|
|
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם, אֲשֶׁר
קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ
לְהַדְלִיק
נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה
בָּרוּךְ
אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ
בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
רק בנר ראשון: בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,
שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל
הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים
הָהַם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל יְדֵי
כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל
שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻּכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם
וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם
אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ
הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתָיךָ.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין
מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְּנַבֵּחַ
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻּכַּת הַמִּזְבֵּחַ
[בסידור התפילה מצויים עוד חמישה בתים לפיוט זה]
ברוך
כדרכן של ברכות, מברכים קודם כל בשם (אלקים) ואחר כך במלכות (מלך העולם). הברכה
היא ביטוי לצירוף של רגשות: תחושת כפיפותנו לאל, הבעת תודה על חסדו, מתן שבח
לעוצמתו.
קדשנו במצוותיו וצונו
חג החנוכה הוא אחד מכמה מועדים שיצרו החשמונאים לציון נצחונותיהם והוא
היחיד ששרד עד ימינו. למרות שהמסורת היהודית אינה מציינת ציווי אלוהי על
הדלקת הנרות ניתן לראות בחנוכיה מעין זכר למנורת המקדש (בת ש ב ע ת הקנים)
שעל הדלקת נרותיה מצווים הכהנים בבית המקדש. הכרעת חכמי ישראל בדורות שלאחר
החשמונאים לשמור ולקיים את חג החנוכה היא שהעניקה להדלקת הנרות, בעיניהם
ובעיני הדורות שלאחריהם, תוקף של ציווי אלוהי.
נר
של חנוכה
בית שמאי אומרים: "יום ראשון, מדליק שמונה. מכאן ואילך – פוחת
והולך". בית הלל אומרים: "יום ראשון, מדליק אחד. מכאן ואילך – מוסיף והולך".
הנחנו את החנוכיה על השולחן. זה השולחן של
הדו-שיח כשנפרצת השיגרה. זה השולחן של האירוח והידידות, והוא עמוס ספלי קפה,
זה השולחן של השתיקה, הדלקנו נר ראשון והבן הקטן נחפז לכבות את החשמל. שרנו
"מעוז צור" בחדר שבו לכל אחד צלו המרקד בקיר אחר גבו, לכל פנים קמטים ועומק
ורוך נשכח, בכל העיניים בבואת הנר כמו בצילום מוצלח.
כל מעשה גדול, כל רעיון גדול, כל גבורה גדולה – דינם שילכו ויקטנו. כל מעשה
קטן, כל גבורה צנועה, כל מחווה קטן של אהבה – דינם שיצטברו וידליקו שוב את
השלהבות וחוזר חלילה.
הבן הקטן שאל, והוא יודע היטב את התשובה אך רוצה הוא לשמוע אותה כהבטחה
מתחדשת:
ו מ ח ר? -
מחר נדליק שניים -
ואחרי מחר? -
נדליק שלושה -
ואחרי זה? -
.אחרי זה כבר לא חשוב, האור ילך ויגדל-
:שעה זו הרהרתי בלבי
."יכול אדם לכסוף לאשו של שמאי, אך אין דרך טובה אליה מזו של הלל הזקן"
בימים ההם בזמן הזה
הימים "ההם" מכוונים לימי החשמונאים. הזמן "הזה" עשוי להיות
זמן-הלוח (חודש כסלֵו) או זמן ההיסטוריה (הדור בו אנו חיים).
שהחיינו
ברכת "שהחיינו" נאמרת, בדרך כלל, כביטוי לשמחתנו בעת שאנו זוכים לקיים
טקס יהודי שעברה שנה תמימה מעת שקיימנו אותו לאחרונה. אנו מודים על שנתאפשר
לנו לחוות שוב את הטקס שחווינו בשנה שעברה. לכן נאמרת ברכה זו רק עם הדלקת
הנר הראשון.
כהניך הקדושים
ספר חשמונאים א' (יש ארבעה) נכתב על-ידי יהודי שחי בתקופת מרד המקבים. מתתיהו
ובניו היו כהנים, מה שאיפשר להם לעסוק בחידוש עבודת אלקים בבית המקדש. ספר זה
נכתב במקורו בעברית אך מסורת החכמים לא שמרה עליו והוא נותר בתירגום ליוונית
בלבד ולא היה חלק מארון הספרים היהודי עד למאה התשע-עשרה. אז שב ותורגם לשפתו
המקורית, העברית:
אָז אָמְרוּ יְהוּדָה וְאֶחָיו: הִנֵּה נִגְּפוּ אוֹיְבֵינוּ, נַעֲלֶה
לְטַהֵר אֶת הַמִּקְדָּשׁ וּלְחָנְכוֹ. וַיִּקָּהֵל"
כָּל הַמַּחֲנֶה וַיַּעֲלוּ עַל הַר צִיּוֹן. - - - הוּא בָּחַר כֹּהֲנִים
תְּמִימִים [טהורים] אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְהֵם
טִהֲרוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ - - - עָשׂוּ כְּלֵי קֹדֶשׁ חֲדָשִׁים, הֵבִיאוּ
אֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת הַשֻּׁלְחָן לַהֵיכָל,
הִקְטִירוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ, הֶעֱלוּ אֶת הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמְּנוֹרָה
...וְהֵם הֵאִירוּ בַּהֵיכָל - - - וּבְיוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ
הַתְּשִׁיעִי הוּא חֹדֶשׁ כִּסְלֵו בַּיּוֹם הַהוּא נֶחֱנַךְ בְּשִׁירִים
וּבִנְבָלִים וּבְכִנּוֹרוֹת וּבְמְצִלְתָּיִם. - - - שְׁמוֹנָה יָמִים
חָגְגוּ אֶת חֲנֻּכַּת הַמִּזְבֵּחַ - - - יְהוּדָה וְאֶחָיו וְכָל קְהַל
יִשְׂרָאֵל קָבְעוּ לָחֹג אֶת חֲנֻּכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּמוֹעֲדָם בְּכָל
שָׁנָה וְשָׁנָה שְׁמוֹנָה יָמִים מִיּוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים לְחֹדֶשׁ
כִּסְלֵו .בְּשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן"
[חשמונאים א', פרק ד']
שמונת ימי חנוכה
בתלמוד הבבלי, שכתיבתו הסתיימה בבבל כשש-מאות שנה אחרי תקופת החשמונאים,
מצוטט טקסט עתיק (מגילת תענית):
"בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, שלא למספד בהון ודלא להתענות בהון."
[מארמית: ימי החנוכה שמונה הם, ואסור לספוד בהם (למת) ולהתענות (לצום)]"
:התלמוד הבבלי מסביר זאת כך "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל.
וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה
מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו
ממנו שמונה ימים." לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה.
ואין לנו רשות להשתמש בהם
הנרות הם סמל. תפקידו של הסמל לבטא תוכן ומשמעות ולא לשמש מכשיר
מעשי.בימים עברו, כשנרות היו מקור אור יחיד בבית, מצאו לנכון להדגיש את
ייחודם של נרות החנוכה כסמלים ולא כמכשירים.
מעוז צור ישועתי
"מעוז צור" נכתב במאה ה-13 בגרמניה על-ידי יהודי ששמו הפרטי היה מרדכי. מאז
ועד היום יהודים רבים שרים אותו בתום הברכות על הנרות. הכינוי "מעוז"
לאלקים
מקורו כבר בתנ"ך, כמו בתהלים, כ"ז, 1: "... ה' אורי וישעי, ממי אירא? ה'
מָעוֹז חַיַּי, ממי ...אפחד?" או בירמיהו ט"ז 19: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי
ומנוסי בעת צרה".
מנגינת "מעוז צור", שהיתה בדורות האחרונים מנגינה טיפוסית לחג השחרור
הלאומי-דתי, היא מנגינה שמקורה בשירי העם הגרמניים בימי הביניים.
מטבח מצר המנבח
שיר זה, שחובר בזמן מסעי הצלב על רקע רציחות המוניות של יהודים על-ידי
נוצרים, מבטא שאיפה לתבוסת הרוצחים. האויב [צר] מדומה לכלב נובח שאלקים יגרום
לחיסולו [מטבח].
חנוכת המזבח
בכל ימי חג החנוכה קוראים בבית הכנסת ב"פרשת הנשיאים" (במדבר, ז'-ח'), שבה
מסופר על חנוכת המשכן שבנו בני ישראל במדבר. המזבח שהחשמונאים הקימו מחדש הוא
סמל שמחבר יחדיו תקופות שונות בחיי העם היהודי.
מאת: שיטים, מכון החגים הקיבוצי.
לתחילת העמוד
|
 |