סיפורים לט"ו בשבט

 

נטיעות בגלבוע
סיפר: שבתאי לוי מבית השיטה
 

באמצע שנות הארבעים עלו התימנים לארץ וחלק מהם הגיע
.לגדעונה אשר ליד מעין חרוד
כיון שעלתה בעיית חינוכם של ילדי התימנים, הטילו עלי - בן
."העדה התימנית - להקים שם את בית הספר ב "בית חנקין
באותם ימים עסקו הורי הילדים בנטיעת יער מסביב ל"בית
.חנקין" ביוזמת הקק"ל
.בהגיע יום ט"ו בשבט, הבחנתי בפועלים התימנים כשהם נוטעים
מיד יצאתי אליהם וביקשתי להכין כמה בורות לנטיעה, עבור
.הילדים שלהם
. רעיון זה שבה את לב הפועלים התימנים, במיוחד את הזקנים שבהם
בלי הרהור מיותר משכתי את הילדים אל אותו מקום על מדרון
הגלבוע ולאחר שהסברתי להם כי אנו עומדים לקיים מצוות
נטיעת עצים ב ט"ו בשבט, חילקתי אותם ולכל ילד הצמדתי
.גומה ואיש מבוגר
,כך נתקבלה תמונה של תימנים קשישים מזוקנים, כעשרים במספר
עומדים סביב קהל ילדים ומחכים להמשך הטקס. בקשתי מזקן
:התימנים שיברך "שהחיינו", והוא ניסח ברכה בזו הלשון
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו וזיכנו לעלות"
"לארץ ישראל ולנטוע בה עצים אלה בארצנו הקדושה
" !הוא משמיע ברכתו וכל הקהל מחרה ומברך אחריו: "אמן
וכשאותו זקן גמר את ברכתו וכולם ענו אחריו "אמן" -הוא הניף
.את המעדר, העמיק את הגומה, ונטע את האורן הזעיר
מיד החלו כולם במלאכת הנטיעה בהתלהבות ובמאור פנים, אותה
שעה ראיתי שנהרו פני המבוגרים , כיון שמצוות הנטיעה נתנה
.משמעות לעליתם לארץ, ובעקבותיהם ראיתי את הילדים שנמלאו שמחה
עמדתי וצפיתי על ישובי עמק חרוד כשסביבי מתרחשת חגיגת ט"ו
.בשבט מיוחדת במינה

הַפְתָּעָה בְּט"וּ בִּשְׁבָט
כָּתְבָה עֲנָת שְפִּיצֶן

זֶה הָיָה בֹּקֶר ט"וּ בִּשְׁבָט.
"בֹּקֶר טוֹב," הֵעִיר אוֹתִי אַבָּא, "קוּמִי, קוּמִי מַהֵר, הַפְתָּעָה!"
פָּקַחְתִּי עֵינַיִם וְהִבַּטְתִּי הַחוּצָה - הַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחֻלִּים וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
אֵיזֶה יוֹם יָפֶה!
אֲבָל לֹא זֹאת הָיְתָה הַהַפְתָּעָה.

"הַבִּיטִי בַּגִּנָּה." אָמַר אַבָּא. הִבַּטְתִּי הַחוּצָה וְרָאִיתִי שֶׁהִתְחִיל לִפְרֹחַ עֵץ הַשֶּׁקֶד שֶׁנָּטַעְתִּי בְּט"וּ בִּשְׁבָט לִפְנֵי אַרְבַּע שָׁנִים. פְּרָחִים לְבָנִים וַעֲדִינִים פָּרְחוּ עַל עֲנָפָיו. וְהָאַבְקָנִים הַצְּהֻבִּים הִבִּיטוּ בְּסַקְרָנוּת עַל הָעוֹלָם.

"עוֹד מְעַט יִהְיוּ לָנוּ שְׁקֵדִים מֵהָעֵץ שֶׁלִּי," הִתְלַהַבְתִּי, נֵשֵׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת, לְפָנֵינוּ תַּעֲמֹד קְעָרָה מְלֵאָה שְׁקֵדִים, וַאֲנַחְנוּ נֹאכַל אוֹתָם. וְאִם יִמָּאֵס לָנוּ, נוּכַל לְהָכִין מַרְצִיפָּן מֵהַשְּׁקֵדִים."

אַחֲרֵי כַּמָּה יָמִים הִתְכַּסָּה כָּל הָעֵץ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה שֶׁל פְּרָחִים. אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת פְּרִיחָתוֹ הַלְּבָנָה. לַפְּרָחִים הָיָה רֵיחַ מָתוֹק.
הֵרַחְתִּי אֶת הָרֵיחַ הַטּוֹב שֶׁל הַפְּרָחִים וְחָשַׁבְתִּי עַל קְעָרוֹת עֲנָקִיּוֹת מְלֵאוֹת שְׁקֵדִים.

"אֵלּוּ שְׁקֵדִים מֵהָעֵץ שֶׁלִּי," אֹמַר בְּגַאֲוָה לְאָחִי הַגָּדוֹל, "רוֹצֶה לִטְעֹם?"

יוֹם יוֹם יָצָאתִי לַגִּנָּה לִרְאוֹת אֶת הָעֵץ פּוֹרֵחַ.
בַּהַתְחָלָה הָיוּ לַפְּרָחִים אַבְקָנִים צְהֻבִּים, אַחַר כָּךְ הוֹפִיעָה בְּמֶרְכַּז הַפֶּרַח בְּלִיטָה יְרוּקָה וּשְׂעִירָה.
"כָּךְ מַתְחִיל הַפְּרִי," אָמַר אַבָּא, "הַשְּׁקֵדִים שֶׁלָּךְ מַתְחִילִים לִצְמֹחַ."


 
   

סיפור רטוב בשבט
1964 ,מאת בנימין גל, קיבוץ יחיעם

.פעמון הקיבוץ צלצל בשעה שלוש ושלושים בדיוק
ענן אחד קטן, שריחף מעל חדר-אוכל, שמע את הצלצול
.ורץ מיד להזעיק את החברה
.מהר", קרא הענן הזאטוט, "כבר צלצלו. מתחילים להתאסף"
."התהלוכה עוד מעט תזוז
.בין העננים המצפים מאז הבוקר לרגע זה קמה מהומה רבה
עננים בגובה רב ובינוני רגשו והסתחררו בחוסר יציבות
.האופייני להם
לעזאזל עם התחבורה הזאת". רטן ענן כרסתן ופנה"
לשכנו: "סלח לי, אולי אתה יודע עם איזה מספר שקע
"?ברומטרי מגיעים לטקס הנטיעות של ט"ו-בשבט
מרבית העננים לא ציפו ל"שקע-ברומטרי הנע לאזורנו" ותפסו
טרמפ עם הרוח הראשונה העוברת מעל הקיבוץ. בין הראשונים
הגיעה עננה שחרחרת עגלגלת ורצתה להתחיל מיד בהפחתת
.משקלה
חכי, עוד לא!" עצרו בעדה העננים. "עוד לא התאספו"
."כל השותלים
למטה, על רחבת חדר-אוכל עמדנו, חברים וילדים, קבוצות
.קבוצות וחיכינו לאות
רכז ועדת-החגים התרוצץ בין הקבוצות, חילק שתילים, ומיד
.פעם בפעם זרק מבט מודאג לעבר השמיים
."עוד רגע, חברים. ילדים, להסתדר בשורות. חברים, היכונו"
עננים!" קרא הענן הממונה על המבצע ט"ו-בשבט. "היכונו! בעוד"
רגע נפתח בטקס ט"ו-בשבט המסורתי שלנו. אני מקווה, שכל
ענן יודע את מקומו ותוכניתנו תתגשם במלואה. הסיסמה: עד
לשד-עצמותיהם. שימו-לב, לא להתחיל לפני הזמן. אני אתן
."את האות
"אימא!" הילל לפתע ענן זאטוט. אני לא יכול עוד
"...להתאפק. "אני מוכרח
."שששקט!" רגשו העננים, "גברת גשמי, קחי אותו הצידה"
.הגברת גשמי נטלה את הענן הקטן בידו והובילתהו אל הואדי
כאן תעשה, טיפשון קטן. אם אתה תתחיל להרטיב את הקהל"
לפני הזמן, הם עלולים לבטל את טקס הנטיעה. חלילה לך
."להשבית את שמחת העננים
,חברים, להסתדר לתהלוכה!" הרעים למטה מנהל-הטקס. "יקותיאל"
".תתחיל לשיר
לעמדות!" צעק למעלה ראש המבצע. "היכון!" "השקדייה"
.פורחת", שר יקותיאל בהתלהבות
.פתח ניצרה!" פקד רב-ענן רטוביה טיפונוב"
"!שמש פז זורח". "אש!!! זאת אומרת, מים"
תחילה נשמע רק יריות-גישוש בודדות. חיל-החלוץ של העננים
.חיפש את נקודת-התורפה של הקהל הצועד לעבר שטח הנטיעות
ציפורים מראש אל גג" - טח! טיפה שמנה מכוונת היטב"
.נתרסקה על קרחתו של ירחמיאל
מבשרות את בוא החג" - צרור קצר מידי ענן צלף אל תוך צווארה"
.של גיטל
ט"ו-בשבט הגיע, חג לאילנות" - שני צרורות ארוכים חיסלו את"
.תסרוקתה של אילנה
."ללכת יותר מהר!" זירז מנהל-הטקס את התהלוכה. "זה עדיין לא גשם"
הגבר מים!" פקד רב-ענן טיפונוב. "לכסות את כל השטח במים"
צולבים. העתודה לאגף ימין, שם מנסים שני שותלים להסתתר
."במועדון-הנוער
חברים זה עדין לא גשם", צווח ראש-הטקס - "יקותיאל, למה"
"?אינך שר
כך הולכים השותלים", שר יקותיאל ומדדה על רגל אחת, כי המגף"
.הימני שלו נשאר תקוע בתוך הבוץ הסמיך
אל שטח הנטיעות הגענו רטובים עד לשד-עצמותינו, אך על הנטיעה
לא ויתרנו. אפילו את הטקס קיימנו, אם כי לא במלואו. ועדת-החגים
אלתרה בו במקום טקס קצר ומקוצר. גיטל הרועדת מקור קראה: "על
!אף השמיים וחמתם.. ה ה- הטשי! באנו היום.. ה ה ה-הטשי! לבריאות
עץ לטעת.. הטשי! בך, בוץ המולדת!" ופלטיאל דקלם בפתוס את
"!הסיסמה הידועה בשינוי אקטואלי: "גרעין זרעת- בטח! עץ נטעת - ברח
וכך באמת עשינו. כיסינו בחיפזון את השתילים וברחנו. חטפתי גם
אני את הזאטוטות שלי ורצתי אתן לחדר, ושם, לאחר שסחטתי
וייבשתי אותן מעל התנור, סיפרתי להן על חג האילנות, על האביב
המתעורר ביום ט"ו-בשבט, רק שלפעמים הוא שוכח לכוון את השעון
..המעורר
כשגמרתי את הסיפור עוד הספקתי לראות מבעד לחלון את חיל-העננים
נסוג מזרחה בהותירו אחריו שמיים בהירים להכעיס. במאסף שטו עננים
עבי-כרס, טעונים עדיין גשם לעייפה, וכי למה לבזבז תחמושת לריק, הרי
טקס הנטיעות נגמר כבר. ענן אחד שובב הפנה את ראשו ואמר אגב
.קריצה: "שמעתי שאת ליל-הסדר עורכים אתם בחוץ על הדשא. בסדר
" ..נבוא

הַגֶּשֶׁם שֶׁל ט"וּ בִּשְׁבָט
כָּתְבָה עֲנָת שְפִּיצֶן

זֶה קָרָה בְּט"וּ בִּשְׁבָט. יָרַד גֶּשֶׁם.
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יָשַׁב בָּאַרְמוֹן שֶׁלּוֹ מוּל הָרְאִי.
הוּא הִבִּיט בִּדְמוּתוֹ בָּרְאִי.
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ חָשַׁב: "אֵיזֶה כֶּתֶר יָפֶה יֵשׁ לִי. זֶה הַכֶּתֶר הֲכִי יָקָר בָּעוֹלָם. מְעַנְיֵן לָדַעַת כַּמָּה הוּא שָׁוֶה."

הַמֶּלֶךְ קָרָא לְכָל הַשָּׂרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם:
"שָׂרִים נִכְבָּדִים, אַתֶּם יְכוֹלִים לוֹמַר לִי כַּמָּה שָׁוֶה הַכֶּתֶר שֶׁלִּי?"

וְהַשָּׂרִים עָנוּ: "זֶה כֶּתֶר יָקָר מְאֹד, הוּא שָׁוֶה מִילְיוֹנִים."
"אֲבָל כַּמָּה מִילְיוֹנִים?" שָׁאַל הַמֶּלֶךְ.
הַמֶּלֶךְ הֶחְלִיט לֶאֱסֹף אֶת כָּל הַחֲכָמִים בְּאַרְצוֹ, וְהַחֲכָמִים יַגִּידוּ לוֹ כַּמָּה מִילְיוֹנִים שָׁוֶה הַכֶּתֶר. חֲכָמִים רַבִּים הִגִּיעוּ מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ לָאַרְמוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

הַמֶּלֶךְ אָמַר לַחֲכָמִים: "חֲכָמִים נִכְבָּדִים, אַתֶּם רוֹאִים אֶת הַכֶּתֶר הַיָּפֶה שֶׁלִּי? מָה אַתֶּם אוֹמְרִים - כַּמָּה הוּא שָׁוֶה?"
"הָמוֹן," אָמְרוּ הַחֲכָמִים. "הַכֶּתֶר הַזֶּה שָׁוֶה בִּילְיוֹנִים."
"אֲבָל כַּמָּה בִּילְיוֹנִים?" שָׁאַל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ.

קָרָא הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם: גְּבָרִים וְנָשִׁים, זְקֵנִים וִילָדִים.
וְכֻלָּם עָמְדוּ מוּל הָאַרְמוֹן, וְכֻלָּם רָאוּ אֶת הַכֶּתֶר הַיָּפֶה.
וְהַמֶּלֶךְ אָמַר: "ּהַבּיטוּ בַּכֶּתֶר הַיָּקָר שֶׁלִּי.
הוּא עָשׂוּי מִזָּהָב, וּמְקֻשָּׁט בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת.
כַּמָּה הוּא שָׁוֶה לְדַעַתְכֶם?"
כֻּלָּם עָנוּ לוֹ יַחַד: "הוּא שָׁוֶה טְרִילְיוֹנִים!"

אֲבָל פִּתְאוֹם קָם רוֹעֶה עָנִי אֶחָד.
הַנַּעֲלַיִם שֶׁלּוֹ הָיוּ קְרוּעוֹת וְגַם הַבְּגָדִים שֶׁלּוֹ.
הָרוֹעֶה הֶעָנִי אָמַר: "הַכֶּתֶר שֶׁל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בֶּאֱמֶת שָׁוֶה הַרְבֵּה מְאֹד, מִילְיוֹנִים, בִּילְיוֹנִים אוֹ טְרִילְיוֹנִים.
אֲבָל הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד עַכְשָׁו שָׁוֶה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ."

הַמֶּלֶךְ הִתְרַגֵּז: "הַגֶּשֶׁם שָׁוֶה יוֹתֵר מֵהַכֶּתֶר שֶׁלִּי?
אֵיךְ זֶה יָכֹל לִהְיוֹת? הֲלֹא הַכֶּתֶר שֶׁלִּי עָשׂוּי מִזָּהָב, וּמְקֻשָּׁט בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת."

הָרוֹעֶה עָנָה: "נָכוֹן, אֲבָל אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלִי כֶּתֶר, וּבְלִי גֶּשֶׁם אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת. הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בְּט"וּ בִּשְׁבָט הוּא גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ - כְּלוֹמַר גֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בַּזְּמַן הַנָּכוֹן.
הַגֶּשֶׁם הַזֶּה מַשְׁקֶה אֶת הַשָּׂדוֹת וְאֶת הָעֵצִים.
אִם לֹא יֵרֵד גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, לֹא תִּצְמַח חִטָּה וְלֹא יִהְיֶה לֶחֶם.
בְּלִי הַגֶּשֶׁם הַזֶּה לֹא יִפְרְחוּ הָעֵצִים וְלֹא יִהְיוּ פֵּרוֹת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בְּט"וּ בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת, הוּא חָשׁוּב מְאֹד - אֵין יָקָר כָּמוֹהוּ!"

"אַתָּה צוֹדֵק," אָמַר הַמֶּלֶךְ וְהִרְכִּין (כּוֹפֵף) אֶת רֹאשׁוֹ.
וְיַחַד עִם הָרֹאשׁ רָכַן (הִתְכּוֹפֵף) גַּם הַכֶּתֶר, כְּאִלּוּ גַּם הוּא אָמַר:
"נָכוֹן, אַתָּה צוֹדֵק, הַגֶּשֶׁם שֶׁל ט"וּ בִּשְׁבָט יָקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי."