מצוות התלויות בארץ
מקורן של המצוות במקרא בספרים: דברים (פרקים כד, יד), שמות (פרק כג ), ויקרא (פרק יט).
כך למשל בספר דברים פרק כד:
(יט) כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ
לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:
(כ) כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:
(כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה
אפשר לעשות חלוקה גסה בין שתי סוגי מצוות התלויות בארץ:
מצוות סוציאליות
לקט – עזיבת שתי שיבולים הנופלות בשעת הקציר לעניים.
שכחה – עזיבת עומר שנשכח בשדה ועזיבת קמה שנשכחה מלהקצר לעניים.
פאה – אי קצירת אלומות השיבולים בקצה השדה ועזיבתן לעניים.
פרט – עזיבת ענבים בודדים הנושרים בשעת הבציר לעניים.
עוללות – עזיבת אשכולות קטנים של ענבים על העץ.
שביעית – איסור על עיבוד אדמה וקצירת פירותיה שנה תמימה פעם בשבע שנים במטרה להשאירם לעניים ולחלשים בחברה.
מעשר עני – הפרשת עשירית מהתוצרת החקלאית בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה לעניים.
כפי שנראה מצוות אלו הן סוציאליות במהותן, ומטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, בלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה. כפי המסופר במגילת רות על רות המואביה (שהיתה גם גרה וגם אלמנה): "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:" (פרק ב' ג').
על פי המתואר בפסוקים, בתקופה המקראית כל שנה שביעית, כל התוצרת החקלאית היתה נעזבת לטובת העניים, פעמיים נוספות בכל מחזור של שבע שנים, בשנים השלישית והשישית, עשירית מהתבואה היתה ניתנת להם, ובכל יתר הזמן היו נהוגות מצוות הלקט, פאה ושכחה, שהיו משאירות מעט מהתוצרת של החקלאים לעניים מבלי לפגוע בהם. כך היתה פרושה רשת ביטחון של הקהילה לטובת החלשים. מעין מוסד לביטוח לאומי עתיק.
יש הרואים במצוות הנתינה לעניים, עידוד לעבודה, מכיוון שהעניים אינם מקבלים מן המוכן, אלא צריכים להתאמץ לבוא לשדה וללקט אחר הלוקטים או לחפש את השכחה והפאה, ולפי רוב מאמציהם ישאו פרי, וגם מכיוון שהם יוצאים אל השדה ומתחככים בעובדים, נפתחים בפניהם שערים להכנס אל מעגל עבודה יצרני.
מצוות המבטאות קדושה של הארץ
ביכורים – את ראשית הפירות והתבואה יש להביא לבית המקדש לכהנים.
נטע רבעי – אכילת הפירות של השנה הרביעית בירושלים.
הפרשת חלה – תרומה של 1/24 מהבצק של הלחם ונתינתו לכהנים.
תרומה גדולה – הפרשת חלק ראשוני מהתוצרת לכהנים.
מעשר ראשון – הפרשת עשרה אחוז מהנותר לאחר תרומה גדולה ללויים.
תרומת מעשר – הפרשת אחוז אחד מהמעשר ראשון שוב לכהנים.
מעשר שני – הפרשת עשירית מכל היתר שיעודו לאכילה בירושלים או לקניה בירושלים, בשנים הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה. מטרתה של מצווה זו לקשר את העם למרכז הרוחני שלו בירושלים.
כלאיים – איסור להכליא שני זנים שונים, ואף לשתול שני מינים שונים באותו מקום.
ערלה – איסור להנות מפירות העצים בשלושת השנים הראשונות לנטיעתם.
מצוות אלו נועדו לקשר בין המון העם לירושלים (נטע רבעי ומעשר שני), כמו גם לתמוך במנהיגות הרוחנית בירושלים ובשאר הארץ (תרומות ומעשרות). אותה מנהיגות רוחנית של שבט לוי שלא קיבלה חלק ונחלה בארץ ולכן מנועה מעבודה חקלאית. מצוות אלו גם מבטאות קדושה שיש לארץ שעוברת לפירות ולכן יש להביאם אל מקום מקודש ולתת אותו לאנשים המתאימים לכך או לאכול את הפירות עצמם במקום מקודש. יש בהן גם הודיה לאלוהים על כך שהאדמה נתנה פריה וישנה הצלחה כלכלית לאדם.
המצוות התלויות בארץ ככלל אינן נוהגות בחו"ל, וכן לדעת רוב הפוסקים אינם נוהגות בימינו מכיוון שדרוש רוב ישראל היושב על אדמתו. מדרבנן נוהגים לקיים אותן.
במשנה, סדר שלם ששמו סדר זרעים מוקדש למצוות הללו. על סדר זה אין תלמוד בבלי אלא רק תלמוד ירושלמי.