כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור – הרב יובל שרלו
"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" – הלוואי וההיסטוריה הייתה מדע מדויק, והייתה מהווה מורת-דרך אובייקטיבית. אם הדברים אכן היו כך היה לנו מקור מצוין שיאפשר לנו לא לחזור על אותה טעות פעמיים, ולפעול בהווה כמי שקיבל שיעור טוב מן העבר. אלא שאנו מודעים היום היטב לעובדה שאין מדובר בהיסטוריה, כי אם בזיכרון, וזיכרון הוא סלקטיבי מאוד, ולמעשה מבוסס על נרטיב. אדם צריך להכריע כל כך הרבה הכרעות קודם שהוא מסוגל להפיק דבר מה מההיסטוריה: הוא זה שצריך לבחור את המאורעות ואת משקלן, הוא זה שצריך להעניק להן פרשנות, הוא זה שצריך להעתיק אותן ממקומן אל ההווה, והוא זה שצריך להכריע אילו הדרכות רלוונטיות ניתן להפיק ממה שאירע בעבר. הניסיון מלמד כי בדרך כלל אדם למד מההיסטוריה בדיוק את מה שהוא חשב בלעדיה, והיא מוכיחה לו שהוא צודק. אנו רואים זאת אפילו ביחס להכרעות פוליטיות שונות במדינת ישראל, כמו היחס להר הבית לאחר שחרורו, אוסלו, ההתנתקות וכדו' – רוב בני האדם משוכנעים שהאירועים האלה מוכיחים בדיוק את מה שהם סברו, וכך הופכת ההיסטוריה לנרטיב.
האם הדברים מלמדים על כך שאין משמעות של ממש לציווי "זכר ימות עולם", אלא אם כן נביא אמת הוא המספר אותה, וממילא הוא מביא את המסר הא-לוהי העולה ממנה, אך כיום – אין בידינו להפיק דבר כלשהו ממנה ? אפשר שאכן זה המצב, אולם אם כך – אנו מאבדים משאב עצום שיכול להיות לנו לעזר, והתבונה היכולה לעלות מתוך המבט על העבר מתנדפת. אולם אפשר גם אחרת: לאמץ שפה פחות החלטית, כזו שאינה מנוסחת כאלגוריתם; להכיר את הכשלים העלולים להשפיע על הרצון ללמוד מן העבר, ולנסות להתמודד עימם; להקשיב לדברי אלה הלומדים אחרת ממה שאירע, ולבחון בכנות וביושר את הטמון בדבריהם; להטמיע כי בזכירת העבר אין אנו קובעים מה נכון לעשות בהווה, אלא מרחיבים את תחומי ההתייחסות ואת התוצאות המגוונות האפשריות, וכדו'.
ואז אנו פורצים את גבולות ההווה גם אל העבר, ומתאפשר לנו גם לבנות עתיד טוב יותר. כשאנו מתבוננים על כך שעם ישראל בכלל עדיין קיים, על אף כל הסיבות שנדמו כמחריבות אותו לחלוטין; כשאנו זוכרים את המחירים הכבדים ששילמו אומות פעמים רבות בשעה שהן קרעו את עצמן לדעת, אנו כוללים גם את השיקול הזה בתוך הכרעותינו בהווה; כשאנו עוקבים אחר הדינמיקה של אירועים שיוצאים משליטה, על אף שהדברים לא נעשו בכוונת מכוון – אנו נזהרים יותר, גם בלי לקבוע במדויק את ההתאמה בין אז והיום. וכך ניתן לצבור, בשפה רכה וענוותנית יותר, הרבה מהעושר שנרכש בהיסטוריה האנושית.
ההיסטוריה אכן אינה מדע מדויק. רחוק מכך. בעולמנו ההלכתי והאגדתי היא עצמה דבר ה', אלא שכאמור – אין כיום מי שיתווך אותו. אולם תהיה זו טעות חמורה שלא לציית לקריאה הנצחית של התורה לזכור ימות עולם ולנסות להבינם, כדי שיהיו לנו עוד כלים, גם אם לא וודאיים, לצעוד בדרך מכוונת יותר.
אבות ד', ד': "שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה" – נעמי
"רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם."
שלוש מילים תפסו את תשומת ליבי, בקריאה ראשונה של המשנה: "תִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה". מהי ה"תקווה" המדוברת? ומה לה ול"רימה"?
מילון אוקספורד מבאר את משמעות המילה תקווה: א. תּוֹחֶלֶת, צִפִּיָּה לִדְבַר-מָה נָעִים וָטוֹב, מלווה בהַרְגָּשָׁה כִּי הוּא בּוֹא יָבוֹא, אֱמוּנָה בְּסִכּוּי שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם. ב. סוֹף, תַּכְלִית.
לאור פרשנויות אלה, נראה כי רבי לויטס נוקט באפשרות השנייה. ביודעינו שאנו בעלי תאריך תפוגה ובהינתן העובדה שסופנו כדרך כל בשר, ראוי שנהיה ענווים. הרימה, הנזכרת כאן, מהווה מעין "מיצג–חזותי", מעורר דחייה, יש לומר, של המכניקה הביולוגית לה אנו זוכים לאחר המוות.
אך הבה נתבונן שוב ברימה:
רִימָּה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב. מחזור חיי הזבוב מורכב מ-4 שלבים: ביצה, רימה, גולם ובוגר (זבוב). גודל הרימה נע בין 2 עד 12 מילימטר והיא חסרת רגליים. הרימה ניזונה בעיקר מבשר נגוע.
מרתק לגלות כי המדע המודרני ואף חכמת קדמונים, הכירו ומכירים את סגולותיה הרפואיות של הרימה: טבע הרימה לנגוס בעור נגוע, מבלי לפגוע ברקמות הבריאות. לפיכך, השימוש בה מאפשר ניקיון וחיטוי של פצעים פתוחים, מתאים מתים הסמוכים להם. מסתבר, כי טרם המצאת האנטיביוטיקה, ואף כיום, במקרים ייעודיים, רופאים נעזרים ברימות, בתהליך סטרילי כמובן… לצורך חיטוי מתאים נגועים. שימוש אחר ברימות נעשה בקרב חוקרי זיהוי פלילי, הנעזרים בהן לצורך קביעת שעת המוות (לא עלינו…). וישנו גם שימוש ברימות כפתיונות דיג ומזון לחיות מחמד, כמו ציפורים וזוחלים. (ויקיפדיה, ערך: רימה)
רבי לויטס איש יבנה ורַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא היו ככל הנראה תנאים בני הדור השלישי והרביעי. אמירותיהם הנזכרות במשנה, ספורות.
הקריאה לשפלות רוח – נקשרת במשנה עם הרימה. וכמו הרימה, טבעית, שפלה, פעולתה נסתרת וגלויה, כך גם אנו, בני האנוש: שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ – רִמָּה: יכולים לנתב את חיינו, חיי טבע, לשני סוגי תקווה: חידלון רוחני וחילול שם שמים או, לחילופין, לרפואה ולחיים.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
'שימו לב' זה גם 'תשגיחו', וגם 'תעבדו עם הלב'
שִׂימוּ לְבַבְכֶם – אבי רט
למילים האחרונות שאומר האדם בחייו יש פעמים רבות משמעות גדולה יותר מאשר דיבורים אחרים שאמר במהלך החיים. המילים האחרונות באות לסכם, להורות דרך וכיוון, ומהוות מעין צוואה וחתימת הדברים.
פרשת האזינו חותמת לא רק עוד שנה, אלא חותמת במובנים רבים את חייו ודבריו של משה רבנו, גדול המנהיגים והנביאים, זה שהוציא את העם ממצרים, והובילם ארבעים שנה מול האתגרים הרבים במדבר, עד שהביאם אל מפתנה של הארץ המובטחת, אליה הוא בעצמו לא יזכה לבוא.
במשפטי הסיום של חייו אומר משה בין היתר שתי מילים משמעותיות, שניתנות להבנה בשני אופנים- 'שִׂימוּ לְבַבְכֶם'.
המילים הללו לקוחות מתוך משפט שלם שאומר משה:".. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם…".
הביטוי 'שימו לבבכם' בפשטות בא לומר- שימו לב לדברים הרבים שאמרתי לכם, תנו להם תשומת לב.
ואפשר לומר רעיון נוסף הטמון במילים הללו של משה- 'שִׂימוּ לְבַבְכֶם' פירושו תעבדו עם הלב. בבואכם להתנהל בחייכם ולקבל החלטות, אל תעבדו רק עם הראש, הנתונים, הטבלאות ודוחות האקסל. מעבר לכל הנתונים שימו גם את ליבכם בתהליך קבלת ההחלטות, וביחס לסובב אתכם. 'שימו לב' זה גם 'תשגיחו', וגם 'תעבדו עם הלב'.
במובנים רבים, העולם שלנו הוא עולם שכלתני – רציונאלי. אנחנו עובדים מול מחשבים, מול עובדות, ומול נתונים. הם בסיס העבודה שלנו בחיים, ועל פי כל הדברים הללו אנחנו מקבלים החלטות, ומפתחים את היחס לסובב אותנו. פעמים, מרוב מידע ונתונים אנחנו פועלים כמו בינה מלאכותית ולא כמו בני אדם עם לב.
בסוף חייו, לפני הכניסה לארץ מבקש משה מהעם לשים לב היטב לכל הכתוב בתורה, לכל הערכים, התובנות וההנחיות לחיים, ובמקביל הוא מבקש מהם לא לשכוח את הלב, את הרגש, את האנושיות והחמלה, כדי שבסופו של דבר במיזוג הנכון תתקבלנה ההחלטות הנכונות, והאדם והעם יתנהלו וילכו בשביל הזהב ובדרך המאוזנת והראויה.
כך נכנסים אל הארץ. כך נכנסים אל שנה חדשה.
שנה טובה ומתוקה. כתיבה וחתימה טובה.
גיור וזהות יהודית
אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
פרק סב: על מניעי המתגייר במדינת ישראל: בין המשפט הישראלי לבין ההלכה
בפרק הקודם ראינו שהטענה היסודית שלפיה אפשר לבדוק את כנות מניעי המתגייר מבוססת על ההנחה שיש ריבוד בחיי האני: האני החברתי החיצוני והאני הפנימי. השקפת עולם ליברלית דוחה על הסף עמדה זו. אין למוסד כלשהו זכות לחדור לנבכי עולמו הפנימי של האדם. שגה בית המשפט בהשגרתו המשפטית-נורמטיבית של המונח 'כנות' ובהרשאה שהעניק למדינת ישראל לבצע בדיקה זו. יתר על כן, מהלך זה נוגד את המסורת ההלכתית כולה ואת המסורת הקלאסית המיוחדת בענייני גיור.
בית המשפט העליון השתמש במונח "שנתגייר" המופיע בחוק השבות ופירש אותו באופן הסותר את ההלכה. סתירה בין הלכה לבין המשפט הוא עניין שכיח, שהרי המערכת המשפטית אינה כפופה להלכה. אבל במקרה שלפנינו, בית המשפט השתמש במונח הלכתי – 'גיור', באופן שאינו הולם. הוא יצק לתוכו משמעות הנוגדת הן את יסודות המשטר הליברלי והן את יסודות ההלכה. הוא יצר סוג גיור שאין לו אח ורע בעם היהודי ובמכלול הזרמים החברתיים והדתיים המהווים אותו.
גיור בתפיסה הסטנדרטית הוא טקס כניסה לעם היהודי. לפי בית המשפט, גיור הוא כניסה למדינת ישראל. בכך פותח בית המשפט את הדלת בפני יצירת עם יהודי חדש – עם מדינת ישראל. כך אפוא נוצר מצב אבסורדי שלפיו אדם יכול להיחשב יהודי על פי ההלכה, לכל עניין, אבל בעיני מדינת ישראל לא ייחשב ליהודי, שכן לא עמד במבחן הכנות. גר שגויר בבית דין מוכר, ובמיוחד בבית דין הפועל על פי ההלכה, יכול להינשא כדת משה וישראל, במסגרת מערך הנישואין של הרבנות ולמרות זאת עלול להיות לא מוכר כיהודי במסגרת מרשם האוכלוסין בישראל. שכן, לפקיד מרשם האוכלוסין בישראל יש סמכות ייחודית הגוברת הן על עקרונות היסוד בשיטת משטר דמוקרטית, והן על עקרונות הלכתיים.
באחת הפגישות שערך הרב חיים אמסלם, שמקדיש את חייו לעיסוק בענייני גיור בהלכה ובמעשה, הוזמן אחד מגדולי רבני ישראל, שכתב חיבורים רבים וחשובים בתחום ההלכה ומכהן כראש אבות בתי הדין, ובכללם גם כאלה העוסקים בגיור באחת מערי ישראל החשובות. הרב ציין כי אמנם הוא בעל סמכות הלכתית אבל מעליו יש סמכות הלכתית גבוהה יותר – פקיד רישום האוכלוסין במדינת ישראל. גם גיורים שהוא גייר כמו גיורם של גרים בבתי דין שבהם מכהנים רבנים מוכרים עומדים למבחן על ידי פקיד מרשם האוכלוסין. פקיד זה יקבע אם הגר התגייר ממניעים תועלתיים חיצוניים או מתוך כנות, ובהתאם לכך תיקבע זכאותו של גר להירשם כיהודי במדינת ישראל. סתירות בין פעולת בתי הדין לגיור לבין הכרעות פקיד מרשם האוכלוסין עולות לא פעם לדיון בבתי המשפט בישראל. עניין זה בעייתי ביותר.
טענת היסוד שאותה אני מציע כאן היא שעל בית המשפט למשוך ידיו מעיסוק בסוגיה זאת. מעת שהוכרו סמכותם של בתי דין לגיור, הרי שהגיור בבתי דין אלה אמור להיות תנאי הכרחי ומספיק גם לצורך רישום במרשם האוכלוסין. אין, ולא יכול להיות, שני סוגים של יהודים. לא ייתכן שגר ייחשב כיהודי "בקהילה מוכרת" בארץ ובעולם, ואילו תמנע ממנו הזכות להירשם במרשם האוכלוסין כיהודי. אין, ולא יכול להיות פיקוח על שערי הכניסה לעם היהודי, מעבר לפיקוח המוכר בעם היהודי.
תפיסת ריבוד האני, המניחה כי חייו החיצוניים של האדם אינם זהים עם פנימיותו, הייתה מצויה בהלכה אבל נדחתה ממנה ברבות הימים. הרמב"ם קובע בהלכות גירושין (פרק ב, הלכה ב) כי מי שחייב לגרש את אשתו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. קביעת הרמב"ם נשענת על המסורת התלמודית (ראו יבמות קו, ע"ב ובמקבילות). לכאורה, גט מאונס אינו בר תוקף, לפיכך, רמב"ם מסביר כי "מאחר שהוא [=הנתבע] רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצון". תפיסה זו מניחה את העמדה הקלאסית של ריבוד האני. כאמור, עמדה זו נדחתה מן ההלכה. כך כתב הרב מאיר שמחה מדווינסק: "ואילו הוו ידעי בית דין דודאי לא ירצה, דגליא קמיהו כמו קמי שמיא שלא יהיה תועלת מן כפייתם שימסור נפשו על זה, הלא אז היו אסורים להרים עליו יד" (אור שמח, על דברי הרמב"ם, שם. וראו גם אור שמח, הלכות מלכים ד, ג. ראו עוד הרב שלמה קלוגר, חכמת שלמה, שלחן ערוך חושן משפט, סימן קו, א, ועוד הרבה). ההלכה מתייחסת לרצון הריאלי של האדם ולא למה שמעבר לכך. ורק האדם, או בורא עולם, יעיד על רצונו. רצונו ולא טעמיו הנסתרים הם המנחים את ההלכה, בדיוק כשהם שהם מנחים את השקפת העולם הליברלית.
מי יחיה ומי ימות – הרב יחיאל וסרמן
ביום הכיפורים תשל"ד, הייתי תלמיד ב"ישיבת הכותל" בירושלים. תפילת "ונתנה תוקף" הייתה אחד מרגעי השיא בתפילות היום הקדוש בהיכל הישיבה. מאות בחורי הישיבה, הרבנים והאורחים הרבים שבאו להתפלל סמוך לכותל המערבי, התפללו בדביקות. המילים נאמרו על ידם בכוונה ובהתלהבות, וחלקם געה בבכי. קולו של שליח הציבור הדהד "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו…מי במים ומי באש". אף אחד מהמתפללים הרבים לא העלה על דעתו, כי מילים אלו יקבלו משמעות מעשית, כעבור שעות ספורות בלבד.
בשעות הצהריים פרצה מלחמת יום הכיפורים. גויסתי בצו חירום, יחד עם חבריי לישיבה, לחטיבת השריון שאליה השתייכתי ובה הייתי טען קשר בטנק צנטוריון. בתחנת האיסוף בירושלים עליתי לאוטובוס שלקח אותנו ליחידה. בדרך הרהרתי האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את משפחתי? ההרהורים נקטעו. בהגיענו לבסיס הצטיידנו והתחלנו לחמש ולזווד את הטנקים.
תפסתי את מקומי בצריח, בעמדת הטען-קשר. בדקתי את הכלים והתחמושת והכנתי אותם לקרב.
ביומה השני של המלחמה התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ. בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה, והחטיבה שלי הצטרפה לקרבות השריון, שהתנהלו במרחק עשרה קילומטר מתעלת סואץ.
השתתפנו בקרבות השריון הקשים והעקובים מדם שהתנהלו. טנקים רבים נפגעו, חברים נהרגו ואחרים נפצעו. ביומה הרביעי של המלחמה עם אור ראשון, התחלנו להתארגן ליום לחימה נוסף, אשר שינה את חיי.
בשעות הצהריים במהלך הקרבות ספג הטנק שלי פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק. כתוצאה מכך נפצעתי קשה. בעוד אני שותת דם ומתחיל לאבד את הכרתי, נהג הטנק, עזרא בשארי, קפץ מתא הנהג שלא נפגע מהטיל, עלה לצריח ובגבורה רבה תוך חירוף נפש וסיכון עצמי, חילץ אותי ובכך הציל את חיי.
לאחר טיפול ראשוני וניתוח חירום בבית החולים שדה ברפידים, הוטסתי מחוסר הכרה לבית החולים תל-השומר, שם אושפזתי. במשך חודשים ארוכים עברתי סדרת ניתוחים, טיפולים רבים ושיקום רפואי. אני חב תודה ענקית לרינה רעייתי היקרה (אז ארוסתי), שתמכה בי במסירות, באופטימיות ובאהבה רבה. אותה תפילת 'ונתנה תוקף', שממנה יצאנו למלחמה, הייתה לצערי הרב רלוונטית גם לחבריי לספסל הלימודים בישיבה, שיצאנו למלחמה יחדיו, והם לא שבו ממנה. "מי באש". הרב שמואל אורלן וישעיהו הולץ הי"ד, נהרגו למחרת יום הכיפורים ברמת הגולן, כאשר טיל פגע ישירות בטנק שלהם. הטנק בער והם בתוכו. "מי במים"- אליהו ליברמן ויעקב פרידמן הי"ד נספו במים, כאשר הטנק שלהם נפל לתעלת סואץ בעת חציית התעלה, ואליהו שגיא (פייג) הי"ד נהרג מפגיעה ישירה בזחל"ם עליו פיקד בעת צליחת התעלה.
כל מי שהשתתף בקרבות הקשים של מלחמת יום הדין, תמיד יחיה בתודעה שנאמרת בפיוט כי האדם משול "כחרס הנשבר…כצל עובר וכאבק פורח וכחלום יעוף".
מאז מלחמת יום הכיפורים קיבלה תפילת "ונתנה תוקף" משמעות אישית עמוקה ומיוחדת עבורי. המתפלל עומד במצב של חוסר אונים מול בורא עולם הכול יכול. והוא בבחינת "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", אך הבורא הוא מלך חי וקיים. מחבר התפילה לא רצה להמעיט מערכו של האדם, אלא השתמש באמצעים ספרותיים של ניגודים והפכים, כדי להראות את גדלות הבורא דרך אפסותו של האדם. התפילה חושפת בפני האדם את חולשותיו, אך מאידך גיסא מראה לו גם את עוצמתו הרוחנית. הוא נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל. הוא מסוגל להתייחד עם עצמו ועם בורא עולם, להעפיל לדרגה רוחנית ולרמת קדושה גבוהה. אך לא רק האדם הפרטי עומד לדין "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום".
ערב יום הדין נצטרף כולנו לתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: "יהי רצון מלפניך שתהא השנה הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל, שנת ברכה, גזרות טובות, שלום ושלווה, שתוליכנו קוממיות לארצנו".
הכותב הוא נשיא עמית של תנועת המזרחי העולמי
הנשמה אינה יכולה להתייאש אולם היא תלויה במעשה התיקון של האדם המארח אותה
מה מגדיר את הנר? – חזות גבריאל
הנר מורכב לפחות משני חלקים עיקריים, גוף הנר ופתילתו. הפתילה יונקת את כוחה המאיר מגופו של הנר. ככל שגופו של הנר גדול יותר כך הפתילה תדלק יותר. ובכן, מהו נר? גופו או פתילתו? זו שאלה פילוסופית/אמונית. זאת משום שהנר הוא אליגוריה לנשמת האדם, זו הנדרשת בימים רגילים וביתר שאת בימים אלו, לתקן.
רבי ישראל מסלנט זצ"ל, אבי תורת המוסר, סיפר את מעשה הסנדלר המפורסם. בשעה מאוחרת ראה רבי ישראל את הסנדלר עדיין רוכן על עבודתו. "האם לא כדאי שתלך כבר לישון"? שאלו רבי ישראל . "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן", השיב הסנדלר במשפט שנכנס לפנתיאון הלאומי שלנו. הוא מולחן, מסופר ומשובץ באין סוף אמירות חסידיות ובכלל. רבי ישראל אימץ משפט זה כמוטו לחייו בפרט ולתורת המוסר בכלל.
ה'נר' הוא נשמת האדם ("נר השם נשמת אדם..", משלי כ, כז), ומעשה התיקון הוא עוד מעשה טוב. הגישה הפסימית לחיים, אפשר שתצדק לפעמים בהקשרה הגשמי, אולם, לעולם לא תצדק בהקשרה הרוחני. שם, על פי חידוש זה, ניתן תמיד לתקן. כל זמן היותנו על פני האדמה תמיד נוכל להיטיב דרכנו, לשוב, ולהתקבל ב'זרועות פתוחות'. הנשמה אינה יכולה להתייאש אולם היא תלויה במעשה התיקון של האדם המארח אותה.
עתה, ממרומי היכלו מגלה לנו הסלנטר את סודו של ה'סנדלר'. וכך הוא אומר: "וזו עומקה (של האימרה הנ"ל, ח.ג) נתבהר בי ואני בעליונים". המלה ס.נ.ד.ל.ר מרמזת לדבריו "על הסדר הנצרך מעם שמונת חלקי הנשמה". המלים: סדר, נר ושמונת חלקי הנשמה (ל.נ בגימטריה קטנה), מצויים בתוך המילה ס.נ.ד.ל.ר. גופו של הסנדלר מבצע את התיקון (=גופו של נר), ברם, התוצאה ניכרת על היצירה עצמה על הסנדל (=הפתילה). גופנו מספק את האנרגיה הנדרשת לתיקון אבל מושא התיקון הוא הנשמה על חלקיה.
דברים דומים אנו מוצאים בתורת המידות של 'הנשר הגדול', כדי שתהיה שלהבת עולה מאליה, יש חובה גם בקיומו של גוף הנר עצמו ואף הוא זקוק להגנה מפני הרוחות. וכי קיימת בנמצא שלהבת ללא גוף של חומר המחייה אותה?
מהו גופו של הנר בנמשל? "זהו כוח העמידה מעם יראת השם אל מול רצונו ועבודתו, זהו הכוח אשר שומר איתנות הנר אל מול רוחות מנשיבות אשר על אורו. וזהו כוח העמידה יחזק את אורו מלהבות". כאשר גופו של נר יהיה חזק ומוגן גם השלהבת תהא עולה מאליה.
נמצאנו למדים כי התיקון כל זמן שהנר דולק, משפיע אמנם בסופו של דבר על הנשמה אך תחילתו מעבודה של גשמיות ממש, עבודה על מידותיו של האדם, ואי אפשר לו לזה בלא זה. הנר הדולק במשל הוא זה אשר מאפשר את המשך העבודה, חיוניותה של הנשמה היא אשר מדרבנת אותנו לתקון המידות.
ברם, לפסוק זה יש המשך: "נֵ֣ר ה' נִשְׁמַ֣ת אָדָ֑ם חֹ֝פֵ֗שׂ כָּל־חַדְרֵי־בָֽטֶן". הרד"ק מפרש את כל הפסוק כך: נר ה' נשמת אדם – הנשמה המשכלת היא בגוף האדם כמו הנר בבית, שיגלה כל מה שבתוכו, כי היא הנר שהקדוש ברוך הוא חופש כל חדרי בטן. ויש לפרש: השגחת השם והבטתו היא אפילו בנשמת האדם, ויודע כל מחשבותיו".
זהו כיוון מחשבה שונה, הנר והפתילה הם הגוף והנפש בהתאמה. הנשמה ממלאת תפקיד של גילוי עולמו הפנימי של האדם בדומה לתפקיד הנר בהארת הבית. למעשים הפיזיים יש רשמים גם לא מודעים על העולם הפנימי שלנו, על נשמתנו. הנשמה על פי הרד"ק מגלה, אפשר אפילו לאדם עצמו, את עולמו הפנימי הנסתר. הנשמה היא 'נייר הלקמוס' שלנו. בהיותה יסוד רוחני מזוכך, גם המעשים וגם המחשבות נרשמים בה אם נרצה ואם לא נרצה.
gabihazut.co.il
ירחם שמשוביץ – כח ההתחדשות שבתשובה – לפרט ולכלל
שבת שובה היא השבת הראשונה של השנה. דבר זה מציין כי המאמץ המתבקש מהאדם כאשר חוזר ומתגלה המימד הראשיתי של "זה היום תחילת מעשיך" אשר בו טמון כח ההתחדשות הוא דוקא המאמץ של השיבה, המתבטא בקריאה: שובה ישראל!
אבל מה טיבה של שיבה זו? היא מוגדרת קודם כל כיכולת להתגבר על הכשלון. כך אכן מוגדר העוון: "כי כשלת בעוונך". להגדיר את העוון ככשלון, פירושו להכיר בתוקף החוק שהופר על ידי החטא. יחד עם זאת, אין הנפילה מוחלטת כל עוד שקיים רצון לתקן; לכן, במידה זו, אין בעוון יותר מאשר כשלון. חומרתו הדורשת תיקון ומחילה אינה יכולה למנוע מלהשיב: "הנני" לקריאתו של ד': "שובה ישראל עד ד' אלקיך".
והנה ישראל כביכול שומע במילים אלה הדים לפחדו של האדם המתעורר לחומרת תוצאות מעשיו ומתקשה להאמין שאכן התשובה אפשרית ומועילה. על הביטוי "עד ד'" אמרו חז"ל עד, ולא עד בכלל. כלומר, מגיעים עד הבית, אבל נשארים בחוץ. ומדוע? האם הדלת נעולה או שמא יש חשש מלהכנס מחוסר אמונה על קבלת הפנים המחכה לבן השובב המבקש לחזור הביתה?
אבל, עצם העובדה שאולי קיימים מכשולים בדרך, הן מצד האדם, הן מצד המציאות, לא היתה צריכה למנוע מהנביא לקרוא לשיבה מוחלטת "שובה אל השם אלקיך". והנה הנביא אמר "שובה ישראל עד ד' אלקיך", כאילו אינך יכול להגיע לקרבת אלקים של ממש. ולכן נדמה כי אם הדבר נשאר תלוי באדם אין בכחו לעשותו אף על פי שאמר הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
כנגד המציאות העגומה של סכנת היאוש מחוסר תקוה או חוסר אמונה ביעילות התשובה, וכתשובה לקריאתו של הנביא, משיבים ישראל "השיבנו ד' אליך ונשובה". תשובה של ממש פירושה להכנס אל הבית פנימה, להגיע אליו בלי פירוד וריחוק. ונדמה לישראל כי אין זה כלל ביכולתו ורק חסדי ד' יגרמו שאם כך רצונו אז ישיבם אליו ואז תהיה ממילא תשובה של ממש. רק שאם ישראל מחכים שד' ישיב אותם וד' מחכה שישראל ישובו מעצמם, הרי זה מצב של מעגל קסמים ללא מוצא.
כדי לשבור את המעגל הזה, אומר להם הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'". כלומר, התפילה של "השיבנו" דורשת מהאדם להגיע לפחות עד השער החיצון. וכן נרמז במגילת אסתר בפסוק: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה: וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ…" ומדוע רק עד לפני שער המלך? "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק": החוזר בתשובה צריך לבוא עד לפני השער, ושקו עליו עד שתשובתו תתקבל, ואז, אחרי שבא אל המלך פנימה הוא יֵצא "מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
ומה הם אותם הדברים שבכחם לפתוח שער ולשבור מנעול? יש שאמרו שמדובר כאן בכח התפילה החודרת פנימה ואין דבר היכול לעמוד בדרכה. ויש שאמרו שמדובר במעשים טובים שיהיו על האדם כמליצי יושר כדי שתהיה תשובתו לרצון.
ויש עוד דעה שלישית האומרת שאכן תפילה ומעשים טובים הם הכרחיים אבל לא מספיקים. התנאי המכריע הוא הוידוי: צריך להתוודות בפה מלא ובדברים ברורים על מה שנעשה כדי להגיע עד שרשי החטאים וכדי לעקור את הרע בשרשו.
דו שיח זה בין השם לישראל על מי צריך לקחת יוזמה ולעשות כביכול את הצעד הראשון דומה מאד לויכוח הידוע בדבר ראשית צמיחת גאולתנו. גם כאן ישנם אלו שגרסו שהקב"ה מחכה לנו שנגאל את שכינתו מגלותה "ושבת עד ד' אלוקיך" – בחינת "שובה ישראל עד ד' אלקיך", ולא עד בכלל, היינו שייתכן שבשיבה זו עדיין היחס והקשר עם השם עצמו לא התחדש – ודוקא השלב הבא הוא שבידי ד' כפי שמתואר בפרשת נצבים. לעומתם יש שגורסים שאין לדחוק את הקץ ושעלינו להמתין לביאתו, בחינת השיבנו ד' אליך (ואז) ונשובה, ולא קודם לכן.
ויש עוד דרך אחרת, והיא האומרת שלאמתו של דבר זה אכן מה שקרה, שהשם השיב אותנו אליו ובשוב השם את שבות ציון (דוקא) היינו כחולמים. ובא השופר של הגאולה לקרוא דרור בארץ לכל יושביה כדי לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. כי ישנם שלא מכירים בניסים ונפלאות אשר פעל איתנו ית' ואשר עליהם כבר אמרו הגוים "הגדיל ד' לעשות עם אלה!" וכפי שכבר אמרו חז"ל כי אין בעל הנס מכיר בניסו. על זה אנו מתפללים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", זאת אומרת שיש סכנה שתחזור ונהיה בבחינת "עינים להם ולא יראו" וצריך לזה הרבה רחמים.
לכן באה שבת שובה דוקא בין ר"ה ליום הכיפורים לומר לך כי ידו פשוטה לקבל שבים: עלינו להתקרב עד השם, להכיר ולהודות שהעונות היו לנו למכשול והננו שבים כבקשתו. ואז הוא ית' ירפא את משובתנו יאהבנו נדבה, יהיה כטל לישראל יפרח כשושנה … ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן … כי ישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם.
לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה, נאמר: הסירו ידיכם ממנה
על פוליטיקה ורבנות (א) – הרב ד"ר עידו פכטר
האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה?
הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה רבה הראשי של אנגליה, התנגד לעירוב הדת עם הפוליטיקה: "אם הדת נכנסת לפוליטיקה היא נעשית גורם מפלג במקום להיות גורם מאחד. אם הדת שואפת לכוח פוליטי, היא משלמת על כך בהפחתת השפעתה. דת הבוחרת להיות כוהנית (קרי, ממסדית, כנסייתית; ע.פ.) לא תצליח להיות נבואית. אם אין היא יכולה לדבר בשם העם כולו, מעל למתרסים הפוליטיים, היא תתפצל למאה כיתות במקום להחיות את רוח האומה. היהדות זקוקה לדה-פוליטיזציה ולחזרה אל המקום שהיא שייכת אליו, החברה האזרחית, הרחק ממבני הכוח" (בלשון עתיד, עמ' 166).
טיעונו של הרב זקס הוא שאסור לדת להיות מעורבת בפוליטיקה. יש בפוליטיקה באופן מובנה מן הכוח ומן הכפייה. דת, מטבעה, צריכה להיות הפוכה מכך. אפשר אולי לכפות על אדם לקיים ריטואלים, אבל אף כפייה לא תשפיע על ליבו או רוחו. על הדת להיות מבוססת על התארגנות אזרחית, וולונטרית, כאשר הכוח היחיד שלה הוא יכולת ההשראה והשכנוע.
אם הדת תתערב בפוליטיקה, טוען הרב זקס, הדבר יוביל לחורבנה ולחורבן הפוליטיקה. מצד אחד נקבל דת תככנית וכוחנית, שמרחיקה אנשים יותר מאשר היא מקרבת, ומצד שני, במקום פוליטיקה צנועה, המכירה בתפקידה להסדיר את החברה, נקבל פוליטיקאים העלולים לחוש שהם שליחים של האמת הגדולה, וייטו לקיצוניות. לכן, טוב שתהיה הפרדת רשויות בין הדת לפוליטיקה.
הרב זקס כתב את הדברים באנגליה, מדינה שאמנם אין בה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה אבל היהדות די אוטונומית שם. במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, קשה לדבר על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. במדינה יהודית צריך להיות חוק שבות ליהודים, כשההגדרה 'מיהו יהודי' נשענת על הדת. מדינה יהודית מנהלת את חייה על פי לוח השנה העברי, שיסודו דתי. במדינה יהודית אנו מצפים שיינתנו שירותי דת – כמו כשרות, מקוואות, הקצאת קרקעות לבתי כנסת ועוד. המדינה היהודית קמה כדי שיהודים יוכלו לבטא את יהדותם בחופשיות גם בפרהסיה ולא רק בבית. המדינה היהודית גם קמה כדי להשיב את היהדות אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה העולמית, כפי שניסח זאת הראי"ה קוק. לכן, אי אפשר לדבר במדינת ישראל על הפרדה מוחלטת של דת ומדינה.
חוסר היכולת להפריד כאמור אינו אומר שאיננו יכולים ואף נדרשים להפריד רבנות מן המדינה. דברי הרב זקס רלוונטיים יותר מתמיד. אנו מצפים שבממשלה יכהנו "פקידי דת" שתפקידם יהיה לספק שירותי דת לחברה הישראלית כולה. אלה יהיו מינוי מקצועי, עם ועדת איתור מקצועית ועם קדנציה מוגבלת בזמן. אבל, פקידים אלה לא צריכים להיות רבנים. וככל שמדברים על רבנים, אלו צריכים להיות מנותקים מפוליטיקה. עליהם להיבחר על ידי הציבור ולדעת לדבר את שפתו. כוחם צריך להיות טמון בכושר הרטורי שלהם ובמעמדם הרוחני, לא בקשרים שלהם לבעלי שררה.
כזו היתה דרישתו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, ממנה: "סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח".
אם רבנות מנוהלת על ידי הפוליטיקה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. חשוב להזכיר זאת היום לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה. להם נאמר: הסירו ידיכם ממנה.
חמישים שנה אחרי מלחמת יוהכ"פ שואלים רבים האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר'
מגיד מראשית אחרית בראש השנה – הרב אליעזר חיים שנוולד
ראש השנה החדשה הוא זמן להתבוננות, לבחינה ולהפקת לקחים, בדפוסי ההתנהלות האישיים והציבוריים.
השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יוה"כ, למחדל הנורא שאפשר לסורים ולמצרים להפתיע, לכבוש תוך 24 שעות שטח גדול בגולן ובסיני, ולגרום לאבדות גדולות בנפש ולשחיקת יחידות צה"ליות. מחדל שגרם לעיוורון שלקח בשבי ה'קונספציה' את ההנהגה הצבאית והמדינית והוליד את השאננות והיוהרה שלא אפשרו להבחין בתרחיש המסוכן שהלך והתהווה. האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון דאז, היה היחיד מבין אלופי המטכ"ל שראה את התמונה בצורה מפוקחת. בערב ראש השנה של אותה שנה, הוביל חופי לתגבור כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן. אלמלא כן, המצב בגולן עם פרוץ המלחמה היה גרוע שבעתיים. אנו מציינים גם את קרבות הגבורה שהביאו בס"ד ל'מהפך' חסר תקדים שבסופו צה"ל עמד 40 ק"מ מדמשק ותותחיו הפגיזו את דמשק, ובגזרה הדרומית כוחותינו הגיעו לק"מ ה-101 מקהיר כשהארמיה השלישית מכותרת.
לאחר חמישים שנה, האם הופקו הלקחים? האם התחולל השינוי המתבקש בתרבות ה'סמוך' וה'יהיה בסדר', בתחום האישי ובמרחב הציבורי?! האם השימוש במינוח הנפוץ 'ניהול סיכונים מחושב' אינו, למעשה, אותה תופעה בשם אחר? האם כיום ברור שאין מצב של 'הפתעה' שתסכן את קיומנו? האם למנהיגות ברור ש"החכם עיניו בראשו" (קהלת ב יד) והובלה משמעה תכנית פעולה אסטרטגית של "סוף מעשה במחשבה תחילה" וש"איזהו חכם הרואה את הנולד"? (תמיד לא ב).
המנהיגות מחויבת לקחת בחשבון מראש את כל האפשרויות שעלולות להיווצר, ולהיערך לקראתן עם מענה הולם. אין למנהיגות אופציה להמר! האמירה 'הופתענו' אינה קבילה, ויש לה רק משמעות אחת! 'נכשלנו' בתכנון מראש! ועל כך יהיה עליה להסיק מסקנות.
האם גם בחיים האישיים אנו מיישמים את העקרונות הללו, בהובלת עצמנו במסלול חיינו? ואם לא, מה הסיכוי שהם ייושמו בחיים הציבוריים?
ראש השנה הוא יום הולדת העולם, היום שבו התממשה תוכנית הבריאה הקוסמית של הקב"ה, בו היא מתחדשת מידי שנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא ד).
תקיעת השופר ('שופרות') היא ההכרזה על נקודת ההתחדשות בזמן – 'בחודש', אז, והיום. היא מזכירה לנו את ההנהגה האלוקית ('מלכויות') שבתוכנית הבריאה מלכתחילה ומימושה בהווה. "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵ-ל וְאֵין עוֹד אֱ-לֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מו ט). "'מגיד מראשית אחרית' שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתובב ממנו לפי חוקי הטבע אשר חקקו… " (מלבים שם).
ר"ה הוא נקודת המבחן וה'דין וחשבון' להתממשות התוכנית הקוסמית הבראשיתית, ולזכאותם של כל באי עולם, מכאן ולהבא ('זכרונות'): "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמות וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. וכו'. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וכו'. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הוֹדָעְתָּ. וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. וכו'. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵיזוֹ לַחֶרֶב. וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם. אֵיזוֹ לְרָעָב. וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת וכו'".
קול השופר הוא קריאה להתבוננות פנימית וציבורית. להתדבק במידותיו של הקב"ה, ולסגל לעצמנו ש'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
