עלון שבתון פרשת כי תבא תשפ"ג

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

שימוש במילה ״ברית״ כדי לבטא את עולם אמונתנו הדתית מכונן חיים עמוקים מאוד

שפת הברית – הרב יובל שרלו

״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן״ (דברים כ״ט, ח) – מערכת רחבה של דיונים מתרחשת בעולם הדתי בשאלת המחויבות. שפת המחויבות, היונקת באופן עמוק ממהותם של החיים הדתיים, מרחפת בכל עת בחלל אוויר העולם.

קשה למצוא גוף חינוכי בעת הזו שאינו מתלונן על כך שבעולם בו אנו חיים – מילה זו אינה מהדהדת עוד. החליפה אותה שפה דתית אחרת, שלעתים עוסקת בהתחברות – בה עסק מו״ר הרב עמיטל זצ״ל פעמים רבות – ואת מקומה תפס הרצון ״לדייק״ ו״לכוון״, ובכך מעמידים את הממד האישי והרצוני ליסוד חיי האמונה. מטבע הדברים, כאשר אלה המילים היסודיות מדובר בחיים דתיים אחרים – שעיקרם הפיכת האדם עצמו למקור הסמכות, ולהכרעה מה מקיימים ומה לא מקיימים. עמדה דתית זו מנוגדת כמובן למהות החיים הדתיים, המבוטאים בכל ברכה שאנו מברכים: ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״.

התאמת שפה דתית למציאות חיינו כשלעצמה – טובה היא. אולם, עקירת ממד עשיית רצון ה׳ מצד עצמו מחיים אלה – ממירה את מקור הציווי הא-לוהי בעשיית עצמנו כא-לוהים, ואין הדברים תואמים את מהותה של תורה, ואת החוקים והמשפטים הצדיקים שריבונו של עולם ציווה אותנו.

על כן, נכון הדבר לתור אחר שפה דתית עמוקה, שמחד גיסא אינה מנוגדת לעיקרון החובה לקיים את המצוות כולן, ומאידך גיסא היא נוגעת בשורש נשמתנו.

אפשר שנפתח בפנינו שער, כאשר אנו פוגשים את המילה ״ברית״, ביחס לקשר בינינו ובין הקב״ה. איזו עוצמה טמונה במילה ״ברית״: מחד גיסא, מדובר ברצון עמוק, ובהדדיות של קיבוע הקשר. מובעת במילה ״ברית״ נאמנות עמוקה, היונקת מהרצון החופשי לכרות קשר של קיימא, שאין בו אפשרות ניתוק. מאידך גיסא, היא כוללת בתוכה גם את החובה. כורתי הברית מתחייבים למלא את תפקידם בכינון המשמעות העמוקה של הברית. ואכן, אנו מוצאים בתנ״ך פעמים רבות את התביעה הא-לוהית מאתנו, כאשר היא מזכירה באופן מתמיד את העובדה שהוא מילא את חובתו בברית, ואילו אנחנו הפרנו אותה, ולא מלאנו את חלקנו בברית זו.

אנחנו כורתים ברית עם ריבונו של עולם, שיש בה התקשרות עמוקה, על כל גווניה. הדימוי הטוב ביותר הוא ״ברית הנישואין״ שכורתים איש ואישה. בלשון זו דיברו הנביאים, ובדרך זו ביארו פעמים רבים עניינים הקשורים לחיי האמונה. כבנישואין, יש בה רצון ואהבה עמוקים; כבנישואין, יש בה גם שפת חובות שבני הזוג חייבים האחד לשני.

שימוש במילה ״ברית״ כדי לבטא את עולם אמונתנו הדתית מכונן חיים עמוקים מאוד, שיש בהם רצון והתקשרות הנולדים מאהבה גדולה ומגמה משותפת, וגם הבנה שאנו נדרשים גם למלא את חובתנו בחיבור הזה. בכך אנו מעניקים עוצמות מחודשות לאמונתנו, ומשם והלאה נפתחים שערים שמביטים אל אופק מכונן.

אחד מיעדי מערכת החינוך הוא להוציא מהמערכת בתום 12 שנות הלימוד אנשים אופטימיים

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב – אבי רט

תחילת שנת לימודים, עם כל ההתרגשות של שלום כיתה א', של ילקוט חדש ושל שנה חדשה שנפתחת, בצד כל אלו יש בה כדי לחדד ולחזק את השאלה – מהם היעדים החינוכיים שלנו? מה 'המוצר המוגמר' אותו אנו רוצים לראות בתום שתים עשרה שנות לימוד מכיתה א' עד סוף י"ב? מעבר למידע, לציונים, ליחידות בבגרות, ולחומר הלימודים השוטף- איזו דמות ואישיות אנו רוצים לראות לנגד עינינו בסוף הדרך? מה יהיו אמונותיהם, ערכיהם ומידותיהם של בוגרי מערכת החינוך? מה תהיה מידת ועוצמת המחויבות שלהם למשפחה, לקהילה, למדינה, למורשת ולכל מה שספגו מבית הוריהם ומתבנית נוף מולדתם? איזו ראיה אנו רוצים שהם ייפתחו כלפי הסובב אותם – ביקורתית? מפרגנת? מקטרת? מכילה?

שלוש מילים בפרשת השבוע כי תבוא, נותנות כיוון מסוים שיש בו כדי לענות על השאלות הללו.

הפרשה פותחת ועוסקת בכניסת העם לארץ ישראל: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ".

עם הכניסה לארץ, מתחילה מסכת חיים של נטיעת שורשים פיזיים וערכיים בארץ, בצד התיישבות היאחזות, והתחלת חיי שיגרה. הכניסה הזאת לארץ מצריכה הפשלת שרוולים, ושלוש ארבע לעבודה.

בשלב הזה, שמדרך הטבע לא הכל ילך חלק ויהיו קשיים ומשברים, עלולה חלילה להתפתח אצל התושבים החדשים תחושה של ייאוש, תסכול, אכזבה ואווירה של קיטורים וביקורת.

בדיוק כנגד המצב הזה, באה התורה ומציבה כיוון ונקודת מבט ראויה ואופטימית יותר, ראייה המתחברת לפעם הראשונה שהאדמה נותנת פירותיה. וכך מילות הפסוק: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ …וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב".

התורה מבקשת לפתח ראיית חיים אופטימית ואת רגש הכרת הטוב ותחושת השמחה.

תמיד יש על מה לקטר, אבל קיטורים והתבכיינות זו לא תוכנית עבודה. אף אחד לא מבטיח לאף אחד בארץ ישראל גן של שושנים ומנוחה על זרי הדפנה. אבל התורה כן מבקשת לראות את הטוב, היפה והחיובי, ולהעצים את השמחה והעין הטובה על הסובב.

לכן, עם קטיף הפרי הראשון, מבקשת התורה מהאדם לראות את חצי העץ המלא. לא את הקשיים ולא את החסרונות, אלא את פרי העץ שצמח וגדל בארץ זכת חלב ודבש, שזה לכשעצמו אמור לעורר שמחה על כל הטוב.

זה לא אומר שלא יהיו קשיים, ולא מבקשים מהאדם להיות נאיבי. התורה רק מבקשת מהאדם לכוון את המבט שלו לראיית הטוב, להכרת הטוב, ולנווט את חייו להיות בשמחה.

הרבה יעדים למערכת החינוך עם תחילת שנת הלימודים. אחד מהם הוא להוציא מהמערכת בתום שתים עשרה שנות הלימודים אנשים שמחים, אופטימיים, עם מחויבות ערכית גדולה, הנובעת מרגש הכרת הטוב.

גיור וזהות יהודית – אבי שגיא

מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן

פרק נ"ט: על מניעי המתגייר במדינת ישראל: על כנות מניעי המתגייר במשפט הישראלי, חלק א'

בפרקים קודמים עסקנו בבחינה מקיפה של מעמד מניעי המתגייר בהלכה. ראינו כי המסורת ההלכתית הקלאסית אינה מייחסת משקל מכריע למניעי המתגייר; גיור תקף גם אם מניעי הגיור לא היו נקיים משיקולים זרים. גיור יוצר שינוי סטאטוס בלתי הפיך, בלא תלות במניעי המתגייר.

ברם, המשפט בישראל חולל תמורה עמוקה בעניין זה. בג"ץ קבע  כי "חוק השבות חל על מי שאינו יהודי שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה עבר תהליך של גיור  (בישראל או מחוצה לה)", (בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים). בג"ץ זה קבע את ההלכה ביחס למי שהחל בגיור בישראל, אבל טקס הגיור נעשה בקהילה יהודית מחוץ לישראל. בפסק דין מיום 31.3.2005  (פ"ד נט (6) 725, (להלן טושביים ב)) הוחלטה, ברוב קולות השופטים, הקביעה הבאה: "אם הגיור נערך במסגרת קהילה יהודית מוכרת מחוץ לישראל, על פי כלליה שלה, יוכר גיור זה בישראל לצורך חוק השבות".

בשני פסקי דין עקרוניים אחרים נפתחה דלת הגיור בצורה רחבה יותר. בבג"ץ 5 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים ( 31.3.2016 ) נקבעה ההלכה כי אין להגביל את ההכרה בגיור לצורך תחולת חוק השבות רק בגיור שנעשה במערך הגיור הממלכתי, וגיור הלכתי-אורתודוכסי יהיה תקף אם הגיור "נערך על ידי ארגונים דתיים במסגרת קהילה יהודית מוכרת ועל פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". פסק דין זה התייחס לגיור שנעשה בבית הדין של הרב קרליץ, ובו נקבע כי בית דין זה עומדת באמת-המידה של "מסגרת קהילה יהודית מוכרת".

בבג"ץ 11013/05 דהן נ' משרד הפנים (1.3.2021) הורחבה ההכרה בגיורים שנעשו שלא באמצעות מערך הגיור הממלכתי, וכללה גם גיורים שנעשו במסגרת קהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, וכך נאמר בהחלטה: "יש להכיר  כיהודים גם במי שבמהלך שהותם בישראל כדין עברו גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית". הכרה זו מותנית בכך שהגיור נעשה במסגרת קהילה יהודית מוכרת, ובהתאם לאמות המידה הנוהגות בה.

הרחבה עקרונית זו מבוססת על התפיסה, שלפיה מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. מגוון הזהויות היהודיות אינו ניתן להעמדה על מחויבות הלכתית לתורה ומצוות, שהרי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בעולם אינו מחויב לתורה ומצוות. בית המשפט, הפועל על בסיס החוק ועל בסיס ההנחה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, לא רצה להתערב בשאלת הזהות היהודית. הוא צילם תמונת מצב יהודית – העם היהודי כעם, חי במסגרות קהילתיות, ומסגרות אלה אמורות להנחות גם את ההכרעה בשאלת ההכרה בגיורים.

למבחן  "הקהילה היהודית המוכרת", יש חסרון בולט: יהודים רבים בארץ ובעולם אינם חיים במסגרת אחת משלוש הקהילות שאליהן מתייחס בית המשפט – אורתודוקסית, קונסרבטיבית ורפורמית. מה יהא על גר המבקש להצטרף לעם היהודי שלא במסגרת אחת משלוש קהילות אלה? על כך לא משיב בית המשפט, ובצדק, משני טעמים: הראשון, בג"ץ מגיב רק לתביעה שהוצגה בפניו. בית המשפט אינו המחוקק, שאמור להתמודד עם מציאות זאת. שנית, העקרון של "קהילה יהודית מוכרת" הוא תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. התנאי המספיק הוא קיום נוהל ברור של גיור. בלשון בית המשפט, הגיור צריך להיעשות "על פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". רק לזרמים המוזכרים יש כללים ברורים לגיור.

לפי פסיקת בית המשפט תחולת הביטוי "שנתגייר", המופיע בחוק השבות, מורחבת ככל שהיא מתייחסת להליכי הצטרפות גר לעם היהודי. גיור אינו התחייבות אישית גרידא. הוא הצטרפות לעם ישראל באמצעות קהילה יהודית. נקל להבין כי בכך חרג בית המשפט מהציפייה של המחויבים לתורת ישראל. אבל ציפייה זו, ששומר הסף לכניסה לעם ישראל יהיו רבני ישראל, בעייתית. שכן העם היהודי לא הסמיך את הרבנים לתפקד כשומרי סף.

ברם, בסדרת פסקים, בג"ץ הסמיך את המדינה באמצעות משרד הפנים לבחון את כנות מניעי המתגיירים. בפס"ד טושביים ב, קובע בית המשפט העליון: "גם הליכי גיור שנעשו בקהילה יהודית מוכרת עדיין עשויים לא להיות מוכרים על ידי המדינה". קביעה זו חלה גם על גיורים שנעשו בישראל, גם בבית דין אורתודוקסי. בבג"ץ 3994/12 אספחו נ' משרד הפנים (15.6.2015) נקבע ש"גיור שנעשה בקהילה יהודית מוכרת הוא תנאי הכרחי לצורך הכרה לעניין חוק השבות, הוא אינו תנאי מספיק". המדינה רשאית לבדוק את כנות הגיור: "ברי כי מקום שבו עולה חשש שהליך הגיור לא היה כן, רשאית המדינה שלא להכיר בגיור לצורך חוק השבות" (בג"ץ 2154/12 ברוקס נ' שר הפנים, 4.2.2015). כך נוצר מצב פרדוקסלי: נוכרי שעבר גיור הלכתי ייחשב כיהודי בעיני ההלכה, אבל לא ייחשב יהודי על-ידי המדינה. בפרקים הבאים נדון בבעייתיות הנובעת מהפער שבין עניין זה.

מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי

אביעד הכהן – מיום כיפור ועד ראש השנה

בשונה מהדעה הרווחת, מצוות התשובה יפה בכל ימות השנה, לא רק בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. אכן, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שלו, "אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָלבַּצִּבּוּר -כָּלזְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵןנַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר "כה' אֱ-לֹהֵינוּבְּכָלקָרְאֵנוּאֵלָיו" (דברים ד,ז).

סיפור יפה בהקשר זה מיוחס למורה הדגולה, נחמה ליבוביץ', שבהיותה נערה צעירה באה לאמה יום אחד, וסיפרה לה כי המורה בבית הספר אמרה ש"צריך להתנהג יפה" במיוחד בין ראש השנה ליום הכיפורים. אמה התבוננה בה במבט מחויך, ואמרה לה: "אמנם כן, אך לא פחות חשוב להתנהג יפה גם בין יום הכיפורים לראש השנה".

עיון בנוסח הווידוי המקובל מלמד שהוא מונה שורה ארוכה של חטאים, ממש קטלוג שלם בסדר אלף-ביתי. המעיין בו עשוי לגלות להפתעתו שרובם-ככולם אינם מתמקדים בעבירות שבין אדם למקום (כגון עבודה זרה, חילול שבת או דיני כשרות ואכילת מאכלות אסורות) אלא דווקא בחטאים שרווחים בין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו: "על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה; בזלזול הורים ומורים; בכחש ובכזב; לשון הרע; מראית העין; נשך ובמרבית; שיח שפתותינו; עיניים רמות ועזות מצח; ריצת רגלים להרע; רכילות; קפיצת יד".

אפשר שמתוך עיון קל בהלכות תשובה נוכל להבין טעמו של דבר. מעבר לשכיחותם והשתגרותם של חטאים אלה בחיינו היומיומיים, עד שהיו לא אחת לעבירות שאדם דש אותן בעקביו ו"נעשו לו כהיתר", התשובה על חטאים אלה עשויה להיות קשה הרבה יותר מעבירות שבין אדם למקום.

בעוד שחטאים שבין אדם למקום ניתנים לכפרה באמצעות וידוי, חרטה וקבלה בלב להימנעות מעשייתם להבא, ויום הכיפורים עשוי לכפר עליהם אפילו בלא מעשה נוסף, חטאים שבין אדם לחברו אינם ניתנים לכפרה אלא "עד שירַצֶה" את חברו ויפייס אותו.

אחד החטאים המשונים המופיעים בסוף הרשימה הוא "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". תימהון לבב זה לא נתפרשו מהותו ותוכנו, ואפשר שניתן לעמוד עליו מתוך פרשתנו, פרשת כי תבא.

בפרשה זו נכללה  פרשת התוכחה, על כל קללותיה האיומות שיבואו אם לא נשמע בקול ה', "לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". לא אחת היא נשמעת מפחידה, מאיימת, כמעט בלתי מושגת. "ארור אתה בבואך, וארור אתה בצאתך".

"דֶבֶר, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון, ירקון". גם כאן, קטלוג גדול ורחב יריעה של קללות, מחלות ומלחמות. בתוך כל אלה בולטת אחת המכות המשונות והסתומות ביותר והיא "תמהון הלבב" (כח, כח).

אונקלוס מתרגם צירוף לשון זה כ"שעממות לבא", מעין שעמום כללי המוכר היטב לאדם המודרני, שאינו יודע מה לעשות בפנאי הרב שמותירה בידו הטכנולוגיה המודרנית. רש"י, לעומת זאת, רואה בו, בדומה ל"שגעון" ול"עיוורון" שקדמו לו, מחלה פיזיולוגית: מעין "אוטם שריר הלב". ושמא ראוי לפרש שאטימות לב זו, היא לא רק מחלה פיזיולוגית אלא גם מחלה נפשית ומוסרית, המתבטאת באטימת עיניים, אוזניים ולב לצעקת הדל, שוועתם של גֵרים, יתומים ואלמנות, וזעקת החברה ובניה.

דודי ע"ה, פינחס פלאי, הציע לפרש "תמהון לבב" זה כביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות טיפוסיות לבני דורנו.

אכן, בשונה מהזכרת צירוף לשון זה בווידוי, מצטייר "תמהון הלבב" בפרשת התוכחה כעונש, לא כחטא. ואפשר שהוא-הוא: יש אנשים שבשבילם תימהון הלב, התימהוניות, היא דרך חיים. הם רואים בה מושא הערצה, ניתוק מחיי ההבל של העולם הזה. יש לא מעט אנשים, "מחפשי דרך מקצועיים", שיותר מכל חוששים שמא ימצאו, חס וחלילה, את דרכם. בשבילם, תימהון הלב אינו עוד עונש אלא חטא.

ויודגש: לא כל תימהון לבב – חטא הוא. חיפוש, תהיה, עשויים להביא עמם יצירתיות, מקוריות. אחד מציוני הדרך הנודעים בהיסטוריה הציונית ובהתעוררות הלאומית בעת החדשה היה פרסום מאמרו של ברל כצנלסון (שבימים אלה חל מועד פטירתו) "בזכות המבוכה ובגנות הטיח".

המבוכה והתעיה חיוניים בתהליך החינוכי. מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי. אכן, החיוב שבמבוכה ראוי הוא רק כאשר מופיע הוא אצל היחיד.

לא כן כאשר התימהון ואובדן הדרך והחזון ניצבים, כעמוד אש וענן, לפני עַם שלם, החברה כולה. או אז הופכת המבוכה לחטא, לעונש. עם וחברה שאינם יודעים מהו יעדם ומהו ייעודם, והולכים כסומא בארובה, "כאשר ימשש העיוור באפלה", לא יוכלו להתקיים לאורך ימים.

אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את תפילת שמונה עשרה, הכניסו בה כוונות הפועלות באופן נסתר

האם מותר להתפלל שמונה עשרה באנגלית? – הרב יגאל גרוס

בפרשת השבוע כותבת התורה את התהליך שעובר אדם הבא להקריב ביכורים, מסימון הפרי הראשון, ועד להגעה למקדש, ההליכה לכהן, נתינת הביכורים ליד המזבח, ואמירת נוסח הווידוי. חלק ממצוות הבאת הביכורים, כולל בין השאר תפילת הודיה לקב"ה. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר להגיד תפילה זו ותפילות נוספות בשפה זרה.

תפילה באנגלית

האם מותר להתפלל באנגלית או בשפות נוספות? דנו על כך הראשונים בעקבות גמרא במסכת סוטה. מהגמרא (לב ע"א) עולה שאין בעיה כלל להתפלל בשפה לועזית. הגמרא מונה מספר דברים אותם ניתן לומר בכל לשון, ביניהם וידוי מעשרות (נוסח הנאמר בשעת הבאת הביכורים), ברכת המזון וכן תפילה.

אמנםהגמרא בהמשך (לג ע"א) מביאה דברי רבי יהודה הכותב, שהמלאכים שמשמשים כמעין מתווכים בין ישראל לאלוקים בתפילות – אינם מבינים לשון ארמית, ואם כן כיצד ניתן להתפלל בכל לשון? והיא מתרצת, שיש לחלק בין ציבור שמתפלל, שבזכות מעלתו יכול להתפלל גם בלשון ארמית ואינו זקוק לעזרת מלאכי השרת, לבין יחיד שזקוק, ומשום כך צריך להתפלל דווקא בעברית.

מחלוקת הראשונים

אם כן, לכאורה עולה שיחיד אינו יכול להתפלל בלשון זרה, מה שכן ניתן לעשות בציבור. אלא, שלמעשה נחלקו הראשונים:

א. רבינו יונה (ברכות ז ע"א) בעקבות רבני צרפת הקשה, כיצד הגמרא קובעת שאסור ליחיד להתפלל בלשון שאינה עברית?! והרי מנהג נשים רבות להתפלל בשפתן! מחמת הקושיה תירץ, שכאשר הגמרא קובעת שאין להתפלל בלשון זרה, כוונתה רק לתפילה אישית שאדם יוצר לעצמו, אבל כאשר מדובר בתפילה שגם הציבור מתפלל כתפילת שמונה עשרה, מותר, ובלשונו:

ב. הרא"ש (שם ב, ב) בדעה המקילה ביותר, חלק ונימק אחרת את המנהג. לשיטתו, כאשר הגמרא כותבת שאין להתפלל ביחיד בארמית, כוונתה לארמית בדווקא, אבל בשאר שפות ניתן להתפלל כל תפילה שהיא. כך גם הסביר כיצד ייתכן שהמלאכים אינם מבינים לשון ארמית והסביר שאין הכוונה שלא מבינים, אלא שזו שפה מגונה בעיניהם ולכן לא מתייחסים אליה.

ג. גישה שלישית בראשונים והמחמירה ביותר, היא גישת הרי"ף (שם, ז ע"א). בעוד שרבני צרפת בעקבות המנהג טרחו ליישב את הגמרא, הרי"ף שלא הזדקק לכך נקט, שכאשר הגמרא כותבת שאין ליחיד להתפלל בלשון ארמית, אין כוונתה לארמית בדווקא אלא לכל השפות. כמו כן, לא כתב לחלק בין תפילת שמונה עשרה לשאר תפילות, ולשיטתו הכל אסור (למעט תפילה סמוך לחולה).

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. להלכה נראה שפסק השולחן ערוך כדעת הרי"ף (קא, ד), שאין יחיד יכול להתפלל בלשון זרה, שהרי הביא את דעת הרי"ף ראשונה, ואת הדעות האחרות לאחר מכן כ'יש אומרים'. עם כל זאת, ודאי שיחיד המתפלל במניין, רשאי להתפלל שמונה עשרה בשפתו (למרות שמתפלל לעצמו), כיוון שתפילתו חלק מתפילת הציבור, ובלשון השולחן ערוך:

ב. אחרונים רבים (גם בעקבות המנהג) חלקו וסברו שיש לנקוט כדעת הרא"ש, שכאשר הגמרא כותבת שאין להתפלל תפילות אישיות בשפה זרה, כוונתה לארמית בדווקא. משום כך רבים בכל העולם, כאשר מתפללים תפילות אישיות, פונים באנגלית, צרפתית יידיש וכדומה, ולא פונים בעברית שהיא שפה שאינם מבינים היטב.

דינים נוספים

האם אדם שמדבר אנגלית, עדיף שיתפלל שמונה עשרה בשפתו אותה מבין, או בעברית? נחלקו האחרונים:

א.  המגן אברהם (קא, ה) כתב בשם ספר חסידים, שעדיף במקרה זה להתפלל בלשון זרה. הסברא לפסיקה זו ברורה, כיוון שעיקר מטרת התפילה הוא לפנות לקב"ה בתחינה, יש לעשות זאת בדרך בה אפשר בצורה הטובה ביותר  להתכוון.

ב. המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה יכול) חלק וכתב, שלמעט אנשים בודדים יראי שמים המצליחים להתפלל בכוונה גדולה רק בשפתם, הרי ששאר בני אדם עדיף שיתפללו בעברית גם אם אינם מבינים את התפילה (אם כי את הברכה הראשונה בתפילה שחובה להבין ילמדו את פירושה בעברית).  

הסברא בפסיקה זו, שהעברית היא הלשון איתה דיבר הקב"ה עם הנביאים ואיתה לפי הרמב"ן (פרשת כי תשא) הקב"ה ברא את העולם, לכן יש בה מעלה מיוחדת. כמו כן, אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את תפילת שמונה עשרה, הכניסו בה כוונות הפועלות באופן נסתר, שהמתפלל בלשון זרה צריך לדעת אותן, בעוד שאצל המתפלל בעברית כוונות אלו פועלות מאליהן.

Yigalgross6@gmail.com

אקדמיה בראי המציאות

משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

פמיניזם והלכה-נו': השתתפות פעילה של נשים במצוות וטקסים דתיים (1): מצוות עשה שהזמן גרמא

מבוא:

השתתפות נשים במצוות ובטקסים דתיים פחותה בהרבה משל גברים. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, כלומר, התלויות בזמן, כמו ישיבה בסוכה, לבישת ציצית והנחת תפילין ועוד. בעולם האורתודוקסי מקובל ברוב המקומות שנשים אינן נחשבות למניין, אינן עוברות לפני התיבה, אינן עולות לתורה וקוראות בה, אינן אומרות קדיש, אינן מזמנות, אינן קוראות במגילה ועוד. גם המחיצה בבית הכנסת לא אחת מעצימה את שוליותן של נשים. היום נשים רבות קוראות תיגר על המוסכמות הללו וסבורות לא אחת שלאור מקורות הלכתיים הן יכולות לקחת חלק בטקסים דתיים יותר מאשר היה מקובל בדרך כלל.

במציאות מודרנית שבה בעקבות המהפכה הפמיניסטית במערב נשים הן רופאות, מהנדסות, מנהלות בכירות, עורכות דין ושופטות, חברות פרלמנט ושרות- המצב שבו ביהדות האורתודוקסית דווקא בכל הנוגע לעולם הדתי, נשים נותרות בשוליים, נתפסת בעיני רבות ורבים כאנומליה. אין ספק שנשים רבות מרוצות ממציאות זו שבה הן לא נדרשות לחובות המוטלות על גברים. ברור גם שהמניע של אותן נשים המעוניינות לשנות את המציאות הזו יכול להיות פמיניסטי, כשם שהוא יכול להיות צורך דתי עמוק. כל אלו אינן המוקד לדיונים בסוגיות אלו שיתקיימו בטורים הבאים. מה שיעסיק אותנו תהיה רק השאלה האם על פי מקורות הלכתיים שונים נשים יכולות לקחת חלק רב יותר בטקסים דתיים אם הן רוצות בכך. נראה שמה שנתפס כמובן מאליו ברוב הקהילות האורתודוקסיות, חרדיות בוודאי, אבל גם ציוניות דתיות, לא אחת מורכב יותר ויש אפשרויות יותר מגוונות ממה שרבים ורבות נוטים לחשוב. נפתח את הדיון בכלל שמבחין בין גברים ונשים במצוות שונות.

פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמא:

במכילתא, בשלח, פרשה י"ז נאמר שמהפסוק על חובת תפילין "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת השם בפיך כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים" (שמות, יג, ט) ניתן ללמוד שנשים לא חייבות בתפילין כי רק מי שחייב בתלמוד תורה-חייב בתפילין. ונשים פטורות.

המקור הידוע ביותר נמצא במשנה במסכת קידושין דף כט עמוד א': "וכל מצות עשה שהזמן גרמא [רש"י:  שהזמן גורם לה שתבא]  – אנשים חייבין, ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים".

בפירושו למשנה,  הרמב"ם מרחיב בהסבר הדברים וגם מצביע על כך שלא בכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וההיפך, לא כל מצווה שלא הזמן גרמא, נשים חייבות בה, אלא כל מקרה נלמד לגופו:

"מצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל כגון הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו.

"ומצות עשה שלא הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים כגון המזוזה והמעקה והצדקה. וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים, הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות בהן, אלא כולן קבלה כמו שביארנו. אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון אמר ה' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואמרו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ משלש אלו, אמר ה' יתעלה לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל מי שיש לו זקן ואפשר להזהירו על גלוחו הוא שאסור לו לגלח את כל הראש, והוא אמרם הני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה ליתנהי בהקפה. ואמר אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן ולא בנות אהרן" (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת קידושין פרק א משנה ז).

.

בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה.

ב-1 לספטמבר תבקשו את זה מהילדים

כשהייתי מחנך כיתה ג' בבית ספר קדם בנוקדים, שמתי לב שביום הראשון ללימודים – חוץ מתלמיד אחד, כל שאר התלמידים שלי רצו לעבר הכיתה בניסיון טבעי ומתבקש לתפוס מקום.

עבור התלמידים, המקום שלהם הוא פחות או יותר הכול, והוא בעיקר מלמד על המעמד החברתי שלהם: מי יושב ליד מי, ויותר מזה, מי התלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו…

הסתכלתי על התלמיד האחד הזה שלא רץ, ובאופן מפתיע נשאר לעמוד להתבונן במתרחש בכיתה.

"אתה לא רץ לתפוס לך מקום?", שאלתי אותו, מנסה להבין מה נסגר איתו.

"לא", ענה לי בהחלטיות. "אמא שלי ביקשה ממני להסתכל למי אין חבר שיישב לידו, ואז להתיישב בדיוק לידו. לכן אני מסתכל, ואם אראה תלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, אגש אליו ואתיישב לידו", אמר.

למי שעוד שאל איך מגדלים בני אדם.

                                                               ***

ובכל שנה, כאשר אני נכנס לכיתה ביום הראשון ורואה את ההתרגשות של הילדים בשלב מציאת המקום אני ישר מזהה אותו: מבט מהוסס בעיניים. בלבול. משפריץ חוסר ביטחון. מחפש את עצמו ולא יודע אפילו לאן להסתכל.

כולם מסביבו צוחקים. קולניים. בטוחים בעצמם. יודעים את מקומם. הכול נראה להם כל כך טבעי… והוא, תסתכלו עליו בעצמכם: עוד לא הגיע וכבר רוצה שזה ייגמר.

תלמיד הולך לאיבוד.

ומה עם שאר התלמידים? נשמות גדולות, אבל הם פשוט לא רואים אותו. הוא שקוף. יש להם כרגע דברים חשובים וגדולים יותר לעשות… להשלים פערים. חופש שלם הם לא דיברו.

בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה.

ואני מתפלל ומקווה ששוב יופיע לי התלמיד ההוא מנוקדים, ייגש בביטחון לעבר התלמיד האבוד, יוריד את התיק שלו מהכיסא בתנועה בטוחה ויגיד לו: "היי, אפשר לשבת לידך?".

                                                                    ***

כל כך הרבה כספים ומשאבים ההורים מוציאים על הילדים שלהם במשך השנה: שיעורים פרטיים שעולים מאות שקלים במתמטיקה ואנגלית, לשון ומחשבים, שיעורי העשרה ותגבור. הכול בשביל לדאוג שהילדים שלהם יתחילו את החיים שלהם בנקודת הפתיחה הגבוהה והטובה ביותר שהם יוכלו להשיג עבורם.

הכי טבעי ומתבקש.

אבל, אילו רק היו יודעים שהם יכולים באבחת משפט אחד, פשוט, כמו זה שאמרה האמא מנוקדים לבנה, להטמיע בילדים שלהם את הרגישות הכל כך אלמנטרית ומתבקשת הזו לזולת, ואיך שבאמצעות המשפט הזה הם היו מעניקים לילדים שלהם את המתנה הגדולה ביותר שהם יכלו להעניק להם – גדולה יותר מעוד שיעור במתמטיקה ואנגלית, גדולה יותר מעוד תגבור של קורס שטח או מחשבים – מתנת הרגישות – הם היו ממהרים להגיד לילדיהם זאת גם כן.

זו המתנה שתדאג שהם יהפכו לבני אדם שרואים את זולתם. שמרגישים במצוקת החבר שלהם. שלא הופכים אותו לשקוף.

המתנה שתדאג שכשהם יגדלו הם יראו את האורח בבית הכנסת שנזדמן במקרה למקום, ייגשו אליו וישאלו אותו אם הוא מסודר ואם יש לו מקום לשבת, ולא יתעלמו כאילו שהוא אוויר.

המתנה שתוודא שאם החבר שלהם לקהילה נקלע לקשיים כלכליים הם יעשו מעשה בשביל לעזור לו ולא יתעלמו ויעגלו פינות.

זאת המתנה שתהפוך אותם לנהגים שרואים את הטרמפיסטים ביום חורפי וגשום ולא מתעלמים מהם.

ויודעים מה? אחרי שנים כמחנך בבית הספר, אני יכול להגיד לכם בוודאות שהורים שיבקשו מהילדים שלהם לגלות רגישות ביום הראשון ולשים לב לתלמיד שאין לו איפה לשבת, יעניקו לו את השיעור החשוב ביותר שהילד שלהם יקבל לכל השנה.

שתהיה לנו שנת לימודים שמחה ומלאה בהגשמת חלומות וסייעתא דשמייא.

תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה

עשיר עכשיו! – ד"ר חזות גבריאל

הטיעון ו/או הדיסונאנס בלתי נתפסים. את רשימת הצרות שיבואו עלינו (חלילה) מנמקת התורה כך: "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת ־ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל" (דברים כח, מז).

"אשר לא עבדת" – לשון עבר. האם מדובר על עונש בהווה בשל אי שמחתנו בעבר? מי אלו שלא שמחו? מדוע לא שמחו? ומדוע אנו נשפטים בשל כך?

כדי לנסות להתמודד עם שאלות אלה אני נזקק למימרא המפורסמת המיוחסת לאבן עזרא או לידעיה הפניני: "עבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, דאגה מנין"? נדמה, כי היהדות חיה בין העבר לעתיד וללא הווה! אנו עוסקים בזיכרונות העבר מצד אחד ובתקוות לעתיד מצד שני. יציאת מצרים ומשיח.

ברם, מהי שמחה והיכן היא משתלבת בלו"ז של חיינו בהווה? אוסיף ואשאל, האם השמחה היא מכשיר לקיום המצוות או מצווה בפני עצמה? ובעיקר, כמוצג לעיל, מה פשר הפער שבין המעשה (אי עבודת השם בשמחה) לבין העונשים החמורים שהושתו עלינו?

התשובה לשאלות אלו נמצאת בפילוסופיית הביטוי השגור בפי כל יהודי המשיב לשאלה מה שלומך? במילים 'האלמותיות'– 'יהיה טוב'! צמד המלים 'יהיה טוב' הנאמר כברכה שבשגרה, אינו ברכה כלל וכלל. הוא מבטא ייאוש בשל התעלמותו ממצב ההווה, שבו ורק בו, מצויה שמחה אמיתית, קיומית. זאת משום שהשמחה אינה קשורה במהותה לרכישה או להישג של משהו מעולמנו, היא מהווה ביטוי לשלמות פנימית של האדם. השמחה הינה הפרשנות האמיתית והפנימית שלנו למציאות אותה אנו חווים, והנטייה אליה הינה טבעית לאדם.

העצבות, הייאוש והדיכאון  נובעים מכך שאדם מזהה פער בלתי נסבל מבחינתו בין מצבו הקיומי לבין המצב בו היה רוצה להיות. דא- עקא, פער כזה היה, הווה, ויהיה תמיד. תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה. האדם נברא 'אפוי למחצה', בריאתו טרם הושלמה והוא אמור לעמול קשה על השלמתה.

זהו מקור החיסרון המצוי בנשמתו. מאידך גיסא, כח זה הוא הוא הכוח הדוחף אותו ליצור, להשלים, לכבוש, להתקדם ולשאוף גבוה יותר. זה יתרון עצום המגדיר אותנו כ'נזר הבריאה' אולם בפרשנות שגויה, הוא עלול להצטייר כמקור לכל בעיותינו בשל החיסרון אותו אנו חווים באופן מתמיד.

השמחה הינה הפתרון למצב קיומי זה. השמחה היא מעשה ההשלמה עצמו ולכן היא מהווה תנאי יסודי לקיום המצוות כולן. יותר מזה, היא מהווה מצווה בפני עצמה. היא זו המאפשרת את התפתחות האדם בכל התחומים הגשמיים והרוחניים כאחד.

אם אנו מאמינים בהנחת היסוד האקסיומטית  שלפיה ברא הא-ל את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, שומה עלינו להגיע להכרה כי מה שכל אחד מאיתנו מקבל בכל עת הוא המינון הנכון המאפשר לנו לשמוח. "והיית אך שמח" הינה דרגה גבוהה יותר מ"ושמחת". הוראה זו מבקשת מכל אחד מאיתנו להפוך תכונה זו לחלק מאופיינו. אנו מצווים להיות במצב קיומי ומתמיד של שמחה (=אך שמח) ולא רק באירוע ספורדי. כיצד משיגים זאת? התשובה הינה- להיות עשיר מאוד! אבל, איזהו עשיר? השמח בחלקו.

אחד מיעדי מערכת החינוך הוא להוציא מהמערכת בתום 12 שנות הלימוד אנשים אופטימיים

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב – אבי רט

תחילת שנת לימודים, עם כל ההתרגשות של שלום כיתה א', של ילקוט חדש ושל שנה חדשה שנפתחת, בצד כל אלו יש בה כדי לחדד ולחזק את השאלה – מהם היעדים החינוכיים שלנו? מה 'המוצר המוגמר' אותו אנו רוצים לראות בתום שתים עשרה שנות לימוד מכיתה א' עד סוף י"ב? מעבר למידע, לציונים, ליחידות בבגרות, ולחומר הלימודים השוטף- איזו דמות ואישיות אנו רוצים לראות לנגד עינינו בסוף הדרך? מה יהיו אמונותיהם, ערכיהם ומידותיהם של בוגרי מערכת החינוך? מה תהיה מידת ועוצמת המחויבות שלהם למשפחה, לקהילה, למדינה, למורשת ולכל מה שספגו מבית הוריהם ומתבנית נוף מולדתם? איזו ראיה אנו רוצים שהם ייפתחו כלפי הסובב אותם – ביקורתית? מפרגנת? מקטרת? מכילה?

שלוש מילים בפרשת השבוע כי תבוא, נותנות כיוון מסוים שיש בו כדי לענות על השאלות הללו.

הפרשה פותחת ועוסקת בכניסת העם לארץ ישראל: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ".

עם הכניסה לארץ, מתחילה מסכת חיים של נטיעת שורשים פיזיים וערכיים בארץ, בצד התיישבות היאחזות, והתחלת חיי שיגרה. הכניסה הזאת לארץ מצריכה הפשלת שרוולים, ושלוש ארבע לעבודה.

בשלב הזה, שמדרך הטבע לא הכל ילך חלק ויהיו קשיים ומשברים, עלולה חלילה להתפתח אצל התושבים החדשים תחושה של ייאוש, תסכול, אכזבה ואווירה של קיטורים וביקורת.

בדיוק כנגד המצב הזה, באה התורה ומציבה כיוון ונקודת מבט ראויה ואופטימית יותר, ראייה המתחברת לפעם הראשונה שהאדמה נותנת פירותיה. וכך מילות הפסוק: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ …וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב".

התורה מבקשת לפתח ראיית חיים אופטימית ואת רגש הכרת הטוב ותחושת השמחה.

תמיד יש על מה לקטר, אבל קיטורים והתבכיינות זו לא תוכנית עבודה. אף אחד לא מבטיח לאף אחד בארץ ישראל גן של שושנים ומנוחה על זרי הדפנה. אבל התורה כן מבקשת לראות את הטוב, היפה והחיובי, ולהעצים את השמחה והעין הטובה על הסובב.

לכן, עם קטיף הפרי הראשון, מבקשת התורה מהאדם לראות את חצי העץ המלא. לא את הקשיים ולא את החסרונות, אלא את פרי העץ שצמח וגדל בארץ זכת חלב ודבש, שזה לכשעצמו אמור לעורר שמחה על כל הטוב.

זה לא אומר שלא יהיו קשיים, ולא מבקשים מהאדם להיות נאיבי. התורה רק מבקשת מהאדם לכוון את המבט שלו לראיית הטוב, להכרת הטוב, ולנווט את חייו להיות בשמחה.

הרבה יעדים למערכת החינוך עם תחילת שנת הלימודים. אחד מהם הוא להוציא מהמערכת בתום שתים עשרה שנות הלימודים אנשים שמחים, אופטימיים, עם מחויבות ערכית גדולה, הנובעת מרגש הכרת הטוב.

גיור וזהות יהודית

אבי שגיא

מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן

פרק נ"ט: על מניעי המתגייר במדינת ישראל: על כנות מניעי המתגייר במשפט הישראלי, חלק א'

בפרקים קודמים עסקנו בבחינה מקיפה של מעמד מניעי המתגייר בהלכה. ראינו כי המסורת ההלכתית הקלאסית אינה מייחסת משקל מכריע למניעי המתגייר; גיור תקף גם אם מניעי הגיור לא היו נקיים משיקולים זרים. גיור יוצר שינוי סטאטוס בלתי הפיך, בלא תלות במניעי המתגייר.

ברם, המשפט בישראל חולל תמורה עמוקה בעניין זה. בג"ץ קבע  כי "חוק השבות חל על מי שאינו יהודי שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה עבר תהליך של גיור  (בישראל או מחוצה לה)", (בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים). בג"ץ זה קבע את ההלכה ביחס למי שהחל בגיור בישראל, אבל טקס הגיור נעשה בקהילה יהודית מחוץ לישראל. בפסק דין מיום 31.3.2005  (פ"ד נט (6) 725, (להלן טושביים ב)) הוחלטה, ברוב קולות השופטים, הקביעה הבאה: "אם הגיור נערך במסגרת קהילה יהודית מוכרת מחוץ לישראל, על פי כלליה שלה, יוכר גיור זה בישראל לצורך חוק השבות".

בשני פסקי דין עקרוניים אחרים נפתחה דלת הגיור בצורה רחבה יותר. בבג"ץ 5 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים ( 31.3.2016 ) נקבעה ההלכה כי אין להגביל את ההכרה בגיור לצורך תחולת חוק השבות רק בגיור שנעשה במערך הגיור הממלכתי, וגיור הלכתי-אורתודוכסי יהיה תקף אם הגיור "נערך על ידי ארגונים דתיים במסגרת קהילה יהודית מוכרת ועל פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". פסק דין זה התייחס לגיור שנעשה בבית הדין של הרב קרליץ, ובו נקבע כי בית דין זה עומדת באמת-המידה של "מסגרת קהילה יהודית מוכרת".

בבג"ץ 11013/05 דהן נ' משרד הפנים (1.3.2021) הורחבה ההכרה בגיורים שנעשו שלא באמצעות מערך הגיור הממלכתי, וכללה גם גיורים שנעשו במסגרת קהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, וכך נאמר בהחלטה: "יש להכיר  כיהודים גם במי שבמהלך שהותם בישראל כדין עברו גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית". הכרה זו מותנית בכך שהגיור נעשה במסגרת קהילה יהודית מוכרת, ובהתאם לאמות המידה הנוהגות בה.

הרחבה עקרונית זו מבוססת על התפיסה, שלפיה מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. מגוון הזהויות היהודיות אינו ניתן להעמדה על מחויבות הלכתית לתורה ומצוות, שהרי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בעולם אינו מחויב לתורה ומצוות. בית המשפט, הפועל על בסיס החוק ועל בסיס ההנחה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, לא רצה להתערב בשאלת הזהות היהודית. הוא צילם תמונת מצב יהודית – העם היהודי כעם, חי במסגרות קהילתיות, ומסגרות אלה אמורות להנחות גם את ההכרעה בשאלת ההכרה בגיורים.

למבחן  "הקהילה היהודית המוכרת", יש חסרון בולט: יהודים רבים בארץ ובעולם אינם חיים במסגרת אחת משלוש הקהילות שאליהן מתייחס בית המשפט – אורתודוקסית, קונסרבטיבית ורפורמית. מה יהא על גר המבקש להצטרף לעם היהודי שלא במסגרת אחת משלוש קהילות אלה? על כך לא משיב בית המשפט, ובצדק, משני טעמים: הראשון, בג"ץ מגיב רק לתביעה שהוצגה בפניו. בית המשפט אינו המחוקק, שאמור להתמודד עם מציאות זאת. שנית, העקרון של "קהילה יהודית מוכרת" הוא תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. התנאי המספיק הוא קיום נוהל ברור של גיור. בלשון בית המשפט, הגיור צריך להיעשות "על פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". רק לזרמים המוזכרים יש כללים ברורים לגיור.

לפי פסיקת בית המשפט תחולת הביטוי "שנתגייר", המופיע בחוק השבות, מורחבת ככל שהיא מתייחסת להליכי הצטרפות גר לעם היהודי. גיור אינו התחייבות אישית גרידא. הוא הצטרפות לעם ישראל באמצעות קהילה יהודית. נקל להבין כי בכך חרג בית המשפט מהציפייה של המחויבים לתורת ישראל. אבל ציפייה זו, ששומר הסף לכניסה לעם ישראל יהיו רבני ישראל, בעייתית. שכן העם היהודי לא הסמיך את הרבנים לתפקד כשומרי סף.

ברם, בסדרת פסקים, בג"ץ הסמיך את המדינה באמצעות משרד הפנים לבחון את כנות מניעי המתגיירים. בפס"ד טושביים ב, קובע בית המשפט העליון: "גם הליכי גיור שנעשו בקהילה יהודית מוכרת עדיין עשויים לא להיות מוכרים על ידי המדינה". קביעה זו חלה גם על גיורים שנעשו בישראל, גם בבית דין אורתודוקסי. בבג"ץ 3994/12 אספחו נ' משרד הפנים (15.6.2015) נקבע ש"גיור שנעשה בקהילה יהודית מוכרת הוא תנאי הכרחי לצורך הכרה לעניין חוק השבות, הוא אינו תנאי מספיק". המדינה רשאית לבדוק את כנות הגיור: "ברי כי מקום שבו עולה חשש שהליך הגיור לא היה כן, רשאית המדינה שלא להכיר בגיור לצורך חוק השבות" (בג"ץ 2154/12 ברוקס נ' שר הפנים, 4.2.2015). כך נוצר מצב פרדוקסלי: נוכרי שעבר גיור הלכתי ייחשב כיהודי בעיני ההלכה, אבל לא ייחשב יהודי על-ידי המדינה. בפרקים הבאים נדון בבעייתיות הנובעת מהפער שבין עניין זה.

מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי

מיום כיפור ועד ראש השנה – אביעד הכהן

בשונה מהדעה הרווחת, מצוות התשובה יפה בכל ימות השנה, לא רק בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. אכן, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שלו, "אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָלבַּצִּבּוּר -כָּלזְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵןנַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר "כה' אֱ-לֹהֵינוּבְּכָלקָרְאֵנוּאֵלָיו" (דברים ד,ז).

סיפור יפה בהקשר זה מיוחס למורה הדגולה, נחמה ליבוביץ', שבהיותה נערה צעירה באה לאמה יום אחד, וסיפרה לה כי המורה בבית הספר אמרה ש"צריך להתנהג יפה" במיוחד בין ראש השנה ליום הכיפורים. אמה התבוננה בה במבט מחויך, ואמרה לה: "אמנם כן, אך לא פחות חשוב להתנהג יפה גם בין יום הכיפורים לראש השנה".

עיון בנוסח הווידוי המקובל מלמד שהוא מונה שורה ארוכה של חטאים, ממש קטלוג שלם בסדר אלף-ביתי. המעיין בו עשוי לגלות להפתעתו שרובם-ככולם אינם מתמקדים בעבירות שבין אדם למקום (כגון עבודה זרה, חילול שבת או דיני כשרות ואכילת מאכלות אסורות) אלא דווקא בחטאים שרווחים בין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו: "על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה; בזלזול הורים ומורים; בכחש ובכזב; לשון הרע; מראית העין; נשך ובמרבית; שיח שפתותינו; עיניים רמות ועזות מצח; ריצת רגלים להרע; רכילות; קפיצת יד".

אפשר שמתוך עיון קל בהלכות תשובה נוכל להבין טעמו של דבר. מעבר לשכיחותם והשתגרותם של חטאים אלה בחיינו היומיומיים, עד שהיו לא אחת לעבירות שאדם דש אותן בעקביו ו"נעשו לו כהיתר", התשובה על חטאים אלה עשויה להיות קשה הרבה יותר מעבירות שבין אדם למקום.

בעוד שחטאים שבין אדם למקום ניתנים לכפרה באמצעות וידוי, חרטה וקבלה בלב להימנעות מעשייתם להבא, ויום הכיפורים עשוי לכפר עליהם אפילו בלא מעשה נוסף, חטאים שבין אדם לחברו אינם ניתנים לכפרה אלא "עד שירַצֶה" את חברו ויפייס אותו.

אחד החטאים המשונים המופיעים בסוף הרשימה הוא "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". תימהון לבב זה לא נתפרשו מהותו ותוכנו, ואפשר שניתן לעמוד עליו מתוך פרשתנו, פרשת כי תבא.

בפרשה זו נכללה  פרשת התוכחה, על כל קללותיה האיומות שיבואו אם לא נשמע בקול ה', "לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". לא אחת היא נשמעת מפחידה, מאיימת, כמעט בלתי מושגת. "ארור אתה בבואך, וארור אתה בצאתך".

"דֶבֶר, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון, ירקון". גם כאן, קטלוג גדול ורחב יריעה של קללות, מחלות ומלחמות. בתוך כל אלה בולטת אחת המכות המשונות והסתומות ביותר והיא "תמהון הלבב" (כח, כח).

אונקלוס מתרגם צירוף לשון זה כ"שעממות לבא", מעין שעמום כללי המוכר היטב לאדם המודרני, שאינו יודע מה לעשות בפנאי הרב שמותירה בידו הטכנולוגיה המודרנית. רש"י, לעומת זאת, רואה בו, בדומה ל"שגעון" ול"עיוורון" שקדמו לו, מחלה פיזיולוגית: מעין "אוטם שריר הלב". ושמא ראוי לפרש שאטימות לב זו, היא לא רק מחלה פיזיולוגית אלא גם מחלה נפשית ומוסרית, המתבטאת באטימת עיניים, אוזניים ולב לצעקת הדל, שוועתם של גֵרים, יתומים ואלמנות, וזעקת החברה ובניה.

דודי ע"ה, פינחס פלאי, הציע לפרש "תמהון לבב" זה כביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות טיפוסיות לבני דורנו.

אכן, בשונה מהזכרת צירוף לשון זה בווידוי, מצטייר "תמהון הלבב" בפרשת התוכחה כעונש, לא כחטא. ואפשר שהוא-הוא: יש אנשים שבשבילם תימהון הלב, התימהוניות, היא דרך חיים. הם רואים בה מושא הערצה, ניתוק מחיי ההבל של העולם הזה. יש לא מעט אנשים, "מחפשי דרך מקצועיים", שיותר מכל חוששים שמא ימצאו, חס וחלילה, את דרכם. בשבילם, תימהון הלב אינו עוד עונש אלא חטא.

ויודגש: לא כל תימהון לבב – חטא הוא. חיפוש, תהיה, עשויים להביא עמם יצירתיות, מקוריות. אחד מציוני הדרך הנודעים בהיסטוריה הציונית ובהתעוררות הלאומית בעת החדשה היה פרסום מאמרו של ברל כצנלסון (שבימים אלה חל מועד פטירתו) "בזכות המבוכה ובגנות הטיח".

המבוכה והתעיה חיוניים בתהליך החינוכי. מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי. אכן, החיוב שבמבוכה ראוי הוא רק כאשר מופיע הוא אצל היחיד.

לא כן כאשר התימהון ואובדן הדרך והחזון ניצבים, כעמוד אש וענן, לפני עַם שלם, החברה כולה. או אז הופכת המבוכה לחטא, לעונש. עם וחברה שאינם יודעים מהו יעדם ומהו ייעודם, והולכים כסומא בארובה, "כאשר ימשש העיוור באפלה", לא יוכלו להתקיים לאורך ימים.

אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את תפילת שמונה עשרה, הכניסו בה כוונות הפועלות באופן נסתר

האם מותר להתפלל שמונה עשרה באנגלית?הרב יגאל גרוס

בפרשת השבוע כותבת התורה את התהליך שעובר אדם הבא להקריב ביכורים, מסימון הפרי הראשון, ועד להגעה למקדש, ההליכה לכהן, נתינת הביכורים ליד המזבח, ואמירת נוסח הווידוי. חלק ממצוות הבאת הביכורים, כולל בין השאר תפילת הודיה לקב"ה. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר להגיד תפילה זו ותפילות נוספות בשפה זרה.

תפילה באנגלית

האם מותר להתפלל באנגלית או בשפות נוספות? דנו על כך הראשונים בעקבות גמרא במסכת סוטה. מהגמרא (לב ע"א) עולה שאין בעיה כלל להתפלל בשפה לועזית. הגמרא מונה מספר דברים אותם ניתן לומר בכל לשון, ביניהם וידוי מעשרות (נוסח הנאמר בשעת הבאת הביכורים), ברכת המזון וכן תפילה.

אמנםהגמרא בהמשך (לג ע"א) מביאה דברי רבי יהודה הכותב, שהמלאכים שמשמשים כמעין מתווכים בין ישראל לאלוקים בתפילות – אינם מבינים לשון ארמית, ואם כן כיצד ניתן להתפלל בכל לשון? והיא מתרצת, שיש לחלק בין ציבור שמתפלל, שבזכות מעלתו יכול להתפלל גם בלשון ארמית ואינו זקוק לעזרת מלאכי השרת, לבין יחיד שזקוק, ומשום כך צריך להתפלל דווקא בעברית.

מחלוקת הראשונים

אם כן, לכאורה עולה שיחיד אינו יכול להתפלל בלשון זרה, מה שכן ניתן לעשות בציבור. אלא, שלמעשה נחלקו הראשונים:

א. רבינו יונה (ברכות ז ע"א) בעקבות רבני צרפת הקשה, כיצד הגמרא קובעת שאסור ליחיד להתפלל בלשון שאינה עברית?! והרי מנהג נשים רבות להתפלל בשפתן! מחמת הקושיה תירץ, שכאשר הגמרא קובעת שאין להתפלל בלשון זרה, כוונתה רק לתפילה אישית שאדם יוצר לעצמו, אבל כאשר מדובר בתפילה שגם הציבור מתפלל כתפילת שמונה עשרה, מותר, ובלשונו:

ב. הרא"ש (שם ב, ב) בדעה המקילה ביותר, חלק ונימק אחרת את המנהג. לשיטתו, כאשר הגמרא כותבת שאין להתפלל ביחיד בארמית, כוונתה לארמית בדווקא, אבל בשאר שפות ניתן להתפלל כל תפילה שהיא. כך גם הסביר כיצד ייתכן שהמלאכים אינם מבינים לשון ארמית והסביר שאין הכוונה שלא מבינים, אלא שזו שפה מגונה בעיניהם ולכן לא מתייחסים אליה.

ג. גישה שלישית בראשונים והמחמירה ביותר, היא גישת הרי"ף (שם, ז ע"א). בעוד שרבני צרפת בעקבות המנהג טרחו ליישב את הגמרא, הרי"ף שלא הזדקק לכך נקט, שכאשר הגמרא כותבת שאין ליחיד להתפלל בלשון ארמית, אין כוונתה לארמית בדווקא אלא לכל השפות. כמו כן, לא כתב לחלק בין תפילת שמונה עשרה לשאר תפילות, ולשיטתו הכל אסור (למעט תפילה סמוך לחולה).

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. להלכה נראה שפסק השולחן ערוך כדעת הרי"ף (קא, ד), שאין יחיד יכול להתפלל בלשון זרה, שהרי הביא את דעת הרי"ף ראשונה, ואת הדעות האחרות לאחר מכן כ'יש אומרים'. עם כל זאת, ודאי שיחיד המתפלל במניין, רשאי להתפלל שמונה עשרה בשפתו (למרות שמתפלל לעצמו), כיוון שתפילתו חלק מתפילת הציבור, ובלשון השולחן ערוך:

ב. אחרונים רבים (גם בעקבות המנהג) חלקו וסברו שיש לנקוט כדעת הרא"ש, שכאשר הגמרא כותבת שאין להתפלל תפילות אישיות בשפה זרה, כוונתה לארמית בדווקא. משום כך רבים בכל העולם, כאשר מתפללים תפילות אישיות, פונים באנגלית, צרפתית יידיש וכדומה, ולא פונים בעברית שהיא שפה שאינם מבינים היטב.

דינים נוספים

האם אדם שמדבר אנגלית, עדיף שיתפלל שמונה עשרה בשפתו אותה מבין, או בעברית? נחלקו האחרונים:

א.  המגן אברהם (קא, ה) כתב בשם ספר חסידים, שעדיף במקרה זה להתפלל בלשון זרה. הסברא לפסיקה זו ברורה, כיוון שעיקר מטרת התפילה הוא לפנות לקב"ה בתחינה, יש לעשות זאת בדרך בה אפשר בצורה הטובה ביותר  להתכוון.

ב. המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה יכול) חלק וכתב, שלמעט אנשים בודדים יראי שמים המצליחים להתפלל בכוונה גדולה רק בשפתם, הרי ששאר בני אדם עדיף שיתפללו בעברית גם אם אינם מבינים את התפילה (אם כי את הברכה הראשונה בתפילה שחובה להבין ילמדו את פירושה בעברית).  

הסברא בפסיקה זו, שהעברית היא הלשון איתה דיבר הקב"ה עם הנביאים ואיתה לפי הרמב"ן (פרשת כי תשא) הקב"ה ברא את העולם, לכן יש בה מעלה מיוחדת. כמו כן, אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את תפילת שמונה עשרה, הכניסו בה כוונות הפועלות באופן נסתר, שהמתפלל בלשון זרה צריך לדעת אותן, בעוד שאצל המתפלל בעברית כוונות אלו פועלות מאליהן.

Yigalgross6@gmail.com

אקדמיה בראי המציאות

משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

פמיניזם והלכה-נו': השתתפות פעילה של נשים במצוות וטקסים דתיים (1): מצוות עשה שהזמן גרמא

מבוא:

השתתפות נשים במצוות ובטקסים דתיים פחותה בהרבה משל גברים. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, כלומר, התלויות בזמן, כמו ישיבה בסוכה, לבישת ציצית והנחת תפילין ועוד. בעולם האורתודוקסי מקובל ברוב המקומות שנשים אינן נחשבות למניין, אינן עוברות לפני התיבה, אינן עולות לתורה וקוראות בה, אינן אומרות קדיש, אינן מזמנות, אינן קוראות במגילה ועוד. גם המחיצה בבית הכנסת לא אחת מעצימה את שוליותן של נשים. היום נשים רבות קוראות תיגר על המוסכמות הללו וסבורות לא אחת שלאור מקורות הלכתיים הן יכולות לקחת חלק בטקסים דתיים יותר מאשר היה מקובל בדרך כלל.

במציאות מודרנית שבה בעקבות המהפכה הפמיניסטית במערב נשים הן רופאות, מהנדסות, מנהלות בכירות, עורכות דין ושופטות, חברות פרלמנט ושרות- המצב שבו ביהדות האורתודוקסית דווקא בכל הנוגע לעולם הדתי, נשים נותרות בשוליים, נתפסת בעיני רבות ורבים כאנומליה. אין ספק שנשים רבות מרוצות ממציאות זו שבה הן לא נדרשות לחובות המוטלות על גברים. ברור גם שהמניע של אותן נשים המעוניינות לשנות את המציאות הזו יכול להיות פמיניסטי, כשם שהוא יכול להיות צורך דתי עמוק. כל אלו אינן המוקד לדיונים בסוגיות אלו שיתקיימו בטורים הבאים. מה שיעסיק אותנו תהיה רק השאלה האם על פי מקורות הלכתיים שונים נשים יכולות לקחת חלק רב יותר בטקסים דתיים אם הן רוצות בכך. נראה שמה שנתפס כמובן מאליו ברוב הקהילות האורתודוקסיות, חרדיות בוודאי, אבל גם ציוניות דתיות, לא אחת מורכב יותר ויש אפשרויות יותר מגוונות ממה שרבים ורבות נוטים לחשוב. נפתח את הדיון בכלל שמבחין בין גברים ונשים במצוות שונות.

פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמא:

במכילתא, בשלח, פרשה י"ז נאמר שמהפסוק על חובת תפילין "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת השם בפיך כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים" (שמות, יג, ט) ניתן ללמוד שנשים לא חייבות בתפילין כי רק מי שחייב בתלמוד תורה-חייב בתפילין. ונשים פטורות.

המקור הידוע ביותר נמצא במשנה במסכת קידושין דף כט עמוד א': "וכל מצות עשה שהזמן גרמא [רש"י:  שהזמן גורם לה שתבא]  – אנשים חייבין, ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים".

בפירושו למשנה,  הרמב"ם מרחיב בהסבר הדברים וגם מצביע על כך שלא בכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וההיפך, לא כל מצווה שלא הזמן גרמא, נשים חייבות בה, אלא כל מקרה נלמד לגופו:

"מצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל כגון הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו.

"ומצות עשה שלא הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים כגון המזוזה והמעקה והצדקה. וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים, הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות בהן, אלא כולן קבלה כמו שביארנו. אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון אמר ה' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואמרו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ משלש אלו, אמר ה' יתעלה לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל מי שיש לו זקן ואפשר להזהירו על גלוחו הוא שאסור לו לגלח את כל הראש, והוא אמרם הני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה ליתנהי בהקפה. ואמר אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן ולא בנות אהרן" (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת קידושין פרק א משנה ז).

.

בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה.

ב-1 לספטמבר תבקשו את זה מהילדים

כשהייתי מחנך כיתה ג' בבית ספר קדם בנוקדים, שמתי לב שביום הראשון ללימודים – חוץ מתלמיד אחד, כל שאר התלמידים שלי רצו לעבר הכיתה בניסיון טבעי ומתבקש לתפוס מקום.

עבור התלמידים, המקום שלהם הוא פחות או יותר הכול, והוא בעיקר מלמד על המעמד החברתי שלהם: מי יושב ליד מי, ויותר מזה, מי התלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו…

הסתכלתי על התלמיד האחד הזה שלא רץ, ובאופן מפתיע נשאר לעמוד להתבונן במתרחש בכיתה.

"אתה לא רץ לתפוס לך מקום?", שאלתי אותו, מנסה להבין מה נסגר איתו.

"לא", ענה לי בהחלטיות. "אמא שלי ביקשה ממני להסתכל למי אין חבר שיישב לידו, ואז להתיישב בדיוק לידו. לכן אני מסתכל, ואם אראה תלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, אגש אליו ואתיישב לידו", אמר.

למי שעוד שאל איך מגדלים בני אדם.

                                                               ***

ובכל שנה, כאשר אני נכנס לכיתה ביום הראשון ורואה את ההתרגשות של הילדים בשלב מציאת המקום אני ישר מזהה אותו: מבט מהוסס בעיניים. בלבול. משפריץ חוסר ביטחון. מחפש את עצמו ולא יודע אפילו לאן להסתכל.

כולם מסביבו צוחקים. קולניים. בטוחים בעצמם. יודעים את מקומם. הכול נראה להם כל כך טבעי… והוא, תסתכלו עליו בעצמכם: עוד לא הגיע וכבר רוצה שזה ייגמר.

תלמיד הולך לאיבוד.

ומה עם שאר התלמידים? נשמות גדולות, אבל הם פשוט לא רואים אותו. הוא שקוף. יש להם כרגע דברים חשובים וגדולים יותר לעשות… להשלים פערים. חופש שלם הם לא דיברו.

בסוף נמאס לו, לתלמיד האומלל. הוא מתיישב מובס. מניח את התיק לידו ורק ממשיך להסתכל שמאלה וימינה. מחכה לנס. לאדמה שתיבלע אותו. שיעלם. שרק לא יהיה פה.

ואני מתפלל ומקווה ששוב יופיע לי התלמיד ההוא מנוקדים, ייגש בביטחון לעבר התלמיד האבוד, יוריד את התיק שלו מהכיסא בתנועה בטוחה ויגיד לו: "היי, אפשר לשבת לידך?".

                                                                    ***

כל כך הרבה כספים ומשאבים ההורים מוציאים על הילדים שלהם במשך השנה: שיעורים פרטיים שעולים מאות שקלים במתמטיקה ואנגלית, לשון ומחשבים, שיעורי העשרה ותגבור. הכול בשביל לדאוג שהילדים שלהם יתחילו את החיים שלהם בנקודת הפתיחה הגבוהה והטובה ביותר שהם יוכלו להשיג עבורם.

הכי טבעי ומתבקש.

אבל, אילו רק היו יודעים שהם יכולים באבחת משפט אחד, פשוט, כמו זה שאמרה האמא מנוקדים לבנה, להטמיע בילדים שלהם את הרגישות הכל כך אלמנטרית ומתבקשת הזו לזולת, ואיך שבאמצעות המשפט הזה הם היו מעניקים לילדים שלהם את המתנה הגדולה ביותר שהם יכלו להעניק להם – גדולה יותר מעוד שיעור במתמטיקה ואנגלית, גדולה יותר מעוד תגבור של קורס שטח או מחשבים – מתנת הרגישות – הם היו ממהרים להגיד לילדיהם זאת גם כן.

זו המתנה שתדאג שהם יהפכו לבני אדם שרואים את זולתם. שמרגישים במצוקת החבר שלהם. שלא הופכים אותו לשקוף.

המתנה שתדאג שכשהם יגדלו הם יראו את האורח בבית הכנסת שנזדמן במקרה למקום, ייגשו אליו וישאלו אותו אם הוא מסודר ואם יש לו מקום לשבת, ולא יתעלמו כאילו שהוא אוויר.

המתנה שתוודא שאם החבר שלהם לקהילה נקלע לקשיים כלכליים הם יעשו מעשה בשביל לעזור לו ולא יתעלמו ויעגלו פינות.

זאת המתנה שתהפוך אותם לנהגים שרואים את הטרמפיסטים ביום חורפי וגשום ולא מתעלמים מהם.

ויודעים מה? אחרי שנים כמחנך בבית הספר, אני יכול להגיד לכם בוודאות שהורים שיבקשו מהילדים שלהם לגלות רגישות ביום הראשון ולשים לב לתלמיד שאין לו איפה לשבת, יעניקו לו את השיעור החשוב ביותר שהילד שלהם יקבל לכל השנה.

שתהיה לנו שנת לימודים שמחה ומלאה בהגשמת חלומות וסייעתא דשמייא.

תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה

עשיר עכשיו! – ד"ר חזות גבריאל

הטיעון ו/או הדיסונאנס בלתי נתפסים. את רשימת הצרות שיבואו עלינו (חלילה) מנמקת התורה כך: "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת ־ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל" (דברים כח, מז).

"אשר לא עבדת" – לשון עבר. האם מדובר על עונש בהווה בשל אי שמחתנו בעבר? מי אלו שלא שמחו? מדוע לא שמחו? ומדוע אנו נשפטים בשל כך?

כדי לנסות להתמודד עם שאלות אלה אני נזקק למימרא המפורסמת המיוחסת לאבן עזרא או לידעיה הפניני: "עבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, דאגה מנין"? נדמה, כי היהדות חיה בין העבר לעתיד וללא הווה! אנו עוסקים בזיכרונות העבר מצד אחד ובתקוות לעתיד מצד שני. יציאת מצרים ומשיח.

ברם, מהי שמחה והיכן היא משתלבת בלו"ז של חיינו בהווה? אוסיף ואשאל, האם השמחה היא מכשיר לקיום המצוות או מצווה בפני עצמה? ובעיקר, כמוצג לעיל, מה פשר הפער שבין המעשה (אי עבודת השם בשמחה) לבין העונשים החמורים שהושתו עלינו?

התשובה לשאלות אלו נמצאת בפילוסופיית הביטוי השגור בפי כל יהודי המשיב לשאלה מה שלומך? במילים 'האלמותיות'– 'יהיה טוב'! צמד המלים 'יהיה טוב' הנאמר כברכה שבשגרה, אינו ברכה כלל וכלל. הוא מבטא ייאוש בשל התעלמותו ממצב ההווה, שבו ורק בו, מצויה שמחה אמיתית, קיומית. זאת משום שהשמחה אינה קשורה במהותה לרכישה או להישג של משהו מעולמנו, היא מהווה ביטוי לשלמות פנימית של האדם. השמחה הינה הפרשנות האמיתית והפנימית שלנו למציאות אותה אנו חווים, והנטייה אליה הינה טבעית לאדם.

העצבות, הייאוש והדיכאון  נובעים מכך שאדם מזהה פער בלתי נסבל מבחינתו בין מצבו הקיומי לבין המצב בו היה רוצה להיות. דא- עקא, פער כזה היה, הווה, ויהיה תמיד. תחושת החיסרון קיימת כנתון אינהרנטי באדם באשר הוא, ללא שום קשר למציאות אותה הוא חווה. האדם נברא 'אפוי למחצה', בריאתו טרם הושלמה והוא אמור לעמול קשה על השלמתה.

זהו מקור החיסרון המצוי בנשמתו. מאידך גיסא, כח זה הוא הוא הכוח הדוחף אותו ליצור, להשלים, לכבוש, להתקדם ולשאוף גבוה יותר. זה יתרון עצום המגדיר אותנו כ'נזר הבריאה' אולם בפרשנות שגויה, הוא עלול להצטייר כמקור לכל בעיותינו בשל החיסרון אותו אנו חווים באופן מתמיד.

השמחה הינה הפתרון למצב קיומי זה. השמחה היא מעשה ההשלמה עצמו ולכן היא מהווה תנאי יסודי לקיום המצוות כולן. יותר מזה, היא מהווה מצווה בפני עצמה. היא זו המאפשרת את התפתחות האדם בכל התחומים הגשמיים והרוחניים כאחד.

אם אנו מאמינים בהנחת היסוד האקסיומטית  שלפיה ברא הא-ל את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, שומה עלינו להגיע להכרה כי מה שכל אחד מאיתנו מקבל בכל עת הוא המינון הנכון המאפשר לנו לשמוח. "והיית אך שמח" הינה דרגה גבוהה יותר מ"ושמחת". הוראה זו מבקשת מכל אחד מאיתנו להפוך תכונה זו לחלק מאופיינו. אנו מצווים להיות במצב קיומי ומתמיד של שמחה (=אך שמח) ולא רק באירוע ספורדי. כיצד משיגים זאת? התשובה הינה- להיות עשיר מאוד! אבל, איזהו עשיר? השמח בחלקו.

אני פורשת בהערכה גדולה. אבל, זה לא פשוט. זה לא מתגמל כספית, העבודה לא נגמרת. את לוקחת אתך הביתה את העבודה, גם בשבתות, גם בחופשות. העבודה פגשה אותי בכל מקום (עופרה)

אנחנו מחנכים את הדור הבא. יש לנו את הכוח להשפיע על דור העתיד, לחנך אותם ולתת להם כלים להתמודד בחיים. הם אלו שהולכים להנהיג את המדינה ביום מן הימים וכל מה שנעשה היום עשוי להשפיע עליהם בעתיד (עומר)

המורות של המדינה

עופרה יוצאת לפנסיה אחרי 38 שנה כמורה * עומר תתחיל ללמד בפעם הראשונה בהתלהבות רבה * החששות, ההצלחות, התלמידים שנשארים בקשר והקשיים – במקצוע המאתגר והמרגש ביותר בישראל

עמית קפלן צוויקלר

שנת הלימודים תשפ"ד נמצאת בפתחה, והתרגשות רבה עמה. אלפי ילדים יתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם בבית הספר, אחרים יעלו קומה נוספת, הכיתות יתמלאו בתלמידים, ההורים יחזרו לשגרת חייהם והמורים ישובו ללמד.

עופרה רון היא מורה ותיקה מאוד, שהשנה, לראשונה מזה הרבה זמן, לא תפקוד את כותלי בית הספר. לאחר 38 שנות ניסיון בתחום, היא החליטה לעשות הסבה למקצוע 'סיעוד' ולסיים את עבודת חייה כמורה בישראל.

היא משתפת: "למען האמת, מעולם לא רציתי להיות מורה. בזמני, לפני כארבעים שנה, רוב הבנות בציבור הדתי למדו הוראה או סיעוד ואני, דווקא רציתי ללמוד סיעוד. הייתי מאוד רצינית בעניין, אך בעלי היה איש קבע וכמעט ולא היה בבית. גרנו ביישוב דולב שרק הוקם, ולא הייתה בו תחבורה – וזו הייתה ממש מסירות נפש להגיע ל'עין כרם' מידי יום. לא רציתי מלכתחילה להיות מורה, אך לא הייתה לי ברירה אחרת והתחלתי את לימודיי בסמינר אפרתה למורות.

"ידעתי שאני מוותרת על הרצונות שלי ועשיתי את זה למען המשפחה, החלטה שאני לא מתחרטת עליה בכלל. בתור אמא צעירה לילדים זוהי משרה מדהימה. היה לי קל מאוד למצוא עבודה וקיבלתי מהמקצוע חברות לחיים".

לאחר מספר שנים שבהן לימדה בבית ספר, עופרה, יחד עם בעלה, יצאה לשליחות חינוכית בשיקגו, ארה"ב, שם, כשבעלה שימש כשליח מטעם 'בני עקיבא', היא הייתה מורה באחד מבתי הספר היהודיים באזור, במשך ארבע שנים. כשחזרו ארצה, היא עבדה בבית הספר היסודי בדולב.

"בהתחלה הייתי מחנכת של כיתות ה'-ו' בנים ולאחר כמה שנים, המשכתי לחנך בנות, במשך 25 שנה", היא מספרת.

הרבה יותר מעבודה

עופרה מעידה שמקצוע ההוראה הוא הרבה יותר מרק משלח יד עבורה: "המנהלת שלי אמרה לי תמיד: 'את מחנכת מקצועית ולא מורה מקצועית'. ההשקפה הזו היא במהותי. אני באמת מאוד נקשרת לתלמידים ורואה כל תלמיד כאילו הוא ילד שלי. מאוד חשוב לי לשמור אתם על קשר, גם לאחר סיום תהליך ההוראה. אני נותנת לכל תלמיד את נשמתי וחשוב לי לראות את האופק שיכול להיות לו, לנסות ככל האפשר לקדם אותו אל העתיד שנכון לו".

"השאיפות שלי היו להצליח באמת", היא מוסיפה. "וההצלחה שלי היא ההצלחה שלהם. היה לי חשוב לראות את התלמידים כאנשים עצמאיים, חושבים, עם יכולת בחירה ועולם אישי רחב. ראיתי את התלמידים מקימים משפחות, לומדים לימודים אקדמאיים. מצליחים. יש ביניהם מנהלי בנק, מורים, עורכי דין, מנהלי חברות, הייטקיסטים, עו"ס – וזו גאווה גדולה בשבילי".

ואכן, עופרה לימדה אלפי תלמידים ולמרות זאת, היא לא שכחה אף תלמיד. על אף השנים הרבות שעברו מאז שנפגשו, עופרה ממשיכה לשמור על קשר עם רבים מתלמידיה וזוכרת סיפורים רבים ומרגשים לאורך הקריירה שלה. היא מציינת:

"היה לי תלמיד אחד שלימדתי ביסודי, שהדרדר מהר מאוד למקומות לא טובים. כבר אז היה לו קשה בפן הלימודי והיה לו קשה להיות חלק מן המסגרת של מערכת החינוך. לאחר מספר שנים, ביום בהיר אחד, הוא פנה אליי וביקש ממני מכתב המלצה לצבא. התפלאתי על העניין והוא הסביר: 'הצבא לא רוצה לגייס אותי ואמרו לי שאם אני אביא מכתבים של אנשים שמאמינים בי, הם יהיו מוכנים לשקול אחרת'. מאוד התרגשתי מעצם העניין וכמובן שכתבתי לו המלצה חמה. הוא היה בחור טוב שפשוט לא הלך בתלם. ואכן, קיבלו אותו לצבא", היא אומרת בגאווה.

והוא ממש לא היה היחיד שביקש מעופרה שתכתוב עבורו מכתב המלצה גם שנים רבות אחרי שלמד והתחנך בכיתתה.

"עצם העניין שהתלמידים שלי פונים אליי, שנים רבות לאחר סיום בית הספר- זה דבר בעל משמעות גדולה עבורי. העובדה שאני כתובת עבורם במקרה של קושי, שהם מוכנים לפנות אליי ולבקש ממני עזרה- היא חשובה ויקרה בעיניי", היא אומרת.

הרזומה של עופרה אינו מסתכם בדבר אחד. בנוסף לעבודתה כמורה בבית ספר יסודי, כבר 16 שנה שהיא מרצה במכללות וגם משמשת כמדריכה פדגוגית. "גם שם אני מרגישה את ההגשמה", היא מודה. "אם תלמידה אחת תיקח ממני איזושהי אג'נדה, איזשהו רצון או מטרה, זו תהיה המשכיות עבורי. זו ממש הגשמה עצמית, לראות שהדברים נמשכים לדורות הבאים, שכל ניסיון החיים האישי שלי נטמע בדור הבא".

עצה לדרך

וכאמור, למרות כל הסיפוק, לאחר 38 שנים עופרה החליטה לפרוש מהמקצוע. היא מסבירה: "קודם כל, זה מקצוע מאוד לא מוערך; לא בעיני החברה, לא בעיני ההורים, ולא בעיני התלמידים היום. צריך לעבוד מאוד קשה כדי שהתדמית שלך, כמורה, תהיה חיובית.

"ב"ה אני פורשת לאחר 38 שנים בהערכה והערצה גדולה. ובאמת, ב"ה הקב"ה הצליח בידי בעניין הזה. אבל, זה לא פשוט. זה לא מתגמל כספית, העבודה לא נגמרת. את לוקחת אתך הביתה את העבודה, גם בשבתות, גם בחופשות. למרות שהשתדלתי לשים גבולות, העבודה פגשה אותי בכל מקום".

יש לך עצת זהב, מניסיונך הרב, למורים מתחילים?

עופרה משיבה בסיפור: "פעם, אחת מהתלמידות שלי העתיקה במבחן. ראיתי אותה מעתיקה אך בחרתי שלא להגיד כלום. בסוף המבחן קראתי לה לבוא וניסיתי לדבר איתה על מה שהיה ולהביא אותה לידי זה שתודה בכך שהעתיקה, והיא באמת הודתה. ישר לאחר מכן, היא התפרצה בבכי. היה לי חשוב להרגיע אותה ולומר לה שאני לא הולכת לעשות עם זה כלום. ניסיתי לחשוב יחד איתה מה הביא אותה להעתיק. היא החלה לשתף בלחץ שיש לה, בציפיות הגבוהות של ההורים והציפיות שלה מעצמה. דיברנו על מה נוכל לעשות בפעם הבאה כדי שהיא לא תיפול בזה. אמרתי לה שאני לא כועסת עליה, שאני מבינה לליבה ונתתי לה כלים להתמודד עם זה בנקודת השבר הבאה. זוהי אחת התלמידות ששמרה איתי על קשר לאורך הרבה מאוד שנים. וזוהי בעצם העצה שלי למורות מתחילות, לשמור על אהבה וכבוד כלפי התלמידים;

"התלמידים מרגישים אם למורה אכפת מהם. אם הוא אוהב אותם או לא. האם המורה הגיע כדי ללמד וללכת או שהוא באמת רוצה להכיר אותם. לכן, העצה שלי, היא שתתנו את עצמכם ואת הלב. תנו את הכבוד לתלמיד ותקבלו את זה בחזרה כפליים. אני חושבת שזהו המפתח. צריך, כמובן, להכין שיעורים מקצועיים, מושקעים ומתודיים ולדעת להשתלט על כיתה וללמד בצורה טובה. אך, אהבה וכבוד לתלמיד זה המפתח להכל".

דלת אחת נפתחת

עומר אודיה אוחיון אמנם רק בת 21, אך היא הספיקה הרבה בחייה. לאחר סיום התיכון, היא שירתה בשירות הלאומי בגן לחינוך מיוחד תוך שילוב של מדרשה. בסיום השנה, היא התחתנה, עברה להתגורר בחיפה ושירתה שנת שירות נוספת שבמהלכה הצטרפה לתוכנית ההוראה של מכללת שאנן, שמאפשרת לשלב תואר בחינוך תוך כדי השירות. היום, היא נשואה באושר, אמא טרייה לנוריה שרה ובשנת הלימודים הקרבה ובאה, היא תתחיל ללמד אנגלית בבית ספר יסודי.

זה היה כמעט מובן מאליו שהיא תהיה מורה, כפי שהיא משתפת:

"לפני הכל, המורות לאורך שנות הלימוד שלי היו מאוד משמעותיות עבורי. שמרתי עם חלקן על קשר מאוד קרוב והן אפילו הגיעו לחתונה שלי. כתוצאה מהקשר שלי איתן, ראיתי ונדהמתי לגלות כמה חשיבות יש בלהיות מורה וחשבתי לעצמי, שאם המורות שלי היו כל כך חשובות בשבילי אולי אני גם אוכל להיות כזו משמעותית למישהו אחר.

"סיבה נוספת לכך שרציתי מאוד להיות מורה, היא שסבתא שלי, סבתא שרה ז"ל, הייתה מורה דגולה ומוערכת בבית הספר 'קנדי' שבעכו", היא מוסיפה. "מהדברים הטובים ששמעתי עליה, ומהסיפורים שהיא שיתפה אותי- התחדד לי עד כמה תפקיד ההוראה הוא חשוב, משמעותי ומתגמל. הייתי שומעת מסבתא שלי כל כך הרבה סיפורים על התלמידים שלה, על התלבטויות ערכיות שהיו לה, על הגישה החינוכית שלה – וזה גרם לי להתעניין מאוד במקצוע. מידי פעם, היינו פוגשים ברחוב או בסופר אנשים שהיו תלמידים שלה והיה אפשר לראות את הניצוץ בעיניים שלהם ושל סבתא. המון תלמידים שלה מהעבר באו ללוויה שלה ולשבעה- מכל קצוות תבל, וזה הראה לי שמה שזורעים בתלמידים, לא הולך ריקם. זה גרם לי עוד יותר להבין כמה כוח ואור יש בהוראה. מעבר לכך, תמיד ראיתי את עצמי מתעסקת בהוראה. רציתי תמיד לעסוק בתפקיד בעל משמעות ולהיות שם בשביל אחרים ומקצוע ההוראה תפור בשביל זה".

ועם כל זה, עומר ערכה בירור פנימי וחיצוני כדי להבין האם כל מה שכרוך במקצוע ההוראה, מתאים ונכון עבורה. היא משחזרת:

"לפני שקיבלתי את ההחלטה להיות מורה, התייעצתי עם המחנכת שלי, שמרתי איתה על קשר והיא נורא חשובה לי גם היום. שאלתי את דעתה, האם הוראה תתאים לי והאם היא חושבת שאוכל להיות טובה בזה. התייעצתי גם עם כל מיני אנשים שמכירים אותי. היה לי חשוב לוודא שאני מגיעה למקצוע הזה מתוך התאמה ולא כי זה נוח לי, ושאני באמת אתחבר למקצוע ואוהב להתעסק בו", היא אומרת.

לתת את הנשמה ואת הלב

איזו מורה את חושבת שתהיי?

עומר: "תמיד ראיתי באימהות דבר מאוד חשוב ומשמעותי עבורי ואני קצת מדמה את ההוראה למקום של אימהות ואת התלמידים לילדים. זה חשוב לי. אני מאחלת לעצמי ומקווה שכפי שאני אתן הכל לילדים שלי ואהיה אמא טובה עבורם, כך גם אעשה זאת עבור התלמידים שלי בבית הספר, ואתן להם את מה שהם צריכים. אני דוגלת בלהסתכל על כל תלמיד כאילו הוא הילד שלי ולחשוב כל הזמן: "אם זה היה הילד שלי, מה הייתי עושה? איך הייתי מדברת? מתנהגת?" זוהי האבן דרך שלי".

יש גם חששות?

"חשוב לי תמיד להצליח, אז גם חשוב לי להיות מורה טובה ולתת לתלמידים שלי להרגיש שאני נמצאת שם בשבילם, לעזור להם להצליח ולקדם אותם, כך שהחששות שלי הם בעצם לטעות – ליפול לפעמים בלשוני או בהתנהגות שלי", היא משיבה בכנות, וממשיכה:

"יש לי בעיקר רצון להיות אדם משמעותי בחיים של התלמידים והחשש שלי הוא שאני לא אצליח להיות גם וגם. שלא אצליח להיות גם דמות משמעותית וגם מלמדת ושאאבד בדרך חלילה. אני שואפת להעביר את התלמידים שלי תהליך, שבו הם מצליחים, משכילים יותר, מבינים יותר את חוקי השפה האנגלית ואת מטרותיה. אני רוצה שהם יבינו למה חשוב ללמוד אנגלית ובעיקר, מעבר להכל, להיות מורה שרואה אותם באמת. מורה שהיא יצירתית, מהנה ואכפתית. אני חוששת שבפועל לא אוכל להגשים את כל המטרות שלי".

למרות המוטיבציה הרבה של עומר, היא מודעת לקשיי המקצוע שבחרה בהתלהבות כה רבה: "אני מרגישה שלבחור במקצוע כזה, זו בעיקר שליחות. כי זה מאוד לא פשוט. מצד אחד, זה מקצוע שדורש השקעה רבה. מצד שני, זה מקצוע מאוד מתגמל מהפן האישי, הרגשי, המקצועי והתקשורתי עם התלמידים. אם אתן את המאה אחוז שלי- אני מקווה ומייחלת לראות תוצאות טובות.

"אני חושבת שיש נטייה בציבור הדתי להרים גבה כלפי מי שהולכת ללמוד חינוך מתוך מחשבה שזהו מקצוע מאוד פשוט, לימודים מאוד קלים, עבודה מאוד פשוטה. אני חושבת שדווקא ההפך הוא הנכון. הוראה היא בין המקצועות הקשים. הלימודים הם לא כאלה קלים – הם מצריכים חשיבה, הרבה מאמץ ושקידה. ומעבר לכך, בעיניי, זהו המקצוע הכי חשוב היום, בגלל שאנחנו, המורים והמורות, מחנכים את הדור הבא. יש לנו את הכוח להשפיע על דור העתיד, לחנך אותם ולתת להם כלים להתמודד בחיים. הם אלו שהולכים להנהיג את המדינה ביום מן הימים וכל מה שאנחנו נעשה היום עשוי להשפיע עליהם בעתיד", היא סבורה.

כשעומר נשאלת היכן היא רואה את עצמה בעוד עשר שנים, היא עונה בתמימות: "בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי מורה. פשוטה, טובה, שהתלמידים שלה אוהבים אותה והיא אותם. שמצליחה להביא אותם להישגים טובים, ושיש לנו קשר חם ואוהב. הלוואי ואצליח לחולל שינוי טוב וחיובי בחיים שלהם. להיות מודל טוב עבורם ולהיות שם בשבילם. זוהי התפילה שלי", היא מקווה.

***

לכל אחד יש את המורה שהשפיעה עליו בצורה כה חזקה. זה יכול להיות המורה לתנ"ך או מחנכת הכיתה. לכל אחד, יש חריטה בלב ממורה שהתייחס אליו רע, שצעק או זלזל בו. כל אדם זוכר את אותו המורה שהאמין בו. שנתן לו מילת עידוד ברגע של קושי או שזיהה בו פוטנציאל שהוא בעצמו לא ידע שיש בו. אני בעצמי זוכרת, את אנשי החינוך שפגשתי בחיי, חלקם היו משמעותיים יותר וחלקם פחות. אך, המפגש הזה, עם זוג עיניים רגישות שרואות עמוק ללב, שיודעות לזהות את מה שמעבר למילים, שמוכנות להשקיע זמן כדי להקשיב, להרגיע ולכוון כשצריך- הוא מפגש משנה חיים. שתי הדמויות המיוחדות שלעיל, שונות זו מזו הן בגיליהן, הן במקום שלהן בחיים והן בסיבות שהובילו אותן לבחור במקצוע ההוראה. אך, הדבר המשמעותי ביותר שמחבר בין שתיהן, הוא הרצון לגעת בנפשות צעירות. הרצון לעזור, להשפיע ולחולל שינוי בעולם. לא על מנת לקבל שכר או תהילה, אלא מתוך רצון להצמיח ולהגדיל את דור העתיד.

תובנה חשובה ביותר מודגשת במקרא ביכורים, ועורכי ההגדה ביקשו להדגיש גם בחג החרות: צרות עם ישראל מתחילות תמיד משנאת אחים

מיהו הגורם הראשוני לכל צרותינו? – הרב ד"ר רונן לוביץ

ברצוני לבדוק מניין התחילו צרותינו דרך הסקירה ההיסטורית של מביא הביכורים למקדש, שפותח את דברי התודה שלו לה' על ביכורי אדמתו בתחילת צרותיו של ישראל: "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב".  

כמה פרשנים סבורים שלפי הפשט הביטוי "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" מתייחס ליעקב עצמו ולא ללבן. אבן עזרא ובעקבותיו חזקוני פירשו שיעקב אבינו בהיותו ארמי, כלומר: התגורר בארם, נחשב לאובד כיוון שהיה עני וחסר כל, והעני נקרא אובד, כדברי הפסוק: "תנו שכר לאובד". הכינוי 'ארמי' הולם לדעתם את יעקב, כיוון שבאותה עת ארם הייתה ארץ מגוריו, ויש דוגמאות במקרא לאנשים שנקראים על שם ארץ מגוריהם, ולא על שם השייכות הלאומית שלהם. הרשב"ם סבור אף הוא שהארמי המוזכר בפסוק הוא אברהם, שגלה מארם נהריים לארץ כנען, והגולה מארצו נחשב לאובד.

הפירוש המקובל יותר סבור שהארמי המדובר הוא לבן שרצה לאבד את אבינו יעקב. הבנה זו עולה מכמה מדרשים של חז"ל, וכך הבינו גם עורכי ההגדה של פסח. רש"י כתב על המילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" ש"לבן בקש לעקור את הכל".

מדוע טופלים על לבן כוונה לעקור את כל עם ישראל? מתי לבן מנסה להרוג את יעקב? לדברי רש"י היה זה כאשר לבן רדף אחר יעקב שיצא לחזור לארצו. בפשט המקרא לא נראה שלבן דלק אחרי יעקב כדי להורגו אלא שנפגע מכך שאחרי 22 שנות מגורים יחדיו, יעקב ברח ממנו, לקח "כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב" את שתי בנותיו, חטף את נכדיו ואף גנב את תרפיו. כל זאת במקום שהסבא יקיים מסיבת פרידה: "וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר".

ואכן, יש המסבירים שלבן רצה למנוע מיעקב לחזור לארץ כנען, יש המפרשים שאמירת לבן "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙" משקפת את רצונו להנחיל את דתו ותרבותו לנכדיו, דבר שהיה גורם להם לטמיעה רוחנית, ועם ישראל היה מאבד את דמותו ולא זוכה לקבל את תורתו.

כיוון פרשני אחר מוצא את כוונתו הזדונית של לבן בנתינת לאה במקום רחל. אילו נשא יעקב את רחל, כפי שרצה וסיכם עם לבן, היא הייתה אשתו היחידה וממנה היו כל ילדיו. במקרה זה לא הייתה מתהווה אותה שנאת אחים שגרמה לבני ישראל לרדת למצרים. יתר על כן, אף אם היה לבן מוסר ליעקב את לאה לאחר הנישואין לרחל, לא הייתה נוצרת קנאת אחים ביוסף, שכן יוסף היה הבכור, והאחים היו מקבלים את העדפתו על פניהם.

הראשון שקישר את "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לשנאת אחים היה רבי יצחק אברבנאל. לדבריו, התכונות השליליות של קנאה ושנאה שהשתקפו במריבת יוסף ואחיו לא יכלו להגיע מאבותיו של יעקב, אלא "נמשכו להם אותן המידות המגונות מטבע אימותם, שהיו שְׁאֵר בשר ללבן הארמי. רבקה זקנתם נתיחסה לו, שנאמר: 'אחות לבן הארמי', וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו". לשיטתו, האמירה "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" מציינת שלבן היה הגורם לתכונות הרעות שהביאו לירידת בני ישראל למצרים ולעינוי, לעבדות ולגזירות שסבלו מהן שם.

הפירושים האחרונים הללו יכולים להסביר גם את הקשר שמופיע בפרשתנו, ומודגש בהגדת ליל הסדר בין "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לבין "וַיֵּ֣רֶד מִצְרַיְמָה".

מהגישה הפרשנית הזו אנו למדים על תובנה חשובה ביותר שמודגשת במקרא ביכורים, ואשר עורכי ההגדה ביקשו להדגיש גם בחג החרות: צרות עם ישראל מתחילות תמיד משנאת אחים. ליבון העניין עם לבן מלמד מאין החלו צרותינו, וממנו יש ללמוד כיצד לסיימן. אנו זוכרים את לבן לגנאי, לא רק על רמאותו וצביעותו, אלא גם ובעיקר על היותו הגורם לשנאה הפנימית, שממנה החלה הגלות הראשונית, והיא מוסיפה לחלחל ולבצבץ עד היום בישראל.

לפעמים צריך לקבל החלטות קשות מבלי לדעת לאן הן יובילו

אילו טעה בן גוריון – משה רט

תרחיש אפשרי: בתאריך ה' באייר תש"ח, בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יום למחרת פולשים צבאות מדינות ערב לארץ ישראל, מביסים את צה"ל (השקוע במלחמת אחים מול האצ"ל), כובשים את הארץ וטובחים או מגרשים את רוב היהודים. מאמצי העלייה, ההתיישבות וההישגים הדיפלומטיים של מאה השנים הקודמות, שהושגו בדם ויזע, נמחקים בן רגע. להמוני פליטי השואה באירופה אין לאן ללכת והם נרצחים או מתבוללים בהמוניהם. המזרח התיכון נשאר כולו ערבי-מוסלמי. באין תקווה לאומית או גאולה באופק, החילונים מתנתקים לחלוטין מהיהדות, והדתיים סופגים מכה אמונית קשה ורובם מאבדים את אמונתם. כל מה שנותר מעם ישראל הוא כמה קהילות דלילות פזורות ברחבי העולם, שמתפרסמות בעיקר בכתבות של נשיונל ג'אוגרפיק על קבוצות אתניות אזוטריות.  

נשמע דמיוני? כל זה היה בגדר אפשרות ריאלית לחלוטין. לכולם היה ברור שצבאות ערב אכן יתקפו אם יכריזו היהודים על הקמת המדינה, ושהסיכויים לנצח במלחמה מולם לא נמצאים בשמיים. לפי בן גוריון, מומחי הביטחון ראו בכך סיכוי של 50-50%. נשיא ארצות הברית לחץ בתוקף על ההנהגה להימנע מלהכריז על המדינה, וגם בין ראשי הציבור התנגדו לכך רבים. כיום אנחנו זוכרים את ה' באייר תש"ח כתאריך מפואר ואת בן גוריון כמנהיג היסטורי דגול, אבל באותה קלות היה יכול היום הזה להפוך ליום אבל לאומי (אילו היה נשאר מי שיציין אותו), ובן גוריון היה נכנס להיסטוריה כבר כוכבא במקרה הטוב או כשבתאי צבי במקרה הרע.

מה זה אומר? בפשטות, שכל הקיום שלנו היום אינו מובן מאליו בכלל, ויש להודות לה' בכל יום על הניסים וההצלחות שזכינו להם. אבל מעבר לזה, שלפעמים צריך לקבל החלטות קשות מתוך מצב של חוסר ודאות, מבלי לדעת את העתיד ולאן הן יובילו. במבט לאחור קל להצדיק החלטות שהצליחו ולגנות את אלה שנכשלו, אבל מלכתחילה קשה מאד לדעת מה ייגמר בצל"ש ומה בטר"ש. ואף על פי כן, צריך לבחור ולהחליט ולקחת סיכונים על פי המידע ושיקול הדעת שברשותנו, ולדעת שהכול בידי שמיים והעתיד יכול להפתיע. אין סומכים על הנס, אבל כל הקיום של עם ישראל והמדינה הוא "לסמוך על הנס" אחד גדול – ואין בעל הנס מכיר בניסו.

הוויתור על עוצמת החוויה הפרטית למען שותפות הכלל היא עבודת השם //

זה אתגר עצום עבור קהילה לפתוח את השערים כך שיוכלו גם אלו שאין להם רקע תורני להתבשם מרוח התורה

הוויתור למען הכלל

פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, שקיומה הוא בהבאת הפירות הראשונים והמובחרים לירושלים. זו מצוה פרטית השייכת לכל אחד שבמטעיו פירות, ולכן גם ניסוחה בתורה הוא בלשון יחיד: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ.. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". אולם, כאשר חז"ל מתארים את סדר ההבאה של הפירות לירושלים הם מוסיפים את הנדבך הציבורי של מצוה זו.

"כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר… וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם…". (משנה ביכורים ג, א – ג) . אמנם אדם יורד לתוך שדהו הפרטי וקוטף את פירות הביכורים שלו, אבל בשלב מסוים הוא הופך להיות חלק מקהילה שלמה.

התורה שבכתב מתייחסת לפרט – למי שגידל את הפירות, והתורה שבעל פה מתארת את הפן הציבורי והקהילתי. הואיל ומדובר במצווה קהילתית, יש צורך גם לבנות מערכת ערכים שתתאים למשימה זו. המשנה מתארת את ההיערכות המיוחדת, אל מול הפערים החברתיים שהיו בתוך הקהילה: 'העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים'. הפערים הכלכליים היו ניכרים בין העניים לעשירים בהבאת הביכורים, אולם חכמים סברו, שיש לטפל דווקא בפערי ההשכלה והידע.  מביא הביכורים היה צריך גם לקרוא את פרשת 'ארמי אובד אבי'. לא כל מביאי הביכורים ידעו לקרוא פרשה זו. לכן, נוצרה מציאות שכאשר הגיעה קבוצה של מביאי ביכורים היו שלא קראו את פרשת ביכורים. במהלך השנים נמנעו חלקם להביא ביכורים מפני שהתביישו שלא ידעו לקרוא.  חז"ל זיהו את הבעיה ואת המחיר הכבד שנגרם בעטיה של הבושה, והחליטו לתקן תקנה חדשה, שאחד יקרא ויוציא ידי חובה את כולם, כך שלא יתביישו אלו שאינם יודעים לקרוא (משנה ביכורים ג,ז).

הרב קוק בפירושו "עין איה" מסביר את עומק הוויתור הנדרש מאלו שידעו לקרוא בעקבות התקנה החדשה: "ובוודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש, שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ה' ועוזו, בדיבור פה. אמנם, כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי, אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית ביודעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל על ידי שגם בעלי המעלה הנמוכה יבואו ויביאו את ביכוריהם".

לדבריו, הוויתור על עוצמת החוויה הפרטית למען שותפות הכלל היא עבודת השם. כך גם תועצם שמחתו של מביא הביכורים בכך, שגורם לאלו שנמנעו קודם להגיע מפאת הבושה להיות חלק ממביאי הביכורים.

המסר היוצא ממצוות ביכורים שלפעמים הפרט צריך לעשות ויתור רוחני למען הכלל. זה אתגר עצום עבור קהילה לפתוח את השערים לכולם כך שיוכלו גם אלו שאין להם רקע תורני או דתי להתבשם מרוח התורה.

הרחבת המעגלים דורשת וויתור. דוגמא לדבר, בית ספר ממלכתי דתי יכול לפתוח את שעריו גם למשפחות שאינן דתיות, המבקשות שילדיהן ילמדו במסגרת דתית- בתנאי שזה ייעשה בצורה מאוזנת ונכונה. כך נוכל לגרום ליותר ילדים לקבל כלים רוחניים, שיאפשרו להם בעתיד להיות חלק מקהילה דתית. ערך הוויתור למען הכלל הוא יסוד חינוכי ומשמעותי וכמובן שצריך להתבצע באופן מאוזן ונכון.

החיים הם תוצאתה של ההחלטות והמעשים שלנו

אבות ד', ב' / מה הקשר? – נעמי (יפֶה) עיני

"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה" (פרק ד משנה ב).

משנתנו מצביעה על קשר בין מעשים, כאשר מעשה אחד גורר אחריו מעשה מאותו מין. תיאור זה ניתן לזהותו כקביעה פילוסופית אודות טבע הדברים, אך יש שזיהו בו אזהרה חינוכית וחיזוק.

התנהגות, טוען בן עזאי, אינה מתבצעת בחלל ריק. בחירה אחת, בכוחה להתוות את כל מסלול ההליכה שלנו, באשר היא זונחת את האפשרויות האחרות ומובילה אותנו לצמתים, הסתעפויות ובחירות, המצויות בזיקה אליה.

בחירה בקריירה מסוימת, בבן זוג או במקום מגורים, תחשוף את הבוחר בהם לאנשים, רעיונות, התמודדויות והזדמנויות מסוימות. בעוד בחירה אחרת, תזמן בפניו אתגרים אחרים. כך גם הבחירה בין מצווה לעבירה. כל אחת מהן מהווה עולם של תוכן, אפשרויות והשלכות.

השימוש הלשוני בשורש "ג.ר.ר" במשנתנו (מצווה/עבירה גוררת מצווה/עבירה), מאפשר הענקת פרשנויות ערכיות לבחירה בין עבירה למצווה. כך, למשל, בהתייחס לעבירה, ניתן לזהות בבחירה בה מלכודת מסוכנת,  מאחר שבעקבות חטא אחד עלול האדם למצוא עצמו נגרר, בעל כורחו, במדרון תלול, שסופו כניעה לחיי חטא. תמונת מראָה מציבה המצווה: "מצווה גוררת מצווה" – קיום של מצווה אחת, גורר ומעלה בהכרח את האדם מקיומו הגופני וההישרדותי, וחושף בפניו אופק רוחני ומגוון אפשרויות ותנאים לקיומן של מצוות נוספות.

לפי פתיח המשנה, ניכר כי בן עזאי הכיר את הטבע האנושי ואת נטייתנו להישאר באזור הנוחות: לא לרוץ או לברוח ולהסתייג מהכרעה ונקיטת עמדה.  

דבריו כאן, להבנתי, אינם דברי חינוך או הטפה, אלא דרבון לפעולה אקטיבית ולקיחת אחריות על חיינו. שכר הבחירות שלנו, לתפישתו, אינו פרס חיצוני, אלא החיים, שבמידה רבה אנו מעצבים וסוללים לעצמנו – כגוררים או כנגררים, והם תוצאתם של ההחלטות והמעשים שלנו.

הפסיכיאטר והנוירולוג, ויקטור פראנקל, מייסד הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות) התייחס למשמעות הבחירות שאנו עושים בחיינו וכתב: "… כל רגע טומן בחובו אלפי אפשרויות, אך ביכולתי לבחור רק אחת מהן כדי להגשימה… מרומם לדעת שהעתיד שלי ועמו גם עתידם של האנשים סביבי, תלוי איכשהו ולו במידה מועטת, בהחלטה שלי באותו הרגע" (הרופא והנפש).

לתגובות: naomieini1@gmail.com

 [פרשת כי תבוא]

התודה הפרטית של הבאת הביכורים משתלבת בתודה הלאומית

תודה לאומית – יעקב ספוקויני

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" [כו' א-יא]. עיקרה של פרשת הבאת הביכורים הוא חינוך להכרת הטוב. תודה פרטית ותודה לאומית לה' על כל הטוב שעשה לעמנו. בעל 'עקידת יצחק' מגדיר זאת במדויק: "לפי שעיקר קבלת האלוקות הוא… במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כולן ושכוחו וגבורתו לא עשו לו את כל החיל בשום פנים…והמחשבה בחילוף זה היא פריקת עול ומורא שמים מעליו…".

התודה והכרת הטוב מופיעות כמה פעמים בתורה, כמו ברכת המזון, מצוות זכירת עמלק, ועוד. ללמדנו, כי לצד התודה יש לאמץ את מידת הענווה. כפי שכותב הרמב"ם: "אבל מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה גם כן, שלוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו" [מורה נבוכים ג'-לט].

התודה הפרטית של הבאת הביכורים משתלבת בתודה הלאומית. זה לא רק האדם הפרטי שהגיע לארץ והצליח בהפרחת שדותיו. מדובר בהצלה לאומית שהאדם הפרטי הוא חלק ממנה.

תודה לאומית ענקית מגיעה לחסידי אומות העולם, שהצילו יהודים בתקופת השואה. עמדה חשובה זו אומצה בידי מדינת ישראל באמצעות מוסד 'יד ושם'. בשנת 1953 נחקק חוק זיכרון השואה והגבורה ובמסגרתו קיבל יד ושם סמכות להעניק את תואר 'חסיד אומות העולם' ללא יהודים שחרפו נפשם למען הצלת יהודים בתקופת השואה.

מוסד יד ושם קבע כמה כללים להענקת התואר. א. הצלת יהודי אחד או יותר ממוות. ב. המצילים היו בסכנת חיים. ג. המניע הראשוני להצלה לא היה רווח כספי או תגמול אחר, כמו אימוץ ילדים, או המרת דתם לנצרות. ד. יש ראיות ו\או עדויות חד-משמעיות להצלה ולנסיבותיה.

אחד מהמצילים המדהימים היה יונאס פאולאביציוס מליטא. יונאס רכש חלקת אדמה על שפת הנהר ניימן ושם בנה את ביתו. למחייתו התפרנס כנגר. מדי פעם נהג לשוט בסירתו בנהר עתיר המים. באוגוסט 1944 בעודו משייט בנהר, הבחין במרים קריקנובסקי הצועדת על שפת הנהר, תוך שהיא מביטה בחשש ימינה ושמאלה. יונאס הבין מיד כי מדובר בפליטה. הוא פנה אליה והציע את עזרתו. מרים, שזה עתה חמקה מהטרנספורט למחנה השמדה, הלכה אחריו, לא בלי חשש. הוא הוביל אותה לביתו ושם הזמין אותה לסעוד עם משפחתו. בסיום הסעודה, הרים פתח נסתר ברצפה והוביל את מרים לאורך פרוזדור חשוך וארוך. מרים חששה אך לא אמרה מילה. בקצה המסדרון ראתה אור וכמה דמויות. היו אלה כמה יהודים אחרים שברחו מגטו קוֹבְנָה. השאלה הראשונה ששאלו את מרים הייתה: מה עלה בגורלו של הגטו. מרים פרצה בבכי וסיפרה לנוכחים כי כמעט חודש עבר מאז חיסלו הגרמנים את הגטו. אלפי יהודים ברחו ליערות ורובם נתפסו בידי הרוצחים. היא עצמה נדדה מדי יום למקום אחר עד שגילה אותה יונאס על שפת הנהר.

איש צדיק זה, הציל לא פחות מ-12 יהודים ועוד שני שבויי מלחמה רוסיים. כל בוקר הביא להם לחם ומים ומדי כמה ימים הגניב אותם לביתו להתרחץ. יונאס חשש לחיי בתו ושכר עבורה חדר בקובנה, על מנת להציל את חייה למקרה שהוא ורעייתו ייתפסו.

כמה שנים לאחר השחרור רצחו אותו לאומנים ליטאים אנטישמים. אנשי יד ושם והניצולים חיפשו אותו ואת בני משפחתו. לאחר מאמצים רבים הצליחו לאתר את בני משפחתו, שסייעו ליונאס במעשי ההצלה. בשנת 1983 העניקו להם את אות חסידי אומות העולם.

עד כה העניק יד ושם כ-28,000 תעודות כאלה. לגבי חלק מהן נוצרה מחלוקת ציבורית כמו במקרה של התעשיין הגרמני אוסקאר שינדלר. שינדלר פעל והציל כ-1,200 יהודים שעבדו במפעליו. עם זאת, קמה התנגדות להענקת תואר חסיד אומות העולם לשינדלר משתי סיבות. האחת, הוא השתלט על מפעלים שהיו קודם לכן בבעלות יהודית, והבעלים פעלו נגד הענקת התואר לשינדלר. ב. בתחילת הדרך נראה היה כי שינדלר פעל מתוך מטרה כלכלית. אלא שעדויותיהם של הניצולים  והעובדה כי סיכן את חייו יותר מפעם אחת במאבק מול הנאצים להצלתם, הכריעו את הכף לטובתו. הענקת 'אות חסיד אומות העולם' היא התודה הלאומית לאותם מעטים שהיו האור בחשכת ימי השואה.

Yaakovspok1@gmail.com

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול

אולי הגזמנו עם התשובה?

ראש חודש אלול הוא תחילת שנת הלימודים בישיבות, במכינות ובמדרשות. ראוי היה שהוא יהיה יום תחילת שנת הלימודים בכל מערכת החינוך בישראל, כדי לאפשר לתלמידים להגיע לימים הנוראים ולחגי תשרי אחרי לימוד הגון והכנה ראויה.

הימים של חודש אלול, במוסדות התורניים לכל הפחות, הם ימים בהם ניתן דגש מיוחד על ענייני התשובה. השופר, הסליחות, ה"לדוד ה'" בוקר וערב, מזכירים לנו את אחד הרעיונות היהודיים החדשניים, המבריקים והיסודיים ביותר. הרעיון שאפשר וצריך לתקן, שניתן לשנות ולהשתנות, שבמקום להביט לעבר עדיף להביט לעתיד, שאת העונש והפורענות יכולות להחליף סליחה ומחילה.

למרות שאני מרבה לדבר עם תלמידיי, במיוחד בימים הללו, על עקרונות התשובה המופלאים, בשנים האחרונות יש לי תחושה שלרעיון ה"תשובה" קרה דבר דומה למה שקרה לעוד כמה רעיונות יהודיים מהפכניים, שהפכו לעיוות גדול כשהעולם המודרני לקח אותם לקצה. במילים פשוטות, אני חושש שקצת הגזמנו עם התשובה.

הכלל העתיק, הידוע לכל שחקן שחמט או דמקה, לפיו "נגעת – נסעת", הולך ונעלם מהעולם, וליתר דיוק יש דרישה הולכת וגוברת למחוק את תג המחיר על כל החלטה, כך שגם אם החלטתי לשנות את דעתי באמצע הדרך, השינוי הזה לא יעלה לי כלום. הרעיון שלמעשים יש השלכות, מחירים או תוצאות נדרס תחת גלגלי רעיון התשובה.

כראש מכינה אני פוגש את הדבר הזה לא מעט בקרב תלמידי י"ב שמחפשים מסלול לשנת ה-י"ג. לא מעט מהמורים וההורים שלהם אומרים להם משהו בסגנון "תתחיל, ואם לא תהיה מרוצה, תפרוש".

מכמה חבר'ה שנרשמו לישיבות ומדרשות שמעתי בשבועות האחרונים שהם מתחילים במוסד מסוים אבל בהחלט ייתכן שיעברו בהמשך למקום אחר.

משנה לשנה זה הופך כמעט לנוהל – בחורים נרשמים למוסד, אבל עוד לא ממש מחליטים. "מקסימום נחליף בהמשך", הם אומרים לעצמם.

אני שומע קולות דומים מחבר'ה צעירים בהרשמה ללימודים אקדמיים, בחיפוש עבודה ואפילו במערכות יחסים. הידיעה ש"תמיד אפשר לשנות" והדרישה לצמצם לאפס את המחיר של השינוי הזה, לא מאפשרת שום עוגן של מחויבות או נאמנות. נכון שלפעמים יש טעויות וטוב שאפשר לתקן, אבל עדיין מהדהדים בי דברי המ"פ שלי בטירונות שאמר בפשטות לחייל שסרח וביקש מחילה – "על טעויות משלמים". לפעמים נראה לי שהמשפט הזה נעשה כמעט לא לגיטימי בשנים האחרונות.

כששחקן עומד על קו העונשין ויודע שזו הזריקה היחידה שיש לו, הוא מתייחס לזה אחרת משחקן שיודע שתמיד יש לו עוד הזדמנות.

כשחייל מסתער ויודע שזו המחסנית האחרונה או הכדור האחרון, הוא מכלכל את צעדיו אחרת לחלוטין ומכוון ומדייק את מהלכיו.

חלק ניכר מההחלטות שלנו בחיים הן החלטות של כדור בודד במחסנית, ולא מערך דמיוני שבו עומדת לרשותנו תחמושת בלתי מוגבלת.

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול. תשובה היא רעיון גדול ויסודי וחשוב ומהפכני, ואי אפשר לתאר את העולם היהודי בלעדיו. אבל כדאי לזכור שהרעיון הזה לא עומד שם לבד. לצד הרעיון של תשובה עומד תמיד הרעיון של ברית. מוחלטת ובלתי חוזרת. כזו ש"כורתים" בצעד כואב ובלתי חוזר. תשובה ללא ברית, היא תשובה ריקה ממשמעות. לבנות עולם שמבוסס על תשובה בלי שלצדו עומד רעיון הברית, זה לרוקן אותו מתוכן וממשמעות. זו לא חצי מהדרך, זו כל הדרך בכיוון ההפוך.

אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים

מידת הכרת הטוב – הרב פילבר יעקב

יש דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. אחד מהם הוא מידת "הכרת הטוב", כשאדם המקבל טובה, עזרה, סיוע וכדומה מזולתו, ולאחר מכן לא זו בלבד שהוא מתכחש לטובה שקיבל, אלא פעמים אף משלם רעה תחת טובה לנותן הטובה, אז לא רק שאינו מכיר טובה אלא שהוא כפוי טובה.

מי לנו גדול מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה (זהר) ואפילו הוא נכשל בכפיות טובה כשאמר לקב"ה [בראשית ג יב]: "האשה אשר נתתה עמדי". כמו כן, דור-המדבר שהיה דור דעה אף הוא לקה בכפיות טובה כשאמר [במדבר כא ה] על המן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" [עיין ע"ז ה ב]. על כן, כדי לחנך את עם ישראל לרכוש את המידה החשובה הזו של הכרת הטוב נצטווינו בכמה מצוות שתכליתן להשריש באדם את מידת הכרת הטוב. וכך מסביר ספר החינוך את מצות כיבוד אב ואם: "משורשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. שייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא־ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא־ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

מדברי ספר החינוך מבואר שכפיות הטובה המתחילה בין בני אדם יכולה להביא לבסוף גם לכפיות טובה של האדם כלפי בורא עולם.

משה רבנו משמש דוגמא אישית להכרת הטוב, רואים אנו זאת כשהקב"ה מבקש למנותו מנהיג במצרים במקום אהרן אחיו והוא מסרב, בטענה שהתפקיד מגיע לאהרן שיש לו זכות ראשונים כשהתמסר לעמו במצרים וסבל עמם והנהיגם שם בשנות הרעה, ורק לאחר שהקב"ה אמר למשה שלא זו בלבד שאהרן מסכים לחילופי המשמרות אלא "וראך ושמח בלבבו", רק אז התרצה משה.

במידה זו של הכרת הטוב ממשיך משה גם כשאינו מלקה את מי היאור במכת דם מפני שהיאור הצילו, ולא את עפר הארץ במכת הכינים מפני שהארץ עזרה לו להטמין את המצרי בחול. התנהגות הפוכה משל משה מוצאים אנו אצל בני ישראל בימי גדעון, שהם "לא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל" ועל כך אומר להם יותם בנו של גדעון: "ואם טובה עשיתם עם ירובעל ועם ביתו ואם כגמול ידיו עשיתם לו? אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם, ואתם קמתם על בית אבי". וסופה של כפיות הטובה שהביאה הרס הדדי של השותפים בכפיות הטובה, עד שלבסוף נלקחה מהם ההנהגה שנטלו שלא בדין [עיין שופטים פרק ט].

על רקע הדברים הללו נוכל להבין מדוע הקדימה התורה לפרשת הבאת הביכורים את הכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ", שעל כך אמרו במדרש: "עשה מצוה האמורה בעניין שבשכרה תכנס לארץ" [ספרי], מה יש במצות הביכורים שבשכרה נכנסים ישראל לארץ, ויתרה מזו הכניסה לארץ הרי היא קודמת להבאת ביכורים? תכלית מצות הבאת הביכורים היא הכרת הטובה, אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים, על כן לפני בואו ליהנות מפרי עמלו עליו לקחת מראשית פרי האדמה ולהביאו אל המקום אשר יבחר ה', ושם להודיע שכל הטוב שיש לו מקורו מריבון העולם שהוציאו מבית עבדים ונתן לו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, ועל כן את ראשית פרי האדמה הוא מעלה לבית ה', להודות ולהכיר טובה לבורא עולם.

רק חברה שאנשיה יודעים להכיר טובה איש לזולתו, לזכור ולהעריך את זכויות הראשונים של החברה, ולקיים את הכתוב: "איש את אחיו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", רק עם חברה כזו מובטחים ישראל שיכנסו לארץ ויצליחו בישיבתה בה.

שליטה של השר במינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, והרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה

רבנות מן העם (ה) / הרב ד"ר עידו פכטר

מזה חודשים שאני מנהל מאבק נגד הצעת חוק, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת ארז מלול (ש"ס) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). עיקרה של הצעת חוק זו הוא להסדיר בחקיקה ראשית את כל הליכי המינוי של הרבנים במדינת ישראל – מרמת רבני ערים, עבור ברבנים אזוריים ורבני יישובים וכלה ברבני שכונות. יש ברכה בהסדרה חקיקתית של הנושא, שכן הדבר מקבע את הליך המינויים שעד היום נעשה באמצעות תקנות וחוזרי מנכ"ל, העשויים להשתנות תדיר. אבל דווקא משום כך, הצעת החוק הזו מסוכנת, שכן היא מבקשת להנציח בחוק הליך מינוי רבנים מאד בעייתי.

מספר לא מבוטל של פעמים עלה בדיון על הצעת החוק בוועדת חוקה, חוק ומשפט, העניין שרבנים הם "נבחרי ציבור". ואמנם, זה תיאור הולם של התפקיד הרבני. רב צריך להיות ממונה על ידי ציבור שמעוניין בו ורוצה אותו. אין לנו כיום רבנות ריכוזית כפי שהיה בעבר בסנהדרין. ממילא, הכוח למינוי הרבנים צריך להיות של הציבור. ואולם, אופי המינויים שההצעה מבקשת לקדם הפוך מכך. בעוד המציעים מכנים את הרבנים כנבחרי ציבור, בפועל הם רוצים שהם יהיו פקידים, שליחים של הרבנות הראשית. הדבר מתבטא בראש ובראשונה בכך, שבניגוד למציאות העכשווית, בה כוחם של נציגי הציבור המקומי בוועדה הממנה את רבני הערים הוא 75%, בהצעה החדשה כוחם הוא 50% ומטה. 25% הם נציגי השר מהשלטון המקומי (וממילא מזוהים אוטומטית עם המועמד שלו) ו-25% הם חברי מועצת הרבנות הראשית. המשמעות, שרצונם החופשי של הנציגים המקומיים הוא מיעוט בגוף הבוחר, ולמעשה רב שהשר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית מעוניינים בו יכול להתמנות נגד רצון הציבור.

אם לא די בכך, בניגוד לתקנות הקיימות, בהן רבני ערים מתמנים לכהונה של עשר שנים, שלאחריה הם נדרשים לעמוד לבחירה מחודשת, הצעת החוק הנוכחית מבקשת לקבוע שרב ימונה לכל חייו מבלי יכולת להזיזו מתפקידו. אין בכך כל הגיון. עשר שנים הן קדנציה ארוכה מאד (יותר מכל נבחר ציבור אחר), שבהן הרב יכול לקדם מדיניות כאוות רצונו. העמדתו לבחירה מחודשת מוודאת שהוא אכן ממלא את תפקידו בהתאם לצרכי המקום. אם הרכב האוכלוסייה משתנה או אם הרב אינו ממלא את תפקידו בצורה מספקת, יש לקבוע מנגנון שבו הציבור יוכל לא לבחור בו מחדש.

מדוע מה שטוב לרבנים הראשיים, הממונים לעשר שנים, לא טוב לרבני ערים? מדוע לקבוע שרבני עיר ימונו לכל החיים? התשובה היא: שליטה. שר שיצליח למנות את אנשי שלומו במהלך הקדנציה שלו יקבע את דמות הרבנות לעשרות השנים הבאות מבלי שתהיה יכולת לשנות זאת. רבני ארבע הערים הגדולות (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע) מכהנים במועצת הרבנות הראשית, ו-30 רבני הערים הגדולות בוחרים את חברי מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים, ואם מועצת הרבנות הראשית בעצמה חברה בגוף הבוחר את רבני הערים, נמצא שיש כאן 'מעגל קסמים' שאותה חבורה בוחרת את חבריה.

אין פלא שחברי מועצת הרבנות הראשית כמעט ולא השתנו בעשרות השנים האחרונות, ועל פי הצעת החוק החדשה זה לא הולך להשתנות. שליטה של השר בכל מינויי הרבנים ובמועצת הרבנות הראשית תיתן לו כוח ציבורי גדול, מה שיוביל לחיזוק כוחו הפוליטי, וחוזר חלילה. כך הרבנות הופכת לכלי שרת בידי הפוליטיקה. יש עוד בעיות רבות בהצעת החוק הנוכחית, אבל דומה שדי במה שהעלנו כדי לראות שהרבנים לא הולכים להיות נבחרי ציבור כלל ועיקר אלא מינויים פוליטיים, שהשר לשירותי דת (או שר הפנים או יו"ר המפלגה, פטרונם) חפץ ביקרם. לא ברור כיצד מפלגה המכונה 'ציונות דתית', האמונה על חזונו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, משתפת פעולה עם היוזמה הזו.

לגעת בנקודות הנכונות – קובי פרידחי

עיקרה של פרשת כי תבוא היא פרשיית "הברכות והקללות". כאשר אנו קוראים חלק זה קל לראות שהקללות תופסות נפח רחב יותר מאשר הברכות. יחד עם זאת, שני החלקים מפורטים מאוד. למשל, כאשר התורה מתארת את הברכה במלאכתו של האדם היא מרחיבה כך:

"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.// בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.// בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. // בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ…// יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

במקום לברך את מלאכתו של האדם בסגנון "ברוך אתה במלאכתך", היא מפרקת את העבודה לגורמים- לעבודה שמתקיימת בבית (בואך) ולעבודה שמתקיימת בחוץ (בצאתך). לעבודה המתרחשת בשדה עצמו ולעבודת המסחר, השיווק והמשא ומתן המרחשת בעיר. הברכה תפעל על ילדך, שהם גם העובדים שלך (פרי בטנך), על כלי העבודה (בהמתך) וגם על התוצרים עצמם (פרי אדמתך). היא תתקיים על התוצרים הרכים שתשים בטנא וגם על התוצרים היבשים (משארתך). הברכה תמשיך גם לאחסון באסם ולכל משלח יד נוסף שתיקח על עצמך.

כאשר אנו רוצים לברך אדם, למשל ליום הולדתו, כדאי לברך היכן שנמצא האתגר הנוכחי עימו הוא מתמודד. לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שבאים לנו בקלות ואת הדברים שבאים אחרי עבודה קשה, שם גם נמצאות בד"כ התפילות. חלקנו מצטיינים בעיר וחלקנו בשדה. הברכות (ולאחר מכן גם הקללות), מזהירות אותנו להתנהג בדרך הישר בכל התחומים, גם במקומות שאנו מרגישים בטוחים וממעטים בתפילה.

למשל, עובד אדמה המצטיין במסחר בשוק, יפנה את התפילות שלו בעיקר על הגשם שאינו תלוי בכישרון שלו. התורה אומרת לו שאם הוא לא ישמע בקול ה', לא רק שהגשם לא ירד בעיתו, גם המשא ומתן, בו הוא רגיל להצליח, ייכשל. ולהיפך, אם ילך בדרך הישר, לא רק המסחר יבוא בקלות, גם הגשם יבוא לקראתו. את התפילה, את הכוונה ואת המאמץ ללכת בדרכי ה', עלינו לכוון לא רק למקומות בהם אנו מרגישים חוסר, אלא גם לנקודות החוזק שלנו. השאננות יכולה להכשיל.

אנשים רבים מגיעים לשלב שהם חווים קושי או שחיקה בעבודה ומחפשים לעשות שינוי. ניתן ללמוד מהמהלך שעושה התורה שאת המושג הרחב "עבודה" ניתן לפרק לגורמים. פירוק כזה מאפשר לנו לנתח- מה הנקודות בהן טוב לי? מה הנקודה הפחות טובה? איפה אני צריך חיזוק? כך נצליח לדייק את תהליך השינוי וגם נדע איפה עלינו להשתפר או לבקש ברכה.

והיו חייך תלויים – על התקף חרדה

הברכות והקללות מופיעות פעמיים, משום שבתורה א-לוקים כורת שתי בריתות עם בני ישראל, אחת בסיני ואחת בערבות מואב. התוכחה הראשונה, המופיעה בספר ויקרא, ובאה לחתום את ברית סיני, כתובה בגוף ראשון, מפי א-לוקים, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כ"ו מ"ו). התוכחה השנייה, בספר דברים, נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם, "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל".

בהלכות קריאת ספר תורה מובא, "מפסיקים בברכות, ואין מפסיקים בקללות" (מסכת סופרים י"ב, א'-ב'). הטעם הוא שהקורא בתורה "פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב". למה לא נכתבה נחמה בקללות של פרשת כי תבוא?" ר' דוד בן זמרא, עונה שלפי "פשוטו של דבר, המדקדק בכתובים יראה ויבין כי דברי הברית של פרשת והיה כי תבוא, שבה נאמר לעוברך בברית ד' א-לקיך ובאלתו (דברים כ"ט, י"א) נמשכים עד פרשת אתם ניצבים, ושם כתוב, "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה וגו, ושב ד א-לקיך את שבותך וגו", עד סוף הפרשה – כולה נחמה. והרי לך נחמות כתובות בסוף הקללות ובסוף הברית") תשובות הרדב"ז על התנ"ך עמ' 158). הנחמה שבסוף הקללות שבמשנה תורה היא הסיום בדבר טוב ההיסטוריה של הדורות האחרונים. אחרי שהשיגונו כל הרעות שנאמרו בפרשה, אחרי השואה הנוראה שעברנו – שב ד' את שבותנו, השיבנו לציון והשיב את שבותנו עם תקומת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

באחד מפסוקי התוכחה נאמר: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ח ס"ו). הימים ימי חודש אלול וערב ראש השנה. הכלל, כמו הפרט, עובר חשבונות נפש פנימיים וחיצוניים מידי שנה. חשבונות אלו, אף שמבחוץ נראים כקללה, מצמיחים ברכה שתבוא במהרה – "תחל שנה וברכותיה". כתב הרב קוק פסקה לחודש תשרי, "חשבון הנפש וסלוד היראה- הם ניר התשובה, אומץ הדעת וצהלת הרוח- ראשית תבואתה". ישנו מצב שחשבון הנפש הוא חשבון קשה, ייסורים אלו אינם רק להרע ולהעניש, הם נועדו לנתק את הנפש מהחטא ורשמיו. תהליכים ראשוניים המכינים את הנפש לתשובה, שכן הגדירם הרב קוק "ניר התשובה" – חריש מקדים של חשבון נפש וסלידה מהחטא. אבל עיקרה של התשובה היא על ידי "אמץ הדעת וצהלת הרוח"- אימוץ רוחני והגברת ערך האישיות, הבניין החיובי שמתחיל מהצמיחה הבאה בעקבות חשבון הנפש והסלידה.

חֲרָדָה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי בו האדם חש פחד ואי שקט פיזי ונפשי, בשל המחשבה שמשהו רע עומד לקרות. החרדה מתאפיינת בתחושות פיזיות כגון דופק מהיר, נשימה מהירה, הזעה, חולשה, רעד ותחושת עילפון/סחרור וכן במתח נפשי, חשש, דאגה ותחושות פחד.

הגמרא מביאה ברייתא: "תנו רבנן, מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח… כיצד? …ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו" (יומא פ"ד ע"ב). מבאר רש"י, ננעלה דלת – והתינוק נבעת"; נבהל ומפוחד. מצב זה מוגדר כ'פיקוח נפש'. בהמשך מבארת הגמרא מהו החידוש בהיתר זה, שהיה מקום לומר שיתייצבו מאחורי הדלת קרוביו וינסו להסיח את דעתו. בראשונים מובאת הלכה זו בנוסח "תינוק שבוכה בתוך הבית שוברין הדלת ומוציאין אותו", ומבואר שכל ההיתר הוא כאשר התינוק בוכה ומבוהל, מכל מקום בדברי כמה מהפוסקים משמע לא כך, אלא בכל מצב אנו חוששים שיתפחד פתאום ויבוא לידי סכנה. כך ברמב"ם, "ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאושמא יבעת התינוק וימות" (הל' שבת פ"ב הי"ז). לשון הרמב"ם הועתקה ומובאת במשנה ברורה (שכ"ח, ס"ק י"ג). היעב"ץ, בספרו מור וקציעה, כותב, שנראה שלעניין זה נקרא תינוק כל שצריך לאמו, ובסתם הוא עד בן שש. למרות הנחה זו, אם יש לחוש שייבהל ויפחד אף שהוא גדול יותר. הרב וואזנר מרחיב הלכה זו גם לגדולים: "מכל מקום קצת ספק אם זה דוקא בתינוקות, כלשון הגמרא, שהם קטני קטנים, או אפילו קטנים מבוגרים כגדולים, והיה מקום לחלק בזה דכהאי גוונא בעינן נבעתים ממש, כרש"י, לא 'שמא יבעתו' כיון שעכשיו אינם נבעתים" (שו"ת שבט הלוי  ח"ח סי' ע"ה). כלומר, גם אם נאמר שהלכה זו שייכת גם בגדולים יותר, לא נוכל להקל אלא במקום שאכן אנו מזהים חרדה קיימת ולא רק חוששים שתתפתח חרדה. קודם לכך כותב הרב וואזנר כי מאחר שהמגן אברהם והמשנה ברורה העתיקו את לשון הרמב"ם שאפילו כשאין כעת חרדה מחללים את השבת יש לחשוש לדבריהם מספק פיקוח נפש. העולה מהדברים ,"כי הבעתה גדולה ספק פקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים… אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר אפילו גדול ורואים הסימנים לכך דמצוה לחלל שבת עליו" (שם).

אחד מהמובנים של ה'תשובה' הוא 'השיבה' למסלול הנכון שיביא אותנו ליעד של חיינו, הפרטיים והלאומיים

מתי מגיעה השעה לעצור

ולחשב מסלול מחדש?הרב אליעזר חיים שנוולד

ליל כוכבים בדרום. כיום וחצי לפני סוף הגיבוש, לאחר ימים של מאמץ כביר, ללא שעות שינה מספקות ומעט מאד אוכל, שרירים מכווצים, שפשפות ויבלות ברגלים, המדים הרטובים מזיעה דבוקים לגוף. עולים בעליה תלולה על אחת הגבעות, בראש מוביל אחד מהחניכים, מנווט ליעד שהוכתב לו ע"י מפקדי הגיבוש. אחת מאין ספור הגבעות שטיפסנו במהלך ימי הגיבוש. האלונקה כבדה, העלייה קשה, כל ארבעת נושאיה מתנשפים, אבל אין מי שיחליף אותם. הקצב מואט. 'לא לעצור בעליה, אח"כ קשה להתחיל מחדש!', נזף-ייעץ מפקד הגיבוש. המשכנו, מי שהצליח לשרוד עד השלב הזה לא חשב לרגע לוותר. הרגליים כבר כמעט ללא תחושה, נעות מעצמן. כולם מתפללים בליבם שזה כבר יגמר. הגענו לפסגה, האלונקות נותרו על הכתפיים. מפקד הגיבוש פנה לחניך המנווט בטון נוזף: 'תראה מה עשית לחברים שלך'! הוא נוזף בו, 'התברברת, והעלית אותם בעליה קשה כל כך לגבעה הלא נכונה! אולי כדאי שתבדוק את עצמך ותיקח אותם לגבעה הנכונה?!'. המחשבה שהחניך טעה ואנו צפויים לעוד עליה כזו הייתה מייאשת. החניך היה נחוש, בטחונו לא התערער, 'זו הגבעה שהגדרתם לי!' אמר. הסתבר שהחניך צדק, זו אכן הייתה הגבעה הנכונה, המפקד ביקש לבחון את הביטחון העצמי שלו.

יש מצבים בחיים, של הפרט והציבור, שהיעד אליו הולכים הוא יעד נכון ונצרך והדרך אליו ברורה. גם אם יש קשיים מאתגרים בדרך אליו, צריך להמשיך בנחישות, ולא לעצור, עד שהיעד יושג. אולם, יש מצבים רבים אחרים, שבהם היעד הוא שגוי, ואולי אפילו הרסני, ובכל זאת ממשיכים להתקדם אליו, מכח האינרציה, בלי לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש. הקשיים שבדרך אינם אתגר שיש לצלוח אותו אלא איתות שזו לא הדרך, ואולי גם היעד שגוי, והמחיר עלול להיות כבד.

יש מצבים שהיעד וחשיבותו שנויים במחלוקת, מי שמאמין בו יתבע מעצמו להמשיך בנחישות, ובמקביל יבחן תוך כדי כך מהי הדרך הנכונה להגיע אליו, והאם הוא לא 'התברבר' בדרך. מצד שני, מי שמתנגד אליו יקרא לעצור ולחשב מסלול מחדש, וינסה להעצים את הסכנות שעלולות להיגרם, כדי לשכנע בדעתו. מנגד, מי שהיעד ברור לו, והוא משוכנע בצדקתו, בטחונו לא יתערער, הגם שהוא חייב לבחון מידי פעם שהוא לא 'התברבר' בדרך.

'חודש אלול' נועד לעצירה יזומה ולחישוב מסלול מחדש. זוהי המשמעות העמוקה של 'חשבון הנפש'. הנחת העבודה היא ש'האלוקים עשה את האדם ישר', שהאדם טוב ביסודו. אולם, לפעמים האדם מוטה מן הדרך 'מחטיא את המטרה' ומכוון את חייו ליעדים לא נכונים. ולפעמים, היעדים שלו נכונים אבל הוא 'התברבר' בדרך. התעקשות להמשיך מכח האינרציה ולא לעצור עלולה להזיק.

כדי לבדוק את דרכנו ליעד צריך לעצור את שטף החיים, לחזור ליסודות ולשורשים, לשאלות הקיום הבסיסיות: מי אנחנו, מה יעודנו, ומתוך כך- לאן פנינו מועדות? ובמידת הצורך, 'לחשב מסלול מחדש'. כך הוא בחיי הפרט, וגם בחיי הכלל והאומה. אחד מהמובנים של ה'תשובה' הוא 'השיבה' למסלול הנכון שיביא אותנו ליעד של חיינו, הפרטיים והלאומיים.  

פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים שהחקלאי מביא למקדש פעם בשנה, ובמצות 'וידוי ביכורים' שקוראים בעת הבאת הביכורים: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ד' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ד' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו ה). מצוה זו היא נדבך חשוב בתהליכים הרוחניים שהאדם עובר מידי שנה. עצירת מרוץ החיים והעליה למקדש, והזדמנות לחזור לשורשים הקדומים וליעוד הנגזר מהם: "אמירת שני הווידויים האלה (של ביכורים ומעשר א.ש.), אחת לשנה או אחת לשלוש שנים, תזכיר לכל יהודי את מקורו ההיסטורי הלאומי ואת התפקיד הלאומי הנובע מכך. וכו'. שהרי זו תכלית הביכורים כפי שהיא משתמעת מן ההצהרה הכתובה כאן מיד בסמוך: הם נועדו לקשור כל הווה, עד לדור אחרון, לעבר הקדום של לאומיותנו ולמקור ייעודנו הלאומי" (רש"ר הירש שם).

כדאי להיראות יהודי? – שרון

את השבת האחרונה ביליתי בציריך שבשוויץ, עם קהילה יהודית שמצליחה למצוא את האיזון בין החיים בשוויץ לחיים בארץ, בין תורה לעבודה, בין היחיד לקהילה, בצורה מעוררת השראה המקדשת את שם ישראל ברבים. לאחר השבת המשכנו אני ומשפחתי לטיול באחד הכפרים בהרי שוויץ, בעיירה ידועה שרבים מהיהודים, בעיקר הדתיים, נוהגים לפקוד בימי הקיץ. המאפייה בעיירה הזאת נוהגת לאפות לחמים ולחמניות כשרים לנופשים היהודיים, וכשהיהודים עוזבים המאפייה מפסיקה לאפות לחמים כשרים. כשהגעתי למאפייה השבוע, ביקשתי לחמים כשרים. כמובן שהסתובבתי עם כיפה על ראשי. המוכרת האדיבה תהתה: "כל היהודים עזבו את העיירה ואתה רק מתחיל את החופשה, יש לכם חג מיוחד שמתחיל עכשיו?". בדיעבד הבנתי שהמוכרת הניחה שאני שייך לדת אחרת. בוודאי לא יהודי. זה החזיר אותי מיד למקרה אחר; לפני מספר שנים השתתפתי בכנס גדול באורלנדו. היו שם יהודים רבים שומרי שבת. היות ולא הייתה מעלית שבת הוחלט להושיב גוי שיפתח את המעלית בכל פעם שיגיעו האורחים היהודים של המלון. אני זוכר עד היום את הרגע בו התקרבתי למעלית, הגוי הביט בי בתדהמה ואני מצפה שיפתח לי. הגוי לא היה מספיק אינטליגנטי להבין שאני יהודי.

בשוויץ נתקלתי במשפחות, שעל פי המראה והמלבוש שלהן היה קשה לפספס שמדובר ביהודים, שעברו על כללי מקום האירוח. המקרים הללו הם בבחינת חילול ה', מהעבירות החמורות ביותר במסורת ישראל. אבל, מהו חילול ה' ומהו קידוש ה'? שאלתי את עצמי האם עצם העובדה שלא מזהים אותי מייד כיהודי היא יתרון או חסרון?

באתיופיה, להיות ישראל (המילה יהודי לא הייתה בשימוש) זו איננה זכות או חובה, זאת עובדה. המילה 'ישראל' היא צורת חיים מסוימת, התנהגות יום יומית. מי שאיננו מתנהג כישראל איננו ישראל.

העקרון המקובל במסורת הרבנית הוא 'ישראל אף על פי שחטא ישראל ו'בין כך ובין כך קרויים בנים". מקורו של הכלל בתלמוד, כשנדרשה פרשת חטאו של עכן במהלך כיבוש יריחו: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם". כלומר, המקרא מציין שהתנהגותם אינה הולמת את השם 'ישראל'. בניגוד למגמת הכתוב המגנה את העם, מובאת בתלמוד דרשה המלמדת זכות על העם: "חטא ישראל- אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא- ישראל הוא. אמר רבי אבא: (בתרגום:) הדס שומר על שמו גם כאשר הוא מוקף סרפדים. הדס העומד בין סרפדים הדס שמו והדס קוראים לו". דרשה זו מודגמת באמצעות פתגם עממי, ולפיה, ממשיך העם לשאת את שמו 'ישראל' למרות שאינו ראוי לכך בהתנהגותו. זה שינוי בתפיסה. שהרי על פי התפיסה המקראית, אדם שאינו מתנהג כישראל אינו יכול לשאת את השם ישראל. הוא מחלל את שם ישראל. את עצמו.

יהודי אתיופיה ממשיכים בתפיסה מקראית זאת. התפיסה הזאת של חז"ל זרה להם ואינה מקובלת כלל במסורת של יהדות אתיופיה. אי אפשר להיקרא 'הדס' כאשר אדם מתנהג כמו סרפד- או שהאדם הוא סרפד או שהוא הדס. אמר לי פעם הרב יהודה ברנדס: "אי אפשר להיות מנוול ברשות התורה. או שאתה מנוול, או שאתה ברשות התורה". לכן, חילול ה' במסורת יהדות אתיופיה הוא מצב בו אדם הנתפש בעיני הצופה כמייצג במידת מה את השם 'ישראל', אבל מתנהג בסתירה לדרכי 'ישראל'. במסורת האתיופית, כמו במסורת המקראית, אדם יכול לאבד את השם 'ישראל' או לקבל אותו במידת התנהגותו המוסרית ובמידת דרך ארץ שלו. לכן, באתיופיה, המושג חילול ה' איננו מדויק. אדם אינו יכול לחלל את ה' או את ישראל, אלא את עצמו. לכן, הוא לא יכול יותר לשאת את השם 'ישראל'.

"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו". מפרש הרש"ר הירש: "אבל טעם "האמרת" ו"האמריך" הוא: אתה גרמת שיאמרו (היינו – העולם, האנושות) על האלוקים שהוא יהיה לך לאלוקים, והוא סיבב ועשה שיאמרו עליך, שאתה עם סגולה. היינו קבלת עול מלכות שמים על ידי עם ישראל והבטחות ה' לישראל לא נשארו מעין הסכם פרטי-סודי בינם לבין עצמם, אלא הן גלויות וידועות לתבל ויושביה וחרותות על לבותיהם. מכאן ואילך ייקרא שם ה' – אלוקי ישראל וישראל שמו – עם ה'".

אסור לחלל את שם ישראל בעיני ישראל ואסור לחלל את שם ישראל גם בעיני הגויים, בכל מקום בעולם. כאמור, על פי המסורת של יהדות אתיופיה זהותו של האדם כיהודי (כישראל) איננה בחזות החיצונית אלא בהתנהגות. אומנותו של ישראל איננה רק בתורתו – אלא בעיקר בהתנהגותו.

מלבושי הפלא של בני ישראל

"וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ".

במדרש דברים רבה (ז, יא) מופיעה שיחה נפלאה: "'לא בלו שלמותיכם' ר' אליעזר בנו של רשב"י שאל את ר"ש בן יוסי חמיו: כלי קורייס (נולי אריגה/בגדים מבד חזק) יצאו עם ישראל במדבר? אמר לו: אותן הבגדים שהיו עליהן, מה שהלבישו אותן מלאכי השרת בסיני. לפיכך לא נתבלו. אמר לו: ולא היו גדילין, והיו הבגדים קטנים להם?! אמר לו: אל תתמה על זו, החילזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו. אמר לו: ולא היו צריכין תכבוסת? אמר לו: הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו: ולא היו נשרפים מן הענן שהוא אש? אמר לו: אל תתמה על זו. אסיטון הזה אין מגהצין אותו אלא באש, אף בגדיהם שהיו מעשה שמים היה הענן שף בהן ואינו מזיקן. אמר לו: ולא היו עושין מאכולת? אמר לו: במיתתן לא נגעה בהן רימה, בחייהן על אחת כמה וכמה. אמר לו: ולא היה ריחן רע מכח הזיעה? א"ל: היו מתענגים בנאות דשאים של באר, והיה ריחן מפעפע בכל העולם. מנין? שנאמר (שיר השירים ד) 'וריח שלמותיך כריח לבנון' וכל השבח הזה מהיכן? מ'מעין גנים באר מים חיים'".

ראשית, מעניין לשים לב מיהו ששואל את השאלות: ר' אלעזר שהתחבא עם אביו במערה, והיו פושטים את בגדיהם ומתכסים בחול במשך רוב היום, על מנת שהבגדים לא יתבלו. הוא סקרן מאוד לדעת – מהו סודם של בגדי ישראל במדבר?

ר' יוסי מסביר שמדובר בבגדים פלאיים. בגדים שמלאכי השרת נתנו לישראל בסיני. ועדיין, מקשה ר' אלעזר, הרי במשך 40 שנה ילדים צמחו וגדלו. על כך משיב לו ר' יוסי שהבגדים דומים היו יותר לקונכיה העוטפת את החילזון מאשר לבגד מבד. כמו ששריון החילזון גדל יחד איתו, כך היו הבגדים גדלים עם ישראל במדבר.

בהמשך שואל ר' אלעזר עוד על תחזוקת הבגדים (שהרי הבגדים, על פי הפירוש הראשון שמובא, היו עליהם כל הזמן): מה עם כביסה? גיהוץ? ריח? ועל כל שאלותיו הוא מקבל תשובות הקשורות בתכונתם הפלאית של הבגדים. אך, אני מבקשת להתמקד בחילזון, ובמשמעות הסמלית של הלבוש: לבוש מסמל בתורת הנסתר את הדרגה הרוחנית של האדם. הלבוש שאנחנו עוטים עלינו יכול להישמר טהור, נקי ובעל ריח (רוחניות) טוב, רק אם הוא גדל יחד איתנו. אם אדם גדל בחומר ובעולם החול, ולבושו – מידותיו, ערכיו, נשמתו ועומק הרוחניות שלו, אינם גדלים איתו – ממילא לא יחזיק הלבוש מעמד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

הרשמו לעידכונים מהאתר

הרשמו לעידכונים מהאתר

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו עידכונים על חומרים חדשים שיעלו לאתר ומבצעים

נרשמת בהצלחה