האומנם האדם - כעץ השדה הוא?
על הפסוק הזה "כי האדם עץ השדה" שואלת הגמרא (תענית ז,א): "וכי אדם עץ השדה הוא?!", ומשיבה שיש שני פסוקים, לכאורה סותרים. פסוק אחד אומר: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", ופסוק שני: "אותו תשחית וכרת". מסבירה הגמרא: "אם תלמיד-חכם הגון הוא - ממנו תאכל (תלמד ממנו) ואותו לא תכרות; ואם לאו - אותו תשחית (סור מעליו)".
בפשטות, השוואת האדם לעץ השדה משמשת משל בלבד, אך העובדה שבכל-זאת הגמרא שואלת את שאלתה ("וכי אדם עץ השדה הוא?!") מוכיחה שלדעתה הדמיון בין האדם לעץ אינו משל בלבד, אלא העץ מבטא את מהותו של האדם. האומנם אילן דווקא - ה'צומח' - הוא המתאר את מעלת האדם - ה'מדבר'?!
קשר למקור
מעלתו המיוחדת של הצמח (אף לעומת ה'חי' וה'מדבר'), שאין הוא מסתיר את מקור חיותו. כל הברואים נוצרו מן האדמה, כמאמר הפסוק (קוהלת ג,כ): "הכול היה מן העפר", אך רק הצמח ממחיש את הקשר אל האדמה: הצמח מחובר תמיד אל הקרקע ויונק ממנה את חיותו. אם מנתקים אותו מהאדמה, הוא גווע ונובל. לעומתו, בעלי-החיים והאדם אינם צריכים להיות קשורים אל שורשם ומקורם ואל אימם-יולדתם. הם יכולים ללכת ממקום למקום, ואינם זקוקים לאספקה בלתי-פוסקת של חומרי-מזון.
בכך ייחודו של ה'צומח' מה'חי' וה'מדבר'. הצמח מבטא את הקשר המתמיד שלו אל מקור חיותו, עד שכל ניתוק ממנו גורם לכיליונו. האילנות מבטאים זאת ביתר שאת, שכן הם מתקיימים קיום ממושך וסובלים את כל שינויי העונות של השנה, ועם זה נותנים פרי שנה אחר שנה (שלא כצמחים עונתיים, הגוועים בתום עונתם). הדבר מבטא את הקשר האיתן שלהם עם האדמה, עד שאפילו שינויי העונות אינם פוגמים בהם.
מבחנו של אדם
בתורת החסידות מוסבר, שגם בנפש האדם כלולים ה'דומם', 'צומח', 'חי' ו'מדבר'. ה'דומם' שבנפש הוא האותיות; ה'צומח' - המידות (הרגשות), שנראית בהן צמיחה מקטנות לגדלות; ה'חי' הוא השכל, שיש בו תכונת חופש התנועה למקומות שונים; וה'מדבר' שבאדם הוא עצם הנפש, שממנו מקור הדיבור.
אך המעלה של החיבור עם הנפש נראית דווקא ב'צומח' שבאדם - במידות, ברגש. הרגשות משקפים יותר מכל חלק אחר באישיות את מהות האדם. אף ביחסים שבין אדם לחברו חשובים לנו הרגשות הרבה יותר מהשכל או כוח הדיבור. אנו אוהבים אדם טוב-לב, רגיש, ישר, הגון. אלה תכונות הרגש. זאת, משום שהרגשות מאוחדים תמיד עם הנפש - בדיוק כשם שהצמח מחובר תמיד אל הקרקע.
תפקידו העיקרי של אדם עלי-אדמות אינו כל-כך פיתוח השכל, אלא בירור ותיקון המידות. כשאדם מעדן ומתקן את מידותיו, הוא מתקן את נפשו, כי המידות קשורות ישירות עם הנפש. כל מעלת השכל היא, שיש בכוחו להשפיע על הלב (גדולתו של "וידעת היום", שהוא מביא לידי "והשבות אל לבבך").
עתה אנו מבינים את משמעות הפסוק "האדם עץ השדה". כשם שעיקרו של אילן הוא חיבורו אל הקרקע, כך האדם - עיקרו המידות שבלב. מבחנו של תלמיד-חכם אינו אם הוא חכם, אלא אם הוא "הגון". ורק אם מידותיו מתוקנות, אזיי "ממנו תאכל" - ממנו תלמד.