כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים
השעה הבינלאומית – אביעד הכהן
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה… וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם".
'שמיעתו' של יתרו תופסת מקום נכבד ביותר בתורה. כך, בוודאי, בהשוואה לפרשיות רבות אחרות שגופי תורה תלויים בהן, ולמרות זאת מקראן מועט. ולא עוד אלא שנתייחדה ליתרו פרשה הקרויה על שמו, תופעה נדירה ביותר (שמכל בני אומות העולם גם בלק זכה לה, ואף הוא כיתרו, הודה בעל כורחו – באמצעות נביאו בלעם – "מה טובו אוהליך יעקב").
מה היה לה ל'שמיעתו' של יתרו שזכתה לכל אלה? לפי פשוטם של דברים, 'שמיעה' זו – ובעיקר התגובה שלאחריה – מלמדת שיש חשיבות לא רק "לְמָה שעושים היהודים", אלא גם "לְמָה שאומרים הגויים" ולמה שהם עושים.
בניגוד לתפיסות המזלזלות לחלוטין ב'דעת הקהל' הבינלאומית ("אוּם-שמוּם", "האג-שמאג"), התורה מלמדת אותנו שיש חשיבות גם ל"מָה יאמרו בגויים", גם ל"לָמָה יאמרו בגויים".
בהקשר אחר הרחבנו בהשלכות שיש ל'אמירת הגויים' גם על הכרעות הלכתיות ומשפטיות, כפי שהן משתקפות במקורות רבים במשפט העברי (" 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: "עם לבדד", ירושלים תשס"ו, עמ' 123-88). לא אחת, שיקולי 'תדמית' – וראש וראשון להם, חשש "חילול בשם" – שיש הנוטים לזלזל בהם, מכריעים את התוצאה.
'שמיעתו' של יתרו מהדהדת בעליל את 'שמיעתם' של בני לאומים אחרים וניצבת כנגדם: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן".
לפרסום המידע על מפלת האויב נודעו גם השלכות ביטחוניות ומדיניות. גלומה בהן יכולת הרתעה חשובה גם לעתיד לבוא.
אכן, הכתוב מדגיש שיתרו לא הסתפק בשמיעה בררנית (סלקטיבית) של חצאי דברים. הוא שמע "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". ראה את התמונה כולה, ורק לאחר מכן עזב את מקומו ובא.
במדרש תנאים – ורש"י בעקבותיו – אף הורחבה היריעה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרו – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
יתרו אינו מסתפק רק במידע שקיבל מכלי שני ושלישי. הוא מבקש לשמוע, ללמוד ולהכיר את הדברים מפי 'בעל הדבר' עצמו: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל".
יתרו גם אינו מסתפק ב'שמיעה' ו'ראייה' של תוצאות המאבק. הוא מבקש לדעת גם את רקעו ומניעיו. הוא 'שומע' ולומד גם על משטר הרֶשַע המצרי ("כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"), משטר אימה ששעבד את ישראל, התעלל בנשים והשליך תינוקות חיים ליאור; הוא שומע גם על "כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ", גם על הרקע שקדם לאירוע האחרון.
אחר כל אלה, תגובתו של יתרו מורכבת. על הפסוק "וַיִחַד יתרו" מביא רש"י, בעקבות חז"ל, שני פירושים מנוגדים בתכלית. לפי הפירוש האחד, יתרו שמח ("חדי" בארמית, לשון שמחה הוא, וכך היא "חדווה" בעברית) על ניצחונם של ישראל; ואילו לפי הפירוש האחר, "בשרו נעשה חידודין חידודין", היה מיצר על אובדן המצרים וראה בישראל אויב אימתני שיש לחשוש מפניו ולהתגונן מפני מעשיו.
בסופו של יום, הכיר יתרו בכך שהצלת ישראל לא נעשתה רק בדרך הטבע. הוא מודע היטב לכך שהנס הגדול הוא מעשה ידי שמיים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". מעשה זה, של הודאה על האמת, ההיסטורית והתיאולוגית, מקבל מִשְנֶה תוקף כשהוא מגיע מכהן מדיין, שלא הניח עבודה זרה מידו.
קצרם של דברים. "שמיעה" – תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה. וכדרך שלימדנו בעל "על התורה", בשם רבי שמואל יצחק שור: במאמר משנת אבות (ו, ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ומפני מה אין הכל שומעים בת קול זו? אף הוא השיב: הכתוב אומר 'וישמע יתרו'. וכי הוא בלבד שמע ואחרים לא שמעו? והלא 'שמעו עמים ירגזון'? מכאן, שהקול תלוי בשומע, והכל תלוי בשומע.
הכל שומעים והרבה דברים שומעים, אלא שלא כל האוזניים שוות ולא כל הלבבות שווים. יש מי שהקול חודר באוזנו ומתנגן על נימי ליבו ככינור, ויש מי שהקול תופף לו על תוף אוזנו ועד ליבו אינו מגיע.
יתרו, התורה מעידה עליו "וישמע יתרו". ועל כי רצה לשמוע, ידע והבין מה ששמע. על כן זכה להיכנס ולחסות תחת כנפי השכינה. ולא עוד, אלא שזכה שפרשה גדולה שבתורה, פרשת ייסוד סנהדרין בישראל נקראה על שמו, "פרשת יתרו".
הבן הגדול אמר לנו בטון נחרץ שגם אם יתהפך העולם, הוא לא מתכוון להתפנות מהחדר שלו למען סבא
גיבורים בכיבוד הורים – אבינועם הרש
השבוע פגשתי באחד מחבריי ששיתף אותי ואמר לי שהוא מרגיש שהוא נהיה הרבה יותר בוגר מצד כיבוד ההורים שלו מאז 7 באוקטובר.
כששאלתי אותו למה הוא בדיוק מתכוון, הוא ענה לי: "אשתי ואני החלטנו שלא ייתכן שנשאיר את אבא שלי, שהתאלמן לפני חמש שנים מאמא שלי, לבד במלחמה הזו, והזמנו אותו לגור בבית שלנו".
"איזה יופי" אמרתי: "מאוד אצילי מצידך". "בעיקר מצד אשתי…", ענה. "היא האלופה האמיתית. אלא שהבית שלנו הוא ממש לא גדול. אנחנו בקושי מאחסנים בו את חמשת ילדינו. בכל אופן, החלטנו ששאר הילדים יוותרו על החדר שלהם באופן זמני לטובת סבא שלהם".
"הקטן ויתר ללא שום טרוינה, והגדול…", הוא הפסיק רגע, לקח אוויר ונשם נשימה גדולה: "הגדול אמר לנו בטון נחרץ שגם אם יתהפך העולם הוא לא מתכוון להתפנות מהחדר שלו. כיבוד הורים, מה כיבוד הורים… אותו זה לא מעניין".
"אז מה עשית?" שאלתי.
"סיפרתי לו את הסיפור הבא כדי שיבין את חשיבות המצווה הזו בעבורי: מסופר על אדם שאביו המבוגר התגורר בביתו. עם השנים הנטל נהיה כבד יותר ויותר מפני שהאבא כבר לא שלט תמיד בצרכיו ולא היה מודע כל כך למעשיו, עד שבשלב מסוים נמאס לאשתו של הבן והיא דרשה ממנו שאביו יעזוב את הבית.
נבוך פנה הילד לאביו ואמר לו: 'תשמע אבא, התגוררת כאן תקופה ארוכה ואתה חשוב לי, אבל אשתי אמרה לי שמדובר בשלום בית, אז במחילה ממך, אתה צריך למצוא לך מקום אחר'.
האבא הסתכל על הבן במבט נדהם ואמר לו: 'חורף בחוץ, לאן אלך? אתה הבן שלי! בשר מבשרי…'.
הבן ניסה לשכנע את אשתו, אבל שום דבר לא עזר, והוא הסביר לאביו שמדובר כאן בשלום בית.
יום אחד שרר קור אימים בחוץ. סופה משתוללת. רעמים מרעידים את הבית – ודפיקה בדלת.
הבן פותח את הדלת ורואה את אבא שלו.
'אל תדאג, בני', אומר לו אביו. 'לא באתי לסכן לך את שלום הבית. אני מוכן למות מקור למענך. רק אשמח למעיל מפני הרוח, אם יש לך'.
קרא הבן הנבוך לבנו הקטן ואמר לו שירוץ למחסן ויחפש שם מעיל ישן לסבא. עברו דקות, והבן לא חוזר. הלך האבא למחסן לראות מה קורה עם הבן שלו, והוא רואה אותו עמל לחצות מעיל לשניים.
'מדוע אתה גוזר את המעיל?', שאל הבן את בנו.
'חצי אני גוזר כדי לתת לסבא, וחצי אני גוזר ושומר שיהיה לך לכשתזקין, וגם אני אשאיר אותך בחוץ בחורף ובגשם!', ענה הבן הקטן.
הזדעזע האב מאוד, הבין את השלכות מעכשיו, ומייד החזיר את אביו לביתו וכיבד אותו בכבוד גדול בהיותו זוכר שמעשה אבות סימן לבנים".
חבר שלי לקח נשימה ואמר לבנו: "אתה חושב שאתה מלך העולם, אבל תאמין לי שגם סבא היה בגיל שלך וגם אני הייתי בגיל שלך. בסופו של דבר, כולנו נהיה זקנים. וכמו שאתה רוצה שיתנהגו אליך, ככה כדאי לך להתנהג כלפי ההורים שלך".
הבן של חבר שלי הבין את המסר ולא היה צריך הסברים נוספים. מאותו יום, כבר יותר מ-100 ימים, הסבא גר בחדר של הנכד, שמצטופף עם האחים שלו, וביחד הם מקריבים את הנוחיות שלהם בשביל מצוות כיבוד ההורים, שכל כך חשובה לחבר שלי. חברי ואשתו מדגימים שאפשר להיות גיבור ולקיים את מצוות כיבוד הורים בהידור רב גם בעת המלחמה.
כבדו את ההורים שלכם. מכל הסיבות שבעולם, וגם מהסיבה שהילדים פשוט מסתכלים ולומדים.
אם נאמץ את נקודת המבט התהליכית, נוכל לראות ולחוש כי אנחנו בדרך הנכונה
רכבת הרים – חזות
חמינאי: "ישראל לא תתקיים עוד 25 שנה, עד אז לא יהיה להם רגע אחד של שקט". אכן, אין לנו רגע דל. מה קורה לאמונתנו ברגעי משבר כאלה? כיצד ייתכן שהקב"ה מחזיר אותנו ארצה בניסים גדולים, ובד בבד הצרות לא מפסיקות ואולי אף מתעצמות לפרקים? האם אנו צריכים לשפוט את המציאות על פי מלחמת ששת הימים? מלחמת יום כיפור? או על פי המבוא ל'חרבות ברזל'?
הניסיון שלנו להבין את התוכנית האלוקית במונחי זמן ומקום, מתנפץ אל סלע המציאות שבה אנחנו נוסעים ברכבת הרים מעלה ומטה. לאושרנו, באה פרשת יתרו ומלמדת אותנו פרק בהתבוננות. כאז כן עתה, לגאולה הבלתי נתפסת התלוו כל העת 'רעשי רקע', שלפעמים האפילו על זוהרה של הגאולה. גוי אחד, יתרו שמו, הבין, הפנים והסביר לנו.
"וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שמות יח, א). המילים "וישמע יתרו" 'מדברות' עם: "שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת: אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן"
כמו כל העולם, יתרו שמע את החדשות המסעירות. אלא שיתרו לקח עימו את צפורה וילדיה ושם פעמיהם אל המדבר, לפגוש את חותנו המנהיג ואת עמו המתהווה של ה'. שאר עמים רגזו, נבהלו ונמוגו. הם שותקו מפחד, אבל חזרו אל חייהם בהמתנה מפחידה אל הבאות. לא כן נהג כהן מדיין חותן משה. הוא קיבל החלטה של ממש, הוא בא!
ובכן, מה הוא שמע? האם הוא שמע דברים שונים ממה ששמעו עמי כל העולם? הכתוב מספר מה הוא שמע – "אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם". האם יש בדברים אלו כדי ללמדנו כי 'שמיעתו' של יתרו שונה? האם הם לא שמעו את אותן החדשות?
לעזרתנו נחלץ רש"י בכותבו: "וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". מדוע צמצם רש"י את ההכללה שבדברי המקרא (="כל אשר עשה") אל שני אירועים – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק? האם מלחמת עמלק נבחרה על ידי רש"י בשל הנס הגדול הכרוך בה?
נראה כי אדרבא, הוא שמע על מלחמת עמלק דווקא בשל שאלת האמונה הנוראית שבגינה הגיע עמלק – "וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־ה' לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ ה' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן". יתרו, כהן מדיין, 'שומע' (=מבין) מה שעמי כנען לא מבינים. יתרו הכהן מבין כי ה' עומד לצד עמו, שאך זה נוצר, גם ברגעי משבר ואמונה. הוא מבין כי עם ישראל נמצא בתחילת דרכו כאומה חדשה, והוא עומד לעבור 'סדרת חינוך' במדבר כדי להכשירו להיות עם סגולה. הוא מבין כי קריעת ים סוף אינה אירוע בודד. הוא מבין מתוך הניגודיות המשוועת שבין קריעת ים סוף למלחמת עמלק, מה שעמי כנען לא הבינו, ולכן הוא בא מייד לתרום את חלקו הצנוע להתהוות האומה הישראלית בהנהגת חותנו.
האם נשכיל גם אנו להבין כי דווקא הניגודיות המשוועת שבין המבוא ל'חרבות ברזל' לבין מלחמת ששת הימים לדוגמה, הינה ניגודיות לכאורה? אנו בעיצומה של תקופת ההכשרה וההכנה לימים גדולים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. 'התקלות' בעיצומו של התהליך הנוסק כלפי מעלה, מסלקות מכשולים נוספים בדרך לגאולה. אם רק נאמץ את נקודת המבט התהליכית, נוכל לראות ולחוש כי אנחנו בדרך הנכונה העולה ציון.
יותר מכך, גם אובייקטיבית אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. אנחנו לא נלחמים ברוגטקות, אנחנו מלמדים את כל העולם כיצד נלחמים בסיטואציות שהשטן לא ברא. וההפתעה הגדולה מכולם: דור של צעירים מוכשרים, אמוניים, עזי נפש, בריאים בנפשם, ש'נולדו' לאומה לפתע פתאום. אהא אשרינו.
בורא עולם לא זקוק למראות ולקולות שמסביב, אלא הקהל האנושי, יצירי חומר וגוף, חווים אירועים משמעותיים בדרכים שמדברות אל החושים
טוב מראה עיניים – הרב ד"ר רונן לוביץ
בחופות של זמננו יש לא מעט זוגות שרוצים שלל אפקטים שילוו את הטקס, כגון לפידי אש בדרך לחופה, פתיתונים (קונפטי) שאופפים את הזוג, מערכת הגברה עם הד שמהדהד כל מילה, זיקוקים בתום הטקס ועוד. ואני תוהה: מה היה חסר לזוג כזה? האם כריתת ברית הנישואין ביניהם, והקמת התא המשפחתי, אינן סיבה למסיבה גדולה וחשובה דיה, שיש צורך להוסיף לה אפקטים, שלעיתים גונבים את ההצגה?
ולהבדיל, מתן תורה. מעמד הר סיני נמשל לחתונה בין עם ישראל לבורא עולם, כדברי המשנה: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה" (תענית ד, ח). הייתה זו החתונה החשובה בתולדות האנושות והיא לוותה במראות ובקולות רבי עוצמה: "וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד… וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו ה' בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן". מדוע אירוע כה רוחני חשוב היה צריך ליווי של קולות וברקים, ערפל ועננים?
התשובה היא שבורא עולם כמובן לא זקוק למראות ולקולות שמסביב, אלא הקהל האנושי, יצירי חומר וגוף, חווים אירועים משמעותיים בדרכים שמדברות אל החושים. ככל שמעורבים יותר חושים בחוויה האנושית, וככל שעוצמתם יותר גדולה, כך מוטבע רישומם עמוק וחזק יותר. כאשר ה' אמר לאדם הראשון בדיבור פשוט, בלי כל הילה והמולה: "לֹ֥א תֹאכַ֖ל מֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔עּ", האדם הפר מצוותו תוך זמן קצרצר. כשבא ה' לתת תורה לעם שלם, הוא בחר אפוא ליצור מעמד מוחש ובלתי נשכח שהשפעתו תיחקק לדורות עולם.
מעמד הר סיני מדגיש במיוחד את חוש הראייה, חוש שמקנה לאדם ודאות וביטחון באירוע שאירע. התורה מדגישה ראייה זו שוב ושוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת…וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק…אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". אפילו הקולות נראו במעמד הר סיני, ולא רק נשמעו.
בדומה לכך גם בנס הגדול בהיסטוריה, נס קריעת ים סוף, הודגשה הראייה. תחילתו בבהלה מראיית המצרים הרודפים: "וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם", וסיומו בהודיה בראייתם טובעים: "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה'", וכן: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם".
בני ישראל התרוממו, לדברי חז"ל, למעמד של ראייה יחידאית בהיסטוריה: "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". בהמשך לפרשתנו נקרא בהפטרת השבת על התגלות ה' לנביא ישעיהו, ואף היא מתאפיינת בממד הראייה: "וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־ה'… כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ ה' צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי".
בניגוד לכך, אומות העולם לא ראו דבר מנס ים סוף ולא ממעמד הר סיני, אלא רק שמעו שמועה: "שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן". אף יתרו, חסיד אומות העולם, מגיע בתחילת פרשתנו מכוחה של שמיעה: "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ", אך לראייה של התגלות ה' עדיין לא זכה.
במעמד הר סיני בני ישראל התעלו ממדרגת השמיעה: "וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י", לדרגת הראייה: "וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת". שאיפתו של כל יהודי מאמין היא לקיים את הפסוק: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". להתנהל כאילו אנו רואים את ה' מולנו ומעלינו, כי בראייה מוחשית או אף דמיונית, טמונה ההנעה לעבודה אמיתית.
כשם שבעבודת ה', אדם הרואה התרחשות בבירור או צופה במטרה מוחשית בעליל, מסוגל להתכוון טוב יותר ולהתעלות על עצמו, כך בכל פעילות אנשים המשווים לנגד עיניהם מטרות ברורות יכולים להוציא מעצמם כוחות שלא שיערו שיש בהם.
אנו עדים לכך בפעילותם של חיילים ושל אזרחים במערכה הצבאית הנוכחית. כל עוד האירועים היו מוחשיים והמטרה נראתה בחדות ובבהירות, יכול היה העם להתרכז ביעדיו וכל מחלוקת הרחיק מעליו. ככל שהמטרות מתערפלות, סדרי העדיפויות מיטשטשים ומתפתחת אי-בהירות בהגדרת היעדים, כך נשחקת היכולת להתגבש בלב אחד כאיש אחד.
אם נשווה לנגדנו את ה' בחיינו וניישב חילוקי דעות באשר לגורל, לייעוד וליעדים שמאתגרים את קיומנו – נוכל להם.
אמפתיה – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני
כיצד לעודד הורה, בת זוג, ילדים, סבים וקרובים של חייל בימי המלחמה?
"יהיה בסדר" – האומנם?
"ירחם ה'" – מפחיד מאוד.
"שנשמע בשורות טובות" – האם נמתין וננקוט בפסיביות?
"יחד ננצח" – מי כלול ביחד? מהי תמונת הניצחון?
כאם לחיילים, ההתמודדות עם חוויית המלחמה היא קשה ומייסרת. מפגש עם אנשים אחרים, בכוחו לרומם אך גם להחליש. בימים אלה אני מוצאת שמכל סוגי העידוד אני הכי זקוקה לאמפתיה.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ושכלי, שבו אדם מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת, ומסוגל לשים עצמו בנעליו. המפגין אמפתיה כלפי אדם אחר מעניק לתחושות הזולת לגיטימציה ומאפשר לו למצוא בו שותף לכאב ולדאגה, ולו לרגע, ולהיחלץ אגב כך מבדידותו הנפשית-רגשית.
לא פעם אנו נוטים לבלבל בין אמפתיה לסימפתיה. אך בעוד סימפתיה משמעה הבעת צער ותמיכה בזולת הכואב, מתוך עמדה נפשית נפרדת ומובחנת ממנו, האמפתיה תובעת מן המעניק אותה להתקרב לזולת, על ידי חשיפה וחיבור של עצמו לעולמו הפנימי ולרגשותיו שלו. אמפתיה לדאגה שחווה הזולת תתאפשר, לדוגמה, על ידי חיבור שלי לרגש הדאגה שבתוכי. מעמדה זו אוכל להיות לזולת לעזר, באופן שבו יבחר.
לאחרונה זכיתי לחוש באמפתיה מפי רב של בית כנסת ביישוב חשמונאים: "העמידה שלכם (ההורים) בתקופה הזאת… דורשת הרבה כוח". קיבלתי אמפתיה גם ממשפחתי המורחבת באמצעות מבט חם, חיבוק, אוכל מפנק, הכלה של הדמעות והמתח ומתן מרחב לשתיקה. הללו אפשרו לי להרפות את הקוואץ' הפיזי והנפשי שעימו הגעתי ולהיפתח מעט לסביבה.
"האמפתיה אינה תוסף תזונה לחיי המוסר, אלא עוגן מרכזי בהם", אמר הרב יונתן זקס ז"ל בדבריו לפרשת משפטים. "בסיפורים מסוימים בתורה ארוגה אמפתיה עמוקה… סיפורם של הגר וישמעאל שנשלחו למדבר; סיפורו של עשיו, שבא להתברך מפי אביו וגילה לאסונו כי אחיו יעקב לקח את ברכתו; ודמותה של לאה המבינה, שיעקב אוהב את אחותה רחל יותר מכפי שהוא אוהב אותה. סיפורים אלה מכריחים אותנו להכיר באנושיותו של האחר… אמפתיה פעילה היא משַנת חיים… לראות את העולם בעיניו, לנסות להרגיש את אשר הוא מרגיש – ואז לומר את המילה או לעשות את המעשה, אשר ידברו אל הרגשות האלה (של האחר; נ"ע) ולא אל הרגשות שלנו. זה לא קל. יחידי סגולה מצליחים בכך, והם משנים את העולם".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
מה קודם? החזרת רבבות העקורים לביתם ביישובי הצפון ובנגב המערבי או יישוב מחדש של גוש קטיף?
כותרת ראשית – מוטי
כ-3,000 אנשים השתתפו ביום ראשון בכינוס שארגנו גופים שונים מהימין, בקריאה ליישב את רצועת עזה ביהודים. במקום אף הוצגו תוכניות מעשיות, לכאורה, איזה גרעין עתידי מתוכנן לאיזו נקודת יישוב. אי"ה. היה (לא?) תהיה?! זוכרים? בין המשתתפים בכינוס, 11 שרים ו-15 חברי כנסת, כולל מהליכוד. היו שם נאומים מרוממים, ריקודים סוחפים וגם קריאות "טרנספר".
ה'כוכב הנולד' בפוליטיקה הישראלית, השר איתמר בן גביר, על רקע קריאות מהקהל "טרנספר", השיב מדושן עונג: "אתם צודקים, הגירה מרצון". הגירה מרצון, הדגיש. יען, לא טרנספר כמו שמאשימים אותנו עוכרי ישראל. העזתים מתים לעזוב לסקנדינביה (הגיוני שזה נכון נוכח מה שנשאר מעזה), ואם רק נעזור, הם יקפצו על העגלה. ככה אי אפשר "להאשים" אותו שהוא בעד לטרנספר את העזתים. בכוח. להיפך, הוא רוצה בטובתם. מי יודע, אולי בקרוב תצא מפלגתו בגיוס המונים למימון הגירת העזתים. "רק" 2 מיליון, פחות או יותר. עד כאן הציניות. שלי. לעצם העניין, כמה נקודות קשורות.
האחת, יישוב גוש קטיף ביהודים. בעצם, למה לא? עד שראש הממשלה דאז אריאל שרון עקר את יישובי גוש קטיף, וטרינספר (לו היה מותר?) את אלפי המתיישבים שם, חיו שם אלפי יהודים באושר ובעושר, היה טוב להם והיה טוב גם למדינה, מכוח הכלל הידוע שהתיישבות מקדמת ביטחון.
אריק שרון טעה והטעה, כשל והכשיל, ומותר לתקן. שאלת העיתוי (וכן – מי אמור להחליט ולבצע) היא נקודת המחלוקת העיקרית, והיא גם מאוד משמעותית.
בעיניים שלי, בנקודת הזמן הנוכחית של מדינת ישראל, בעיצומה של מלחמה מול חמאס ומלחמה בעוצמה אחרת (בינתיים (מול החיזבאללה בצפון, כאשר בזירות הקרב נלחמים אנשי שמאל יחד עם אנשי ימין באחדות מופלאה, כאשר אנו מלווים למנוחות כל כך הרבה חיילים, כאשר בתי החולים ומרכזי השיקום שלהם מלאים באלפי פצועים, כאשר 150 אלף יהודים עקורים מבתיהם בנגב המערבי ובצפון המדינה, זו טעות חמורה להציף את נושא החזרה ליישב את גוש קטיף, נושא שכה שנוי במחלוקת. לבוא כעת ולהרים את הדגל הזה של יישוב גוש קטיף, והמהדרין מפמפמים גם על עזה בכלל זה, זה לא פחות מלתקוע אצבע בעיניים של ישראלים רבים. ואני לא מדבר על הממשל האמריקני שכבר מיהר לגנות את הכינוס הזה. הקריאה הזו מרחיבה את השסע והקיטוב בעם. בשביל מה? מה, מחר הולכים ליישב שם? האם לא נכון ומוסרי יותר ליישב קודם כל את הצפון המפונה והמופגז ואת יישובי הנגב המערבי שנפגעו וחלקם אף נהרסו במתקפת הנאצים של חמאס? (וזה בלי להתייחס כלל לתגובות מדיניות מהעולם).
יתרה מזאת, אין ספק כי בעקבות מתקפת הנאצים של חמאס, חל שינוי טקטוני בעמדה של ישראלים רבים. היום הרבה פחות ישראלים מבעבר מוכנים להקמת מדינה פלשתינית. הרבה יותר ישראלים מבעבר חשדנים היום הרבה יותר כלפי ערבים בכלל וכלפי פלשתינים בפרט. תנו להם להתבסס בעמדתם החדשה. אל תבואו עם איזה רעיון שיערער את התובנה החדשה שלהם.
אישית, אני מתחבר לדברים שאמר גדי איזנקוט על נבחרי ציבור שהשתתפו בכינוס "חוזרים לעזה": "כל מי שהשתתפו לא למדו דבר וחצי דבר מאירועי השנה האחרונה, על החשיבות לפעולות בהסכמה לאומית רחבה ועל סולידריות בחברה הישראלית".
נקודה שנייה: הגירה מרצון של העזתים. על פניו, רעיון לא רע ולוואי שיתממש. פחות עזתים ברצועה – יותר ביטחון לישראל. אלא שהרעיון הזה בטח יהיה קשה מאוד למימוש אם הדוחפים אותו הם סמוטריץ' את בן גביר והבייס שלהם. גם מדינות באפריקה והשד יודע אפוא עוד, שתמורת נזיד עדשים (הרבה כסף, נשק וכדומה) עשויות אולי להסכים לקלוט רבים מהעזתים (ועדיף שזה ייעשה בלי רעש וצלצולים וצילומים וטיקטוקים), יירתעו מלהיתפס כמשתפי פעולה עם יוזמה ישראלית-בן גבירית שכזו. בעיניים שלי, זה הרבה יותר עניין למדינאים הרשמיים, בסיוע אלה שעובדים ב'שושו', המוסד, בסיוע ה-CIA. כבר היו תקדימים במקומות אחרים בעולם, שמעצמות סייעו בהעברת אוכלוסין למקומות בטוחים יותר, וזה יכול להיות רעיון לא רע לגבי עזה. (אם אינני טועה משהו דומה היה עם הסודנים שברחו מארצם). אבל הידיים לא יכולות להיות הידיים של בן גביר. עם מתן הקרדיט לו, אין לי בעיה.
נקודה שלישית: היום שאחרי. החלום ליישב מחדש את גוש קטיף הוא חלק מהתפיסה של הציבור הזה ביחס ל'יום שאחרי', נושא שככל הידוע, ממשלת נתניהו נמנעת עד כה מלדון בו לעומק, אף שעפ"י פרסומים, הרמטכ"ל ביקש לשמוע מהדרג המדיני כיווני מחשבה בעניין, להם השפעה גם על הדרך הצבאית.
השר בצלאל סמוטריץ' התבטא כי 'ביום שאחרי' ישראל תפעיל בעזה ממשל צבאי שידאג לכל הפרמטרים האזרחיים של התושבים שיישארו שם. בכירים אחרים נרתעים מממשל צבאי ישראלי, זאת מתוך ניסיון העבר, שמשמעותו של ממשל צבאי היא שישראל נתקעת עם עזה כעצם בגרון לעוד שנים הרבה. ח"י שנים בלבנון, כמשל. נושא חשוב, ראוי לדיון בקרב הגורמים האחראים, קרי: הממשלה. מתי ימצאו לכך זמן?
נקודה רביעית: ראש הממשלה נתניהו. הוא ידע מראש על הכנס, אני מעריך (לא בדקתי) שגם הוזמן על ידי יוסי דגן, ממארגני הכנס, אך לא השתתף, גם לא שלח קטע בווידאו. הוא הבין שלטובת המדינה עדיף שהוא לא יהיה מזוהה עם הכינוס הזה. שלא לעצבן את ביידן יותר מדי. נוכח ההשתתפות של 11 שרים ו-15 חברי כנסת בכנס, מהם רבים מהליכוד, ניתן להניח שנתניהו גם לא התאמץ לטרפד. גם זו אמירה, וסבבה.
בעיניים שלי, נתניהו מבין את המשמעות של כינוס עוצמתי שכזה, הן בהיבט של התנעת מהלך בקרב הציבור שדוגל בכך, והן, מהצד השני, בנזק התדמיתי שהוא עלול לחולל לו ולממשלתו בעיניים של וושינגטון. אבל נתניהו שבוי ב"מוטציה הפוליטית שהוא יצר" (הגדרה של אבי בניהו) וקצרה ידו מלהושיע. בעיניים שלי חשוב יותר שיתכנס, ידחוף, יפעל ויאפשר שיקומם של הישראלים העקורים. קודם כל. אחר כך נדבר (יחד) על גוש קטיף.
ותוספת חשובה: יוסי דגן, ראש המועצה שומרון, ממארגני הכנס, בתשובה לשאלה של ספי עובדיה ויאיר שריקי בגל"צ, אם בכוונתו להמתין להחלטת ממשלה בעניין או לעשות מעשה, השיב כי מטרת הכנס היא קריאה לממשלה לקבל החלטה על יישוב מחדש של גוש קטיף. הוא הבהיר כי "לא אעשה דבר ברצועת עזה ללא אישור הממשלה". נרגעתי, ונא להכניס את שמי ברשימת ההמתנה, לאחר החלטה של הממשלה בעניין.
נקודה חמישית: הורה, עלי עלי. מה שתפס את עין התקשורת יותר מכל בכינוס הזה הוא הריקוד שבו פצחו השרים וחלק מחברי הכנסת כשפיהם מלא שירה. טעם לפגם בימים שמשפחות קוברות את יקיריהם נפלו בקרבות, ו-136 משפחות החטופים לא נרדמות בלילה זה ארבעה חודשים.
המחוללים בכינוס גרפו ביקורות רבות על הריקוד. היו מהם שהסבירו שהיה זה ריקוד כמו תפילה למען שובם של החטופים הביתה ולחזרתם של הלוחמים בשלום לביתם ומילות התפילה הזו היו בפי הרוקדים. אתם יודעים מה? אני מוכן להאמין שזו הייתה כוונתם, לפחות של חלקם. ובכל זאת, כשמסתכלים היטב בפנים של חלק ניכר מריקוד האח"מים, רואים יותר בת צחוק ושמחה (על היישוב הצפוי של עזה?) מאשר התמקדות במילות תפילה, וחבל.
הדדיות מתבקשת
אני הקטן יכול להבין (הבנה אינה בהכרח הסכמה, מתלבט) את הטענה, כי נוכח הדרישה החד-משמעית של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, להעביר סיוע הומניטרי לרצועת עזה, אין לנתניהו הרבה ברירה. מי כמוהו יודע עד כמה ישראל תלויה צבאית בנשק האמריקני, וזה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של ביידן.
נכון, לטעמי יש מקום ל'משחק' באותו סיוע. למשל, מים, קמח – כן; דלק – בשום פנים לא, כי הדלק, לדברי מומחים צבאיים, הוא המניע את גלגלי הלחימה העכשווית שלהם במנהרות. כך או כך, חוזר לענייני המים והקמח לעזה.
בעיניים שלי, ישראל בהחלט יכולה, רשאית ואף נדרשת, לומר לאמריקנים החביבים: חברים, אף שלא מגיע לעזתים כלום לפני ש-136 הישראלים יוחזרו הביתה, אנחנו מכבדים את דרישתכם ומוכנים לספק לעזתים מים וקמח ואפילו בנדורות (עגבניות). אבל החלק שלכם בעסקה הזו חייב להיות, שבאחריות שלכם, לא אנשי חמאס הם שיחלקו את הטובין האלה לעזתים הבלתי מעורבים. תביאו חיילי מרינס, סטודנטים מהרווארד, מה שאתם רוצים. אחריות שלכם שאף חמאסניק לא יעשה קופה על הראש שלנו. לענ"ד, דרישה לגיטימית שתגלגל את האחריות עליהם.
עסקה גרועה
כשטור זה נכתב (שלישי בצהריים) עדיין לא ברור אם העסקה שפרטיה פורסמו, אכן תתממש. הנייה, מראשי חמאס, אמר כי הם שוקלים אותה; בן גביר הזהיר את נתניהו כי אם זו העסקה, הוא לא בממשלה; סמוטריץ' מן הסתם לא יוכל לפגר אחריו, ואז – האם המחנה הממלכתי וסיעות מהאופוזיציה יצילו את ממשלת נתניהו?
נכון לעכשיו לא ברור כלום, הכל ספקולציות. מה שכן, אם פרטי העסקה נכונים, ברור שהיא רעה לעומת העסקה הקודמת. אז המפתח היה 3 משוחררים פלשתינים כנגד אחד ישראלי, הפעם מדובר על 100 ויותר; אז לא שוחררו 'כבדים', הפעם מדובר על שחרור סיטונאי של מחבלים מרצחים עם דם על הידיים; אז ההפוגה בלחימה הייתה שבוע עד עשרה ימים, הפעם מדובר על כחודש וחצי, עד הפעימה האחרונה שתכלול שחרור גופות, והחשש הוא שבפועל זה אומר סיום המלחמה, לפני שמטרת חיסול חמאס תושג (עם ההשלכות שיהיו לכך על תדמיתנו בעיני אויבנו האחרים).
שאלה מעניינת היא איך זה עתה העסקה הרבה יותר גרועה, למרות שצה"ל מצליח לכתוש את גדודי חמאס בחאן-יונס מעל הקרקע ומתחתיה, ומספרים לנו שאנחנו קרובים לקודקודים שם? איך זה חמאס מקשיח עמדות במקום להתקפל? האם ארה"ב וקטאר באמת מפעילות את כל מנופי הלחץ על סינוואר? האם מצרים, לה יש גם את האינטרס האישי הכי גדול וגם את מנופי הלחץ הכבדים על חמאס, באמת מתאמצת למצות אותם? אולי ישראל שוגה בכך שלא פתחה ערוץ דיפלומטי ביחס ל'יום שאחרי'?
ואחרי כל השאלות האלה, עם יד על הלב, יש ברירה? 136 ישראלים שבויים אצל חמאס (ההערכה היא כי לפחות 30 כבר מתו, אבל יש חשיבות גם בהבאת הגופות לקבר ישראל). אז, יש ברירה? זה שלעסקה מהסוג שפרטיה הודלפו דורשת מישראל מחיר יקר וכבד מאוד, כולל סיכון של חסרת חלק מהמשוחררים לטרור נגדנו – זה ברור. אבל, מה תגיד למשפחה שיקירה בכלא החמאסי כבר ארבעה חודשים? יש בכלל זכות להגיד לה משהו?
נכון, יש כמה משפחות, כמו מור וליבמן, שבניהן בשבי חמאס, כמו גם פורום התקווה, מתנגדות לכל כניעה וויתור לחמאס ותובעות המשך לחימה על חיסול חמאס, מתוך מודעות לסיכון שבדבר לגורל יקיריהן, והכל כדי שהמחיר לעם ישראל בעתיד לא יהיה כואב וגבוה יותר. להצדיע להן. אבל יש גם משפחות חטופים רבות מאוד שלא חושבות כך, ובעיניים שלי, ממש ממש לא ניתן ולא ראוי להתווכח איתן או לכעוס על עמדתן שלהן. "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו". שלא נגיע.
כאשר אני מסיים לכתוב קטע זה, לא ברור עדיין אם תהיה עסקה אם לאו. לו איתמר בן גביר את סמוטריץ' היו שומעים לי (והם לא, וזה בסדר), ובמקום לאיים בפרישה מהממשלה, היו תובעים מנתניהו להכניס בהסכם עם חמאס התחייבות שכף רגל של אף מחבל/ת פלשתיני/ת שישוחררו בעסקה הזו לא תדרוך ב-50 השנים הקרובות על גרגיר אדמה ביו"ש – זה היה נכון יותר. שהמחבלים הללו יעופו מהכלא היישר לעזה, לעזאזל או לכל מקום אחר בעולם, רק לא לאיו"ש, שכן מספיק בכמה עשרות מהמנוולים האלה שם כדי להבעיר את הגזרה הזו, שגם ככה רותחת ומבעבעת לרמות שהאינתיפאדות הקודמות שידענו מחווירות לעומתה. לפחות את זה שישיגו החברים המכובדים.
עלינו להרבות בשיח משותף וליצור מפגשים כדי לגלות סולידריות, וכן לבנות את האמון שיש בכל צד ביחס לצד שחולק עליו
כאיש אחד בלב אחד – הרב מאיר נהוראי
ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני נתנה את אותותיה בעת שהגיעו לרגלי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, א-ב). שואל הרמב"ן: "והיה ראוי גם כן, שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני?".
וכך מתאר הרמב"ן את חוויית העצירה: "מייד כשבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שייכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב, שהוא מקום חורב שממה לפני ההר".
בראותם את המקום כה התרגשו, שנמנעו מלמצוא מקום חניה מסודר ונעמדו במקום שממה. זאת ועוד, הציפייה למתן תורה העצימה גם את אחדותם: "ויחן שם ישראל" – מסביר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". רק בעוד מקום אחד בתורה בוחר רש"י להשתמש במטבע לשון זה – כאשר פרעה וצבאו רודפים אחר בני ישראל (שמות יד, י): "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ (לשון יחיד)…" ומסביר רש"י: "בלב אחד כאיש אחד".
המצרים רדפו אחרי בני ישראל כשהם מלוכדים ומאוחדים. אך מדוע שינה רש"י את לשונו וביחס למצרים הקדים "בלב אחד" ואחר כך "כאיש אחד"?
מסביר בעל 'אבני נזר': עם ישראל מעצם מהותו הוא אחד, כאיש אחד. המחלוקות הן אלו שיוצרות פירוד. בשעת מעמד הר סיני היו בלב אחד והופסקו המחלוקות. מנגד, למצרים אין חוט שדרה, ורק המטרה המשותפת לחסל את ישראל איחדה אותם. הואיל והיו בלב אחד להשמיד את ישראל, נהפכו להיות כאיש אחד מאוחדים סביב אותה מטרה. נקודה זו אנו מדגישים מדי שנה באמצעות הפיוט "דיינו": "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". וכי מה התועלת בעמידה ליד הר סיני ללא קבלת התורה? הפיוט מבקש להדגיש, שהקרבה לסיני גרמה לעם ישראל להיות מאוחדים. האחדות היא ערך העומד בפני עצמו, והיא אינה מותנית בעצם קבלת התורה.
בתקופה שקדמה לשבת השחורה שחווינו, היינו בשיאה של מחלוקת מסוכנת שאיימה על החברה הישראלית מבפנים. כשפרצה המלחמה נוצרה אחדות וכולם התגייסו כדי להילחם כנגד המרצחים הארורים, לפגוע בתשתיות הטרור שלהם ולהשיב את החטופים. אולם כעת, ככל שהמלחמה מתמשכת, כך מתעוררים הקיטוב והפילוג מחדש.
בעוד בתחילת המלחמה היתה הסכמה רחבה להשגת שתי מטרות מרכזיות למלחמה: מיטוט חמאס והשבת החטופים, נראה כעת שסדר הקדימות בין שתי המטרות הללו מפלג את העם. ככל שחולף הזמן נראה שסוגיית החטופים מזוהה יותר עם מחנה המרכז־שמאל. מצד שני, הסנטימנט של חתירה לניצחון שייך יותר למחנה הימין, עד שהתביעה לשחרור החטופים נתפסת ככזו שמונעת את הניצחון. כך נוצרת התנגדות לעסקה לשחרור החטופים, ובמקרים הקיצוניים יותר גם עוינות לעצם הפעולה של משפחות החטופים והארגונים המזוהים איתן. זו מחלוקת שבה יש אמת בכל צד, ולכן עלינו בימים אלו להיות "כאיש אחד בלב אחד": כאיש אחד במלחמה ובלב אחד עם החטופים. צריך להרבות בשיח משותף וליצור מפגשים משותפים כדי לחוש את הכאב ולגלות סולידריות, וכן לבנות את האמון שיש בכל צד ביחס לצד שחולק עליו.
דווקא בשעת צרה יודעים אנו להתאחד, ואל לנו להגיע למצב שהצרה הגדולה שעומדת לפתחנו היא זו שתפלג אותנו.
אחינו הדרוזים מקיזים דמם יחד עם בנינו, ומן הראוי שנדאג כי חלקם במדינה לא ייפגע
החלק של יתרו – יעקב ספוקויני
"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם…" (שמות יח, ה).
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י-כט).
יתרו הגיע לחזק את עם ישראל, ומשה התרגש והתחזק מכך. משה ביקש מיתרו להישאר, ויתרו סירב. משה המשיך לבקש, והדו-שיח ביניהם הסתיים בהבטחת משה ליתרו: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י-לב). האם נסע משם יתרו או נשאר לחלוק גורלו עם בני ישראל?
הרמב"ן מבין שבני יתרו זכו לחלק ולנחלה בארץ ישראל. הוא מסתמך על הירושלמי: "בני קֵנִי חותן משה מביאין [ביכורים] וקורין, דכתיב, 'לכה איתנו והיטבנו לך'" (ביכורים פ"ד ה"ד). סימוכין לנחלת צאצאי יתרו ניתן למצוא גם בשופטים: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ" (ד, יא).
בני בריתנו הדרוזים מייחסים עצמם ליתרו. הקבר הקדוש לעדה הוא קבר נבי שועייב, הוא יתרו. זהו הבסיס לברית היהודית-דרוזית, שנוצרה במלחמת העצמאות.
תחילתה בקרב עקוב מדם בין שתי העדות. הדרוזים לא היו מאורגנים במסגרת צבאית כלל-עדתית. ראשי העדה החליטו לשמור על ניטרליות במלחמה מול ישראל. עם זאת, כ-500 לוחמים דרוזים שירתו בגדוד של שכיב והאבּ. הלה קיבל פנייה בהולה מקאוקג'י, מפקד 'צבא ההצלה' הערבי: "אל בני מערוף [כינוי לדרוזים] הנני פונה אליכם, אני שרוי במצוקה. אם לא תיחלצו לעזרתי – תלונתי לאלוהים". הפנייה הבהולה הגיעה ב-11 באפריל 1948. באותה העת, התחולל המפנה לטובת כוחותינו בקרב משמר העמק וקאוקג'י רצה לאלץ את היהודים לרתק כוחות בחזית אחרת ולהקל על כוחותיו.
שכיב ואהבּ נענה בחיוב, והגדוד הדרוזי תקף את כוחותינו ברמת יוחנן. חמישה ימים אחר כך התחולל הקרב המכריע וההפכפך בשטח שבין שפרעם ובין רמת יוחנן. כוחות 'ההגנה' נכנסו ב-06:00 לכפר הערבי הנטוש, הושה, והשתלטו גם על גבעה שולטת בסמוך. במקביל, יצא כוח אחר להתקפה על ח'ירבת אלכאסיר. שני האתרים נכבשו במהירות. כעבור שעה נתקלו בגדוד הדרוזי.
הדרוזים תקפו בעוצמה רבה והצליחו להגיע בשעה 15:45 עד למרחק של כ-50 מטר מהעמדות הקיצוניות של הכפר הושה. המ"מ החליט לסגת מעמדה מבודדת בקצה הכפר. העמדה נתפסה בידי האויב, והוא המשיך לתקוף משם את כוחותינו. אנשי הפלוגה שלחמו בכפר גילו אומץ לב בלתי רגיל ולחמו בקרב פנים אל פנים עם הדרוזים. יד כוחותינו הייתה על העליונה, אך התחמושת הלכה ואזלה. בשעה 16:30 הגיע משוריין והביא עימו מקלע בינוני, תחמושת, אוכל וקפה. הלוחמים בהושה שאבו עידוד רב מתגבורת זו והצליחו לבלום את האויב. אלא שעד מהרה התברר, שהדרוזים העבירו את מרכז הכובד לאלכאסיר. בקשר הגדודי נשמעה הקריאה: "תחמושת, תחמושת, האויב מסתער! אני בכי רע". ממטה הפעולה נשמעה התשובה: "עליכם להחזיק מעמד גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו, תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד".
האויב התקרב עד לטווח מגע. המפקד בחר מספר בחורים, מטובי לוחמיו, צייד כל אחד מהם בארבעה רימונים, שארית הנשק שבידיו, ופקד עליהם להסתער על האויב. במקביל, בהושה ניתנה פקודה לפוצץ את בתי הכפר ולסגת. בדיוק אז באה הישועה: נושאי הרימונים רצו לכיוון הדרוזים ולא מצאו איש. מסתבר שבאותה העת, כחוט השערה לפני כן, קיבלו הדרוזים הוראת נסיגה עקב ריבוי הנפגעים בצידם.
אחד הלוחמים, יעקב שאודר, כתב:
"יש לציין כי בניצחוננו בקרב רמת יוחנן שברנו את הזרוע הצפונית של 'צבא ההצלה', אשר רצתה לכבוש ולחסל את הקריות וחיפה. כמו כן, הבאנו למפנה בקווי המחשבה של העדה הדרוזית בגליל. מספר לילות אחר כך החל המו"מ בין נציגנו ובין נכבדי העדה הדרוזית…" (הציטוטים מתוך "תולדות ומעללים גדוד 21 חטיבת כרמלי", עמ' 50-110).
מאז קרב זה חל שינוי גדול. הדרוזים מתגייסים בהמוניהם לצה"ל. שותפות הגורל הדרוזית-יהודית באה לידי ביטוי גם במלחמה הנוכחית. אחינו הדרוזים מקיזים דמם יחד עם בנינו, ומן הראוי שנדאג כי חלקם במדינה לא ייפגע.
ההחלטה של הקב"ה למקם עשר מצוות בקדמת הבמה, מטרתה להפוך אותן לסמל שנועד להזכיר לנו ערכים מסוימים
העשירייה הנבחרת – קובי פרידחי
השבת אנו קוראים על מעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה לעם ישראל. התורה מביאה לנו תרי"ג מצוות, אך בולטים בפרשה עשרת הדיברות שנבחרו להיאמר על הר סיני. כשמסתכלים על תוכנם, עולה השאלה: מדוע דווקא הם נבחרו להיות באתוס המכונן שלנו ולא מצוות אחרות?
יש שיפרשו שאלו המצוות החשובות, ואכן "אנכי ה' אלוקיך" הוא יסוד מרכזי ביהדות. מצוות השבת היא מרכזית מאוד אף היא ומוזכרת פעמים רבות, ועל כיבוד אב ואם נאמר כי היא קשורה לאריכות ימים. יחד עם זאת, האם לשאת את שם ה' לשווא חמור יותר ממצוות אחרות? האם "ואהבת לרעך כמוך" או חג הפסח לא יכלו גם הן להיכנס לעשירייה הנבחרת?
בניסוי בארה"ב שבדק רמאות בקרב סטודנטים, התבקשו הנבדקים לבצע תרגיל זיכרון ולאחר מכן לדווח על הציון שקיבלו לבוחן. קבוצה אחת התבקשה לרשום 10 ספרים שהם זוכרים מהתיכון, וקבוצה שנייה – דיברות שהם זוכרים מעשרת הדיברות. מבלי להיכנס לפרטי הניסוי, נראה שאותם סטודנטים לא זכרו בהכרח את רוב עשרת הדיברות, אבל עצם הניסיון להעלות אותם מהזיכרון גרם להם לרמות פחות מאשר חבריהם בקבוצה השנייה.
ההחלטה של הקב"ה למקם עשר מצוות בקדמת הבמה, מטרתה להפוך אותן לסמל שנועד להזכיר לנו ערכים מסוימים: אמונה, מוסר, ערכים חברתיים, את התורה עצמה. מתוך כך נראה שונות בין המצוות השונות, בין אלו העוסקות ביחס שבין אדם למקום וכאלו העוסקות ביחס שבין האדם לחברו. כאלו שאוניברסלית נחשבות כאיסור חמור ("לא תרצח"), וכאלו שנחשבות חמורות פחות ("לא תחמוד"). השונות מאפשרת לדיברות להזכיר לנו טווח רחב של מצוות נוספות, ויכולה לאותת לי לקחת צעד אחורה ולחשוב שוב לפני שאני עושה דבר אסור.
ביחידת המילואים שלי ניתן למצוא על הקירות את ערכי היסוד של היחידה. במקומות עבודה ניתן למצוא את הקוד האתי של החברה, ולפעמים מסתתרים ערכים נוספים בשמה של החברה או בסלוגן הפרסומי שלה. כאשר בוחרים ערכי ליבה לארגון, הם לא חייבים להיות הערכים הקריטיים ביותר, וגם לא צריכים למצות את כלל הסעיפים שעליו חותם העובד או הלקוח בחוזה. הערכים צריכים להיות כמה עקרונות חשובים שיזכירו לעובד את המהות, את הלך הרוח של המקום שבו הוא נמצא. כדי שהערכים לא יישארו תלויים על הקיר, הם צריכים להיטמע חזק בתרבות הארגונית, למשל דרך טקסים והדרכות, כפי שעשרת הדיברות הוטמעו אצלנו במעמד שעליו נאמר שכולנו היינו בו. כך יוכלו חברי הארגון להרגיש קרבה ושייכות לערכים ולתת להם לפעול לאורם לאורך זמן.
חז"ל מביעים רעיון שנמצא בבסיס כל קהילה: בחירה וכפייה – בכל קבלה של ציבור את עצמו כחברה, קיים מרכיב שסותר את רווחתו וטובתו של היחיד
אופיו של מעמד הר סיני והשימוש ברכב – בני פרל
המדינות מאפשרות שימוש ברכב, למרות שבכל שנה הדבר עולה במחיר של מאות ואלפי הרוגים. הרבה יותר מאשר במלחמות.
האמירה שחיי אדם הם ערך עליון אינה עומדת יפה במבחן, שכן שיקול הנוחות בשימוש ברכב גובר. אם תשאלו הורים שאיבדו את ילדם בתאונה, אולי יאמרו לכם שאכן עדיף היה לאסור את השימוש ברכבים, אך המדינות לא שואלות אותם שאלות ממין זה, משום ששיקול דעתם אינו יכול לענות על צורכי הכלל.
האומנם השימוש ברכב מצדיק הקרבת מאות קרבנות אדם מדי שנה? התשובה לשאלה זו קשורה להבנת הצורך של בני האדם להתאגד לכלל חברה. בדרך כלל, צורך זה נובע מטיוב היכולת לשרוד ולהתפתח. הנחת היסוד היא שהפרט בקהילה עשוי לשלם מחיר בשל היותו חלק ממנה, אך מבחינה סטטיסטית, המחיר שישלם כאשר יחיה לבדו יהיה רב יותר. הקהילה תזדהה עם צערם של מי שאיבדו את יקיריהם, היא תנסה לנחם אותם ולפעמים גם לפצות, אך היא לא תוותר על השימוש בתחבורה ממונעת.
כאשר מדובר במלחמה, השאלה יותר פשוטה ויותר כואבת. ללא מסירות הנפש של החיילים, ולמרבה הבעתה גם ללא קורבנם של אזרחים חטופים או נפגעי עורף אחרים, סביר להניח שהכלל לא היה יכול להתקיים. אומנם מבחינתם של קרובי החטופים, ודאי שיש להפסיק את המלחמה ולהסכים לכל תנאי שיציב האויב – כך היה סובר כל אחד מאיתנו אם יקיריו היו בשבי – אך נקודת המבט הזו עשויה להביא אסונות רבים יותר ומחיר שהקהילה לא תהיה מוכנה לשלם. שאלת השימוש ברכב חוזרת לכאן באופן מצמית לב.
יחסי הכלל והפרט הם מן הנושאים המעניינים בתחום האתיקה, ולכן יש לתת תשומת לב מיוחדת לאופן היווצרות העם הישראלי. בניגוד לכלל הדתות, קבלת המצוות הישראלית מתרחשת במעמד העם כולו ולא מול יחידי סגולה.
לתיאור זה של קבלת תורה יש שני היבטים:
מעמד הר סיני הוא אחד ממעמדות כריתת הברית שעובר עם ישראל. במעמד זה הם מקבלים על עצמם את התוכן המהותי שילווה אותנו לתמיד. זהו מעמד שבו נוכחים כולם, לא רק הנביא והשליח, כמו אצל דתות אחרות. זהו מצב ייחודי, כפי שכבר הדגיש זאת רבי יהודה הלוי.
אחת ההשלכות היא שעם ישראל הוא עם של תיקון כקולקטיב ולא תיקון הפרט. אומנם תיקונו של האדם הפרטי כרוך בהיותו חלק מהכלל, אך אנו לא עם של יחידים למען היחידים, אלא קולקטיב שיש לו רוח משלו, "נפש האומה", כפי שמכנה זאת הראי"ה. בעולם שלנו, שבו האינדיבידואל הוא המכונן את התודעה, קשה מאוד לחנך לגישה זו.
היבט שני הוא האופי שחז"ל מעניקים למעמד הר סיני. מצד אחד, הם מציינים את ההסכמה, את אמירת "נעשה ונשמע"; מאידך גיסא – את הכפייה, את כפיית ההר ואת האיום שאם לא יקבלו את התורה, "שם תהא קבורתכם". חז"ל מביעים כאן רעיון שנמצא בבסיס של כל קהילה: בחירה וכפייה – בכל קבלה של ציבור את עצמו כחברה, קיימת כפייה, קיים מרכיב שסותר את רווחתו וטובתו של היחיד.
בימים אלו נמצאת ישראל בפני החלטות קורעות לב. כחברה, אנו אמורים להבין את הדילמות יותר ממה שאנו אמורים להבין את ההחלטות. כי הבנת הדילמה אומנם לא תגרום לוויכוח להיעלם, אך לפחות תייצר אמון כלשהו בין הצדדים, ומתוך כך תמתן את האווירה הקשה שבה הוויכוחים מאופיינים.
לצד אומות מרושעות ואכזריות כמו עמלק, ישנן אומות בנות ברית הראויות להערכה ולכבוד
לא כולם נגדנו – הרב אבי רזניקוב
יתרו החל את חייו כולו שקוע בעבודה זרה, פיטם עגלים לעבודה זרה, ולא הניח עבודה זרה שלא עבד אותה (סוטה מ"ג ע"א, מכילתא יתרו א'). כשהבין שטעה ויתר על מעמדו: "וקרא לבני עירו ואמר להם, עד עכשיו הייתי משמש אתכם, עכשיו זקן אני. בחרו לכם כומר אחר, והוציא להם כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם" (שמו"ר א' ל"ב). יתרו מייצג את הגוי הערכי, שמוכן לסכן אפילו את מעמדו למען עקרונות וערכים.
יתרו הוא הזר הראשון שמהלל את סגולותיהם של ישראל. לביקורו אצל משה נודעת חשיבות מרובה. הוא מלמד ש"לא כל העולם נגדנו". ייתכן שלאחר המלחמה הקשה בעמלק, והציווי למחות את זכרו מתחת השמיים, חפצה התורה לעשות ניגוד בין עמלק לבין יתרו.
בתחילת הפרשה יתרו מציע למשה עצה ארגונית-משפטית. אפשר ללמוד מכך על המורכבות של המפגש בין העם היהודי ובין העולם הרחב. יש דברים שליליים בעולם, אבל יש גם דברים חיוביים. יש ששונאים את העם היהודי, ויש גם חסידי אומות העולם. נראה שהתורה מנסה להעביר לנו מסר בדבר המורכבות של יחסינו עם אומות העולם. לצד אומות מרושעות ואכזריות כמו עמלק, ישנן אומות בנות ברית הראויות להערכה ולכבוד. התורה סומכת זה לזה שני מפגשים עם הגויים, מפגש אחד טראומטי וכואב, והשני מלבב ומועיל. מי שמצליח להכיר שיש יתרו ולעומתו יש עמלק, מגיע להבנה יותר עמוקה ונכונה.
בעל "אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, למד מכאן כלל גדול נוסף. בעצותיו הטובות מלמד אותנו יתרו ש"יש חוכמה בגויים". לא כל החוכמה מצויה בידינו. חוכמה אנושית שכלית וניסיון חיים הם דברים שיכולים להיות לכל אדם מכל אומה ולשון. הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות ('שמונה פרקים') כותב: "ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים… הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים (חכמי ישראל)… ומדברי הפילוסופים גם כן ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". על הפילוסוף אריסטו, כותב הרמב"ם, "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה" ("מורה הנבוכים").
התקופה המשמעותית שבה אנו נמצאים היא המשך הבירור בבניית היחס הנכון של מדינת ישראל אל אומות העולם. מדינת ישראל יכולה לשתף פעולה עם מדינות אחרות בתחומים שונים, אולם אל לה להיטמע בין שכנותיה. ייחודו הבסיסי של עם ישראל בין האומות אינו מאפשר את הדבר. ייחודו של עם ישראל בין העמים קיים, אפוא, הן בהווה והן באחרית הימים, הן במובן ההיסטורי והן במובן המטא-היסטורי. עם ישראל אינו פועל ומתפקד לפי חוקי ההיסטוריה הרגילים, אלא לפי מערכת חוקים שונה.
לא הרבה מנהיגים, אם בכלל, יודעים להקשיב. בדרך כלל הם בטוחים שהם צודקים
וַיִּשְׁמַע – רט
שתי שמיעות (האזנות) יש בפרשה. שתיהן מרתקות, משלימות זו את זו ומעידות על אופיו של השומע.
השמיעה הראשונה היא של יתרו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ". יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה, שאיננו נמנה עם בני העם היהודי, שומע על האירועים הדרמטיים המתרחשים לעם ישראל במצרים ואת סיפור יציאתם מעבדות לחירות. אלא שבניגוד לאחרים שנשארים ספונים בביתם אדישים, יתרו הבין שיש כאן סיפור מיוחד, סיפור היסטורי דרמטי של עם שיצא לחופשי, סיפור שישנה את פני האנושות.
יתרו מבין שזה לא עוד אירוע חדשותי אלא משהו אחר שמצריך הבנה, והנגזרת מכך היא שעליו לקום ולעשות מעשה. יתרו לוקח את בתו ואת שני נכדיו והולך לראות מקרוב את הסיפור המיוחד של העם היהודי "כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
זהו אופיו של איש גדול, שלא מסתפק בלקרוא עיתונים ולהאזין לשמועות, אלא יודע להתבונן לעומק ולמרחב, קם והולך לראות את הדברים מקרוב. שומע ועושה.
כאשר יתרו רואה את שיטת ההנהגה של משה, שהיא "אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב", שוב עולה עניין יכולת השמיעה. יתרו אומר למשה חתנו: "שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" – אני שמעתי ובאתי, עכשיו שמע גם אתה.
השמיעה השנייה היא של משה רבנו, מנהיג העם היהודי: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר". השמיעה הזו של משה מעידה על גדלותו כמנהיג ועל גודל הענווה שלו.
לא הרבה מנהיגים, אם בכלל, יודעים להקשיב. בדרך כלל הם בטוחים שהם צודקים ומבקשים מהסובבים אותם ומהמונהגים שלהם לשמוע לקולם ולדבריהם.
לא הרבה מנהיגים, אחרי שהם שומעים עצות שמלוות במעט תוכחה, מוכנים לשנות את מעשיהם ולהתאים את התנהלותם בהתאם.
לא הרבה מנהיגים מסוגלים בכלל להקשיב ולשמוע דברים של אדם שבא מבחוץ, לא מהעם שלהם, לא מהתרבות שלהם, שלא מכיר את הסיטואציה מקרוב – ועם כל זאת לשמוע לדבריו, להסכים שהצדק איתו, לקבל את דבריו ולהטמיע אותם בדרכי הנהגתו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".
צמד המילים הללו – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" מצד אחד ו"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה" מצד שני – מעידים על מידותיהם של שני אנשים שונים, מנהיגים, שלא רק שיש להם יכולת שמיעה לעומק הדברים, אלא שיש בהם מספיק ענווה לשנות את דרכם בעקבות השמיעה הזו.
בעקבות השמועה מגיע יתרו לשטח לראות מקרוב את העם המופלא הזה, ומשה בעקבות השמיעה משנה את דרכי הנהגתו וקובע את סדרי השלטון של העם שזה עתה נוצר.
כשתכונת השמיעה היא כה יסודית ומהותית, לא פלא שמילות הקוד ההיסטוריות של עם ישראל הן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".
שו"ת כיפת ברזל
הקמת "עירובין" בזמן מלחמה
סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית
שאלה: חיילי צה"ל פרוסים במקומות רבים מאוד, ולעיתים כוחות קטנים מוצבים אי-שם בשטח. האם חובה להקים "עירוב" כשר לשבת במקומות כאלה? עד כמה נדרש לטרוח לשם כך?
תשובה: כבר מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", הבהירה הרבנות הצבאית שהתשובה לשאלה זו תלויה בעיקר במציאות המבצעית. בשטח אויב או בשטחים מאוימים, אסור בשום פנים ואופן להקים עירובין. הכוחות במקומות אלה טרודים מאוד במשימה המבצעית, ועליהם להתרכז בה ולא במשימות אחרות.
נוסף על כך, קיים חשש גדול שבמסגרת העמדת עמוד או מתיחת חוט יחשוף עצמו חייל לפגיעה מצד האויב, והרי חמירא סכנתא מאיסורא. במקרים כאלה, החיילים רשאים לטלטל את כל הנצרך לצורך הפעילות המבצעית, אף שלא הוקם עירוב.
בד בבד, עם הימשכות המערכה, ישנם מקומות רבים שבהם אין כל סכנה ביטחונית או בטיחותית בהקמת עירוב לשבת. בכלל זה: שטחי כינוס והיערכות בשטחנו, מוצבים ועמדות קדמיות בשטחים שאינם מאוימים וכן הלאה. במקומות אלה סגלי הרבנות הצבאית, בתמיכה ובסיוע של צוותי העירובין המיוחדים של ענף ההלכה, פעלו ופועלים מדי שבת בשבתו להקמת עירוב כשר, כדי שניתן יהיה לטלטל בחופשיות במתחם – לא רק את הציוד הצבאי, אלא גם את שאר הציוד הנצרך למשך השבת.
יתר על כן, לדעת ראשונים רבים, לוחמים יכולים להלך ארבעת אלפים אמה מחוץ למחנה (ולא רק אלפיים), גם בלי להניח "עירוב תחומין". האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל סבור היה שלוחמים במחנה יכולים להקל אף יותר, ולצאת גם למרחקים גדולים יותר, משום שאיסור תחומין אינו נוהג במחנה כלל (כדעת הרשב"א בספרו "עבודת הקודש", וכדעת ראשונים נוספים שאיסור תחומין אפילו במרחק של י"ב מיל ויותר איננו מן התורה אלא רק מדרבנן).
אך כאמור, לכל הדעות לא התירו במחנה לטלטל חפצים מרשות היחיד (אוהל, מבנה וכו') לרשות הרבים או לכרמלית (המרחב הפתוח) בלי להקים עירוב כשר.
כמובן, כל טלטול של ציוד צבאי הנחוץ לפעילות המבצעית – מותר כדרכו, ובעיקר שבדרך כלל מדובר על טלטול בכרמלית, שאיסורו מדרבנן בלבד. אך טלטול של סידור, טלית, חומש, ספר קריאה וכו' – מותר במצבים כאלה, רק אם אכן הותקן עירוב כהלכה.
מתן תורה וגבורה: הציבור הדתי וישיבות ההסדר במלחמה – הרב אליעזר חיים שנוולד
בשבוע שחלף הייתי עד לדיון נוקב בשאלה: האם נכון לציין בפומבי את העובדה שאחוז גבוה ביותר של החללים במלחמה הם מהציבור הדתי לאומי, ואם כן עד כמה נכון להבליט זאת?
מצד אחד, נטען שלא נכון לבדל את קבוצות ההשתייכות של הנופלים. הנופלים נלחמו ביחד כתף אל כתף באחדות נפלאה, מתוך רעות ואחוות לוחמים, בלי אבחנה של השתייכות מגזרית. נטען גם שהלקח העיקרי מהאסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה הוא שאסור לתת מקום לפירוד ולתיוג בין המגזרים, ורק הביחד בלחימה ובחברה האזרחית יאפשר לנו להתמודד עם האתגרים המורכבים שבפנינו.
מנגד, נטען שיש מגמה מתמשכת, קשה לדעת מה היקפה, שמנסה לעשות דלגיטימציה לציבור הדתי לאומי. אולי כדי להכשיר את דעת הקהל ל'תהליכים מדיניים' עתידיים. דמויות בכירות בפוליטיקה, באקדמיה ובתרבות, מרשות לעצמן לחרף ולגדף את הציבור הדתי ולכנות אותו גידול סרטני או כמי שעברו חינוך לאומני קיצוני וצריך לעבור חינוך מחדש במהלך השירות בצה"ל, ויש אף מי שמשווה אותו לחמאס.
אמירות אלה לא זכו לגינוי הולם, אם בכלל. במצב שכזה, אסור לשתוק. חובה עלינו להבליט את תרומתה של הציונות הדתית למדינה ואת המחיר הכבד שהיא משלמת על כך. אכן, ניתן להבליט את תרומתה מבלי לגמד את התרומה של מגזרים נוספים בחברה.
מעבר לדיון הזה, שפונה כלפי הציבוריות הישראלית וחשוב לקיימו, יש בירור נוסף שיש לקיים בהקשר של כמות הנפגעים בקרב הציבור הדתי לאומי. דיון פנימי, בתוך הבית פנימה, בבתי המדרש, בבתי הכנסת ובמסגרות החינוכיות השונות של הציבור הדתי.
מספר הנפגעים, רבים מהם מבוגרים יחסית, כולל משרתי מילואים רבים מקרב הציבור הדתי כלוחמים וכמפקדים, הוא גדול הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. היקף זה נובע מרמת מוטיבציה גבוהה של הלוחמים בשדה הקרב, ומכוח העמידה של בני משפחתם שבעורף. במלחמה הנוכחית קיבל הציבור גם תזכורת כואבת עד כמה כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים, ומכאן גם תרומתו הציבורית החשובה.
ישנם מקורות שונים למוטיבציה לשרת: ערכיים-מוסריים, ציוניים, אישיים ועוד. ניתן להצביע על כך שבציבור הדתי המקור העיקרי הוא רוחני. הוא בא לידי ביטוי בקשר ההדוק שבין התהליך החינוכי שבבית ובמוסדות החינוך לבין רמת המוטיבציה לשירות של בוגריהם. בעבר היו שפקפקו בקשר שבין לימוד התורה והמוטיבציה לשרת. נדמה שהיום הקשר הזה בולט לעין וקשה להכחישו – רוח הלחימה מחוללת את הגבורה בשדה הקרב.
בהקשר לכך נבקש להתייחס גם למשקל הייחודי שיש למפעל החשוב של ישיבות ההסדר. מסלול ההסדר מסדיר את השילוב הנכון בין פרקי לימוד תורה ובין שירות צבאי לאורך של 5-6 שנים. פעמים רבות התבקשתי, כראש ישיבת הסדר וכמפקד, להשיב לביקורת שנשמעה על כך שהיקף השירות הצבאי בפועל אינו מלא. ביקורת שמתעלמת מהתרומה העצומה של לימוד התורה בישיבה לעיצוב דמותו הרוחנית של התלמיד, להצמחת עתודה של תלמידי חכמים, ולתרומה ערכית לחברה בתחומים שונים.
אולם, היא גם מתעלמת מכך שבוגרי ההסדר ממשיכים לשרת שנים רבות במילואים. למדתי על כך כבר בתקופת שירותי כמ"פ במילואים. כאשר היקף המשרתים בוגרי ההסדר, בפלוגתי ובגדוד כולו, היה גדול מאד, כך גם בגדוד המילואים שפיקדתי עליו ובחטיבה ששירתתי בה כסמח"ט. המלחמה האחרונה הבליטה זאת מאוד בהיקף הנפגעים בוגרי ישיבות ההסדר.
השבת נקרא בתורה על המעד המכונן של מתן תורה. המעמד שבו זכו להתגלות אלוקית: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). חז"ל הצביעו על שוני באופן ההתגלות בין מתן תורה לקריעת ים סוף: "לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים" (רש"י שם). במתן תורה הקב"ה מורה את התורה כמורה ותיק, ובקריעת ים סוף כאיש מלחמה – כפי שנאמר: "ד' איש מלחמה ד' שמו" (שמות טו, ג).
לכן, כעת במתן תורה בא הכתוב להדגיש שזוהי אותה האלוקות שמתגלה, רק באופן שונה: "הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן. 'אנכי' הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים" (רש"י שם). אולם, גם במתן תורה התגלתה מידת הגבורה האלוקית: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח א). "הַגְּבוּרָה הָאֱ-לֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה. מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמַעְנוּ "אָנכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ קִבֵּל משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה" (הרב קוק זצ"ל ישראל ותחיתו ח).
מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להסביר בשיחותיו שבנתינת התורה מפי הגבורה הקב"ה גנז בה את מידת הגבורה האלוקית. הלומדים אותה לשמה יונקים רוח של גבורה, אישית ולאומית, אזרחית וצבאית. כבר קבעו חכמים ש"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה… וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יד) 'לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה' (אבות ו, א)".
כאומה חפצת חיים, עלינו לחזק את העשייה החינוכית והרוחנית ואת לימוד התורה כערך בפני עצמו, ומתוך כך תתחזק ותגבר גם המוטיבציה לשרת.
שיראו אותי או שאראה אחרים? – הרב ד"ר שלום שרון
"אמר רבי יוסי… פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין". משמע, שתפקיד האבוקה הוא שיראו את העיוור ולא שהעיוור יראה את האחרים.
באתיופיה לא משתמשים במילה תורה אלא במילה "אורית" (ኦሪት), מלשון אורייתא. בתוך האורית (התורה), בניגוד לחומש המוכר לכולנו, יש שמונה ספרים: חמשת חומשי תורה וספרי יהושע, שופטים ומגילת רות.
כידוע, בתורה יש חמישה ספרים; בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ומכאן השם "חומש". מדוע באתיופיה נקראת התורה אורית? כהין ברהן יהייס מסביר ש"האורית היא כמו האור שמוביל אותנו בדרך של ה'. הכול מגיע מהאורית. אנחנו צריכים ללכת בדרך ה'. הכהנוץ' מלמדים את עם ישראל איך להתנהג וללכת על פי האורית".
אם כך, מה מטרת מחזיק האורית? האם כמו במשל של רבי יוסי, מטרתו להאיר את סביבתם שיראו אותם, שיכירו אותם, שלא יהיו שקופים? או ההיפך, מטרת המחזיקים באורית להאיר דרכם של אחרים כדי לראות את האחר? נענה בעזרת מסורת יהדות אתיופיה.
במסורת בית ישראל יש עקרונות הלכתיים המבוססים במידה רבה על עקרונות מחשבתיים עוד מתקופות קדומות: המקרא, תקופת האבות והאימהות, וברוח תקופת הנבואה, זאת לצד התרבות הדתית האתיופית שמבוססת על עקרונות של תמימות, יושר, הליכה בדרך פשוטה ודבקות באלוקים מתוך תפיסה תיאוצנטרית. עקרונות אלו באים לידי ביטוי ביחס אישי, בהיעדר חוקיות, ציוויים ודקדוקי הלכות, אלא ריבוי סיפורים וחוויות. מסורת זו אינה התורה שבעל-פה הרבנית – זוהי מסורת אחרת.
בתמימות אופיינית חשבנו שאנו השבט היהודי היחיד שנותר לאחר הגלות. המפגש עם המציאות בארץ בהיבט החברתי והרוחני מביא אותנו בתמימותנו לתהות: האם באמת מדובר באחינו האבודים? אורח חיינו היה הקרוב ביותר לתורה, כל כך שונה מהדרך שאתם אימצתם. אולי עליכם מוטלת חובת ההוכחה.
הקהילה האתיופית היא הקהילה היחידה שהצליחה לשמר את התורה שבעל פה כלשונה, ממש בעל פה, שלא כמסורת הרבנית, שהפכה להיות מסורת טקסטואלית, כדוגמת המשנה והגמרא. ובכל זאת, הכתובים בה מכונים תורה שבעל פה ונתפסים כאילו כולם ניתנו למשה רבנו בהר סיני. כנגד תפיסה זו, הכהנוץ' טוענים שבמעמד הר סיני אף אבותיהם היו שותפים, ומאז לא היה רגע היסטורי אחר כאירוע זה. לכן, המושג הרבני "תורה שבעל פה" זר לעולם התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.
כהין ברהן יהייס הופתע לשמוע על החלוקה שבין התורה שבעל פה לתורה שבכתב: "מה תורה שבעל פה ומה תורה בכתב – הכיצד יש שתי תורות? הכול מא-לוהים", הוא ענה. מדבריו עולה שיהודי אתיופיה לא הכירו את החלוקה בין שתי התורות: היא יוצרת בעיה תיאולוגית קשה, כאילו יש תורה של האדם ולעומתה תורה של א-לוהים, כאשר למעשה הכל מא-לוהים.
בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, צדיקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שלו בקשר שבין אדם לחברו, ולכן לא הייתה הבחנה בין מצוות ומנהגים קדומים לבין מצוות ומנהגים חדשים. המושג "הלכה" הוא פרי התפתחות של היהדות הרבנית, ואילו המסורת האתיופית איננה מדברת על הלכה, אלא על הליכה בדרך ה', מה שכינה כהין מנטוסנוט אלי וונדה 'היגיגת למוסה' (Hgigta Lemuse) (חוקי משה). לדבריו, 'היגיגת למוסה' הוא כינוי במסורת של בית ישראל למכלול הפירושים וההלכות – שכתובים בתורה ושאינם כתובים בה ועברו במסורת מדור לדור.
אנו לומדים שעיקר משמעותי ביותר באורית הוא לראות את האחר. להכיר בכך שאין מציאות של "אני" ללא "אתה". העיקר באמונה שמספקת לנו האורית הוא בין אדם לחברו. חכמי הקהילה סבורים שאין כל ערך לאמונה אם אינה מתבטאת במעשים, בחמלה אנושית ובאהבת הזולת. בדומה לדברי חכמי התלמוד, שהמשמעות של אמונה בא-לוהים היא ללכת בדרכו של הקב"ה: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?… אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים".
ה' הוא מודל לחיקוי, מודל של הומניזם. כלומר, כפי שה' מקבל את בני האדם, למרות כל חטאינו וחולשותינו, כך אנו מצווים לכבד ולקבל כל אדם ולמצוא בעצמנו ובאחרים את התכונות הא-לוהיות-אנושיות. בחברה כזאת גם העיוור יכול ללכת עם ביטחון במרחב הציבורי שיראו אותו, שיקבלו אותו כפי שהוא ושלא ינסו לתקן אותו.
אנו חיים כיום בתרבות שקר איומה ונוראה, היא נמצאת בכל הרבדים ובכל התפקידים
להתרחק מהשקר – הרב יובל שרלו
"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" – אין אנו יודעים בוודאות מה היה הקריטריון האלוקי לקביעת המצוות שתופענה בספר הברית, שהוא עשרת הדיברות או הדברים. רבים מקדמונינו כתבו כי הדיברות הם אבות לכל המצוות כולן, כמו ראשי פרקים לתרי"ג מצוות. ברם, קשה מאוד לקבל פרשנות זו, שכן חסרים כל כך הרבה נושאים מהותיים ברשימת הדיברות: לא מופיע בהם דבר על מצוות התלויות בארץ – סדר זרעים; אין בה דברים על קורבנות – סדר קדשים; אין בה דבר על טומאה וטהרה – סדר טהרות. לאמור: חלק ענק מן התורה אינו מופיע בה.
מובן שניתן לקבוע כי ניתן ליצור זיקה בין סדרים אלה ובין דיברות המופיעים ברשימה, אולם הדבר נראה מלאכותי. הצעות מגוונות נוספות נכתבו על ידי גדולי ישראל לאורך הדורות, ועדיין לא יצאנו ידי חובת מתן תשובה מקיפה.
ואף על פי כן, סביר מאוד להניח כי הדיברות כוללים בתוכם יסודות חשובים מאוד. הדבר עולה בין מהעובדה שהם פותחים באמונה בריבונו של עולם ובמאבק בעבודה זרה; בין בשל העובדה ששבת, שכתובה כבר בפרשת הבריאה, תופסת בהם מקום גדול; ומכך ששתי העבירות החמורות הנוספות – שפיכות דמים ועריות – מופיעות בהם. הדבר מעצים אפוא גם את מקומם של הדיברות האחרים, בין אלה שנמצאים בתחילה כגון "לא תשא את שם ה' א-לוהיך לשווא" ובין האחרונים – איסור עדות שקר והמאבק בהתאוות ואיסור "לא תחמוד".
גרעין המאבק בשקר הוא עדות השקר הנאמרת בפני בית דין, והגורמת לכך שאדם יואשם בדבר מה שהוא לא עשה. החומרא הגדולה ביותר שלה היא כמובן בעדות בדיני נפשות, שמכוחה אדם יוצא להורג אף שהוא חף מפשע, ולמעשה מהווים הדברים הרחבה של איסור "לא תרצח".
התורה מלמדת בכך כי גם רציחה דרך אמירת שקר בעדות שקר, ואף שבית הדין הוא הפוסק את דינו של האשם – מהווה שפיכות דמים. אולם, המאבק בשקר אינו נעצר רק בעדות הפורמלית. בהמשך התורה אנו למדים כי השקר הוא האיסור היחיד שהתורה מצווה לא רק שלא לעשות אותו, כי אם גם להתרחק ממנו: "מדבר שקר תרחק". מדבריהם של חז"ל אנו למדים את חובת הנאמנות לאמת, ודברים חמורים מאוד נאמרו על האוחזים בשקר.
אסור שדברי התורה ייפלו על אוזן ערלה. אנו חיים כיום בתרבות שקר איומה ונוראה. היא נמצאת בכל הרבדים ובכל התפקידים, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מההתנהגות הלגיטימית. הגענו למצב שבו קשה מאוד להאמין לנושאי תפקידים – בין אם הם נושאי תפקיד ממלכתי והנהגתי, שפיהם דיבר שווא, ובין אם אלה שמשימתם היא לתווך את המציאות לציבור ולהוות מעין עדות המובאת בפני קוראיהם ושומעיהם.
אלה שרובצים ברשתות החברתיות מתארים מציאות שבה מופצים שקרים של ממש, הוצאות של דברים מהקשרם עד שמשמעותם מתהפכת לחלוטין, כתיבה על אירועים שלא היו ולא נבראו, ועוד ועוד.
הנזקים של המציאות הזו בלתי ניתנים להערכה. בראש ובראשונה, מדובר בחילול חובתה של האמת, שמו של הקב"ה, והמוסריות הבסיסית והיסודית ביותר. אולם, גם במישור הפרקטי מדובר באסון – לא ניתן אפוא לגבש עמדה על בסיס דיווחים; לא ניתן לבחור במנהיגי ציבור על בסיס דבריהם; לא ניתן לתת אמון בדברים ששומעים, שכן ניגודי העניינים, האינטרסים, השופרות ואי-המחויבות לאמירת אמת שולטים בכיפה. זהו מבוא נורא לחברה מתפרקת.
בשבת שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות אנו חייבים לחדש את הברית עם האמת, למן הרמה האישית של יחסים בין אדם לחברו, ועד מאבק ציבורי בלתי מתפשר עם החובה להתרחק מן השקר ולדייק ולכוון לדברים כפי שהם. ליראי א-לוהים, המקבלים על עצמם את עול עשרת הדיברות, נוסף נדבך נוסף של חובה לעשות כן, ועל ידי כך לכונן מחדש את אחד הדברים שעליהם עומד העולם: "על הדין, על האמת ועל השלום".
