עלון שבתון פרשת ויקהל ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

משעה שמפסיקים להקשיב לצד השני – מאבדים את ההזדמנות לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים ולקבל מהצד השני את הטוב שבו

להתכלל ולא להיפרד – הרב יובל שרלו

מה ניתן ללמוד משורות הלוחמים על דרכה של האחדות? אילו תובנות ניתן להעתיק משדה הקרב לחיים האזרחיים שלנו? כיצד באמת מושגת לחימה כתף אל כתף של בעלי דעות מנוגדות לחלוטין, שבמצבי שגרה מוצאים את עצמם נאבקים זה בזה על דרכם?

אחד השיעורים הגדולים שחובה עלינו, בחיים האזרחיים, לאמץ היא ההבנה כי היכולת להילחם במשותף נובעת גם מהעובדה שקיימת הבנה שכדי לחבור יחד יש להבחין בין שני תחומים מרכזיים בחיינו: ראשון בהם הוא ההוויה המשותפת, וההבנה כי יש שורש משותף גדול ועמוק, שהוא חיוני לקיומנו, ועל כן אנו מתלכדים סביבו ופועלים למענו; השני – שאף הוא תחום מרכזי – הוא התחומים שבהם אנחנו לא מסכימים, שבחלקם נוגעים בציפור הנפש. ואף על פי כן, אנחנו מוכנים לשים אותם בצד לעת עתה, כל עוד קיים הצורך החיוני להתלכד סביב גרעין היסוד. אין זה אומר שכל צד נדרש לשנות את דעתו; את הדברים מביאים לידי איבוד הזכות והחובה להיות דבק בערכים – כל צד לפי ערכיו. אלא בנכונות לסגת לאחור בתחום המימוש של ערכים אלה, כדי לקיים יכולת משותפת.

המילים "ויתור", "פשרה", "הסכמה" ודומיהן נתפסות פעמים רבות כלא מתאימות לשפה ערכית, וודאי שלא מתאימות לשפה דתית. בעולם הערכים – הערכים נתפסים כמושג טהור, שאסור לחללו בנסיגה ממנו; בעולם הדתי, מתווספת לכך גם תודעה כי אנו לא בעלי הבית על מצוותינו, כיוון שמקורן בעולם האלוקי, וכיוון שכך אין ביכולתנו לוותר ולסגת לאחור, והציפייה היא מהצד השני לעשות כך. אולם, בתפיסות אלה יש שלושה כשלים.

כשל ראשון נמצא בציור המציאות. אין צדדים נדרשים לוותר על אמונתם. הם נדרשים לסגת לאחור בתביעת המימוש המלא שלהם, בשל העובדה שהם מכירים כי גם בצד השני במחלוקת יש כאלה שסוברים אחרת, ועימות מביא לקריסת היכולת המשותפת לפעול ביחד בגרעין היסודי של הקיום. ההסכמה היא להביא לידי ביטוי את המשותף, ואת הנתון במחלוקת להשקיט – לחדול מלחתור למימוש מלא שלו, ולהסכים על הליכה רחוק ככל האפשר לקראת היד המושטת מהצד בשני. כמובן שאותה תביעה בדיוק חייבת להיות כלפי כל אחד המשתתף במרקם הכללי.

כשל שני מצוי ביחס המוטעה כלפי חשיבות השלום. אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום, ואנו מוצאים בהלכה הדרכה רבה של נסיגה וויתור, אפילו על דברים שהעולם עומד עליהם, תמורת השלום: "ותשלך אמת ארצה". די לנו אם נזכיר את שפע המקורות המלמדים על שינוי מפני השלום, אף שהעולם עומד גם על האמת. מצבים שבהם אין נכונות ללכת האחד לקראת השני, והכרעה כי אנו נאחזים בעמדותינו בשל האמת המוחלטת הטמונה בהם – מלמדת על טעות חמורה בעולם הערכים, בשעה שלא מצויה בו חשיבות השותפות, האחדות והשלום הפנימי.

וגדול הכשלים הוא שמשעה שכך נוהגים, מפסיקים להקשיב לצד השני. ומשעה שמפסיקים להקשיב – מאבדים את ההזדמנות גם לטלטל את עצמנו, להרחיב את האופקים, לקבל מהצד השני את הטוב שיש בו, להתברך מאמונתנו העמוקה בתרבות המחלוקת ולכונן את עצמנו במקום מקיף יותר, המבקש לכלול בתוך עולמו הרבה יותר מהמקום המצומצם שממנו יוצאים לדרך. לעומת זאת, כאשר ההשתקה של המשיכה לקצוות הופכת לא רק להתנהגות בשעת חירום, אלא לדרך חיים של הכרה בחשיבות הכוחות השונים, ורצון עז לחיות בעולם עשיר, שבו המחלוקת הגדולה מביאה ברכה והעצמה, ולא פירוד וקריעה – אנו מוצאים את עצמנו בשפע של ברכה ושל טוב.

ויקהל – כדי להקהיל את האומה כולה סביב מקום אחד, יש צורך ללכת בדרך זו, ומתוך שפתנו האמונית העמוקה, להצמיח את הדרך להתכלל ולא להיפרד, לכונן חיים משותפים ולא לקרוע אותם.

קהל הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, וקהילה היא הרבה יותר ממספר אנשיה. לא לחינם זכה הקהל למעמד משלו, כ"אישיות משפטית" עצמאית

"קוּל", קהל וקהילה – אביעד הכהן

"באחד הימים", כך סיפרה ההיסטוריונית פרופ' תמרה מורסל-אייזנברג על שנות לימודיה בבית הספר היסודי "בית יעקב" באנטוורפן שבבלגיה, "הפתיעה אותנו המורה ל'תוֹלדוֹיְס' (בהברה אשכנזית, קיצור ל'תולדות', ובלשוננו: תולדות ישראל, היסטוריה). "מחר", כך הבטיחה לתלמידות, נושא השיעור יהיה "קוּל".

התלמידות ב"בית יעקב" לא ידעו את נפשן מרוב שמחה ועניין. מה למורה חסידת גור ול-"Cool"?

למחרת נכנסה המורה לכיתה, ושאלה את תלמידותיה: "אתן יודעות מה זה 'קוּל'?" הבנות הגניבו מבט שובב זו לזו, ואז החלה המורה להסביר להן על הרקע לצמיחת ה'קוּל', על 'ראשי הקוּל' ועל 'תקנות הקוּל', והאסימון נפל: לא מדובר בביטוי השגור בימינו כשם נרדף למשהו מהנה, נחמד ו'מגניב', אלא על המוסד היהודי העתיק של "קהל" ו"תקנות הקהל", קרקע צמיחתם של רבים ממוסדות המשפט העברי בשדה המשפט הציבורי.

פרשת השבוע פותחת בהכרזה על פעולה לא שגרתית: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". צירוף זה, "ויקהל משה", מחליף את הביטויים השגורים "וידבר משה אל בני ישראל" או "ויאמר משה אל כל קהל עדת ישראל".

פרשנים ביקשו לתת טעם ב'הַקְהָלָה' זו, וכל אחד פירש לפי דרכו. תרגומי המקרא "תרגמו" מונח זה כפעולה טכנית: "וכְנַשׁ מֹשֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", היינו: משה כינס את כל "כנסת ישראל", הא ותו לא.

רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש שההתכנסות זו הייתה "למחרת יום הכפורים, כשירד מן ההר", ומוסיף: "הוא לשון הִפְעִיל, שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הן נאספים על פי דיבורו".

מה טעם דווקא כאן היה צורך ב'כינוסם' של בני ישראל, ולא סתם אלא של "כל עדת בני ישראל", גם הוא צירוף לא שכיח ביותר?    

בפירוש הרשב"ם יש כבר ניסיון לפרש מדוע דווקא כאן היה צורך ב'כינוס': "לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן".

ומכאן רמז לעושי ומְעַשֵֹי מצוות: כאשר מדובר במטרה נחשקת, נקהלים הם מעצמם. לא כן כאשר ציבור נדרש לתרום מהונו או לחוּב בחובת עשיית מלאכת המשכן. כאן יש כבר צורך ל"הקהילו", לנקוט פעולה אקטיבית.

פירוש הרמב"ן אופטימי יותר: "יכלול 'כל עדת בני ישראל', האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה, אַחַר שציווה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, אחרי שבור הלוחות (לעיל לד, לב) ונתן על פניו המסווה (שם, פסוק לג) חזר וציווה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים, וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כי כיוון שנתרצה להם הקב"ה, ונתן לו הלוחות שניות, וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם, כעניין שציווהו תחילה כמו שאמר (לעיל כה, ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ולכן ציווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחילה".

לפי פירוש זה, תוכנית ה"התכנסות" היא ביטוי של מעֵין 'מידה כנגד מידה': כיוון שהתנדבו "כל עדת בני ישראל" מרצונם גם כסף, גם זהב ונחושת, ונתנו בנפש חפצה מחצית השקל לבניין המשכן, סלח להם הקב"ה על חטא העגל וחידש את בריתו עימם.

ר' אפרים מלונטשיץ, כדרכו, מפרש פסוק זה כמעין לקח מוסר, וכאזהרה על מתן 'נדבה' מממון לא כשר, ממי שהשיג כספו באמצעות גזל. לדידו, מסר זה היה יפה לא רק לשעתו, אלא מכוון גם כלפי ההווה ולדורות.

עיון במקרא מלמד שלא אחת 'הַקְהָלָה' והתקהלות תכליתן ראויה, אך לעיתים טעון בהן גם זרע פורענות.

כך, למשל, נאמר במעשה העגל (שמות לב, א): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים", וכך בחטא עדת קורח (במדבר טז, ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם".  

למן ימי הביניים, מהמאה העשירית ואילך, היו ה"קהל" וה"קהילה" אבן פינה בתולדות ישראל. אכן, "קהל" הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, ו"קהילה" היא הרבה יותר ממספר אנשיה-יחידיה. ולא לחינם זכה הקהל למעמד משלו, כ"אישיות משפטית" עצמאית, היכולה להתקשר בחוזים, לרכוש ולמכור נכסים, לתקן חוקים ותקנות וכיוצ"ב.

בהיעדר מדינה, שימשה הקהילה היהודית מעוז ומחסה ליהודים בכל ארצות פזוריהם. לשם תיכונה ותיקונה, נחקקו מאות ואלפי "תקנות קהל" שמשמשות עד היום מקור בלתי אכזב לפיתוחו של המשפט העברי, ויצרו תשתית מופלאה לכינונה של מדינה יהודית המתנהלת לאור מורשת ישראל ועל אדני המשפט הציבורי העברי.

מי 'בעל הבית' בהר הבית

חודשים עמוק בתוך המלחמה בעזה, בצפון אי הוודאות עם חיזבאללה הולכת וגדלה, ובתווך חודש הרמדאן יחל השבוע והעיניים נשואות להר הבית. השר בן גביר הציע להטיל הגבלות על עליית ערביי ישראל להר. הממשלה טרם הכריעה. ובעולם מודאגים מהתפרעויות שעלולות לפרוץ במקום הרגיש והנפיץ בעולם. זוכרים את תקדים שנת 2000 למניינם. פעיל בהר הבית וחוקר העולם המוסלמי פורשים לנו את משנתם בעניין, בצל המלחמה

ידידיה שלמן

"חודש הרמדאן הוא החודש הקדוש ביותר בעולם המוסלמי. הוא משול, להבדיל, ליום הכיפורים שלנו", פותח פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר ב-INSS ובמכון משגב, החוקר את העולם המוסלמי, ענייני ביטחון לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "כידוע, הנוהג הוא שבמהלך הרמדאן צמים כל שעות היום. לחודש הזה יש משמעות דתית עמוקה, אבל הוא מסמל גם סוג של התחדשות. הוא משפחתי מאוד כי המשפחות המורחבות מאוד מכונסות סביב הארוחה בצאת הצום. יש לחודש הזה גם משמעויות היסטוריות רבות – בחג הזה המוסלמים מקבלים מעין השראה, והוא נוצל לא מעט בהיסטוריה האסלאמית בידי מנהיגים פוליטיים למהלכים הרואיים. לדוגמה: מלחמת יום הכיפורים נפתחה ברמדאן, ארגוני הטרור מגבירים מאמציהם לפגע דווקא בחודש הזה לאור ההתעלות שהם חשים. בדרך כלל, העצבים של המאמינים המוסלמים מתוחים יותר במהלך הרמדאן כי אנשים גם צמים וגם הם בסוג של 'היי' דתי ורגשי, ולכן כשמדובר בחיבור בין הרמדאן להר הבית, פוטנציאל הרגישות גבוה מאוד".

הר הבית הוא אולי המקום הנפיץ בעולם. במשך מאות שנים נאסר על יהודים להתפלל בו, שלא לומר לבקר במקום שעליו התקיים הבסיס האמוני והאזרחי של עם ישראל לדורותיו – בית המקדש הראשון והשני ולשכת הגזית בה ישבו הסנהדרין. הריבונות על ההר ידעה עליות ומורדות. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, ובכלל זה על הר הבית, אולם לא נטלה לעצמה את ניהולו של האתר.

במהלך השנים, הריבונות על הר הבית ידעה עליות ומורדות. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, ובכלל זה על הר הבית, אולם לא נטלה לעצמה את ניהולו של האתר.

קדושתו ליותר ממיליארד מוסלמים בעולם ושיקולי מדיניות בינלאומית הביאו את ראש הממשלה דאז לוי אשכול, להודיע ביוני 1967 כי יימשך המצב שעל פיו ניהול הר הבית יופקד בידי מינהלת הווקף הירדני, אך מאז אותו הסכם נשחק הסטטוס קוו לאורך השנים. אירוע הדגל לקריסת ההבנות היה עליית יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון להר בספטמבר 2000, בעקבותיה התפתחו התפרעויות במזרח ירושלים ומשם התפשטו ההתפרעויות ליו"ש, ומזה התפתחה האינתיפאדה השנייה. מן הצד השני, נוכח החשש לכרסום נוסף בהגבלות על עליית יהודים להר, בזכות פעילות מאומצת ארוכת שנים של ארגונים שעודדו עלייה להר, הגיעו להבנות מסוימות על עליית יהודים להר, במגבלות.

הר הבית הוא השלישי במשמעותו באסלאם, ולא רק לפלסטינים. כל דבר שקורה בהר הבית מייצר גלים בכל העולם המוסלמי. אנשים ברמדאן מרבים בתפילות, גם החילונים, ולכן ישנה עלייה במספר האנשים המגיעים למסגדים ובפרט להר הבית. השיטות על הטיפול בהר חלוקות. מצד אחד, רצון להחלת חוק שווה לכל העולים; מצד שני, רצון לטיפול ביד קשה במתפרעים והצהרת הריבונות הישראלית על ההר. בתוך סבך הדעות על המקום הנפיץ בעולם, מבקש פרופ׳ מיכאל להתוות דרך אמצע, ובכך למתוח כמה שפחות את החבל מול הגורמים הרלוונטיים.

"חייבים לנהוג בשום שכל וברגישות", טוען פרופ׳ מיכאל. "אסור בשום פנים ואופן להשתמש בהר כקרדום לחפור בו, ואסור שמעשים או התבטאויות בנוגע להר יהוו מעין סיבה או תירוץ לשחרר אגרסיות כלפי הערבים הפלסטינים וערביי ישראל. וודאי שאסור להשתמש בזה ככלי שנוצר לייצר דיבידנד פוליטי כלפי קבוצה זו או אחרת. צריך להבין, שההתנהלות שלנו בהר הבית מקרינה באופן עמוק לעולם המוסלמי, ולכן הטלה של מגבלות דרקוניות, כמו שהציע השר בן גביר, על עליית מוסלמים להר, בטח בתקופת הרמדאן, עצם העלאתן, גם אם לבסוף לא ייושמו, מעלה את מפלס המוטיבציה לביצוע טרור, ובנוסף גם חושפת את ישראל לביקורת עצומה בעולם הערבי והמערבי".

אנחנו לא בזמנים רגילים. ישנה מלחמה המתנהלת ביותר מזירה אחת, אז אולי צריך להציג פה קו תקיף יותר כדי להעביר את המסר?

"ברור שכעת אנחנו בזמן מלחמה וצריך להחמיר בהגבלות, אבל זה לא צריך להיות מלווה באיסור מוחלט של עלייה או במגבלות גיל חמורות. בכלל, כשמדובר על ערביי ישראל צריך לזכור שהם והנהגתם גילו ריסון ואיפוק במלחמה הנוכחית, ואין שום סיבה להתריס נגדם".

פרופ׳ מיכאל סבור כי יש להטיל מגבלות כניסה באופן נקודתי בלבד, אחרת להערכתו הדבר יהיה בעוכרינו. "לאורך השנים הטלנו מגבלות על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וזה בסדר להטיל עליהם מגבלות גם עכשיו, אבל יש שב"כ ויש משטרה, ואם יש מידע כזה או אחר ביחס לציבור הערבי בארץ או נגד הציבור הפלסטיני, בבקשה, שיגבילו נקודתית ולא יכפו את המגבלות האלו על כולם. אבל לומר באופן קטגורי שלא תהיה כניסה של פלסטינים מיו״ש להר הבית? אין בכך שום היגיון, וזה מזמין עלינו לחץ עצום גם בעולם הערבי וגם בקהילה הבין-לאומית. זו הזמנה להסלמה חריפה יותר. אפשר לנהוג בחוכמה ולא לנסות לגזור מכך קופון פוליטי. בן גביר הוא שר לביטחון לאומי של כולנו, יש לו אחריות לכלל האזרחים ולא רק למצביעיו. הוא צריך להביט בראייה הכוללת ולא דרך אינטרס פוליטי צר".

אני מפנה את פרופ׳ מיכאל לכתבות מ-6 באוקטובר, יום שישי, 24 שעות לפני הטבח הנורא בעוטף, כאשר על הר הבית מתנוסס לו שלט של חמאס תחת הכותרת "הדרך לאל-אקצא ספוגה בדם הגיבורים".

איך ניתן בכלל להתחיל לדבר על הכלה ושום שכל, כשזה מה שאנחנו מקבלים על ההר?

"כשמדובר באתר רגיש כל כך, ובהחלטות של ממשלות ישראל לאורך השנים, אנחנו צריכים לנהוג באופן חכם ומושכל. נכון שאנחנו צריכים למנוע ניצול של המקום הזה לפעולות ולצרכים שלא קשורים לפולחן הדתי, לכך אני מסכים. מצד שני, אנחנו חייבים להבין שהמקום הזה, כל אימת שלא הגענו להסדר אחר שלא יבוא דרך כפייה, יש למצוא את הדרך הנכונה לאפשר את חופש הפולחן בו. אני לא נבהל מכך שמאן דהוא ינופף בדגל של חמאס. בשביל זה יש לנו משטרה ומערכת ביטחון. הם אלו שצריכים לטפל במקרים כאלה, אבל לא צריך מהכישלון הזה להגיע למסקנות מרחיקות לכת שיביאו מדיניות הרת אסון. לא תקין שהשלט הזה הגיע ונתלה שם, ולא תקין שלא טיפלו בזה. יש לנו הכלים לטפל בהסתה כזו, ויש לנו סעיפים רלוונטיים בחוק לשם כך. יחד עם זאת, אי אפשר לגזור על הר הבית גזרות או תקנות שמקורן ממקומות אחרים שאין להם שום חשיבות דתית או רגישות היסטורית, שכן צריך להבין את הרגישות שקשורה בהר. אנחנו לא רוצים להפוך את כל הסיפור הזה למלחמת דת אחת גדולה. מתקיים סטטוס קוו שקבעה מדינת ישראל, ואותו צריך לשמור".

האם היית עד לגורמי דת מוסלמים משמעותיים שקראו להרגיע את הרוחות ולא מזהים את הקשר הישיר בין חודש הרמדאן, לבין אלימות חסרת מעצורים?

"אני מניח שאם נחפש, נמצא כאלו גורמים, אבל צריך להתאמץ. המוסלמים, ובכללם אנשי הדת, רואים את עצם הריבונות היהודית על הר הבית כהשפלה, עלבון וביזוי, אז קשה למצוא גינויים לאלימות. הראייה שלהם היא ראייה דתית-הלכתית, אז ודאי שאני מתקשה למצוא כאלו שמתנערים מהאלימות שם, כשמדובר בהתבטאויות של חכמי דת.

"עם זאת, אני חושב שכשמדובר בפוליטיקאים ובמנהיגים פוליטיים של המדינות המוסלמיות, כמובן להוציא את איראן השיעית שגם ככה נגדנו, אנחנו כן נמצא גינויים להתפרעויות. אבל צריך להבין, האסלאם היא דת-מדינה. היא נוגעת לכל חיי היום-יום של המוסלמים, אין באסלאם את המושג ׳חילוניות׳. גם אם מוסלמי לא יתפלל חמש תפילות ביום, הוא עדיין לא יחשיב עצמו חילוני. אותו מוסלמי שתיארתי עדיין מרגיש עצמו פגוע מכך שהיהודים שולטים בהר הבית, ולכן זה אירוע לא פשוט בכלל עבורנו״.

להערכתך, הרחוב הפלסטיני יתלהט ברקע חודש הרמדאן ונצטרך כמדינה לבצע 'הסטת קנים' מעזה כדי לטפל באיזו אינתיפאדה שלישית או משהו בסגנון?

"אני חושב שהרמדאן הוא מטבעו חודש נפיץ, יש לו דינמיקה ייחודית ויש כאלו שינסו להסית ולהלהיט את הרחוב בשמו. כמובן שלארגוני הטרור הפלסטיניים יש תמיד את הלהט להתסיס את הרחוב, אבל אני חושב שבמצב הנתון, כשאנחנו כבר יותר מארבעה חודשים לתוך הלחימה בעזה, האוכלוסייה הפלסטינית עצמה די מרוקנת מאנרגיה בשביל להילחם על הדבר הזה. אבל, אם כן תהיה הסלמה בהר הבית או אירועים שייתפסו אצלם כאירועי דגל שאי אפשר לטאטא במהלך חודש הרמדאן – זה בהחלט יכול להביא את הציבור, את הרחוב הפלסטיני, לאותה התעוררות שתיארתי".

"בשורה התחתונה הכל תלוי בהתנהלות שלנו, בכל התחומים. כמו שבהתנתקות ברחנו וחשבנו שהכל יהיה בסדר ועכשיו חטפנו, אותו דבר בהר הבית", פותח את דבריו יהודה גליק, ח"כ לשעבר בליכוד ופעיל הר הבית. "אם אתה בורח מההתמודדות, אתה רק מעודד עוד ועוד טרור, אתה נותן תיאבון למי שרוצה לחמם את הגזרה. הר הבית נפיץ? הר הבית זה המקום שממנו נפיץ את האור בעולם. אני בכלל לא קורא להר הבית הר הבית, אלא ציון. אם ניכנע בציון, הוא יהפוך להיות כמו עזה. לכן העניין פשוט מאוד – אנחנו צריכים לעודד שגורמי הביטחון ישימו עין על כל ההתנהלות שם. השאיפה שלנו היא שכל אדם באשר הוא שרוצה להתפלל לה' שם, צריך לאפשר לו. וכל מי שרוצה להפריע, צריך לסלק אותו".

בשבועות האחרונים לקראת הרמדאן דולפות מדי פעם אמירות שונות והחלטות (בדרך כלל שנויות במחלוקת, ככה אפשר לשגר בלוני ניסוי ולראות את תגובת הציבור ביתר קלות) הקשורות למדיניות על ההר ברקע הלחימה בעזה. אחת ההדלפות שזכתה לסקירה רחבה היא הגבלת גיל העולים מקרב ערביי ישראל.

"אני לא הייתי קובע תנאים לפי גיל. אני חושב שהמשטרה צריכה להיכנס להידברות עם ההנהגה המוסלמית. מעבר לזה, הם צריכים להבין שאנחנו לא נסבול שום הסתה לאלימות, ואם יש כל מיני גורמים שרוצים להתסיס, צריך להילחם נגדם. צריך לאפשר את התפילה על ההר לכולם, ברמדאן ובכלל", טוען גליק.

גליק מסביר על הייחודיות של חודש הרמדאן בשנה הזו ואומר: "השנה היא שנה מעוברת. בשנה שעברה רמדאן חל בפסח, ועכשיו הוא לא מקביל לפסח, אז ברוך ה' השנה אין לנו את ההתמודדות הזו, כי אין בתקופה הזו ריבוי של עליית יהודים בהר. היעד שלנו צריך להיות שהמקום הזה יהפוך למקום קדוש. בלי אלימות. אסור לנו לאפשר שהמקום הזה יהפוך למקום של חילול ה'. לכן, לא הייתי שם את הדגש על גילאים אלא על בדיקה פרטנית וקונקרטית, ואם צריך להיאבק נגד גורמים מסיתים אז בסדר. אבל, היעד הוא שמי שרוצה לבוא להתפלל יוכל לעשות זאת, בלי הגבלות".

האם אתה שם לב למגמה כלשהי על ההר בזמן האחרון? נאומי הסתה או גילויי אלימות כלשהם?

"אני עולה להר כמעט מדי שבוע. לא זיהיתי שההר הוא יותר טעון, להיפך. בארבעה החודשים האחרונים ההר הרבה יותר שקט, וצריך לדאוג שכך יהיה. אני מבין שאנחנו בעיצומה של מלחמה, ואני יודע שיהיו גורמים שינסו להפוך את המקום הזה למקום שמעודד מלחמה, ובדיוק בשביל זה יש גורמי מודיעין. המודיעין צריכים להיות עסוקים מסביב לשעון ולאסוף כל מידע שקיים כדי לפעול נגד מי שמנסה להתסיס את המקום. אז מצד אחד, לאפשר שהמקום יהיה פתוח כמה שניתן; ומצד שני, להיות בהיכון ולא לאפשר לשום גורם טרוריסטי לפעול".

"גורמי הביטחון לא יכולים לבוא ולעשות לעצמם חיים קלים, כמו שאמרו על יהודים שימנעו מהם להתפלל בגלל כל מיני טיעונים משונים", הוא מוסיף. "כשאתה מתחמק מהגדרה ברורה, אתה מקבל דברים נוראיים על עצמך. אז אסור לחפש פתרונות קלים, כי הם גם לא פותרים את הבעיה. צריך לומר למוסלמים – אם אתם לא תילחמו בטרור, אנחנו נילחם במקומכם. ואם יהיה אירוע של אלימות, למחרת ייסגר ההר. לא לשחק משחקים. להיות מאוד ברורים. אבל להגביל גיל זה לחפש פתרונות קלים, ואני בעד הפתרונות הנכונים – כאלה שאומרים שאנחנו לא נאפשר לאף גורם להתסיס את המקום".

גליק טוען שככל שיעלו יותר יהודים להר, ככה יהיה יותר שקט. "אני קורא מכאן לכולם לבוא לעלות ולא לאפשר למקום הזה להפוך למקום שהוא רק מוסלמי! זה פשע שלנו, ולכן אני קורא למי שלא עולה – לבוא ולעלות. לא בשביל להוכיח איזה משהו, אלא לעלות בענווה גדולה ומתוך כבוד. רק כך המקום יהפוך להרבה יותר שקט".

לאור המתיחות מול סעודיה, מגינת המקומות הקדושים לאיסלאם, האם ניתן יהיה לקבל מהם תכתיבים על הר הבית, מתוך הרצון להגיע להבנות וליחסים טובים עם בית המלוכה, ואולי גם לנורמליזציה בהמשך?

"אנחנו לא יכולים לקבל תכתיבים בעניין הזה. כמו שברור לך שאם סעודיה הייתה דורשת נורמליזציה אבל דורשת שנפנה את ׳הבימה׳ או את שכונת רמת אביב, לא היינו מקבלים זאת בשום אופן – כך לא יכול להיות שהסעודים יכתיבו לנו מדיניות בציון. אם הם רוצים להכתיב לנו הכתבות שיהודים לא יעלו או שיעלו גורמים טרוריסטיים – בשום פנים ואופן לא לקבל זאת. אפילו אם אנחנו רוצים מאוד נורמליזציה, אנחנו לא מוותרים על הזהות שלנו ועל הביטחון שלנו".

ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו

זהירות, בחירה כללית לפניך! – הרש

קדחת הבחירות לרשויות המקומיות הסתיימה, וזה הזמן לעצור ולהבין מה אנחנו יודעים על הבחירות החשובות באמת – הבחירות שעושים הילדים שלנו. כמה באמת ציידנו אותם בכלים לקבלת החלטות שיוכלו להשפיע על כל החיים שלהם?

במאמרו מסביר הרב דסלר זצ"ל שיש לאדם שני סוגים של בחירה: בחירה פרטית ובחירה כללית. בחירה פרטית היא בחירה שלא הולכת להשפיע על כל חייו של האדם מבחינה אסטרטגית. משהו לוקלי שלא אמור אופרטיבית להפוך לו יותר מדי את העולם. לדוגמה: אדם מתלבט באיזה כיסא לשבת באוטובוס לנחלים, ליד החלון או מאחור. זה לא באמת משנה איפה הוא ישב, בסוף הוא יגיע לנחלים.

שונה הדבר, אומר הרב דסלר, כאשר אנחנו עומדים בפני בחירה כללית: בחירה זו היא מסוג ההחלטות שהולכות להשפיע באופן אקוטי, כולל ובעיקר אסטרטגי על האדם. אם מקודם הדגמנו על מושב, עכשיו הכוונה היא ליעד. שינוי כללי של מסלול החיים. לא צחוק.

איך נוכל לזהות שאנחנו עומדים בפני בחירה כללית כזו שתוכל להשפיע לנו על כל החיים? איך נוכל להקשיב לקול הפנימי הזה שלוחש לנו: שימו לב! ההחלטה הבאה שתקבלו הולכת להפוך לכם את החיים! איך נוכל להטמיע בילדים שלנו את המודעות הזו?

כולם יודעים שנישואים הם בחירה כללית שמשפיעה על כל החיים, אין כאן שאלה בכלל. גם עבודה ולימודים באוניברסיטה. אולם, מה לגבי בחירת אולפנה וישיבה תיכונית? האם גם זה אמור להשפיע על כל החיים שלנו? ומה לגבי הסיגריה הראשונה? או שתיית הוודקה הראשונה בפורים? יש לכם מושג כמה אלכוהוליסטים מכורים התחילו בדיוק ככה את מסלול ההידרדרות שלהם?

לכו תשאלו אנשים שדופקים שני פאקטים של סיגריות ליום איך הם התחילו… והאם הם האמינו, כשרצו להרשים את החבר'ה, שהסיגריה הבודדת שהם שאפו ולא ידעו בכלל איך לקחת לריאות – היא זו שאחר כך תגמור להם על החיים.

ואם נחזור לישיבות התיכוניות ולאולפנות, ובכן, נראה שכן. ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו. ההשפעה החברתית והאקלים של המסגרת החינוכית יכולים לעצב ולהשפיע באופן דרסטי על המשך החיים של ילדינו.

דווקא בגלל זה כדאי לנו לעצור רגע, לנשום, לשקול את הדברים ולקחת בחשבון שאנחנו לפני בחירה כללית, בהתאם לכלל: אם יש ספק (שמדובר בבחירה כללית לפנינו) אז אין ספק, ואנחנו חייבים לנקוט את מלוא הזהירות ולשאול את השאלות הבאות:

האם השיקולים שהפעלנו לפני שעשינו את הבחירה הכללית שלנו, באמת נכונים ולא מוטים?

האם אנחנו מודעים להשלכות ורוצים להגיע לישיבה/אולפנה מהסיבות הנכונות?

האם אנחנו מודעים לקראת מה אנחנו הולכים?

האם אנחנו עולים על האוטובוס בדרך ליעד הנכון לנו?

נכון שתמיד אפשר לעבור לישיבה אחרת, ובכל זאת, מי ערב לנו שלא נסיים כמו ניסוי הצפרדע והמים הרותחים ונמשיך להישאר שם עד שכבר לא נזהה את עצמנו?

אז בפעם הבאה שאתם או ילדיכם תיתקלו בבחירה כללית, פשוט עצרו ותשאלו את עצמכם את השאלות הללו. חשוב להטמיע בילדים את המודעות הזאת ולתווך להם את הטור הזה.

לכו תדעו, אולי בסופו של דבר מדובר בהחלטה שתהפוך להם את כל החיים.

תובנות תנ"כיות בעקבות הגירוש מגוש קטיף* – הרב אברהם וסרמן

א. המעמד בהר הכרמל

הכבוד והיחס החיובי למסורת ישראל שבהם התאפיין אחאב, לא התקיימו אצל איזבל, בת אתבעל מלך צידונים. צידון היא מעצמה ימית והמילה האחרונה בתחום התרבותי והכלכלי. הפרימיטיביות הישראלית והקשר לעבר הרחוק בן מאות השנים נדחים בידי איזבל. היא מלאה בתחושת השליחות של הנאורות והקדמה, ובתנופה אדירה מעבירה את העם הזה "חינוך מחדש", הורגת את נביאי ה', ותחתם מקימה את נביאי הבעל והאשרה. הלקח לעם חד-משמעי – מסוכן מאוד להתנגד לרצון המלכה. לכן הוא עובד את ה' על פי המסורת, ואת הבעל מאימת המלכה. בארמון ובממלכה שולטת למעשה איזבל. התרבות ומערכת המשפט בידה, ואפילו המלך סר למרותה.

כשחזר אחאב מהכרמל לארמונו, חיכתה לו איזבל. לאחר ששמעה את אשר נעשה, שלחה שליח לאליהו לבשר לו את גזר דין המוות התלוי כעת מעל ראשו. איזבל ידעה היטב את רז השלטון: קבוצת האליטות הנאמנה, שדרכה היא שולטת בכל המוסדות השלטוניים. בעוד אליהו מתייגע אל מול העם כולו ומשכנע אותו בהצלחה להאמין בה' – איזבל אוחזת את העם באגרופה הקפוץ ובכשפיה הרבים. העם חוזר לאדישותו וממשיך לפסוח על שתי הסעיפים. אליהו סבר שהשינוי המיוחל יבוא דרך רצון העם.

שמא לא היה לעם כוח, או שמא טעה העם בהבנת הכבוד שחלק אליהו לאחאב. ולא השכיל להפריד בין כבוד המלכות לבין הצורך להחליף לפחות את המלכה. אליהו בורח למדבר ומתייאש: "ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי". ואכן, ה' לוקח אותו אליו השמיימה, משם יראה את תלמידו אלישע הממליך את יהוא בן נמשי. זה הנוהג את מרכבתו בשיגעון וזורק את איזבל מהחלון.

ב. נבות היזרעאלי

כדי לבער את העקשנים האחרונים הדבקים במסורת אבות ומתריסים כנגד המלך, משתמשת איזבל במערכת המשפט שבידיה. נבות עומד למשפט מכור מראש, שאותו ביימה איזבל בשיתוף זקני עירו ונכבדיה הסרים למרותה. היא שוכרת עדי שקר, כיון שהאמת אינה הנושא העומד לדיון, אלא דבר מה חשוב ממנה: הקידמה, הנאורות והשלטון.

מאידך, איזבל מבינה שכדי לזכות באהדת הציבור המסורתי שעדיין לא שכח את ערכי העבר המיושנים, אין די בנימוק של כבוד המלכות לבדו. יש להצמיד אליו גם את המושג המקודש: כבוד ה'. כבוד המלך הוא-הוא כבוד ה', טוענים עדי השקר השכורים: "ברך נבות א-להים ומלך". נבות מוצא להורג, הציבור שומע ומפנים – מערכת המשפט תמצה את הדין עם מי שיתנגד לרצון בית המלוכה. אחאב יכול כעת לרשת את נכסיו ולנשל מהם את משפחתו, כדין מורד במלכות. אך בזאת נחרץ גורלו. הנביא בעל אזור העור ואדרת השער יפגשהו בחלקת נבות, ויבשר לו את אובדן מלכותו ומשפחתו. במקומם יעלה שלטונו של הנאמן לה' ולתורתו.

ג. המלחמה האחרונה

מתוך התרפקות על הלאומיות בשיא גדולתה, בימי משה הכובש את עבר הירדן, קורא המלך: "הידעתם כי לנו רמות גלעד?" ומגייס את הצבא למלחמה באויב המר – בן הדד מלך ארם. עד כה, למרות מעללי איזבל, היה ה' בעזרו במלחמותיו, בזכות המוסריות החברתית והלאומית שאחאב ודורו הצטיינו בה. הוא משוכנע שכך גם יהיה כעת, ואינו שומע לדבר איש הא-לוהים המנסה להניאו מקרב זה.

אלא שלאחר רצח נבות, הפניית העורף המוחלטת לעבר והשחתת המערכת המשפטית והתרבותית בידי איזבל – התמוססה שארית הזכות. ה' סר מעל אחאב. היה זה קרב נאדר גבורה והקרבה, שדורות רבים גדלו על ברכיו: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם, כמספד הדד רימון בבקעת מגידון" (זכריה יב, יא), ומפרש התרגום – מספד על אחאב הנהרג בידי בן הדד. 

המלך המחופש נפצע מחץ אקראי, אך כדי שלא להפיל את רוח הלוחמים ביקש להעמידו במרכבה כאילו לא קרה דבר ולא לפנות אותו משדה הקרב, כדי שלא לעורר בהלה ובריחה המונית. הדם ניגר והלך, ובערב המלך כבר שבק חיים והיה לגיבור ישראל.

ד. בימים ההם ובזמן הזה

הרב קוק המשיל לאחאב את הלאומיות החילונית-מסורתית (בהספדו על הרצל "המספד בירושלים"). לאומיות זו התברכה במסירות נפש לתקומת העם וקשורה בסגנונות שונים עם המסורת. אך חולשתו של הרוב מאפשרת לקבוצות מיעוט רדיקליות, עתירות כוח וסיוע חיצוני של גויים, למשוך את עגלתה של הציונות אל מחוזות הריקבון, כאיזבל בשעתה. גם הלאומיות שנוסדה בידי יוצאי בית המדרש וינקה מלחלוחית המסורת, הולכת ונפגמת. בה בעת, הרוב הגדול עומד משתאה ולא מאמין למראה עיניו. רוב יהודי-ציוני זה פוסח במידה מסוימת על שתי הסעיפים, אך ברגעי התעלות הוא מכריז "הר הבית בידינו", בעת מלחמה קורא 'שמע ישראל' ולובש ציציות, ובלכתו לבחור את נציגיו השלטוניים מביע ברובו עמדות יהודיות-שורשיות.

מתוך שאיפה לתיקון, רבים וטובים מנסים שוב ושוב את דרכו של אליהו, להשפיע על העם וכך לשנות שוב את ההנהגה, אבל מוקדי הכוח ממשיכים בשלהם. או-אז הם נוחלים מפח נפש, כאליהו בשעתו, במערה שבמדבר. עד שיקום ממשיכו של אלישע ויחליף את מוקדי הכוח.

מעובד על פי ספרי "נחש הנחושת" – אנלוגיות תנ"כיות על שבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה.

עוצמת הקרינה שאדם מישראל חווה בראותו את פני משה, הייתה פונקציה ישירה של עוצמת רגש האשם שבקרבו מחטא העגל

אירועים משני דרך – חזות

בתולדות כל העמים, ובכללם עם ישראל, אירועים עוצמתיים משנים דרך. באבחת חרב אחת, מן היום למחר, קם לו עם 'חדש' שהחרים, פגע וסלל דרך להתאבדותו הלאומית, למציאות חדשה, מטלטלת, ששברה לו את רוב אמונותיו הכל כך מבוססות והכל כך צודקות. כך בדרכו של היחיד וכך בדרכו של הלאום. נדמה כי אנו חיים ומתפקדים בין אירוע לאירוע, כאשר כל אירוע מוסיף נופך משלו לאינטרוול הבא. נדמה, שבלי לפרט, כל אחד מאיתנו יודע על מה מדובר בשל העובדה שהוא חווה זאת על בשרו ממש.

התיאור הפלסטי הזה אינו מדויק. ממנו נראה כאילו שאנו חיים באופן בינארי בין אירוע לאירוע ובכל אינטרוול כזה קיים 'צבע חיים' משלו, ואין הדבר כך. כל פרק שבין אירוע לאירוע מושפע בזמן הקצר מן האירוע החדש, אולם השפעה זו מצטברת ומושפעת גם מכלל האירועים הקודמים.

חטא העגל, אירוע נורא, הוא המחולל של צבע החיים שבפרק הנוכחי. אולם, הוא מצטרף להשפעתם של כלל האירועים שלפניו, ועוד מעט הוא יועמד למבחן תחת השפעתו של האירוע הבא – הקמת המשכן.

לאחר חטא העגל עם ישראל לא יוכל להיות אותו עם, משום בחינה. חטא העגל והקמת המשכן הם שני אירועים מטלטלים, שבינותם מתחולל שינוי עמוק בהוויה הלאומית. נדמה שזהו הסיפור של פרשות הקמת המשכן הנמצאות בסמיכות לחטא העגל (למאן דאמר שחטא העגל קדם). אומני העולם תיארו את הקשר באופן פלסטי, כל אחד על בסיס אמונתו, ובכך הם הביעו עמדה פרשנית באשר לסמיכות הפרשות.

במאה התשיעית קם לו יהודי מהעיר באלך שבמדינת ח'וראסן שבממלכת פרס (כיום אפגניסטן) וכותב על קרינת עור פניו של משה את הדברים הבאים: "בעבור שמשה לא אכל לחם ולא שתה מים ארבעים יום וארבעים לילה בהיותו עם השם בהר סיני, שבו פניו יבשים כמו הקרן… ויראו מגשת אליו, מפני שהיו פניו מכוערות". הרב סעדיה גאון, שכתב ספר בחרוזים כתגובה למאות טענותיו של יהודי זה, מכנה אותו "אנשים הנקראים יהודים". שמו היה חיוי הבלכי, אולם הרב סעדיה ואבן עזרא כינו אותו חיוי הכלבי.

לימים, במאה ה-16, יקום גוי למהדרין מיכאלאנג'לו בואונרוטי, אמן בן תקופת הרנסאנס, שיציג את משה עם זוג קרניים קטנות היוצאות מראשו. הפסל עומד כיום בקפלה בבזיליקת סן פייטרו אין וינקולי על גבעת האסקלין ברומא.

פרשנותו של היהודי נובעת משנאה, מבורות ומרצון לנגח את קודשי היהדות. אפשר כי פרשנותו של הגוי נבעה מתרגומו של הירונימוס, שתרגם קרן – Cornita csset Quod, לאמור: קרניים של ממש הצומחות בקצה הראש. כבר הוכיחו כל פרשנינו כי שני אלו טעו והטעו בצורה חמורה, ואין בפסוקים כל בסיס לדבריהם. המתרגמים שלנו (אונקלוס, יונתן בן עוזיאל, ירושלמי), הפרשנים והבלשנים מדברים על זוהר וקרינת אור, בבחינת "חוכמת אדם תאיר פניו".

כשלעצמי, אני קושר עניין זה לשינוי העצום שהתרחש בבני ישראל ובמשה לאחר חטא העגל. העם ומנהיגו התייצבו על דרגה רוחנית שונה, הפער ביניהם גדל. עבודת הא-ל בעקבות חטא העגל קיבלה 'צורה אחרת', מתאימה יותר למצבם הנוכחי של יוצאי מצרים. עוצמת הקרינה שאדם מישראל חווה בראותו את פני משה הייתה פונקציה ישירה של עוצמת רגש האשם שבקרבו מחטא העגל. קרינת פניו של משה הייתה המדד הסיסמוגרפי של מצבו הרוחני של העם.

בשל כך, פרשת 'ויקהל', פרשת הקמת המשכן כתגובה לחטא העגל, נמצאת בסמיכות מקפיאה לקרינת פניו של משה. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה", ומייד: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". עוצמת הרצון של עם ישראל לכפר על מעשה העגל הייתה כה חזקה, עד שהם לא נזקקו ליותר ממילה אחת כדי להתייצב כולם לעשיית המשכן, כדברי רש"י על אתר: "…שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דבורו".

להערות: hazutg@gmail.com

האילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל

ברית ייעוד, שלא נלך לאיבוד – הרב ד"ר רונן לוביץ

יותר מ-20 פעמים מכונים בני ישראל בכינוי "עַם" בפרשת חטא העגל. אולם, בפתיחת פרשתנו משה רבנו לא מקהיל את "הָעָם", אלא את ה"עֵדָה". השוני הלשוני הזה מצדיק תשומת לב רבה. הכינוי 'עם' הוא כינוי סתמי לכלל היחידים שמרכיבים את האומה, וכשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. הכינוי "עֵדָה", לעומת זאת, בא מהשורש יע"ד, והוא מציין אנשים שהתאחדו למען ייעוד משותף.

העם שהתקהל בחטא העגל הוא קהל מתוסכל, שמיהר להתייאש ורצה להשמיע קולו. המילה "קָהָל" מבטאת בעיקרה את הקול והרעש בהתאסף המון עם (יהודה מוריאל, עיונים במקרא, ב', עמ' 108-107). הרחק מן ההמון הסואן אומר משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". היו אלה קולות של אנשים שאיבדו את דרכם, קולות של ציפייה דרוכה שהסתיימה באכזבה, קולות של מחאה ודרישה לחלופה.

קהל זה עומד לנגד עיני משה, שבא לשאת נאום לאומה על הקמת משכן לשכינה. לשם כך, משה יודע שעליו להופכם מעם לעֵדָה, ובכך הקמת המשכן תהיה תיקון לחטא העגל, כדברי חז"ל: "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שמ"ר נא, ח).

לשם תיקון זה לא היה די בעצם עשייתו, אלא היה צורך להקהיל את העם סביבו. היבט זה מופיע בבהירות במדרש אחר, שבו נאמר: "…תבוא קהילת משה רבינו, שנאמר 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' ותכפר על קהילת אהרן, דכתיב 'ויקהל העם על אהרן'…" (מדרש אגדה בובר שמות לה). מדרש זה מדגיש שכפרת המשכן על העגל מחייבת היקהלות של העֵדָה לפני משה, במקום היקהלות של העם מסביב לאהרן.

בני ישראל נקראו לראשונה בשם "עֵדָה" כאשר משכו עצמם מעבודה זרה של מצרים, והתכנסו לעבודת הפסח לשם שמיים. שם הם קיבלו ייעוד משותף של עבודת ה' בלוח הזמנים המקודש. בפרשתנו הם מקבלים ייעוד משותף של עבודת ה' במקום מקודש. בלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק אפשר לומר שספר שמות מתאר את האתגר הגדול של הפיכת עם עבדים השותפים בברית גורל, לעדה מגובשת שיש לה ברית ייעוד.

יצירת ייעוד לאומי משותף מחייבת לרתום אליו את כל העם. לפיכך, קורבן הפסח לא נעשה באמצעות כוהנים אלא על ידי כל ישראל, והתרומות למשכן ובנייתו לא נעשו באמצעות הנשיאים והעשירים, הבנאים והאומנים, אלא כל ישראל נתבעו לתרום ולהירתם לבנייתו. השותפות והלכידות של כולם בעשייה יצרו ויצקו את חיבורם לברית ייעודם.

איך הופכים עם לעדה? נראה שהתשובה נמצאת בתבנית המשכן. המשכן הורכב מחיבור חלקים רבים, ואחרי כל החיבורים הוא חוזק והתייצב בעזרת הבריח התיכון, מוט שהושחל בלולאות והידק את כל חלקי המבנה.

העם כולו זקוק לבריח תיכון – עמוד תווך ערכי ואידיאולוגי שעליו העם ייכון. המתקפה האכזרית שהחלה בשמחת תורה האחרון, יצרה מעין בריח תיכון, כאשר כל חלקי העם התאחדו סביב הכאב והזעם, האבל והסבל, והתחברו לתקווה משותפת להצלחת החיילים, להשבת החטופים ולניצחון במערכה.

האיומים והאילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל וביטחונו בארצו. בחלוף הזמן עלתה חלודה בבריח התיכון וחיבוריו התרופפו. העדה חזרה להיות עם, שבתוכו עדות שונות, ולכל אחת  ברית ייעוד משלה ובריח תיכון אחר שעליו היא נכונה. הבריח התיכון של היהדות החרדית הוא האמונה: "רק תורה". ליהדות הדתית-לאומית יש בריח בצורת וו חיבור, המחבר תורה ועבודה, ספרא וסיפא, אמונה ומדע ועוד. הציבור החילוני מלוכד סביב הבריח התיכון של זכויות אדם, חירות ושוויון.

בעת האחרונה פשטה התחושה שהאיום הקיומי מתייצב, ומצב האומה לא מתקדם לא לטוב ולא לרע. הדשדוש יוצר דכדוך, הציפיות לא מתממשות, וקולות המלחמה הפכו לקולות מחאה ולדרישות לחלופה. כדי להפוך את עם ישראל שוב לעדה דרוש בריח תיכון אחד ומאחד, בחזון יחיד ומלכד, ולא שלושה המתנגשים ביניהם.

החזון שעשוי לרתום את כל חלקי החברה ליצירת קהילת ייעוד הוא בניית חברת מופת. חברה שבה, כמו במשכן, כולם יירתמו ויתרמו לחיזוקה, חברה שבה כל חלק יכיר בערכו ובזכויותיו של חברו ובשותפות בנטל שעליו לקחת על עצמו, חברה שבה יהיה מקום חופשי לאדם כיחיד, מעמד לתורה שחיה בקרב עמה, ודרך מאוזנת ושקולה לכל עגלה מלאה.

דומני שהיום כבר מוסכם על הכל שההיגד "תורתו אומנותו" הוא לא יותר מסיסמה נבובה בכל הקשור לאי התגייסותם של צעירים חרדיים לצבא

חרדים לגורלם – מוטי זפט

מה שהיה לא יהיה

תהיה זו טעות להתרשם משאגות "נמות ולא נתגייס", שצעקו כמה מתוך עשרות חברי 'הפלג הירושלמי', ולהקיש מכך שזו העמדה הרווחת במגזר החרדי. הפלג הזה הוא אחד מהקיצוניים המתבדלים שבחרדים, מיעוט ממש. הטינה שמתסיסיו חשים כלפי ההנהגה החרדית, בעיקר הפוליטית אבל גם הרבנית, גדולה לאין שיעור מזו שהם חשים כלפיי ושכמותי, ה'מזרוחניק'. אותנו 'לא סופרים', כפשוטו, אנחנו לא בקבוצת ההתייחסות שלהם.

בעיניים שלהם, עיקר העימות הוא מול אותם מנהיגים חרדיים שעשו צעד או שניים לכיוון החברה הישראלית הלא חרדית. לוקחים כספים מהשלטון, והרבה, למשל. איכא דאמריי, שגם חסימות הכבישים מוכוונות קודם כל כלפי ההנהגה הרוחנית החרדית ה'רגילה': הנה ראו, הצבנו קו ברור נגד כל התפשרות בעניין הגיוס, ועכשיו נראה אתכם (המנהיגים החרדיים שלא בפלג) מתפשרים בנושא. תעזו – תסתבכו גם איתנו. סביר שלכן המפגינים האלה התאהבו בצומת גהה. בני ברק, שם ישבו, עפ"י ההגדה של פסח, התלמידים של רבי עקיבא ותכננו את המרד (לפי אחד הפירושים), שם יושבת כיום ההנהגה החרדית.

בעיניים שלי, מההנהגה הרוחנית של החרדים אין לצפות ל'היתר פומבי' וברור להתגייס, גם לא לאלה שלא בדיוק משכימים ומערבים בבתי המדרש. שתי דוגמאות שימחישו זאת: תוך כדי הלחימה בחמאס בעזה, נטל מאיר שוורץ, מג"ד וראש מכינה קדם צבאית, יוזמה והלך (כמובן לאחר תיאום) לביתו של אחד מגדולי הדור הרב הירש, וביקש שיתיר לצעירים חרדיים ולו להשתתף בלוויות של חללי צה"ל, ולחלופין לבקר חיילים שנפצעו. הרב נשמע ואף נראה המום מעצם ההצעה, וכה השיב: "לבקר פצוע? הוא (תלמיד הישיבה) אדם רגיש, הוא יראה פצוע, הוא לא יוכל אח"כ לחיות". תוספת שלי: אוי, ויי, זמייר. וגדול הדור הרב ברגמן, שנשאל על גיוס חרדים, השיב: "לא נסכים לשום דבר בגיוס, לא יעזור להם כלום". סוף ציטוט (להם? להם ולא לו, מתוך שהוציא את עצמו מהכלל, כפר בעיקר. כלומר, אל תבלבלו לי את המוח, בעניין הגיוס, בתרגום שלי לעברית רחוב). לא צריך להיות חכם גדול להבין שמהגדויילים, לא תצמח הישועה/הרפואה/פתרון סביר.

אולי הפוליטיקאים החרדיים קצת יותר מציאותיים מרבותיהם? סביר שכן, בכל הקשור לחיי המעשה, אבל כל מהותם, הקריירה שלהם, תלויה במה יאמרו רבותיהם, גם אם יחשבו אחרת. ולשכנע בעניין את הגדויילים – חבל"ז. ולהפסיד קולות מהבייס – חבל כפול שבע. אכן, יש כמה פוליטיקאים חרדיים לא מעטים שכבר הכריזו בהזדמנויות שונות, שאלה שלא באמת לומדים כמו שצריך – "קחו אותם". כלומר, אין לנו התנגדות. אם אתם, הצבא, יודעים איך להגיע אליהם, תנסו.

בעיניים שלי, זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. למה? קל להגיד כשיודעים מראש את התמונה: מאות צעירים צובאים על הג'יפ שבא לשלוף צעיר חרדי, ולך תזהה אותו. גם מג"בניק משופשף יוותר. החלק האופטימי שבי עוד רוצה להאמין שמתישהו יקום מנהיג פוליטי חרדי ויגיע להבנות עם ראשי ישיבות מהמיינסטרים החרדי על העברת שחנ"שים (שיחות נפש) לכל אותם 10, 20, 30 אחוזים של צעירים בטלנים (שבתכל'ס גם גורמים לתדמית הישיבה יותר נזק מתועלת), שיתגייסו לשירות לאומי כלשהו – אזרחי או צבאי – כמשימה חינוכית, לאומית ואישית. על המדינה יהיה כמובן להתאים את המסלולים, ואני מאמין שזה יקרה אם באמת תגיע מסה של צעירים חרדיים מדי שנה. 20 אחוז משנתון (בתור התחלה) זה משהו בין 2,000 ל-2,500 בחורים. וזה משמעותי. גם החומה הסינית לא נבנתה ביום אחד.

מה שבעיניים שלי יותר ריאלי, זה שההתפכחות תבוא דווקא מצד הצעירים האלה עצמם. המלחמה הנוכחית לא משאירה גם את הרחוב החרדי אדיש. לדוגמה: עד למלחמה, חייל חרדי שהתגייס לצבא והגיע לחופשה בביתו שבריכוז חרדי, היה במקרים רבים מחליף את המדים לבגדים 'רגילים', כדי שלא לבייש את המשפחה. בחודשים האחרונים, חיילים במדים המסתובבים עם נשק ברחובות בני ברק ובריכוזי חרדים אחרים, מתקבלים באהבה רבה ואף במבטי הערכה. להרגשתי, שם, בקרב הצעירים האלה צריך לעשות עבודת שטח, וחזקה על מי שאמון על הנושא שיידע להפעיל 'סוכני גיוס' בדיוק כפי שנהוג בהייטק עם 'ציידי עובדים'. כאלה שיודעים לדבר עם הצעירים האלה חרדית בגובה העיניים, יודעים מה נוגע להם פנימה.

דומני שהיום כבר מוסכם על הכל שההיגד "תורתו אומנותו" הוא לא יותר מסיסמה נבובה בכל הקשור לאי התגייסותם של צעירים חרדיים לצבא. מה שבאמת עומד מאחורי השתמטות זו הוא החשש של המשפחות ושל הצעירים ששירות בצבא הוא מתכון כמעט בטוח לירידה משמעותית ברמה הדתית והאמונית, עד כדי חילון ממש, כשגם 'שביל הזהב' ('סרוגים'?) הוא עבור אותן משפחות לא פחות מאסון. אם להיות כנים, יש לחשש זה על מה לסמוך, בטח אם מדובר ביחידות שאינן הומוגניות לציבור החרדי, וכנראה גם בהן. בעיניים שלי, הצבא צריך להתמודד עם חשש זה ביושר, והצבא התמודד עם בעיות גדולות בהרבה. צריך רק הבנה ורצון לכך.

ולשורה התחתונה: כששעון בג"ץ מתקדם במהירות, והתקשורת לא מפסיקה להעלות ולפמפם סוגיה זו (לטעמי בצדק, וגם אני רואה כשליחות לעשות זאת), סביר שלא יהיה מנוס אלא לחוקק חוק גיוס חדש שיפסיק סוף-סוף את העוול הזה של פטור גורף לצעירים חרדיים. גם סביר, לענ"ד, שבכפייה לא ניתן (וגם לא רצוי) יהיה לגייס את מי שליבו אינו שלם עם זה ואף סולד מזה. חייל טוב לא ייצא ממנו. תגידו, גם הרבה חיילים חילוניים וסרוגים לא בטוח היו מתגייסים לו ניתנה בידיהם הבחירה? נכון, אבל לגביהם לפחות דרך חינוכם וכל החברה שלהם מכוונת לגיוס, מעודדת אותו ומוקירה אותו. וזה שוני משמעותי.

אם חוק גיוס חדש כן, אך כפייה לא – מה כן, כאן ועכשיו? לטעמי, הכפלת הגמול הכספי וההטבות תוך כדי שירות ואחריו לחיילים בכלל ולחיילים לוחמים בפרט, תעשה קודם כל צדק עם המשרתים ועשויה גם לעודד את המגזר החרדי להתגייס. באותה המידה, בעיניים שלי, שלילת הטבות כספיות מהמדינה (לא שלילה טוטאלית, די באקסטרות שהפוליטיקאים החרדיים הצליחו להשיג) ממי שיכול לשרת ובוחר שלא לעשות כן, היא לגיטימית. כפי שאמר פעם מיודענו ביבי בעניין אחר: ייתנו (שירות אזרחי או צבאי) – יקבלו (מלוא החופן תקציבים, מענקים, קצבאות); לא ייתנו – יקבלו רק את המינימום ההכרחי, בלי שום העדפה מגזרית/ קואליציונית. ואז, תשאלו, איך תקום קואליציה/ממשלה, אם החרדים לא יבואו? או שיפסיקו עם החרמות ויסתדרו בלעדיהם, או שגם הסיעות החרדיות ייאלצו להכיר את שריר הגמישות והוויתורים. אם אינני טועה, מדיווחים על שיחות בחדרים הסגורים עולה כי על 'מכסות' גיוס לישיבות כבר מוכנים לשמוע.

והקומפוט של קטע זה: היועצת המשפטית לממשלה הכריזה בבג"ץ, כזכור, שאם לא יקודם עד סוף מרץ חוק גיוס חדש שיסדיר את מעמד 'תורתו אומנותו', לא יהיה אפשר להמשיך את העברת התקציבים לישיבות עבור התלמידים והאברכים. אם בג"ץ יקבל את עמדתה והחוק לא יקודם, כל ההעברות אמורות להיפסק באחת. אבל, לא אלמן ישראל, לא אלמן הישיבות.

מיודענו בצלאל סמוטריץ', העומד בראש מפלגה הקוראת לעצמה מפלגת הציונות הדתית, התבטא, כך פורסם ולא הוכחש (ככל שאני יודע), שאם בג"ץ יורה להפסיק את הזרמת הכספים לישיבות בגין זה, הוא יפעל לחוק עוקף בג"ץ שיאפשר להמשיך את העברת התקציבים לישיבות גם עבור תלמידים שלא התגייסו, אף על פי שלא קיבלו פטור צבאי או דחיית שירות כדין.

בעיניים שלי, אם כך ינהג, תהיה זו סטירת הלחי הכי גדולה שלו לציונות הדתית. זלזול בה, זלזול בערכים שלה, ונשיאת שם הציונות הדתית לשווא.

יש רבנות ראשית בישראל?

בעיניים שלי, סוגיית 'תורתו אומנותו' ו(אי) גיוס צעירים חרדיים לצה"ל אמורה להעסיק את הרבנות הראשית לישראל. בטח כשאנו בעת מלחמת מצווה. מישהו שמע? מישהו יודע? יש לה עמדה? אגב, הייתי מצפה לשמוע גם את עמדתו בעניין של כל מי שרואה עצמו מתמודד בקרוב לכהונת הרב הראשי לישראל. בשקיפות, בבהירות. שיידעו חברי הגוף הבוחר למי הם מצביעים.

בשליחות עצמו

"בישראל יש ראש ממשלה אחד", אמר נתניהו לגנץ, בתגובה להודעה שמסר לו על נסיעתו לשיחות בוושינגטון. גנץ לא ביקש רשות, רק עדכן. ביבי זעם, ואנשיו הורו לשגרירות בוושינגטון ובתחנה השנייה בלונדון, לא לסייע לביקור של גנץ. כזכור, חבר קבינט מדיני ביטחוני, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, 40 שנה על מדים.

בעיניים שלי, גנץ כן היה צריך לבקש אישור, כמקובל. נתניהו היה צריך להתגבר על האגו שלו ולתת ברכת הדרך. אין זה סוד שלנשיא ביידן "נגמר" מנתניהו. אין זה סוד שישראל זקוקה לארה"ב כאוויר לנשימה, בטח כל עוד הלחימה בעזה נמשכת והלחימה האמיתית בצפון עוד לפנינו. נכון שזה לא נראה טוב שגנץ מנהל שם שיחות עם סגנית הנשיא ומזכיר המדינה כאשר חלק מהדברים (היום שאחרי, למשל) הוא לא רואה עין בעין כמו שרואה ראש הממשלה, וגם נכון שייתכן שהממשל שם שמח על הביקור ולו כדי להעמיד את נתניהו באור מגוחך. ובכל זאת, כאשר על הכף מונחים יחסי ישראל וארה"ב, ובהנחה שלגנץ יכולה להיות השפעה חיובית עליהם, לא אכפת לי שנתניהו ייפגע קצת. ענייני הביטחון של המדינה קודמים להרגשתו שלו.

הציונות הדתית מגמגמת. חלקים נרחבים בה, ובעיקר רבנים, מתקשים להוציא מפיהם אמירה ברורה, בהירה וצלולה הקוראת לחרדים להתגייס

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? – מרמורשטיין

כמי שנטל חלק כלוחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, במלחמת לבנון הראשונה ובמערכה בלבנון, וכמי ששירת כלוחם 1,000 ימי מילואים כמעט עד גיל 50, אני מרשה לעצמי להביע דעה בסוגיה הרובצת לפתחה של החברה הישראלית למן היום שבו ויתר דוד בן-גוריון ל-400 אברכים ש"תורתם אומנותם" על שירות צבאי.

החברה החרדית, ששיעורה בקרב החברה הישראלית הולך וגדל, הפכה למגזר שכל כולו "תורתו אומנותו", זאת בשעה שמדינת ישראל מוקפת מכל צידיה במדינות אויב שכל מטרתן להשמיד את ישראל, וצורכיה הביטחוניים של ישראל הולכים וגדלים עם השנים. הסוגיה הזו, הרגישה מאין כמוה, מגולגלת לאורך עשרות שנים כתפוח אדמה לוהט מבית המשפט לכנסת ובחזרה, ובאורח פלאי ממש הצליחה להתחמק מהרדאר הישראלי בלא שתיפול שערה משערות ראשם של אלה ש"תורתם אומנותם".

אחרי מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בשמחת תורה לא תוכל עוד החברה החרדית לצפות מן הצד במלחמות ישראל, והחברה הישראלית לא תוכל עוד לשאת את התחמקותה של החברה החרדית מלהיכנס אל מתחת לאלונקה. הקונספציה הישראלית, לפיה המלחמות הן מאחורינו ופנינו לעתיד של שקט ופריחה, קרסה גם היא יחד עם הקונספציה שמאחורי מחדל שמחת תורה.

יש הרואים במלחמת "חרבות ברזל" את מלחמת השחרור השנייה, ויש הרואים בה את המשך מלחמת השחרור. כך או כך, מדינת ישראל נכנסת לתקופה שאין יודע את סופה, של מלחמת קיום אכזרית בכל החזיתות. תקופות השירות הצבאי המקובלות כיום בסדיר ובמילואים אינן נותנות עוד מענה לצרכים הצבאיים הגוברים. בכוונת מערכת הביטחון להאריך את תקופת השירות הסדיר לשלוש שנים, את תקופת שירות המילואים עד לגילים מתקדמים יותר מכפי שמקובל היום, ואף להאריך את תקופת שירות המילואים השנתית של הנושאים בנטל.

החברה הישראלית הכללית לא תשלים עוד עם מצב בו החברה החרדית תוסיף לעמוד מנגד.

אתוס לימוד התורה המקודש על ידי החברה החרדית מוסבר על ידה בעיקר בהיות לימוד התורה חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה הישראלית.

יורשה לכותב שורות אלה להביע את דעתו, כי גם אם הם מאמינים בכך, לא זה מה שעומד מאחורי אי התגייסותם של צעירי המגזר החרדי לצה"ל.

שורשיו האמיתיים של אתוס הזה נעוצים בפחד עמוק מפני התרסקות החברה החרדית אם בניה יתגייסו לצבא, שכן סביר שיושפעו שם מערכי החברה הישראלית הכללית ומתרבותה ולתפיסת החברה החרדית, "ייצאו לתרבות רעה". הסתגרות היא נחלת החברה החרדית כבר יותר ממאתיים שנה, מאז הגיחו לעולם תנועות ההשכלה, הרפורמה, החילון וההתבוללות.

לתפיסתי, פחד זה של החברה החרדית מעלה שאלות קשות בדבר עומקה של יראת השמיים החרדית, שאינה מעיזה להישיר פניה אל פני המציאות, וסוד קיומה היא ההסתגרות.

החברה החילונית הישראלית, שלימוד התורה אינו בעל ערך רב בעיניה, כבר מתקוממת ואין בכוונתה להרפות, והיא תביא את החברה הישראלית למשבר כל עוד לא יתוקן העוול הזה.

במאמר מוסגר ראוי לציין כי חלק מהחברה הזו, בגילויי הסרבנות שלה בתקופה שקדמה למלחמת "חרבות ברזל" סיפקה, שלא ברצונה, תחמושת לסרבנות הגיוס החרדית, בקבעה כי יש עקרונות המצדיקים סרבנות גיוס. לחברה החילונית יש עקרונות. גם לחברה החרדית יש עקרונות.

כשלעצמי אני סבור שאיננו משרתים בצבא כדי לשרת ממשלה או רעיון. אנחנו משרתים כדי להגן על סבינו וסבתותינו, הורינו, נשותינו וילדינו מפני אויבינו. סרבנות למען עיקרון פירושה הטלת משימת ההגנה על זולתנו. האויב לא נעלם.

עם זאת, החברה החילונית נכנסה, כצפוי, במלחמת "חרבות ברזל", יחד עם הציונות הדתית, אל מתחת לאלונקה. היהדות החרדית, ברובה המכריע, ניצבת מנגד. 

הציונות הדתית, שלימוד התורה הוא בעל ערך בעיניה, מגמגמת. חלקים נרחבים בה, ובעיקר רבנים, מתקשים להוציא מפיהם אמירה ברורה, בהירה וצלולה הקוראת לחרדים להתגייס, לפחות לעבור למתכונת ישיבות הסדר.

שורשיו של הגמגום עמוקים הרבה יותר מכפי שהם נראים. הם מצביעים על תחושה שדרכה של הציונות הדתית היא דרך של "בדיעבד", של פסיחה על שתי הסעיפים, על רגשי נחיתות אל מול יהדות חרדית הלנה לכאורה באוהלה של תורה.

הגיע הזמן שהציונות הדתית תתנער מהתחושות הללו ותתחיל להאמין בדרכה. על הציונות הדתית לקרוא לחרדים להצטרף לשורות המגינים ולשרת בצה"ל, לקרוא לכל בעל כושר קרבי חרדי להתגייס ליחידה קרבית.   

אי הצטרפותם לצבא היא הטלת עול כבד יותר עלינו. זוהי עמדה בלתי מוסרית בעליל.

שאלתו של משה רבנו לשבטי ראובן גד וחצי מנשה מלפני יותר מ-3,000 שנה, שאלה שאין מוסרית ממנה, ממשיכה לרחף בחלל עולמנו והיא רלוונטית יותר מתמיד: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה

בזכות נשות החיל – הרב מאיר נהוראי

פרשיות 'ויקהל-פקודי' מתארות את אופן הביצוע של הקמת המשכן. פרשתנו מתמקדת בהבאת התרומות למשכן, שהגיעו מכל העם ובכללם הנשים: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה…". 

השותפות של הנשים בהבאת התרומה מנוסחת בניסוח ייחודי: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים".  רוב המפרשים סברו שהכוונה היא שהנשים היו טפלות לגברים. אולם, אבן עזרא סבר שהכתוב דווקא מעצים את תרומתן של הנשים: "ויבאו האנשים על הנשים – אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם".

הנשים עודדו את הגברים לתת תרומה או שהן היו הראשונות שנתנו תרומה, ובכך סחפו את הגברים. הרמב"ן סבור שהנשים הקדימו את תרומתן, כי התכשיטים היו שייכים להן והיו זמינים לתרומה. כך גם לדורות, נשים תהיינה שותפות בבניין בית המקדש העתידי, וכפי שכותב הרמב"ם הלכות בית הבחירה (א,א): "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר".

חובה זו נלמדת משותפות הנשים בבניית המשכן. שותפות הנשים במשכן באה לידי ביטוי גם במעשה הכיור: נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן. משה אסף את המראות ועשה מהן כיור – " וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת".

מסביר רש"י בשם המדרש: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם".

המראות הללו משקפות את מסירות הנפש של הנשים במצרים, שכן באמצעותן העמידו הנשים צבאות רבים. המראות הן סיפור תושייה של הנשים למאבק על המשך החיים.

גדולתן של הנשים התגלתה עוד בימי שעבוד מצרים, בשעה שנדרשה תעוזה להמשיך את הבאת החיים לעולם. הנשים המיילדות התמודדו בגבורה רבה עם גזירת פרעה על היילודים במצרים, וכפי שאומרת הגמרא, "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים".

מלחמת 'חרבות ברזל' חשפה פן נוסף בגבורתן של הנשים, הן מצד אלו שלחמו בפועל, והן אלו שעמדו לצד בעליהן, שנעדרו תקופה ארוכה מהבית. במהלך המלחמה אף התקיימו חתונות, ומייד לאחר מכן יצא החתן לשדה הקרב: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

דומה שתקופתנו היא חלק ממסורת של גבורתן של נשים. מרים שהניחה את משה בתיבה, יעל אשת חבר הקיני שהשקתה את סיסרא לשכרה, אסתר המלכה שלחמה בגבורה כנגד גזירת השמד של העם היהודי, שרה גיבורת ניל"י, חנה סנש ועוד רבות. הנשים השפיעו בצורה מכרעת על יכולת העמידה של העם, במצבים לא אנושיים, וחשפו יכולת עמידה בלתי נתפסת ורוח לחימה בכל החזיתות. ספר 'שמות' נפתח בגבורתן של נשים במצרים וחותם בנדיבות הלב שגילו הנשים ביחס למשכן: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותן הוקם משכנו של הקב"ה בתוך המחנה.

בתולדות עמנו היו כמה וכמה בצלאלים, שברוב כישרונם ידעו ליצור את היצירה הנכונה בזמן הנכון

בחוכמה ובתחבולה – יעקב ספוקויני

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" [לה ל-לא]

 משה מתפעל מתכונותיו של בצלאל, ורש"י מסביר: "בחכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד. בתבונה – מבין דבר מתוך דבר. ובדעת – רוח הקודש". מדוע ראה רש"י להסביר דווקא את המילה דעת כרוח הקודש?

מסביר הרב הירשנזון בפירושו 'נימוקי רש"י', כי צריך לגרוס ברש"י "וכולם ברוח הקודש" כיוון שרש"י עצמו מבאר בפרקי אבות את המילה דעת "כאדם המראה סלע לשולחני, והשולחני אומר לו 'טוב' או 'רע' ומוציא לו מטבע אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו". שהרי דעת באה מלשון ידיעה. השולחני יודע את מלאכתו, וכך גם בצלאל. אלא שלבצלאל היה עוד משהו מיוחד: כישרון מעולה שניחן בו מאת ה'.

בתולדות עמנו היו כמה וכמה בצלאלים, שברוב כישרונם ידעו ליצור את היצירה הנכונה בזמן הנכון. אחד מהם היה איש האצ"ל הנודע עמיחי פאגלין, הידוע בכינוי המחתרתי "גידי". לאחר פיצוץ המפקדה הבריטית בידי אצ"ל במלון המלך דוד [יולי 1946] החלו הבריטים בביצור עמדותיהם בא"י. הם הקיפו את מחנותיהם ומפקדותיהם בגדרות תיל. הגדרות זכו לשם הנלעג "בווינגראדים" על שמו של שר החוץ הבריטי בווין, בעל העמדה הנוקשה כלפי החזון הציוני להקמת מדינה יהודית.

למרבה האירוניה נדרש גידי להמצאה חדשה דווקא בגלל הצלחתו בתכנון ובפיצוץ המלון. על הכוונת הייתה מפקדת הבולשת הבריטית בכניסה לנמל חיפה. על מנת להתגבר על גדר התיל הגבוהה, בנה גידי מתקן מוגבה דמוי חבית על גבי משאית. לתוך החבית הוכנס מטען נפץ במשקל של חצי טונה. בשני צידי החבית הורכבו צמיגי טרקטור ענקיים ומתחתיה מגלשות מתכת, שהיו למעשה שתי מסילות שעליהן אמורה החבית לגלוש היישר אל המטרה. בתא הנהג הותקנה ידית שחוברה למעצור שמנע מן החבית להתגלגל ללא בקרה. את המשאית רכשו אנשי אצ"ל מ… הצבא הבריטי.

המתקן נבנה בפרדס של משפחת גולדברג בפאתי בני ברק. אחרי שהסתיימו כל ההכנות הטכניות, הגיע זמן הביצוע. התאריך שנבחר: היום הראשון של חג הסוכות תש"ח [29.9.1947]. ביום כזה התנועה דלילה, וקטן החשש לפגיעה בבלתי מעורבים.

יום קודם לכן נסעו אנשי אצ"ל, משה לוי ובנימין בכר, במשאית. לפניהם נסע אופנוע מלווה, ומאחוריהם מכונית ובה יואל קמחי מפקד "חיל הקרב" של האצ"ל בחיפה. האתגר הראשון היה לעבור את הבקרה הבריטית במבואות חיפה. למשאית צורפו אישורים מזויפים על מטען של מכונות כביסה המיועד לנמל בחיפה. השוטרים שבדקו את האישורים אפשרו לה לעבור, אך רשמו דוח תנועה על כך שהמטען במשאית גבוה מדי. המשאית הגיעה בשלום לחניון במגרש בהדר הכרמל, סמוך לטכניון, והופקדה עליה שמירה למשך הלילה.

למחרת, בשעה 05:30 בבוקר, אחרי הרכבת חומרי הנפץ והנפצים, יצאה המשאית אל היעד. היא נעצרה ממול לשער הראשי של התחנה. משה לוי משך במעצור, והחבית התגלגלה אל מעבר לגדר היישר אל קיר הבניין. השומר הערבי עוד הספיק לצעוק "היי ג'ורג', נפלה לך חבית", ומשה מיהר לברוח מן המקום. בתוך 30 שניות התפוצץ המטען והרס את כל הקומה הראשונה של הבניין. גם הקומות האחרות ניזוקו, וביניהן הקומה השנייה שבה עונו אסירים יהודים בידי אנשי הבולשת. בזכות השעה המוקדמת בבוקרו של יום חג, לא נפגעו בלתי מעורבים, אך נהרגו 13 שוטרים ועובדים ששהו במשמרת באותה העת.

לוי ובכר נסעו עוד כברת דרך עם המשאית אל מקום המפגש שסוכם מראש, ליד השוק. שם החנו את המשאית ונפגשו עם קמחי. השניים הוכנסו למכונית שנסעה דרך קיבוץ בית אורן לתל אביב, עוד לפני שהבריטים הספיקו לפרוס מחסומים ולהטיל עוצר.

הייתה זו פעולת תגמול הולמת של היישוב היהודי לגירוש שתי אוניות מעפילים באותו החודש – ספטמבר 1947. שתי האוניות – 'יציאת אירופה תש"ז' ['אקסודוס'] שגורשה לגרמניה, והאונייה 'אף על פי כן' שגורשה לקפריסין – גורשו חודשיים בלבד לפני 'החלטת החלוקה' של האו"ם. החוכמה והתחבולה של גידי תרמו ללא ספק תרומה חשובה ללחץ העצום על בריטניה לסגת מארצנו, ולבניינה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

עזרת גברים – יהודה ולד

בן 40, נשוי + 6 ילדים. תושב כרמי צור שבגוש עציון, מנכ"ל מפלגת "הציונות הדתית"

אביטל דואן

הילדות בקריית משה

גרנו בילדותי מספר שנים בכפר הרא"ה כשאבא שלי לימד שם בישיבה. ילדות קסומה בין בתי הכפר ומסדרונות הישיבה של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן זצ"ל. לאחר מכן, עברנו לירושלים לשנים מאושרות בשכונת קריית משה. הרבה חברים וכדורגל, תנועת נוער ומאפיית אנג'ל. תפילות הימים הנוראים בישיבת "מרכז הרב" יחד עם אבא וליד ראש הישיבה ר' אברום שפירא חקוקות בזיכרוני.

גוש עציון

אחרי ששירה ואני התחתנו קבענו באזור המדהים הזה את ביתנו, בין עיר הקודש לקברי האבות שבחברון. זכיתי להיות מספר שנים חבר מליאת גוש עציון ולראות כיצד הגוש מתפתח וגדל. 76 שנה אחרי שרחל דורון – מלוחמות גוש עציון – הודיעה בקשר את ההודעה ההיסטורית "מלכה נפלה", שסימנה את נפילת הגוש בידי האויב במהלך מלחמת העצמאות, המלכה קמה והגאולה מתגשמת מול עינינו.

"אבוקת אור"

אחי הגדול אריאל ז"ל נולד עם מוגבלות קשה – הוא לא ראה, לא הלך ולא דיבר. אמא ואבא גידלו אותו במסירות ובאהבה רבה. כשגדל, אמא הקימה עבורו ועבור חבריו מסגרת מיוחדת של דירות בקהילה ומרכז יום תעסוקתי שנקרא "אבוקת אור". אריאל נפטר לפני מספר שנים. אנחנו נשארנו עם געגוע עצום, אבל עם שיעור גדול על אמונה, קבלת השונה וערכה של נשמה מיוחדת.

מלחמת "חרבות ברזל"

יצאתי מהבית בשמחת תורה והגעתי עם חבריי הלוחמים הצנחנים לכבישי העוטף ולכפר עזה. נלחמנו שם וחילצנו תושבים. לאחר מכן הספקנו לעלות לצפון הארץ, ובחודשיים האחרונים לחמנו בחאן יונס כחלק מהתמרון של אוגדה 98. מראות הזוועה מיישובי העוטף ומראות הגבורה ברחובות חאן יונס לא ייצאו מראשי. אל מול רגעי הייאוש והכישלון ב-7 באוקטובר, הייתה לנו משימה להחזיר את האמון והתקווה במדינה, להחזיר את הכבוד הלאומי. כיסחנו לחמאס את הצורה שם בעזה. אסור לעצור עד הניצחון והחזרת אחיותינו ואחינו החטופים.

מפלגת "הציונות הדתית"

המלחמה הזו הוכיחה שוב שהמגזר הדתי לאומי הוא הכי לא מגזרי שיש. תנועות נוער והישיבות הציוניות, המכינות הקדם-צבאיות, הגרעינים והשירות הלאומי – אלה בתי גידול לשליחים שמוסרים את הנפש למען כל עם ישראל. אני רואה ערך גדול שבכנסת ישראל תהיה מפלגה שתפיח את הרוח הגדולה הזו גם בהנהגת המדינה. יש ציבור גדול שמאמין בערכי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, והמשימה שלנו היא להפוך את הסיסמאות למציאות ולהוביל יחד את המדינה לאורם. צריך לזה אחדות גדולה והרבה עין טובה. 

הבחירות המוניציפליות

ב"ה הייתה הצלחה מטורפת הרבה מעבר למה שציפינו. למרות שרבים מאנשי המטה והמועמדים היו בצו 8, הצלחנו להכניס עשרות נציגים ונציגות בקרוב למאה ערים ומועצות בכל רחבי הארץ. אלה שליחי ציבור שיעשו הרבה טוב לכל תושבי ישראל. החיבור בין ההנהגה הארצית וההנהגה המקומית היא מכפלת כוח משמעותית.

ארגון "אחים לנשק"

יש גוונים שונים בעם ישראל, אבל אסור שדעות שונות יביאו לפירוד בלבבות. לצערי, הארגון הוביל קו קיצוני שחצה קווים אדומים של שיח מפלג, כולל קריאה לסרבנות ולפגיעה בלכידותו ובעוצמתו של צה"ל. הקול שלהם חשוב בחברה הישראלית, ואני מתפלל שהם יצליחו להתעלות לגודל השעה ולחשב מסלול מחדש, כדי שנוכל לנהל את המחלוקות בצורה שלא תפגע במדינה ובעם.

גיוס חרדים

אנו רואים בגיוס לצבא מצווה גדולה וזכות עצומה בדור הגאולה. אנחנו מחנכים את ילדינו ללימוד תורה משמעותי ולשירות צבאי משמעותי, ויש לנו על זה מחלוקת עמוקה עם הציבור החרדי. אחרי 7 באוקטובר ברור לכולם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והציבור החרדי חייב להיכנס מתחת לאלונקה. עם זאת, אנו חייבים לשמור על אחדות העם ואסור שזה יוביל למלחמת אחים. אם אנחנו רוצים שהתהליך יקרה, חייבים להציב את הדרישה בכל עוזה –  אבל בהידברות ולא בכוח.

איזה פחד – לוחמה פסיכולוגית / נעמי (יפֶה) עיני

"לעולם אי אפשר לדעת מה יגיע מבחוץ… הלוואי שיכולתי לומר לכם שמחר העולם יהיה מוגן מפני אכזריות ואלימות ודעות קדומות… אנחנו חיים בעולם של סכנות, ולכן אנחנו חיים בעולם שיש בו פחד. הביטחון שלכם אינו מובטח". כך כותבת ד"ר אדית אווה אגר, פסיכולוגית וניצולת שואה בת 96, בספרה רב המכר 'המתנה'. "אבל פחד ואהבה אינם מתקיימים בכפיפה אחת, ופחד אינו חייב לשלוט בחייכם", היא קובעת.

לדברי ד"ר אגר, הפחד מהווה מנגנון הגנה. לא נולדנו איתו, אלא רכשנו אותו באמצעות חיקוי של אחרים או לאור חוויות שחווינו בחיים. הפחד עוצר אותנו מפני בחירה בשינוי, אפילו תחת סבל. "מה יהיה אם", זו המנטרה של הפחד. "אולי יהיה יותר גרוע?" ו"אמרתי לך" – אלו אמירות הנלוות לפחד, לפני או אחרי עשיית מעשה שמסתיים בכאב או בכישלון.

בספרה מתייחסת ד"ר אגר, העובדת עם פונים שחוו טראומות וקשיים, לרגשות המעכבים את ריפויים ואת שיקומם הנפשי. פחד הוא אחד מהם. "אני לא יכול/ה", "אני צריך/ה לעשות את זה, אבל…", "אני מנסה" – כל הנ"ל נאמרים, לדבריה, מתוך עמדה של פחד ומבטאים חוסר כנות ומחויבות והתנגדות לביצוע שינוי, גם כאשר האדם יודע שביצועו חיוני. את המילים המתנגדות לשינוי היא ממליצה להחליף במילים: "אני יכול", "אני רוצה", "אני מסכים", "אני בוחר", "אני קיים".

פחד שונה ממצוקה. בעוד המצוקה מקדמת פעולת הישרדות מיידית, הפחד משתק, מקבע התנהגות ומכתיב לנו אורח חיים של ויתור, צמצום וכעס. ניתן לגבור על הפחד על ידי שינוי  בחשיבה – הבנה שיש לנו יכולת בחירה בכל מצב ועל ידי עשיית מעשה, קטן ככל שיהיה, בתנאי אי ודאות.

המלחמה מעוררת בנו פחד. פחד מאלימות, מרוע, מגדיעה אכזרית של תמונת העתיד שלנו כמדינה, כעם, כמשפחה וכפרטים. בתגובה, חלקנו יצאנו לקרב בלימה והתקפה, אחרים התגייסו לסיוע ולנתינה, ויש שהגיבו בשיתוק או בהדחקה.

בחלוף הסכנה המוחשית המיידית, ד"ר אגר מדרבנת אותנו לסקרנות וליוזמה: "כשאנחנו מלאים פחד, אנחנו חיים בעבר שכבר קרה או בעתיד שטרם הגיע. כשאנחנו סקרנים אנחנו כאן בהווה, משתוקקים לגלות מה הדבר הבא שיקרה. מוטב להסתכן ולצמוח ואולי להיכשל, מאשר להישאר כלואים בלי לדעת לעולם מה היה יכול לקרות". אני מאמינה לה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

בגיוס ההמונים למשכן, העם שנותן את הכסף הוא גם המשקיע וגם הלקוח

לשאוף לאיזון – קובי פרידחי

לאחר הפרקים שעסקו בתכנון בניית המשכן, פרשת 'ויקהל' מציגה לנו מה קורה במחנה בני ישראל ברגע שמתחילים בהקמה עצמה. מהפסוקים עולה התרגשות גדולה בעם מבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".

החכמים שעושים את מלאכת הקודש, שיש בידם את המפרטים המדויקים של חומרי הבניין, באים בהתראה למשה: העם מגזים ונותן יותר מדי. משה מקשיב ושולח קול במחנה להפסיק. במבט ראשון הסיפור תמוה – לפני רגע עם ישראל נרתם כולו להביא זהב לחטא העגל, מתקן מדרכו הרעה ומשקיע לבניית המשכן, אז למה להפסיק אותו? אם יישאר כסף וזהב ניתן יהיה להשתמש בהם להמשך תפעול המשכן. מה רע ביותר מדי כסף?

כאשר מקימים מיזם חדש או סטארטאפ עם רעיון חדשני, השלב הראשון הוא לשכנע את בעלי העניין להשקיע ברעיון כדי שיוכל להתפתח למוצר. במקומות כאלה נראה שאין דבר כזה "יותר מדי כסף" – כמה שישקיעו יותר ניתן יהיה לגייס עוד אנשים, ציוד, נדל"ן, מכשור חדיש. יחד עם זאת, עסקים ואנשים פרטיים ישמחו גם לשים מהכסף בצד שיעזור בהמשך, בשעת משבר למשל, אבל כאשר באים תורמים ומשקיעים, הם רוצים לראות את התמורה במהירות והעסק מוצא את עצמו מוציא יותר ממה שתכנן, חוסך פחות, משקיע במקומות שאינם מדויקים. ואז במקום גיוס משאבים לפרויקט החדש, הכסף הוא שמנהל את הדרך שאליה הארגון הולך.

בגיוס ההמונים למשכן, העם שנותן את הכסף הוא גם המשקיע וגם הלקוח. אם העם יגזים ויביא עוד ועוד תרומות, הדבר שקול לכך שיהיה עודף של מיסים בקופת המדינה. התרומה כרגע נובעת מתוך מקום טוב והתלהבות, אבל המשכן אמור לשרת את העם לאורך תקופה ובני ישראל יצטרכו להביא קורבנות בשגרה. הקשר הרציף לא יכול להיבנות מההתלהבות הרגעית, כמו שהקשר עם הקב"ה צריך תחזוקה לאורך זמן.

משה צריך לוודא שלעם נשאר די והותר כדי להמשיך ולהשקיע לאורך הזמן, וגם לוודא שבוני המשכן לא משנים מהתוכנית האלוקית בגלל עודף כספים שגויסו. במילים אחרות, צריכים לשאוף לאיזון. איזון שימשיך את מערכת היחסים העדינה בין העם למשכן, כמו ארגון שזקוק לתמיכת המשקיעים והלקוחות, לא רק בשלב ההקמה אלא גם לאורך הדרך.

זה שבני גנץ וראש השב"כ הודיעו שהם אחראים למחדל, זה ברמה של דיבורים בלבד

"אחראי" או "הכל דיבורים"? – יחיאל רוזנצוויג

לאחרונה מדברים לא מעט על נושא האחריות. אבקש להרחיב בנושא זה. הגדרת אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם, בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. כמו כן, אחריות טמונה בכל תפקיד שאדם לוקח על עצמו, ונותן דין וחשבון על פעולותיו במסגרת תפקידו. אחריות היא ערך חיובי, הקשור קשר הדוק בחירות הפרט ובאושרו.

אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית, פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.

יש גם לקיחת אחריות מעצם תפקידו של האדם. אם אדם מסוים הוא מנכ"ל חברה, אזי ברור שהוא אחראי על כל הנעשה בחברה, בין בהחלטותיו ומעשיו שלו ובין בהחלטות ומעשים של אחד העובדים באישורו או שלא באישורו. אבל, עצם זה שהוא אחראי לא בהכרח מציב אותו כמי שגם אשם בכישלון שנעשה או נגרם בחברה.

אם למשל אחד העובדים ביצע מעשה הונאה בכספי החברה (כפי שקרה בלא מעט חברות או גופים), ברור שהחברה נפגעה, ברור גם שהמנכ"ל אחראי, אבל לתפיסתי, ממש לא ברור שהמנכ"ל נושא באשמה.

לכן, צריך להפריד בצורה ברורה בין אם האדם אחראי בכשל/מחדל לבין היותו אשם בכשל/מחדל.

ואל הקרקע, להקשר האקטואלי: בתקשורת מרבים לתהות ואף להתלונן על כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא מודיע שהוא אחראי למחדלי הטבח בשבת שמחת תורה ולמה שקדם לכך, ולעומת זאת מציינים את הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ, ראש אמ"ן חליוה, הרמטכ"ל המכהן הרצי הלוי, ואת ראש השב"כ ככאלה שכבר הכריזו על עצמם כמי שנושאים באחריות ובתום המלחמה יסיקו את המסקנות המעשיות.

ובכן, איך אומרים אצלנו, "הכל דיבורים". זה שבני גנץ וראש השב"כ הודיעו שהם אחראים, זה ברמה של דיבורים בלבד. השאלה היא מה הם עשו בעקבות הודעתם: הודיעו שהם מתפטרים? שמו את המפתחות על השולחן והלכו הביתה? נתנו לסגנים שלהם לנהל את העניינים? לקחו חופשה ללא הגבלה? כלום ושום דבר.

דיבורים שאין בעקבותיהם מעשים מעידים על האדם ש"אין תוכו כברו", כלומר אדם שאיננו מתנהג ביושר ובכנות, שמשדר צביעות ודו-פרצופיות.

אני מקווה שנגיע לימים שבהם מנהיגים ובעצם כל אדם ייקחו אחריות, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.

אף שהדברים נכתבו לפני כמאה שנה, דומה כאילו הם מכוונים לתקופתנו

לך כנוס – הרב אבי רזניקוב

הרב קוק במאמר המתייחס לתקופתו הסוערת מתקשה: "בימי הפורים האלה בשעות קשות הללו שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל…".

ממשיך הרב בהשראת המגילה שנכתבה לדורות: "ואיך זה תאמר, 'לך כנוס את כל היהודים'? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא… אבל בוודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול, הייתכן, עכשיו, אתה אומר 'לך כנוס את כל היהודים'? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחייתו ואת שיבת שבותו?"

ובעומק האופטימיות של הרב הוא ממשיך: "וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" (מאמרי הראי"ה, עד דלא ידע, עמ' 107).

אף שהדברים נכתבו לפני כמאה שנה, דומה כאילו הם מכוונים לתקופתנו שלנו. הצום שביקשה אסתר שיצומו טרם שנכנסה אל המלך אחשוורוש, נמשך שלושה ימים. בחג הפסח שבו אסור לצום, מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום? לפי חז"ל, מרדכי התלבט בשאלה זו כשאסתר ציוותה: וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים – י"ג, י"ד וט"ו, אמר לה מרדכי: והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו, הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל למי הפסח?! שמע מרדכי את ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר 'ויעבור מרדכי', מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה (פרקי דרבי אליעזר, פר' נ').

הניסוח "ויעבור מרדכי" הביא את חז"ל לדרוש כי מרדכי עבר על דברי תורה, אלא שלא היה זה מעשה שלילי, להפך. בעת ההיא המאמץ כולו הופנה לגרום לעם להתעורר ולשוב בתשובה. אסתר הבינה כי בהחלטתה זו היא לא תפגום בחג, אלא להפך, תעשה תיקון של צום ותפילה לדורות.

הנודבים הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים

נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְנָדְבָה רוּחוֹ – אבי רט

עם תחילת מסעו של עם ישראל במדבר, מבקש משה רבנו מהעם להקים את המבנה הציבורי הראשון שלו – את המשכן, מבנה שהמימון שלו יבוא מתרומות האנשים כולם: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

הפסוק מתאר את הבאת התרומות לצורך בניית המשכן, כך: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד".

עיון בתיאור האנשים התורמים מגלה מייד שיש כאן שני סוגי תורמים: יש כאלו שהפסוק קורא להם: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ",ויש כאלו הנקראים בפסוקֹ: "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ".

מה ההבדל בין "נְשָׂאוֹ לִבּו" לבין "נָדְבָה רוּחוֹ"?

רבי חיים בן עטר, המכונה 'אור החיים הקדוש', מגדולי פרשני המקרא, דייק בפירושו את ההבדל בין הביטויים הללו, וכך כתב: "דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה ייקרא 'נָדְבָה רוּחוֹ'… והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוב ליבו, ולזה ייקרא 'נְשָׂאוֹ לִבּוֹ',פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר".

במילים שלנו, "נָדְבָה רוּחוֹ"הוא זה התורם כפי יכולתו ולפי מה שיש לו, בעוד זה ש"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ"תורם ונותן בחפץ לב ובאהבה יותר מיכולתו וממה שיש לו.

שני סוגי התורמים הללו הם ראויים, רצויים ומשובחים. הם אלו שבכוחות משותפים הקימו את המשכן. בכל זאת, בכך שהתורה ציינה את שניהם, יש כאן אמירה שאלו שנשאם ליבם ותרמו יותר מכפי יכולתם ראויים לציון ולהכרת הטוב גדולה יותר.

מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', עומדת החברה הישראלית כולה נפעמת מול הגילויים המפעימים ומעוררי ההשראה של כוחות ההתנדבות הגדולים בעם. יש כאלו שהם בגדר "נָדְבָה רוּחוֹ", ויש רבים רבים אחרים וטובים מכל רחבי הארץ ושדרות הציבור העונים, ובגדול, להגדרה של "נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". תורמים מזמנם, מכספם, מליבם ומאישיותם הרבה יותר מיכולתם.

המראות הללו של התורמים למיניהם ולסוגיהם חיממו את הלב בבניית המשכן בזמנו במדבר, והם מחממים את הלב בימינו, בבניית המדינה והצבא, על ערכי הנתינה והערבות ההדדית.

על כל חברת אנשים הרוצה להבטיח את עתידה, את חוסנה, את הלכידות החברתית שבה ואת ניצחונותיה ויכולת התגברותה על המכשולים הנערמים בדרכה, לוודא שתמיד יהיו בתוכה אנשים שיענו על שתי ההגדרות הללו – "נָדְבָה רוּחו" ו"נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". הם הערובה לקיומה של כל חברה חפצת חיים.

דה ז'ה וו?

50 שנה חלפו מאז המאבק שניהלה ישראל כדי לקבל מהסורים את רשימת השבויים שבידה ממלחמת יום הכיפורים. השוואה מרתקת למאמצים כיום ביחס לשבויים שבידי חמאס

לראשונה מאז מלחמת העצמאות, היו לישראל בסוף אוקטובר 1973 מאות חיילים נעדרים, שחלקם הוגדרו כשבויים. עובדה זו, יחד עם תמונות שבויים שהוצגו בערוצי הטלוויזיה הערביים, עוררו בציבור תגובות קשות והוסיפו לאובדן האמון בממסד. הסורים, ובשלב הראשון גם המצרים, סירבו לפעול לפי אמנת ג'נבה, שנקבעה בשנת 1949 והגדירה את זכויותיהם של שבויי מלחמה. הסורים השתמשו בשבויים למטרות מדיניות, כקלף למיקוח. חלק מהשבויים נרצחו, וישראל הגישה על כך תלונה לאו"ם ולארגון הצלב האדום הבינלאומי, האמון על הטיפול בשבויים לפי האמנה.

ישראל מצידה פעלה בהתאם לאמנת ג'נבה ביחס לשבויים שהחזיקה. היא מסרה רשימת שמות ואפשרה ביקורים של נציגי הצלב האדום. עוד ב-22 באוקטובר החליטה הממשלה שלא תסכים להפסקת אש ללא חילופי שבויים.

בזמן הלחימה הוטל איפול על מספר השבויים והנעדרים מטעם הצנזורה הצבאית. לאחר הפסקת האש הודיע שר החוץ, אבא אבן, כי מצרים מסרה מידע על השבויים שבידיה. אולם, סוריה, על אף החובה לזהות ללא דיחוי את כל השבויים שבידיה, סירבה למסור לצלב האדום רשימה שמית של השבויים. לפי דיווחים בעיתונות, ב-25 באוקטובר הודיע קצין סורי באופן בלתי רשמי על 50 שבויים ישראלים ממוצב החרמון. אימהות ונשים של שבויים הגישו עצומה לממשלה הקוראת לקדם חילופי שבויים בתוך 24 שעות.

התסיסה וההתמרמרות אף החריפו לאחר שנודע שישראל הסכימה, בלחץ ארצות הברית, להעביר אספקה לארמיה השלישית המצרית המכותרת. בדיון בכנסת, לפי דרישת הליכוד, ראש האופוזיציה, מנחם בגין, דרש מנשיא מצרים, אנוואר סאדאת, להתערב אצל הסורים למען שחרור השבויים הישראלים. הוא התייחס גם להבטחות ארצות הברית להשיג התחייבות מברית המועצות בעניין חילופי השבויים.

ב-29 באוקטובר, בפגישה שנערכה בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, מסרו המצרים רשימת שבויים ופצועים. בנובמבר, לאחר חתימת "הסכם שש הנקודות", הוחזרו כל השבויים ממצרים לישראל.

עתה הפכו משפחות הנעדרים בחזית הסורית לקבוצת הלחץ העיקרית על שרי הממשלה, ובמיוחד על ראש הממשלה. לדעת מקורביה, גולדה מאיר, שהייתה רגילה להיות מוקפת הערצה ופופולריות בקרב הציבור, עברה מעין משבר אישי אחרי המלחמה. רגישותה לביקורת הציבורית ותחושתה שאינה זוכה לתמיכה מצד חבריה למפלגה, הלכו וגברו במהלך חודשים אלו. המגעים עם משפחות השבויים הוסיפו על חרדתה.

על פי המידע שהיה מצוי בידי ישראל באותו זמן, היו בחזית הסורית כ-131 נעדרים שנחשבו שבויים. בעיתונות פורסם, בהתבסס על מקורות של הצלב האדום, ש-100 מהשבויים נרצחו. ישראל הודיעה כי לא תפתח במשא ומתן עם סוריה לפני מסירת הרשימה.

בתשובה לטענות ישראל לאו"ם, כי סוריה אינה פועלת על פי אמנת ג'נבה, הגישה סוריה תלונות למועצת הביטחון על יחסה של ישראל לאזרחים בשטחים שכבשה ועל גירוש תושבי הכפרים בשטח זה. פעולות אלה, לטענת סוריה, עומדות גם הן בניגוד לאמנה. ישראל הודיעה כי היא מוכנה לאפשר ל-15,000 כפריים שעזבו את בתיהם במהלך המלחמה לחזור לשטח שבשליטתה, ואף הציעה להעביר לאו"ם את המוצבים הסורים שנכבשו בחרמון ב-1973, תמורת החזרת השבויים. הסורים דרשו בתגובה את פינוי כל השטחים שנכבשו והכרה באנשי אש"ף כלוחמים. ישראל לא נענתה לדרישות אלו.

משרד החוץ, שהיה אמון על המגעים עם הצלב האדום, הבין שהשבויים משמשים בני ערובה. נציג המשרד, מרדכי קדרון, כתב למנכ"ל המשרד כי הסורים מבינים היטב את ערך הקלף שבידיהם. אמנת ג'נבה לא מעניינת אותם, והבעיה תיפתר רק במסגרת הסכם מדיני שיכלול מרכיב של נסיגה. גם נציג הצלב האדום בישראל, מישל קונבר, חשב שבעיית השבויים תוכל להיפתר רק במסגרת עסקת "חבילה גדולה" על הפרדת כוחות.

שולחנם הריק של הסורים בוועידת ג'נבה

בדצמבר 1973 ארגן מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, ועידת שלום בג'נבה. ב-16 בדצמבר אמרה ראש הממשלה שהממשלה החליטה לא להשתתף בשיחות עם הסורים בג'נבה עד שלא תימסר רשימת השבויים. במזכר הבנות שערכו עם ישראל הבטיחו האמריקאים לעשות כל מאמץ להשפיע על הסובייטים ועל הסורים למסור את הרשימה ולקיים את אמנת ג'נבה, וציינו שאם ייכשלו, וישראל תסרב להיכנס לדיונים עם הסורים, ארצות הברית תגלה הבנה לעמדה זו.

בסופו של דבר החליטו הסורים לא להגיע לג'נבה. נוכח סירובם, נפוצו שמועות שהסיבה האמיתית היא שכל השבויים נרצחו. מחאת המשפחות נמשכה, לצד פניות לשגרירויות סוריה בחו"ל ולגופים בינלאומיים של נציגיהן. גם נציגי הממשלה פנו לכל הצדדים האפשריים.

רשימת השבויים מתקבלת, והמשא ומתן עם סוריה נפתח

בינואר 1974 התמקד עיקר תשומת הלב של הממשלה בניסוח הסכם ההפרדה עם מצרים. בישיבת ממשלה שנערכה ב-13 בינואר מסר סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, שקיסינג'ר ייסע גם לדמשק במהלך מסע הדילוגים שלו בין ישראל וקהיר, כי נרמז לו שהסורים מוכנים לנהל משא ומתן על הפרדת כוחות. אלון טען כי לישראל יש עניין מיוחד בנסיעתו בגלל השבויים, והממשלה החליטה להודיע לקיסינג'ר שישראל מוכנה לשאת ולתת עם סוריה בקשר להפרדת כוחות, בתנאי שיימסרו לה רשימות השבויים ויותר לצלב האדום לבקרם. ישראל הייתה מעוניינת גם לייצב את הפסקת האש, שלא נשמרה על ידי הסורים, שהפגיזו באופן קבוע עמדות ויישובים ישראליים ברמת הגולן.

ב-20 בינואר טס קיסינג'ר לדמשק ונפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד. לדבריו, אסד טען כי מצבם של השבויים טוב ודרש נסיגה ישראלית משמעותית ברמת הגולן. קיסינג'ר ידע שישראל תדחה את ההצעה, אבל הוא רצה להציג אותה כצעד ראשון במשא ומתן.

באמצעות קיסינג'ר שלח סאדאת ב-26 בינואר מסר לגולדה מאיר, בעניין חשיבותו של הסכם ההפרדה עם סוריה. דיניץ, שהעביר את המסר, חשד שמדובר ביוזמה של קיסינג'ר, כחלק ממסע לחצים על ישראל, שנועד להביא גם להסרת חרם הנפט שהכריזו מדינות ערב על ארצות הברית. במענה לסאדאת הסבירה ראש הממשלה, שבעיית השבויים מונעת מישראל להיכנס למשא ומתן והדגישה את מצוקת המשפחות.

כמוצא למבוי הסתום הציע דיניץ לקיסינג'ר שהסורים ימסרו למזכיר עצמו את הרשימה, וכך תוכל ישראל להתחיל בדיונים עם האמריקנים. בישיבת ממשלה, שהתקיימה ב-3 בפברואר, סיפרה ראש הממשלה על הצעה דומה של קיסינג'ר: ישראל תציג בפניו הצעה לקו הפרדה חדש עם סוריה, ברגע שרשימת השבויים תהיה בידיו שלו. לדבריה, קיסינג'ר והמצרים הציעו מהלך דומה תמורת מידע על מספר השבויים בלבד, ללא שמותיהם, אך היא סירבה להצעה זו. שרים רבים התנגדו לרעיון, וישראל גלילי אף הביע חשש מהתגובה של דעת הקהל, אם ייווצר הרושם שהממשלה ויתרה על תנאיה. לבסוף, הוחלט להודיע לקיסינג'ר שהממשלה תהיה מוסמכת להגיש לו רעיונות לאחר שיקבל את רשימת השבויים ויתאפשר ביקור של הצלב האדום.

ב-5 בפברואר הציע קיסינג'ר לאסד שתחילה יקבל מסוריה את מספר השבויים, ולאחר מכן תועבר רשימת השמות לשגרירות סוריה בוושינגטון. לאחר ביקור הצלב האדום, ישראל תציג הצעה קונקרטית להפרדה. אולם, בד בבד כרך קיסינג'ר את המשא ומתן עם ישראל בהסרת חרם הנפט, לאחר שנודע לו מהסעודים שסוריה פועלת לשמר את החרם, עד שתהיה התקדמות בהפרדת הכוחות. הוא הודיע כי לא ימשיך במאמציו עד לביטול האמברגו.

הלחץ האמריקאי עשה את שלו והסורים קיבלו את הצעתו להעביר את הרשימה, במקביל לתשובה ישראלית להצעתם להפרדת כוחות. ב-7 בפברואר קיבל קיסינג'ר הודעה מהסורים שהם מחזיקים ב-65 שבויים. המספר ניתן לראש הממשלה על ידי דיניץ ונשמר בסוד.

בעקבות פגישת פסגה של מנהיגים ערבים, שכללה את אסד וסאדאת, הגיעו לוושינגטון שרי החוץ של ערב הסעודית ומצרים ב-19 בפברואר עם רשימת השבויים ומסרו אותה במעטפה סגורה לקיסינג'ר. הם הבטיחו להסיר את חרם הנפט בתוך שבועיים וביקשו מהנשיא לשלוח את קיסינג'ר למזרח התיכון. ב-26 בפברואר נפגש קיסינג'ר עם אסד וקיבל אישור למסור את רשימת השמות לישראל. אסד הבטיח לאפשר ביקורים של הצלב האדום.

מסירת הרשימה לישראל ב-27 בפברואר הביאה להקלה רבה. הממשלה החליטה שהחלפת השבויים תהיה הסעיף הראשון בכל הסכם הפרדה. ב-1 במרץ נערך ביקור הצלב האדום. בישיבת הממשלה ב-3 במרץ הודתה גולדה מאיר בפני הממשלה כי ידעה שרשימת השבויים בידי קיסינג'ר כבר "כמה ימים" לפני בואו. אילולא הלחץ האמריקני והמצרי, אסאד לא היה מוסר את רשימת השבויים.

האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה עתה עם החטופים שלנו שבידי חמאס בעזה?

(במלאת 50 שנה לקבלת רשימת השמות של השבויים הישראלים ממלחמת יום כיפור שנשבו בידי הסורים, וביקור הצלב האדום את השבויים, העלה ארכיון המדינה בימים אלה פרסום חדש המתאר את השלב שלאחר מלחמת יום הכיפורים. הדברים דלעיל הובאו משם. כתב: אמיר קוגן)

הלחץ האמריקאי עשה את שלו והסורים קיבלו את הצעתו של קיסינג'ר להעביר את הרשימה, במקביל לתשובה ישראלית להצעתם להפרדת כוחות

 שו"ת כיפת ברזל

קריאת המגילה ברצועת עזה – יום אחד או יומיים?

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: לוחמים השוהים בבתים בתוך שטח רצועת עזה במהלך חג הפורים – האם יקראו את המגילה בי"ד באדר או גם בט"ו באדר?

תשובה: מגילה נקראת בי"ד באדר, ובירושלים עיר הקודש – בט"ו באדר. התלמוד הירושלמי (מגילה, א' א') מדגיש, שהשוני במועדי הקריאה בא לחלוק כבוד לארץ ישראל, דווקא משום שסיפור המגילה התחולל בחוץ לארץ.

בגמרא במסכת מגילה (דף ה') נאמר שישנן ערים שקיים ספק האם גם הן – כמו ירושלים – היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ובערים אלה קוראים את המגילה פעמיים: גם בי"ד באדר וגם בט"ו בו. כך נפסקה ההלכה גם ברמב"ם (מגילה, א' י"א) בשולחן ערוך (אורח חיים, תרפ"ח ג'), תוך הדגשה שהקריאה העיקרית שעליה מברכים היא הקריאה בי"ד באדר, והקריאות הנוספות בט"ו באדר הן בלא ברכה. בנוסף לקריאה בלא ברכה, נוהגות גם שאר מצוות היום במקומות המסופקים גם בט"ו, וחוזרים ונותנים פעם נוספת משלוח מנות ומתנות לאביונים.

הלכה למעשה, הקהילות היהודיות שישבו בעיר עזה עצמה לפי מאות שנים, נהגו לקרוא בה את המגילה פעמיים: בי"ד ובט"ו. רבי יששכר אבן סוסאן, מגדולי רבני צפת לפני 500 שנה, כתב בספרו "תיקון יששכר" שהקהילה היהודית בעזה נהגה לקרוא את המגילה יומיים. כך נהגו גם בתחילת המאה ה-20 בקהילה היהודית בעיר, בהתאם להוראת הראשון לציון דאז, רבי שאול אלישר (שו"ת שמחת לאיש, סימן ה').

אומנם, הקהילה היהודית בעזה חרבה, ורק כעבור עשרות שנים, עם הקמת היישוב נצרים בגוש קטיף, שממנו ניתן היה להשקיף על פאתיה הדרומיות של העיר עזה, שבה והתעוררה השאלה אימתי יקראו בו את המגילה. הרב משה הררי מביא את פסקם של הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהורו לקרוא בנצרים בי"ד בלבד, בעוד הרב אביגדור נבנצל שליט"א הסתפק בדבר.

הלכה למעשה, התקבל המנהג לקרוא בי"ד בלבד, וזאת משום שכפי שהוסבר לעיל: אין קהילה יהודית בעיר עזה עצמה המשמרת מסורת קדומה, ואין לנו ידיעה היכן בדיוק ממוקמת העיר עזה העתיקה. כך סיכם זאת הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ב' ק"ד): "אך בעזה, שגם בהיות בה ישוב יהודי קראו בט"ו רק מספק ומקומה של עזה הקדומה לא ידוע, ולא ברור אם המקום העתיק מיושב בכלל אפילו על ידי נכרים, והחיילים המשרתים בעזה אינם תושבים קבועים, ואין כאן המשך רצוף של הקהילה היהודית הקודמת, יש כאן ספיקות רבים אם יש בכלל צורך לקרוא מספק בט"ו, ומספק יוצאים מעיקר הדין בי"ד כרוב העולם, לכן נראה שהחיילים המשרתים בעזה יקראו רק בי"ד בברכה ולא בט"ו".

ואכן, בהתאם להוראה זו פסקה גם הרבנות הצבאית: חיילים השוהים בכל שטחי רצועת עזה, לרבות בעיר עזה עצמה, יקיימו את מצוות הפורים בי"ד באדר בלבד, כפי שנהוג במקומות הסמוכים לערים המסופקות.

סביבנו מתנהלים תהליכים מוסווים, שמוביליהם מצהירים בפומבי שהם נועדו לשם מטרה מסוימת, אולם זוהי רק תחפושת

לפני ומאחורי הקלעים – הרב אליעזר חיים שנוולד

האם הקמפיין הגדול, עתיר המשאבים, המתנהל כעת על 'גיוס חרדים', מונע באמת מהצורך להגדיל את צה"ל ולמלא את השורות בחיילים חרדים, ולהשיג 'שוויון' אמיתי בחברה הישראלית?! או שמא הוא נועד לייצר משבר פוליטי, לשם הישגים פוליטיים?!

מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שדווקא 'חוק השוויון בנטל' של שנת תשע"ד (2014), הוא שהזיק באופן קשה למגמת ההתרחבות של התגייסות החרדים?!

האם הקמפיין הגדול המתנהל כעת ל'בחירות השנה' מונע באמת מהצורך לרפא את החברה הישראלית מאסון שמחת תורה?! או שמא הוא מובל ממניעים פוליטיים על ידי מי שמבקש לשלוט?! מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שקמפיין בחירות עלול לגרום להפסקת המלחמה עוד בטרם הושג 'ניצחון מוחלט', ולהפסד הישגיה?!

בעולם דמוקרטי אידיאלי, מי שמבקש להוביל מהלך ציבורי ולשכנע בצדקתו, מתנהל בשקיפות מוחלטת וחושף את המטרה האמיתית שלו. מה שמתנהל לפני הקלעים זהה לחלוטין לכוונות של מי שתכנן אותו מאחורי הקלעים.

אולם, לצערנו, זה שנים רבות שאנחנו לא שם. סביבנו מתנהלים תהליכים מוסווים, שמוביליהם מצהירים בפומבי שהם נועדו לשם מטרה מסוימת, אולם זוהי רק תחפושת. "מאחורי הקלעים" של המהלך הוא נועד למשהו אחר לגמרי. מוביליו יודעים שאם תיחשף המטרה האמיתית, הציבור לא היה תומך בו. לכן, הם מטילים מסך כבד על המטרה האמיתית. הם מסתירים אותה מפניו ומציגים מצג שווא שמדובר במטרה אחרת.

אין פלא שהציבור מאבד את תמימותו ונעשה חשדן לגבי המניעים. הציבור פיתח כלים שיאפשרו להבחין באמת שמסתתרת מאחורי הקלעים.

זהו גם סודה של המגילה. האירוע שמתנהל על ידי הקב"ה מאחורי הקלעים, מוסתר על ידי 'גלימה' – מסך שמסתיר את המגמה האמיתית בפני מי שמתבונן באירועים שלפני הקלעים. לכן היא "מגילת ההסתר". קריאת המגילה היא גילוי ההסתר, הסרת המסך ופרסום הנס.

בדומה לכך, מצוות נתינת מחצית השקל, כדי לספור את העם, ולא שקל שלם, נועדה לגלות שביחס לכלל, היחיד אינו אלא מחצית, והוא נדרש לצירוף של המחצית של זולתו כדי להגיע לשלמות.

פרשתנו עוסקת בבניין המשכן ומקדישה מספר פסוקים ל'קלעי החצר', למחיצה המקיפה את חצר המשכן ומפרידה בין משכן השכינה לבין המחנה: "וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר וגו'" (שמות לח, ט). מדוע היא נקראת "קלעים" ולא "יריעות", כמו היריעות המכסות את המשכן עצמו? "קלעים – עשויין כמין קלעי (מפרש) ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג" (רש"י שמות כז, ט). ה"קלעים" היוו מחיצה, אולם שלא כיריעות המשכן שהיו אטומות, הם לא היו אטומים לגמרי.

המשכן עצמו נעשה מלכתחילה באופן שלא מאפשר להדיוט שנמצא בחוץ להתקרב ולהתבונן פנימה בעבודה ובהופעת השכינה שנועדו להיות בחשאי. לעומת זאת, קלעי החצר נועדו להסתיר רק למתבונן מרחוק את העבודה שהתנהלה בתוך חצר המשכן, מאחורי הקלעים. אבל מי שביקש בכל זאת להתקרב ולהתבונן פנימה בעבודה המרוממת, התקרב לקלעים והתבונן דרכם: "משום דמעשה קליעה אפשר לעשות בנקבים גדולים ואפשר בנקבים קטנים, משום הכי פירש הכתוב שיהיו קלעים הנהוגים בחצר שמקפידים על הראייה דרך הנקבים, כך יהיו הקליעות כאן בנקבים קטנים שלא יראו מרחוק הנעשה בחצר, וכדאיתא (זבחים נט ב): 'אפשר כהן עומד ועבודה בידו וכל העם רואין אותו?'" (העמק דבר שם).

בדרך זו ניתן גם לבאר את המחלוקת בברייתא (דמלאכת המשכן): לדעת ר' יהודה, "הקלעים" היו בגובה חמש אמות ולא הסתירו כלל את המשכן, שגובהו היה עשר אמות. ואילו לדעת ר' יוסי, גובה הקלעים היה של חמש עשרה אמה והם הסתירו את המשכן ואת המזבח. אולי נקודת המחלוקת ביניהם היא עד כמה יש עניין שהקלעים יסתירו את העבודה שמאחורי הקלעים.

דיני קריעה אצל יהודי אתיופיה – שרון

"אנחנו עכשיו אצל משפחה יוצאת אתיופיה שבנה נפל בעזה, והאב ביקש שלא תהיה קריעה. הופתענו מאוד מהבקשה. האם נהוג אצל יהודי אתיופיה לעשות קריעה בהלוויה?"

מפעם לפעם אני מקבל שאלות הנוגעות לדין מנהגי אבלות אצל יהודי אתיופיה, ויש בהחלט מקום לעסוק בהרחבה בנושא ולדון בהבדלים הקיימים במנהגי אבלות בין יהודי אתיופיה ליהודי יתר הקהילות.

קריעה בהקשר של אבלות במסורת של יהדות אתיופיה אסורה בהחלט. יותר מזה, אקט זה מתפרש כמעשה כפירה בקב"ה. לאור המנהג במסורת הרבנית, הרואה באקט הקריעה כמצווה, נשאלת השאלה: מהו הטעם העומד מאחורי כל מנהג של קבוצה לנהוג כך ולא אחרת?

המקור לחיוב קריעה במסורת הרבנית נלמד ממותם של בני אהרון. אהרון ובניו הנותרים הצטוו לא לנהוג כאבלים, ולכן נאמר להם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו". מכאן שהאבל צריך לפרוע את ראשו ולקרוע את בגדו. עד כדי שיש דעה בגמרא הקובעת ש"אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה". אבל מה הקשר בין שני העניינים? הפסוק עוסק באיסור על הכוהנים העסוקים בעבודת הכוהנים שבמקדש. ככל הנראה, בגלל אופי עבודת בית המקדש נאסרו בקריעת בגדיהם. אז מדוע ללמוד מכאן שהשאר חייבים בקריעה? זה נראה שהחכמים מוצאים את הפסוקים מהקשרם. שאלות אלו היו הבסיס למחלוקת בין החכמים לקבוע אם מצוות קריעה היא מדאורייתא או מרבנן.

כך או כך, המנהג המקובל היום במסורת הרבנית היא שקריעת הבגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה. הקריעה נעשית בבגד העליון, מיקומה בבית הצוואר, מלפנים, מלמעלה כלפי מטה, ולא לרוחב. זמנה מעיקר הדין בעת יציאת הנשמה, ולעיתים נוהגים לקרוע לפני שמוציאים את המת מן הבית לבית קברות. במקרים רבים נהוג שהקריעה מתבצעת בבית הקברות עצמו, בתחילת טקס ההלוויה, בסיוע של איש חברה קדישא (לנשים מתבצעת הקריעה על ידי אישה).

מהו המקור אצל יהודי אתיופיה שמצוות הקריעה מתפרשת בעולמם ככפירה? שאלתי את כהין סמאי אלאס שליט"א על כך, והוא השיב: "אין אנו יהודי אתיופיה נוהגים לקרוע, כי זה מעשה של גויים. הם שורטים את עצמם. אבל גם התורה עצמה אוסרת זאת במפורש לאחר שהילדים של אהרון הכהן מתו. התורה מצווה אותם 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו'. דין הכוהנים כדין כל ישראל. אומנם יש הבדלים בין כוהנים לישראלים, אבל בעניין זה אנו לא עושים חלוקה. קשה לנו מאוד להבין את מה שנוהגים פה בבית הקברות. הם אומרים שמצווה להשתתף בנשיאת המיטה של המת, ואז אנשים נדחפים לשאת את המיטה של המת. זה בניגוד לתורה, שמצווה אותנו: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים'. אסור לגעת במת, אז איך הפכו את זה למצווה? וזה לא רק לכוהנים אלא לכלל ישראל. ולכן גם בנושא הקריעה, אומנם הציווי הוא לכוהנים אבל זה ציווי לכלל ישראל".

שאלתי את כהין סמאי: אז מה עשו במקום? הוא ענה: "יש לנו סמני אבלות אחרים. הנשים והגברים נהגו ללבוש את הבגדים בצורה הפוכה ונהגו לקשור את הנטלה (בגד שנהגו לשים על הבגדים לאחר החתונה, דומה לטלית). בגד זה שונה בין גברים לנשים, וגם הצורה שנהגו לקשור לצורך סימני האבלות שונה בין גברים לנשים. האבלים, הן הגברים והן הנשים, זוהו באמצעות הלבוש המיוחד שהיה נהוג בקרב האבלים".

דומני שהן המסורת האתיופית והן המסורת הרבנית היו מודעות היטב שקריעת בגדים היא ביטוי של צער וכאב עמוקים. כבר במקרא מסופר על אנשים שונים שקרעו את בגדיהם על שמועה רעה. במסורת הרבנית מבינים שתגובה זו היא תגובה אנושית ואי אפשר להתעלם ממנה. ולכן המסורת הרבנית אינה אוסרת אלא היא מאפשרת לקרוע דווקא בשעת חימום, בשעה שהלב מבקש לאבד עצמו תוך כי שליטה ותוך כדי ברכת דיין האמת. המטרה של דין קריעה היא יישוב דעתו של האבל הקורע, וזה מה שמפריד בין עבודה זרה לעבודת ה', בין כפירה לאמונה.

לעומת זאת, במסורת של ביתא ישראל נצמדו לכתוב בתורה, ובעיקר הם ראו במעשה זה כפירה, שכאילו אינם מקבלים את גזרותיו של הקב"ה. מי שמסוגל לקרוע בגדים ולשרוט עצמו, מראה בכך שאינו מקבל בהכנעה את הדין של הקב"ה. גם אם זה מהו סמלי, כפי שנהגו במסורת הרבנית, זה עדיין מתפרש בצורתו השלילית ויש לכך משמעויות של איבוד שליטה  ומזכיר את מנהגי הגויים. לכן, הם אסרו זאת כדי להתרחק כמה שאפשר מאיבוד השליטה ואיבוד עצמי כתוצאה מצער וכאב גדולים של האדם האבל. זהו מנהגם והניח להם לישראל.

שנזכה לבשורות טובות!