יום לאכילת פירות
 
במציאות ההיסטורית, חרג ט"ו בשבט מן המסגרת הבלעדית של מצוות התלויות בארץ והפך להיות חגה של א"י ויום הזדהות עם הטבע. ניתן לומר, שכשם שתשעה באב חדר למסורת היהודית כיום התייחדות עם חורבן א"י, כך מציין ט"ו בשבט את ההיפך הגמור: פריחת הארץ, בניינה, יישובה, שפעת הטבע וטיב הפירות שאדמתה מניבה. בימי קדם עשו אבותינו בערים ובעיירות השונות מאמצים גדולים, על- מנת לזכות לברך בט"ו בשבט על פרי מפירות הארץ. מנהג זה אומץ גם בימינו ובחו"ל הפך להיות אקט של הזדהות עם הארץ. וכל פרי שבא מא"י היווה אות מבשר חיים יהודיים בה.

האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי ) ומרכז המקובלים בצפת, שהוא עמד בראשו, תיקנו את ט"ו בשבט כ"יום לאכילת פירות" וסמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות (ואכן בט"ו בשבט אין אומרים תחנון). לימים קיבל תיקון זה אופי של "סדר", ודפוסיו כונסו בספר "חמדת ימים", מאוחר יותר בספר "פרי עץ הדר" וזה הפך להיות ה"הגדה" של ט"ו בשבט. יש הנוהגים לאכול חמישים מיני פרי שונים ביום זה.

גם בימינו עורכים בט"ו בשבט את השולחן ועליו מיטב פירות א"י, ובמיוחד משבעת המינים, שנשתבחה בהם א"י. משתדלים להשיג פרי חדש, שטרם נאכל בשנה זו, כדי לברך עליו ברכת "שהחיינו", ומנצלים את אווירת היום להשרשת החינוך למצוות יישוב א"י ולהעמקת הזיקה לטבע, על הסמליות הכרוכה בכך.