כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
במה נברך ונתברך? – הרב יובל שרלו
ולוואי, ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואנו ניענה בבחירתנו החופשית לכך, לשוב ולעסוק בנושאים העיקריים והחשובים ביותר בעולמנו. מהמסד עד הטפחות. המסד הוא עצם הקיום: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ושוב מבקש איש צר ואויב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, וסובבים אותנו אלפי טילים שמכוונים להרע לנו, ונשק גרעיני חודר לאזור – ולוואי ונזכה לעשות את מה שביכולתנו, ולקשור עצמנו מחדש עם בעלי ברית באומות העולם שיש בידם לסייע מעט;
ולוואי ונזכה להסתכל סביבנו, ולהבין כי ענייני הסביבה אינם עוד "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי", כי אם פיקוח נפש של ממש. בין פיקוח נפש ישיר, של נזקים שאנו מביאים על עצמנו ממש, כמו זיהום מקורות מים, אוויר רעיל ופגעי מזג אוויר; בין פיקוח נפש עקיף, כי אם באפריקה תחל נדידת עמים – אנו הגבול היבשתי היחיד שיש ליבשת זו כלפי אסיה ואירופה, ואנו נשלם מחיר כבד. נתברך בהכרעה לעשות את מה שביכולתנו, וגם להימנע ממניפולציות ומעניינים שאינם מקדמים דבר, כדי לקיים את עצמנו;
ולוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נבחר לפעול לצמצום שפיכות דמים בארץ הקודש יותר ויותר. בין במניעת פעולות טרור וכשלים ביטחוניים, בין בתאונות דרכים, בין בתאונות עבודה, כשמדובר במגזר הערבי, בין בכל המקומות שבהם נטמאת הארץ הקדושה בדם, ונפגע צלם א-לוהים באדם, עליו נאמר "שופך דם האדם באדם דמו יישפך".
ולוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם לתת את הדעת על כך שנעשה יותר ויותר קשה לגור בארץ הזו מבחינה כלכלית. יותר ויותר משפחות מתוכנו מאבדות את יכולתן שלא להשתעבד לעצם קיומן, והנתונים המאקרו-כלכליים אינם מבשרים טוב. הלוואי ונכריע בהכרעה פנימית להתפנות לכך, ונבחר לפעול בדרכים המקצועיות שיאפשרו את החיים הטובים של יותר ויותר מאתנו, ללא צורך במתנת בשר ודם, כי אם בהתפרנסות מעמל כפיים ומברכת ה'.
הלוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נבחר, לגאול את עצמנו מהתהום שאנו צועדים אליה ללא לאות, בקשרים שבין אדם לאדם, בין מגזר למגזר ובין שבט לשבט. שניתן את הדעת על החורבן העצמי שאנו עושים לעצמנו, על המילים היוצאות מכתיבתנו, על הכאב שאנו גורמים ועל חוסר התוחלת בהכפשות השונות; שניתן את דעתנו על הנזק העצום שאנו מחוללים על עצמנו בדרכים שאנו פועלים, בפעילויות הכוחניות, בהריסת הסולידריות, בהחלשת כוחות הביטחון, ונהיה מסוגלים לחדש את האמון ואת הברית שבינינו.
הלוואי ונעסוק בנושאים המרכזיים הנוגעים לכל אדם: בדידותם של המבוגרים, האלמנים והאלמנות, הגרושות והגרושים, הרווקים והרווקות, וכל אלה שלא טוב היותם לבדם;
הלוואי ונדע לחבק את מתמודדי הנפש, את בעלי המוגבלויות, את חסרי הישע וחסרי הבית; את הילדים שבסיכון ואת המכורים למיניהם, וככל שרשימה זו גוברת והולכת כן אנו מבינים עד כמה היא היא הדבר החשוב לעסוק בו.
ומעל לכל, אבן הראשה: הלוואי ויזכה אותנו ריבונו של עולם, ואף אנו נתמקד בפסגת הקיום, לאהב שם שמיים על הבריות; להיות נאמנים לברית המצוות והתורה עם ריבונו של עולם; להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם; לכונן את זהותנו היהודית במדינתנו המתחדשת; לממש את ברכת אברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה"; ולשאת את שמו של הקב"ה כמקדשי שמו ברבים.
שנה טובה ומתוקה.
דווקא הניסיונות ורגעי המשבר, שבזמן אמת נראו קשים מנשוא, מתגלים לאחר זמן כצמתים מכוננים בחיינו
"וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.. וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – אבי רט
חיינו מלאים בניסיונות. כל אחד וניסיונותיו, כל אחד והתמודדויותיו.
השאלה היא לא האם נידרש לעמוד בניסיונות השונים, אלא כיצד נעמוד בהם ומה בעצם מטרתם?
קריאת התורה בראש השנה עוסקת בניסיון הגדול של אבי האומה אברהם אבינו- ניסיון העקדה. תשובתו של אברהם לקב"ה הסתכמה במילה אחת- הִנֵּנִי, מילה שהפכה להיות מכוננת ואבן יסוד בגישת האדם לניסיונות השונים הפוקדים אותו.
'הִנֵּנִי', אמרו חז"ל, זו מילה שבאה ממקום של ענווה, וממקום של מוכנות לקבלת הדין, השליחות והניסיון.
פרשנים והוגי דעות רבים לאורך הדורות עסקו בסוגיה הזו של הניסיונות ועל ייעודו ומטרתו של הניסיון. הם שאלו האם הניסיון הוא מצד המנסה שרוצה לבדוק ולבחון האם האדם יעמוד בניסיון, או שהמנסה יודע כיצד המנוסה יתנהג ומטרת הניסיון היא לגלות לאדם ולעולם כוחות ודברים שאלמלא הניסיון הם לא היו מודעים לקיומם ולעוצמתם של הכוחות הללו.
שלוש גישות יסוד רווחו בחז"ל בבואם לעסוק בנושא הניסיונות.
יש שאמרו שמטרת הניסיון היא להוציא מהאדם כוחות של תפילה מעומק הלב. כל מי שישב בחדר המתנה בבית החולים ליד חדר הניתוח בו נותח מישהו מיקיריו בניתוח מסובך ומסוכן, יודע ומבין על מה מדובר. בשעות שכאלו האדם מוצא ומוציא מתוכו כוחות של תפילה, בקשה וזעקה, דברים שאינם באים לידי ביטוי בשגרת היום יום.
יש שאמרו, כדוגמת הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים', שמטרת הניסיון היא להציב לעולם מודל לחיקוי והשראה, ודוגמא כיצד מתגברים על קשיים ועומדים בניסיונות. כאשר האדם רואה מישהו שמצליח להתגבר על קשיים, ולצאת מועצם ומחוזק מהניסיון, הדבר מהווה מופת והשראה לרבים.
יש שאמרו, כדוגמת הרמב"ן, שמטרת הניסיון היא שהאדם יגלה איזה כוחות אדירים יש בו, כוחות שלא באים לידי ביטוי בימים רגילים, והאדם מוצא את הכוחות הללו שגנוזים בו רק כאשר הניסיון מחייב אותו להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הללו.
רבים האנשים, אשר מתבוננים במבט לאחור על חייהם, ומגלים כי דווקא הניסיונות ורגעי המשבר, שבזמן אמת נראו קשים מנשוא, מתגלים לאחר זמן כצמתים מכוננים בחייהם, וכרגעים שמהם צמחו חוסן והעצמה אישית גדולה.
אל השנה החדשה אנו נכנסים לאחר שנה מלאה בניסיונות מסוגים שונים ברמה הפרטית והרמה החברתית-לאומית. אנו מלאי תקווה ותפילה שהניסיונות הללו יחזקו, יעצימו ויחסנו אותנו כיחידים וכאומה, ויובילו אותנו למקום טוב יותר במעגלי החיים שלנו.
כדי שזה יקרה, מילת המפתח היא הִנֵּנִי. מילה המביעה נכונות להתמודד, ביטחון ותקווה להצליח לעמוד בניסיונות, ובעיקר מילה שבאה ממקום של ענווה ואמונה בכוחנו לצלוח את כל האתגרים, לעמוד בהם בכבוד, ולהאמין שב"ה דווקא הניסיונות והאתגרים הללו ירוממו אותנו ואת המציאות כולה למקום טוב יותר.
שנה טובה ומבורכת.
תשובה, ריצוי וכפרה – אביעד הכהן
לתפילה פנים שוחקות. לתשובה – פנים זועפות.
דימוי מעין זה קנה לו שביתה, לא אחת, בתודעתם של רבים. תפילה, בוודאי בחלקיה ה"רכים", שכוללים פרקי תהלים, תחינות ובקשות, נתפשת כמבטאת כמיהה רצויה לעולם טוב יותר, שָלֵו יותר, שלם יותר; חושפת נימים ורגשות החבויים בליבו של אדם.
לעומתה, נתפשת התשובה כמעין הליך בקרה וביקורת חמור סבר, דין וחשבון התר אחרי מומיו של אדם, בוחן ובודק את מעשיו בשבע עיניים, מעיר ומאיר בזרקור את פגמיו, חושף את יצריו ומעשיו הרעים, ודורש ממנו, לא רק מבקש, בלשון קשה ותובענית, להיטיב את דרכיו, לתקן את אורחותיו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שאינו חוזר לזה החטא לעולם" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב).
במשך עשרות שנים, העביר מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", עשרות רבות – אם לא מאות – של שיחות ושיעורים בנושא התשובה. תמידים – כסדרן, ומוּספות – כהלכתן. לצד עיון מעמיק בהיבטיה ההלכתיים של מצוות התשובה (שחמיו, הרי"ד סולוביצ'יק, גילה בהם פלאי פלאות והעמידם על מכונם, האנליטי וההגותי, בסדרת שיעוריו השנתיים שקובצו על ידי דודי, פינחס פלאי, לספר הקלאסי "על התשובה"), העניק הרב ליכטנשטיין לשומעיו מבט מעמיק על תהליך התשובה במישור הנפשי והפסיכולוגי. במשך שנות דור הייתה זו תורה על פה. לאחרונה, עם הופעת קובץ שיחותיו, "בדרשם פניך", יכולים הכל ליהנות מטובה וזיווה. עיון במשנת התשובה שלו מגלה עד כמה מרובות ומגוונות הן פניה.
מקוצר המצע, נסתפק בדוגמא אחת. כדרכו, נותן הרב דעתו לדיוק במינוח המשמש בכל סוגיה. כך עשה גם מתוך עיונו בלשון עולמה של תשובה, בנותנו את הדעת לשלושה מונחים המשמשים בה תדיר, שלדידו קיימת הבחנה ביניהם: תשובה, ריצוי וכפרה.
בפתיחת הלכות תשובה, קובע הרמב"ם שבכל תחומי החטא והעונש יש צורך בתשובה כתנאי מקדים לכפרה. בכלל זה מזכיר הרמב"ם גם את הפוגע בחברו: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם' (במדבר ה, ו). בפירושו "כסף משנה" על אתר, מעיר מרן רבי יוסף קארו שמקורו של הרמב"ם הוא במשנה האחרונה בפרק החובל, העוסקת בדינו של אדם שחבל בחברו, ושילם לו לפי הדין: "אף על פי שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו" (בבא קמא צב, ע"א).
אכן, הרב ליכטנשטיין מעיר שדבריו צריכים עיון, שהרי דברי הרמב"ם שונים מדברי המשנה: המשנה קובעת שאין די בתשלום לשם מחילת חטאו של החובל, והוא צריך לפייס את הנחבל. הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מדבר על פיוס הנחבל וריצויו, אלא קובע שלשם כפרה צריך לעשות תשובה, ואחד מתנאֵי התשובה הוא וידוי – הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.
היה מקום לומר שקיימת הבחנה בין שני סוגי מצוות אלה. מצד אחד, היה מקום לומר שהמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, משום שמלבד עצם העבירה על צו ה', יש כאן גם פגיעה באדם אחר. וכדברי הרא"ש: "הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיֵעָשה בהן גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". מצד שני, היינו יכולים להעלות על דעתנו שבמצוות שבין אדם לחברו אין כלל צורך בווידוי כאשר הנפגע מחל לפוגע. אכן, הרמב"ם שולל זאת, וקבע שלעניין הצורך בתשובה ובווידוי אין הבדל בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו. לצד זאת הרמב"ם אינו מתייחס כאן כלל לחובת פיוס הנחבל או לשאלה האם הווידוי צריך להתקיים בפניו דווקא.
מאידך, הרמב"ם מוסיף קביעה שאינה מופיעה במשנה ובגמרא בבבא קמא: כפרתו של החובל תלויה בעשיית תשובה, שכידוע יש בה כמה שלבים נחוצים: עזיבת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד ווידוי, שלבים שאינם מתקיימים בהכרח כאשר אדם מפייס את חברו.
אמור מעתה: פיוס יכול להתקיים ללא כל זיקה לקדוש ברוך הוא. גם כופר בעיקר יכול לפייס את חברו, בלי כל קשר לתשובה.
מתוך עיון מעמיק זה, מציע הרב ליכטנשטיין אפשרות להעלאת מסקנה למדנית חריפה שלפיה תשובה לחוד ופיוס לחוד. לפי הצעה זו, גם ללא קשר להגדרת תהליך התשובה, קיימת הלכה נפרדת שקובעת את העיקרון שלפיו יום הכיפורים אינו מכפר בלי שירצה את חברו. במלים אחרות: זהו דין מיוחד ב"יום הכיפורים" וכפרתו, ולא במצוות התשובה שיפה לעולם בכל ימות השנה. כדרכו, מציע הרב בהמשך דבריו את השלכותיה האפשריות של גישה זו במישור המעשי, וחותם את דבריו בהבחנה יסודית בין כפרת יום הכיפורים להליך הכפרה של כל ימות השנה, כגון הכפרה שמתלווה להקרבת קורבן חטאת.
אצל חייבי חטאות ואשמות, הכפרה מתייחסת בשורשה לחטא מסוים וממוקד. אכן, גם כפרה זו מותנית בתשובה, שהרי אם לא חזר החוטא בתשובה על חטא זה – זבח רשעים תועבה הוא. אך אם מתקיים תנאי זה, לא התשובה היא המכפרת אלא הקורבן. ממילא, אין צורך שהתשובה והכפרה יקיפו את כל מכלול אישיותו וקיומו של האדם. אפשר לשוב בתשובה על חטא מסוים, ואפשר לכפר עליו באופן ממוקד. לעניין זה די אולי בכך שהחוטא ביקש מהנפגע מחילה.
לא כך הם פני הדברים כאשר אנו מדברים על כפרת יום הכיפורים או על כפרת התשובה. כפרות אלה מתייחסות לאדם כאישיות שלמה, ולא למעשה פרטי מסוים שעשה אותו אדם. ממילא, כדי שיוכל לזכות בכפרה, תשובתו צריכה להיות מקיפה ומוחלטת: הן מבחינה כמותית, כדרישה להתייחס הן לחטאים שבין אדם למקום והן לאלו שבין אדם לחברו, הן מבחינה איכותית, כתביעה למאמץ יוצא דופן של החוטא לרצות את חברו.
כאשר בית המקדש היה קיים, תקעו בו אפילו בשבת, אך לא היו תוקעים בשאר המדינה מחשש שמא יטלטלו את השופר ברשות הרבים
ראש השנה: האם בירושלים צריך לתקוע בשופר בשבת? – הרב יגאל גרוס
המשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב) כותבת, שכאשר בית המקדש היה קיים, תקעו בו אפילו בשבת, אך לא היו תוקעים בשאר המדינה מחשש שמא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. לאחר החורבן, ביקש רבן יוחנן בן זכאי לעשות זכר למקדש, וקבע שבכל מקום שיש בו בית דין ניתן לתקוע בשבת.
בית דין
באיזה בית דין יש צורך? נחלקו הראשונים:
א. הרי"ף (ח ע"א) הביא את דברי הגמרא בהלכותיו, וכיוון שהרי"ף אינו מביא הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, הסיק הר"ן (שם), שלדעתו כאשר הגמרא מצריכה בית דין כדי לתקוע בשבת, אין צורך בבית דין של דיינים 'סמוכים' (דהיינו שקיבלו הסמכה רב מפי רב), אלא די בשלושה דיינים רגילים, הנמצאים בזמן הזה. והוסיף, שכך נהג הרי"ף בבית דינו בפועל, והיו תוקעים בו בשבת.
ב. הריטב"א (שם, ד"ה אמרו) סבר, שכדי לתקוע בשופר בשבת צריך סנהדרין ממש. ופירש, שכאשר המשנה כותבת שאין צורך בבית דין של יבנה, ותנא קמא מוסיף שאפשר אפילו בית דין אקראי, כוונתו שאפילו אם בית הדין בנדודים ניתן לתקוע – אך בכל מקרה יש צורך בסנהדרין.
ג. הרמב"ם (שופר ב, ט) סבר, שאמנם די בבית דין של שלושה, אלא שהם צריכים להיות 'סמוכים', ושותפים בשלב כלשהו לקידוש החודש. לשיטתו, אי אפשר לתקוע בשופר בשבת בזמן הזה, שהרי אין דיינים סמוכים שיכולים להשתתף בקידוש החודש.
תקיעה בירושלים
להלכה דחו הראשונים את שיטת הרי"ף, וכבר הרמב"ן והרא"ש מעידים שלא נהגו כמותו כלל. אלא, שהרב עקיבא שלזינגר (תל תלפיות, יב עמ' 190) טען שיש לתקוע בשופר בשבת ברוב עם ובמעמד בתי הדין, לפחות בירושלים:
טעם הדבר, שכאשר המשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב) כותבת שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשבת במקדש ולא במדינה, פירש הרמב"ם (פירוש המשנה שם) ש'המקדש' אין הכוונה רק לבית המקדש, אלא לכל ירושלים, ובכל ירושלים היו תוקעים בשופר בשבת.
לטענת הרב שלזינגר, תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלאחר החורבן יש לתקוע רק בבית דין, נכונה רק לשאר המדינה, בה לא היו תוקעים בזמן שבית המקדש היה קיים. אך בירושלים, לדעת הרמב"ם, שכבר בזמן המקדש היו תוקעים בה בשופר, גם בזמן הזה ניתן לתקוע בלי נוכחות של בית דין.
לדבר נימוקים רבים. בין השאר, גם אם לא נקבל את ההבנה ברמב"ם לעיל, הרי שהרי"ף תקע בבית דין של שלושה, וגם שאר הראשונים שדחו דברי הרי"ף, נקטו כך רק בבית דין של חוץ לארץ, שאינו נחשב קבוע מחמת העובדה שיום יבוא וכולם יעלו לארץ ישראל, אך בית דין בארץ ישראל נחשב קבוע, וגם לשיטתם ניתן לתקוע.
לעניין הטלטול טען, שכיום כמעט אין מציאות של רשות הרבים.
דעת השוללים
רוב הפוסקים חלקו על דבריו (תל תלפיות, קובץ יג, יד):
א. מעבר לכך שדעת רוב הראשונים שלא כרמב"ם, הרי מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות שופר (ח, ב) עולה, שבזמן שבית המקדש היה קיים תקעו בירושלים בגלל בית הדין הגדול שהיה שם, כך שגם לשיטתו התקיעה תלויה בבית דין.
ב. את הטענה שיש לחלק בין חוץ לארץ לארץ ישראל דחו, שהרי פוסקים רבים כמו השולחן ערוך הפרי חדש והמהרי"ט אלגאזיחיו בארץ ישראל, ובכל זאת לא פסקו שיש לסמוך על שיטת הרי"ף כדי לתקוע בשבת. מה עוד, שכאמור לחלק מהפוסקים יש צורך בדיינים סמוכים, והישיבה בארץ ישראל אינה פוטרת עניין זה.
ג. את טענתו לעניין העדר בעיית טלטול דחו בכך שראשונים ואחרונים רבים סוברים שגם בזמן הזה יש רשות הרבים.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-נח': השתתפות פעילה של נשים במצוות וטקסים דתיים (3): מצוות עשה שהזמן גרמן-ג':
המשך סעיף 2: הטעמים לפטירת נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן:
בטור הקודם עמדנו על שלושה מהטעמים הבולטים לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן: א. אישה משועבדת לבעלה והיא לא ריבונית לזמנה-אבודרהם. ב. אישה עמוסה מדי במטלות המשפחה והבית-הרב עוזיאל. ג. מעלתה הרוחנית הגבוהה יותר של האישה פוטרת אותה מהצורך בקיום מצוות רבות -הרש"ר הירש.
הרב חיים נבון דן בהסברים השונים הללו וכותב:
"אישה צעירה אמרה לי פעם כי כי כשהיתה ילדה לימדו אותה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן משום שהן מחויבות לבית ולילדים. כשהיתה בתיכון הסבירו לה בסמינריונים שאין זה נכון: נשים פטורות ממצוות אלו מפני שאינן זקוקות להן. אך היום הוסיפה כשאני אם לילדים קטנים, אני רואה כמה צודק דווקא הנימוק הנושן. אני מקפידה בדרך כלל להתפלל שחרית ולומר קריאת שמע בזמנה, אך יש בקרים רבים שאני מטפלת בתינוק במשך כמה שעות, בלי שום הפוגה, ופשוט איני מספיקה לומר קריאת שמע בזמנה. בימים הללו אני אומרת: איזה מזל שפטרו אותי מן המצווה הזו" (הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה-בין עבר לעתיד, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2011, עמ' 61).
מזווית פמיניסטית מובהקת, כל הטעמים הללו בעייתיים. ברור שהטעם של האבודרהם שאשה משועבדת לבעלה, הוא טעם לא מקובל בחברה המודרנית. אבל, גם שני הטעמים האחרים הם בעייתיים. הקשיים האובייקטיביים של האישה בשל חובות הבית והילדים המוטלות עליה לא מקובלים בדור שבו אמורה להיות חלוקת עבודה שוויונית ולפחות הוגנת בין הגבר והאישה. גם ראיית האישה כעולה רוחנית על הגבר, אינה פשוטה מזווית פמיניסטית השוללת הבדלים מהותניים בין גברים ונשים.
3. התחייבות עצמית של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן והאם הן יכולות לברך על כך:
במאמר בשם: "התחייבות עצמית של נשים במצות עשה שהזמן גרמא", סיני, ק' (1987), מצביע הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ על כך שנשים בפועל מקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב ותקיעת שופר. אולם, הוא מעלה שתי שאלות: א. האם נשים לא עוברות על "בל תוסיף" בקיום מצוות שהן פטורות מהן? ב. האם נשים יכולות לברך על מצוות אלה בלי שהן עוברות על ברכה שאינה צריכה והוצאת שם שמים לשווא?
דומה שיש מחלוקת כאן בין התלמוד הירושלמי לבבלי. בירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ג' נאמר שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו תפילין משום ההיקש לתלמוד תורה שנאמר בו "ולמדתם אותם את בניכם"- ומזה מסיקים שלא את הבנות. על כך שואלת הגמרא: "הרי מיכל בת כושי [=שאול המלך] היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה [=הנביא] היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים?- ר' חזקיה בשם ר' אבהו: אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים". כלומר, בשני המקרים לנשים לא התאפשר לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי, עירובין, צ"ו ע"א, מוסיפה הגמרא: "דילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות". כלומר, אף שהתורה ממעטת נשים מסמיכה על הקורבנות שהן מביאות, אם הן רוצות הן יכולות לסמוך. והוא הדין לשאר מצוות עשה שהזמן גרמן. עולה מכאן שלדעת רבי יוסי, אין כאן איסור "בל תוסיף".
רבנו תם פוסק בתוספות בעירובין ובראש השנה שההלכה היא כרבי יוסי ומוסיף (עירובין, צו, ע"א, תוספות דיבור המתחיל: דילמא): "דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דפטורות כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת". בתוספות בראש השנה, לג, ע"א, דיבור המתחיל: הא, מוסיף רבינו תם: "ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא- ליכא, דההיא דרשה דרבנן". זו היא גם שיטת הרא"ש, הרשב"א ואחרים, בניגוד לשיטת רש"י והרמב"ם שנשים לא יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.
לפי הרב ברקוביץ, ברגע שלפי רבי יוסי, נשים סומכות רשות, זו כבר מצווה מהתורה שאם נשים רוצות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, הן עושות בכך מצווה. על ידי כך אפשר ליישב עוד שאלה: כיצד נשים מברכות ואומרות "וצונו"? הרב ברקוביץ מוסיף לשיטתו, שברגע שנשים יכולות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, אז אם הן מחייבות את עצמן, הן יכולות לומר "וצונו", כי התורה רואה התחייבות כזו בכלל המצווה (הרב ברקוביץ, התחייבות, סעיף ב').
האם המורים והמחנכים אמורים בכלל לאהוב את כלל התלמידים שלהם באופן שווה?
האם הורים אוהבים את ילדיהם הביולוגים באופן שווה?
כשהרב דסלר ואפקט הבעלות נכנסים לכיתה – אבנעם הרש
בספרו 'רק מה שחשוב' כותב גרג מקויאן על מחקרם של זוכה פרס נובל פרופסור דניאל כהנמן ושותפיו אשר נתנו ספלי קפה למחצית ממשתתפי המחקר באופן אקראי: חברי הקבוצה הראשונה, אלו שקיבלו את הספלים, נשאלו בתמורה לאיזה סכום יהיו מוכנים למכור את ספלי הקפה שלהם, ואילו חברי הקבוצה השניה נשאלו איזה סכום יהיו מוכנים לשלם עבור אותם ספלי קפה.
מסתבר, כך כותב מקויאן, שהסטודנטים שהספלים כבר היו ב'בעלותם' סירבו למכור אותם בפחות מ-5.25 דולרים בממוצע לספל, בעוד שאלו שלא קיבלו ספל היו מוכנים לרכוש ספל בסכום שנע בין 2.25 ל-2.75 דולרים לכל היותר.
או בקיצור: עצם הבעלות על הספלים גרמה לסטודנטים להעריך את שווים בסכום גבוה יחסית ולהתקשות להיפרד מהם.
עיקרון דומה לאפקט הבעלות, מעביר לנו מחבר הספר 'מכתב מאליהו' הרב אליהו דסלר זצ"ל במשפט האלמותי שלו: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה ,האהבה באה בעקבות הנתינה".
ובמילים פשוטות: אם אתה רוצה להרגיש שייכות למשהו, אתה רוצה להרגיש אהבה למשהו – פשוט תיתן לו מעצמך. תשקיע בו. רק ככה תוכל להרגיש אליו קשר.
נזכרתי בשני העקרונות הללו כאשר העברתי שיחה לאחד מצוותי החינוך של בית ספר מוכר בבנימין ועלתה שם סוגיה מרתקת: מה אמור לעשות מורה או מחנך שנתקל בתלמיד ש'לא בא לו טוב בעין'?
כלומר, האם המורים והמחנכים אמורים בכלל לאהוב את כלל התלמידים שלהם באופן שווה?
האם הורים אוהבים את ילדיהם הביולוגים באופן שווה?
האם ניתן בכלל לעשות משהו בנידון כאשר מורה מרגיש שקשה לו להיפתח לאותו תלמיד?
וכאן מגיע אפקט הבעלות: אתה רוצה שערכו של התלמיד יגדל בעיניך? תשקיע בו ותהפוך אותו לחלק ממך.
אתה רוצה להרגיש חיבור לאותו תלמיד ש'לא בא לך טוב בעין'? תן לו מעצמך, ועם הנתינה יתעורר גם החיבור.
אני, אישית, שמתי לב שהייתה לי הרבה יותר כימיה עם תלמידים שהשקעתי בהם במשך השנה. הם הרבה יותר עניינו אותי ודאגתי הייתה נתונה להם באופן מרובה.
כמובן שלא התעלמתי מתלמידים שמצאתי את עצמי פחות משקיע בהם, אבל מסתבר שהמשפט הזה של הרב דסלר נכתב בדם, יזע ודמעות ולגמרי מחובר למציאות.
אז הנה עצה לכל המחנכים והמורים לתחילת שנה: רוצים להתחבר לתלמידים שלכם? להרגיש שאתם קשורים אליהם?
פשוט תתחילו להשקיע בהם. פתאום לפני שתבינו, תמצאו את עצמכם חושבים ככה סתם באמצע הלילה איך אפשר לקדם אותם בדרכים אחרות.
באחריות.
ילדת מטריה
השיר 'ילד מטריה' של עטרה אוריה כבש את הלבבות ואת המודעות בחודש האחרון, ובדיוק כשחשבתי איפה היצירה הזו הייתה קודם, נתקלתי בפוסט של נטלי ביטון מויאל:
"גם אני הייתי ילדת מטרייה.
עד כיתה ט' הייתי ילדה בודדה. בהפסקות הייתי יושבת בכיתה במקום לשחק בחוץ.
שמחתי כל כך שיש חופש גדול – לא בגלל שהיינו נהנים ומשתגעים, אלא כי היה לי כיף להיות לבד בבית ולא לבד בבית הספר. קראו לי כבשה, ולא הגיעו לאחד מימי ההולדת שהוריי חגגו לי בכיתה ד'. אבל הכי זכור לי – אלו שתי הבנות, בכיתה ח', שהציעו לי לצאת ביום העצמאות וכשהגעתי לנקודת המפגש מרוגשת ושמחה הן לא היו שם. מעניין מה איתן. הייתי כל כך רוצה לפגוש אותן ולומר להן 'תראו איפה אני היום!' להראות להן שהן לא הצליחו להרוס אותי ואם אז חשבתי שאני רוצה להעלם מהעולם בגלל הבדידות הזו, היום, בזכות החוויה הזו, הבנתי מי אני באמת ומה אני שווה, וכמה טוב שהיקום זכה בי. היום, ממרום גילי, אני יכולה לייעץ לכל מי שהוא ילד מטרייה. תדעו לכם שזה קשה מאוד, זה נכון, אבל זה שיעור לחיים. תלמדו מזה, תצמחו מזה, והכי חשוב – תבינו בזכות זה את הערך שלכם. שלא תטעו, זה עדיין שורט. היום אני בת 39 ולפני כל מסיבה של הילדים שלי אני תוהה אם כולם יגיעו. ברגע שאני מזהה חולשה אצל אחד מהילדים שלי אני דואגת להעצים אותו, ואני תמיד במעקב לבדוק שהם לא לבד.
ויחד עם זאת, אם בעבר הייתי מורידה מבט כי התביישתי, היום אני מסתכלת עמוק לצבע של העניים. אם בעבר הייתי נמנעת מאינטראקציה חברתית, היום אני צמאה לה.
אם בעבר חשבתי שהבעיה היא אצלי, היום אני מבינה כמה חוזק יש לי.
אם את/ה ילד/ת מטרייה בעצמך תזכרו – הכוח בידיים שלכם!".
השופר- קול של בהמה? אדם? אלוקים?
לשעבר הרב הצבאי הראשי – הרב ישראל וייס
תגידו, השתגענו? להכניס עצם בהמית, ביום הקדוש ביותר לבית הכנסת, ולהשמיע קולות מוזרים? מה יחשוב אדם שנקלע למקום לראשונה? האם מדובר בשבט פרימיטיבי, או בעם נבחר?
הרס"ג מונה עשר סיבות לתקיעות שופר, ואני אוסיף עשר משלי:
- בעולם יש ארבע דרגות של חיות; דומם, צומח, חי ומדבר. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הדיבור. אין שום בהמה שמסוגלת לדבר דיבור שיש בו דעה, מחשבה, הגיון ורצף אינטלקטואלי. לכך בעל-חי יכולת להשמיע קולות משלו.
אני, כמו כולנו, עומד בראש-השנה, היום שבו נברא הועלם והאדם, לבוש קיטל- שהוא בגד היום האחרון, ושומע מאה קולות היוצאות מעצם של בהמה. אבל בין קול לקול, בין תקיעה לשברים ולתרועה אני שומע גם את קולו של הקב"ה, השואל אותי, ישראל, ישראל, האם אתה משמיע קולות כבהמה, או שאתה מדבר כאדם. האם אתה רשאי ליישב בכסאות המתפללים בבית הכנסת, או שלא. סליחה, אבל האם אתה, בן אדם?
- האדם הוא שילוב של חומר ורוח, גוף ונשמה. כיצד שני ההפכים הללו, דרים בכפיפה אחת?
תשובה- ע"י תורה ומצוות, שהם "המאכל" האלוקי של הגוף שמסוגל להגביה את הגוף לדרגת הנשמה. במובן זה, התקיעות האלוקיות, שיוצאות מן החומר הבהמי, הן כנשמה לגוף.
- שאלה: למה לא להיות עכשוויים, מתקדמים ומודרניים, באופן שנחליף את הישן בחדש, את השופר בקול מודרני, נגלגל את האורגן החשמלי לבית הכנסת, נלחץ על המתג שצליליו דומים לאלה של השופר, ולא נלחץ על התוקע האנושי?
התשובה: עצם השופר היא טבעית ומשום כך כל תקיעה בה שונה מזולתה. וגם אם אותו בעל תוקע יתקע מאה תקיעות, יהא כל קול שונה, ולא יהיו שני קולות זהים. מה שמבקש רעיון זה להביע הוא, שמשום שבני האדם שונים זה מזה, בקול, בדעת ובמראה, אין שמיעתם זהה והקב"ה מבקש להשמיע לאוזניהם קול אישי שייגע בעור התוף הפרטי שלהם, ושלהם בלבד, קול ייחודי, אישי ואנושי ולא קול תעשייתי, מתכתי, שצליליו זהים זה לזה.
- בתובנותיי האישית, ומתוך שאין אדם אשר עושה טוב ולא יחטא, אני סבור שיש בכל אחד מאתנו חסמים, שמעכבים את התקדמותנו הרוחנית. העורקים, הוורידים וחדרי הלבבות חסומים מלהעביר את זרימת הדם. במקום לבצע ניתוח מעקפים מורכב, מציע הקב"ה דרך עקיפה, רוחנית שמימית, 'תקיעה' קוראים לדרך זו. "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה".
התקיעה הראשונה מנסה לפתוח מחסומים גדולים. השברים מכים בחסמים קטנים יותר והתרועה ב"חצץ" שנותר. התקיעה שלאחריה לא נתקלת עוד בשום חסם, משום שהצנתור האלוקי הצליח.
בשומעי את התקיעות האלוקיות אני חש בצנתור אלוקי. הקולות חודרים לעורקיי ולוורידיי ופותחים את חדריי לבבי.
- הסבר נוסף המתיישב על דעתי הוא: התקיעה הפשוטה הראשונה שלפניה היא תמימה ואמיתית משום ש"האלוקים עשה את האדם ישר". השברים והתרועה הם כנגד המציאות הקשה של "והמה ביקשו חשבונות רבים". ועניין זה מביא שברים, ומשברים, ונפילות ויללות, אבל לבסוף, אחרי שאנו חוזרים לדרך הישר הראשונית, הכל חוזר ונפתח, הכל שקט וחלק, וזוהי תקיעתו של שופרו של משיח בבחינת "וה' אלוקים, בשופר יתקע והלך בסערות תימן".
- ניתן להוסיף ולומר כי השופר, הוא כמאפיין העם. עם ישראל הוא עם של הפכים. הוא מסוגל לרדת למ"ט שערי טומאה, ובאחת, לדאות לדרגת מלאכים. כן הוא השופר. העצם הבהמית הנחותה מסוגלת להשמיע את קולה במעמד הר סיני וקבלת התורה, בראש השנה ובתחיית המתים.
- באמצע המולת החיים, כשמסביב כל רעשי הרקע ההולמים, פתאום, קול חזק מפלח את האוויר ואת האווירה, אזעקת אמת, הכל נעצר באחת. רגע בו כל האוזניים מזדקרות, הגוף הפך אוזן, רגע של הקשבה, של שמיעה. רגע שאין מדברים בו, רגע של התבוננות, בחינה של דרך, חשבון נפש, וכל זה מתכנס אל רגע התקיעה בשופר. בחינת "אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו".
- הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, אב"ד בהונגריה ורבה של עיר הולדתי, דונא-סרדהיל, מדמה את קולו של השופר לצופה. זה שצפה בימי קדם את בואו של האויב והתריע מפניו. יום רה"ש ויו"כ, ימי הדין. אנא, נקשיב לצופה. נשפר מעשינו.
הגמרא במסכת ר"ה ט"ז, אומרת: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה. אמר הקב"ה, תיקעו לפני בשופר אייל, כדי שאזכיר לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי".
מה עניין עקדת יצחק לתקיעה בשופר? אברהם אבינו מצווה ב"קח נא" ומשיב ב-"הנני"!
הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל מסביר בצחות לשונות את ה"הנני"; "'הנני'- לכל שליחות, לכל פקודה, גם לקשה ביותר, לנעלה ביותר, לנוראה ביותר. 'הנני' מיד, ללא היסוס, ללא תנאי. 'הנני' כולי ללא שיעור וללא שיור. 'הנני' – התייצבות מוחלטת ומלאה לקראת מלכו של עולם".
ומיד "ויקם, וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים", "וירא את המקום מרחוק", "ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה".
מהו ייחודו של "המקום"?
המקום הוא הר המוריה, שם נוצר עפרו של האדם הראשון. במקום זה עתיד להיבנות בית המקדש. המקום הזה מכוון כנגד המקום האלוקי. בית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה. והשניים הם כעין חיבור גוף ונשמה. בורא ונבראים. עצם השופר עם התקיעה האלוקית.
לאייל, שתי קרניים. עפ"י פרקי דרבי אליעזר, קרן אחת והיא של שמאל, בה תקע הקב"ה בהר סיני, ועליה נאמר "ובמשוך היובל המה יעלו בהר". וקרן שנייה, והיא של ימין, קרנו של משיח שעתיד הקב"ה לתקוע בה בבחינת "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". זוהי מעין קשת אלוקית, שבטבורה אנו חוסים, קרן מימין וקרן משמאל, תחילה וסוף, בריאת עולם, קבלת התורה וביאת המשיח, סגירת מעגל שתחילתו בשופר וסופו בשופר.
יש ונדמה, ולנוכח המציאות העכשווית, שהספינה איבדה את קברניטה.
והנה, תקיעת השופר, האלוקית, רוחנית, שהיא מעין ברק הנכנס בנשמה, והוא כזרם רוחני שמזעזע את האדם, וכדברי הרב קוק זצ"ל: "בפעם אחת, הוא מכיר את הרע והכיעור של החטא, ונהפך לאיש אחר…ליבו אטום, השכלתו גסה, רגשותיו מעורבבים, ומתבייש הוא בעצמו…".
ואז, זעקה, שופר, טבע וחזרה לבראשיתיות.
ביום ראש השנה- יום הולדתי – אני רוצה להקשיב ל: ציוץ הציפורים, לשירת העשבים, לאוושת הרוח, להמיית גלי הים, לעצמי, לחבריי, לאויביי. לדעותיהם, להשקפותיהם, למצוקותיהם.
וכשם שאני מבקש מהקב"ה "קולי שמעת, אל תעלם אוזנך", אני מבקש ליישם זאת גם באדם, בין אדם לחברו.
להאזין, לשמוע, להכיל, להקשיב, לדבר.
- השופר במהותו מדמה טבע. הוא מקורי, טהור, נקי, טבעי ללא תוספות. זה גם מסר לאדם; תהיה אתה, אל תתחפש, אל תתעטף בנוצות לא לך, הסר את הקליפות שנדבקו אליך לאורך השנים. ואע"כ, "שופר, אם ציפהו זהב, במקום הנחת הפה, פסול". שכן, אסורה חציצה ממש, כטבילה במקווה. וכן "אם נשתנה קולו, על-ידי שציפהו זהב מבפנים, פסול".
- השופר כסמל לתשובה, צר מצידו האחד ורחב מצידו השני. זהו שאומר הקב"ה לבניו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של עולם".
אנחנו נדרשים רק לצעד ראשוני קטן, שהרי "הרהור תשובה הוא כבר תשובה", ואז ישלים הקב"ה את תשובתנו.
בר"ה, כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון. אחד אחד, כבפתח צר, וככבשים שהרועה סופרן. אבל בסוף, נפתח פתח עולם בצורת רחמיו הגדולים.
היא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות ומאומצות
ווסרמן התוקע – זגורי
שנה אחת עדינה הלכה להתפלל ב"ימים נוראים" בישיבה. חברות סיפרו לה שתפילה ישיבתית היא משהו מיוחד, מאות בחורים אומרים יחד: "אמן יהא שמיא רבא" עד שהזכוכיות בחלונות כמעט נשברות. זה היה נכון, ועדינה הרגישה את מלכות ה' נישאת הישר מפי המתפללים אל כסא הכבוד ונשפכת חזרה על ראשיהם. גם התקיעות יצאו נהדרות, כמו חצוצרות המלכת מלך מפיו של הבעל תוקע שסיפרו שהוא המשגיח בישיבה הזאת, אבל היה חסר לה בעל התוקע בבית הכנסת השכונתי שלה. שלא הוד לו ולא הדר ולא מאות בחורים שטופי תפילה שמרעידים את החלונות, אלא סתם, כמה עשרות משפחות שהיא מכירה מילדות וכמה זקנים שכל שנה נפקד מקום של עוד אחד מהם. בבית הכנסת הזה בעל התוקע היה אבא שלה. עדינה חשבה שאת הביטוי "חיל ורעדה" המציאו בדיוק בשביל הדקות שלפני תקיעת שופר, שנהיה שקט סמיך והקהל עומד דרוך והריח שבחלל הוא של זיעה קלה וחום טליתות וקוגל מהמטבחון. היא ואמא שלה מגניבות מבטים זו אל זו כי הן יודעות כמה אבא שלה התאמן על התקיעות בסלון של הבית מאז ראש חודש אלול.
עדינה שאלה אותו פעם, מה יש לו להתאמן כל כך הרבה? הרי זה זורם לו כל כך יפה וחלק ואבא שלה אמר: "זו לא רק טכניקה, אני נושא עליי את כל התפילות של הקהל כמו שליח ציבור. וגם, אני לא יודע אם אני ראוי להיות השליח שלהם או בקושי את עצמי אני יכול להביא מול השם יתברך". זו היתה פעם ראשונה שעדינה חשבה על אבא שלה בתור אדם שאולי יש דברים שפוגמים אותו מלהיות שליח ציבור.
בשנים האחרונות אבא שלה הזדקן קצת. בחודש האימונים בסלון התקיעות יוצאות זורמות וחלקות ויפות אבל בראש השנה ליד התיבה, משהו נתקע. הקהל מעביר משקל מרגל לרגל, החום נהיה כבד, אמא שלה מחזיקה חזק את ה’מחזור’ עד שפרקי ידיה מלבינים והיא מדמיינת איך אבא שלה מתחת לטלית מתאמץ ומבקש להיות ראוי. כל שנה זה מחריף, הזמן מתארך, הקהל התעכב, הלחץ גובר, וגם התקיעות יוצאות שבורות ומאומצות. בשנה שעברה עדינה שמעה שתי נשים מדברות. אחת אמרה: "עם כל הכבוד לווסרמן, אולי אפשר למצוא כבר בעל תוקע אחר", והשניה אמרה: "זה באמת מוגזם, מה בנאדם צריך ככה להחזיק בציפורניים. שישחרר לדור הבא" והן הרימו חתיכת קוגל ולעסו וצחקו והמשיכו לפטפט.
כשהגיע ראש חודש אלול, אמא שלה אמרה לאבא שלה: "אולי כדאי לתת השנה למישהו אחר, ושנה הבאה אולי תוכל שוב", אבל אבא שלה אמר: "אם יהיה מישהו אחר, צעיר יותר, אני כבר לא אחזור גם שנה הבאה", ועדינה הרגישה איך הכל גואה בה והיא סיפרה על השנה ההיא שהיא הלכה לישיבה ואיזה תפילה מרוממת היתה שם ואיזה תקיעות חלקות, כמו של המלכת מלך באמת, אבל היה חסר לה הלב השבור שמתרגש ולא יודע אם הוא ראוי למרות שהוא מקצוען, והיא אמרה שבכלל לא משנה שצריך להתאמץ על תקיעות ולחכות אפילו חצי שעה בסבלנות, כי זו לא הופעה. הקהל בא כדי שיחרד לו הלב, ואם הוא לא יחרד מלראות איש טוב שנושא את עוונותיהם לשמיים כל שנה, אז בשביל מה הוא בא? וכשסיימה, היא חשבה על הנשים מבית כנסת שלא אכפת לה בכלל מה יגידו בקידוש, ושהיא לפחות מתכוונת לעמוד שם בשיא השלווה האהבה ושוויון הנפש בלי חום ולחץ, עד שיצא לאבא שלה מהפה מה שצריך לפני כסא אדון עולם.
עשרת ימי תשובה מעניקים את זמן ההסתגלות ההכרחי – או אז יגיע הלב בהכנעה ליום הקדוש
מי צריך להיות ראשון? – חזות גבריאל
שורת ההיגיון אומרת כי יום כיפור צריך לנעול את השנה הקודמת וראש השנה לפתוח את השנה החדשה. בדרך זו נגיע אל ראש השנה החדשה אחרי שעברנו זיכוך, תפילה רחמים וכפרה. אכן כך שאל הגר"י בלאזר זצ"ל בשם הגר"י סלנטר זצ"ל: "מדוע לא צווה הקב"ה לעשות יום הכפורים מקודם, ואחרי שטיהרו מעוונותיהם יעשו ראש השנה ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה"?
בשמו של הסלנטר מובאת התשובה הבאה: ליבו של האדם אינו נפתח בבת אחת, זוהי פעולה איטית המתרחשת בשלבים. סליחות ותקיעות שופר עשויות לפתוח את סגור הלב הקשה. עשרת ימי תשובה מעניקים את זמן ההסתגלות ההכרחי; או אז יגיע הלב בהכנעה ליום הקדוש. זוהי מעין תשובה פסיכולוגית.
המעבר מימי החול הבנאליים אל היום הקדוש בשנה אינו יכול להיות פתאומי ומהיר. תלמידי הישיבות חווים את ההרגשה של 'אלול' כבר מראש חודש, הרגשה שהולכת ומתעצמת.
בתשובתו מתייחס הסלנטר גם להיבט אחר, יסוד המעבר מדין הגשמיות: 'בני, חיי, ומזוני', הנדונים בראש השנה אל הנשגבות הרוחנית של יום כיפור בו נדונות נשמותינו. "כאשר האדם יחם לבבו בבקשתו הגשמית אולי יוכל לצעוד הלאה אל הרוחני".
כך או כך, הסברים אלו מתייחסים אל המימד הפסיכולוגי של התשובה. הקב"ה ריחם עלינו והפך את סדר המועדים הללו כדי להיטיב את סיכויינו לעמוד בדין. לו יום כיפור היה קודם לראש השנה, אדם שהיה עובר את חווית יום כיפור ללא השפעה אמיתית על יצרו, היה עניין זה עצמו מתווסף לו לדינו והיה חלילה מחמיר את מצבו ואת מצב נשמות ישראל.
אפשר להשיב על שאלה זו בבחינה מדוקדקת יותר של שתי בחינות, מהות הכפרה ויום כיפור עצמו. כאשר אדם חוטא הוא עושה זאת בתרתי. הוא פוגע בעצמו בבחינת 'טמטום הלב' והוא גם גורם לחילול השם. גם אם הוא אנוס ואינו פוגע בעצמו הוא בכל זאת הביא עבירה לעולם וגרם לחילול השם. לא תמיד אנו מבחינים בין שני מישורים אלו הקיימים בכל המצוות, עשה ולא תעשה.
תהליך הכפרה מקביל אף הוא לשתי בחינות אלו. כפרה לאדם בשל היותו אדם ובשל 'טמטום ליבו' היא כפרת 'גברא'. כפרה על חטאי האדם היא כפרת 'חפצא'. חטא ה'חפצא' מתרחש גם אם האדם אנוס והוא פטור מדין שמיים, אבל הוא בכל זאת יצר שינוי (לא חיובי) בעולם.
לכאורה, למאן דאמר כי 'עיצומו של יום מכפר' גם לאלו שאינם שבים, ניתן היה אולי לומר כי 'עיצומו של יום', מכפר על תוצאות 'שתי הבחינות' הללו, למה אם כן לא צוותה תורה על קיום יום כיפור תחילה?
גם למאן דאמר כי 'עיצומו של יום מכפר' גם לאלו שאינם שבים, הסדר של ראש השנה ולאחריו יום כיפור הוא סדר מתחייב. יום הכיפורים עושה מעין 'ויש' ו'פירמוט מחדש' של המערכת הרוחנית הפנימית של האדם וגם של השפעת חטאיו בעולם. לפירמוט זה יש גם 'חסרונות' ברמה המטאפורית. הוא משמיד את הנתונים הקודמים והוא 'יקר יותר' במונחי הידע. את ה'פירמוט מחדש' אנו מבצעים במערכת רק אחרי שהמערכת יצאה מאיזון והיא בחוסר תפקוד ועדיף לפעמים לבצע תיקון ולהמשיך בעבודה הרגילה.
ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבו יבוא, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך.
ודוק, הליקויים של ה'חפצא' וה'גברא' המצטרפים בעשרת ימי תשובה, מעצימים את גודל החטא, דווקא בשל תכונותיהם של הימים הללו. בימים מלאי הוד אלו אנו נבחנים ב'תרתי', ברמת הקפדה גדולה יותר אבל גם בשערי תשובה פתוחים לרווחה לכל מאן דבעי. באמתחתנו, בתודעתנו ובידיעתנו, נמצא יום הכיפורים הקדוש מכל. הוא מצטייר כמענה אולטימטיבי למציאות בעמק הבכא, הוא מאפשר בעצם קיומו את הכפרה השלימה.
מנהיגי האומה צריכים להיות טובי עין, שאינם מביטים בעוינות על אזרחים שאינם שותפים לדרכם
עין טובה ועיני העדה בשנות הע' למדינה – הרב ד"ר רונן לוביץ
בראש השנה של כל שנה רגילה תקיעות השופר קוראות לנו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם… הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם" (רמב"ם, הלכות תשובה ג, ד). מה יחליף את השופר בראש השנה שחל בשבת, אשר אין בו תקיעות? על כך עונה אבי זקני הג"ר יהושע קניאל זצ"ל, שהתחליף לקול השופר הוא בקריאתם של אנשי תורה וחזון שחובתם לשמש כשופר, כדברי ה' לישעיהו בהפטרת יום הכיפורים: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (דברי יהושע ב, עמ' 602-604).
אינני מתיימר לדבר אל העם ולהגיד פשעם, אלא אל עצמי לדבר ידעתי, ואת החברה הישראלית מקרוב הכרתי, ועל כן שאלתי: מה העניין המרכזי שיש לשפר, ומה הקריאה הנחוצה למדינת ישראל בימי חשבון הנפש דהשתא? דומני שיש לעבוד על תכונה יסודית ומקיפה הלא היא העין הטובה. כשביקש רבן יוחנן בן זכאי מתלמידיו, שיצביעו על הדרך הטובה שידבק בה האדם, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס: "עין טובה" (אבות ב, ט). עין טובה נובעת מדרך ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית, ומהווה בנין אב למכלול דרכי ההתייחסות של האדם אל זולתו. בעל עין טובה רוצה בטובת האחר ומצטיין בנתינה בנדיבות וברוחב לב, כדברי משלי (כ"ב, ט'): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".
המשנה באבות (ה, יט) רואה את אברהם אבינו, איש החסד והנתינה, כסמל למי שהתאפיין בעין טובה. אברהם דאג ללוט ונלחם למענו, העניק למלך סדום את השלל שלקח במלחמתו, ראה את האנושיות בעוברי אורח זרים ואירח אותם כבני מלכים, חיפש בסדום את הצדיקים וניסה להציל את העיר, חמל על הגר והתפלל על אבימלך. הניגוד המוחלט של אברהם הוא בלעם, בעל העין הרעה, שחיפש רק את טובת עצמו.
העין הרעה מהווה גורם מרכזי לחטא לשון הרע ולכל דיבור פוגעני. החפץ חיים חוזר בספרו על החובה לדון לכף זכות, שכן אם האדם רואה את חברו בעין חיובית, הוא לא יגיע להוצאת דיבה ולדיבור שלילי. דווקא בשנות הע' של מדינת ישראל, העין הטובה הולכת ונשחקת, וע' של עוינות הולכת ומתעצמת. בשנה האחרונה התרגלנו לקפיצת מדרגה בדיבור שלילי ופוגעני הן של נבחרי ציבור והן כלפיהם, הן כנגד אנשים ספציפיים והן על קבוצות גדולים ומגזרים. התרגלנו להביט בעין רעה על מי שאין דעותיו כדעותינו.
העין הטובה חשובה באופן מיוחד למנהיגי העם, הנקראים בתורה "עיני העדה" (במדבר טו, כד). מנהיגי האומה צריכים להיות טובי עין, שאינם מביטים בעוינות על אזרחים שאינם שותפים לדרכם, אלא רואים את צרכי כלל האומה. בסיומה של שנה זו יש חובה מיוחדת על נבחרי הציבור לערוך חשבון נפש נוקב שמתעלה מעל לשיקולים הפוליטיים. עיניהם של עיני העדה צריכים לראות למרחוק ולחתור לבניית הסכמות ושיתופי פעולה, מתוך הבנה שיש זרעי טוב וניצוצות אמת בכל המחנות. שאיפתו של כל יהודי, וביתר שאת כל מנהיג ציבור, צריכה להיות "שיתכוון במעשיו לטובת הדור כולו… וללמד סנגוריא על הדור כולו… ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו" (מסילת ישרים, פרק י"ט).
בתפילתו הידועה של ר' אלימלך מליז'נסק, "אדרבה", הוא מבקש מה': "שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם". לכל אדם ולכל ציבור יש חסרונות כמו גם מעלות, והשאלה היא מה אנו רוצים לראות. אם אנו ונבחרינו נצליח לראות את הטוב באחר, המצב במדינתנו ישתפר, ואנו נזכה להיות מ"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ – אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא", ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בראש השנה.
לפעמים יש צורך לחזק את הדין דווקא
שנת דרקולה בפתח – הרב ד"ר משה רט
מה צפוי לנו בשנת התשפ"ד? נקווה שרק דברים טובים, אולם שם השנה – הַתְשַׁפֵּד – מזכיר לי את אחת הדמויות ההיסטוריות הידועות והאפלות ביותר, הלוא הוא – ולאד המשפד.
ולאד המשפד, הידוע גם בתור ולאד צֶפֶּש, ולאד השלישי או דרקוליה, היה שליט ולאכיה במהלך המאה ה-15. הוא נודע בשל מאבקו לעצמאותה של ולאכיה נגד האימפריה העות'מאנית, ובשל אכזריותו וקשיחותו הרבה. את כינוי קיבל בעקבות מנהגו לשפד את אויביו הרבים על מוטות עץ מחודדים, מה שהעניק לו מוניטין מפלצתי ומרתיע. מאידך גיסא, הוא השליט חוק וסדר בממלכתו, ומסופר שבתקופתו יכול היה אדם להשאיר שק מלא מטבעות זהב בכיכר השוק בערב, ולבוא ולמצוא אותו שלם בבוקר, משום שאיש לא העז לפשוע בשל הפחד מעונש. בהשראת דמותו ההיסטורית של ולאד צפש, יצר הסופר האירי ברם סטוקר במאה ה-19 את דמותו האגדית של הערפד דרקולה – אחת הדמויות המפורסמות והמשפיעות ביותר בתרבות המודרנית. בכך למעשה הפך ולאד צפש לרומני המפורסם ביותר בהיסטוריה.
מה אנו יכולים ללמוד ממנו בשנה המזכירה את כינויו? גם אם איננו מעוניינים, כמובן, לחקות את אכזריותו הקיצונית, ישנן מספר תכונות אותן אפשר ללמוד ממנו. ראשית, מסירותו למולדת ונכונותו להגן עליה מפני שאיפות ההתפשטות של האימפריה המוסלמית – מציאות אותה גם אנחנו מכירים בארצנו. שנית, לחימה חסרת פשרות נגד אויבי העם, תוך נכונות לנקוט באמצעים קשים על מנת ליצור הרתעה. בראשית דרכה הבינה מדינת ישראל היטב את חשיבותה של מדיניות זו, אולם עם השנים היא כורסמה, נחלשה והתערערה בשל ספקות פנימיים. כתוצאה מכך רק התרבתה שפיכות הדמים משני הצדדים. סיפור "שק הזהב" של דרקולה ממחיש שכאשר השלטון הוא חזק ומרתיע מספיק – אין צורך להשתמש בעונשים בפועל, משום שאנשים ישמרו על החוק והשלום בעצמם. רפיסות וחולשה לא מונעת אלימות אלא מעודדת אותה.
הפועל "לשפד" מזכיר את הביטוי "ייקוב הדין את ההר" – נאמנות לצדק ללא פשרות. אמנם הקב"ה שיתף את מידת החסד במידת הדין, כדי שיוכל העולם להתקיים, אך שתיהן נחוצות, ולפעמים יש צורך לחזק את הדין דווקא. נקווה שבשנה זו נעורר לתחייה את הכוחות של העם היהודי בן האלמוות, עליו נאמר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית
וקול דממה דקה יישמע – הרב מאיר נהוראי
הלכותיה של מצות תקיעת שופר בראש השנה אינן מפורטות בתורה שבכתב. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: "…בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ … זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כג –כד), ובמקום אחר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א). אולם, קבלה היא וגזירה שווה ממצוות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.
השנה לא נקיים מצוות שופר מהתורה, שכן היום הראשון של ראש השנה חל בשבת. וכך נאמר במשנה במסכת ראש השנה (כט ע"ב): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה". בשני התלמודים בבלי וירושלמי ביקשו לתת טעם להלכה זו. וכך מסביר התלמוד הבבלי: "אמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
חכמים ביטלו מצווה מהתורה מחשש שמא יטעה אדם ובשוגג יוציא את השופר מרשות לרשות. אולם קשה הדבר, וכי יעלה על הדעת שהמצווה היחידה בראש השנה תתבטל בשל חשש שבטעות עלול אדם להוציא מרשות לרשות את השופר? שמא זו הסיבה שהירושלמי כובש לו דרך אחרת בהסבר העניין. הירושלמי מצביע על סתירה בין שני פסוקים: במקום אחד נאמר, "יום תרועה" ובמקום אחר נאמר: "זכרון תרועה". ומסביר הירושלמי: כאשר ראש השנה חל בשבת – "זכרון תרועה" ולא תוקעים. כאשר ראש השנה חל ביום חול הוא – "יום תרועה" ומצווה לתקוע בו.
לעניות דעתי, לשיטת הירושלמי אין אנו מבטלים את תקיעת השופר אלא שמשקלה הסגולי של השבת מאפשר את המלכת ה' באופן אחר. כוחה של השבת הוא בשביתה מוחלטת ממלאכה. כך אנו זוכרים את "מעשה בראשית", ולכן אין צורך בתקיעת שופר. המלכת הקב"ה נעשית על ידי זיכרון, באמצעות קול דממה דקה. ניתן להסביר זאת באמצעות כמה מילים הנאמרות בתפילת ונתנה תוקף: "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע" – משפט מורכב ששני חלקיו לכאורה סותרים. האם לאחר שתוקעים בשופר גדול לבסוף נשמע קול דממה דקה?!
ייתכן והמקור לכך הוא מסיפורי אליהו. אליהו הנביא נאלץ להימלט מפני איזבל למדבר. הוא זוכה להתגלות אלוקית וכך היא מתוארת: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים… וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". הקב"ה אינו מתגלה במופעים כוחניים אלא דווקא בקול דממה. זה היה שיעור חשוב עבור אליהו, שהתנהל בקנאות מול העם וכפי שמסביר המלבי"ם בצורה כל כך מדויקת: "אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".
השנה, נגיע לראש השנה תשושים ועייפים מקולות של מחאות והפגנות. תקופה שמלאה ברעשי רקע, כוחניות, צעקות ואלימות מילולית. יש כאן מסר לכולנו להפסיק את הקנאות ואת הרעשים ולהנהיג בתוכנו "קול דממה דקה". השנה לא יישמע קול של שופר, ובמקומו נשמע קול דממה דקה. נמליך את הקב"ה מכח השבת, וכך יעלה זיכרוננו לטובה לפני כסא הכבוד. קול השופר יוחלף בקול דממה דקה ובכך נזכור שתהליכים ניתן לקדם רק מתוך עבותות של אהבה; פחות רעשי רקע, יותר שתיקה והקשבה. רק כך נוכל לבנות את האמון מחדש.
לא מובטח שמימוש השעה והתפקיד יהיה גלוי לבעליו בחייו
אבות ד', ג': הרצל/ נעמי (יפֶה)
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" (אבות ד', ג').
בנימין זאב הרצל הִווה עבורי סמל ומקור הערצה. כבת לדור ראשון בארץ, אליה עלו הורי מארה"ב ומגרמניה ובה נפגשו, חונכתי על ברכי הציונות, אסירת תודה למי שחזונו ומימושו אפשרו לי להיוולד. דמותו של הרצל נדמתה לי רבת הוד והפער בין חייו האישיים ומותו המוקדם, למפעל חייו, העציב אותי, אך נדחק לשולי הפאתוס, הסיפור הגדול, של המנהיג וחוזה המדינה.
בבגרותי נחשפתי לספרו של סטפן צוויג – "העולם של אתמול", המשרטט לאורך עמודים ספורים, בעדינות רבה, את האיש ואת המורכבות בה חי, אף במישור החזוני. בעוד רעיונותיו זכו לבוז ודחיה במגרש הביתי שלו – וינה, הם אומצו בחום ובהתלהבות על ידי יהודים בני מזרח אירופה. תיאור הלווייתו של האיש, הותיר בי חותם ותובנות: מימוש השעה והתפקיד, אינו פסיבי ולא מובטח שיהיה גלוי לבעליו בחייו. ואף על פי כן, נוע ינוע – מחויב למימוש תכליתו!
"יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לוינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד… רבים פרצו פתאום אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים… הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי שלא ראיתי מעולם בשעת קבורה ולא שבתי לראותו מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם המיליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו" (צוויג, עמ' 94).
הרצל היה איש נכון בזמן הנכון. אדם שפעל באקטיביות למימוש "שעתו" ותרם לכך שלמדינת ישראל יוחזר ויימצא, מקום.
לתגובות: naomieini1@gmail/com
הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת
לתקוע מחדש בשופר החירות – יעקב ספוקויני
"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כׇּל־ הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ" [תהילים פט]. פסוקים אלה, הנאמרים מיד לאחר הפרק הראשון של התקיעות, מספרים את הסיפור של תקומת ישראל. 'מצודת דוד' מסביר את הפסוק השלישי: "תפארת- אתה הוא המפאר חזקם ובעת תמלא רצון, תרום קרן ממשלתנו". ברצונו של ה' תרום מחדש קרן ישראל.
איך נתחיל שנה חדשה? – נתחיל בשיר! שיר של נעמי שמר המשקף את המעבר משמחה לדיכאון ולתקומה מחודשת:
"וְלִפְעָמִים, הַחֲגִיגָה נִגְמֶרֶת…/ בַחֲצוֹת, הַבַּיְתָה אֶת הַדֶּרֶךְ/ קָשֶׁה לְךָ לִמְצֹא/ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים – /לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית.
"לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב/ לְשִׁיר אוֹתוֹ בְּכֹחַ – לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב/ לִשְׁמוֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחוֹפשִׁית/ וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית".
השיר עוסק בעייפות החומר של האדם הפרטי, אך אפשר בנקל להקיש ממנו על מצב הרוח הלאומי. במצב רוח קשה, נושא האדם עיניו למרום ומבקש מבורא עולם שייתן לו כוח לקום ולהתחיל מבראשית. כך היה מצבו של העם היהודי מיד לאחר השואה. מי יכול להתאושש ממכה כה כואבת?!
ביום ד' תשרי תש"ה [1944] בקעה קרן אור באפלת השואה כאשר הוקמה 'החטיבה היהודית הלוחמת' – "הבריגדה". כמה חודשים קודם לכן החליט הקבינט הבריטי בראשות צ'רצ'יל, להיעתר לבקשות הסוכנות היהודית ולאחד לוחמים יהודים מכמה גדודים לכדי חטיבה אחת. זה היה מפנה חשוב במדיניות הבריטית לאורך המלחמה. בתחילתה, לא הסכימו הבריטים לגייס מתנדבים יהודים מא"י אלא אם יוקמו יחידות מעורבות של יהודים וערבים. הבריטים חששו מזעם הערבים. בנוסף, גנרלים בצבא הבריטי חששו מבניית תשתית לצבא עברי שיילחם בהם. כשגדלה מצוקת כוח האדם במהלך המלחמה, הסכימו לוותר על הדרישה לשירות משותף. הוקמו יחידות שנועדו להגן על א"י ועסקו בתפקידים בלתי מלחמתיים. לפיכך, אלפי צעירים יהודים שרצו תפקידים קרביים התנדבו לצבא הבריטי כבודדים. והנה עתה, כפה הקבינט הבריטי את דעתו על ראשי הצבא והורה להקים את הבריגדה היהודית.
זו הייתה יחידה שנשאה בגאון סמל עברי ודגל עברי. יוזמי הבריגדה ראו מול עיניהם 3 מטרות: א. להילחם באויב הנאצי. ב. להקים מגע עם שרידי יהדות אירופה. ג. להקים תשתית לצבא עברי. החטיבה התארגנה במהירות. אנשיה התאמנו במצרים והספיקו להשתתף בקרבות בצפון איטליה.
אבל, תרומתה העיקרית של הבריגדה הייתה במתן סיוע לפליטי השואה להגיע לארץ. המפגשים עם הפליטים היו מרגשים במיוחד. יהודים אלה, שרידים בודדים למשפחות שלמות שנטבחו, הביטו כלא מאמינים בחיילים עבריים שענדו תגי זיהוי יהודים. אחת מהן סיפרה:
"בבוקר אחד בחודש מאי 1945 הופיע במחנה שלנו [מחנה 'עקורים' באוסטריה] חייל ועל שרוולו כתובת באנגלית 'פלסטיין'. חשבתי שהוא אנגלי הגר בא"י. פתאום אני שומעת אותו מדבר רוסית. שאלתי אותו: "אתה יהודי, אתה מדבר עברית?", הוא ענה "כן, אני ארצישראלי". מרוב התרגשות נפלתי מתעלפת. החייל היהודי טיפל בי רבות. הוא סיפר על ארץ ישראל ועל הבריגדה היהודית. כעבור כמה ימים הגיע למחנה שלנו אוטו ועליו סמל מגן דוד. כמה חיילים יצאו ממנו והציגו את עצמם כאנשי הבריגדה. התרגשותנו הייתה לאין שיעור. ראינו לפנינו דבר שלא יכולנו להעלות על דעתנו אף פעם".
דברים דומים אמר אבא קובנר במפגש הראשון בין יחידת הפרטיזנים שלו ובין חיילי הבריגדה:
"האמינו לי חברים, שלא ציפיתי לכך שלמחרת בואי הנה אצטרך לעמוד לפני התכנסות שכזאת, שבה התאספה הקבוצה של הבריגדה היהודית בציפייה לשמוע מפינו מי אנו ולהבין מה מביאים אנו עימנו… עוד לפני חודש לא תיארנו לעצמנו, כי נפגוש בדרכיה החרבות של אירופה בפיסת ארץ ישראל. לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין כמעט איש מאיתנו, שעוד ניפגש בכלל, רצינו אז כך למות. אך למות כדי להישאר חיים בזיכרונכם… לחמנו עם האויב עם נשק ביד, וכשיצאנו מהיערות לחופש, חשב כל אחד מאיתנו, שהוא האחרון, שריד אחרון… המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות ושל דם לכוח של עוצמה מהפכנית" [מתוך י. גוטמן, 'מאבק בנתיב הייסורים']. ואכן, הבריגדה הייתה חלק מתשתית צה"ל וברצות ה' פעלה לחירותנו המחודשת.
שנה טובה ומתוקה!
Yaakovspok1@gmail.com
בשם האמונה בא-ל נעשו לאורך ההיסטוריה מעשי החסד הנעלים ביותר והזוועות המתועבות ביותר. אתאיסטים גמורים הניחו תשתית פילוסופית לתורת המוסר, אך גם לתורות גזע ולטבח המונים
השאלה הראשונה – הרב ד"ר עילאי עופרן
"למרות שאני אדם דתי, אני בכל זאת מאמין בא-לוהים", כתב פעם הרב שטיינזלץ, והתכוון כנראה לכך שבחינוך הדתי עוסקים בלי הרף בעידוד שמירת מצוות, בלימוד תורה ובאכיפה של מאפיינים דתיים, אבל כמעט ולא מדברים על אמונה בקב"ה.
אחרי לא מעט שנים בעולם החינוך, ואינספור שיחות עם צעירים וצעירות שמתלבטים ומתייסרים בשאלות אמוניות, אני מניח כאן 5 הערות על השאלה "האם יש א-לוהים"? – השאלה שלכאורה ממנה הכל מתחיל, ובכל זאת קשה כל כך לקיים בה דיון מסודר.
1. דיונים מוכרעים למעשה בשלב ניסוח השאלה, ולכן כדאי לשים לב שהנחות היסוד שבבסיס השאלה והאופן שבו היא נשאלת עשויות להשפיע במידה רבה על התשובה שתתקבל. לפני שאדם שואל את עצמו "האם אני מאמין בא-לוהים?" צריך להחליט מהי בכלל אותה אמונה – מחשבה? תחושה? השקפת עולם? חוויה קיומית? וממילא יהיה עליו להחליט באיזה ארגז כלים להשתמש – האם להשתמש ברגש או בשכל? האם ללמוד תכנים חיצוניים או להתחבר לעולם פנימי? הצרה היא שרוב הצעירים והצעירות שפגשתי בהתלבטות הזו, מדלגים על השלב הזה, וכך בעצם שואלים שאלה חסרת פשר, שבסך הכל בועטת אליהם בחזרה את הנחת היסוד שהם בכלל לא שמו לב שהם הניחו. לא מעט מהם מחפשים "להרגיש" את א-לוהים, למרות שאני לא בטוח שבכלל יש לנו חיישן לזה.
2. השאלה הזו, שמייסרת אותם למשך תקופה כה ארוכה, בדרך כלל לא מקדמת אותם מילימטר. כי, גם אחרי שהשבנו עליה לעצמנו, נותרו עדיין כל השאלות פתוחות. בשם האמונה בא-ל נעשו לאורך ההיסטוריה האנושית מעשי החסד הנעלים ביותר אך גם הזוועות המתועבות ביותר. אתאיסטים גמורים הניחו תשתית פילוסופית לתורת המוסר, אך גם לתורות גזע ולטבח המונים. אם גם המאמין וגם הכופר יכולים להיות טובים וישרים ויכולים להיות חלאות מכוערות, כנראה שהשאלה החשובה באמת אינה "האם אתה מאמין בא-לוהים?" אלא, מה המשמעות וההשלכות של האמונה הזו על עולמך והתנהגותך?
3. אמונה בא-לוהים לא יכולה להיות תשובה לשאלה, משום שהיא לעולם לא מסקנה מתבקשת מאיזה דיון או הוכחה פילוסופית ניצחת. היא הנחת עבודה, אקסיומה, הכרעה. היא בחירת השפה באפליקציה. היא ההגדרה של האופן שבו נדבר מכאן והלאה על כל השאלות הבאות.
4. הניסיון לחקור את השאלה "האם יש א-לוהים?" דומה לניסיון לברר האם אבא שלנו הוא באמת אבא שלנו. הרי לרובנו אין שום הוכחה לכך, ולפעמים יכול להזדחל לו איזה ספק שמא מי שאנו קוראים לו "אבא", אינו באמת האבא הביולוגי שלנו. אותם נער או נערה יכולים לבקש מאבא שלהם לעשות בדיקת ד.נ.א. וללחוץ ולדרוש עד שהוא ישתכנע.
הצרה היא, שגם אם הבדיקה תראה בוודאות גמורה שאכן מדובר באבא, מערכת היחסים איתו כנראה נחרבה לעד, או לפחות ניזוקה קשות. את הנזק שנעשה ליחסים ביניכם כשפקפקתם באבהותו של אבא, שום ראייה לא תמחק.
במילים אחרות – על השאלה "האם יש א-לוהים?" אי אפשר להשיב בחיוב. כי, גם אם המסקנה היא שיש, אתה בעצם אפיקורס. בדיוק כמו עם אבא שלנו, אדם מאמין, מוותר על הבירור…
5. השאלה "האם אתה מאמין בא-לוהים?" היא לכאורה השאלה שהכל בנוי עליה, ודווקא בגלל זה אין הרבה טעם לעסוק בה. הדיון בה מעייף ומתסכל, והופך מהר מאד ל"לופ" חסר תוחלת.
אם יש לכם תלמיד או תלמידה, ילד או ילדה, שעסוקים מאד בשאלה הזו, שמתלבטים לאורך זמן האם הוא קיים ומה משמעות החיים, כדאי לברר מדי פעם מה שלומם, מה מצב הרוח שלהם ואיך הם ישנים בלילה. בכמה מקרים שפגשתי, לא תמיד ולא לרוב – אבל לפעמים, יותר משהייתה כאן שאלה אמונית, היה כאן תסמין של דיכאון…
יש ניסיון של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים ושל אחינו החיים אתנו, לנשל את ישראל מלב הארץ
ארץ ישראל ועם ישראל – הרב יעקב פילבר
שירת האזינו סוקרת את ההיסטוריה הישראלית מראשית ועד אחרית. את הסקירה הזו פותחת התורה בארץ ישראל: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" ופירשו במדרש [ספרי]: "כשהנחיל הקב"ה העולם לאומות העולם, פירש תחומן לכל אומה ואומה… ופירש תחומן של אומות כדי שלא ייכנסו לארץ". והיא מסיימת אותה גם בארץ ישראל, ככתוב: "וכפר אדמתו עמו – ועל כך אמרו חז"ל [ילק"ש תתקמ"ו] – כל הדר בארץ־ישראל, וקורא קריאת־שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם־ הבא". כי ארץ־ישראל היא אחד משלושת מרכיבי השלמות היהודית, שהם: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, כמו שדרשו במכילתא [יתרו כ]: "לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ־ישראל ונותנין נפשם על המצוות". ועל כן אין משמעות להיסטוריה של העם היהודי ללא ארץ ישראל.
הרמב"ם באגרת תימן כותב שמאז ניתנה לנו התורה ביקשו אומות העולם לפגוע בישראל באחת משתי הדרכים הבאות: השמדה פיזית באמצעות חרב, או פגיעה באמונה בכוונה לסתור דתנו ולהפר תורתנו. על שני הניסיונות הללו הבטיח לנו הנביא ישעיה: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח (כנגד החרב) וכל לשון תקום עליך למשפט תרשיעי (כנגד מלחמת הדת)". ואכן, בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם.
במהלך ההיסטוריה של עמנו הכרנו את שתי הדרכים שהזכיר הרמב"ם, האחת, דרכו של פרעה שגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ובדרכו הלך המן הרשע ש"ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", וכך נמשכו הדברים בפוגרומים ובשואה. כמו כן הכרנו בהיסטוריה גם ניסיונות לפגוע באמונה היהודית, כמו גזירת היונים על השבת, על המילה ותלמוד תורה, עד שהכריחום לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, כמובא במדרש [ב"ר בראשית פרשה ב]: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל" ובדרכם המשיכו אח"כ הנוצרים והמוסלמים בניסיונות לאלץ את היהודים להמיר את דתם וכך גם לאחרונה ברוסיה הסובייטית. רק הקמתה של מדינת ישראל הקהתה את שתי הסכנות הללו, אם כי לא ביטלה אותן לגמרי, אבל בו בזמן היא יצרה חזית עימות חדשה להתנכלות של אומות העולם לעם היהודי, והוא המאבק על עתידה של ארץ ישראל, שהיא המרכיב השלישי בשלמות היהודית.
הסכסוך הערבי־ישראלי מתמקד בעיקרו סביב הבעלות על ארץ־ישראל. יש הרואים כאן סכסוך גבולות רגיל בין עמים אשר אפשר לחסלו בפשרות וויתורים. אבל במבט ההיסטורי של העם היהודי, ובצפייה להתגשמות חזון נביאי ישראל של "ושבו בנים לגבולם", יש כאן כפי הנראה סכסוך עמוק יותר. יש כאן ניסיון נואש לא רק של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים, אלא גם מאחינו החיים אתנו, המבקשים לנשל את ישראל, אם לא מכל ארצו הרי מלב לבה של הארץ. על הניסיונות שמבית ומבחוץ עמד הגר"א [הובאו דבריו בספר 'קול התור']: "לדעת מראש כי ארץ־ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו, וגם ע"י ארמילוס שר הערב־רב… ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה איזה קושי, איזה מכשלה, בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המייצר נגיע למרחביה". על הניסיונות הללו כתב גם רבי אליהו גוטמאכר: "ויש לראות גודל התכלית (של גאולת אדמת ארץ ישראל) בזה ש"הקליפה" (כוחות הרוע והטומאה) גובר גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה, יען שכל כח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות יבוטל (הקליפה)".
לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה, נאמר: הסירו ידיכם ממנה
על פוליטיקה ורבנות (א) – הרב ד"ר עידו פכטר
האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה?
הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה רבה הראשי של אנגליה, התנגד לעירוב הדת עם הפוליטיקה: "אם הדת נכנסת לפוליטיקה היא נעשית גורם מפלג במקום להיות גורם מאחד. אם הדת שואפת לכוח פוליטי, היא משלמת על כך בהפחתת השפעתה. דת הבוחרת להיות כוהנית (קרי, ממסדית, כנסייתית; ע.פ.) לא תצליח להיות נבואית. אם אין היא יכולה לדבר בשם העם כולו, מעל למתרסים הפוליטיים, היא תתפצל למאה כיתות במקום להחיות את רוח האומה. היהדות זקוקה לדה-פוליטיזציה ולחזרה אל המקום שהיא שייכת אליו, החברה האזרחית, הרחק ממבני הכוח" (בלשון עתיד, עמ' 166).
טיעונו של הרב זקס הוא שהדת בכללה אסור לה להיות מעורבת בפוליטיקה. יש בפוליטיקה באופן מובנה מן הכוח ומן הכפייה. דת, מטבעה, צריכה להיות הפוכה מכך. אפשר אולי לכפות על אדם לקיים ריטואלים, אבל אף כפייה לא תשפיע על ליבו או רוחו. על הדת להיות מבוססת על התארגנות אזרחית, וולונטרית, כאשר הכוח היחיד שלה הוא יכולת ההשראה והשכנוע.
ומה אם הדת תתערב בפוליטיקה? טוען הרב זקס שהדבר יוביל לחורבן הדת ולחורבן הפוליטיקה. מצד אחד נקבל דת תככנית וכוחנית, שמרחיקה אנשים יותר מאשר היא מקרבת, ומצד שני, במקום פוליטיקה צנועה, המכירה בתפקידה להסדיר את החברה, נקבל פוליטיקאים העלולים לחוש שהם שליחים של האמת הגדולה, וייטו לקיצוניות. לכן, טוב שתהיה הפרדת רשויות בין הדת לפוליטיקה.
הרב זקס כותב את הדברים בעת שבתו באנגליה, מדינה שאמנם אין בה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה אבל היהדות די אוטונומית שם. במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, קשה לדבר על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. במדינה יהודית צריך להיות חוק שבות ליהודים, כשההגדרה 'מיהו יהודי' נשענת על הדת. מדינה יהודית מנהלת את חייה על פי לוח השנה העברי, שיסודו דתי. במדינה יהודית אנו מצפים שיינתנו שירותי דת – כמו כשרות, מקוואות, הקצאת קרקעות לבתי כנסת ועוד. המדינה היהודית קמה כדי שיהודים יוכלו לבטא את יהדותם בחופשיות גם בפרהסיה ולא רק בבית. המדינה היהודית גם קמה כדי להשיב את היהדות אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה העולמית, כפי שניסח זאת הראי"ה קוק. לכן, אי אפשר לדבר במדינת ישראל על הפרדה מוחלטת של דת ומדינה.
אבל, חוסר היכולת להפריד דת ומדינה לגמרי במדינת היהודים אינו אומר שאיננו יכולים ואף נדרשים להפריד רבנות מן המדינה. כאן, כך נדמה, דבריו של הרב זקס רלוונטיים יותר מתמיד. אנו כן מצפים שבממשלה יכהנו "פקידי דת". תפקידם יהיה לספק שירותי דת עבור החברה הישראלית כולה. אלה יהיו מינוי מקצועי, כפי ששאר פקידים בשירות הציבורי ממונים – עם ועדת איתור מקצועית ועם קדנציה מוגבלת בזמן. אבל, פקידים אלה לא צריכים להיות בהכרח רבנים. וככל שאנו מדברים על רבנים, שמייצגים בעיני הציבור את היהדות – אלו צריכים להיות מנותקים מפוליטיקה. עליהם להיבחר על ידי הציבור ולדעת לדבר את שפתו. כוחם צריך להיות טמון בכושר הרטורי שלהם ובמעמדם הרוחני, לא בקשרים שלהם לבעלי שררה.
כזו היתה דרישתו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, ממנה: "סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח".
אם רבנות מנוהלת על ידי הפוליטיקה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. חשוב להזכיר זאת היום לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה. להם נאמר: הסירו ידיכם ממנה.
ערלת הלב – קובי פרידחי
היה לי פעם מרצה באוניברסיטה שהתלונן על השימוש הנרחב שהשפה העברית עושה עם המילה 'לב', וטען שמקור ההרגשות שלנו הוא במוח, הלב הוא רק משאבת דם משוכללת. בפועל, הלב משמש אותנו כמטאפורה גם לקשר שלנו עם הקב"ה. בתפילת ראש השנה, למשל, נוכל למצוא את הבקשה "תכין לבם תקשיב אזנך" ואת התיאור "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" לצד אזכורי לב רבים.
אמנם הרגש אכן ממוקם באמיגדלה שבמוח, אבל הלב ודפיקותיו הם הסמן המורה לנו על שינויים במצב הרגשי. לעיתים פעילות הלב המואצת מגיעה במצבים של חרדה או התרגשות עוד לפני שהמוח הספיק להסביר לנו ממה בעצם אנו מתרגשים. כך, למעשה, המטאפורה על הלב אשר מרגיש וחווה, אינה מנותקת מן המציאות.
בפרשת ניצבים נאמר "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". זאת בהמשך לפרשת עקב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". ניתן להניח מהפסוקים שללב שלנו יש ערלה המכסה אותו. עולה השאלה – מהי אותה ערלה? כיצד מסירים אותה? ומי אחראי על הסרת הערלה הזאת?
ככל שאנו גדלים אנחנו מפתחים הגנות השומרות עלינו. למשל בעבודה- אם כל משבר, כישלון, פידבק שלילי או יום רע יגרמו לנו לעצב עמוק או לחרדה, אנו נישחק ולא נצליח לשרוד את אתגרי היום יום. אנחנו מפתחים הגנות שהן כמו ערלה על הלב. נוכל להרגיש עם הזמן איך הלב כבר אינו מתרגש באירועים שפעם היו גורמים לדופק להיות מואץ במיוחד. אולם, להגנות הללו יש מחירים. אנו יכולים לגלות שפתאום גם אחרי הצלחה גדולה או פידבק חיובי, יש בעיקר ציניות. ההתרגשות כבר לא קיימת והלב נשאר כסדרו.
כדי לעשות תשובה, לאהוב את הקב"ה, לאהוב אחרים, להתפלל, לסלוח, להתרגש, אנו צריכים למול את ערלת לבבנו. בקריאה בראש השנה אנו עדים למילתו של יצחק. בברית המילה אנחנו עושים מעשה של ברית מצידנו כדי לאפשר לקב"ה להשלים את התהליך מצידו. כך, בתקופה זו אנו מנסים להכין את עצמנו- דרך חודש אלול ולאחר מכן בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. השופר, הסליחות, הצדקה, מנסים לעזור לנו להיות מוכנים למילת הלב כך שהקב"ה יוכל להמשיך ולעשות את החלק שלו.
"הגנות הלב" שלנו חשובות מאוד כדי לשרוד. אבל כדי לעשות שינוי פנימי אמיתי, עלינו לנסות, בכל זאת, לפתוח בהן צוהר. "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם".
השופר סְטֶתוֹסְקוֹפ טבעי – הרב אבי רזניקוב
יום ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה. חז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. בתלמוד מובאת מחלוקת מהי "תרועה", האם מדובר ב"יבבה" כפי שתירגם אונקלוס, כחולה הגונח, והיינו הקול המכונה "שברים", שלוש קולות קצרים. או ש"התרועה" היא יללה, כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה, הנקראים בפינו "תרועה". לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. כך מובא בתורה שציווה ד' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י', א'-ז'). בעל ספר החינוך מבאר את טעמה של מצווה זו."משרשי המצווה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם…ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו…על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים...וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר…" (מצוה ת"ה). לפנינו, תפילה וזעקה הבוקעים מעומק הלב ומופיעים באמצעות השופר.
ביסוד מצות תקיעת שופר קיימת מחלוקת, מה הגדרתה של מצוות תקיעת השופר, האם מעשה התקיעה, או השמיעה. השלכתה של מחלוקת זו היא האם כל אחד ואחד מן השומעים מקיים בעצם את מצוותו בעצמו ע"י שמיעתו או שמא מצות התורה היא לתקוע וכולם יוצאים ידי חובתן בשמיעה. הרמב"ם במספר מקומות הכריע שהמצווה הינה שמיעת קול שופר (פ"א מהלכות שופר הלכה א' – ג' ופ"ב הלכה א' בספר המצוות מצ"ע ק"ע, כך גם דעת רש"י בספר הפרדס). בעקבות הרמב"ם הלכו הטור (סימן תקפ"ה) והב"י בשו"ע (שם, ס"ב). לעומת זאת מביא הרא"ש בשם ר"ת שהמצוה היא התקיעה (ר"ה פ"ד סוף סימן י'). לכל אחת מהשיטות קשיים וראיות. הסבר מרתק מצוי בפירושו של הרב סולוביציק, לפירושו, תקיעת שופר היא חלק מהתפילה. חז"ל בבואם לעצב את סדר עבודת היום בראש השנה, לא הסתפקו בתפילות ובפיוטים על כל עושרם הלשוני, חז"ל הבינו כי קיים עולם רגשי וחוויתי עמוק, שגם המתוחכמת שבתפילות לא תוכל לבטא, במקום שבו נגמרות המילים, לא נותר לו לאדם אלא לבטא את עצמו ביללה או גניחה חסרת מילים, ההוכחה לכך היא סדר התפילות בראש השנה, המהווה צירוף של תקיעות וברכות לכדי סדר אחד, צירוף זה הוא שיצר את המערכת של תפילת מוסף בראש השנה "מלכויות זיכרונות ושופרות". התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה, והתרועה היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי רציפה. החוויה האנושית כאן מתפרטת לשתי חוויות שונות, המתבטאת בשני צלילים שונים, התקיעה, קול ישר, זועק, לאחריו קול שבר, 'שברים', האדם מרגיש שהוא שבר כלי, ומכאן באה האנחה, לאחריה באה ה'תרועה', היללה, ההכרה בפגמים ובחולשות, מצריכה גם בכייה, קול המפרק את השברים לרסיסים, מכאן מתחיל לאסוף את החלקים ולבנות מחדש את החיים הישרים, תקיעה לאחריה. האם יוצאים ידי חובה בתקיעת שופר באמצעות מכשיר שמיעה, הפוסקים דנו האם שמיעה באמצעות מכשיר שמיעה הינה שמיעת קול השופר המוגבר או שמא אין זה קולו של השופר, במשנה מובא "התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא" (ראש השנה, כ"ז ע"ב). בגמרא ביארו דלא רק אלה העומדים מחוץ לבור לא יוצאים ידי חובה מכיוון שלא שמעו קול שופר בכשרותו אלא גם התוקע בעצמו לא יצא ידי חובה. (שם). הנימוק כיוון שמהמצווה היא לשמוע קול שופר, הרב אויערבך סבר ששמיעת קול השופר על ידי מכשיר שמיעה אינן קול השופר ולכן "לא יצא כלל ידי חובתו…מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר" (מנחת שלמה, ח"א סי' ט'). ומספר הרב אויערבך שנזדמן לדבר עם החזון איש בעניין זה שאמר לו שנראה לו שכיוון שהקול נשמע כקול שופר אין זה קול הברה ויוצא ידי חובה "ייתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. הרב פינשטיין נימק את ההיתר "… שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר (אגרות משה, או"ח, ח"ב, סי' ק"ח). עוד דנו הפוסקים ביחס להפעלתו של המכשיר בשבת, מרבית פוסקי הדורות האחרונים הסיקו שמכשירי החשמל, למעט מכשירים שבהפעלתם מבעירים אש, חוט להט, השימוש בהם בשבת אסור מדרבנן משום 'מוליד', "הולדת חשמל" ("מנחת שלמה" סי' ט'- י"ב) כיבוי המכשיר הוא פעולה קלה עוד יותר. כשהמכשיר הופעל מערב שבת, כיון שהשינויים הזעירים שנעשים בזרם החשמל בשעת הדיבור למכשיר זה אינם נחשבים למלאכה ואף לדעת החזון איש שבכל מעגל חשמלי יש בונה וסותר לא במקרה זה, בספר שמירת שבת כהלכתה מציין שהחזו"א אף הורה כן למעשה שיכול להשאירו דלוק מערב שבת (פר' ל"ד, כ"ח, הערה ק"י). כך גם הורה הרב פינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד, סי' פ"ה, וב'יביע אומר' ח"א או"ח סי' י"ט).
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק סא: על מניעי המתגייר במדינת ישראל: על כנות מניעי המתגייר במשפט הישראלי, חלק ג', שיח הכנות
בפרק הקודם עמדנו על ההיסטוריה של המונח 'כנות', עלייתו וירידתו. למרות האמור, המונח "כנות" שגור בשיח היומיומי, והוא חדר גם לשפה המשפטית והמנהלית של מדינת ישראל. אי אפשר לסלק מונח המצוי בשפה, אלא אם כן מצביעים על כשליו וסכנותיו. כדי לבצע פעולה זו אציע ניתוח לשוני של המונח ושל אופני השימוש האפשריים בו.
המונח 'כנות' מבטא סוגי יחס בין רכיבים הקשורים לאני. אציג את העיקריים שבהם:
1. יחס בין דיבור למעשה.
2 יחס בין מעשה או דיבור לבין קיומו הריאלי של האדם.
3. יחס בין מעשה או דיבור לבין תפיסתנו את האני.
האפשרות הראשונה רווחת בשיח היומיומי והיא בדרך כלל מופיעה בתצורתה השלילית – היעדר כנות משקף צביעות: פלוני אומר משהו ועושה בדיוק להפך. גם אם שימוש זה רווח, הוא אינו יכול להיות שיפוט כולל על האני. הוא לכל היותר מצביע על אי התאמה מסוימת בעיני השומע או הרואה. אבל, משיפוט זה לא ניתן להסיק מאומה על זהותו ועל תודעתו הפנימית של אדם. מרחב זה חסום בפני הזולת; איש לא יכול לחדור אל תודעת האדם מעבר למה שנחשף, ואיש לא מוסמך לקבוע מה היחס בין מה שנחשף לבין האדם בכוליותו. בני-אדם אינם אובייקטים שניתן להכירם באופן מוחלט. האשמה בחוסר כנות אינה יכולה לשלול מהאדם את כוליות קיומו. ייתכן ואי התאמה זו היא רגעית ולא יותר מכך. "שבחו של חוסר העקביות" היא מסה חשובה שכתב הפילוסוף לשק קולאקבסקי (ראו ספרו על הרשות הנתונה, תל-אביב, 1964). הוא הצביע על כך שיסוד מוסד של חיינו הוא חוסר עקביות: אנו שונאים ואוהבים; נאבקים למען זכויות בעלי חיים וממשיכים לאכול בשר וכו'. כפי שהצבעתי במקום אחר, ההכרה באי עקביות זאת אמורה לפתח בנו רגישות ופתיחות לזולת. היא מאפשרת לנו להשתחרר מהעמדת הזהות של הזולת על יסוד אחד (ראו אבי שגיא, "עיון ביקורתי במושג הסובלנות ומשמעויותיו", אחרית דבר לספרו של וולטר, מסה על הסובלנות, ירושלים, 2002). ראוי לנקוט משנה זהירות בשימוש במונח זה.
האפשרות השנייה משקפת את התפיסה, שלפיה כנות היא עניינו של היחיד עצמו האמור לשפוט את היחס בין מופעיו החיצוניים לבין תודעתו העצמית. עניין זה אינו נוגע לזולת. הוא אינו יכול לתפקד כמצפונו של האני המתבונן בחייו ושופט אותם. רק באגדת הילדים פינוקיו יש גורם חיצוני – ג'ימני הצרצר, המתפקד כמצפון. בחיי אדם, רק האני יכול לשפוט את ההתאמה בין מכלולי ההיבטים של קיומו, ואל לו לזולת להיכנס ברגל גסה למרחב זה. כפי שציין טרילינג, ההכרה בעניין זה התבטאה בהמרת מושג הכנות במושג האותנטיות.
האפשרות השלישית בעייתית, משום שלפיה כנות מבטאת יחס בין רכיבי הנראות של האני: מעשה, דיבור, לבין תפיסת הצופה את תודעת האני. גם אם אנו נוטים לעשות זאת, עלינו להישמר מכך משום שמעשה זה הוא פגיעה בזולת. אפשרות זו מממשת את השתלטות הזולת על האני – הוא נעשה לאובייקט שהזולת – הצופה, פקיד משרד הפנים או השופט – יודעים טוב יותר ממנו על עצמו. פעולה זו היא לכידת רגע אחד, מבלי להבין את מיקומו בחיי האני, ובשמו של הרגע הזה היא מובילה להשתלטות על תודעת האני הפנימית. היא מבטאת ייצור של תודעה כוזבת. יתר על כן, היא מבטאת עמדה שלפיה מצומצמת תודעת האדם הדינמי והמורכב והרצוף סתירות לרגע מסוים, שלצופה נדמה שמבטא את מהותו האמיתית של האדם. מעשה זה הוא פגיעה בזהות האדם ובערך הפנימי של קיומו. שכן, הסובייקט הבלעדי הוא הצופה מבחוץ, ולא האני הנצפה. מעשה זה אסור מוסרית. הנוטלים בו חלק פוגעים לא רק בזולת אלא גם בעצמם. הם ממירים את הזהות (identity) של האני בזיהויו (identification). כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, זהות היא עניינו של היחיד; זיהוי היא פעולה הנעשית על ידי גורם חיצוני ביחס ליחיד. אכן, יש פעולות זיהוי לגיטימיות. המדינה חייבת לזהות את אזרחיה. אבל אין אדם או מוסד שיש לו זכות להיכנס למרחב הזהות של האדם.
גם אם בשיח היומיומי אנו נוטים לפגוע בזהות של הזולת, למוסדות השלטון במדינה ליברלית אסור לעשות זאת. האשמה בחוסר כנות על ידי גורם שלטוני היא ניסיון לחדור אל פנימיות האדם ולקבוע מה טיבו האמיתי. זהו מנגנון המניח שיש אני אמיתי שהמדינה ומוסדותיה יודעות לאתר אותו, מבעד למסווה החיצוני של התנהגות האדם. יש לדחות על הסף עמדה זו המשקפת תפיסת עולם טוטליטרית (ראו יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטארית, תל-אביב, תשל"ו). למדינה ולמוסדותיה אסור להיכנס לחייו הפנימיים והאישיים של האדם. אכן, לעיתים יש צורך לחקור אחר כוונת האדם, זאת בעיקר בדין הפלילי. מעבר לכך אין ולא יכולה להיות למדינה סמכות כלשהי לחדור אל זהותו ועולמו הפנימי של האדם.
חמישים שנה אחרי מלחמת יוהכ"פ שואלים רבים האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר'
מגיד מראשית אחרית בראש השנה – הרב אליעזר חיים שנוולד
ראש השנה החדשה הוא זמן להתבוננות, לבחינה ולהפקת לקחים, בדפוסי ההתנהלות האישיים והציבוריים.
השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יוה"כ, למחדל הנורא שאפשר לסורים ולמצרים להפתיע, לכבוש תוך 24 שעות שטח גדול בגולן ובסיני, ולגרום לאבדות גדולות בנפש ולשחיקת יחידות צה"ליות. מחדל שגרם לעיוורון שלקח בשבי ה'קונספציה' את ההנהגה הצבאית והמדינית והוליד את השאננות והיוהרה שלא אפשרו להבחין בתרחיש המסוכן שהלך והתהווה. האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון דאז, היה היחיד מבין אלופי המטכ"ל שראה את התמונה בצורה מפוקחת. בערב ראש השנה של אותה שנה, הוביל חופי לתגבור כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן. אלמלא כן, המצב בגולן עם פרוץ המלחמה היה גרוע שבעתיים.
אנו מציינים גם את קרבות הגבורה שהביאו בס"ד ל'מהפך' חסר תקדים שבסופו צה"ל עמד 40 ק"מ מדמשק ותותחיו הפגיזו את דמשק, ובגזרה הדרומית כוחותינו הגיעו לק"מ ה-101 מקהיר כשהארמיה השלישית מכותרת.
לאחר חמישים שנה שואלים רבים האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר', בתחום האישי ובמרחב הציבורי?! האם השימוש במינוח הנפוץ 'ניהול סיכונים מחושב' אינו, למעשה, אותה תופעה בשם אחר? האם כיום ברור שאין מצב של 'הפתעה' שתסכן את קיומנו? האם למנהיגות ברור ש"החכם עיניו בראשו" (קהלת ב יד) והובלה משמעה תכנית פעולה אסטרטגית של "סוף מעשה במחשבה תחילה" וש"איזהו חכם הרואה את הנולד"? (תמיד לא ב). האם ההנהגה פועלת לפי "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן"? (רש"י שם).
המנהיגות מחויבת לקחת בחשבון מראש את כל האפשרויות שעלולות להיווצר, ולהיערך לקראתן עם מענה הולם. אין למנהיגות אופציה להמר! האמירה 'הופתענו' במעין סלחנות עצמית, אינה קבילה, ויש לה רק משמעות אחת! 'נכשלנו' בתכנון מראש! ועל כך יהיה עליה להסיק מסקנות.
האם גם בחיים האישיים אנו מיישמים את העקרונות הללו, בהובלת עצמנו במסלול חיינו? ואם לא, מה הסיכוי שהם ייושמו בחיים הציבוריים?
ראש השנה הוא יום הולדת העולם, היום שבו התממשה תוכנית הבריאה הקוסמית של הקב"ה, מראשית העולם ועד אחרית הימים. בו היא מתחדשת מידי שנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא ד).
תקיעת השופר ('שופרות') היא ההכרזה על נקודת ההתחדשות בזמן – 'בחודש', אז, והיום. היא מזכירה לנו את ההנהגה האלוקית ('מלכויות') שבתוכנית הבריאה מלכתחילה ומימושה בהווה. "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵ-ל וְאֵין עוֹד אֱ-לֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מו ט). "'מגיד מראשית אחרית' שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתובב ממנו לפי חוקי הטבע אשר חקק, וכו'. 'אמר עצתי תקום', שאז אני אומר שתקום עצתי, היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החוקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו" (מלבים שם).
ר"ה הוא נקודת המבחן וה'דין וחשבון' להתממשות התוכנית הקוסמית הבראשיתית, ולזכאותם של כל באי עולם, מכאן ולהבא ('זכרונות'): "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמות וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. וכו'. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וכו'. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הוֹדָעְתָּ. וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. וכו'. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵיזוֹ לַחֶרֶב. וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם. אֵיזוֹ לְרָעָב. וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת וכו'".
קול השופר הוא קריאה להתבוננות פנימית וציבורית. להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולסגל לעצמנו ש'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
כדאי להתחתן עם בחור בשם 'איוב'? – הרב ד"ר שלום שרון
"…פגשתי מישהו ממוצא אתיופי בשם איוב. נזכרתי שרבים מהעדה האתיופית נקראים כך, ותהיתי לגבי העניין – כיצד העדה האתיופית מסתכלת על סיפור איוב? אמרתי לעצמי שהאדם שיוכל לתת לי הסבר הוא אתה" (ד. בורקס).
תודה על שאלתך. גם לי היה סיפור דומה. יש לי חבר בשם איוב. בזמן שהיה רווק חשבתי להכיר לו מישהי. היא מאוד התעניינה, עד שהגעתי לשם שלו, ומייד היא נרתעה. מדוע במקום אחד דבר נחשב לטוב, ואותו הדבר במקום האחר נחשב לרע? זה מביא אותנו לשאלה הגדולה – האם באופן אפריורי יש טוב ורע בתוך המציאות שלנו? או שהטוב והרע אינם קיימים בתוך המציאות, ללא כל קשר לאדם? עצם העובדה שבני האדם מחליטים לפרש את המציאות כך ולא אחרת – יותר משזה מלמד על המציאות האובייקטיבית, זה בא ללמד אותנו על עולם הערכים של אותה קבוצה. מה האתגרים שעומדים לפניה? מה הוא עולם הערכים שלה?
לורה בוהאנן, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, עברה בדרכה לאפריקה באחת האוניברסיטאות באנגליה, ושם היא נשאלה האם יש יצירת ספרות כלשהי של העולם המערבי שבני שבט הטיב, החיים במרכז ניגריה, יוכלו להעריכה כפי שמעריכים אותה בני העולם המערבי. לאחר לבטים היא דיברה על המחזה המלט של ויליאם שייקספיר. כאשר היא סיפרה לבני השבט את האירועים במחזה הם הגיבו בפרצי צחוק עזים – בעיניהם המלט היה סיפור בלתי אפשרי: גיבורו היה נסיך טיפש והתנהגותו לא הלמה את מעמדו, ולדידם סיפור כזה לא ייתכן. אחד הזקנים סיכם: "בפעם אחרת תהיי חייבת לספר לנו עוד סיפורים מארצך. אנחנו, הזקנים, נסביר לך את משמעותם האמיתית, וכשתחזרי לארצך, יראו הזקנים שלכם שלא ישבת לך סתם כך בג'ונגל, אלא ששהית במחיצת אנשים חכמים, שלימדו אותך מחכמתם".
אם כן, מי אמור לקבוע, אם בכלל, מהי יצירה בעלת ערך אוניברסלי? מי אמור לקבוע מה טמא ומה טהור? לטענת מרי דגלס, "דבר נחשב למלוכלך כאשר איננו במקומו, כאשר אינו ממוקם בקטגוריה הוא אשר הופכו לחריג ומוקצה". לדבריה, לכלוך וניקיון אינם מושגים אוניברסליים כי אם מוסכמות קוגניטיביות תרבותיות. כך משתמע גם מדבריו של ברוך שפינוזה: "אשר לטוב ולרע – אין גם הכינויים האלה מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם ואין הם אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה; שכן אותו הדבר עצמו עלול להיות באותו זמן טוב ורע, וגם או לא זה ולא זה. הזמרה למשל, טובה היא לבעל מרה שחורה ורעה לאבל, אולם לא טובה ולא רעה לחרש".
לפי זה, מה העובדה שבקבוצה מסוימת – במקרה הזה יהודי אתיופיה, וכך גם מקובל אצל הבדואים – השם 'איוב' מקבל משמעות חיובית, ובקבוצה האחרת מקבל משמעות מאיימת באה ללמדנו? החלטתי להפנות את השאלה לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם. הוא ענה: "ההורים שלנו באתיופיה נהגו להתפלל 'שאתם תזכו לקבור אותנו'. באופן זה הם מבקשים שאנו נישאר בחיים לאחר מותם. אז מה המשמעות שאנו רואים במותם? זאת ברכה או קללה? המוות טוב או רע? ספר איוב מלמד אותנו שכאשר אדם נאחז באמונה בתקווה הוא זוכה לראות בגאולה. אין פה אשליות. איוב מלמד אותנו שהסבל והצער הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. לכן, אין אנו שואלים לסיבת הסבל והצער ומדוע הם מופיעים בעולמנו, אלא, כפי שאיוב מלמד אותנו – נתהה כיצד עלינו להתנהג בשעות השפל הללו. איך אנו מצליחים, תוך כדי אחיזה בחיים בתקווה, להתגבר ולהצליח להתמודד ולעמוד בחזרה על הרגליים. קבוצה שנבהלת מהשם 'איוב', ככל הנראה מנסה להראות לנו רק צד אחד של הקיום האנושי ומתקשה להבין את מורכבות החיים האנושיים. הרי יהיה השם בתנ"ך אשר יהיה – גם דוד המלך, אברהם אבינו וכל שם בתנ"ך, מכילים בתוכם הצלחות וכישלונות, מעשה נבזה ומעשה טוב, מעשה הזכור לתהילה ומעשה הזכור לשמצה".
אולי אפשר לקשר זאת גם לשאלה – מדוע ראש השנה ויום הכיפורים בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כמו במקרא, הם ימי חג שמחים ולא ימים נוראים? התורה אינה מציינת את המועד החל ביום הראשון בחודש השביעי כיום ראש השנה או כיום הדין, אלא כ"זכרון תרועה". ימים אלו מוזכרים בתנ"ך, כמו בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כימים שמחים. אותם הימים מתאפיינים בקריאה בתורה ובשמחה (נחמיה ח, א-יב). זיהויו של ראש השנה עם יום הדין מצוי בצורה מפורשת רק בספרות התנאים. מה הביא לשינוי זה? מהם האתגרים שעמדו לפני חכמי התלמוד שהביאו אותם להחליט כך ולא אחרת? שהקב"ה יביא עלינו ברכה ושלום. תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה ובעיקר, שנלמד לקבל את הכלים להביא את הברכה והשלום לתחילת השנה החדשה.
