ט"ו בשבט בגולה
בקרב יהודי הגולה, שלא היו
עובדי אדמה, ט"ו בשבט כראש
השנה לעניין מעשר האדמה היה חסר משמעות.
על רקע הריחוק הפיזי של יהודי הגולה מאדמתם בארץ עורר יום
זה געגועים וזיכרונות. כך הפך ט"ו בשבט במרוצת השנים
ליום שבו הביעו היהודים בגולה את געגועיהם לארץ ישראל,
נהגו להרבות באכילת מיני פירות, לברך ולהלל את ארץ ישראל.
באותה תקופה קיבל ט"ו בשבט מאפיינים של יום חג: היה אסור
לקבוע בו תענית ציבור או לומר תחנון, כנהוג בימי חג.
שירה של נעמי שמר "פירות חמישה עשר" מתאר את אופיו
חמישה עשר בשבט הינו "ראש השנה לאילן" שבו מתחדשת צמיחת פירות האילן בשנה זו. מכאן המקור למנהג הנזכר בהלכה, כי ביום זה נוהגין להרבות בו מיני פירות של אילנות.
מנהג זה הנוהג בין בארץ הקודש ובין בחו"ל מעורר לכאורה את השאלה הבאה: מבחינה הלכתית נוגע "ראש השנה לאילן" בארץ ישראל - לענין מעשרות, ומכיון שבחו"ל אין נוהג מעשרות - מהו הענין של "ראש השנה לאילן" אצל בני ישראל שבחו"ל, עד שגם הם "נוהגין להרבות בו מיני פירות של אילנות"?
איך תתכן צמיחה בחו"ל?
מההיבט הרוחני בתחום העבודה בנפש האדם, מתפרש המושג "חוץ לארץ ישראל", כלפי מי שנמצא מחוץ לרצון לתורה - כפי שנרמז בלשון חז"ל (חכמינו זכרונם לברכה) "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" (בראשית רבה פ"ה ח) לשון "רצון" ומרוצה", ואילו המלה "ישראל" נדרשת כנוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה -
מבחינה זו נשאלת השאלה, כיצד ניתן לדרוש מיהודי שמעמדו ומצבו הגלוי הוא "מחוץ לארץ ישראל", דהיינו שאין לו רצון גלוי לאלוקות, שבחמשה עשר בשבט יהי’ה בו הענין של "ראש השנה לאילן", המורה על שלימות אמיתית ובאופן של צמיחה תמידית?!
והמענה לזה - בתורה בתהלים (מזמור פז): במזמור זה מדובר אודות קיבוץ גלויות בגאולה האמיתית וכפירוש רש"י על הפסוק: "אזכיר רהב ובבל ליודעי", "אזכיר את מצרים ואת בבל על יודעי להביאם מנחה, כענין שנאמר והביאו את כל אחיכם וגו’ מנחה לה’ וגו’.. יתנו לב לבקש ולזכור את כל אחד ואחד".
"זה יולד שם", "זה הי’ה ממשפחת הנולדים בציון כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד", וממשיך, "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", "וכשיביאום מנחה לה’ בציון, יאמר לה על כל אחד ואחד, זה מאותם שגלו ממך ומתולדותיהם".
כל יהודי - בן ארץ ישראל
כלומר, כל אחד ואחד מישראל, גם בהיותו בחוץ לארץ (בגלות) מציאותו האמיתית היא - שהוא "יולד בה", בציון (ירושלים, שלימות היראה), אלא - יתכן שענין זה הוא בהעלם, וכדי לפעול שיהי’ה ניכר בגילוי שזה יהיה "יולד בה" (בציון), על פעולה זו להיעשות ע"י כח נעלה ביותר, הנרמז בהמשך הכתוב - "והוא יכוננה עליון" ה"עליון" ביותר.
פעולה זו נעשית ע"י "עליון", הרי, אף שההכרח לזה הוא מצד ירידת הגלות, עד כדי כך, ש"הוא עצמו ("עליון") צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כנאמר (ישעיהו כז, יב) ואתם תלוקטו לאחד אחד" - הרי זה באופן נעלה ביותר.
נמשלו לשבעת המינים
הדבר מודגש גם בפסוק הבא "ה’ יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה" - שמכיון שהקדוש ברוך הוא בעצמו ("עליון") "ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם (בתוך אומות-העולם) ואת הנאנסים ביניהם ויוציאם מתוכם.. ויברור אותם לו", הרי זה באופן ש"זה יולד שם סלה", שייכותו לציון (וירושלים) היא באופן נצחי, כמאמר רז"ל (עירובין נד, א) "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית".
על פי זה מובנת גם השייכות של כל בני ישראל, גם בני ישראל שבחו"ל, ל"ראש השנה לאילן" - מכיון שגם יהודי שנמצא ב"חוץ לארץ", מציאותו האמיתית היא ש"יולד בה", הרי הוא "עץ השדה" שבארץ ישראל, ובזה גופא - מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, "גפן ותאנה ורמון גו’ זית שמן ודבש", כמבואר במדרשי רז"ל שבני ישראל נמשלו במיוחד לפירות אלו, תכלית השלימות דפירות האילן.