עלון שבתון פרשת וירא ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

ההירתמות האזרחית בכל רחבי הארץ מעוררת תקווה לאחדות גם בימים שאחרי המלחמה הָעִבְרִי – אבי רט

אברהם אבינו, אבי האומה, מקבל בתורה את התואר – הָעִבְרִי.

חז"ל מפרשים שהמילה היא מלשון מעֵבֶר: כל העולם ניצב בעבר אחד, ולעומתם אברהם ניצב בעבר השני, מכאן באה המילה הָעִבְרִי.

אברהם אבינו נלחם כל חייו למען הערכים שבהם הוא מאמין – האמת והצדק, האמונה והחסד – לפדות שבויים, להכניס אורחים, לקרב לבבות, להגביר אמונה וליצור עולם טוב יותר, ערכי יותר, מוסרי יותר, מאמין יותר ורגיש לכבוד האדם שנברא בצלם. כל הערכים הללו, שלא היו מקובלים בתקופתו, העמידו את אברהם מהעבר השני של העולם, מול דעת הקהל המקובלת, מול מה שהעולם האמין אז. אברהם הָעִבְרִי ניצב מעבר, וכנגד הרוע שניצב מולו הוא נלחם את מלחמתו – מלחמת האמונה, האמת והצדק.

חלפו מאז כארבעת אלפים שנה, ואנו, בני בניו של אברהם, נדרשים להמשיך את מאבקו ליצור עולם טוב יותר, נדרשים להמשיך את המלחמה מול הרוע ולחיות חיים מוסריים של חמלה וחסד, אמונה וכבוד אדם. גם היום, במובנים רבים, כשאנו רואים את תגובת העולם ומוסדותיו למה שנעשה אצלנו, אנחנו מרגישים מה זה להיות עבריים מהעבר השני, ולהילחם על צדקת דרכנו. בשבוע הרביעי של המלחמה על חיינו ועל חיי האומה, אנו ממשיכים את מורשתו ואת ערכיו של אברהם אבינו. כפי שהשבועות האחרונים גילו, נעשה זאת ב"ה כולנו, בגבורה, בעוז ובאמונה, מתוך רעות אחווה ואחדות. זו הנוסחה לניצחון פיזי ומוסרי.

כמו גופים אזרחיים רבים נוספים, גם חברת "מדיסון", שבה אני עובד, הקימה חמ"ל מדהים ומרגש ונטלה על עצמה מהיום הראשון של המלחמה את המשימה להקים חמ"ל ולסייע ככל הניתן ובכל דרך אפשרית לחיילי צה"ל. זה מתאפשר הזכות הבעלים צילית ומאיר יעקבסון ובזכות מאות מתנדבים, תורמים ואנשים טובים מכל העולם ששותפים למאמץ ולעשייה מעוררת ההשראה הזו. זה הזמן להתגייס ולעשות איש-איש כמיטב יכולתו. ההירתמות האזרחית בכל רחבי הארץ היא מודל לחיקוי ומעוררת תקווה לאחדות גם בימים שאחרי המלחמה.

נמשיך בדרכו של אברהם במסירות ובנחישות להיאבק על האמת, החסד והצדק – וסוף האמת לְנַצֵּחַ.

4 טיפים לשגרת למידה טובה יותר – אבינועם הרש

בכל בוקר, לפני התחלת השיעור הראשון, הייתי ניגש לשומר בית הספר ויחד היינו מנתחים את המהלכים הבאים של מכבי חיפה ומה הסיכוי, אם בכלל, שייקחו אליפות רביעית.

פתאום אני כל כך מתגעגע לשיחות הללו – לפריווילגיה לדבר על כלום, להתענג על השיחה בנושאים כל כך לא חשובים. 

ביום ראשון חזרנו ללמד, וההצפה מאיימת לבלוע אותי. הורים שואלים אותי איך אפשר בכל זאת לדאוג לשגרת חיים שפויה עבור הילדים שלנו. לתפקוד. בדרך כלל, אני מפנה אותם לפסיכולוגים או לגורם מוסמך אחר. במקביל, כתבתי את ארבע הנקודות הבאות בעבורכם ההורים מזווית הראייה שלי כמחנך כדי לנסות ולמקד אתכם בדברים החשובים, לדעתי, להצלחת ילדיכם בשגרה החירום שנכפתה עלינו.

1.  דיבור אישי, במיוחד עכשיו

אין כמעט הורה שאני לא מדבר איתו שלא מכיר בחשיבות השיח הרגשי והפתוח שהוא אמור לנהל עם הילד שלו. 

אוורור רגשות יומי מול ההורים הוכח כגורם חשוב מאין כמותו לרווחתם הנפשית של הילדים, ובכל זאת כמה הורים אתם מכירים המקפידים בכל יום לדברר את ילדיהם ולשאול אותם פשוט 'איך היה בבית הספר?'

לכולנו יש את כל התירוצים הטובים שבעולם. באמת, בלי ציניות. כולנו עובדים, עמוסים ומוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות תמידית, בטח עכשיו. למי בכלל יש ראש להתחיל ולפתח שיחת עומק מול הילדים 

אבל דווקא עכשיו נראה שהילדים שלכם זקוקים לכם מתמיד; זקוקים לשיח האישי והפתוח הזה שיעלה קומה מעבר לתשובות הרגילות של 'בסדר' ו'טוב', שהילדים עונים לנו בדרך כלל.

במהלך שנות ההוראה שלי נתקלתי בתלמידים מופנמים, שהר געש היה צפירת הרגעה לידם. הם רק חיכו שמישהו ייתן להם את התחושה הבטוחה שהם יכולים לפרוק. אל תבנו על השקט של הילדים שלכם, זה הזמן להיות שם בשבילם.

• מתמטיקה, אנגלית, שפה? שחררו

המשוואה פשוטה: כולנו רוצים שהילדים שלנו יצטיינו במקצועות ריאליים כדי שישפרו את סיכויים להתקבל לפקולטה יוקרתית באוניברסיטה איכותית. הרי לכם תמצית ההבטחה הישראלית בשורה אחת. ובכל זאת, בתקופה הזו ייתכן מאוד שמשאביהם המנטליים של הילדים יהיו נתונים לדברים אחרים לגמרי, למשל מלחמת האיסוף שלהם לא להתפרק נוכח החרדות והלחץ התמידיים המלווים אותם ביומיום.

לא בטוח שעכשיו זה הזמן ללחוץ על הילדים לתת את הפוש שתמיד קיוויתם שייתנו כדי לעבור את המבחן באנגלית או במתמטיקה. כרגע כל המשאבים מוקדשים לרווחה הנפשית שלהם.

ודאי שגם בזמנים אלו מתמטיקה ואנגלית חשובות, אני רק כותב שכמו שכל עם ישראל נוכח לדעת, בחיים יש דברים חשובים – ויש חשובים יותר. העובדה שהילדים בכלל מגיעים לבית הספר ומנסים לשמור על שגרה, זה כבר הישג ראוי להערכה ולא מובן מאליו.

• חברים – רשת הביטחון של הילדים שלכם

בזמנים אלו, חשוב לוודא עם המחנכים שהילדים לא נשארים לבד אלא נמצאים באינטראקציות תמידיות עם חברים שלהם. יש משהו מחזק ומעודד ברשת התמיכה שתלמידים מעניקים אחד לשני, שאף מבוגר לא לחקות.

התקשרו אל המחנכים של הילדים שלכם ושאלו אותם:

האם הילד מבלה בהפסקות עם החברים שלו? האם הילדה נמצאת לבד בכיתה? האם טוב להם במהלך השיעור?

זכרו: המחנך הוא זוג העיניים שלכם בכיתה, והרבה פעמים המידע שיש לו חיוני ואקוטי להשלמת התמונה שתשקף את מצבו הרגשי של ילדיכם.

• זה הזמן לגדול!

אחד מהדברים שנמצאו והוכחו כמרגיעים ביותר הוא נתינה והתנדבות בהתאם לרציונל הפשוט: אדם שעסוק בלעזור לאחר – לא עסוק בטרדות של עצמו.

תמיד טוב ללמד את הילדים שלכם להביע סולידריות חברתית ולדאוג לתלמידים אחרים, חלשים יותר חברתית, שקופים. האכפתיות והרגישות יהפכו אותם לאנשים גדולים וטובים יותר, אבל בזמנים כאלו על אחת כמה וכמה.

שתפו את הילדים שלכם בחשיבות שאילת השלום לכל אדם ותלמיד. הסבירו להם מה הם צריכים לעשות אם הם רואים חבר שנראה מוטרד ולא מעלה חיוך. זה הזמן לצאת מעצמנו ולגדול!

שתפו אותם במגוון ההתנדבויות הקיימות ובמעשי החסד הרבים; ברוח מעוררת ההשראה הנושבת בינות לחברה הישראלית, נכנסת ויוצאת מבין החרכים שאך לפני כמה שבועות ייצגו את השבריריות של החברה שלנו.

ומה תקבלו? ילדים גדולים במובן הגדול של המילה. תלמידים שגם הרבה אחרי שהמלחמה תיגמר, ייקחו איתם את הרגלי החיים שהטמעתם בהם ויהפכו לאנשים שלמים ואציליים יותר.

ובואו נודה על האמת: איזה הורה לא היה חותם על תכונות כאלו לילדים שלו?

שתהיה לנו שנת לימודים בטוחה ומלאת חוויות למידה

עלינו לחזק בכלל הציבור את הזיקה לירושת אברהם – הן ירושת הארץ, הן ירושתו האמונית והן ירושתו המוסרית

למה דרשה שרה אימנו את גירוש ישמעאל? – הרב ד"ר רונן לוביץ

מספרים על אנגלי, צרפתי וישראלי שנתפסו ונקשרו על ידי קניבלים בג'ונגל, ובבקשתם האחרונה לקראת הוצאתם להורג האנגלי ביקש בירה, הצרפתי רצה יין, ואילו הישראלי ביקש לקבל שתי סטירות. כשנתנו שוביו את הסטירות, מייד ניתק את החבלים, הפליא בהם את מכותיו וברח. במסיבת העיתונאים שקיים בנתב"ג נשאל הגיבור הישראלי: "למה רצית לקבל שתי סטירות?" ויען: "הייתי זקוק לצידוק מוסרי כדי להכות בהם…"

הנמשל בהקשר של מדינת ישראל ומאבקיה בארגוני המחבלים ברור מאליו, והוא משתלב בפירוש המוכר לגירוש ישמעאל והגר מאוהלי אברהם אל המדבר, שנראה כמעשה קשה ואכזר. גירוש זה לא עולה בקנה אחד עם דמותה של שרה אימנו, הנביאה הראשונה, שאף אברהם נצטווה לשמוע בקולה. לפיכך עסקו כל פרשני המקרא בשאלה: מה ראתה שרה בהתנהגותו של ישמעאל שגרם לה לדרוש את גירושו? נציג להלן שלוש תשובות עיקריות לשאלה זו, כאשר כולן מבוססות על פרשנות למילת המפתח האחת והיחידה שמתארת את מה ששרה ראתה – המילה "מְצַחֵק".

א. לפי הגישה האחת, המילה מצחק מקבילה ל"מְשַׂחֵק", והיא מורה כאן על שחוק רגיל. אונקלוס מתרגם בפשטות שישמעאל היה "מחייך", ואבן עזרא מסביר שהוא היה "מצחק כי כן מנהג כל נער", וכציטוט הרמב"ן: "משתעשע". הסיבה לגירוש הייתה, לדברי אבן עזרא, קנאת אֵם ותו לא: "ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה".

פרשנים נוספים נוקטים גישה מקילה כלפי ישמעאל, אך מוסיפים שהוא לא רק שחק ושיחק, אלא גם אמר דברי להג ולעג (רד"ק, ספורנו ועוד). רמב"ן סבור שישמעאל לעג על כך שעשה "אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". שרה דרשה את גירושו מפני ש"העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאיתי" (רמב"ן). פרשנויות אלה מותירות אותנו עם קושיה חמורה על התנהגותה של שרה: הייתכן ששרה תבעה גירוש אכזר של אם ובנה אל המדבר, רק בשל עלבון אישי או קנאה?!

ב. מנגד, אנו מוצאים במדרש גישה הפוכה, ולפיה שרה ראתה את ישמעאל עובר על אחת משלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים (ב"ר נג, מובא ברש"י). הקושי הגדול בפרשנויות אלה הוא שלפיהן נעשו העבירות החמורות ביותר הללו בביתו של אברהם אבינו. יתר על כן, אם אכן ישמעאל עבד עבודה זרה, עסק ברצח או בגילוי עריות, כיצד ייתכן שאברהם לא מחה בו ואף סירב לתביעת שרה לגרשו, עד שקיבל הוראה מפורשת מה' בעצמו?

ג. גישה שלישית אומרת שהעילה לגירוש ישמעאל נעוצה בוויכוח על ירושת אברהם. הראשון שהציע פרשנות זו הוא רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין. אמר להם ישמעאל: שוטים, אני בכור ואני נוטל פי שניים" (ב"ר, שם). דברי רשב"י משכנעים ביותר, שכן שרה נימקה את דרישת הגירוש והסבירה לאברהם בפירוש: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". פרשן הפשט המובהק, רשב"ם, אימץ פירוש זה וכתב: "ולא רצתה לשהותו עוד, פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק".

פרשנות זו מאוד משכנעת, שכן יש בה הסבר המתקבל על הלב וגם על הדעת, לצורך הרציני שהיה לשרה לגרש את ישמעאל, ובה בעת היא לא נדרשת לייחס לישמעאל עבירות חמורות שקשה לקבל שהתבצעו בבית אברהם ואשר הוא כלל לא מחה בו עליהם.

סכסוך הדמים בין ישראל לערבים ומעשי הרצח הרבים של המחבלים הביאו רבנים בדורנו להדגיש את פירוש המדרש שלפיו ישמעאל עסק בשפיכות דמים. מעשי הרצח והטבח של מחבלי חמאס לאחרונה מעודדים קו מחשבה זה, ואכן, כמו אותו ישראלי, קיבלנו לאחרונה צידוק מוסרי להכות באויבנו מכה ניצחת. יש אף מי שמסיקים, שכמו ששרה גירשה את ישמעאל, כך יש לגרש את הישמעאלים בזמננו, ולמשנת הרב כהנא הי"ד יש כיום עדנה, בעיקר בקרב צעירים.

אולם, נכון להעדיף את פרשנות הפשט המשכנעת, וחשוב להדגיש שגם כיום היא הולמת יותר. המאבק על ירושת הארץ והירושה הרוחנית של אברהם, הוא שעומד מאחורי האמונה והאידיאולוגיה של ארגוני המרצחים. ואנו, בנוסף למלחמה באויבינו, עלינו לחזק בכלל הציבור את הזיקה לירושת אברהם – הן ירושת הארץ, הן ירושתו האמונית והן ירושתו המוסרית: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

סדום ועזה – הרב מאיר נהוראי

פרשת "וירא" מתארת שתי תרבויות שונות, שתי תפיסות עולם שונות המנוגדות מקצה לקצה: תרבות אברהם לעומת תרבות סדום. התורה מבליטה את הניגוד ביחס לפער הגדול שהיה בין הכנסת האורחים של אברהם לבין היחס לזר בעיר סדום. לאברהם, שגר באוהל אצל בן בריתו ממרא (אלוני ממרא), אין בית משלו אבל הוא משתדל בכל כוחו לעשות חסד ולקבל פני אורחים. לא רחוק משם סדום, ארץ מבורכת בכל טוב אבל מושחתת עד היסוד. כל זר שמגיע לשם, מתנכלים לו. על אף הפער, אברהם עומד ומתחנן שהקב"ה לא ישמיד את סדום בזכות צדיקי העיר. אבל גם עשרה צדיקים לא היו בנמצא.

היעלה על הדעת שלא יהיו ולו עשרה צדיקים בסדום? אם נדייק בלשונו של אברהם נמצא שמדובר בצדיקים מיוחדים: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר", והקב"ה עונה לאברהם באותו מטבע לשון: "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר …". ומסביר אבן עזרא: "וטעם בתוך העיר – שהם יראים את השם בפרהסיא". כוחו של המיעוט להכריע את גורל המקום אם הם מעורים בעיר. ייתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים שלא השתתפו במעשי הרשע, אלא שהם הסתגרו בבתיהם ולא מיחו על העוולות. הם ראו איך מענים יתומים, ושתקו. לכן גם הם נספו בהפיכת סדום. המצור על ביתו של לוט, לאחר שהכניס את אורחיו, נעשה על ידי כלל האוכלוסייה – עובדה שמשקפת את עוצמת האכזריות שהייתה בסדום: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה". ועל כך מעיר הרמב"ן: "ובפרץ ההוא [פילגש בגבעה] עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו 'מנער ועד זקן כל העם מקצה', אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר 'אנשי בני בליעל'".

הרמב"ן מבחין בין סדום לפילגש בגבעה: בעוד שם חטאו רק בני בליעל, בעיר סדום כל אנשי העיר היו שותפים מנער ועד זקן. ומוסיף הנצי"ב: "פי' מקצה העיר, אף על גב שהיו רחוקים מבית לוט מכ"מ נתקבצו ובאו, שלא היה נחשב בעינם לעול כלל, על כן לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה, אפי' זקנים שלא מחמת תאווה באו, אלא מצד שנחשב להם למשפט ישר. וזה היה ההבדל בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה, ששם נתקבצו בני בליעל, שראו את האורח ונתאווה להם, והכל ידעו שהמה בני בליעל… אבל בסדום הרגילו כל כך ברע עד שנהיה כתקנה יפה בעיני כולם".

בעוד בפרשיית פילגש בגבעה יסוד החטא היה תאווה, הרי שבסדום הייתה אידיאולוגיה מושרשת, שאסור לאורח להגיע למחוזם ואם הגיע היו פוגעים בו ואונסים אותו.  

בטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר מאות אזרחים עזתיים נכנסו והצטרפו למחבלים השטניים מכוחות הנוחבה כדי להשתתף בפרעות. מצלמות האבטחה של קיבוץ בארי מתעדות את השתתפותם של אזרחים מנער ועד זקן במעשי הזוועה והביזה. צאלח ערורי ימ"ש, אחד ממנהיגי החמאס, התגאה שמי שהיו שותפים בחטיפת היהודים לעזה היו אזרחי עזה. התמונות ממצלמות האבטחה בבארי מדמים בדיוק את דברי הפסוק: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה". בסדום לא נתנו לאורחים מרחב של מחיה. בטבח הנוראי שחווינו היו שותפים זקנים ונערים במעשי הרצח והביזה. המשפט לאלוקים, והוא ינקום נקמת דם עבדיו השפוך.

אמנם בלחץ אמריקני ומשיקולים מדיניים קראה ישראל לכל העזתים שבצפון הרצועה לעבור מיידית לדרום, שם הם יקבלו מים, תרופות ומזון, בעוד את צפון עזה מתכוונת ישראל להרוס עד היסוד – ובכל זאת, לכל בני העוולה שם צריך להיות ברור: מי שיעמוד בדרכם של החיילים – דמו בראשו.

לתפילה כנה לבורא עולם יש עוצמה בוקעת רקיעים, בידינו נשק אטומי של ממש

טורבו של עוצמה רוחנית – נעמי עייני

רבנים, גבאי בית הכנסת, אחיי ואחיותיי היקרים!

אבקש לשתף בפער עמוק וצורב שאני חשה בין המתח הנפשי, הדאגה והקריאה לניצחון ולתקווה, המאפיינים את התנהלותנו היומיומית בימים אלה, לבין ביטויים בתפילה.

אנו כעם, וכך כל קהילה ומשפחה, נתונים בצרה גדולה ומגיעים לבית התפילה לתמוך זה בזה, להתלכד ולהתפלל, ועם זאת, נדמה שבהגיע השעה, רובנו מהססים, ציניים ונעצרים מלפנות לבורא העולם בתחינה לשנות את סדרי המציאות! מדינתנו סובלת סבל עמוק, אחינו נרצחו, ילדינו/בני זוגנו/נכדינו מצויים בסכנת חיים, ואנו משלבים פרקי תהילים בתפילה ואומרים את התפילה לשלום החיילים, השבויים והנעדרים ועניין מפרשת השבוע, אבל לא זועקים! אני פונה אל כל אחד ואחת מכם בקריאה אישית, של בת לעם ישראל החבול והנאבק וכאם לארבעה חיילים (2 בנים, כלה ובת): התפללו עם כל הלב!

כולנו יודעים שלתפילה כנה לבורא עולם יש עוצמה בוקעת רקיעים, בידינו נשק אטומי של ממש! בהיכנסכם לתפילה, בבית ובבית הכנסת, ראו עצמכם כשליחי ציבור העומדים נרעשים לפני יושב תהילות ישראל, והרעידו במילותיכם את אמות הסיפים! הביטו בפסוקים הנפלאים, בפרשות המספרות את מאורעות חיינו עכשיו, במשמעות דברי הנביאים, בשער הדמעות שנפתח, בעוז הרוח, באמונה ובתקווה הנטועים בלבבות המחפשת מוצא ומימוש במציאות, וכוונו למגר את הרשע והתופת סביב. חשבו על אלו הזקוקים כעת לכל העוצמה הרוחנית שלנו (שוו בדמיונכם פרצוף אחד של חטוף או חטופה…), דמיינו את ילדכם תלוי במאמצי השכנוע האישיים שלכם לשחרורו. הודו וממשו את הקשר בן אלפי השנים שלנו עם אבינו שבשמיים!  אנשי נינווה ידעו לעשות זאת, והיכן אנו??

כמוכם, עומדת אני מול יוצרי בהודיה, בבקשה, בתחינה ובתביעה, ואני וזקוקה לגיבוי שלכם, להפעלה מקסימלית של הלב, הריאות, הנשמה, לטורבו של עוצמה רוחנית! אנו יכולים לשנות מציאות בתפילה, ואל נירדם במשמרת וניפול ל"דקלום", לשיח מונוטוני ומוסח עם הא-ל הכל יכול. אל ניתן יד לתפילה שקטה, נעימה ומורגלת. ה' מחכה שנתכוון. שעת מבחן היא לנו. אל נחמיץ את השעה. הבה נתעורר מן המילים שנתנו אבותינו בפינו. נראה לו שאנחנו כאן מאוחדים ומצפים, ויחד נקרא ללא פשרה, יום אחר יום, בעוז וענווה:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקֻדּוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ!

ההתגייסות של יהודים מעדות שונות למען בית הכנסת האשכנזי, היא המימוש האמיתי של הערבות ההדדית והחסד האברהמי

להביט דרך משקפיים של חסד–  יעקב ספוקויני

אברהם אבינו מתגלה בשלוש הפרשות העוסקות בו, כבעל אישיות ענקית. איש חסד ואמונה, הדואג לא רק לעצמו ולמשפחתו אלא לכל בני דורו.

בפרשה הקודמת ראינו כיצד פעל להציל את לוט אף שהתרחק ממנו בכל מובן, וכיצד התנהג באצילות גם בזמן מלחמה.

פרשתנו פותחת באירוח המלכותי שהעניק אברהם לשלושת אורחיו. אורחים שכלל לא הכיר זכו לקבל ממנו מכל טוב. חז"ל הפליגו בשבחו של אברהם כאיש חסד, שרגע אחד מדבר עם ה' וברגע הבא מכניס אורחים וכאילו אומר לה': "רק רגע, יש לי אורחים…". בהמשך הפרשה מתווכח אברהם עם ה' בעניין אנשי סדום הרשעים, אולי נותרו בקרבם מעט צדיקים. הכתוב אומר "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" [יח, כג].

לכן לא פלא שה' אומר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" [יח, יט], ורש"י מסביר "כי ידעתיו – לשון חיבה". בשפת ימינו ה' אומר, אני הרי מכיר את אברהם, הוא לא יעבור על דבר כזה לסדר היום. חובה להסביר לו את מהלך הדברים. אברהם רואה אפוא את עצמו כמשפיע שיש לו אחריות על כל מה שקורה סביבו. הוא מביט על העולם במשקפיים של חסד ורחמים ושל ערבות הדדית. השקפה זו עברה מדור לדור בעם היהודי. לא פעם נחלצו יהודים לעזרת אחרים אף שלא הכירו אותם כלל.

כך קרה עם חבורת החסידים שהקיפה את ר' יהודה החסיד. בסוף המאה ה-17 קיבץ ר' יהודה סביבו "חבורה קדושה" ששמה לעצמה מטרה לקרב את הגאולה באמצעות עלייה לארץ ישראל ויישוב ירושלים. החבורה אספה סכום כסף שנועד לרכישת קרקע עבור 'חצר האשכנזים' בירושלים העתיקה. יהודים מהונגריה, מורביה, גרמניה ואיטליה הצטרפו לר' יהודה ויחד הגיעו לארץ בשנת 1700. הדרך הייתה קשה מנשוא. העולים נאלצו להוציא סכום נכבד על הוצאות בלתי צפויות, כמו החלפת אוניות עקב סערה בים ודמי מלון, הרבה מעבר למתוכנן. ר' יהודה עצמו נפטר עקב התלאות בדרך, זמן קצר אחר הגיעם לארץ. החבורה נאלצה לקחת הלוואה ממלווים ערבים כדי לשלם עבור הקרקע ולבנות עליה בית כנסת. ראשי החבורה הניחו כי בעזרת תרומות יוכלו להחזיר את הכסף. עד מהרה התבררה להם טעותם המרה.

המלווים איימו על החבורה כי אם לא יחזירו את כל החוב בזמן, ינקטו נגדם צעדים קשים. בפרשת לך לך בשנת תפ"א [1721] התנפל המון ערבי על בית הכנסת. הפורעים שרפו את בית הכנסת יחד עם ספרי התורה שבהיכל. מאז נקרא בית הכנסת "חורבת ר' יהודה החסיד". אנשי הקהילה נבהלו והתפזרו לכל עבר. השלטון העות'מאני הכריז על כלל האשכנזים בירושלים כבעלי החוב. כך בוטל המניין האשכנזי בעיר העתיקה. יהודי אשכנזי שרצה להיות בירושלים התחפש ליהודי ספרדי, לבש 'מלבוש תורגמה', דיבר בשפה הערבית והתפלל בבית כנסת ספרדי. לימים, הקצו בתי הכנסת הספרדיים את המסדרון העובר ביניהם למניין אשכנזי, שהתנהל בחשאי.

החוב הלך ותפח עד ש'ועד פקידי קושטא' שם לכך סוף. הוועד, שהוקם בבירת האימפריה העות'מאנית בשנת 1726, לקח על עצמו כל מו"מ עם השלטון המרכזי שנגע ליהודים. חברי הוועד הצליחו לבלום את תפיחת החוב ולהעמידו על סכום קבוע, עד שיימצא לו פודה.

הפודה היה ר' ישראל משקלוב, שעלה לארץ בראש קבוצה של תלמידי הגאון מווילנה בשנת תקע"ו [1816]. הקבוצה פדתה את החוב, וכך הוסר החרם על בית הכנסת האשכנזי בירושלים. הקבוצה הקימה את בית הכנסת 'מנחם ציון' בסמוך לחורבה. הקהילה האשכנזית הלכה וגדלה, והיה צורך בבית כנסת נוסף. השר משה מונטיפיורי השיג בשנת 1856 'פירמאן' – אישור מלכותי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת במקום זה שחרב בפרעות. הושגה תרומה משמעותית ממשפחת רוטשילד, ובית הכנסת שנבנה נקרא על שם אבי המשפחה 'בית יעקב'. ברם, הציבור המשיך לקרוא לו 'החורבה'.

בית הכנסת 'החורבה' שימש מרכז הקהילה האשכנזית הלא חסידית עד שנת תש"ח. הירדנים שרפו והחריבו את בית הכנסת הזה ועוד רבים אחרים מייד לאחר נפילת הרובע היהודי בידיהם. בשנת תש"ע [2010] נפתח בית הכנסת מחדש. ההתגייסות של יהודים מעדות שונות למען בית הכנסת האשכנזי, היא המימוש האמיתי של הערבות ההדדית והחסד האברהמי.

Yaakovspok1@gmail.com

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?! – הרב אבי רזניקוב

בפרשת השבוע מספר ד' לאברהם, שהוא מתכוון להרוס את סדום בגלל חטאיהם. בעקבות כך פונה אברהם בתפילה, "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּה. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וַיֹּאמֶר ד' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה" (בראשית י"ח, כ"ג-כ"ח).

מעיון ראשוני נראה כי אברהם מתקומם ביחס לכך שהכוונה היא להמית את הצדיקים בעוון הרשעים, אך מכאן הוא מגיע למסקנה הפוכה בתכלית. הוא מבקש ש-ד' ישא לעוון כל יושבי המקום למען הצדיקים אשר בקרבו.

מדוע ד' יסלח לכל העיר למען הצדיקים? בשאלה זו נחלקו הפרשנים, בהתאם  לפירוש המילה 'למען' אבן עזרא פירש, "וטעם בְּתוֹךְ הָעִיר – שהם יראים את השם בפרהסיא". לפי פרוש זה ייתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים פרטיים שלא השתתפו במעשי הרשע, אלא שהם הסתגרו בתוך בתיהם ולא מחו. הם ראו איך מענים יתומים ועניים – ושתקו. ולכן אף הם נענשו עם הרשעים. רק לוט ניצל בזכות קרבתו לאברהם, שכאשר באו אליו אורחים, הכניסם כפי שלמד מאברהם אבינו, וכאשר ביקשו אנשי סדום לענותם, עמד והצילם כפי שלמד מאברהם אבינו. הייתה בכך צעד מחאה כנגד מעשיהם, ובזכות כך ניצל.

רק לאחר שהתברר שאין אפילו עשרה צדיקים בסדום מפסיק אברהם להתפלל. ההיגיון מורה שהיה ראוי לאברהם לשמוח על מפלת סדום, כי אנשי סדום יסדו את חוקיהם על אדני הרשע והשחיתות. אם כך, מה רצה ד' ללמד את אברהם דרך גזר דינה של סדום?

אברהם אמור להיות אבי אומה שתנחיל לעולם "צדקה ומשפט". לשם כך עליו לעבור תהליכים מסוימים. אחד מהם הוא ההבנה של עוצמת הרוע האנושי שיכולה להוביל להיעדר טוב בצורה קיצונית. הרב משה צוריאל מחדש כי במקרא עצמו לא מוזכר שאברהם אבינו התפלל להציל את הרשעים שבסדום, אלא התפלל רק על אותם הצדיקים שדירתם בסדום, שלא יסופו יחד עם הרשעים. על הרשעים הסכים אברהם שייענשו. אבל כאב לו מדוע הזכאים שבעיר ימותו יחד איתם. לדבריו, ארבע פעמים מתחנן אברהם אך ורק על הצדיקים שבעיר ולא על כלל התושבים, שהם רשעים, ולפי תביעתו משיב לו א-לוקים, "אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (שם, י"ח, כ"ו), זאת כדי להציל לאותם הצדיקים.

בעקבות הדיון האם יש להציל את סדום בזכות הצדיקים שבה, מתעוררת השאלה- כאשר נלחמים באויב האם צריך להתחשב באוכלוסייה הנחשבת חפה מפשע, כאשר התחשבות זו עלולה לפגוע באיכות הלחימה ובתוצאותיה המקוות.

 הרב שאול ישראלי עסק בשאלה, האם מותר להרוג אנשים שאינם מחבלים בפועל ממש, אלא מסייעים למחבלים, למשל במקרה בו אדם מסתיר מחבל נמלט בביתו ורוצים למוטט את הבית, או כאשר מסתירים מצבורי נשק. למסקנה כתב, בעקבות ה'אור שמח' (הל' רוצח א', ח'), שגם מסייעים אלה נחשבים כרודפים ומותר להורגם. בטעם הדבר נימק ה'אור שמח', שאין זה משנה שהם לא פוגעים בפועל ביהודי שמולם, בסופו של דבר הרי יהודי ייפגע. לכן במקרה זה, אלה המסתירים מחבלים והמסייעים לטרור, מותר להורגם.

ראייה לכך, הביא הרב ישראלי ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד ביחס לספינה העומדת להישבר. לדעת הרמב"ם, במקרה בו ספינה עומדת להישבר בגלל סערה וזרק אחד מאנשי הספינה כלים ממנה כדי להקל על המסע, הוא פטור, כיוון ש"הכלים רודפים אחריהם לטובעם". משום כך, לדעת הרמב"ם יהיה מותר להרוג את המסייעים למחבל במהלך הריגת המחבל עצמו (עמוד הימני סי' ט"ז).

 מקור שני עליו מסתמך הרב ישראלי להיתר דין זה, הוא בחילוק בין מצב בו רודפים אחרי אדם פרטי, לבין מקרה בו מדובר במלחמה. כפי שכתבו פוסקים רבים, בדיני מלחמה הדינים משתנים. לכן, אף על פי שבדרך כלל אסור לסכן חיי אדם בשביל רכוש, מותר למלך להוציא אנשים למלחמה על מנת להרחיב את גבולו, למרות שבעקבות כך ימותו חיילים בקרב. משום כך, למרות שבדרך כלל אסור לפגוע באנשים חפים מפשע במהלך רדיפה, כאשר מדובר בזמן מלחמה מותר.

 כיצד קובעים על פי אלו כללים יש לנהוג? הרב ישראלי סבר, שכאשר החוקים הבינלאומיים בעניין זה הגיוניים ולא מפלים דווקא את מדינת ישראל, אז יש ללכת על פיהם, וכמעין 'דינא דמלכותא דינא', אך כאשר החוקים אינם כאלו אזי יש ללכת על פי הסברא.

כשקיבל ר' חיים סולובייציק מינוי לכהן כרב בעיר בריסק, הוא שכר את שירותיו של עגלון אחד וקבע לו מחיר. כאשר הלה הגיע עם מטען הרהיטים לעיר בריסק, סרב לפרק את  המטען ולהכניסו לבית, עד שהרב יוסיף לו תשלום. הרב התחנן שלא נותר לו כסף כלום, אבל העגלון הגס עמד בסירובו, הוליך את הסוס לאכסניה, והשאיר את העגלה העמוסה ברחוב שלפני הבית עד שהרב יוסיף לו סכום מסוים. עובר אורח אחד נכנס לבית וראה את הרב בוכה. כאשר שמע על הבעיה, יצא אל העגלון, גידף אותו והבטיח כי ד' יגמול לו עונש מר וגם ילדיו יסבלו מחלות. כאשר שמע העגלון שהוא חשוף לסכנות ולמחלות, הזדרז להכניס את המטען הביתה. שאל הרב, כיצד הצלחת לשכנע את העגלון? ענה לו בפקחות, הרי הוא לא הבין שפת דיבורו של הרב. הרב דיבר אליו כביכול צרפתית, על הגינות, על יושר המידות וכו' . אל אדם שפל צריכים לדבר בשפה שהוא מכיר! צריכים להודיע לו על עונש קטלני מן השמיים! שפה שהוא מבין.

ריבוי המקרים של מסירות נפש מלמד על דנ"א מיוחד הקיים בעם ישראל לדורותיו

'הנני' – שורשים של מסירות נפש – הרב אליעזר חיים שנוולד

אירועי שבת שמחת תורה תשפ"ד הבליטו באופן מיוחד את 'מסירות הנפש' הקיימת בעם ישראל האחד כלפי השני. מאות מקרים של אנשים שבאו מכל חלקי החברה הישראלית ומסרו נפשם כדי להציל מסכנה אנשים שאינם מכירים. רבים מהם אנשים מהשורה, שאינם חלק מגופי הביטחון, כאלה שאין מוטלת על כתפיהם אחריות רשמית להציל את זולתם. הקול הפנימי שלהם שלח אותם להציל את אחיהם שבצרה, למרות הסכנה, ולענות 'הנני'. ריבוי המקרים מלמד על דנ"א מיוחד ומעורר השתאות של 'מסירות נפש' הקיים בעם ישראל לדורותיו.

מ'פרשת העקידה' שנקרא השבת, ניתן ללמוד מהם שורשיה של תכונה זו בעם ישראל. פרשת העקידה היא אחת הפרשיות המכוננות בתורה, שקשה להבינן בשכל אנוש. בפרשת העקידה מוזכר שלוש פעמים הביטוי הייחודי – 'הנני': כביטוי להיענות המוחלטת של אברהם לצו האלוקי: "ויאמר הנני" (בראשית כב א), כמענה לבנו יצחק: "הנני בני" (שם פס' ז), וכמענה למלאך ד' המורהו: "אל תשלח ידך אל הנער", ושם: "ויאמר הנני" (שם פס' י"א).

יש להדגיש שבקריאה, 'הנני' – הנה אני, אין נכונות אקסטטית הנובעת מאובדן העצמיות, אדרבא, יש בה התחברות ל'אני', לרצון הפנימי הנובע מעומק העצמיות (ראו 'עולת ראיה' ח"א עמוד פה).

הפסוקים אומנם מתארים בעיקר את הניסיון של אברהם אבינו במעשה העקידה, אולם למעשה יצחק הוא האישיות המרכזית בעקידה, והניסיון שלו אינו נופל משל אביו, ועל שמו היא נקראת 'עקידת יצחק'.

יש המתייחסים ליצחק 'כנער' המובל לעקידה על ידי אביו, בצורה פאסיבית (אבן עזרא כב ה), אולם חז"ל מדגישים שבעת העקידה יצחק היה בן 37 שנים (בראשית רבה נה, ד, פרקי דרבי אליעזר ל"א) וכוחו היה במותניו. לו לא היה מוכן למסור את עצמו לעקידה על פי הצו האלוקי, בצורה שקשה לתפוס בשכל אנוש, היא לא הייתה יכולה להתרחש: "הא לכם יצחק, ע"ה, אשר מסר עצמו בלי שום סירוב ועיכוב, ופשט צווארו על גבי מזבח להישחט, לעשות רצונו יתברך, עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להימלט על נפשו, בהיותו בתוקף, במבחר ימיו" ('בינה לעיתים' לרבי עזריה פיג'ו דרוש עה). יצחק הלך לעקידה בדעה צלולה: "ומלאכי השרת אומרים בואו ראו שני צדיקים, אב שוחט ובן עומד לישחט ואין מעכב בידו" (אבות דרבי נתן כת"י, תו"ש אות צב).

יצחק הכיר במשמעות של הצו האלוקי העליון שהתקבל על ידי אברהם, והתעלה מעלה מעלה להבינו ולהזדהות עימו בכל ישותו: "יצחק שוב לא היה ילד, הוא היה איש עצמאי בן שלושים. גדולת נפשו בכל מעשה העקידה היא אפוא ממין גדולת נפשו של אברהם" (רש"ר הירש בראשית כב ג).

מעשה אבות סימן לבנים – ממעשה אבות ניתן ללמוד מה הוטבע בתורשה בבנים לדורות הבאים: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות, סימן לבנים" (רמב"ן על בראשית יב ו). ניסיון העקידה הטביע בדנ"א הקולקטיבי של עם ישראל את הדבקות והנכונות להקרבה ולמסירות נפש בלתי נתפסת על היקר והקדוש לנו ומלמדת עד היכן יכול להגיע כוח העמידה אל מול ניסיון מאתגר שאין דומה לו. כל זאת בזכות אמונה איתנה בקב"ה ובתורתו.

לאורך הדורות, זה אלפי שנים, מהעקידה עד ימינו אנו, ידע עם ישראל 'עקידות' רבות. בשנות הגלות היו אלה בעיקר כתוצאה מהרצון של הגויים להמיר יהודים על דתם, או כתוצאה משנאת יהודים. מאז תקומת מדינת ישראל והקמת כוח המגן העברי, עם ישראל ידע עקידות של בנים שקראו 'הנני' – שנענו בדעה צלולה ובלב שלם לצו הגנת האומה, והיו מוכנים למסור את הנפש ולעקוד את עצמם כדי להגן עליה בגופם. זו המורשת של האבות והאימהות.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת הפצועים ולהשבת החטופים

בין אחריות להתחשבות –הרב ד"ר שלום שרון

אנשי סדום הם סמל הרוע והשחתת המידות והמוסר. אלוקים מחליט להחריב את העיר כולה, ללא כל רחמים. על פי התורה, כולם שם היו שטופי זימה ומלאי אכזריות. אולם מתי קובעים שהאדם נשלט טוטלית על ידי היצרים האפלים שלו? ומה יש למחשבה של יהדות אתיופיה לתרום בשאלה זאת?

חז"ל קובעים באופן נחרץ במשנה "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן" (משנה בבא קמא). כלומר בדיני אדם המזיק, הכוונה שלו איננה פונקציה אלא התוצאה. אדם שהזיק אחראי על מעשיו בכל מצב גם אם הם נעשו מתוך אונס, ואין זה משנה אם הנזק נגרם ברצונו של המזיק, בשוגג, באונס או תוך כדי שינה. המסורת החזל"ית מטילה אחריות טוטלית למעשיו של האדם על האדם. אנשים צריכים לקחת אחריות ולבחור מתוך כך את מעשיהם.

מצד שני, הליברליזם המודרני מדבר גם על זכויות האדם, ויש בכך הרבה צדק. אנשים שנולדו וגדלו למציאות חברתית מסוימת, להורים שחיים בסוג של מובלעת חברתית, בשכונת מצוקה ובאזורים שבהם תנאי החיים ירודים ביותר, בשכונה שלא נותנת מענה לצורכיהם התעסוקתיים והחברתיים – במה הם אשמים? עם זאת, גישה מעין זו עלולה להוביל אותנו למצב הפוך, לאי נטילת אחריות ולהרבה צביעות והתנשאות. כמו שכותב גדי טאוב, "במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות. במקום לשפוט אדם על פי כישוריו או הישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על פי צלקותיו או צלקותיהם של בני קבוצתו… סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי אלא צדקנות. הוא אינו מוציא את החלשים או את המקופחים ממשבצות סטריאוטיפיות, אלא חוזר ותוחם אותם בתוכן… היא (הגישה) מעודדת אותו להתבצר בקיפוחו, לדרוש בשם מסכנותו ולא מכוח זכויות שוות או הישג אישי. היא מציעה לנו לשפוט אדם, לא לפי מה שעשה הוא אלא לפי מה שעשו לו אחרים. היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים". גישה זו עלולה להטיל אחריות רק על צד אחד.

מהו הגבול בין להטיל על אדם אחריות בלעדית על מעשיו לבין התחשבות בגורמים חברתיים, חיצוניים וכלכליים שהביאו את האדם לבצע מעשה נורא? מה מכריעה התפיסה של יהודי אתיופיה, כמשקפת את החוק המקראי?

חכמי הקהילה סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו. שכן, האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה הוא טוב, ואם כן, כיצד אפשר לטעון שהקב"ה שכולו טוב ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זו שימשה נקודת מוצא עבור התרבות הדתית לקבוע, ללא כל פקפוק, שהאדם הוא טוב מיסודו. לכן, הם לא קיבלו את הכלל ההלכתי 'אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן'. אי אפשר לצפות מאדם שיימנע מראש מנזק, הוא אינו נביא. במחשבה האתיופית האדם אינו מועד לעולם, הוא תם לעולם. הגישה הראשונית היא שהאנשים טובים. השטן הוא האחראי להתנהגות הרעה שלהם. "היעדר השלום נובע ממציאותו של השטן. אלוקים נמצא בשלום, המלחמה היא מהשטן. אותה תפיסה נמצאת גם בהבנת מקרי מוות לא טבעיים, קיצוניים ומפתיעים: אם אדם הורג אדם אחר, הרי זה משום שהשטן נכנס בליבו" (שלום ורוזנק, תשפ"ב). מתי אדם הופך מתם למועד? כשהוא מבצע את המעשה הנורא לפחות פעמיים. בכך הוא הופך בעצמו למהות הרוע ולמהות השחתת המידות והמוסר. זאת הייתה המציאות בסדום, שהקב"ה לא יכול היה בגינה להבליג והיה קושי למצוא בסדום ולו צדיק אחד.

הקב"ה ידע להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם. אבל מה קורה לנו היום בעולם? אנו מתקשים להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם, בין התם למועד, בין הרחמנים לאכזרים. במצב כזה עלינו לזכור שאף אחד מאיתנו איננו אלוקים, לקבוע שהאדם נשלט טוטלית על ידי היצרים האפלים שלו, ומצד שני אסור לנו בשום אופן לאבד את השכל הישר.

אברהם אבינו אינו מתפשר עם העוול, אך הוא אינו רוצה לבטל את עולם החסד ואת היושר הקיים בו

היחס הכפול לסדום – הרב יובל שרלו

מאבקו של אברהם אבינו להצלת סדום מפני הפיכתה לא נתבאר כל צורכו, ובעיקר בשלושה תחומים. התחום הראשון הוא המוטיבציה של אברהם אבינו – מפני מה פעל כדי להציל את סדום, כאשר סדום היוותה את ההפך המוחלט ממה שהוא האמין בו. ניתן למקד את השאלה הזו בתנועה של הכנסת אורחים: אברהם אבינו הינו מורה הדרך של ההלכה מרחיקת הלכת של "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", והוא נוטש את ההתגלות האלוקית כדי לקדם את שלושת האנשים הבאים להתארח. לעומת זאת, סדום היא הסמל המובהק של "ויד עני ואביון לא החזיקה", והמאבק הבלתי מתפשר באורחים המגיעים לסדום. מהו אפוא המניע הגדול של אברהם אבינו לרצות באי-הפיכתה, וזאת אפילו בלי להציב אלטרנטיבה לרשעותה הגדולה של סדום.

התחום השני הוא הטיעונים שבפי אברהם אבינו: בדיון עם הקב"ה עולות שתי אפשרויות בלבד: אפשרות אחת היא הפיכת סדום ועמורה; ואפשרות שנייה היא הצלת כל סדום ועמורה בזכות הצדיקים שנמצאו שם; ברם, האפשרות השלישית, שהיא גם זו שהתממשה בסופו של דבר, היא הצלת הצדיקים ופגיעה ברשעים, וזו כלל לא עולה בדיון עם הקב"ה.

התחום השלישי הוא עצם קיומו של הדיון. הדיון עם הקב"ה מפתיע גם מצד עצם העובדה שבד בבד עם האמירה המתמדת של "ואנוכי עפר ואפר", אברהם ניצב מול הקב"ה וטוען את טענותיו, וגם מצד היכולת לטעון טענות מוסריות מול ריבונו של עולם ולומר לו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", לאמור: לבוא בשמו של טיעון מוסרי אוניברסלי ולטעון כי הקב"ה אינו פועל לאור עקרונות אלה! ואין הקב"ה נוזף באברהם אבינו אלא מקבל את טיעוניו, שזה לעצמו פלא גדול.

פרשנינו הקדמונים נאלצו לפתוח בפנינו את הפרשנות היסודית ביותר – פרשנות הפסוקים, ובשל כך אין אנו מוצאים בדבריהם עיסוק נרחב במבט הכללי בסוגיות אלה. אולם, אנו מוצאים שורשים לסוגיות אלה בדברי חז"ל, כגון הטיעון שהם שמו בפי אברהם שיש סתירה בין קיום העולם ובין עשיית הצדק: "…אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם, את תפיס חבלא בתרין ראשין, בעי עלמא ובעי דינא, אם לית את מוותר ציבחר, לית עלמא יכיל קאים", ותגובת הקב"ה: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, 'אהבת צדק ותשנא רשע – אהבת לצדק את בריותיי ותשנא רשע, מאנת לחייבן, על כן משחך א-להים א-להיך שמן ששון מחבריך" (בראשית רבה מט).

היחס הכפול של שנאת סדום ומה שהיא מייצגת, ובד בבד רצון למנוע את הפיכתה, שימש ביד הנצי"ב מוולוז'ין מקור השראה, לדבריו בתחילת ספר בראשית: "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים – היינו שהתנהגו אפילו עם עובדי האלילים שהם המכוערים בתוך אומות העולם. …מכל מקום היו עימם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם".

הדבר מציב בפנינו אתגר רוחני לא פשוט – היכולת להביט נכוחה על המציאות, לתעב את הרשע ואת העוול, לשנוא את התרבות הסדומית ולהיאבק בה, ובד בבד להיות מסוגלים לרצות בקיום הבריאה, במניעת הפיכת המקום על יושביו, ובעמידה מול הקב"ה בוויכוח נוקב על ההנהגה האלוקית.

אברהם אבינו אינו מתפשר עם העוול. אולם, הוא עצמו אינו רוצה לבטל את עולם החסד ואת היושר הקיים בו. הוא מבטא לדורות את הרצון בעולם מתוקן, שבו אנשי המקום הטוב ההוא (לפני ההפיכה) פותחים את ביתם ואת ליבם לצועדים בדרכים. את הבקשה הזו הוא פורש בפני ריבונו של עולם, מתוך רוחו ונשמתו. בכך הוא מורה דרך לדורות, שלעולם נזכור כי אנו מבקשים את הטוב ואת החסד. לעיתים מלמדת אותנו התורה כי אין מקום לכך, וכי ראויים אנשי סדום ללכת לאבדון, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים. אולם, לעולם לא נשכח את היותנו צאצאי אברהם אבינו, שביסודו של דבר מבקש את היושר, האמת, הצדקה והחסד שבכינונו של עולם.

בחודש האחרון בוצעו 1,400 'עקידות', ולא היה מלאך שיצווה 'אל תשלח ידך על הנער'

ועקידת יצחק היום ברחמים תזכור – אביעד הכהן

מנהג עתיק יומין הוא בישראל לומר את פרשת העקידה בכל יום. מנהג זה מובא להלכה בסימן הראשון בשולחן ערוך, ונימוקיו בָּאִין עימו ב"בית יוסף" על אתר: "וטוב לומר [=בכל בוקר] פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדיברות… כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבוד את ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו".

למרבה הצער, בחודש האחרון לא היינו זקוקים ל'תזכורת' מעין זו. 1,400 'עקידות', לא עקידה אחת, נגלו לנגד עינינו. וזאת הפעם, לא היה מלאך שיציל ויצווה על העוקֵד "אל תשלח ידך אל הנער".

מעשה עקדת יצחק, הניצב במוקד פרשתנו, מעורר שאלות ותהיות אינספור – תיאולוגיות, הגותיות, אמוניות ומוסריות. ודומה שגם לאחר כל התשובות במהלך הדורות, עדיין נותרו תמיהות ותהיות.

הכיצד זה יכול הקב"ה, "א-ל רחום וחנון, רב חסד ואמת",  לצוות על אב לשחוט את בנו יחידו אשר אהֵב? מה פשר ניסיון גדול זה? והכיצד יכול בן אנוש, אב רחמן כאברהם אבינו, שסיכן וחירף נפשו כדי להציל את לוט בן אחיו ונאבק עם הקב"ה כדי להציל ולו חלק מאנשי סדום שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד", להימנע מכל ניסיון לסכל את הגזרה, ולמצער להטיח דברים כלפי מעלה, ובמקום זאת לציית לצו שניתן לו להעלות את בנו לעולה על המוקד, תוך אמירת מילה אחת בלבד: "הִנְנִי!"?

עיון בדברי חז"ל עשוי להעצים את התמיהה עוד יותר. לפי המדרש (סנהדרין פט, ע"ב), ניסיון העקידה – והוא הניסיון האחרון מתוך עשרת הניסיונות שבהם נתנסה אברהם, והקשה שבכולם – לא נועד בעיקרו לתכלית נשגבה, אלא בעיקר לסכור פיהם של דוברי שקר: "קח נא – אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש. 'ויהי ביום השלישי' – ולמה ביום השלישי? שלא יאמרו אומות העולם היממו [=היכה אותו בהלם], והלך ושחט את בנו, שאילו היה [אברהם] בדעתו, לא היה שומע לו להקריב את בנו" (תנחומא).

וכאן הבן, ועימו כל האבות והאימהות שעקדו את בניהם, שואלים: וכי בגלל "מה יאמרו הגויים", על אב ואם לעקוד את בנם, להקריב את יחידם, את יצחק, שעתיד להמשיך את השושלת?

כמו בסוגיות תיאולוגיות קשות אחרות, דומה שגם במקרה זה לא לכל שאלה יש תשובה. לא נותר לנו אלא לנסות ולהתנחם נחמה פורתא בהבטחה שהבטיחנו הקב"ה, שלא תחזור ריקם (ירושלמי תעניות ב, ד):

"אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני, היה לי מה להשיב ולומר לפניך: אתמול אמרת לי (בראשית כא) 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו את אומר (בראשית כב) 'והעלהו שם לעולה'? חס ושלום, לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך. כן יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי, שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא, אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא. 'ה' יראה' – את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים. מה כתיב בתריה [=לאחר מכן]? 'ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אַחַר נאחז בסבך בקרניו' וגו'. מהו 'אַחַר'? אמר רבי יודה בי רבי סימון: אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעוונות ולהסתבך בצרות, וסופן להיגאל בקרניו של איל הזה, שנאמר (זכריה ט) 'וה' אל-הים בשופר יתקע והלך בסערות תימן'. רבי חונה בשם רבי חיננה בר יצחק: כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור [=ומנתר] ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא, נאחז בסבך זה וניתור ויצא. אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידין בניך נאחזים בעוונות ומסתבכין במלכויות: מבבל למדי, ממדי ליוון ומיוון לאדום. אמר לפניו: ריבון העולמים! יהיה כן לעולם? אמר לו: וסופן להיגאל בקרניו של איל הזה, 'וה' א-להים בשופר יתקע והלך בסערות תימן'".

בשורות טובות, ישועות ונחמות