לדף הראשי

הגות לחג
 

נשוב לחנוכה
(ח.נ. ביאליק, "קרן הקיימת וחג המכבים", דברים שבע"פ, כרך א')
עם תחיית החג הזה תקום לתחייה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק
לזכר החשמונאים, כי אם גם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה
שמם מן ההיסטוריה שלנו,והם ישובו לתחייה יחד עם חג התחייה, חג
החנוכה המחודש, תחייה שאין אחריה גלות. על ידי תחייה זו ועל ידי
התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו
באפלה ושלפעמים ראינו אותן בסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו
האחרונה את כל המאמצים ואת כל הנסיונות, בין שהצליחו ובין שלא
הצליחו, את כולם נחייה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תוכן חדש
את חג החנוכה.

נר אחד של תקווה
(הרב סיני אדלר, כתב יד בארכיון "יד ושם",מתוך "אני מאמין" / מ. אליאב)
... בצריפנו - צריף הנוער במחנה אושוויץ היו מרוכזים
בחורים מארצות שונות המשועבדות תחת שלטון הנאצים.
רובם היו מאירופה המרכזית, אולם היו כאן גם מספר
רב של בחורים מיוון, אשר גם אליהם הגיעו הכובשים
הגרמנים. היו ביניהם שומרי תורה ומצווה, אשר שלטו
היטב בשפה העברית ולכן יכולנו לשוחח אתם. יום יום
היינו מתאספים באחת הפינות של הצריף לתפילה בציבור.
התפילה בציבור וקיום המצוות גרמו לכך, שנקשרו קשרי
ידידות הדוקים בינינו, למרות שמקומות המוצא היו
שונים ומרוחקים זה מזה. ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו
להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות. בלילה
הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד
הדרגשים והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאוד.
הנר הדולק הזה הדליק גם בלבנו תקוות חדשות לעתיד טוב,
וחיזק את בטחוננו ב"מעוז צור ישועתי". ברגע כזה התעוררו
בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את ימי
החנוכה כל אחד בבית הוריו בשמחה, אבל העבר הזה נעלם
ואיננו, ולכן התעוררה ביתר שאת את הבקשה הבוקעת מעומק
לבנו לעתיד שאמנם היה עדיין רחוק מאתנו, אבל בו
תתקיים התפילה ששרנוה אז, והיא - "תכון בית תפלתי
ושם תודה נזבח... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".

המנורה
(ד"ר תיאודור הרצל)
היה היה איש אחד, אשר צרת היותו יהודי נגעה עמוק עמוק עד
נפשו. אמן היה האיש. למולדתו היהודית ולאמונת אבותיו לא
שעה זה כמה, והנה שבה נגלתה שנאת ישראל הישנה, עוטה
לבוש חדש. אז בא הדבר, אשר בימי טובה לא היה, אולי, מגיע
אליו לעולם, כי היה רחוק ממנו מאוד מאוד: הוא החל לאהוב
את יהדותו. אהבה זו התפתחה בקרבו עד אשר גמל הרגש העמום,
ויהי לרעיון ברור, כי רק בדרך אחת יש להיחלץ מצרת היהודים:
השיבה אל היהדות.
בהיות עם לבבו לשוב אל עמו ולהודיע על תשובתו גלוי לכל,
חשב כי הוא עושה דבר בדעת וביושר. עלה על לבו, כי בדרך
התשובה יוכל גם למלא את נפשו נפש אמן, העורגת ליופי. באופן
חפשי צר צורת שמונת הקנים העולים בגובה אחד ומתפצלים
ימינה ושמאלה זה למעלה מזה. חפשי יצר גם הוא על פי הטבע,
בלי שים לב לכוונות אחרות, שגם בהן יש בודאי מן הטעם ומן
האמת. מטרתו היתה יופי שכולו אומר חיים. התרשים היה אילן
אשר ענפיו יוצאים ומתפשטים במישור, וקצותיהם כעין גביעים
פטורי ציצים, ובגביעי - פרח אלה היו הנרות.
והאמן ראה בכל אלה סמל לתחיית העם אשר יבקע אורה ויגדל ויפרוץ.
בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך
יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, ייבקע האור בראשונה,
ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה
האנושית, היופי, ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על
העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד
השמש, משרת האור.

וושינגטון והחנוכיה
מעשה בחייל יהודי שבליל חנוכה בשנת ‏1777 היה בשדה קרב
בחפירת מגן. סייר הגנרל וושינגטון באותו לילה את מחנהו,
כשמחשבות נוגות מתרוצצות בקרבו "כל כך הרבה קרבנות
הקרבתי למולדת והנצחון אינו עדיין באופק".
לפתע ראה אור מנצנץ מתוך אחת החפירות, התקרב הגנרל
לחפירה וראה: חייל עומד ומזמר בחשאי לאור הנר.
מה אתה עושה חייל? שאלו הגנרל בתימהון, הסביר לו החייל
את מעשה החנוכה והוסיף: "אני התפללתי לאור נר זה גם
לנצחונך ובטוח אני הוד מעלתך שאתה תנצח בקרב כמו
שניצחו המכבים".
הודה לו וושינגטון ונתמלא רוח תקווה וגבורה ועוד לפנות
בוקר הסתער על האויב וניצחו....

לקח לדורות
(פרופ' יוסף קלוזנר, מחניים ל"א)
הלקח הניצחי, שהורה אותנו בית חשמונאי. זהו לקח לדורות,
לישראל ולעמים: לא להתבטל מפני הרוב ולא להשתעבד לרוח
הזמן, להילחם על מה שהמצפון דורש מאתנו - ולנצח. לקח זה למד
עמנו לראשונה בתקופת החשמונאים, ומפני שהחזיק בו נתקיים
קיום עולם. שהרי אף לאחר החורבן, לאחר שארצנו נכבשה בידי
זרים, מקדשנו חרב ועמנו נתפזר בין הגויים, לא עלה בידי
שונאינו לכלותנו על ידי קבלה של דת זרה לרוח עמנו, מפני שגם
אז לימדו חכמינו את שארית ישראל תורה גדולה ומפוארת זו של
מתיתיהו בן יוחנן חשמונאי: "אם כל העמים שבכל מדינות המלך
ישמעו לו ויסורו מאחרי אלוקי אבותיהם - אני ובני ואחי נשמור
את הברית הכרותה עם אבותינו, לפקודת המלך לא נשמע
ומאמונתנו לא נסור ימין ושמאל".

לתחילת הדף