כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
מי שאינו נמצא במעגל הלחימה קרוא עתה למלא את תפקידו שלו במערכת הכללית
המשימות שמחוץ למעגל הלחימה – הרב יובל שרלו
הדילמה הגדולה של מי שאינו נמצא במעגל המלחמה היא כיצד לנווט בין שותפות נפשית מלאה עם החטופים, משפחותיהם, חיילי צה"ל, הפצועים, משפחות השכול וכדו', ולא להסיר את הדעת לרגע מהמשא הכבד שהם נושאים על כתפיהם – לבין חלק מהניצחון המושג דווקא כאשר המדינה על כל היקפיה ממשיכה להתקיים ולהביא לידי ביטוי את חייה כחברה. מחד גיסא, הנפש נוטה להפסיק כל פעילות שאינה קשורה לפחות באופן עקיף במלחמה – כל עינוג, כל חופשה, שכן אין זה ראוי בשעה הזו לעסוק בכך.
הגמרא במסכת תענית משקפת חובה מוסרית ודתית זו: "תניא אידך: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות…" (תענית יא ע"א).
מאידך גיסא, הלוא אף שבראש ובראשונה הווייתנו כאן מחייבת ביטחון והגנה מפני אויב, לא יהיה זה נכון למצות את כל הקיום ב"מקלט בטוח". מעל הביטחון אנו קרואים לבנות קומות גבוהות יותר, של מדינה שמושתתת על אדני מוסר וצדק, כמקום ששמח וטוב לחיות בו, לממש את עולמנו היהודי והתורני, לכונן חברת חסד וערכים ועוד ועוד. הפסקת אלה, ואפילו חלקים מכך, מהווה ניצחון של האויב, שכן פעולותיו הראשוניות נועדו להרוג אותנו ולפגוע בגופנו, אולם הוא מייעד את עצמו גם לחסל את מהות קיומנו בארץ ישראל, ולא לאפשר את קיומם של חיים מלאים בה.
כדרכן של סוגיות עמוקות, לא יהיה זה נכון לכלול את הכל בחבילה אחת. בראש ובראשונה, ההתמקדות ראויה להיות במקומות הבונים את האומה לטווח ארוך, ועוסקים ביסודות העמוקים ביותר של הווייתה. מבין אלה אפשר לציין שניים: ראשון בהם הוא התביעה הנבואית המתמדת, לאורך ספרי הנבואה כולם, לתת את הדעת ל"גר, יתום ואלמנה" כראשי פרקים המחייבים את תשומת הלב לכל ה"שקופים" למיניהם; לתביעה המתמדת מהשלטון, מראשית ימיו ולאורך ספרי הנבואה כולם, לעשיית צדקה ומשפט ולניהול הוגן של משאבי המדינה; לכינון חברת חסד, שבה לא יימצאו עני ודך שאינם זוכים למענה; ועוד ועוד.
ככלל, ביטחון לאומי מחייב כמובן את הניצחון בשדה הקרב, אולם אינו יכול להסתפק בו. אנו מבטאים זאת בצורה משמעותית בשירות הלאומי, המכונן את התפיסה כי הביטחון הלאומי בנוי מרוחב גדול ומקיף של נושאים, וחוסנה של החברה הוא אחד היסודות המהותיים ביותר שבו.
השני הוא תלמוד תורה ומקומו לטווח הארוך. זהותה המהותית של מדינת ישראל קשורה בו ובדרכי לימוד התורה המתקיימים במוסדות תלמוד התורה בעולמנו. מצאנו דרכים שונות לקיים הן את עמוד התורה והן את השירות הצבאי, שהוא חובה דתית ומוסרית ("האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"), על ידי ישיבות ההסדר, על ידי המכינות, ועל ידי מוסדות אחרים שצועדים בדרך זו. הם בונים את מקומה של תורה בתוך החברה הציונית-דתית ופונים גם למעגלים רחבים בהרבה בעם ישראל כולו. תשומת הלב שלנו צריכה להינתן גם אליהן, כבונות האומה לטווח ארוך. הדבר תובע קשת רחבה – בין בתמיכה בקיומם של מוסדות אלה וסיוע להם, ובין בהטמעת החובה, בעיקר בתלמידי כיתה יב שעסוקים כעת בשאלת דרכם בשנה הבאה, לסלול את דרכם לשילוב שתי המשימות גם יחד.
אלו דוגמאות בלבד למה שחייב להיות לנגד עינינו: מי שאינו נמצא במעגל הלחימה קרוא עתה למלא את תפקידו שלו במערכת הכללית, גם כדי להעניק את הכוח הגדול ללוחמים היודעים שאין אנו מבזבזים את מאמציהם לריק, וגם כדי לבנות את הקומות הנוספות שמעל לביטחון, שהלוא זו מהות הקיום שלנו בארץ המיוחדת הזו.
האם מדינת ישראל מבטאת את רוח העם? במצב שבו אין בעם הסכמות באשר למהותה של רוח העם, קיימת סכמה שמא ערכיי ההזדהות עם המדינה יתפוררו. והנה מתברר שלא כך הדבר
זמן חופשי – בני פרל
הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן תל אביב וראש מסלול גברים לתיאטרון ואמנות במכללת אמונה.
לעיתים, כאשר בהרצאותיי מצוטט הפילוסוף היגל, תוהים שומעי לקחי כיצד ואיך האנטישמי הלז מופיע בשיחותיו של רב.
האדם מנהל שלוש מערכות התייחסות בחייו, המערכת הקרובה ביותר היא משפחתו, ישנה עוד מערכת והיא עסקיו, עבודתו וחבריו והאדם מנהל גם מערכת יחסים עם המדינה שלו.
המערכת הכפויה ביותר עלינו, זו שלא בחרנו בה ואיננו יכולים לחמוק ממנה, היא המשפחה. ולמרות הכפייתיות שבה, זו המערכת שאליה האדם קשור ומחויב יותר מכל מערכת אחרת, ילדיו יקרים לו יותר מכל דבר והוריו הם מושא געגועים ונאמנות שעומדת במבחנים רבים. לעומת מערכת זו, המערכת שבה אנו בוחרים, מערכת יחסי העבודה והחברה, היא מערכת חסרת נאמנות משום שברגע שהיא תחדל מלתת תועלת, שוב לא יהיה האדם נאמן לה. והנה מופיעה המדינה כיצור כלאיים מיוחד, מצד אחד האדם אמנם נולד למדינה מסוימת אבל יכול לבחור ולעזוב אותה, המדינה היא בחירה, אך בניגוד למערכות הבחירה התועלתית הרגילה, מפתיע לגלות שהאדם מוכן למסור נפשו עליה גם כאשר לא ברורה התועלת, הרי אם המדינה נועדה להעניק לאדם בטחון ואפשרות קיום, כיצד ישיג את אלו אם הוא מוותר על קיומו למענה?
תיאור המסגרות האלו באופן הזה, נובע מתורתו של היגל, לשיטתו רק במסגרת של מדינה האדם זוכה לחרות מלאה, הרי המשפחה היא מערכת שאליה נולדת ובה לא בחרת, החברה שבה אתה מתקיים, גם היא מערכת מאורגנת שאתה מוכרח אליה כדי להתקיים. אך השתייכות למדינה מבטאת הזדהות ולא תועלת. לדעת היגל המדינה היא ביטוי של רוח העם ואינה רק כלי שנועד לרווחת האזרחים ותועלתם כפי שטענו לוק והובס, הוגים חשובים של מדעי המדינה.
היגל נחשב לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר על תנועות לאומיות וחברתיות ועל הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והפוסט מודרנית. הוא עצמו לא היה במובהק מאלו, אבל העקרונות שעיצב היו כלי בידי הוגים רבים. השפעתו ניכרת גם על כמה מגדולי ישראל וכנראה שגם הראי"ה קיבל חלקים חשובים מרעיונותיו של היגל. וכן, היגל היה אנטישמי, בתקופתו. כדי להיות אינטלקטואל מקובל, עליך היה לאמץ מידה של אנטישמיות. ואולי לא רק בתקופתו…
האם מדינת ישראל מבטאת את רוח העם? במצב שבו אין בעם הסכמות באשר למהותה של רוח העם, קיימת סכמה שמא ערכיי ההזדהות עם המדינה יתפוררו. והנה מתברר שלא כך הדבר, אנשים שלא מסוגלים למצוא דבר אחד שעליו יסכימו באשר לרוח העם, יוצאים להילחם כתף אל כתף.
לדעתו של היגל, אין מנוס מלהניח שאנו מזוהים עם המדינה. לשיטתו, המדינה היא הדבר היחיד המאפיין את רוח האומה וזו נובעת מנקודת הזמן, או בלשונו: "רוח הזמן" (המושג Zeitgeist הוא אחד המושגים המפורסמים בהגותו) ומשתנה עם כל נקודת זמן היסטורית, וכנראה שיש משהו בנקודת הזמן שלנו שמלכד אותנו.
אך מי שיקרא בפרשת השבוע שבה אנו נמצאים, יוותר בהרהור עמוק יותר. המצווה הראשונה שבה נצטווינו כעם, קשורה לזמן, אלא שבעוד שהיגל ראה את בני האדם ככפופים לזמן, התורה רואה את הזמן ככפוף לבני האדם, לעם ישראל. אנו מקדשים את הזמן, מכריזים עליו וקובעים אותו. לא הזמן נותן בנו את רוחו, אנו מעניקים לזמנים את רוחם.
אולי כאן נמצא הסוד לעם ששרד את תהפוכות הזמן ואת רוחות הזמן?
מותר ומצווה לשאול שאלות, אפילו אם לא נקבל עליהן תשובה ראויה. בשאלה – לא רק בזכירה – סוד הגאולה, לימוד הלקח ומניעת האסון לעתיד לבוא
והגדת לבנך – הכהן
בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", יוצאים צוותים מיוחדים לתעד את קורותיה: ראיונות, צילומים, שימור מוצגים, תיעוד של הרס וחורבן. שכול וכאב מזה, ומעשי הקרבה, אחווה וערבות הדדית מזה.
לעומד מן הצד נראה הדבר כעין חלום דמיוני. בעת שהתותחים עדיין יורים, הנמרים והטנקים שועטים בחולות עזה, וחיילי צה"ל הי"ד ממשיכים למסור נפשם על הגנת העם והארץ; בעת שמאות חטופים, שבויים ונעדרים ובני משפחותיהם עדיין חרדים לגורלם, חייהם תלויים על חוט השערה, ומאות פצועים נושאים עימם בכאב את צלקות המלחמה ומבקשים מזור והחלמה – האומנם זו העת לתיעוד היסטורי? והכל כדי שנוכל בעתיד, לא היום, לספר את הסיפור?
אכן, כפי שלימדנו הרב יונתן זקס, עיון בפרשת השבוע מלמד שתכונה זו מורשת היא לנו מאבותינו. ברגעים הגורליים ביותר של יציאת בני ישראל ממצרים, בדקות ה'קובעות', מכנס משה רבנו את בני עמו ומצווה אותם. לא על קבלת תורה, לא על שמירת מצוות, אלא על "מורשה להנחיל":
"לא על החופש, לא על ארץ זבת חלב ודבש המחכה להם, ולא על המסע המדברי העומד עתה בפניהם. לא ולא. שלוש פעמים הוא שב ומדבר איתם על העתיד הרחוק, על הימים שלאחר המסע, כשהם יהיו חופשיים בארצם; אך לא על הארץ נסובים דבריו, ולא על החברה שהם עתידים לבנות, ואפילו לא על החובות הבאות עם החופש. דבר אחר מעסיק אותו.
הוא מדבר איתם על חינוך. על חובת ההורים כלפי ילדיהם. הוא מדבר איתם על השאלות שילדיהם אולי ישאלו אותם בימים רחוקים, כשהמסות הגדולות שעיניהם תראינה בקרוב יהיו לכל היותר זיכרון מטושטש. הוא אומר לאחיו בני ישראל לעשות את מה שעם ישראל אכן עושה מאז ועד היום. ספרו לילדיכם את הסיפור. עשו זאת בדרך האפקטיבית ביותר. תנו להם לחוות שוב את הדרמה של הגלות והיציאה ממנה, העבדות והחירות. עודדו את ילדיכם לשאול שאלות".
ומכאן 'מודעה רבה לאורייתא', גם לתורת המלחמה הנוכחית: מותר ומצווה לשאול שאלות, כמה שיותר שאלות, ואת כל השאלות, אפילו אם לא נקבל עליהן תשובה ראויה. בשאלה – לא רק בזכירה – סוד הגאולה, לימוד הלקח ומניעת האסון לעתיד לבוא.
ביטוי לחובת "סיפור יציאת מצרים" ניתן שוב ושוב בפרשתנו. כך, בתחילה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?' וַאֲמַרְתֶּם, 'זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל'". (שמות יב, כה-כז).
ובמקור נוסף: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'". (שמות יג, ח). ובמקור שלישי: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, 'מַה זֹּאת?' וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים'" (שמות יג, יד).
מדוע סבר משה שזה הדבר החשוב ביותר שיש לומר ברגעים הגורליים של הגאולה? מורה אותנו הרב זקס: "חופש הוא יצירתה של אומה, ואומה צריכה זהות, וזהות צריכה זיכרון, והזיכרון מקודד בסיפורים שאנחנו מספרים. הקשר החזק ביותר בין דורות הוא הסיפור על אלה שבאו לפנינו: סיפור ההופך לסיפורנו שלנו, ואנו מנחילים אותו כמורשת מקודשת לאלה שיבואו אחרינו. הננו הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. ראשיתה של זהות היא הסיפור שהורים מספרים לילדיהם… המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת לילדינו אינה כסף ואינה קניין, כי אם סיפור. סיפור אמיתי, לא פנטזיה; סיפור המחבר אותם אלינו ואל מורשת עשירה של ערכים נאצלים. איננו גרגירי אבק הנישאים אנה ואנה על פי כיוונה של האופנה הרוחנית בת הרגע. אנו יורשיו של סיפור שהדריך מאות דורות של אבותינו ושינה את העולם המערבי כולו. את אשר נשכח נאַבֵּד. המערב שוכח את סיפורו. אסור לנו לשכוח את שלנו".
כידוע, מצווה זו, של עשיית "זֵכר ליציאת מצרים" הייתה לימים מצע ומסד לרבות מן המצוות. למן קריאת שמע והנחת תפילין, דרך מצוות השבת והמועדים השונים, ועד לפדיון בכורות והתחשבות מיוחדת בעבד, בעני ובגֵר, ביתום ובאלמנה.
אחד משיאיה של זכירת יציאת מצרים הוא ליל הסדר, שבו אנו לא רק מספרים על העבר כמעשה שהָיֹה הָיָה פעם, אלא כמציאות חיה שיש לחוות אותה מחדש.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (או בלשונו המועצמת של הרמב"ם: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").
היסטוריה יהודית אינה שייכת רק לעבר. היא חיה בהווה ופניה צופים גם פני עתיד. המאורעות שאנו חווים בימים אלה, וכל אותם ימים, לכאורה ימי חולין ושגרה של 'עוד יום ועוד יום', מחייבים אותנו כבר היום להבין את משמעותם. בעתיד, גם הם יהיו חלק מן המורשת, חוליה נוספת בשרשרת האינסופית של דברי ימי עַם ישראל.
במשך שבוע שלם בנה האבא את המתח סביב הדמות המסתורית, וכעבור שבוע הוא אמר לבנו: "היום אנחנו הולכים לפגוש אותו! אתה מוכן?"
מתנת הבר מצווה הכי מקורית שתוכלו להעניק לבנכם – הרש
השבוע נפגשתי עם הורה שסיפר לי שהוא ישב עם הילד שלו לתכנן את שנת הבר מצווה שלו. הילד, עלם חמודות אמיתי, סיפר לאבא שלו שהוא מאוד מתרגש מכל העניין, ובעיקר ממתנת הבר מצווה הצפויה לו.
מעבר לכך, המשיך אותו הורה לספר לי, הוא תכנן עם הילד אילו דמויות הוא רוצה שיפגוש בנו במהלך שנת הבר מצווה – דמויות מעוררות השראה שיעניקו לו זווית חדשנית שלא הייתה לו קודם בחיים.
הרבה שמות הועלו, מי מוכר יותר, מי מוכר פחות, אבל אז האב אמר לבנו: "תקשיב, אני רוצה להפגיש אותך עם מישהו שייתן לך כלים לחיים הרבה יותר גדולים!".
הילד הסקרן החל לזרוק שמות לאוויר – ידוענים, אנשים מהמגזר, כל מיני אנשים שהוא מכיר – אבל האבא רק הגביר את הסקרנות שלו כאשר שלל את כולם ואמר לו בחיוך ממתיק סוד: "לא תצליח לנחש, חבל לך על הזמן. כזה בן אדם בחיים לא פגשת, והוא יוכל להפוך לך את החיים".
הלב של הבן פעם בטורבו, ההתרגשות התפרצה ממנו וכל הגוף שלו צעק ציפייה ודריכות.
הם נכנסו למכונית, ולתדהמתו ראה הבן שהאב נכנס לחניון של בית החולים 'תל השומר'. במבט מופתע הוא שאל את אביו איך כל זה קשור לאיש המיוחד שהאבא רוצה להפגיש אותו. האבא ענה לו: "חכה בסבלנות, עוד מעט תבין הכל".
הם נכנסו לאגף השיקום ועברו כמה חדרים, עד שנעצרו ליד חדר אחד שבו חיכה להם חבר של האבא. הם לחצו ידיים, ואז הם נכנסו לחדר אחר ובו בחור צעיר בן 19 שמתאושש מניתוח כריתת רגל שאותה הוא איבד בתאונת דרכים.
הבחור חייך אליהם והציג עצמו בתור האחיין של החבר של האבא, והוא ביקש לדבר עם הילד, חתן הבר מצווה.
הבחור הצעיר אמר לילד: "הו, הנה הגיע המיליונר שלנו!" הילד לא הבין מה הנער עם הרגל הכרותה רוצה ממנו ושאל אותו ברצינות: "למה אתה קורא לי מיליונר? כל החסכונות שלי ביחד לא מגיעים לאלף שקל".
הצעיר התקרב אליו ואמר לו: "תסתכל עליי. כמה כסף אתה חושב שהייתי נותן בשביל שיחזירו לי את הרגל האמיתית שלי?" חתן בר מצווה עשה פרצוף של 'לא יודע'.
"אני אגיד לך כמה", המשיך הבחור, "מיליון דולר. שני מיליון. 20 מיליון. את כל הכסף שיש בעולם הייתי נותן בשביל הרגל שלי!" הצעיר הביט לילד ישר בעיניים והוסיף: "לך יש רגליים מתפקדות. יש לך מיליון דולר. יש לך הרבה יותר. יש לך את כל הסיבות בעולם לשמוח!"
הילד התחיל לתפוס את גודל השעה. הבחור המשיך: "אבל אל תרחם עליי. יש לי עוד רגל ושתי ידיים, ואני שמח בהן ומעריך אותן כי אני יודע שגם זה לא מובן מאליו. תתחיל להעריך את החיים שלך ולשמוח בהם. תתחיל להבין שאתה באמת מיליונר!".
זוהי מתנת בר המצווה הערכית וההולמת שנתן האב לבנו, מתנה בלתי נשכחת שהנער ייקח אותה עוד שנים רבות קדימה.
***
אנחנו שומעים סיפורים מעוררי השראה של חיילים שחוזרים מהחזית פגועי גפיים. לאחד אין רגל, לשני אין יד. גיבורים שנתנו את היקר להם מכל בשבילנו. בואו נעצור רגע ונחשוב איך אנחנו יכולים להעביר את המסר החשוב הזה לילדים שלנו: שום דבר בחיים האלו הוא לא מובן מאליו. לא הרגליים ולא הידיים.
לא נעריך את זה?
עצם הישיבה של קבוצה זו בארץ ישראל, מתקנת את הפגם הראשוני בעת התחברותה לעם ישראל
'ערב רב' וארץ ישראל – חזות
בקלות רבה מדי נוהגים לכנות חלקים מעם ישראל בכינוי 'ערב רב' ואפילו, רחמנא ליצלן, 'עמלקים'. האם 'ערב רב' המקראי והמקורי שלילי? אתמהה!
פעם אחת בלבד מוזכר הכינוי 'ערב רב' בתנ"ך: "וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם…" (שמות יב, לח). בפשטות, זוהי תערובת של עמים נוספים שיצאו עם בני ישראל ממצרים.
לפי חז"ל, הוצאתם ממצרים הייתה על דעת משה בלבד וללא הימלכות בשכינה. אכן, בחטא העגל הקב"ה סונט בו: "לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות לב, ז). "אמר משה ריבון העולם מנין הם עמי? אמר לו הקב"ה: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך, והוצאתי את צבאותי- את עמי, אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים" (שמות רבה, כי תשא, מב). הנה כי כן, קבוצה בלתי מוגדרת זו מועלית ממצרים יחד עם ישראל בזכות משה רבנו. גדול הנביאים אמר לקב"ה ש"לעולם מקבלים השבים". למה הפך שמה של קבוצה זו לשם של גנאי?
למעשה, אין לנו כיום יכולת לזהות קבוצה זו שהתגיירה במעמד הר סיני ונטמעה כליל בעם ישראל. ברבות הדורות עברה ההתייחסות לקבוצה זו (בדומה ל'עמלק'), מהתייחסות אתנית לקבוצה בעלת תכונות מסוימות בתוך עם ישראל (הגר"א, אבן שלמה, פרק יא). הזוהר אף נותן בהם סימנים: "וחמש מינין אנון בערב רב ואנון (סי' נג"ע ר"ע) – נ"פילים ג"בורים ע"נקים ר"פאים ע"מלקים" (כרך א (בראשית), בראשית כה, א). המפרשים מבארים כך בהתאמה: בעלי מחלוקות, בעלי תאווה, צבועים, להוטים אחר הכבוד, להוטים אחר הממון. ומי מאיתנו אינו נגוע בתכונות אלו?
כיום, מבקשים 'יודעי דבר' לומר לנו, בעקבות מאמרי הזוהר, כי עתידה קבוצה זו להיפרד מעם ישראל בעקבות הגאולה. זו אסמכתא בעיני הטוענים כך, להתייחס לקבוצות שונות בעם ישראל כאל 'ערב רב' שצריך להוקיע אותם מחברתנו.
הרב קוק זצ"ל שולל זאת מכל וכל במאמרי הראי"ה: "ויש התולים את עצמם במאמרי הזהר המדברים על הערב רב ועל ההתפרדות מישראל לפני הגאולה, ולוקחים את הסודות כפשוטם ומרבים מחלוקת". זאת וגם זאת: "היתה מדתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף יתעלו גם הם, כי בוודאי יתקיים ביה, 'יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא', וד' יתברך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" (אגרות ב קפח).
לצורך הדיוק ההיסטורי, יש לומר בעקבות דברי חז"ל לעיל כי אדרבא, יש יסוד חיובי ביותר ב'ערב רב' שהרי הם בבחינת השבים שנדבקו בעם ישראל בעת צאתו ממצרים. מה יכולה הייתה להיות הסיבה שבגינה התחברו? הרי הם לא סבלו כמותם מצד אחד, ולא שייך לצרפם להבטחת הארץ והזרע של אבותינו, מצד שני? יש הכרח לומר שהחיבור היה למשה האיש, לניסיו, לתורתו, לעוצמתו הרוחנית וכדו'. במילים אחרות, הם התחברו לתורה ללא מחויבות לארץ ישראל. זו אכן מגרעת גדולה, אבל ניתנת לתיקון. עצם הישיבה של קבוצה זו בארץ ישראל מתקנת את הפגם הראשוני בעת התחברותה לעם ישראל.
שרידי בחינה זו של יחס בלתי מחייב אל ארץ ישראל, יחד עם קבלת עול תורה ומצוות, קיימים גם כיום. אפשר כי מטרתו הינה להוציא את סיגי ה'ערב רב' מתוכנו.
נמצאנו למדים, כי תיקון סיגי ה'ערב רב' המצויים בכל אחד מאיתנו קשור בטבורו אל ארץ ישראל. ימים טרופים אלו מוכיחים ללא כל ספק כי רוב רובו של עם ישראל קשור בטבורו לעם ולארץ, ומוכן להקריב נפשו בשל כך.
השימוש בכוח מוגבל בחוקים, במוסר, בשיקולים מדיניים, כלכליים ואחרים, ובראש ובראשונה הכוח האנושי מוגבל מעצם טבעו
מגבלות הכוח – הרב ד"ר רונן לוביץ
מכת בכורות הייתה ניצחת ומנצחת. מדוע ה' לא הנחית אותה כבר בהתחלה? לשם מה נדרשה כל הסדרה הארוכה במקום לתת מכה אחת אנושה שלא תעלה ארוכה?
נראה שהסיבה נעוצה בכך שמטרת האותות והמכות לא הייתה רק שחרור בני ישראל והוצאתם ממצרים, אלא יצירת שינוי תודעתי כלל-עולמי, והטמעת תודעה חדשהמחייבת תהליך הדרגתי של הבנה והפנמה. מטרת העל של המכות הייתה הקניית ההכרה בא-לוהי ישראל, כפי שהתורה חוזרת ומדגישה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה", "בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'" ועוד.
בתוך כך מגולם עיקרון נוסף, והוא הטמעת התודעה של מגבלות הכוח. מטרה זו מסבירה את רצון ה' להתעלל בפרעה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", שמשמעותו לעשות "שחוק ולעג בו ובמצרים" (פרשנים). המלכים הפרעונים נחשבו כבעלי כוחות אלוהיים וכמתווכים בין המצרים לאלים. לכן בטח פרעה בעוצמתו וחשב שאין מגבלות לכוחו, עד שהכריז: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (ה, ב). ההתעללות בפרעה נועדה להחדיר לליבו ולהבהיר באמצעותו לעולם כולו, את התובנה בדבר גבולות האדם ושליטת ה' בעולם. היה זה שיעור אינטנסיבי בהכרת גדלות הבורא וקטנות הנבראים, ושיעורים פועלים טוב יותר כשהם באים לשיעורין.
המסר הומחש והושרש בעשר המכות, והוא חורז אותן בשורה של שלבים:
1. ממכת הדם פרעה לא נדהם. הוא "לא שת ליבו" אליה, שכן התאפשר למצרים לחפור ולהוציא מי שתייה מסביבות היאור, מה גם שלחרטומים היה פטנט רשום להפוך מים לדם (ז, כב-כד). מכה זו באה, כנראה, כמתאבן שיגרום לפרעה לרצות להתמודד עם אתגרים נוספים, ולהראות בהם את כוחו המדהים.
2. במכת הצפרדעים כבר החלו הבקיעים: בעקבות הצפרדע פרעה כבר יודע: עליו לפנות אל משה ואהרן ולבקש: "הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם".
3. אחרי מכת כינים פרעה כבר מכיר שהיא "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים", מפני שבברייה קטנה משעורה החרטומים לא שולטים (רש"י).
4. במכת הערוב ניכר לראשונה שבין המצרים לעברים יש אפליה גמורה. הייתה זו המכה הראשונה שנאמר בה במפורש "וְהִפְלֵיתִי… אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן… לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב", והפליתי לשון פליאה: כיצד ייתכן "שארץ זו לקתה וזו לא לקתה" (לק"ט). אצל פרעה מתחילה קצת בהלה, והוא כבר מוכן לתת הסכמה: "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח, כא).
5. כשהגיע הדֶּבֶר, וחיות רעות מתו בכל עבר, פרעה מגלה כי "לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד אֶחָד". להיכנע כבר עמד, אלא שה' גרם שליבו יכבד מייד (ט, ז).
6. מכת השחין הביאה תבהלה והתפעלות, שכן הפעם החרטומים נכנסו לנבצרות (ט, יא). פרעה ראה לנגד עיניו קריסה מוחלטת של כל חבר יועציו.
7. אחריה הגיעה מכת הברד, וכניעת פרעה עלתה שלב. עתה הוא מודה בדברי טעם: "חָטָאתִי הַפָּעַם. ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט, כז), ומסכים לשלח את העברים בלי כל תנאים מוקדמים.
8. בעקבות הארבה הוא מתקדם עוד הרבה. פרעה כבר מודיע: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אולם ה' את ליבו עדיין מקשה, ולכן למשה ואהרן הוא פונה: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" כי חופש פולחן הוא אצלי רק לגברים.
9. אחרי מכת חושך נחשף כרסום נוסף: פרעה מסכים לשחרר גם את הטף. אך הוא מוסיף עדיין להתעקש: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג", כי בכל זאת הוא חייב להציב איזה סייג.
10. רק בעקבות מכת בכורות פרעה מניף דגל לבן. הוא כבר יודע שאינו על-אדם, ומבין שאף הוא בשר ודם. כוחו מוגבל, כבודו מושפל, ומשיגעון גדלותו הוא הלך ונפל. עתה הוא מבין את כוחו העליון של א-לוהים, ולכן אף מבקש בלי כל בושה: "תנו גם לי איזו ברכה" (יב, לב).
גם בעולם שבו אנו חיים, את מגבלות הכוח לא כולם מפנימים. נוכרים כמו גם יהודים, מנהיגים, נבחרי ציבור ועוד רבים וטובים, שוכחים לעיתים שלא ניתן לפתור בכוח את כל המרעין בישין. השימוש בכוח מוגבל בחוקים, במוסר, בשיקולים מדיניים, כלכליים ואחרים, ובראש ובראשונה הכוח האנושי עצמו מוגבל מעצם טבעו, בין אם מדובר במעצמה עולמית גדולה, ובין אם מדובר במדינה קטנה עם צרות גדולות, בעלת צבא רב-עוצמה וטכנולוגיה בשיא הקדמה.
ה' לימד את הלקח הזה דרך השליט החזק פרעה לכל העולם כולו, וציווה זאת גם לישראל עמו: יש להבין ולהפנים, ולהעביר לדורות הבאים, את המסקנה שעלתה מהאותות והמופתים: "לְמַעַן תְּסַפֵּר… אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", וזכור: ה' כל-יכול, ואסור לשכוח: אנו פועלים במגבלות הכוח.
תמונת עתיד – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני
"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש").
בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה. אולם, מיצוי ההווה תלוי ברמה רבה בהימצאותה של "תמונת עתיד". "תמונת עתיד" פירושה חיזיון בעל היתכנות מציאותית, שיתקיים בנקודת זמן עתידית (ללא ציון מועד נקודתי, ספציפי).
בספרו "האדם מחפש משמעות", מתאר ויקטור פראנקל שיחות שקיימו האסירים זה עם זה על רגעי השיבה הביתה והחיים שאליהם השתוקקו. שיחות אלה הטעינו אותם בכוח פנימי, שסייע להם להחזיק מעמד בתנאי סבל קיצוניים. "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בעתידו, גורלו נחתם. עם איבוד אמונתו בעתיד, אובדת גם אחיזתו הרוחנית, הוא מידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש" (עמ' 125). תמונת עתיד, שבה החזיק פראנקל עצמו, הייתה הרצאה על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז, אותה הוא נושא באולם הרצאות חמים מול קהל קשוב היושב על כורסאות…
תמונות העתיד שלנו, בימי המלחמה הקשים, כוללות שחרור חטופים משביים, שיבת החיילים לבתיהם, כלכלה מאוששת, שיפור בתחושת הביטחון במדינה, שיקום יישובים, חזרת מפונים לקיבוציהם ולעריהם וכדו'. תמונות אלו אינן רק מבטאות משאלת לב, אלא משמשות סיבה לפעולות שננקטו בעבר כמו היציאה למלחמה, ולפעולות המתקיימות בהווה כגון המשך לחימה תוך סיכון מתמשך של חיי הלוחמים.
תמונת העתיד אינה בהכרח סטטית, ונכון שתהווה קריאה לפעולה. בידינו לזרז ולאפשר את מימושה על ידי ביטויה הפומבי והנכחתה באופן מילולי במרחב הציבורי, בשילוב פעולות מעשיות שיאפשרו לה להתגלות, כבר עכשיו וגם "ברגע האמת".
ניקח לדוגמה סצנה אפשרית של איחוד משפחתי עם בן/בן זוג/נכד שחזר מהמלחמה. אם נחשוב עליה לפרטים ונדבר עליה כבר היום, נוכל לשאת את החרדה המלווה אותנו תדיר ולתפקד לאורה באופן סביר לאורך היום, תוך אופטימיות זהירה; בנוסף, כצעדי היערכות לקראת המפגש המיוחל, נקפיד מדי יום על טיפוח אישי, פיזי ורגשי, שמירה על ניקיון הבית, הצטיידות במזון מגוון; נדרבן עצמנו לסיים מטלות בעבודה, שלא תעכבנה את האיחוד המיוחל, ועוד.
באשר לתפקוד המדינה, הירתמות בהווה להקלה על המפונים, לקיחת חלק פעיל במשימות חינוך וביטחון והשקעה בעסקים תוצרת הארץ, מהווים צעדים מעשיים, מקדמי מימוש החזון.
בהקשר לאמור וכהמלצה להגברת חוסננו המנטלי, אציע שבמקום לאחל לעצמנו איחול פסיבי כדוגמת: "שנשמע בשורות טובות", נצהיר מדי יום: "שנקדם בשורות טובות!"
לתגובות: naomieini1@gmail.com
הכל היה מוכן להצגה הגדולה. השכם בבוקר י"א בסיוון תש"ל, צעדו 12 יהודים לעבר מטוס מנהלים בעל 12 מקומות
הַמֵּעֵז מְנַצֵּחַ! – יעקב ספוקויני
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (יב, כא-כב).
לאחר ההדרכה של ה' למשה כיצד להתכונן ליציאת מצרים ("החודש הזה לכם"), משה מורה לבני ישראל לקשור שֶה למשך ארבעה ימים ואחר כך לשחוט אותו ולהזות מדמו על המשקוף והמזוזות בפתח הבית. המעשים הללו דרשו אומץ, שכן הַשֶּׂה נחשב כעבודה זרה של המצרים ולא פשוט לשכן העברי לספר למצרי שהוא מתכונן לשחוט את הַשֶּׂה לשם קורבן. גם סימון הבית בדמו של השה, עלול להיות פתח לצרות.
אלשיך מסביר כי שני הפעלים, משכו וקחו, מבטאים את רצון ה' מהם. משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן למצווה. הרמב"ם מפרש זאת כמבחן אמונה. אם עשו כך בני ישראל, משמע שהפסיקו לחשוש מהמצרים והחלו לבטוח בה' שיוציאם ממצרים.
אומץ יוצא דופן נדרש גם מפעילי העלייה בברית המועצות לצאת נגד המשטר הקומוניסטי הדורסני בדרישה לאפשר ליהודים לצאת ולעלות לארץ. הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, גרם לבריה"מ לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לעומת זאת, הניצחון תרם להתעוררות ציונית בקרב יהודי בריה"מ. יהודים אלה, שזהותם היהודית וזיקתם לישראל דוכאו תחת השלטון הקומוניסטי, התעוררו לפתע ואלפים דרשו לעלות ארצה. כאשר הרוסים דחו בקשתם, נולד 'מבצע חתונה'.
הכל היה מוכן להצגה הגדולה. השכם בבוקר י"א בסיוון תש"ל, 15 ביוני 1970, צעדו 12 יהודים לעבר מטוס מנהלים בעל 12 מקומות. הם היו לבושים בחגיגיות לקראת טיסתם לחתונה, כביכול. התכנון היה להשתלט על המטוס ולהטיסו לשבדיה. אם הטייס יסרב – מארק דימשיץ, אחד מהתריסר שהיה טייס בעצמו, יטיס את המטוס מלנינגרד כ-750 ק"מ עד לסטוקהולם בשבדיה. הטיסה באזור המסוכן תארך רבע שעה בלבד, אלא שליד כבש המטוס חיכו להם אנשי הבולשת הרוסית ועצרו את כולם.
הקבוצה, שהורכבה מ'סירובניקים' ותיקים, לא באמת הופתעה. הם חשבו – או שנצליח ואז נעורר את דעת הקהל בעקבות המבצע הנועז, או שניכשל, אבל העולם יראה מה מוכנים יהודים להקריב כדי לצאת מבריה"מ.
הרוסים העמידו את החבורה למשפט ראווה באשמת בגידה בבריה"מ, עבירה שהעונש עליה הוא מוות. במהלך המשפט התארגנו הפגנות מול שגרירויות בריה"מ ברחבי העולם. המפגינים נשאו בידיהם שלטים הנושאים את סיסמת השחרור שבפרשתנו "שלח את עמי", ושלטים הזועקים לשחרור הנאשמים.
במשפט עצמו, מנהיג הקבוצה אדוארד קוזנצוב והטייס דימשיץ נידונו לעונש מוות. רעייתו של קוזנצוב, סילבה זלנמסון, נידונה ל-10 שנות מאסר. עונש המוות הומר למאסר ממושך בזכות המאבק העולמי. יתרה מכך, בזכות הרעש שעורר המשפט, התירו השלטונות ליותר מ-300 אלף יהודים לצאת מבריה"מ ולעלות לארץ.
משתתפי 'מבצע חתונה' השתחררו אחרי כמה שנים כחלק מעסקת חילופי אסירים ומרגלים בין בריה"מ לארה"ב.
אחד המשתתפים, יוסף מנדלביץ', נידון ל-15 שנות מאסר. מאסרו הופחת בהמשך ל-12 שנים במחנה סגור בהרי אורל, מתוכן 3 שנים בתנאים מחמירים, כיוון שנאבק על זכותו לשמור מצוות בכלא. בספרו 'מבצע חתונה' הוא כותב על האמונה שעזרה לו לשרוד את ייסורי הכלא:
"באותו רגע שמעתי את קול ה', שקרא לי לצאת לדרך. באה שעתי לקחת על עצמי את מילוי כל המצוות שנצטוו בני ישראל… עדיין הייתי רחוק מלהיות יהודי באמת, אך ביני לבין עצמי החלטתי לבחור בדרך הישר, והחלטתי זו התקבלה אצלי מתוך הכרה מלאה. וכך, מתוך תחושה פתאומית של זיקתי לעם ישראל הגעתי לידי הבנת זיקתי לה'". מאז הלך והתחזק באמונתו. מנדלביץ' עלה ארצה בתשמ"א (1981) והשתתף במאמצים לשחרור חברו נתן שרנסקי.
תריסר משתתפי 'מבצע חתונה' הוכיחו, בדומה ליוצאי מצרים, כי המעז מנצח!
רגע לפני שחבורת העבדים הופכת לעם, עולה הצורך בהנחלת תרבות מלמעלה
על ארגון ששמו 'עם ישראל' – קובי פרידחי
חוקרים רבים מנסים להבין ולנסח את המרכיבים שהופכים את המושג האמורפי "ארגון" למה שהוא. הרי ארגון לא חייב להיות משרד עם ארבעה קירות, הוא יכול לחצות יבשות, הוא יכול להכיל שלושה אנשים ויכול להכיל עשרות אלפים, ובכל ארגון נוצרת תרבות מסוימת המאפיינת אותו.
אנו יכולים לחשוב על ארגונים עסקיים שמחליפים מנהלים, עוברים למיקום גיאוגרפי אחר, משנים את המוצר או מכוונים לסוג חדש של לקוחות. מה שעשוי לשמר את השם של הארגון וליצור המשכיות בין הדורות השונים זו התרבות הארגונית. היא יכולה להשתנות ולהתאים את עצמה, אבל אם היא חזקה מספיק היא יכולה לשמור על האופי ועל הערכים של הארגון גם אם יעבור תהפוכות ושינויים רבים.
הפסיכולוג והחוקר אדגר שיין טוען שהקושי להגדיר תרבות נעוץ בשונות הרבה של התופעה. קשה למצוא דרך אחת ברורה ומסודרת שבה ניתן לראות תרבות צומחת. הוא טוען שתרבות ארגונית, כמו תרבות בכלל, מייצגות מנגנון הסתגלות המסייע להישרדות של הקבוצה.
כשהוא מנסה בכל זאת להגדיר מושגים המאפיינים תרבות הוא שם דגש על חשיבותם של הסממנים – ההיבטים החיצוניים שלוקחים את הערכים המופשטים של הארגון ונותנים להם ביטוי במציאות. סממנים אלו עוזרים גם להטמיע את התרבות בין חברי הקבוצה.
הסממנים יכולים להיות למשל, השפה הפנימית שמשתמשים בה, הלבוש, הארכיטקטורה, ההומור הפנימי וכדומה. דגש מיוחד ניתן על טקסים, שהם הדרך המרכזית להעביר את המסרים העיקריים של הארגון לחבריו.
בפרשה, בני ישראל נמצאים בישורת האחרונה לפני הפיכתם לעם. במהלך הדורות ועד היום נוצרים מסורות ומנהגים רבים מלמטה למעלה, כאשר אנשים מעצבים את תרבותם. כאן, רגע לפני שחבורת העבדים הופכת לעם, עולה הצורך בהנחלת תרבות מלמעלה כדי לוודא שהסממנים אכן יבטאו את ערכי היסוד של העם.
רגע לפני מכת ארבה, מוגדר הערך המרכזי שאותו הקב"ה רוצה להנחיל: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'", ולאחר מכן יפורטו ההנחיות כיצד להפוך את הסיפור המכונן לטקס, הן במצרים – "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, מקלכם בידכם, בחיפזון", והן בכל שנה – קורבן, מצות, מרורים עם מוטיב מרכזי של "והגדת לבנך". לתוך טקס זה שמוכתב מלמעלה, העם יכול להוסיף ערכים נוספים מלמטה.
הסיפור הגדול של יציאת מצרים יכול להיזכר לדורות רק כאשר מחדדים את המסר שלו ומנחילים אותו בסממנים של התרבות. מעניין לחשוב בתקופה הקשה שבה אנו שרויים, מהם הערכים שאנו רוצים להטמיע בעקבותיה ואיך דואגים לעשות זאת בחוכמה.
מסר גלום בתכשיט – הרב אבי רזניקוב
משה רבינו פונה אל העם בבקשה "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות, יא, ב). הרד"ק מפרש, שבכך בני ישראל קיבלו פיצוי ותמורה על עבודתם הקשה במצרים. החזקוני יוצר הקבלה בין שילוח בני ישראל ממצרים כשהמצרים נותנים להם כלי כסף וכלי זהב, לבין שילוח עבד עברי המסיים את שנות עבודתו אצל אדונו, כשהאדון מעניק לו מצאנו, גרנו ויקבו.
משמעות ההקבלה הזאת שבין עבד עברי ויוצאי מצרים באה להסביר, שכאשר ד' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא ביקש להראות לעולם כולו כי הוא מנהיג את העולם הזה בצדק. בעולמו של ד' לא תיתכן מציאות של עבדים שלא יקבלו שכר על עבודתם. זו אמירה מאוד משמעותית לעולם כולו, וגם עבורנו.
הרב קוק בחיבורו "עין אי"ה" מסביר את הדברים מתוך הסתכלות אנושית לאומית רחבה ומפרש שהבקשה האלוקית מבני ישראל לקחת רכוש ממצרים, נועדה להוציא את ישראל מהאופי העבדותי. ד' לא רוצה שישראל יישארו עם של עבדים. הוא לא רוצה שישראל ימשיכו להתנהל בעולם מבלי שאיפות ובקשות גדולות.
ישראל יוצאים ברכוש גדול ממצרים כדי לסמן לעצמם כיוון דרך: אתם עם שנועד לגדולות, ומעמדכם בין האומות צריך להיות רם ונישא! בקשו דברים גדולים! אנחנו לא עם שולי. עלינו להיות עם בעל משמעות, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), עשירים ומשמעותיים בכל המדדים.
המציאות הקשה שאליה נקלענו בחודשים החולפים הינה קומה נוספת בתהליך גאולת העם והארץ. היא מחייבת להפסיק להתייחס לישראל כאל מדינת מקלט שאליה בורחים יהודים החוששים מאנטישמיות, ולהפוך אותה למוקד משיכה כלכלי ורוחני אמיתי שיעדיו ושאיפותיו גדולות.
הרשב"ם מסביר שכלי הכסף והזהב שבני ישראל יצאו איתם במצרים, אלו תכשיטים. הרב עמיטל מבאר את האר"י הקדוש, שבני ישראל היו אמורים להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. מצרים הייתה התרבות המפותחת ביותר באותה תקופה, ובני ישראל היו צריכים להוציא עימם את הדברים החיוביים שלמדו שם. בשל כך, ציווה ד' שישאלו – הוא רצה לוודא שבני ישראל ייקחו איתם את הערכים הללו מחד, ומאידך – לוודא שבני ישראל יידעו שאלו ערכים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות.
ישנם דברים רבים בעולם הכללי שיכולים לשפר את לימוד התורה. אדם יכול ללמוד תורה באמצעות מחשב שהזיכרון שלו מכיל את כל התנ"ך, הגמרא וכו' ומבלי שיזדקק לפתוח ספר. עם זאת, יש לדעת שלימוד התורה נעשה קודם כל מפי סופרים ומפי ספרים. מהתרבות הכללית אנו לוקחים ב"השאלה", ועליה בונים עוד קומה.
לפעמים דווקא יד חזקה מנערת אותנו ומאלצת אותנו לבחון את דרכנו ולחשב מסלול מחדש
בְּחֹזֶק יָד – אבי רט
בפרשת השבוע 'בא', לקראת סיום עשר המכות, ניתקל שוב ושוב במילים הללו: "…כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה …בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". פירושים שונים ניתנו ליד החזקה הזו – למי היא שייכת ומה ומטרתה?
אפשר לומר שמדובר על ידו החזקה של ה', המנהל את ההיסטוריה, והוא מפעיל את ידו החזקה על המציאות ועל פרעה כדי שבסופו של דבר זה האחרון ישחרר את העם היהודי מהעבדות ומהמיצרים של מצרים ויוציאו לחירות;
אפשר לומר שהיד החזקה היא ידו של עם ישראל, שמגלה בתוכו תעצומות נפש, וגם מתוך תנאים של עבדות קשה ורבת שנים, הוא מוצא בתוכו ובעצמו כוחות גדולים של אמונה ונכונות להיאבק, ומגלה שיש לו יד חזקה המסייעת ליציאתו לחירות;
וישנה אפשרות שלישית: היד החזקה היא דווקא ידו של פרעה, ואז משמעות הפסוקים היא מטלטלת. המשמעות היא שבני ישראל אולי לא היו יוצאים בעצמם ממצרים, שייתכן שבסופו של דבר הם כבר התרגלו אליה ולמצבם כעבדים, והיו נכונים ומוכנים להשתקע בה ולחיות בה. ידו החזקה של פרעה היא שגרמה להם, גם אם בעל כורחם ולא תמיד מרצון, לצאת בסופו של דבר ממצרים.
באופן הזה יפרש רש"י את עניין היד החזקה: "כי ביד חזקה ישלחם – מפני ידי החזקה שתחזק עליו, ישלחם. וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם".
ואולי, שלושת הפירושים נכונים. אירוע היסטורי דרמטי ומשמעותי כל כך, מצריך עוצמות ויד חזקה במיוחד מצד כל הגורמים המעורבים בעניין – מצד הקב"ה, מצד העם, ומצד המצרים ומלכם פרעה. כל אחד מהגורמים הללו מפעיל את מלוא כוחו וידו החזקה מתוך האינטרס שלו.
אולם, האפשרות השלישית נראית רלוונטית ואפשרית לא רק לזמן התרחשותה ולדורה, אלא גם לאורך כל הדורות, ועד ימינו שלנו.
לפעמים אין בנו כוחות להמשיך הלאה ולהיאבק על העצמאות והחירות. לפעמים אנחנו עסוקים בעצמנו ושוכחים את החזון והיעד שאליו צריך לשאוף, ואז, כשאנחנו כבר שוכחים וידינו נרפות, מגיע מישהו עם יד חזקה ומטלטלת, וידו החזקה והקשוחה דווקא היא מנערת אותנו ומאלצת אותנו לבחון את דרכנו ולחשב מסלול מחדש, ומובילה אותנו אל הדרך המוליכה אותנו להגשמת ערכינו וייעודנו כעם.
במצבים שכאלו, היד החזקה החיצונית המופעלת כלפינו, מאלצת את כולנו לגלות את היד החזקה שקיימת בתוכנו, שלפעמים עקב הנסיבות ומאורעות הזמן, שריריה קצת נרפו והידלדלו, אולם היד החזקה שהופעלה כלפיה, גרמה לה לגלות את עוצמת היד החזקה שלה בעצמה.
חכמים למדו ממצוות המצה את חובת הזריזות על כל המצוות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לעשותן
לכבות את שריפת המחלוקת – הרב אליעזר חיים שנוולד
השבוע שחלף עמד בסימן 'מאה ימים' לפרוץ מלחמת 'חרבות הברזל'. ימים שעמדו בסימן של גבורה ואחדות נפלאה לאחר חודשים של מחלוקת ו'שיח שנאה וקיטוב' בין חלקים שונים בחברה הישראלית.
בדברים שפרסם נשיא המדינה יצחק הרצוג השבוע, הוא התייחס ל'גורמים' המבקשים להחזיר אותנו ל'שיח השנאה' שהתקיים לפני המלחמה: "למרבה הצער, קשה שלא לראות שיש מי שבוחרים בעת הזאת לחזור אל שיח השנאה ששרר כאן עד 6 באוקטובר. כל נסיגה אל מחוזות הקיטוב ההם מאיימת עלינו באופן ישיר – על ביטחוננו, על חיינו. מותר תמיד לבקר, צריך לעיתים להתווכח – זה חלק מובהק מהדנ"א שלנו, אבל זה הזמן לנהל את הוויכוחים והדיונים באחריות, לשמור על היחד שלנו, לזכור שאנחנו עם אחד ומדינה אחת. אסור לתת לחמאס לנצח בקרב על הלכידות הישראלית. זה נכון לכולנו, ובוודאי לנבחרי הציבור ולהנהגה. מנהיגות בעת מלחמה – משמעה אחריות ללכידות הישראלית, שהיא בסיס הניצחון. כשאחינו ואחיותינו מחרפים את נפשם בחזית, עלינו להתעלות מעל הקמפיינים, מעל הפוליטיקה הקטנה והשיח המפלג והרעיל – הן בנוגע ליום שלפני והן בנוגע ליום שאחרי – ולהקשיב לזעקתם של הילדים שלנו שדורשים: 'במקום לברך אותנו שנחזור הביתה בשלום, תנו לנו לחזור הביתה לשלום – שלום בתוכנו'".
אין להסתפק בקריאתו של הנשיא. כעת נושבת רוח של אחדות: של הלוחמים – בשדה הקרב ובשיבתם הביתה, ושל היושבים בעורף, שמרגישים שותפות גורל ללא הבדל בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל, בין ליברלים לשמרניים.
החשש הגדול הוא שהקמפיין שעליו מדבר הנשיא יתחיל לכרסם באחדות. נפתח 'חלון הזדמנויות' היסטורי, שבו עלינו לפעול לייצר מסגרות של הידברות ושימור האחדות, ואף לחזקן. צריך לכבות את שריפת המחלוקת בטרם תתפשט, בטרם ייסגר 'חלון ההזדמנויות', חלילה (השוו מאמר 'קול דודי דופק' לרב סולובייצ'יק).
בפרשתנו, אנו קוראים על מצוות הפסח ויציאת מצרים, שעומדות בסימן זריזות וחיפזון: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב יא). "'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו" – כל עניני אכילה דרך חיפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת" (רשב"ם שמות יב ח).
גם עניינה של המצה הוא הזריזות והחיפזון, לבל תחמיץ: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'" (שמות יב לט). עפ"י הרמב"ן (שם), מצוות אכילת המצה ואיסור החמץ בכל ימות החג נצטוו לדורות כבר ביציאת מצרים. מכאן שהמצווה אינה רק לזכר, אלא ביטוי למהות של היציאה לחירות ולגאולה. עליה להיעשות בחיפזון. התמהמהות מביאה להחמצת המצה. מבית מדרשו של הגר"א הנמשך ל'תורה הגואלת' של מרן הרב זצ"ל, למדנו גם שכדי להביא את הגאולה צריך לפעול פעולה ממשית, בעיתה, ב'איתערותא דלתתא' כדי לזכות ל'איתערותא דלעילא'. ועשייה שמתמהמהת ומתנהלת בעצלתיים עלולה לגרום להחמצת השעה.
חכמים למדו ממצוות המצה את חובת הזריזות על כל המצוות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לעשותן: "'ושמרתם את המצות' – וכו'. אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך לא יחמיצו את המצוות. אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא שם, וראו גם מסילת ישרים פ"ז).
כך גם ביחס לחובת חיזוק האחדות שבתוכנו. עלינו לפעול כעת ולא להתמהמה, ויפה שעה אחת קודם, לבל נחמיץ את השעה! כדי שלא נתעורר מאוחר מדי.
אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ועוד יותר לחיילינו המחרפים את נפשם להגנת המדינה, לפצועים, ולנופלים שנפלו במערכה, ומשאלת ליבם הייתה להשכין שלום בבית.
מוקדש לזכרו של סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי הי"ד
להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
מכור הברזל ל'חרבות ברזל' – הרב ד"ר שלום שרון
ידוע הסיפור על הדייג, שתוך כדי הדיג פונה אליו איש עסקים ומציע לו לקנות סירה ולצאת אל הים, לפרוש רשת ולדוג הרבה יותר דגים. "ואז מה?" שואל הדייג. "ואז היית מתעשר וקונה ספינת דיג ודג הרבה יותר דגים. ואז היית גדל וקונה אונייה, ושוכר עובדים, וקונה עוד אוניות ומנהל מפעל שלם. ואז, במקום להתאמץ, היית יושב במשרד ממוזג ומפקח על העובדים", עונה איש העסקים. "ואז מה?" שואל הדייג. "ואז תוכל לשבת לנוח ולעשות רק מה שאתה אוהב לעשות!", משיב איש העסקים. אומר הדייג: "ומה אני עושה עכשיו???".
בכל יום אנו מספרים ומזכירים את יציאת מצרים. חכמנו אף אמרו לנו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. רבים שואלים: מה הרווחנו מכל תקופת העבדות הזאת במצרים? אברהם אבינו מתיישב בארץ כנען, שם עובר תקופה קשה, ונראה שבתקופת בניו העניינים מסתדרים סוף סוף. ואז, באופן מפתיע, צאצאיו נדרשים לרדת למצרים והם נאלצים לעבור מסע ארוך כדי לחזור לאותו מקום שהיו בו לפני כן.
למה לעשות את המסע הזה כדי לחזור לאותו מקום? האם היה זה עונש או מתנה? כהרגלנו, נטייל מעט בקורות חיי יהדות אתיופיה ונחזור להשיב על שאלותינו.
השבוע התראיינתי ברדיו על כך ששיעור גבוה מאוד מהנופלים במלחמה הם בני ובנות יוצאי הקהילה האתיופית, הרבה מעבר ליחס הקהילה באוכלוסייה הישראלית. מה משמעות הנתון הזה? עניתי שאסור לספור את הנופלים לפי צבע עורם. צבע אינו זהות אלא זיהוי. להתחיל לספור את החללים לפי שיוך – דרוזים או בדואים, אשכנזים או ספרדים, מתנחלים או כיפות סרוגות – זהו חטא הן עבור החיילים שנהרגו והן כלפי חבריהם שנלחמים. החיילים כולם אינם נציגים של המגזר שממנו הם מגיעים, כולם שליחים של מדינת ישראל.
אני מאמין שכך פועל הצבא גם בקידום בתפקידים; שחייל או חיילת אינם מקודמים לפי הקשרים אלא לפי הכישורים. איך אני יודע זאת? כי קשרים לא יעזרו לאף אחד או אחת להטיס מטוס או להיות שף ולהכין אוכל טעים לגדוד שלם. כללי המשחק בצבא שונים לגמרי מאלה שבמגרש הפוליטי, שבו נתקשה למצוא זיקה בין העניין המקצועי להחלטה הפוליטית. האמת צפה ועולה בשעת חירום. במלחמה הזאת ראינו שהתפקידים בצה"ל אינם עבור הפוזה, אלא עניין של חיים ומוות.
אולי דווקא במקום כזה, שכולם מקבלים הזדמנות שווה, קבוצות המיעוט בחברה הישראלית יכולות למצוא הזדמנות להפגין את יכולתן האמיתית. לממש את הכוחות הטמונים בהן.
אמר לי פעם חייל משוחרר ממוצא אתיופי: "כאשר לבשתי את המדים הייתי חייל, וכאשר פשטתי אותם – חזרתי להיות אתיופי". תוך כדי שיחה עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא אמר לי: "אתה חושב שיש דמוקרטיה בישראל? בישראל יש דמוקרטיה רק בבית הקברות". שאלתי אותו מדוע הוא חושב כך, והוא השיב: "כשאבא שלי היה בחיים, הוא גר בדירה קטנה, במרכז הקליטה. ראש העיר שלנו היה גר בשכונה יוקרתית, בווילה גדולה. אחרי הלוויה של אבא שלי ראיתי מי קבור לידו – ראש העיר. ממש שכנים. אתה רואה – רק בבית הקברות יש דמוקרטיה".
בבית הקברות אין היררכיות, אין מעמדות. לצערי, ראיתי זאת במספר לוויות צבאיות שבהן השתתפתי לאחרונה. תחושת האחדות ברגעים הללו היא אחת הרגעים שאני מרגיש בהם כעומד בהר סיני. "כאיש אחד בלב אחד".
בספרי 'גניזה חיה' בעקבות דוד הרטמן, ניסיתי להציג את מסורת יהודי אתיופיה ככזו שאוחזת במסורת ושיהודי אתיופיה אוחזים בדגם של ברית מצרים. מאפיין מרכזי בברית מצרים ובבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', הוא ערך השוויון. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה.
עכשיו נוכל להבין את סיבת שעבוד מצרים. היא לא הייתה עונש אלא מתנה. היא לא הייתה תוצאה אלא סיבה. חז"ל שואלים: מדוע כל האנושיות החלה מאדם אחד? הם עונים: "משום שלום הבריות – שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". מדוע היינו צריכים את שעבוד מצרים? ברוח המסורת האתיופית, מתוך תודעת ברית מצרים, אנו עונים "שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". כולנו היינו עבדים, כולם היינו גרים.
כדי שנוכל לחיות יחד לא רק בבית הקברות, לא רק בשעת חירום אלא גם בחיי שגרה, אסור לנו לזלזל באף אחד. אסור לחשוד אחד בשני. יש לחדול מהתנשאות.
לא בכדי שעבוד בני ישראל במצרים נקרא 'כור הברזל': "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל" (מל"א ח, נא). מסביר אראל סגל הלוי: "כור משמש להיתוך של כמה מתכות וגיבושן לכלי אחד; התנאים הקשים של שעבוד מצרים גיבשו את בני ישראל והפכו אותם לעם אחד".
החלום לארץ ישראל היה נקודת החיבור של כל תפוצות ישראל בכל נקודה על פני הגלובוס. אבל גם היום החלום והתקווה, יש בכוחן לשמש נקודת חיבור של הזרמים השונים החיים בישראל ובעולם כולו. בואו נחדש את החלום, בואו נחדש את ברית מצרים. זה אפשרי. "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" (איוב יד, ז).
