקדמונים, אל היהדות התנ"כית המקורית המיוסדת על הצדק והיושר והמוסר…" [ירושלים, אייר תרפ"ב].
כלומר, לדעת הרב שפירא וחבריו, שני עמודי תורה אלה: 'קדושים תהיו' מצד אחד ו- 'ועשית הישר והטוב' מצד שני, הנם שני עקרונות השזורים זה בזה ומבטאים את דרכה של תורה בחיי היום-יום. על פי עקרונות אלה יסדו קיבוצים ומושבים שבטאו חלק חשוב בתקומת ישראל בארצו.
תיירים בודקים איפה יפה ונעים, כדי להחליט לאן לנסוע. אזרחים החליטו לחיות במדינה מסוימת, וזה חלק ממה שעושה אותה יפה ונעימה בעיניהם
שיחות לפני החתונה – הרב עופרן
אני ממעט מאד לערוך חופות. כמעט בכל יום אני מקבל פנייה או בקשה מזוג המבקש שאערוך את חופתם, ואם הייתי נענה לכולם, כנראה שהייתי עוסק רק בזה. לכן, בשנים האחרונות אני עורך חופות רק של בני הקהילה שלי בקבוצת יבנה או של תלמידיי ותלמידותיי לאורך השנים במכינת רוח השדה ובמכינת צהלי.
המפגש עם תלמידים ותלמידות, בדרך כלל לאחר כמה שנים מסיום הלימודים במכינה, בתחנת החיים שבה הם מוצאים סוף סוף את שאהבה נפשם, ומתחילים לבנות בית נאמן בישראל, זו הזדמנות פז להכיר את עולמם ולשמוע על מסעם הרוחני והאישי בשנים שלאחר עזיבת המכינה. זו גם הזדמנות עבורי, כאיש חינוך, לצייד אותם בצידה נוספת לדרך, יחד עם בן או בת הזוג שלהם, לאותה משימה גדולה, אולי משימת החיים הגדולה מכולן – נישואין והקמת משפחה.
כשהם מגיעים אלי, יחד עם בנות ובני הזוג שלהם, אני שואל אותם תמיד את אותה השאלה – "למה אתם מתחתנים?" לאורך השנים שאלתי עשרות מאות זוגות את השאלה הזו, וקיבלתי תשובות שונות ומגוונות. אצל רבים זה קשור להלכה, אצל כמה מהם לרצון להקים משפחה ולהוליד ילדים. יש כאלה שחשוב להם להכריז על אהבתם קבל עם ועולם, אחרים רוצים לחגוג את אהבתם עם הקרובים להם, והיו אפילו כמה שהודו שזה קצת קשור ללחץ של ההורים. מסתבר שהתשובה לשאלה הפשוטה הזו, אינה פשוטה כלל ועיקר. יחד עם הזוג, אני מנסה לברר מה אמור להשתנות בתודעה שלהם ברגע נתינת הטבעת, מעבר לצדדים ההלכתיים והמשפטיים הרבים?
אחרי שאני שומע מהם, שואל אותם ומהרהר איתם, אני אומר לרובם בערך כך –
בתחילת מערכת יחסים, ה"שיפוט" יוצר את ה"זיקה". הדעה שיש לי כלפי בת הזוג שלי, תקבע האם היא תהיה בת הזוג שלי. אני בוחן אם היא מוצאת חן בעיניי ולפי זה מחליט אם להמשיך את הקשר. היא שואלת את עצמה מה היא חושבת עליי, ולפי זה היא תחליט אם להיענות לחיזוריי. שיפוט חיובי יחזק את הזיקה, שיפוט שלילי יחליש אותה.
חתונה, היא הרגע שבו הסדר מתהפך – במקום שהשיפוט ישפיע על הזיקה, הזיקה יוצרת את השיפוט. בשלב הדייטים – היא נהדרת, ולכן היא "שלי". אחרי החתונה – היא "שלי" ולכן היא נהדרת. הורים לא חשים זיקה עמוקה לילדים שלהם כי הם ילדים נהדרים. ההפך הוא הנכון – הם סבורים שהילדים שלהם נהדרים כי הם חשים כלפיהם זיקה עמוקה. עצם קיומה של אותה זיקה משפחתית, קובעת את היחס והשיפוט שלי כלפי בני המשפחה שלי.
נישואין, זה הרגע שבו אנחנו הופכים "רעות" ל"אחווה" – הרגע שבו קשר בחירי וחברי הופך לקשר משפחתי. זהו הקשר המשפחתי היחיד שלנו שבו אנו בוחרים. הרצון שהחברה שלי תהפוך להיות אישתי, הוא הרצון שהמחוייבות תהפוך למוחלטת. כמו שיש לבן כלפי אמו או לאח כלפי אחיו. מציאות שבה הדעה נקבעת לפי הקשר ולא להיפך. מי שלא עושה את השינוי התודעתי הזה, יתקשה לשמור על קשר נאמן לאורך שנים.
זה נכון בין איש לאישתו, וזה נכון גם בין אדם למדינתו. מה ההבדל בין אזרח לתייר? תיירים שואלים את עצמם איפה יפה ונעים, כדי להחליט לאיזו מדינה לנסוע. אזרחים החליטו לחיות במדינה מסוימת, וזה חלק ממה שעושה אותה יפה ונעימה בעיניהם. בשנים האחרונות יש תחושה שהתנועה הנפשית הזו נעשית פחות ופחות פופולארית. מסתובבים בינינו יותר מדי זוגות נשואים שחיים עדיין בתודעת דייטים, ויותר מדי אזרחים עם נשמה של תייר.
הנאמנות של אדם למדינתו, כמו הנאמנות בין איש לאישתו, מבוססת על ההנחה שלא כל משבר פותח לדיון את מהות הקשר. נקודת המוצא היא שהקשר, כדרכם של קשרים משפחתיים, אינו נתון לדיון או בחירה. כך נסוב הדיון לשאלה איך נהפוך את הקשר בינינו לטוב ומיטיב יותר, ולא האם נשאר נאמנים זה לזו. והבנת היסוד הזה, היא במידה רבה סוד הנאמנות.
אמנם יום העצמאות חל תמיד באמצע ספירת העומר. ובכל זאת, זה נראה לי זמן טוב להתחתן…
הלקח מרבי עקיבא על מחלוקות ת"ח כיום – הרב יעקב פילבר
בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, התחיל רבי עקיבא בשבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן" [קה"ר יא]. כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא מסוגלת להצליח. וכמו בימי רבי עקיבא, גם אנו בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת בכך שלומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה.
הלקח מתלמידי רבי עקיבא הוא שלא מספיק להקים כמות של תלמידים אלא צריך לדאוג שהם יתנהלו באחדות. משה רבנו גילה לנו את סוד האחדות: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" וכתב על זה "אור החיים": "עוד רמז כי מלכות תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל… כי ראש האובדן הוא הפירוד וכל המחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות".
וכששאלו מדוע קשר משה רבנו את אחדות של העם בראשי העם? השיב על כל ה"תולדות יעקב יוסף": קודם צריכים להיות מאוחדים 'ראשי העם', המנהיגים, – ורק אז אפשר לקוות ל"יחד שבטי ישראל", שגם בעם עצמו תהיה האחדות! והוסיף על כך רבי יחזקאל פאנט (ראב"ד קרלסבורג): להביא את העם לאחדות קל יותר אם אין מעורבות שלילית של המנהיגים, שהרי המחלוקת והפירוד מקורם בעיקר בראשי העם.
חשבון נוקב עורך הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) עם אישים שמילאו תפקידים ציבוריים, ובגלל אמביציות אישיות ותאוות שלטון גררו את בית ישראל למחלוקות, וכך כתב: "יתרה עליה חמדת הכבוד – כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו…".
בבואנו ליזום אחדות במחנה שלנו, מה עלינו לעשות? נקשיב להנחיות של רבותינו: כמו פירושו של הראי"ה בספרו "עין איה" (ברכות כז ב) לדברי רבן גמליאל: "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין" – מדוע מכל כלי המלחמה משתמש רבן גמליאל דווקא ב"תריס" שהוא נשק הגנה, ולא בחרב או חנית וכד' שהם כלי התקפה? ומסביר הראי"ה: שיש "מלחמת מגן" ויש "מלחמת תגרה". מלחמת-תגרה היא מכוונת להפיל את האויב ולאבדו, ואילו מלחמת- מגן היא להחזיק מעמד עצמו. וכן גם במלחמת הדעות, כשנלחמים בידיעות הרעות צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדם עד היסוד לבל ירעילו את העולם בארס שלהם. אבל בדברי תורה, שגם האוסרים כמתירים הם דברי אלקים חיים, רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי דעתו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה. על כן, בדברי תורה המלחמה אינה כי אם מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה עפ"י דעתו, אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הוויכוחים "בעלי תריסין" תופסי מגן. – זוהי הדרכתו של רבנו שלא לפגוע בבעלי הדעות גם אם אין אנו מסכימים לדעתם.
ובספרו "לשלשה באלול" (עמ' כב): "כשהעירו לו (לאביו הראי"ה) ביחס לאנשים ידועים על שהוא משתתף אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות – (אמר הראי"ה) : 'אל לעשות לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה היהדות הרי הוא משלנו'".
נדיר מאד למצוא רבנים שיפגינו מומחיות בכל הדיסציפלינות. כאלה הם יחידים בדור, אם בכלל
הפרדת רשויות ברבנות – הרב ד"ר עידו פכטר
מדברים הרבה על הפרדת רשויות בהנהגה הפוליטית והציבורית שבמדינה המודרנית; שלוש רשויות שלטוניות, בעלות סמכות, המאזנות אחת את השנייה: מחוקקת, מבצעת ושופטת. משום מה, אינני שומע כמעט שמדברים על הפרדת רשויות בתחום הרוח והיהדות.
אל ההבנה בצורך בהפרדת רשויות בתחום היהדות הגעתי לאחר היכרות רבת שנים עם העולם הרבני – החל מרבני הישיבות, עבור ברבני קהילות וערים, ועד רבנים הנושאים בתפקידים ציבוריים. ראיתי שבתוך המקצוע הנקרא "רבנות" יש למעשה דיסציפלינות שונות ומגוונות, שנדיר מאד למצוא רב שמתמחה בכולן.
דיסציפלינה ראשונה היא פסיקת הלכה. תחום מומחיות זה הוא הראשון שעולה לנו לראש כאשר מדברים על רב. ואמנם, כדי לקבל היום סמיכה לרבנות במדינת ישראל צריך לעבור מבחנים המתמקדים אך ורק בידיעת ופסיקת ההלכה. ואולם, כל מי שלמד בישיבה יודע שלימוד הלכה הוא מקצוע אחד בלבד מתוך מקצועות לימוד התורה. את מרבית שעותיו מוציא תלמיד ישיבה בלימוד גמרא בעיון, שאין לו כל קשר לפסיקת הלכה. יכול תלמיד לסיים שנים רבות בישיבה ולא לדעת הלכות פשוטות. גם ר"מים בישיבות, ואפילו ראשי ישיבות, אינם בהכרח יודעי ופוסקי הלכה.
דיסציפלינה שנייה היא השפיטה. קיים הבדל בין ידיעת ופסיקת הלכה לאדם הרגיל ובין עולם הדיינות. עובדה היא שיש כיום מסלולי סמיכה שונים להוראת הלכה (יורה יורה) ולדיינות (ידין ידין). השופט צריך כישורים שונים מאשר פוסק ההלכה. עליו להיות לא רק בקיא בהלכה אלא גם 'אישיות שופטת', הקשובה לבעלי הדין והיודעת לנהל דיון משפטי. עליו להיות בורר ולא רק לחדש הלכה. ואמנם, לא כל פוסק הלכה יכול בהכרח לשמש בדיינות.
דיסציפלינה שלישית היא 'שירותי הדת'. רבנים היום מספקים שירותים שונים לציבור הרחב. הם עורכים טקסי חתונה או לוויה, מוכרים חמץ ומשגיחים על הכשרות, נואמים בטקסים ציבוריים, ובבתי כנסת שונים גם מתפקדים כחזנים וכקוראים בתורה. כאן הכישורים הנדרשים מן הרב הם גם מקצועיים, גם רטוריים וגם חברתיים. אלו כישורים שלרוב לא ניתן ללמוד בבית המדרש אלא תלויים באופי ובכישרון טבעי. עובדה היא שהיום ישנם מסלולים שונים להכשרת רבנים אשר משכללים יכולות אלו בקרב הרבנים.
דיסציפלינה רביעית היא מחשבת וחזון היהדות. עיקרו הוא הבנה מעמיקה של הרעיונות הגלומים ביהדות, הכרה של התרבות העכשווית והיכולת לנסח חזון רלוונטי ליהדות זמננו. רבנים שכאלה יהיו לרוב בעלי פרופיל ציבורי רחב, כאשר הכישרון המרכזי שלו הם יזדקקו הוא הרטוריקה. הם יישאו נאומים ודרשות ויידעו "לעבור מסך".
מעבר לדיסציפלינות אלה יש כמובן את הר"מים – הרבנים המחנכים, אשר מלמדים תורה את הילדים ואת הנוער ובקיאים בדרכי הוראת ולימוד היהדות.
כפי שאמרנו, הדיסציפלינות השונות הללו דורשות כישורים שונים ולעתים ידע שונה לחלוטין. נדיר מאד למצוא רבנים שיפגינו מומחיות בכולן. כאלה הם יחידים בדור, אם בכלל. הרוב המוחלט מתמחה לכל היותר בשתי דיסציפלינות מתוך הארבע.
הבעיה היא שהיום מערבבים בין כל התחומים הללו, וכשאנשים פוגשים רבנים הם מצפים למצוא בהם את כל התחומים הללו יחד. אבל זה לא קורה. ישנם רבנים שמומחים בהלכה ובפסיקתה, אבל לא תמצאו אצלם כל העמקה (או הבנה) במחשבת היהדות וברוחה, ולהפך; יהיו כאלה המומחים במחשבת היהדות ויידעו לתת לה חזון אך לא יכירו את עולם ההלכה. יהיו רבנים בעלי ידע רב בשני התחומים הללו, אבל הם לא יידעו לעמוד ולדבר בפני קהל וייעדרו כישורים חברתיים. ולהפך; יכולים להיות רבנים מאד חברותיים ונחמדים, שעושים קירוב, אבל הם יהיו בורים במקורות היהדות.
מסיבה זו, כך אני מאמין, צריך להתחיל לדבר על הפרדת רשויות בעולם הרבנות. זו אינה המצאה שלי וגם לא של מונסטקייה. לדעתי זה כבר נכתב בפירוש בתורה. על כך נרחיב ברשימה הבאה.
הבנצ'מרק שלנו – קובי פרידחי
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". רש"י על הפסוק מביא את המשל של רבי אלעזר בן עזריה: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן".
הציווי של אהרון שלא לבוא בכל עת אל הקודש מוצמד לתזכורת על מות בניו ובכך ניתן דגש על מה שעלול לקרות למי שלא מקפיד על כך וחוטא. פסיכולוג וחוקר בשם אלברט בנדורה פרסם ב-1973 את תיאוריית הלמידה החברתית ושם הוא הגה את המושג "למידה באמצעות צפייה".
הדרך הבסיסית בה האדם לומד היא דרך התנסות בחוויות שונות- חלקן גוררות תחושה נעימה פיזית או תגמול מהסביבה וחלקן תחושה שאינה נעימה או תגובה חברתית שלילית. ככל שהאדם מתנסה יותר כך הוא לומד יותר. בנדורה מוסיף כי אנו נוטים לקצר את הדרך ולומדים גם באמצעות צפייה באחרים (אמיתיים או דרך סיפור או סרט), דרכם אנחנו קולטים חוויות נוספות שעוזרות לנו להחליט במה להתנסות וממה להימנע.
מכאן עולה השאלה מיהן הדמויות אליהן אנחנו נושאים את עינינו ומהן בוחרים ללמוד ולהתחקות? הם מצאו שלושה מודלים מרכזיים לחיקוי- 1. אנשים שדומים לנו אך ממעמד גבוה מאיתנו (כמובן ההורים, אבל גם ידוענים שנותנים לנו תחושת קרבה מסוימת) 2. אנשים קרובים מקבוצת השווים לנו 3. כאשר אנחנו צופים בהתנהגות הנעשית ע"י אנשים רבים במיוחד.
ארגונים פועלים באופן דומה, אין להם אפשרות כלכלית להתנסות בכל האופציות האפשריות ולכן הדרך הבטוחה יותר היא לבצע אמת מידה (או- "בנצ'מרק") והם משווים את עצמם לארגונים המהווים סמל ודוגמא או ארגונים דומים ומתחרים, או לחלופין מתנסים בשיטות שפועלות אצל ארגונים רבים. כאשר מדינות התמודדו עם משבר הקורונה ניתן היה לראות את הרצון ללמוד- או ממדינות שהשיגו הצלחה או ממדינות שהמאפיינים הכלכליים, חברתיים ודמוגרפיים שלהן דומים וכן להתנסות בדרכי הפעולה שנוסו במרבית המדינות.
הקב"ה מזכיר לאהרון את חטא בניו כדי שלא יבוא בכל עת אל הקודש ואנחנו יכולים לשמוע את דבר ה' באמצעות לימוד התורה כמו גם למידה מההיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל. ההיסטוריה, יחד עם סיפורי התורה ודברי הנביאים כמו גם אגדות חז"ל השונות, הם אמת המידה, הבנצ'מרק שלנו המאפשר ללמוד מטעויות העבר ולחסוך מאיתנו התנסות בכישלונות וחטאים בהווה.
מציאותן של בקעות 'מלאות עצמות' מלווה את ההיסטוריה היהודית בדורות שונים, והגיעה אל שיאה הנורא במאה העשרים
התחיינה העצמות?! – הרב אבי רזניקוב
אחד הפרקים המפורסמים בספר יחזקאל, הוא פרק ל"ז, העוסק בחזון העצמות היבשות, וכך אומר יחזקאל, "וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם! הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר השם אלוקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'" (שם, ל"ז). חז"ל חלוקים בשאלה האם תחיית מתים זו אינה אלא משל או שמא התרחשה ממש (סנהדרין צ"ב). ספר הכוזרי עומד על כך שלמרות הדימוי הקשה של עצמות יבשות, עדיין דימוי ישראל בגלות משקף שיש בעצמות עצמן רוח חיות, זאת בניגוד לאומות העולם שנמשלו לפסלי אבן דוממים, אשר אין בהם כל רוח חיות. "אמר הכוזרי, אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב. אמר החבר, כן הוא, כאשר אמרת… אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה… העצמות אשר נשאר הם טבע מטבעי החיים" (כוזרי מאמר שני כ"ט-ל').
הגר"א מסביר כי העצמות הן של בית ישראל בגלות. כשעם ישראל נמצא בגלות יש לו רק את מימד החומר אבל הוא חסר את מימד הצורה – כל עצם, כל יהודי, חי את חיי קהילתו הפרטיים. ההיאחזות היא במימד ההלכה בלבד, ואין מקום להרחבה של הקודש למימדי חיים נוספים. יחזקאל מביט ורואה שהעצמות יבשות, וברור לו שכל עוד כל אחת לעצמה, הן עתידות להתפורר. ד' קורא ליחזקאל לדבר אל העצמות, להביא את דבר ד' לעם ישראל שבגלות. הכוזרי כותב שהקשר עם ריבונו של עולם יכול להיות שלם רק כשהעם בארצו. תפקידו של יחזקאל ותפקידם של נביאי ומנהיגי הדור הוא לומר לעצמות שהן עוד יחיו ויתעוררו.
בין כך ובין כך, מציאותן של בקעות 'מלאות עצמות' מלווה את ההיסטוריה היהודית בדורות שונים. היא הגיעה אל שיאה הנורא במאה העשרים. האומה הישראלית בגלותה – נחשבת לעצמות יבשות. ותחיית האומה – כתחיית המתים. תחיית המתים התקיימה באורח פלאי, בחברה שהקימה את מדינתו של העם היהודי וביקשה לקומם אותו מעפרו. הזיכרון מאיים להצמית אותנו, לשעבד אותנו ולעוות את מבטנו. הזיכרון פותח לפנינו גם פתח תקווה לחיי אנוש שידעו להיטיב ולרפא, להיאבק על צדק ועל אחריות, להרבות שלום וסולידריות.
לא פעם מנקרת במוחנו השאלה "התחיינה העצמות האלה?", האם יבוא יום וניגאל? והתשובה שאמורה להנחות אותנו היא תשובת הבורא ליחזקאל, "ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם". מרגע שהנשמה נפתחת לאפשרות זו, מרגע שהבקעה שהייתה לקבר אחים ואחיות ענק נתפסת כמפולשת לרוחות חיים ויצירה, רוחות הנושבות מארבע כנפות תבל, קיבוץ הגלויות ותקומת ישראל, יחד איתם עשוי גם עשוי להתחיל לאטו תהליך הריפוי, עשוי להתייצב אל מול איימי הזיכרון המצמית.
במאמרו 'להוסיף אומץ' כותב הרב קוק על חבורת אנשים שחופרים בור על מנת למצוא מים. במהלך החפירה ישנם כמה שמתייאשים עוד לפני מציאת המים. כשסוף סוף מגלים מים הם דלוחים ולא ראויים לשתייה, ובשלב זה עוד קבוצה מתייאשת והולכת מתוך אכזבה. אך, הנשארים ממשיכים לחפור ולבסוף מגיעים אל מקור מים חיים. הקבוצה שהתייאשה לאחר מציאת המים הדלוחים דומה לעמדה המביטה בגוף הלאומי נטול הרוח ומתייאשת. אומנם לא התפללנו לגוף ללא נשמה, אומנם המציאות דלוחה וקשה לחיותה, אך אין מקום לייאוש שכן זהו רק שלב בדרך. הידיעה מרבת-חיים שעוד לא אבדה תקוותנו, שלום וטוב בין מי שזכו לשוב ולהשתרש באדמתם חיל גדול מאוד הנאבק לעשיית זיכרון זה עצמו לבסיס לתקווה ולאמונה, למצווה ולחיים.
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מהפכת בעל "הגהות מרדכי": התניית הגיור במניע – חלק ב
פרק מ"א
בפרק הקודם התחלנו לדון בדברי בעל הגהות מרדכי, המציע עמדה הלכתית חריגה. הוא מנסחה כפירוש לדברי רב הקובע "הלכה כולם גרים" (יבמות כד, ע"ב), וכך כותב:
"נראה לי, דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים, אין לקבלם […] ואף על גב דפסק לשם: 'הלכה כולם גרים גמורים' – יש לומר לאחרי כן, כשאנו רואים שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות (הגהות מרדכי, על המרדכי, יבמות, פרק רביעי, אות ק).
בהתאם למסורת ההלכתית הקלאסית, המחבר מניח שאין צורך ליזום בדיקת מניעי המתגייר. כפי שראינו, בדיקה יזומה על ידי בית דין היא חידושו של הרמב"ם. ברם, אם ידוע שמניעי המתגייר אינם לשם שמיים, אין לקבלו לגיור. לעיל ראינו שהביטוי "אין לקבלם" הוא הנחייה לבית הדין. לעומת זאת, הביטוי "אינם גרים" מתייחס למעמד הגר – הוא אינו יהודי. לו המונחים היו זהים, חידושו של המחבר היה בלתי אפשרי: אם אדם אינו גר הוא לא יכול להיעשות לגר גם אם "יישר דרכו". אדם לא יכול להיעשות לגר אם לא עבר טקס גיור. יתר על כן, אם הוא אינו יהודי הרי שאינו חייב כלל במצוות, כיצד, אפוא, יכול הוא ליישר דרכיו?!
סביר שהמחבר מניח כי גם גר שמניעיו זרים הריהו גר, אבל הוא מבחין בין גיור הנעשה בבית דין ממוסד לבין גיור בפני "שלשה הדיוטות". בית הדין המוסדי לא יקבל גר לגיור אם מניעיו פגומים. הגיור שנעשה על ידי שלשה מחולל שינוי, אבל הוא יהיה רלוונטי רק בעתיד: "לאחר כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם". לפי זה יש מצב ביניים בין גיור על ידי שלושה לבין ההכרה בגיור זה על ידי בית הדין המוסדי, המייצג את עם ישראל. בשלב הביניים הגר יהיה אמנם גר, אבל לא יהיה "גר גמור".
יש הבדל בין דברי רב בתלמוד לבין האופן שבו המחבר מצטט אותם. בתלמוד נאמר: "א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" (יבמות כד, ע"ב). לעומת זאת, המחבר מצטט עמדה זו כקובעת "כולם גרים גמורים". הבחנה בין גרים לגרים גמורים יוצרת שני מעמדות של גרים: גרים וגרים גמורים. הבחנה זו חסרת תקדים בהלכה. בספרות ההלכתית יש אמנם התייחסות ל"גרים גרורים", אבל, התייחסות זו מתייחסת לעבר ולא להווה.
לכאורה, יש דמיון בין עמדה זו לעמדת הרמב"ם, שאותה ניתחנו לעיל. הרמב"ם כותב:
"גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר – הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו. ואפילו חזר ועבד כו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל" (הלכות איסורי ביאה, יג, יז).
יש הבדל ברור בין שתי העמדות. לפי הרמב"ם, גיור לא מוסדי תקף והגר הוא כישראל לכל דבר ועניין. לעומת זאת, לפי הגהות מרדכי, לא ברור כלל מה מעמדו של הגר לפני שיישר את דרכיו. לפי הניתוח שהצעתי הוא גר אבל לא גר גמור. מהי ההשלכה ההלכתית של הבחנה זו: האם יש להחזיר את אבדתו; האם נישואיו נישואין, והאם יובא לקבר ישראל? הרמב"ם היטב לשרטט את מצב הביניים – הגר הוא יהודי שהקולקטיב היהודי "חוששין לו עד שיתבאר צדקתו". אבל חשש זה לא מוביל לפגיעה במעמדו כיהודי.
לפי המחבר, מעמדו היהודי של הגר אינו ברור. הוא מציע איזון בין שתי עמדות בינאריות העוסקות בשאלה: האם מניעים זרים פוגעים במעמד הגר. לדעתו, מניעים זרים פוגעים. אבל יש אפשרות לתקן את המצב. קשה להבין מה פגום בגיור הראשוני, ואם הוא פוגם כיצד הוא מתוקן. קושי זה נובע מכך שאם הגר עבר גיור, לא חסר בו רכיב כלשהו המאפשר את זיהויו היהודי.
מעבר לכך "יישור הדרך" אינו יכול לחולל תפנית במניע הגיור – אי אפשר לשוב אל העבר ולתקן את המניע. אפשרות התיקון מלמדת כי המניע אינו יסוד הכרחי. מה שיקבע את מעבר הגר ממצב הביניים למצב של "גר גמור" הוא תיקון אורחות חייו כיהודי. אבל גם אם לא יתקן, הוא אינו חוזר לנוכריות. שכן מעשה הגיור אינו הפיך. המחבר מניח שמעמד הגר, שמניעיו בעיתיים, ניתנים לתיקון על ידי שמירת מצוות המאפשרת המרת מעמד הגר לגר גמור, אבל לא מתנה את עצם הגיור בשמירת המצוות.
סברנו שזהו צו השעה, לייצר שותפות וחיבורים בתוך עם ישראל, לא רק בשרות הצבאי אלא גם בחיי היום יום
יעוד וקדושה מתוך אחדות – הרב אליעזר חיים שנוולד
פרשת 'אחרי מות קדושים' נקראת בעיצומן של ימי ספירת העומר. בשבוע שחלף סערו הרוחות סביב האופן בו יש להתנהל ביום הזכרון לחללי צה"ל, ולשימור כבודם. מנהיגים מכל המפלגות קראו שלא לשנות ממה שנהגו כל השנים, לכבד את זכרם של הנופלים, ולא לערב את השכול בפוליטיקה. השכול חייב לבטא את האחדות ואחוות הלוחמים. שיצאו לקרב ביחד, מכל המגזרים, ללא הבדל.
בית המדרש שלנו בישיבת 'מאיר הראל' נושא את שמם של חללי צה"ל הי"ד. שמו של אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד ושמו של תלמידי סגן הראל שרם הי"ד. בית המדרש הזמני שלנו מנציח את זכרו של סמ"ר יהונתן אינהורן הי"ד, והספריה הקהילתית שלנו את זכרו של סא"ל אבנר גולדמן ז"ל. כאשר החלטנו להקים את בית המדרש המיוחד שלנו, שמשלב לימוד תורה עם שירות צבאי, רצינו שהוא יוקם בעיר שיש בה שילוב בין ציבור דתי לציבור שאינו דתי, שחי ביחד בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי. שיהיה חלק ממנו. סברנו שזהו צו השעה, לייצר שותפות וחיבורים בתוך עם ישראל, לא רק בשרות הצבאי אלא גם בחיי היום יום. שהתלמידים שיגדלו בישיבה יראו במשימה הזו חלק מעולמם הרוחני. זו אינה משימה קלה, אולם היא נחוצה תמיד ועוד יותר בתקופה האחרונה.
כיום כשאנו מציינים 18 שנים להקמת הישיבה בעיר מודיעין דווקא, אנו רואים כיצד ההשגחה הובילה את המהלכים ועיצבה אותם לברכה.
במשך השנים מצאנו קוים מחברים לשני בתי מדרש קדומים שהתקיימו בעיר מודיעין בימי התנאים: בית מדרשם של החשמונאים ובית מדרשו של רבי אלעזר המודעי (מהעיר מודיעין שהיה דודו של בר כוכבא). מדובר בשני בתי מדרש שהיתה להם השפעה חשובה מבחינה לאומית, שפעלו בהפרש של כמה מאות שנים. יש ביניהם משותף ושונה. שני בתי המדרש הללו שילבו לימוד תורה ויציאה לצבא. שניהם היו פעילים במאבק לאומי לחרות ולשמירת הצביון היהודי מול שלטון זר. החשמונאים נאבקו ביוונים שביקשו 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'. ורבי אלעזר המודעי מול הרומאים במרד בר כוכבא שפרץ לאחר שהרומאים הפכו את ירושלים ל'איליה קפיטולינה' ורצו להקים מקדש אלילי בהר הבית (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69). החשמונאים הצליחו להשיג עצמאות מדינית זמנית: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (רמב"ם חנוכה ג א). לזכר נצחונם אנו חוגגים לדורות את חג החנוכה. לעומתם מרד בר כוכבא נכשל בגלל 'שנאת חינם' ומלחמת אחים. הגמ' (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) מספרת על פועלו של רבי אלעזר המודעי בזמן שהמורדים התכנסו בביתר הנצורה. רבי אלעזר המודעי התפלל מידי יום: "ריבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום". הגמ' שם מציינת את ההשפעה העצומה של תפילתו, שבזכותה אדריינוס התייאש והחליט להסיר את המצור מן העיר ולחזור לארצו. אולם משת"פ כותי הצליח ליצור סכסוך בין בר כוכבא למקור העוצמה של ביתר: רבי אלעזר המודעי. הכותי הצליח לעורר את חשדו של בר כוכבא בדודו וזה הרגו לרבי אלעזר המודעי. הגמ' תולה בכך את כשלון המרד: "מיד יצאה בת קול ואמרה (זכריה יא יז) : "הוי רעי האליל עזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרעו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה". הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בר כוכבא". לזכר כשלון המרד ומות תלמידי רבי עקיבא, שהיו גדולים בתורה ושימשו כלוחמים בצבאו של בר כוכבא, אנו נוהגים מנהגי אבילות בימי ספירת העומר. הגמ' מזכירה שמתו כי 'לא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב ב), ולא היתה ביניהם אחוות לוחמים.
בפרשת קדושים נקרא: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם" (ויקרא יט א). קיימת זיקה עמוקה ומהותית בין הציווי על הקדושה של עם ישראל לבין ייעודו לגלות בעולם את מציאותו המקודשת הטרנסצנדנטית הנעלמת, היחידה והמיוחדת, של הקב"ה: 'כי קדוש אני': "לומר אם מקדישים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי, ואם אין אתם מקדישים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי" (תורת כהנים כאן). היעוד של עם ישראל לייצג ולגלות את 'שם ד' אחד' ואת קדושתו בעולם, יוצרת זיקה בלתי ניתנת להפרדה בין עם ישראל ומה שהוא מייצג, לבין מציאות ד' אחד. יעוד זה תלוי גם הוא באחדות ישראל: "לפלטין שהיתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות, פלטין שעל גביהן עומדת. כך כביכול כסאו (של הקב"ה) מבוסס למעלה בזמן שישראל עושין אגודה אחת" (במדבר רבה, טו).
כשהצלחתי לתקן את האדם, הצלחתי לתקן גם את העולם – הרב ד"ר שלום שרון
השורות הללו נכתבות לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולפני יום העצמאות ה- 75 של מדינת ישראל באטלנטה שבארצות הברית, שם השתתפתי בפאנל שעסק בהצלחות ואתגרים של מדינת ישראל של היום. חרף ההישגים המרשימים של מדינת ישראל בתחומים שונים, היה אפשר לראות את הכאב והדאגה של הנוכחים מהמצב של מדינת ישראל. זה היה ערב לקריאה לתיקון המצב ובעיקר לניסיון לבנות גשר שיצליח לחבר בין הקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית. לא הייתה שם קריאה לאשמה, אלא קריאה לתיקון, שכן כל אחת מהקבוצות מאמינה שדרכה תושיע את ישראל ודרכה של חברתה תחריב אותה.
הטיעונים של כל קבוצה מקשים עלינו לזהות מיהו המדבר בשם האינטרסים האישיים באצטלה של דאגה לעולם היהודי, ומיהו המדבר בשם האינטרסים הלאומיים מתוך דאגה אמיתית לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל? ננסה לראות איך התרבות היהודית האתיופית יכולה לסייע לנו לצאת משיח האשמה לשיח של תיקון ואחריות.
מספרים על מדען שבנו הפריע לו לעבוד. המדען חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות, ואמר לילד: "אתה אוהב פאזלים, קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך". המדען חשב שייקח לילד ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן הבן קרא לו: "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל". בהתחלה, המדען לא האמין: 'זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה'. אך להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן. "איך עשית את זה?", שאל המדען את בנו, "הרי לא ידעת איך נראה העולם". "אבא", ענה הילד, "אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם" (סיפור זן קצר).
התפיסה הראשונית בתיאולוגיה האתיופית מתוך התפיסה של תודעת ההכנעה, היא שהאדם לא יודע את העולם. הנגזרת של תפיסה זאת היא שהאדם לא יכול לנסות לתקן משהו שהוא לא מכיר. המסקנה היא שהאדם צריך לנסות לתקן את עצמו.
אז, מדוע זה קשה? בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה קיים דבר נוסף המאפשר להתעסק בתיקון עצמך ולא בתיקון אחרים – אמון הדדי. האמון ההדדי נוצר מהעדר פחד וחשדות מהאנשים שאינם דומים לי. רק לפני שני עשורים, במקום מגוריי, בשמחת תורה וביום העצמאות הייתה במה מרכזית אחת לכל תושבי העיר; עולים חדשים לצד ותיקים, דתיים, חרדים, חסידים וליטאים לצד חילונים, כל תנועות הנוער יחד. הייתה תמימות. ללא חשדות ופחד אחד מהשני. עד, ששנה אחת החליטו להקים במה נפרדת לדתיים בלבד.
אחת הדרכים לצמצום המתחים היא לפיכך הורדת מפלס הפחד וחוסר האמון הקיים בין הקבוצות השונות. באטלנטה פגשתי את האמן והשחקן שי פרדו שנמצא כעת כמרצה אורח באחת מהאוניברסיטאות באטלנטה. זאת אוניברסיטה שחורה, הנחשבת למעוז הפעילות של הארגון BDS ועוד ארגונים פרו פלסטיניים. בשל כך עד היום האוניברסיטה לא אפשרה לכף רגלו של ישראלי לדרוך בתוכה. שי פרדו הוא הישראלי הראשון שהצליח לפרוץ את שערי האוניברסיטה. הוא סיפר שהסטודנטים היו בטוחים שישראל היא מדינה לבנה וגזענית שמבצעת פשע בפלסטינים, מפעילה מדיניות אפרטהייד ובוודאי גם כלפי יוצאי אתיופיה. האסטרטגיה של שי היא להראות להם צד אחר של מדינת ישראל שהם אינם מכירים כלל. הוא לא מנסה לתקן אותם, הוא פשוט משמש להם דוגמא אישית. סטודנטים שונאי ישראל מתחילים להבין שהבעיה איננה רק ישראל אלא שמשהו בתפיסה שלהם כלפי ישראל מקולקל. יתר על כן, לפתע, קרה מה שלא קרה עד היום- סטודנטים מהאוניברסיטה הביעו רצון לבקר לראשונה בישראל. כך שי פרדו ממשיך את המסורת של יהדות אתיופיה לשמש גשר בין הקבוצות השונות, אבל בעיקר להצליח להחזיר לאנשים את האמון ההדדי בין אחד לשני. להאמין בטוב.
השבוע יתקיים באוניברסיטה, בפעם הראשונה, פסטיבל שיעסוק בתרבות של יהדות אתיופיה. אם שונאי ישראל יכולים להצליח לשנות את הגישה שלהם לחיובית יותר כלפי ישראל, אין שוב סיבה שבעולם שאנו לא נצליח לעשות זאת בתוכנו. התרבות היהודית האתיופית מלמדת אותנו שהסוד להצליח לתקן את העולם הוא הרצון להפסיק לשנות אותו. ואז, נבין ששונות היא לאו דווקא איום היוצר שנאה, אלא הזדמנות לעושר תרבותי. משמע, מכלול הזהויות שנוצרו בעם ישראל לאור הגלות אינן עונש ובוודאי אינן מעמסה על החברה הישראלית, אלא מתנה, חלום שהתגשם ופוטנציאל לחזון מחודש.
לא תנחשו – תמר מאיר
איסור ניחוש המופיע בפרשה אינו איסור פשוט כל-כך. מאז ומעולם לאדם נטיה לחפש סימנים שיורו לו את הדרך – בין שאלו הכוכבים שבשמים, או קלפים וכוסות קפה. אמונות כאלה ואחרות רווחות עדיין בתרבויות שאנחנו מושפעים מהן, והתורה, כמו גם חז"ל, מודעים לכוח הפיתוי הגדול שלהן. הן הבבלי והן הירושלמי עוסקים בנושא ומביאים דוגמאות לניחושים מסוגים שונים – מהם אסורים לחלוטין, ומהם שנשקלים בחיוב מסויים.
מקרה בולט כזה הוא האסטרולוגיה, שנחשבה בתקופת חז"ל למדע כמעט מדוייק, וממילא – לכזה שקשה שלא להתייחס אליו כלל. חז"ל מודעים לכוחו ואף מייחסים לו חשיבות במה שנוגע לקביעת אופיו של אדם. איסור התורה "לא תנחשו" – מתייחס לקביעת פעולות ומעשים על פי אותם סימנים, ולא רק לייחוס תכונה או מצב כלכלי.
סיפור מרתק היכול לשמש מעין מקרה מבחן ליחס חז"ל לסוגיה, הוא סיפור על אסטרולוג שנתגייר – הוא מכיר היטב את חכמת האסטרולוגיה, אך בחר באמונה חדש. לפי איזו מהן יפעל (מובא בתרגום)?
"רבי חונא היה מספר המעשה הזה:. גר אחד היה אסטרולוג,. פעם אחת רצה לצאת. אמר: עכשיו יוצאים?! [זה זמן לא טוב], חזר ואמר: כלום היתדבקתי באותה אומה קדושה, לא [כדי] לפרוש מאותם דברים?! אצא ואסמוך על שמו של הבורא. היה קרוב להישחט [ע"י חיה מסוכנת], והביא לה חמורו ואכלה. מה גרם לו דיפל? בגלל שהרהר. מה גרם לו שינצל? בגלל שסמך על הבורא" (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט).
האסטרולוגיה לא טעתה: אכן יש סכנה בחוץ. ועם זאת, בחירת האסטרולוג הגר היא שקבעה בסופו של דבר את עתידו. כיצד? המשך הסוגיה מסייע להבין: "אמר לוי: כל המנחש, סופו לבוא עליו. ומה טעמא? 'כי לא נחש ביעקב' – כי לו נחש. אמר רבי אחא בר זעירא כל מי שאינו מנחש מחיצתו לפנים כמלאכי השרת ומה טעמא? 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל'".
יש סימנים שעשויה להיות להם משמעות, והם קיימים בעולם. אסור לדרוש באובות, אך ספר שמואל מלמד שיש בעולם בעלת אוב. עובדת מציאותם של כוחות כאלה בעולם אין פירושה שיש ללכת אחריהם. מדוע לא? מכיוון שיש אופציה נוספת – לסמוך על שמו של הבורא. לא לתת לחיים להיות מושפעים מסימנים אקראיים, אלא לעשות את הטוב והישר, ולשמור את דברי ה'. מי שאינו מנחש, ובוחר לכוון את חייו ישירות על פי דבר ה', זוכה לכך שמקומו גבוה מזה של השליחים, המלאכים וסימנים. הוא ראה בבחירתו את כפיפותו הישירה למלך מלכי המלכים, וממילא – הכוחות הנמצאים בדרגה נמוכה יותר, לא ישלטו עליו.
