מבוא - על סדר ט"ו בשבט
את העם בגולה, לחזק את זיקתו לארץ ואת תקוותו לגאולה.
לכן מיסדו את חג ט"ו בשבט, ותיקנו את "תיקון ט"ו בשבט".
לפי התיקון, מתכנסים החוגגים סביב שולחן החג, קוראים מהתורה
והמקורות בשבח העצים ופריים, ואוכלים שפע פירות כסמל
להשתתפות האדם בשמחת עולם הצומח.
לפי "תיקון ט"ו בשבט" נהוג לאכול 30 מיני פירות ולשתות ארבע
כוסות יין לבן ואדום. היין הלבן מסמל את השלכת ותרדמת
הצומח, והיין האדום מסמל את התעוררות הטבע והלבלוב.
הסדר נפתח בשתיית יין לבן, ובמהלכו עוברים בהדרגה
ליין אדום - כסמל למעבר בין עונות השנה.
גם כיום נוהגים רבים לקיים את סדר ט"ו בשבט - להתכנס
לארוחת חג ולקרוא בהגדה. באתר של משרד החינוך תמצאו נוסח
חגיגי של הגדת סדר ט"ו בשבט כפי שנתגבשה במהלך הדורות,
בשילוב הסברים, ושירי ט"ו בשבט ואהבת הארץ.
אל הגדת סדר ט"ו בשבט.
אין לך חג מחגי ישראל שטבע הארץ טבוע בו כבט"ו בשבט. חג זה מציב גבולות בין החורף המסתיים לאביב בראשיתו. בכל אשר תפנה תחוש בהתעוררות הטבע ובשיבתו לחיים חדשים.
בתקופת המשנה והתלמוד עובדי אדמה היו אבותינו וחיו בחיק הטבע. הם חשו היטב את השינויים המתחוללים בחודש שבט ועל כן שנו (מסכת ראש השנה, פרק א, משנה א): "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי - ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". והלכה כידוע כבית הלל. קביעת התאריך במועדו, אף שהיא מלווה ויכוח, מעידה על התבוננות בטבע, במזג האוויר ובגדילת הצמחים.
צמיחתו של ט"ו בשבט כחג קיבלה תאוצה על רקע הניתוק הפיזי של עם-ישראל מארץ-ישראל. היה זה חג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לטיבה וטבעה, לפירותיה ונופה. במרוצת השנים פשט המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.
במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, קיבל ט"ו בשבט את תיקונו בלוח המועדים שלנו.
האר"י מתקין "סדר" האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, על "גוריו" וחבריו (אנשי הערגה והכיסופים ביקשו לחדש את פני היהדות הדוויה והמדוכדכת), עמד ותיקן "יום אכילת פירות," סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. תיקון ט"ו בשבט, שהיה לימים ל"סדר", יצא מבית מדרשם והיכה שורשים בקהילות ישראל בארצות המזרח השכנות לארץ-ישראל ומהן פשט לארצות אשכנז. הספר "חמדת ימים" עשה פרסום רב לתיקון זה ואף קבע את מתכונתו הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" ונדפס בקונטרס נפרד בשם "פרי עץ-הדר".
אלה יסודותיו של סדר ט"ו בשבט: שתיית ארבע כוסות ואכילת שלושים מיני פירות. ליד שולחן מקושט בפרחים ועליו נרות דולקים, מסבים בצוותא כל בני המשפחה, וברוב טקס אוכלים משפע הפירות, שותים יין וקוראים פרקי תנ"ך, וכן קטעים מן המשנה, מהתלמוד ומספר "הזוהר", ואף נושאים תפילה מיוחדת לברכת העץ, טיבו וטבעו. אחד המנהגים הבולטים הוא סדר שתיית ארבע כוסות יין. שתיית יין זו מסמלת את המעבר בין עונות השנה, וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגוני יין - מעבר מלבן לוורוד (מעורב אדום ולבן) ובסוף אדום.
חלוקה מקורית של הפירות מביא המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים". לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות, ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם - קליפה ותוך.
מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג, אות ומופת לשיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, שהעניקה ציביון ארץ-ישראלי לחגים, יצרה את הקשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני.
ארון הספרים היהודי, רובו ככולו, עמד לפנינו כשערכנו את ההגדה שלפניכם. יודעים אנו כי גיבוש הנוסח הסופי של הגדת ט"ו בשבט יימשך ודאי שנים רבות. אנו מאמינים ומקווים שבעוד דור או שניים יוחג סדר ט"ו בשבט בכל בית בישראל, וההגדות שנכתבו ושתיכתבנה יתגבשו לכלל נוסח חגיגי אחד.