כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
כרתנו ברית עם החובה לרסק את הרע, ולא להניח כי יש אפשרות אחרת עימו
המאבק ברע – כיצד הרב יובל שרלו
המאבק בעמלק המופיע בפרשת השבוע שלנו, שב לשיח הציבורי, ויש לו גם משמעויות בינלאומיות. מאבק זה נחלק לשני רבדים: האחד בעל משמעות נצחית, והשני קשור להקשרים שונים.
המשמעות הנצחית במאבק בעמלק היא שיש מקומות שבהם מדובר ברוע מוחלט. מה שהתגלה בשואה על טבעם של בני אדם לא היה אירוע חד-פעמי. למדנו את זה על בשרנו השנה. לא כל אויב הוא עמלק. כבר בתנ"ך, ובעקבות זה בהלכה, אנחנו מכירים ברבדים שונים של יחס למהותו של האויב: ישנם עמים שאין כלפיהם מצווה מסוימת כלל וכלל. אנחנו והם מתחרים ונלחמים על משאבים, על מקום בעולם, על כלכלה ועל מים, ולצערנו זוהי אחת הדרכים שבהן ישנו מאבק בין עמים; ישנם עמים שהעוינות כלפיהם גדולה יותר – כגון מצרי ואדומי – אולם היא מגיעה רק עד הדור השלישי; ישנם עמים שהקרע גדול הרבה יותר, ואנו אסורים לדרוש את שלומם וטובתם של עמון ומואב; ישנם עמים שהתחייבנו בתקופת המקרא לנהל מלחמת חורמה נגדם, אולם הותר להם ללכת מכאן כדי שלא יושמדו, וכך מבאר רמב"ן את המצוות כנגד הכנענים.
התורה מלמדת שיש בעולם גם קבוצות שהרוע שלהן הוא מהותי, היונק מעצם קיומן ומהדרך שבה הן נוהגות בעולם, ובשל כך אין אנחנו מוכנים להשלים עם קיומן כאומה בעולם. כרתנו ברית עם החובה לרסק את הרע, ולא להניח כי יש אפשרות אחרת עימו, כיוון שבכל הזדמנות שתיפול לידיו הוא יציף את הרוע הזה מחדש.
עמלק המקורי אכן היה שבט של שודדי מדבר, שצמח על עקרונות התנפלות מתמדת כלפי חלשים ממנו והשמדתם. ואכן, אנו מוצאים אותו בתנ"ך נלווה לקבוצות רבות וחבר אל כל מי שמבקש לפגוע בישראל, כגון בימי גדעון: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו".
דווקא עם ישראל, שחזונו הוא חזון של שלום וחוזה ב"כתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", מלמד במקביל כי לרוע לא מוותרים, וכאשר זה אפשרי – נלחמים עם הישות השבטית הזו בלי להתפשר. יש אצלנו מסורות כי "מבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק", לאמור: כיחידים אנו מכירים בהשתלשלויות שונות, אולם לא כקבוצה. כמה חשוב לעולם כולו היום ללמוד את היסוד החשוב הזה, שהמדינות המוסריות חייבות לאמץ.
הרובד השני הוא רובד הציווי על המאבק המוחלט בהם. רובד זה אינו אפשרי לקיום, בשל "בא סנחריב ובלבל את האומות". יש שביארו כי העובדה שהרמב"ם לא ציין ש"כבר אבד זכרם" על עמלק, כפי שציין על הכנענים, מלמדת שעמלק קיים בכל דור, ואין מדובר בגנאלוגיה כי אם באידיאולוגיה. מבחינה הלכתית-מעשית לא התקבלה עמדה זו, ואין בנו מצווה כלשהי להשמיד מעולל ועד יונק. לא כך אנו פועלים בעולם. אבל לאור הדברים הכתובים לעיל, היא כן נתקבלה כעמדה רוחנית. במקומות שונים כותב הרב קוק זצ"ל כי מצוות שלא ניתן לקיימן במישור הטכני – גם שינו את פניהן במישור המהותי.
ככל הידוע, אין פוסק הלכה שיורה על המתת מאיש עד אישה, עולל ויונק, כמטרה העומדת בפני עצמה ללא קשר לצורכי המלחמה, גם על מי שאנו רואים כעמלק. אולם, גם אין אחד שיאמר שאנו מתפשרים במאבק עם הרוע המוחלט.
אנו חייבים אפוא לשאת את שני העקרונות האלה בגאון: את המאבק הבלתי מתפשר עם הרע, ואת הדרכים שבהן ניתן כיום לקיים את המאבק הזה באופן מלא. אנו חייבים להקרין לאומות העולם כי לא כל החיים עלי אדמות רואים את סולם העקרונות המוסריים כחלק מחייהם, ויש כאלה שכל מערכת החינוך שלהם, הקיום שלהם והחזון שלהם הוא השלטת הרוע בפועל. אנחנו נפיץ אור וטוב בעולם, כדי לכונן חיים שחותרים לשלום כלל עולמי, שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
המספד הוא מספד, השק והאבל קשים מנשוא. אך יש לנסות ולהפוך אותם ל"מחול" ול"שמחה", ולו לשעה קלה, ולייחל למציאות טובה יותר.
שירת היום שאחרי – אביעד הכהן
שירת הים הייתה לאחד הפרקים רבי המבע והעוצמה הגדולים ביותר בתנ"ך. ולא לחינם זכו השירה, משה ובני ישראל למקום של כבוד גם בתרבות העולמית. עשרות יצירות אומנות מנסות לתאר את המחזה המופלא של עַם עבדים – שרק ימים ספורים קודם לכן היה בשפל המדרגה, מעונה, כנוע ומדוכא – יוצא "ביד רמה" ומשורר בעוז.
אליהם נוספו יצירות מוזיקליות מופלאות. אחת מהן, האורטוריה "ישראל במצרים" של הנדל, שהועלתה לראשונה על הבמה בקונצרט חי לפני כמעט 300(!) שנה, מבקשת ל'תרגם' את הפסוקים והמראות לשפת הצלילים.
מבין התווים הדוממים עולה ובוקעת תמונה מלאת חיות: קול קפיצתן של הצפרדעים; דממת המוות של חושך מצרים, שממש ניתן למששה; גלי הים הגואים ועולים, עד ש"ניצבו כמו נד נוזלים"; קולות הנשיפה הרועמים של "נשפת ברוחך כיסמו ים"; מוזיקה מצמררת שמבקשת להעביר לשומע את תחושת הפחד שאחזה ב"כל תושבי כנען" למשמע המופתים הגדולים, ושיא כל השיאים – תיאורי השמחה של חציית ים סוף ושירת בני ישראל.
אכן, הניסיון לגזור גזרה שווה בין יציאת מצרים ושירת הים למציאות ימינו קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי. אף שלפי מסורת חז"ל, במכת החושך נוצרה הזדמנות להיפטר מ'רשעי ישראל' שמתו באותם שלושת ימי אפלה, בפסוקים עצמם אין לכך כל זכר. יתר על כן, עשר המכות מתוארות כמסכת אחת, חד-צדדית, כמעט סטרילית, שבה המתים, הצער והכאב הם נחלתו של צד אחד בלבד, של המצרים, ואילו מבני ישראל לא רק שלא מת ולו אדם אחד, אלא שאפילו כלב לא חרץ לשון כנגדם.
כך גם בתיאור ההרואי של חציית ים סוף. כל סוס רכב פרעה, על רכבו, פרשיו ושלישיו, טובעו במימי ים סוף, ואילו בני ישראל נחלצו מן הים בריאים ושלמים. לנוכח תיאור אוטופי זה, מתקבלות השירה וההודאה על הנס כדבר טבעי, מתבקש מאליו.
לא כן במלחמה בת ימינו. זו אינה מסתיימת בתוך שבוע אחד, גם לא בחלוף מספר חודשים. גם לאחר כ-115 ימים, קיצה עדיין אינו נראה באופק. היא מותירה אחריה שובל ארוך של שכול וכאב. אלפי הרוגים ופצועים, שבויים וחטופים, משפחות מוכות וחבולות ואומה שלמה שיישאו עימם את צלקות המלחמה ונוראותיה למשך שנים רבות. האם אחר כל אלה עוד יהיה מקום ל'שירה'?
אחד המדרשים המפורסמים ביותר מספר על הקב"ה שגער במלאכים, שביקשו גם הם לומר שירה, וסנט בהם: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?".
רבים מהפרשנים תהו על כך שנימת תוכחה דומה לא הופנתה אל בני ישראל עצמם, אלא רק כלפי המלאכים. אחד התירוצים תולה את ההבדל במידת ההשתתפות השונה במאמץ המלחמתי. בני ישראל, שנחלצו מעבדות לחירות, היו חלק ממאמץ זה ולכן לא רק רשאים, אלא אולי אף חייבים להודות, להלל ולשבח על הנס הגדול. לצד החלל הגדול שנפער, יש לתת את הדעת גם לתקווה. לא כן המלאכים, שעמדו מן הצד ו'נזכרו' להופיע כאשר המאבק כבר הסתיים.
לפי גישה זו, אמירת 'שירה' ב'יום שאחרי' אינה מבטאת אטימות למציאות. נהפוך הוא. לצד המראות הקשים, יש בה פתח לתקווה. "הפכת מספדי – למחול לי! פיתחת שקי – ותאזרני שמחה!", שורר משורר התהלים בפסוק הנאמר על ידינו מידי יום ביומו.
המספד הוא מספד, השק והאבל כבדים וקשים מנשוא. אך את העבר אין להשיב. יש לנסות ולהפוך אותם ל"מחול" ול"שמחה", ולו לשעה קלה. לשאוף לאופק חדש, טוב יותר, לקוות ולייחל למציאות טובה יותר.
החייל שהתנדב ולימד אותנו מה זה לרצות – אבינועם הרש
עמדתי בתור לגלידה. דקה. שתי דקות. עשר דקות. התור לא זז. הילדים מחכים מתוסכלים. מתבונן בנייד. פתאום אני קולט בחור צעיר ששואל מי כאן אחרון. אני מסמן לו שאני. הוא מסתכל עליי. מחייך. ואז באופן תמוה ומוזר, אני קולט שהוא עוקף אותי בתור. אשכרה מתקדם לפניי. אלא שהוא לא עוצר כאן, והוא ממשיך להתקדם ועוקף גם את הבחור שעמד לפניי. הרגשתי מבוכה. מה אני אמור לעשות? פשוט לתת לו לעקוף אותי? בן אדם, מה נסגר איתך?
הוא ממלמל 'סליחה' וממשיך להתקדם. עוקף עוד אחד ועוד אחד. והנה הוא בראש התור. הרגשתי שזה גדול עליי. אמרתי לו: "סליחה, אבל גם אנחנו בתור. אתה לא יכול פשוט לעקוף את כולם!".
הוא הסתכל עליי במבט מבולבל, הוציא חוגר ואמר לי: "סליחה, סליחה. אתה צודק. אבל אני כבר 80 יום בעזה. כל הזמן הזה פנטזתי על הגלידה הזו. מקווה שזה בסדר מצידך שלא התאפקתי ועקפתי בתור".
לא ידעתי איך להגיב. אמרתי לו: "אם רק הייתי יודע… תגיד, אפשר להזמין אותך לעוד משהו?"
הוא ענה לי: "פוסט-טראומה היא לא עוני, אני עדיין יכול לשלם על עצמי… אבל תודה ששאלת".
***
שמעתי על מסעדה שאירחה מילואימניקים שנאלצה לדחות שוב ושוב לקוחות שרצו לשלם את החשבון של ארוחת המילואימניקים. נראה שהכרת הטובה שכולנו מרגישים כלפי החיילים והמילואימניקים היא חוצת גבולות ומגדרים ומבטאת צורך עמוק וקמאי:
מישהו מוכן להקריב את החיים שלו בשביל החיים שלך, לא תהיה אסיר תודה?
***
השבוע נפל רס"ל (במיל') אוריאל אביעד סילברמן, בן 23 ממושב נחלים. העצב. הכאב. התסכול. ההמתנה עם דגל ישראל לצד שאר תושבי המושב לשיירה שנוסעת בה אביבה, אמו של אוריאל.
שמעתי ממכרה, אשת חינוך שגרה לידי בנחלים, שאביבה סיפרה (אח"כ ראיתי שזה גם פורסם בערוץ 7):
"לפני שהתגייס, החלום של אוריאל היה להיות שריונר. אבל הפרופיל שלו לא היה מספיק בגלל עודף משקל (התחביב שרצה להפוך למקצוע היה שף – מאוד אהב לבשל ולאכול). הוא היה צריך להוריד 11 קילו ב-10 ימים. היינו בחופשה משפחתית בצפון, ואין ספק שחופשה היא זמן שבו אוכלים ונהנים, והוא לא נגע כמעט בכלום. הוא ממש מסר את הרצון שלו כדי להשיג מטרה נעלה שהוא ראה בה ערך גדול. לעשות הכי טוב שהוא יכול כדי להגן על העם והארץ".
כוח רצון. הדבר הקטן גדול הזה שעושה בעצם את כל ההבדל בין מי שמצליחים בחיים, לאלו שהכל הולך להם קשה יותר.
אחד מהניסויים המפורסמים בעניין היה של וולטר מיטשל – מבחן המרשמלו:
מדובר במחקר בנושא דחיית סיפוקים שנערך באוניברסיטת סטנפורד. בניסוי נבדקה קבוצה של ילדים. לכל אחד מהם ניתן ממתק. הובטח להם שיקבלו ממתק נוסף, אם ימתינו רבע שעה לפני שיאכלו את הממתק הראשון. החוקרים עקבו אחר תגובת הילדים ומצאו מתאם גבוה בין יכולת דחיית הסיפוקים שלהם לבין האינטליגנציה הרגשית שלהם והישגיהם
עוד נכתב שם כי בשנת 1988 ערך מישל סקר בין הורי הילדים, והגיע למסקנה ש"ילדים בגיל הגן שדחו סיפוקים זמן רב יותר… תוארו יותר מ-10 שנים מאוחר יותר על ידי הוריהם כמתבגרים מוכשרים יותר באופן משמעותי". בשנת 1990 השווה מישל את תוצאות מבחן המרשמלו עם ציוני ה-SAT של הנבדקים, ומצא שהילדים שהמתינו עד לקבלת המרשמלו השני צברו בממוצע 210 נקודות במבחן יותר מאלו שלא המתינו.
רגע לפני שאנחנו ממהרים לייצר את מדעני העתיד ומתכנתי העל חלל של ישראל, ולהציף את הילדים שלנו בחמש יחידות מחשבים/מתמטיקה/פיזיקה/מה שבא לכם, כדאי שנזכור:
איפוק זה כוח שחשוב לא פחות ממתמטיקה או מחשבים. בדרך כלל אפילו חשוב יותר.
לעילוי נשמת החייל אוריאל אביעד בן אביבה הי"ד, שהתנדב רבות והיה איש של אמת וחסד. הלוואי שנזכה ללכת בדרכו הייחודית ולאמץ מכוח הרצון והנתינה שלו.
כאז כן עתה, התסריט האלוקי אינו מובן 'בזמן אמת' לשחקנים הלוקחים בו חלק
כיצד מתקנים 'קונספציה' שגויה? – ד"ר גבריאל חזות
לאחר עשר המכות ויציאת מצרים, נדמה כי המהלך האלוקי הושלם, ומה רבה הפתעתנו כאשר נגלה כי במחשבה האלוקית העניין עדיין לא סגור. יותר מכך, בני ישראל מתבקשים לעשות מעשה הפוך מן המחויב במציאות.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז-יח(.
קריאת פסוקים אלו יוצרת אצלנו אי נוחות, שהרי המסלול הישיר הוא דרך אל עריש, 14 ימים והם בארץ ישראל. 'לפתע' התגלה כי חלילה יש פגם בתוכנית האלוקית. פסוקים 'קשים' אלו מעוררים שאלות ותהיות בכל הרבדים. מה מכל המוצג בפסוקים אלו לא היה ידוע קודם ליציאת מצרים? האם חלילה חזר בו הא-ל מתוכניתו המקורית לאחר 'שגילה' את פחדי העם ממלחמה אף שעלו חמושים? האם האלטרנטיבה, החזרה לתוככי סיני, הייתה קלה יותר עבור העם? האם הם לא נתקלו בסופו של דבר בעמלק? האם אז הם לא חוו את מוראות המלחמה?
בסופו של דבר, נראה כי החששות אכן התממשו. דווקא בהיותם במסלול האלטרנטיבי שהובילם למצב בלתי אפשרי על שפת ים סוף, הם אומרים למשה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". מה, אם כן, הועילה הוראת הא-ל להסב אותם דרך המדבר וים סוף, אם גם שם הם אומרים: "טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"?
לדעתי, יש לבחון פרשה זו מנקודת מבט רחבה יותר. במוקד העניין מידת נכונותו של עם ישראל לצאת מן 'הקונספציה' שבה מתרחשים ניסים גלויים אל הרצון לצאת להילחם על חירותם ולאומיותם עד כדי חירוף נפש. המהלך של ההסבה דרך 'המדבר ים סוף' הוא מהלך אלוקי ברמת עצימות לאומית, שנועד להכניס רוח חדשה של נחישות ולחימה לעם מוכה של עבדים הזוכה לניסים גלויים לצורך שרידותו רק בשל זכות אבות.
נשים לב לשלוש סצנות דומות באותה פרשה הממחישות את הדרך האלוקית להשגת מטרה זו. הראשונה, ההסבה דרך ים סוף. הוראה מפתיעה זו אינה זוכה לתגובת העם, אולי עקב ההלם שבו הוא מצוי; השנייה, על שפת הים, מצב נוראי שבו הם מתלוננים קשות וזוכים לגדול הניסים, קריעת ים סוף. בסצנה זו הם כבר אינם אדישים והם מבינים כי הקונספציה שלהם אפשר שהיא שגויה; השלישית, מלחמת עמלק, בלי תלונות – לוחמים ומנצחים!
הסצנות הללו הן מהלך אלוקי אחד שמעביר אותם מן הפחד, החשיבה העבדותית והרצון לשוב מצרימה אל האומץ, המלחמה והניצחון. למה? כי אין ברירה!
ההוראה האלוקית הבלתי מותנית בסצנה הראשונה מתחלפת להוראה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". הפסיביות וההלם המוחלט שבסצנה הראשונה מוחלפים בדחיקת העם לקום ולעשות מעשה מצד אחד, אך עם גיבוי ניסי גלוי, מצד שני. העם יצא מן הקיפאון, מן ההלם ומן הרצון לשוב מצרימה.
בבוא עמלק, העניין כבר נראה אחרת – "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק". לא פסיביות, לא תפילה ולא חזרה למצרים, אלא יציאה כעם אמיץ, חמוש ומנוסה למלחמה. מכאן ש"ויסב אלוקים דרך המדבר ים סוף…" נועד בסוף התהליך ל'צא והלחם בעמלק'.
נפלאות דרכי הא-ל. כאז כן עתה, התסריט האלוקי אינו מובן 'בזמן אמת' לשחקנים הלוקחים בו חלק. ככל שנוקף הזמן, משפטים עם סימן שאלה הופכים למשפטים עם סימן קריאה.
בתקופה זו, שבה האחדות החמימה של ימי הסתיו התחלפה בקוטביות הצוננת של החורף, חשוב לסגל מבט חיובי על בעלי פלוגתא ולהתחשב בדעתם
ארבע כיתות מול ים של צרות – הרב ד"ר רונן לוביץ
בלבול ומבוכה אחזו בעם ישראל עם הגיעו אל קרבת ים סוף, כשהתברר ש" מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם". כשהם נתונים בסכנה קיומית בין המצרים ובין הים, צצו בקרבם, לדברי חז"ל, ארבע מפלגות שונות, כשכל אחת מציעה דרך התמודדות אחרת. המדרש מתאר: "בארבע כיתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא דרשב"י יד, ועוד).
מדינת ישראל של היום מתמודדת אף היא עם בעיה קיומית, הלא היא הסוגיה המדינית-ביטחונית. גם כיום אנו נתונים בין הים ובין איראן, ובין חיזבאללה מצפון ומדרום חמאסטן.
בדומה להתפלגות של יציאת מצרים, גם בציבור הישראלי כיום ניתן למצוא ארבע גישות דומות: אלה דורשים הכרעה, ואלה החזרת חטופים תחילה, אלה שוקלים ירידה ואלה אומרים: רק תורה מצילה. להלן מילות הבהרה על כל כיתה וכיתה:
"נצווח כנגדן" – זו הגישה של היהדות החרדית שלא קיבלה את עיקרון היסוד של הציונות, לפיו על עם ישראל לפעול באופן יזום ומעשי למען הטבת מצבו. שיטתם "נצווח כנגדן", שכן אין כוחנו אלא בפה, בלימוד תורה ובתפילה, וקול יעקב הוא שינצח את ידי עשיו.
"נעשה מלחמה" – זו תפיסת הימין הלאומי, הסבורה שעלינו להפגין חוזק ועוצמה, לתקוף בלא הפסקה כדי להגיע להכרעה שלמה, שכן אויבינו מבינים רק כוח, ובניגוד גמור לחרדים, אנו צריכים צבא של תקיפות ואקטיביזם ויש להילחם ברצועה, כמצוות התורה "עד רדתה".
"נחזור למצרים" – זוהי עמדת השמאל הציוני, שרואה בהחזרת החטופים מטרה עליונה ומעדיף הפסקת לחימה והחזרת מחבלים לרצועה, כי תיקון המצב מחייב מידה של כניעה בלית ברירה. הסכמים עושים עם אויבים, ולפעמים זה דורש ויתורים כואבים וקבלת תנאים מסוכנים.
"ניפול לים" – זו אומנם רק סיסמתם של שונאינו בדם: "לזרוק את כל היהודים לים". אולם, יש יהודים שאימצו פתרון מעט דומה: לעבור אל מעבר לים, שם "יש אנשים יותר אדיבים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח", כלשון חוה אלברשטיין בשיר "לונדון לא מחכה לי".
חז"ל הסבירו שבדברי "מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" וכו' יש תשובה כנה לכל כיתה וכיתה. הדבר מלמד שכל קבוצה ראויה להקשבה, וכי אין לבטל בזלזול אף דעה.
בפועל, בים סוף יושמה אפשרות חמישית: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אולם, נס קריעת הים היה חד-פעמי בהיסטוריה, ובעולם של זמננו הסתמכות על נס גלוי אינה באמת אסטרטגיה.
אף לא אחת מארבע הדרכים מסוגלת להציע פתרון יציב וכולל לבעיית קיומנו הבטוח בארצנו. אין להסתפק בתפילה, שכן אנו חיים בעולם העשייה, וכמו בחיי היחיד כך בחיי האומה, יש לבצע כל השתדלות אפשרית בבחינת אתערותא דלתתא. אין להטיל את כל כובד המשקל על כוחם ועוצמתם של כוחות הביטחון, משום שאי אפשר לפתור את כל הבעיות בכוח. חתירה להסכמים היא בוודאי חשובה, אולם השילוב האידיאלי של שלום וביטחון והשגת כל המטרות לא נראה כעת בר-השגה. שיטת המיואשים, "אורזי המזוודות" של חנוך לוין, מוותרת על הגשמת חזון היהדות ורעיון הציונות, ואף שוגה באשליות לגבי החיים בתפוצות.
כיוון ששום דרך לא פותרת את בעיותינו הקיומיות לבדה, עלינו לאמץ את הטוב והנכון שבשלוש הדרכים הראשונות גם יחד: אמונה, תורה ותפילה, בד בבד עם צבא, ביטחון ועוצמה, ובה בעת חתירה להסדרים בני-קיימא. אפשר שהאות הגדול שקיבלנו עם היציאה ממצרים יכול לשמש לנו מקור השראה: תפילין של ראש מכוונים לאמונה ולתפילה, תפילין שעל שריר הזרוע מייצגים את העשייה והכוח ומונחים כנגד הלב הרגיש לכאב, רוצה בשלום ושלווה ואינו מאבד תקווה.
הראי"ה קוק כבר הבחין בזמנו בין שלוש סיעות בעם ישראל המשקפות במידה רבה את שלוש הכיתות שעליהן הצבענו: תנועת הקודש האורתודוקסית, התנועה הלאומית הציונית, וזו הליברלית-הומנית. הוא קובע ותובע ששלושת הכוחות הללו יתלכדו וישלימו זה את זה, יכיר כל אחד את הצדדים החיוביים שבאחרים, ויפעלו יחדיו בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי (אורות עמ' עא).
בתקופה זו, שבה האחדות החמימה של ימי הסתיו התחלפה בקוטביות הצוננת של החורף, חשוב לסגל מבט חיובי על בעלי פלוגתא, להתחשב בדעתם ולראות את תרומתם. ברוח ט"ו בשבט, נציין שכמו שבטבע הפראי, השונות והרב-גוניות יוצרות מאזן אקולוגי בריא, כך בטבע החברתי-פוליטי, הפראי לא פחות, צריכים לחתור לכך שהנבדלות וריבוי הדעות ייצרו הרמוניה ושילוב נאות.
מלחמת עמלק חוללה תפנית: עם ישראל צעד צעדים עצמאיים ראשונים ולקח אחריות
לקחת אחריות ולהילחם – הרב מאיר נהוראי
לאחר שהבחינו בני ישראל במצרים הרודפים אחריהם במדבר, הם רטנו על משה שהוציאם ממצרים וביקשו לחזור לעבדות במצרים. משה ניסה להרגיעם ואמר להם: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'… ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". מדוע מצטווים ישראל להחריש? מדוע שלא ייצאו במלחמה נגד המצרים?
מסביר האבן עזרא: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו…".
כלומר, לא היה בכוחה של היציאה הפיזית ממצרים להטמיע את רעיון החירות והעצמאות של העם. לשם כך, היה צורך בתהליך, שרק בסופו פרעה וצבאו ייעלמו מתודעתם של ישראל. ובינתיים נדרשו ישראל רק לבטוח בהקב"ה שיילחם את מלחמתם.
מסביר רבי שמואל בורנשטיין בספרו "שם משמואל": "דהענין 'אתם תחרישון' להיות בוטח בה'… וע"כ בזה עצמו שאתם תחרישון ותהיו בטוחים בישועת ה', זה עצמו ימשכו הישועה, ואם כן 'אתם תחרישון' אין בזה שלילה אלא מצווה".
בשונה מהתגובה מול מצרים, כאשר עמלק תקף את ישראל במדבר, נדרש העם להילחם – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…". מלחמת עמלק היא המודל שיידרשו ישראל לאמץ לדורות. לא עוד להחריש אלא להילחם. רק בנס בקיעת ים סוף נדרשו ישראל להיות פאסיביים, אבל משם והלאה אין ה' נלחם לישראל והם פאסיביים-מחרישים, אלא עליהם לבחור אנשים ולהילחם.
רבי מאיר מפרמישלאן מחדד את המסר הזה לדורות כך: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – אם אתם תחרשו את האדמה, ה' ייתן לכם לחם. בדרשתו, ההפוכה מפשט הפסוק, ביקש לומר שאין לסמוך רק על הקב"ה אלא נתבעים אנו לקחת קודם אחריות, ולאחר מכן לצפות לישועת ה'.
מלחמת עמלק חוללה תפנית. לאחר שהאויב זינב בנחשלים, עם ישראל צעד צעדים עצמאיים ראשונים ולקח אחריות. במקביל, עלה משה לראש הגבעה וידיו נישאות השמיימה. בכך, נוצר חיבור בין חומר לרוח, בין מעשה האדם לציפייה לישועת ה'.
"ויהי ידיו אמונה" – מתרגם אונקלוס שידיו היו פרושות בתפילה. כך גם במלחמתנו הנוכחית. במהלך שמחת תורה הגיחו מחבלי חמאס, ובצורה מפלצתית פגעו בכל מי שנקרה בדרכם. מאותו הרגע אימצנו את המודל של מלחמת עמלק הראשונה. חיילים ואזרחים חירפו את נפשם ללחום באויב המרושע, ואלו שבעורף נושאים במקביל תפילה לאבינו שבשמיים, שיושיע אותנו ויעזור לנו במלחמתנו כנגד האויב האכזר. נתפלל שהקב"ה יושיע אותנו, ובעזרתו גם ננצח.
הבריטים עשו כל טעות אפשרית. לא זו בלבד שלא אפשרו למעפילים לעלות ארצה, הם העמיסו אותם על אוניות גירוש לגרמניה
מיציאת מצרים ועד "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס) – יעקב ספוקויני
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" [שמות, יג- יז] – פרשתנו היא האפוס הגדול על לידתו של עם ישראל ויציאתו מאפילה לאורה, תוך כדי מאבק הרואי ועזרה אלוקית מהדהדת. למרות כל זאת, הפסוק הראשון בפרשה עוסק דווקא בפרעה: "ויהי בשלח פרעה את העם".
אברבנאל תמה על כך: "למה אמר 'ויהי בשלח פרעה את העם' והיה ראוי שיאמר 'בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלוקים' ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים?".
נחמה ליבוביץ' מוכיחה כי בכל הפרשות העוסקות בשעבוד מצרים קיימת הנגדה ברורה של הכתובים בין פרעה הסרבן ובין הקב"ה, השולח את משה ובפיו בקשה אחת: "שלח את עמי!". פרעה מסרב פעם אחר פעם ואומר בין היתר: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". כלומר, יש פה עימות בין ה' הדורש לשלח את העם, ובין פרעה המסרב לשלח. לפיכך, ההכרזה שבראש הפרשה, "ויהי בשלח פרעה", היא הכרזת הניצחון הברורה של ה'. וכך נאמר, כביכול בשם ה', בשמות רבה: "אמר להם: אתם אמרתם וגם את ישראל לא אשלח ואני אמרתי 'שלח את עמי' – נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. סיפורה של האונייה 'אקסודוס' לא היה מתנפח למה שהתרחש בפועל אלמלא סרבנות הבריטים. מלכתחילה תוכנן מסע האונייה, שכינויה העברי היה "יציאת אירופה תש"ז", יותר כמסע הסברה והתרסה נגד המשך שלטון הבריטים בארץ. שם האונייה נבחר כחלק מהמאמץ הציוני להוכיח את הקשר שבין עם התנ"ך לבין ארץ התנ"ך. על סיפון האונייה שהו יותר מ- 4,500 בני אדם, רובם ניצולי שואה שנאספו ממחנות 'העקורים'.
הבריטים היטיבו 'לשחק' את תפקידם האכזרי. אוניות ומטוסים בריטיים רדפו אחר האונייה כל הדרך מנמל סט שבדרום צרפת ועד לנמל חיפה. חיילים בריטים תקפו את האונייה ברימוני גז מדמיע מול חופי הארץ. במהלך ההשתלטות ירו על נוסעיה החפים מפשע. שלושה מעפילים נהרגו מאש הבריטים. מסע האונייה ותלאותיה סוקרו בהרחבה בתקשורת העולמית. זה בדיוק מה שרצו המארגנים.
העיתוי שנבחר לצאתה של האונייה מצרפת לכיוון ארץ ישראל לא היה מקרי. באותה העת, קיץ תשע"ז (יולי 1947), שהו בארץ כמה מאנשי ועדת אונסקו"פ – הוועדה המיוחדת לעניין ארץ ישראל מטעם האו"ם. להמלצות הוועדה היה משקל מכריע בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. כאשר נגררה האונייה לנמל חיפה ונוסעיה הורדו בכוח לאוניות גירוש, צפו במחזה שניים מחברי הוועדה: היו"ר אמיל סנדסטרום משבדיה וולדימיר סימיץ' מיוגוסלביה. אנשי הסוכנות היהודית דאגו לכך שהשניים יצפו במתרחש. יתרה מכך, הם הגיעו לנמל חיפה בדיוק כאשר פונו ההרוגים מן האונייה. השניים עלו לסיפון ושוחחו עם המעפילים.
קשיות ליבם של הבריטים כלפי ניצולי השואה עשתה רושם כבד. הבריטים, במאבקם במעפילי אקסודוס, עשו כל טעות אפשרית. לא זו בלבד שלא אפשרו למעפילים לעלות ארצה, הם העמיסו אותם על אוניות גירוש ושילחו אותם לגרמניה, לאזור שבשליטת בריטניה.
הייתה זו אטימות מבית מדרשו של פרעה שהקשיח את ליבו ולא שילח את בני ישראל מארצו. 'פרעה הבריטי' אטם את ליבו בפני אלפי שרידי השואה ולא אפשר להם להגיע ארצה. בכך תרמו הבריטים במו ידיהם ליצירת הרוב הדרוש בוועדה (8 מול 3), ואחר כך בעצרת האו"ם להחלטה על הקמת מדינת היהודים. כמו ביציאת מצרים, כך ביציאת אירופה, מתאימים דברי המדרש הנ"ל. אתם אמרתם 'ספר לבן', ואני אומר אתחלתא דגאולה – "נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…"
כמה נכונים גם היום דברים אלה. 136 חטופים שמוחזקים בתנאים קשים בידי הרשעים של ימינו, אנשי חמאס. נתפלל לה' שאף הם ייגאלו בידי מי שהוציאנו ממצרים.
כמו עובד חדש, לצד "הזריקה למים", הוא צריך גם מנטור שניתן יהיה להסתכל עליו
עמוד האש ועמוד הענן – קובי פרידחי
"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם".
כדי לדעת לאיזה כיוון עליהם לפנות במסעם במדבר, צריכים בני ישראל מורי דרך – עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. יחד עם זאת, מדוע התורה הרחיבה ואמרה "לא ימיש"? הרי העם לא צעד כל רגע ורגע במשך 40 שנה ולא היו צריכים את מורי הדרך באופן קבוע.
בדיון על זמן הדלקת נרות שבת, רב יוסף לומד מ"לא ימיש" על כך שהייתה נקודת זמן מדויקת שבה עמוד הענן ועמוד האש חפפו ביניהם והתחלפו. הוא מקביל זאת לרגע שבו החול והקודש מתחלפים ביניהם. ב"עין איה" מוסיף הרב קוק שבהחלפת המשמרות הזאת יש ליצור חפיפה מסוימת. זהו תפקידם של "קבלת תוספת שבת" ו"מלווה מלכה".
בהקבלה לעולם העבודה, פירושו של הרב קוק נשמע כמו עצה טובה לחלוקת משמרות. טוב שתהיה חפיפה מסוימת בין משמרת היום למשמרת הלילה כדי להעביר מקל, להחליף מידע ולהתחיל את המשמרת במקצועיות מלאה.
בני ישראל אכן מקבלים אחראי משמרת מקצועיים שלא זזים מהעם גם במסעם וגם בחנייתם, ולצד "להנחותם בדרך" הם שימשו לתפקידים נוספים. הלילה מביא עימו חושך ופחד, ומצריך עמוד אש שגם ייתן אור וחום. ביום, לעמוד הענן יש גם תפקיד רוחני והוא חונה על המשכן כאשר יש התגלות אלוקית.
עד כה, בני ישראל היו עם של עבדים הפועלים תחת הנחיה מדויקת של נוגשי מצרים. עם כזה יכול לאבד את עצמו בדרך חופשית במדבר וזקוק לעזרה המותאמת לצרכיו. הוא צריך שילוב של עמוד אש ועמוד ענן, כל אחד בזמנו, כדי שהעם לא ילך לאיבוד. כמו עובד חדש, לצד "הזריקה למים", הוא צריך גם מנטור שניתן יהיה להסתכל עליו. כפי שעמוד הענן ועמוד האש משלימים זה את זה, כך גם העזרים לעובד או לעם החדש צריכים להתאים לתקופה ולמשמרת. רק כאשר יצבור ביטחון, יוכל העובד להתאים את עצמו לסיטואציות מורכבות בעבודה ואולי גם להיות "עמוד" עבור אחרים.
השבוע הלך מאיתנו סבא שלי, ישראל פרידחי, עוקב הדוק וקורא פעיל ונלהב של הטור הזה. הוא היה סבא, חבר ומנטור, והלך מעמנו בפתאומיות. כפי שעלה מהשבעה, הוא היה עמוד אש ועמוד ענן, שידע לשים לב לכל אחד מהילדים, הנכדים, השכנים והחברים ולסייע בצנעה ובשקט, תוך שמתאים את עצמו ברגישות לצרכיו של כל אחד. יהיו הדברים לעילוי נשמתו. מתגעגע.
במקום שבו נכשלות המילים בתיאור את חוויית התקופה בחייו של אדם או עם, מצליחים השירים
הרווח שבין המילים הוא הניגון שלהם – הרב ד"ר בני פרל
אדם כותב את סיפור חייו. לפעמים הסיפור נכתב בלעדיו ומאליו, אך תמיד יתלווה לסיפור איזה ניגון שייתן לו את טעמו. כי לכל תקופה בחייו של אדם יש שיר המותיר זיכרונות. לא מדובר בנוסטלגיה בלבד, השירים מאפשרים לנו לחוות שוב את אותו פרק של סיפור החיים בממשות עמוקה יותר מאשר זיכרון המילים והמעשים.
המוזיקה אומרת דבר שהמילים אינן יודעות לומר. משום כך, במקום שבו נכשלות המילים בתיאור את חוויית התקופה בחייו של אדם או עם, מצליחים השירים. לכן גם המוזיקה כה דומיננטית בהוויה התרבותית.
בעברית המונח שיר מתייחס גם למוזיקה וגם לשירה כתובה (באנגלית למשל יש הבדל בין music לבין poem), והנה, השירה הנכתבת בתנ"ך תמיד תיכתב כאשר יש רווח בין המילים. כביכול אומרת התורה – מה שבין המילים, מה שהמילים לא יכולות לומר, הוא הדבר שיש לאומרו ולא ניתן לאומרו. הרווח הריק משדל את הקורא להתמקד במה בשום אופן לא ניתן לומר, אך ניתן לחוש באמיתותו ובממשותו השותקת.
שירת הים מגיעה מתוך אותה הכרה, שדווקא משום שאין לה מילים היא כה כבירה. לדעתו של בעל השפת אמת מגור, קריעת ים סוף, ולא יציאת מצרים, היא השחרור מתוך כבלי טומאת מצרים, מתוך עבדות הרוח. לכן, התגובה לקריעת ים סוף היא השירה. כה משמעותית היא שירת הים, עד שהיא נקבעה בתפילה ונאמרת מדי יום. אולי בשל יכולתן של המוזיקה ושל השירה, לבטא את מה שלמעלה מהמילים.
מנגד, אפלטון ראה במוזיקה דווקא משהו ברברי ופרימיטיבי. כמי שטען לעליונות השכל, זיהה אפלטון את המוזיקה כמרחב של רגש והדבר היה רחוק מטעמו. אך מאז ראו פילוסופים רבים את המוזיקה באופן שונה לגמרי. הגדיל לעשות שופנהאואר, שראה בה את פסגת האמנות וההשגה האנושית, משום היותה משוחררת מהחומר יותר מאשר הציור והפיסול. על עליונות המוזיקה הסכימו גם הגאון מווילנה, לפי דברי תלמידו המפורסם רבי מנחם מנדל משקלוב, וגם רבי נחמן מברסלב בתורה ס"ד הידועה, זאת למרות חילוקי דברים שהיו ביניהם. ללמדך על התפתחות היחס למוזיקה בדורות האחרונים.
רבי נחמן, בדומה לגאון מווילנה, זיהה את המוזיקה עם החוכמה, ושלא כאפלטון, הבינו אלו שהחוכמה אינה רק מה שניתן להרצאה אלא ובעיקר מה שניתן להרגשה. המעיין בתורה ס"ד יבחין שהר' נחמן יזהה את המוזיקה גם עם הזיכרון, אותו ממד חמקמק ההופך אותנו למה שאנו.
כיצד ניתן להסביר זאת?
לפני מספר שנים נקלע אדם לחזרה של הרכב המוזיקה בישיבה שלנו. ההרכב ביצע עיבוד חדש לנעימה "מנוחה ושמחה", הנהוגה אצל חלק מקהילות אשכנז. הרעיון בעיבוד הנהדר של המורה יהונתן סידר, היה להציג מספר מקצבים ופרשנויות מוזיקליות לנעימה.
כאשר סיימו התלמידים, שמתי לב שהאדם דומע. שאלתי אותו לסיבה לכך, והתברר שבילדותו היה מאומץ אצל משפחה שמנהגה היה לזמר ניגון זה בכל ליל שבת. לא פעם, הוא נזכר ברגשי תודה במשפחה המאמצת, אך רק הניגון הפך את הזיכרון לממשות עכשווית שחזקה יותר מכל היגיון וזיכרון.
בתשובה לאפלטון, שראה באומנות בכלל ובמוזיקה בפרט סכנה לתבונה, הרי שכאן נמצאת אלטרנטיבה להנחת היסוד האפלטונית – השגת הממשות אינה מגיעה לידי שלמות רק בעזרת התבונה, משום שהתבונה היא סופית ומטבעה מוגבלת. לעומתה, השירה, המבטאת את האין-סופי, יודעת למצוא באותם מקומות שבין המילים, החללים הריקים שבפרשיות, את מה שהמילים והשכל לא יודעים לבטא.
בקישור שלפניכם תוכלו להאזין לביצוע העיבוד ללחן "מנוחה ושמחה" שנגע באותו אדם.
ניתן גם להקליד: מנוחה ושמחה, הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן.
הביצוע הוא של התלמידים הצעירים בישיבה.
לאחר יציאת מצרים החגיגית, מתגלים בעם ניצנים של תופעה מסוכנת – המתלוננים
תְּלֻנֹּתֵיכֶם – אבי רט
יש תלונות הבאות ממקום נקי וטוב של שימת אצבע על בעיה, מתוך כוונה לשפר ולתקן. אלו תלונות חיוביות. לעומתן, יש תלונות שמקורן הוא רוע, סגירת חשבון אישי וכפיות טובה. אלו תלונות שייעודן גרימת נזק ולא תיקון המצב. תלונות שכאלו תוצאתן שלילית והשפעתן מזיקה.
שבע פעמים בזו אחר זו תופיע המילה תלונה בצורות שונות כדי לבטא את המתרחש במחנה ישראל, המאיים להשבית את כל הישגי היציאה לחופשי. זה מתחיל בפסוק: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר", וממשיך עם "בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ", ובהמשך עוד ארבע פעמים "בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם… כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם…".
אל כפיות הטובה הזו מתלווים גם עיוות ההיסטוריה וסילוף העובדות. פתאום מצרים, זו שעד אתמול הייתה מחנה ריכוז לעבודת פרך ובית עבדים אחד גדול בו אנשים רעבו ללחם, הופכת להיות בפי המתלוננים לגן עדן עלי אדמות: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
אלו לא תלונות שבאות לשפר ולהיטיב. אלו תלונות שבאות ממצב ערכי ונפשי של כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב, מסילוף של המציאות עד כדי אבסורד.
פרשת השבוע, פרשת השירה על יציאת מצרים, נקראת תמיד בסמוך לט"ו בשבט. פרשה זו מעמידה לנגד עינינו את שני ההפכים זה מול זה, את שני הקצוות החברתיים, את שני סוגי ההתמודדות עם המציאות. יש את מכירי הטוב מול כפויי הטובה, את אלו השרים בשמחה מול אלו המתלוננים, את אלו העוקרים מול אלו הנוטעים.
תלונות שבאות ממקום חיובי של רצון להיטיב ולתקן, ראויות ורצויות. תמיד יש מה לתקן ותמיד חשוב לשפר. תלונות שבאות לייצר אווירת נכאים וקיטור המלווה בעיוות העובדות ובחוסר שביעות רצון מתמיד, הן תלונות שלא מובילות לשום מקום טוב של תיקון.
עם שמצליח להתעלות ולהתחבר אל גודל השעה, ולמרות כל הקשיים הוא מצליח לשיר ולרומם את רוחו, הוא עם שיצר חיים בריא בקרבו, והוא העם שידע לתרגם ולרומם את המציאות גם בתקופותיה הקשות, אל מקום טוב וחיובי. זה עם הנצח היודע מנין הוא בא ולאן הוא הולך, בימי אורה ושמחה וגם ברגעים החשוכים של הלילה.
דווקא הקושי שבמעבר לשגרה עשוי לרומם את המבט על המציאות ועל חיי השגרה של העם והפרט
שירת השגרה של העם – הרב אליעזר חיים שנוולד
המלחמה עדיין בעיצומה, וייקח עוד זמן רב עד שתסתיים. אולם, יש יחידות שהשתחררו לתקופה מסוימת, בתום תקופה ארוכה של לחימה ושהייה באזור לחימה מסוכנת נגד אויב אכזר ומאתגר. לחימתם תייצר מציאות ביטחונית משופרת שתמנע פגיעות דומות בעתיד ותרתיע אויבים מסביב, קרובים ורחוקים. היא תתרום גם ליצירת התנאים הנחוצים להשבת החטופים לבתיהם.
לוחמי צה"ל התגייסו במסירות נפש למען מטרה עליונה, שאין צודקת ממנה. הם ידעו שהיא עלולה לגבות מחיר של פגיעה בגוף ובנפש. לשם כך, גייסו תעצומות נפש מיוחדות מעומק הנפש, שלרוב הן לא באות לידי ביטוי בחיי השגרה.
מבחינה נפשית המעבר ממצב שגרה למצב של לחימה אינו קל. אולם, גם החזרה ממצב לחימה לשגרת היום-יום, הפשוטה וה'אפורה', אינה קלה. מי שטעם את טעמה של 'טבילת האש', תרתי משמע, ושל ריגושיה העוצמתיים, עלול להתקשות לחזור לחיי השגרה הבנאלית היום-יומית. לנפילת המתח, לסדר יום רגיל, ללא דרמות. לחיי זוגיות ומשפחה רגועים ולשגרת עבודה רגילה.
כוח החיים הם כנהר שוטף שסופח אל זרמו את כל מה שבסביבתו. לאחר תקופת הסתגלות מתחשבת וסבלנית, הרוב 'ייסחף' בשטף החיים לחיי השגרה הברוכה.
אולם, עלולה להיות בכך החמצה. דווקא הקושי שבמעבר לשגרה עשוי לרומם את המבט על המציאות ועל חיי השגרה של העם והפרט, לצבוע אותם מצבעי האפור לצבעים חיים ועזים. ההתגייסות ללחימה וההסתכנות נועדה לאפשר את השגרה הברוכה של העם, של חיים טבעיים ונורמליים. מכך ניתן ללמוד על גדולת הערך של החיים והשגרה של עם, שיש הצדקה אפילו להילחם ולהסתכן עבורה!
תובנה זו מאפשרת להפנות את העוצמות שהתעוררו במלחמה כדי לרומם את הערך שיש בחיי השגרה ולהעצים אותה. זו, בין היתר המשמעות של 'ברכת הגומל'. ההודאה לקב"ה שזכינו לעבור את המלחמה לשלום, להמשיך את חיי היצירה ולנוע קדימה.
עם ישראל ניצב בפני מצב דומה בקריעת ים סוף. בעומדו על שפת הים לכוד בין הים שמלפניו, בין הצוקים שמימינו ומשמאלו והמצרים שרודפים אותו מאחוריו. כפסע לפני אסון של כלייה מוחלטת: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ד'" (שמות יד י). ההצלה האלוקית באה מכיוון ניסי בלתי צפוי ופתאומי. הים נקרע, עם ישראל עובר בו לחירותו, והמצרים הרודפים טובעים בו. ההודאה הספונטנית על נס ההצלה האלוקית ועל ההתגלות המופלאה הפכה ל'שירת העם', 'שירת הים', שירת ההצלה וההודיה לקב"ה, שירת האמונה "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". שירת גדלות הרוח שנבעה ממעמד ההצלה: "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם וְאוֹמְרִים שִׁירָה, הִתְגַּלָּה הקב"ה עֲלֵיהֶם, וְכָל מַרְכְּבוֹתָיו וְחֵילוֹתָיו, וכו', וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָדַע וּהִתְבּוֹנֵן מַה שֶּׁלֹּא יָדְעוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ שְׁאָר נְבִיאֵי הָעוֹלָם. שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְלֹא הִדְבִּיקוּ הִשִּׂיגוּ חָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה – מִן הַשִּׁירָה הַזּוֹ תִּרְאֶה שֶׁכֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ בַּחָכְמָה וְיָדְעוּ דְבָרִים וְאָמְרוּ. שֶׁאִם לֹא כָּךְ, אֵיךְ אָמְרוּ כֻלָּם מִלִּים אֲחִידוֹת שֶׁלֹּא סָטוּ אֵלֶּה מֵאֵלֶּה, וּמַה שֶּׁאָמַר זֶה – אָמַר זֶה, וְלֹא הִקְדִּים מִלָּה זוֹ לְמִלָּה זוֹ, אֶלָּא כֻּלָּם בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְכָל הַדְּבָרִים נֶאֶמְרוּ כְּאִלּוּ יָצְאוּ מִפֶּה אֶחָד? אֶלָּא וַדַּאי כֻּלָּם בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִסְתַּכְּלוּ, וְיָדְעוּ דְבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד" (זוהר ח"ב ס' א' מתורגם).
אחרי התרוממות הרוח בא הקושי של השגרה, של ההתמודדות המידתית עם ביזת הים (רש"י שמות טו כב) ומשבר מי מרה (שמות טו כב-כו).
ההצלה מבליטה את ערך החיים של האומה. מכאן יוצא עם ישראל למסע הדורות. בכל יום הוא מזכיר לעצמו את המעמד של קריעת הים והשירה ואת משמעות חייו לדורות.
תפיסה ממלכתית מול תפיסה אינדיבידואלית – שרון
בספרו "על ברכי אבות", כותב יורם טהרלב על חמישה יהודים ששינו את העולם, וכך הוא כותב: "נהגו לומר כי חמישה יהודים, שכל אחד הביא תורה חדשה משלו, שינו את פני העולם. ואלה החמישה: הראשון היה משה, שאמר 'הכל חוק'. השני היה ישו, שאמר 'הכל חסד'. השלישי היה מרקס, שאמר 'הכל כסף'. הרביעי היה פרויד. שאמר 'הכל מין'. החמישי היה איינשטיין, שאמר 'הכל יחסי'. והרי לנו מסכת אבות אחרת לגמרי, הפותחת בתורה במשה מסיני וחותמת בתורת היחסות".
לאה נאור, פזמונאית, סופרת, מחזאית ותסריטאית ישראלית, שואלת "איפה היהודי השישי?". מיהו? מה אופיו? המרחק בין תורה מסיני לתורת היחסות הוא מרחק גדול. האם אפשרי למצוא את היהודי שישי שיחבר ביניהם?
כהרגלנו, נטייל בכל מיני מקומות ובמיוחד בתרבותית הדתית של יהודי אתיופיה, ונשוב לענות על שאלותינו.
בני ישראל עוברים שלוש תחנות בדרכם מים סוף להר סיני: מרה, מדבר סין ורפידים. בשלושתן מעמיד ה' את העם בניסיון גדול. כדי להבין את הניסיון יש להבין מיהו האדם. מה אופיו?
הפסיכולוגית מלאני קליין כותבת כי לאדם יש נטייה להגיב לזולת מתוך "ראייה חלקית, מקוטעת וקוטעת, בגלל לחציהם העזים והפראיים של תשוקות וכעסים הרסניים". לפי זה, מהו אם כן הניסיון? מסביר הרב יעקב מדן שהעם עובר פה מעבר תודעתי מתפיסה משפחתית ומצומצמת לתפיסה ממלכתית ואידיאולוגית. בלשונו: "מהקשרם של דברים נראה לנו שה'חוק' הוא מנת המים הקצובה שקבע משה לכל איש מישראל ליטול מן הבאר. מטרתו הייתה שהמים יספיקו לכולם, ושלא ייווצר חלילה מצב שבו החזקים והזריזים משיגים מים רבים להם ולמשפחותיהם, ומותירים מאחוריהם את החלשים בצימאונם".
ממשיך הרב מדן וכותב: "במדבר סין עברו בני ישראל תהליך דומה…גם שם היה האוכל שניתן להם קשור בניסיון: ניתן לשער שהצורך המעשי בכך היה הכמות הגדולה של הפיות הרעבים ביחס לכמות המן שירדה. הייתכן שיד ה' תקצר מלהוריד כמות גדולה יותר? מובן שלא, אלא שכאן נכנס השיקול הרוחני-חינוכי של הניסיון".
כאמור, הניסיון הוא ביכולת החשיבה הלאומית של כלל ישראל. לא עוד אספסוף של עבדים העוסק בארבע אמותיו, אלא עם שכולו מלא בדאגה ובערבות הדדית ברמה הלאומית. ברפידים לא היה מים לעם לשתות. העם, המתקשה להשתחרר מתפיסה של אחוות המשפחה החמולתית, מתלונן: "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בניי ואת מקני בצמא" (שמות יז, ג). גם פה טוען הרב מדן: "המריבה נעשתה בלשון יחיד. את המים דרש כל איש לעצמו, למשפחתו ולמקנהו, ולא למטרת הצלת העם כולו".
אז מה התורה מבקשת מאיתנו? באיזו תודעה נכון לחיות? לצורך בירור שאלה זאת בתרבות האתיופית, פניתי למר דוד מהרט, מומחה במינהל ומדיניות חינוך ומנכ"ל ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה. הוא ענה: "יש הבדל בין החיים היהודיים בגולה לחיים היהודיים בארץ. היהדות בגולה, בלי להיכנס לסיבות לכך, הייתה חזקה בעיקר בתפיסה הקהילתית וחסרה בתפיסה הממלכתית. אחר הקמת המדינה, העם היהודי נדרש לעבור מתפיסה קהילתית לתפיסה ממלכתית.
"ומה באשר לתרבות הדתית של יהודי אתיופיה? חיי הכפר שונים מחיי העיר. לכל משפחה יש חצר גדולה, והחיים שם הם חיי חמולה. המשפחה באתיופיה היא ערך עליון. המושג 'זמד' (ዘመደ), הקיים בקהילה האתיופית, משמעותו קרוב משפחה, קרבת דם עד לשבעה דורות. ובתוך המשפחה אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען בן/בת משפחה אחרים. בתרבות זאת הפרט חשוב מאוד. נוכחותו וחסרונו מורגשים תמיד. בעולם המערבי אדם יכול למות בביתו בלי שירגישו בחסרונו. בשעת שאדם נפטר, נוהגים שרבים משתתפים בלוויה. אבל יותר מזה כולם מתגייסים לעזור למשפחה האבלה.
"מצד שני, הקסים שלנו חינכו אותנו להתפלל לשלומה של מלכות. וגם איכשהו הקהילה חיה חיי קהילה תוססים. גם לאחר העלייה לארץ, למרות הקשיים שעברנו, אנו מצליחים לשלב בין אהבת המשפחה והקהילה לאהבת המדינה".
לפי מהרט, נראה שיהדות אתיופיה, שכאמור המשיכה את המסורת היהודית המעוגנת ברוח המקראית ואת חוויית בית המקדש, הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית לצד התודעה האינדיבידואלית. הקהילה הצליחה לשלב ולחבר בן אחוות המשפחה לאחווה הקהילתית, בין האידיאולוגיה והתפיסה הממלכתית לבין האינטרסים המשפחתיים.
המלחמה לימדה אותנו שיש פה דור חדש שהולך וקם כמו אריה ומצליח לשלב בין שתי התודעות. מאז פרוץ המלחמה, דור הטיקטוק והסלפי – שחשבנו שאכפת לו רק מעצמו ושהוא עמוק בתוך התודעה האינדיבידואלית – מתגלה ברוב הדרו. מתברר שטעינו בגדול. הדור הזה חי עמוק בתוך התודעה הממלכתית. הוא "היהודי השישי" שמצליח להבין שיש פה מדינה המורכבת ממשפחות ומשבטים שונים, יהודים ושאינם יהודים, הזקוקים להכרה. ומצד שני הוא גם דורש מהשבטים השונים לאמץ את התפיסה הממלכתית ולגלות אחריות.
